דף מו - ב
אלא, בטבל ולא מל - כולי עלמא לא פליגי, דמהני, שמועיל להתגייר בכך, כמו באמהות.
כי פליגי - במל ולא טבל.
רבי אליעזר יליף מאבות, שמלו.
ורבי יהושע סבר שבאבות נמי, כמו באמהות - טבילה הוה. והוינן בה: מנא ליה לרבי יהושע שהיתה טבילה גם באבות?
אילימא מדכתיב [שמות יט]: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלותם".
ונלמד בקל וחומר: ומה במקום שאין טעון כבוס, כגון טמא בעלמא, כמו בעל קרי, שאינו טעון טבילת בגדיו ["כיבוס"], בכל זאת הוא טעון טבילה לטהר את עצמו.
מעמד קבלת התורה בסיני, שהוא מקום שטעון כבוס [טבילת] בגדים, לטהרתם, כמבואר בכתוב "וכבסו שמלותם" - אינו דין שטעון טבילה לטהר גם את עצמם!
ודחינן: ודלמא כונת הכתוב ב"כיבוס" היא לנקיות בעלמא!
שהרי לא מצינו בו חובת טבילה לטהרה באדם, ויתכן שמשמעות הכיבוס של הבגדים אינה הטבלתם לטהרה, אלא כיבוסם לצורך נקיות.
אלא, מהכא [שמות כד]:
"ויקח משה את הדם, ויזרוק על העם" - היזה עליהם את הדם.
וגמירי, יודעים דבר זה בתורת הלכה למשה מסיני, דאין הזאה - בלא טבילה לפניה.
ורבי יהושע - טבילה באמהות מנלן?
סברא הוא, דאם כן, במה נכנסו האמהות תחת כנפי השכינה?
אמר חייא בר אבא אמר יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול.
והוינן בה: הא פשיטא היא, שהרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!
ומשנינן: מאן "חכמים" - רבי יוסי! ואין זו מחלוקת בין יחיד ורבים, ואין זה פשוט שהלכה כרבי יוסי, והוצרך רבי יוחנן להשמיענו זאת.
דתניא: הרי שבא גר, ואמר מלתי ולא טבלתי -
מטבילין אותו, ובכך הוא נעשה ישראל גמור, ואין צורך לבדוק אם היתה מילתו לשם גרות. היות ומה בכך אם לא היתה מילתו לשם גרות, והרי אין בה צורך, אלא די בטבילה, דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: אין מטבילין אותו עד שנבדוק אם היתה מילתו לשם יהדות, כי שמא גבעוני מהול הוא, וצריך הוא גם הטפת ברית.
לפי שסובר רבי יוסי שצריך מילה וטבילה כדי להתגייר.
ומוסיפה הברייתא, שיש נפקא מינה בין רבי יהודה לרבי יוסי לגבי דיו טבילה בשבת של גר שנימול אך עדיין לא טבל.
כי טבילה של גרות אסורה בשבת משום "תיקון גברא", היות שגזרו חכמים שלא לעשות כל תיקון בשבת, משום מלאכת "מכה בפטיש", שהיא אב מלאכה, ויסוד דינה הוא האיסור לתקן בשבת.
אך לפי רבי יהודה, הסובר שאפשר להתגייר במילה בלבד או בטבילה בלבד, הרי אם אירע שכבר מל הגר ביום חול, ואינו צריך עוד לטבול, ובכל זאת באים להטבילו, אין בטבילה הזאת משום "תיקון גברא" - לפיכך מטבילין גר בשבת, דברי רבי יהודה.
ורבי יוסי אומר: אין מטבילין אותו בשבת, שבכך הוא "מתוקן" מגוי ליהודי, ואסרו חכמים לתקן בשבת אפילו "תיקון גברא".
אמר מר בברייתא: לפיכך מטבילין גר בשבת.
ותמהינן: פשיטא, שמטבילין אותו בשבת לדברי רבי יהודה!
שהרי כיון דאמר רבי יהודה שבחדא סגיא, די באחת מהשתיים, מילה או טבילה, הרי היכא דכבר מל הגר לפנינו, שנימול ביום חול, פשיטא שמטבילין אותו בשבת, לפי שאין בטבילתו כל תיקון -
ואם כן, תיקשי, מאי מהו לשון "לפיכך" שנקט התנא בברייתא?
ומשנינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, שלרבי יהודה טבילה היא עיקר הגרות, ואי אפשר בלעדיה, ולא מועילה המילה בלא טבילה.
אך טבילה לבדה מספיקה לגרות!
והיה מקום לחילוק זה, היות ורק זאת שמענו, שרבי יהודה אומר על גר שבא לפנינו כשהוא מהול, שאין צורך לבדוק אם נעשתה מילתו כדין לשם גרות, אלא "מטבילין אותו, ומה בכך". ומזה שלא חשש למילה אם נעשית כתיקונה או לא, מוכח שטבילה לבדה מועילה. אך עדיין לא שמענו שסובר רבי יהודה שמילה לבדה גם היא מועילה לגרות.
ולכן היינו סבורים שטבילה של גר בשבת לא מטבילים, הואיל דקא מתקן גברא בהתגיירותו.
ולכן קא משמע לן התנא בברייתא דרבי יהודה - או הא, מילה, או הא, טבילה, בעי.
וממשיכה הגמרא לבאר את האמור באותה הברייתא:
רבי יוסי אומר: אין מטבילין בשבת.
והוינן בה: פשיטא שלרבי יוסי אין מטבילין!
דכיון דאמר רבי יוסי תרתי שני דברים בעינן צריך כדי להתגייר, גם מילה וגם טבילה, הרי פשוט שתקוני גברא בשבת בטבילה - לא מתקנינן!?
ומשנינן: מהו דתימא, לרבי יוסי מילה היא עיקר מעשה הגרות, ואין צורך בטבילה.
והתם, במעשה בגר שבא לפנינו כשהוא מהול, שלא קיבלו רבי יוסי, הוא משום דלא הואי מילה בפנינו, ואין אנו יודעים אם היא נעשתה כהלכתה לשם יהדות.
אבל היכא דהויא מילה בפנינו, דיינו במילה כדי לגיירו, ואין צורך בטבילה. ואם כן, אימא ליטבל זה בשבתא, היות ולא יוסיף כל תיקון בטבילתו.
לכן קא משמע לן התנא, בחדשו את הדין שלפי רבי יוסי אין להטבילו בשבת, דרבי יוסי תרתי, מילה וטבילה, בעי!
אמר רבה: עובדא הוה בי רבי חייא בר רבי.
ואילו רב יוסף מתני, שבאותה עובדא היה נוכח יחד עם רבי חיא גם רבי אושעיא בר רבי.
ואילו רב ספרא מתני, שבאותה עובדא היה נוכח עם שניהם עוד תלמיד חכם, רבי אושעיא ברבי חייא, וביחד היו שם שלשה תלמידי חכמים -
דאתא לקמיה בשעת לילה, גר שמל, ולא טבל.
אמר ליה: שהי שהה כאן עד למחר בבוקר, ואז נטבלינך.
ומדייקת הגמרא: שמע מינה מאותה עובדא תלת, שלש הלכות:
א. שמע מינה גר צריך שלשה. וזאת למדנו מדברי רב ספרא, שהעמידה בשלשה.
ב. ושמע מינה אינו גר עד שימול ויטבול.
ג. ושמע מינה אין מטבילין גר בלילה, ולכן השהה אותו עד הבוקר.
והוינן בה: ונימא: שמע מינה נמי בעינן שתהיה הגרות אצל דיינים מומחין, כמו שלשת גדולי הדור שהיו שם!?
ומשנינן: אין מכאן ראיה שכך צריך להיות, כי דלמא מדובר דאיקלעו, שהזדמנו שם שלשת הגדולים האלה, אך אין זה אומר שרק בנוכחות דיינים מומחים אפשר להתגייר.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך שיהיו שלשה דיינים נוכחים בקבלת גירותו, היות ו"משפט" כתיב ביה.
תנו רבנן: מי שבא כשהוא מהול, ואמר "גר אני" - יכול נקבלנו, ונאמין לו שהתגייר, ולא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה?
תלמוד לומר בפרשת קדושים [ויקרא יט לג]:
"וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו.
כאזרח מכם יהיה הגר הגר אתכם".
ודרשו חכמים: "וכי יגור אתך גר" - אינו גר אלא כשהוא "אתך", דהיינו, במוחזק לך שהוא גר, ולא במי שבא ואמר שהוא גר.
ואם בא הגר ועדיו עמו, המעידים על גרותו - מנין שנקבלו?
תלמוד לומר "וכי יגור - בארצכם". [לפי הגהת הב"ח]
ודרשו חכמים: "וכי יגור", מכל מקום. שאפילו אינו מוחזק לגר, נקבלו, על סמך העדים.
ולקמן יתבאר מדוע צריך דרשה מהכתוב כדי להאמין לשני עדים שהתגייר.
ורבי יהושע טבילה באמהות מנ"ל. פי' מנ"ל דמזכי ביה לר' אליעזר בטבל ולא מל דלדידיה ודאי כי היכי דנפקא לי' באבות נפקא ליה באמהות משום הזאה ובתוספות אמרו שמא לא היתה הזאה באמהות.
וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. אי קשיא ודילמא לכתחלה היא דאמרו ליה דלכתחלה ודאי צריך מילה וטבילה איכא למימר אי משום לכתחלה לא הוי אמרי לי' שהי כאן דלא הוה צריך שלשה לטבילה אלא בפני שנים או בינו לבין עצמו סגי ליה אי נמי משום דאי הוה גר במילה מטבילין אותו בלילה כשם שמטבילין אותן אפילו בשבת דלאו דין הוא.
ומיהו קשה לי נהי דשמעינן מינה דמל ולא טבל אינו גר טבל ולא מל מנא לי דלא הוי גר דלמא ס"ל כר' יהושע וי"ל מסברא קאמר דשקולין הן [מילה וטבילה] וע"כ סברינן או כר' אליעזר או כרבנן הילכך מוכח דכרבנן סבירא לה ובעיא מילה וטבילה.
שמעת מינה נמי דבעי' מומחין דילמא דאקלעו. וקשה לן, כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר.
ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ח) ולא דאיק דשליחותא והדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבי' לי' בת ישראל ואפשר דגר צריך שלשה גמירא ומשפט כתיב בי' אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי.
ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.
וש"מ אין מטבילין גר בלילה. ואיני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחילת דין ביום הזה והרב ר' משה ז"ל כתב אם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (דף קי"ד) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הילכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום.
מי שבא ואמר גר אני. פירשו רבותינו ז"ל עכו"ם שאמר נתגיירתי אבל מי שאמר גר אני נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כאותה ששנינו (בכתובות דף כ"ב) אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שאלו מתחלה בא ואמר ישראל אני נאמן אבל ליוחסין צריך לבדוק ולדברי חכמים שאמרו כל המשפחות בחזקת מיוחסות אף אשה משיאין לו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הרב ר' משה ז"ל כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך ישא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.
ור' יהושע טבילה באמהות מנא לן סברא הוא דאם כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. קשיא לי דלמא בהזיה. וניחא לי דלכשתמצא לומר דהזיה הויא באמהות על כרחן טבילה נמי היתה, דהא גמירי דאין הזיה בלא טבילה, אלא דהכי קאמר אפילו תמצא לומר דלא היתה הזיה באמהות, מכל מקום על כרחך טבילה היתה דאם לא כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה.
הא דאמרינן אינו גר עד שימול ויטבול. אבל הרצאת דמים לא מעכבא. אף על גב דהויא באבותינו מדכתיב וכי יגור אתכם גר או לדורותיכם וכדאיתא בכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (שם) שמע מינה שאינו גר עד שימול ויטבול. ואם תאמר דלמא לכתחלה דהא לכולי עלמא לכתחלה מילה וטבילה צריך. יש לומר דאי גר הוא בדיעבד אם כן למה לא הטבילו בלילה דהוה ליה כגמר דין ואפילו בלילה, ואם תאמר עוד מנא ליה מיהא דאינו גר עד שימול ויטבול דילמא טבילה עיקר וכדר' יהושע. יש לומר דסתמא דמלתא הא דר' יהושע ליתיה שתהא טבילה עיקר ומילה טפלה, אלא או כר' אלעזר או כרבנן או כר' יהודה דאמר או הא או הא.
דלמא דאיקלעי. איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב ביה משפט אם כן אדרבה על כרחין נבעי מומחין, שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות אין דיניהן דין דבר תורה, ואי אפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא, דהא מיכן א"ר יהודה (להלן יבמות מז, א) גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר. וליכא למימר נמי דאנן שליחותייהו קא עבדינן כדעבידנא בגיטין וקדושין וכדאיתא בפרק המגרש (גיטין פח, ב) דשאני התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל הכא היאך אפשר למישרי עכו"ם בבת ישראל וכן כל שאר דיני דת משה ויהודית. ויש לומר דכי גמירי שלשה גמירי, מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דשלשה בלחוד כתיב ביה רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילובזמן דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבע מחוסרי כרפה (כריתות ט, א) דמקבלין גרים בזמן הזה אף על גב דליכא הרצאות דמים. (ועיין רשב"א גיטין שם ד"ה במילתא).
ושמע מינה אין מטבילין גר בלילה. כתב הרמב"ן ז"ל איני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחלת דין ביום הוא והרמב"ם ז"ל (הלכות אסורי ביאה פרק יג הלכה ו) כתב ואם הטבילוהו הרי זה גר. וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (קיד, א) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הלכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום ע"כ. ונראה דלכתחלה קאמר דטבילה כגמר דין דמי כיון שכבר קיבל ומל, דאי לא כיון דקאמר שמע מינה גר צריך שלשה פשיטא דצריך טבילה ביום ואם טבל בלילה לא עלתה לו טבילה, דהא שלשה מדכתיב ביה משפט נפקא לן אלא דמשום דטבילה כגמר דין איצטריך לאשמועינן דלכתחלה צריך ביום כנ"ל (מובא במגיד משנה שם).
מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך. הסכימו כל המפרשים דוקא במוחזק לן בעכו"ם ובא ואמר נתגיירתי, אבל במי שלא נודע ובא ואמר עכו"ם הייתי ונתגיירתי נאמן משום מגו דאלו בעי אמר ישראל אני, דומה למה ששנינו (כתובות כב, א) אשת איש הייתי וגרושה אני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"י) כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך נושא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.
ואין הזאה בלא טבילה פי' וקסבר ר' יהושע דההיא קודם מ"ת הואי דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד לאחר מ"ת הואי שאין מוקד' ומאוחר בתורה וזו סברת ר' אליעזר:
ולרבי יהושע טבילה באמהות מנא לן פי' שזכה בה לר' אליעזר והודה לו עליה כדאית לעיל דאלו בהא דזריקת הדם לא הודה לו מכיון שחולק עליו לגיירותן של זכרים:
לתקוני גברא לא מתקינן פי' ואיסור דרבא היא משום שבות וא"א והא אמרי' במס' י"ט שאין מטבילי' כלי בשבת מפני שנר' כמתקן כלי אבל אדם טמא טובל מפני שנראה כמקר וי"ל דשאני הכא שהוא תיקון גמור להכניסו תחת כנפי השכינה ויש בו משום שבות אבל התם דלא הוי תקון גמור שריא מטעמא דנר' כמקר ולכ"ע לא מוהלים גר בשבת דמלאכה גמורה ומילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ולא אפי' י"ט שני אבל הרמב"ן מתיר למול בי"ט שני למי שלא הי' יכול למול קודם לכן משום שהיא מצוה ואפי' הכי מסתבר דלא מקילי' בגר כיון שאינו גר עד שיטבול וימול דילמא פריש קודם טבילה וכן דנתי לפני מהר"ם והודה לדברי וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וק"ל דהא מדלא קאמר עד שיטבול משמע דשמעי' מהכא דתרוייהו בעי' ואלו לפום פשטא לא שמעי' מהכא אלא דלא סגי במילה בלא טבילה אבל אפשר הוא דסגי בטבילה לחודה וכדסבר ר' יהושע לעיל וי"ל דאמוראי בתראי פשיטא להו דטבילה לחודה לא סגיא ולא הוצרכו ללמוד אלא על מילה בלא טבילה וא"ת ומ"ל דמעכב בדיעבד שאינו גר דילמא הכא לכתחלה ולמצוה דהא אפי' לר' אליעזר מודה להטבילו ואפי' בשבת כדאית' לעיל י"ל דאם אינו מעכב ה"ל כגמר הדין שגומרים אותו בלילה ולמה הוצרכו להשהותם עד למחר:
וש"מ אין מטבילים גר בלילה ונחלקו המפרשים ז"ל אם הטבילהו בלילה אם עלה לו ונראים דברי האומר שאינה טבילה דכיון שהוא הגיירות בתחלת דין הוא שאם דנו אותו בלילה שאין דינם דין והרמב"ם ז"ל כתב דיצא בדיעבד ואינו נכון:
דילמא דאקלעי וא"ת שלשה נמי לימא דילמא איקלעי י"ל דא"כ לא היה מקפיד רב ספרא לומ' כי שלשה היו אלא ודאי לעכב אבל מה שהזכירם בשמותם משום דלא סגיא דלאו הכי וא"ת כיון דמשפט כתי' ביה היכי אפשר דסגי בלאו מומחי' דהא מאוריתא הדיוטות פסולות לדין ואין דיניהם דין אלא דשליחותייהו קא עבדי בדיני ממונות במילתא דשכיח' ואית בה חסרון כיס ובגיטי' וקדושי' משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ותו דההוי מילתא דשכיחא וצריכא תר"י ז"ל דנפקא לן ממאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים כי כן היתה באבותינו אבל בזמן הזה מעכבה דהא לדורותיכם כתיב ונודע מלדורותיכם:
אע"פ שביארנו באותם שמלו שאם באו להתגייר דים בטבילה דוקא במלו לשם מצוה שנצטוו עליה אבל אחד מן האומות שבא להתגייר והוא מהול הן שנימול על ידי חברו שמילתו פסולה הן שנולד כך צריך להטיף ממנו דם ברית לשם כניסת הדת ומעתה מי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו אלא אם כן בירר שנימול כראוי שמא מהול נולד או מילתו על ידי גוי היה ואין טבילתו מועלת עד שיטיף ממנו דם ברית ולכשיתברר שנימול כראוי מטבילין אותו וטבילה זו הואיל ואין הגרות נגמר אלא בה אינה נעשית בשבת וביום טוב שהרי נעשה מתוקן וכן מאחר שהטבילה צריך שלשה שהן בית דין אין מטבילין אותו בלילה ומכל מקום בכל אלו בדיעבד הרי זה גר אבל מומחין לא בעינן אע"ג דכתיב ביה משפט כדכתיב בפרשת שלח לך תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אלא אפילו בשלשה הדיוטות ואע"פ שצריך להודיעו ענין המצות כלם כלל המצות הכל יודעין אותן ואם כן הכל כמומחין לענין זה ולא עוד אלא שמכל מקום לתלמידי חכמים אנו צריכים כמו שיתבאר למטה מ"ז ב' אע"פ שאין סמוכין:
זה שביארנו שאין מטבילין בשבת אל תלמוד הימנה לשאר חייבי טבילות אלא שאר חייבי טבילות טובלין אף בשבת ואין זו דומה להם וטעם הדברים פירשו גאוני ספרד מפני שהטמא נראה ונדחה וחוזר ונראה אבל זה דחוי מעיקרו הוא ונעשה מתוקן גמור וכן שהטמא אינו דחוי לגמרי שהרי בן ברית הוא וראוי לכמה מצות אף בלא טבילה ואף לדברים הצריכים טבילה גברא מכל מקום חזי אלא דאריא הוא דרביע עליה ואין זה תקוני גברא לגמרי:
מי שהוחזק לנו בגוי ובא ואמר גר אני אינו נאמן להתירו בקהל עד שיביא עדים שראו שנתגייר כראוי ולא סוף דבר בארץ שיש לחשדו שמשום טובה דארץ ישראל שהיא ארץ משופעת בכל מיני טובה הוא מחזיק עצמו בגר אלא אף בחוצה לארץ צריך להביא ראיה הא כל שלא הוחזק בגוי ואמר גר אני נאמן מתוך שיכול לומר ישראל אני והפה שאסר הוא הפה שהתיר כמו שנתברר בראשון של פסחים ג' ב' ויש חולקים לומר שאף בלא הוחזק בגוי כן וההוא דהוה אכיל פסחים בירושלם לאו דקאמר גר אני אלא בישראל גמור היה מחזיק עצמו וגדולי המחברים מכריעים בדבר שכל שלא הוחזק בגוי ואמר גר אני בארץ ישראל נאמן שרובן בחזקת ישראל בחוצה לארץ אינו נאמן ועיקר הדברים כדעת ראשון:
א) וי"ל דהתם היינו טעמא משום דמלקות תחת מיתה עומדת ולכך אין משלשין בו כמו במיתה וילפינן מינה אע"ג דלא אפשר:
ב) עוד פירש רבינו נתנאל דודאי ר' עקיבא פליג עלייהו וקמפלגי בגר שבא להתגייר בזמן הזה דר' אליעזר סבר דהוי גר שהרי כשאכלו בפסח אבותינו עדיין לא טבלו ומ"מ נפקו מתורת ערל מדאכלו בפסח א"כ מל ולא טבל הוי גר ור' יהושע סבר דלא הוי גר שהרי טבלו במתן תורה וכיון שנצטוו לטבול לא הוי גר אם לא טבל. ור' עקיבא סבר דמדאכלו בפסח טבלו דאל"ה הוו אסורים בו כדמרבינן מקרא מל ולא טבל שאינו אוכל וכו'. ובזה ניחא מ"ש לקמן בסמוך:
טבל ולא מל כ"ע לא פליגי. ותימה אמאי קאמר לעיל טבל ולא מל ר' יהושע אומר וכו' דמשמע מהאי לישנא דפליגי בטבל ולא מל הול"ל על מלתיה דת"ק ר' יהושע אומר אינו גר ואין עוד וי"ל דניחא לי' להזכיר מילה בלא טבילה וטבילה בלא מילה משום דרבנן פליגי על הכל ואמרי דמצריכינן מילה וטבילה:
ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. פי' דהיינו הזאה דקודם מתן תורה שעדיין לא הוו יודעין שמזין ממי חטאת והזו מן הדם על העם. ואליבא דר' אליעזר נימא דהאי קרא אינו ר"ל הזאה. ופי' הפסוק כמו דמתרגמי' וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ אינו ר"ל שהזה על העם כי אם על המזבח לכפר על העם וזה הדוחק אין צ"ל לפי' רבינו נתנאל:
ורבי יהושע טבילה באמהות מנא ליה. תימה לימא מויזרוק משה את הדם על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ונשים בכלל. וי"ל דפסיקא ליה דעם לא אקרו נשים. עוי"ל דלשיטת רבינו נתנאל ניחא דהכי פריך טבילה באמהות מנא ליה כלומר בשעה שאכלו הפסח מנא ליה שהאמהות עשו טבילה דמסברא כל העם אכלו פסח בין אנשים בין נשים דא"ל דטבלו מדכתיב ויזרוק שהרי אותו הפסוק במתן תורה כתיב אבל בפסח היכי אכלו עדיין כיון שלא טבלו הא אינו גר עד שיטבול. וכיון דבאמהות לא שייכא בהו מילה מהיכא נפקו מתורת ערל דבשלמא באבות אע"ג דלא טבלו עד מתן תורה מ"מ כיון שמלו נפקו מתורת ערל כדי לאכול פסח אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו כדמשמע ליה לר' יהושע:
ג) וה"ה דהוה מצי למפרך לר' אליעזר גופיה מיהו פריך לר' יהושע מפני שהזכיר בהדיא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו:
רבי יוסי אומר אין מטבילין. פירוש דשמא ערבי מהול הוא ולא היתה מילה לשמה וצריך להטיף ממנו דם ברית. ותימה דמשמע דהלכה כן דהכי איתא במסקנא דהלכה כר' יוסי ובשבת משמע דגר שנתגייר כשהוא מהול ב"ה אומרים א"צ להטיף ממנו דם ברית גבי לא נחלקו על קטן כשהוא מהול וכו' וקיי"ל דהלכה כב"ה לכן נראה דודאי אין צריך. וטעמא דר' יוסי משום דבעי טבילה עם מילה וזה שמא לא מל לשמה אבל נתגייר כשהוא מהול מודה דא"צ להטיף ממנו דם ברית דהכא גרע משום דמל שלא לשמה מנולד מהול דהוי סתמא דלא עבד ולא מידי לכן נראה דגר [שנתגייר כשהוא מהול] אין צריך להטיף כדאמרי ב"ה בשבת וקטן שנולד מהול צריך להטיף כדקאמר התם לא נחלקו שצריך להטיף בנולד מהול:
ד) וצריך ליתן טעם לפ' ההלכות גדולות דדוקא גר כשבא לתורת יהדות אין לו ליכנס תחת כנפי השכינה כשנתגייר מהול אם לא בהטפת דם. אבל קטן שלא הוחזק בערלות לא צריך ודוחק הוא. אכן יש טעם ברור דמן הדין היו שניהם גר וקטן צריכין הטפת דם ברית אלא בקטן א"צ להטיף דדרשינן מדכתיב ערלתו וכיון שנולד מהול לא הוי ערלה וא"צ להטיף ודוקא בקטן דגלי קרא גלי אבל בגר דלא גלי לא גלי:
לפיכך מטבילין גר בשבת. פי' היכא שמל בפנינו מטבילין לפי שהטבילה אינה עיקר תיקון:
לפיכך אין מטבילין. תימה דאמרינן כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביוה"כ. י"ל דלא דמי דהתם לא הוי תיקון גדול כמו הכא שבא על ידי כן לתורת יהדות:
תוס' בד"ה כי פליגי במל ולא טבל כו' וי"ל דלעולם כר' יהושע כו' ור"ע סבר מדמעטיה קרא בפסח כו' עכ"ל יש להקשות אכתי בשמעתין אמאי דחק תלמודא למימר אליבא דרבי יהושע דבאבות נמי טבילה הוה הא איכא למימר דרבי יהושע נמי כר"ע סבירא ליה ומדמעטיה קרא בפסח ש"מ דאינו גר עד שימול ויטבול ר"ל דדוחק ליה לתלמודא למימר דסבר ר' יהושע כר"ע בההיא דרשא דפרק הערל דפליגי התם ר' אליעזר ור"ע למאי דדרשינן תושב ושכיר דא"כ ה"ל למיתני התם וכן רבי יהושע אומר כדברי ר"ע וכה"ג פרכינן בפרק י' יוחסין כמ"ש התוס' לקמן (יבמות דף מ"ט ע"א):
בד"ה דאין הזאה כו' אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום כו' עכ"ל. היינו בשאר כל אדם דבעי הזאה דבהכי איירי מתני' דפרה אבל הכא בגר אותה טבילה שקודם הזאה בעי ביום דמשפט כתיב ביה ואפי' נימא דמשפט קאי אקבלת מצות מכל מקום לכתחלה בעי ביום כמ"ש בתוספות לעיל וק"ל:
בד"ה ורבי יהושע טבילה באמהות כו' א"נ משום ר"א איצטריך האי טעמא דמסיק משום דאיהו נמי מודה דבטבילה כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם דמי הכריח ש"ס למימר הכי לר"א לעיל ואימא דאינו מודה לר"י דבטבילה לחוד סגי וליכא למילף כדבעי למימר השתא דליכא טבילה באמהות לר"א וצ"ל דלא בלשון קושיא קאמר טבילה באמהות מנלן אלא מסקנא וקושטא דמלתא קאמר אליבא דכ"ע מסברא ולא נכנסו תחת כנפי השכינה בלא כלום ואית לן למימר בטבילה דאל"כ במה נכנסו ור"א איצטריך האי טעמא דלר"י בלאו הכי אית לן למימר הכי משום דאין ביאה בלא טבילה ודו"ק:
גמ' אילימא מדכתיב לך אל העם וקדשתם כו' ת"ר מי שבא ואמר גר אני כו' ת"ל וכי יגור בארצכם כו' כצ"ל וכן כל בארץ על עמוד השני צ"ל בארצכם:
רש"י בד"ה לפיכך כו' סגיא מטבילין כו' כצ"ל והד"א. תוס' בד"ה משפט כתיב ביה ורבי יוחנן דהכא כו'. נ"ב כמו ועוד י"ל:
גמרא משפט כתיב ביה. עי' פרש"י ותוס' ותמיהני דלקמן (מז) בברייתא דר"י מפורש דמן ושפטתם כו' נפקא:
תד"ה בשטבל. וי"ל דהתם כו' דהתנא הראשון הזכיר הכל. ע"ש דלא הזכיר מאומה:
תד"ה דר' יוסי. ובגר סברי כר' יוסי דשמעתין דמשמע דהל' כוותיה ובפ' הערל פליגי כו' אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית. עמש"כ שם בס"ד דמוכח דס"ל לתנאי דהתם דגר שנתגייר כשהוא מהול אין הטפת דם ברית מעכבת בו וע"כ פליגי עליה דר' יוסי דשמעתין דלדידיה משמע דהטפת דם ברית מעכבת ביה ומר"ח ב"א אר"י דפסק לעולם אינו גר עד שימול ויטבול אינו מוכרח דס"ל כר"י בזה (ואולי דהתוס' דייקי ממלת לעולם) והתוס' משמע דמחו להו בחדא מחתא דברי ר' יוסי ותנאי דהתם וצ"ע:
ר' יוסי אומר אין מטבילין. נ"ב תימה הכא סבר ר"י דמילת עובד כוכבים פסולה ואילו בפרק אין מעמידין (כ״ז א׳) פליג אמ"ל דפסיל מילת כותי. ואמר היכן מצינו מילה לשמה וע"ש (ועי׳ בחתם סופר חי"ד):
תוס' ד"ה תקוני גברא כו' משום דנרא' כמיקר. כדאי' בביצה דף יח ע"א:
בגמרא ואין הזאה בלא טבילה: מזה ק"ל אהא דילפינן בכריתות (רפ"ב) מככם כגר דצריך לדורות ג"כ קרבן לגירות כמו במ"ת ע"ש והרי במ"ת היו ב' דברים שהחצי הדם זרק משה על העם וחצי הדם על המזבח ולמה בעינן הזאה על המזבח דוקא לדורות ולא ג"כ הזאה על הגר כמו גבי מצורע דניתן עליו מדם האשם והרי לא יליף (שם) מויזרוק על העם רק הרצאת קרבן וא"ל דס"ל כתרגום אונקלוס דמפרש ויזרוק על העם וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ לא הי' שם הזאה על העם כלל ז"א דגמרא דילן ע"כ לא ס"ל כן מדקאמר אין הזאה בלא טבילה דהיינו טבילה לקבל הזאה וזה לא שייך רק בהזאה על גוף האדם, וגם ברא"מ פ' משפטים כתב כן דהש"ס שלנו חולק על התרגום. וגם התוספ' דיומא (דף ד') כתבו כן דויזרוק על העם הוא הזאה על העם ממש וכ"כ תוספ' ישנים בכריתות שם וכן איתא במכילתא, וא"כ ק' מ"ש דהרצאת דם על המזבח בעינן ולא ג"כ הזאה על הגר: והנה הי' נלענ"ד מדאמרינן ביומא (דף ד') וא"ת במלואים דם הכא מים נכנסו מים תחת דם ע"ש, שאף שמהתוספ' נראה דהך ילפותא ממלואים אסמכתא בעלמא הוא ולכן אמרינן נכנסו מים תחת דם מכ"מ מהרמב"ם בפי' המשניות מוכח דס"ל דדרשה גמורה היא וכמו שהאריך בזה הפר"ח במים חיים והביא ראיות לשיטתו וכן נראה גם מתוספ' ישנים שם וא"כ מה דאמרינן נכנסו מים תחת דם צ"ל דהל"מ היא שאותן הזאות שהיו קודם שניתן אפר פרה לטהרה בדם יהיו אח"כ במים ויכנס מים תחת דם חוץ ממצורע שבו צוה התורה בפי' הזאת הדם אחר מ"ת והרי בפסחים (דף צ"ב) ס"ל לב"ה דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז' ואף שלפי מה דמפרש טעמא דב"ה משום גזירה דאשתקד משמע דמדרבנן היא ומן התורה א"ל הזאה מכ"מ כבר הביא רש"י לקמן (ע"א:) בהא דערל מקבל הזאה שיטת הי"מ דס"ל ע"כ דהך הזאה ג' וז' גבי גר היא מן התורה ובחדושי רציתי לומר בזה דס"ל דבאמת הזאה מן התורה היא דנכנסו מים תחת דם וב"ה לא חידש רק דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולכן צריך הזאה אחר מילה דוקא וזהו משום גזירה דאשתקד אבל מן התורה מהני הזאה גם קודם מילה דערל מקבל הזאה ומה שב"ש לא מצרכי הזאה י"ל דס"ל כפי' תרגום אונקלוס שגם במ"ת לא הי' הזאה על העם וא"כ ל"צ הזאה בגר וגם הגזירה דב"ה לית להו ועוד אכתוב לקמן (דף ע"א) בזה, וא"כ לדעת הי"מ א"ש דבעינן באמת הזאה לדורות אבל אכתי קשה לשיטת רש"י וראשונים דלא ס"ל כי"מ דהזאה דאורייתא היא וגם ק' כן לשיטת התוספ' דס"ל דנכנס מים תחת דם אסמכתא בעלמא היא, ולכן נלענ"ד דלרבי דס"ל בכריתות שהי' הזאה בשעת מ"ת על העם כדמוכח מדסבר דאין הזאה בלא טבילה ס"ל באמת דגם לדורות בעינן הזאת הדם על הגר והגמרא הוכיח דסבר רבי כן מדקאמר מה אבותיכם וכו' והרצאת דמים אף אתם וכו' והרצאת דמים, ולכאורה י"ל למה תלה הדבר בדמים דוקא ולא קאמר סתם „וקרבן“ כמו דכתב גם הרמב"ם הך לישנא (בהל' א"ב פ' י"ג) גם למה קאמר הרצאת דמים לשון רבים ומזה הוכיח הגמרא דרבי סבר דהזו על העם ולכן מפרש בפשטות טעמא דרבי דאין הזאה בלא טבילה וכן לרבי יהושע מפרש טעם זה, אכן מהא דאמרינן בברייתא דכריתות (רפ"ב) גר מעוכב כפרה עד שיקריב קנו ולא הוזכר כלל מהזאה ועוד מדמרבינן שם בברייתא דיוצא הגר גם בקרבן העוף וממנו לא שייך הזאה דהא בעוף ליכא קבלת דם במזרק ומדשקיל וטרי הגמרא שם בזה ולא הזכיר מהזאה על הגר מזה הוכיח הרמב"ם דהלכה דלא בעינן רק קרבן בגר ולא הזאה דס"ל סתם גמרא כפי' אונקלוס דלא הי' הזאה על העם: ובזה נ"ל ליישב דעת הרמב"ם שהביא (בהל' א"ב פ' י"ג) דטבילה הי' במצרים משום דכתיב לך אל העם ע"ש וזה כנגד מסקנת הגמרא דהכא, והן אמת שבמכילתא פ' יתרו יליף מקרא זה טבילה ע"י הק"ו דמייתי בגמרא הכא ומסיים שם לא מצינו כבוס בגדים בתורה שאין טעונין טבילה, וכוונתו נראה שרצה לתרץ בזה מה דהקשה בש"ם ודלמא נקיות בעלמא דעל זה קאמר כיון דלא מצינו בשום כבוס שהי' בלא טבילה א"כ ע"כ לא לנקיות הי' מסתמא אמרינן גם הכא שהי' לטהרה והי' טבילה בהדה אבל אכתי צריך טעם למה שבק הרמב"ם שיטת הגמרא דכאן ופסק כמכילתא, אבל עפ"ד א"ש כיון דהטעם דאין הזאה בלא טבילה לא שייך רק אם אמרינן שהי' בשעת מ"ת הזאה על האדם וכיון דהרמב"ם לא פסק כן אלא כברייתא דכריתות דס"ל כפי' האונקלוס וכנ"ל ע"כ הוצרך לפסוק כהמכילתא דיליף טבילה מוכבסו שמלותם. אכן עדיין ק' דלפ"ז מנ"ל להגמרא דר' יהושע יליף טבילת מדאין הזאה בלא טבילה דלמא ג"כ ס"ל כפי' אונקלוס שלא הי' כאן הזאה על האדם ויליף טבילה כתנא דמכילתא מוכבסו בגדיהם וי"ל דלר' יהושע ע"כ הוכיח דס"ל דהי' הזאה ואין הזאה בלא טבילה שהרי הרשב"א הקשה אמה דקאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דדלמא בהזאה נכנסו ותירץ דמכ"מ מוכח לפ"ז דהי' שם טבילה בנשים דהרי אין הזאה בלא טבילה ע"ש ולכן לר' יהושע מדס"ל דטבל ולא מל ה"ז גר ויליף מאמהות ושהי' טבילה באמהות יליף מדאל"כ במה נכנסו תכ"ה שפיר הוכיח הש"ס דס"ל דאין הזאה בל"ט דאל"כ דלמא בהזאה נכנסו אבל הרמב"ם דפסק כחכמים שפיר י"ל שלא הי' טבילה באמהות ונכנסו בהרצאת קרבן ולכן לא פסק כטעם דאין הזאה בל"ט: ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א לפי מה שתרצו התוספ' דר"ע יליף מתושב ושכיר שאין גר במילה בלא טבילה דלפ"ז מנ"ל להש"ס דטעמא דר"י מדאין הזאה בלא טבילה דלמא טעמא דר' יהושע ג"כ מתושב ושכיר, ומה שיש להשיב על תירוצו אכתוב לקמן בתוספ', אבל לפ"ד מתורצת קושיתו דע"כ הוכיח הש"ס דטעמא דר' יהושע מדאין הזאה בלא טבילה דאל"כ טבילה באמהות מנ"ל דלמא נכנסו לברית בהרצאת קרבן אבל לר"ע י"ל דס"ל כחכמים דטבל ולא מל באמת אינו גר:
שם פשיטא כיון דאמר ר"י בחדא סגי: ק"ל הרי לפי המבואר בתוספ' בשמעתין פליגי תנאי בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו ד"ב וא"כ מאי פריך לרבי יהודה מאי לפיכך הרי אי לא תני כן ה"א דלעולם לרבי יהודה תרתי בעינן ולכך אין מטבילין גר בשבת והא דקתני ברישא מטבילין אותו ומה בכך היינו משום דדלמא ס"ל כמ"ד דנתגייר כשהוא מהול א"ל להטיף ממנו ד"ב ולכן קאמר דמטבילין אותו דמה יש לו לעשות עוד אחר שכבר נמול והטפת ד"ב אינו צריך אבל לעולם ה"א דתרתי בעינן מילה וטבילה בשאינו מהול עדיין ולכך הוצרך לומר לפיכך, ונ"ל דלר' יהודה אי אפשר למטעי בהכי דבלא"ה מוכח דס"ל דצריך להטיף ד"ב דלקמן (ע"ב:) אמר ר' אלעזר ערל שה"ה וכו' איש איש לרבות הערל ע"ש והשתא מדקאמר ר' יהודה שם אף אנדרוגינוס שקדש משמע דגם בטומטום מודה שפסול וא"כ ע"כ גם הוא כר"ע ס"ל דאיש איש לרבות הערל דאין לומר שדוקא לת"ק דמכשיר אשה ליכא פסול בטומטום רק משום ספק ערל אבל לר' יהודה דפוסל אשה לקדש פוסל בטומטום משום ספק אשה ולעולם ס"ל דערל כשר דז"א דהרי בניכר ביציו מבחוץ דודאי זכר הוא כדאמרינן שם (ע"א) ג"כ פוסל ת"ק והרי ר"י לא חולק על זה אע"כ דגם ר"י פוסל טומטום מטעם ערל וס"ל כר"ע דאיש איש לרבות הערל וא"כ קשה גם לדידי' מה דמקשה שם (דף ע"א) האי תושב ושכיר מאי עביד לי' וצ"ל ג"כ כדמתרץ שם לר"ע וא"כ ע"כ מוכח דס"ל דצריך להטיף ד"ב וליכא למיטעי לדידי' דלכך קאמר ומה בכך משום דא"צ להטיף ד"ב ולכן פריך שפיר מאי לפיכך: אבל לפ"ז ק' שהרי לר"ע ע"כ מוכח דלא ס"ל כר"א דמל ולא טבל ה"ז גר דהרי מוקי תושב ושכיר חד לגר שמל ולא טבל וכיון דר' יהודה ע"כ כר"ע ס"ל איך אמרינן הכא לר' יהודה דמילה בלא טבילה סגי ושלכך מטבילין גר בשבת, ובדרך פלפול אמרתי דלר' יהודה לשיטתו לק"מ דהנה אמה דאמרינן לקמן (דף ס"ב) ששיבר משה הלוחות מדעתו העירו התוספ' למה קרא זה מדעתו הא יליף בק"ו ותרצו דק"ו לאו מעליא הוא דדלמא שאני פסח דחמיר משום דקדשים אבל לענין שאר התורה לאו מומרים הם, ולכאורה קשה דלפ"ז קושית התוספ' בסוגין במקומה עומדת דר"ע כמאן ס"ל דא"ל כתירוצם דמהכא יליף ר"ע דמל ול"ט אינו גר מדמעטו קרא מפסח דלמא שאני פסח דחמיר וצ"ל דר"ע באמת לא ס"ל הסברא דפסח חמיר משאר מצות וא"כ הק"ו מעליא הוא וחולק על התנא דס"ל שעשה משה מדעתו ואף שדרש מקרא דאשר שברת שהסכים הקב"ה עמו מכלל שמדעתו עשה הרי בב"ב (דף י"ד) פליגי תנאי בהך דרשה וא"כ י"ל דר"ע כהך תנא ס"ל דלא דרש אשר שברת לזה, ובזה א"ש מ"ט לא פריך (שם) ואידך הך דרשה מנ"ל כמו שפריך מקודם אשאר דרשות משום דידע די"ל דכר"ע ס"ל דבאמת הק"ו גמור הי' ולא עשה משה מדעתו והשתא כיון דהמ"ד בב"ב שם דדרש אשר שברת שהסכים הקב"ה עמו הוא ר' יהודה א"כ ע"כ ס"ל דלאו ק"ו הוא דשאני פסח דחמיר ולכן לר' יהודה לשיטתו לק"מ דאף דס"ל כר"ע ודרש תושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל מפסח מכ"מ ס"ל דה"ז גר ורק מפסח ממעט משום דחמיר דהרי הוא ע"כ ס"ל הך סברא מדס"ל דעשה משה מדעתו:
שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים: ק"ל אדרבא אפכא ה"ל לפרוך האמר ר"י הלכה כסתם משנה והרי מבואר בשמעתין דלמ"ד דנין אפשר מאי אפשר בטבילה בלא מילה לחוד סגי ובמנחות (דף פ"ב) יליף במתניתן מוזבחת פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמו פסח ופריך פסח גופא מנ"ל וקאמר רבי אליעזר דדנין מפסח מצרים אבל ר"ע פליג דלא ילפינן דאין דנין אפשר מא"א ופריך שם לר"ע מנ"ל דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ומתרץ דיליף מהיקשא דזאת התירה וחטאת ותו פריך לר"ע וזבחת פסח מאי עביד לי' ומתרץ למותר הפסח שקרב שלמים ופריך הרי זה משאר קרא נפקא ומתרץ דתלתא קראי צריכי חד ללא עבר לא זמנה ולא שנתה וחד לעבר שנתה ולא זמנה וחד לעבר זמנה ולא שנתה ע"ש והשתא לפ"ז לסתם מתניתן שם דיליף מוזבחת פסח הא דאין בא אלא מן החולין ע"כ ס"ל דדנין אפשר מאי אפשר ע"י היקש דועבדת וא"כ ה"נ ע"כ ילפינן מנשים ע"י היקש דככם כגר דטבילה בלא מילה מהני ואף דאינו היקש גמור דהא אפשר למילף אנשים מאנשים גם היקשא דועבדת אינו גמור דאתיא למילי אחרינא וכמו שכתבו התוספות (שם) וא"כ איך קאמר ר"י אינו גר עד שימול ויטבול עד שיטבול לחוד ס"ל למימר דהא מילה לא מעלה ולא מוריד והרי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ואף דאמרינן בעלמא בחולין (דף מ"ג) אמוראי ננהו אליבי' דר"י וא"כ י"ל דגם רבי חייא בר אבא דאמר הכא משום ר"י ס"ל כמ"ד דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה מכ"מ ק' מאי פריך הכא פשיטא יחיד ורבים הכ"ר הא טובא קמ"ל דלא אמרינן הלכה כסתם מתניתן דמנחות, וי"ל דלא שייך הלכה כסתם משנה אלא כשדין דאיירי מיני' כתוב במתניתן בפי' אבל אם ע"י דבר אחר דכתוב במתניתן מוכח הדין אבל לא כתוב בפי' כן כמו הכא אפשר דלא אמרינן בזה הלכה כס"מ ולכן ל"ק ג"כ מסתם מתניתן דברכות (דף מ"ז) דמוקי שם כר' יוחנן ע"ש דמאי קמ"ל הכא הא סתם מתניתן היא דעפ"ד א"ש דלא נקרא סתם משנה כיון דלא כתוב בפי' כן, ועוד בלא"ה אין ראי' משם די"ל דקמ"ל דטבל ולא מל אין מזמנין עליו אבל מל ולא טבל באמת מזמנין ולכן ע"כ צריך להשמיענו, דהלכה כחכמים: וע"פ מש"כ בזה מתורץ דעת הרמב"ם דפסק (פ"ד מהל' קרבן פסח) פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא והרי שתיהם עומדות יקריב איזו שירצה והאחר יקריב שלמים והראב"ד השיגו דה"ל לפסוק ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים כמו במתניתן דפסחים, ותי' הכס"מ דמתניתן אתיא כמ"ד בע"ח נדחין והוא פסק כמ"ד אין נדחין: אכן אכתי ק"ל על הרמב"ם כיון דמוכח מסוגיא דמנחות הנ"ל אי ליכא רק ב' קראי לא ידעינן דלא עבר לא זמנה ולא שנתה קרב שלמי' והרי למתניתן דמנחות דמפיק קרא דוזבחת פסח לדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין א"כ ליכא אלא ב' קראי ואיך פסק הרמב"ם נגד סתם מתניתן, אבל לפ"ז א"ש כיון דהכא בשמעתין פסקו אמוראי להלכה דאין גר עד שימול ויטבול א"כ ע"כ פסקו דלא דיינינן אפשר מא"א וכר"ע דמנחות ולא כסתם מתניתן דשם דאתי כר"א ולכן פסק הרמב"ם דלא כסתם מתניתן דשם, ועיין מש"כ לקמן בזה בתוספ':
שם בתוספ' ד"ה בשטבל. וכי האי גוונא פריך: ואף דמשמע התם דרק לשמואל דייקינן כן אבל ר"י באמת לא דייק וא"כ י"ל דסוגיא דהכא כר' יוחנן אתיא מכ"מ יקשה לשמואל הקושיא מהברייתא דהכא:
בא"ד. הראשון הזכיר הכל: ק"ל אדרבא הרי ממה דאיירי ר' יהודה בפלוגתא דהיינו אי ולא לך או לא לך פרטא הוי מזה לא איירי תנא הראשון שהוא ר"מ שם כלום רק אחר סתם כלל אינו חייב אלא א' פרט חייב על כל א' וא', ולולא דמסתפינא הי' נ"ל להגי' בדברי התוספ' הכי משום דהתנא ראשון הזכיר הכלל והכי פירושו כיון דר"מ נקט ראשון הכלל ואח"כ הפרט א"כ אי ס"ד דתרווייהו לר"מ פרטא הוי למה נקט ר"י פרטא ה"ל למינקט כלל כמו דר"ח נקט כלל ברישא ולימא לא לך לא לך אינו חייב אלא א', אבל לשמואל א"ש כיון דס"ל דכלל של ר"ח פרטא דר"י וכן אפכא וא"כ מה שאמר ר"מ כלל אין חייב אלא א' היינו ולא לך וע"ז פליג ר"י ואחר ולא לך דאתה חושב לכלל אני חושב לפרט וא"כ שפיר פליג ארישא דר"מ:
בד"ה כי פליגי. גמור הוא: ק"ק דלמא לעולם סבר כר' יהושע וצריך קרא משום פסח מצרים שהרי לא הי' טבילה עד מ"ת, ובמכילתא פליגי ר"י ור"י דר' יאשי' אמר דפ' דזאת חקת הפסח בפ"מ ובפ"ד מדבר ור' יונתן אמר בפ"מ הכתוב מדבר אין לי אלא פ"מ פ"ד מניין ת"ל ככל חוקותיו וככל משפטיו עכ"ל, וא"כ לא מבעי' דצריך קרא לרבי יונתן אלא אפילו לר' יאשי' הרי עכ"פ בפ"מ ג"כ מדבר וא"כ צריך קרא משום פ"מ, וי"ל כיון דר' יהושע יליף טבילה מדאין הזאה בלא טבילה א"כ ממנ"פ הקשו שפיר דלפ"ד ל"צ דהרי אינו גר וצ"ל משום פ"מ וא"כ מוכח דבפ"מ הי' טבילה ג"כ ול"ל למילף מדאין הזאה בל"ט נילף טבילה מפ"מ כמו מילה וע"ז תרצו דלעולם כתיב קרא בפ"מ ומשם באמת גמר ר"ע דבעי טבילה לגירות: ובזה א"ש ג"כ מה דק' עוד אקושית התוספ' כיון דלר' יהושע לא הי' טבילה עד מ"ת א"כ ע"כ אכלו פ"מ במילה בלא טבילה וא"כ מאי קשיא דלמא לעולם ר"ע כר"י ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ומכ"מ ה"א דלענין פסח ילפינן מפ"מ דאוכל גר בלא טבילה ולכן צריך קרא דתושב ושכיר, אבל לפ"ז א"ש דכיון דדרשינן מתושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל א"כ מזה גופא מוכח שהי' טבילה גם בפ"מ:
בא"ד. ולאו מטעמי': במהרש"א הקשה דא"כ מנ"ל להש"ס דגם ר"י לא הכי ס"ל כר"ע, ותי' דא"כ ה"ל למימר לקמן אמילתא דר"ע וכן אמר ר"י כמו שכתבו התוס' לקמן (דף מ"ט) ותירוצו לענ"ד תמו' כיון דלפי הגמרא דלקמן (דף ע"א) מוקי ר"ע תושב ושכיר לב' דרשות לגר שמל ולא טבל ולקטן שנולד כשהוא מהול ולר"א לתרווייהו לא צריך דגר שמל ולא טבל לדידי' גר מעליא הוא ונולד כשהוא מהול ס"ל שאין צריך להטיף דם ברית ע"ש וא"כ לעולם הי' יכול לפרש הכא טעם דר' יהושע כר"ע דלקמן ואעפ"כ לא הי' יכול למימר וכן אחר ר"י דאכתי מנ"ל דר' יהושע לגמרי כר"ע ס"ל דלמא ס"ל נולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית וא"כ אכתי ע"כ כר"א ס"ל ובשלמא על התוספ' ל"ק מנ"ל לר"ע להוכיח מהכא דאינו גר עד שימול ויטבול הא צריך יתורא דתושב ושכיר לנולד כשהוא מהול ג"כ וא"כ דלמא להך לחוד הוא דאתי בזה י"ל כיון דב' דרשות כתיבי דהיינו תיבת תושב ושכיר אתי חד לגר שמל ול"ט וחד לנולד כש"מ אבל לר"א תרווייהו לגז"ש הוא דאתי אבל אי ר"י גם ס"ל בחד כר"ע מנ"ל אכתי דגם באידך כוותי' ס"ל וא"ל דא"כ חד קרא ל"ל די"ל דדלמא ס"ל דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין וא"כ אתי חד לגז"ש כר"א וחד לגר שמל ולא טבל דרק לר"א לשיטתו צריך מופנה מב' צדדים כמבואר שם: ועוד ק' אתירוץ המהרש"א איך שייך לדייק כן דהל"ל וכן אמר ר"י דא"כ אכתי יקשה כיון דר' שמעון בן אלעזר ורבי אליעזר הקפר תרווייהו ס"ל בשבת (קל"ה.) דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב וא"כ ע"כ תרווייהו לא כר"א אלא כר"ע ס"ל והל"ל אמלתא דר"ע וכן אמרו ר"א הקפר ור"ש ב"א, אע"כ דאין זה דיוק, ומה שהביא המהרש"א ראי' מתוספ' לקמן (דף מ"ט) לפענ"ד אדרבא אפכא יש לדייק משם דלפי דבריו אכתי יקשה אפירוש התוספ' דהקושיא היא דהל"ל וכן אמר ר' יהודה אמילתא דר' יהושע אי ר"י כר"י ס"ל והרי אכתי יקשה כיון דודאי רבי יהודה כר"ע ס"ל דיש ממזר מח"ל וכמו שכתבו התוספ' שם גופא א"כ למה לא אמר וכן אמר ר"י אמילתא דר"ע במתניתן דלקמן (דף מ"ט) אלא ודאי דאין זה קושיא דרק אי אמרינן דטעמא דר"י דאמר בקדושין כל האסורין לבא בקהל אסורים זה בזה משום דס"ל דאין ממזר מאחותו א"כ ודאי זה אין חדוש דממזר אסור לישא לשאינה ממזרת ולא הוי כל החדוש דר' יהודה אלא דאין ממזר מח"כ רק מחייבי מיתות ב"ד ובזה לא הי' צריך למיתני כל מתניתן דקדושין רק הכא ביבמות הי' יכול למיתני אמילתא דר' יהושע וכן אמר רבי יהודה ואז שמעינן הכל, וכן נראה בפי' מפי' רש"י שם שם פשט הגמרא ע"ש, אבל זה ל"ק דהי' יכול למיתני ארישא דמתניתן וכן אמר ר"י אמילתא דר"ט כיון דבזה לא מייתרינן מידי דע"כ הי' צריך למיתני ג"כ הך מתניתן דר' יהודה אוסר באנוסת אביו דאי לא תני לי' לא הוי ידעינן לא טעמא דר"ט ולא טעמא דר"י מנ"ל דיש ממזר מח"ל וכן הכא אי לא הי' תני הכא פלוגתא דר"א ודר"י אי גר שמל ולא טבל הוי גר או לא ולא הי' תני רק לקמן אמילתא דר"ע וכן אמר ר' יהושע אכתי לא הוי ידעינן לא טעם דר"ע ולא טעם דר"י למה לא דרשו ג"כ כר"א לגז"ש ורק מדפליג הכא ר"י עם ר"א וס"ל דאין גר עד שימול ויטבול וק' מנ"ל וצ"ל מתושב ושכיר מזה ידעינן טעמא דר"ע ג"כ וכיון דע"כ צריך למיתני הכא דברי ר"י א"כ ודאי אין זה דיוק דליתני לקמן ג"כ וכן אמר ר"י דאין זה דיוק בשום מקום דצריך למיתני כל התנאים דסברי כחד תנא אם לא לאיתר עי"ז וכמו הך דוגמא דתוספ' דלקמן (דף מ"ט) כן נלענ"ד נכון ודעת המהרש"א תמו' בעיני ועיין לעיל שכתבתי יישוב לקושיתו:
בא"ד. עד שימול ויטבול: במנחות (דף פ"ב) בתוספ' הקשו כיון דר"ע מודה דע"י היקש דנין אמא"א א"כ למה פריך הכא דוקא לר"א ולא ג"כ לר"ע וכתב שם בצאן קדשים שעל פי דבריהם הכא דר"ע יליף מתושב ושכיר שאין גר עד שימול ויטבול מתורץ קושיתם שם, ולענ"ד ז"א דמתושב ושכיר לא שייך למעט רק דמילה בלא טבילה לא מהני אבל אכתי לא ידעינן דטבילה בלא מילה ג"כ לא מהני:
בד"ה דאין הזאה. ואין מזין אלא ביום: רש"י שם במגילה (דף כ') כתב דהא דאין טובלין אלא ביום היינו דוקא ביום הז' ולמעוטי ליל ז' אבל אח"כ מותר לטבול אפי' בלילה וכן דעת הרמב"ם דכשטובל ביום ח' מותר לטבול אפי' בלילה ונראה כן מסתירת משנה דמגילה עם משנה דפרה דקתני בה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מה שהי' ק' לר"ת והם תירצו בזה דמתניתן דפרה איירי בלאחר ז' ואף דהתוספ' במגילה הקשו ואיך אפשר לומר דאיירי בלאחר ז' דא"כ מאי קמ"ל פשיטא, התוספ' לא הקשו כן רק בטבילה שאחר הזאה אבל בטבילה שקודם הזאה כגון מיום ח' והלאה דיכול לטבול בתחלה ואח"כ להזות וכדעת הרמב"ם הנ"ל דזה אין פשיטות כ"כ, ובאמת דעת הראב"ד שם נראה קצת דס"ל דגם לאחר ז' צריך להיות הטבילה דוקא אחר הזאה וא"כ כל שכן שלא שייך פשיטות בזה:
בד"ה ור' יהושע. שמא הנשים לא היו בכלל אותה הזאה: מה שנסתפקו בזה לענ"ד יש לפשוט דהי' הזאה בנשים שהרי כתיב ויזרוק על העם דע"כ גם הנשים בכלל שהרי בחולין (קל"א:) דרש רבוי דיכפר לרבות עבדים ולא דרש אנשים מזה מוכח דפשיטא לי' דנשים בכלל עם הקהל הם כאנשים מישראל הרי דנשים מקרי עם דודאי אין לחלק בין עם לעם הקהל כדמוכח מהא דקאמר (שם) תנאי היא לענין לוים ע"ש, ובזה א"ש דעת הרמב"ם דלכאורה לפי שיטת התוספ' שלא הי' הזאה בנשים גם גיורת לא צריכה קרבן שהרי קרבן לא ילפינן אלא מויזרוק על העם והרמב"ם (ה' א"ב פ' י"ג) פסק דגם גיורת צריכה קרבן והיינו ע"כ מדס"ל דגם נשים היו בכלל הקרבן בשעת מ"ת:
בא"ד. א"ל משום ר"א אצטריך: ק"ק לפי מה שהקשה הרשב"א דמה תירוץ דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דלמא בהזאה ותירץ דא"כ ע"כ ג"כ מוכח שהי' טבילה דהרי אין הזאה בל"ט וא"כ איך אפשר דלר"א פריך דלר"א הרי לא שייך כתירוץ הרשב"א שהרי הוא לא ס"ל דאין הזאה בלא טבילה וא"כ דלמא בהזאה נכנסו, וי"ל ע"פ מה שפי' הריטב"א דר"א ור"י בהא פליגי דר"י ס"ל דהך ויזרוק על העם קודם מ"ת הי' דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד שאחר מ"ת הי' וזו סברת ר"א עכ"ל ועיין ברמב"ן בחומש שהביא ג"כ פלוגתא דתנאי זו שהוא במכילתא, ולפ"ז ר"א ג"כ ס"ל הסברא דאין הזאה בלא טבילה רק דס"ל דהזאה לא הי' כלל קודם מ"ת ולכן לר"א בלא"ה מתורצת קושית הרשב"א דליכא למימר דלמא בהזאה נכנסו תחת כנפי השכינה שהרי ההזאה לא היתה עד אחר מ"ת לשיטתו:
בד"ה כיון דאמר ר"י אבל מילה בלא טבילה לא מהני: אפשר לומר דהמקשן הוי ס"ד דע"כ מילה בלא טבילה מהני דאי לא מהני אמאי נקט ר"י הרי שבא ואחר מלתי מטבילין אותו לנקוט רבותא טפי אפילו מי שמל בפנינו מטבילין אותו אע"כ דהאי לא בעי טבילה כיון דמילתו היתה כדינה ובחדא סגי ולכן פריך פשיטא ומאי לפיכך אבל התירצן מתרץ לו דה"א טבילה עיקר ולכן נקט שלא מל בפנינו לרבותא אפילו שלא הי' כאן מילה אפילו הכי מטבילין אותו והוי גר מעליא וכש"כ היכי שהי' מילה כדינה ולכן קאמר לפיכך כן י"ל לכאורה אקושית התוספ', אכן אמה שמקשה לקמן גם לר' יוסי פשיטא כיון דאמר רבי יוסי תרתי בעי אין מטבילין בשבת בזה י"ל דאי לאו אשמעינן ה"א דר"י כר"א ס"ל דמילה בלא טבילה מהני דבאבות לא הי' טבילה אבל בהא דקאמר ר"א דגם טבל ולא מל מהני לא ס"ל כוותי' אלא כמ"ד דאין דנין אפשר מא"א ולכן קאמר במי שבא לפנינו ואמר שמל דאין מטבילין אבל במל לפנינו ה"א דמטבילין בשבת כיון דכבר הוא גר ע"י מילה לחוד ולכן צריך ר"י להשמיענו דאין מטבילין וא"כ מאי פריך פשיטא וצ"ע:
בד"ה תקוני גברא. משום דנראה כמיקר: הרמב"ם (פי"ג מהל' א"ב) כתב הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ב"ד, וכבר העיר הכס"מ דהא הכא בשמעתין קאמר הטעם משום נראה כמתקן ותי' דלהרמב"ם הי' ק' קושית התוספת דכאן דהא ליכא מתקן דנראה כמיקר ותי' התוספ' לא ס"ל ולכן דחה טעם הגמרא ונתן טעם אחר והוא דוחק, ותירץ אאמ"ו נר"ו דטעם דהרמב"ם הוא טעם דהגמרא לפמש"כ התוספ' דתיקון לא הוי משום דנראה כמיקר רק משום דצריך תלמידי חכמים אצלו עי"ז נראה כמתקן וזה בעצמו הוא ג"כ כוונת הרמב"ם במה שכתב כיון שהדבר צריך ב"ד אין מטבילין בשבת פי' משום דעי"ז אינו נראה כמיקר, ולענ"ד יש לומר עוד דהנה באמת י"ל למה להש"ס לנקוט הטעם משום מתקן לימא משום דן דין בשבת כיון דגר צריך שלשה כדאמרינן לקמן וא"ל כיון דהטעם דאין דנין בשבת וי"ט הוא משום שמא יכתוב כדאמרינן בביצה (ל"ז.) וזה לא שייך גבי דין דגר דלא צריך בזה כתיבה ז"א דהא שם (כ"ו.) אסרינן לראות מום בבכור בי"ט משום דנראה כדן דין אף דלא שייך כתיבה, וי"ל דהש"ס נקט הך טעם להך שיטה דאכתי לא ידענו דגר צריך שלשה דלא דייק כן רק מהא דר"י לקמן אבל לבתר דמסיק דגר צריך שלשה באמת הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ג', ובהכי א"ש שיטת הרמב"ם דנקט לפי המסקנא: ובהכי א"ש ג"כ מה דנקטו התוספ' דצריך ב' ת"ח אף דלקמן מסקינן דאמר ר' יוחנן לתנא תני שלשה, אבל לפ"ז א"ש דהא להך ס"ד אכתי לא ידעינן דגר צריך ג' דא"כ לא צריך טעם דתיקון:
בד"ה דרבי יוסי. כתב בה"ג דגר שנתגייר: גם דעת רש"י משמע כן מדכתב לקמן יכול מקבלין אותו וז"ל לא נצריכנו הטפת ד"ב משמע דס"ל דהפסק הלכה הוא דצריך הטפת ד"ב וכן פסק גם הרמב"ם (פ"א מהל' מילה), ובהכי יש לישב דעת הראב"ד (פ"ב מהל' מחוסרי כפרה) דכתב הרמב"ם שם דגר מטמא בזיבה לאחר גירות מיד והשיג הראב"ד דהא בתוספתא אמרינן דזה דוקא בנתגייר כשהוא מהול אבל בלא"ה חולשה דמילה הוי אונס וכתב הכס"מ דלא ידע מאי קושיא דודאי הרמב"ם איירי ג"כ הכי, ולפ"ז א"ש השגת הראב"ד דתוספתא י"ל דס"ל דנתגייר מהול לא צריך הטפה כהך תנא שהביאו התוספ' הכא אבל הרמב"ם דפסק דצריך הטפה לעולם הוא אונס, אכן מכ"מ יש לישב דעת הרמב"ם כיון דפסק דאין גר עד שימול ויטבול וטבילה אין עושין עד אחר שנרפא וא"כ כשנעשה גר דהיינו כשיטבול אינה חולה ותוספתא דלא קאמר הכי אפשר דס"ל כמ"ד הכא דמל ולא טבל הוי גר:
בא"ד. דהלכתא כוותי': לא הבנתי למה הוצרכו לכך לומר דהלכתא כוותי' דר' יוסי הא רבי יהודה לא פליג עליו כלל בזה ואדרבא מוכח מר' יהודה גופא דס"ל כוותי' בהא דגר צריך הטפת ד"ב מדקאמר לפיכך מטבילין גר בשבת פי' מדאמר הכא בבא מהול לפנינו דמטבילין אותו אלמא בחדא סגי ואי ס"ד דס"ל א"צ הטפת ד"ב א"כ אפילו בעינן תרתי מכ"מ ברישא מטבילין כיון שכבר מהול הוא א"כ מאי לפיכך שייך בזה:
בא"ד. אבל כולהו מודו דצריך הטפת ד"ב: ק"ק כיון דבין לשיטת בה"ג בין לשיטת ר"ח גר וקטן אינן שוויין בענין דין דהטפה א"כ קשה אמה שכתבו התוספ' לעיל דמיתורא דקרא דתושב ושכיר יליף ר"ע דאין גר עד שימול ויטבול דמנ"ל דקרא לגר שמל ולא טבל אתי דלמא אתי' קרא דתושב ושכיר חד לקטן שנולד מהול וחד לגר שנתגייר כשהוא מהול דהא ליכא למיגמר חדא מחבירו, ולכאורה מזה ראי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל דבתרווייהו צריך הטפת ד"ב דלפי"ז שפיר י"ל דשויין הן בסברא לענין הטפה ולכן לא צריך לתרווייהו רק חד קרא ושפיר אייתר חדא דרשה לגר שמל ול"ט, אבל נ"ל דגם לשיטת בה"ג יש ליישב קושיא זו דלכאורה יש להקשות אהא דיליף מתושב ושכיר קטן שנולד מהול דממנ"פ אי דרש קרא דערלתו דילפינן מבי' שבת (דף קל"ה) דצריך הטפה ל"ל קרא הרי ערל הוא ואי לא דרש א"כ אין סברא למעטו וכמו שהקשו התוספ' לענין גר שחל ול"ט וצ"ל ג"כ כתירוצם דמהכא הוא דיליף דצריך המפה, ולפ"ז י"ל כיון שיש יותר סברא דגר צריך הטפה לכן דריש ר"ע קרא דערלתו אגר וצריך קרא דפסח דגם קטן צריך הטפה, וא"כ מזה ראי' נגד שיטת ר"ח דלדידי' יקשה כקושיתנו למה מוקי קרא אקטן ולא אגר שנתגייר כשהוא מהול בד"ה של"מ דגר אבל רב ספרא למה הזכיר ר' אושעיא בר חייא א"ל דאדדייק מרב ספרא דצריך ג' אדרבא לידוק מרב יוסף שלא הזכירו לר' אושעיא ב"ח דלא צריך ג' והם נגד רב ספרא די"ל דממה שלא הזכירו אותו אין ראי' שהם ס"ל ג' אלא דלא נחתי לכך להשמיענו בזה הדין דצריך ג' ולכן לא נקטו רק הגדולים:
בד"ה אינו גר. דלא תסגי בטבילה לחוד: עיין ברמב"ן ורשב"א שג"כ הקשו כן וביארו יותר, ולפענ"ד י"ל כיון דהראי' הוא מרב ספרא דמייתי הכא וכמש"כ התוס' ולרב ספרא לשיטתו בלא"ה מוכח דלא ס"ל כר' יהושע דטבילה בלא מילה מהני כיון דטעם דר"י הוא דגמרינן אפשר מא"א ולמאן דגמר אפשר מא"א מוקי קרא דוזבחת פסח כסתם מתניתן דמנחות אדרשה דאין בא אלא מן החולין דרק לר"ע דסבר אין דנין אפשר מא"א מוקי לקרא להא דרב נחמן אמר רב"א דמותר הפסח קרב שלמים כנ"ל והשתא מדפשיטא לי' לרב ספרא בזבחים (ז':) דקרא וזבחת להא דמותר פסח קרב שלמים אתי ודלא כסתם מתניתן דמנחות מכלל דס"ל דאין דנין אפשר מא"א וא"כ פשיטא דטבל ולא מל לא מהני ולכן לא הוצרך להוכיח הכא רק דמל ול"ט ג"כ לא מהני ודלא כר"א וגם מר"נ אמר רבה ב"א גופא מדמוקמי קרא דזבחת למותר הפסח דקרב שלמים כר"ע ולא כסתם מתניתן דמנחות מוכח ג"כ דלא ס"ל כר' יהושע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה כי פליגי כו': ור"ע סבר מדמעטי' קרא מפסח ש"מ דאין גר עד שימול ויטבול עכ"ל. כבר כתבתי לעיל מה שיש לדקדק בדברי התוס' ז"ל. ועוד יש לדקדק לדבריהם ז"ל מנ"ל דלר"ע אינו גר עד שימול ויטבול דילמא גר הוי במילה לחוד ולענין אכילת פסחים הוא דבעינן נמי טבילה כמו הרצאת דמים דאינו מעכב בגירות בימי' הקדמוני' ואפ"ה אסור בקדשים. וראיתי בילקוט שלח שהביא בשם הספרי זוטא דדריש מקרא דאו אשר בתוככם לדורותיכם מכאן שהגר אסור בזבחים עד שיביא קרבנו. וא"כ בהרצאת דמים נאמרה בפירוש דמעכבו מאכילת קדשים. עוד ראיתי שם הקהל חוקה אחת ולגר הגר. אמר רבי אליעזר מלמד שהגר יפריש רובע לקינו. ר' יהושע אמר אינו צריך מפני שתקלה היא לו הגר לרבות נשי הגרים ע"ש. משמע מזה דהנשים ג"כ חייבין בקרבן. וכדעת הרמב"ם ז"ל:
ועי' מהרש"א ז"ל שהקשה לדברי התוס' ז"ל אמאי לא קאמר הש"ס נמי דטעמי' דר' יהושע מהכא הוא מקרא דתושב ושכיר. ולא הבנתי קושיתו דא"כ מנ"ל לר"י דטבילה לחוד מהני. כיון דאתי קרא דתושב ושכיר ומיעט שלא נילף מאבות דהוי מילה לחוד ה"נ דלא נילף מאמהות דסגי בטבילה לחוד אלא תרווייהו בעינן אלא ע"כ צ"ל דלא דריש ר"י קרא דתושב ושכיר להכי ודו"ק:
רש"י ד"ה אין מטבילין שמא ערבי מהול הוא עכ"ל: ולכאורה לא הוי צריך לזה אלא אפילו מל לשם גירות בינו לבין עצמו לאו כלום הוא דבעינן בפני ג'. ונראה דס"ל דאין צריך ג' אלא בשעת טבילה שבה נכנס לכלל ישראל. ולקמן יתבאר בזה:
גמרא לפיכך מטבילין גר בשבת פשיטא כו': עי' תוס' ז"ל. ועוד יש להקשות מנ"ל דלר"י בחדא סגי דילמא ר' יהודה נמי בעי תרתי והכא היינו טעמא דס"ל גר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית. וכן הקשה בספר חוסן ישועות. ומה שתי' דמאן דס"ל אין צריך להטיף ממנו דם ברית ס"ל דבחדא סגי אינו נראה דאטו ב"ה דס"ל דא"צ להטיף ס"ל כהני תנאי דבחדא סגי. וצ"ל דדייק מלישנא דמה בכך דקאמר ר' יהודה דמשמע דאין נ"מ במילה כלל אלא בטבילה לחוד סגי:
והנה התוס' והרא"ש ז"ל האריכו כאן ובשבת בהאי פיסקא דגר בימים הקדמוני' שנתגייר כשהוא מהול וקטן שנולד כשהוא מהול. וה"ג פסק דקטן אין צריך וגר צריך דבקטן ס"ל הכי לאמוראי בשבת דא"צ ובגר ס"ל לר' יוסי הכא דצריך. וכן לקמן פליגי ר"א בר"ש אי נימול ביום. וכתבו דבפ' ר"א דמילה משמע להיפך דבקטן מסתבר טפי למימר דצריך הטפת דם ברית. וכתבו לישב דעת הה"ג משום דקטן לא היה לו ערלה מעולם ומטעם זה חילק בעל העיטור ז"ל בגר נמי אם נולד כשהוא מהול. ואני תמה בזה דמה ענין זה לזה דגבי קטן טעמא לחוד ובגר בימי' הקדמוני' טעמא לחוד דבקטן הטעם למ"ד דצריך להטיף היינו משום דשמא ערלה כבושה היא. אבל אי הוי פשיטא לן דלאו ערלה כבושה היא וודאי אין צריך להטיף דם ברית דלא חייבה התורה מצות מילה אלא אם יש לו ערלה אבל אם אין לו ערלה פטור מן המילה. ובגר בימים הקדמונים טעמא אחרינא הוא היינו להכניסו לברית ע"י מילה וטבילה. וא"כ יש לומר דמ"ד בקטן אין צריך להטיף משום דלאו ערלה כבושה היא. מ"מ בגר בימים הקדמונים אפשר דס"ל דצריך משום דבעינן מילה וטבילה. וכן איפכא דמ"ד דבקטן צריך היינו משום חיובא דמצות מילה שמא ערלה כבושה היא. בגר בימי' הקדמונים אפשר דמודה דאין צריך דבקטן החיוב הוא משום מצות מילה ובגר בימים הקדמונים הוא כדי להכניסו לברית ע"י מילה וטבילה. והא דאמרינן בפרק ר"א דלא נחלקו ב"ש וב"ה על קטן שנולד כשהוא מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית לא נחלקו אלא בגר בימי' הקדמוני' ע"כ בקטן הטעם משום דחיישינן לערלה כבושה דאי אפי' אם אין לו ערלה מ"מ חייבין להטיף כדי לקיים מצות מילה. א"כ פשיטא דבגר בימים הקדמונים נמי היה צריך להטיף כדי לקיים מצות מילה אלא וודאי כל שאין לו ערלה לא שייכא ביה מצות מילה והא דמודו בקטן דצריך הוא. הוא משום דשמא ערלה כבושה היא. ובגר בימים הקדמונים הוא דפליגי משום דבעינן מילה וטבילה. אבל לא משום חיובא דמילה. וכבר כתבתי בזה בחי' למס' שבת שם בפ' ר"א דמילה:
אלא דא"כ צ"ע הא דפליגי לקמן בפ' הערל בגר בימי' הקדמוני' שנתגייר כשהוא מהול אי נימול דווקא ביום או אפילו בלילה. ולפי הנ"ל כיון דלאו מטעם חיובא דמילה הוא דצריך להטיף ממנו דם ברית אלא כדי להכניסו בדת ישראל ע"י דם ברית. א"כ למה לא יהיה נימול בין ביום בין בלילה. וי"ל כיון דמ"מ מחויב הוא להטיף דם ברית הוי בכלל שאר מצות מילה ואינה אלא ביום. ומהתם נמי משמע כמו שכתבתי לעיל בדעת רש"י ז"ל דבמילה לא בעינן כל דיני משפט וכשר הוא אפי' אם מל בפני שנים לחוד דאל"כ יהיה נימול ג"כ ביום כמו משפט:
והנה עבד הנלקח ג"כ צריך מילה וטבילה. כמבואר לקמן בשמעתין ובדברי הרמב"ם ז"ל. ונראה דהא דבעינן תרווייהו בעבד לאו דמעכבי תרווייהו אלא המילה הוא משום חיוב מילת העבדים האמורה בתורה. אבל לענין מצות עבד ע"י טבילה לחוד ג"כ הוא דמתחייב כי היכי דלא מצינו הרצאת דמים בעבד. וא"כ אם לקח אותו כשהוא מהול נראה דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ויתבאר עוד לקמן בזה:
גמרא תקוני גברא בשבת לא מתקנינן: והרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' א"ב כתב הטעם משום דהוי דין ואין דנין בשבת ובי"ט. וכתב הכ"מ דמש"ה לא אכתב טעמא דמתקן משום דנראה כמיקר. ולא הוה צריך לזה דבלא"ה לא ס"ל להרמב"ם ז"ל טעמא דמתקן לענין טבילה כמו שכתב בהל' יו"ט טעמא דרב ביבי שמא ישהא. אלא דיש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס האי טעמא דאין דנין בשבת. וי"ל דכבר כתבתי לעיל דאין צריך כל דיני משפט אלא בדבר שנכנס לברית היינו זו שהיא אחרונה המילה או הטבילה. וא"כ לטעמא דאין דנין בשבת הוא מותר לטבול קודם המילה. אבל לטעמא דהוי תקוני גברא בזה נמי הוי תקוני גברא דבלא הטבילה לא מהני המילה שאחרי'. ובאמת היה נראה דלא מהני טבילה קודם המילה דהוי כטובל ושרץ בידו. אבל הראשוני' ז"ל כתבו דאם הטבילה קדמה ג"כ מהני ובש"ע יש בזה ב' דיעות ומבואר ג"כ שם בש"ע דבמילה ג"כ בעינן כל דיני משפט בג' וביום. ומהא דאמרי רבנן לקמן דגר בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול נימול בין ביום בין בלילה מוכח דדווקא לענין טבילה הוא דבעינן יום משום דהוא עיקר הדין שעי"ז נכנס לדת ישראל. אבל הרשב"א ז"ל כתב דטבילה הוי כגמר דין. ובדיעבד כשר אפילו בלילה. והתוס' ז"ל כתבו לעיל ג"כ דבדיעבד כשר בלילה ושלא בפני ג' וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל לפי מה שפי' דבריו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ולשון הש"ע שם צ"ע קצת דבסוף סעיף ג' כתב דלהרמב"ם ז"ל אם מל וטבל בלילה מעכב ואסור בישראלית. ובסעיף ד' כתב הואיל וטבילת גר בימים הקדמונים צריך ב"ד אין מטבילין בשבת וי"ט ולא בלילה ואם טבל ה"ז גר והוא לשון הרמב"ם ז"ל הרי מבואר דטבילת לילה אינו מעכב לדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בזה בדברי הב"ח ז"ל:
והרי"ף ז"ל השמיט איסורא דטבילת גר בשבת וכתבו המפרשים ז"ל דדעתו להתיר מטעם דנראה כמיקר והדבר קשה לאומרו שדחה הרי"ף ז"ל ברייתא מפורשת מכח סוגית הגמרא והיכן מצינו פלוגתא בזה. ע"כ הי' נראה דהרי"ף ז"ל לא כתבה מחמת פשיטותא וכדפריך הש"ס פשיטא. תדע דהא רבי יהודה נמי ס"ל דאין מטבילין בשבת אלא אם כבר מל דסגי במילה לחוד. אבל בגיורת דליכא אלא טבילה לחוד אין מטבילין בשבת וליכא מאן דפליג בהא:
ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמרינן מאן חכמים רבי יוסי דמשמע דלא מצינו מי שסובר דבעינן מילה וטבילה אלא ר' יוסי והא מצינו לרבי דס"ל נמי בכריתות דבעינן מילה וטבילה וכן ר"ע לקמן בפ' הערל. וי"ל דלר"ע לא מצינו בפירוש שאמר כן ועדיפא ליה להש"ס לאתויי מרבי יוסי דקשיש מיניה דרבי:
רש"י ד"ה משפט כתיב ביה משפט אחד יהי' לכם ולגר עכ"ל: וכן כתבו התוס' ז"ל ולא הבנתי אמאי לא ניחא להו במאי דאיתמר לקמן בברייתא בהדיא קרא דושפטתם צדק בין איש ובין גרו ולמה להו קרא אחרינא ורב ספרא מתני ר' אושעיא ב"ר חייא. ומשמע דהוא בריה דר' חייא שאמר לעיל ומוכח מכאן דאפילו קרובים כשירים לטבילת גר. ועיין הגהת מרדכי:
גמרא מי שבא ואמר גר אני יכול יקבלנו כו': צ"ל הא דס"ד להאמינו היינו משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי והיינו טעמא דסגי בעדים שאמרו שמענו שנתגייר בב"ד פלוני אע"ג דלא הוי עדות גמורה ולר' יהודה בח"ל אין צריך להביא ראי' כלל והיינו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ובד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא נתבאר דסגי בעדים שאמרו שמענו. וכתב הרא"ש ז"ל משום דאיכא למימר דהא דסגי באומרים שמענו היינו לר"י דאמר בח"ל אין צריך להביא ראיה כלל ולדידיה בא"י סגי באומרים שמענו. אבל לרבנן צריך להביא ראיה ברורה בין בארץ בין בח"ל. ולא ידענא מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר' יהודה לרבנן כיון דרבינן לה מרבויא דכי יגור ולעדים לא איצטריך וע"כ לרבות עדים שאמרו שמענו כו'. ועיין רש"י ז"ל בד"ה צריך להביא ראיה שבב"ד נתגייר שמא גבעוני מהול הוא. ומשום שבחא דא"י הוא דקאמר הכי ולא פי' דצריך להביא ראיה שבב"ד נתגייר שמא נתגייר בינו לבין עצמו היינו משום דלר' יהודה דאמר בח"ל אין צריך להביא ראיה ע"כ מהמנינן ליה שכדין נתגייר. ומש"ה גם בא"י ליכא למיחש להא מילתא שמא נתגייר בינו לבין עצמו דאם נתגייר ודאי כדין נתגייר אלא דחיישינן שמא משקר הוא ולא נתגייר כלל ולזה אפשר דלא בעינן עדות גמורה אלא באומרין שמענו סגי דודאי לא משקר. אבל לרבנן דאמרי בח"ל נמי צריך להביא ראיה היינו דלא מהמנינן ליה דנתגייר בב"ד י"ל שפיר דבעינן עדות גמורה שראו שנתגייר בב"ד. ובזה נתיישב לי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאם אין לו ראיה טובל בב"ד לפנינו. ומשמע דסגי בטבילה לחוד ולמה לא יצטרך להטפת דם ברית כיון דחיישינן שמא ערבי מהול הוא. ולפי הנ"ל ניחא דלרבנן לא חיישינן לזה שמא ערבי מהול הוא אלא חיישינן שמא לא נתגייר בפני ב"ד. ומש"ה סגי בטבילה לחוד לפנינו בפני ב"ד. אבל המילה אין צריך ג' ואפילו אם מל בינו לבין עצמו סגי. וכמו שכ' לעיל דכל דיני המשפט אינן אלא בטבילה שבה נכנס לדת ישראל. (אבל לשון הש"ע בסימן רס"ח צ"ע שהוא כתב ג"כ כלשון הרמב"ם ז"ל דבטבילה סגי והלא מבואר שם דלכתחילה בעינן המילה ג"כ בפני שלשה וא"כ אמאי לא נצטריך להטיף ממנו דם ברית בפני ב"ד):
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ור' יוסי אומר אין מטבילין. ולכאורא תיקשי מדר״י בע״ז כז״א יעו״ש וע״תו מנחות נח״ב ובכ"מ כה"ג. אך י״ל דזה אינו קושיא וכדאמר בר״פ ע"פ חדא מיני׳ ר׳ יוסי בר"י אמרה וכה״ג בסוף יומא. וע' גיטין נד"ב דרמי דר' יוסי אדר׳ יוסי משום דהתם הוי ר״מ בר פלוגתי׳ וע' יבמות רד״פג. וע׳ שבת קכא׳ ע״א וע״תו יומא ח״א ד״ה וסבר וקבל. ועבשאג״א למכות ו״ב בהא דלר״י השונא נהרג ודבריו בדרך פלפול נאמרו יעוש״ב. וע״בתו ביצה כג׳ דמייתי הירושלמי דלר״י הבערה לחלק היפך ש"ס דילן דר״י דהתם הוא אמורא ובאמת בגוף הירושלמי מייתי התם גי' אחרת ובלא״ה משמע בירושלמי פ"ב דשבת ה״ה דלר״י לחלק וע"ש בשיורי קרבן ד״ה וקשיא ע״דרי. וע' שבת לה"ב דא"ר יוסי לא כוכבים כו׳ וברא״ש וע' רמ״ך פ"ה משבת ה״ד מש״כ דחד שעורא הוא ומיהו מדברי' אין הכרח כתו׳ שבת לה״א ד״ה תרי ועי ברכות ד"ה ע"ב א״ר יוסי מ״ק ובהגרי״ב הגי׳ רב אסי או רב יוסף. וכן מוכח לקמן מז"ב דמייתי סיוע מריב״ל א״ר יוסי ושם לג"א שאל ר׳ יוסי את ר׳ יוחנן ובשבת לה' סע"ב ובמכות כא' ע״ב ובערכין כה׳ ע״ב אר"י אר"ל. וע׳ מגילה כ' ע"ב. וערש״י ס"פ סדר תעניות קמא דר"י דהכא היינו אמורא וע' סופרים פי"א ה״ג וירו' מגילה ספ"ד ה״ג ר׳ יוסי הוי מפקד לרב עילא כו׳ והוא מלא לרוב בתלמוד הירושלמי שהי׳ ר״י אמורא ובדף הראשון דברכות נמצא ג״כ ג' פעמים. ובזה נסתרו כמה פלפולים מהמפרשים שהאריכו ליישב דר״י לשיטתו מהירושלמי. וע׳ ירושלמי שבת פ״ג ה"ז דמשמע דר׳ יסא הי׳ תלמיד ר׳ חלבו וע"ש בק"ע. וע׳ ירו׳ מגילה פ״ד ה"י דר׳ יסא הי׳ תלמיד ר׳ אלעזר יעש"ה. וע' ירו׳ פ"ז דנזיר ה"א ר׳ יסא שמע דאתת אמי׳ כו׳ והוא בש״ס דילן בפ׳ שני דייני ומוכח דהיינו רב אסי. וכן בירושלמי פ״י דשביעית. ועירו׳ כלאים פ״ט אין מדקדקין במת ופי׳ המפרש להודיע לכהנים שיפסיקו ללמוד בשביל המת ומצאו ר' יוסי לר׳ אסי הוי יתיב מתנא והוי תמן מיתא מאן דנפיק לא א״ל ולא כלום ומאן דיתיב לא א"ל ולא כלום. והרי ר' אסי עצמו הי׳ כהן וכדאמרינן בגיטין דר״כ ורב אסי הוי כהני כו׳. ולפמ״ש התו׳ בחולין י״ט א׳ דרב אסי לחוד ור׳ אסי לחוד א"ש. וע׳ בר״ה ט"ו ב׳ וכ"מ ר׳ אבא הכהן לר׳ יוסי הכהן אך שזה הי׳ קדמון וע׳ עדיות פ״ח ר׳ יוסי הכהן ור׳ זכרי׳ הקצב דמבואר שהי׳ תנא. וע׳ ירו' פ״ק דקדושין ה״ב שמואל בר אבא מעבר קומי דר' יסא. וע׳ בירו׳ פ״ד דתרומות ר׳ יוסי ר' אסי בשם רשב״ל ומשמע דהוא מאוחר ואח״כ א״ר יוסי אף המשנה אמרה וכן אר״ז וכו׳ יעש״ה. וע׳ ירו׳ יבמות רפ"ח ה״א ר׳ יוסי איסי אמרה. וע' ירו׳ ערובין פ"ה ר׳ יסא לר׳ יסא בר אחא. וע׳ ירו׳ נזיר פ"ה ר׳ אחא א"ר יוסי ובכ״מ כה״ג. וע׳ ירו׳ ברכות ספ״ב כהדא דשמואל בר אבא כו׳ אתון שאלין לר׳ יוסי. ומשמע דאינו שמואל דהי׳ קודם רב אסי ועב"ק פ׳ ע"ב שמואל לא עייל קומי׳ דרב אסי. וע׳ ירו׳ מ״ק פ"ג ה״ה ר׳ יוסי בר פיטרס חמוי דריב״ל קמייא וע״ש בק״ע שהי׳ לריב״ל ב׳ נשים וזה הי׳ חמיו הראשון. ולפמש״ל במ״א באריכות להוכיח דתרי ריב"ל הוי א״כ ניחא בפשטות. וע' סופרים פ״י דא"ר יוסי טבא תלת כו' ובשבת קנג' א׳ ר״י בן קסמא. וע׳ ירו׳ פ"ה דתרומות דמשמע דסתם ר"י דהתם הוא רב אסי וכן מוכח בכ״מ. ובכ"מ בש"ס דילן יתכן ג״כ שהי׳ ר׳ יוסי דפומבדיתא שהי׳ השני מרבנן סבוראי אחר רב סימי ברי' דרבא וכנודע שנמצא מדבריהם בכ״מ בש״ס. ועוד כמה אמוראים שהי׳ בשם זה כמו ר׳ יוסי בר אבא ברכות י"א ב' וע"ש נא׳ א׳ ר׳ יוסי בר׳ אבין. ועב"מ עב' ב׳ רב יוסי בר אבא לרב ששת. ועב״ק קי״ב ב׳ רב ששת לר׳ יוסי בר׳ אבהו. וע' פסחים קיג׳ סע"ב וכה״ג: וה"ד ארחב"א א״ר יוחנן עד שימול ויטבול ופריך פשיטא ומשני מאן חכמים ר׳ יוסי ורחב״א ס״ל בערובין מו״ב מטין כר׳ יוסי אפי׳ מחביריו. רק די"ל דרי"ח לטעמי' התם דפליג וע"ש בתו׳ ד״ה כר' יוסי. וערש"י ערובין מ"ז ב׳ ד״ה אבל בברייתא כו'. וערש״י ברכות לז' ב' והלכה כרבים דמבואר דסובר דהלכה כר"י מחבירו לחוד ולהכי פוסק כרבנן וע׳ תו׳ ערובין פ"ג ב' ואין לדקדק דר׳ אסי אמר בערובין מ"ו ב׳ הלכה כר׳ יוסי מחביריו וע"ש בפרש״י ובסמוך קאמר אף אני לומד דכבר כתבו התו׳ בחולין מ"ט א׳ דר׳ אסי לחוד ורב אסי לחוד. וע"ע בשו״ת שיבת ציון סי׳ צ״ד שהאריך לפלפל בהא דקיי״ל הלכה כר׳ יוסי דלא הוי רק מחבירו ולא מחביריו וע״ש שה"ר מערובין ד"יד דקאמר אין הלכה כר"י משום דרבנן פליגי ויש לדחות למעיין. ומיושב קוהתו׳ יבמות מב׳ סע״ב סד"ה סתם שהקשו על שמואל דפסק כר״י אע״ג דסתם לן תנא כר"מ די״ל להתו׳ בע״ג ז"א ד"ה פשיטא די"ל דסתמא נחשב כמו רבים ולכן פוסק כר״י בשכירות דגבי ר׳ יוסי לא מהני סתמא כיון דקיי״ל הלכה כר׳ יוסי מחבריו וגם כיון דסתם מתני׳ ר"מ וע״ש לא"ז רש״א ומוהר״ם וע׳ רא״ש סוכה טז"ב דהלכה כר"י אפי׳ לגבי סתם משנה וע"ש בפ״י וא"ת מעשה כו׳ וע׳ סנהדרין כז׳ ב׳ ה״מ היכי דלא סתים לן הלכה כו׳ ומבואר דלא שייך הך כללא דהלכה כר׳ יוסי לגבי ר"מ היכי דאיכא סתם מתני׳ דלא כוותי׳ אף דסתמא לא עדיף מרבים ואולי דכיון דפליגי בהכי אמוראי אי הלכתא כר׳ יוסי מחביריו ולא הו״י כאן מספיקא וע' בר"ן נדרים נד״ב ודוק וע׳ ר״נ נדרים פ״א א' דקיי״ל כרבנן לגבי ר׳ יוסי דסמיך אדשמואל משמי׳ דלא {לוח התיקון: דלוי} ס״ל כרבנן. וע' תו' ר"ה לג"א דאע״ג דסתם מתני׳ כר״י הלכה כר׳ יוסי דנמוקו עמו ומעשה רב. ועי ביומא יג״א דאר״יח הלכה כר' יוסי דאע״ג דרי״ח סובר בכ"מ כסתם משנה ובמגילה ט"ב אין בין כהן משוח לכהן שעבד כו׳ ומוקי כר״מ ובירו׳ דהוריות משמע דלרי״ח קאי פלוגתא בדיעבד ולכן פוסק הרמב״ם בפ״א משגגות כר"י ועלח"מ וש״ות דברי מנחם סי׳ ס״ח ואכמ״ל. וע׳ ערובין נא׳ א׳ וע׳ שבועות לה׳ בתו׳ השייך לע"ב ד"ה ה"ג אין הלכה כר"י ואצטריך לאשמעינן דל״ת דנמוקו עמו ואע״ג דאיכא ת"ק דפליג עלי׳ בסתם ומשמע דבכ״מ הלכה כמותו לגבי ת״ק דלא מסתבר לחלק בזה לברייתא ולפמש״ל סובר שמואל בכ"מ הלכה כמותו מחביריו. ולרא״ש דחכמים עדיף מסתם דאשכחן כמה סתמא דיחידאי אינון וא"כ למ"ד דהלכה מחבירו כש״כ בסתם דהוי כיחידאה ואף שבכ״מ פוסק דלא כר׳ יוסי לגבי סתם אין למדין מן הכללות די״ל דמסתבר טעמי׳ דבר פלוגתי׳ ופסק התם כוותי׳ מטעמא אחרינא. אך באמת למעיין בדברי הפוסקים יראה בכ"מ דלא פסקו כר׳ יוסי מחביריו ועב"ק כד"א ובתו׳ ועכ״מ הק״פ פ״א ה״ח ולח״מ ועתו׳ יו״ט סוף תרומות ופ״א דמעילה מ״ו ועתויו"ט פרה בשם תשו׳ הגאונים דכיון דהוי סתם מתני וקי"ל ר״מ ור"י הלכה כר"י ודברי תימא הן דא״כ כל היכי דפליג ר״י על סתם מתני׳ הלכה כמותו כו׳. ועתו׳ יבמות מב' ב׳ ד״ה הלכה וע׳ במגילה יח״א שמואל חייש ליחידאה יע״ש ברש"י ודוק וע׳ יבמות מא' א' ופג"א וערא״ש יבמות סז"ב. וע' תו׳ תענית כח״א להדיא דאפי׳ מחביריו:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
במקום שאין טעון כיבוס. כגון בעל קרי בעלמא דכתיב ורחץ במים וטמא עד הערב (ויקרא טו) ולא כתיב יכבס בגדיו: מקום שטעון כיבוס. כגון בקבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם: דלמא נקיות בעלמא. ההוא כיבוס לאו משום טומאה הוה דלטעון טבילה מק''ו אלא שיהיו בגדיהם לבנים והגונים לקבל פני שכינה: ויזרוק על העם. הזאה הוא: מטבילים אותו. והוי כישראל מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצות מילה: ומה בכך. אם אין מילתו לשם מילה הואיל וטבל בטבילה סגי: אין מטבילים. שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי תרתי בעי: לפיכך. הואיל ולר' יהודה בחדא סגיא מטבילין בשבת גר שמל אתמול לפנינו דבמילה סגי ליה וכי מטבלי ליה בשבתא לא מתקני גברא: הכי גרסינן אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת דברי רבי יהודה פשיטא כיון דלרבי יהודה בחדא סגי היכא דמל לפנינו מטבילים: טבילה עיקר. דהא אמילה שמעינן ליה דקאמר ומה בכך: ר' יוסי אומר אין מטבילין. תרתי בעי ואע''ג דמל בפנינו טבילתו תקנתו: עובדא הוה בי ר' חייא בר רבי ורב יוסף מתני בר' אושעיא ב''ר. כלומר ר' אושעיא נמי הוה בהדי ר' חייא: ורב ספרא מתני. דאף רבי אושעיא בר' חייא הוה בהדייהו: שהי האידנא. לילה היה: ש''מ. מדרב ספרא דאמר תלתא הוו גר צריך שלשה: דבעינן מומחין. כי הנך תלתא גברי רבנן רברבי: דלמא דאיקלעו. הכי הוה מעשה דאיתרמו רבנן כי הני אבל ג' ודאי שמעינן מדקפליג רב ספרא ומוסיף עד דהוו תלתא: משפט כתיב ביה. משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואין משפט פחות מג': יכול מקבלין אותו. לא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה: בא ועדיו עמו מנין. שנאמן: תלמוד לומר וכי יגור. מכל מקום ולקמן פריך כיון דעדיו עמו פשיטא ומי בעי קרא:
משאי אפשר. תימה לר' עקיבא מנלן דאין משלשין במכות דבפרק קמא דמכות (דף ה.) ילפינן לה ממיתה והיינו אי אפשר ואין לומר דהתם דגזירה שוה היא מודה ר''ע דדנין משאי אפשר משום דאין ג''ש למחצה אבל הכא בנין אב הוא דהא הכא נמי היקישא הוא כדמסיק בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) דדריש רבי אליעזר מועבדת (שמות יג) שיהו כל העבודות שוות זה כזה ולא קיבל ר''ע אף על גב דאין היקש נמי למחצה: בשטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי. ואם תאמר ור' יהושע אדמודי ליה אודויי לפלוג עליה לפלוגי דנקט טבל דמודי ר' אליעזר ולא נקט מילתא דפליג בה וכי האי גוונא פריך בסוף שבועת הפקדון (שבועות דף לח.) וי''ל דהתם לא דייק אלא משום דהתנא הראשון הזכיר הכל אבל הכא נקט שפיר ר' יהושע טבל ולא מל כיון דלא דבר בו ר' אליעזר: כי פליגי במל ולא טבל. תימה דלקמן בריש הערל (דף עא.) ממעט ר''ע גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר והשתא כמאן סבר ר''ע אי כר' יהושע למה לי קרא פשיטא דלא אכיל בפסח דעובד כוכבים גמור הוא ואי כר' אליעזר כיון דגר מעליא הוא אין סברא למעטו מפסח כדמשמע התם וי''ל דלעולם כרבי יהושע סבירא לי' ולאו מטעמיה דאיהו סבר דבאבות נמי טבילה הוה ורבי עקיבא סבר מדמעטיה קרא בפסח שמע מינה דאין גר עד שימול ויטבול: דאין הזאה בלא טבילה. מפרש ר''ת בלא טבילה לפני הזאה כדי לקבל הזאה כדאמר בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והזאת דמים ואותה טבילה כשרה אף בלילה כדתנן במסכת פרה (פי''ב מי''א) אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ולענין טומאה יש עוד טבילה אחרת אחר הזאה שהיא כדי לטהר מטומאה כדכתיב בקרא והזה ברישא והדר ורחץ במים ואותה טבילה אינה כשרה אלא ביום כדתנן בפרק ב' דמגילה (דף כ. ושם) אין טובלין ואין מזין אלא ביום ויש מפרשים דהתם בטבילת אזוב איירי אין טובלים אזוב אלא ביום כדאמרינן בסוף מסכת פרה שאם טבל את האזוב בלילה אפי' הזה ביום הזאתו פסולה והשתא אתי שפיר הא דתנן טבילה קודם להזאה והא דקאמר התם בגמ' לא מזין אלא ביום דכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וגו' ואיתקש טבילה להזאה היינו בקרא דלקמיה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל וגו' וכן משמע בירושלמי דמגילה דאמר וטבל והזה מה הזאה ביום אף טבילה ביום ואין לתמוה כיון דבעי הזאה היאך מקבלים גרים בזמן הזה דבפ' [ארבעה] מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דלא בעינן: ורבי יהושע טבילה באמהות מנא ליה. אע''ג דאית ליה דאין הזאה בלא טבילה שמא הנשים לא היו בכלל אותה הזאה אי נמי משום רבי אליעזר איצטריך האי טעמא דמסיק משום דאיהו נמי מודה דבטבילה לחוד סגי כדאמר לעיל בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דלית ליה דאין הזאה בלא טבילה: כיון דאמר רבי יהודה דבחדא סגי כו'. תימה דפריך פשיטא דמנא ליה דסגי במילה לחודה דלמא כר' יהושע סבר ליה דטבילה בלא מילה מהניא אבל מילה בלא טבילה לא מהני: תקוני גברא בשבתא לא מתקנינן. ואע''ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר שאני הכא דבעי שני ת''ח לעמוד שם בשעת טבילה להודיעו המצות כדאמרינן לקמן (דף מז:): דרבי יוסי תרתי בעי. כתב בה''ג דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וקטן שנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף וטעמא דקטן שלא היתה לו ערלה מעולם אין צריך אבל גר שהיתה לו ערלה ומילתו אינה מילה צריך להטיף דם ברית ומיהו אם נכרת לו כל הגיד ובא להתגייר אין דומה שמילתו מעכבתו מלהתגייר ומודי רבי יוסי בההיא דסגי בטבילה לחודה ור''ח פסק במסכת שבת איפכא מה''ג וכן משמע בפרק ר''א דמילה (שבת דף קלה. ושם) דקאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול ונראה שעל זה סמכו ה''ג דסברי להו כאמוראי דהתם דאית להו דקטן אין צריך ובגר סברי כר' יוסי דשמעתין דמשמע דהלכתא כוותיה ובפרק הערל (לקמן דף עב.) פליגי רבי אלעזר בר''ש ורבנן בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או אפי' בלילה אבל כולהו מודו דצריך הטפת דם ברית: שמע מינה דגר צריך שלשה. וא''ת ודלמא דאיקלעו וי''ל דמרב ספרא דייק שהרי ר' חייא הזכירו לפי שהיה בעל מעשה וראש ורב יוסף הזכיר רבי אושעיא חברו אבל רב ספרא למה הזכיר ר' אושעיא בר' חייא: אינו גר עד שימול ויטבול. מהכא לא מצי לדקדק דלא תיסגי בטבילה לחודה ולא בא לדקדק אלא דמילה בלא טבילה לא מהניא: אין מטבילין גר בלילה. דמשפט כתיב ביה ואע''פ שכבר מל חשיב ליה כתחילת דין: משפט כתיב ביה. ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (דברים א) אי נמי משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו) ואפי' למ''ד בסנהדרין (דף ג. ושם)