דף מב - א
ואם חלצו לה לאחר ג' - אין צריכה להמתין אחר החליצה ג' חדשים.
הוי אומר [יש לך ללמוד מכאן], כי הג' חדשים שאמרו חכמים שיש לה להמתין מלהנשא, נמנים משעת מיתת הבעל, ולא משעת חליצת היבם.
והוינן בה: מאי שנא, מדוע שונה ההמתנה לאחר חליצה, שהיא שלשה חדשים ממיתת הבעל, ולא משעת החליצה.
מההמתנה אחר קבלת הגט, שלדעת רב, צריכה המתגרשת להמתין שלשה חדשים אחר קבלת הגט, ואי אפשר למנות את שלשת החדשים משעת כתיבת הגט, אף על פי שכבר משעת הכתיבה אסור לבעלה להתייחד עמה, ואם התייחד עמה, הגט פסול.
דרב אמר: משעת נתינה של הגט צריכה להמתין שלשה חדשים.
ושמואל אמר: משעת כתיבה מונים אותם.
ולפי רב, יש לנו למנות את שלשת חדשי ההמתנה משעת החליצה, כמו שמונים שלשה חדשים מנתינת הגט.
ומשנינן: אמר רבא, החילוק בין ההמתנה לאחר החליצה להמתנה אחר הגט, נובע מכח קל וחומר, שיש לנו לעשות מהיתר היבום:
שהרי היבמה אסורה להתייבם תוך שלשה חדשים, שמא היא מעוברת בולד של קיימא, ואסורה על היבם באיסור כרת, של אשת אח שיש לו בנים.
ומשעברו שלשה חדשים, מותר לו ליבם לייבמה, על סמך הרוב של נשים שעוברן ניכר לשליש ימי העיבור. וזו שלא הוכר עוברה, אינה מעוברת.
וכיון שאחרי שלשה חדשים של המתנה, איסור כרת של אשת אח התרת, על ידי המתנה של שלשה חדשים ממיתת הבעל -
איסור לאו של יבמה לשוק ["לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר"], לא כל שכן שעליך להתיר לאחר המתנה של שלשה חדשים ממיתת הבעל, ואין צורך להמתין שלשה חדשים מהחליצה.
כי אם נתיר לה להתייבם מיד אחר שלשה חדשים, אך אם תרצה לחלוץ נאסור אותה להנשא לשוק עד שתמתין שלשה חדשים מזמן החליצה, יראה הדבר כחוכא ואיטלולא.
ולכן, חילקו חכמים בין נתינת הגט וחליצת היבמה, והתירו ליבמה שנחלצה להנשא שלשה חדשים אחר מיתת הבעל.
שנינו במשנה: וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים.
ובאה עתה הגמרא לדון בטעם ההמתנה:
והוינן בה: בשלמא יבמה לא תתייבם ולא תחלוץ ותנשא אלא עד עבור שלשה חדשים ממות הבעל, כדאמרן בעמוד הקודם.
אלא שאר כל הנשים - אמאי צריכות להמתין אחר מות בעליהן, ואינן יכולות להנשא מיד?
אמר רב נחמן אמר שמואל, משום דאמר קרא: [בראשית יז] "להיות לך לאלהים, ולזרעך אחריך" - מלמד הכתוב שאין השכינה שורה אלא על זרע ודאי, המיוחס אחריך בבירור, ולא על זרע שיחוסו מסופק.
ולכן צריכים להמתין שלשה חדשים, כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני.
מתיב רבא מברייתא, ששנינו בה: לפיכך, גר וגיורת שהיו נשואים זה לזה בגיותם, והתגיירו, צריכין לפרוש זה מזה, ולהמתין ג' חדשים.
ואם תאמר שההמתנה נחוצה כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני, הכא בגירות - מאי "להבחין" איכא!? והרי כאן הזרע הוא מאותו אדם, בין בגיותו ובין ביהדותו!
ומשנינן: הכא נמי איכא צורך "להבחין" -
להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לאחר הגירות, לזרע שלא נזרע בקדושה, בזמן הגויות.
רבא אמר: טעם ההמתנה הוא, משום גזירה:
כי אם תנשא האלמנה או הגרושה תוך שלשה חדשים, ותהיה מעוברת מהראשון, מבלי לדעת מעיבורה, ותנשא לשני, ותוליד בן אחר שבעה חדשים, ויחשבו שהוא בנו של השני, בעוד שלפי האמת הוא בנו של הראשון, שנולד אחרי תשעה חדשים - יש לחוש:
א. שמא ישא את אחותו מאביו.
שמא ילך הבן, שנחשב בעיני האנשים בנו של שני, ויקח את בתו של הבעל הראשון [מאשה אחרת].
ולפי האמת, היא אחותו מאביו! ב. וכן יש לחוש שמא ייבם אשת אחיו מאמו.
שמא תלד לאחר מכן בן אחר, ויחשבו הכל שגם הבן הראשון שנולד לה שבעה חדשים אחרי נישואיה לבעל השני הוא בנו של הבעל השני, ושני הבנים הם אחים מהאב ומן האם, מהבעל השני.
ולפי האמת, הם רק אחים מאם ולא אחים מאב, ואין נוהגת בהם מצות יבום.
ואם יקח אחד מהם אשה, וימות בלי בנים, ייבם השני את אשת הראשון, ונמצא עובר באיסור כרת של אשת אחיו מאמו, שלא הותר בה היבום.
ג. ויוציא את אמו לשוק.
ואם לא תלד אמו בן אחר לבעל השני, אך יחשבו שהוא בנו של הבעל השני, וימות הבעל השני ללא בנים, יתירו אותה לשוק כמי שמת ויש לו בנים.
ולפי האמת, היא יבמה הזקוקה לחליצה כדי להנשא לשוק!
ד. ויפטור את יבמתו לשוק.
כיון שחושבים שהוא בנו של השני, ולא של הבעל הראשון, הרי אם יש לו אח מאביו [מבעלה הראשון של אמו, שלפי האמת הוא אביו], וימות האח ההוא בלי בנים, ואין אחים נוספים, יתירו את היבמה לשוק, כיון שיחשבו כי אין כאן אח הזוקק אותה ליבום.
ולפי האמת, הוא אחי המת, והיא זקוקה לו ליבום.
ומכל אותן ארבעת חששות, בגר וגיורת שהתגיירו, יש להם לפרוש זה מזה, ולהמתין רק מחמת חשש אחד, שמא יבוא הבן לייבם את אשת אחיו מאמו.
כי אם לא ימתינו שלשה חדשים מיום גירותם, יש לחשוש שמא היא נהייתה מעוברת בגיותה.
וסתם גויה, בחזקת זונה תחת בעלה היא, ויתכן והעובר הזה אינו מבעלה.
ואם יוולד להם וולד לאחר שבעה חדשים מגירותם, יטעו לחשוב שהוא נולד בקדושה, מעיבור שהתעברה לאחר הגירות.
ולפי האמת, התעברה בגיותה, ויתכן שאין העובר מן הבעל.
ואם תלד בן אחר, יחשיבו את שני הבנים לאחים מן האב והאם, בעוד שלפי האמת הוא רק אחיו מהאם ולא מן האב.
ואם ישא אחד האחים אשה וימות בלי בנים, יבוא לייבם אותה האח השני, ויעבור באיסור כרת, לפי שהיא אסורה עליו משום אשת אחיו מאמו, שלא נוהג בה מצות יבום.
מתיב רב חנניה לרבא, שהסביר את ההמתנה משום חשש שמא יפגע בערות אחיו מאמו, מהא דתניא:
בכולן, בכל הנשים שאסרו חכמים להנשא או להתייבם ללא הגבלת זמן, אני קורא בהן שהטעם הוא משום תקנת ערוה.
ואילו כאן בגזירת המתנה שלשה חדשים אני קורא בהן שהטעם הוא משום תקנת ולד, להבחין בן מי הוא.
ואם איתא כדברי רבא בהסבר טעם ההבחנה, הרי כולהו תקנות חכמים, גם תקנת המתנה הטעם הוא משום תקנת ערוה!
ומתרצת הגמרא את הקושיא על רבא מהברייתא:
כך מחלקת הברייתא בין כל תקנות חכמים לתקנת המתנה:
האי, תקנת המתנה, היא משום תקנת ולד, דהולד הנולד לאשה, לא לפגע בהו באיסורי ערוה. שהוא לא יעבור על איסור אשת אחיו מאמו, שלא יטעה לייבמה.
ואילו שאר התקנות הם לתקנת האיש והאשה, להציל אותם מידי עבירת ערוה, ואינם לתקנת הולד.
ועתה דנה הגמרא בפרטי תקנת המתנה:
בשלמא תמתין ב' חדשים, ותנשא - שפיר מה שאמרת: לא תנשא!
דהיינו ספיקא, אי הולד הוא בר תשעה חדשים לבעל קמא אי בר שבעה חדשים לבעל בתרא.
אלא, הא קשיא: מדוע לא תמתין חדש אחד, ותנשא אז, ולא יהיה ספק בן מי הוא הולד, שהרי האשה יולדת או בחודש השביעי או בחודש התשיעי:
ואי לשבעה חדשים ילדה - הרי האי ולד, בר שבעה חדשים לבעל בתרא הוא.
ואי לתמניא לשמונה חדשים ילדה - האי, בר תשעה חדשים לקמא הוא! שהרי אין האשה יולדת בחודש השמיני עובר חי.
ומשנינן: לא תהיה בכך הבחנה. כי אי נמי לתמניא לשמונה חדשים ילדה, אין הוכחה שהוא בנו של הראשון.
שהרי איכא למימר נמי דבנו בתרא הוא, כי דלמא אישתהויי אישתהא חדש אחד עד שהתעברה, ורק לאחר חודש איעבר, ונמצא שהוא בן שבעה לשני.
ועדיין מקשה הגמרא, למה לה להמתין שלשה חדשים?
ותמתין רק שני חדשים ומחצה, ותנשא. ויהיה בכך הבחנה.
דאי לשבעה ילדה - האי, בר שבעה לבתרא הוא.
ואי לשיתא ופלגא ששה וחצי חדשים ילדה - האי בר תשעה בהכרח שלקמא הוא, דאי בר בתרא הוא - בר שיתא ופלגא, בן ששה ומחצה חדשים, לא חיי!
ומשנינן: לא תהיה בכך הבחנה, כי אי נמי לשיתא ופלגא ילדה, לא יהיה בכך הוכחה שהוא בנו של הראשון, כי איכא למימר דבנו של בתרא הוא.
וכדאמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר כל היולדת לט' חדשים, אינה יולדת למקוטעין, חלקי חודש, אלא לחודשים שלמים.
בכל זאת, אשה שילדה לז' חדשים - יולדת אפילו למקוטעין, כגון ששה חדשים ומחצה!
שנאמר בלידת שמואל הנביא [שמואל א א] שהתעברה אמו, "ויהי לתקופות הימים" נולד שמואל.
מיעוט "תקופות" - הוא שתים תקופות.
מיעוט "ימים" - הוא שנים ימים.
וכל "תקופה" של הריון היא שלשה חדשים, נמצא שהיתה לידת שמואל לאחר ששה חדשים ושני ימים להריונה של אמו.
ועדיין מקשה הגמרא: ותמתין רק משהו, כמו שבוע או שבועיים, ותנשא. וכי מלו שלשה חדשים למיתת בעלה, לבדקה אם היא מעוברת על ידי בדיקת דדיה.
ואם תמצא אז מעוברת, ודאי שהוא שייך לראשון ולא לשני. כי העובר ניכר לשליש ימיו, בסוף החודש השלישי. וזאת ששהתה שבוע או שבועיים, ורק אחר כך נבעלה, אין ניכר עדיין עוברה אם הוא מהשני.
ואם לא ניכר עתה העובר, ויהיה ניכר רק אחר כך, בודאי הוא שייך לשני.
ומשנינן: אמר רב ספרא: אין בודקין את הנשואות אם הן מעוברות מבעלן הראשון, כדי שלא יתגנו בבדיקה זו, על בעליהן.
ופרכינן: אין צורך לבדקה בדדיה, ואולם, נבדקה בהלוכה!
בחודש השלישי ניכר בצורת הילוכה [עיין רש"י] כשמהלכת על עפד תחוח, אם היא מעוברת או לא, ובבדיקה כזאת היא לא מתגנה על בעלה.
ומשנינן: אמר רמי בר חמא: חששו חכמים שלא להסתמך על בדיקה זו, היות ובנוהג שבעולם "אשה מחפה עצמה", מראה עצמה כאילו אינה מעוברת אם היא מעוברת מן הראשון, כדי שיירש בנה הזה בנכסי בעלה השני.
ולכן החמירו חכמים שלא תנשא כלל תוך שלשה חדשים, שאז לא יבואו לידי חיפוי והערמה.
אך עדיין יש להקשות: היכא דקים לן דמעוברת היא מן הראשון, ושוב אין חשש חיפוי, תנשא מיד, ולא תצטרך להמתין!?
אלמה, ומדוע תניא: לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו. ואם נשא - יוציא, ולא יחזיר עולמית!
ומשנינן: זה שלא ישא אדם מעוברת חבירו, הוא מחמת סיבה שונה לחלוטין: גזרה שמא תתעבר בעיבור נוסף, וממת הדוחק של שני העוברים, תעשה עוברה סנדל, ולד שטוח, ללא צורת פנים.
ופרכינן: אי הכי, שיש לחשוש שמא תתעבר בעובר נוסף, ולכן לא תנשא - כל אדם את אשתו דידיה, שלו עצמו, נמי לא יבעול בהיותה מעוברת, שמא תתעבר בעיבור נוסף, ויעשה עוברה סנדל!?
ומשנינן: כל אדם שבועל אשתו מעוברת, כבר נחלקו תנאים בדבר, כיצד הוא עושה זאת:
אי למאן דאמר שמעוברת משמשת במוך שנותנת באותו מקום, והמוך מונע את כניסת הזרע לרחם האשה, ואינה מתעברת - הרי היא משמשת במוך, ואין לחשוש לעיבורה.
ואי למאן דאמר שמשמשת בלא מוך, ויכולה לסמוך ש"מן השמים ירחמו" שלא יפגע הולד - הרי מן השמים ירחמו, ולא יפגע הולד.
ופרכינן: הכא נמי, מי שמת בעלה בהיותה מעוברת ממנו, תנשא מיד, ואין לנו לחוש שמא תתעבר בולד נוסף:
אי למאן דאמר שכל מעוברת משמשת במוך - תשמש גם זו במוך.
אי למאן דאמר שסומכים על כך שמן השמים ירחמו - גם כאן נסמוך על כך שמן השמים ירחמו!?
ומשנינן: אלא זה שלא תנשא מעוברת הוא משום "דחסה", הלחץ על העובר בשעת תשמיש, העלול לפגוע בחיי העובר.
ופרכינן: אי הכי, באשה מעוברת דידיה, נמי נאסור את התשמיש שמא מלחץ הביאה ייהרג העובר.
ומשנינן: על העובר דידיה, שהוא שייך לו - חייס עילויה, ולא חוששים שילחץ חזק בביאתו עד שיהרוג את עוברו.
אך עדיין יש להקשות: הכא נמי, בנושא מעוברת חבירו, הרי אין אדם הורג את הנפש, וחייס עילויה, ולא ילחץ בביאתו לחץ שיכול להרוג את העובר, ומדוע אוסרים עליו לישא אותה עד שיעברו שלשה חדשים!?
ומשנינן: אלא כך הוא טעמו של האיסור לשאת מעוברת ומינקת חבירו:
סתם מעוברת - למניקה קיימא!
בגמרא דרב אמר משעת נתיצה: ק"ק ומה בכך דהברייתא כשמואל ולא כרב הא בלא"ה מייתי התם בגמרא תניא כוותי' דרב ותניא כוותי' דשמואל ומאי שנא אי חדא ברייתא כשמואל או תרי וי"ל דהכי קפריך דהתם קמקשה לשמואל יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת ומשני זו זמן גט מוכיח עלי' וכו' הרי דבלא טעם דזמן מוכיח גם שמואל וגם ברייתא דמסייע לי' מודה דשייך לגזור והרי הך גזירה גופא שייך ג"כ הכא גבי חליצה וכמש"כ התוספ' ובזה לא שייך הוכחה ע"י זמן של שטר ולכן ק' בין לרב ובין לשמואל ומתרץ רבא שהכא לא שייך לאסור מטעם גזירה כיון שהתרת איסור כרת ק"ו לאיסור לאו שמותר: ובהכי א"ש ג"כ מה דקשה לכאורה דמאי קמ"ל הברייתא דלאחר ג' א"צ להמתין פשיטא מהיכי תיתי שתמתין וכ"ת דהיא גופא קמ"ל דלא ניחוש משום שמא יאמרו כמו גבי גט דיקשה הניחא לרב אבל לשמואל מאי קמ"ל, אבל לפ"ז א"ש דגם לשמואל קמ"ל שפיר דלא גזרינן משום שמא יאמרו:
שם איסור לאו לא כש"כ: י"ל מה איסור לאו שייך בזה וי"ל דאם ניחוש שמא היא מעוברת ולד של קיימא אזי לכ"ע חליצתה אינה חליצה דאפי' למ"ד חליצת מעוברת שמה חליצה זה אינו רק כשהפילה לבסוף כמו שכתבו התוספ' לעיל (ל"ה:) ומטעם ולד אינה פטורה עד שיצא לאויר העולם כדאמרינן שם (דף ל"ו) א"כ כשתנשא לשוק כשהיא מעוברת יש בה איסור לאו דלא תהי' אשת המת החוצה ולזה קאמר כיון דאיסור כרת התרת ולא חששת שמא היא מעוברת לאיסור לאו לא כש"כ, אכן דברי התוספ' שכתבו ד"ה לאחר אבל לענין גזירה שמא ישא אחותו וכו' צ"ע דנרא' מדבריהם שאין כאן ביבמה רק אותה גזירה שיש בכל הנשים והרי בגמרא קאמר דאיסור לאו איכא וי"ל דדוקא במעוברת מבעל שייך איסור אבל במעוברת מיבם ואין שם יבם אלא ההוא שמת אין כאן רק איסור גזירה שמא ישא:
שם גזירה שמא ישא אחותו מאביו: ה"ה דהוי מצי למימר נמי אשת אביו ואשת אחי אביו או אחות אביו או אשת אחיו מאביו שיש לו בנים אלא כולהו בכלל אחותו מאביו הן דכולהו שאר האב הן וכמש"כ התוספ' הרא"ש, אכן מש"כ עוד הרא"ש דהוי מצי למינקט ג"כ שיגרום שתתייבם אשת אביו שלא כדין שיסברו שאין לו בנים וכתב שזה הוא בכלל ייבם אשת אחיו מאמו זהו דוחק לפענ"ד דהא הכא אין האיסור בהספק אלא באחי אביו ובייבם אשת אחיו מאמו האיסור בהספק ואיך שייך שהוא בכלל וכמו כן ה"ל ג"כ בכלל יפטור אמו לשום הך דיפטור יבמתו לשוק ואעפ"כ נקטינהו תרווייהו. וביותר נלענ"ד דלא נקט כן דטעם זה לא שייך רק להמתין אחר הגירושין אבל לא לאחר מיתה דהא אם מת ולו עוד אשה אחרת לא שייך גזירה זו דגם אם שאר נשים אין צריכין להמתין לכ"ע היא צריכה להמתין להנשא לשוק משום יבמה ולכן הרא"ש באמת לא נקט רק בשגרש אביו את אמו וכיון דכן א"ש דלא נקט הש"ס גזירה זו כיון דצריך טעם בין לגירושין בין למיתה שצריכה להמתין:
שם אלא המתין חדש א' ותנשא: ברשב"א הקשה דליתרץ אי נמי לשמנה תלד דלמא בן ז' לשני הוא ואשתהי הולד במעי' ומתרץ דלא רצה לתרץ כן משום דפלוגתא הוא, ונראה שכוון למה דפליגי לקמן (פ':) ת"ק ורבי בהא אי אמרינן אשתהי או לא ואי הוי מתרץ כן אכתי הי' יכול להקשות הניחא לרבי אלא לת"ק מא"ל דבהא לא פליג שום תנא דבעינן המתנה דג' חדשים, אכן אכתי ק' לדידן דפסקינן כרבא תיספאה (שם) דחיישינן לאשתהי עד תריסר ירחי שתא א"כ מאי מהני המתנה ג' חרשים ניחוש דלמא אשתהי וצ"ל דמכ"מ הוו הכרת עובר לסוף ג' חדשים, ואף דבגמרא משמע דליכא הוכחה בהכרת עובר לסוף ג' רק ע"י בדיקה והרי לדידן לא מצרכינן בדיקה ולא הוזכר זה בשום פוסק י"ל דודאי היא יודעת בהכרת עובר לסוף ג' רק כשהיא נשיאה חיישינן דלמא תחפה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה אבל בעוד שלא נשאת סמכינן עליה ולכן מותרת לעולם להנשא לסוף ג' חדשים:
שם וכי מלו ג' חדשים לבדקי': א"ל אכתי תבא לכלל ספק דדלמא תלד לז' מקוטעים וא"כ הכרת עוברה כבר הוא לשני חדשים ואיזה ימים ולא תדע אי מראשון הוא ויולדת לט' היא והכרת עוברה הי' לג' חדשים או משני הוא וילדה לז' מקוטעים והכרת עוברה הי' כבר מקודם ואין לזה תקנה אלא שתבדוק בכל יום בכל חדש השלישי ואין זה המשמעות לשון הגמרא דקאמר וכי מלו ג' חדשים לבדקי' די"ל דאע"ג דאמרינן דעוברה ניכר לשליש ימי' היינו מה שהוא סתם ימי עבור בכל אשה דהיינו ג' חדשים אבל לעולם גם ביולדת לז' לא ניכר עד ג' חדשים שלמים ועיין מש"כ בזה המהרש"א בנדה (ט':) דנראה שיש פלוגתא בזה ועיין מש"כ לעיל (ל"ז.):
שם אי למ"ד במוך במוך: לעיל (י"א:) פי' רש"י ג' נשים משמשות במוך מותרות לשמש במוך ור"ת מפרש צריכות לשמש במוך ולכאורה ק' לפי' רש"י דאין צריכות לשמש מאי מתרץ אי למ"ד במוך במוך אכתי איך שרינן לה לשמש בלא מוך והי' לנו לאסור כמו דאסרינן לה להנשא לאחר, וצ"ל כיון דאיכא חששא משום שמא יעשה עוברה סנדל גם לשיטת רש"י אמרינן דמסתמא תשמש במוך, או י"ל כיון דמותרת לשמש במוך לא חיישינן דאיכא ס"ס שמא תשמש במוך וגם אם לא תשמש במוך שמא לא תתעבר:
שם ה"נ אי למ"ד במוך במוך: ק"ק ודקרא לי' מאי קרא לי' וי"ל דלמ"ד במוך הוי ס"ד דדוקא בדידי' שייך תקנת מוך דהוא גופא חס על עוברה שהוא בנו שלא יעשה סנדל ולא חיישינן שמא ישמש בלא מוך אבל במעוברת חבירו שלא חס על העובר חיישינן שמא יבוא עלי' בשעה שאין לה מוך מצוי וכן למ"ד מן השמים ירחמו הוי ס"ד דדוקא בדידי' לקיים מצות עונה אמרינן שישמש ומן השמים ירחמו אבל להתירו לכתחלה במעוברת חבירו ולסמוך על הנס שמן השמים ירחמו הוי ס"ד דלא אמרינן זה הי' ס"ד דתרצן אבל המקשן דמקשה הכא נמי לא חילק בכך:
שם אלא משום דחסא: הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין הלכה כ"ה) הביא טעם זה למעוברת חבירו וכבר הקשה בכס"מ שהרי טעם זה אדחי הכא בגמרא ולמה הביא הרמב"ם טעם דלא קיימא במסקנא ותירץ בדוחק וגם בלח"מ הניח בצ"ע, ואפשר לומר דהרמב"ם סובר דלא כהתוספ' הנ"ל דבעובר אפילו איסור ליכא ומה דפריך דאחר נמי חייס עלי' לא פריך רק דלמה יתכוון להמית העובר חנם אבל אחר שתירץ הסברא דסתם מעוברת למניקה קיימא שיש חשש שהיא תהרוג את בנה כש"כ שיש חשש שיהרוג הוא את העובר כדי שלא יהא מוטל על אשתו לפרנסו או להצילה מן העבירה שתהרגנו ולכן שייך שפיר חשש שמא יהרגנו בשעת תשמיש, א"נ י"ל כיון שהקושיא הוא שהוא ודאי לא יכוון להרוג את הנפש ובפסחים (כ"ה:) אמרינן לפי המסקנא בלא אפשר ולא מכוון כ"ע לא פליגי דשרי ובאפשר ולא מכוון תלי בפלוגתא דר"י ור"ש לענין דבר שאין מתכווין דלר"י אסור ולר"ש שרי וא"כ הכא מקרי אפשר ולא קא מכוון דהא אפשר להשמר שלא יזיק רק דאם לא נשמר והרגו הי' בלא מתכוון ולכן הש"ס דפריך דאחר נמי חייס עלי' י"ל דפריך לר"י דס"ל דבר שאין מתכווין אסור ובודאי כ"ע לא פליגי אהך דינא דמעוברת חבירו ולדיד' הוצרך לתרץ סתם מעוברת למניקה קיימא אבל לדידן דפסקינן כר"ש דאפשר ולא מכוון שרי שפיר איכא חששא שלא ישמר כראוי שלא יהרג הולד דיודע כיון שלא אכוון להרגו דלא עביד אסורא משא"כ בולד דידי' אף דג"כ לא עביד אסורא מכ"מ שומר עצמו מפני אהבת בנו ולכן שפיר הביא הרמב"ם לפי המסקנא לדידן טעם דחסא:
שם ברש"י ד"ה ולזרעך אחריך. והכי נמי קיימא לן בנדרים: בנדרים יש שם פירושים אחרים בהך דבני ערבוביא כמו שהביא רש"י שם בעצמו והרא"ש והר"ן כתב כהפרושים אחרים ורק בפי' הג' פי' רש"י דקא אבן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון, ונראה דהפירושים הללו תלו בפלוגתא דרב נחמן אמר שמואל ורבא דהכא דלתירוץ רב נחמן א"ש דאתיא הבחנה מלהיות לך לאלהים א"כ י"ל דהבחנה דאורייתא הוא והוי שפיר בכלל המורדים והפושעים דקרא דיחזקאל דיש צד עבירה ביצירתן כמו שכתב הר"ן שם אבל לתירוץ רבא שהוא רק מטעם גזירה לא שייך לכללו בקרא דיחזקאל דיחזקאל לא דבר מאיסורי גזירות דרבנן, ועיין בב"ש אהע"ז (סימן י"ג) ולכן הכא אשמואל שפיר פי' רש"י כפירושו הג' שם: ובזה יש ליתן טעם למה שפסק הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין הל' כ"ה) טעם דהמתנת ג' חדשים משום הבחנה והיינו כשמואל ולכאורה ה"ל לפסוק כרבא דבתרא הוה וסובר דהטעם משום גזירה ולא ראיתי בא' מנושאי כליו שהרגיש בזה ובב"ש (סי' י"ג) כתב בפשטות דהלכתא כרבא ולא הזכיר שהרמב"ם לא פסק כן, אבל לפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש בני ערבוביא כפי' ג' דרש"י שהוא בן ח' לראשון בן ז' לאחרון וכיון שרבי לוי שהוא בעל שמעתתא דנדרים שם ע"ש סובר כשמואל דהבחנה דאורייתא הוא ולא מטעם גזירה פסק הרמב"ם כוותי', והנה הרמב"ם (שם) כתב ג"כ שטעם דג' חדשים שצותה התורה להמתין ביפת תאר הם משום הבחנה וכן היא בפי' בספרי ובתרגום יונתן בן עוזיאל וא"כ מוכח גם מזה דס"ל הבחנה היא מן התורה:
בד"ה ויפטור שמא אינו בנו של זה: במהרש"א כתב שזה הוספת תלמיד טועה הוא ע"ש ובאמת נראה כן ששאר ראשונים לא הזכירו דבור זה, אכן אכתי י"ל דלפ"ז צ"ל דאיסור אשת אח מן האם הוא כיון שהראשון הורתו שלא בקדושה והשני הורתו בקדושה וכמו שהביא המהרש"א ראי' מהא דתאומים לקמן (דף צ"ח) אבל באמת ראיתי בזה פלוגתא בין הראשונים דלפי מה שכתב הבית יוסף י"ד (סי' רס"ט) בשם הנימוקי יוסף רוקא בתאומים הדין כן אבל בלא תאומים אינם כאשת אח מן האם רק שהוא חולק עליו והש"ך (שם) הניח בצ"ע שמהרמב"ם וה"ה והעט"ז נראה בפי' דוקא בתאומים ע"ש, ואף שהב"ח תמה על שיטה זו נ"ל דהטעם מדאמרינן בגמרא דאע"ג דכשתי אמהות דמי אפילו הכי אסורי ס"ל דלא קאמר רק אסורי משום גזירה דאתי לאחלופי אבל לענין שלא לחשבם כאחים מן האם מן התורה אמרינן דכשתי אמהות דמי זה נ"ל טעם הרמב"ם וסיעתו אבל לא כן דעת הרשב"א והריטב"א שהם כתבו בפי' דאפילו בהורתו של"ב ולידתו בקדושה והשני הו"ל בקדושה הם בכרת משום אחים מן האם ודלא כהש"ך, אבל ק"ל דלשיטת הרמב"ם היאך משכחת הכא גזירה לגבי גר וגיורת דגזירה שכתב רש"י לא שייך, וצ"ל דהגזירה היא שמא תלד תאומים ויסברו שהי' הורתם לאחר גירות וכשימות האחד בלא בנים ישא האחר את אשתו ונמצא נושא א"א מן האם, אכן עכ"פ מדברי רש"י שלא כתב כן נראה ג"כ שדעתו כדעת הרשב"א והריטב"א והב"י והב"ח ודלא כהש"ך:
בד"ה ה"נ חייס עלוי'. שאין אדם מתכווין להרוג נפש: ואף שאין זה רציחה דהא רק ב"נ מצווין על העוברין כדאמרינן סנהדרין (נ"ז:) אבל ישראל לא מכ"מ אסורא איכא גם בישראל כמש"כ התוספ' שם (דף נ"ט.) ומזה ראי' לשיטתו שם ועיין בתשובת חוות יאיר (ל"ז:):
שם בתוספ' ד"ה לאחר שלשה. אשתו לא בזיז מינה: מזה ודאי ל"ק דהתם באשתו גמורה איירי אלא דכוונתם להקשות מפרק ב"ש דהתם קאמר ארוסה גם בה יבמתו בזיז מיני' ע"ש וסוגיא דפסחים לא הביאו רק לחזק הדבר דשייך ביבמתו בזיז מיני':
בד"ה לזרעך אחריך. לקמן בפרק נושאין: לכאורה י"ל דרב פפא דמקשה לקמן קרא למאי אתא והש"ס דמתרץ דקאי ללא לנסב שפחה ונכרית כרבא ס"ל דקאמר הכא הטעם משום גזירה וא"כ ע"כ לא אתיא קרא להבחנה, אכן באמת העירו התוספ' שפיר דהא אשמואל גופא דאמר לקמן (דף ק') י' כהנים ובעל א' מהם הולד שתוקי פריך ר"פ קרא דגבי אברהם למאי אתא והרי שמואל דרש הכא לענין הבחנה אבל אי נימא דגם רבא הכא לא פליג אשמואל רק ארב נחמן שאמר כן משום שמואל והוא ס"ל דלא אמר שמואל מעולם כן א"ש די"ל דגם ר"פ ס"ל כן:
בד"ה בכולן. איבמה לחוד קאי: נראה דלא פירשו כפי' רש"י דמחלק בין שאר איסורי נישואין כגון שניות ובין איסור דהבחנה משום דלפי' זה לא הוי סיפא דומיא דרישא דבכולן קאי בין אלהנשא בין אלהתייבם וכאן לא קאי רק אלהנשא דביבום הוי שפיר תקנת ערוה, שוב ראיתי במהרש"ל שכתב אמה שכתב רש"י שאסרו חכמים להנשא נ"ב פי' לשוק בלא חליצה עכ"ל ומזה נראה שדעתו שפי' רש"י כפי' התוספ' ולענ"ד אין בסתימת לשון רש"י המשמעות כן:
בד"ה ותמתין משהו. להמתין ג' ימים: ורש"י נקט שבוע או שבועים ונ"ל דדייק לכתוב כן דהא מאלמנה שמת בעלה איירי והיא אבלה ז' ימים ואסורה בתשמיש המטה וא"כ בלא"ה צריכה להמתין שבוע או יותר אם לא נקבר המת עד אחר איזה ימים אבל התוספ' דלא נקטו רק ג' ימים היינו כגון בגרושה א"נ באלמנה שפגע רגל בתוך ג' ימים ובטל אבלות וא"ל לדעת רש"י דאבלה היא הרי אסורא לנשא כל ל' יום די"ל דמשכחת בשתנשא למי שאין לו בנים דמותרת לנשא לו משום פרי' ורבי' כמש"כ התוספ' לקמן (מ"ג:) ע"ש:
בד"ה סתם. כתובתה לא משעבדה: א"ל דדלמא עשו תקנה משום אשה דלא אומרת כן וגם לא תבעת כתובתה די"ל דר"ת הכי קמקשה דבלא"ה צריך להבין סברת ר"ש דמה בכך שאין יכול לכופה הא גם במקום יורשים אמרינן בגמרא שאין יכולים לכופה כדפריך ולתבעני' ליורשים רק שמתרץ אשה בושה לבא לב"ד וזה שייך גם לגבי בעלה אף שאין יכול לכופה וצ"ל דשאני יורשים שאין מוטלים עליהם רק לשלם שכר אבל עלי' מוטל לפרנס ולכן היא צריך ליתבע ליורשים בב"ד ובזה בושה אבל בשיש אב לא מוטל עלי' כלל לפרנסו אלא היא תשלח אותו אצל אביו לפרנסו ובזה אינה צריכה ביאת ב"ד וא"כ שפיר פריך ר"ת דהא כל אשה כיון שנשאת כמי שאומרת איני ניזונית ואיני עושה דמיא דהא יוצאת מרשות בעלה לגמרי וא"כ למה לא יתירו לה להנשא הא אז אין מוטל עוד עלי' לפרנסו אלא ע"כ דגם כשאין מוטל עלי' מכל מקום חסה על בנה וא"כ ה"ה בגרושה מינקת ועיין ברשב"א:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0