דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

אתיא העראה בחייבי עשה מחייבי לאוין, שנתרבתה בהן העראה, בגזירה שוה "ביאה ביאה".

[כתיב בחייבי עשה "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

וכתיב בחייבי לאוין "לא יבוא ממזר בקהל ה'"].

וממשיכה הגמרא לבאר: יבמה לשוק [יבמה שהיא זקוקה ליבם, ואסורה להבעל לאיש זר] - מנלן שאפילו בהעראה בעלמא היא אסורה?

ותמהה הגמרא על השאלה: למה צריכים אנו לחפש מקור מהכתוב כדי ללמוד ממנו שיבמה לשוק אסורה אפילו בהעראה, והרי:

אי למאן דאמר יבמה לשוק אסורה להבעל לזר באיסור לאו, כדכתיב "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" - הרי לאו הוא, וכבר למדנו את איסור ההעראה בחייבי לאוין.

אי למאן דאמר אסורה היא לזר בעשה, דכתיב "יבמה יבוא עליה" - יבמה ולא זר, ולאו הבא מכלל עשה הוא "עשה" [1] - הרי איסור עשה הוא, וכבר למדנו את איסור ההעראה בחייבי עשה.

אלא, הכי קאמרינן: יבמה שנקנית ליבם בביאה - מנלן שהיא נקנית אפילו בהעראה גרידא?

אתיא קניה של העראת יבם ביבמתו בגזירה שוה "ביאה ביאה" מחייבי לאוין, שנתרבתה בהן ההעראה.

[דכתיב "יבמה יבוא עליה", וכתיב "לא יבוא ממזר"].

וממשיכה הגמרא לבאר את דיני ההעראה:

אשה הנקנית לבעלה בקידושי ביאה - מנין שהיא נקנית לבעלה בהעראה גרידא כשמקדשה בביאה?

אתיא קנין אשה לבעלה בהעראה בגזירה שוה "קיחה קיחה".

[כתיב "כי יקח איש אשה, ובעלה", שמכאן למדנו קידושי ביאה באשה. וכתיב "איש אשר יקח את אחותו", שהיא מחייבי כריתות, שנתרבתה בהן ההעראה].

אמר רבא:

כתיב בשפחה חרופה: ואיש כי ישכב את אשה "שכבת זרע" והיא שפחה נחרפת לאיש.

וכתיב באשת איש: ואל אשת עמיתך לא תתן "שכבתך לזרע" לטמאה בה.

וכתיב בסוטה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה "שכבת זרע" [כלומר: ויש להסתפק שמא שכב איש אותה שכבת זרע], ונעלם מעיני אישה, ונסתרה [נתייחדה עם איש אחר, ולכן היא בספק שמא] והיא נטמאה [יתכן שנטמאה; ודרשו חז"ל: שהיא טמאה משעת סתירה לבעלה, ואסור הוא בה].

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [וכבר עבר עליו רוח קנאה, שהיה חושד את אשתו עם אותו איש והתרה בה קודם שנסתרה: אל תסתרי עמו]. והביא האיש את אשתו אל הכהן. והשקה את האשה את מי המרים המאררים.

ומפרש רבא:

למה לי מה דכתב רחמנא "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע" בשפחה חרופה,

ולמה לי דכתב: שכבת זרע ["לא תתן שכבתך לזרע"] באשת איש, ולמה לי דכתב: ושכב איש אותה "שכבת זרע" בסוטה? [2]

"שכבת זרע" דשפחה חרופה כתב רחמנא כדי ללמדנו כדאמרן, לומר, שאין חייבין עליה אלא בגמר ביאה.

ו"שכבת זרע" דאשת איש כתב רחמנא כדי ללמד: פרט למשמש עם אשת איש באבר מת [ללא קישוי], שאינו חייב עליה, כיון שאינו מזריע.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות פטור, הרי שפיר יש לומר שבא הכתוב למעט משמש מת באשת איש.

אלא למאן דאמר אפילו משמש מת בעריות הרי הוא חייב -

מאי איכא למימר? מה בא "שכבת זרע" האמור באשת איש למעט?

אלא "שכבת זרע" האמורה באשת איש, נכתבה כדי ללמדנו: פרט למשמש אשת איש כשהיא מתה, שאינו חייב עליה, כיון שאינה מזרעת.

והוצרכה התורה למעט אשת איש שמתה מאיסור אשת איש. כיון דסלקא דעתך אמינא: הואיל ולאחר [גירסת רש"י] מיתה נמי איקרי "שארו", כדכתיב גבי מצות טומאת כהן למת: "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם "לשארו" הקרוב אליו". ואמרינן: שארו - זו אשתו.

ולכן הוה אמינא שליחייב עלה נמי מי שבא עליה לאחר מיתה בחיוב הבא על אשת איש.

קא משמע לן שאין חייבים על אשה מתה משום אשת איש. [3]

תו מפרשינן: "שכבת זרע", דכתיב לגבי סוטה - למה לי? [4]

לכדתניא: "שכבת זרע" פרט לדבר אחר.

ומפרשינן: מאי "דבר אחר"? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא תיבעל שלא כדרכה, שאינו קינוי להיאסר עליו ולשתות, אף אם נסתרה. [5]

אמר תמה ליה רבא לרב ששת: והרי "משכבי אשה" [שתי משכבות במשמע: כדרכה ושלא כדרכה] כתיב. והקישם הכתוב זה לזה לכל דין, והאיך תאמר שבא הכתוב למעט בסוטה ביאה שלא כדרכה?!

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים [מיעוך דדים, ודש מבחוץ בשאר אברים, רש"י].

אמר תמה ליה אביי: וכי היינו אומרים, שאפילו אם נהגה האשה בדרך פריצותא [פריצות בעלמא], גם אסר רחמנא אותה עליו, עד שהוצרכה התורה למעט זאת בהדיא?! [6]

אלא, אמר אביי: פרט לשקינא לה ב"נשיקה", וכפי שיבואר, שאינה נאסרת עליו בכך, ואינה שותה.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר העראה - שנתרבתה בכל מקום, וכן בסוטה להיאסר עליו - זו הכנסת עטרה של האבר, שהיא החלק המעובה בבשר, הרי ניחא שבא הכתוב למעט "נשיקה", שאינה אלא נגיעת האבר באותו מקום.

אלא למאן דאמר העראה שנתרבתה בכל מקום זו נשיקה - מאי איכא למימר? [7]

ומפרשינן: אלא לעולם, לכך אמרה תורה "שכבת זרע" בסוטה, כדי למעט לשקינא לה דרך אברים, שאינה נאסרת עליו.

ומה שהקשית, וכי משום פריצותא אסר רחמנא את אשתו עליו?! לא תיקשי, כי אכן איצטריך הכתוב למעט קינוי דרך אברים שאינה נאסרת עליו, כי:

סלקא דעתך אמינא, שאיסור האשה בקפידא דבעל תלה רחמנא, [8] והא קא קפיד אפילו על דרך אברים.

לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאם קינא לה דרך אברים אינה נאסרת עליו.

אמר שמואל: העראה האמורה בכל מקום זו נשיקה של האבר באותו מקום. והיא נחשבת לביאה, כי משל לאדם שמניח אצבעו על פיו - אי אפשר שלא ידחוק הבשר, ויכנס בשר האצבע מעט לתוך הפה.

ואף כאן, בנשיקת האבר באותו מקום, דוחק האבר את הבשר, ויש כאן ביאה.

כי אתא רבה בר בר חנה אמר משמו של רבי יוחנן: [9]

גמר ביאה בשפחה חרופה [שאין חייבים עליה אלא בגמר ביאה, כפי שנתבאר לעיל] - זו הכנסת עטרה!

העטרה ראש הגיד היא, ואינה מן הגיד, אלא בשר.

מתיב רב ששת מברייתא, על מה שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שהכנסת עטרה היא גמר ביאה האמורה בשפחה חרופה -

דתניא: "שכבת זרע" האמורה בשפחה חרופה, באה ללמד שאינו חייב אלא על ביאת המירוק [מירוק לשון גמר הוא, כלומר ביאה גמורה, בכניסת כל האבר] שבה הוא מזריע [10] -

ומדייק רב ששת: מאי לאו, האם אין כונת הברייתא שאינו חייב אלא על ביאת ה"מירוק", לומר שצריך מירוק גיד, דהיינו, הכנסתו לגמרי.

ומוכח שאין די בהכנסת עטרה בשפחה חרופה, אלא צריך להכניס את הגיד כולו, ותיקשי לרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן!?

ומשנינן: לא למירוק הגיד התכוונה הברייתא, אלא למירוק העטרה, שהכנסת העטרה גרידא נחשבת לגמר ביאה.

כי אתא רב דימי אמר משמו של רבי יוחנן: העראה - זו הכנסת עטרה!

וכיון שהכנסת העטרה נחשבת רק כתחילת ביאה ["העראה"], משמע שגמר ביאה בשפחה חרופה היא ביאת מירוק הגיד.

אמרו ליה: והא רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן לא אמר הכי, שהרי הוא אמר שהכנסת עטרה חשובה גמר ביאה, וממילא משמע שהעראה היא נשיקה?!

אמר להו רב דימי: אי איהו שקראי, או אנא שקראי [או אני שקרן או שהוא שקרן].

כי אתא רבין אמר גם הוא משמו של רבי יוחנן כדברי רב דימי, שאמר משמו של רבי יוחנן:

העראה - זו הכנסת עטרה.

ומבארת הגמרא: רבין [משמו של רבי יוחנן] אדרבה בר בר חנה [משמו של רבי יוחנן] - ודאי פליג!

שהרי רבין סובר שהעראה זו הכנסת עטרה, ובהכרח שגמר ביאה הוא יותר מהכנסת עטרה. ואילו רבה בר בר חנה הרי אמר בשם רבי יוחנן שגמר ביאה הוא הכנסת עטרה.

ואולם אדשמואל - שאמר העראה זו נשיקה - מי לימא פליג רבין? האם הכרח הוא לומר שרבין האומר בשם רבי יוחנן שהעראה זו הכנסת עטרה חלוק על שמואל האומר שהעראה זו נשיקה? כי יש לומר: מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: לא מוכרח הוא שחלוקים הם. כי יש לומר:

מנשיקה ועד הכנסת עטרה - "העראה" קרי לה.

כלומר: שמואל שאמר "העראה זו נשיקה" נקט את הכניסה הפחותה ביותר, לומר שגם היא נקראת "העראה".

ואילו רבין, שאמר "העראה זו הכנסת עטרה", נקט את הכניסה המרובה ביותר שעדיין נקראת העראה ולא גמר ביאה.

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר משמו של רבי יוחנן:

העראה - זו הכנסת עטרה.

גמר ביאה - גמר ביאה ממש.


הערות

[1] ומה שאמרה תורה "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לא לאיסור לאו הוא בא, אלא כדי ללמד שלא תהיה בה הויה לזר, לומר, שאין קידושין תופסין בה לאיש זר.

[2] כתב רש"י גבי אשת איש: שאין לומר שבא הכתוב למעט העראה, שהרי נתרבו כל העריות האמורות בפרשת עריות לחייבם בהעראה מהיקישא דרבי יונה דלעיל נד ב. ואף גבי סוטה, מה שאין אומרים שבא הכתוב למעט אם קינא לה מהעראה, היינו משום שהעראה נתרבתה לאסור לבעלה כשאר איסורי ביאה, ראה בהמשך הסוגיא בעמוד ב', ובהערה שם.

[3] כתב בקובץ הערות אות תנח: יש בזה שני פירושים: קא משמע לן דאע"ג דהויא שארו לאחר מיתה, מכל מקום פטור, משום דביאת מתה אינה ביאה באשת איש והוא הדין בכל עריות, וכן הוא ברמב"ם פרק א מאיסורי ביאה, וכן נראה מדברי תוספות פרק יש נוחלין דף קיד ד"ה מה. [ולפי גירסת רש"י: הואיל לואחר מיתה נמי איקרי שארו, נראה כצד זה]. אך התוספות כאן ד"ה לאחר, פירשו: קא משמע לן דלאחר מיתה לא מיקריא שארו; וזה לא שייך אלא באשת איש, ולפי זה בשאר עריות הבא על המתה חייב, אלא דבפרק ארבע מיתות ממעט למשמש מתה מקרא אחרינא [וראה עוד שם אריכות בזה].

[4] כתב רש"י: שכבת זרע בסוטה הנסתרת דנאסרת [לבעלה] מספק. אין כוונת רש"י לומר שאין מיעוט "שכבת זרע" בא למעט רק מאיסור לבעלה בביאה שאינה שכבת זרע, ואילו לשתות שותה היא ; אלא לומר שאף לענין איסור מיעטו הכתוב; והוצרך רש"י להזכיר זאת כדי שתתבאר בזה המשך הסוגיא היטב.

[5] ביאר רש"י שני פירושים: האחד: שקינא לה והתרה בה סתם "אל תסתרי עם פלוני", אלא שהדבר ידוע לכל שלא היה חושדה עם אותו איש אלא על ביאה שלא כדרכה. השני: שהתרה בה ואמר: אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה. ובתוספות לקמן, גבי שקינא לה דרך אברים, כתבו: ואם תאמר: הא אפילו אם אמר לה "אך תסתרי" סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי "אל תסתרי" [וקושייתם היא גם על שלא כדרכה כמבואר בתירוצם]. ויש לומר דהכי פירושו: שקינא לה דרך אברים, שאמר לה: איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה.

[6] כתב רש"י: פשיטא דלאו קינוי הוא, דמשום פריצותא לא "מיתסרא עליה"; והוא פירוש ללשון הגמרא "אסר" רחמנא. וביאור הדברים: לענין שתיה, ודאי שאין צריך למעט דרך אברים, כיון שלא תמות על פריצות, אלא שבא הכתוב למעט שאינו קינוי כדי שתיאסר עליו; ועל זה מקשה הגמרא וכי היינו אומרים שתיאסר עליו משום פריצות?!

[7] פירוש, הואיל ונתרבתה העראה בין בחייבי לאוין ובין בחייבי עשה, הרי ממילא נתרבתה העראה לאוסרה עליו גם בסוטה שנסתרה, ואם אתה אומר שהכתוב בא למעט נשיקה, שהיא העראה, הרי משמע שלא תיאסר עליו, וזו אי אפשר כיון שנתרבתה העראה לאיסור.

[8] פירוש, שאם עברה על קפידתו הרי היא נאסרת עליו, אבל אינה שותה וכלשון הגמרא לעיל "אסר" רחמנא, וכפי שנתבאר בהערה לעיל.

[9] אינו בא לחלוק על דברי שמואל. ולקמן בסוגיא מסתפקת הגמרא, אם לדעת שמואל רק נשיקה היא העראה ואילו הכנסת עטרה חשובה כגמר ביאה וכדעת רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן, או שסובר שמואל שמנשיקה ועד הכנסת עטרה הכל חשוב העראה.

[10] כתבו התוספות: נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע, כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה "שכבת זרע", ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה. ביאור דבריהם: הרי אף באשת איש כתבה התורה "שכבת זרע" ללמד שצריך שכבת זרע ומזה הוא שנתמעט משמש מתה, ומכל מקום אין אנו אומרים שצריך "שכבת זרע" ממש, ואף בשפחה חרופה אין צריך "שכבת זרע"ממש, ואינו בא אלא למעט ביאה שאינה ראויה לשכבת זרע.

אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה, מהמלה "ביאה" "ביאה" האמורה גם בחייבי לאוין (כגון: "לא יבוא ממזר". דברים כג, ג), וכן זו האמורה בחייבי עשה ("דור שלישי יבוא להם" שם ט).

ושואלים: יבמה שנבעלה בהעראה בלבד לאדם מן השוק לפני החליצה, מנלן [מניין לנו] שהיא עוברת בכך עבירה? ומשיבים: כאן אין צורך בלימוד מיוחד, שכן אי למאן דאמר לאו [אם לדעת מי שאומר שיש בכך איסור לא תעשה], אם כן הרי זה לאו כמו האחרים, ונלמד מהם, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שיש בכך איסור עשה — אם כן זה עשה כמו אחרים.

אלא השאלה היא: יבמה ליבם מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בהעראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה "ביאה" "ביאה", שכן נאמר ביבמה: "יבמה יבא עליה" (שם כה, ה), ונאמר גם באיסורי לאוים לשון ביאה.

ומוסיפים לברר: אשה לבעלה מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית לו בקידושי ביאה על ידי העראה בלבד? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קיחה" "קיחה", שנאמרה קיחה בנשיאת אשה: "כי יקח איש אשה ובעלה" (שם כד, א) ונאמרה קיחה באיסורי עריות (כגון: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה". ויקרא כ, יד), ולמדים שהעראה נחשבת כביאה בשני המקרים.

א אמר רבא: כיון שלמדנו שבדרך כלל העראה נחשבת כביאה גמורה, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [שאמרה התורה] "שכבת זרע" בביאת שפחה חרופה ("ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש". שם יט, כ), וכן כתבה "שכבת זרע" באשת איש ("ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע". ויקרא יח, כ), וכן כתבה "שכבת זרע" בסוטה ("ושכב איש אותה שכבת זרע". במדבר ה, יג)?

ומסבירים: זה שנאמר בשפחה חרופה — כדאמרן [כפי שאמרנו], שבא הדבר ללמד שאין חייב על שפחה חרופה אלא אם כן בא עליה ביאה גמורה, הראויה לשכבת זרע. וביטוי זה שנאמר באשת איש, בא ללמד, שכל הבא על אשת איש חייב, פרט לזה המשמש מת, כלומר, למי שבא על אשה בלא קישוי אבר, שאינו יכול להוליד.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי המשמש מת בעריות פטור, שאין זו נחשבת ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף בזה חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא לשיטה זו בא הכתוב, ללמד: פרט למשמש מתה, שאם בועל אשה מתה אינו חייב. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] הואיל ולאחר מיתה נמי איקרי [גם כן היא קרויה] "שארו", לגבי בעלה, ואם כן אימא ליחייב עלה [אמור שיתחייב עליה] אחר הבא עליה משום ניאוף באשת איש, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שביאת מתה אינה קרויה ביאה, ואינו חייב עליה.

והביטוי הזה ("שכבת זרע") שנאמר בסוטה למה לי? לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ושכב איש אותה שכבת זרע" (שם), הרי זה פרט לדבר אחר. ושואלים: מאי [מה] פירוש "דבר אחר"? למה הכוונה בביטוי מרמז זה? אמר רב ששת: פרט למקרה שקינא לה בעלה והזהירה שלא תיבעל לאחר ביאה שלא כדרכה. אמר ליה [לו] רבא: הלא "משכבי אשה" כתיב [נאמר] בסוטה, ומכאן למדים שיש איסור בכל סוגי משכבות באשה!

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם אחר — והזהיר אותה לא על בעילה אלא על מגע האבר דרך אברים אחרים, ואת זה ממעט הכתוב, שאין אשה נאסרת בכך. אמר ליה [לו] אביי: וכי פריצותא אסר רחמנא [פריצות אסרה התורה]? שאכן דבר זה הוא בגדר פריצות, אבל איננו נכלל במונח "ביאה"!

אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה שלא תיסתר עם איש שאינו בא עליה ביאה גמורה אלא בנשיקה, כלומר, שמשיק את איברו באיברה בנשיקה (בהשקה) — במגע בלבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] העראה זו הכנסת עטרה של איבר הזכר לתוך איבר הנקיבה. ולכן מגע ("נשיקה") בלבד אינו קרוי ביאה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] העראה זו נשיקה, ועצם המגע בלבד נקרא העראה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], איך אפשר למעט נשיקה?

אלא, לעולם יש לחזור לפירוש ראשון, ו"דבר אחר" פירושו פרט לשקינא לה ממגע אבר אדם זר דרך אברים אחרים, ואיצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר שאין זה קינוי, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי בקפידא [במידת ההקפדה] של הבעל תלה רחמנא [תלתה התורה] את הקינוי, שהרי הדבר תלוי ברצונו לקנא, והא קא קפיד [והרי הוא מקפיד] גם על מגע כזה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין היא נאסרת אלא בביאה ממש.

ב בעניין ההגדרה המדוייקת מהי העראה, אמר שמואל: העראה זו נשיקה. כלומר, מגע של איבר הזכר והנקיבה זה בזה, ומדוע אנחנו אומרים שהמגע הזה נחשב כביאה — משל לאדם שמניח אצבעו על פיו, אי אפשר שלא ידחוק הבשר משהו. ולכן גם מגע האבר, אי אפשר שלא ייכנס בפנים משהו ולכן אף זה קרוי ביאה.

כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: גמר ביאה האמור בשפחה חרופה — זו הכנסת עטרה ולא יותר מזה. מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו: כיון שנאמר בשפחה חרופה "שכבת זרע", משמע שאינו חייב בה אלא על ביאת המירוק, כלומר, ביאה גמורה. מאי לאו [האם לא] הכוונה — מירוק גיד (כל האיבר)?! ודוחים: לא, אפשר לומר זה שמירוק הכוונה לגמר הכנסת עטרה בלבד.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן אחרת: העראה — זו הכנסת עטרה. אמרו ליה [לו]: והא רבה בר בר חנה לא אמר הכי [כך], שהרי הוא מסר בשם ר' יוחנן שהכנסת עטרה היא ביאה גמורה! אמר להו [להם]: או איהו שקראי [הוא שיקר] או אנא שקרי [אני משקר], כלומר, ברור שיש כאן סתירה ואחד מאיתנו לא מסר את הדברים כראוי.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: העראה זו הכנסת עטרה. ומעירים: על רבה בר בר חנה ודאי פליג [הוא חולק], שהרי רבה בר בר חנה אמר שהכנסת עטרה היא גמר ביאה, והשאלה היא: על שמואל שאומר שהעראה זו נשיקה מי לימא פליג [האם לומר שחולק הוא]?

ודוחים: לא, אפשר לומר שאין הם חולקים, אלא מנשיקה ועד הכנסת עטרה — העראה קרי [קורא] לה רבין בשם ר' יוחנן וביותר מזה קרוי ביאה.

כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: העראה — זו הכנסת עטרה, גמר ביאה זה גמר ביאה ממש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is derived from a verbal analogy between the terms entering and entering. The verse states in the context of a prohibition: “A mamzer shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:3), and in the context of a prohibition derived from a positive mitzva: “The children that are born to them of the third generation may enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:9). Consequently, these types of prohibitions are equated.

The Gemara poses another question: From where do we derive that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse with regard to the prohibition against a yevama having intercourse with a man from the general public? The Gemara answers that there is no need for an independent source in this case: If you are asking according to the one who said that this is an ordinary prohibition, it is a prohibition like any other. If you are asking according to the one who said that this is a positive mitzva, it is a positive mitzva like any other.

Rather, the question is as follows: From where do we derive that a yevama is acquired by her yavam via the initial stage of intercourse? The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy between the words entering and entering. This verb is used with regard to ordinary Torah prohibitions, as mentioned above, and also with regard to levirate marriage, in the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5).

The Gemara asks further: From where do we derive that a woman is betrothed to her husband through the initial stage of intercourse? The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy between the words taking and taking. With regard to betrothal, the verse states: “When a man takes a wife and marries her” (Deuteronomy 24:1). This verb is also used with regard to forbidden intercourse, as in the verse: “And if a man shall take his sister” (Leviticus 20:17).

§ Rava said: Now that it has been established that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse, why do I need the expression “cohabitation with seed” (Leviticus 19:20) that the Merciful One writes with regard to a designated maidservant; the expression “cohabitation with seed” (Leviticus 18:20) written with regard to a married woman; and the expression “cohabitation with seed” (Numbers 5:13) written with regard to a sota?

The Gemara explains that the expression is necessary with regard to a designated maidservant as we said above (55a), because it indicates that one is liable to receive punishment only for a complete act of intercourse with a designated maidservant but not for the initial stage of intercourse. With regard to a married woman, the word seed excludes one who has intercourse with a dead organ, i.e., one that is not erect, as this cannot lead to childbirth.

The Gemara questions this resolution: This works out well according to the one who said that one who has intercourse while his organ is dead with those with whom relations are forbidden, is exempt, as this is not considered an act of intercourse. However, according to the one who said that he is liable, what is there to say? Rather, according to this opinion, the verse excludes one who has intercourse with a dead woman. As it might enter your mind to say: Since after death she is also called her husband’s kin, say that one who had intercourse with her should be liable to receive punishment for committing adultery with a married woman. It therefore teaches us that intercourse with a dead woman is not considered intercourse at all.

The Gemara addresses the third case: Why do I need the expression cohabitation with seed in the context of a sota? It is needed for that which is taught in a baraita, that the expression a cohabitation with seed excludes something else. The Gemara asks: What is this something else? Rav Sheshet said: It excludes a case where the husband was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself and have atypical, i.e., anal, sexual intercourse with another man. Rava objected to this explanation and said to him: It is written: “The cohabitations of a woman” (Leviticus 18:22), indicating that there are two types of intercourse with a woman, and the same halakha applies to both.

Rather, Rava said: It excludes a situation where the husband was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself with another man and engage in intimate contact by way of other limbs. The verse indicates that the wife does not become prohibited to her husband if she secludes herself with the man after this warning. Abaye said to him: Does the Merciful One prohibit a woman to her husband due merely to licentious behavior without sexual intercourse? Since this behavior would not render a woman prohibited to her husband, it is obvious that a warning that explicitly mentions this behavior is insufficient to cause the woman to become a sota if she then secludes herself with the man.

Rather, Abaye said: It excludes a case where he was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself with another man and kiss, i.e., have external contact of the sexual organs. The Gemara asks: This works out well according to the one who said that the definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona; therefore, mere external contact is not considered sexual intercourse. However, according to the one who said that the definition of the initial stage of intercourse is a kiss, what is there to say?

Rather, the expression: Something else, in the baraita, is actually referring to a case where the husband was jealous with regard to her and warned her not to seclude herself with another man and engage in intimate contact by way of other limbs. And it is necessary to state that the woman does not become prohibited to her husband as a sota in this case, as it might enter your mind to say that the Merciful One made this halakha dependent on the husband’s objection, as it is his decision to warn his wife, and since he objects to contact of this nature, she becomes a sota if she secludes herself after this warning. The Torah therefore teaches us that this is not considered a warning.

§ The Gemara returns to the precise definition of the initial stage of intercourse. Shmuel said: The definition of the initial stage of intercourse is a kiss, i.e., external contact of the sexual organs. Shmuel explains: This is comparable to a person who places his finger on his mouth; it is impossible that he not press the flesh of his lips. Similarly, when there is contact of the sexual organs, there will certainly be at least a small amount of penetration, and this is considered an act of sexual intercourse.

When Rabba bar bar Ḥana came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan said: The completion of intercourse stated with regard to a designated maidservant is the insertion of the corona, and no more. Rav Sheshet raised an objection based upon the following baraita: The phrase cohabitation with seed indicates that one is liable to receive punishment only for a complete act of sexual intercourse. What, does this not refer to the complete insertion of the member? The Gemara responds: No, it is possible that it is referring to the complete insertion of the corona.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: The definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona. They said to him: But Rabba bar bar Ḥana did not say so, as he taught that Rabbi Yoḥanan said that the insertion of the corona constitutes a complete act of sexual intercourse and is not considered merely the initial stage of intercourse. He said to them: Either he lied or I am lying. There is clearly a contradiction, and one of us cited Rabbi Yoḥanan’s opinion incorrectly.

When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: The definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona. The Gemara comments: He certainly disagrees with Rabba bar bar Ḥana, who cited Rabbi Yoḥanan as stating that insertion of the corona constitutes a complete act of sexual intercourse. Shall we say that he also disagrees with Shmuel, who defined the initial stage of intercourse as external contact of the sexual organs?

The Gemara responds: No; it is possible that there is no dispute between them, and Ravin said that Rabbi Yoḥanan calls the entire process from a kiss until the insertion of the corona the initial stage of intercourse, while anything beyond that point is a complete act of sexual intercourse.

When Rav Shmuel bar Yehuda came from Eretz Yisrael he reported that Rabbi Yoḥanan said: The definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona, whereas a complete act of sexual intercourse is literally a complete act of sexual intercourse, i.e., insertion of the male organ beyond the corona.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. נראה שר"ש גורס אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירוש דהיינו פלוגתא דרב ושמואל (דלקמן יבמות דף צ"ב) דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה מלא תהיה דהכי קאמר לא תהא בה הוי' לזר אינה אלא עשה יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא חייבי לאוין היא.
ובתוספות הקשו מדתניא התם זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין אבל חכמים אומרין אין ממזר מיבמה אלמא לדברי הכל חייבי לאוין ועוד מדאמרינן בפ"ק דמכלתין (דף י"ד) גבי בני צרות פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו ואיתמר נמי התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ"ל ויש לתרץ קושיות הללו דגמרא תפיס לי' חייבי לאוין לרווחא דמילתא לומר דאנן אפילו חייבי לאוין לית לן וההיא דתנן דיש ממזר ביבמה לדברי ר' עקיבא משום חייבי עשה קאמר לרב אי כרבי ישבב דאמר אין קדושין תופסין בחייבי עשה אי משום דקסבר כל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר [וה"נ לא תפסי בה קדושין לרב מלא תהי'] אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה ומשום הכי לא פשטינן מינה דרבי ישבב אפילו חייבי עשה קאמר ובתו' פירשו לפי גרסת הספרים אי לאו משום חייבי לאוין אתי אי משום עשה נמי דאית בה מחייבי עשה אתיא ולמה לך למילפה באפי נפשה ודכולי עלמא חייבי לאוין היא דאע"ג דלא יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא אבל מ"מ קאמר רחמנא שלא תצא החוצה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושין או שאינן תופסין בה כדרב, ויפה פירשו.
ויש לי לעיין בהאי עשה דילמא יבא עליה מצוה ואחר רשות כדאיתמר לעיל וי"ל אירעה כל הפרשה להוציא אחר הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור.

אשה לבעלה. מפורש במס' קדושין פרק ראשון.

אשה לבעלה מנין. כתבתיה בארוכה פרק קמא דקדושין (י, א ד"ה כל) בס"ד.

הא דאמרינן ביבמה לשוק אי לאו לאו אי עשה עשה. כתבתיה בארוכה בקדושין בשלהי פרק האומר (סח, א ד"ה הא) בס"ד.

יבמה לשוק מ"ל גרש"י ז"ל אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה ופירש הוא ז"ל דלמאן דאמר אין קדושיה תופסים ביבמה ליכא לאו ביבמה לשוק דכי כתיב לא תהיה לאיש זר לא בא לאזהרת עונש אלא ללמד שלא תהא בה הויה לאיש זר דלא תפסי בה קדושין ולדידי ליכא ביבמה אלא עשה מדכתי' יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל למ"ד קדושי' תופסי' ביבמה יש לאו ג"כ ביבמה דלא תהיה אשת המת לאיש אחר ללאו בלחוד הוא דאתא והיינו דאמר הכא דלמ"ד שיש לאו ביבמה גמר מחייבי לאוין דעלמא ולמ"ד דיבמה בעשה גמר מחייבי עשה ויש קצת הוכחא לדברי הרב ז"ל מהא דאמרי' לקמן במכיל' דשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט מספקא ליה האי לא תהיה אי ללאו יצאת אתא אי דלא תפסי בה קדושי' אתא ור"ת ז"ל מקשה דהא בכולה מכילתי' קרינן יבמה לשוק חייבי לאוין כדאמרי' בפ"ק דבני צרות דב"ה חייבי לאוין לב"ש ואמרי' נמי לאפוקי מדר"ע דאמר אין קדושין תופסי' בחייבי לאוין ולא משמ' דתהוי דלא כרב ולפי' פי' הוא ז"ל דלכ"ע אזהרת לאו ביבמה מדלא תהי' אשת המת החוצה אלא דרב דריש מינה נמי מדאפקי' בלשון הויה דרשי ליה שלא תהיה בה הויה לאיש זר ושמואל מספקא ליה אי ללאו בלחוד אתא אי למילף מינה נמי דלא תפסי בה קדושין ובכאן גורס רבי' ז"ל כדגרסי במקלת נוסחי יבמה לשוק מנ"ל אי ללאו לאו אי לעשה עש' כלו' אי משום לאו דאי' בי' הרי הוא בכלל חייב לאוין ואי משום עש' דאי' בי' ה"ה בכלל חייבי עשה ועוד יש להלם ג"ה לפי' וה"ק אי למ"ד ובעי על לאו הרי הוא בכלל חייבי לאוין ואי למ"ד על עשה דאית ביה מה דינו הרי הוא בכלל חייבי עשה וכבר ביארתי בזה יותר במסכת קדושי' בס"ד:

אשה לבעלה מ"ל פי' שנקנית בביאה בהעראה אתיא קיחה קיחה פי' וכתיב בה כי יקח איש אשה וגמר קיחה מינהון וחייבי לאוין ואע"ג דקיחה דהתם בקדושי כסף מיירי ולא בקדושי ביאה כיון דכתיב בה בהדי' שפיר גמרינן קיחה קיחה ללמד על ביאה האמורה וכו' וק"ל למה לי כולי האי נימא דאתיא ביאה ביאה כדאמרינן ביבמה וי"ל דמשו' דקנין ביאה נפקא לן מדכתיב כי יקח שהוא לשון קנין נקט קיחה ואשמועינן דאפילו בקיחה קיח' מצי למיגמר על הביאה ויש מקשים דהכא אמרינן דאשה לבעלה הנקנית בביאה סגי ליה בהעראה ואלו בפ"ק דקדושין משמע דלא קני עד גמר ביאה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה. והנכון דהתם כשגומר ביאתו סתם אבל בהעראה בלבד או שפי' שדעתו לקנות בהעראה קונה בהעראה כדאמרינן הכא ומיהו ביבמתו אפילו בגומר ביאתו ואומר שאינו רוצה לקנות אלא בגמר ביאה אין הדבר בדעתו שהתורה רבת' שוגג כמזיד ולפי' קונה בה העראה לעולם ושם הארכתי בס"ד:

ולמה לי למכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה וכו' כלומר למאי כתבינהו רחמנא כיון דהא עביד לן כלל דכלהו בהעראה. ופליגא אדשמואל פי' ודרבנן אמר רבי יוחנן כדרב ושמואל והעראה זו הכנסת העטרה למעוטי נשיק' דלא משוי' פלוגת' בין תלמידי ר' יוחנן בכדי:

וכן כל שקונין בביאה קונין בהעראה כגון יבם ביבמתו או בעל באשתו וכמו שאמרו כאן אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה כתיב בחייבי כריתות אשר יקח את אחותו ובאשה לבעלה כי יקח איש אשה מה להלן בהעראה אף כאן בהעראה ואם תאמר והלא בראשון של קדושין י' א' שאלו אם תחלת ביאה קונה או סוף ביאה והעלו בה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא תחלת ביאה אינה קונה פירשוה גדולי הפוסקים דההיא בביאה דאירוסין דאכתי לא הוה ליה קנין בגוה והשתא הוא דבעי למיקני וזו שבכאן שכבר נתקדשה לו אלא שלא כנסה ועכשו קונה לה בהעראה ליורשה וליטמא לה ולכל ענין של נשואין ואם תאמר היכי יליף לה מגזירה שוה דקיחה קיחה ומקיחה דקדושין איפשר דלא יליף לה אלא מקיחה דמוציא שם רע דכתיב בה ובא אליה ושנאה וההיא ודאי ביאה דלאחר קדושין היא אי נמי מדכתיב אשר אירס אשה ולא לקחה ויש מתרצים אותה בפנים אחרים וכבר ביארנום בראשון של קדושין:

אף באשת איש נאמר לשון שכבת זרע דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וזו ודאי העראה מחייבת בה שהרי כל העריות הוקשו זו לזו ולא נאמר בה לשון שכבת זרע אלא מלמד שהמשמש באבר מת ר"ל בלא קשוי האבר אפילו בגמר ביאה אין בו חיוב כלל לא למיתה ולא לכרת ולא למלקות שאינה ביאה כלל אלא שמכל מקום פוסלת מן התרומה וכן מכין אותם מכת מרדות וכן הבא על הערוה לאחר מיתתה פטור:

אף בסוטה נאמר בה לשון שכבת זרע כדכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע ללמד שאם קנא לה דרך איברים כלומר אל תסתתרי עם פלוני לנאף עמו דרך איברים אין זה קנוי ולא נאסרה עליו בעידי סתירה אבל אם קנא לה סתם או שקנא להעראה או לשלא כדרכה הרי זה קנוי:

העראה זו שכתבנו שהיא נדונת כביאה גמורה פירושו הכנסת העטרה וכל שלא הכניס את כל העטרה נשיקה בעלמא היא ופטור ובשפחה חרופה שלא חייבנו בה אלא בגמר ביאה פירושו בהוצאת זרע והוא הנקרא כאן מירוק גיד:

א) ולפי' זה קשה את שפרשתי דשמעינן מש"ז דכתיב גבי אשם דחיוב הלאו הוי משעת העראה וא"כ אפילו אי לא כתיב העראה בחייבי כריתות ידעינן דחייבי לאוין בהעראה ומצינן לתרץ כתירוץ שתרצתי בתי' הראשון:

א) עוד פר"ת דאחרי שרבינו העראה כגמר ביאה מעתה ביאה נקראת אע"ג דליכא אלא העראה ור"ל התם תחלת העראה קונה או סוף העראה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר העראה וכמ"ד העראה זו הכנסת העטרה דלמ"ד זו נשיקה לא שייך בה תחלה וסוף ומקשינן מהא דאמרינן לעיל אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת ומאי קאמר הלא [ביבמה] דעתו על גמר ביאה ממש דאי לאו הכי לא קני ליה ליבמתו דבעינן שיהא ראוי להקמת שם ומקודם שגמר ביאתו עשה בה העראה ונקראת בעולה בהכי וא"כ איכא עשה ול"ת אף [באלמנה] מן האירוסין עשה דבתולה ולא בעולה דלאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דאלמנה. וי"ל דלעיל ס"ל לתלמודא כמ"ד העראה זו נשיקה ולא שייך בה תחלה סוף וא"כ לא הוי א) בעולה בסוף העראה. עוי"ל דכיון דלא הוי בעולה רק מעצמו ליכא עשה דבעולת עצמו אינה רק מדרבנן וא"ת הא אמרינן לקמן ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דכיון דלא חזיא למיקם קמיה וכו' וקאמר היכי דמי אילימא כדרכה תיפוק ליה דהויא לה בעולה. ומאי קאמר הלא אמרינן דבעולת עצמו לא הוי אלא מדרבנן וי"ל דה"ק תיפוק ליה דהויא בעולה וכחלוצה שויוה רבנן וא"כ אין לה קנס דלא חזיא למיקם קמיה. עוד יש מתרצים דהא דאמרינן הכא דהעראה קונה מקיחה קיחה היינו לאחר קדושי כסף לחשוב העראה כחופה והא דאמרינן דעתו על גמר ביאה היינו בלא קדושי כסף. וא"ת למה לי קרא בקדושין ובעלה מלמד שניקנית בביאה תיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל אי לאו דשמעינן מקרא דבעילה גמור' קונה באשה לא הוה ידעינן מקיחה קיחה העראה. ורבינו נתנאל תירץ דלפי' דלעיל מכוון הדבר הזה דובעלה דמשמע ביאה גמורה מיירי בלא קדושין דכסף ותחלת קניינו בביאה בעי' ביאה גמורה ומעתה ידעינן מקיחה קיחה העראה לאחר קדושי כסף שמועיל כמו חופה:

העראה דח"ל מנין מדגלה רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה. העראה דח"ל דכהונה שאין איסורין שוה בכל מנ"ל. אתיא קיחא קיחא. דחייבי אעשה מנ"ל אתיא ביאה ביאה יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה פי' בח"כ כתיב קיחא כי יקח אית את אשת אביו ובח"ל כתיב את אלה לא יקח ובח"ע כתיב דור שלישי יבא להם ובח"ל כתיב לא יבא ממזר, אשה ובעלה מנין אתיא קיחא קיחא, פי' ומה דאמרינן בפ"ק דקידושין איבעי' להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה פי' ופשט אמימר משמי' דאביי דכל הבועל דעתי אגמר ביאה, והכא אמרי דבהעראה בלבד היא מקודשת. התם כגון דא"ל התקדשי לי ביאה זו סתם. והערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם שיגמור ביאתו מקודשת לשני ואע"ג דבהעראה חשיבה ביאה. זה לא הי' בלבו וקדשה אל אבסוף ביאה דכל הבעול דעתו על גמר ביאה הוא בעול כי אמר בביאה זו אלו אמר בסוף ביאה ומ"ה אינה מקודשת בהעראה ולא משום דהעראה לא חשיבה ביאה לקידושין. דאלו פריש ואמר הרי את מקודשת בביאה זו מקודשת כדאמרי' הכא, תדע מדתלי טעמא כל הבעול דעתו על גמר ביאה, דאלמא בתר דעתו אזלינן ואל משום דהעראה לא חשיבי למיקני הלכך מאן דמקדש בביאה סתם אינה מוקדשת אלא בסוף ביאה. ומאן דמפרש בהעראה מקודשת.

אמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שהניח אצבעו על פיו א"א שלא ידחוק את הבשר: כי אתא ר"ש ב"י רא"י העראה זו הכנסת עטרה. פי' ואע"ג שהזריע בך אינו חייב בשפחה חרופה שאין זו גמר ביאה, גמר ביאה ממש פי' שהכניס כל האבר והזריע וגמר ביאתו.

אמר רבה שכבת זרע דכתב גבי שפחה חרופה למעט מינה דכל חייבי לאוין בהעראה דא"כ לישתוק קרא מיניה דשפחה חרופה. שכבת זרע דאשת איש למ"ד משמש מת בעריות חייב פרט למשמש מתה. שכבת זרע דסוטה לאו למעקרה קינא לה שלא כדרכה דהא משכבי אשה [כתיב]. אלא פרט שקנא לה דרך אבריה ואע"ג דפריצות בעלמא איצטריך ס"ד בקפידא דבעל תלה רחמנא והא קפיד קמ"ל. ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה פרט לשקנא לה בנשיקה מהו:

תוס' בד"ה קיחה קיחה תימה כו' וי"ל דאינו מופנה לג"ש כו' עכ"ל יש להקשות הא אי נמי דקיחה דיבמה אינו מופנה מ"מ קיחה דאשה לבעלה מופנה דהא דרשינן לה נמי לגז"ש וא"כ ה"ל מופנה מצד א' כמו ביאה לג"ש דאינו מופנה אלא מצד אחד כמ"ש התוס' לעיל וליכא למימר דקיחה דאשה לבעלה נמי אינו מופנה אלא דגמר לה מג"ש דקיחה דעריות דהוא מופנה דא"כ מאי קא קשיא להו וא"ת נילף מקיחה דחייבי לאוין דדרשינן ליה לג"ש הא איכא למימר דקיחה דחייבי לאוין נמי אינו מופנה אלא דיליף הג"ש מקיחה דעריות שהוא מופנה וי"ל דודאי קיחה דאשה לבעלה מופנה הוא אלא דקים ליה לתלמודא שום פירכא על ג"ש דקיחה קיחה והיכא דהוי הג"ש מופנה מב' צדדין קאמר תלמודא דגמרינן לה ואין משיבין עליה אבל מקיחה דיבמה כיון דאינו מופנה ה"ל הג"ש אינה מופנה אלא מצד א' ומשיבין עליה וזו היא המדה:

בד"ה לאחר מיתה נמי שארו כו' בסופו ואפילו למ"ד דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא עכ"ל בפרק ד' מיתות דקאמר ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא לא רצו התוס' לפרש דה"נ מקרא דהכא פשיטא ליה התם דלישנא דלאו כלום הוא לא משמע להו דמקרא דהכא קאמר אלא דלאו כלום הוא ולא צריך קרא אבל לישנא דאביי דאמר הכא פריצותא אסר רחמנא משמע להו שפיר דאקרא דהתם סמך לומר הכי וק"ל:

בתד"ה אתיא ביאה כו' דור שלישי יערה משמע הא דור ב' כו' בסוף הנשרפין כו' עכ"ל כצ"ל ושם בתוס' מפורשים דבריהם ביותר וז"ל דילפי' בג"ש דדור שלישי יבא דההיא ביאה העראה והדר דייק הא דור ב' לא יערה עכ"ל ע"ש:

תוס' ד"ה אשה לבעלה מנין וכו' עד תירץ הר"ר שמעון וכו'. עיין באלפסי שתירץ קושיא זו בענין אחר:

רש"י בד"ה אי למאן דאמר כו' לחייבי לאוין הס"ד:

תוס' בד"ה אינו חייב כו' הוצאת זרע אלא ביאה הראויה להזריע בעינן כמו באשת איש כו' כצ"ל:

גמרא א"ח אלא על ביאת המירוק. נראה דלשיטת התוס' דלא בעינן הוצאת זרע מירוק אינו מלשון ולא הורק מכלי אל כלי (ירמיה מח יא) כדמשמע מפרש"י אלא מלשון ומירק אחר שחיטה ע"י דיומא (לא ב) שהוא לשון גמר עי' חולין (כט א) תד"ה ומירק והיינו גמר הכנסת גיד או עטרה:

שם אמר להו או איהו שקראי. כצ"ל:

תד"ה אתיא. דל"כ חילול כו'. לכאורה התם נמי נימא דלא יחלל דכתיב בהדיא הוה כאילו היה כתוב ולא ימות ונידוק הא אחר שלא יצא ימות וי"ל דאם נידוק כן לענין מיתה טפי ה"ל למידק הא אם יצא ימות דה"נ דייקינן בקרא דראשיכם אל תפרעו גו' ולא תמותו עי' מו"ק (כד א) תד"ה הא ובמש"כ שם:

תד"ה קיחה. וא"ת וניליף מקיחה דיבמה כו' וי"ל דאינו מופנה לגז"ש. עי' מהרש"א ואנכי אוסיף ע"ד דזה מוכרח מהגמרא דלקיחה דיבמה אינה מופנה (וכדדרשינן לעיל בר"פ ולקחה שלא כדרכה) מדקאמר יבמה ליבם אתיא ביאה ביאה ול"א קיחה קיחה והנה ביאה דיבמה ג"כ א"מ כמש"כ התוס' לעיל (נד א) ד"ה וכי וע"כ צ"ל דביאה דח"ל מופנה אבל קיחה דח"כ ג"כ א"מ וכיון שכן ע"כ צ"ל דקיחה דח"ל דכהונה וקיחה דאשה לבעלה תרוייהו מופנים מדיליף קיחות דידהו מקיחה דח"כ שא"מ ולכן שפיר הקשו התוס' אח"כ וא"ת ניליף מח"ל דכהונה כיון דתרוייהו מופנים ולפ"ז א"ש מה שפרש"י לקמן (נו ב) ד"ה אשלא כדרכה וגמר ביאה ביאה ולא קאמר קיחה קיחה (ונדחק המהרש"א שם בד"ה ה"ג) משום דתרוייהו אינם מופנים:

תד"ה לאחר מיתה. דאשמעינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו. תמוה דהא הכתוב קראה להדיא שארו אחר מיתתה גבי טומאה ונחלה ועוד קשה דהרי ילפינן כל העריות ואפי' זכור מינה כדמוכח בסנהדרין (עח) וא"כ ע"כ אינו משום דלא מיקרי שארו אלא משום דל"ל הנאה וכדאיתא שם ועוד כיון דממעטינן מן לזרע משמע משום דאין ראוי להזריע ועפרש"י שם בד"ה והא אית ליה הנאה ועמש"כ בחולין (קכא ב). שוב ראיתי להתוס' בב"ב שם שהביאו להפך להוכיח מכאן דמיקרי שארו אפי' לאחר מיתה ועמש"כ שם בס"ד ועמש"כ עוד בזה במהדורות לס' נת"ע (בדף קיד):

בא"ד וא"ת דבפ' ד"מ כו' ואר"י כו'. לדבריהם עדיין לא יתיישב למ"ד משמש מת בעריות חייב למאי איצטרך לזרע לריו"נ שם דממעט מעשה הורדוס מגם שניהם ולולי דבריהם הנ"ל דרבא לשיטתו לעיל (ח) וכמש"כ התוס' שם דס"ל דמהקישא דר' יונה לא ילפינן קולא להכי איצטריך תרי קראי בא"א למילף מינה גם שאר עריות באם אינו ענין ומאי דקאמר התם בסנהדרין ואידך מעשה הורדוס ל"כ הוא היינו משום קרא דהכא דלזרע (וע"ד שכ' התוס' בסה"ד ודלא כמש"כ המהרש"א לדבריהם) וס"ל דגילוי מלתא בעלמא היא וילפינן מינה שאר עריות ג"כ:

בגמרא אתיא ביאה ביאה: ק"ק אכתי חייבי ע' דכהונה דהיינו בעולה לכה"ג מנ"ל דהתם לא כתיב ביאה ומשאר חייבי ע' לא אתי דקיל כיון שאינה שוה בכל וגם מח"ל דכהונה לא אתי דקיל ע' מלאו וא"ל דילפינן ג"כ קיחה קיחה דהא כתיב בתולה מעמיו יקח אשה הא דבר הבא מן הכלל אין דנין בגז"ש כקושית התוספ' וא"ל דילפינן כאלו כתיב בתולה מעמיו יערה וילפינן מזה הא בעולה מעמיו לא יערה דא"כ האי יקח אשה בכה"ג הוא קדושי ביאה ומאי קמבעי' לי' בקדושין (דף י') אי כה"ג יכול לקדש בביאה ולפי הפסק הלכה באמת אסור לקדש בביאה כמו שהאריך המשנה למלך (בפ' י"ז מהל' א"ב) ומאי מספקא לי' דא"כ הרי בקרא כתיב קידושי ביאה ואי האי יקח לא מיירי בהעראה אלא בקדושי כסף ושטר מנ"ל העראה בכה"ג בבעולה וא"ל דבאמת כה"ג לא נאסר בהעראה בבעולה דמדברי הרמב"ם (בהל' א"ב פ"א) נראה בפי' דבכל ביאות אסורות אין חילוק בין העראה לגמר ביאה והרמב"ם ס"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה כמש"כ המשנה למלך הנ"ל בשמו, וי"ל דילפינן במה הצד מחייבי ע' ומח"ל דכהונה, דכי פרכת מה לח"ע שכן שו' בכל, ח"ל דכהונה יוכיח וכי פרכת מה לח"ל דכהונה שכן לוקין, חייבי עשה יוכיח, הצד השו' שאסורין וכו', אכן לפ"ז צ"ע מה דאמרינן בכתובות (ל'.) איכא בינייהו בעולה לכה"ג ע"ש הרי דלא אמרינן דילפינן בעולה לכה"ג במה הצד:

שם אלא יבמה ליבם מנ"ל: ק"ק תיפוק לי' דע"כ קני בהעראה דאל"כ איך משכחת יבום כלל הא בהעראה עובר אאיסור כרת דאשת אח וע' דיבום לא מקיים עד גמר ביאה וא"ל כיון דאי אפשר גמר ביאה בלא העראה אתחלתא דמצוה היא וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הרנב"ר (בפ"ב דב"מ) דלכך ה"א דמותר לכהן לכנוס בביה"ק להשיב אבדה אף דלא הוי בעידנא משום דמה דשייך למצוה אף דלא נגמר מכ"מ מקרי אתחלתא דמצוה וא"כ ה"נ דכוותי', דא"כ גם התוספ' לא מתרצים מידי בחגיגה (ב': בד"ה לישא שפחה) ע"ש, ויש לחלק דהתם הביאה בעצמה אינה רק הכשר מצות פרי' ורבי' וא"כ העראה דלא יוכל להוליד אינה מצוה כלל אבל הכא הביאה היא המצוה א"כ כל מה שעושה לגמור הביאה שייך להמצוה אף שלא נגמרה להיות נקנית לו עד גמר ביאה והוי דומיא דהשבת אבדה דבלקיחת האבדה מתחלת המצוה ובהשבתה נגמרת:

שם א"ל רבא משכבי אשה כתיב: ק"ק מאי קושיא הא גם לענין שפחה חרופה ממעטינן משכבת זרע שלא כדרכה דפטור אף דלענין שאר ח"ל דרשינן משכבי אשה לחייב גם אשלא כדרכה כדאמרינן (ספ"ב דכריתות) וי"ל דהכי קפריך דודאי אי בבא על אשת איש פטור שלא כדרכה אין קושיא די"ל דגזיה"כ הוא אבל כיון דבא"א חייב אביאה שלא כדרכה אין סברא לומר דדוקא בביאה כדרכה תאסר סוטה לבעלה ויבדקו אותה המים ובביאה שלא כדרכה לא דמ"ש האיסור שעושה כשתזנה שלא כדרכה מהאיסור שעושה בזנות כדרכה, ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' בסוטה (כ"ו: בד"ה אלא למ"ד העראה) ע"ש, די"ל ג"כ דהכי קפריך כיון דלמ"ד העראה זו נשיקה חייב בבא על א"א בנשיקה מהיכא תיתי לא יבדקו אותה המים ולא תאסר לבעלה ע"י נשיקה:

שם אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל: ק"ל לפי מש"כ דרק אביי לשיטתו דס"ל משמש מת בעריות חייב צריך לאוקמי' שכבת זרע דסוטה למעט נשיקה א"כ מאי קושיא דלמא אביי סובר באמת העראה זו ה"ע ועוד דלאביי לשיטתו ע"כ מוכח דס"ל כן מדהוצרך לתרץ בסנהדרין (ע"ד.) ביכול להציל באחד מאבריו ואי ס"ל העראה ז"נ קושית הש"ס שם מעיקרא ליתא כמו שמתרץ באמת ר"ח שם וי"ל דסוגיא דהכא היא סוגיא דסוטה (דף כ"ו) ושם אשמואל קאי ואשמואל לשיטתו פריך שפיר דס"ל העראה ז"נ וכמש"כ התוספ' שם:

שם כי אתא רב שמואל בר יהודה אר"י: לפ"ז יש כאן ג' פלוגתות לשמואל העראה ז"נ וה"ע הוא גמר ביאה וכן לרבב"ח אר"י אבל לרב דימי ורבין אר"י העראה זו ה"ע ולפי אוקמתא דש"ס שוין לשמואל ושמואל להם דמנשיקה עד ה"ע ועד בכלל העראה הוא ולרב שמואל ב"י אר"י נשיקה לאו כלום והעראה זו ה"ע והרמב"ם פסק כוותי' וכתב ה"ה הטעם דהלכה כר"י לגבי שמואל, ולא זכיתי להבין דעתו דאטו רב דימי ורבין מי לא אמרו ג"כ בשם ר"י והי' טוב יותר להשות דעת ר"י לדשמואל ולפסוק כוותי' ובפרט אחרי דטרח בש"ס לאוקמי' כן והי' לו להרמב"ם לפסוק דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא והוא פסק נשיקה לאו כלום הוא אבל נראה דראית הרמב"ם היא מהא דפריך לעיל היניחא למ"ד זו הכנסת עטרה אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל ואי ס"ד דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא אפילו למ"ד זו ה"ע לא אתיא שפיר וכיון דאביי תירץ הכי ע"כ ס"ל דהעראה זו ה"ע ונשיקה לאו כלום הוא וכן מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל מדהוצרכו כולהו אמוראי לאוקמי שם באוקמתות ואי ס"ד דנשיקה ג"כ העראה הוא קושית הש"ס מעיקרא ליתא אע"כ מוכח דלכולהו אמוראי העראה זו ה"ע ונשיקה לאו כלום הוא וא"ש פסק הרמב"ם, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דלפי המסקנא לא משוינן פלוגתא בין תלמידי ר"י וליכ' רק ב' פלוגתות ובזה ג"כ שיטת הרמב"ם א"ש:

שם ברש"י ד"ה כדאמרן. דבעינן גמר ביאה: ק"ק ל"ל לרש"י למיתלי באשם לפרש תחייב נמי שפחה חרופה הכא מלקות בהעראה דהא הוא מייתי אשם והיא לוקה והרי אדרבא שכבת זרע סמוך יותר לבקורת תהי' דאיירי במלקות דידה וא"ל דהיא באמת נלקה בהעראה ז"א דהא אמרינן כל היכי דהוא אינו מביא אשם היא אינה לוקה וגם מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' א"ב) נראה דפטורה בהעראה, וכן נראה גם מדברי רש"י לעיל (ע"א) במש"כ בד"ה שפחה וז"ל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב ע"ש מכלל דשפחה חרופה פטורה בהעראה, וי"ל כיון דבסוף (פ"ב דכריתות) פליגי תנאי מה היא שפחה חרופה אי שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי או חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע והנה למ"ד דשפחה גמורה היא יש בה ב' איסורים האחד מלא יהי' קדש כשפחה גמורה והאחד לתא דאשת איש כיון דמאורסת לע"ע א"כ כשבא א' על שפחה חרופה אף דהוא אינו אלא באשם היינו משום האיסור שנוסף בשפחה חרופה יותר משפחה בעלמא על זה הוא באשם והיא במלקות אבל מכ"מ לאו דלא יהי' קדש במקומו עומד ללקות עליו אם התרו בו עליו דמי גרעה משפחה דעלמא כיון דאיכא בה ג"כ לתא דא"א וא"כ מה דאמרינן דאשפחה חרופה אינו חייב בהעראה הוא ג"כ רק משום שפחה חרופה אבל מכ"מ משום לא יהי' קדש לוקה אהעראה וכן מה דמקשינן היא והיא זה ג"כ להך עונש דנוסף בה משום שפחה חרופה אבל למ"ד דשפחה חרופה היא חצי' ב"ח אז אין אצלה איסור לאו דלא יהי' קדש כלל כיון דאינה עוד שפחה גמורה, וא"כ י"ל דרש"י מפרש הכא להך מ"ד דשפחה גמורה היא ולכן לא הי' יכול לפרש דאתי שכבת זרע למעט דהוא אינה לוקה אהעראה דהא ודאי היא לוקה משום לאו דלא יהי' קדש אהעראה וכן הוא נמי לוקה אהעראה רק דאשם אינו מתחייב אבל הרמב"ם דפסק שהיא חצי' ב"ח א"כ ליכא אצלה איסור רק דשפחה גמורה לכן פסק שפיר דאינה חייבת מלקות אהעראה, וכן מש"כ רש"י לעיל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב משמע דחרופה פטורה לגמרי בהעראה הוא ג"כ אליבי' דהך מ"ד דחצי' ב"ח, ואף דלפי מה שכתבתי לעיל קאי סוגיא דלעיל למ"ד דשפחה גמורה היא מכ"מ י"ל דרש"י נקט אינה חרופה דהיא לכ"ע בהעראה, אכן אכתי יש להקשות אמה שכתב רש"י כאן מלקות בהעראה עכ"ל שהרי אי לא הוי כתיב שפחה חרופה לא הוי ידעינן כלל דבהעראה יש מלקות שהרי ח"ל ילפינן מדאצטריך ש"ח, וי"ל ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דלפי המסקנא נוכל למילף ח"ל מח"ל דכהונה:

שם בתוספ' ד"ה אשה לבעלה. ולא קני בהעראה: לפי מש"כ התוספ' בקדושין (י"ג.) משמע דאיכא למ"ד דלא יליף גז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון, ובהא א"ש מה דק' בסוגין ומה שהעירו גם התוספ' לקמן קצת איך ילפינן הכא העראה מגז"ש דקיחה קיחה הא קיחה הוא כסף, ולפ"ז א"ש די"ל דש"ס דהכא אזלא אליבי' דהך מ"ד דלא יליף קיחה קיחה משדה עפרון אלא יליף קדושי כסף מויצאה חנם, ולפ"ז גם קושית התוס' דהכא יתיישב שפיר די"ל דהש"ס דקדושין אזלא אליבי' דמ"ד דיליף קיחה קיחה משדה עפרון ולדידי' לית לי' קרא אהעראה:

בד"ה קיחה קיחה. וי"ל דאינו מופנה לגז"ש: עיין במהרש"א שהקשה הא לא בעינן רק מופנה מצד א' ותירץ דהך דאשה ודאי מופנה דאל"כ לא מקשו התוספ' מידי לקמן אלא דאיכא חד פירכא ומופנה מצד א' למדין ומשיבין, אכן לכאורה אכתי ק' לר' ישמעאל דס"ל בנדה (דף כ"ב) דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"כ ובעלה ל"ל, ובפשטות י"ל דהרי בקדושין (ט':) פליגי ר"י ור"ל דמר יליף ביאה מובעלה ומר מבעולת בעל וכל א' מוקי אידך קרא לדרשה אחרת ע"ש, וא"כ לר' ישמעאל י"ל דס"ל כב' הדרשות שם ובאמת לא מיותר קרא אביאה, אבל לולא דברי המהרש"א הי' נ"ל דלעולם הך דאשה ג"כ לא מופנה וכיון דהך דיבמה לא מופנה א"כ לא מופנה כלל והא דילפינן מעריות משום דהך קיחה דעריות מופנה ומכ"מ הקשו התוספ' שפיר דנילף מח"ל דכהונה דע"כ מוכח דהך דח"ל דכהונה מופנה דאי לא מופנה איך ילפינן לי' מעריות אף דהך דעריות מופנה מכ"מ הרי רבנן ס"ל בנדה (שם) דמופנה מצד א' למדין ומשיבין והרי הכא ודאי יש להשיב דהא ח"כ ודאי חמירי טובא מח"ל דכהונה דהא אפילו מח"ל גרידא לא ילפינן ח"ל דכהונה דחמירי מינייהו כיון ששוה בכל וכש"כ דמח"כ לא גמרינן להו אע"כ דהך דח"ל דכהונה ג"כ מופנה ובמופנה מב' צדדים לכ"ע למדין ואין משיבין ולכן הקשו התוספ' שפיר דנילף אשה לבעלה מח"ל דכהונה דלענין הא לא שייך למיפרך ושפיר נוכל למילף גם במופנה מצד א' אבל מיבמה ליכא למילף כיון שאינו מופנה כלל:

בד"ה לאחר מיתה. היינו מהך דרשא דהכא: עיין בב"ב (קי"ד:) דלא כתבו התוספ' כן ובמה דתלו ב' השיטות י"ל דהתוספ' דהכא לא גרסו הואיל לאחר מיתה אלא דסד"א לאחר מיתה וכו' וא"כ כי קאמר קמ"ל הכי קאמר קמ"ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו אבל התוספ' בב"ב י"ל דגרסו כגרסת הרי"ף והרא"ש דכאן הואיל דלאחר מיתה א"כ פשיטא לי' דמקרי שארו לכל מילי וקמ"ל רק לענין אשת איש דלא מחייב, ובזה יש לפרש ג"כ פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (ה' א"ב פ' ט"ז) דהרמב"ם פסק שם דכה"ג אסור לישא ב' נשים והראב"ד השיגו מויקח לו יהיודע נשים שתים וה"ה יישב הרמב"ם די"ל דשניי' לאחר מיתת הראשונה נשאה ע"ש:

בא"ד. וא"ת דבפ"ד מיתות ממעט משמש מתה: לכאורה י"ל ביישוב קושיא זו כיון שרק למ"ד משמש מת בעריות חייב מוקי קרא דשכבת זרע פרט למשמש מתה א"כ רבא דמוקי שם בסנהדרין קרא דגם שניהם למתה לשיטתו אזיל דהוא ס"ל בשבועות (דף י"ח) משמש מת בעריות פטור אלא דלא ניחא להו להתוספ' דרבא כתנאי אמר למלתי':

בא"ד. אפילו כמ"ד משמש מת בעריות פטור: לכאורה קשה לאביי דהא מ"ד התם דלא בעינן שניהם שווין ומוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס ע"כ ס"ל דמשמש מת בעריות פטור ולמ"ד דבעינן שניהם שוין ג"כ לא מוכח דס"ל חייב דהא י"ל דס"ל מעשה הורדוס לאו כלום כמש"כ התוספ' ועכ"פ אביי כתנאי אמרה למלתי' וי"ל דאביי לשיטתו אזיל ורבא לשיטתו אזיל דהא רבא מתרץ הכא פרט לשקנא דרך אברים ואביי הקשה פריצותא אסר רחמנא וא"כ י"ל כיון דרבא הוא דמתרץ שם בסנהדרין פרט למעשה הורדוס א"כ רבא לשיטתו אזיל דמוקי קרא דהתם למעשה הורדוס ושכבת זרע בסוטה למעשה חדודים ושכבת זרע דאשת איש לפרט משמש מת בעריות דפטור אבל אביי י"ל דבאמת מתרץ שם דלפרט למעשה חדודים אתי קרא דומתו גם שניהם ושכבת זרע דא"א פרט למשמש מתה ולכן כשרצה רבא לאוקמי הכא שכבת זרע דסוטה למעשה חדודים הקשה פריצותא אסר רחמנא פי' דכבר ידעינן מקרא דהתם דליכא איסור ומקרא דהתם פשיטא לי' לאביי הכא כמש"כ התוספ' לקמן אבל לרבא לשיטתו באמת ל"ק קושית אביי כיון דהוא מוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס שפיר מצריך שכבת זרע למעט מעשה חדודים:

בד"ה אינו חייב. למעוטי העראה אלא שלא כדרכה: לכאורה אין מזה ראי' כ"כ די"ל דסוגיא דשם דממעט תרווייהו משכבת זרע ס"ל העראה זו נשיקה ומכ"מ ל"ק למ"ד העראה זו ה"ע מנ"ל העראה בח"ל כיון דליכא למילף מדאצטריך שכבת זרע בשפחה חרופה די"ל דהוא יליף מק"ו מח"ל דכהונה כמש"כ הרמב"ן וכנ"ל אבל מכ"מ כבר כתבתי במ"א ראי' לשיטתם מגמרא דקדושין (ע"ח.) דאל"כ יקשה לאביי שם קושית הש"ס דמקשה שם לרב יהודה א"ר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו דלא שייך אליבי' תי' הגמרא בלא גמר ביאתו כיון דמסוגיא דסנהדרין מוכח דאביי ס"ל העראה זו ה"ע וכנ"ל, ומה שכתבו התוספ' עוד פה דלא בעינן בשפחה חרופה הוצאת זרע ממש לא משמע כן בירושלמי דפירקין דקאמר שם בש"ח עד שיפלוט ע"ש:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא יבמה לשוק אי למ"ד לאו לאו אי למ"ד עשה עשה: לגירסא זו יקשה לדעת הרמב"ם ז"ל דכל ביאה בלא קידושין איכא לאו דלא תהיה קדשה א"כ מאי קאמר אי למ"ד עשה עשה הא מ"מ איכא לאו אפילו אם נאמר דלא תהי' אתי למימר דאין קדושין תופסין. ומדברי התוס' לעיל נראה דלמ"ד ללאו אתי היינו דאינו חייב אלא דרך קדושין. ולפי גרסא זו מוכח דעכ"פ עשה איכא אפילו בלא קדושין. ולפמש"כ בס' החינוך דעשה דיבמה יבא עליה אינו מצווה אלא היבם. אבל היבמה לא קאי בעשה. א"כ למ"ד דלא תהיה היינו דלא תפסי קדושין לא מצינו איסור ביבמה. כיון דאינה בכלל מצוה דיבמה יבא עליה. וא"כ הוי עשה דאינו שוה בכל דגבה ליכא עשה. ועוד דלא מצינו איסור שיהיה הוא מוזהר והיא אינה מוזהרת. ויבואר בזה עוד במכילתין וגם משמעתין דח"ל דאמרינן התם דעשה דוחה ל"ת לא משמע כן:

גמרא יבמה ליבם מנ"ל אתיא ביאה ביאה: והא דאיצטריך לעיל למילף שלא כדרכה מולקחה לו לאשה ולא ילפינן ביאה ביאה. היינו משום דבח"ל גופייהו לא מצינו דחייב שלא כדרכה אם לא דילפינן מיבמה. וכמו שכ' התוס' ז"ל לקמן. ועיין מהרש"א ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו בשם התוס' ז"ל דלענין שלא כדרכה לא ילפינן ביאה ביאה משום דבעינן להקים לאחיו שם. ומשמע מדבריו ז"ל דבח"ל שמעינן שלא כדרכה מדרשא אחרינא וקשה מנ"ל. דליכא למילף משפחה חרופה דבשפחה חרופה גופא מנ"ל דחייב שלא כדרכה לרבנן. וצ"ל דמסברא בעלמא פשיטא לן בכל ח"ל שלא כדרכה. כיון דכתב רחמנא משכבי אשה איתרבו כל האיסורין לענין זה. ובירושלמי בפירקין מרבינן הכל מולקחה לו לאשה בין העראה בין שלא כדרכה. ואמרינן התם דח"ל כמו אלמנה לכה"ג ילפינן קיחה קיחה מיבמה להעראה דעל גז"ש מעריות פריך א"כ נילף נמי דהולד ממזר מח"ל כמו מעריות אלא ילפינן מיבמה. ויש לדקדק לפי שיטת הש"ס דילן אמאי לא אמרינן ביבמה גז"ש דקיחה קיחה מעריות ולא שייך בזה תירוץ התוס' ז"ל דקיחה דיבמה אינו מופנה דהא ביאה נמי אינה מופנה. כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. אלא משום דהוי מופנה מצד אחד ביאה דח"ל ה"נ ע"כ קיחה דעריות מופנה הוא מדילפינן אשה לבעלה קיחה קיחה וקיחה דאשה לבעלה אינה מופנה דהא איצטריך לקדושי כסף. וע"כ קיחה דעריות מופנה היא. וא"כ יבמה נמי נילף קיחה קיחה. וי"ל דביאה ביאה עדיף ליה דדמי טפי מג"ש דקיחה ולקחה מיקח. ויותר נראה כמו שכ' לעיל דכל הני אינו מופנה ולאו גז"ש גמורה היא. אלא גילוי מילתא בעלמא דבכל הלשונות העראה בכלל. ועי' מהרש"א ז"ל בד"ה קיחה קיחה שכ' דקיחה דאשה מופנה היא דאי אינה מופנה א"כ לא הוי מקשי התוס' ז"ל נילף מקיחה דח"ל דילמא קיחה דח"ל אינה מופנה. אלא ודאי קיחה דאשה לבעלה מופנה היא. וא"כ מאי מתרצי התוס' ז"ל דקיחה דיבמה לא הוי מופנה דמ"מ מופנה מצד אחד הוא. ותי' דקים להו לתלמודא איזה פירכא ומופנה מצד אחד למידין ומשיבין. ולדבריו ז"ל אכתי תיקשי מאי מקשי נילף מקיחה דח"ל דילמא קיחה דח"ל לאו מופנה היא. דאיכא שום פירכא כמו בקיחה דיבמה. ויותר נראה לשיטת התוס' ז"ל דקיחה דח"ל ע"כ מופנה היא דבח"ל מח"כ ודאי איכא למיפרך מה לח"כ שכן כרת. אלא ע"כ תרוייהו מופנה ולענ"ד נראה כמו שכ' ואין צריך לכ"ז ודו"ק:

גמרא אשה לבעלה מנ"ל: עיין תוס' ז"ל מה שהק' מקדושין. והרי"ף והרמב"ם ז"ל פי' דהכא מיירי בביאה שאחר קדושין. ולעשותה נשואה אפילו בלא מסירה לחופה. והרא"ש ז"ל השיג ע"ז. וכן התוס' ז"ל בקדושין דעיקר קיחה בקדושין כתיב. ומשמע מד' הגאון והרי"ף ז"ל דלענין קדושין העראה לאו כלום היא אפילו אם פירש דרוצה לקנות בהעראה וצ"ע טעמא מאי כיון דבכל מקום העראה כגמר ביאה. ושפיר מיקרי קיחה גם לענין תחילת קדושין. והי' נראה דגם הם מודים לזה אלא דניחא להו לפרש דהכא מיירי בביאה אחר קדושין דבכל גוונא מיקני בהעראה. אלא דא"כ הא גופא טעמ' מ"ש לענין תחילת קדושין אינו קונה בסתמ' בגמר ביאה משום דדעתו כן ובביאה שאחר קדושין קונה אותה בהעראה הא בזה ג"כ בעינן דעת. ואין לומר דילפינן בק"ו מיבמה דלא שייך הכא פירכא שכן זקוקה ועומדת. דלא שייך למילף בהא מיבמה דשאני יבמה דלא בעינן דעת אבל הכא דבעינן דעת למה לא נאמר כל הבועל כו'. ועוד דעיקר ביאה מנ"ל דעושה נשואה אחר קדושין אי משום דילפינן ק"ו מיבמה א"כ העראה נמי נילף בק"ו מיבמה ולמה לי גז"ש דקיחה קיחה. ועוד דלעיל (דף כט:) משמע דביאה שאחר קדושין בלא מסירה לחופה לא קני גבי הא דמיבעי לן מאמ' אי אירוסין עושה או נשואין עושה. וע"כ היינו כשבא עליה אח"כ כמש"כ התוס' ז"ל. ואפ"ה אי אירוסין עושה אינו קונה אלא ע"י מסירה לחופה. ורש"י ז"ל פי' התם דבא עליה בע"כ. וא"כ י"ל דאם בא עליה מדעתה לכ"ע קני לה לנשואה. גם מש"כ הר"ן ז"ל דמסתבר כיון דחופה עושה נשואה שהיא בשביל הביאה כש"כ הביאה עצמה אינו מוכרח דע"כ עיקר החופה היא שיביאנה אל ביתו וייחדנה לו. א"כ למה לי קנין הביאה הא בלא"ה היחוד לחוד קני ואי בלא יחוד א"כ אין ראי' מחופה ומה לי ביאה ראשונה דאירוסין עושה ומה לי ביאה שניה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כמו שכ' דמודה אפילו בתחילת קדושין אם פירש דקונה בהעראה. וכמו שכ' הה"מ בפ"ג מהל' אישות. ומ"מ כתב ג"כ לסברת הרי"ף רבו ז"ל דאחר קדושין קונה בהעראה בעלמא. ועיין בלח"מ שכ' דהוצרך לזה מפני קושיית התוספות ז"ל בד"ה קיחה קיחה. ומש"ה כתב דגז"ש דקיחה אינו אלא לאחר קדושין. ולא הבנתי דבריו ז"ל. כיון דמודה דאם פירש דקונה אפילו בתחילת קדושין בהעראה א"כ ע"כ ילפינן קיחה קיחה נמי לתחילת קדושין:

והתוספות ז"ל תירצו דהכא מיירי שפירש מיד או דפריש ואמר שרוצה לקנות בהעראה ולזה הסכימו כל המפרשי' ז"ל. אך הא דאמרינן התם דנ"מ לכה"ג לקדש בביאה משמע דאי נימא דסוף ביאה קונה אין כה"ג יכול לקדש בביאה כלל. ולפי הנ"ל הא אפשר על אופנים אלו. ובש"ס שם איתא בהאי לישנא א"נ לכה"ג דקני לה לבתולה בביאה מאי וא"ש דמיבעי ליה בסתמא:

ור"ת ז"ל פי' בזה פי' מחודש דהתם בהעראה גופא מיבעי אי תחילתה קונה או הגמר. וכוונתו מבואר בשעה"מ ז"ל פ"ג מהלכות אישות דמיבעי ליה אי הקנין מתחיל מתחילתה. וא"כ מותר לכה"ג לקדש בביאה אע"ג דמשיר בתולי' קודם הגמר ואין הקנין נגמר עד הגמר. מ"מ כיון דכבר התחיל הקנין מותר או סוף ביאה קונה ובסוף לאו בתולה היא. ועיין במשנל"מ ז"ל בפ"ז מהלכות א"ב שהאריך להקשות על פי' ר"ת. ולפי הנ"ל אין כאן קושי'. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע כיון דקודם הגמר לא מיקרי ביאה כלל. אפילו השיר הבתולים לא מיקרי בעולה אלא הוי כמוכת עץ. ועוד קשה לדבריו ז"ל מאי קאמר הש"ס התם נ"מ אם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר ומאי קמיבעי ליה בהא פשיטא דיכולה לחזור בה כיון דעדיין לא נגמר הקנין ובשעת גמר הקנין היא אינה רוצה. ודוחק לומר כיון דכבר התחיל הקנין אינה יכולה לחזור בה עוד כיון דמ"מ עדיין לא נגמר. ועיין בספר אבני מלואים בסי' מ' ס"ק ח' מש"כ לענין מעכשיו ולאחר ל' יום וצ"ע. ומסיק הש"ס כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ולשיטתו היינו דדעתו על גמ"ב ואין הקנין מתחיל בתחילתו. וא"כ היכא דאין הדבר תלוי בדעתו כמו ביבמה הקנין מתחיל מתחילת ביאה. וא"כ לא הבנתי מה שהקשו עליו מהא דאמרינן לעיל דאלמנה מן האירוסין דלא הוי אלא ל"ת לחוד. ולשיטת ר"ת ז"ל הא הוי נמי בעולה בתחילת העראה. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דביבמה ודאי מתחיל הקנין בתחילת ביאה:

ולענין יבמה בהעראה הדבר פשוט דלכ"ע קונה בין בסתם בין במפרש כיון דאין צריך דעת. וכן כתב הנימק"י ז"ל. והר"ן ז"ל הביא ראיה לזה מאלמנה מן האירוסין דשרי ליבם מה"ת ואי נימא דבעינן גמר ביאה א"כ מהעראה הוי ליה בעולה. ובאמת אין זה צריך ראיה. דמה שייך בביאת יבמה פירש או לא כיון דאין צריך דעתו כלל. וליכא נ"מ בזה אלא למ"ד לקמן דביאת שוגג אינו קונה לכל. וא"כ לקנותה לגמרי בעינן דעת לפ"ז שפיר שייך גם ביבמה האי ספיקא אי דעתו על גמר ביאה. ובס' אבני מילואים הקשה לפ"ז מהא דאלמנה מן האירוסין אמאי שריא ליבם מה"ת. כיון דדעתו על גמר ביאה א"כ בהעראה אינו קונה אותה אלא לאירוסין ובשעת גמר ביאה דהויא נשואה כבר נעשית בעולה. ובכה"ג אזלינן בתר נישואין לקמן בכה"ג שקידש את הקטנה. ומה שהקשה מהא דאמרינן וליתי עשה ולידחי ל"ת לשיטת התוס' ז"ל דלא שריא אלא העראה. א"כ אין כאן קושיא כלל. ואפילו לפי מש"כ הרשב"א ז"ל דכל הביאה הוי בכלל המצוה מ"מ שפיר פריך הש"ס דנהי דכה"ג אסור לגמור מ"מ יכול הוא לייבם בהעראה לחוד דלכ"ע קיים המצוה ויוצאת בגט. ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דעלתה יבמתו דאינו עולה ליבום ואין צורך לכל האורך בזה. ואין לדקדק אלא מהא דאמרינן באלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. משמע דבאלמנה לכה"ג הותרה לגמור ביאתו ואמאי כיון דכבר נעשית בעולה בשעת אירוסין ע"י העראה וכל שכן למ"ד דהעראה אפילו מדעת אינו עושה נשואה א"כ בשעת העראה נעשית ארוסה לחוד ובעולה היא. ובכה"ג בשעת נישואין הוא דבעינן שתהיה בתולה. אבל גם מהא לא תיקשי ע"פ סברת ר"ת ז"ל דאם מתחיל הקנין מתחילתו ליכא איסורא לכה"ג. ונהי דבתחילת העראה לא ס"ל כשיטתו. מ"מ הכא ודאי מסתבר דקנינה לעשותה נשואה מתחיל מהעראה עד גמר ביאה. וכי גמר הרי היא נשואה למפרע משעת העראה. וא"כ אין שייך לחלק בזה בין תחילה לסוף דהכל קנין אחד הוא ומטעם זה לא תיקשי נמי קושית הריטב"א ז"ל. איך יכול כה"ג לקדש בביאה אפילו למ"ד ביאה נישואין עושה. היינו גמר ביאה. אבל העראה ודאי אירוסין עושה. וא"כ בשעת נישואין כבר בעולה היא. ולפי הנ"ל א"ש דהנישואין מתחילין משעת העראה. והמשנל"מ ז"ל תמה על הריטב"א ז"ל מנ"ל הא דתחילת ביאה לכ"ע אירוסין עושה ויש להביא קצת ראיה דלא כהריטב"א ז"ל. מהא דבעי למיפשט התם ממתניתין דקתני ביאה וקתני נישאת. ולד' הריטב"א ז"ל הא אפשר לקדושי ביאה שלא תעשה נשואה כגון העראה ובדפריש אבל יפה כתב בספר אבני מילואים בזה דלמ"ד דהעראה ביבמה אינו קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ולא הוי כנשואה מסתבר דבאשה נמי אינה כנשואה:

ומה שהאריך בס' הנ"ל וקרי להעראה ביאת שוגג אי דעתו על גמר ביאה אינו מוכרח דלא מצינו דבעינן כוונה לקנין ביבמה אלא כוונת מצוה. אבל הקנין נעשה ממילא ונגמר שפיר בהעראה ולא שייך הכא כלל הא דדעתו על גמר ביאה:

עוד זאת ראיתי לכתוב מה שהסכימו כל המפרשים דלמ"ד ביאה אירוסין עושה אסור לכה"ג לקדש בביאה משום דבתר נישואין אזלינן והרי היא בעולה. ולדידי מספקא לי טובא אי איכא איסורא כלל בזה כיון דע"י קדושין שלו נעשית בעולה ואנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא תניא אבל לא ע"י קדושין. ועוד דכבר כתבתי לעיל העראה בח"ע שאינן שוין בכל ע"כ ילפינן נמי קיחה קיח' וא"כ קרא דאשה בבתוליה יקח מיירי נמי ע"י ביאה. ומוכח דיכול לקדשה בביאה ויבואר עוד בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

ולענין דברי הרמב"ם ז"ל שכ' לסברת בעל הלכות ולס' רבו הרי"ף ז"ל נראה ליישב בדרך נכון. ויתיישב בזה מה שהקשה המשנל"מ ז"ל מדוע לא כתב הרמב"ם ז"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה סתם. כיון דמסקינן דדעתו על גמר ביאה. ונראה דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לפרש דתחילת האי בעיא תחילת ביאה או סוף הוא מטעם דדעתו על גמר ביאה דא"כ הוי ליה להש"ס לפרושי האי סברא. ועוד דלפ"ז לא שייכא הנ"מ דכה"ג דבכה"ג ודאי דעתו על תחילת ביאה כי היכי דלא ליעבד איסורא. אלא ודאי בעיקר הקנין הוא דמיבעי ליה אי תחילתה קונה או סופה והוי קשיא ליה מאי קמיבעי לי' הא סתמא דהש"ס הכא דילפינן קיחה קיחה. ומש"ה תי' כסברת הרי"ף רבו ז"ל דהכא בביאה שאחר קדושין מיירי. אבל בתחילת קדושין מיבעי ליה אי העראה קונה אי לא ולבתר דמסיק רבא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה רבא טעמא אחרינא הוא דחדיש דהעראה ודאי קונה גם בתחילת קדושין היכא דפירש. אבל בסתם דעתו על גמר ולמסקנא זו ליכא נ"מ אלא אם הערה בה וקיבלה קדושין מאחר. אבל לענין כה"ג ליכא נ"מ כלל ולא אמרינן גביה דדעתו על גמ"ב כיון דאיסורא קעביד. והשתא א"ש דלא ביאר הרמב"ם ז"ל איסורא דכה"ג לקדש בביאה דלפי המסקנא ליכא איסורא כלל. והוא נכון מאוד בס"ד ועי' בחיבורו של הרב הג' מלבוב שתמה ג"כ על הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב שלא ראה מי שהרגיש בזה. ומדוע לא ראה דברי המשנל"מ ז"ל באורך בזה:

גמרא פרט למשמש מתה מהו דתימא הואיל ומיקרי שארו לאחר מיתה ליחייב עלה: וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה לאחר מיתה דמהכא נפקא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר משום דלאו שארו הוא לאחר מיתה. ויש לדקדק מנ"ל דלא מיקרי שארו דילמא שפיר מיקרי שארו והא דפטור משמש מתה משום דלאו בת ביאה היא כי היכי דפטורה בכל העריות ואי נימא דהא דפטרינן הכא הוא משום דלאו שארו היא. א"כ מנ"ל בשאר עריות דפטור. אלא ע"כ שפיר מיקרי שארו אלא דממעטינן לה משום דמתה ועוד דלאחר מיתת הבעל לאו שארו היא שמעינן מהא דשריא לעלמא אחר מיתת הבעל. והתוס' ז"ל בב"ב שם כתבו כן בשם הריב"ם ז"ל ודחו פי' מסוגין דמשמע דשפיר מיקרי שארו גם לאחר מיתה. והוא כמו שכ' ומ"מ אין דבריהם בב"ב מוכרחים דמהכא לא מוכח אלא דהיא מיקרי שארו גם לאחר מיתה. אבל לאחר מיתת הבעל ע"כ בטל השאר מדשריא לעלמא. והיינו משום דלאחר מיתת הבעל ודאי פקע קנינו. וכן משמע בקדושין בשמעתא דמיתת הבעל ע"כ דבריהם ז"ל צ"ע הכא ובב"ב:

והתוספות ז"ל הקשו מהא דאמרינן בסנהדרין ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס ותרי קראי למה לי ואין כאן קושיא כ"כ דרבא הוא דקאמר התם הכי פרט למעשה הורדוס ורבא לטעמיה דס"ל משמש מת בעריות פטור. ואיצטריך לי' ש"ז למשמש מת. והיינו דקאמר התם מעשה הורדוס לאו כלום היא משום דלרבא ליכא שום קרא להכי אלא דקצת קשה ע"כ לא איצטריך הכא קרא לזה אלא משום דמיקרי שארו. והיינו נשואה אבל ארוסה לא מצינו דמיקרי שארו. וא"כ למה לי קרא התם בנערה המאורסה. וצריך לומר כיון דבנשואה הוי שארו ה"ה בארוסה. אבל לאביי דנפקא ליה משמש מתה מהכא ודאי תיקשי ומתו גם שניהם מאי עביד ליה. וי"ל דאליביה אתי קרא למעשה חידודין. ואידך תנא ס"ל דמעשה חידודין לאו כלום היא ואליביה הוא דפריך הכא פריצותא אסר רחמנא. אבל התוס' כתבו דגם לאידך תנא ניחא משום דמהתם ילפינן דלאו כלום היא. ולענ"ד א"א לומר כן כיון דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דלאו פריצותא היא. וא"כ אפילו לבתר דמעטיה קרא ממיתה. מ"מ איצטריך למעוטי גבי סוטה כמו נשיקה דלאו כלום לענין מיתה ואפ"ה קאמר אביי דגבי סוטה איצטריך למעוטי. ולפמש"כ רש"י בסוטה דאתי לאשמעינן דלאו העראה היא א"ש:

גמרא העראה זו נשיקה כו': וג' מחלוקת בדבר לרבה בר בר חנה אמר ר"י העראה זו נשיקה. והכנ"ע זו גמר ביאה אפי' בש"ח ולשמואל ורבין מנשיקה ועד הכנ"ע העראה היא וגמר ביאה היא גמר ביאה ממש. ולרב שמואל בר יהודה נשיקה לאו כלום היא. וכתבו התוס' ז"ל דאפילו למ"ד דבש"ח הוי גמ"ב ממש מ"מ חייב גם בלא ה"ז כמו באשת איש. ונהי דראי' זו אינה מוכרחת דא"א שאני דמרבינן בה העראה. מ"מ נראה מדבריהם דמחייב ר' אפילו בהכנ"ע לחוד. משמע דלא בעינן ה"ז. וכן מהא דילפינן לעיל העראה מדכתב רחמנא ש"ז בשפחה חרופה. ואי נימא דבעינן ה"ז. א"כ אין ראיה להערא' דע"כ גמר ביאה בלא ה"ז לאו בכלל הערא' היא. מדלא קרי לה הש"ס העראה אלא עד הכנ"ע. וכתבו עוד דלמ"ד זו הכנ"ע אינה יכולה להתעבר דאל"כ היכא ממעטינן לה מש"ז. וא"כ מאן דס"ל דהוי גמר ביאה גם בש"ח. ס"ל דיכולה להתעבר דאל"ה הוי ממעט לה מש"ז. וא"כ בהאי סברא פליגי למר יכולה להתעבר. ולמר אינה יכולה. ומדברי התוס' ז"ל בקדושין (דף י) משמע דלמ"ד נשיקה לא שייך תחילה וסוף. וא"כ תיקשי למ"ד זו נשיקה מהא דתניא בסוטה כמה שיעורא לכדי העראה אלמא דיש בה שיעור קצת. וע"כ צ"ל דלכ"ע איכא קצת שיעורא ויש בה תחילה וסוף:

ובירושלמי איכא בזה שיטה אחריתי דמייתי התם נמי הא דר' יוחנן דאמר הכנ"ע הוי גמר ביאה. ופריך לענין מאי אי בעריות עשה בהן המערה כגומר אי בשפחה חרופה עד שיפלוט אלא כן אנן קיימין באלמנה לכה"ג דאמר ר' בא הערה בה חייב משום ביאה נכנסה עטרה חייב משום חללה גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו הרי מבואר דלענין שפחה חרופה לכ"ע בעינן גמר ביאה ממש. ולענין עריות חייב בהעראה זו נשיקה והכנ"ע דקרי לה גמר ביאה. היינו לחייבו משום חללה באלמנה לכה"ג. אבל משום לא יחלל אינו לוקה לכ"ע עד גמר ביאה:

ובש"ס דילן בקדושין (דף עח) איתא. אמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. ופריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ומשני כשלא גמר ביאתו משמע מזה דתרי לא יחלל איכא אחד לא יחלל לחוד וזה חייב בהעראה ואחד לא יחלל זרעו דבזה אינו לוקה אלא בגמר ביאה. וא"כ נראה דתרי תלמודין לא ס"ל כהדדי. דבירושלמי משמע דליכא כלל לא יחלל קודם גמ"ב. ובש"ס דילן אמרינן דלקי אלא יחלל בהעראה. וכן הא דאמרינן בירושלמי דלקי אחללה מדברי הש"ס דילן לא משמע כן דלפי מאי דס"ד דמיירי בגמר ביאה הוי ליה למיפרך נמי ולילקי משום חללה דכבר נעשית חללה בהעראה. וכן משמע מהא דאמר רב אשי התם דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה. ומאי אירי' חזר ובא עליה אפילו בביאה אחת עשאה חללה דע"י העראה נעשה זונה וע"י ג"כ נעשית חללה. והיותר קשה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ט מהל' א"ב הלכה ה' לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ולא נעשית אלא זונה ואמאי לא נעשית חללה ע"י גמר ביאה ותהיה היא חללה וולדה חלל. וע"כ ס"ל דלא נעשית חללה ע"י ג"ב. ובק"ע שם כתב לפרש דברי רב יהודה בקדושין דלוקה משום לא יקח. ולא יחלל נמי ע"ד הירושלמי דהיינו מהכנ"ע ואילך לוקה על חללה. ובגמר ביאה היינו ה"ז לוקה משום לא יחלל זרעו ואין זה נראה דלפי שיטת הש"ס דילן בלא ה"ז ג"כ גמר ביאה היא לכל דבר. וכדאמרינן הכא לענין שפחה חרופה. ועוד דמשום לא יחלל היינו משום לאו דלא יחלל ולא משום חללה:

וכללא דמילתא לשיטת תלמודין אין כאן אלא ב' דברים העראה וגמ"ב. ולשיטת הירושלמי איכא ג' חלוקות העראה חייב בכל העריות ומהעראה ואילך עדיין לאו ג"ב הוא לענין שפחה חרופה ולענין לאו דלא יחלל אלא למילקי עליה משום חללה באלמנה לכה"ג ובשפחה חרופה דווקא גמ"ב ממש וכדאמרינן התם עד שיפלוט. ומש"ה ילפינן התם העראה בח"ל מיבמה ולא מדגלי בשפחה חרופה משום דעדיין לא שמעינן העראה מדגלי בשפחה חרופה. וכן גבי יבמה מרבינן התם ביאה שאינה גמורה והעראה מתרי קראי ע"ש:

וצריך עוד לבאר קצת בהא דמרבינן בשמעתין בכל האיסורין העראה. והא כתב הרמב"ם ז"ל דבכל קריבה של גילוי עריות איכא מלקות. וכבר כתב בזה הה"מ דלענין כרת איצטריך לרבויי ובח"ל באמת ליכא מלקות בקריבה לחוד ולפ"ז לא תיקשי נמי קושית התוס' ז"ל בריש שמעתין לילף ח"כ להעראה מח"ל כיון דלענין מלקות לקי בח"כ אפי' בקריבה בעלמא וליכא למילף אלא לחייבו כרת זה לא מצינן למילף דדיו לבא מן הדין. אבל מהא דאמר אביי פריצותא אסר רחמנא משמע דליכא איסורא כלל. וצ"ל דגבי סוטה בעינן מילתא שתיאסר על בעלה ודרך איברים פשיטא דאינה נאסרת על בעלה. אלא דיש לדקדק בהא דאמרינן בסוטה דמקנין ע' שחוף. ופי' הרמב"ם ז"ל דזה הוא מי שאינו מתקשה ומשמש באבר מת ואמאי מקנין ע"י הא אינה נאסרת לבעלה ע"י כיון דקי"ל בכל העריות דפטור ואין לומר דלמסקנא דמסיק רבא דאיצטריך קרא למעוטי דרך איברים משום דבקפידא דבעל תלי רחמנא וא"כ לא אימעיט אלא דרך איברים. אבל משמש מת גרע. ושפיר מקנין ע"י. וכן מצינו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב רחמנא איש למעוטי קטן פחות מבן ט' דאינה נאסרת ע"י בלא קינוי. מ"מ אי לאו קרא דאיש ה"א דנאסרת על ידו ע"י קינוי. ומש"ה קאמר שמואל דע"י שחוף שפיר מקנין. ובאמת נאסרת עליו ע"י הקינוי דאכתי קשה מאי פריך התם בסוטה פשיטא דמקנין ע"י. ומאי פשיטותא כיון דבכל העריות לאו ביאה היא. ועוד דקאמר התם עוד דפוסל מן התרומה. ופריך נמי פשיטא ובתרומה וודאי תיקשי למה תיפסל כיון דאין כאן איסור. הן אמת די"ל דלפסול מן התרומה שאני דאיכא מ"ד דאפילו נשים המסוללות זו בזו נפסלות מן התרומה. וכן מצינו בפ' בן סורר דפליגי ב"ש וב"ה בפחות מבן ט' אי פוסל מן התרומה וב"ש ס"ל דפוסל. ומשמע דדווקא לענין ליפסול מן התרומה פליגי. אבל לענין איסור עריות גם ב"ש מודה דלא הוי ביאה מדלא פליגי לענין כל מילי. ועי' רש"י ז"ל שם. אבל מ"מ גם בזה קשה מאי פריך הש"ס פשיטא. וגם הדבר מתמי' שתעשה זונה ותיפסל מן הכהונה ותרומה ע"י דבר שאין בו איסור. וצ"ל דאיסור זונה שאני דכל דרך זנות אסרה תורה ועדיין צ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(נה ב תוספות) ד"ה אינו וכו' אפי' בלא הוצאת זרע.—בירושלמי ריש פרקין מבואר, שאינו חייב עד שיפלוט זרע, אבל דעת תלמודנו אינה כן עי' לעיל (סע"א), דאמר רב אשי: א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה.

רש"י ד"ה אי למ״ד עשה כו׳ ופלוגתא דרב עבתו"לע מט״ב ד"ה אי כרב ועתו״לק צ"ב ד״ה אי ללאו. בתו׳ ד"ה קיחה תימא כו׳ עסה"ד דאל"כ ובעלה לא הוי ידעינן דנקנית בכסף דהוי ילפינן קיחה קיחה מעריות. וא״ל דא״כ מאי קאמר בקדושין ג״ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין היא כו' מיבמה הא אי לא כתיב ובעלה לא הוי ידעינן דנקנית בכסף דהוי מוקי קיחה דקרא בקדושי ביאה וליכא למילף בק"ו מיבמה שאינה נקנית בפרוטה דא״כ ע״כ דיליף קיחה קיחה מכסף וממילא לא תיקשי ל"ל ובעל דהא אצטריך דלא תימא דכי יקח אתיא למילף מעריות ולא הוי ידעינן קדושי פרוטה אחת. אך ז״א דל״משכ התו׳ דלענין ב' פרוטות הוי גמרינן מאמה העברי׳ וא״כ היכי הוי ילפינן דקיחה דקרא איירי בביאה דהא אתיא בק"ו מיבמה שאינה נקנית בשתי פרוטות ומ״מ נקנית בביאה א״ו דיליף קיחה מכסף דאפ׳ בפרוטה א׳ קנה ולזה דחי די"ל א״ע תוכיח שנקנית בב' פרוטות ואינה נקנית בביאה וא״כ אצטריך ובעלה דאל״כ הו״א דיליף קיחה מעריות ולא הוי ידעינן לקדושי פרוטה אחת. ואולם יש להבין לתי׳ הר"נ בקדושין ד׳ ע"ב תו׳ ד"ה מעיקרא מאי פריך לקמן ה"א ואקיש יצאה להוי׳ אמר קרא וכתב כו' דא״כ קשה קוהתו׳ נליף מהיקישא ואתלמודין לא קשה דנליף בק״ו ול"ל מה לאמה שכן יוצאה בכסף דהא אשה נמי יוצאה בכסף דלהס״ד דקאמר מאי ראית י"ל יבמה תוכיח כיון דאשה נמי נקנית בשטר ונ"ל דלקמן ט"ב הו"א עד דמקדש והדר בעיל קמ״ל. ועבירו' ריש מכלתין ובמראה הפנים ומקשים המפרשים דא״כ ל״ל וכתב דלא תקיש יציאה להוי׳ והרי ביאה לא שייך בגט וכסברת התו׳ ד״ה מה הוי׳ ואי ילפינן מינה גרושין לא הומ״למ אלא בתרויהו וע״כ דבביאה לחוד נמי קני ול"ל קרא בעולת בעל. וע״ע בדורש לציון סי' ד׳ ד"ה והנה התו׳ ועבמק״ש ססי׳ ע״ג. ואולם לתי׳ התו׳ דמהיקש דא״ע הו״א עד שיהי׳ ב׳ פרוטות וא"כ הו״א דאצטריך וכתב משום ב׳ פרוטות אבל במקדש בפרוטה אחת בעינן עד דמקדש והדר בעיל ור' סובר כתי' רבינו נתנאל דאפי׳ בב' פרוטות לא מצינן למילף מא"ע ולכן יליף מובעלה. אך קשה לפ״ז מאי פריך התם לר' יוחנן היכי משכחת נערה המאורסה דבסקילה והא לדידי׳ איכא לאשכוחי בב' פרוטות וצ"ל דשפיר דסובר ר׳ יוחנן כתי׳ ר"נ דאפי׳ בב' פרוטות לא מצינן למילף רק דהשתא אפי׳ לר״נ הו״א דאשה נקנית בב׳ פרוטות מהיקשא ואי משום דאינה יוצאה בכסף ז"א דהא כיון דאית לן בסברא דלא הוי כתיב וכתב לה והוי מקשינן יציאה להוי׳ דיוצאה בב׳ פרוטות ועכשיו א״ש דפריך מאי ראית ואי דאכ"ק קו׳ התו' נליף מהיקישא די"ל דהו״א בב' פרוטות ואי משום דאינה יוצאה בכסף הא לפי קושית הגמ׳ אשה נמי יוצאה בכסף. ולפ״ז מיושב הצעת הגמ' דתיכף לא הומ"ל מה לא״ע שיוצאה בכסף דהו״א כקושית המקשין דפריך מאי ראית ואשה נמי יוצאה בכסף אבל השתא משני שפיר ממ״נ אי קסבר דלא ילפינן מויצאה והיתה אלא מה יציאה בשטר אף הוי׳ נמי בשטר א״כ לא מצי למילף מא״ע משום דאינה יוצאה בכסף ואי קסבר כקושית המקשה דפריך מאי ראית וא"כ ע"כ דאשה אינה נקנית בשטר וא"כ י״ל יבמה תוכיח. ובזה ניחא דלא אמר אלא אמר רב אשי כיון דלא הדר בי' משנויא קמא (ובל"ה כתבו התו׳ דבכמה מקומות דלא אמר אלא וגם כיון שלא הוזכר אמורא לעיל וכמ״ש התו׳ יבמות כז״א ד"ה שמואל ולקמן פ"ו סע״א ובתו׳ שבת נז״א וצח״א ד״ה אטבעי וקה״ב ד״ה הא ר״י וקמב״א ד״ה ונשדינהו ובתו׳ נזיר לג״א ד״ה אמר ורשב״ם ב״ב מח"ב ד"ה לא צריכא ועא' ע״ב ד״ה ומשני ורשב"ם צז"א ובתו׳ ד״ה ונתמד ועתו׳ גיטין יט"ב ד״ה שמואל ועשמ"ק ב"מ פ״ק ז״ב דכשלא הזכיר שם אמורא אינו מדקדק לומר אלא כיון דתלמודא דשקיל וטרי עלה ולאו דעביד לה אוקימתא לגמרי. ועתו' כתובות כז״א ד"ה אין ועתו׳ חולין נה״א ד"ה התם ותו׳ נדה מו״ב ד״ה כדר״פ ומשמע דאינו חושש לפעמים לומר אלא ואף שנזכר שם אמורא מקודם. וערש״י יבמות קג״ב ד"ה ה״ג אלא ש״ה כו׳. ועבריטב"א ליבמות ג"א כיון דבמקום מצוה כו׳ ולא״ז רש״א שבועות ג״ב בד״ה וכדרבא בה"ד קסבר ר"י לאו שאב״מ כו׳ ובחדושיו לב״ק ג״ב לפוטרו בר"הר ובלח״מ פ״ב מנזק״מ וביצה ר״יד ד״ה אמר אביי ומהתימא עהרש״ל ב״ב ג״ב בתו' ד"ה אמר. ועתו׳ נדה כ׳ ע״ב ד"ה אגמרי׳ ועתו׳ יומא נד"ב וע״ש בתו׳ ג"ב ד״ה ואימא. וע"ש בתו׳ יד״א ד״ה אלא מאי כו׳ לימא כו׳ היינו כי לא נגע יעש״ה וע״כ דס״ל דגם למאי דידע ג״כ הסברא דשעור הזאה מ״מ לא קאי קרא בנוגע מדלא קאמר אלא. וע״ש כו"א ואי משכחת דתני חמשה וע״כ דהדר משנויא דקטורת דא״כ הי' פיוס של בה״ע ואף דלא אמר אלא. וע' ברכות כב״א עשאן ר״י כהלכות ד״א והשתא הדר בי׳ מה"ד לעיל לא תימא מברך אלא מהרהר והא דלא אמר אלא כיון שלא הוזכר אמורא לעיל. וע״ש לז״ב ד"ה הבמ״ע וע׳ שבת ה״א א"ר אבא כו' ולא קאמר אלא אף דאידחי אוקימתא קמייתא וע' במגילה ט"ב ארח״בא כו׳. ובהגרי״ב שגורס אלא וא״צ וכמבואר מכל הראיות הנ״ל. וע׳ גיטין ד׳ סע״ב כיון דאיכא עולי רגלים כו׳ וע״ש בחי׳ משש״ב. ועתו' חגיגה טו״ב ד״ה והתניא וע׳ במ״ק טו״ב אתו מצפרא וערשב״ם ב״ב קו״ב אמר רב אשי וע׳ בע״ג כא״א קסבר כיבוש יחיד כו׳. וע״כ דהדר בי׳ משנויא קמא היא גופה גזירה ולא קאמר ג״כ אלא כיון שהוזכר אמורא מקודם וכן מוכח בשאר כמה מקומות ועפ"ז יפלו כמה קושיות בש״ס לאין מספר. ועבחי׳ לכתובות מ״א מסנהדרין ג"א משש״ב. ועב"ק טז״ב לצדדין קתני. והשתא הדר בי' מה״ד שנמלכה והא דלא קאמר אלא אר״נ כיון שלא הוזכר אמורא לעיל וכנ״ל [והיינו בויו המחלוקת וכדלעיל ט״א ע"ש ברש"י ד"ה רביע ועתו"לק יד״ב ד"ה פרה וע׳ נזיר נב"א שדרה וגלגולת ועתו׳ שם ג״ב מן החרצנים או קתני כו׳ וערש"י ברכות לג"א ד"ה נחשים ועתו׳ נזיר דד"א ד"ה כשמשון ובשבועות ט״ו סע״ב בא׳ מכל אלו כו׳ ובריש האשה נקנית בכסף ובשטר כו׳ ובירושלמי וע"ע ביר׳ פ״ב דקדושין ה"א בזו ובזו כו׳ ברם כו׳. ועירו׳ יבמות פ״ג ה״ד דלצדדין או שוברת וכו׳ וע׳ נגעים פ״ז מ"ג ועש"ך יו״ד סי' שס״א סק״א שקרא ושנה דמלשון הריטב״א דקרא או שנה קאמרינן]: וע״בס הפלאה בכתובות ב׳ ע״ב תו' ד״ה מת הוא דאינו כו׳ דהשתא כו׳. שכתב דא״כ דלמסקנא א״צ לשנויא קמא והו״לל אלא. ובאמת אז"ק וכתו' דבכמה מקומות דלא אמר אלא כיון שלא הוזכר אמורא לעיל. ובזה ניחא לי ג"כ בסמוך בה״ד ואלא מסיפא כו׳ וקאמר דלמא מת דוקא וקשה דא״כ ל״ל רישא לאפוקי מדרבותינו דאל"כ למה בעינן מעכשיו. די״ל למ"ש התו׳ דאכתי לא ידע וכו׳ וא״כ ודאי להס"ד הוצרך לומר דאתיא לאפוקי מדרבותינו ומשום דאין גט לאחר מיתה אבל להמסקנא שוב ל״ל משום דאין גט לאח"מ רק משום אונס ול״ל דלאשמעינן חלה דהוי אונס מועט דשפיר אצטריך דלא תימא דניחא לי׳ דתפול קמי׳ דיבם וא״כ לא צ״ל דרישא לאפוקי מדרבותינו ומ"ש עוד בהפלאה דל"ל דניחא לי׳ דתפול קמי׳ דיבם רק אי מיירי במעכשיו וע״כ שהי׳ כוונתו לגרשה מהיום דלא תפול קמי׳ דיבם. ומיושב קוהתו׳ דבלא מעכשיו מהכ״ת נימא דלא ניחא לי׳ ביבום ולא אסיק אדעתי׳ כלל יעש"ב. ובאמת לא משמע כן למדקדק בפרש"י. ואולם הא ליתא דלהתו׳ דחלה אינו גט משום אונס וע"כ דס״ל דאיכא לקיומי במעכשיו ולהכי קאמר שפיר דלאשמעינן חלה דהוי אונס מועט וכש״כ מת וכמ"ש ע"ז א״ז רש״א דבלאו טעמא דאונס הוי גט וכנ"ל):

וגם י״ל במאי דפריך נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת דבאמת כל חד אזיל לשיטתי' דר׳ יוחנן סובר כתי׳ הר״י מאורליינש וע״תו סנהדרין לה״ב ד"ה שבת שנדחת שהקשו בשם הרי״ע דאורליינש ונימא דיו דלא דחי אלא בשוא"ת ולמאן דל״ל דיו היכי דמיפרך ק"ו וכב"ק כה״א ניחא וע״ש שתי׳ עוד והתם פריך ר"ל לר׳ יוחנן וע״כ דס"ל כר"ט דלא אמרינן דיו היכי דמיפרך ק"ו ולכן ס"ל לר׳ יוחנן כתירוצו דמהיקש הו"א דלא סגי עד שיהי׳ ב׳ פרוטות. וא״כ אצטריך וכתב לה דאל"כ הו״א לר׳ עד דמקדש והדר בעיל דהא תי׳ רבינו נתנאל הוא רק לר׳. ועתו״לק ה״ב ד״ה חופה ולהכי לא פריך והלא ק״ו אדרשא דר״י אמר רב למאי דלא ידע אכתי מהצריכותא ועפ"י לביצה כ׳ ע"ב א״ל ב״ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה כו׳ דנימא דיו דשבת לא הותרה אלא קרבנות ציבור ת"ומס יעש"ב. ועברש״י ד"ה נקנית כו׳ ובזמ״ק א"ז רש״א דאי לאו דכי יקח הו"א דסגי בפרוטה דדומיא דיעוד ליכא בנמכרת לנכרי וע״תו ד״ה מעיקרא כו' שיוצאה בשש כו׳ ודוק. ובל"ה י״ל דלב״ש ק״להתו ד"ג דהריבוי מהיקש או מגז״ש וע״כ דב"ש ס"ל כתי׳ ב׳ שבתו׳ ועלא״ז רש״א לקמן מש"ש. וגם דאף דלקמן יב״א קאמר כיון דאפיקתי׳ מפרוטה מ״מ לדידן ע״כ קיי״ל כשנויא דרבא דהיינו טעמא דב"ש שלא יהיו בנות ישראל הפקר וכדפליגי בהכי ב"ש וב״ה ביבמות קו״א ומעתה י״ל דהגמרא פריך הכי והא הקושיא במק״ע לר׳ היכי יליף מובעלה דהא י״ל דקרא אתיא לקדיש והדר בעיל ואי דכל חד אזיל לשיטתו ור׳ סובר כתי׳ רבינו נתנאל וא״כ קשה ל״ל וכתב לה דלא תימא עד דמקדש והדר בעיל הא לא צריך קרא דא״כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת וגם י״ל דלר׳ לא מצי למילף רק מובעלה ולא תיקשי לדידי׳ דלמא אתיא לקדיש והדר בעיל ולר׳ יוחנן י״ל שפיר דקדיש והדר בעיל דאמרינן התם דלר׳ יוחנן ובעלה למעוטי א״ע ולר׳ ה׳ יתירה דובעלה א״ע וא״כ כל חד אזיל לשיטתי׳ דלר׳ דממעט מובעלה וע״כ דקרא לא מיירי בקידש והדר בעיל דכיון דאית לן בסברא דבעינן כסף וביאה תרויהו ואמה העברי׳ נקנית בכסף לחוד. ומשא"כ לר' יוחנן דס״ל זו נקנית בביאה וכו׳ דכיון דכתיב ובעל באשה וידעינן מדאיצטריך דממילא אמה העברי' אינה נקנית בביאה וא״כ ליכא ק"ו כלל מיבמה דאמה תוכיח וא״כ הו״א איפכא דקרא אתיא לקדש והדר בעיל. ויש לכוון בזה ד״התו ס"הד אמה העברי' ומסולק קושית המפרשים דהא ממילא ידעינן ג״כ דאשה נקנית בביאה ממיעוטא דזו ולא אחרת. די״ל דכיון דאי הוי כתיב ובעל לחוד ע״כ משום דלא אתיא בק״ו כיון דקרא לא ממעט אמה והו״א אמה העברי׳ תוכיח וע״כ דהו"א עד דמקדש והדר בעיל וכיון דהכא אתיא אליבא דר׳ דדריש מובעלה וממילא מייתר קרא למעוטי אמה העברי׳ דהשתא ליכא למימר עד דמקדש והדר בעיל וכדאמרן:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ביאה ביאה. מחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבא ממזר: יבמה לשוק. בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה: אי למאן דאמר לאו. דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כה) ילפינן העראה לחייבי לאוין: אי למאן דאמר עשה. דכתיב (שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה מפיק לה לאין קידושין תופסין בה וה''ק לא יהא בה הויה לזר ופלוגתא דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן צב:): אלא יבמה ליבם מנלן. דקני לה בהעראה: אשה לבעלה. לענין מקדש בביאה מנלן דבהעראה מקדשה: קיחה קיחה. כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד) ומהכא ילפינן קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ): למה לי למיכתב שכבת זרע באשת איש. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (ויקרא יח) והא איתרבי בה העראה מהקישא דר' יונה: שכבת זרע בסוטה. הנסתרה דנאסרת מספק כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע (במדבר ה): כדאמרן. דבעינן גמר ביאה דלא תימא כי היכי דמחייב מלקות בהעראה ליחייב נמי אשם בהעראה: למשמש מת. באבר מת בלא קישוי דאין ראוי להזריע: הניחא למ''ד. בשבועות בפרק ידיעות הטומאה: למשמש מתה. אשת איש לאחר מיתתה: סד''א הואיל ולאחר מיתתה שארו. דבעלה מיקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו ליחייב עליה: לשקינא לה שלא כדרכה. שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה: משכבי אשה כתיב. הוקשו שניהן: דרך אברים. מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים: פריצותא קאסר רחמנא. בתמיה כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה: בנשיקה. אבר נושק במקום תשמיש: הניחא למ''ד. לקמן בשמעתין העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו העראה היא ולא מיתסרא לבעלה בהכי שפיר קאמרת (דלא מיתסרא לבעלה) דלאו קינוי הוא: אלא למ''ד נשיקה העראה היא. היכי ממעט לה: גמר ביאה זו הכנסת עטרה. מכלל דנשיקה העראה היא כשמואל: שכבת זרע. בשפחה חרופה קאי: עטרה. ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר: מירוק. שמזריע: ודאי פליגא. דהא אמר הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה והכא קרי לה העראה: אדשמואל. דאמר נשיקה הוי העראה: מי לימא פליג. דלשמואל הוי הכנסת עטרה גמר ביאה ולרבין נשיקה לאו כלום היא או דלמא תרוייהו בין לרבין בין לשמואל העראה נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
אתיא ביאה ביאה. והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד חלל: אי למאן דאמר עשה עשה. ל''ג לי' וברוב ספרים ליתא דבין לרב ובין לשמואל איכא לאו כדפרישי' בסוף החולץ (לעיל מט: ד''ה אי כרב): אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה. פירוש דנקנית בהעראה הקשה ה''ר נסים דבפ''ק דקדושין (דף י. ושם) בעי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה שהערה בה וקבלה קידושין מאחר כו' ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה ותירץ הר' שמעון הזקן דהא דאמר הכא דקני בהעראה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד ולא גמר ביאתו אבל התם איירי כשעושה כל הביאה דלא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה וכן מוכח הלשון דקאמר התם כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קאמר כל המערה וה''ר יצחק בן ה''ר מאיר פירש דכשמפרש שרוצה לקנות בהעראה קני בהעראה אפי' אם גומר ביאתו אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור''ת פירש שם בע''א ושם פירשתי: קיחה קיחה. תימה דנפקא לן בפרק קמא דקדושין (דף ט:) דאשה נקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה וי''ל אי לאו דכתיב ובעלה מקיחה דעריות לא הוה גמרינן עיקר ביאה כיון דקיחה דעריות לא משתעי בקנין כלל אבל לענין שתיחשב העראה כגמר ביאה ילפינן שפיר מהתם ואם תאמר ונילף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין דכתיב ולקחה לו לאשה וי''ל דאינו מופנה לג''ש וא''ת ונילף מקיחה דחייבי לאוין דכהונה דקיחה דידהו איירי בקנין כדאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) קדש לוקה משום לא יקח ודרשינן ליה נמי לג''ש וי''ל דלא איירי בקיחה דביאה אלא בסתם קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ועוד י''ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקידושי ביאה משום דמסתבר למגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה ע''כ גמרינן קיחה משדה עפרון קידושי כסף דליכא למימר דאיצטריך קיחה להעראה דא''כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות: לאחר מיתה נמי שארו איקרי כו'. והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קיד:). דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו וא''ת דבפרק ד' מיתות (סנהדרין סו:) ממעט משמש מתה מקרא אחרינא דדריש התם ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס והיינו משמש מתה כדאמר בבבא בתרא (דף ג:) דהטמין בדובשא ינוקתא דבי חשמונאי והיה בא עליה לייתובי יצריה ואר''י דאיצטריך דרשא דשמעתין למאן דדריש התם ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים והא דקאמר התם ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא המ''ל דנפקא ליה מקרא דהכא אלא דניחא ליה לאוקמי ההוא תנא דדריש עד שיהו שניהם שוים אפילו כמ''ד משמש מת בעריות פטור ויש ספרים דגרסי התם פרט למעשה חידודין וכן גורס בערוך. ופי' רש''י שם דמעשה חידודין היינו דרך אברים וקשה דהכא פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא וי''ל דהיינו כמ''ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא ואפילו למאן דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא: לשקינא לה דרך אברים. ואם תאמר הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי ויש לומר דהכי פירושו שקינא לה דרך אברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה: אינו חייב אלא על ביאת מירוק. נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע [אלא שתהא] ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש''ז ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ''ב דכריתות (דף יא:) ונראה דלמ''ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר בהעראה אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד