דף מג - ב
והוינן בה: וכי לית ליה לרבי יוסי את הצורך להבחין בין זרע הבעל הראשון לזרע הבעל השני? ומשנינן: איבעית אימא אכן רבי יוסי לית ליה, אין הוא חושש להבחנה!
ואיבעית אימא: לעולם אית ליה לרבי יוסי שיש צורך בהבחנה.
ואימא הכי: רבי יוסי אומר: כל ארוסות גרושות - ינשאו. שבהן אין צורך להבחנה. חוץ מן הארוסות האלמנות, מפני האיבול.
ופרכינן: אי הכי, היינו מה שאמר רבי יהודה!
שגם הוא מתיר לארוסה גרושה להנשא מיד, ובארוסה אלמנה גם הוא מודה שלא תנשא מיד מחמת האיבול, שהרי נישואין שמחה הם.
ומשנינן: איכא בינייהו, נשואה - אם מותר לה ליארס מיד.
רבי יהודה סבר: נשואה מותרת ליארס מיד, לפי שלא גזר על אירוסין משום נישואין.
ורבי יוסי סבר: נשואה אסורה ליארס.
וכך אמר רבי יוסי: כל הגרושות מן האירוסין ינשאו מיד.
כי אין הגירושין איבול, ואין צורך בהבחנה בגרושה מן האירוסין, שהרי לא התעברה מהארוס.
ואין רבי יוסי גוזר על ארוסה משום נשואה.
אבל על הנשואות שהתגרשו, ויש חשש שהן מעוברות, עליהן גזר רבי יוסי שאפילו לא יתארסו, כי אם נתיר להן להתארס יש לחשוש שיבואו להנשא, וזה אסור כי צריך אז הבחנה.
ותמהינן: וכי סבר רבי יוסי שנשואה שהתגרשה, אסורה ליארס מיד שמא תנשא!?
והתניא, רבי יוסי אומר: כל הנשים [והנשואות בכלל], יתארסו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול.
וכמה ימי איבול שלה? - שלשים יום.
וכולן [הגרושות והאלמנות מן הנשואין] לא ינשאו משום הצורך בהבחנה - עד שיהו להן ג' חדשים!
ומוכח, שסובר רבי יוסי שנשואה מותרת ליארס מיד! ואיך אמרת שסובר רבי יוסי שנשואה אסורה ליארס!?
ומשנינן: האי - מאי קושיא?
אילימא, משום דקתני בברייתא: רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו.
מי אלימא ברייתא זו ממתניתין, דאוקימנא שהעמדנוה בארוסות גרושות ינשאו.
הכא נמי נעמיד את הברייתא הזו שהיא אומרת: כל ארוסות גרושות ינשאו!
אלא מסיפא של הברייתא יש להקשות:
דקתני: וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים.
ובהכרח שהמדובר ב"וכולן" הוא בנשואות, שלא ינשאו עד שלשה חדשים. כי הרי העמדנו את הרישא שרבי יוסי אומר ארוסות גרושות ינשאו מיד, ולא גזרו בהן לאסור משום נשואות שהתגרשו וצריכות המתנה.
ומוכח כי רק אינסובי, נישואין, הוא דלא יעשו הנשואות מיד.
הא איתרוסי מיד - שפיר דמי גם לנשואות, ולא חששו לגזור שאם יתארסו שמא גם ינשאו, ולא תהא הבחנה!
אמר רבא: תריץ ואימא הכי:
רבי יוסי אומר: כל ארוסות גרושות ינשאו.
חוץ מן האלמנה, מפני האיבול.
וכמה איבול שלה? - שלשים יום.
ונשואות לא יתארסו - עד שיהא להן שלשה חדשים.
ותמהינן: איך אפשר לתרץ כך? וכי אלמנה מן האירוסין - מי אית לה איבול כלל?
והתני רבי חייא בר אמי: אם מתה אשתו כשהיא רק ארוסה -
לא אונן, ולא מיטמא לה
וכן היא, לא אוננת, ולא מיטמאה לו
מתה - אינו יורשה.
מת הוא - גובה כתובתה, אם כתב לה כתובה מן האירוסין.
וחוזרת בה הגמרא מכח הקושיה הזאת, ומפרשת אחרת.
אלא, לעולם יש לנו לומר כמו שביארה הגמרא תחילה, שדברי רבי יוסי "כל הנשים יתארסו", הן בנשואות. וחידושו של רבי יוסי הוא שאסור לה להתארס בימי האבל.
ומה שהקשינו לעיל מהברייתא האומרת ש"קודם הזמן" מארסין, יש לתרץ שברייתא זו אינה לדברי הכל, אלא מחלוקת תנאי היא אם מארסים בזמן האבל. ויש האוסרים אירוסין בזמן האבל, וכמותם סובר רבי יוסי. ואילו הברייתא האומרת שקודם הזמן מארסים אינה לדברי הכל, אלא היא אינה סוברת כרבי יוסי.
דתניא: מראש חדש ועד התענית - העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומליארס ומלישא.
שבת שחל תשעה באב בתוכה - אסור לספר ולכבס.
ויש אומרים: כל החדש אסור.
מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאיסור ליארס שנאמר בברייתא זו הוא איסור ליארס ממש?
דלמא רק למיעבד לעשות סעודת אירוסין, שיש בסעודה שמחה, הוא דאסור.
הא ליארס בלבד, ללא סעודה, שאין בכך שמחה - שפיר דמי!
ומקשה הגמרא לרב אשי: אי הכי, לדבריך, שאתה מפרש את דברי הברייתא שנמנעו העם מליארס הכונה היא עם סעודה אבל בחי סעודה מותר, אם כן זה שכתוב בה שנמנעו העם מלישא -
לינשא נמי, נאמר שרק למיעבד סעודת נשואין הוא דאסור, הא לישא בלי סעודת נישואין שפיר דמי בימי האבל על החורבן!?
ודוחה רב אשי את הקושיה הזאת: הכי השתא!? מהו הדמיון!?
בשלמא נשואין, גם בלא סעודה איכא שמחה, ולכן אסור לישא בימי האבל על החורבן.
אלא, אירוסין בלא סעודה - מי איכא שמחה עד שנאסור אירוסין בזמני אבל!?
אלא, אמר רב אשי, אל תעמיד את האמור בברייתא לעיל שקודם הזמן מארסין במחלוקת תנאים, כי גם רבי יוסי מודה שאפשר לארס קודם הזמן בימי האבל על החורבן, לפי שאין שמחה באירוסין.
ומה שקשה לך מדוע אסר רבי יוסי על האלמנה להתארס, והרי יש להתיר לה מקל וחומר שמותר ליארס קודם הזמן, בימי האבילות על החורבן - יש לחלק ביניהם:
שאני אבילות חדשה של אשה על מות בעלה, מאבילות ישנה על חורבן המקדש.
