דף נג - א
יש זיקה.
והיינו, שכח הזיקה אלים כאילו היא קנויה לו, ולכן ניתן לייחס את מאמר היבמין לזיקה, ולקדשה בזיקת יבמין.
וכיון שכל מה שמהני האי לישנא הוא רק משום שיש זיקה, הרי אם כבר חלץ לה, הואיל ואתאי חליצה - אפקעתיה לזיקה! ושוב לא מצי לקדשה בזיקת יבמין.
ורבנן סברי: אין זיקה. לפי שלא אלימא הזיקה להחשיבה כאילו היא קנויה לו.
והרי מעיקרא, אילו אמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין" - מי לא מהני? השתא נמי, מהני!
והיינו, בהכרח, זה שמהני לישנא "התקדשי לי בזיקת יבמין" מעיקרא, לפני שנחלצה, הוא משום שבכל ענין החשיבו חכמים את קידושי המאמר ביבמה, בלי להתבסס על הזיקה. ואם כן, גם לאחר החליצה, שאין כל קשר ביניהם, גם מועיל הלשון הזאת לקדשה!
רב שרביא אמר: בחליצה כשירה, אי דאמר לה אחריה "התקדשי לי בזיקת יבמין"
- כולי עלמא לא פליגי, דלא מהני, כיון שתחילה יש זיקה, ואילו אחר חליצה, הזיקה אינה קיימת עוד.
והכא, בחליצה פסולה קמיפלגי, רבי וחכמים
וכגון בחליצה אחר הגט, שסוברים חכמים שלא הפקיעה החליצה הפסולה את כל הזיקה, ולכן אפשר עדיין לקדשה במאמר יבמים.
מר רבי סבר: חליצה פסולה פוטרת, ולא נשארה מהזיקה כלום, ולכן אי אפשר לקדשה בלשון שכזאת.
ומר רבנן סבר: חליצה פסולה אינה פוטרת לגמרי, אלא נשארה עוד זיקה, כך שאפשר לקדשה בלשון הזאת.
רב אשי אמר: דכולי עלמא סברי שחליצה פסולה אינה פוטרת.
והכא ביש תנאי בחליצה קמיפלגי.
האם יתכן להתנות את החליצה בתשלום, כך שאם יחלוץ ולא ישלמו לו לא תתפוס החליצה.
וכגון שעשה כאן חליצה בתנאי, ולאחריה קידשה בכסף, ואמר לה בלשון הזאת.
מר חכמים סבר, שיש תנאי בחליצה, ואם לא תשלם לו לא חלה החליצה, ונשארה הזיקה כמות שהיא, ולכן יכול לקדשה בזיקת יבמין.
ומר רבי סבר, אין תנאי בחליצה, וחלה החליצה ופקעה הזיקה, ואינו יכול לקדשה בזיקת יבמים [ועיין בתוס' שהקשו אם כן שיחלקו ביבמה רגילה, שלא חלץ לה ולא התנה בחליצתה, עיין בביאורם].
רבינא אמר: דכולי עלמא יש תנאי בחליצה,
והכא, בתנאי כפול קמיפלגי, אם יש בו צורך כדי להתנות את החליצה בתשלום.
מר סבר: בעינן תנאי כפול לבטל את החליצה אם האשה לא תקיים את התנאי, ופה שלא התנה חלה החליצה גם אם לא שילמה לו, ופקעה הזיקה, ואינו יכול לקדשה בזיקת יבמין.
ומר סבר: לא בעינן תנאי כפול. וכיון שלא שילמה, לא חלה החליצה ויכול לקדשה בזיקת יבמין.
שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר, ונתן גט ובעל - אין אחר החליצה כלום.
והוינן בה: וניתני נמי: אין אחר ביאה כלום!
אביי ורבא דאמרי תרוייהו, אכן תני, היו שונים בעצמם כך: אין אחר ביאה כלום.
ותנא דידן, מדוע הוא אמר "אין אחר חליצה כלום", ולא "אין אחר ביאה כלום"?
כי את התרת יבמה לשוק על ידי חליצה עדיפא ליה לומר, וממנה אתה למד שגם אחרי ביאה אין כלום, והיה לו טירחה לכפול דבריו.
שנינו במשנה, לאחר שאמרה יש מאמר אחר מאמר:
אחד יבמה אחת, אחד שתי יבמות.
מתניתין האומרת שגם בשתי יבמות יש מאמר אחר מאמר, היא דלא כבן עזאי -
דתניא, בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד.
עוד שנינו במשנה:
כיצד יש חליצה אחר מאמר?
מאמר לזו וחלץ לזו - הראשונה צריכה הימנו [בעלת המאמר] גט.
ומשמע שרק באופן הזה פוטרת החליצה של השניה את הראשונה מלחלוץ.
אבל אם היה חולץ לבעלת המאמר, לא היתה יוצאת השניה ללא חליצה גם בה, היות וחליצת בעלת המאמר היא חליצה פסולה, כי היא אינה פוטרת אותה לשוק מבלי שיצטרך להוסיף ולפוטרה גם בגט למאמרו.
לימא, מסייע ליה לשון המשנה שלא נקטה את החליצה בבעלת המאמר, לשמואל, שאמר אם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרתה בחליצתה!?
וכן ממה שחולץ לשניה שאינה פסולה לכהונה, ואינו חולץ לבעלת המאמר שנפסלת לכהונה בגט - תהוי תיובתא דרב יוסף, שאוסר לפסול לכהונה כשאין הכרח בדבר, וכמו שהביא בשם רבי, שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו!
ומשנינן: מי קתני חולץ לשניה עד שתלמד מכאן שכך צריך לעשות!?
חלץ קתני, שהוא לשון דיעבד. ואין להביא ממנו ראיה.
עוד שנינו במשנה: נתן גט לזו וגט לזו - צריכות הימנו חליצה.
ומדייקת הגמרא מלשון "צריכות", שהוא לשון רבים, ששתיהן צריכות חליצה, ואין האחת נפטרת בחליצת השניה, כיון שחליצת שתיהן "רעועה" אין אחת יוצאת בחליצתה של השניה:
ולפי המשך המשנה, האומרת שכך יש לנהוג בשני יבמין ויבמה אחת, הרי שניהם צריכים לחלוץ לה.
לימא, מסייע ליה משנתנו לרבה בר רב הונא.
דאמר רבה בר רב הונא: חליצה פסולה - צריכה לחזר על כל האחין!
ודחינן מאי "צריכות" - צריכות דעלמא.
עוד שנינו במשנה: נתן גט לזו, וחלץ לזו - אין אחר חליצה כלום.
והוינן בה: לימא, מסייע ליה משנתנו, שמשמע ממנה שדוקא בגלל שחלץ לשניה ולא לבעלת הגט אין אחר הגט כלום, אבל אם יחלוץ לבעלת הגט, שחליצתה פסולה, היא תצטרך גם גט בנוסף לחליצה, הרי היא מסייעת לשמואל.
דאמר שמואל: חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרתה. כי חליצתה של בעלת הגט היא חליצה פסולה.
ואו שתאמר [לפי תוס'], שמשנתנו היא תיובתא דרב יוסף!
שמשמע ממנה שהוא חולץ לכתחילה לשניה ופוסל אותה בכך לכהונה, ואינו חולץ לבעלת הגט, ואילו לפי רב יוסף שנה לנו רבי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו, ולא היה לו לפסול לכהונה בשעה שחברתה פסולה, ויכול לחלוץ לה.
ודחינן לשני הצדדים: מי קתני חולץ לכתחילה, עד שמלמד אותנו התנא שכך יש לעשות?
חלץ קתני, שהוא לשון דיעבד!
שנינו במשנה: חלץ וחלץ או חלץ - אין אחר חליצה כלום!
והוינן בה: וליתני נמי בסוף הענין של בעל ועשה דברים נוספים: אין אחר ביאה כלום!
אביי ורבא דאמרי תרוייהו, תני: אין אחר ביאה כלום.
ותנא דידן שלא שנה זאת, אלא בחליצה, היות והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה. וכמו שנתבאר לעיל.
שנינו במשנה: בין יבם אחד לשתי יבמות כו'.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר, כולה ביתא, של האחים והיבמות לאחר החליצה של אחד האחים, בלאו של "לא יבנה" קאי -
שפיר איצטריך התנא לאשמועינן בחלץ לזו ועשה מאמר בזו, דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכרבי עקיבא.
אלא לריש לקיש, דאמר: כולה ביתא בכרת של אשת אח קאי, ורק החולץ ניתק לו הכרת ללאו, תיקשי:
וכי איצטריך התנא לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות?
אמר לך ריש לקיש: וליטעמיך נמי תיקשי:
סיפא דקתני: בעל ועשה מאמר, אין אחר הבעילה כלום - וכי איצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין באשת איש?
אלא, איידי דתנא התרת יבם אחד ויבמה אחת, ששם יש לחדש גם לריש לקיש שאין קידושין תופסים לחולץ בחלוצה, שהיא בלאו בלבד לחולץ, תנא נמי שתי יבמות ויבם אחד.
ואיידי דתנא שתי יבמות ויבם אחד, תנא נמי שתי יבמין ויבמה אחת.
מר סבר חליצה פסולה פוטרת. איפשר לפרש פוטרת צרתה וכגון שחלץ לצרה [אחר שנתן לה גט] ועשה מאמר בזו אי נמי חלץ [אחר הגט] ועשה מאמר באחת דכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסה בה בזיקת יבמות כלום ומר סבר אינה פוטרת צרתה וכיון דאשתיירא זיקה בצרתה אכתי איתא לזיקה ואפילו בה תפשי בה קדושי. ורבינו ז"ל פי' פוטרת שאינו צריכה לחזר על כל האחין.
והא דאוקמה רבינא דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר כמו שפירש"י ז"ל אבל אנן קיימא לן (לקמן יבמות דף ק"ו) חליצה מוטעת כשרה ובפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) משמע דכולי עלמא אין תנאי בחליצה כיוצא בו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל הלכתא אין אותיות נקנית במסירה ובתוספות דוחקין יש תנאי בחליצה לענין זה שתשאר בה צד זיקה למתפס בה מאמר ובעיא גט ולאו מילתא היא כלל.
לימא מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובת' דרב יוסף. פי' או תהוי תיובתא דרב יוסף דתיובתא, וסייעתה ליתא. דאי חליצה פסולה לא פטר צרה ע"כ שופך מי בורו ולא אמר ר"י לא ישפוך אלא בששתיהן כשרות לו ואחת מהן כשרה לעלמא ואחת פסולה.
ורבינו חננאל ז"ל גורס ותהוי תיובתי' דר"י ותו לא מידי. [וה"פ] תהוי תיובתיה דר"י דאמר עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה והכי נמי כי עשה בה מאמר כסבור הוא קני קנין גמור ולא קני ונמצא שחליצתה כשרה ואמאי אינה פוטרת ולא ידענא ליה להאי פירושא דא"כ כל מאמר דיבמה וכל גט תקשי לי' לר"י.
והא דאמרינן לימא מסייע לי' לרבה בר רב הונא. מדקתני צריכות ומשמע לי' דשתיהן חולצות וליכא לאקשויי מינה לשמואל דכל מקום שחליצת שתיהן שוה יש לומר אף לשמואל לא פטרה דבזיקתן שוה לא שמעינן לי' לשמואל כלום כמו שפרשתי כבר ומשמע מהא דלרבה דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ה"ה שצריכה לחזר על כל הצרות כלומר דלא פטרה צרתה אע"פ שזיקת שתיהן שוה אבל אחת מהן מעולה מחברתה מודה בה רבה כמו שכתבני בפ"ד אחין.
הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו קאי וכו'. כבר כתבתי גרסת רבנו חננאל ז"ל בפרק ראשון (דף י"א) דאיהו אמר בבא על יבמתו דבין הוא בין אחין חייבין על צרה בלאו ולדידי' אתיא שפיר שמעתין אבל לדברי הספרים שגורסין וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה בעשה רישא דקתני הכא אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה והך סיפא דחליצה חייבי לאוין קתני וכי אקשינן הכא איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור מחייבי לאוין איצטריך מתניתין לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין היכא דחלץ וכל שכן יבם דקתני דחייבי עשה נינהו דאיצטריך לאשמועינן כר' ישבב דאמר באו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהי' אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חיובי עשה אלא לריש לקיש אמאי איצטריך כלל למתני חייבי כריתות וכדאמרינן בכתובות (דף למ"ד) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי אתי וחייבי לאוין אמר ולא חייבי עשה וכו' ההיא משום דריש לקיש איתמר בספיקא בלישנא דהניחא אבל לר' יוחנן ודאי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' חייבי עשה נמי ותנן נמי הכא סתמא כותי'. [ואי קשיא כיון דתני חייבי עשה] דהיינו אין אחר ביאה כלום דחייבי עשה כל שכן שאין אחר חליצה כלום דהוה לה כולה ביתא חייבי לאוין הא לאו מילתא דמתניתין סידרא דיבום קתני דהא חייבי לאוין עצמן חני והדר חני כמה זימני וכיון דאיצטריך רישא למתנינהו כדברי ר' עקיבא תנא סדרא דכולהו ואנן לא מקשינן אלא לריש לקיש דחייבי כריתות לא הוה לי' למיתני הכא כלל דלאו דברי ר' עקיבא היא אלא דברי הכל ומתרץ דסדרא דיבום נקט בין בחייבי לאוין בין בחייבי כריתות כנ"ל כדי לקיים גרסת כל הנוסחאות שבפ' ראשון.
ויש מפרש דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום לר' יוחנן אתיא כר' ושקדשה לשום יבמות ולפיכך אין קדושין אלו כלום והכי אקשינן הניחא לר' יוחנן דאמר כולא בלאו איצטריך לאשמועינן בחליצה דאפי' קדשה לשום אישות אין קדושין תופסין בה דחייבי לאוין נינהו אלא לריש לקיש כולא למה לי וזה פירוש מוקצה מחמת דוחק ואינו כלום.
מר סבר חליצת פסולה פוטרת ומר סבר חליצת פסולה אינה פוטרת. קשיא להו לרבוותא ז"ל היאך אפשר לומר דחליצה פסולה אינה פוטרת דאי בחליצה לא מיפטרא במאי קא מיפטרא. ותירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סי' ע"ד) בשנפלה לפני שני יבמין וקא מיפלגי בפלוגתא דרב ושמואל (לעיל יבמות כו, ב) רבי סבר לה כשמואל דאמר אינה צריכה לחזר על כל האחין ובחליצה דחד מיפטרה ונפקעה זיקתה לגמרי, ורבנן סברי כרב דאמר צריכה לחזר על כל האחין ועדיין זיקתה קיימת כמו שכתב בהלכות ואף על גב דאמר רב אשי דכולי עלמא לא פליגי דחליצה פסולה אינה פוטרת, לא שמעינן מינה דהלכתא כרב, דרב אשי להני תנאי קאמר. (עיין תוס' חד מקמאי). ורבינא נמי דאמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר, דהא קיימא לן לענין הלכתא דאין תנאי בחליצה כדאסיקנא בכתובות פרק המדיר (כתובות עד, א) ולקמן במכלתין בפרק מצות חליצה (יבמות קו, א)) וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה ה"ג). וכיוצא בה בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל לענין הלכתא קיימא לן דאין אותיות נקנית במסירה. וכן בפרק בתרא דיומא (עח, ב) דכ"ע מנעל הוא והיינו להנהו תנאי. ויש מפרשים אותה בשתי יבמות ובהא פליגי מר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה, וכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסי בה קדושי בזיקת יבמות, לא באותה שחלץ ולא בצרתה. ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ויש אחריה כלום כדעת אבא יוסי בר חנן דלקמן (יבמות נג ע"ב), וכיון דאישתיירא זיקה בהאי ביתא, אפילו בדידיה נמי תפסי בה קדושין בזיקת יבמות (עיין תוס' חד מקמאי).
הכי גרסינן לימא מסייע ליה לשמואל ותהוי תיובתיה דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. וכן גירסת רש"י ז"ל ופי' מסייעא ליה לשמואל או תהוי תיובתיה דרב יוסף, אבל אי אפשר לפרש דתהוי סיעתא דמשואל ותיובתא דרב יוסף דאי חליצה פסולה לא פטרה על כרחו הוא צריך לשפוט מי בורו (וכן כתב הרמב"ן).
הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתה בלאו קאי שפיר. לגירסת (ר"ת) [ר"ח. וכן הוא לעיל (יבמות יא, א)] ז"ל דגריס בפרקין קמא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בבא על יבמתו וחזר הוא או האחין על צרתה חד אמר בכרת וחד אמר בלאו שמעתין דהכא אתיא שפיר. אבל לגרסת הספרים דגרסי התם וחד אמר בעשה, במתניתין דהכא איכא חייבי לאוין וחייבי עשה, דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה, וסיפא דקתני אין אחר חליצה כלום קתני חייבי לאוין, והוה ליה למימר בשלמא לרבי יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו או בעשה קאי, אצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור וחייבי לאוין דהיינו חלץ אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בה, וכל שכן דאצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב דאמר (כתובות כט, ב) בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה.
אלא לריש לקיש אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות. דהא כולה מתניתין לאשמועינן כחו דר' עקיבא אצטריכא וחייבי כריתות כולי עלמא מודו בה דאין קדושין תופסין בהן ולא אצטריך. ואי קשיא לך אם כן לר' יוחנן גופיה למה ליה דתני חייבי לאוין השתא חייבי עשה לא תפסי בהו קדושי כדקתני אין לאחר ביאה כלום חייבי לאוין לא כל שכן. יש לומר דמשום סדרא דמתניתין נקט להו ולר' עקיבא אצטריך כי היכי דקתני חייבי לאוין והרי תנא להו כמה זמני, אבל חייבי כריתות הוה סלקא דעתך דכיון דלא אצטריך לר' עקיבא, משום סדרא דמתניתין בלחוד לא תני ליה. ואהדר ליה דאף הן משום סדרא דמתניתין תני להו כדתני חייבי מיתות בית דין. ואי קשיא לך הא דאמרינן בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל, א) ובקדושין פרק האומר (סד, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי וחייבי לאוין קאמר ולא חייבי עשה שפיר, אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה כו'. דאלמא מספקא לן אי אית ליה לר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה ותנא דמתניתין נמי סתם כותיה. יש לומר משום דריש לקיש קאמר ליה בלשון ספיקא אבל לר' יוחנן ודאי פשיטא לן דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר.
רב שרביא אמר בחליצה כשרה אי אמר לה בזיקת יבמים דעכ"פ מהני' פי' ואפי' למ"ד אין זיקא ולא דמי ליבמה דהתם אפי' למ"ד אין זיקא יש זיקא קצת דלא סגיא בלא הכי. ויש שפי' דטעמא דרב שרביא משום דסבר דבין לר' בין לרבנן יש זיקא דכיון דלעיל נקטי' להדיא דמ"ד אין זיקא מהני אי בעי רב שרביא למיסתר ה"ט הוה מפרש לה בהדיא ונכון הוא:
והכא בחליצה פסולה קמפ' פי' שנתן גט וחלץ. מר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת פי' ואכתי איכא זיקא וחיילי קדושיה ופירש רב אלפס ז"ל בב' יבמין והיינו דפליגי דמר סבר דחליצה פסולה אינה פוטר' מכל האחי' דקסבר צריכ' חליצה לחזר על כל האחי' ומ"ד פוטרת סבר דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחי' ובחליצה דחדא מיפקעא זיקת כל האחין לגמרי והא דהדר אמר רב אשי דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ואע"ג דפסקי' לעיל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין לא תיקשי לן דרב אשי אליבא דהני תנאי קמאי:
ויש גורסי' בדרב אשי דכ"ע חליצה פסולה פוטרת ומיהו ודאי לתרי גרסאי' ליכא הכרחה בעיקרא דמילתא ושפיר מצי למימר דכ"ע חליצה פסול' פוטרת או דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ואין הכונה לומר אלא דלא פליגי בהא ודכוותא בתלמודא. י"מ דהכא מיירי בב' יבמות שחלץ לא' בהן אחר שנתן גט לחברתה דמר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה ומר סבר חליצה פסולה אינו פוטרת וכיון דאיכא אכתי בהאי ביתא כלל כי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין חיילי קדושי' וי"מ אפי' ביבם א' ויבמה א' שנתן גט וחלץ או שעשה מאמר וחלץ מר סבר חליצ פסול' פוטרת דכשחלץ אחר הגט בחליצ' נפטרה לגמרי שלא גזרו חליצה אחר גט אטו חליצ' אחר חליצה כדאי' בריש פרקי' ומר סבר גזרו בה גט כסברא דאבא חנן בר יוסי דלקמן הילכך אכתי איכא זיקא דרבנן עד שיתן גט ובחליצה אחר מאמר פליגי דאע"ג דלכ"ע צריכה גט למאמרו מר סבר דבחליצה פוטרת זיקתו לגמרי ואע"ג דמדרבנן לא משתריא לשוק עד שיתן גט ומר סבר דכל כמה שלא נתן גט למאמרו חשבי' כאלו עדין זיקתא קיימת ואינו מחוור דבחליצה אחר מאמר דכ"ע מפקעא חליצה לזיקתו ואין הגט אלא למאמרו וכ"ש בחליצה אחר הגט שאין הגט אלא משום גזירה בעלמא ואפי' תימא דגזרו בה כדקסבר אבא חנן בר יוסף לקמן:
והכא דיש תנאי בחליצה קא מפ' מר סבר יש תנאי בחליצה פי' שאם לא נתקיים התנאי בטלה החליצה דקסבר חליצה מוטעת פסולה ופלוגתא דר' ורבנן כשלא נתקיים התנאי רבנן סברי יש תנאי בחליצ' ואכתי איכא לזיקא ור' סבר אין תנאי בחליצ' וחלי' כשר' היא דאפקעת' לזיק' וא"ת וליפליגו בהדי' דיש תנאי בחליצ' אליב' דר"א ובחליצ' פסולה אליבא דר' שרביא ובתנאי כפול אליבא דרבינא י"ל דאיידי דאיפליגו על ר"מ בקדשה לשם אישות נקטוה לפלוגתיהו כשקדשה לשם יבמות כנ"ל:
רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה פי' וחליצה מוטעת פסולה ואע"ג דקי"ל דחליצה מוטעת כשרה כבר פרש"י ז"ל דרב אשי אליבא דהני תנאי אמר לה ויש להו כיוצא בזה בפ' גט פשוט דכ"ע אותיות נקנות במסירה כלומר אליבא דהנהו תנאי דאלו אליבא דהלכתא הקי"ל שאין אותיות נקנות במסירה ובהא ודאי לא מצי רבינא לומר דלכ"ע אין תנאי בחליצה דא"כ אפי' כשהיה התנאי כפול אינו תנאי והיכי אמרי' דפליגי בתנאי כפול. ובתוס' פי' דהא דאמר רבינא דכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לבטולי חליצה לגמרי דודאי חליצה מוטעת נפטרה להתירה לשוק אלא ה"ק שמועיל התנאי שלא להפקיע הזיקא לגמרי ושיוכל לקדשה לשם יבמות ורב אשי דאמר דכ"ע דחליצה פוטרות ה"ק דנהי דפוטרו' לשוק אינה פוטרת לגמרי ושלא נפקעה זיקת יבמי' ואם בא לקדשה בזיקת יבמין מקודשת ולהכי לא מצי למימר דכ"ע חליצה פסולה פוטר' דאם כן דחליצה פסולה פוטרת לגמרי מכל זיקא היאך ליפליגו ביש תנאי בחליצה לאפקועי הזיקא לגמרי דהא לענין התירא לשוק דכ"ע חליצה בתנאי כשרה ואלו בחליצה פסולה יש מחלוקת אפי' להתירה לשוק וכיון שכן אם אתה אומר דלכ"ע חליצה פסולה פוטרת אפי' מכל זיקא כ"ש דחליצה בתנאי מפקע' כל זיקא לגמרי להכי אצטריך לומר דלכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרות לגמרי מידי זיקא שיוכל לקדש לשם יבמות ומר סבר דהא אפי' להני תנאי כ"פ התוס' רב יהודה ז"ל ונראה שהיא שיטה דחוקה ואין צריך אליה:
מתניתין דלא כבן עזאי וכו' פירוש מתניתין דקתני הכא דב' יבמות ויבם אחד שעשה מאמר בשתיהן צריכות שני גיטין דלא כבן עזאי דקאמר שאין מאמר אחר מאמר בב' יבמות ויבם אחד לפום נסחאות דכלהו ספרים אבל יש שגורס בדברי בן עזאי יש מאמר אחר מאמר ובב' יבמות ויבם אחד ואין מאמר אחר מאמר בב' יבמים ויבמה א' פרש"י ז"ל דלההיא נסחא רישא דהכא שפיר אתיא בן עזאי ועל סיפא ה"ל לאתויי בגמ' ולפי' הכריע הוא ז"ל כגרס' ר"י ויש מקשי' עליו ז"ל דהא סייעת' דמייתי גמרא בסמוך לרבא בר רב הונא לא מרישא גופא היא אלא מדיוק' דקתני סיפא שכן הדין בב' יבמי' ויבמה א' שצריכי' שניה' לחלוץ לה וכדפרש"י ז"ל גופיה ואמאי לא אמרי' לה בגמ' על סיפא וי"ל דלענין סייעתא שפיר נקטיה רישא דמפרש בהדיא על סמך דסיפא אבל כי אתינא לאסוקי מתני' מסברא דחד לית ליה למנקט אלא פסקא דלא אתיא כההוא תנא:
מאמר לזו וחלץ לזו לימא מסייע ליה לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה ותהוי תיובת' דרב יוסף פי' קס"ד דדוק' קתני חלץ לזו ומאמר לזו ומ"ה סגי לתרוייהו בחליצה זו שאלו חלץ לבעלת מאמ' עצמה לא היתה נפטרה צרה ולהכי אמרי' דמסייע ליה לשמואל ודקאמרי' ותהוי תיובת' דרב יוסף ה"פ או תהוי תיובת' דרב יוסף כלומ' דאת"ל דהא דקתני וחלץ לזו לאו דוקא דה"ה דסגיא בחליצת בעלת המאמ' לפטו' צרתה א"כ כי קתני שחלץ לצרתה נקטה לרבותא דאפי' לדידה מצי חלוץ ושופך מי בורו בחנם ואתיא דלא כרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכי' לו אבל א"א לפרש ותהוי תיובתא דרב יוסף כפשוטיה דהא אם איתא דחלץ לזו דוקא קתני ומסייע לשמואל בחליצת המאמר לא הוי תיובתא דרב יוסף דע"כ הוא צריך לשפוך מי בורו אלא ודאי כדאמרן וכפר"י ז"ל:
גט לזו וגט לזו צריכות ממנו חליצה לימא מסייע ליה לרבא בר רב הונא דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחי' פרש"י ז"ל דכיון דקתני צריכות משמע כי שתיהן צריכות לחלוץ ודכוותא קתני סיפא וכן בב' יבמין ויבמה א' שנתנו שניהם גט שצריכין שניהם לחלוץ אותה ומשום דחליצה פסול' צריכה לחזר על כל האחין. וי"מ דמגופא שמעי' לה דכיון דבב' יבמו' שחליצ' כל א' מהן גרועה לא פטר' חליצה גרועה לצרתה סברא הויה דבב' יבמין לא פטר חד לחבריה ולא עבד שליחותיה ונכון הוא:
מאי צריכות צריכו' דעלמ' ק"ל למה לן כולי האי לימא דה"ק צריכות שתיהן לחליצה א' מהן דלא מיפטר' בגיטה י"ל דא"כ פשיטא דצריכות חליצה והכי ה"ל למתני חולץ לא' מהן לאשמועי' דסגיא לתרוייהו מחליצת א' מהן:
הניחא לר' יוחנן דאמר כוליה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסי' בחייבי לאוין מכאן הקשה ר"ח ז"ל על גרש"י ז"ל דפ"ק גבי הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין על צרתה דגריס ר' יוחנן אמ' בעשה דא"כ הא איכא במתני' חייבי עשה דקתני בב' יבמות שאין אחר ביאה של א' מהן כלום והיינו כר"ע דסבר אין קדושי' תופסי' אפי' בחייבי עשה וכר' ישבב וא"כ הוה לן למימ' הכא אצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי עשה וי"ל דהא ל"ק דתלמודא עיקר נקטיה פי' בחייבי לאוין דהיינו אחר חליצה שהיא חייבי לאוין אפי' לר' יוחנן אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בהן ועוד הקש' דא"כ דאחר ביאה בב' יבמות חייבי עשה הוא כיון דתני שאין אחר ביאה כלום ואע"ג דהוו חייבי עשה למה ליה למתני שאין אחר חליצה כלום שהיא חייבי לאוין. וכ"ת דתני להו משום סדרא דמתני' וגם בזו י"ל דל"ק דלר' יוחנן אפי' בחייבי לאוין איכא רבותא הילכך אע"ג דמחייבי עשה דתני שמעינן ליה מ"מ תני אף חייבי לאוין משום סדרא דמתני' אבל בחייבי כריתו' דפשיטא ליה לר"ע שאין קדושין תופסין בהן קס"ד דלא ה"ל למתני משום סדרא דמתני' ועוד אר"ת ז"ל דאם איתא לגרש"י ז"ל הא קתני במתני' שאין קדושין תופסין בחייבי עשה ואשכחן תנא דסתם לן לר"ע כר' ישבב ואלו במ' כתובות ובמ' קדושין מספקא לן אפי' בדר' ישבב גופיה אליבא דר' עקיבא אי לאפוקי מדר' סימאי בלחוד אתא ולרבות חייבי לאוין דכהונ' או סברא דנפשיה קאמר ולרבות אפילו חייבי עשה ומאי מספקא לן דאי ר' ישבב לא קאמר לה סתם מתני' מני ויש דוחי' דלא מספקא לן התם אליבא דר' יוחנן אלא אליבא דר"ל דהויא מתני' חייבי כריתות וליתא דא"כ הוה לן לאתויי התם האי מתני' למימר דאתיא כר"ל אלא ודאי הגרס' הנכונה שם ר' יוחנן אמר לכלהו וכדכתיבנ' התם בס"ד:
רב שרביא אמר אי דאמר לה בזיקת יבמין כולי עלמא לא פליגי דלא מהני כך היא הגירסא הנכונה ומשום דיש זיקה ואי חלץ לה חליצה כשרה ודאי אפקעתה לזיקה לגמרי ותו לא מהני והכא בחליצה פסולה קא מיפלגי ר"ל שאינה בת יבום כגון שבאה אחר הגט או אחר מאמר רבי סבר חליצה פסולה פוטרת ר"ל פוטרת לגמרי ככשרה ומפקעת הזיקה לגמרי ואי אמר לה התקדשי בזיקת יבמין לא מהני ורבנן סברי אינה פוטרת ואם תאמר היאך איפשר שאינה פוטרת ואם כן במאי מיפטרא ועוד דהא בכוליה פירקין אמרו שפוטרת אנו מפרשים אינה פוטרת ככשרה שתפקיע את הזיקה לגמרי וכי אמר לה התקדשי בזיקת יבמין מהני ומכל מקום גדולי הפוסקים פירשוה דרב שרביא סבר דרבי ורבנן בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי וכגון שנפלה לפני שני יבמין דמאן דאמר אינה פוטרת סבירא ליה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין והילכך קדשה בתורת יבמות קודם חליצת אחין צריכה ממנו גט דאכתי אגידא באחים ולא איפקעה זיקה לגמרי ומאן דאמר פוטרת סבר לה כשמואל דאמר אינה צריכה לחזר על כל האחין דלמיפטר נפשה מיהא חליצה גמורה היא ואע"ג דלהאי פירושא אתיא דרבנן כרב ואנן פסקינן כשמואל הני כולהו אוקמאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו והא דאמר רב אשי נמי לכולי עלמא אינה פוטרת פירושו דכולי עלמא אהני תנאי וכדקאמר בבתרא קע"ג א' דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ואין הלכה כן אלא דאהנהו תנאי קאמר וכן רבים בתלמוד ורבינא נמי קאמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה וקיימא לן דאין תנאי כדאיתה בהמדיר ע"ד א' ויש בתירוצו של רב שרביא פירושים אחרים ואין צורך לכתבם ומיהו רב אשי אוקים פלוגתיהו ביש תנאי בחליצה כגון שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז דרבי סבר אין תנאי ואפילו לא נתנה הויא חליצה ותו לא תפיס בה מאמר ורבנן סברי יש תנאי וכל שלא קיימתהו מאמרו מועיל והלכתא אין תנאי ואע"ג דרבנן דהכא אמרי יש תנאי אוקימתא בעלמא הוא ורבינא נמי דקאמר דכולי עלמא יש תנאי פירושו אהני תנאי כדכתיבנא ומכל מקום יש מפרשים תנאי זה כגון שגנבה את כיסו ואמר לה על מנת שתחזירי לי את כיסי דעד כאן לא אמרינן חליצה מוטעית כשרה ואין תנאי אלא כשהתנה עליה דבר שלא נתחייבה בו דמציא אמרה משטה הייתי בך אבל כל שהתנה דבר שאף בלא תנאו היתה חייבת לעשותו הרי זה תנאי ומיהו רבינא פירשה דיש תנאי אלא דהכא לא כפליה לתנאיה וסבר רבי דהואיל ולא כפליה לתנאיה אינו תנאי ואע"ג דלא מקיימא ליה חליצה כשרה היא וכי הדר וקדשה בזיקת יבמין לא כלום הוא ולרבנן לא בעינן תנאי כפול:
זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה והעולה ממנה הוא שכל שאמר ליבמתו קודם חליצה התקדשי לי במאמר יבמין או בזיקת יבמין מהני ואחר חליצה במאמר יבמין מהני דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כרבא בזיקת יבמין לא מהני ומכל מקום יש פוסקים דוקא בחליצה כשרה אבל בפסולה מהני כרבנן אליבא דרב שרביא ואם חלץ לה חליצה כשרה על תנאי ולא נתקיים קיימא לן דאין תנאי בחליצה ואם קדשה בזיקת יבמין לא מהני ומכל מקום יש פוסקים דבמילתא דרמיא עלה יש תנאי ואם קדשה עד שלא נתקיים התנאי בזיקת יבמין הוו קידושי ואפילו היכא דלא כפליה לתנאיה דהא לרבנן אליבא דרבינא אף במקום שיש תנאי בחליצה לא בעינן תנאי כפול:
כבר ביארנו במשנתנו בשתי יבמות שאם עשה מאמר לזו וחלץ לזו הראשונה ר"ל בעלת המאמר צריכה גט למאמרו ואין צורך עוד לחליצה שהרי חליצת האחרת פוטרתה וזו היא לדעת שמואל שפסקנו כמותו במה שאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה חלץ לצרה נפטרה בעלת מאמר ושמא תאמר שזו חולקת על רב יוסף שאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו והא הכא דחלץ לחברתה וקמייתא בעיא גיטא ונמצא פוסל את שתיהן מן הכהונה ואין אומרים שיחלוץ לראשונה ותהא חברתה כשרה אינו כן שלא אמרה רב יוסף אלא בשאחת כשרה לעלמא ואחת פסולה לעלמא ר"ל לכהונה ושתיהן כשרות לא שנמצאת כל אחת מהן חליצה כשרה לפטור אף צרתה הילכך אם בא לחלוץ חולץ לפסולה ולא לכשרה כדי שלא תפסל לכהונה אבל בזמן שאחת כשרה לו ואחת פסולה לו מודה הוא שלא נפטרה הצרה אלא בחליצה כשרה ואף כאן הואיל ועשה מאמר באחת מהן נתקלשה זיקתה שהרי אין חליצה לבד מספקת לה ואין חליצתה פוטרת הצרה ועל כל פנים צריך לחלוץ לצרה וזה שתירצוה בגמרא בדרך אחרת לומר מי קתני חולץ כלומר דהכי דינא חלץ קתני בדיעבד הא דינא לאו הכי הוא אלא דין הוא שיחלוץ לבעלת המאמר ודלא כשמואל דחייה בעלמא הוא כדי לדחות סייעתא דשמואל ולאוקומה למתניתין אליבא דרב יוסף וקא סלקא דעתיה דרב יוסף לא סבירא ליה כשמואל דאי כשמואל סבירא ליה על כל פנים צריך הוא לשפוך ומכל מקום לענין פסק אליבא דתרוייהו מיתוקמא ושאר דברים שבסוגיא אין צורך בהם לענין פסק אלא אידך פירושא היא זיל גמור וכבר נתפרשו כל צרכן בפירושי גדולי הרבנים:
ועתה נשלם פרק רבן גמליאל תהלה לאל:
א) ועוד דקאמר לעיל דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובשלהי מתני' אמרינן אין אחר חליצה כלום וכן הא דקאמר רב אשי דכו"ע חליצה פסולה אינה פוטרת היינו לענין דחייל מאמר אבתרה:
לימא מסייעא ליה לרבה בר רב הונא פי' לעיל בהאי פרקא:
אביי ורבא דאמרי תרוייהו תני אין אחר ביאה כלום ותנא דידן התרת יבמה לשוק עדיפא ליה והקשה הר' נתנאל למאי קאמר ותנא דידן הא אמר תני במתני' וא"כ אינו כ"א מגיה המשנה ואין זה תנא אחר ותירץ דה"ג תנא אין אחר ביאה כלום דברייתא היא בתוספתא א) והשתא ניחא דקאמר ותנא דידן דלא תני במתני' הכי ומשני התרת יבמה לשוק עדיפא ליה וכו':
רב שרביא אמר בחליצה פסולה קא מיפלגי רבי סבר חליצה פסולה פוטרת ורבנן סברי חליצה פסולה אינה פוטרת [פי' רבי סבר דפוטרת] ושריא לעלמא ודחי' לה מהאי ביתה ואין (כלל) [כאן] יבמות כלל. ולפיכך אינה צריכה הימנו גט ורבנן סברי אינה פוטרת ולא אידחיא מהאי ביתא ויש כאן יבמות. והרב אלפס פי' דבחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין קמיפלגי וס"ל לרבנן צריכה לחזר על כל האחין וכל זה סיוע למפסק הלכתא כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר אחר כל האחין דהא רבנן קיימי כותיה אעפ"י שפסק הרב אלפס דכל הני טעמי דאתמר (בהו) [גבי] פלוגתא דרבי ורבנן לא סמכינן עלייהו איכא מינייהו דסמכינן כגון האי טעמי דאיתמר לעיל מתוקמי' כרבי דלא סמכינן אדרבנן דקי"ל דיש זיקה כדפרישנא. רב [אשי] אמר ביש תנאי בחליצה קא מיפלגי רבי סבר אין תנאי בחליצה ורבנן סברי יש תנאי בחליצה וכיון דלא נתקיים התנאי אין כאן חליצה ויש כאן יבמות רבינא אמר דכ"ע דיש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי דרבנן סברי דלא בעי תנאי כפול ואע"ג דלא כפילנא לתנאיה התנאי תנאי וצריך לקיימו וכיון שלא קיימו אין כאן חליצה ויש כאן יבמות. הכי אוקימנא דרב אסי ורבינא הוו להו לרבנן דלא כהלכתא דק"ל אין תנאי בחליצה דתניא חליצה מוטעת כשרה ואוקימנא בפרק המדיר דאין תנאי בחליצה. דמכדי כל תנאי מהיכא גמרינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאיה תנאה. ומיהו מעקרא קס"ד בפ' המדיר דהיינו טעמא דחליצה מוטעת כשירה דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ולהאי טעמא אי אדכר תנאיה בשעת חליצה הוי תנאיה תנאה ואפ"ה הלכתא כטעמא בתראה כהאי מסקנא ואפי' אידכר התנאי בשעת חליצה לא הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח:
הא דתנן מאמר לזו וחלץ לזו צריכה גט ואמר עלה בגמ' לימא (תהוי תיובתא) [מסייע ליה] לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרת צרתה ותיובתא דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו מי קתני חולץ חלץ קאמר דיעבד וכיון דקי"ל כשמואל לכתחלה נמי אית ליה למעבד אם עשה מעשה לזו חולץ לאחרת ונפטרת בעלת מאמר אבל אם חלץ לבעלת מאמר לא נפטרת צרה וכי חליץ לאחרת לא הוי תיובתא דרב יוסף כלומר לית ליה לשמואל דאם חלץ לבעלת מאמר נפטרת צרתה וה"ל למחלץ לבעלת מאמר שאחרים פסולין לה בלא חליצה ולא לצרתה שאחרים כשירים לה בלא חליצה והשתא נפסלה לאחרים בחליצה זו ג):
גמ' מר סבר חליצה פסולה פוטרת ומ"ס חליצה פסולה אינה פוטרת הקשה הרי"ף היכי אמרו רבנן חליצה פסולה אינה פוטרת דהא כוליה פרקין חליצה פסולה פוטרת דתנן אין אחר חליצה כלום ועוד אי לאו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וקשה לדבריו דמאי קא קשיא ליה דהא איכא אבא יוסי בן חנן לקמן דסבר דיש אחר חליצה פסולה כלום דגזר חליצה משום ביאה ואמאי לא נימא נמי דרבנן דפליגי עליה דרבי סברי כוותיה דאבא יוסי בן חנן:
גמרא מי קתני חולץ חלץ קתני דיעבד. יש לדקדק השתא נמי בדיעבד קתני חלץ מדלא נקט שחלץ בדיעבד לבעלת מאמר ולבעלת גט ע"כ דמסייע לשמואל דלא נפטרה צרתה ומיהו תיובתא לדרב יוסף ודאי ליכא דאע"ג דליתא לדשמואל בחלץ בדיעבד לא שייך הא דלא ישפוך כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
תד"ה רבינא כו' ליפלגו לענין התרה לשוק כו' עכ"ל ולמאי דפליגי בחליצה פסולה אם פוטרת לא שייך למימר דליפליגי בהתרה לשוק דא"כ במה תפטר לשוק וכי כל הני תחלוץ ותיזל ודו"ק:
בד"ה סד"א ליגזור מאמר כו' תימה מה צריך לטעם זה דלעיל כו' עכ"ל ק"ק דלפי טעם זה אמאי לא קשיא להו נמי מאי קא מקשה לעיל לר"ל איצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אימא דודאי שפיר משום האי טעמא דסד"א לגזור מאמר דבתר כו' ויש ליישב דאפי' לר' עקיבא ליכא למיטעי אלא בחייבי לאוין אבל בחייבי כריתות לא טעי וליכא למיגזר במאמר דבתר כו' ועוד דמרישא בחייבי לאוין שמעינן ליה דלא גזור וכ"ש בחייבי כריתות ודו"ק:
תוס' ד"ה רבינא אמר וכו' ועוד אדמיפלגי ביש תנאי בחליצה לענין מאמר שאחריה וכו'. האי ועוד הוי כמו ועוד תימה אחרת וקאי אדלעיל דקאמר תימה לר"י וכו' שבתחלת הדבור:
גמ' פיסקא אחת יבמה אחת ואחת שתי יבמות נמחק וצ"ל הפיסקא כיצד עשה בה מאמר כו'. :
גמרא ותנא דידן התרת יבמה לשוק עדיפא ליה. נ"ל דהיינו משום דס"ל כא"ש דמצות חליצה קודמת וכדאמרי' בריש מכלתין (ג) ועי' לעיל (לט ב) תד"ה אמר:
רש"י ד"ה והכא בתנאי כפול. והאי דלא כפלי' אם תתני כו'. כצ"ל בל"ו:
תד"ה רבינא. ואר"י דלענין כו'. לדבריו מיושב שפיר הא דקאמר ר"א דכ"ע ח"פ א"פ דאי כפשוטו דיש תנאי כו' היינו דלא הוי חליצה כלל כיון דלא נתקיים התנאי א"כ אפי' תימא דח"פ פוטרת מ"מ הכא הוי כמו שלא היתה חליצה כלל והיה יכול לומר דכ"ע ח"פ פוטרת עי' ברא"ש וניחא נמי הא דפריך לקמן בסה"ע איצטרך לאשמועינן אין ק"ת בח"כ ולא משני דאשמעינן דאפי' היתה החליצה על תנאי כדמוקי לה הכא אלא ודאי דלכ"ע פשיטא דא"ת בחליצה מדאורייתא רק הכא גזרו דמהני מאמר משום גזירה אטו ביאה דמהני אליבא דרבנן דר"ע:
בגמרא והכא בחליצה פסולה קמפלגי: עיין ברי"ף דמפרש דאיירי ביש כאן ב' אחים וקמפלגי בפלוגתא דרב ושמואל אי חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים או לא וה"ה די"ל ג"כ דאיירי בב' יבמות וקמפלגי בדשמואל אי בחלץ לבעלת מאמר או בעלת גט נפטרה צרתה או לא דרבנן אית להו דשמואל ורבי לית לי' דשמואל דהא בלא"ה קאמרינן לעיל (דף נ"א) דפליגי תנאי בהא דשמואל דשמואל לא קאמר רק למ"ד יש זיקה וכן כתב הרשב"א בשם י"מ, אכן לפ"ז מאי פריך שם מר"ג אשמואל לימא דר"ג כרבי ס"ל ושמואל קאמר כרבנן וכן ק' ממה דפריך (שם) מר"ג ורבנן ארבה בר רב הונא לימא דהם כרבי סבירא להו ורבה בר רב הונא קאמר כרבנן דרבי, וצ"ל דסוגיא דלעיל אתיא אליבי' תירוצי דשאר אמוראי דלא מתרצי כרב שרביא אבל לתי' ר"ש באמת יש לתרץ כן: ובזה א"ש מה שקשה לפמש"כ התוספ' לעיל (כ"ו: בד"ה מדקאמרת) דסוגיא (דף נ"א) דקאמר דשמואל יש זיקה ס"ל לא אתיא כסוגיא דלעיל (דף כ"ז) דקאמר דשמואל אליבי' דמ"ד אין זיקה קאמר, אכן לפ"ז ק' דא"כ יקשה קושית הגמרא מר"ג אשמואל לפי סוגיא דלעיל (דף כ"ז) וכבר העיר שם הרשב"א בזה, אכן לפ"ז א"ש די"ל דסוגיא דשם אתיא כרב שרביא דלדידי' ל"ק קושית הגמרא וכדכתבנו, אכן הא אכתי ק' לשיטת הרי"ף דא"כ אדמפלגי לענין מאמר שאחרי' לפלגו לענין התרה לשוק וכמו שהקשו התוספ' לתי' רבינא, וראיתי במהרש"א מ"ב שהרגיש שם בזה ותירץ דלענין חליצה פסולה ודאי מיפטר לשוק דכל כי הני תחלוץ ותיזל, והנה תירוץ מהרש"א שייך שפיר אי הך דמוקמינן בחליצה פסולה דהיינו לתי' ר"ש באח אחד איירי אבל לרי"ף לא שייך זה דהא זה דכל הני תיחלץ באמת מקשה הרי"ף על תי' ר"ש ומפרש דלענין ב' אחים איירי דשייך דיחלוצו שתיהן וא"כ קושיא במקומה עומדת דלפלגו לענין היתר לשוק, ואפשר שזה הי' דוחק להני רבוותא שהביא הרי"ף שלא לפרש כפירושו ובתוספ' הרא"ש כתב באמת דגם לענין חליצה פסולה לא פליגי לענין היתר לשוק רק לענין אי מהני מאמר אבתרי' שם והכא בתנאי כפול קמפלגי: ה"ה דהוי מצי למימר ג"כ בתנאי קודם למעשה ובתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו קמפלגי דפליגי ג"כ תנאי בזה בבבא מציעא (צ"ד) ע"ש וכן בהן קודם ללאו, ועיין בתוספ' גטין (ע"ה.) דמשמע דכולהו תלי בהדי הדדי דלר"מ בעינן לגמרי דמי לתנאי ב"ג וב"ר ולרבנן לגמרי לא ודלא כפי' רש"י שם ובקידושין (דף ס"א) שפי' דרק לענין תנאי כפול פליגי ר"מ ורחב"ג, ולענ"ד יש מזה קצת ראי' לפי' רש"י די"ל דנקט תנאי כפול משום דבזה פליגי תנאי במתניתן משא"כ בשאר דברים דאין פלוגתא במשנה רק בברייתא:
שם והכא בחליצה פסולה קמפלגי: עיין במהרש"א שהקשה על קושית הרי"ף שהקשה הא בכולה פרקין אמרינן דאין אחר חליצה פסולה כלום, הרי אבא יוסי בן חנן ס"ל הכי ודלמא הני תנאי כאבא יוסי ב"ח ס"ל, והנה לא הי' לפניו הרשב"א שתירץ באמת הכי, אבל נ"ל דלרי"ף לא ניחא לי' לתרץ כן משום דקאמר חליצה פסולה אינו פוטרת ובזה ליכא למ"ד דאפילו איב"ח מודה דפוטרת ומותרת לשוק רק דסבר דמהני מאמר אבתרה ואי הוי אמר דפליגי אי חליצה פסולה יש אחרי' כלום אז היינו נוכל לומר דכאיב"ח ס"ל אבל מדקאמר ח"פ אינה פוטרת בזה שפיר הקשה הרי"ף כיון דאמרינן דלא מהני אבתרא אלמא מעליותא היא וא"כ פשיטא דפוטרת:
שם תני אין אחר ביאה כלום: ק"ק כיון דע"כ צריך לתרץ דלישנא קלילא נקט ולא איירי רק מאחת א"כ מי דחק לאביי ורבא להגי' לתרצו דלא נקט רק חליצה משום לישנא קלילא ועוד מאי קפריך ותנא דידן הא אביי ורבא ג"כ מתנא דידן קמיירי רק שהגיהו בדבריו ובשום מקום לא פריך כן כדמתרץ תני הכי דתנא דידן מאי טעמי', ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה דקאמר תני אין אחר ביאה כלום צ"ל תנא דבברייתא קתני הכי והכי קמתרצו דמאי דשייר במתניתן קתני בברייתא ובמתניתן קתני חליצה ובברייתא קתני ביאה וע"ז פריך תנא דידן מ"ט נקט חליצה דוקא ולא ביאה כמו בברייתא משום דהיתר יבמה לשוק עדיף לי':
שם חלץ קתני דיעבד: המהרש"א במ"ב הקשה דאכתי הוי סיוע לשמואל מדנקט חלץ דיעבד לשני' ולא לראשונה, ולענ"ד י"ל דבשלמא לס"ד דמקשה דחולץ לכתחל' קאמר אז שפיר איכא למידק דהוי מצי למינקט החולץ לראשונה דגם במתניתן מצינו בכה"ג כגון גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה הרי דנקט חליצה באותה שנותן לה גט והוי מצי למינקט ג"כ חליצה בבעלת גט ראשונה וא"כ ה"נ הוי מצי למינקט הכא חליצה בבעלת מאמר שנותן לה גט אבל לאחר שתירץ דחלץ קתני דיעבד אז אין קושיא דלנקוט חלץ לראשונה דהשתא נקט שפיר דומיא דכולהו בבי דמתניתן בב' יבמות דקתני מעשה בזו ומעשה בזו:
שם אצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בח"ל: עיין ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שהקשו בזה מה שהקשו גם התוספ' בכתובות (דף ל') דמה מספקא לי' (שם) אי ר' ישבב טעמי' דנפשי' קאמר הא ע"כ מוכח כן דס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי ע' דאל"כ מ"ט דמתניתן דאין אחר ביאה כלום להנך גירסות דגרסו לעיל (דף י"א) חד אמר בע', ותירצו דהספק שם הוא אליבי' דריש לקיש וכן פי' המהרש"א בכתובות שם בדברי התוספ' שגם הם הרגישו בזה ע"ש, ולפענ"ד דבריהם פליאה נשגבה שהרי לפי מה דמוכח לעיל (דף י"א) לא פליגי ר"י ור"ל רק בבא על יבמה ובא א' מן האחים על צרתה אבל בבא הוא עצמו על צרתה גם ר"ל מודה דליכא כרת רק ע' כמו שכתב רש"י בפי' שם וכן מוכח דעת התוספ' וכיון דבמתניתן דהכא קתני בב' יבמות ויבם א' בעל ובעל או בעל ועשה מאמר אין אחר בעילה כלום א"כ אפילו לרשב"ל מוכח דאין קדושין תופסין בחייבי ע' ואכתי קושיתם במקומה עומדת להנך גירסות דגרסו לעיל חד אמר בע': ונ"ל דהנה הקשו התוספ' (ד"ה אצטריך לאשמעינן דאק"ת בא"א) דדלמא נקט בעל ועשה מאמר משום ב' יבמות והניחו בקושיא, ונ"ל דיתורץ גם בזה מה שהקשו עוד בזה (ד"ה אצטריך לאשמעינן דאק"ת בח"ל) הא כבר מוכח מרישא דמתניתן כן, וגם מה שהקשו (ד"ה סלקא דעתך), דהנה כבר הקשה בתוספ' הרא"ש לעיל אהא דדייק רב הונא א"ר ממה דקתני אין אחר חליצה כלום דאין קדושין תופסין בח"ל דלמא מתניתן רבי היא ובקדשה לשם יבמין איירי, ונ"ל דכל הנך קושיות חדא מתורצת בחברתה די"ל מרישא דאיירי מיבם ויבמה א' באמת לא הוי מוכח מדלא הועיל אחר ביאה וחליצה כלום דאין קדושין תופסין בח"ל וע' די"ל דמתניתן רבי היא וכקושית תוספ' הרא"ש אכן מהא דכפל גם בב' יבמות ויבם א' מזה מוכיח דאתא לאשמעינן דאין קדושין תופסין בח"ל דאי רק לאשמעינן כרבי מרישא שמעינן לה וא"כ לא נצטרך לומר דמה דשמעינן כבר מרישא תנא בסיפא ולכן מתורץ גם מה שהקשו התוספת בד"ה סלקא דעתך אמינא: ולפ"ז מתורץ ג"כ קושית הרמב"ן והרשב"א דלא מוכח מבעל ועשה מאמר בב' יבמות דאין קדושין תופסין בחייבי ע' די"ל ג"כ דאתיא כרבי וכמו שהביא באמת הרמב"ן בשם י"מ, אכן לכאורה דהא לא צריך להכי דמרישא שמעינן לה אבל י"ל דנקט לה משום דקבעי למיתני עלה וכן אתה אומר בב' יבמין והתם ודאי לא קני אפילו בקדשה לשם קדושין נקט נמי בב' יבמות כן כיון דעכ"פ משכחת הדין בקדשה לשם יבמין וא"כ ע"כ מוכח הא דנקט בעל ועשה מאמר בב' יבמות הוא רק משום ב' יבמין ולכן מקשה שפיר אצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין באשת איש ומתורץ תמיהת התוספ':
שם בתוספ' ד"ה לימא מסייע לי'. וא"ת אמאי הוי תיובתא לרב יוסף: בתוספ' הרא"ש בשם הר"מ הביא ישוב לזה שלא נראה לו תירוץ התוספ' דלא מצינו וי"ו לשון או בגמרא, אכן מה שהביא דחלוצה משום חיזור לא נאסרו קרובותי' וכתב כדאמרינן לעיל, לא בגמרא מצינו כן אלא התוספ' הביאו לעיל (כ"ו:) כן בשם הר"א מבורגווייל ע"ש וכנראה מהתוספ' שם שחלקו עליו, והנה הרמב"ן הביא ג"כ יישוב לקושיא זו בשם ר"ח דארב יוסף דלעיל דמדמי מקדש לשם יבמות לעודר בנכסי הגר דלא קני קאי דה"נ לא לקני מאמר והקשה עליו דא"כ על מאמר וכל גט היכי משכחת להו, ובלא"ה ק"ל אפי' ר"ח דפירושו לא שייך אמה דפריך לקמן אגט לזו וחלץ לזו ג"כ כה"ג לימא מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובתא דרב יוסף, אבל באמת לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד ליישב קושיתם דודאי דוקא קאמר סיוע לשמואל ותיובתא דרב יוסף דבלא"ה יש להקשות עוד דלקמן אגט לזו וחלץ לזו פריך ג"כ הכי ומתרץ כן מי קתני חולץ חלץ קתני ואיך מקשה שוב אחר שכבר תירץ על קושיא הראשונה כן והתירוץ תירוץ פשוט הוא, ולכן נ"ל דב' הקושיות הקשה המקשן יחד דאחר דקתני בין במאמר לזו וגט לזו ובין בגט לזו וחלץ לזו כן א"כ הוי סיוע לשמואל מבבא אחת ותיובתא לרב יוסף מאידך דאם נאמר אקמייתא דאין סיוע דנקט כן לאפוקי מרב יוסף א"כ יקשה למה נקט שוב בסיפא כן וע"כ להשמיענו שם סיוע לשמואל ואי ברישא אשמעינן סיוע לשמואל א"כ ע"כ נקט שוב הסיפא לאשמעינן דלא כרב יוסף ותירץ לו מי קתני כו' וא"כ בין מרישא בין מסיפא ליכא סיוע רק שהמסדר הגמרא סידר הקושיא בסדר הבבות אבל באמת היתה הקושיא משני בבות כאחד:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא וניתני אין אחר ביאה כלום: אביי ורבא דאמרי תרווייהו תני אין אחר ביאה כלום. ופי' רש"י ז"ל ולא צריך למיתני אין אחר חליצה כלום כו'. ולא הבנתי דהא ביבם אחד ויבמה אחת. וודאי לא שמעינן מהא דאין אחר ביאה דה"ה דאין אחר חליצה כלום דשמא בחלוצה קדושין תופסין בח"ל. ובלא"ה נמי קשה קצת מאי פריך הכא וליתני אין אחר ביאה כלום. הא אין כאן שום רבותא. ומאי קמ"ל בזה. וי"ל דאלישנא דמתניתין דייק דבתר בעל ועשה מאמר כו'. הוי ליה למיתני אין אחר ביאה כלום וק"ל:
בשלמא לר' יוחנן דאמר כולי' ביתא בלאו כו'. עיי' בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהקשו מכאן לגירסת רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל. דצרת כנוסתו בעשה. א"כ שמעינן מהכא דמח"ע נמי הוי ממזר לר"ע דהא קתני אין אחר ביאה כלום. וא"כ מאי מספקא ליה להש"ס בכתובות וקדושין אי ר' ישבב טעמי' דנפשי' קאמר לפשוט ממתניתין. ותי' דאליבא דר"ל הוא דמספקא להו התם. ולפי מה שנראה לעיל מדברי התוס' ז"ל דלגירסת רש"י ז"ל לא פליגי אלא באחין. אבל הוא עצמו לכ"ע אינו אלא בעשה. א"כ גם לר"ל מוכח דמח"ע הוי ממזר ואין קדושין תופסין מהא דקתני בב' יבמות דאין אחר ביאה כלום. ומאי מספקא ליה להש"ס התם אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר. ונראה דמש"ה לא מוכח הש"ס התם מינה משום דמצינן לפרושי הא דאין אחר ביאה כלום היינו בקידשה לשם יבמות וכדמוקמינן לה בהדיא בירושלמי הכי כמ"ש לעיל:
שוב ראיתי בחי' הרמב"ן ז"ל שכתב ג"כ בשם יש מפרשים וכ' ע"ז דאין זה כלום. וכבר כתבתי דמוקמינן לה הכי בירושלמי ואמאי לא נאמר דשיטת הש"ס דכתובות נמי הכי ס"ל ודו"ק:
ומוכח מכאן דעשה כזו חשיבא שוה בכל. אע"ג דאינה אסורה אלא על היבם לחוד. כיון דבכל יבמות שייך איסור זה הוי שוה בכל. ודוקא בעולה לכה"ג הוא דהוי עשה שאינו שוה בכל דלא שייכא אלא בכה"ג. ועיי' מה שכתבתי לעיל סוף פרק החולץ לענין איסור סוטה על הבועל דהוי עשה שאינו שוה בכל. ומכאן מבואר דזה אינו. ועיין לעיל בריש מכילתין גבי הא דפי' רש"י ז"ל דנזיר הוי אינו שוה בכל. ובמפרשי דבריו ז"ל שם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה רבינא. ז"ל דחליצה מוטעת כשרה דאין תנאי בחליצה דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן דאפשר לקיימו ע"י שליח עכ"ל. ויעויין בתוס' כתובות (דף עד. ד"ה תנאי) דכתבו שאין זו גזיה"כ בעלמא אלא סברא הוא וז"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשווי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח, לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דתוס' סבורים דלמנות שליח ולהתנות תנאי הרי הם מזכויות דבעל המעשה, ובקנינים דעלמא או בקידושין ובגירושין משום שיש שם בעלים יש להם זכות למנות שליח ולהתנות תנאי. משא"כ בחליצה דחלה בכוונה בעלמא ובלי חלות שם דעת בעלים49, ומשו"ה החולץ והחלוצה אינם יכולים למנות שלוחים או להתנות תנאים. וביאור הגר"ח זצ"ל הוא שלא כהאחרונים דס"ל דהטעם דאין ממנין שליח בחליצה הוא משום שהחולץ צריך לנעול נעל על רגלו והויא מצוה שבגופו שאין למנות עליה שליח. ומאידך החלוצה שרק עושה מעשה חליצה בעלמא ואינה עושה מצוה שבגופה יכולה למנות שליח. ואילו לפי הגר"ח זצ"ל בין החולץ ובין החלוצה אינם בעלים על החליצה ומשו"ה שניהם אינם ממנים שלוחים וגם אינם מתנים תנאים.
והנה תנאים חלים בנדרים (נדרים דף יד:), ובנדרים ליכא שליחות (נדרים דף עב:). וצ"ע א"כ היאך מתנים תנאים בנדרים, והרי מתנגד הוא לכלל דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. אך לפי שיטת התוס' וכפי ביאור הגר"ח זצ"ל אין כאן קושיא, שהרי יש בעלים בנדרים, דהנודר בעל הנדר הוא משום שהנדר חל רק מדעתו, אלא דנדר הוי מצוה שבגופו ומשו"ה אינו ממנה שליח, ומ"מ יש תנאי בנדרים שרק במקום דליכא בעלים חל הכלל דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, אך אם הפקעת השליחות הויא משום דהויא מצוה שבגופו ומ"מ הוי בעלים אזי יכול להתנות תנאי אע"פ שאינו יכול למנות שליח.
אמנם הגר"ח זצ"ל אמר דיתכן אחרת די"ל דתנאים חלים בנדרים לא משום פרשת תנאי בני גד ובני ראובן אלא מגזיה"כ המיוחדת דאדם בשבועה פרט לאנוס (שבועות דף כו.), דמשו"ה ארבעה נדרים התירו חכמים, נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין (נדרים דף כ:). ולכן לא חל בנדרים הכלל דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי דכלל זה חל בתנאי בני גד ובני ראובן בלבד. ולפי"ז יוצא שבתנאי נדרים לא צריך הנודר להתנות תנאי כפי כל דיני תנאי בני גד ובני ראובן כגון בתנאי כפול, בתנאי קודם למעשה, וכדומה.
וכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' חליצה ויבום הל' כ"ד) וז"ל חליצה מוטעת פסולה, כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמר לה חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ לייבם תייבם כו' עכ"ל. ובמגיד משנה מובא שהרשב"א חולק על הרמב"ם באופן השני וסובר שהחליצה כשרה. וסברתו דבשלמא באופן הראשון שברמב"ם החליצה פסולה מפני שלא התכוון החולץ להתירה, ובלי כוונה היתר החליצה פסולה. ואילו באופן השני שאכן התכוון החולץ להתירה, אלא שטעה בטעות בעלמא, שסבור שאח"כ יוכל לקדשה ולא ידע שתהיה אסורה בלאו דלא יבנה, החליצה כשרה, דליכא דין טעות בחליצה. ולכאורה שיטת הרשב"א צ"ע, דמ"ש דליכא דין טעות בחליצה משאר מעשי קנין קידושין וגירושין שטעות פוסלתם, ואילו חליצה מוטעת כשרה. ואי אפשר ללמוד שטעות אינו חל במקום דליכא דין תנאי בני גד ובני ראובן, דדין טעות אינו תלוי בדיני תנאי בני גד ובני ראובן, וא"כ אע"פ דליכא חלות תנאי בחליצה מפני דליתא בשליחות, מ"מ למה לא חל דין טעות.
אך לפי יסוד הגר"ח זצ"ל אף שיטת הרשב"א מבוארת, שדין טעות הפוסלת מעשה וחלות בכהת"כ חל רק כשיש טעות בדעת בעל המעשה כגון טעות בדעת המקנה והקונה או המקדש אשה והמגרשה. משא"כ בחליצה, דליתא בה בעלים, שאף החולץ אינו בעל החליצה, שאינו אלא עושה מעשה חליצה בעלמא וחלות החליצה חלה ממילא משמים. ומאחר שאינו בעל החלות ליכא בכוונתו דיני טעות, ואף שחלץ בכוונה מוטעת וכגון שלא ידע שתיאסר עליו באיסור לא יבנה, חליצתו כשרה.
בא"ד. ואר"י דלענין התרה לשוק לכ"ע הויא חליצה כדקי"ל דאין תנאי בחליצה אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקעא לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלשון זיקת יבמין קאמר דיש תנאי עכ"ל. דבריהם תמוהים, דאם הועילה החליצה להתירה לשוק היאך קונה בה מאמר יבמין, הרי אינה עוד יבמה.
ונראה דתוס' סבורים שאפילו אחרי החליצה הרי היא עדיין זקוקה, ומשו"ה מאמר חל בה. דהחליצה הועילה להקליש את הזיקה לענין דהותרה לאחר לקדשה, ומשנתקדשה לאדם אחר פקעה הזיקה הקלשא. ברם הזיקה פקעה רק כשקידשה אחר דחלות הקידושין שלו מפקיעין את הזיקה הקלשא דהחולץ. אבל לפני שהאחר מקדשה, הרי היא עוד זקוקה בזיקה קלשא, ואסורה היא בזנות באיסור יבמה לשוק. ולפי התוס' הוא הדין בכל אופן דחליצה פסולה, דעדיין זקוקה היא בזיקה קלשא, ולכן מאמר עוד תופס בה, אמנם אם נתקדשה לאדם אחר הקידושין מפקיעין זיקתה לגמרי, ואז אין מאמר תופס בה.
ויעויין ברי"ף שפירש דחליצה פסולה דסוגיין מיירי באופן דצריכה לחזר על כל האחין. ונראה שהרי"ף דייק לפרש הכי משום דסובר דכל זמן דצריכה לחזר על כל האחין הרי היא עדיין זקוקה לכל בית היבמין, ואפילו לזה שחלצה הרי היא עוד זקוקתו במקצת זיקה קלשא ומשו"ה עדיין בת מאמר היא. ואילו בחליצה פסולה באופן דהחלוצה נפטרה אלא דצריכים לחזר על הצרות, אין מאמר תופס בחלוצה משום דזיקתה פקעה לגמרי שהרי הותרה לשוק, ולאו בת מאמר היא.
מאידך יעויין בחידושי הרמב"ן דנקט דחליצה פסולה דסוגיין מיירי בכגון דצריכים לחזור על כל הצרות, ושיטתו דאע"פ דהחלוצה הותרה לשוק, מ"מ עדיין זקוקה בזיקה קלשא, אלא דקידושי אחר מפקיעין את הזיקה, ולכן כל זמן שלא נתקדשה לאחר מאמר דהחולץ תופס בה. ושיטתו כשיטת התוס' ושלא כהרי"ף.
ועלינו להבין מהו הגדר של הזיקה הקלשא הזו שחלה בחלוצה שחלצה חליצה פסולה והותרה לשוק ועכ"ז עדיין זקוקה היא דלכאורה הוא דבר תמוה. ונראה שחליצה פסולה הועילה להפקיע את זיקת האישות שהיתה בה, אך עוד זקוקה היא למצות חליצה, שעוד לא קיימוה50. ומשום שזקוקה עדיין למצוה משו"ה חל בה מאמר. ברם משנתקדשה, הקידושין דהמקדש מפקיעין את הזיקה למצוה, ותו אינה ראויה למאמר.
וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' יבום הל' י"ב) וז"ל נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ל. ועיין במגיד משנה (הלי"א) שהרשב"א חולק על הרמב"ם, והקשה שאם חליצה פסולה התירה את החלוצה ורק צריכים לחזור על צרותיה כדי לפוטרן, היאך תחזור החלוצה על האחין, הרי כבר הותרה לשוק וא"כ החיזור של החלוצה על האחין אינו מועיל, שהרי אינה עוד זקוקה ואינה ראויה לחליצה.
ונראה שהביאור ברמב"ם הוא שחליצה פסולה מתירתה רק כדי שתינשא לשוק. אמנם כל זמן שלא נישאת עדיין זקוקה היא למצוה, ואסורה בזנות באיסור של יבמה לשוק, משום שרק חלות נישואין מפקיעה את זיקתה למצוה. וכך מדוייק בלשון הרמב"ם שכתב ש"הותרה להנשא לזר", ומשמע דבזנות אסורה דעדיין זקוקה היא. ומכיון שמותרת רק להנשא ועדיין זקוקה בזיקה קלשא למצוה משו"ה יכולים שאר האחים לחזור ולחולצה ולגמור את מצות החליצה, ובכך להתירה עם צרותיה51.
49 ועיין עוד בחידושי הגר"ח הלוי זצ"ל על הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום הלט"ז).
50 עיין בשיעורים לתחילת המסכת ד"ה הקדמה: מצות יבום וקנין יבום אות י"ג.
51 ע"ע בשיעורים לעיל (דף כז ב) ד"ה שיטת הרמב"ם בחליצה פסולה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
יש זיקה. האי דתפיס מאמר בעלמא בכי האי לישנא משום דיש זיקה והשתא אתאי חליצתה פקעתה וליכא למימר הכי: אין זיקה. אין כח לזיקה ואפי' הכי מעיקרא הוי מאמר: רב שרביא אמר. אי דאמר לה בזיקת יבמין כ''ע לא פליגי דלא מהני דיש זיקה ואתיא חליצה ואפקעתה: והכא בחליצה פסולה. כגון שחלץ אחר הגט קמיפלגי רבנן סברי לא אפקעתה שפיר ויש אחריה כלום הלכך קני מאמר: יש תנאי בחליצה. שחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז רבי סבר אין תנאי מועיל בחליצה ואפילו לא נתנה לו אין תנאי מועיל והוי חליצה הלכך לא תפיס מאמר שעשה בלשון זיקת יבמין אבתרה דהא אפקעתה לזיקתו ולרבנן יש תנאי וכל כמה דלא קיימא לא פקע זיקה וכי אמר לה התקדשי לי ע''י כסף זה בזיקת יבמין קני: ה''ג רבינא אמר דכ''ע יש תנאי בחליצה. אע''ג דקי''ל (לקמן דף קו.) חליצה מוטעת כשירה הני תנאי לא סבירא להו: והכא בתנאי כפול קמיפלגי. וכגון דלא כפליה לתנאי לרבי בעינן תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן והאי דלא כפליה אם תתני תהא חליצה ואם לא תתני לא תהא חליצה לא הוי תנאי לבטולי לחליצה: וניתני נמי אין לאחר ביאה כלום. דהא ביאה שייכא למימר בסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט וחלץ דהא או או קתני ובבעל ועשה מאמר או בבעל ונתן גט מאי חליצה איכא: תני אין לאחר ביאה כלום. ולא צריך למיתני נמי אין לאחר חליצה כלום דכיון דתנא אין אחר ביאה כלום ה''ה נמי דאין אחר חליצה כלום ולישנא קלילא הוא למיתני חדא או ביאה או חליצה: ותנא דידן. דלא נקט ביאה ואע''ג דאיירי בה בסיפא משום דהיתר יבמה לשוק חביבא ליה לאורויי ומינה שמעינן דאין אחר ביאה כלום וטריחא לתנא למיתני תרתי אין אחר ביאה ואין אחר חליצה כלום: מתניתין. דקתני אחת שתי יבמות עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין: דלא כבן עזאי. דאמר אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד ומתני' בשתי יבמות ויבם אחד קא מיירי וללישנא בתרא דגרסינן למילתיה דבן עזאי איפכא קיימא הך אתקפתא אסיפא דמתני' דקתני בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת ומיסתברא כלישנא קמא דא''כ לא הוה לן לאיתויי הך אתקפתא הכא אלא בגמרא דסיפא דלקמן: לימא מסייע ליה לשמואל. אמאמר לזו וחלץ לזו קאי מדלא נקט חליצה אבעלת מאמר מסייע לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה דכיון דבעי גט למאמרו לא הויא חליצה מעלייתא לאפוקי זיקה דחברתה: ותיובתא דרב יוסף. דאמר בהחולץ (לעיל דף מד.) לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם דהא הכא דחלץ לחברתה וקמייתא בעיא גט ונמצא פוסל את שתיהן מן הכהונה ולא אמרינן ליחלוץ לקמייתא ותהא חברתה כשירה: צריכות. משמע חליצה לכל אחת דכיון דחליצת שתיהן רעועה אין אחת מהן פוטרת חברתה וקתני סיפא וכן שני יבמין ליבמה אחת דאם נתן זה גט וזה גט צריכה חליצה משניהן: לימא מסייע ליה לרבה כו': ה''ג גט לזו וחלץ לזו לימא מסייע ליה לשמואל. מדלא נקט חליצה לבעלת הגט אלא לחברתה מסייע ליה לשמואל דאמר בפ' ד' אחין חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה: וליתני נמי אין אחר ביאה כלום. בסיפא דקתני או בעל ובעל או בעל ועשה מאמר כו' דהא משום הכי נקט לה דהתם לא שייך למיתני אין אחר חליצה כלום דהא ליכא חליצה: כולה ביתא. כל האחין על החלוצה ועל צרתה בלאו בעלמא כחולץ עצמו דשליחות דידהו עבד: איצטריך לאשמועינן. מתני' חלץ לזו ועשה מאמר בזו אינו כלום דאע''ג דלאו בעלמא היא גביה לא תפסי קידושין וסתים לן בכולן כר' עקיבא וכן בשני יבמין ויבמה אחת: אלא לר''ש בן לקיש דאמר. בפ''ק (דף י:) כוליה ביתא בכרת קאי לבד מחולץ בחלוצה אבל חולץ לגבי צרה וכל האחין בין בחלוצה בין בצרה בכרת מאי איצטריך למיתני גבי ב' יבמות ויבם אחד וב' יבמין ויבמה אחת דאין מאמר השני תופס אחר חליצה: וליטעמיך סיפא. בב' יבמין ויבמה אחת דקתני בעל הראשון ועשה השני מאמר אין אחר ביאה כלום מי איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בא''א הרי כנסה וכאשתו היא לכל דבר: אלא איידי דתני התרת יבם ויבמה אחת. דאיצטריך לאשמועינן אפילו לר''ל דאין מאמר אחר חליצה דהא ליתא גביה אלא בלאו דלא יבנה ואיצטריך למיסתמיה כרבי עקיבא תנא נמי כו':
רבינא אמר דכ''ע יש תנאי בחליצה. תימא לר''י דהני אמוראי אתו דלא כהלכתא דקי''ל בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו.) ובהמדיר (כתובות דף עד. ושם) דחליצה מוטעת כשירה דאין תנאי בחליצה משום דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן דאיפשר לקיימו ע''י שליח דאי סבירא להו דאין תנאי לא הוה להו לאוקמי פלוגתא דרבי ורבנן בהכי ועוד אדמיפלגי ביש תנאי בחליצה לענין מאמר שאחריה ליפלגו לענין התרה לשוק ואר''י דלענין התרה לשוק לכ''ע הויא חליצה כדקי''ל דאין תנאי בחליצה אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלשון זיקת יבמין קאמר דיש תנאי ושוב מצא ר''י בשם ר''ת: לימא מסייע ליה לשמואל ותיובתא לרב יוסף. אמאמר לזו וחלץ לזו קאי ואם תאמר אמאי הוי תיובתא לרב יוסף דהא דאין חולץ לבעלת מאמר משום דשמואל דחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה וי''ל דה''ק לימא מסייע ליה לשמואל או תיהוי תיובתא דרב יוסף דאי לא תסייע לשמואל ומיפטרה צרה בחליצת בעלת מאמר א''כ האי דנקט מאמר לזו וחלץ לזו לאשמועינן דחולץ לאיזו שירצה לאפוקי מדרב יוסף דקאמר לא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים לו: איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. אע''ג דכבר אשמועינן לעיל קתני לה נמי הכא אגב שאר גווני כיון דלאו מילתא דפשיטא היא: איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין באשת איש. פירוש דקתני סיפא וכן בשני יבמין ויבמה אחת ותימא דלמא הא דנקט בעל ועשה מאמר משום שתי יבמות ויבם אחד נקטיה: סלקא דעתך אמינא ליגזור מאמר דבתר חליצה כו'. תימה מה צריך לטעם זה דלעיל הוה ניחא לר' יוחנן דאיצטריך לאשמועי' דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אע''ג דכבר אשמועינן ליה מרישא והכי נמי תינח ליה הכא מהאי טעמא גופיה: