דף נג - ב
פרק שישי - הבא על יבמתו
הקדמה
הפרק שלפנינו עוסק, בחלקו הגדול, בענין הנשים הפסולות להנשא לכהנים, ובענין הנשים הפסולות לאכול בתרומה.
להלן עיקרי הדברים בענינים אלו, על פי שיטת רש"י:
א. הנשים הפסולות להנשא לכהנים -
כהן גדול אסור לישא אלמנה ואשה בעולה.
שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".
וכן נאסרו כל הכהנים בגרושה [וכן בחלוצה מדרבנן], ובאשה זונה או חללה.
שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו. ואשה גרושה מאישה לא יקחו".
הזונה האמורה בתורה - היא אשה שנבעלה למי שהיא אסורה להבעל לו [לדעת רש"י, [1] והכי קיימא לן. ונחלקו תנאים בדבר, לקמן דף סא].
החללה האמורה בתורה - היא זו שנבעלה למי שהוא אסור בה משום כהונתו [פסולי כהונה], או הזרע שבא מביאה זו.
החלל פוסל את אשתו ואת זרעו, ונעשו אף הם חללים.
ב. האוכלים תרומה, על אף שאינם כהנים -
בתו של כהן אוכלת בתרומה [ונקראת "תרומה דבי נשא", כלומר: תרומת בית אביה]. יש אומרים מפני שאף היא כהנת, ואוכלת מחמת קדושתה העצמית בתורת כהנת, ויש אומרים שמכח אביה היא אוכלת, ואביה נחשב "מאכילה" בתרומה. [2]
משנתארסה בת הכהן לישראל הרי היא נפסלת מתרומת בית אביה.
אשתו הישראלית של כהן, מותרת לאכול בתרומה. יש אומרים שבעלה הוא זה ש"מאכילה" בתרומה, ויש אומרים שבאשה עצמה נתחדש דין אכילה מחמת היותה אשת כהן; ויש בספק זה כמה וכמה נפקא מינה. [3] עבדו ושפחתו הכנעניים של כהן, אוכלים בתרומה, לפי שהאדון "מאכילם" בתרומה, אך אין עליהם קדושת כהונה.
בת ישראל שניסת לכהן ויש לה הימנו בן קיים, או בן הבן, ואפילו היה זר או פסול, הרי אמו [או אם אמו] אוכלת בתרומה.
שנאמר "וכהן כי יקנה ... ויליד ביתו - הם יאכלו בלחמו".
ודרשו חכמים: הם "יאכילו" בלחמו; ואפילו יש לה בן קיים מן הכהן שלא על ידי נישואין, הרי הוא מאכילה בתרומה.
ג. נשים הפסולות באכילת תרומה:
כל אשה שנעשית חללה מביאת פסולי כהונה, הרי זו אינה אוכלת לא בתרומת בית אביה, אם היא כהנת, ולא בתרומת בעלה אם היא ישראלית הנשואה לכהן. [4]
ונסתפקו האחרונים אם חללה אוכלת בתרומה בשביל בנה מכהן.
התוספות נסתפקו אם "זונה" פסולה מתרומה הואיל והוקשה לחללה [ראה דבריהם בדף לה א ומד ב]. ואולם בדעת רש"י הוכיחו, שאין בשם "זונה" בעצמותו כדי לפוסלה מתרומה.
ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". מלמד הכתוב שכל אשה שנבעלה לאדם שהוא זר ופסול לה, הרי היא אסורה מלאכול בתרומה, ובלבד שיהא "זר אצלה מעיקרא", ויהא "איש זר" ולא "אשה זרה".
וכשם שנפסלת היא מתרומת בית אביה, כן נפסלת היא מתרומה שהיא אוכלת בשביל בנה שיש לה מכהן, ודרשוהו חז"ל מריבוי הכתוב [ראה לקמן סז ב].
ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [מבעלה, וכשנישאה לו נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה], ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל".
ודרשו חכמים ממקרא זה, שאין האשה אוכלת בתרומה אלא אם כן נבעלה למי שיש לו עליה קדושין וגירושין. אבל אם נבעלה האשה [אפילו ביאה בעלמא בלא שיקחנה] למי שאין קידושין תופסין לו בה [כגון לקרוב, או לנכרי ועבד שאין לו קדושין בבת ישראל] שוב אינה אוכלת בתרומת בית אביה.
וכשם שנפסלת היא מתרומת בית אביה, כן נפסלת היא מתרומה שהיא אוכלת בשביל בנה מכהן, ודרשוהו חז"ל מריבוי הכתוב, [ראה לקמן סט א].
בת כהן שיש לה בן או בן הבן מישראל בין על ידי נישואין ובין על ידי זנות, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומת בית אביה, שהרי אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה".
ומשמע מהכתוב, שאם יש לה זרע מישראל, אינה שבה אל בית אביה, ואינה אוכלת בתרומה.
וכשם שהיא נפסלת מאכילה בתרומת בית אביה, בגלל זרעה מישראל, כן היא נפסלת בגללו מאכילת תרומה בשביל בנה מכהן.
ואולם יש בדבר חילוקי דינים [ראה משנה לקמן פו א, ומקור דין זה ראה ברש"י סט א ד"ה כן, וברש"י פו ב, ד"ה מת].
ונסתפקו האחרונים אם גם בן מישראל שנולד לה על ידי זנות, פוסל אותה מאכילת תרומה שאוכלת בשביל בנה מכהן.
הערות
[1] ראה שיטת רש"י לקמן במשנה סא עמוד א וב, ובמה שנתבאר שם בהערות; ובסוגיא לקמן סח ב, מבואר עוד לימוד על אשה הנבעלת לאסור לה שהיא פסולה לכהונה, ראה שם.
[2] פשוטן של דברים הוא, שאף בת הכהן היא כהנת, ומדין זה אוכלת היא בתרומה, וכך נקטו הקרן אורה והערוך לנר, ראה דבריהם על התוספות נז א ד"ה ואי. אלא שיש מן האחרונים שכתבו, שאף בת כהן אינה אוכלת אלא מפני שהיא ברשות אביה.
[3] פשוטן של דברים, שאין לאשה דין עצמי של אכילה בתרומה, שהרי למדנו דין אכילתן בתרומה ממה שאמרה תורה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו", ובכלל דין זה אף העבדים והבהמה, שהאדון הוא זה שמאכילם בתרומה, וכדין העבד כן דין האשה, וזו היא דעת הקרן אורה והערוך לנר, ראה דבריהם בדף נז א על דברי התוספות ד"ה ואי. אולם יש מן האחרונים שהוכיחו, שאין אכילת האשה שוה לאכילת עבד ושפחה, אלא דין עצמי יש באשת כהן המאכילתה בתרומה, וזו היא דעת הקובץ הערות בתוספות שם. ועיין עוד בחזון איש כאן, ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי שהאריכו בענין זה.
[4] כן הוכיחו אחרונים מכמה מקומות, שאף בתרומת בעלה אינה אוכלת. וראה לקמן נז א בקרן אורה ערוך לנר רש"ש וקובץ הערות שדנו בדבר, למה תהא נפסלת, הואיל ומחמת שם חללות עצמה אין כאן לכאורה אלא רק ענין של "זרות", ולא פסול לאכילת תרומה, ואם כן האשה שאוכלת מחמת קנין כספו של כהן, אין לה חסרון של זרה, ולמה לא תאכל בתרומה? וראה עוד בזה בקהלות יעקב הנדמ"ח סימן מ.
מתניתין:
הבא על יבמתו הזקוקה לו ליבום:
א. בין שבא עליה בשוגג, שהיה סבור בשעת ביאה שהוא בא על אשתו או אשה אחרת, ולא ידע שהיא יבמתו.
בין שבא עליה במזיד, שהיתה כוונתו לשם זנות ולא לשם מצוה.
בין שבא עליה באונס, ויתבאר בגמרא באיזה אופן היה האונס.
בין ברצון, שידע שהיא יבמתו ונתכוין לקנותה. [5]
ואפילו היה הוא שוגג והיא מזידה.
או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת, שאין שניהם מכוונים לשם מצוה.
או שהיה הוא אנוס והיא לא אנוסה, אלא שוגגת או מזידה.
או שהיתה היא אנוסה והוא לא אנוס אלא שוגג או מזיד, ונמצא שאין שניהם מכונים לשם מצוה.
אחד המערה [ביאה שאינה גמורה] ביבמתו, ואחד הגומר את ביאתו ביבמתו.
בכל האופנים שנזכרו, הרי זה קנה את יבמתו לאשה -
ולא חילק הכתוב בין ביאה לביאה.
ומכך אתה למד, שאחד הבא על יבמתו כדרכה, ואחד הבא עליה בא עליה שלא כדרכה, הרי זה קנה את יבמתו לאשה [תוספות בשם רש"י, ורש"י בגמרא].
וכשם שהביאות האלו קונות ביבמה, [6], כן פוסלות ביאות אלו את הנשים הנפסלות על ידי ביאה לכהונה ולתרומה, ולפיכך:
ב. הבא על אחת מכל העריות שבתורה, ונעשית זונה על ידי ביאתו להיאסר לכהן, ונפסלת על ידי ביאתו בתרומה.
או שבא כהן על אחת מהפסולות לכהונה, ונעשית חללה על ידי ביאתו, כגון:
אלמנה שנבעלה לכהן גדול,
או שנבעלה גרושה לכהן הדיוט,
או שנבעלה חלוצה לכהן הדיוט שהוא אסור בה מדרבנן,
ונעשו כל אלו חללות מדאורייתא או מדרבנן.
בכל אלו - אם בא עליה באחת מהביאות שנזכרו, הרי הוא פוסל אותה, וכפי ששנינו במשנה בסופה "פסלה". [7]
וכן ממזרת שנבעלה לישראל בביאות אלו, וכן נתינה [גבעונים שנתגיירו בעורמה בימי יהושע, ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים, ואסורים הם לבוא בקהל, [8]] שנבעלה לישראל בביאות אלו הרי הם נענשים עליה. [9]
[פיסקא זו אינה שייכת ללשון "פסלה" האמור בסוף המשנה, הואיל ואינן נפסלות על ידי ביאתן, רש"י; והרשב"א כתב שבגירסאות מדויקות אין מופיעה פיסקא זו כלל, כיון שאינה שייכת לענין פסול שהוא נידון משנתנו].
ג. וכן אם נבעלה בת ישראל לממזר ולנתין שהם פוסלים אותה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תא כל".
בכל אלו - פסלה הבועל לאשה, בכל אופני הביאות שנזכרו.
ולא חילק באלו בין ביאה לביאה, שאף אם לא גמר ביאתו אלא הערה בה בלבד, הרי זה פסלה [תוספות בשם רש"י].
גמרא:
שנינו במשנה: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס - קנה:
והוינן בה: מאי "אפילו"?
ומשנינן: "לא מיבעיא" קאמר.
לא מיבעיא כשהוא שוגג והיא קמכוונא למצוה, אי נמי, הוא מזיד והיא קמכוונא למצוה, שקנה את יבמתו.
אלא אפילו הוא שוגג והיא מזידה, או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת [ב"ח], דתרווייהו [שניהם, היבם ויבמתו] לא קמכווני לשם מצוה, אפילו הכי קנה
תני רבי חייא: אפילו היו שניהם, היבם והיבמה, שוגגים, או שהיו שניהם מזידים, או שהיו שניהם אנוסים, בכל אלו הרי זה קנה. [10]
ומפרשת הגמרא תחילה את משנתנו, ואחר כך את מה ששנה רבי חייא:
"אנוס" דמתניתין - היכי דמי, כיצד והאיך נאנס? אילימא, אם נאמר לפרש: כשאנסוהו עובדי כוכבים, והביאוהו על יבמתו, והדביקוהו בה כשלא היה אברו מקושה, ונתקשה, ובא עליה [נתבאר על פי תוספות].
אי אפשר לפרש כן, כי:
והאמר רבא: אין טענת אונס למי שבא על הערוה!
א. קיימא לן שבגילוי עריות, אפילו איימו עליו בעונש מיתה לעשות מעשה, הרי זה יהרג ואל יעבור.
ב. נתקשה אדם בשנתו או לאשתו, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויכול להישמט מהם, אם על ידי שיישמט מהם הוא ייהרג, אינו חייב להישמט מהם ולמות, כי הואיל ואין הוא עושה מעשה אלא הם עושים בו את המעשה, והוא אינו אלא כקרקע עולם, אינו חייב להישמט ולמות.
ג. לא היה מקושה, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויודע בעצמו שאם לא יישמט מהם הוא יתקשה, הרי זה חייב להישמט מהם אפילו אם ייהרג, כי אין הוא יכול לומר אנוס אני ואיני אלא קרקע עולם.
והטעם: לפי שאין קישוי האבר אלא לדעת, ונמצא שהוא זה שעושה את הביאה ולא האדם האחר שהדביקו, ולפיכך חייב למות ולא לבוא עליה [נתבאר על פי תוספות].
והואיל והקישוי, לדעת הוא, אם כן אין זה אונס, ואין צריכה משנתנו להשמיענו שהוא קנה. [11]
אלא שמא תאמר שמשנתנו עוסקת בישן שבא על יבמתו. [12]
אף זו אי אפשר לומר, כיון שלא יקנה את יבמתו, כי:
האמר רב יהודה:
הערות
[5] כתבו התוספות: אע"ג דפשיטא הוא, קתני ליה, דהכי אורחא בכל דוכתי.
[6] לשון רש"י: וכן הבא על אחת מכל העריות באחת מכל הביאות הללו. משמע שנתכוין לומר כל הביאות ממש שנזכרו במשנה, שוגג ומזיד, אונס ורצון, גמר ביאה והעראה, כדרכה ושלא כדרכה, כל אלו נוהגים אף במה שאמור בהמשך המשנה. ומיהו על ממזרת ונתינה לישראל אי אפשר לפרש כן, שהרי פירשה רש"י לענין עונש, ואי אפשר שייענש האנוס. וראה עוד בדברי רש"י אלו בהערות בסוגיא לקמן נו ב.
[7] כתב רש"י בד"ה פסלה [לפי גירסת המהרש"ל]: וגרושה [שנבעלה לכהן הדיוט] מיפסלא מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן, דשויה חללה. ביאור הדברים: גבי גרושה אי אפשר לדון בה פסול לענין כהונה, שהרי פסולה ועומדת אפילו לכהן הדיוט, ומה שאמרה המשנה "פסלה" לגבי גרושה וחלוצה היינו שפסלה מתרומת בית אביה, אבל לכהונה כבר פסולה היא קודם ביאתו; אבל באלמנה שלא נפסלה מתחילה אלא לכהן גדול, מתפרש לשון "פסלה" אף לענין פיסולה לכהן הדיוט כיון שנעשית חללה.
[8] רש"י לקמן עח ב. ראה בהערות שם בביאור ענין הנתינה ביתר אריכות.
[9] כתב רש"י: "ממזרת ונתינה - לאו אפסולה לכהונה קאי, דהא פסולה וקיימא", כלומר: אי אפשר לומר שנזכרה ביאת ישראל בממזרת ונתינה במשנתנו לענין פסול לכהונה [וכפי שהיה משמע בפשטות מלשון המשנה בסופה: ממזרת ונתינה לישראל וכו' פסלה], כיון שכבר פסולה היא קודם הביאה ואפילו לישראל. "ולענין תרומה דבי נשא, נמי ליכא למימר", כלומר: ואף אי אפשר לפרש לשון "פסלה" האמור במשנתנו לענין תרומה, שתיאסר מלאכול בתרומת בית אביה [וכגרושה שנבעלה לכהן, כמו שכתב רש"י לעיל והובא בהערה לעיל], כי הממזרת פסולה היא מלאכול בתרומת בית אביה אף קודם שנבעלה [ראה טעם הדבר בקובץ הערות אות שצט, ובקהלות יעקב הנדמ"ח ריש סימן לט] ; ואף בנתינה "לאפסולה מן התרומה לא שייך בנתינה כלל" [לשון הריטב"א, וראה בדברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח, שהאריך בביאור הדברים]. "ועוד, ביאת כשר - מאי מגרעא לה". כלומר: ואף אם שייך היה בממזרת ובנתינה קודם שנבעלה לישראל תרומה דבי נשא, מכל מקום ביאה זו שנבעלה עכשיו אי אפשר שיפסלנה מאותה תרומה [כיון שאין היא מפסולי כהונה שתיעשה "חללה" ותיפסל], כי אינך יכול לפוסלה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", שהרי הוא הכשר והיא הפסולה, ולא אמרה תורה אלא "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ולא כשהוא כשר והיא הזרה. "אלא לענין העראה [והוא הדין ביאה שלא כדרכה] נקטה, ולמילקי עליה" כלומר: לא נזכרו הממזרת והנתינה במשנתנו, אלא ללמדך, שלא חילק בין ביאה לביאה לענין מלקות ולא לענין פסול, ולשון "פסלה" אינו עולה עליהן.
[10] בתוספות במעילה ב א ד"ה ששחטן, מבואר, שדין זה של רבי חייא הוי רבותא טפי מן האמור במשנה, ונתנו טעם למה לא שנינו במשנה את חידושו של רבי חייא, ראה שם.
[11] הוכיחו התוספות מסוגייתנו, שהבא על יבמתו בלא קישוי ["משמש מת"] לא קנאה, ראה בדבריהם סגנון הוכחתם, וראה עוד בקרן אורה מה שכתב על דבריהם.
[12] רש"י כתב: אלא בישן, שנתקשה כשהוא ישן, ומשמע מלשונו, שאף לפי אוקימתא זו מיירי שהדביקוהו על הערוה, אלא מתוך שהקשתה הגמרא שאין קישוי אלא לדעת, על זה מוסיפה הגמרא שהיה ישן ונתקשה בשנתו ולא מדעתו.
בגמרא אלא איידי דתנא חלץ ועשה מאמר: ק"ק למה לא קאמר דנקט חלץ ונתן גט איידי דחלץ ועשה מאמר ובעל ועשה מאמר איידי דבעל ונתן גט דהכי שפיר טפי דהוי איידי דחלץ דקתני ברישא ולא איידי דעשה מאמר דקתני בסיפא וגם בזה הוי השני איידי דומין להדדי אבל לפי מה דאמר בגמרא באחד אמרינן דקתני סיפא איידי דרישא ובאחד אמרינן דקתני רישא איידי דסיפא:
שם ברש"י ד"ה סד"א לגזור גט: דלא תיסגי לי' בגט בלא חליצה: עיין ברשב"א שהקשה על פי' רש"י דהא בכל מקום דאמרינן אין אחר ביאה וחליצה כלום הפי' דאין מהני מידי אחריו ולפי פירוש רש"י הענין הכא דלא צריך מידי אחריו ולכן פי' הוא דסד"א לגזור אטו גט דקודם ביאה דאי נימא דגט אחר ביאה לא מהני שיכול להחזירה יטעה בכך דגם קודם ביאה לא מהני, ולענ"ד יש ליתן טעם מ"ט לא פי' רש"י כן דכיון דלפי המבואר בסוגין פליגי ת"ק דמתניתן ואבא יוסי בן חנן דברייתא אי גזרינן חליצה משום ביאה אי לא דלת"ק לא גזרינן דחליצה פסולה יהי' אחריה כלום אטו ביאה פסולה כיון דהא דביאה פסולה יש אחרי' כלום גופא משום גזירה הוא ולכן לא הי' יכול לפרש דקמ"ל בבעל ונתן גט דלא מהני דלא גזרינן אטו גט דקודם בעילה דג"כ יאמר דלא מהני דזה כבר שמעינן דלא גזרינן הכי כיון דהא דגט קודם בעילה מהני גופא הוא רק משום גזירה אטו חליצה דקודם בעילה ומהא דאמרינן דביאה פסולה יש אחרי' כלום וחליצה פסולה אין אחרי' כלום כבר שמעינן דלא גזרינן שיבא לעבור בדבר שאין אסור רק משום גזירה ולכן פי' רש"י דקמ"ל דלא גזרינן שיפטור בגט בלא חליצה דזה איסור דאורייתא הוא, ומה שהקשה הרשב"א דבמשמעות לשון אין אחר חליצה וביאה כלום אינו רק דלא מהני מידי בתרה י"ל דכבר מוכח ממה דכתבו התוספ' במתניתן (נ'.) דבמשמעות אין אחר חליצה כלום הוא ג"כ דלא צריך מידי אבתרה וכן פי' רש"י גופא לעיל (נ': ד"ה אין אחרי' כלום) וז"ל ונפקא בגט ובלא חליצה ואי הדר וכו' ע"ש, הרי דבמשמעות לשון אין אחרי' ג"כ דל"צ חליצה, וא"ש ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אפי' רש"י דלפ"ז מאי פריך בעל ועשה מאמר ל"ל ופי' רש"י הא אשתו היא למה לא נימא ג"כ הכי דקמ"ל דלא צריך חליצה אבתרה דסד"א דגזרינן אטו מאמר בלא ביאה ג"כ יסבור דסגי במאמר לסלק הזיקה וכמו דקמ"ל דלא גזרינן דיטעה דגט בלא ביאה מסלק הזיקה, אבל י"ל דודאי בגט אחר ביאה שייך למגזר שפיר אטו גט בלא ביאה דאי פתח בגט כיון דאז אסור לבעול עוד ודאי שייך שיבא לידי תקלה לסבור דגט סלק הזיקה אבל בפתח במאמר כיון דאז מותר לבעול אחר מאמר לא גזרינן שמא יסבור דמאמר סילק הזיקה דאדרבא יבעול אחר מאמר כמצותה:
פרק הבא על יבמתו
ברש"י ד"ה פסלה לכהונה. משום זונה: ק"ק הא אלמנה לכה"ג חללה נעשית ולא זונה, ונ"ל דהא דפי' משום זונה קאי אאחת מכל העריות אבל בפסול כהונה משום חללה פסלה ולא משום זונה, שוב ראיתי בתוספ' י"ט שהקשה כן על הברטנורא ולא הזכיר שהברטנורא לא כתב רק דברי רש"י וכונתו כמש"כ:
בד"ה ממזרת ונתינה. דהא פסולה וקיימא: גם לענין פסול הוי מצי למימר נפקותא למלקות דפסלה נמי משום זונה לענין שאם בא כהן עלי' אח"כ חייב משום זונה בהדי לאו דממזרת דהא לשיטתו לקמן (ס"א.) נעשית זונה מביאת חייבי לאווין ע"ש בתוספ' וא"ל הא אין איסור חל על איסור דשאני איסור זונה דחשיב איסור מוסיף כיון ששם זנות פוסל בישראל כדאמרינן בקדושין (ע"ז:) ע"ש וה"נ משכחת שם זנות פוסל בממזרת שאם היתה נשואה לממזר או לשאר פסול קהל וזנתה תחתיו נאסרה ע"י זנות, גם מש"כ ועוד ביאת כשר מאי מגרעא לה, ק"ק דהא ודאי אי לאו דפסולה וקיימא ביאת כשר עושה אותה זונה לדעת רש"י דס"ל דמח"ל נעשית זונה כגון מי שבא על צרת יבמתו למ"ד דהיא בלאו וכגון מי שבא על אנוסת אביו לר"י אף דכשר הוא מכ"מ עושה אותה זונה וא"כ ליכא להקשות רק דהרי פסולה וקיימא וזהו קושיא קמייתא:
בא"ד. נמי ליכא למימר: הנה נסתפקתי ממזרת בת כהן אי מותרת בתרומה ואין לומר כיון דאמה נבעלה לחייבי כריתות הרי חללות היא ובתה דלכאורה שפיר משכחת ע"פ מה דאמרינן בקידושין (דף ע"ז) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עלי' נעשית חללה וא"כ כשנתעברה בביאה ראשונה דאכתי אמה לא היתה חללה גם היא אינה רק מחזרת ולא חללה והרי חילול בתה לא אתיא אלא מחלול דידה וא"כ לכאורה שפיר משכחת דממזרת תפסל מתרומה דבי נשא ע"י ביאת איסור, שוב ראיתי בריטב"א בשמעתין שנראה מדבריו שנסתפק ג"כ בזה, אכן א"ע לכאורה נראה פשיטא דפסולה ממזרת לתרומה שהרי לקמן (נ"ה:) כתבו התוספ' דלכ"ע אי אפשר שתתעבר אשה ע"י העראה ע"ש וכיון דכשבא על הערוה משעת העראה נעשית זונה א"כ בסוף ביאה כשנתעברה כבר היתה חללה וגם בתה מחוללת, אבל יש ליישב זה לריטב"א לשיטתו דכתב בקדושין (דף ע"ז) דהיכא דוצר ביאתו לא נעשית זונה עד גמר ביאה ע"ש, אכן עכ"פ מדברי רש"י דכאן מוכח דס"ל דממזרת פסולה לאכול תרומת בית אביה ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (נ"ז.) עוד:
שם בתוספ' ד"ה הבא על יבמתו. אבל בפ"ב דב"ק: הכי הוי מצי להקשות ג"כ אברייתא דע"ז (נ"ד.) וע"ש בפי' רש"י דלפי מה שכתב שם מתורץ גם קושיתם הכא וכ"כ באמת בתוספ' הרא"ש כאן:
בא"ד. וי"מ דה"ק בין שיהא: ק"ק דהכי הוי מצי לתרץ גם כן אמה דמקשה בסנהדרין (ע"ט:) אילימא שאינו מתכוין כלל היינו שוגג ע"ש, וי"ל דמזיד באינו מתכוין לא משכחת לה דדוקא לענין אונס תרצו שפיר דזה משכחת בין בשוגג בין במזיד וכן ל"ק לדברי רש"י הנ"ל וכמו שתירץ גם התוספ' הרא"ש דנקט רצון אגב מזיד דא"כ גם לענין שוגג היינו אינו מתכוין ליתרץ הכי דז"א דהתם יקשה דמזיד היינו מתכוון ג"כ ולא ליתני רק חדא:
בד"ה הוא אנוס וי"ל דאגב דנקט ברישא: עיין במהרש"א מ"ב שכתב דלפי תי' זה לא קאי אפילו דסיפא אהיא אנוסה והוא לא אנוס אבל לתי' בתרא שפיר קאי אהיא אנוסה, לפענ"ד י"ל דגם לתי' קמא הך אפילו קאי שפיר אהיא אנוסה, לפי הי"מ בתוס' דלעיל דבין באונס קאי אשוגג ומזיד דרישא א"כ שפיר מוסיף היא אנוסה דסיפא דמרישא לא שמעינן אלא כשאחד מהן אונס בשוגג או במזיד שלו וסיפא אשמעינן אפילו כששניה' לא מכוונין לשם מצוה רק שהאחד הוא אונס בשוגג ומזיד שלו והאחד לא א"כ שפיר הוי תרתי לריעותא בהיא אנוסה דסיפא דשניהם לא מכוונים לשם מצוה רק דהוי מצי למיתני דשניהם אנוסים בשוגג או מזיד שלהם דהוי רבותא טפי וע"ז תירצו דנקיט אגב רישא, ותירוץ א"נ י"ל דקאי לשיטה ראשונה דהתוספ' דלעיל דהך באונס קאי לעצמו ולא קאי אשוגג ומזיד דרישא:
בד"ה ולא חילק. ואין נראה לר"י: ביישוב קושיתם י"ל דרש"י פי' במתניתן כסלקא דעתך דגמרא דלקמן וכדרכו בכל מקום לפרש במתניתן כדעת הס"ד דגמרא והרי התירצן הראשון תירץ לקמן כן מאי וכן אהעראה הרי דהוי סבר דרישא איירי בהעראה והרי גם אופן פי' רש"י כס"ד דהגמרא, ומה שהביאו התוספ' דבבא שניי' פי' רש"י אשלא כדרכה אין זה ברש"י דלפנינו, ומה שהגי' המהרש"ל דבבא ראשונה דקאי אשניהם אהעראה ואשלא כדרכה הוא תימא מנ"ל כן אחר שגם התוספ' לא היה לפניהם גירסא זו:
בד"ה שאנסוהו משמש מת בעריות פטור: עדיפא מזה הוי מצי למימר דהא לרבא הוא דפריך אמה דאמר דאין אונס לערו' ורבא הוא המ"ד משמש מב"ע פטור בשבועות (דף י"ח) וא"כ פריך לרבא לשיטתו. גם מה שכתבו דילפינן קיחה מעריות ק"ק דהא ע"כ לענין ילפותא דיבמה מעריות לית לן גז"ש דקיחה דהא לקמן (נ"ה:) לענין העראה יליף יבמה מאשה לבעלה בגז"ש דביאה ואשה מעריות מגז"ש דקיחה, ואולי גם התוספ' אהך גז"ש כפולה סמכו אלא שקצרו:
בד"ה אין אונס. יהרג ואל יעבור: ק"ק אכתי צריך רבא להשמיענו דאי משום יהרג וא"י אם עבר ולא מסר עצמו להריגה אינו חיוב כמש"כ התוספ' לקמן אבל משום הך דא"ק אלא לדעת נהרג כמו שפסק הרמב"ם, וי"ל דהתוספ' סוברים כהדיעה שהובא ברמב"ן ורשב"א דאף דא"ק אלא לדעת מכ"מ אינו נהרג כיון דהאונס גרם הקישוי ודלא כהרמב"ם ע"ש:
בא"ד. או שיודע שלא יתקשה: מתוספ' הרא"ש נראה דאין נפקותא בזה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב וא"כ לא שייך זה לרבא דפסקינן כוותי' ודאליבי' איירי הסוגיא דכאן, אבל לענ"ד י"ל דלא כהרא"ש דגם לדידן איכא נפקותא ע"פ מה שפסק הרמב"ם דבקרוב בשר ע"י חבוק ונישוק אפילו בלא ביאה איכא לאו דלא תקרבו ולפי המבואר בי"ד (סי' קנ"ז) גם בזה יהרג ואל יעבור:
בא"ד. דאדרבא חייו קודמין: לכאורה זה אינו רק לדעת ר"ע בב"מ (ס"ב:) דדרש וחי אחיך עמך כן אבל לדעת בן פטורא שם דמוטב דימותו שניהם ואל יראה א' במיתת חבירו לא מותר להניח עצמו לזרוק על התינוק אכן מכ"מ כתבו התוספ' שפיר כיון דהלכה כר"ע, אבל א"ע נ"ל שיש לומר דהכא גם לבן פטורא הדין כן דהנה יש להסתפק לב"פ אם בעל המים עדיין לא שתה כלום וחבירו כבר שתה אבל לא כל צרכו ואם ישתו שניהם דהיינו שחבירו ישתה עוד מעט יחי' חבירו והוא ימות ואם ישתה הוא לבדו יחי' הוא וחבירו ימות איך הדין בזה כיון דבזה לא שייך סברת ב"פ דאל יראה א' במיתת חבירו דממנ"פ האחד רואה במיתת חבירו ונ"ל דבזה גם ב"פ מודה דישתה הוא דחייו קודמין, ובזה א"ש מה דקשה לכאורה דב"פ האי עמך מאי עביד לי' וא"ל דס"ל כר' אלעזר ומפיק לדר' אלעזר דא"כ ר"י כתנאי אמרה למלתי' ושם משמע דלא משכח תנאי אלא לבסוף, אבל לפ"ז י"ל דבזה גם ב"פ מודה דדרשינן עמך רק דפליגי אי דרשינן גם לענין זה היכי דאפשר שאין א' רואה במיתת חבירו, ולפ"ז הכא נמי דממנ"פ א' רואה במיתת חבירו דאם נזרק התינוק מת והוא חי ואם לא מנית לזרוק הוא נהרג והתינוק חי בזה י"ל דגם ב"פ מודה דחייו קודמין, שוב ראיתי בריטב"א בב"מ (שם) שכתב וז"ל והכי דרש לי' בן פטורא לקרא וחי אחיך עמך כלומר עמך יחי' שאם יוכל לחיות עמך הרי טוב ואם לאו מוטב שימותו שניהם ואית דאמרי מואהבת לרעך כמוך עכ"ל, ונ"ל דגם לפי טעם זה הדין כמו שכתבנו כיון שהתורה לא הקפיד רק או שיחי עמך או שניהם לא יחיו אבל בכה"ג דממנ"פ א' יחי' ואחד לא מוטב שיחי' הוא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0