ושאני אבילות דרבים על חורבן המקדש, מאבילות דיחיד על מות קרובו.
ולכן האבילות על החורבן קלה מהאבילות על מות בעלה, והחמיר רבי יוסי בה שלא תתארס, על אף שבאבלות על החורבן קודם הזמן הוא מתיר ליארס.
מתניתין:
א. ארבעה אחין נשואין ארבע נשים, ומתו האחים.
אם רצה הגדול שבהם, שזכותו לייבם תחילה לפני שאר האחים, לייבם את כולן - הרשות בידו.
ב. מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומת - ביאתה או חליצתה של אחת מהן - פוטרת צרתה!
שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה שאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים. פירש"י ז"ל תשעה באב אבילות דרבים ואבילות ישינה הילכך קילא קשיא לן דהא מ"מ ק"ו מיה איתי' ומה במקום שאסור לכבס אעפ"י שהוא קל התירו באירוסין מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס דעיקר ק"ו מכיבוס לאירוסין הוא.
אלא ה"פ: אבילות ישינה קילא ליה ולפיכך החמירו עליו בכיבוס ולא הוצרכו להחמיר כן באבילות חדשה ושאני בין אבילות דיחיד לענין אירוסין לאבילות דרבים דשל יחיד חוששין שאם אתה מתירו ליארס אף הוא יעשה סעודה או יכנוס אבל אבילות דרבים אין לחוש לכך שלא יקלו הם באבילותם משום שמחתו של זה ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ד') כאן באבילות דידה כאן באבילות דידיה וכו' דידה לא גזרינן שאם יצרו תוקפו היא מונעתו דידיה לא איכפת לה.
ואי קשיא הא דתניא בפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף כ"ג) שלשים יום לנשואין משמע אבל לאירוסין לא איכא למימר ה"ה לאירוסין אלא רבותא קמ"ל סד"א משום דמקיים מצוה לישתרי קמ"ל א"נ ההיא משום סיפא נקט נישואין דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעבדו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל ליארס שרי א"נ ההיא אתיא כרבי יהודה דאיהו איירי עלה ולית ליה שלשים לאירוסין ומיהו אנן כרבי יוסי קיי"ל.
וקשיא לי הא דתניא באבל רבתי שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום, כיצד לנשואין אסור לעשות סעודת נישואין עד שלשים יום ואפשר דמשבשתא היא א"נ ההיא נמי משום סיפא נקט סעודה דקתני סיפא אבל אם היה טבחו טבוח וכו'.
הא דאמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבילות דרבים לאבילות דיחיד. פירש רש"י ז"ל ט' באב אבלות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא. וקשיא לן דמכל מקום קושיא דרב חסדא לא אפריקא דאנן קל וחומר מכבוס לארוס קא אמרינן ואכתי איתיה קל וחומר ומה במקום אבלות ישנה שאסור לכבס התירו לארוס אבלות חדשה שמותר לכבס אינו דין שמותר לארוס. ועוד קשיא לי לישנא דגמרא דלא הוה ליה למימר תרי זמני שאני שאני, אלא שאני בין אבילות ישנה ואבילות דרבים לאבלות חדשה ודיחיד. אלא ודאי תרתי אמר והכי פירושו, שאני אבלות ישנה קילא ליה ולפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולאסור את הכיבוס, אבל באבלות חדשה דחמירא ליה לא הוצרכו להחמיר עליו כן. ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבים לומר שהארוסין אף על פי שאין בה שמחה בלא סעודה, מכל מקום החמירום ואסרום באבלות דיחיד גזרה שמא יעשה בהן סעודה, או שמא יכנוס. אבל אבלות דרבים אין לחוש לכך שאם הוא יקל לא יקלו האחרים באבלותם משום שמחתו של זה וכיוצא בדבר אמרו בריש פרק קמא דכתובות (ד, ב) כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה, כלומר באבלות דידיה גזרינן שמא יתגבר יצרו עליו, אף היא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאע"פ שיצרו מתגבר עליו ויקל, היא מונעתו דאבלות חמירא לה.
ומהא דרב אשי משמע דארוסין גרידא בלא סעודה אינן אסורין כלל ואפילו בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ובירושלמי בריש פ"ק דמסכת כתובות (ה"א) גרסינן ר' בא בר כהן אמר קמי ר' אסא בר אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימר שלא לעשות סעודת ארוסין הא לארס יארס, שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר, מיחלפא שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר אלקים מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכה הוא אמר הכין שלא יקדמנו אחר בתפלה אפילו כן לא קיימא ע"כ בירושלמי. אבל באבלות חדשה כל הנשים לא יתארסו עד תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו כדאיפסיקא הלכתא לעיל אבל באבלות דעלמא כגון לשאר קרובים בין באיש בין באשה כל שלשים אסורין בארוסין גזרה שמא יעשה סעודה או יכנוס. והא דתניא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כג, א) שלשים יום לנשואין דמשמע הא לארוסין לא איכא למימר דהתם לרבותא נקט נשואין דסלקא דעתך אמינא כיון דמקיים מצוה לישתרי קא משמע לן דלא. והוא הדין לאירוסין וכענין שאמרו (שם יח, ב) גבי ואלו כותבין במועד אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו, הא לארס שרי, לא מבעי קאמר לא מבעי לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אסור. אי נמי איכא למימר דמשום סיפא נקט נשואין, דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל לארס שרי, נקט נמי רישא נשואין. אי נמי ההיא ר' יהודה הוא דלית ליה שלשים לאירוסין דאיהו איירי עלה התם, אבל אנן כר' יוסי קיימא לן.
א"ה היינו רב יהודה פי' דקס"ד דכיון דלא גזר ר' יוסי ארוסה אטו נשואה לא גזר נמי אירוסין אטו נשואין ופרקי דאיכא בנייהו נשואה ליארס דרבי יהודה שרי ורבי יוסי אסר דאע"ג דלא גזר רבי יוסי אירוסין משום נשואה משום דבדיד' גופא ליכא למיחש אבל גזר הוא אירוסין אטו נשואין דאיכא למיחש בדידה גופא שאם תתירנ' ליארס תבא לינשא ואע"ג דמתני' קתני כל הנשים יתארסו דמשמע דשרי בנשואות ליארס ואנן מפרשי' איפכא דארוסות הוא דשרי להנשא השתא דסביר' לן דמתני' בטעות איתניא וה"ק כל הנשים שנתארסו מותרות חוץ מן האלמנה:
אלא מסיפא פירוש דמסיפא מוכח דלישנא דרישא ולישנא דמתני' כפשוטים כל הנשים יתארסו תנאי היא פירוש ותו ליכא למפרך לר' יוסי מקל וחומר דאיהו סבר דמתני' דלקמן דאסור לארס באבילות ישנה גם כן ומתני' דלעיל ר' יהודה היא דשרי אירוסי' אפילו באלמנה. א"ה מלישא לינשא נמי סעודת נשואין הוא דאסור פי' אלא ע"כ נשואין לחוד אסור ודכוותה נקט אירוסי' אפי' בלא סעוד' דבחד גוונא תני להו ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר שאסור לינשא אלא כדי ללמד על ליארס באירוסין דומיא דנשואין בלא סעודה היא דאי לא למה לי למיתני דאסור להנשא:
ומהדרין הכי השתא התם נשואין בלא סעוד' איכא שמחה אבל אירוסי' בלא סעוד' מי איכא שמחה פי' וכיון שכן ע"כ כי קתני נשואין היינו ללמד על אירוסי' דהיינו דלהוי בהו שמח' דומיא דנשואין ולנ"מ דלכ"ע מותר לארס בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ולא אסרו אלא לעשות סעודת אירוסי' וכן הלכתא מדאסיק רב אשי הכי ומיהו נרא' דביו' ט' באב עצמו אסור לארס ובירושל' התירו ליארס אפי' בו ביום למי שאין לו בנים כדי שלא יקדמנו אחר בתפלה:
אלא אמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבי' פרש"י ז"ל דאבלות ישנה דט' באב קילא אי משום דהויא אבלות ישנה אי משו' דהויא אבלות דרבי ולעולם מודה ר' יוסי דמארסי באבלות ישנה ותו ל"ק ק"ו דלעיל ואין פי' זה מחוור דנהי דאבלות דהתם קולא מ"מ אכתי איתיה לק"ו מכבוס לאירוסי' דהתם דקיל' אסרו כיבוס מפני שהוא חמור והתירו ארוס שהוא קל וא"כ במקום אבלות חדשה שהתירו כיבוס דין הוא שיתירו אירוסי' ועוד הקשו עליו ז"ל דלא ה"ל למימר תרי זמני שאני והכי ה"ל למימר שאני בין אבלות ישנה ואבלות דרבים לאבלות חדשה ואבלות דיחיד לכ"פ דרב אשי תרתי אמר שאין לדון אירוסי' מכבוס כלל דלענין כיבוס שאני בין אבלות שנה לאבלות חדשה דאבלות ישנה קילא ליה והוצרכו להחמיר ולאסו' אפי' כיבוס בלא גיהוץ ולא עוד אלא דכיון דזמנו קצר אסרו לספר בכל אדם ואפי' בנשים דלא הוו ניוול כולי האי בזמן קצר כזה אבל באבלות חדשה דחמירא ליה ולא אתא לזלזולי ביה התירו כיבוס לכל אדם והתירו נטילת שער בנשים מפני שזמנו ארוך והוי נוול ולא מצו למיקם בה. אבל לענין אירוסי' הוא בהפך דבאבילות חדש' כיון דבאבילות דיחיד הוא אם אתה מתיר ליארס יבא לינשא או לעשות סעודת אירוסי' ואין מי שימנע לו כי אין לאחרי' עסק באבלות אבל אבלות ישנה שהיא אבלות דרבים אעפ"י שירצה להקל באבלותו מפני שמחתו לא ירצו האחרים להקל באבלותו מפני שמחתו וליכא למיחש בנשואי' ולא לסעודת אירוסי' ודמיא למאי דאמרי' בפ"ק דכתוב' (דף ד') שאני בין אבלות דידיה לאבלות דידה דבאבלות דידיה אין אשתו מונעתו ואתו לזלזולי ביה ובאבלות דידה אעפ"י שיתגבר יצרו עליו אשתו מונעתו וכן הלכתא כדאסיק ר' אשי. דאירוסי' לרב יוסי אסור תוך ל' יום מפני האיבול דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי והא דתניא התם ל' יום לנשואין דמשמע דשרי לאדם י"ל דהאי ר' יהודה היא דאיהו איירי עלה התם א"כ דלרבותא נקט נשואי' דאע"ג דיש בהם גמר מצוה אסירי ודכוות' אמרי התם גבי אין נושאי' נשים במועד דה"ה לארס ולרבותא נקט נבואי' ואבלי' אבלו' אביו ואמו יש אם לו בנים גדולים אסור ליארס אשה תוך י"ב חדש אבל אם אין לו בנים או שהם קטנים מותר ליארס אשה תוך ל' יום ולכנס' תוך ל' יום וכבר הארכתי במקומו בס"ד:
והקשה ואלמנה מן האירוסין מי איכא איבול והתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ר"ל אם כתב לה וכמו שביארנו בראשון של מציעא י"ח א' ובכמה מקומות ואוקמה כתנאי כלומר דאיכא תנא דקא אסר באירוסין אף מראש חדש ועד התענית ומאן דאסר לספר ולכבס אסר נמי ליארס ורב אשי אהדר לקושיא בדוכתה לומר דהאי דקא אסר לארס בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה דוקא בסעודת אירוסין הא באירוסין לחוד שרי ואע"ג דנשואין אף בלא סעודה אסירי התם נשואין אף בלא סעודה איכא שמחה הא אירוסין לחוד שרו אע"פ שאסור לספר ולכבס והדרא קושיין לר' יוסי אמאי קא אסר אירוסין מחמת האיבול ותירץ הוא דאבילות ישנה קילא ליה ומתוך כך החמירו בה לאסור את הכיבוס אבל אבלות חדשה חמירא ליה ולא הוצרכו לאסור בה את הכיבוס כלל לאחר שבעה וכן אבלות של רבים חציו נחמה וקילא ליה ואי אסרינן ליה לארס לא ציית ומתוך כך הקלו בה באירוסין בלא סעודה אבל אבלות דיחיד חמירא ליה ואסרינן ליה וציית ויש מפרשין שאני אבלות דרבים מדיחיד דאבלות של יחיד מחמרינן ליה באירוסין שמא יבא לכנוס או לעשות סעודה אבל אבלות דרבים אי איהו עבר אחריני לא עברי וראיה לזה ממה שאמרו בראשון של כתובות ד' ב' כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה כלומר דבאבלות דידיה שמא יצרו תוקפו והיא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאם יצרו תוקפו היא מונעתו וגדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:
ולענין פסק מותר לארס מראש חדש ועד התענית ודוקא בלא סעודה ובנשואין אף בלא סעודה אסור הא בתשעה באב עצמו אסור לארס ובתלמוד המערב אמרו בראשון של כתובות פ"א ה"א אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר והא כתיב מושיב יחידים ביתה גו' כלומר בת פלוני לפלוני ותירץ שמא יקדמנו אחר בתפלה ואפילו כן לא קיימא כלומר שאין הלכה כן:
ולענין אבלות חדשה כל שבאשה באבלות בעלה אסור כל שלשה חדשים מגזירת משנתנו ובבעל אצל אשתו כל שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לכנוס מיד ופירשו בה לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ואף שם פירשנו שאסור לבא עליה עד שלשים יום הא אם אין שם אחת מאלו אסור עד שלשה רגלים ובשאר אבילויות הן לאשה הן לאיש כל שלשים יום אסור באירוסין מגזירת שמא יכנוס או יעשה סעודת אירוסין ומה שאמרו מו"ק כ"ג א' שלשים יום לנשואין הוא הדין לאירוסין ולרבותא נקט נשואין כלומר אע"ג דקא עביד מצוה וכמו שאמרו שם י"ח ב' במשנת אין נושאין נשים במועד הא לארס שרי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אי נמי משום סיפא נקט לה דקאמר מתה אשתו אסור לישא אשה עד שיעברו שלשה רגלים והתם ודאי דוקא בנשואין הא לארס משלשים יום ואילך מותר וגדולי המחברים כתבו שלארס אף ביום המיתה מותר ולא נאמר שלשים יום אלא לנשואין ויש אוסרין באבלות אב ואם כל שנים עשר חדש ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו:
המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר ארבעה אחים נשואין לארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהן ליבם את כלן הרשות בידו אמר הר"ם השיעור ארבעה מאחין וכונתו לארבעה עצה טובה מפני שלא יצטרך האדם יוסיף על ד' נשים מפני שהן תכלית מה שאפשר האדם על הרוב שיקיים לעונתן ואמר אם היה חולץ חולץ לפסולה ר"ל לאשר היא פסולה לכהונה עד שלא יפסול הכשרה וישיבה חלוצה ותאסר לכהונה ואמרו כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם:
אמר המאירי ארבע נשים נשואות לארבעה אחין ר"ל נכריות ומתו אם רצה גדול שבהם ליבם את כלן הרשות בידו שאלו בגמרא ארבעה אחים סלקא דעתך כלומר ואם מתו כלם מי מיבם ותירץ ארבעה מאחים כלומר שהיו ששה אחים או יותר והיו ארבעה מהם נשואים ארבע נשים ומתו ונשארו שנים אם רצה גדול שבהם או אחד מהם ליבם את כלן הרשות בידו הואיל ומבתים חלוקים הם באות ואין גוזרין בהם משום שתי יבמות הבאות מבית אחד ומכל מקום לכתחלה מיהא דוקא בדאיפשר ליה הא אי לאו הכי מונעין אותו לכתחלה שלא להכניס עצמו לקטטה שכל שבענין יבום אנו צריכין להשיאו עצה ההוגנת לו וכמו שאמרו וקראו לו הן ולא שלוחן ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלא בדאיפשר ליה וארבעה דנקט הוא הדין לטפי מינייהו כל כמה דאיפשר ליה אלא דעצה טובה קמ"ל כי היכי דתימטי לכל אחת עונת ליל שבת בכל חדש וחדש ומכל מקום כתבו קצת רבני צרפת שבמקומות שנהגו שלא לישא אשה על אשה על הדרך שהחרימו בה רבני צרפת הקדומים שאסור לו ואף לכשירצה הוא לעבור היא רשאה למונעו דאדעתא דהכי אינסבא ליה ואומדנא דמוכח הוא והוה ליה כחמר ונעשה גמל שאינו רשאי:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה העשירית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה אם היה מיבם מיבם לכשרה מבואר לר"ם:
אמר המאירי מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה שאם תאמר ליבם את שתיהן הא כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שנים ושלשה בתי ושמא תאמר לחלוץ לשתיהן שלא תצא אחת מהן בכדי הא כתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שנים ושלשה בתים ואם תאמר ליבם לאחת ולחלוץ לאחת ואע"ג דבתלת מיהא לא איפשר דהא על כרחיך איכא תרתי או בחליצה או ביבום מכל מקום בתרתי דאיפשר נחלוץ לחדא ולייבם לחדא כל העולה לייבום עולה חליצה וזו אינה עולה ליבום שכבר נתיבמה חברתה ומאחר שכן אינה עולה לחליצה ועוד שלא יאמרו בית אחד מקצתו חלוץ ומקצתו בנוי ואתי למיחלץ והדר יבומי ואין לשאול לחלוץ תחלה לאחת ואחר כך ליבם את השניה שהיא בת יבום דהא אכתי לא קמא לן דחליצת אחת פוטרת חברתה דהכי נמי איכא למימר כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום ויש גורסין בגמרא כן ומתרץ בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
ר"א אמר שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה שאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים פי' קסבר ר"י אע"ג דקודם ט"ב הלא מותר ליארס מפני שהוא אבילות ישנה ואבילות דרבים דקילי אבל אבילות חדשה ודיחיד דחמירה אסור ליארס תוך ל' יום, וקיי"ל ר"י ור' יוסי הל' כר' יוסי:
ירושלמי. וכמה הוא האבל ל' יום הדית בנשים אבל באנשים ג' רגלים ביש לו בנים אבל אם אל"ב מותר מיד, בשיש מי ישמשנו אבל אם אין מי שישמשנו מותר מיד כשאין לו בנים קטנים אבל אם הי"ל בנים קטנים מותר מיד דהוה מעשה שמתה אשתו של ר"ת עד כשהי' בב"ה אמר לאחותה כנסי וגדלי בני אחותך אע"פ שנכנסה לא הכירה עד שעברו עליו ל' יום:
מתניתין: ד' אחים נשואים ד' נשים ומתו אם רצה גדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של א' מהן פוטרת צרתה.
גריס הרב אלפס אמר רב נחמן ק"ו ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר לארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס ומוכח מהכא שהאשה מותרת לספר בשבעת האיבול והכי איתא באבל רבתי ורש"י ז"ל גריס ומה במקום שאסור לכבס מותר לארס במקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארס ול"ג לספר:
ומאי דאיסתפקא לרב אלפס בעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל אם הולד פגום לכהונה או לא תימה הוא מאי ספיקא איכא דמילתא פסיקא הוא ק"ו מאלמנה ועוד דגריס בפ' כיצד לימא קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר נהי דממזר מיהא לא הוי. ישראל פסול מיהא ליקרי הלכך מילתא פשוטה היא שהולד פגום לכהונה:
בד"ה ולית ליה לר' יוסי להבחין לית ליה ורדופה וחברותיה דנקט לעיל משום ר"מ עכ"ל יש לתמוה לדבריהם אלו מאי קא קשיא להו לעיל (יבמות דף מ"ב ע"ב) בד"ה ר' יוסי אומר כו' לפי' ר"ת דגרס ר' יוסי מתיר ליארס דליארס אפילו נשואה שריא דהא איכא למימר ה"נ הכי דרדופה וחברותיה דנקט משום רבותא דר"מ ויש ליישב דדוחק להו לומר כך לפי האמת דלרבותא דר"מ נקט הכי אלא למאי דס"ד השתא הוצרך למימר הכי וק"ל:
גמ' אי הכי מלישא ולינשא נמי למעבד סעודת נשואין כו' יראה דודאי המקשה נמי ידע דאיכא לחלק בין נשואין לאירוסין דהא בהדיא קתני לעיל ומארסין אבל לא כונסין ולא קא קשיא ליה לישא נמי אמאי אסור אלא דהכי פריך מכח דומיא דמשמע ליה דבגוונא חדא קתני ואסור ליארס ולינשא וכיון דאירוסין דקתני דוקא סעודתא הוא ה"נ נשואין דקתני דוקא סעודתא אבל לישא גרידא שפיר דמי ולעיל קתני דאסור והמתרץ השיב לו כיון דנשואין בלא סעודה איכא שמחה כמו אירוסין בסעודה שפיר קתני להו בגוונא חדא וק"ל:
בתוס' בד"ה שאני בין כו' וצ"ל דבאבילות דרבים יש להחמיר נמי בכיבוס כו' לכבס ולספר כו' עכ"ל נראה מדבריהם דספר נמי דאסר באבילות דרבים מה"ט דהוי לספר דבר פרהסיא וצ"ל דלא הוי פרהסיא כמו משא ומתן דאסור גם בקודם דקודם ולזה כוונו לעיל התוספות דלפי מסקנא ניחא וצ"ל נמי דספר הוה שום סברא לאסור גם באבילת דיחיד דהיינו בל' יום טפי מכיבוס ודו"ק:
גמ' מלבנות ולנטוע ומליארס מלישא שבת שחל ט' באב בתוכה אסור לספר ולכבס וי"א כל החודש כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה ואי בעית אימא כו' קתני ולא אנשואות קאי אלא אארוסות כו' כצ"ל:
בד"ה אלא אמר רב אשי כו' חדשה דט' באב כו' כצ"ל:
גמרא ול"ל לר"י להבחין ל"ל. קשה אמאי לא פריך הש"ס אהך תירוצא מהברייתא דמייתי בסמוך דקתני בר"י וכולן לא ינשאו עד שיהא להן ג"ח:
תוס' ד"ה שאני, והא דאסור במתניתין לארס וכו' לפי שצריכה להמתין ג' חדשים.
וקשה לי דמ"מ לפי ב' התירוצים בסוגיין, דר' יוסי להבחין לית ליה, או דאימא רי"א כל ארוסות גרושות ינשאו, וכיון דמשום הבחנה ליכא ממילא גם משום איבול משכחת לה דתנשא למי שאין לו בנים, וצ"ע.
ואולי יש ליישב דקושי' תוס' דוקא למסקנא דפלוגתייהו דר"י ור"י רק לענין איבול וכיון דעיקר דינא דמתני' לענין איבול בזה קשה דה"ל לפלוגי דתנשא למי שאין לו בנים, אבל לפי תירוצם הנ"ל דעיקר פלוגתייהו בהבחנה ולא באיבול, ואבילות דנקט הוא דרך גררא, י"ל דלא מיירי בכל גווני ובאמת משכחת דמותרת למי שאין לו בנים.
ולפ"ז היינו מרוויחים קושי' תוס', דאי הכי היינו ר"י (ותירוצם דחוק דכיון דלפי האמת בארוסה ליכא אבילות. אך נימא דלס"ד לא עלה על דעת כלל לומר דבארוסה ליכא אבילות בהיפוך מן האמת. ולפי הנ"ל ניחא) דאם איתא דפלוגתייהו באבילות ישאר הקושיא דמשכחת להנשא למי שאין לו בנים:
בגמרא ולית לי' לר"י להבחין לית לי': א"ל ממנ"פ אי ידע הש"ס ברייתא דלקמן דר"י אומר כל הנשים יתארסו א"כ מאי מתרץ לית לי' הא בפי' קתני וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג"ח ואי לא ידע ברייתא דלקמן א"כ ג"כ לא ידענו דאבול דר"י הוא ל' יום דזה רק מברייתא דלקמן ילפינן כן כמש"כ רש"י לעיל וא"כ למה צריך לתרץ לית לי' הא הקושיא מעיקרא ליתא דאימא דאבול דר"י הוא רק ז' ימים ובזה לא שייך ק"ו ממו"מ או מכבוס דהם גם כן בז' ימים של אבלות אסורים די"ל דרישא דברייתא דכמה אבול ל' יום ידע שפיר אבל הסיפא דוכלן צריכים להמתין לא ידע, א"נ י"ל דלעולם לא ידע הברייתא ומכ"מ פשיטא לי' דמפני האבול בתוך ל' קאמר דבתוך ז' פשיטא ולא צריך להשמיענו:
שם אית לה אבול והתניא: א"ל דלמא אינה מטמאת אבל מכ"מ חייבת להתאבל דהא אחותו נשואה אין הכהן מטמא לה ואעפ"כ חייב להתאבל די"ל הא תניא במ"ק (כ':) כל קרובים שהכהן מטמא להם חייב להתאבל עליהם הוסיפו עליהן אחיו מאמו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו משמע הא בשאר קרובים שאין הכהן מטמא להם אינו חייב להתאבל עליהם ועוד דמאנינות קדייק דכל שאינו אונן עליו אינו חייב ג"כ להתאבל עליו דהא עיקר אבלות מאנינות אתיא מואכלתי חטאת היום כמש"כ הרמב"ם (ריש הל' אבל): וראיתי להרמב"ם (פ"ב מהל' אבל) שכתב אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכתב הכס"מ דנפקא להרמב"ם מדאמרינן ביבמות (דף כ"ט) לא אונן עלי' ומשמע לרבינו דה"ה דאינו מתאבל עלי' והלח"מ כתב דנפקא להרמב"ם מדאינו מטמא לה, ולא ידעתי איך העלימו הגדולים עיניהם מגמרא דהכא כאילו הרמב"ם מסברא דנפשי' הוציא דין זה והרי הכא אמרינן בגמרא כן: והנה נסתפקתי בדין אונן שאסור בקדשים ושאסור לעבוד אי מקרי אונן לענין זה גם בקרובים שאינו מטמא להם או לא, ושוב ראיתי ברמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ט') שכתב איזהו אונן שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, הרי שלא תלה בטומאה רק באבלות (ובפ' ב' מהל' אבל) פסק דאחותו הנשואה מאביו מתאבל עלי' דבר תורה אלמא דהוי אונן במיתת אחותו הנשואה אף שאינו מטמא לה: ובזה נ"ל לישב דעת הרמב"ם בהל' ביאת מקדש (שם) שכתב דכהן הדיוט שהי' במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן והראב"ד השיגו כיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא על כרחו עכ"ל, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם רצה להשמיענו דין הנ"ל דהוי אמינא דוקא במתים שהוא מטמא להם אינו עובד אונן כיון שחייב להטמאות בהן אבל במתים שאינו מטמא הוי אמינא דעובד אונן כיון שאין צריך ליצא מן המקדש ולכן קאמר אם שמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל דייקא ולא כתב שמטמא לו והיינו כגון אחותו נשואה מאביו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש שהרי אסור לטמאות לה אפילו הכי אינו עובד אונן:
שם אלא תנאי היא: אף שכל השקלי וטרי' דהגמרא לא הי' רק על תי' איבעית אימא וזה סליק בתיובתא אבל אתירוץ קמא לא הקשה כלום מכ"מ הוצרך הש"ס למימר אלא תנאי הוא ולחזור גם מתירוץ קמא דהא ע"י הברייתא שהביא גם תירוץ הראשון מוקשה הוא כיון דקתני וכולן לא ינשאו עד שיהיו להן ג"ח אלמא דאית לי' לר"י הבחנה וכנ"ל:
שם ברש"י ד"ה ה"ג אלא תנאי היא. כדקתני במתניתן כל הנשים יתארסו: ולפ"ז גם בברייתא נשארה הגירסא כן והוי כל דוקא בין ארוסות בין נשואות וא"כ ממה דקתני וכולן לא ינשאו עד שיהיו להם ג"ח מוכח דאפילו ארוסות לא ינשאו ומזה הקשו התוספ' לעיל (מ"ב:) לשיטת רש"י דכאן דס"ל דלר"י ארוסות ינשאו כמו לר' יהודה והנראה בדעת רש"י דאף דהוכיחו התוספ' לעיל (שם) דכל דקתני סתמא ע"כ קאי בין אארוסות בין אנשואות מכ"מ לפי מסקנא דהכא האי כל הנשים דר' יוסי ע"כ אנשואות דוקא קאי כיון דקתני חוץ מן האלמנה מפני האבול ולפי מה דמסיק כאן לא שייך אבול רק בנשואה ואי האי כל הנשים בין בארוסה בין בנשואה איירי לא שייך למיתני סתמא חוץ מן האלמנה דהי' צריך לפרש חוץ מן אלמנה נשואה כיון דלא ממעט כל אלמנה של כלל הראשון אע"כ דכל הנשים ג"כ רק בנשואה איירי וא"כ הא דקתני עלי' וכולן לא ינשאו דקאי אכל הנשים דרישא ג"כ אנשואה דוקא קאי אבל ארוסה שפיר י"ל דתנשא לר"י כן יש לפרש שיטת רש"י דהכא די"ל דפי' הכא לפי המסקנא אבל בעירובין י"ל דפי' ע"פ ס"ד דסוגיא דלקמן דשייך אבול גם בארוסה ולכן שפיר כתב דכל הנשים דר"י קאי בין אארוסה בין אנשואה דשייך שפיר בשניהן חוץ מן האלמנה מפני האבול וי"ל דבזה פליגו ב' לשונות של רש"י דבעירובין פי' לפי הס"ד והכא לפי המסקנא דסוגיא:
שם בתוספ' ד"ה ולית לי'. דנקט לעיל משום ר"מ: במהרש"א הקשה דלפ"ז מה הקשו לעיל לר"ת דליארס אפילו נשואה שרי לימא ג"כ דנקט משום ר"מ ותירץ בדוחק, ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה להבין דברי התוספ' כפשוטן דנקט משום ר"מ כיון דהקושיא היא לר' יוסי הא דינו לא נוגע כלל להך דרדופה שאינה ראוי' להתעבר ולענין מה פליג אר"מ, אכן י"ל דלר' יוסי הוי ג"כ נפקותא בהך דרדופה דהיינו גבי יבמה דאף דר"י לית לי' הבחנה ע"כ גבי יבמה אית לי' דצריך להמתין משום ספק איסור כרת וזה מוכח מגמרא דלעיל (מ"א:) ממעשה באחד שבא לפני ר' יוסי ע"ש, וא"כ שייך ר"י בפלוגתי' ג"כ לענין רדופה דיבמה כה"ג שאינה ראוי' להתעבר אינה צריכה להמתין רק דנקט ארדופה וחברותי' דהיינו אחריני דקא חשיב דלא שייך ביבמה כגון אילונית משום ר"מ ולכן נקט ג"כ ליארס משום ר"מ אף דלא שייך ביבמה וכל זה אי נקיט לנשא ג"כ דפליג לענין נשואין ג"כ דזה הוי עיקר נפקותא לר' יוסי אבל לר"ת הקשו התוספ' שפיר דלא גריס רק ליארס ובזה לא הוי נפקותא לר' יוסי כלל דליארס אפילו נשואה שרי:
בד"ה שאני וקשה דאכתי תקשי' ק"ו כדמעיקרא: א"ל דהא השתא ליכא למילף ק"ו ממו"מ דהא יש להשיב מה לקודם דקודם דכן אבילות ישנה ואבילות דרבים ולכך מותר אירוסין אבל בל' של אבל שאבילות חדשה ודיחיד ולכך אסור, די"ל לפי מש"כ התוספ' בקדושין (ד':) דכל זה אכניס בק"ו ע"ש א"כ ה"נ נימא הכי ומה קודם דקודם שאף שאבלות ישנה היא אסור מו"מ הרי שמו"מ חמיר מאוד ואעפ"כ מותר לארוס וא"כ אירוסין קיל טובא בל' של אבלות דאף דאבלות חדשה היא מו"מ מותר הרי דקיל בדיניו טובא אף שאבלות חמורה היא וא"כ כש"כ שאירוסין יהי' מותר, וכן נראה פי' קושיתם מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א אלא שכתבו שקאי הק"ו מכבוס וזה לא הבנתי שהרי מכבוס כבר השיב כי תניא ההיא בקודם דקודם אלא ממו"מ קאי הק"ו, אכן גם בלא זה ק' על פי' רש"י דגם לפי המסקנא קושית התוספ' דלעיל במקומה עומדת דמו"מ ליתסר בשלשים דאבלות מק"ו דתספורת בקודם דקודם ומה קד"ק דקיל שאבלות ישנה ודרבים היא וגם תספורת מותר בו ואעפ"כ חמיר לענין מו"מ בל' של אבלות שחמור דאבלות חדשה ודיחיד הוא וגם תספורת אסור בו כש"כ דמו"מ יאסור בו, אבל י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דכבר כתבו התוספ' בב"ק (דף כ"ה) דלא שייך למימר כל זה אכניס בק"ו אלא היכי שיש סברא לומר דלענין זה לא נשגיח בקולא וחומרא (כן נראה פי' דבריהם ביבין שמועה) וא"כ הכא היאך נימא דנקל לענין אירוסין באבילות חדשה ודיחיד מדהקילו לענין מו"מ דהרי זה גופא תקשי' למה הקילו במו"מ והוי כעין חדוש ולא ילפינן מני' דע"כ ראו חכמים טעם לענין מו"מ להקל והיאך נילף אירוסין מני':
בא"ד. דלא מפליג אלא באשתו: ק"ק דהא אלא קיים פרי' ורבי' קיימינן הכא ובזה אפילו באשתו לא מפלגינן ולא צריך להמתין ג' רגלים כמבואר במ"ק שם וצ"ל דזה אדלקמן קאי על מה שכתבו דאפילו בקיים פו"ר מותר משום דר' יהושע ובזה מפלגינן באשתו דצריך להמתין ג"ר ואין לתמו' היאך מחמרינן באבילות דאשתו יותר מאבלות דאב ואם, דבאשתו אין הטעם משום אבלות אלא משום שלא יהי' זוכר עוד אשתו הראשונה כשנושא אחרת וכמש"כ התוספ' במ"ק שם:
בא"ד. או שאין לו בנים כלל: ק"ק למה יותר כניסה תוך ז' באין לו בנים משום פו"ר כיון שמכ"מ אסור לבא עלי' והראי' שהביאו התוספ' מיוסף הכהן לא הוי רק בבנים קטנים ושם שפיר טעמא איכא להתיר אפילו תוך ז' דכך לי תוך ז' כמו לאחר ז' אבל באין לו בנים שהטעם משום פו"ר מה תועיל הכניסה תוך ז' כיון שמכ"מ אסור בתשמיש המטה ועוד הרי הר"ת גופא כתב לקמן דבאין לו בנים לא מותר הכניס' עד אחר ז' וא"כ סתר דברי עצמו וגם הלשון של התוספ' משובש דכך הי' להם לכתוב ואם יש לו בנים קטנים או שאין לו בנים כלל מותר לכנוס תוך ז' או לכה"פ לאחר ז', ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהך או שאין לו בנים כלל תלמיד טועה הוסיפו בדברי התוספ' ואינו מדבריהם ז"ל:
בא"ד. עד ג"ח משום הבחנה: לפ"ז הוי מצי למיפרך עכ"פ מזה לתירוץ קמא דגמרא דלעיל דכל הנשים ינשאו קתני ושר' יוסי הבחנה לית לי' וכן לתי' איב"א דר"י אמר כל ארוסות גרושות ינשאו דלא שייך בארוסה משום הבחנה, וצ"ל דלא חש להקשות כך כיון דבלא"ה האי תירוץ קמא מופרך ג"כ כמו התירוץ של איבעית אימא מכח הברייתא שהביא וכמו שכתבנו לעיל:
בא"ד. או שמא משום פרנסת בנים: עיין במ"ק (דף כ"ג) שכתבו התוספ' בשם ריב"א עוד טעם אחר שבע"פ הי' אותו מעשה ורגל מבטל גזירת ז', וק"ל להך שיטה דכניסה אסורה לעולם תוך ז' וא"כ להרמב"ם דאבלות יום ראשון דאורייתא ביום ראשון אסורה כניסה מדאורייתא וקשה להירושלמי שהביאו התוספ' ביומא (י"ד:) ובביצה (ל"ד:) שכה"ג לא הי' מקדש אשה מערב יוה"כ אלא אם מתה אשתו הי' מקדש אחרת ביוה"כ וכיון דע"כ כניסה בעי כמבואר ביומא שם א"כ היאך מותר לו לכנוס באותו יום שמתה אשתו והא כה"ג פריך בירושלמי הא שבות הוא לכנוס בשבת וי"ט ומתרץ אין שבות במקדש וזה לא שייך על זה ובשלמא למ"ד במ"ק דיוה"כ יש לו דין רגל א"כ לא חל אבלות כלל וא"ש אבל למ"ד דדין שבת יש לו דעולה ואינו מבטל ק' וזה ודאי דדין אבלות שייך גם בכה"ג דהא מקרא דואכלתי חטאת היום ילפינן אבלות דיום ראשון וזה אהרן קאמר שהי' כה"ג, וי"ל דלפי המבואר בכתובות (ד':) לא חל אבלות עד שיסתום הגולל או שיצא מפתח הבית וא"כ קודם שנקבר' לא הי' אבלות כלל והי' יכול לישא אחרת וכן דעת הרמב"ם שקודם קבורה אין אבילות והביא ראי' מדוד שקם מעל הארץ ורחץ וסך כשמת הילד. אבל ק"ק כיון שילפינן מואכלתי חטאת היום א"כ אפילו קודם קבורה לתסר דהא התם ע"כ גם קודם קבורה היו אסורים בקדשים דאל"כ למה לא אכלו את החטאת קודם קבורה, שוב א"ע ראיתי בלח"מ (הל' אבל פ"א) שכתב כן בשם שו"ת הרשב"א דביום מיתה קודם קבורה ליכא אבילות מן התורה רק שהקשה עליו כקושיתנו שהרי אכילת קדשים דילפינן אבילות יום ראשון ממנה אסורה גם קודם קבור' והניח בצ"ע ע"ש אכן מהא דכ"ג יש ראי' לדעתו:
בא"ד דאפשר דלא שרי בסעודה של מצוה: נ"ל שצ"ל ואפשר דלא שרי וכו' ובזה משיבים התוספ' על ראית הר' יוסף לענין שאר קרובים אבל מדברי הרא"ש כאן ובמ"ק (פ"ג) נראה שהרבינו יוסף רצה להביא ראי' לשיטת ר"ת דשרי באו"א לאחר ל' וא"כ א"ש לשון דאפשר דרצה לבאר למה לא מוכח מזה דאפילו תוך ל' שרי:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אלא אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו. חוץ מאלמנה ורבי יוסי לא איבול אתא לאשמועינן דבנישואין אפילו רבי יהודה מודה דאסור בימי איבול דהא שמחה היא אלא ינשאו אתא לאשמועינן ופליג אדרבי יהודה דאמר כל הנשואות יתארסו ואתא ר' יוסי למימר אפילו נשואות ינשאו וג' מחלוקות בדבר דת''ק אסר אפילו ארוסות ליארס דגזרו ארוסת ראשון אטו נשואה וגזרינן ארוסין דאחרון אטו נשואין דאחרון ור' יהודה סבר הנשואות יתארסו ולא גזר אירוסין אטו נשואין והארוסות ינשאו ולא גזר ארוסה אטו נשואה אבל הבחנה מיהא אית ליה ונשואה לא תנשא ורבי יוסי אפילו הבחנה לית ליה: ואי בעית אימא אית ליה. ואפ''ה ינשאו קתני [ולא אנשואות קאי] אלא אארוסות קאי וה''ק כל הארוסות שנתגרשו ינשאו חוץ מן הארוסות אלמנות מחמת האיבול ולקמן פריך מי חייל איבול אארוסה: אי הכי היינו ר' יהודה. דרבי יהודה נמי שרי ארוסה לינשא וליכא למימר הכא כדלעיל דרבי יוסי איבול אתא לאשמועינן דנשואין אסור כל ל' יום דהא בנשואין כ''ע מודו דשמחה היא וינשאו דקאמר רבי יהודה אגרושה דליכא איבול קאמר: איכא בינייהו נשואה ליארס. דקאמר רבי יהודה הנשואות יתארסו דלא גזר אירוסין אטו נשואין ואתא רבי יוסי למימר כל ארוסות [גרושות] ינשאו הואיל וליכא איבול שרי ומשום הבחנה לא מיתסרא דהא לאו מעוברת היא וארוסה אטו נשואה לא גזרינן אבל נשואות לא יתארסו דאיכא למיחש שמא מעוברת היא ואי שרית לה להתארס אתי לאינסובי: כל הנשים יתארסו. ואפילו נשואות: וכולן. הנשואות בין גרושה בין אלמנה לא ינשאו משום הבחנה עד שלשה חדשים: הכא נמי. תני הכי כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה אפי' ארוסה מפני האיבול: וכולן. הנשואות לא ינשאו אפי' גרושה דליכא איבול דחיישינן להבחנה: אלא מסיפא דקתני וכולן לא ינשאו. דעל כרחך אנשואות לא ינשאו קאי דהא אוקמא רישא אארוסות ינשאו ולא גזרינן משום הבחנה דנשואות הלכך סיפא אנשואות קאי דקתני לא ינשאו דבעינן הבחנה אבל איתרוסי שפיר דמי ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין: תריץ ואימא הכי כו'. דודאי סיפא אנשואין קאי כדקאמרת ומיהו לא תיתני לא ינשאו אלא לא יתארסו: ולא מיטמאה. כלומר אינה מצווה להתעסק בו: גובה כתובתה. וכגון דכתב לה מן האירוסין: ה''ג אלא תנאי היא. אלא לעולם כדקתני מתני' כל הנשים יתארסו וכדפרשינן בריש שמעתין דאנשואות קאי ואיבול איכא בינייהו ואשמעינן דאירוסין בימי אבל אסור ודקשיא לך קודם הזמן דקתני ומארסין תנאי היא דאיכא למאן דאסר וההיא דקתני מארסין לאו דברי הכל היא ולא סבירא ליה לרבי יוסי: אלא אמר רב אשי. לא תוקמא כתנאי ורבי יוסי מודה בההיא דמארסין ודקשיא לך ק''ו הוא שאני בין אבילות חדשה דתשעה באב דהוי אבילות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא: מתני'
ולית ליה לרבי יוסי להבחין לית ליה. ורדופה וחברותיה דנקט לעיל משום ר''מ: אי הכי היינו רבי יהודה. השתא לא בעי למימר דאיכא בינייהו איבול דלא מסתברא ליה למימר שלא יחוש רבי יהודה באיבול לענין נישואין כדפי' בקונטר' אע''ג דלפי המסקנא ליכא איבול בארוסה מ''מ למאי דס''ד השתא דאיכא איבול בארוסה אין סברא לומר שלא יחוש ר' יהודה לענין נישואין: שאני בין אבילות חדשה. פי' בקונט' דאבילות דתשעה באב דהוי ישנה ודרבים קילא וקשיא דאכתי תקשי ק''ו כדמעיקרא ומפרש ר''ת שאני בין אבילות חדשה שאסרו ליארס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה משא''כ באבילות ישנה ובאבילות דרבים יש להחמיר טפי לענין משא ומתן מאבילות דיחיד דמשא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבאו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאין אלא שעה אחת וכדאוקמי' בקודם דקודם אבל בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור ליארס דאי שרי אכתי איכא ק''ו דכיבוס ומיהו במגילת סתרים מתיר ליארס אפילו בט' באב שלא יקדמנו אחר ברחמים והביא ראיה מירושלמי וצ''ל דבאבילות דרבים יש להחמיר נמי בכיבוס דכיבוס נמי דבר של פרהסיא שלא יהו כולם עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמם ונראים שאין חוששין להתאבל כלל וא''ת דהכא אסרי' ליארס תוך שלשים ובפרק בתרא דמו''ק (דף כג. ושם) תני כל שלשים יום לנישואין משמע דליארס שרי וי''ל דההיא כרבי יהודה דשרי אי נמי נשואין נקט לאשמועינן דאפילו נשואין שרי מיד לאחר שלשים יום אע''פ שבאשתו קתני דצריך להמתין ג' רגלים ונראה לר''ת דאע''ג דאסרינן באביו ובאמו בית השמחה עד י''ב חדש מ''מ מותר לישא אחר שלשים משום מצות פריה ורביה דכל ל' יום לנשואין סתמא קתני אפילו באביו ובאמו דלא מפליג אלא באשתו ואע''ג דקיים פריה ורביה שרי דהלכה כר' יהושע דאמר בסבא על יבמתו . ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך (קהלת יא) ואם יש לו בנים קטנים מותר לכנוס אפילו תוך ז' או שאין לו בנים כלל או לכל הפחות אחר שבעה כדמשמע בעובדא דר' יוסף הכהן (מו''ק דף כג.) דבעוד שהיה בבית הקברות אמר לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ומשמע דכנסה לאלתר מדקתני אעפ''כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה ומפרש התם דהיינו ל' ומשמע דלא בא עליה אבל נשואין הוו ור''ח הביא הירושלמי דקתני אע''פ שכנסה לא הכיר בה עד לאחר שלשים ומעשה באחת משודכת שמת אחיה לאחר הזמנת קרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך שלשים משום פריה ורביה דבעל מאחר שאם לא ישא את זו לא ישא אחרת ושמא אפי' אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מאחרת כדאשכחן. ברבי יוסף הכהן דמשום פרנסת בניו אשתראי אע''פ שהיתה אבילה מאחותה ומיהו התם לא אפשר באחרת לפי שמרחמת על בני אחותה יותר משאר נשים והא דאסר במתני' ליארס תוך שלשים ולא מפליג אפילו רוצה לינשא למי שיש לו בנים קטנים או למי שאין לו בנים כלל לפי שצריכה להמתין עדיין לינשא עד שלשה חדשים משום הבחנה ועוד אומר ר''ת דמי שאין לו בנים מותר לישא ולבעול תוך ל' דלא מקיימא מצות פריה ורביה אלא בבעילה אבל תוך ז' ימי אבילות אסור לכנוס כדמוכח בריש כתובות (דף ד. ושם) דלא שרי אלא בטבחו טבוח ויינו מזוג ובמת אביו של חתן או אמה של כלה דוקא ובשאין לו בנים מיירי התם מדקאמרינן התם דאביו של חתן קטרח. ורבי יוסף הכהן אף על פי שדבר עמה בבית הקברות לא כנס עד אחר שבעה או שמא משום פרנסת בנים שרי לכנוס אפילו תוך שבעה וק''ק לפירוש רבינו תם מדתני במסכת שמחות פרק ז' גבי אשתו דצריך להמתין שלש רגלים כשיש לו בנים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום ומותר לישא צריך לומר דלישא ולבעול קאמר דלכנוס גרידא