דף נה - ב
אתיא העראה בחייבי עשה מחייבי לאוין, שנתרבתה בהן העראה, בגזירה שוה "ביאה ביאה".
[כתיב בחייבי עשה "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".
וכתיב בחייבי לאוין "לא יבוא ממזר בקהל ה'"].
וממשיכה הגמרא לבאר: יבמה לשוק [יבמה שהיא זקוקה ליבם, ואסורה להבעל לאיש זר] - מנלן שאפילו בהעראה בעלמא היא אסורה?
ותמהה הגמרא על השאלה: למה צריכים אנו לחפש מקור מהכתוב כדי ללמוד ממנו שיבמה לשוק אסורה אפילו בהעראה, והרי:
אי למאן דאמר יבמה לשוק אסורה להבעל לזר באיסור לאו, כדכתיב "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" - הרי לאו הוא, וכבר למדנו את איסור ההעראה בחייבי לאוין.
אי למאן דאמר אסורה היא לזר בעשה, דכתיב "יבמה יבוא עליה" - יבמה ולא זר, ולאו הבא מכלל עשה הוא "עשה" [1] - הרי איסור עשה הוא, וכבר למדנו את איסור ההעראה בחייבי עשה.
אלא, הכי קאמרינן: יבמה שנקנית ליבם בביאה - מנלן שהיא נקנית אפילו בהעראה גרידא?
אתיא קניה של העראת יבם ביבמתו בגזירה שוה "ביאה ביאה" מחייבי לאוין, שנתרבתה בהן ההעראה.
[דכתיב "יבמה יבוא עליה", וכתיב "לא יבוא ממזר"].
וממשיכה הגמרא לבאר את דיני ההעראה:
אשה הנקנית לבעלה בקידושי ביאה - מנין שהיא נקנית לבעלה בהעראה גרידא כשמקדשה בביאה?
אתיא קנין אשה לבעלה בהעראה בגזירה שוה "קיחה קיחה".
[כתיב "כי יקח איש אשה, ובעלה", שמכאן למדנו קידושי ביאה באשה. וכתיב "איש אשר יקח את אחותו", שהיא מחייבי כריתות, שנתרבתה בהן ההעראה].
אמר רבא:
כתיב בשפחה חרופה: ואיש כי ישכב את אשה "שכבת זרע" והיא שפחה נחרפת לאיש.
וכתיב באשת איש: ואל אשת עמיתך לא תתן "שכבתך לזרע" לטמאה בה.
וכתיב בסוטה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה "שכבת זרע" [כלומר: ויש להסתפק שמא שכב איש אותה שכבת זרע], ונעלם מעיני אישה, ונסתרה [נתייחדה עם איש אחר, ולכן היא בספק שמא] והיא נטמאה [יתכן שנטמאה; ודרשו חז"ל: שהיא טמאה משעת סתירה לבעלה, ואסור הוא בה].
ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [וכבר עבר עליו רוח קנאה, שהיה חושד את אשתו עם אותו איש והתרה בה קודם שנסתרה: אל תסתרי עמו]. והביא האיש את אשתו אל הכהן. והשקה את האשה את מי המרים המאררים.
ומפרש רבא:
למה לי מה דכתב רחמנא "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע" בשפחה חרופה,
ולמה לי דכתב: שכבת זרע ["לא תתן שכבתך לזרע"] באשת איש, ולמה לי דכתב: ושכב איש אותה "שכבת זרע" בסוטה? [2]
"שכבת זרע" דשפחה חרופה כתב רחמנא כדי ללמדנו כדאמרן, לומר, שאין חייבין עליה אלא בגמר ביאה.
ו"שכבת זרע" דאשת איש כתב רחמנא כדי ללמד: פרט למשמש עם אשת איש באבר מת [ללא קישוי], שאינו חייב עליה, כיון שאינו מזריע.
ומקשינן: הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות פטור, הרי שפיר יש לומר שבא הכתוב למעט משמש מת באשת איש.
אלא למאן דאמר אפילו משמש מת בעריות הרי הוא חייב -
מאי איכא למימר? מה בא "שכבת זרע" האמור באשת איש למעט?
אלא "שכבת זרע" האמורה באשת איש, נכתבה כדי ללמדנו: פרט למשמש אשת איש כשהיא מתה, שאינו חייב עליה, כיון שאינה מזרעת.
והוצרכה התורה למעט אשת איש שמתה מאיסור אשת איש. כיון דסלקא דעתך אמינא: הואיל ולאחר [גירסת רש"י] מיתה נמי איקרי "שארו", כדכתיב גבי מצות טומאת כהן למת: "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם "לשארו" הקרוב אליו". ואמרינן: שארו - זו אשתו.
ולכן הוה אמינא שליחייב עלה נמי מי שבא עליה לאחר מיתה בחיוב הבא על אשת איש.
קא משמע לן שאין חייבים על אשה מתה משום אשת איש. [3]
תו מפרשינן: "שכבת זרע", דכתיב לגבי סוטה - למה לי? [4]
לכדתניא: "שכבת זרע" פרט לדבר אחר.
ומפרשינן: מאי "דבר אחר"? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא תיבעל שלא כדרכה, שאינו קינוי להיאסר עליו ולשתות, אף אם נסתרה. [5]
אמר תמה ליה רבא לרב ששת: והרי "משכבי אשה" [שתי משכבות במשמע: כדרכה ושלא כדרכה] כתיב. והקישם הכתוב זה לזה לכל דין, והאיך תאמר שבא הכתוב למעט בסוטה ביאה שלא כדרכה?!
אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים [מיעוך דדים, ודש מבחוץ בשאר אברים, רש"י].
אמר תמה ליה אביי: וכי היינו אומרים, שאפילו אם נהגה האשה בדרך פריצותא [פריצות בעלמא], גם אסר רחמנא אותה עליו, עד שהוצרכה התורה למעט זאת בהדיא?! [6]
אלא, אמר אביי: פרט לשקינא לה ב"נשיקה", וכפי שיבואר, שאינה נאסרת עליו בכך, ואינה שותה.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר העראה - שנתרבתה בכל מקום, וכן בסוטה להיאסר עליו - זו הכנסת עטרה של האבר, שהיא החלק המעובה בבשר, הרי ניחא שבא הכתוב למעט "נשיקה", שאינה אלא נגיעת האבר באותו מקום.
אלא למאן דאמר העראה שנתרבתה בכל מקום זו נשיקה - מאי איכא למימר? [7]
ומפרשינן: אלא לעולם, לכך אמרה תורה "שכבת זרע" בסוטה, כדי למעט לשקינא לה דרך אברים, שאינה נאסרת עליו.
ומה שהקשית, וכי משום פריצותא אסר רחמנא את אשתו עליו?! לא תיקשי, כי אכן איצטריך הכתוב למעט קינוי דרך אברים שאינה נאסרת עליו, כי:
סלקא דעתך אמינא, שאיסור האשה בקפידא דבעל תלה רחמנא, [8] והא קא קפיד אפילו על דרך אברים.
לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאם קינא לה דרך אברים אינה נאסרת עליו.
אמר שמואל: העראה האמורה בכל מקום זו נשיקה של האבר באותו מקום. והיא נחשבת לביאה, כי משל לאדם שמניח אצבעו על פיו - אי אפשר שלא ידחוק הבשר, ויכנס בשר האצבע מעט לתוך הפה.
ואף כאן, בנשיקת האבר באותו מקום, דוחק האבר את הבשר, ויש כאן ביאה.
כי אתא רבה בר בר חנה אמר משמו של רבי יוחנן: [9]
גמר ביאה בשפחה חרופה [שאין חייבים עליה אלא בגמר ביאה, כפי שנתבאר לעיל] - זו הכנסת עטרה!
העטרה ראש הגיד היא, ואינה מן הגיד, אלא בשר.
מתיב רב ששת מברייתא, על מה שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שהכנסת עטרה היא גמר ביאה האמורה בשפחה חרופה -
דתניא: "שכבת זרע" האמורה בשפחה חרופה, באה ללמד שאינו חייב אלא על ביאת המירוק [מירוק לשון גמר הוא, כלומר ביאה גמורה, בכניסת כל האבר] שבה הוא מזריע [10] -
ומדייק רב ששת: מאי לאו, האם אין כונת הברייתא שאינו חייב אלא על ביאת ה"מירוק", לומר שצריך מירוק גיד, דהיינו, הכנסתו לגמרי.
ומוכח שאין די בהכנסת עטרה בשפחה חרופה, אלא צריך להכניס את הגיד כולו, ותיקשי לרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן!?
ומשנינן: לא למירוק הגיד התכוונה הברייתא, אלא למירוק העטרה, שהכנסת העטרה גרידא נחשבת לגמר ביאה.
כי אתא רב דימי אמר משמו של רבי יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה!
וכיון שהכנסת העטרה נחשבת רק כתחילת ביאה ["העראה"], משמע שגמר ביאה בשפחה חרופה היא ביאת מירוק הגיד.
אמרו ליה: והא רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן לא אמר הכי, שהרי הוא אמר שהכנסת עטרה חשובה גמר ביאה, וממילא משמע שהעראה היא נשיקה?!
אמר להו רב דימי: אי איהו שקראי, או אנא שקראי [או אני שקרן או שהוא שקרן].
כי אתא רבין אמר גם הוא משמו של רבי יוחנן כדברי רב דימי, שאמר משמו של רבי יוחנן:
העראה - זו הכנסת עטרה.
ומבארת הגמרא: רבין [משמו של רבי יוחנן] אדרבה בר בר חנה [משמו של רבי יוחנן] - ודאי פליג!
שהרי רבין סובר שהעראה זו הכנסת עטרה, ובהכרח שגמר ביאה הוא יותר מהכנסת עטרה. ואילו רבה בר בר חנה הרי אמר בשם רבי יוחנן שגמר ביאה הוא הכנסת עטרה.
ואולם אדשמואל - שאמר העראה זו נשיקה - מי לימא פליג רבין? האם הכרח הוא לומר שרבין האומר בשם רבי יוחנן שהעראה זו הכנסת עטרה חלוק על שמואל האומר שהעראה זו נשיקה? כי יש לומר: מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כדמפרש ואזיל.
ומפרשינן: לא מוכרח הוא שחלוקים הם. כי יש לומר:
מנשיקה ועד הכנסת עטרה - "העראה" קרי לה.
כלומר: שמואל שאמר "העראה זו נשיקה" נקט את הכניסה הפחותה ביותר, לומר שגם היא נקראת "העראה".
ואילו רבין, שאמר "העראה זו הכנסת עטרה", נקט את הכניסה המרובה ביותר שעדיין נקראת העראה ולא גמר ביאה.
כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר משמו של רבי יוחנן:
העראה - זו הכנסת עטרה.
גמר ביאה - גמר ביאה ממש.
הערות
[1] ומה שאמרה תורה "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לא לאיסור לאו הוא בא, אלא כדי ללמד שלא תהיה בה הויה לזר, לומר, שאין קידושין תופסין בה לאיש זר.
[2] כתב רש"י גבי אשת איש: שאין לומר שבא הכתוב למעט העראה, שהרי נתרבו כל העריות האמורות בפרשת עריות לחייבם בהעראה מהיקישא דרבי יונה דלעיל נד ב. ואף גבי סוטה, מה שאין אומרים שבא הכתוב למעט אם קינא לה מהעראה, היינו משום שהעראה נתרבתה לאסור לבעלה כשאר איסורי ביאה, ראה בהמשך הסוגיא בעמוד ב', ובהערה שם.
[3] כתב בקובץ הערות אות תנח: יש בזה שני פירושים: קא משמע לן דאע"ג דהויא שארו לאחר מיתה, מכל מקום פטור, משום דביאת מתה אינה ביאה באשת איש והוא הדין בכל עריות, וכן הוא ברמב"ם פרק א מאיסורי ביאה, וכן נראה מדברי תוספות פרק יש נוחלין דף קיד ד"ה מה. [ולפי גירסת רש"י: הואיל לואחר מיתה נמי איקרי שארו, נראה כצד זה]. אך התוספות כאן ד"ה לאחר, פירשו: קא משמע לן דלאחר מיתה לא מיקריא שארו; וזה לא שייך אלא באשת איש, ולפי זה בשאר עריות הבא על המתה חייב, אלא דבפרק ארבע מיתות ממעט למשמש מתה מקרא אחרינא [וראה עוד שם אריכות בזה].
[4] כתב רש"י: שכבת זרע בסוטה הנסתרת דנאסרת [לבעלה] מספק. אין כוונת רש"י לומר שאין מיעוט "שכבת זרע" בא למעט רק מאיסור לבעלה בביאה שאינה שכבת זרע, ואילו לשתות שותה היא ; אלא לומר שאף לענין איסור מיעטו הכתוב; והוצרך רש"י להזכיר זאת כדי שתתבאר בזה המשך הסוגיא היטב.
[5] ביאר רש"י שני פירושים: האחד: שקינא לה והתרה בה סתם "אל תסתרי עם פלוני", אלא שהדבר ידוע לכל שלא היה חושדה עם אותו איש אלא על ביאה שלא כדרכה. השני: שהתרה בה ואמר: אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה. ובתוספות לקמן, גבי שקינא לה דרך אברים, כתבו: ואם תאמר: הא אפילו אם אמר לה "אך תסתרי" סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי "אל תסתרי" [וקושייתם היא גם על שלא כדרכה כמבואר בתירוצם]. ויש לומר דהכי פירושו: שקינא לה דרך אברים, שאמר לה: איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה.
[6] כתב רש"י: פשיטא דלאו קינוי הוא, דמשום פריצותא לא "מיתסרא עליה"; והוא פירוש ללשון הגמרא "אסר" רחמנא. וביאור הדברים: לענין שתיה, ודאי שאין צריך למעט דרך אברים, כיון שלא תמות על פריצות, אלא שבא הכתוב למעט שאינו קינוי כדי שתיאסר עליו; ועל זה מקשה הגמרא וכי היינו אומרים שתיאסר עליו משום פריצות?!
[7] פירוש, הואיל ונתרבתה העראה בין בחייבי לאוין ובין בחייבי עשה, הרי ממילא נתרבתה העראה לאוסרה עליו גם בסוטה שנסתרה, ואם אתה אומר שהכתוב בא למעט נשיקה, שהיא העראה, הרי משמע שלא תיאסר עליו, וזו אי אפשר כיון שנתרבתה העראה לאיסור.
[8] פירוש, שאם עברה על קפידתו הרי היא נאסרת עליו, אבל אינה שותה וכלשון הגמרא לעיל "אסר" רחמנא, וכפי שנתבאר בהערה לעיל.
[9] אינו בא לחלוק על דברי שמואל. ולקמן בסוגיא מסתפקת הגמרא, אם לדעת שמואל רק נשיקה היא העראה ואילו הכנסת עטרה חשובה כגמר ביאה וכדעת רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן, או שסובר שמואל שמנשיקה ועד הכנסת עטרה הכל חשוב העראה.
[10] כתבו התוספות: נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע, כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה "שכבת זרע", ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה. ביאור דבריהם: הרי אף באשת איש כתבה התורה "שכבת זרע" ללמד שצריך שכבת זרע ומזה הוא שנתמעט משמש מתה, ומכל מקום אין אנו אומרים שצריך "שכבת זרע" ממש, ואף בשפחה חרופה אין צריך "שכבת זרע"ממש, ואינו בא אלא למעט ביאה שאינה ראויה לשכבת זרע.
בגמרא אתיא ביאה ביאה: ק"ק אכתי חייבי ע' דכהונה דהיינו בעולה לכה"ג מנ"ל דהתם לא כתיב ביאה ומשאר חייבי ע' לא אתי דקיל כיון שאינה שוה בכל וגם מח"ל דכהונה לא אתי דקיל ע' מלאו וא"ל דילפינן ג"כ קיחה קיחה דהא כתיב בתולה מעמיו יקח אשה הא דבר הבא מן הכלל אין דנין בגז"ש כקושית התוספ' וא"ל דילפינן כאלו כתיב בתולה מעמיו יערה וילפינן מזה הא בעולה מעמיו לא יערה דא"כ האי יקח אשה בכה"ג הוא קדושי ביאה ומאי קמבעי' לי' בקדושין (דף י') אי כה"ג יכול לקדש בביאה ולפי הפסק הלכה באמת אסור לקדש בביאה כמו שהאריך המשנה למלך (בפ' י"ז מהל' א"ב) ומאי מספקא לי' דא"כ הרי בקרא כתיב קידושי ביאה ואי האי יקח לא מיירי בהעראה אלא בקדושי כסף ושטר מנ"ל העראה בכה"ג בבעולה וא"ל דבאמת כה"ג לא נאסר בהעראה בבעולה דמדברי הרמב"ם (בהל' א"ב פ"א) נראה בפי' דבכל ביאות אסורות אין חילוק בין העראה לגמר ביאה והרמב"ם ס"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה כמש"כ המשנה למלך הנ"ל בשמו, וי"ל דילפינן במה הצד מחייבי ע' ומח"ל דכהונה, דכי פרכת מה לח"ע שכן שו' בכל, ח"ל דכהונה יוכיח וכי פרכת מה לח"ל דכהונה שכן לוקין, חייבי עשה יוכיח, הצד השו' שאסורין וכו', אכן לפ"ז צ"ע מה דאמרינן בכתובות (ל'.) איכא בינייהו בעולה לכה"ג ע"ש הרי דלא אמרינן דילפינן בעולה לכה"ג במה הצד:
שם אלא יבמה ליבם מנ"ל: ק"ק תיפוק לי' דע"כ קני בהעראה דאל"כ איך משכחת יבום כלל הא בהעראה עובר אאיסור כרת דאשת אח וע' דיבום לא מקיים עד גמר ביאה וא"ל כיון דאי אפשר גמר ביאה בלא העראה אתחלתא דמצוה היא וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הרנב"ר (בפ"ב דב"מ) דלכך ה"א דמותר לכהן לכנוס בביה"ק להשיב אבדה אף דלא הוי בעידנא משום דמה דשייך למצוה אף דלא נגמר מכ"מ מקרי אתחלתא דמצוה וא"כ ה"נ דכוותי', דא"כ גם התוספ' לא מתרצים מידי בחגיגה (ב': בד"ה לישא שפחה) ע"ש, ויש לחלק דהתם הביאה בעצמה אינה רק הכשר מצות פרי' ורבי' וא"כ העראה דלא יוכל להוליד אינה מצוה כלל אבל הכא הביאה היא המצוה א"כ כל מה שעושה לגמור הביאה שייך להמצוה אף שלא נגמרה להיות נקנית לו עד גמר ביאה והוי דומיא דהשבת אבדה דבלקיחת האבדה מתחלת המצוה ובהשבתה נגמרת:
שם א"ל רבא משכבי אשה כתיב: ק"ק מאי קושיא הא גם לענין שפחה חרופה ממעטינן משכבת זרע שלא כדרכה דפטור אף דלענין שאר ח"ל דרשינן משכבי אשה לחייב גם אשלא כדרכה כדאמרינן (ספ"ב דכריתות) וי"ל דהכי קפריך דודאי אי בבא על אשת איש פטור שלא כדרכה אין קושיא די"ל דגזיה"כ הוא אבל כיון דבא"א חייב אביאה שלא כדרכה אין סברא לומר דדוקא בביאה כדרכה תאסר סוטה לבעלה ויבדקו אותה המים ובביאה שלא כדרכה לא דמ"ש האיסור שעושה כשתזנה שלא כדרכה מהאיסור שעושה בזנות כדרכה, ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' בסוטה (כ"ו: בד"ה אלא למ"ד העראה) ע"ש, די"ל ג"כ דהכי קפריך כיון דלמ"ד העראה זו נשיקה חייב בבא על א"א בנשיקה מהיכא תיתי לא יבדקו אותה המים ולא תאסר לבעלה ע"י נשיקה:
שם אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל: ק"ל לפי מש"כ דרק אביי לשיטתו דס"ל משמש מת בעריות חייב צריך לאוקמי' שכבת זרע דסוטה למעט נשיקה א"כ מאי קושיא דלמא אביי סובר באמת העראה זו ה"ע ועוד דלאביי לשיטתו ע"כ מוכח דס"ל כן מדהוצרך לתרץ בסנהדרין (ע"ד.) ביכול להציל באחד מאבריו ואי ס"ל העראה ז"נ קושית הש"ס שם מעיקרא ליתא כמו שמתרץ באמת ר"ח שם וי"ל דסוגיא דהכא היא סוגיא דסוטה (דף כ"ו) ושם אשמואל קאי ואשמואל לשיטתו פריך שפיר דס"ל העראה ז"נ וכמש"כ התוספ' שם:
שם כי אתא רב שמואל בר יהודה אר"י: לפ"ז יש כאן ג' פלוגתות לשמואל העראה ז"נ וה"ע הוא גמר ביאה וכן לרבב"ח אר"י אבל לרב דימי ורבין אר"י העראה זו ה"ע ולפי אוקמתא דש"ס שוין לשמואל ושמואל להם דמנשיקה עד ה"ע ועד בכלל העראה הוא ולרב שמואל ב"י אר"י נשיקה לאו כלום והעראה זו ה"ע והרמב"ם פסק כוותי' וכתב ה"ה הטעם דהלכה כר"י לגבי שמואל, ולא זכיתי להבין דעתו דאטו רב דימי ורבין מי לא אמרו ג"כ בשם ר"י והי' טוב יותר להשות דעת ר"י לדשמואל ולפסוק כוותי' ובפרט אחרי דטרח בש"ס לאוקמי' כן והי' לו להרמב"ם לפסוק דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא והוא פסק נשיקה לאו כלום הוא אבל נראה דראית הרמב"ם היא מהא דפריך לעיל היניחא למ"ד זו הכנסת עטרה אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל ואי ס"ד דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא אפילו למ"ד זו ה"ע לא אתיא שפיר וכיון דאביי תירץ הכי ע"כ ס"ל דהעראה זו ה"ע ונשיקה לאו כלום הוא וכן מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל מדהוצרכו כולהו אמוראי לאוקמי שם באוקמתות ואי ס"ד דנשיקה ג"כ העראה הוא קושית הש"ס מעיקרא ליתא אע"כ מוכח דלכולהו אמוראי העראה זו ה"ע ונשיקה לאו כלום הוא וא"ש פסק הרמב"ם, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דלפי המסקנא לא משוינן פלוגתא בין תלמידי ר"י וליכ' רק ב' פלוגתות ובזה ג"כ שיטת הרמב"ם א"ש:
שם ברש"י ד"ה כדאמרן. דבעינן גמר ביאה: ק"ק ל"ל לרש"י למיתלי באשם לפרש תחייב נמי שפחה חרופה הכא מלקות בהעראה דהא הוא מייתי אשם והיא לוקה והרי אדרבא שכבת זרע סמוך יותר לבקורת תהי' דאיירי במלקות דידה וא"ל דהיא באמת נלקה בהעראה ז"א דהא אמרינן כל היכי דהוא אינו מביא אשם היא אינה לוקה וגם מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' א"ב) נראה דפטורה בהעראה, וכן נראה גם מדברי רש"י לעיל (ע"א) במש"כ בד"ה שפחה וז"ל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב ע"ש מכלל דשפחה חרופה פטורה בהעראה, וי"ל כיון דבסוף (פ"ב דכריתות) פליגי תנאי מה היא שפחה חרופה אי שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי או חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע והנה למ"ד דשפחה גמורה היא יש בה ב' איסורים האחד מלא יהי' קדש כשפחה גמורה והאחד לתא דאשת איש כיון דמאורסת לע"ע א"כ כשבא א' על שפחה חרופה אף דהוא אינו אלא באשם היינו משום האיסור שנוסף בשפחה חרופה יותר משפחה בעלמא על זה הוא באשם והיא במלקות אבל מכ"מ לאו דלא יהי' קדש במקומו עומד ללקות עליו אם התרו בו עליו דמי גרעה משפחה דעלמא כיון דאיכא בה ג"כ לתא דא"א וא"כ מה דאמרינן דאשפחה חרופה אינו חייב בהעראה הוא ג"כ רק משום שפחה חרופה אבל מכ"מ משום לא יהי' קדש לוקה אהעראה וכן מה דמקשינן היא והיא זה ג"כ להך עונש דנוסף בה משום שפחה חרופה אבל למ"ד דשפחה חרופה היא חצי' ב"ח אז אין אצלה איסור לאו דלא יהי' קדש כלל כיון דאינה עוד שפחה גמורה, וא"כ י"ל דרש"י מפרש הכא להך מ"ד דשפחה גמורה היא ולכן לא הי' יכול לפרש דאתי שכבת זרע למעט דהוא אינה לוקה אהעראה דהא ודאי היא לוקה משום לאו דלא יהי' קדש אהעראה וכן הוא נמי לוקה אהעראה רק דאשם אינו מתחייב אבל הרמב"ם דפסק שהיא חצי' ב"ח א"כ ליכא אצלה איסור רק דשפחה גמורה לכן פסק שפיר דאינה חייבת מלקות אהעראה, וכן מש"כ רש"י לעיל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב משמע דחרופה פטורה לגמרי בהעראה הוא ג"כ אליבי' דהך מ"ד דחצי' ב"ח, ואף דלפי מה שכתבתי לעיל קאי סוגיא דלעיל למ"ד דשפחה גמורה היא מכ"מ י"ל דרש"י נקט אינה חרופה דהיא לכ"ע בהעראה, אכן אכתי יש להקשות אמה שכתב רש"י כאן מלקות בהעראה עכ"ל שהרי אי לא הוי כתיב שפחה חרופה לא הוי ידעינן כלל דבהעראה יש מלקות שהרי ח"ל ילפינן מדאצטריך ש"ח, וי"ל ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דלפי המסקנא נוכל למילף ח"ל מח"ל דכהונה:
שם בתוספ' ד"ה אשה לבעלה. ולא קני בהעראה: לפי מש"כ התוספ' בקדושין (י"ג.) משמע דאיכא למ"ד דלא יליף גז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון, ובהא א"ש מה דק' בסוגין ומה שהעירו גם התוספ' לקמן קצת איך ילפינן הכא העראה מגז"ש דקיחה קיחה הא קיחה הוא כסף, ולפ"ז א"ש די"ל דש"ס דהכא אזלא אליבי' דהך מ"ד דלא יליף קיחה קיחה משדה עפרון אלא יליף קדושי כסף מויצאה חנם, ולפ"ז גם קושית התוס' דהכא יתיישב שפיר די"ל דהש"ס דקדושין אזלא אליבי' דמ"ד דיליף קיחה קיחה משדה עפרון ולדידי' לית לי' קרא אהעראה:
בד"ה קיחה קיחה. וי"ל דאינו מופנה לגז"ש: עיין במהרש"א שהקשה הא לא בעינן רק מופנה מצד א' ותירץ דהך דאשה ודאי מופנה דאל"כ לא מקשו התוספ' מידי לקמן אלא דאיכא חד פירכא ומופנה מצד א' למדין ומשיבין, אכן לכאורה אכתי ק' לר' ישמעאל דס"ל בנדה (דף כ"ב) דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"כ ובעלה ל"ל, ובפשטות י"ל דהרי בקדושין (ט':) פליגי ר"י ור"ל דמר יליף ביאה מובעלה ומר מבעולת בעל וכל א' מוקי אידך קרא לדרשה אחרת ע"ש, וא"כ לר' ישמעאל י"ל דס"ל כב' הדרשות שם ובאמת לא מיותר קרא אביאה, אבל לולא דברי המהרש"א הי' נ"ל דלעולם הך דאשה ג"כ לא מופנה וכיון דהך דיבמה לא מופנה א"כ לא מופנה כלל והא דילפינן מעריות משום דהך קיחה דעריות מופנה ומכ"מ הקשו התוספ' שפיר דנילף מח"ל דכהונה דע"כ מוכח דהך דח"ל דכהונה מופנה דאי לא מופנה איך ילפינן לי' מעריות אף דהך דעריות מופנה מכ"מ הרי רבנן ס"ל בנדה (שם) דמופנה מצד א' למדין ומשיבין והרי הכא ודאי יש להשיב דהא ח"כ ודאי חמירי טובא מח"ל דכהונה דהא אפילו מח"ל גרידא לא ילפינן ח"ל דכהונה דחמירי מינייהו כיון ששוה בכל וכש"כ דמח"כ לא גמרינן להו אע"כ דהך דח"ל דכהונה ג"כ מופנה ובמופנה מב' צדדים לכ"ע למדין ואין משיבין ולכן הקשו התוספ' שפיר דנילף אשה לבעלה מח"ל דכהונה דלענין הא לא שייך למיפרך ושפיר נוכל למילף גם במופנה מצד א' אבל מיבמה ליכא למילף כיון שאינו מופנה כלל:
בד"ה לאחר מיתה. היינו מהך דרשא דהכא: עיין בב"ב (קי"ד:) דלא כתבו התוספ' כן ובמה דתלו ב' השיטות י"ל דהתוספ' דהכא לא גרסו הואיל לאחר מיתה אלא דסד"א לאחר מיתה וכו' וא"כ כי קאמר קמ"ל הכי קאמר קמ"ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו אבל התוספ' בב"ב י"ל דגרסו כגרסת הרי"ף והרא"ש דכאן הואיל דלאחר מיתה א"כ פשיטא לי' דמקרי שארו לכל מילי וקמ"ל רק לענין אשת איש דלא מחייב, ובזה יש לפרש ג"כ פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (ה' א"ב פ' ט"ז) דהרמב"ם פסק שם דכה"ג אסור לישא ב' נשים והראב"ד השיגו מויקח לו יהיודע נשים שתים וה"ה יישב הרמב"ם די"ל דשניי' לאחר מיתת הראשונה נשאה ע"ש:
בא"ד. וא"ת דבפ"ד מיתות ממעט משמש מתה: לכאורה י"ל ביישוב קושיא זו כיון שרק למ"ד משמש מת בעריות חייב מוקי קרא דשכבת זרע פרט למשמש מתה א"כ רבא דמוקי שם בסנהדרין קרא דגם שניהם למתה לשיטתו אזיל דהוא ס"ל בשבועות (דף י"ח) משמש מת בעריות פטור אלא דלא ניחא להו להתוספ' דרבא כתנאי אמר למלתי':
בא"ד. אפילו כמ"ד משמש מת בעריות פטור: לכאורה קשה לאביי דהא מ"ד התם דלא בעינן שניהם שווין ומוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס ע"כ ס"ל דמשמש מת בעריות פטור ולמ"ד דבעינן שניהם שוין ג"כ לא מוכח דס"ל חייב דהא י"ל דס"ל מעשה הורדוס לאו כלום כמש"כ התוספ' ועכ"פ אביי כתנאי אמרה למלתי' וי"ל דאביי לשיטתו אזיל ורבא לשיטתו אזיל דהא רבא מתרץ הכא פרט לשקנא דרך אברים ואביי הקשה פריצותא אסר רחמנא וא"כ י"ל כיון דרבא הוא דמתרץ שם בסנהדרין פרט למעשה הורדוס א"כ רבא לשיטתו אזיל דמוקי קרא דהתם למעשה הורדוס ושכבת זרע בסוטה למעשה חדודים ושכבת זרע דאשת איש לפרט משמש מת בעריות דפטור אבל אביי י"ל דבאמת מתרץ שם דלפרט למעשה חדודים אתי קרא דומתו גם שניהם ושכבת זרע דא"א פרט למשמש מתה ולכן כשרצה רבא לאוקמי הכא שכבת זרע דסוטה למעשה חדודים הקשה פריצותא אסר רחמנא פי' דכבר ידעינן מקרא דהתם דליכא איסור ומקרא דהתם פשיטא לי' לאביי הכא כמש"כ התוספ' לקמן אבל לרבא לשיטתו באמת ל"ק קושית אביי כיון דהוא מוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס שפיר מצריך שכבת זרע למעט מעשה חדודים:
בד"ה אינו חייב. למעוטי העראה אלא שלא כדרכה: לכאורה אין מזה ראי' כ"כ די"ל דסוגיא דשם דממעט תרווייהו משכבת זרע ס"ל העראה זו נשיקה ומכ"מ ל"ק למ"ד העראה זו ה"ע מנ"ל העראה בח"ל כיון דליכא למילף מדאצטריך שכבת זרע בשפחה חרופה די"ל דהוא יליף מק"ו מח"ל דכהונה כמש"כ הרמב"ן וכנ"ל אבל מכ"מ כבר כתבתי במ"א ראי' לשיטתם מגמרא דקדושין (ע"ח.) דאל"כ יקשה לאביי שם קושית הש"ס דמקשה שם לרב יהודה א"ר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו דלא שייך אליבי' תי' הגמרא בלא גמר ביאתו כיון דמסוגיא דסנהדרין מוכח דאביי ס"ל העראה זו ה"ע וכנ"ל, ומה שכתבו התוספ' עוד פה דלא בעינן בשפחה חרופה הוצאת זרע ממש לא משמע כן בירושלמי דפירקין דקאמר שם בש"ח עד שיפלוט ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא יבמה לשוק אי למ"ד לאו לאו אי למ"ד עשה עשה: לגירסא זו יקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דכל ביאה בלא קידושין איכא לאו דלא תהיה קדשה א"כ מאי קאמר אי למ"ד עשה עשה הא מ"מ איכא לאו אפילו אם נאמר דלא תהי' אתי למימר דאין קדושין תופסין. ומדברי התוס' לעיל נראה דלמ"ד ללאו אתי היינו דאינו חייב אלא דרך קדושין. ולפי גרסא זו מוכח דעכ"פ עשה איכא אפילו בלא קדושין. ולפמש"כ בס' החינוך דעשה דיבמה יבא עליה אינו מצווה אלא היבם. אבל היבמה לא קאי בעשה. א"כ למ"ד דלא תהיה היינו דלא תפסי קדושין לא מצינו איסור ביבמה. כיון דאינה בכלל מצוה דיבמה יבא עליה. וא"כ הוי עשה דאינו שוה בכל דגבה ליכא עשה. ועוד דלא מצינו איסור שיהיה הוא מוזהר והיא אינה מוזהרת. ויבואר בזה עוד במכילתין וגם משמעתין דח"ל דאמרינן התם דעשה דוחה ל"ת לא משמע כן:
גמרא יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה: והא דאיצטריך לעיל למילף שלא כדרכה מולקחה לו לאשה ולא ילפינן ביאה ביאה. היינו משום דבח"ל גופייהו לא מצינו דחייב שלא כדרכה אם לא דילפינן מיבמה. וכמו שכ' התוס' ז"ל לקמן. ועיין מהרש"א ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו בשם התוס' ז"ל דלענין שלא כדרכה לא ילפינן ביאה ביאה משום דבעינן להקים לאחיו שם. ומשמע מדבריו ז"ל דבח"ל שמעינן שלא כדרכה מדרשא אחרינא וקשה מנ"ל. דליכא למילף משפחה חרופה דבשפחה חרופה גופא מנ"ל דחייב שלא כדרכה לרבנן. וצ"ל דמסברא בעלמא פשיטא לן בכל ח"ל שלא כדרכה. כיון דכתב רחמנא משכבי אשה איתרבו כל האיסורין לענין זה. ובירושלמי בפירקין מרבינן הכל מולקחה לו לאשה בין העראה בין שלא כדרכה. ואמרינן התם דח"ל כמו אלמנה לכה"ג ילפינן קיחה קיחה מיבמה להעראה דעל גז"ש מעריות פריך א"כ נילף נמי דהולד ממזר מח"ל כמו מעריות אלא ילפינן מיבמה. ויש לדקדק לפי שיטת הש"ס דילן אמאי לא אמרינן ביבמה גז"ש דקיחה קיחה מעריות ולא שייך בזה תירוץ התוס' ז"ל דקיחה דיבמה אינו מופנה דהא ביאה נמי אינה מופנה. כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. אלא משום דהוי מופנה מצד אחד ביאה דח"ל ה"נ ע"כ קיחה דעריות מופנה הוא מדילפינן אשה לבעלה קיחה קיחה וקיחה דאשה לבעלה אינה מופנה דהא איצטריך לקדושי כסף. וע"כ קיחה דעריות מופנה היא. וא"כ יבמה נמי נילף קיחה קיחה. וי"ל דביאה ביאה עדיף ליה דדמי טפי מג"ש דקיחה ולקחה מיקח. ויותר נראה כמו שכ' לעיל דכל הני אינו מופנה ולאו גז"ש גמורה היא. אלא גילוי מילתא בעלמא דבכל הלשונות העראה בכלל. ועי' מהרש"א ז"ל בד"ה קיחה קיחה שכ' דקיחה דאשה מופנה היא דאי אינה מופנה א"כ לא הוי מקשי התוס' ז"ל נילף מקיחה דח"ל דילמא קיחה דח"ל אינה מופנה. אלא ודאי קיחה דאשה לבעלה מופנה היא. וא"כ מאי מתרצי התוס' ז"ל דקיחה דיבמה לא הוי מופנה דמ"מ מופנה מצד אחד הוא. ותי' דקים להו לתלמודא איזה פירכא ומופנה מצד אחד למידין ומשיבין. ולדבריו ז"ל אכתי תיקשי מאי מקשי נילף מקיחה דח"ל דילמא קיחה דח"ל לאו מופנה היא. דאיכא שום פירכא כמו בקיחה דיבמה. ויותר נראה לשיטת התוס' ז"ל דקיחה דח"ל ע"כ מופנה היא דבח"ל מח"כ ודאי איכא למיפרך מה לח"כ שכן כרת. אלא ע"כ תרוייהו מופנה ולענ"ד נראה כמו שכ' ואין צריך לכ"ז ודו"ק:
גמרא אשה לבעלה מנ"ל: עיין תוס' ז"ל מה שהק' מקדושין. והרי"ף והרמב"ם ז"ל פי' דהכא מיירי בביאה שאחר קדושין. ולעשותה נשואה אפילו בלא מסירה לחופה. והרא"ש ז"ל השיג ע"ז. וכן התוס' ז"ל בקדושין דעיקר קיחה בקדושין כתיב. ומשמע מד' הגאון והרי"ף ז"ל דלענין קדושין העראה לאו כלום היא אפילו אם פירש דרוצה לקנות בהעראה וצ"ע טעמא מאי כיון דבכל מקום העראה כגמר ביאה. ושפיר מיקרי קיחה גם לענין תחילת קדושין. והי' נראה דגם הם מודים לזה אלא דניחא להו לפרש דהכא מיירי בביאה אחר קדושין דבכל גוונא מיקני בהעראה. אלא דא"כ הא גופא טעמ' מ"ש לענין תחילת קדושין אינו קונה בסתמ' בגמר ביאה משום דדעתו כן ובביאה שאחר קדושין קונה אותה בהעראה הא בזה ג"כ בעינן דעת. ואין לומר דילפינן בק"ו מיבמה דלא שייך הכא פירכא שכן זקוקה ועומדת. דלא שייך למילף בהא מיבמה דשאני יבמה דלא בעינן דעת אבל הכא דבעינן דעת למה לא נאמר כל הבועל כו'. ועוד דעיקר ביאה מנ"ל דעושה נשואה אחר קדושין אי משום דילפינן ק"ו מיבמה א"כ העראה נמי נילף בק"ו מיבמה ולמה לי גז"ש דקיחה קיחה. ועוד דלעיל (דף כט:) משמע דביאה שאחר קדושין בלא מסירה לחופה לא קני גבי הא דמיבעי לן מאמ' אי אירוסין עושה או נשואין עושה. וע"כ היינו כשבא עליה אח"כ כמש"כ התוס' ז"ל. ואפ"ה אי אירוסין עושה אינו קונה אלא ע"י מסירה לחופה. ורש"י ז"ל פי' התם דבא עליה בע"כ. וא"כ י"ל דאם בא עליה מדעתה לכ"ע קני לה לנשואה. גם מש"כ הר"ן ז"ל דמסתבר כיון דחופה עושה נשואה שהיא בשביל הביאה כש"כ הביאה עצמה אינו מוכרח דע"כ עיקר החופה היא שיביאנה אל ביתו וייחדנה לו. א"כ למה לי קנין הביאה הא בלא"ה היחוד לחוד קני ואי בלא יחוד א"כ אין ראי' מחופה ומה לי ביאה ראשונה דאירוסין עושה ומה לי ביאה שניה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כמו שכ' דמודה אפילו בתחילת קדושין אם פירש דקונה בהעראה. וכמו שכ' הה"מ בפ"ג מהל' אישות. ומ"מ כתב ג"כ לסברת הרי"ף רבו ז"ל דאחר קדושין קונה בהעראה בעלמא. ועיין בלח"מ שכ' דהוצרך לזה מפני קושיית התוספות ז"ל בד"ה קיחה קיחה. ומש"ה כתב דגז"ש דקיחה אינו אלא לאחר קדושין. ולא הבנתי דבריו ז"ל. כיון דמודה דאם פירש דקונה אפילו בתחילת קדושין בהעראה א"כ ע"כ ילפינן קיחה קיחה נמי לתחילת קדושין:
והתוספות ז"ל תירצו דהכא מיירי שפירש מיד או דפריש ואמר שרוצה לקנות בהעראה ולזה הסכימו כל המפרשי' ז"ל. אך הא דאמרינן התם דנ"מ לכה"ג לקדש בביאה משמע דאי נימא דסוף ביאה קונה אין כה"ג יכול לקדש בביאה כלל. ולפי הנ"ל הא אפשר על אופנים אלו. ובש"ס שם איתא בהאי לישנא א"נ לכה"ג דקני לה לבתולה בביאה מאי וא"ש דמיבעי ליה בסתמא:
ור"ת ז"ל פי' בזה פי' מחודש דהתם בהעראה גופא מיבעי אי תחילתה קונה או הגמר. וכוונתו מבואר בשעה"מ ז"ל פ"ג מהלכות אישות דמיבעי ליה אי הקנין מתחיל מתחילתה. וא"כ מותר לכה"ג לקדש בביאה אע"ג דמשיר בתולי' קודם הגמר ואין הקנין נגמר עד הגמר. מ"מ כיון דכבר התחיל הקנין מותר או סוף ביאה קונה ובסוף לאו בתולה היא. ועיין במשנל"מ ז"ל בפ"ז מהלכות א"ב שהאריך להקשות על פי' ר"ת. ולפי הנ"ל אין כאן קושי'. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע כיון דקודם הגמר לא מיקרי ביאה כלל. אפילו השיר הבתולים לא מיקרי בעולה אלא הוי כמוכת עץ. ועוד קשה לדבריו ז"ל מאי קאמר הש"ס התם נ"מ אם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר ומאי קמיבעי ליה בהא פשיטא דיכולה לחזור בה כיון דעדיין לא נגמר הקנין ובשעת גמר הקנין היא אינה רוצה. ודוחק לומר כיון דכבר התחיל הקנין אינה יכולה לחזור בה עוד כיון דמ"מ עדיין לא נגמר. ועיין בספר אבני מלואים בסי' מ' ס"ק ח' מש"כ לענין מעכשיו ולאחר ל' יום וצ"ע. ומסיק הש"ס כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ולשיטתו היינו דדעתו על גמ"ב ואין הקנין מתחיל בתחילתו. וא"כ היכא דאין הדבר תלוי בדעתו כמו ביבמה הקנין מתחיל מתחילת ביאה. וא"כ לא הבנתי מה שהקשו עליו מהא דאמרינן לעיל דאלמנה מן האירוסין דלא הוי אלא ל"ת לחוד. ולשיטת ר"ת ז"ל הא הוי נמי בעולה בתחילת העראה. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דביבמה ודאי מתחיל הקנין בתחילת ביאה:
ולענין יבמה בהעראה הדבר פשוט דלכ"ע קונה בין בסתם בין במפרש כיון דאין צריך דעת. וכן כתב הנימק"י ז"ל. והר"ן ז"ל הביא ראיה לזה מאלמנה מן האירוסין דשרי ליבם מה"ת ואי נימא דבעינן גמר ביאה א"כ מהעראה הוי ליה בעולה. ובאמת אין זה צריך ראיה. דמה שייך בביאת יבמה פירש או לא כיון דאין צריך דעתו כלל. וליכא נ"מ בזה אלא למ"ד לקמן דביאת שוגג אינו קונה לכל. וא"כ לקנותה לגמרי בעינן דעת לפ"ז שפיר שייך גם ביבמה האי ספיקא אי דעתו על גמר ביאה. ובס' אבני מילואים הקשה לפ"ז מהא דאלמנה מן האירוסין אמאי שריא ליבם מה"ת. כיון דדעתו על גמר ביאה א"כ בהעראה אינו קונה אותה אלא לאירוסין ובשעת גמר ביאה דהויא נשואה כבר נעשית בעולה. ובכה"ג אזלינן בתר נישואין לקמן בכה"ג שקידש את הקטנה. ומה שהקשה מהא דאמרינן וליתי עשה ולידחי ל"ת לשיטת התוס' ז"ל דלא שריא אלא העראה. א"כ אין כאן קושיא כלל. ואפילו לפי מש"כ הרשב"א ז"ל דכל הביאה הוי בכלל המצוה מ"מ שפיר פריך הש"ס דנהי דכה"ג אסור לגמור מ"מ יכול הוא לייבם בהעראה לחוד דלכ"ע קיים המצוה ויוצאת בגט. ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דעלתה יבמתו דאינו עולה ליבום ואין צורך לכל האורך בזה. ואין לדקדק אלא מהא דאמרינן באלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. משמע דבאלמנה לכה"ג הותרה לגמור ביאתו ואמאי כיון דכבר נעשית בעולה בשעת אירוסין ע"י העראה וכל שכן למ"ד דהעראה אפילו מדעת אינו עושה נשואה א"כ בשעת העראה נעשית ארוסה לחוד ובעולה היא. ובכה"ג בשעת נישואין הוא דבעינן שתהיה בתולה. אבל גם מהא לא תיקשי ע"פ סברת ר"ת ז"ל דאם מתחיל הקנין מתחילתו ליכא איסורא לכה"ג. ונהי דבתחילת העראה לא ס"ל כשיטתו. מ"מ הכא ודאי מסתבר דקנינה לעשותה נשואה מתחיל מהעראה עד גמר ביאה. וכי גמר הרי היא נשואה למפרע משעת העראה. וא"כ אין שייך לחלק בזה בין תחילה לסוף דהכל קנין אחד הוא ומטעם זה לא תיקשי נמי קושית הריטב"א ז"ל. איך יכול כה"ג לקדש בביאה אפילו למ"ד ביאה נישואין עושה. היינו גמר ביאה. אבל העראה ודאי אירוסין עושה. וא"כ בשעת נישואין כבר בעולה היא. ולפי הנ"ל א"ש דהנישואין מתחילין משעת העראה. והמשנל"מ ז"ל תמה על הריטב"א ז"ל מנ"ל הא דתחילת ביאה לכ"ע אירוסין עושה ויש להביא קצת ראיה דלא כהריטב"א ז"ל. מהא דבעי למיפשט התם ממתניתין דקתני ביאה וקתני נישאת. ולד' הריטב"א ז"ל הא אפשר לקדושי ביאה שלא תעשה נשואה כגון העראה ובדפריש אבל יפה כתב בספר אבני מילואים בזה דלמ"ד דהעראה ביבמה אינו קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ולא הוי כנשואה מסתבר דבאשה נמי אינה כנשואה:
ומה שהאריך בס' הנ"ל וקרי להעראה ביאת שוגג אי דעתו על גמר ביאה אינו מוכרח דלא מצינו דבעינן כוונה לקנין ביבמה אלא כוונת מצוה. אבל הקנין נעשה ממילא ונגמר שפיר בהעראה ולא שייך הכא כלל הא דדעתו על גמר ביאה:
עוד זאת ראיתי לכתוב מה שהסכימו כל המפרשים דלמ"ד ביאה אירוסין עושה אסור לכה"ג לקדש בביאה משום דבתר נישואין אזלינן והרי היא בעולה. ולדידי מספקא לי טובא אי איכא איסורא כלל בזה כיון דע"י קדושין שלו נעשית בעולה ואנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא תניא אבל לא ע"י קדושין. ועוד דכבר כתבתי לעיל העראה בח"ע שאינן שוין בכל ע"כ ילפינן נמי קיחה קיח' וא"כ קרא דאשה בבתוליה יקח מיירי נמי ע"י ביאה. ומוכח דיכול לקדשה בביאה ויבואר עוד בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:
ולענין דברי הרמב"ם ז"ל שכ' לסברת בעל הלכות ולס' רבו הרי"ף ז"ל נראה ליישב בדרך נכון. ויתיישב בזה מה שהקשה המשנל"מ ז"ל מדוע לא כתב הרמב"ם ז"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה סתם. כיון דמסקינן דדעתו על גמר ביאה. ונראה דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לפרש דתחילת האי בעיא תחילת ביאה או סוף הוא מטעם דדעתו על גמר ביאה דא"כ הוי ליה להש"ס לפרושי האי סברא. ועוד דלפ"ז לא שייכא הנ"מ דכה"ג דבכה"ג ודאי דעתו על תחילת ביאה כי היכי דלא ליעבד איסורא. אלא ודאי בעיקר הקנין הוא דמיבעי ליה אי תחילתה קונה או סופה והוי קשיא ליה מאי קמיבעי לי' הא סתמא דהש"ס הכא דילפינן קיחה קיחה. ומש"ה תי' כסברת הרי"ף רבו ז"ל דהכא בביאה שאחר קדושין מיירי. אבל בתחילת קדושין מיבעי ליה אי העראה קונה אי לא ולבתר דמסיק רבא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה רבא טעמא אחרינא הוא דחדיש דהעראה ודאי קונה גם בתחילת קדושין היכא דפירש. אבל בסתם דעתו על גמר ולמסקנא זו ליכא נ"מ אלא אם הערה בה וקיבלה קדושין מאחר. אבל לענין כה"ג ליכא נ"מ כלל ולא אמרינן גביה דדעתו על גמ"ב כיון דאיסורא קעביד. והשתא א"ש דלא ביאר הרמב"ם ז"ל איסורא דכה"ג לקדש בביאה דלפי המסקנא ליכא איסורא כלל. והוא נכון מאוד בס"ד ועי' בחיבורו של הרב הג' מלבוב שתמה ג"כ על הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב שלא ראה מי שהרגיש בזה. ומדוע לא ראה דברי המשנל"מ ז"ל באורך בזה:
גמרא פרט למשמש מתה מהו דתימא הואיל ומיקרי שארו לאחר מיתה ליחייב עלה: וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה לאחר מיתה דמהכא נפקא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר משום דלאו שארו הוא לאחר מיתה. ויש לדקדק מנ"ל דלא מיקרי שארו דילמא שפיר מיקרי שארו והא דפטור משמש מתה משום דלאו בת ביאה היא כי היכי דפטורה בכל העריות ואי נימא דהא דפטרינן הכא הוא משום דלאו שארו היא. א"כ מנ"ל בשאר עריות דפטור. אלא ע"כ שפיר מיקרי שארו אלא דממעטינן לה משום דמתה ועוד דלאחר מיתת הבעל לאו שארו היא שמעינן מהא דשריא לעלמא אחר מיתת הבעל. והתוס' ז"ל בב"ב שם כתבו כן בשם הריב"ם ז"ל ודחו פי' מסוגין דמשמע דשפיר מיקרי שארו גם לאחר מיתה. והוא כמו שכ' ומ"מ אין דבריהם בב"ב מוכרחים דמהכא לא מוכח אלא דהיא מיקרי שארו גם לאחר מיתה. אבל לאחר מיתת הבעל ע"כ בטל השאר מדשריא לעלמא. והיינו משום דלאחר מיתת הבעל ודאי פקע קנינו. וכן משמע בקדושין בשמעתא דמיתת הבעל ע"כ דבריהם ז"ל צ"ע הכא ובב"ב:
והתוספות ז"ל הקשו מהא דאמרינן בסנהדרין ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס ותרי קראי למה לי ואין כאן קושיא כ"כ דרבא הוא דקאמר התם הכי פרט למעשה הורדוס ורבא לטעמיה דס"ל משמש מת בעריות פטור. ואיצטריך לי' ש"ז למשמש מת. והיינו דקאמר התם מעשה הורדוס לאו כלום היא משום דלרבא ליכא שום קרא להכי אלא דקצת קשה ע"כ לא איצטריך הכא קרא לזה אלא משום דמיקרי שארו. והיינו נשואה אבל ארוסה לא מצינו דמיקרי שארו. וא"כ למה לי קרא התם בנערה המאורסה. וצריך לומר כיון דבנשואה הוי שארו ה"ה בארוסה. אבל לאביי דנפקא ליה משמש מתה מהכא ודאי תיקשי ומתו גם שניהם מאי עביד ליה. וי"ל דאליביה אתי קרא למעשה חידודין. ואידך תנא ס"ל דמעשה חידודין לאו כלום היא ואליביה הוא דפריך הכא פריצותא אסר רחמנא. אבל התוס' כתבו דגם לאידך תנא ניחא משום דמהתם ילפינן דלאו כלום היא. ולענ"ד א"א לומר כן כיון דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דלאו פריצותא היא. וא"כ אפילו לבתר דמעטיה קרא ממיתה. מ"מ איצטריך למעוטי גבי סוטה כמו נשיקה דלאו כלום לענין מיתה ואפ"ה קאמר אביי דגבי סוטה איצטריך למעוטי. ולפמש"כ רש"י בסוטה דאתי לאשמעינן דלאו העראה היא א"ש:
גמרא העראה זו נשיקה כו': וג' מחלוקת בדבר לרבה בר בר חנה אמר ר"י העראה זו נשיקה. והכנ"ע זו גמר ביאה אפי' בש"ח ולשמואל ורבין מנשיקה ועד הכנ"ע העראה היא וגמר ביאה היא גמר ביאה ממש. ולרב שמואל בר יהודה נשיקה לאו כלום היא. וכתבו התוס' ז"ל דאפילו למ"ד דבש"ח הוי גמ"ב ממש מ"מ חייב גם בלא ה"ז כמו באשת איש. ונהי דראי' זו אינה מוכרחת דא"א שאני דמרבינן בה העראה. מ"מ נראה מדבריהם דמחייב ר' אפילו בהכנ"ע לחוד. משמע דלא בעינן ה"ז. וכן מהא דילפינן לעיל העראה מדכתב רחמנא ש"ז בשפחה חרופה. ואי נימא דבעינן ה"ז. א"כ אין ראיה להערא' דע"כ גמר ביאה בלא ה"ז לאו בכלל הערא' היא. מדלא קרי לה הש"ס העראה אלא עד הכנ"ע. וכתבו עוד דלמ"ד זו הכנ"ע אינה יכולה להתעבר דאל"כ היכא ממעטינן לה מש"ז. וא"כ מאן דס"ל דהוי גמר ביאה גם בש"ח. ס"ל דיכולה להתעבר דאל"ה הוי ממעט לה מש"ז. וא"כ בהאי סברא פליגי למר יכולה להתעבר. ולמר אינה יכולה. ומדברי התוס' ז"ל בקדושין (דף י) משמע דלמ"ד נשיקה לא שייך תחילה וסוף. וא"כ תיקשי למ"ד זו נשיקה מהא דתניא בסוטה כמה שיעורא לכדי העראה אלמא דיש בה שיעור קצת. וע"כ צ"ל דלכ"ע איכא קצת שיעורא ויש בה תחילה וסוף:
ובירושלמי איכא בזה שיטה אחריתי דמייתי התם נמי הא דר' יוחנן דאמר הכנ"ע הוי גמר ביאה. ופריך לענין מאי אי בעריות עשה בהן המערה כגומר אי בשפחה חרופה עד שיפלוט אלא כן אנן קיימין באלמנה לכה"ג דאמר ר' בא הערה בה חייב משום ביאה נכנסה עטרה חייב משום חללה גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו הרי מבואר דלענין שפחה חרופה לכ"ע בעינן גמר ביאה ממש. ולענין עריות חייב בהעראה זו נשיקה והכנ"ע דקרי לה גמר ביאה. היינו לחייבו משום חללה באלמנה לכה"ג. אבל משום לא יחלל אינו לוקה לכ"ע עד גמר ביאה:
ובש"ס דילן בקדושין (דף עח) איתא. אמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. ופריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ומשני כשלא גמר ביאתו משמע מזה דתרי לא יחלל איכא אחד לא יחלל לחוד וזה חייב בהעראה ואחד לא יחלל זרעו דבזה אינו לוקה אלא בגמר ביאה. וא"כ נראה דתרי תלמודין לא ס"ל כהדדי. דבירושלמי משמע דליכא כלל לא יחלל קודם גמ"ב. ובש"ס דילן אמרינן דלקי אלא יחלל בהעראה. וכן הא דאמרינן בירושלמי דלקי אחללה מדברי הש"ס דילן לא משמע כן דלפי מאי דס"ד דמיירי בגמר ביאה הוי ליה למיפרך נמי ולילקי משום חללה דכבר נעשית חללה בהעראה. וכן משמע מהא דאמר רב אשי התם דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה. ומאי אירי' חזר ובא עליה אפילו בביאה אחת עשאה חללה דע"י העראה נעשה זונה וע"י ג"כ נעשית חללה. והיותר קשה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ט מהל' א"ב הלכה ה' לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ולא נעשית אלא זונה ואמאי לא נעשית חללה ע"י גמר ביאה ותהיה היא חללה וולדה חלל. וע"כ ס"ל דלא נעשית חללה ע"י ג"ב. ובק"ע שם כתב לפרש דברי רב יהודה בקדושין דלוקה משום לא יקח. ולא יחלל נמי ע"ד הירושלמי דהיינו מהכנ"ע ואילך לוקה על חללה. ובגמר ביאה היינו ה"ז לוקה משום לא יחלל זרעו ואין זה נראה דלפי שיטת הש"ס דילן בלא ה"ז ג"כ גמר ביאה היא לכל דבר. וכדאמרינן הכא לענין שפחה חרופה. ועוד דמשום לא יחלל היינו משום לאו דלא יחלל ולא משום חללה:
וכללא דמילתא לשיטת תלמודין אין כאן אלא ב' דברים העראה וגמ"ב. ולשיטת הירושלמי איכא ג' חלוקות העראה חייב בכל העריות ומהעראה ואילך עדיין לאו ג"ב הוא לענין שפחה חרופה ולענין לאו דלא יחלל אלא למילקי עליה משום חללה באלמנה לכה"ג ובשפחה חרופה דווקא גמ"ב ממש וכדאמרינן התם עד שיפלוט. ומש"ה ילפינן התם העראה בח"ל מיבמה ולא מדגלי בשפחה חרופה משום דעדיין לא שמעינן העראה מדגלי בשפחה חרופה. וכן גבי יבמה מרבינן התם ביאה שאינה גמורה והעראה מתרי קראי ע"ש:
וצריך עוד לבאר קצת בהא דמרבינן בשמעתין בכל האיסורין העראה. והא כתב הרמב"ם ז"ל דבכל קריבה של גילוי עריות איכא מלקות. וכבר כתב בזה הה"מ דלענין כרת איצטריך לרבויי ובח"ל באמת ליכא מלקות בקריבה לחוד ולפ"ז לא תיקשי נמי קושית התוס' ז"ל בריש שמעתין לילף ח"כ להעראה מח"ל כיון דלענין מלקות לקי בח"כ אפי' בקריבה בעלמא וליכא למילף אלא לחייבו כרת זה לא מצינן למילף דדיו לבא מן הדין. אבל מהא דאמר אביי פריצותא אסר רחמנא משמע דליכא איסורא כלל. וצ"ל דגבי סוטה בעינן מילתא שתיאסר על בעלה ודרך איברים פשיטא דאינה נאסרת על בעלה. אלא דיש לדקדק בהא דאמרינן בסוטה דמקנין ע' שחוף. ופי' הרמב"ם ז"ל דזה הוא מי שאינו מתקשה ומשמש באבר מת ואמאי מקנין ע"י הא אינה נאסרת לבעלה ע"י כיון דקי"ל בכל העריות דפטור ואין לומר דלמסקנא דמסיק רבא דאיצטריך קרא למעוטי דרך איברים משום דבקפידא דבעל תלי רחמנא וא"כ לא אימעיט אלא דרך איברים. אבל משמש מת גרע. ושפיר מקנין ע"י. וכן מצינו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב רחמנא איש למעוטי קטן פחות מבן ט' דאינה נאסרת ע"י בלא קינוי. מ"מ אי לאו קרא דאיש ה"א דנאסרת על ידו ע"י קינוי. ומש"ה קאמר שמואל דע"י שחוף שפיר מקנין. ובאמת נאסרת עליו ע"י הקינוי דאכתי קשה מאי פריך התם בסוטה פשיטא דמקנין ע"י. ומאי פשיטותא כיון דבכל העריות לאו ביאה היא. ועוד דקאמר התם עוד דפוסל מן התרומה. ופריך נמי פשיטא ובתרומה וודאי תיקשי למה תיפסל כיון דאין כאן איסור. הן אמת די"ל דלפסול מן התרומה שאני דאיכא מ"ד דאפילו נשים המסוללות זו בזו נפסלות מן התרומה. וכן מצינו בפ' בן סורר דפליגי ב"ש וב"ה בפחות מבן ט' אי פוסל מן התרומה וב"ש ס"ל דפוסל. ומשמע דדווקא לענין ליפסול מן התרומה פליגי. אבל לענין איסור עריות גם ב"ש מודה דלא הוי ביאה מדלא פליגי לענין כל מילי. ועי' רש"י ז"ל שם. אבל מ"מ גם בזה קשה מאי פריך הש"ס פשיטא. וגם הדבר מתמי' שתעשה זונה ותיפסל מן הכהונה ותרומה ע"י דבר שאין בו איסור. וצ"ל דאיסור זונה שאני דכל דרך זנות אסרה תורה ועדיין צ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0