דלג לתוכן

יבמות מו ע"א - טקסט הדף

עובד כוכבים גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בני חורין לפניה אין לאחריה לא אמר רבא לפניה בין בסתם בין במפורש לאחריה במפורש אין בסתם לא אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים אבל עובד כוכבים גופיה קני דכתיב {ויקרא כה-מה} וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה ולא הם קונים מכם למאי אילימא למעשה ידיו אטו עובד כוכבים לא קני ליה לישראל למעשה ידיו והכתיב {ויקרא כה-מז} או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אפילו גופיה פריך רב אחא אימא בכספא ובטבילה קשיא אמר שמואל וצריך לתקפו במים כי האי דמנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבולי מסריה ניהלייהו לרבינא ולרב אחא ברי' דרבא אמר להו חזו דמינייכו קבעית ליה רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא להוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא לקדים ולימא להו לשם בן חורין אני טובל בהדי דדלי רישיה ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך א''ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא א''ל איכו שכיבי לא אמרי לכו הא מילתא הכי א''ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו וחזא חמרא דישראל דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל וחזא תורמוסין דשלקי עובדי כוכבים ואכלי ישראל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' יוחנן א''ל צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ועל יינם משום יין נסך ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה על בניהן שהם ממזרים ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם אין גר עד שימול ויטבול וכיון דלא טביל עובד כוכבים הוא ואמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ועל יינם משום יין נסך משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה הא בני תורה שרי והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמי' דרב כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים וטעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי ת''ר גר שמל ולא טבל ר''א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו וחכמים אומרים טבל ולא מל מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול ורבי יהושע נמי נילף מאבות ור''א נמי נילף מאמהות וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר והתניא ר''א אומר מנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין א''ל ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר א''ל אע''פ שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה אלא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

עובד כוכבים, גופא - לא קני ליה! שאין העובד כוכבים יכול לקנות עבד בקנין הגוף. כי רק ישראל יש לו קנין בגופו של עבד כנעני ולא לגוי, וכפי שיבואר המקור לכך לקמן.

ולכן, רק מאי דקני ליה לגוי, הוא דמצי מקני ליה לישראל. שאין הגוי יכול למכור לישראל יותר ממה שיש לו בעבד, ויש לו רק קנין של שעבוד בו, שהתחייב והשתעבד לו העבד לעבוד עבורו, אך אין לו בעלות על גופו.

וכיון דקדם העבד וטבל לשם בן חורין, לפני שהספיק הקונה הישראל להטבילו לשם עבד כנעני - אפקעיה העבד בטבילתו לשעבודיה שיש לקונה אותו בו, לעבוד אותו.

וכדברי רבא.

דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור - מפקיעין מידי שעבוד שיש לאחר בנכסיו.

כגון מי שעשה את שורו משועבד לגביית חובו בגדר "אפותיקי", שייחד את השור המסויים כמשועבד לגביית החוב, ואחר כך הקדיש הלוה את השור בקדושת קרבן למזבח, פוקע השיעבוד שיש למלוה בשור.

או שעשה את חמצו אפותיקי לנכרי, והגיעה שעת ביעור חמץ בערב הפסח, פוקע שיעבוד הנכרי שיש לו בחמץ, וחייב הלוה לבערו.

או שעשה עבדו אפותיקי לחבירו, ושחרר את העבד, פוקע שיעבוד חברו מהעבד המשוחרר.

ולכן, גם כאן, כשקדם העבד, וטבל עצמו להיות ישראל בן חורין, מפקיע שחרורו, כשנהיה ישראל בן חורין, את שיעבודו לעבוד.

מתיב רב חסדא: מעשה בבלוריא הגיורת, שקדמו עבדיה בשעה שבאה להתגייר, וטבלו לשם גרות לפניה.

ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו עצמן בני חורין.

ומדייק רב חסדא: אם קדמו וטבלו לפניה, בשעה שהיתה עדיין נכרית, ולא היה לה אפשרות להיות בעלים על גופם של עבדיה, אין, רק אז הועילה טבילתם כדי להפקיע את שיעבודם ממנה.

אבל אם היו טובלים לאחריה, לאחר שהתגיירה, כבר לא היו יכולים לטבול לשם בן חורין!

ואם כן, מדוע אמר רב, שאם ישראל קונה עבד מנכרי, יכול הוא להקדים ולטבול לשם בן חורין!?

אמר רבא לתרץ את קושית רב חסדא:

לעולם יכול העבד להקדים ולטבול את עצמו לשם בן חורין גם בהיותו בידי ישראל, כל עוד לא הטבילוהו בעליו לשם עבד כנעני.

אלא, שיש חילוק בין אם טובל בהיותו ביד הנכרי או שטובל בהיותו בידי ישראל, לגבי הצורך לפרש בטבילתו שהוא טובל אותה לשם בן חורין:

אם טובלים העבדים לפניה, בהיותה עוד גויה, הרי בין בסתם, שלא פירשו שטובלים לשם בן חורין, בין במפורש שפירשו לשם בן חורין, הם נעשים בני חורין.

אבל אם הם טובלים לאחריה, לאחר שנעשתה בת ישראל, הרי רק אם אמרו במפורש שטובלים לשם בן חורין, אין, הם נעשים בני חורין. אבל אם טובלים בסתם - לא נעשים בני חורין.

ובמקרה של רב חמא בר גוריא אמר רב, פירש הטובל שהוא טובל לשם בן חורין, ולכן הועילה טבילתו לעשותו בן חורין.

וטעם הדבר, לפי שהגוי אינו יכול להטבילו לשם עבדות, לכן טבילתו בסתמא, גם אם אינו מפרש שהיא לשם חרות, הרי היא לשם חרות.

אבל ישראל, שיכול להטבילו לשם עבדות, הרי אם מטבילו סתם, הוא מטבילו לשם עבדות. ולכן רק אם קדם העבד והודיע במפורש שתהא טבילתו לשם שחרור, הוא נעשה בן חורין. אבל בסתם, הוא נעשה עבד כנעני.

אמר רב אויא: לא שנו שיכול העבד להקדים ולטבול לשם בן חורין, אלא בלוקח עבד מן העובד כוכבים.

אבל אם קנה הישראל את העובד כוכבים גופיה, שמכר את עצמו לעבד בכסף - קני אותו הישראל לגופו, ואינו יכול להקדים ולטבול לשם בן חורין.

ומוכיח זאת רב אויא, מהא דכתיב [ויקרא כה]: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו [עבדים]"

מכאן. אמרו חכמים:

א. אתם קונים מהם עבדים.

ב. ולא הם קונים מכם עבדים.

ג. ולא הם קונים זה מזה עבדים.

ויש לנו לדון: זה שאמר הכתוב "ולא הם קונים מכם" - למאי? איזה סוג של עבדות אין הם קונים מכם?

אילימא שאין גוי יכול לקנות ישראל אפילו לא למעשה ידיו.

אין זה נכון. כי אטו, האם עובד כוכבים לא קני ליה לישראל למעשה ידיו?

והכתיב בספר ויקרא בפרשת גאולת קרובים [פרק כה]:

"וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר".

ואמר מר: "משפחת גר" - זה העובד כוכבים!

אלא לאו, שכונת הכתוב לומר שאין קונה גוי לישראל לגופיה.

ועל זה קאמר רחמנא: אתם קונין מהם! והיינו, אפילו גופיה!

פריך רב אחא לרב אויא: אימא, אמור שכונת הכתוב היא שאתם קונים מהם בכספא ובטבילה! כדין עבד כנעני.

אבל לפני שיטבול הגוי לשם עבדות אינו יכול הישראל לקנותו לגופו, כמו שאין הגוי יכול לקנות לישראל. ואין ראיה מהכתוב שאפשר לקנות את גופו של גוי כשהוא מוכר את עצמו. ולכן, אם קדם הגוי וטבל, הרי הוא יוצא לחרות.

ומסקינן: אכן קשיא.

אמר שמואל: וצריך הישראל, הקונה עבד מגוי ומטבילו לשם עבד כנעני, שיש בכך מקצת יהדות - לתקפו לעבד בהיותו טובל במים, לתת עליו עול מלאכה, כדי שתראה טבילתו כטבילת עבדות, ולא יוכל לומר שהוא טובל לשם בן חורין.

שהיות ומראה האדון בשעת טבילה את אדנותו עליו, אין ממש בדבריו של העבד שטובל לשם בן חורין.

כי האי דמנימין, עבדיה דרב אשי, בעא, רצה רב אשי, לאטבולי כדי לעשותו לעבד כנעני.

מסריה ניהלייהו אותו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא, כדי שיטבילוהו לשם עבד, ואמר להו רב אשי: חזו, ראו הוזהרתם, שאם יצליח מנימין עבדי לטבול עצמו לשם בן חורין, דמינייכו קבעית ליה, מכם אדרוש את תשלום דמיו!

רמו ליה ארויסא שמו עליו מעין שרשרת בצואריה, ובשעה שהטבילו אותו, ארפו ליה, הירפו את עניבת השרשרת, ואחר כך צמצמו, הידקו אותה ליה.

ומבארת הגמרא:

ארפו ליה - כי היכי דלא להוי השרשרת חציצה בטבילה.

צמצמו ליה - כי היכי דלא לקדים מנימין ולימא להו "לשם בן חורין אני טובל".

בהדי דדלי רישיה ממיא, בשעה שהרים מנימין ראשו מן המים, אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה, הניחו כלי מלא טיט על ראשו, ואמרו ליה: זיל, אמטי לבי מרך. לך והבא סל מלא טיט זה אל בית אדונך.

אמר ליה רב פפא לרבא: חזי מר, ראה נא מר, כיצד צריכים לנהוג הני, אותם אנשים עשירים, דבי של בית פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו.

באותם ימים היה נהוג לשלם למלך מס גוגולת, וכל מי שלא שילם את המס היו גבאי המלך תופסים אותו.

והיו העשירים של בית פפא בר אבא משלמים לגבאי המלך את תשלום המס של אנשים גוים שלא היה באפשרותם לפרוע את המס, ותמורת הכסף שנתנו לאותם האנשים הם היו משעבדי בהו, קונים אותם לעבדים.

ושאל רב פפא את רבא: כי נפקי, כאשר יוצאים אותם הנקנים להם לעבדים, האם צריכי גיטא דחירותא כדין עבד כנעני, או לא?

אמר ליה: איכו שכיבי, איך אלו החכמים שהיו לפני, ונפטרו - לא אמרי לכו הא מילתא!?

והרי הכי אמר רב ששת: מוהרקייהו, חותם העבדות דהני של אנשים אלו - בטפסא בארגז דמלכא מנח.

ומלכא אמר: מאן דלא יהיב כרגא, מי שלא משלם את מס הגולגולת משתעבד למאן דיהיב כרגא, ישתעבד לעבד למי שמשלם את המס עבורו.

ולכן התשלום ששילמו לגבאי המלך עבור המס שלהם, נחשב כאילו מכרם המלך להם לעבדים, וצריכים הם שטר שחרור אם רצונם להתגייר ולהיות מותרים בבת ישראל.

רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא.

חזא ראה שם בנות ישראל דמעברן שהתעברו מגרים שמלו, ולא טבלו

וחזא חמרא יין דישראל, דמזגי שמוזגים אותו עובדי כוכבים, ושתו ישראל וחזא תורמוסין, דשלקי ששולקים אותם במים רותחים עובדי כוכבים, ואכלי ישראל

ולא אמר להו רבי חייא בר אבא, ולא מידי. ולא עשה דבר לתקן שלא יעשו כך.

אתא רבי חייא בר אבא לקמיה דרבי יוחנן, וסיפר לו מה שראה שם.

אמר ליה רבי יוחנן: צא לשם, והכרז:

על בניהם - שהם ממזרים, לפי שאין גרות בלי מילה וטבילה, ואלו שלא טבלו הם גוים, ובניהם מישראליות, הם ממזרים.

ועל יינם - משום יין נסך, לפי שמזגו אותו עובדי כוכבים.

ועל תורמוסן - שאסור באכילה משום בישולי עובדי כוכבים.

ואיסור זה שתכריז על תורמוסין אינו מעיקר הדין, אלא יש להחמיר ולאסור עליהן אפילו את התורמוסין ששלקו הנכרים, לפי שאינן בני תורה, ויש להחמיר להם יותר מעיקר הדין, כדי שלא יזלזלו באיסור של בישולי נכרים.

ומבארת הגמרא:

אמר לו רבי יוחנן שיכריז על בניהן שהם ממזרים -

רבי יוחנן לטעמיה:

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול.

וכיון דלא טביל - עובד כוכבים הוא.

וכמו כן, אמר רבה בר בר חנה אמר יוחנן: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר.

ואמר לו שיכריז על יינם שאסור משום יין נסך, אף על גב שלא נגעו בו - משום: לך לך אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב.

והיינו, כשם שמזהירים את הנזיר שלא ייתקרב לכרם ענבים אלא ילך מסביבו, כך יש למנוע את המכשול ביין נסך על ידי שנאסור אפילו את המזיגה בלי נגיע, ה.

ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים, לפי שאינן בני תורה.

ומדייקת הגמרא: הא במקום שהם בני תורה, ולא יזלזלו באיסור בישול נכרים, שרי!

ויש לתמוה: והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, גם אם בישלום.

והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ואם כן, יש בו משום בשולי עובדי כוכבים!

ומשנינן: רבי יוחנן - כאידך לישנא סבירא ליה:

דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים!

ולכן טעמא שאסר להם תורמוסין על אף שאין הם מאכל חשוב העולה על שולחן מלכים, משום דאינן בני תורה.

הא במקום שהם בני תורה - שרי.

תנו רבנן: גר שמל ולא טבל -

רבי אליעזר אומר: הרי זה גר.

שכן מצינו באבותינו ביציאת מצרים, שגם הם עברו מעין גיור, בשעה שיצאו מכלל בני נח - לקבל את התורה, ולקבל פני שכינה [לשון רש"י], שמלו אז, ולא טבלו.

ואם טבל הגר ולא מל -

רבי יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, נשות אבותינו בצאתם ממצרים, שטבלו, ולא מלו.

שהן טבלו כדי להכנס תחת כנפי השכינה, לפי שאין שייכת אצלן כניסה תחת כנפי השכינה באמצעות מילה, ואם לא טבלו, במה נכנסו?

וחכמים אומרים: גר שטבל ולא מל, או שמל ולא טבל - אין גר, עד שימול ויטבול.

והוינן בה:

ורבי יהושע, שלמד מהאמהות שמועילה טבילה לבדה, נמי - נילף, ילמד גם הוא מאבות, שמועילה מילה לבד לגרות!

וכן רבי אליעזר, שלמד מהאבות שמילה לבדה מועילה, נמי - נילף ילמד גם הוא מאמהות, שטבילה לבדה מספיקה לגרות!

וכי תימא לתרץ לרבי אליעזר, שאין דנין "אפשר", גרות של זכרים שיכולים גם למול, מ"שאי אפשר", מהאמהות שאינן יכולות למול.

אין לתרץ כך, כי רבי אליעזר סובר שכן דנים "אפשר מאי אפשר".

והתניא, רבי אליעזר אומר: מנין ל"פסח דורות" שאין בא אלא מן החולין ולא מן דמי מעשר שני?

נאמר קרבן פסח במצרים, ונאמר קרבן פסח בדורות -

מה קרבן פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, שלא היה אז מעשר שני - אף פסח האמור לדורות, אין בא אלא מן החולין!

אמר לו רבי עקיבא: וכי דנין "אפשר משאי אפשר"?

שהרי מה שהביאו פסח מצרים מן החולין, הוא מפני שלא היה אפשר להביאו מדמי מעשר שני, שלא היה קיים עוד. והאיך אפשר ללמוד מכאן לפסח דורות, שאפשר אז שיהיה לו דמי מעשר שני? ולמה לא יוכל להביא מהם?

אמר לו רבי אליעזר: אע"פ שאי אפשר היה אז להביא ממעות מעשר שני - ראיה גדולה היא, ונלמד הימנה!

ומכח הקושיה הזאת מעמידה הגמרא את המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בצורה אחרת:

גוי, הלא גופא לא קני ליה [את הגוף של העבד איננו קונה], שאנו אומרים שגוי אין לו זכות קניינית בגופו של אדם אחר (גם אם זה עבד) וכל זכותו בעבד אינה אלא ליהנות מעבודתו בלבד, מאי דקני ליה [מה שקנוי לו] הוא מה דמקני ליה [שמקנה לו] לישראל, וכיון שגוף העבד עדיין לא נקנה לקונהו היהודי, אלא רק שיעבוד בלבד הוא שהיה לו בו ולא יותר, וכיון שקדם וטבל אותו עבד לשם בן חורין — אפקעיה לשעבודיה [הפקיע את שיעבודו] ממנו, על ידי הטבילה שטבל לשם גירות.

וכדברי רבא, שאמר רבא: הקדש שמקדישים חפץ לגבוה, או איסור חמץ שחל על דבר מה, או שחרור של עבד — מפקיעין את הדבר מידי שעבוד.

מתיב [מקשה] על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו העבדים את עצמן ונעשו בני חורין. ונדייק: אם טבלו לפניה, לפני שנתגיירה — אין [כן], רק אז הם בני חורין, כיון שלא קנתה את גופם בהיותה גויה, ולא היה לה בהם אלא שיעבוד בלבד, אבל אם היו טובלים לאחריה — לא! שכיון שנתגיירה קנתה אה גופם של עבדיה. מכאן שישראל קונה מגוי קנין הגוף, ולא רק שיעבוד!

אמר רבא, כך יש להבין: אם טבלו לפניה, בין בסתם שטבלו ולא פירשו לשם מה טובלים, בין שטבלו במפורש לשם בני חורין — קנו עצמם להיות בני חורין כישראל. ואם טבלו לאחריה, אם אמרו במפורש שהם טובלים לשם גירות ויהדות — אין [כן], אבל אם טבלו בסתם לא, שיש להניח שטבלו לשם עבדות, ולא לשם שחרור.

אמר רב אויא: לא שנו אלא בלוקח (קונה) עבד מן הגוי, אבל את הגוי גופיה קני [עצמו הוא קונה], שאם מכר לו הגוי את עצמו, קנה הישראלי את גופו, ולא רק את שיעבודו בלבד.

דכתיב [שנאמר]: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה), ולמדים מזה: אתם קונים מהם עבד ואמה, ולא הם קונים מכם, שאין להם זכות וקנין בגופו של העבד העברי שהם קונים, וכן לא הם קונים זה מזה.

שנינו שם: ולא הם קונים מכם. ונברר: למאי [למה לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] למעשה ידיו שאין זכות לגוי לקנות עבד יהודי ולהיות זכאי במעשה ידיו — אטו [וכי] גוי לא קני ליה [אינו קונה אותו] את הישראל למעשה ידיו? והכתיב [והרי נאמר]: "או לעקר משפחת גר" (שם מז), ואמר מר [החכם]: "משפחת גר" — זה הגוי! אלא לאו [האם אין] הכוונה שלא קונה לגופיה [את גופו]. וקאמר רחמנא [ואמרה תורה] באותו אופן אתם קונים מהם — משמע אפילו גופיה [גופו] של האיש קנוי לו לאדוניו היהודי.

פריך [הקשה] על כך רב אחא: אימא [אמור] שהוא קונה את הגוי לא רק בכספא [בכסף] אלא גם על ידי טבילה לשם עבדות, אבל בכסף בלבד אינו קונה אותו קנין גמור ולכן יכול להקדים ולטבול לשם בן חורין! ומעירים: אכן קשיא [קשה], ואין מכאן ראיה.

אמר שמואל: ועצה טובה היא אם רוצה להיות בטוח שלא יטבול העבד לשם שחרור, צריך לתקפו (להחזיקו בכוח) במים, שעושה בו מלאכה בעודו טובל כדי שהטבילה תעלה לשם עבדות ולא לשחרור.

כי האי [כמו זה] המעשה שמנימין עבדיה [עבדו] של רב אשי בעא לאטבולי [היה צריך להטביל אותו], מסריה ניהלייהו [מסר אותו להם] לרבינא ולרב אחא בריה [בנו] של רבא, אמר להו [להם]: חזו, דמינייכו קבעית ליה [ראו, שמכם אני תובע אותו], שאתם צריכים לדאוג שתעשו זאת כראוי, ושלא תגרמו לי נזק. רמו ליה ארויסא בצואריה [שמו לו כעין רסן בצווארו], ובזמן שירד לטבול ארפו ליה וצמצמו ליה [הירפו אותו ואחר כך מתחו אותו].

ומסבירים: ארפו ליה [הירפו אותו] תחילה — כי היכי דלא להוי [כדי שלא תהיה] חציצה בטבילה. צמצמו ליה [מתחו וקשרו אותו] כי היכי [כדי] שלא לקדים ולימא להו [יוכל להקדים ולומר להם]: לשם בן חורין אני טובל. בהדי דדלי רישיה ממיא [כאשר הרים את ראשו מן המים] אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה [הניחו לו סל טיט על ראשו] ואמרו ליה [לו]: זיל אמטי לבי מרך [לך הבא זאת לבית אדוניך] כסימן לעבדות.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: חזי מר הני דבי [יראה אדוני אותם אנשים מבית] פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו [שנותנים כסף עבור אנשים לצורך מיסי המלוכה שלא שילמו אותם אנשים ובשל כך אסרו אותם, ומשתעבדים בהם] שיעבדו עבורם תמורת תשלום המיסים ששילמו עבורם. והשאלה היא: כי נפקי צריכי גיטא דחירותא [כאשר הם מסיימים את עבודתם ויוצאים, האם הם צריכים אז שטר שחרור], או לא? כלומר, האם קנו את האנשים הללו לגופם כעבדים הצריכים שטר שחרור?

אמר ליה [לו]: איכו שכיבי [אילו הייתי מת] לא אמרי לכו [הייתי אומר לכם] הא מילתא [את הדבר הזה], כלומר, טוב עשית ששאלת, ונתת לי הזדמנות לשנות הלכה זו. הכי [כך] אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני, בטפסא דמלכא מנח [שטר שיעבוד של אלה, של בני המדינה, באוצרו של המלך הוא מונח] וכל בני המדינה הם כעבדים לו, ומלכא [והמלך] אמר: מאן [מי] שלא יהיב כרגא [נותן, משלם, מסים] משתעבד למאן דיהיב כרגא [למי שמשלם עבורו את המסים], משמע, שלמשלם המיסים יש זכות קניינית בגופם של אלה ששילם עבורם, כאילו קנה אותם מן המלך.

א מסופר: ר' חייא בר אבא איקלע [הזדמן] למקום הנקרא גבלא. חזא [ראה] שם בנות ישראל דמעברן [שהן מעוברות] מגרים שמלו ולא טבלו עדיין, וחזא חמרא [וראה יין] של ישראל דמזגי [שמוזגים] גויים ושתו [ושותים] ממנו ישראל, וחזא [וראה] עוד תורמוסין דשלקי [ששולקים] גויים ואכלי [ואוכלים] ישראל, ולא אמר להו [להם] ולא מידי [כלום], שלא ראה באלה איסור ממש.

אתא לקמיה [בא לפניו] לפני ר' יוחנן וסיפר לו מה שראה שם. אמר ליה [לו]: צא והכרז על בניהם שהם ממזרים, ועל יינם שהוא אסור משום יין נסך, ועל תורמוסן שהוא אסור משום בישולי גויים, לפי שאינן בני תורה, ולכן צריך להחמיר עליהם, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור תורה ממש.

ומסבירים: על בניהן שהם ממזרים — בענין זה ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר נעשה כישראל עד שימול ויטבול. וכיון שלא טביל [טבל], עדיין גוי הוא. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר. וילדים אלה שהם בני גויים שלא טבלו, הם ממזרים, לדעת ר' יוחנן.

ועל יינם משום יין נסך — אף שלא נגעו ביין עצמו, משום הפתגם: "לך לך, אמרין נזירא [אומרים לנזיר], סחור סחור [סביב סביב], לכרמא [אל הכרם] לא תקרב", שאף שוודאי אין על הנזיר איסור ללכת בכרם, אלא רק לאכול מן היוצא מן הגפן, מכל מקום צריך לעשות הרחקה כדי שלא יבוא לאכול.

ועל תורמוסן משום בשולי גויים — לפי שאינן בני תורה. ושואלים: נדייק מכאן, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [היה מותר]? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר רב יצחק משמיה [משמו] של רב: כל דבר הנאכל כמות שהוא חי, שאפשר לאוכלו גם ללא בישול או צליה — אם בישלו אותו ולא עירבו בו דבר טמא, אין בו משום בשולי גויים. והא [והרי] תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ויש בו אם כן משום בשולי גויים!

ומשיבים: ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה [כלשון אחרת באותו ענין סבור הוא], שאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה [משמו] של רב: כל שאין הוא דבר חשוב שעולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת — אין בו משום בשולי גויים. וכיון שתורמוסים אינם חשובים, לכן טעמא [הטעם, דווקא] משום שאינן בני תורה ולכן אסר להם, הא [הרי] אם היו בני תורה — שרי [מותר להם] לאכול אותו, שאין זה מאכל חשוב האסור משום בישולי גויים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: גר שמל ולא טבל לשם גירות, ר' אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו אחרי יציאת מצרים שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל, ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות באותו דור שטבלו ולא מלו. וחכמים אומרים: בין טבל ולא מל, בין מל ולא טבל — אין הוא נעשה גר עד שימול ויטבול.

ושואלים: ור' יהושע נמי [גם כן] נילף [שילמד] מאבות, ור' אליעזר נמי [גם כן] נילף [שילמד] מאמהות! וכי תימא [ואם תאמר] שאין ר' אליעזר לומד מאמהות, משום שהוא סבור שאין דנין אפשר משאי אפשר. שכיון שבאמהות אין אפשרות של מילה בכלל, אין ללמוד מכאן למקרים שבהן יכולה להיות מילה;

והתניא [והרי שנינו בברייתא] המוכיחה שר' אליעזר למד בשיטה זו, ששנינו, ר' אליעזר אומר: מנין לפסח דורות, כלומר, קרבן פסח בכל הדורות, שאין בא אלא מן החולין, ולא ממעשרות או מהקדשים אחרים — נאמר פסח במצרים, ונאמר פסח בדורות, מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, שהרי עוד לא ניתנה תורה לישראל, ולא היה מושג של הקדש — אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא: וכי דנין דבר שאפשר משאי אפשר? שהרי פסח מצרים נחשב כאי אפשר, שכן במצרים לא היה עדיין מעשר! אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אף על פי שאי אפשר — ראיה גדולה היא ונלמד הימנה. ואם כן רואים שהוא עצמו סבור שאפשר ללמוד בדרך זו!

אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

His previous gentile owner did not have ownership of the slave’s body, since a gentile is unable to have ownership of another’s body; rather, he had rights to only the slave’s labor. And only that which he owned in him was he able to sell to the Jew. Therefore, before immersion, the Jew had rights to only the slave’s labor, but not ownership of his body, and therefore, once the slave preempted his owner and immersed for the sake of conversion to make him a freeman, he abrogates his master’s lien upon him.

The Gemara notes: This explanation is in accordance with the opinion of Rava, as Rava said: Consecration of an item to the Temple, the prohibition of leavened bread taking effect upon a leavened food, and the emancipation of a slave abrogate any lien that exists upon them.

Rav Ḥisda raised an objection from a baraita: There was an incident involving Beloreya the female convert in which her slaves preempted her and immersed before her own immersion for her own conversion. And the details of the incident came before the Sages, and they said: The slaves acquired themselves and became freemen. Rav Ḥisda explains how the baraita poses a challenge: The baraita implies that only because the slaves immersed before her, while she was still a gentile, that yes, they became freemen; however, had they immersed after her, i.e., after she had already converted, then no, they would not have become freemen. The reason for this is presumably that upon her conversion she attains the rights to her slaves’ bodies, and therefore their immersion for the sake of becoming freemen would be ineffective. However, this contradicts the Gemara’s explanation above that when a Jew gains ownership of a slave from a gentile, he has a right to only the slave’s labor.

To resolve the challenge Rava said: When the baraita says that because they immersed before her they acquired themselves, that is whether they immersed without a specified intention or whether they immersed with explicit intention to convert and become freemen. However, had they immersed after her, if they did so with explicit intention to convert, then yes, the immersion would achieve that end, but if they did so without a specified intention, then no, their immersion would, by default, be considered for the sake of slavery and they would not become free.

Rav Avya said: They taught that one acquires only the rights to the slave’s labor only with regard to a Jew who purchased a slave from a gentile slave owner, but if a gentile sold his own body as a slave directly to a Jew, then the Jew acquires his body.

As it is written: “Moreover, of the children of the strangers that sojourn among you, of them you may acquire” (Leviticus 25:45). The verse states only that you, i.e., Jews, can acquire a slave from them, i.e., a gentile slave, but they cannot acquire a slave from you, i.e., a Jewish slave, and they cannot acquire a slave from one another.

When it is derived that: But they cannot acquire slaves from you, to what type of acquisition is it referring? If we say it is for his labor, is that to say that a gentile cannot acquire a Jew for his labor? Isn’t it written: “And if a stranger who is a settler with you becomes rich, and your brother becomes poor beside him, and he sells himself to the stranger who is a settler with you, or to the offshoot of a stranger’s family” (Leviticus 25:47), and the Master said in explanation of the phrase “a stranger’s family” that this is referring to a gentile. If so, the verse explicitly states that a Jew can sell himself as a slave to a gentile. Rather, is it not that the reference is to selling his body, and the Merciful One states that you, i.e., Jews, can acquire a slave from them, which means even his body. Accordingly the verse indicates that a Jew can acquire a gentile slave’s body, but a gentile is unable to acquire ownership of another’s body, even that of another gentile.

Rav Aḥa refutes Rav Avya’s explanation: Say that the verse is referring to acquiring a gentile slave by both purchasing him with money and then by immersing him for the purpose of slavery, and only in that case does it teach that a Jew acquires the gentile slave’s body. However, until he has been immersed the acquisition is not fully complete, and therefore if the slave immerses himself with the intention to become free, then his immersion would achieve that end. The Gemara concedes: This is difficult.

Shmuel said: And if one wishes to ensure that one’s slave does not declare the immersion to be for the sake of conversion, then one needs to hold him tightly in the water in a way that demonstrates the owner’s dominance over the slave at that time, thereby defining the immersion as one for the sake of slavery.

That is as demonstrated in this incident involving Minyamin, Rav Ashi’s slave: When he wished to immerse him, he passed him to Ravina and Rav Aḥa, son of Rava, to perform the immersion on his behalf, and he said to them: Be aware that I will claim compensation for him from you if you do not prevent my slave from immersing for the sake of conversion. They placed a bridle [arvisa] upon his neck, and at the moment of immersion they loosened it and then immediately tightened it again while he was still immersed.

The Gemara explains their actions: They initially loosened it in order that there should not be any interposition between the slave and the water during the immersion, which would invalidate it. They immediately tightened it again in order that the slave should not preempt them and say to them: I am immersing for the sake of becoming a freeman. When he lifted his head from the water they placed a bucket of clay upon his head and said to him: Go and bring this to the house of your master. They did this in order to demonstrate that the immersion had been successful and that he was still a slave.

Rav Pappa said to Rava: Has the Master seen those of the house of Pappa bar Abba who give money to the tax-collectors on behalf of poor people to pay for their poll tax [karga], and as a result they would enslave them. Anyone who did not pay the tax would be taken as a slave for the king. By paying for such people’s taxes, the members of the house of Pappa bar Abba essentially purchased those people, who had become the king’s slaves, for themselves. Rav Pappa asked: When those slaves go free, do they require a bill of emancipation, because the members of the house of Pappa bar Abba actually attained ownership of the slaves’ bodies, or not, as they were owned only for the sake of their labor?

He said to him: Were I dead I could not say this matter to you, so it is good that you have asked me while I am still alive, as I know that this is what Rav Sheshet said with regard to the matter: The writ of slavery [moharkayehu] of these residents of the kingdom rests in the treasury [tafsa] of the king, and in fact all the residents of the kingdom are considered to be full slaves of the king, i.e., he owns their bodies, irrespective of whether they pay their taxes. And so when the king says: One who does not give the poll tax is to be enslaved to the one who does give the poll tax on his behalf, the king’s decree is fully effective in making those residents full slaves of those who paid for them. As such, they will require a bill of emancipation when they are freed.

§ The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Abba once happened to come to Gavla. He saw Jewish women there who had become pregnant from converts who were circumcised but had still not immersed to complete their conversion process; and he saw wine of Jews that gentiles were pouring, and Jews were drinking it; and he saw lupines [turmusin] that gentiles were cooking, and Jews were eating them; but he did not say anything to them.

Later, he came before Rabbi Yoḥanan and told him what he had witnessed. Rabbi Yoḥanan said to him: Go and make a public declaration concerning their children that they are mamzerim, and concerning their wine that it is forbidden because it is like wine poured as an idolatrous libation, and concerning their lupines that they are forbidden because they are food cooked by gentiles. One should be stringent and make such a declaration because they are not well-versed in Torah, and if they are left to be lax in this regard they will eventually transgress Torah prohibitions.

The Gemara explains: With regard to the declaration concerning their children that they are mamzerim, Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning in two halakhot: The first is as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: One is never considered to be a convert until he has been circumcised and has immersed. And since the convert in the case in Gavla had not immersed, he is still considered a gentile. And the second halakha is as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a gentile or a slave who engaged in intercourse with a Jewish woman, the offspring of that union is a mamzer.

And the reason to declare concerning their wine that it is forbidden because it is like wine poured as an idolatrous libation is that although their wine was not actually poured as an idolatrous libation, it was prohibited by rabbinic decree due to the maxim that: Go, go, we say to a nazirite, go around and go around, but do not come near to the vineyard. Although a nazirite is prohibited only from eating produce of the vine, he is warned not even to come into close proximity of a vineyard as a protective measure to ensure that he will not transgress this prohibition. So too, in many cases, the Sages decreed certain items and actions to be prohibited because they understood that if people would partake of them, they would eventually transgress Torah prohibitions.

And the final declaration concerning their lupines that they are forbidden because they are food cooked by gentiles is issued because they are not well versed in Torah. The Gemara expresses astonishment: Does this imply that were they students of the Torah their lupines would be permitted? Didn’t Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak say in the name of Rav: Any food item that is eaten as it is, raw, is not subject to the prohibition of food cooked by gentiles, even when cooked by them? But a lupine is not eaten as it is, raw, and therefore it is subject to the prohibition of food cooked by gentiles.

The Gemara explains that Rabbi Yoḥanan holds in this matter in accordance with the opinion of the other version of what Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said in the name of Rav: Any food item that lacks sufficient importance such that it does not appear on the table of kings in order to eat bread with it is not subject to the prohibition of food cooked by gentiles. Lupines lack importance and are therefore permitted even if cooked by gentiles. And consequently, the only reason to make a declaration prohibiting the residents of Gavla from eating them is because they are not well versed in Torah, and if they are left to be lax in this regard they will eventually become lax in actual Torah prohibitions; by inference, to those well versed in Torah, it is permitted.

§ During their sojourn in Egypt, the children of Israel had the halakhic status of gentiles. At the revelation at Sinai they entered into a national covenant with God in which they attained their status of the Jewish people. This transformation was essentially the mass conversion of the people, and so their preparation for the revelation provides a paradigm of the process required for conversion for all generations. The tanna’im disagree as to which aspects of that original conversion are to be derived for all generations.
The Sages taught in a baraita: With regard to a convert who was circumcised but did not immerse, Rabbi Eliezer says that this is a convert, as so we found with our forefathers following the exodus from Egypt that they were circumcised but were not immersed. With regard to one who immersed but was not circumcised, Rabbi Yehoshua says that this is a convert, as so we found with our foremothers that they immersed but were not circumcised. And the Rabbis say: Whether he immersed but was not circumcised or whether he was circumcised but did not immerse, he is not a convert until he is circumcised and he immerses.

The Gemara questions the opinions in the baraita: But let Rabbi Yehoshua also derive what is required for conversion from our forefathers; why didn’t he do so? And let Rabbi Eliezer also derive the halakha from our foremothers; why didn’t he do so? And if you would say that Rabbi Eliezer did not derive the halakha from our foremothers because he holds one cannot derive the possible from the impossible, i.e., one cannot derive that men do not require circumcision from the halakha that women do not require it, because for women it is a physical impossibility, that claim may be refuted.

It would appear that Rabbi Eliezer does not accept that principle, as isn’t it taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: From where is it derived with regard to the Paschal lamb brought throughout the generations that it may be brought only from non-sacred animals? A Paschal lamb is stated in the Torah in reference to the lamb that the Jewish people brought prior to the exodus from Egypt, and a Paschal lamb is stated in reference to the yearly obligation throughout the generations. The association between them teaches that just as the Paschal lamb stated in reference to Egypt was only brought from non-sacred animals, since prior to the giving of the Torah there was no possibility to consecrate property, so too, with regard to the Paschal lamb stated in reference to the obligation throughout the generations, it may be brought only from non-sacred animals.

Rabbi Akiva said to him: But can one derive the possible, i.e., the halakha for the Paschal lamb throughout the generations, where a possibility exists to bring it from consecrated animals, from the impossible, i.e., from the Paschal lamb in Egypt, where it was not a possibility? Rabbi Eliezer said to him: Although it was impossible to bring the Paschal lamb in Egypt from consecrated animals, nevertheless, it is still a great proof, and we may learn from it. It is apparent, then, that Rabbi Eliezer holds that one can derive the possible from the impossible. Therefore the original question stands: Why didn’t Rabbi Eliezer derive from the foremothers that circumcision is not essential for conversion?

The Gemara concedes: Rather, the baraita must be reinterpreted as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרינן מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח דצריכי גיטא דחרותא. אפשר שהטבילום הלוקחים לשום עבדות שלא מדעתם והכי בעי מיניה מי אמרינן עבדים הם למלך יהיה ליה כקונה עבד מן העכו"ם ומטבילו אפילו בעל כרחו אי דילמא אין קנין המלך שבהם כלום ואין כפותן עושה אותן עבדים כלל וזה אינו מחוור שהיה לו לישאל בתוך זמן אם הם עבדים או עכו"ם וי"ל דעדיפא מיניה בעי וחד טעמא הוא.
ויש לפרשה משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמם והוה ליה [קנין] על גופם והיינו דקאמר מיהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח וכיון דגופא משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי להו חובם וזהו הנכון.
ובתוספות מפרשים שהם עצמם הלכו לרב פפא ושעבדו לו עצמן לכרגא שלהם ושאל אם הוא כמוכרין גופן או שעבוד בעלמא לפרעון הדמים ופשיט ליה דמכירת הגוף.

הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. כתב רש"י ז"ל דוקא הקדש מזבח דהויא קדושת הגוף ופקע לשעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקע כדתנן (בעירובין דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן פר"ח ז"ל.
ורבינו ת"ם ז"ל הקשה דהא מכר נמי מפקיע וא"כ מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש (בב"ק דף י"א ול"ג) שאלו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ואלו הקדישו לבדק הבית בעל חוב גובה ממנו ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים.
ולדידי לא קשיא לי דכי אמרינן הקדש מזבח מפקיע והקדש בדק הבית אינו מפקיע בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי דגבי הדיוט גבי מטלטלי ומקרקעי בדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ד) דמדינא טריף ואין הקדש בדק הבית מפקיע את הדין וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד אבל בדנא אקני לי' מטלטלי באגב ההיא לאו משום הפקעה הוא אלא מדינא לא גבי משום דלית לי' קנא ואפילו ממקבלי מתנה לא גבי וה"ה להקדש וכל שכן מלקוחות ואי שעבודא דאורייתא כדין טריף בעל חוב מהקדש דמים מקרקעי ומטלטלי דאגבן ומן התורה אפילו בלא אגב טריף ואי שעבודא לאו דאורייתא בעל חוב מהקדש דמים מדרבנן הוא [דטריף] כתקנתא דטריף מן הלקוחות מ"מ קדושת הגוף וכל דלית לי' תקנה בפדיון כגון איסורא דמת וחמץ מפקיעין שעבוד מן התורה דאיסורא דחאיל לא פקע.
ויש אומרים דלגבי הדיוט לא גבי משום דלית לי' קלא ואיכא פסידא ללקוחות ואפילו למקבל מתנה משום דאי לאו דעבד לי' נייח נפשא לא הוי יהיב לי' מתנה והויא לה מתנה כמכר אבל לגבי הקדש ליכא למימר הכי וזיל בתר טעמא ולאו מילתא היא דלא פלוג רבנן.
ואיכא נמי דקשי לי' מדתני רב תחליפא בר מערבא קמי דר' אבוה בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) שור תם שהזיק מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ואיתמר עלה מכרו אינו מכור ואפילו לר' ישמעאל דהא משעבדא לי' לניזק הקדישו מוקדש ואפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה דאמר ר' אבוה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וההיא ודאי כיון דמוקמינן ליה אפדיון כדר' אבוה ש"מ הקדש בדק הבית הוא ואמרינן הקדשו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה הא לר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הקדישו מן הדין מוקדש לגמרי.
ולאו מילתא היא, דלר' ישמעאל נמי מדר' אבהו קדיש אלא אפילו לר"ע קאמרינן משום דאיתי' לטעמא אפילו לר' עקיבא תדע דהא תניא אידך התם (שם) מכרו מכור הקדישו מוקדש ומפרש לה בגמרא מכרו מכור לדידי' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וההיא אליבא דר' ישמעאל היא דלר' עקיבא כיון דאמר שותפי נינהו אפילו לרדיא אינו מכור דהא דידי' הוא ואפילו לא עמד בדין ואפילו לר' ישמעאל קאמרינן מוקדש משום דר' אבהו לאוקמי' אפדיון דינר בעלמא אבל מדינא לא קדיש ואי קשיא לך אי כר' ישמעאל לימא הקדישו למזבח מוקדש מן הדין ולא היה צריך לומר משום דר' אבהו לא קשיא דאי הכי ליפלוג וליתני בהקדש גופיה הקדישו לבדק הבית אינו קדוש ומאי שנא דקתני מכרו.
ויש לדחות ראי' זו שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור תם שהזיק דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלוקה בזוזי ואפילו לר' ישמעאל כדעת מקצת חכמי הצרפתים ז"ל.
ואי קשיא לדברי רש"י ז"ל, והלא מת מפקיע מידי שעבוד כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו) בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא לא קשיא דמת נמי כיון דאיסורי הנאה נינהו ולית להו פדיון כקדושת הגוף דמו דטעמא דכולהו משום דאיסורא דחאיל שעה אחת לא פקע והני כיון דממונו דמקדיש הוא חיילו עלי' ולא אתי שעבוד ומפקיע קדושי אלא קדושת דמים דכיון דפדיון מפקע ליה שעבוד דומיא דפדיון ומפקיע וכל דליתי' בפדיון בכלל הקדש דגוף הוא כדאמרינן התם (בכתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ומהקדש נמי גמרינן דמת איתקש להקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה במס' ע"ז (דף כ"ט).
ור"ת ז"ל פי' בספר הישר שכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו מטלטלין ובעלי מומין שהקדישו לבדק הבית והא דתנן בערכין (דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו שאני מקרקעי דכמאן דגביא דמיא כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"י) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמיא והכי נמי אמרינן בשנים אוחזין (דף ז') גבי מקדיש מקרקעי כי יכול להוציאה בדיינין אע"ג דלא אפקה ברשותא דמרה קיימא והא דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הכי קאמר כמקדש גוף הידים דמי וחייל עלייהו נדר מהשתא דמפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל במעשה ידי' ולא בידי' עצמן ואף על גב דמהשתא לא קדושי לקמי' קדוש, זהו תורף פירושו של רבינו תם ז"ל.
ואין דבריו נכונים כאן לפי דעתי, דכי איתמר בפרק המקבל נכסי בחזקת בעל חוב קיימא לא איתמר אלא בדשוי' ניהלי' אפותיקי מפורש שאין היורשין יכולין לסלקו והיינו דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא אבל בדלא שוי' ניהלי' אפותיקי מפורש לאו כמאן דגביא דמיא והכי מוכחא שמעתא התם וכך פרש"י ז"ל וההיא נמי דאיתמר בפרק שנים אוחזין אע"ג דלא אפקה ברשותה דמרא קיימא בארעא דידי' היא אבל בשל לוה לאו כמאן דגביא היא דמלוה לא מצי מקדיש ולא מזבין ואע"ג דגבו בחובו בסוף דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וה"ה דלוה מצי מקדיש ומצו מזבין אלא דאי לא פרע לי' אתי וטריף.
ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אעפ"י דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' ידחה הרב ז"ל קדושת דמים דההיא היינו קדושת קרקעות דלעולם תורת דמים עליהן אבל בקדושת מטלטלין קדושת הגוף היא שיש מהן ראוין למזבח ויש מהן ראויין לשקע בבנין ואין טענה זו כלום דעבד ובהמה טמאה מאי איכא למימר אלא גמרא דקמאי היא דדוקא בקדושת הגוף מפקיע אבל קדושת דמים אינו מפקיע.
ואי קשיא ולימני נמי רבא מת ועכו"ם שמפקיעין כההיא דבפרק אלמנה לכהן גדול איכא למימר היינו הקדש דמהתם גמרינן כדכתבינן לעיל א"נ היינו חמץ דהיינו איסורי הנאה.

אבל עכו"ם גופיה. ופי' כיון דקני ליה קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מילתא כיון דעכו"ם ליתיה כלל בתורת גיטין היכי אית ליה יד בשלמא עבד שטבל הא איתי' במצות וגמרי לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד לשחרור אלא עכו"ם היכי מקבלו ליה ועוד מנא לן שטר בעכו"ם מלה לה גמר מאשה וגבי האי דליתי' כלל במצות ליכא ג"ש.
ואיכא למימר כיון דקנוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע"י אחרים דקיימא לן זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו ואע"ג דליתי' בתורת שליחות כלל הך זכיי' לאו מדין שליחות נתרבה והכי משמע בקדושין (דף כ"ג) ואכתי לא שמיע לי דהא עכו"ם לא קני בשטר אלא כל קנינו בכסף כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד) אלא ודאי בכסף על ידי אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא מדעתו וזהו הדרך שמוציאתו מידי ספק.
ומדברי ר' משה הספרדי ז"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם ייצא בגט על ידי עצמו ויש בו בית מיחוש.

מסרי' ניהלייהו לרבינא ולרב אחא. פי' לדידהו מסרי' שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות דכיון דעכשיו מתחייב במצות צריך הוא לטבול בפני שלשה וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום שמקצת גירות הוא ואיכא מ"ד לא בעי אלא ב' ולאו מילתא היא וכ' הר"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד ולאו מילתא היא שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות והוא צריך לברך.

שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ותמיהא לן מנ"ל דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה ובפ"ד מחוסרי כפרה (דף ט' ] אמרינן בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך אלא דמהכא לא משמע מילה בשעת מתן תורה.
ואיפשר שבשעה שאמר להם משה כל ערל לא יאכל בו מלו עצמן או הטיפו דם ברית מן המולים וע"מ ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמן ותניא במכילתא (פ' בא פ' ה') היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עריה מכל המצות נתן להם הקב"ה ב' מצות מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' פי' שני דמים דם הפסח ודם המילה וההוא קרא אחרינא דמייתי בכריתות מדכתיב כי מולים היו משמע לי' כשיצאו מלו מדכתיב כל העם היוצא.
והרב רבי משה ז"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ ואם כן שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית.
ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו והכי איתא במסכת עבודת כוכבים ומזלות פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ז) ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו וכן פר"ש בפרק ד' מיתות הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם המילה שלהם.

הא דאמרינן וצריך לתקפו במים. פר"ח ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל כדי שתעלה לו טבילה. ואינו מחוור דפשיטא שאלו אין כל גופו במים לא עלתה לו טבילה, ותניא לקמן (יבמות מז, ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובבעל קרי. ונראין דברי רש"י ז"ל שפירש (בד"ה לתקפו) צריך כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפילו יאמר לשם בן חורין לא יהא ממש בדבריו ע"כ. ויגד עליו ריעו הא דמנימין עבדיה דרב אשי דאמר להו רמו ליה אריסא בצואריה.

הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור. כבר כתבתיה בארוכה במקומות אחרים (גיטין מ, ב. כתובות נט, ב ועיין ב"ק צ, א).
כתב הרב אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. אבל הרמב"ן ז"ל (בד"ה מסריה) דאינו מברך אלא העבד שהוא עושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה למקצת מצות (ועיין מאירי).
רש"י ז"ל נראה שגורס טבלו עבדיה לפניה. וכן בכל שמועתנו לפניה ולאחריה גרסינן ופירש לפניה קודם שנתגיירה היא ולאחריה לאחר שנתגיירה היא. ואסיקנא דלפניה לא צריך למימר לאחריה צריך למימר, הא בסתמא לא. ומינה דעבד של ישראל לעולם לא קנה עצמו עד שיפרש בין שטבל בפני הישראל בין שטבל שלא בפניו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס בפניה ושלא בפניה, והא לאחר שנתגיירה היא ואפילו בעבד ישראל ממש כל שבפניו אפילו בסתמא ושלא בפניו עד שיפרש. ונראה לי קצת ראיה על זה מדמסריה רב אשי למנימין עבדיה רבינא ולרב אחא, ולא הטבילו הוא בעצמו כדי שלא יטבול סתם בפניו, ולפיכך כל המטביל עבדו ימסרנו לאחרים להטבילו שלא בפניו.

הא דאנחו למנימין עבדיה דרב אשי זוליתא דטינא ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך. נ"ל להחזיקו עבד בפני הכל בשעת מעשה ממש, כדי שלא יכול לטעון שלשם בן חורין טבל.

דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא. פירש רש"י ז"ל עכו"ם היו וכשאין נותנין כסף גולגלותם למלך תופסין אותן גבאי המלך. והני דבי רב פפא עשירים היו ופורעין המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם. וקא מיבעיא ליה אי הוה קנין, דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא ופשט ליה דצריכין. ויש מפרשין (רמב"ן ד"ה והא) דגיירם והטבילם בעל כרחן לשם עבדות, וקא מיבעיא ליה אי עבדים נינהו ויכול לגיירם בעל כרחם, אי שעבוד בלחוד הוא ועכו"ם נינהו ואינם גרים בעל כרחן כדאמרינן לקמן (יבמות מח, א) וכל עבד איש ומלתה אותו, עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ואי קשיא לך אם כן היה לו לשאול תוך זמן אם הם גרים אם לאו. יש לומר דחדא דאית בה תרתי קא בעיא, דאי פשיטא ליה צריכי גיטא דחירותא ודאי עבדים נינהו ומלין אותן בעל כרחן ומטבילן לשם עבדות.
ויש מפרשין שהן בעצמן לוקחין מהן ממון ופורעין לגבאי המלך, וקא בעיא אי הוי כעכו"ם גופיה שמכר עצמו לישראל וצריך גט שחרור, או דלמא אינו אלא שעבוד בעלמא. ולדידי קשיא לי אי עכו"ם נינהו היכי סתים לישניה ואמר דיהבי זוזי אאינשי, דהוה ליה למימר דיהבי זוזי אעכו"ם. ועוד מאי קאמר ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא. ור"ח ז"ל פירש דגרים תושבים הוו, ולפי פירוש זה אינו קשה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דישראלי נינהו והיינו דקאמר דמשתעבדי בהו עבידתא יתירתא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד, ומיהו אינשי דלא מעלו הוו ובעא מיניה אי בעי גיטא דחירותא, כיון דגבאי המלך מוכרין לו. ופשט ליה דמוהרקינהו דהני בספטא דמלכא מנח, דעל דעת כן הם באים לדור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף, דכתיב וישב ממנו שבי (גיטין לח, א) וזה שמכרן לו גופן קנוי לו דעבדים עבריים שנמכרו לו ע"י גבאי המלך, וכי נפקי גיטא דחירותא הוא דצריכין (עיין ריטב"א ומאירי).

שכן מצינו לאבותינו שמלו ולא טבלו. כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ואיכא למידק מנא ליה דהואי מילה בשעת קבלת התורה, ואי משום דאמרינן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות ט, א) בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, אכתי משעת קבלת התורה מנא לן דהוה. ואפשר דמשמע להו דקרא דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים שנימולו ביציאתן קאמר, כלומר שמלו אותן שלא היו נמולין, ונמולין הטיפו להם דם ברית, וכדאמרינן במכילתא (פ' בא פ"ה) היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום שהוא גואל את בניו ולא היו להם מצות שיתעסקו בהן כדי שיתגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, עריה מכל המצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שיעסקו בהן כדי שיגאלנו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים. והרמב"ם ז"ל (אסו"ב פי"ג ה"ב) כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו עליו השלום שכולם בטלו מצות מילה בהיותם במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ. ולפי דבריו שבט לוי הטיפו מהן דם ברית שאלולי כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. והרמב"ן ז"ל כתב דכל שהיו נמולין לא היו צריכין להטיף דם ברית, דהא סלקא להו מילה דהא מיפקדי עלה. ולא דמי לגבעוני מהול וערבי מהול, דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילו דמו וכדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה כז, א) ובני קטורה נמי לא נתחייבו אלא הם אבל זרעם לא. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, ב ד"ה לרבות), והלכך בני לוי וכל אותן שהיו נמולין כבר, נדונו כנשים להכנס תחת כנפי השכינה בטבילה ועם המילה שלהם.

אפקעיה לשעבודיה כדרבא וסברא דרבוותא ז"ל שכותבי' שטר על דמיו מדין מזיק שעבודו של חבירו וכדאמרי' בגמ' במסכתא גיטין גבי עשה עבדו אפותיקי לחבירו וכ"ש הכא דמשתרשי ליה דמיעבד ובודאי שאם ידעו ב"ד שהו' עבדו של זה והטבילוהו שלא מדעתו חייבים לשלם לו מאי דאפסדו' מדינ' דגרמי וכן דן מה' הר"ם ז"ל:

הא דרבא פי' בהרבה מקומות בארוכה:

מתיב רב חסדא מעשה בבלורי' הגיורת שקדמו עבדים וטבלו לפניה פרש"י ז"ל מדלא קא' בפניה ושלא בפני' דלפניה היינו שנפלו קודם טבילתה ועודה בת עכומ"ז ולאחריה שטבלה לאחר שטבלה ונתגיירה ולעולם עבד של ישראל בין בפניו בין שלא בפניו לא קנה עצמו ער שיפרש ורב אלפס ז"ל גורס בפניה ושלא בפני' והא והא לאחר שנתגייר וא"ה קונה עצמו כסתמ' כשטבל בפניו ושלא בפניו. צריך לפרש אבל עכו"מז לפניה פ' שנמכר לישראל קני ליה קנין גופיה כדמפרש ואזיל וכיון דצריך גט או כסף ולא סגי במחילה גם אינו רשאי לטבול אלא כדין עבד ישראל מדעתו וה"ה אם לקחו מן העכו"מז שלקחו מן המלחמה כה"ג עכו"מז קונה אפי' ישראל וכ"ש עכו"מז כדאית' במס' גיטין:

בהדי דדלי רישא שקלו זולטא דטינא ואנחו ארישא פי' לרווחא דמילתא עשו כן להחזיקו עבד בפני הכל שלא יהא שום פקפו':

חזי מר הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי אכירגא דאינשי ומשתעבדי בהו וכו' פרש"י ז"ל כי האנשי' עכו"מז וכשלא היו נותני' כסף גולגולתם היה הגזבר תופסים ומוכרם לעבדים להני דבי פפא שהיו עשירי' וקא מבעיא ליה אם הוא קנין דלכי נפקי מיניה צריכין גיטא דחרותא ושלא יוכלו להתגייר שלא מדעתם ובכלל זה ג"כ אם יוכל להטבילם לשם עבדות בע"כ כדין עבדים כדבעי' למימ' לקמן אלא דחדא מגו תרי בעי' ואין פי' זה נכון חדא דא"כ למה לן למקפד ולמנקט דמשעבדי בהו עבידתא יתירתא כיון דעכו"מז נינהו ועוד דלישנא דאינשי לא משמע משום עכומ"ז ועוד דפ' איזהו נשך הביאוה לענין רבית וגם לר"ח ז"ל שפי' בגרים ותושבים יש להקשות כן והנכון דהכי אינשי ישראלים היו וקא מבעיא לן אם כח במלך וגזבר שלו למוכרם לעבדי' שיהא נדון כעבד עברי שגופו קנוי וצריך גט שחרור או אינו קניין ואינו אלא כחוב בעלמא ואין להם להשתעבד בהם כדין עבד עברי ולא יותר מכדי המס שפרעו בשביל' ואם עשו יש בו איסו' עובד בישראל ואיסו' רבית ונקט עבידת' יתירתא מפני שהיו משתעבדי' בהם יותר מכדי הכרגא ופשיט ליה דמכירת הגזבר מכירת עבד גמור כי המלך קנאם במלחמות ועל מנת כן הניחם בארצו שאם לא יפרעו המס שיוכל למוכרם לעבדים הילכך הרי הם לעבדי' גמורי' וצריכי' גט חירות ממנו כדין עבד שגופו קנוי וא"ת והקי"ל שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג י"ל דההיא לענין דיני העבד לצאת בשש וסימני' או להתירו בשפחה אבל מ"מ קנוי הוא קנין הגוף לענין שעבוד ולהצריכו גט או לקנות עצמו בכסף ולא סגי במחילה:

ועובדא דאושפיזא דרב אדא דלא ליפרע כרגא ולזדבן כעבד עברי דאעפ"י שעשירים היו הרי יכולים להבריח נכסיהם אלא שהענין כמו שאמרנו דמ"ה לא משתרי בשפחה מפי הר"ם עובדא דר' חייא בר אבא דאיקלע לגובלא וכו' פי' במס' עבוד' כוכבי' בס"ד:

שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו פרש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינ'. ויש שואלים ומנא לן שמלו קודם מ"ת וי"מ דהא כתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ומהכא דריש ליה בכריתות ומשמע דדרשי' היוצאי' שנמולו ביציאתן והרמב"ן ז"ל מפיק לה דהא כתיב ביה ובריתך ינצורו ובמדרש מצינו גבי מתבוססת בדמיך נתן להם דם פסח ודם מילה מצות שיתעסקו בהם וכיון דאשכחן שהיו מולין ולא אשכחן להו שטבלו קאמ' ר' אליעזר כי במילה זו בלבד נכנסו תחת כנפי השכינה ובודאי כי כל אותם שמלו במצרים כגון שבט לוי וכמצא בהם לא הוצרכו להטיף דם ברית ומילתם מילה גמורה וכבר נצטוו עליה כשהיו בני נח ומיהו טביל' היו צריכי' למאי דקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וכ"כ הרמב"ם ז"ל (א"ה ובתי' הרשב"א יבמות יש דגם שבט לוי הטיפו ד"ב)

שכן מצינו באמהות פרש"י ז"ל בנשיהם של יוצאי מצרים ויש מקשי' דהא ק"ל שאין קורי' אמהות אלא ד' כדאית' במ' ברכו' ותירצו דההיא בתפל' לומ' מרים אמנו ויוכבד אמנו:

אעפ"י שא"א ראיה גדולה אתה למד ממנה פי' דכיון דעיקר פסח היו במצרים והוא היה אב לכל הפסחים ודאי שפיר גמרי' מיני' לשאר פסחי' וכן נמי לענין טבילת גרים שפיר גמרי' מטביל' אבותינו שהיתה ראשונה לכל הגרים הנכנסי' תחת כנפי השכינה הא בעלמ' דכ"ע אפשר לומ' שאין למדין אפשר משא"א וכן ראיתי כתוב:

כבר ביארנו ברביעי של גיטין ל"ח א' שהגוי אינו קונה את הישראל לגופו ולא אפילו גוי חברו אלא שהוא קונה אותם למעשה ידיו בין ישראל בין גוי בין שקונה אותם בכסף בין שקונה אותם בחזקה ואם כן אין זה אלא כעין שעבוד ואם מחל שיעבודו כגון שיאמר לו שילך לו נמחל שעבודו ואינו צריך כלום שלא קנאו קנין הגוף שיהא צריך הקנאה ואלו היה קונהו לגופו לא היתה מחילה מועלת בו כלל ואף שטר שחרור אין מועיל בו שאין הגוי בר גיטין אלא היה צריך שיקנהו לעצמו בכסף וישראל קונה את הגוי קנין הגוף להצריך גט בשחרורו ר"ל שלא יהא די לו במחילה אם אמר לו באפי תרי זיל ודוקא כשהגוי עצמו מוכר עצמו לישראל אבל אם הישראל קונהו מגוי לא קנאו למעשי ידיו באותו קנין עד שיטבילנו לשם עבדות ובאותה טבילה ניתוסף לו עליו קנין הגוף שנעשה הענין כאלו כבשו במלחמה ובקנאו מן השבאי כבר ביארנו שישראל קונהו ממנו קנין הגוף אע"פ שהשבאי אינו קונהו אלא למעשה ידיו שמן הדין קונהו אף לגופו אלא שאין קנינו חזק כל כך וכשישראל קונהו ממנו קונהו על הדרך שהיה השבאי קונהו מן הדין ויש מפרשין שאף בקנאו מן השבאי כן ר"ל שאינו קונהו לגופו אלא בטבילה לשם עבדות ומעתה הלוקח עבד מן הגוי וקדם זה העבד וטבל לשם בן חורין ר"ל לשם גרות קנה עצמו בן חורין אלא שכתבו מקצת גדולי הדורות שחייב הוא לכתוב שטר על דמיו מתורת מזיק שעבוד של חברו ואף זו לשיטתנו כשקבל עליו עול מצות בפני שלשה ומל בפניהם על אחת משאר הדרכים שהוזכרו למעלה שמאחר שלא קנאו ישראל אלא למעשה ידיו אין זה אלא כעין שעבוד והשחרור בא ומפקיעו שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין את השעבוד כמו שביארנו בקמא פרק החובל פ"ט ב' הא אם קדם הוא והטבילו לשם עבדות אחר שמל שוב אין טבילת גירות מועלת בו שהרי באותה טבילה קנאו לגופו:

וזה שביארנו בקדם וטבל לשם חירות שקנה עצמו פירושו כשפירש ואמר לשם חירות אני טובל אבל בסתם איני כלום ומכל מקום אם קדם וטבל בפני הבעלים אפילו בסתם קנה עצמו הואיל ושתקו להם הבעלים והיה להם לפרש שלשם עבדות הוא וזהו שהיו מקשים על שמועתנו ממה שאמרו מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ואמרו קנו עצמן כו' לפניה אין שלא בפניה לא ותירץ לפניה אפילו בסתם ומדין הודאת בעלים שלא בפניה דיקא במפרש ומכל מקום יש גורסין לפניה אין לאחריה לא והענין הוא שזו באה להתגייר ועבדיה עמה וטבלו לפניה פירושו שנתגיירו קודם לה ומאחר שבאותה שעה אף היא גויה היתה ולא קנאתם אלא למעשה ידים קנו עצמן הא לאחריה כלומר שנתגיירה היא תחלה וטבלו הם אחריה קודם שתטבילם היא לשם עבדות לא קנו עצמן אלמא דבישראל מיהא לא קנו עצמן ותירץ דלפניה אף בסתם דהואיל ואכתי גויה היא ודאי אין זה טובל על דעת שיהא עבד לגוי ויאכילנו טמאות הא לאחריה דוקא במפרש וכן בישראל ואין בה חלוק בין שתהא הטבילה בפני הבעלים בין שלא תהא בפניהם וזהו עיקר הדברים ובמוכר עצמו לישראל מיהא קנאו קנין הגוף אף בלא טבילת עבדות וכדכתיב מהם תקנו ואע"ג דאקשו דילמא בכספא ובטבילה ר"ל בטבילת עבדות וסלקא בקשיא וסוגיין בכוליה תלמודא דמשום קשיא לא דחינן שמעתא דכל היכא דסלקא מילתא בקשיא פי' דקשי הוה להו לרבנן ולא מיחוורו בתירוצה הא שמעתא מיהא לא אידחייא ומשום תיובתא הוא דחינן שמעתא וכן הדבר ברור ברוב התלמוד:

כשאדם מטביל לשם עבדות צריך שיתקפנו במים ודבר זה יש מפרשים בו שישקענו במים וזו ודאי לא הוצרכה שאין טבילה אלא אם כן כל הגוף עולה במים אלא פירושו שהוא יאחזהו וישקענו שיהא נראה כמכובש תחת ידו עד שאם יאמר לשם בן חורין אני טובל לא יהא מועיל לו וזהו שסמכו ענין לו ממנימין עבדיה דרב אשי דבעא רב אשי לאטבוליה לשם עבדות ומסריה ניהליהו לרבינא ולרב אחא ואמר להו חזו דמינייכו קא בעינא ליה כלומר הזהרו שלא יהא הוא קודם וטובל שאלו כן שמא יאמר לשם בן חורין ויפקע השעבוד וכגון שקנאו מגוי אחר והם נתנו לו מוסרה בצוארו כדי לתקפו במים באותה מוסרה ועשו לה עניבה בקשר הצואר שכשרצו לדחוק את הקשר דוחקין ותוקפין אותו במים כדי לעשותה טבילת עבדות שאם יאמר לשם חירות אני טובל לא יהא מועיל לו כלום וכשהיו רוצין לרפותו כדי שיהו המים נכנסין בלא חציצה עושין שכל שחוצץ בטבילה חוצץ אף בטבילת עבדות וכשיצא הניחו משאוי על ראשו להביאו לבית בעליו ולא לשום צורך אלא לסימן בעלמא שנגמר בו הענין לעבדות גמור:

טבילת עבדות כתבו הגאונים שאף היא צריכה ברכה ונחלקו בה מי מברכה מהם שאמרו שהרב מברכה שהוא הוא הצריך לה ומהם שאמרו שהעבד מברכה שהוא בעל המצוה ושנכנס בה תחת כנפי השכינה למקצת מצות ונראה לי שאם הדבר נעשה לרצונו של עבד הוא מברכה ואם על כרחו הרב מברכה:

מנהג קדום היה למלכים ליטול מן הגוים שביניהם כסף גלגלת מכל אחד ואחד וכשאין בידם ליתן או שאין רוצים ליתן גזברי המלך תופסין אותם ומשתעבדים בהם ופעמים מוכרין אותו השעבוד לאחרים שפורעים במקומם כסף גלגלת ומשתעבדים בהם ושאל עליהם אם מלו וטבלו לשם עבדות ויוצאין מהם או על ידי פדיון או על ידי מחילה אם צריכים גט שחרור אם לאו שמא טבילה זו של עבדות הואיל ואין זה קנין גמור אינה מועלת להיותו קנין הגוף ואינו צריך גט שחרור או שמא הואיל וחק מלכות הוא קנין גמור הוא וצריך ופשט ליה דצריך וכן הלכה ולעיקר הדין למדנו מתשובת השאלה שאף הוא יכול למולו ולהטבילו על כרחו ואין אומרין שעבוד בעלמא הוא וגוים נינהו ואין מגיירין אותם בעל כרחם אלא הואיל וחק מלכות הוא עבדות גמור הוא ודרך קנין והוא הדין אם הגוי עצמו ממשכן עצמו באותו כסף גלגלת לפרעו למלך שמאחר שחק המלכות בכך אע"פ שהוא דרך משכון קנין גמור הוא יש מפרשים בשמועה זו שעל ישראלים נאמרה והוא שהביאוה במציעא פרק נשך לענין רבית אם יש באותו שעבוד משום רבית ושאל עליהם אם נקנו קנין הגוף להצריכם גט שחרור שהרי אף עבד עברי יוצא בגט שחרור כמו שביארנו בראשון של קדושין או שמא אין זה דרך קנין והשיב שדרך קנין הוא ואם יוצא ברצון הבעלים לא דיו במחילה עד שיכתוב לו גט שחרור מפני שהמלך מן הדין הוא בא עליהם ממה שיש לו עליהם חוק ידוע והרי הוא לדין מה שחקו עליהם ככובשו במלחמה ושמא תאמר והרי עבד עברי אינו נוהג בזמן שאין יובל הני מילי במכרוהו בית דין או מוכר עצמו לדעת שיציאתו תלויה ביובל ואין כאן יובל אבל כל שזכה בו הגוי בכבוש מוכר ולכל זמן שירצה או לעולם אלא שאסור בשפחה:

גוי ועבד הבא על בת ישראל כבר ביארנו שהולד כשר ודין יין שמזגו גוי וכן התורמוס אם יש בו משום בשולי גוים אם לאו כבר ביארנו הכל ברביעי של עבודה זרה ל"ח ב':

בזמן שבית המקדש קיים כשהיה אחד משאר אומות בא להתגייר היה צריך לשלשה דברים מילה וטבילה וקרבן שכך אמרו במסכת כריתות ט' א' ככם כגר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הגרים כן ופירשו שם מילה מדכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ופירשו גדולי הרבנים שכשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה מלו וזהו לשון היוצאים וכן אמרו שם אי נמי מדכתיב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמרו במכילתא בא פ"ה ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועה שנשבע הב"ה לאברהם שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה כלומר משוללים ומנוערים מן המצות נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה ולפי דרכך למדת שמצות מילה נתבטלה במצרים חוץ משבט לוי דכתיב ביה ובריתך ינצורו וכשנצטוו בקרבן הפסח וכל ערל לא יאכל בו מלו כלם וכן פירשו שם טבילה מדכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה וקרבן מדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ואם כן אף הגר כשבא להתגייר צריך לשלשתן וקרבן שלו שתי תורים או שני בני יונה ועכשו שאין קרבן התבאר שם שדיו במילה וטבילה שאף באותו זמן בני לוי שכבר מלו נכנסו לברית התורה בטבילה כדין בני נח שמלו ובאו להתגייר שאין צריכין אלא טבילה וכדין נשים דהיכא דאיפשר איפשר מעתה גר שבא להתגייר ומל ולא טבל או טבל ולא מל אינו כלום עד שימול ויטבול אבל הרצאת דמים אינה מעכבת בזמן הזה וכן הנשים מיהא דיין בטבילה כמו שביארנו ואף מילה וטבילה פירשו גדולי הדורות דוקא מילה והדר טבילה ואם טבל תחלה צריך לטבול אחר המילה שהטבילה שקודם מילה אינה כלום שהרי עדיין גוי הוא:

ומה שאמרו כאן באימהות שטבלו ולא מלו יש מפרשים ביציאתן ממצרים בשעת מתן תורה ויש מפרשים ארבע אימהות והוא כשנכנס אברהם לברית שהטביל את שרה וכן בארבע אימהות ומכל מקום משנכנסו לברית האמונה והתורה ונתקבלה עלינו לדורות לא הוצרכנו לטבילה כללית לכניסת דת ואמונה ואינו דומה למילה שנצטוו בפרט כל ערל זכר אשר לא ימול כו' והרי הטבילה כקרבן שהוא אחד ממיני כניסת הברית ולא הוצרכה לאחד ממנו אלא בכניסת הברית הקדום שבמתן תורה:

כל הקרבנות אין באין אלא מן החולין חוץ משלמי חגיגה שאיפשר להביאם ממעות מעשר שני ואף אלו דוקא בתנאי שיהו מעות של חולין מעורבין בהם ושיהא בהם שיעור אכילה ראשונה מן החולין כמו שביארנוה במקומה בראשון של חגיגה ז' ב':

הקדש חמץ ושחרור מפקיעים וכו'. פירשתי פרק כל שעה בפסחים. וא"ת מאי קא מדמה האי דהכא להאי דשחרור מפקיע מידי שעבוד הא לא דמי דהתם מיירי כשהרב עצמו משחרר עבדו. אבל הכא מיירי שהוא משחרר עצמו כשטובל לשם בן חורין. וי"ל דמ"מ מדמי שפיר דהכא נמי כיון שטבל אפקע ליה שם עבדות ולא איתא לרב אלא מעשה ידיו דהא עובד כוכבים גופיה לא קני והעבד יכתוב לו שטר על חצי דמיו ולא יהיה לרב כלום צד עבדות עליו:

(לעיל) מי לא לא טבלה לנדותה. וא"ת הלא טבילתה בלילה וגר צריך לטבול ביום דמשפט כתיב ביה. וי"ל דאיכא טבילת נדות דהוי שפיר ביום כגון טבילה שלא בזמנה:

ומשתעבד בהו עבידתא ל"ג יתירתא רק בבבא מציעא גבי רבית ואי גרסינן ליה הכא יש ליישבו משום דאז מוכחא מלת' שגופם קנוי לעבדים:

מתיב ר"ח מעשה בבלוריאה גיורת שקדמו עבדי' ושפחותי' וטבלו לפני' ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם ב"ח לפני' אין לאחרי' לא, פי' דוקא כשטבלו עבדי' תחלה שכבר נתגיירו ועודה עדיין גוי' אז קנו עצמן ב"ח אבל אם לאחר שנתגיירה היא טבלו עצמן לשם חירות לא מהני להו מידי אלמא גבי ישראל ל"א קנה עבד עצמו ב"ח א"ל רבה לפני' בין בסתם בין במפורש פי' שגם טבילת סתם לשם חירות היא שאין עבד גוי טובל לשם עבדות אבל לאחרי' במפרש אין בסתם לא שאם פירש ואמר אני טובל לשם ב"ח אז קנה עצמו ב"ח אבל בסתם לא שי"ל לשם עבדות טבל אר"א ל"ש אלא בלוקח מן הגוי אבל גוי גופי' קני, פי' דוקא ישראל שקונה עבד לא קנהו כ"א למעשה ידיו ויכול לקדם ולטבול לשם ב"ח אבל גוי ב"ח שמכר עצמו לישראל קני' גופו ואם קדם ואמר אני טובל לשם ב"ח לא קנה עצמו דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא קונים זה מזה ולא הם קונים למאי ה"ל אילימא למע"י אלא גוי לא קני לי' לי' לישראל למע"י והכתוב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה הגוי אלא לגופי' וקאמר רחמנא אתם קונים מהם:

גופא א"ש וצריך לתוקפו במים, פי' כשמטבילו לשם עבדות יתקפנו במים שלא יקדים ויאמר לשם ב"ח אני טובל אלא יראה שלשם עבדות הוא מטבילו מנימין עבדי' דר"א בעי' לאטבולי מסרי' ניהלי' לרבינא ולר"א ברי' דרבא א"ל חזו דמינייכו קבעיני' לי' רמו לי' רסנא בצווארי' פי' רצועה כעין אפסר ארפי' לי' כי היכי דלא להוי חציצה ואימצו לי' כי היכי דלא ליקדום ולימא, בהדי דדלי רישא ממיא אנחו לי' קולתא דטינא על ראשו א"ל זיל ואמטינה לבי מרך פי' כלי מלא טיט שמו עליו לכובשו מיד בעבודת ר"ח ב"א איקלע לגובלא חזא להנהו בנות ישראל דמעברן מגוים שמלו ולא טבלו ולא א"ל ולא מידי חזי להו חמרא דמזגי לי' גוים ושתו ישראל פי' כלי של יין הי' ביד ישראל וגוי מוזג המים לתוכו ולא א"ל ולא מידי חזא להאי תורמיסא דשלקו להו גוים ואכלי ישראל ולא א"ל ולא מידי אתא לקמי' דר"י א"ל צא והכרז על בניהן שהן ממזרין ור"י לטעמי' דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י גוי ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר ולית הל' כוותי'. ועל יינן משום יין נסך משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמסין לפי שאינן בני תורה ואסרן משום בשולי גוים, הא בני תורה שרי והאמר שמואל בר"י א"ר כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים פי' והאי תורמסא אינן נאכלין כמות שהם חי ויש בהן משום בישולי גוים ר"י כאידך לישנא ס"ל דאמר שמואל בר"י א"ר כל שאינו עולה ע"ש מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים ואע"פ שאין התורמס נאכל כמות שהוא חי כיון שאינו עולה ע"ש מלכים אין בו משום בשולי גוים טעמא דאינן ב"ת הא בני תורה שרי וכיון דר"י ס"ל הכי ה"ל כוותי' דקיי"ל רב ור"י ה"ל כר"י.

ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר ה"ז גר שכן מצינו באבותינו שעמדו על הר סיני שמלו ולא טבלו ונכנסו תחת כנפי השכינה במילה בלבד, טבל ולא מל ר"י אומר ה"ז גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו פי' ר"י סבר טבלו בהר סיני ור"א סר לא טבלו וח"א טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול.

וכן אר"י אינו גר עד שימול ויטבול פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים מאן חכמים ר' יוסי דתניא הרי שבא ויאמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אתו ומה בכך סבר ר"י ר' יוסי אומר אין מטבילין פי' מטבילין אותו וה"ה כישראל מעליא וא"צ לבדוק בעדים אם מלתו לשם מצוה, ומה בכך אם אין מילתו לשם מצוה הואיל וטבל בטבילה סגי. ור' יוסי אומר אין מטבילין שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא. וצריך להטיף ממנו דם ברית דר"י בעי תרתי לפיכך הואיל ולר"י בחדא סגי מטבילין בשבת גר שמל אתמול בפנינו דבמילה סגי לי' וכי מטבילין לי' בשבתא לא מתקין גברא. ור' יוסי אומר אין מטבילין דתרתי בעי. פי' מילה וטבילה ואע"ג דמל בפנינו טבילתו מתקנתו ותקוני גברא בשבתא לא מתקנינין:

א"ר עובדא הוה בר"ח ב"ר ור' יוסף מתני ר' אושעיא ב"ר ור"ס מתני ר' אושעיא בר"ח שגם הוא הי' עמהם אתא לקמייהו בלילה גר שמל ולא טבל א"ל טפי האי רבא ונטבלה למחר (בגמ' הגרסא שהי' כאן עד למחר ונטבלינך). ש"מ תלת ש"מ גר צריך ג', פי' מדאמר ר"ס שגם ר"א הי' עמהם והיו ג' וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה ארחב"א אר"י גר צריך ג' משפט כתיב ביה פי' משפט א' יהי' לכם ולגר, וה"נ אמרי' לקמן:

ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מכאן אר"י גר שנתגייר בב"ד ה"ז גר ואע"ג דבעי' מומחין דילמא דאיקלעי, ואי קשיא הא אמרן לעיל מי לא טבל לקירויו מי לא טבלה לנדתה והא התם דליכא תלתא והוא גר י"ל היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת ישראל אבל אם עמד בחזרת ישראל והי' טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני ג' די לנו ודמיא הא לקידושין שהמקדש בע"א אינן קדושין אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשתו ונתייחדה עמו צריכה ממנו גט ואע"פ שלא ראו עדים שבא עלי' וקדשה בביאה אנו מחזיקין אותה כמקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה ה"נ הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת ישראל ה"ה גר גמור:

ת"ר מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך פי' אי מוחזק לך שמל וטבל ה"ז גר ואם לאו אינו גר שמא ערבי מהול הוא עד שיטיף ממנו דף ברית ויטבול לפנינו באו הוא ועדיו עמו מנין שנאמן ותקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר בארצכם.

תניא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמן בן חורין ואסיק רבא בפניה בין בסתם בין במפורש לאחריה במפורש אין בסתם לא ופירוש לפניה הוא קודם שנתגיירה לאחריה לאחר שנתגיירה והרב אלפס לא גריס לאחריה אלא שלא בפניה במפרש אין בסתם לא פירוש בפניה כיון שראתה ושתקה בין בסתם בין במפורש. שלא בפניה שלא ראתה כדטבלה במפרש אין בסתם לא וגירסת מכילתא מסייע לרב ז"ל דגרס' התם בפ' בא אל פרעה ר' נתן אמר מה ת"ל המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו להביא את העבד שטבל בפני רבו שיצא בן חורין ומעשה בבלוריא הגיורת שטבלו שפחותיה בפני' ומקצתן לאחריה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו את שטבלו בפני' בנות חורין ואת [שטבלו] לאחריה משועבדים ואעפ"כ משמשות אותה עד יום מיתה:

אמר שמואל וצריך לתקפו במים פירוש שיראה שלשום עבדות טובלין ולא לשום בן חורין והרב ז"ל פירש כדי שתעלה לו טבילה ומסתברא (בפ"ק) כפר"ש ז"ל א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול דוקא מילה והדר טבילה אבל איפכא לא. וצריך לטבול (עד) אחר המילה וכן נעשה מעשה בלוניל מפי אבא מארי וחבריו ז"ל שהצריכוהו טבילה לאחר המילה. תניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר"י ור' יוסי אמר אין מטבילין. ומסקנא בהא פליגי דר"י סבר בחד מינייהו סגי או מילה או טבילה ור' יוסי תרתי בעי. והלכתא כר' יוסי דתרתי בעי. ושמעי' מהא דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וכבר וכבר כתבתי מזה כל הצורך בפר"א דמילה:

בתוס' בד"ה כי נפקי כו' ואע"ג דלא קני גופיה הכא קני כו' ובנכריותן מיירי כו' עכ"ל ר"ל דעדיין לא טבלו לשם עבדות דאם טבלו ודאי דקני גם גופן כמו הלוקח עבד מן העובד כוכבים דלא ניחא להו לפרש דאיירי בישראל שהיו חייבים מס לשליט דע"ע נמי גופו קני ויוצא בגט שחרור כדאמרינן פ"ק דקידושין דהא אמרינן אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ועי' בנ"י בשם הריטב"א שדחה פרש"י ותוספות וכתב לקיים שהיו ישראל ע"ש:

בד"ה א"ל ר"ע כו' דהא הכא נמי היקשא הוא כדמסיק כו' עכ"ל וצ"ל נמי דהכא גבי טבילה לילף מאמהות היקשא הוא דאל"כ מאי פריך ור"א נילף מאמהות וכ"ת אין דנין כו' והתניא רא"א מנין לפסח כו' ואימא דהתם בפסח הקישא הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה א"ל ר' עקיבא וכו' תימה לר"ע מנלן דאין משלשין במכות וכו'. פי' דאם העידו ג' עדים שחייב פלוני לפלוני נ' מאות והוזמו משלשין הממון ביניהם וכל אחד מהעדים משלמין שליש הממון ואין משלשין במכות שאם העידו ג' עדים שפלוני חייב מלקות אין משלשין המלקות ביניהם דיליף ממיתה דלא שייכא ליחלק:

רש"י בד"ה הקדש חמץ כו' הנכסים כולן או כו' הד"א:

בד"ה בטפסא דמלכא שהיו לו לעבדים הס"ד:

בד"ה ועל יינן כו' לך לך אמרי' לנזירא כו' כצ"ל:

ד"ה מאמהות צ"ל באמהות כו':

ד"ה אימהות צ"ל משאי אפשר אמהות אי איפשר למול:

רש"י ד"ה ושחרור. ופקע ממונו של מלוה. ולקמן (סז) פי' דהמלוה גובה חובו ממקום אחר וצ"ל דכאן מיירי בדא"ל לא יהיה לך פרעון אלא מזה עי' גיטין (מא) אך גם בכה"ג א"ל לרשב"ג שם דחייב הלוה מטעם מזיק שעבודו של חבירו ור"פ פסקו כוותיה וכן בכתובות ובב"ק פי' דגובה ממקום אחר:

רש"י ד"ה לפניה. לפי שהן גרים כו'. לכאורה ה"ל לפרש כדלעיל דעובד כוכבים לא קני ליה לגופיה וכדרבא כו':

דמנייכו קבעינא ליה. נ"ב אע״ג דש"ח הוו. פשיעה היא דקי"ל (ב״מ צג:) ש"ח שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב לשלם. א"נ כיון דאתני וקבלו עלייהו התנן (ברייתא היא שם צד א' וע"ש בגליון) מתנה ש"ח להיות כשואל. ושמא באמת ש"ש הוו לבכדי לא הוה מצי למיקם עליה באחריותו:

שם לגבלא. נ"ב היא ארץ אדום שכבשוה החשמונאים גם מלו אותם:

בגמרא אפקעה לשעבודא כדרבא: ק"ק כיון דטעם דרבא משום דמצי לסליק לי' בזוזא ולכן רק מכאן ולהבא הוא גובה ומצי למפקע משעבודא ע"י שחרור אבל היכי דלא מצי לסליק בזוזא גם רבא מודה דלא מצי למפקע שעבודא וכדמוכח ממה שהקשו התוספ' בגטין (מ"א) מהאי סודרא דפרסיה אמיתנא לרבא ע"ש וא"כ הכא איך מצי האי עבד למפקע שעבודא דאדוניו ישראל כיון דלא מצי לסליק לי' בזוזי וא"ל הא ה"נ מצי לסליק בזוזי כיון דעבד כנעני נפדה בכסף ע"י אחרים ז"א דהא אינו נפדה בעל כרחו דאדון כנראה מלשון הרמב"ם (בהל' עבדים פ"ה הלכה ב'), ואף דלעיל (דף ל"א) כתבתי דמשמעות הרמב"ם דיוצא בע"כ דאדון מכ"מ עתה א"ט נראה דדעת הרמב"ם אפכא דתלי ברצון האדון כנראה למעיין שם וא"כ לא נקרא זה מצי לסליק לי' בזוזא דאל"כ גם התוספות לא אקשו מידי מהאי סודרא דפרסוה אמיתנא דהדין עמה דהתם ג"כ אם תרצה לקבל המעות יכולה היא אע"כ מדלא מצי לכופה שתקבל המעות לא מקרי מצי לסליק בזוזא א"כ ה"נ העבד לא מצי לכוף לאדון לקבל מעות ליצא לחירות, וי"ל כיון דעבד כנעני זה לא גופו קנוי רק למעשה ידיו ומהאי טעמא לא צריך גט שחרור כמש"כ הרמב"ן לכן מצי לתת דמי מקנתו או שוויי' מעשה ידיו לאדונו ויוצא בעל כרחו דאדון כמו גבי עבד עברי בזה"ז דלא נקנה אלא למעשה ידיו וכמבואר בי"ד (סי' רס"ז סעיף י"ד) ולפ"ז יצא לנו מזה דעבד כנעני הנקנה מן הנכרי קודם שטבלו לשם עבדות יוצא בכסף אפילו בע"כ דאדון, אכן לא מצאתי דין זה מפורש:

שם לפני' אין לאחרי' לא: א"ל דמאי קושיא דאימא דמעשה שהי' כך הי' ובאמת דשלא בפני' ג"כ הי' מהני וכעין מה שהקשו התוספ' לקמן (ע"ב ד"ה שמע מינה) די"ל דמלשון הברייתא קדייק דהברייתא לא היתה צריכה להשמיענו דשלפני' הי' אי לאו דלפני' דוקא בעינן:

שם וצריך לתקפו במים: עיין ברשב"א שהביא פי' הר"ח והרי"ף דהטעם כי היכי דליהוי טבילה מעליותא והקשה עליו דמאי קמ"ל הא תניא לקמן אחד גר ואחד עבד משוחרר חוצץ בטבילה ועוד היאך מייתי על זה מעובדא דמנימין עבדא דרב אשי, ונ"ל דגם לפי' רש"י קשה למה הוצרך לאנח לי' זולטא דטינא ארישא אחר שכבר עמסו עליו עבדות במים ע"י ארויסא בצוארי' ועוד אחר טבילת עבדות הרי לא יכול לטבול עוד לשם ב"ח כיון דהשתא גופו קנוי לישראל והרשב"א רצה לישב זה להראות לכל שעבד הוא ואין יכול לומר עוד שטבל לשם ב"ח אכן לפענ"ד דחוק הוא דלאותם שעמדו שם הרי ראו ודעו שלא טבל לשם ב"ח ולאותם שלא ראו הטבילה מה ראי' היא זה הוא ישליך הטינא ויאמר שלשם ב"ח טבל ועוד למה הוצרכו לכך תיכף ומיד כי דלי' רישא ממיא, ונ"ל שזה הוקשה להרי"ף ולכן פי' הגמרא כך מדתניא לקמן דוקא בעבד משוחרר חוצץ דהיינו כשנעשה ב"ח וא"כ הי' אפשר לטעות דכשטובל לשם עבדות לא צריך טבילה מעליותא קמ"ל שמואל דגם לעבד צריך לתוקפו במים שלא יהא מאומה ממנו חוץ ממים ועל זה מייתי ראי' מהא דמנימין דכשטבלו אותו נתייראו שמא כשהוא במים יאמר לשם ב"ח אני טובל ויטבול מיד לכן עשו לו ארויסא בצוארי' וצמצמו לי' ואז גם אי יטבול לשם ב"ח לא עלה לו הטבילה משום חציצה ורק בשעה שהי' תחת המים שלא יכול לומר עוד לשם ב"ח רפו לי' מטעם חציצה וא"כ שפיר מוכח מזה דגם בטבילת עבד בעינן טבילה מעליותא ופוסל חציצה. אכן אכתי איכא חששא כיון דעבד כנעני אינו נקנה רק בכסף בשטר ובחזקה וקודם טבילה לא הי' גופו קנוי א"כ לא הי' לרב אשי עדיין חזקה בו ואכתי לא הי' מועיל מה שטבלו אותו לשם עבדות דלאחר טבילה לשם עבדות אכתי לא עשה רב אשי חזקה בו לקנות גופו ואכתי אין לו בו רק קנין דמעשה ידיו והי' יכול לטבול תיכף לשם ב"ח ולכן מיד כי דלה רישא ממיא עד שלא הי' יכול לומר הרני טובל לשם ב"ח אנחו זולטא דטינא ארישא והחזיקו בו ע"י עבודה זו ואז לא הי' יכול לטבול עוד לשם ב"ח כן נ"ל דעת הר"ח והרי"ף ולפ"ז אין צריך לומר דע"י טבילה לשם עבדות נעשה גופו קנוי כנראה מדברי הנ"י וכן נפסק בש"ע דשפיר י"ל דרק ע"י חזקה שעושה אח"כ נקנה, ויש להביא ראי' לזה ממה דאמרינן לקמן דהני דבי רב פפא בר אבא בעי גט שחרור או לא ופי' המהרש"א במ"ב דאיירי שעדיין לא טבל לשם עבדות דאל"כ קני גופו ע"ש, אכן לענ"ד קשה דא"כ שייך שחרור בעבד שעדיין לא טבל לשם עבדות. ולפ"ז מאי פריך לקמן (מ"ז:) ורמינהי במד"א בגר וכו' לימא דמה דאמרינן דעבד משוחרר צריך לקבל איירי בשחרר אחר שקנה אותו ועדיין לא טבל לשם עבדות דלא קבל עדיין אע"כ דפשיטא להגמרא דלא שייך שחרור רק אחר טבילה לשם עבדות וא"כ קשיא מהני דבי רב פפא אע"כ דאיירי שכבר טבל לשם עבדות ואפילו הכי לא קנו גופם בלא חזקה:

שם לפי שאינן בני תורה: י"ל למה אמר ר"י טעם דוקא אתורמוסים ולא אאחרינא ועוד רחב"א מ"ט לא מיחה בהם עד דאמר לו ר"י, ואולי י"ל דבאמת בכל הני מדינא ליכא איסורא דמשום גר שלא טבל לכאורה ליכא דהא אמרינן לעיל מי לא טבל לקריו ומשום דמזג חמרא ליכא דממה שאמר דאיכא לכרמא לא תקרב ולא אמר בקיצור דאסור משום כחו מזה נראה דלא איירי הך מזג שהגבי' הכלי ויצק לתוך כלי ישראל אלא כלשון מזיגה בכ"מ שהנכרי שפך מים כשיעור מזיגה תוך היין ובזה מן הדין ליכא איסורא רק הכא אסר ר"י אחר שלאו בני תורה הם יזהרו שלא יקרב הנכרי ליין כלל ומטעם דאינן בני תורה עשה גם בניהם ממזרים דמסתמא לא טבלו משום קרי ג"כ ולכן שפיר קאי הך לפי שאינן בני תורה אכולהו, וא"ש ג"כ שלא מיחה בהם רחב"א כיון דמן הדין אין איסור:

שם והתניא ר"א אומר מניין לפסח דורות: עיין במהרש"א מ"ב שכתב שצ"ל דהא דילפינן מגר ג"כ היקשא הוא מדפריך לר"א דנילף אפשר מא"א, ולא ידעתי למה כתב בלשון צריך לומר דהא בפי' כתבו התוספ' כן במנחות (פ"ב:) דככם כגר היקשא הוא ומה"ט הקשו שם דגם לר"ע תקשה כן כיון דהיקשא הוא ע"ש, ואין לומר דלמא ר"ע לא ס"ל הך היקשא שהרי בלא"ה משמע (ריש פרק ב' דכריתות) דרק רבי ס"ל הך היקשא ות"ק דברייתא לא ס"ל דא"כ גם לר' אליעזר לא מקשה מידי דלמא גם הוא לא ס"ל הך היקשא, אכן בלא"ה לא הבנתי דעת המהרש"א בזה דהא במנחות (שם) משמע בפי' דר"א אפילו בלא היקשא ס"ל דנין אפשר מא"א דקאמרינן שם לדבריו דר"ע קא"ל לדידי דנין אפשר מא"א וכו' לדידך דאמרת אין דנין אמא"א ועבדת ע"ש משמע דר"א אפילו בלא היקשא ס"ל דנין אפשר מא"א:

שם ברש"י ד"ה א"ל ר"ע. ומאן דגרס ר' יהושע קשיא: לפענ"ד יש לישב הגירסא ע"פ מה שחלקו התוספ' במנחות בין היכי דאיכא לאוקמי' היקשא לשאר מילי או רק לדבר זה, ולפ"ז י"ל דהיקשא דככם כגר דקאי רק לדבר הזה בזה ס"ל ר' יהושע דנין אפשר מא"א אבל היקשא דועבדת דקאי למילי טובא לא ס"ל דנין מאי אפשר אבל לר"א מכח כל שכן קפריך, ואף דהתוספ' כתבו שם דמסתבר קרא דככם כגר למילף אנשים מאנשים ונשים מנשים י"ל דמאן דגרס ר' יהושע ס"ל דאדרבא מדגלי קרא היקשא ע"כ למילף לכל אופני כתיב דאי רק למילף דכוותי' לא הי' צריך לכתוב קרא היקשא דגם במה מצינו הוי ילפינן כן דמכח קושית התוספ' שם ודאי דלא מצרכינן להך סברא אי גרסינן ר"י דרק אי גרסינן ר"ע שייך להקשות למה מקשה מר"א לשיטתו דוקא אפילו אי ס"ל כר"ע ג"כ הוי מצי להקשות אבל אי לא גרסינן שם ר"ע רק ר' יהושע א"כ הא דמקשה מר"א דוקא מכח כש"כ קפריך מדומיא דר"י אדר"י דעדיף למילף הכא גר מאמהות מלילף פסח דורות מפ"מ א"כ לר"א דיליף התם כש"כ שיליף גם הכא:

שם בתוספ' ד"ה א"ל ר"ע. תימא לר"ע מנ"ל דאין משלשין: עיין מש"כ הריטב"א בזה במכות (ה'.) ועיין בסנהדרין (דף י'.) ובמש"כ הר"ן שם דמשמע לכאורה דגם לאביי תלוי בפלוגתא דתנאי אי לכל מילי דרשינן גז"ש דרשע רשע או לא וא"כ להך תנא דלא יליף גז"ש גם אביי מודה דיליף מכאשר זמם לעשות וליכא וא"כ י"ל דגם ר"ע הכי ס"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא לפני אין לאחריה לא: ומשני לפניה היינו קודם שנתגיירה בין בסתם בין במפרש ואפילו טבלו סתם קודם רבן מסתמא לשם בן חורין טבלו. אבל לאחר שנתגייר הרב צריך שיאמרו דלשם בן חורין טבלו אבל בסתמא טבילתן לשם עבדות הוא זו היא גירסת רש"י ז"ל אבל גירסת הרי"ף ז"ל בפניה אין שלא בפניה לא. ומשני בפניה בין בסתם בין במפרש כו'. וצריך לדקדק למאי דס"ד דבפניו דוקא מ"ט דקנו עצמן ב"ח כיון דס"ל דגופיה קנוי. בשלמא לגירסת רש"י ז"ל א"ש דלפניו היינו עד שלא נתגייר וכשהוא עובד כוכבים מודה רב חסדא דאין גופיה קנוי. ומש"ה קנה עצמו בן חורין. אבל לגירסת הרי"ף ז"ל דהכל מיירי אחר שנתגייר א"כ בפניה נמי אמאי קנה עצמו ב"ח. וצ"ל כיון דטבל בפניה מדעת עצמו והיא שתקה ש"מ דניחא לה דליטבלו לשם בן חורין. והרי הוא כמו שנתנה להם רשות לטבול לשם בן חורין וא"כ נ"מ דאפילו בעובד כוכבים גופיה דקני ליה לגופיה אם טבל בפני רבו ולא אמר רבו דמטבילו לשם עבדות קנה עצמו ב"ח. כיון דס"ד השתא דישראל הקונה מן העובד כוכבים ג"כ קני ליה לגופיה ואפ"ה בפניו קנה עצמו בן חורין אלא דקשה היכי יצא לחירות בלא שיחרור כיון דגופו קנוי צריך גט שיחרור. וי"ל דכ"ז שלא טבל לשם עבדות סגי ליה בהפקירא לחוד. ועיין בחוסן ישועות מה שכ' בשם הרמב"ן ז"ל ולא מצאתי זאת בדברי הפוסקים לדעת הרי"ף ז"ל שיוכל לטבול לשם בן חורין בפני רבו בעובד כוכבים שמכר עצמו לישראל. ומדברי הרי"ף ז"ל לא משמע כן שכתב סתמא הא דלא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים. משמע דבכל גוונא דוקא בלוקח מן העובד כוכבים בין בפניו בין שלא בפניו. ועיין בנימק"י שכתב ג"כ דצריך גט בעובד כוכבים שמכר עצמו ע"ש:

ודברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא צ"ע. כי הוא ז"ל לא כתב לחלק בין לקח מן העובד כוכבים או עובד כוכבים שמכר עצמו. וכבר נחלקו בדעתו ז"ל הכ"מ והלח"מ ז"ל. ודעת הלח"מ ז"ל שהרמב"ם ז"ל פסק כרב אחא דבכל גוונא אין לישראל קנין הגוף בעבד אלא לאחר טבילה. אבל לשונו ז"ל שם הלכה ה' הוא להיפך שכתב דעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים לעבד אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל משמע דאפילו לקח מן העובדי כוכבים נקנה גופו לישראל ודחק הכ"מ ז"ל לפרש או דלאחר טבילה קאמר או אם מכר עצמו לישראל ושניהם דחוקים. ובאמת יש לדקדק במאי דמחלק הש"ס בין לוקח מן העובד כוכבים ללוקח העובד כוכבים עצמו הא קרא כתיב וגם מבני התושבים כו'. וממשפחתם אשר הולידו בארצכם ודרשינן בסיפרא היינו בניו ובנותיו. ובכולן נאמר מהם תקנו היינו קנין הגוף. אלמא דאפי' מכר העובד כוכבי' בימי' הקדמו' בנו או בתו גופו קנוי לישראל אע"ג דאין לאביו העובד כוכבים שום זכי'. ע"כ הי' נראה דהא דמהני אם קדם וטבל לשם בן חורין. היינו דוקא בלוקח מן העובדי כוכבים. ואם אין רצון העבד לזה וקדם וטבל לשם בן חורין בזה קנה עצמו בן חורין משום דאכתי אין עליו קנין הגוף כיון שלא נתרצ' העבד במכירתו אבל אם המכירה הוא ברצון העבד אין שום חילוק בין אם מכרו עובדי כוכבים או מכר את עצמו בכל גוונא קנוי גופו לישראל דהתורה נתנה קנין הגוף לישראל בעבדו. וזה שכתב אם חזר ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לו היינו כשמכרו ברצון העבד וזה שכתב גבי דין קדם וטבל הלוקח עבד מן העובדי כוכבים דלדברי הלח"מ הוי ליה להרמב"ם ז"ל לכתוב סתם לקח עבד וקדם וטבל כו'. ועוד יתבאר (כל אלו הענינים אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבים ועכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות צוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה) בזה לקמן גבי הא דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות דכתיב וכל עבד איש כו'. וגבי הא דדרשינן וינפש בן אמתך זה עבד ערל. וכבר כתבתי לעיל דאפילו אי נימא דלישראל נמי אינו נקנה אלא למעשה ידיו. מ"מ אינו יכול להפקיע שעבודו דיש לו בו קנין הגוף למעשה ידיו. ויש לעיין בב"ק (דף צ) גבי עבד נכסי מלוג דאמרינן התם למ"ד קנין פירות כקנין הגוף אין האשה יכולה לשחררו ואם כן ה"נ עכ"פ קנין פירות יש לו בו:

גמרא דיהבי זוזי לאינשי לכרגא לפחא דפרסאי: כי נפקי צריכי גיטא דחורות' או לא ומסיק דמוהרקייהו דהני בטפסי כו'. ופחא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעב' דיהיב. ופירש"י ז"ל דמיבעי' ליה אי הוי קנין. ופשיט ליה דהוי קנין ובעי גיטא דחירותא אי בעי לאיגיורי לאשתרויי בבת ישראל משמע דאי לאו קנין הוא אין צריכין גיטא דחירותא. ולפי מאי דמשמע מלשון רש"י ז"ל בהשולח דאי הוי לעובדי כוכבים קנין הגוף בחבירו הי' אסור בבת ישראל אם ברח ונתגייר. א"כ בלא"ה צריכין גיטא דחירותא מהפחה ולזה יש לומר כיון שמשלמין להפחה הכרגא א"צ גיטא דחירות' וכי מיבעי להו אלא אם מכרן להשתעבד בעד הכרגא. ופשיט ליה רבא דהוי מכר ובעו גיטא דחירותא אע"ג שעדיין הם עובדי כוכבים וזה דלא כמו שכ' לעיל דבנכריותו ודאי לא בעי גט שחרור אלא בהפקר לחוד סגי. ועוד קשה הא הוי כלוקח מן העובד כוכבים דלא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכ"ז שלא טבלו לשם עבדות אין צריכין גט שחרור ומש"ה פי' התוס' ז"ל דדינא דמלכותא דינא וקני ליה לגופיה. וכן כתב הנימק"י דאם לקחו מן העובדי כוכבים ששבאו במלחמה קני ליה לגופיה. וקשה לי הא מוכח התם בגיטין (דף לח) דע"י שבו' נמי לא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכדאמרינן שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו וכדר"ל ומסיק תינח בכספא בחזקה מנ"ל. ופי' התוס' ז"ל היינו בכיבוש מלחמה. ומסיק מהא דעמון ומואב טיהרו בסיחון ישראל מנ"ל ופירש"י ז"ל כגון עבד זה שחייב במצו' ומסיק מקרא דוישב ממנו שבי אלמא דאפילו בכיבוש מלחמה לא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכן כתבו התוס' ז"ל התם להדיא. ודברי התוס' ז"ל יש לישב דהכא שאני דע"פ דינא דמלכותא דכרגא הוא דקני ליה לגופיה אבל ע"י כיבוש מלחמה לא קני ליה אלא למעשה ידיו. אבל דברי הנימק"י ז"ל צ"ע דמהא דהשולח כתב להוכיח דע"י מלחמה גופו קנוי ומשם משמע להיפך דלא קנה אלא למעשה ידיו. אמנם שם בסוגיא דהשולח יש לדקדק כיון דהשבאי לא קנה ליה אלא למעשה ידיו. א"כ זה שפדאו נמי אין לו בו קנין אלא למעשה ידיו דהא כבר מל וטבל תחת יד רבו ראשון. א"כ אמאי ישתעבד לשני. כיון דכבר הפקירו רבו ראשון יצא לחירות ויש לו דין ישראל ומה שמשועבד הוא לשבאי אין לו דין עבד בזה כיון דאינו משועבד לו אלא למעשה ידיו והוי כישראל הנמכר לעובד כוכבים. וכי פדאו מן העובד כוכבים הרי הוא כעבד עברי ואמאי ישתעבד בו. ויש לומר דרבא ס"ל דיצא לחירות. אבל צריך גט שיחרור וע"י הפקר לחוד אין לו דין ישראל. וכיון דקנאו השבאי ופדאו השני יכול להשתעבד בו דעדיין עבד הוא. והיינו דאמרינן התם באמתי' דשמואל דלא כתב לה גיטא דחירותא דלשמואל ודאי אין השני יכול להשתעבד בו דכבר ישראל הוא לכל דבריו:

והתוספות ז"ל שם בד"ה בין כך ובין כך כתבו להדיא דהשני ג"כ לא קני ליה אלא למעשה ידיו וצ"ל דמשמע לי' להנימק"י דלישנא דישתעבד משמע בתורת עבד גמור וע"כ אית ליה קנין הגוף להשבאי וכן לישראל שפדאו ממנו. ויותר מזה נראה מדבריו ז"ל דאפילו לישראל יש לעובד כוכבים קנין הגוף ע"י כיבוש מלחמה או דינא דמלכותא וכן כתב הרשב"א ז"ל לפרש הא דיהבי כרגא אאינשי היינו ישראלים ואפ"ה יש להם קנין הגוף מטעם דינא דמלכותא ומייתי מהאי קרא דוישב ממנו שבי אבל הדבר תמוה אצלי דלא מצינו התם דחזקה יהי' עדיף מכספא:

וראיתי בכ"מ פ"ט מהל' עבדים שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דכל הני דיניהם דין ועבד הנלקח ע"י מס מן הפחא או ע"י שבי במלחמה הרי הוא עבד לכל דבריו היינו משום דיש לישראל בהם קנין הגוף. ומסתפק הוא אם לקחו עובד כוכבים בכה"ג אם יש לו בהם קנין הגוף והביא מהך דגיטין דאמרינן בהדיא דהעובד כוכבים אין לו בו קנין הגוף אלא למעשה ידיו. וכן כתב להאי ספיקא בב"י ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ דאין להשבאי קנין הגוף ה"ה דאין לישראל שקנאו ממנו קנין הגוף דמאי דקני ליה מקני ליה ובעיקר הך מילתא דע"י כיבוש מלחמה ושאר דינא דמלכותא לדעת הפוסקים דיש בהם קנין הגוף הוא להשבאי עצמו מקרא דוישב ממנו שבי וממילא הוא דה"נ ישראל הקונה ממנו יש לו קנין הגוף. וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. ומ"מ יש מקום לספיקו של הב"י ז"ל אם מכר השבאי לעובד כוכבים אחר אם קנאו קנין הגוף. אבל השבאי עצמו אם הוא בדינא דמלכותא פשיטא דיש לו קנין הגוף ואם מכרו לעובד כוכבים אחר נראה לי פשוט דאין לו קנין הגוף דלא עדיף מאם מכר עצמו לעובד כוכבים דאין לו בו קנין הגוף מגזה"כ דמהם תקנו. אבל משבאי דהשולח אין כאן קושיא. והוא ז"ל כתב דשבאי דהשולח מיירי ששבאו שלא ע"פ דינא דמלכותא וג"ז קשה דאם שבאו שלא כדין במה קנאו אפילו למעשה ידיו:

והב"ח ז"ל כתב לישב דברי הטור ז"ל שכ' אם גנבו וכבשו לעבד ג"כ קנוי לו גופו לישראל דיצא לו מסוגיא דפרק השולח דמיירי בסתם שבי' אפילו שלא כדין. וגם זה לא אבין דא"כ מאי קמיבעי ליה לרב פפא בהני דבי רב פפא בר אבא דמשעבדי באינשי מחמת כרגא תיפוק ליה בלא"ה כיון שכבשום לעבדים להם יש להם קנין. והיותר תמוה מש"כ דאפילו לעובדי כוכבים השבאי יש לו בו קנין הגוף ע"י שבי' שלא כדין וכי זה עדיף מאם מכר עצמו לו לרצונו ובדברי הטור ז"ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהכי פירושא אם גנבו היינו שגנב העובד כוכבים אצלו וכבשו בשביל גניבתו לעבד לו דזה הוי דינא דמלכותא אע"ג דהלשון דחוק:

וראיתי בב"י ז"ל שעמד על דברי הנימק"י ז"ל דבפ' השולח משמ' להיפך. והב"ח ז"ל כתב ליישב דלשינויא דרב פפא לא צריך למימר דלמעשה ידיו לבד נקנה לו אלא גופו קנוי לו כמו עמון ומואב דטיהרו בסיחון. והיינו קנין גמור כמו הארץ שלהם. וכבר כתבתי לעיל דהתוס' ז"ל כתבו שם להדיא להיפך דלא קנאו אלא למעשה ידיו וכן משמע דומיא דעובדי כוכבים בישראל דילפינן מוישב ממנו שבי דדעת רוב הפוסקים דאין להם קנין הגוף כללא דמילתא לא מצאתי שום הכרח לזה דיש לעובדי כוכבים קנין הגוף בחבירו באיזה אופן שיהיה. זולת הך דשמעתין דיהבי זוזי אאינשי דמשמע דגופן קנוי ולפי מש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דעובדי כוכבים אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו מ"מ כשבא לרשות ישראל ועשה בו מלאכה נקנה לו הגוף גם קודם טבילה גם מכאן אין ראיה ועדיין צ"ע:

שוב ראיתי בב"י ז"ל שכתב דדעת הרשב"א ז"ל דאין לשבאי קנין הגוף בחבירו מהא דכתב בתשובה דעבד ישמעאלי אינו קנוי לרבו קנין הגוף אלא קנין פירות' לפי שאין העובדי כוכבים קונים זה מזה כו'. ומדבריו בחידושיו ז"ל מבואר להיפך כמו שכת' כאן בשמעתין דיש להני קנין הגוף מקרא דוישב ממנו שבי ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

ובעובדא דבלוריא הגיורת לגירסת רש"י ז"ל דלפניה טבלו. וכן הביא הרמב"ן ז"ל ממכילתא משמע נמי דבכל גוונא יכול לטבול לשם בן חורין כשהוא עבד לעובדי כוכבים ואם יש עבדים שנקנין לעובד כוכבים קנין הגוף היכי נקיט בפשיטות דיצא בן חורין:

ויש לדקדק עוד בשמעתין הא דנקט וקדם וטבל לשם בן חורין הא תרתי בעינן מילה וטבילה וע"י טבילה לחוד לא יצא בן חורין עדיין ואפשר דמיירי שכבר מלו אבל מסתימת לשון הש"ס והפוסקים לא משמע כן וצ"ל דע"י טבילה לחוד ג"כ זכה בעצמו לצאת מרשות רבו כיון דאין עליו אלא קנין דמים:

וממה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דרבא בהני דיהבי זוזי אאינשי אכרגא הי' נראה דסמיך אהא דב"מ פרק איזהו נשך. דאיתא נמי התם מימרא דרבא. ומשמע התם דלענין ריבית הוא דקאמר דמלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא אבל לא שיהיה בהם קנין הגוף לענין גיטא דחירותא ועיין ב"ח ז"ל שכתב דהך דאיזהו נשך מיירי בישראל והך דהכא מיירי בעובד כוכבים עיין שם:

גמרא גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו כו": ומסיק. דבטבילה ר"א ור"י מודה דסגי דילפינן מאמהות ובמילה לחוד הוא דפליגי ר"א ס"ל דבאבותינו לא הואי טבילה וילפינן מאבות דמילה לחוד סגי ורבי יהושע ס"ל דבאבות טבילה נמי הוי וא"כ ליכא למילף למילה לחוד. וטבילה לחוד הוא דילפינן מאמהות משום דס"ל נמי דדנין אפשר משאי אפשר ורבנן ס"ל נמי כרבי יהושע דבאבות טבילה נמי הוי. ומאמהות לא ילפי משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ ס"ל דבעינן שימול ויטבול. וצריך לדקדק בהא דילפי מאבות אי במה מצינו לחוד הוא דילפי או מאיזה לימוד מן המקרא. ואם נאמר דבמה מצינו ילפי קשה קצת הא באבותינו הרצאת דמים נמי הוי. וכיון דבגר לא מעכב כדילפינן בכריתות א"כ מנ"ל דמילה וטבילה מעכבין. ובשלמא לר"א ור"י דלא בעי אלא חדא. לר"א מילה או טבילה. ולר"י טבילה לחוד. א"כ הא דילפינן במה מצינו הוא לקולא דלא בעי אלא חדא כמו שמצינו באבות. דלאצרוכי חדא לא איצטריך למילף במה מצינו דמסברא פשיטא לן דבעי חדא דבמה יכנס תחת כנפי השכינה. אבל לרבנן דאמרי דאינו גר עד שימול ויטבול היכי ילפי במה מצינו דבעינן תרוייהו דילמא בחדא סגי כי היכי דהרצאת דמים לא מעכבי. ע"כ העיקר דרבנן ילפי בהקישא דככם כגר וכדאיתא בכריתות ובהרצאת דמים לחוד הוא דגלי רחמנא דלא מעכב לדורות. כיון דלא אפשר אבל מילה וטבילה מעכב לדורות. ולפ"ז לא איצטריך הקישא אלא לרבנן דילפי מהקישא לחומרא דבעינן מילה וטבילה וזה ליכא למילף במה מצינו וכנ"ל. אבל לר"א ורבי יהושע דילפי מאבות ואמהות דבחדא סגי אין צריך הקישא ובמה מצינו לחוד הוא דסגי כי היכי דבאבות סגי בחדא ה"נ לדורות. דלאצרוכי חדא לא איצטריך קרא דסברא הוא דבמה יכנס תחת כנפי השכינה:

אלא דא"כ יש לדקדק למה ליה להש"ס למימר דר"א מודה לרבי יהושע דבטבילה לחוד סגי דילמא ר"א לא ס"ל הקישא דככם כגר. ובמה מצינו הוא דיליף דבמילה לחוד הוא דסגי. אבל בטבילה לא סגי משום דלא מצינן למילף מאמהות במה מצינו דהוי אפשר משאי אפשר. ודוקא התם בהתודה הוא דדן אפשר משאי אפשר משום הקישא דועבדת. וי"ל דהתם משמע להדיא דלר"א אפילו בבנין אב דנין אפשר משאי אפשר ע"ש בתוספות באריכות:

והתוספות ז"ל בד"ה ורבי יהושע טבילה באמהות מנ"ל כתבו לחד תירוצא דהנשים לא היו בכלל הזאה. ולפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בכריתות אלא מעתה לא נקבל גרים כו' משום דליכא קרבן ומאי קושיא הא להאי מילתא מצינן למילף מאמהות דקרבן לא מעכב דהוי אפשר מאפשר ובאמהות לא הוי קרבן. וי"ל דלא שייך למילף לענין קרבן מאמהות כיון דבקבלת אבותינו ג"כ לא הצריכו קרבן לאמהות ואבות נתחייבו בקרבן. לדורות ג"כ כן הוא דגר מחוייב להביא קרבן ולא גיורת. אבל לענין טבילה לחוד שפיר מצינן למילף מאמהות משום דמילת אבות כבר נתחייבו מימי אברהם ולענין כניסתן לברית סגי בטבילה לחוד כמו האמהות:

ומה שכתבו התוספות ז"ל עוד דלר"א איצטריך. ומשמע דבעו למימר דההזאה הי' גם על הנשים ולא הבנתי דא"כ מאי קאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דלמא ע"י הרצאת דמים:

אלא דראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב דגיורת בימים הקדמונים נמי צריכה טבילה וקרבן. וע"כ צ"ל לשיטתו דנשים נמי היו בכלל הזאה. ותמיהני שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו ז"ל דמסוגין משמע דנשים לא היו בכלל הזאה. וא"כ ה"ה דלדורות אין צריכין הרצאת דמים. אלא דסוגיא דכריתות מסייע ליה מהא דפרכינן אלא מעתה לא נקבל גרים כו'. וכמו שכתבתי לעיל:

ובכריתות שם איתא דגר בימים הקדמונים מעוכב לאכול בקדשים עד שיזרוק עליו הדמים ורבנן. נמי מודו לראב"י בהא אלא דלא חשבי ליה בהדי מחוסרי כפרה משום דכי מייתי לאישתרויי בקהל הוא דמייתי וביאר הרמב"ם ז"ל דמש"ה אסור בקדשים משום דעדיין לא הוי כשר גמור ככשרי ישראל. ונראה מזה דמה שריבת' התורה מקרא דלדורותיכ' דקרבן אינו מעכב היינו דוקא בזהז"מ דא"א להקריב קרבנו אבל בזמן המקדש דיכול להביא קרבנו לא הגיע לכשרות גמור כל זמן שלא הביא קרבנו. ומש"ה אסור בקדשי' וה"ה דלא הוי כשר גמור ליוחסין כדאמרינן כי מייתי לאישתרויי בקהל. וא"כ קשה הא דיליף ר"ע לקמן מתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל ולמה לי קרא להכי הא בלא"ה כיון דלא טבל ממילא לא נזרק עליו הדמים דאין הזאה בלא טבילה. וכיון דלא נזרק עליו הדמים ממילא אסור הוא בפסח דבכלל קדשים הוא. וי"ל דע"כ ר"ע ס"ל נמי דיש הזאה בלא טבילה וכמו שכ' התוס' ז"ל דאל"ה קרא דתושב ושכיר למה לי או יאמר דר"ע לית ליה הקישא דככם ולא בעי הרצאת דמים כלל אלא דבכריתות משמע דליכא מאן דפליג בהא דגר צריך הרצאת דמים. וכולהו תנאי אית להו הקישא דככם לענין קרבן. וע"כ צ"ל כמו שכ' התוס' ז"ל דס"ל לר"ע דיש הזאה בלא טבילה ובאבות לא הוי טבילה ויליף מתושב ושכיר דבעינן נמי טבילה:

אלא דגם לדבריהם ז"ל יש לדקדק דלא מסתבר דגר בימים הקדמונים לדורות יהי' עדיף מאבותינו שנכנסו לברית בלא טבילה ובגר בעי טבילה. ועוד דמאי קאמר התם ור"א לטעמיה דס"ל גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל גר מעליא הוא ומאי לטעמיה הוא זה אכתי תיקשי לדרוש מתושב ושכיר דבעינן נמי טבילה אם לא שנאמר דר"א אית ליה הקישא דככם וילפינן מהקישא דסגי במילה לחוד. ור"ע לא ס"ל הקישא דככם ויליף מתושב ושכיר דבעי נמי טבילה ע"כ נראה עיקר דר"ע נמי מודה לרבנן דבעינן מילה וטבילה ואפ"ה איצטריך לרבויי גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל משום דגבי פסח כתיב כל ערל ובן נכר לא יאכל בו והאי כיון דלאו ערל הוא וכבר התחיל להכנס בדת יהודית ה"א דמותר לאכול ולא דמי לערבי מהול קמ"ל דמ"מ אסור לאכול בפסח. וה"נ משמע מהא דאמרינן התם דר"ע מרבי נמי קטן שנולד כשהוא מהול דאסור בפסח משום דס"ל קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דלא מסתבר למימר דמהאי קרא הוא דיליף דצריך להטיף ממנו דם ברית דהא משמע בשבת פ' ר"א דמילה דבסברא בעלמא פליגי חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ולפי הנ"ל ניחא דאע"ג דס"ל מסברא דצריך להטיף ממנו דם ברית מ"מ אי לאו קרא דתושב ושכיר ה"א דמותר בפסח דמ"מ לאו ערל הוא להכי יליף מתושב ושכיר דמ"מ אסור בפסח. וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בפ' הערל עיין שם:

ולפ"ז משמע דהרצאת דמים לא מעכב בפסח דדוק' משום דלא טבל הוא דאסור אבל כל שטבל אע"ג דלא הביא קרבנו מותר בפסח. והדבר תמוה מ"ש פסח משאר כל הקדשים דאסור עד שיביא קרבנו. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בכריתות שם שכתב דלרבנן דראב"י כל שמל וטבל מותר בקדשים ואינו אסור אלא לבא בקהל קודם שהביא קרבנו. וכן כתב הרע"ב ז"ל שם בפי' המשנה והוא דלא כמו שכ' בחיבורו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה. ודבריו בפי' המשנה צ"ע דאיזה איסור יש כאן לבא בקהל כיון דגר גמור הוא. ועוד כיון דאסור לבא בקהל פשיטא דאסור בקדשים כיון דעדיין לאו ישראל גמור הוא והדברים עתיקים ויתבארו עוד לקמן בשמעתין ובמכילתין בס"ד ועיין ברה"ז שם:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

שכן מצינו באמהות. פירש"י ז"ל בנשיהם של יוצאי מצרים וכתב הריטב"א ז"ל ויש מקשים דהא קי"ל שאין קורין אמהות אלא ד' ותירצו דההיא בתפלה לומר מרים אמנו ויוכבד אמנו עכ"ל ועיין מה שכתבתי אני בעניי על דבריו אלה בקונטריס דבש לפי דף צ"ז ע"ב ושם כתבתי עוד בענין זה בס"ד:

מוהדקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח וכו' עיין מה שהאריך הרב מהר"א ישראל בספר הבהיר בית אברהם הנדפס מחדש בסופו בקונטריס שני ממחברת מאמר המלך שהאריך הרחיב המאמר בסוגיין והעליה מדברי הראשונים ואחרונים ועיין מה שרמזתי קצת בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש כ"ה דרוש לשה"ג דף קל"א ע"ד ע"ש:

עובד כוכבים גופא לא קני. עובד כוכבים לא קנאו לגופו של זה מתחלה כדאמר לקמן ולא הם קונים זה את זה: הקדש חמץ ושחרור. עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שיעבודא דקמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקעא כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים כולן או אם עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא מונח בידו של ישראל ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שיעבוד העובד כוכבים הואיל ולא הוי ממש דידיה וחייב זה לבערו: ושחרור. עשה עבדו אפותיקי לחבירו ושחררו משוחרר ופקע ממונו של מלוה: בבלוריא כו' לפניה אין. לפי שהן גרים והיא עובדת כוכבים והעובד כוכבים ישראל לא קני לגופיה: לאחריה לא. אלמא גבי ישראל לא אמרינן קנה עבד עצמו בן חורין: בין בסתם. שלא פירש הרי אנו טובלין לשם בני חורין: במפורש. כדרב חמא בר גוריא דקתני וקדם וטבל לשם בן חורין: אבל עובד כוכבים גופיה. עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל קנהו ישראל לגופיה ואם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין: אלא עובד כוכבים מי לא קני ליה לישראל. למעשה ידיו והכתיב או לעקר משפחת גר ואמר מר משפחת גר זה העובד כוכבים: אימא בכספא ובטבילה. לשום עבדות הוא דקאמר רחמנא ליקני אבל אם קדם וטבל לשם בן חורין ה''נ דבן חורין הוא: לתקפו במים. כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין ולא יהא ממשות בדבריו: בעי לאטבולי. לשם יהדות לעבד: מינייכו קא בעינא ליה. אם יקדים ויאמר לשם בן חורין: ארויסא. קביסטרי: וצמצמו. דחקוהו לקשור בצוארו משום לתוקפו במים: ארפו ליה וצמצמו ליה. שהיה לו עניבה וכשרוצים מושכין ראש החבל והוא דוחק מאליו וכשאין מושכין רפוי והמים נכנסים על בשרו: זולטא דטינא. כלי מלא טיט: דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו. כשאין נותנין כסף גולגולת למלך תופסים אותם גבאי המלך והני דבי פפא עשירים היו ופורעים המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם ועובדי כוכבים היו אותן הנקנין וקא מיבעיא ליה אי הוי קנין דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא או לא: מוהרקייהו דהני. חותמן של אלו: בטפסא דמלכא. שהן לו לעבדים: טפסא. ארגז אשקרי''ן בלע''ז: ומלכא אמר כו'. הילכך מכר הוא ובעו גיטא דחירותא אי בעו לאיגיורי ולאשתרויי בבת ישראל: לפי שאינם בני תורה. אתורמוסין קאי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים כדמפרש לקמן אלא לפי שאינן בני תורה צא ואסור עליהן שלא יזלזלו בבשולי עובדי כוכבים: ועל יינם משום יין נסך. דאע''ג דלא נגעי אלא כחו בעלמא הוא אסור משום לך לך אמרין לנזירא כו': תורמוס אינו עולה על שלחן מלכים: באבותינו שמלו. בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה: באמהות. נשותיהם שטבלו כדמפרש לקמן דאם לא טבלו במה נכנסו תחת כנפי שכינה: משאי אפשר. אמהות אי אפשר למול: אלא מן החולין. ולא מדמי מעשר שני דאכתי מעשר שני לא הוה: אין בא אלא מן החולין. למעוטי מדמי מעשר שני: ה''ג במנחות בהתודה (דף פב.) א''ל רבי עקיבא וכי דנין אפשר כו'. ומאן דגריס רבי יהושע קשיא האמר רבי יהושע דנין מאמהות: משאי אפשר. מפסח מצרים דהאי דלא בא מן המעשר דאי אפשר הוא דאכתי מעשר לא הוה:

הקדש חמץ ושחרור. מפורש בהשולח (גיטין דף מ:): כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לאו. מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא ואע''ג דלא קני גופיה הכא קני או דלמא הכא נמי לא קני אלא למעשה ידיו ובנכריותן מיירי אם היו באין להתגייר: רבי יוחנן כאידך לישנא ס''ל. אומר ר''ת דכולהו מודו דכשנאכל כמות שהוא חי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דאמר באין מעמידין (ע''ז דף לח.) דאיכא בינייהו דגים קטנים ארזי ודייסא היינו דברים שאין עולים על שלחן מלכים ואין נאכלים כמות שהן חיין ולא נקט כמה דברים הנאכלים כשהן חיין ועולים על שלחן מלכים כמו פירות וגבינה וכיוצא בהן והא דאסר רבי יוחנן התם ביצה אע''ג דראוי לגומעה חיה אין זו אכילה חשובה דהכי נמי בשר מליח מותר לטלטלו בשבת (שבת קכח.) דחזי לאכילה ואפ''ה יש בו משום בישולי עובדי כוכבים: אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד