דלג לתוכן

יבמות ס ע"א - פירוש שטיינזלץ

שאין משלם קנס במפותה, שמי שפיתה אשה ואינו רוצה לשאתה — צריך לשלם קנס, וזה, כיון שנשאה, אף שצריך להוציאה — אינו משלם קנס, משום שכבר נשאה.

מסופר: כאשר אזל [הלך] רב גביהה ממקום הנקרא בי כתיל, אמרה לשמעתא [את ההלכה] הזו שאמר רב הונא שאם נשאה צריך לגרשה קמיה [לפני] רב אשי. אמר ליה [לו] רב אשי: והא [והרי] רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בוגרת ומוכת עץ לא ישא כהן גדול, ואם נשא — נשוי.

אלמא [מכאן], שטעם הלכה זו, מאחר שסופה להיות בוגרת תחתיו כשתהיה עמו, וכן סופה להיות מוכת עץ תחתיו, כלומר, בסופו של דבר הרי לא תשאר בתולה, לכן הכא נמי [כאן גם כן] במפותת עצמו קיים אותו נימוק, כיון שסופה להיות בעולה תחתיו, ואם כן אם נשא — לא יגרש. ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדברי רב הונא.

א שנינו בברייתא: אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא. ואם נשא — ר' אליעזר בן יעקב אומר: הולד חלל, וחכמים אומרים: הולד כשר. אמר רב הונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן יעקב. וכן אמר רב גידל אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן יעקב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, שאמר רב הונא אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב — משום שסבר לה [שסבור הוא] כשיטת ר' אלעזר שפנוי הבא על הפנויה — עשאה זונה, ולכן, אנוסת חבירו ומפותת חבירו, כיון שביאתן היתה לשם זנות, ממילא נחשבת אותה אשה זונה, ואסורה לכהן, והוולד הנולד לה חלל.

ושואלים: ומי סבר לה כותיה [האם סבור הוא באמת כמותו]? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] כי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר, מעטה היא, אבל בכל מה שאמר — הלכה כמותו. ואם כן הלכה כמותו גם בענין זה, ואילו בהא [בהלכה זו] של ר' אלעזר אמר רב עמרם אמר רב: אין הלכה כר' אלעזר. ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

רב אשי אמר: לא זה טעם המחלוקת, אלא בשאלה האם יש חלל מביאה על חייבי עשה קמיפלגי [חלוקים הם], שהרי שאר איסורי כהונה הם מצוות לא תעשה, ואילו בבעולה לכהן גדול יש רק איסור עשה. שר' אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין חלל מחייבי עשה.

ומאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב — דכתיב [שנאמר]: "אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כא, יד), וכתיב [ונאמר] בהמשך: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (שם טו), ולדעתו חילול זה מוסב אכולהו [על כולם], שבכל מקום שנשא אשה שאינה ראויה לו, בין כשהיא עליו בלא תעשה ובין שהיא עליו בעשה, הריהו מחלל את זרעו.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך — לדעתם הביטוי "אלה" הפסיק הענין, שרק בנשים שנאמר בהן "את אלה לא יקח" נאמר שהוא מחלל את זרעו. ור' אליעזר בן יעקב אמר: "אלה" שנאמר שם בא, למעוטי [למעט] נדה, שאם בא כהן על אשה נידה, למרות שביאה זו היא ביאת איסור — מכל מקום הוולד איננו חלל, משום שאיסור זה אינו מאיסורי כהונה.

ושואלים: כמאן אזלא [כדעת מי הולכת] הא דתניא [שיטה זו ששנינו בברייתא]: דווקא הנולדים מ"אלה" הנזכרים בפרשה כאסורים לכהונה אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל את הנולד מכהן הבא על הנדה. כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' אליעזר בן יעקב. ושואלים: ולדעת ר' אליעזר בן יעקב אם כן נכתביה [שיכתוב] המקרא ל"אלה" לבסוף לאחר בתולה, ולא יפסיק, ויהא ברור שגם היא נכללת בדין של חללות? ואומרים: אכן, קשיא [קשה].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף שאסור לכהן להיטמא לאחותו הנשואה, מכל מקום אחותו שהיא ארוסה, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: כהן מטמא לה במותה, ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין מטמא לה. אחותו אנוסה או מפותה — דברי הכל אין מטמא לה, ומוכת עץ אין מטמא לה, אלו דברי ר' שמעון. שהיה ר' שמעון אומר כלל: אם היתה אחותו ראויה להינשא לכהן גדול — מטמא לה, ואולם זו שאין ראויה לכהן גדול, שאינה בתולה — אין מטמא לה.

ובוגרת — מטמא לה, לדברי כל אדם, כלומר, אף אלה שאומרים שאסור לכהן גדול לשאת בוגרת, לפי שאינה בתולה שלימה, מכל מקום אף לדעתם לענין טומאה נחשבת היא כבתולה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר ור' יהודה — דדרשי הכי [שהם דורשים כך], נאמר: "ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג), ולמדים מזה: פרט לאנוסה ומפותה שאינן בתולות.

יכול שאני מוציא אף מוכת עץ שגם היא אינה בתולה — תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש", וכוונתו: מי שהוייתה (העשותה בעולה) על ידי איש, יצאה זו שאין הוייתה (בעולה) על ידי איש אלא על ידי חפץ. נאמר "הקרובה" — לרבות הארוסה, שאף לה מיטמא, הרי קירבתם בעינה עומדת. "אליו" — לרבות אחותו הבוגרת, שכל עוד לא נישאה, הריהו מיטמא לה.

ושואלים: הא [ולזה] למה לי קרא [פסוק] מיוחד? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר לענין כהן גדול: "בתולה" — אפילו מקצת בתולה משמע, ואם כן, לשיטתו, הבוגרת אף שאין בתוליה שלמים כמו בקטנה — בתולה גמורה היא, ואינה צריכה ריבוי מיוחד! ומשיבים: בכל זאת, כאן לגבי אחותו איצטריך [נצרך] הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [שמא יעלה על דעתך לומר] נילף [נלמד] "בתולה" "בתולה" מהתם [משם] מדין בתולה לכהן גדול, ותאמר: מה להלן בתולה זו נערה ולא בוגרת, אף כאן נמי [גם כן] אינו מיטמא אלא לאחותו הנערה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ריבוי הכתוב "אליו", ללמד שגם אחותו הבוגרת ואפילו זקינה במשמע, שגם היא קרובה אליו.

ור' יוסי ור' שמעון, שלדעתם אין הכהן מיטמא לאחותו הארוסה, מאי טעמייהו [מה טעמם] — דרשי הכי [דורשים הם כך]: "ולאחתו הבתולה" — פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, שאינן בתולות, "אשר לא היתה לאיש" — פרט לארוסה, אף שלא נעשתה עדיין אשת איש לגמרי, "הקרובה" — לרבות ארוסה שנתגרשה, שחזרה ונעשתה קרובה אליו ומיטמא לה, "אליו" — לרבות את הבוגרת. וממשיכים לדון בשיטה זו, אמרנו: "הקרובה" — לרבות ארוסה שנתגרשה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

שאם נשאה לאשה הועילו לו נישואיו, שאין משלם קנס במפותה של עצמו על פיתויו. [1]

אזל רב גביהה מבי כתיל [שם מקום], אמרה לשמעתא דרב ["ומוציאה בגט"] קמיה דרב אשי [הלך ואמר את מימרתו של רב, לפני רב אשי]:

אמר ליה רב אשי לרב גביהה: והא רב ורבי יוחנן, דאמרי תרווייהו: בוגרת ומוכת עץ - לא ישא כהן גדול. ואם נשא - נשוי, ואין צריך לגרשה. [2]

אלמא, מוכח, שאין צריך להוציאה, משום שסופה להיות בוגרת תחתיו, וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, שהרי תיבעל לו ותאבד בתוליה.

הכא נמי, כשבא על אנוסת עצמו ומפותת עצמו, יש לך להתיר לקיימה, הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו. [3]

ומסקינן: קשיא!

שנינו בברייתא: אנוסת חבירו ומפותת חבירו - לא ישא כהן גדול.

ואם נשא -

רבי אליעזר בן יעקב אומר, הולד חלל

וחכמים אומרים, הולד כשר:

אמר רב הונא אמר רב: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, שהולד חלל מביאת כהן גדול בבעולה.

איכא דאמרי, כך אמר רב הונא אמר רב:

מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב שהולד חלל? והרי איסור בעולה אינו לאו של כהונה אלא איסור עשה - "והוא אשה בבתוליה יקח" ולא בעולה, "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" ולא בעולה. ולאו הבא מכלל עשה, הוא איסור עשה. ואין חלל אלא הנולד מפסולי כהונה האסורות על הכהן בלאו?!

כי סבר לה, רבי אליעזר בן יעקב, כרבי אלעזר, הסובר שפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ונמצא כי בשעה שבא הכהן הגדול על אנוסת חבירו או מפותת חבירו, הוא בא על אשה שיש בה פסול זונה, ועבר בביאתו גם על לאו של זונה, ולפיכך הולד חלל. [4]

ותמהינן: ומי, וכי סבר לה רבי אליעזר בן יעקב כוותיה דרבי אלעזר?!

והא קיימא לן: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב [מדה קטנה, והיינו, שבמקומות מועטים הוא נזכר במשנה או בברייתא, רש"י לעיל מט ב], ונקי [ונקיות הן מימרותיו, שבכל מקום שמזכירים אותו - הלכה כמותו].

ואילו בהא, בפנוי הבא על הפנויה, אמר רב עמרם [5] שאין הלכה כרבי אלעזר! ובהכרח שרבי אליעזר בן יעקב אינו סובר כאן כרבי אלעזר.

ומסקינן: קשיא. [6]

רב אשי אמר: כך יש לפרש את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב -

בשאלה האם יש חלל מביאה בחייבי עשה - קמיפלגי.

רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל אף מחייבי עשה של כהונה.

ורבנן סברי: אין חלל מחייבי עשה, אלא מחייבי לאוין דכהונה בלבד.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב? מדוע הוא סובר שיש חלל מבעולה, שהיא חייבי עשה? דכתיב בפרשת כהן גדול: "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

וכתיב מיד לאחר מכן, כהמשך הדברים "ולא יחלל זרעו בעמיו".

ומשמע שחילול זרעו אמור אכולהו, על כל סוגי הפסולים הכתובים בפסוק הקודם, ובכללם הפסול של בעולה לכהן גדול.

ורבנן, הסוברים שאין חללה מבעולה לכהן גדול, כיון שהיא רק חייבי עשה - טעמם הוא, משום שהפסוק "את אלה לא יקח" - הפסיק את קשר הענין בין חייבי לאוין לחייבי עשה.

ומלמד הכתוב, ש"אלה", שהן חייבי לאוין, חלוקין הם בדינם מדין חייבי עשה, [7] ולא פסל הכתוב את הזרע אלא מחייבי לאוין.

ואילו רבי אליעזר בן יעקב, אמר לך: "אלה" - לא להפסיק הענין הוא בא. אלא - למעוטי כהן הבא על אשתו כשהיא נדה, שאין זרעו ממנה חללים. [8]

ומבארת הגמרא:

כמאן אזלא הא דתניא: מ"אלה" אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל מנדה?

כמאן? - כרבי אליעזר בן יעקב.

ומקשינן: ורבי אליעזר בן יעקב, הדורש מ"אלה" למעוטי נדה, ואינו בא להפסיק הענין כדעת חכמים, אם כן נכתביה ל"אלה"

- לבסוף הפסוק!

ומסקינן: אכן קשיא לרב אשי, המפרש את המחלוקת בין חכמים ורבי אליעזר בן יעקב, שהיא תלויה בפירוש המקראות האלו.

וכאן שבה הגמרא לענין המבואר במשנתנו ובברייתא לעיל נט א, שנחלקו רבי מאיר עם רבי אלעזר ורבי שמעון לגבי כהן גדול שהתירה לו התורה רק בתולה, אם אסור הוא אף בבוגרת ומוכת עץ.

ומביאה הגמרא ברייתא, הדנה בענין אחותו הבתולה של כהן, שהתירה התורה לכהן להיטמא לה, כיצד הוא דין הטומאה לאחותו כשהיא בוגרת ומוכת עץ.

תנו רבנן:

כתוב בתחילת פרשת אמור: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש - לה יטמא".

אם אירע שהיתה אחותו של הכהן שמתה, ארוסה [9] -

רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: מטמא לה [וכל טעמי הדינים מתבארים בסוגיא לקמן].

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין מטמא לה.

ואם היתה אחותו אנוסה ומפותה, דברי הכל - אין מטמא לה.

ואם היתה אחותו מוכת עץ - אין מטמא לה, דברי רבי שמעון

[אבל רבי מאיר ורבי יהודה, וכן רבי יוסי, שהוא בן זוגו של רבי שמעון במחלוקת הקודמת לענין ארוסה, אין מודים לו, ומתירים להיטמא לאחותו מוכת העץ].

שהיה רבי שמעון אומר: רק מי שראויה לכהן גדול, כהן הדיוט מטמא לה כשהיא אחותו.

אבל מי שאין ראויה לכהן גדול - כמוכת עץ, שלשיטת רבי שמעון במשנתנו אינה ראויה לכהן גדול - אין כהן הדיוט מטמא לה כשהיא אחותו. [10]

ואם היתה אחותו בוגרת מטמא לה - דברי כל אדם.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר ורבי יהודה, הסוברים שלאחותו האנוסה והמפותה אין הכהן הגדול מטמא לה, אבל לאחותו הארוסה, מוכת העץ והבוגרת, הרי הוא מטמא לה?

ומשנינן: משום דדרשי הכי את הפסוק באחותו:

"ולאחותו הבתולה" - פרט לאנוסה ומפותה, שאינן בתולות.

יכול שאני מוציא אף מוכת עץ, שגם היא אינה בתולה?

תלמוד לומר: "אשר לא היתה לאיש".

מי שהוייתה, שנהייתה בעולה על ידי איש, אותה אסרה תורה על אחיה הכהן להיטמא לה.

יצאה זו, מוכת עץ, שאין הוייתה על ידי איש.

"הקרובה" - לרבות הארוסה.

והוצרך הכתוב לרבות את אחותו הארוסה, כדי שלא נמעט אותה מ"אשר לא היתה לאיש", כי לולי הריבוי, היות ו"הויה" לשון קידושין הוא, הייתי ממעט ארוסה מהכתוב "אשר לא היתה לאיש. [11] "אליו" - לרבות את אחותו הבוגרת. [12]

ומקשה הגמרא לרבי מאיר, הדורש מ"אליו" לרבות את אחותו הבוגרת:

הא [בוגרת] - למה לי קרא לרבות שהוא מותר להיטמא לה?!

והאמר רבי מאיר [בסוגיא לעיל, נט א], לגבי בעולה לכהן גדול:

"בתולה" - אפילו מקצת בתולה [בוגרת, שאין לה אלא מקצת בתולים] משמע!

וכיון שהכתוב אומר בדין טומאה "ולאחותו הבתולה", הרי גם אחותו הבוגרת במשמע?!

ומשנינן: איצטריך קרא ללמד על אחותו הבוגרת שהוא מטמא לה.

כי סלקא דעתך אמינא, נילף בגזירה שוה "בתולה" ["ולאחותו הבתולה"] "בתולה" מהתם [מפרשת אונס, דכתיב בה "כי ימצא איש נערה בתולה]" [13].

והייתי אומר: מה להלן בדין אונס, מדבר הכתוב בנערה ולא בבוגרת, אף כאן, בטומאת הכהן לאחותו הבתולה, נמי מדבר הכהן דוקא בנערה ולא בבוגרת.

לכן קא משמע לן הכתוב שגם לאחותו הבוגרת הוא מיטמא.

ואילו רבי יוסי ורבי שמעון, הסוברים שלאחותו הארוסה, האנוסה, והמפותה אינו מיטמא להן, ולבוגרת הוא כן מטמא לה - מאי טעמייהו?

דרשי לפסוק הכי:

"ולאחותו הבתולה" - פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ. [14] "אשר לא היתה" - פרט לארוסה. כי "הויה" - לשון קידושין הוא.

"הקרובה" - לרבות ארוסה שנתגרשה. [15]

"אליו" - לרבות את הבוגרת.

ותמהה הגמרא על לימודו של רבי שמעון: "הקרובה" - לרבות ארוסה שנתגרשה.


הערות

[1] וכך אמרה הברייתא: אם נשא, נשוי מן התורה ואין צריך להוציאה, ואף שמדרבנן צריך להוציאה, מכל מקום כיון שמן התורה נשואיו נשואין לפיכך הועילו נישואיו לפוטרו מן הקנס. ראה רשב"א לעיל נט א ד"ה אילימא, שכך דעתו נוטה [ובמשנה למלך נערה בתולה א ג, צידד לומר, שאף בנישואין שחייב להוציאה מן התורה נפטר מן הקנס, ראה שם ובקרן אורה ד"ה אנוסת].

[2] ואין אתה יכול לפרש שאם פיתה בוגרת ומוכת עץ הועילו לו נישואיו לפוטרו מן הקנס, כי בבוגרת אין קנס כלל, ועל כרחך הכוונה שאין צריך לגרשה.

[3] כתב הקרן אורה לבאר [על פי שיטת התוספות המבוארת בפנים]: היינו משום שהפסול של בעולה לכהן גדול אינו אלא בשעת ליקוחין שמצוה שישא בתולה, אבל אין בה פסול הגוף לאוסרה לעולם, כיון שסופה להיות בעולה או בוגרת ומוכת עץ תחתיו, ואע"ג דבשעת קיחה עבר בעשה, אבל אין האיסור עליו לעולם. אך בעולת חבירו, כיון שהיא נפגמה על ידי אדם אחר, ולא היה עומד סופה לזה, לכן חל האיסור עליו לעולם, וכל ימיה קיימא באיסור עשה.

[4] כתב הרש"ש: קשה קצת, אי סבר רבי אליעזר בן יעקב כרבי אלעזר, אם כן מאי איריא "כהן גדול", אפילו כהן הדיוט נמי אסור בזונה! ומשמע מן הברייתא שלא אמר רבי אליעזר בן יעקב שהולד חלל אלא באנוסת חבירו ומפותת חבירו, אבל באנוסת ומפותת עצמו אין הולד חלל, וכמו שכתבו התוספות בד"ה שאינו. וקשה, אם טעמו של רבי אליעזר בן יעקב הוא משום שנעשית זונה על ידי האונס והפיתוי, אם כן אפילו אנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי?! וכתבו אחרונים: אנוסת עצמו ומפותת עצמו אינה נעשית זונה לאוסרה על אותו כהן שבעל אותה. ויש להוכיח נגד הדעה הזאת, ממה שהקשו הראשונים לעיל נט א [הובא שם בהערות]: לרבי אלעזר, למה לי קרא לאסור בעולה לכהן גדול, והרי תיפוק ליה שנעשית זונה בביאה הקודמת; ואם כדברי האחרונים, הרי משכחת לה שתהא בעולה על ידי עצמו שאף היא אסורה מדאורייתא, ומכל מקום אינה זונה כלפיו.

[5] הב"ח מוחק "אמר רב" הנדפס, וראה גם בגליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר.

[6] בהגהות מהר"ב רנשבורג לעיל מט ב, הביא מחלוקת הראשונים אם הלכה כרבי אליעזר בן יעקב אף בברייתא, או שלא אמרו אלא ש"משנת" רבי אליעזר בן יעקב היא קב ונקי. ומסוגיא זו יש להוכיח לכאורה שהלכה כמותו אף בברייתא, שהרי על דברי רבי אליעזר בן יעקב שבברייתא אנן דנים, ותיקשי לאותן שיטות?! ופירש, שלכן אומרת הגמרא "קשיא" ולא תיובתא, ולפי הכלל הידוע, דבכל מקום שלא אמר הש"ס "תיובתא", היינו משום שיש תירוץ לקושיא. ולדעת אותן שיטות יש לומר, כי אכן אין כאן תיובתא, כיון שברייתא היא ולא משנה, ראה שם.

[7] רש"י. ומשמע שמפרש: הואיל וחילקם הכתוב, מסתבר שלענין חילול הוא שחילקם. והתוספות פירשו: "אלה" הפסיק הענין, ולא מוקמינן "ולא יחלל" אבעולה, אע"ג דמינה סליק, משום דמיסתבר טפי לאוקמיה אחייבי לאוין ; כלומר: הואיל והפסיק בפסוק הקודם בין אלו לאלו, יש לומר שלא אמר "ולא יחלל זרעו בעמיו" אלא על אחד מהענינים האמורים בפסוק קודם, ומסתבר לפרשו רק על חייבי לאוין.

[8] כתבו התוספות: בתורת כהנים מפרש, דאיצטריך למעוטי, דלא נילף דליהוי חלל בנדה שהיא חייבי כריתות מקל וחומר מהני שהם חייבי לאוין. והקשה הריטב"א: ולמה לי קרא, תיפוק ליה דאין חלל אלא מפסולי כהונה וכדנפקא לן בפרק בתרא דקדושין, ונדה לאו פסולי כהונה הוא?! ראה שם וברמב"ן וברשב"א ובערוך לנר. הראב"ד בפירושו לתורת כהנים בפירוש השני מוסיף: ולא דמי לשאר חייבי כריתות לרבי יהושע דאמר אין הולד מהם ממזר אלא פגום הוא לכהונה [כדלעיל מד ב] ; וכוונתו להסביר למה נקטה הגמרא נדה ולא שאר חייבי כריתות. ומשמע מדברי הראב"ד, שכהן הבא על שאר חייבי כריתות, אף שהולד ממזר לא נתחללה קדושת הולד [ובנידון זה האריכו האחרונים, אם שייך שיהיה ממזר כהן]. הראב"ד בפירושו הראשון שם, מפרש את הגמרא שלא כשאר הראשונים: פירוש, כהן שבא על הנדה אף על פי שהוא בכרת לא נעשית זונה באותה ביאה, ואם חזר ובא עליה והוליד ממנה בן אין זה חלל כמו שנולד מן הזונה [שהיא מאיסורי כהונה, והולד הוא חלל].

[9] אחותו הנשואה שנבעלה, ודאי אינו מטמא לה שהרי כתיב "הבתולה", ודין אחותו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, ראה רש"י כאן, ויתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.

[10] כתבו התוספות: לא הזכיר רבי שמעון "הראויה לכהן גדול" בתורת סימן, אלא משם הוא מקור דינו. ובהמשך הסוגיא בעמוד ב מתבאר בפשטות, שעיקר הלימוד אינו רק למי שאינה ראויה לכהן גדול מטעם בעולה, אלא אף פסולים אחרים, וראה שם בהערה.

[11] כתב רש"י לעיל בד"ה אחותו ארוסה: אבל נשואה פשיטא לן דאין מטמא, דכתיב "ולאחותו הבתולה" ; כלומר: וכיון שנישאה הרי נבעלה ואינה בתולה. ונראה מדבריו שלאחותו הנשואה, טרם שנבעלה, הוא מטמא לה לדעת רבי מאיר ורבי יהודה, וכמו ארוסה [ולפי זה "אשר לא היתה לאיש" אינו לשון קידושין ונישואין לאיש, אלא לשון ביאה]. והרשב"א כתב: ומיהו מסתברא, שאם נכנסה לחופה, אעפ"י שלא נבעלה, ומתה תחת בעלה, אז אפילו לרבי מאיר ורבי יהודה אינו מטמא לה. דהא ארוסה לא נתרבתה אלא משום "הקרובה". וזו, הואיל ונכנסה לרשות הבעל, אינה קרובה. ועוד, מדכתיב "הקרובה", משמע דאיכא רחוקה, אעפ"י שלא נבעלה, והיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה. אבל בנמוקי הרמב"ן כתב, שלפי רבי מאיר ורבי יהודה, כשם שלארוסה מטמא, הוא הדין לנכנסה לחופה ולא נבעלה. וראה עוד בריטב"א ובערוך לנר.

[12] הקשו התוספות: למה צריך "אליו" לרבות את הבוגרת, והרי כיון שאין הוייתה על ידי איש כבר נתרבתה להיתר כמו מוכת עץ?! וראה דבריהם מה שביארו בזה.

[13] בתוספות ושאר הראשונים תמהו על פירושו של רש"י, שהרי אונס מאן דכר שמיה, ולא שייך לומר על זה סתם "מהתם"?! ולכן פירשו: מבעולה לכהן גדול, שנאמר בה "בתולה", ונתמעטה הבוגרת לדעת רבי מאיר, לעיל נט א, הואיל ונאמר בה "בבתוליה". ורש"י, שמיאן בזה, יש לפרש טעמו, מפני שלשון "בתולה" ממנו אנו לומדים, מתפרש לדעת רבי מאיר אפילו מקצת בתולים, ואף שנתמעטה הבוגרת מלשון "בתוליה", אין די בזה לדעת רש"י.

[14] זה שהוסיף התנא גם את "מוכת עץ" קשה. שהרי אנו דנים אף לרבי יוסי, והוא הרי סובר שמוכת העץ מותרת לכהן! וראה גם בתוספות ד"ה נילף שכתבו: ומוכת עץ מהתם [מכהן גדול] גמר לה רבי שמעון, כדקתני בהדיא בברייתא הראויה לכהן גדול כו'; הרי שמשם הוא נלמד ולא מאחותו הבתולה, אם כי יש לפרש "בתולה בתולה גמר" שזה הוא מקור הלימוד מכהן גדול, כמו שכתבו התוספות שם.

[15] ראה בדברי הראשונים כאן, בדין נשואה שנתגרשה קודם שנבעלה.

שאין משלם קנס במפותה, שמי שפיתה אשה ואינו רוצה לשאתה — צריך לשלם קנס, וזה, כיון שנשאה, אף שצריך להוציאה — אינו משלם קנס, משום שכבר נשאה.

מסופר: כאשר אזל [הלך] רב גביהה ממקום הנקרא בי כתיל, אמרה לשמעתא [את ההלכה] הזו שאמר רב הונא שאם נשאה צריך לגרשה קמיה [לפני] רב אשי. אמר ליה [לו] רב אשי: והא [והרי] רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בוגרת ומוכת עץ לא ישא כהן גדול, ואם נשא — נשוי.

אלמא [מכאן], שטעם הלכה זו, מאחר שסופה להיות בוגרת תחתיו כשתהיה עמו, וכן סופה להיות מוכת עץ תחתיו, כלומר, בסופו של דבר הרי לא תשאר בתולה, לכן הכא נמי [כאן גם כן] במפותת עצמו קיים אותו נימוק, כיון שסופה להיות בעולה תחתיו, ואם כן אם נשא — לא יגרש. ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדברי רב הונא.

א שנינו בברייתא: אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא. ואם נשא — ר' אליעזר בן יעקב אומר: הולד חלל, וחכמים אומרים: הולד כשר. אמר רב הונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן יעקב. וכן אמר רב גידל אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן יעקב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, שאמר רב הונא אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב — משום שסבר לה [שסבור הוא] כשיטת ר' אלעזר שפנוי הבא על הפנויה — עשאה זונה, ולכן, אנוסת חבירו ומפותת חבירו, כיון שביאתן היתה לשם זנות, ממילא נחשבת אותה אשה זונה, ואסורה לכהן, והוולד הנולד לה חלל.

ושואלים: ומי סבר לה כותיה [האם סבור הוא באמת כמותו]? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] כי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר, מעטה היא, אבל בכל מה שאמר — הלכה כמותו. ואם כן הלכה כמותו גם בענין זה, ואילו בהא [בהלכה זו] של ר' אלעזר אמר רב עמרם אמר רב: אין הלכה כר' אלעזר. ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

רב אשי אמר: לא זה טעם המחלוקת, אלא בשאלה האם יש חלל מביאה על חייבי עשה קמיפלגי [חלוקים הם], שהרי שאר איסורי כהונה הם מצוות לא תעשה, ואילו בבעולה לכהן גדול יש רק איסור עשה. שר' אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין חלל מחייבי עשה.

ומאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב — דכתיב [שנאמר]: "אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כא, יד), וכתיב [ונאמר] בהמשך: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (שם טו), ולדעתו חילול זה מוסב אכולהו [על כולם], שבכל מקום שנשא אשה שאינה ראויה לו, בין כשהיא עליו בלא תעשה ובין שהיא עליו בעשה, הריהו מחלל את זרעו.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך — לדעתם הביטוי "אלה" הפסיק הענין, שרק בנשים שנאמר בהן "את אלה לא יקח" נאמר שהוא מחלל את זרעו. ור' אליעזר בן יעקב אמר: "אלה" שנאמר שם בא, למעוטי [למעט] נדה, שאם בא כהן על אשה נידה, למרות שביאה זו היא ביאת איסור — מכל מקום הוולד איננו חלל, משום שאיסור זה אינו מאיסורי כהונה.

ושואלים: כמאן אזלא [כדעת מי הולכת] הא דתניא [שיטה זו ששנינו בברייתא]: דווקא הנולדים מ"אלה" הנזכרים בפרשה כאסורים לכהונה אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל את הנולד מכהן הבא על הנדה. כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' אליעזר בן יעקב. ושואלים: ולדעת ר' אליעזר בן יעקב אם כן נכתביה [שיכתוב] המקרא ל"אלה" לבסוף לאחר בתולה, ולא יפסיק, ויהא ברור שגם היא נכללת בדין של חללות? ואומרים: אכן, קשיא [קשה].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף שאסור לכהן להיטמא לאחותו הנשואה, מכל מקום אחותו שהיא ארוסה, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: כהן מטמא לה במותה, ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין מטמא לה. אחותו אנוסה או מפותה — דברי הכל אין מטמא לה, ומוכת עץ אין מטמא לה, אלו דברי ר' שמעון. שהיה ר' שמעון אומר כלל: אם היתה אחותו ראויה להינשא לכהן גדול — מטמא לה, ואולם זו שאין ראויה לכהן גדול, שאינה בתולה — אין מטמא לה.

ובוגרת — מטמא לה, לדברי כל אדם, כלומר, אף אלה שאומרים שאסור לכהן גדול לשאת בוגרת, לפי שאינה בתולה שלימה, מכל מקום אף לדעתם לענין טומאה נחשבת היא כבתולה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר ור' יהודה — דדרשי הכי [שהם דורשים כך], נאמר: "ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג), ולמדים מזה: פרט לאנוסה ומפותה שאינן בתולות.

יכול שאני מוציא אף מוכת עץ שגם היא אינה בתולה — תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש", וכוונתו: מי שהוייתה (העשותה בעולה) על ידי איש, יצאה זו שאין הוייתה (בעולה) על ידי איש אלא על ידי חפץ. נאמר "הקרובה" — לרבות הארוסה, שאף לה מיטמא, הרי קירבתם בעינה עומדת. "אליו" — לרבות אחותו הבוגרת, שכל עוד לא נישאה, הריהו מיטמא לה.

ושואלים: הא [ולזה] למה לי קרא [פסוק] מיוחד? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר לענין כהן גדול: "בתולה" — אפילו מקצת בתולה משמע, ואם כן, לשיטתו, הבוגרת אף שאין בתוליה שלמים כמו בקטנה — בתולה גמורה היא, ואינה צריכה ריבוי מיוחד! ומשיבים: בכל זאת, כאן לגבי אחותו איצטריך [נצרך] הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [שמא יעלה על דעתך לומר] נילף [נלמד] "בתולה" "בתולה" מהתם [משם] מדין בתולה לכהן גדול, ותאמר: מה להלן בתולה זו נערה ולא בוגרת, אף כאן נמי [גם כן] אינו מיטמא אלא לאחותו הנערה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ריבוי הכתוב "אליו", ללמד שגם אחותו הבוגרת ואפילו זקינה במשמע, שגם היא קרובה אליו.

ור' יוסי ור' שמעון, שלדעתם אין הכהן מיטמא לאחותו הארוסה, מאי טעמייהו [מה טעמם] — דרשי הכי [דורשים הם כך]: "ולאחתו הבתולה" — פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, שאינן בתולות, "אשר לא היתה לאיש" — פרט לארוסה, אף שלא נעשתה עדיין אשת איש לגמרי, "הקרובה" — לרבות ארוסה שנתגרשה, שחזרה ונעשתה קרובה אליו ומיטמא לה, "אליו" — לרבות את הבוגרת. וממשיכים לדון בשיטה זו, אמרנו: "הקרובה" — לרבות ארוסה שנתגרשה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that he does not pay the fine of a seduced woman. One who seduced a woman and does not wish to marry her must pay a fine (see Exodus 22:14–15). Since in this case he did marry her, he is not liable to pay the fine even though he is required to divorce her.

The Gemara relates that when Rav Geviha went from Bei Ketil he stated this halakha before Rav Ashi, who said to him: Isn’t it Rav and Rabbi Yoḥanan who both say: A High Priest may not marry a grown woman and a woman whose hymen was torn accidentally, but if he married one of them he is married?

Apparently, the reason for this halakha is that since she will eventually be a grown woman under him, i.e., while married to him, and she will eventually be a woman whose hymen was torn under him, as she will not remain a virgin, they are permitted to remain married after the fact. Here too, in the case of a High Priest who married a woman he raped or seduced, since she will eventually be a non-virgin under him, the baraita should be understood as stating that they may remain married. The Gemara concludes: Indeed, this is difficult for Rav Huna.

§ The baraita cited above taught: With regard to a woman who was raped by another man and a woman seduced by another man, the High Priest may not marry her. And if he married her, Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that the child born from this union is a ḥalal, and the Rabbis say the lineage of the offspring is unflawed. Rav Huna said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. And, so too, Rav Giddel said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.

Some say a different version of this statement. Rav Huna said that Rav said: What is the reason of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? He holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, that an unmarried man who has intercourse with an unmarried woman has thereby caused her to become a zona. Consequently, since the other man had intercourse with this woman outside of the context of marriage, she is a zona.

The Gemara asks: Does he really hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar? Don’t we maintain that the teaching of Rabbi Eliezer ben Ya’akov measures a kav but is clean, i.e., not many of his rulings have been recorded, but those that have been recorded are considered authoritative, and the halakha is always in accordance with his opinion? However, with regard to this ruling of Rabbi Elazar, Rav Amram said that Rav said that the halakha is not in accordance with Rabbi Elazar. The Gemara comments: This is indeed difficult.

Rav Ashi said: This is not the reason for the dispute. Rather, they disagree with regard to whether there is a ḥalal from a relationship for which the man and woman are liable for transgressing a positive mitzva. The marriage of a High Priest to a non-virgin is a violation of the mitzva that a High Priest marry a virgin, but it is not expressed in the Torah as a prohibition against a High Priest marrying a non-virgin. Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that there is a ḥalal from a relationship for which the man and woman are liable for violating a positive mitzva, and the Rabbis hold that there is no ḥalal from a relationship for which the man and woman are liable for violating a positive mitzva.

What is the reason of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? As it is written: “A widow, or one divorced, or a ḥalala, or a zona, these shall he not take; but a virgin of his own people shall he take for a wife” (Leviticus 21:14), and it states subsequently: “And he shall not profane his seed among his people” (Leviticus 21:15). Rabbi Eliezer ben Ya’akov maintains that this profanation is referring to all of them, i.e., he profanes his seed by marrying any woman unfit for him, including a non-virgin.

And what do the Sages hold? The word “these” concluded discussion of that matter. Consequently, only the prohibitions listed before the phrase “these shall he not take” result in the offspring being a ḥalal. And Rabbi Eliezer ben Ya’akov said: The word “these” comes to exclude a menstruating woman. If a priest has relations with a menstruating woman, the offspring is not a ḥalal, as this is not a prohibition specific to priests.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which is taught in the following baraita: From the prohibitions preceding the phrase “these shall he not take” you cause your offspring to be a ḥalal, but you do not cause your offspring to be a ḥalal by having a child with a menstruating woman. In accordance with whose opinion is it? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. The Gemara asks: And according to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, let the verse write the word these at the end, after stating that a High Priest must marry a virgin, in order to make it clear that if he marries a non-virgin their child is a ḥalal. The Gemara responds: Indeed, this is difficult.

§ The Sages taught: With regard to a priest’s betrothed sister, Rabbi Meir and Rabbi Yehuda say: He must become impure for her upon her death. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: He may not become impure for her. With regard to his sister who has been raped or seduced, all agree that he may not become impure for her upon her death. With regard to his sister whose hymen was torn accidentally, he may not become impure for her; this is the statement of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon would say the following principle: If his sister was fit for a High Priest, he must become impure for her, but if she was not fit for a High Priest, he may not become impure for her.

And if his sister was a grown woman, he must become impure for her according to everyone. Even those who hold that a High Priest may not marry a grown woman because her hymen is no longer whole agree that with regard to a priest becoming impure, she is considered a virgin and he must therefore become impure for her upon her death.

The Gemara analyzes this baraita: What is the reason of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda? They expound the verse as follows: “And for his virgin sister, who is near to him, who has had no man, for her must he defile himself” (Leviticus 21:3). “And for his virgin sister” excludes one who has been raped or seduced, as they are not virgins.

One might have thought that I should exclude even a woman whose hymen was torn accidentally via a foreign object. The verse therefore states: “Who has had no man,” to include only one whose becoming a non-virgin was caused by a man, i.e., through intercourse. This case of a woman whose becoming a non-virgin was not caused by a man but rather by an object is thereby excluded from the category of a non-virgin, and her brother does become impure for her. “Who is near”; this is to include a betrothed sister. “To him”; this is to include a grown woman.

The Gemara asks: Why do I need a verse to include a grown woman? Didn’t Rabbi Meir say that the word “virgin” indicates even a woman who is partly a virgin, i.e., a grown woman, whose hymen is partially intact? Consequently, when the verse states that the priest becomes impure for his virgin sister, a grown woman is included. The Gemara answers: The derivation from the verse is necessary, as it might enter your mind to say that we should derive a verbal analogy from the word “virgin” in this context and the word “virgin” from there, the context of a High Priest: In the analogy, just as there the virgin referred to is a young woman and not a grown woman, so too here she must be a young woman. The verse therefore teaches us that a priest becomes impure for his sister even if she is a grown woman.

And Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, what is their reason? They expound as follows: “And for his virgin sister” excludes a woman who was raped or seduced and a woman whose hymen was torn accidentally, who is also not considered a virgin. “Who has had no man” excludes a betrothed sister, although she is not yet fully married. “Who is near”; this is to include a betrothed woman who was then divorced, as she is once again near to her brother. “To him”; this is to include a grown woman. The Gemara asks: Can the term “who is near” come to include a betrothed woman who was divorced?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור"א ב"י וכו' כמאן אזלא הא דתניא מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב"י. פירש הרב אב"ד ז"ל דלרבנן הוי חלל מק"ו מחייבי לאוין הוי חלל מחייבי כריתות לכ"ש אלא דקשיא ליה הא דאמרינן בקדושין (דף ע"ז) אין חללה אלא מאיסור כהונה דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואיפשר דאליבא דר' אלעזר ב"י למיעוטא מאלה [ולרבנן] ל"ל [הכי] דהא מפקינן ליה התם מחללה דכתיבא גבי כהן גדול דמיתרא ודרשינן לה להכי לאשמיעינן שאין חללה אלא מאיסור כהונה, אלו דברי הרב ז"ל.
ואין קושייתו כלום בעיני דנהי דאין חללה אלא באיסור כהונה דולד מיהא פסול הוא כדאמרינן גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד פוגם אע"פ שאין שם חללה עליה.
אלא בזה יש לדקדק לרבנן היכי הוה חלל מנדה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת תאמר בנדה שאינה מתחללת אלא כשרה היא לגמרי שהרי קידושין תופסין בה ולראב"י נמי ל"ל אלה למעוטי נדה.
ובתורת כהנים (אמור ב') קתני הכי אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין הלא דין הוא מה אם אלו שאין חייב על ביאתן כרת זרעו מהן חלל נדה שהוא חייב על ביאתה כרת אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין ת"ל את אלה לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנדה חולין.
וקשיא, לפרוך מה לנדה שאינה מתחללת ואיכא למימר דלרבנן אלה להפסיק הענין ואין חללה אלא מאסור כהונה מהתם נפקא הילכך ק"ו ליתי' ולר' אליעזר ב"י אלה למעוטי נדה סד"א תיתי בין לחללה בין לחלל הולד וחללה דכתיב [גבי כהן גדול] מיותר ופרשה שנאמרה ונשנית היא ולא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה קמ"ל שאין הולד חלל וממילא אפריך ק"ו ודרשינן מהתם אין חללה אלא מאיסור כהונה והא דאוקימנא להך ברייתא כר"א ב"י משום דנפקא לי' מאלה, כנ"ל.

סד"א ליליף בתולה בתולה מהתם. פירש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה ולא מחוור דאונס ומפתה מאן דכר שמי' דלא מפרש לה בהדי' ותו קשיא לרבי אליעזר ורבי שמעון דאמרי בתולה שלמה נערה דכתב רחמנא [באונס ומפתה] ל"ל אי למעוטי בוגרת הא לא איצטריך אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא במסכת כתובות (דף כ"ט) ובסנהדרין (דף ס"ו).
לפיכך פרת"ם ז"ל הא דאמרינן לגמר בתולה בתולה [היינו] מכהן גדול דכיון דכתב רחמנא בבתולי' למעט את הבוגרת וכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה סד"א ליגמר מהתם קמ"ל ובהכי ניחא ליה מאי דאקשינן נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה ל"ל משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא ליליף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ונפקא לן מבתוליה דאפילו בוגרת כשרה קמ"ל.

הא דמרבינן לרבי יוסי ורבי שמעון ארוסה שנתגרשה. ולא מרבינן נמי לרבי מאיר ורבי יהודה גירושין משמע מינה דהא דאמרי מיהו ארוסה מטמא לה ה"ה לנכנסה לחופה ולא נבעלה בודאי ולא אמרו ארוסה אלא לאפוקי בעולה דסתם נישואין בהכי ולפיכך [לא] מרבינן נשואה שנתגרשה מיני' מקרובה כדמרבי ר' יוסי ארוסה שנתגרשה מיניה וכן נ"ל נשואה שלא נבעלה ונתגרשה מטמא לה דברי כל אדם וחדא מנייהו נקיט והיא היא דכל שלא נשתנה גופה חוזרת לקדמותה.

ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי. קשיא לי אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כולי עלמא לא פליגי במתניתין (לעיל יבמות נט, א) דאסירא, ויש לומר דסבירא להו כתנא דלעיל (יבמות נט, ב) דקתני נבעלה למי שאינו איש אף על פי שבסקילה כשרה לכהונה, ואפילו לכהן גדול קאמר דבתולה בתולת איש קאמר, וכתנא דברייתא דשלש בתולות הן דקתני שלש בתולות הן בתולת אדם ובתולת קרקע ובתולת שקמה ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה (ח, ב) גבי איזה הוא בתולה בתולת אדם נפקא מינה לכהן גדול. ואכתי קשיא לי דהא מוכת עץ סתם מתניתין היא וליכא דפליג בה במתניתין, ואלו לר' יוחנן קאמר דהלכה כסתם משנה. וא"ד אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וכדאמרינן בעלמא. ואכתי לא ניחא דבכל מקום בכי הא מקשי לה ומפרק לה. ומיהו בבוגרת לא קשיא לי דלאו סתם גמור היא להקשות מינה לר' יוחנן, דהא איכא מחלוקת ר' אלעזר ור' שמעון בצדו, וכל כי האי לאו סתם גמור הוא וכענין שכתבתי למעלה בפרק החולץ (יבמות מב, ב ד"ה סתם) גבי כל האנשים לא יתארסו (עיין רשב"א נדה שם ד"ה תנא).

הכי נמי סופה להיות בעולה תחתיו קשיא. ואף על גב דרב אשי מרמי להו, כיון דרב הונא אמר ליה משמיה דרב בהדיה דאסורה לו ומוציאה בגט ולאוקמה ליה הא דרב אשי בקשיא ולא בתיובתא, לא דחינן הא דר"ה בקשיא. וקיימא לן כותיה והכין פסק הרב אלפסי ז"ל. ונראה לי שמן הטעם הזה הוא שפסק כן.

ור' אליעזר בן יעקב מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. ולאו למימר דפליגי רבנן עליה בעיקרא דדינא דהא אמרינן בקדושין (עז, ב) אין חללה אלא מאיסורי כהונה, וכהן הבא על אחותו, זונה משוי לה חללה לא משוי לה, ודרשינן לה התם מחללה יתירא דכתיבא גבי כהן גדול. והא דאמרינן נמי כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן אזלא הא דנפקא ליה מאלה קאמר, דאלו לרבנן לא נפקא להו מאלה אלא מחללה יתירא כדאיתא התם בקדושין. אי נמי מדלא קאמר מנדה ובעולה.

סלקא דעתך אמינא ליליף בתולה בתולה מהתם. פירש רש"י ז"ל מאונס ומפתה דכתיב בה נערה בתולה. ואינו מחוור חדא דאונס ומפתה מאן דכר שמיה. ותו לרבי אלעזר ור' שמעון דאמרי בתולה בתולה שלמה משמע, נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה למה לי, אי למעוטי בוגרת הא לא אצטריך. אי לקטנה הא לא מפקי לה רבנן כדאיתא התם בפרק אלו נערות (כתובות כט, א) ורבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה נילף( פירש לילף בתולה בתולה מהתם מכהן גדול דכתיב ביה כי אם בתולה מעמיו, וכיון דכתב ביה רחמנא בבתוליה למעוטי את הבוגרת סלקא דעתך אמינא ליליף מהתם קא משמע לן. והשתא נמי ניחא נערה דכתב רחמנא גבי אונס ומפתה אצטריך אפילו לר' אלעזר ור' שמעון, משום דאי לא כתב רחמנא התם נערה הוה אמינא נילף מכהן גדול דכתיב ביה בתולה ואפילו בוגרת במשמע מדכתיב גבה בבתוליה, קא משמע לן נערה (עיין רמב"ן).

הקרובה לרבות את הארוסה שנתגרשה. והוא הדין (לבתולה) [לנשואה] שלא נבעלה ונתגרשה דהא ר' יוסי ור' שמעון הויה דאירוסין ממעטה כהויה דנשואין, ואפילו הכי כי נתגרשה נתרבת משום שחזרה לקרובתה, והלכך בנשואין נמי לא שנא דהא חזרה לקרובתה. והא דלא קאמרי לרבות הנשואה שנתגרשה, משם דסתם נשואה בעולה היא דלהכי קיימא. ולרבי מאיר ור' יהודה ארוסה או נשואה שלא נבעלו ונתגרשו לא אצטריך לרבויי, דהא אפילו ארוסה קרינן קרובה, כל שכן נשואה שנתגרשה דקרובה טפי. ומיהו מסתברא דנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה ומתה תחת בעלה, אפילו לר' מאיר ור' יהודה מטמא לה, דהא ארוסה לא נתרבית אלא משום הקרובה, וזו הואיל ונכנסה לרשות הבעל אינה קרובה. ועוד דמדכתיב הקרובה משמע דאיכא רחוקה אף על פי שלא נבעלה דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה. והכי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ד) דגרסינן התם הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת, מחלפא שטתין דרבנן תמן אינון אמרינן קרובה לא ארוסה אליו ולא גרושה וכה אינון אמרין הכין א"ר הילא כל מדרש ומדרש כענינו אחותו לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ ארוסתו לעולם היא בחוץ עד שתכנס בפנים. אבל בנמוקי הרמב"ן נר"ו (בד"ה הא) דלר"מ ור' יהודה כשם שארוסה מטמא לה הוא הדין לנכנסה לחופה ולא נבעלה.

ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו וא"ת א"כ אפילו בעולת אחרים תהא מותרת לו בדיעבד דסופה להיו' תחתיו י"ל דלא אתמ' ה"ט אלא בפסול שאין גנאי שלו גדול כגון בוגרת ומוכת עץ ובעול' עצמו ופסקו רבותי' ז"ל דלית הלכתא כרב אשי אע"ג דבתרא הוא דהא רב מסברא היא מדמי להו ועדיפ' לן דרב הונא דשמעה מפומיה דרב דיוציא בגט וקסבר דבבעולת עצמו באונס או בפתוי גנאי גדול הוא וכבעולת אחרי' דמי' ולא אמרי בה סופה להיות בעולה תחתיו וכ"מ:

מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל' מנדה וא"ת ולמה ליה קרא תיפוק לי' דאין חלל אלא מפסולי כהונ' וכדנפק' לן בפ"ב דקדו' דלהכי כתיב חללה לכ"ג דמיות' להאי דרשא ונד' לאו פסולי כהונ' היא דאי אמר' דהוי' בהך ביא' זונ' דיש זוכ' מחייבי כריתו' הא ליתא כדאי' לקמן בפ' אלמנה דלא הוי זר אצלו מעיקרא וחללה נמי לא הוי בהך ביאה כיון שאינה בפסולי כהונה וכדאמרי' התם כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה פי' לאחר שהיתה זונה שוי' חללה וי"ל דכ' אליעזר סבר דמק"ו דאלמנה נפק' לן דיש חלל מנדה ואי אמרת מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחלל' אנן עבדי' ק"ו אפי' לחלל אותה ואת ולדה דהשתא אלמנה לכ"ג שהיא עצמה נתחללת ושהיא חייבי לאוין היא וזרעה מתחללי' בביאה פסולה זו שהיא בכרת לא כ"ש. ואי משום דכתיב חללה מיותר כל פרש' שנאמ' ונשנית לא נאמ' אלא בשביל שתחדש בה וכיון שחדש אלמנה כתב נמי גרושה וחללל' דאיתנהו' אפי' בכהן הדיוט ולהכי אצטריך מאלה למעוטי נדה ורבנ' סברי דמאל' היינו למעוטי חייבי עשה ומשום דאית לק"ו כתב רחמנא חללה מיותר למעוטי נדה וכן היא בסיפרא לא יקח ולא יחלל אין זרעו מן הנד' חולין והלא דין הוא ומה אם אלו שאינו חייב על ביאתה כרת זרעו מהן חלל נדה שהוא חייב על ביאתה כרת אינו דין שיהא הזרע ממנה חלל פי' שתחלל היא וזרעה ת"ל את אלה לא יקח ולא יחלל ואין זרעו מן הנדה חולין ע"כ:

ואתיא כר' אליעזר והיינו מתני' דמייתי הכא בגמ' דאזלא כר' אליעזר אלא שהביאוה בגמ' בקוצר הילכך ליכא בין רבנן ור' אליעזר בענין ולד הבא מן הנדה אלא דרשא דקראי אבל בעיקר הדין כלם שוים:

והא דאמרינן כמאן אזלא הא דתניא וכו' דפי' כמאן אזלא הא מתני' דדריש מיעוטא דולד הבא מן הנדה מן האי דרשא דאת אלא כמאן כר' אליעזר ואם תאמר דלעיל בפרק החולץ דהוה עבדינן ק"ו מאלמנה אמאי פרכינן ליה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת נימא דעבדי' קל וחומר אפילו לדידיה גופא שתתחלל ויש לומר דהא לדידה ליכא למימר דהא נפקא לן מחללה שאין חללה אלא מאיסור כהונה וכי איתיה לקל וחומר היינו מקמי דכתיב חללה. ומתרצינן האי אלה לבסוף פי' אם איתא דלא אתא אלא למעוטי נדה קשיא פרש"י זכרונו לברכה קשי' לרב אשי דפריש דהתם דרבי אליעזר ותמיה מילתא דהא איכא מתני' דקתני הכי בהדי' ואמאי פריש רבי' ז"ל דק"ל לרב אשי דהא למתני' נמי קשיא ואפשר דדילמ' מתני' נקטה מהאי קרא לסניף בעלמא ולעולם מחללה הוא דנפקא לה דהא אורח' דתנאי היא בהכי כדכתיב בכמה דוכתי והלכתא כר אליעזר בן יעקב וכדמוכח לעיל:

סד"א נילף בתולה בתולה מהתם פרש"י ז"ל מבתולה דכתיב גבי אונס ומפתה דכתיב בהו נערה בתולה למעוטי בוגרת והקשה ר"ת ז"ל חדא דאונס ומפתה מאן דכר שמיה ועוד דלר' אליעזר ור"ש דאמרי לעיל בתולה שלימה משמע אמאי כתב רחמנא נערה גבי אונס ומפתה למה לי אי למעוטי בוגרת לא מצריך ואי למעוטי קטנה והא לרבנן דפליגי עליה דר"מ יש קנס לקטנה ולפי' ר"ת ז"ל נילף בתולה בתולה מכהן גדול דכתב רחמנא בבתוליה למעוטי את הבוגרת והשתא לר"ש ור' אליעזר אצטריך למכתב גבי אונס ומפתה נערה משו' דה"א דנילף מכ"ג שמיעט בה הכתוב את הבוגר' והשתא לר"ש ור' אליעזר לאיסור לא חש ולר"מ נמי אצטריך למכתב נערה התם משום דלדידיה בתולה אפי' מקצת בתולות משמע ולא ידעי' אי ילפי' מטומאה דבוגרת כבתולה או נילף מכ"ג דכתיב ביה בתולה ולא בוגרת:

הקרובה לרבות הארוסה שנתגרשה וראינו דברים דוקא ארוסה שנתגרשה או נתאלמנה אבל אם נכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה לא הדרא למחשבה קרובה כיון דגרושי' גרידי שויא (נ"ל דאישות הויא) רחוקה ומיהו לר"מ כיון דלדידיה לא מיעוט רחמנא ארוסה בעודה ארוסה שהיתה רחוקה קצת כ"ש שלא מיעט ארוסה שנתגרשה ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ונתגרשה ויש בזה דעות אחרות אבל זהו הנראה נכון:

ומה ראית פי' דבקרא ליכא שום הוכחה ואי מסברא יש לנו לרבות יותר מוכת עץ שאין פסולה כ"כ פרקינן דא"ה כיון דאתעביד בה מעשה טפי אית לן למעוטי מדין אחותו בתולה פי' ואפי' לכ"ג והכי מוכח בקדושי':

והא דאמרי' דכתיב החיו לכם והא הוה תמן פנחס מפני שכבר נתכהן פנחס ופרש"י כשרה לכהונה דלא מחזיקינן לה בזונה פי' לפי' דלא מחזיקי' לה שנבעלה לעכמ"ז שהיא זונה ולפי דבריו ז"ל רבנן דפסלי לה היינו משום דמחזקי לה בבעולה והיא זונה ואפי' לכ"ה מפסלה כאלו היא יתירה על ג' שנים ויום א' וסוגיי' לקמן מוכחי בהדיא דלרבנן אפי' לכהן הדיוט פסולה מעובדא דההוא דנסיבי גיור' פחות' מבת ג' שנים ויום א':

ובדורו של רב נחמן כ"ג לא היה וכן מההיא דהכשיר' ר' לכהונה ואמרי' ודילמא כיון דנסיבי אנסיב ולדורו של רבי כ"ג לא הוה כדאיתא לעיל ומיהו איכא למקשי על פי' זה ז"ל כי מחזקי לה בנבעלה מה הוי דהא פחותה מבת ג' שנים ויום א' אין ביאתה כלום ואם בא עליה א' מן הפסולי' לא מפסלי כדמוכח במתני' דמייתי לעיל ועוד דהא בקדושין אמרי' בהדיא דפליגי רשב"י ור' יוסי בדרשא דכי אם בתולה מזרע יש' דסבר ר' יוסי דבעי שנזרעו בתוליה בישראל דאלמא פסולה דאורייתא ולא משום חששא שמא נבעלה ועוד דהא ביאה בן ג' שנים ויום א' מילתא דלא שכיח היא ואפי' בעכו"מז. ועוד דלר"י מפני שלא נזרעו בתוליה דפסיל בישראל אפי' הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה פסיל דליכא חשש בעילה ואפי' לשיטת הירוש' שמפרש שנולדו בתוליה בישראל ומכשר כשלידתה בקדוש' מ"מ כל שלא נולדו בישראל מפסל פסיל ואפילו נתגייר לאלתר שנולדה בפנינו. לכ"פ רבותי' ז"ל דלאו משום חשש בעולה פסיל לה הכ' אלא בגזירת הכתוב פליגי כדאיתא התם בקדושין ור"ש מייתי ראיה לדרשא דידיה דהתם מדכתיב החיו לכם ומדאורייתא היא ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא כדאמרי' בעלמ' ומיהו ק"ל דהא קרא דכי אם בתולה מזרע ישראל דעליה פליגי רבנן ור"ש בכ"ג מישתעי כדמוכח קרא בהדי' והכי אמרי' התם בהדיא דרישא דקרא בכ"ג וסיפא בכהן הדיוט וא"כ מהיכא פסלי' לה בשמעתיה אפי' לכהן הדיוט ומפקי' לה מיני' אפילו היכא דאינסיב ואמרינן דמפקי' מאוניה לר"ש למאן דעבד כוותי' ולא משמע דלהוי האי פסוליה דרבא וי"ל דקרא דיחזקאל אסמכתא בעלמ' היא והכי גמירי לה דפסול' דאורייתא משום זונה וכדאמרין רבנן בבריתא לקמן אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וכל גיורת במשמע ואפי' בפחות מבת ג' שנים ויום א' וקרא דיחזקאל ה"ק כי אם בתולו' מזרע ישראל שנזרעו בתולותיה בישראל שאלו לא נזרעו זונה גמורה היא ורמיז' בעלמא היא מדאורייתא גמירי לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל דגיורת פחות' מבת ג' שנים ויום א' פסולה מן התורה משום זונה וכן פי' בעל ס"ת ועולה יפה ולפי מה שפי' ולא כמו שהקש' הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל הנ"ל:

אין חללה אלא הנולדת מאיסורין המיוחדים לכהונה וכל שבעל אחד מן האיסורין השוים בכל לא נתחללה באותה ביאה אלא שנעשית זונה ונעשית עכשו אסורה ביחוד לכהן מתורת זונה וכשחזר ובא עליה משנעשית זונה נתחללה אבל הבא על הנדה הואיל ויש לה היתר לא נעשית זונה בביאתו ואם כן אין הולד ממנה חלל לעולם:

כבר ידעת שהכהן מיטמא לקרובים מכל מקום אחותו נשואה אינו מיטמא עליה אפילו נתאלמנה או נתגרשה וכן אחותו ארוסה אינו מיטמא לה אלא שבזו אם נתגרשה מן האירוסין מיטמא לה וכן בנתאלמנה היתה אנוסה ומפותה אינו מיטמא לה אבל בוגרת ומוכת עץ מיטמא לה:

אלה למעוטי נדה. כמאן אזלא כר' אליעזר בן יעקב. משמע אבל לרבנן לא מצי אתי וסברי דיש חלל מנדה וא"ת ומהיכא נילף לומר דעושה חלל מנדה אי מק"ו דגרושה שאין בה לאו שאני גרושה שהיא עצמה מתחללת ופסלה בביאתו מתרומה דבי נשא תאמר בנדה דלא פסלה דהא אית בה הויה וא"ל כיון דבעלה עשאה זונה דהא כיון דתפסי בה קדושי לא הויא כשאר חייבי כריתות ואי מאלמנה לכה"ג מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדלעיל דא"ל היא עצמה תתחלל מק"ו דלימא איסור כהונה שאני כדפרישית לעיל וי"ל יליף מאלמנה ומצרי שני שפוסלים ובנו פגום אף אני אביא נדה. וקסבר האי תנא דעבדינן שפיר צד השוה היכא דחדא הוי איסור כהונה ואידך אינו איסור כהונה כדפרישית לעיל. ולר"א בן יעקב ניחא דאצטריך קרא למימר דאי אתה עושה חלל מנדה דס"ד דנילף מחייבי עשה דיש חלל מהם אליבא דידיה:

אליו לרבות הבוגרת. תימה למה לי קרא כיון דרבינן מוכת עץ משום שאין הווייתה ע"י איש ה"ה בוגרת דבוגרת נמי אין הווייתה ע"י איש. וגם כי עדיפא יותר בוגרת ממוכת עץ משום דלא אתעביד בה מעשה וא"כ כיון דחזינן מוכת עץ כ"ש בוגרת וי"ל דס"ד דבוגרת גריעא ממוכת עץ משום דאשתני גופה ומלא היתה לאיש לא נפקא דשמא קרא לא איירי אלא בדבר שבא ע"י מעשה:

אנוסת ח' ומפותת ח' ל"י ואם נשא וכו' אר"ה א"ר הל' כר"א, פי' מ"ט דראב"י ס"ל כר"א דאמר אפילו פניו הבא על הפנויה עשאה זונה וכיון דהיא זונה קיימא עלי' בלאו והוי הולד חלל, ומי ס"ל כר"א והא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואילו בהא אמר ר"ע אין הל' כר"א אלא א"ר ביש חלל במחייבי עשה קמפלגי ראב"י סבר יש חלל מח"ע מ"ט דראב"י דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלא לא יקח כ"א בתולה מעמיו יקח אשה, וכתיב לא יחלל זרסו בעמיו אכלהו, פי' גם על הבעוהל דהויא בעשה בתוהל ולא בעולה. ולא הבא מכלל עשה עשה, ורבנן אלה הפסיק הענין לאשמעינן דדוקא מח"ל הוי חלל ולא מח"ע, וראב"י אלה לא בא להפסיק אלא למעוטי נדה שאין חלל מנדה ובנה כשירה לכהונה, כמאן אזלא הא דתנא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כראב"י:

ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה, ור' יוסי ור"ש אומרים אינו מטמא לה, אנוסה ומפותה ד"ה אין מטמא לה ובמוכ"ע אין מטמא לה דברי ר"ש שהי' ר"ש אומר הראוי' לכ"ג מטמא לה ושאינה ראוי' לכ"ג אין מטמא לה, ובוגרת מטמא לה ד"ה מ"ט דר"ע ור"י דדרשי הכי ולאחותו הבתוה פרט לאנוסה ומותה יכול שאני מוציא אף מוכ"ע ת"ל אשר לא היתה לאיש, מי שהויתה ע"י איש יצאת מוכ"ע שאין הויה ע"י איש, הקרובה לרבות ארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור' יוסי ור"ש מ"ט דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומופתה ומכ"ע, אשר לא היתה לאיש פרט לאורסה שהיתה, הקרובה לרבות ארוסה שתגרשה, אליו לרבות את הבוגרת נמצא שבבוגרת ד"ה מטמא לה אנוסה ומפותה ד"ה אניו מטמא לה ובארוסה פליגי וקי"ל ר"מ ור"י ור' יוסי ור"ש הל' כר' יוסי ור"ש דאמרו אינו מטמא לה, ובאנוסה שנתגרשה מודים שמטמא לה, ובמוכ"ע ר"ש בלחוד הוה אמר דאינו מטמא לה ור' יוסי שבקי' ואין הל' כר"ש במו"ע:

גמרא אליו לרבות הבוגרת הא ל"ל קרא והאמר ר"מ בתולה אפילו מקצת בתולים משמע כו' וליכא למימר דטעמא דידיה נמי התם מהכא דהא דקאמר ר"מ בתולה אפילו מקצת משמע משמע ליה דמשמעות לשון בתולה הוא כך בלאו רבויא דקרא וכה"ג משנינן לקמן אליבא דר"ש דטעמא דידיה נמי התם מהכא מדאליו לרבות בוגרת שמעינן דאי לאו קרא דאליו בתולה בתולה שלימה משמע וליכא לאקשויי נמי למאי דמשני סד"א נילף בתולה בתולה כו' לפרש"י מאונס ומפתה דא"כ לפי האמת למאי איצטריך י' דבבתוליה בכ"ג למעט בוגרת לר"מ לכתוב בתולה ונילף בתולה בתולה מאונס ומפתה מה להלן נערה כו' דאיכא למימר דהשתא דכתיב אליו לרבות בוגרת בטומאה לא הוה ידעינן אי למילף בתולה בתולה מאונס ומפתה למעט בוגרת או למילף מטומאה לרבות בוגרת ולהכי איצטריך י' דבבתוליה לממט בוגרת וק"ל:

גמרא [אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו כו' ק"ק דלמא מאי שאמר ומוציא בגט היינו אליביה דר"א בן יעקב דסבר הולד חלל ומ"ש גבי בוגרת אם נשא נשוי הוא אליביה דרבנן ויש ליישב וק"ל]:

תד"ה שאינו משלם קנס במפותה וא"ת כו' וא"כ מנ"מ דאין משלם קנס כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא ואימא דאי לא הוה קתני דאינו משלם קנס כמפותה ה"א דנותן כתובה מדבעי גט וגם נותן קנס כאילו לא נשא אותה ויש ליישב דהקנס הוא בעצמו שיעור הכתובה כדכתיב כמוהר הבתולות ואין סברא ליתן שתיהם ודו"ק:

[בא"ד מוציא בגט היינו מדרבנן וכו' עי' מה שכתב מהר"ם והאריך בספרו ולפי דבריו מפרש תירוץ של התוספות. מהר"ם יצ"ו]:

ד"ה סופה להיות כו' וברייתא דלא כר"א דהא אמרי רבנן הוולד כשר עכ"ל וראב"י נמי מסיק ש"ס דלא כר"א ומהא דקתני ואם נשא נשוי לא מוכח דלא כר"א דאימא דאינו משלם קנס כמפותה וק"ל:

בד"ה אליו לרבות כו' דממשמעות בתולה מימעטה מוכת עץ אפי' לר"מ כו' עכ"ל לישנא דאפי' מגומגם קצת דלר"ש לאו ממשמעות בתולה מימעט מוכת עץ אלא דגמר לה מכ"ג ובכ"ג מבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין וק"ל:

ד"ה נילף בתולה כו' ולא כמו שפירש בקונטרס דמבתולה דאונס ומפתה כו' עכ"ל ק"ק לפרש"י דאי מאונס ומפתה הוה גמר ליה ל"ל למכתב גבי כ"ג בתוליה למעט בוגרת הא איכא למילף בתולה בתולה מאונס ומפתה ולפי מה שכתבו התוס' לקמן לר"ש דבענין אחר לא אפשר למכתב יתורא אלא בית ה"נ איכא למימר דס"ד השתא לר"מ וכבר כתבנו במ"ק דלפי האמת לק"מ וע"ש:

ד"ה שאינו משלם קנס במפותה וכו' עד ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן וכו'. נ"ל להגיה ונראה דהא דקאמר רב וכו' ודרך פסק הוא ולא בא לתרץ הקושיא שבתחלת הדבור דאי הוי תירוצא אקושיא דלעיל ור"ל הא דקאמר אם נשא נשוי ופטור מן הקנס היינו מן התורה והוא דמוציאה בגט וא"כ אית לה כתובה דהיינו מדרבנן א"כ יקשה למה ליה לגמרא לשנות הא דקאמר אם נשא נשוי לומר שאין משלם קנס לישני הא דקתני אם נשא נשוי היינו מן התורה והא דקאמר ר"ה ומוציאה בגט היינו מדרבנן אלא ע"כ צ"ל לפי זה דפריך דמאחר דמדרבנן צריך להוציאה בגט א"כ לא ה"ל לתנא למתני אם נשא נשוי דמאי נפקא מינה דמן התורה אם נשא נשוי כיון דמדרבנן חייב להוציאה ומשני לומר וכו' א"כ צ"ל דהא דקתני אם נשא וכו' לומר שאין משלם קנס לא קאי אדאורייתא ולכך נ"ל דהאי לישנא דתוס' לא הוי תירוצא אקושיא דלעיל אלא דרך פסק הוא ומ"מ צ"ל השתא דכתבו התוס' דהא דמוציאה בגט היינו מדרבנן לא יתיישב לפי זה תירוצא דכתבו התוס' קודם זה דכתובת בעולה מדרבנן ור"ל והא דקתני אם נשא נשוי לומר שפטור מן הקנס הוי דאורייתא דהא השתא לפי מסקנא דתוס' כולא מלתא דרבנן איירי כמו שכתבתי אלא צ"ל דלפי זה הוי הנפקא מינה במה שאין משלם קנס לענין אם מחלה כתובתה או לענין עידית וזיבורית כתירוצים הראשונים של התוס' דו"ק נ"ל:

ד"ה חלל מחייבי עשה וכו' תימה וכו'. לא ירדתי לסוף דעתן של התוס' דמאי מקשו הא הפשט פשוט וברור דיש חלל מחייבי עשה ר"ל אפי' מהנך דלא מיתסרי בלאו בלא חילול זרע כגון אלמנה וגרושה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' לא יקח דבלא חילול זרע קאי עלה בלאו לאפוקי בעולה דלא קאי עלה אלא בעשה בלא חילול זרע אפ"ה אמרינן דקאי עלה לאו דלא יחלל ויש ליישב בדוחק דקשה לתוס' דלא הוי לה לגמ' למימר ביש חלל מחייבי עשה וכו' אלא הוי לה למימר ביש חלל מבעולה קא מפלגי דמר סבר לא יחלל אכולהו קאי ורבנן סברי אלה הפסיק הענין ומדקרי לה גמרא חייבי עשה משמע דלכולי עלמא אפי' לראב"י דס"ל הולד חלל אין בו כי אם עשה ואין לוקין עליה ולפיכך הקשו הא לראב"י כיון דס"ל דלא יחלל קאי נמי אבעולה אם כן לדידיה לוקין עליה משום לא יחלל ודו"ק:

בד"ה נילף ומוכת עץ מהתם גמר לה ר' שמעון וכו'. יש מגיהין לומר דדבור זה נמשך לדבור שלפניו והכל דבור אחד הוא אבל לא יתיישב לשון התוס' לפי זה והוי כפילת דברים דהא דקאמר לעיל מזה ומשום דרבי שמעון גמר מהתם ונ"ל דדבור בפני עצמו הוא דקאי אמאי דקאמר ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו דרשי הכי לאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ וכדי שלא תטעה לומר דרבי שמעון כל שלשתן יליף מהבתולה גם מוכת עץ לכך כתבו התוס' ומוכת עץ מהתם גמר לה ר"ש ר"ל מכ"ג לא מתיבת הבתולה כן נ"ל:

רש"י בד"ה דרב עמרם כו' מחייבי עשה ור"א כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שאינו משלם כו' היינו מדרבנן כו'. נ"ב אבל מדאורייתא אם נשא נשוי מאחר שממנו נבעלה ודוקא לכתחלה לא ישאנה מן התורה כמו בוגרת ומוכת עץ כו' וכן פי' התוס' בריש אלו נערות וצ"ל דהשתא ס"ד דאפילו בוגרת ומוכת עץ נמי מוציא בגט מדרבנן עד המסקנא דשרי הכל אפי' מדרבנן ודו"ק:

גמרא והא רב וריו"ח דאמרי תרוייהו. והתוס' לעיל נ"ט ב ד"ה ורב העתיקו רב ושמואל:

שם סבר לה כר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן ברש"י ותוס' וק"ק דאי סבר כר"א מאי איריא כה"ג (דהא ע"כ איירי ביה מדקתני לא ישא אפי' לת"ק דל"ל דר"א) אפי' כה"ד נמי:

תד"ה שאינו. ועוד דכתובת בעולה דרבנן ועוד נראה כו'. (היינו) מדרבנן. ביאור דבריהם עי' במל"מ פ"א מהל' נערה הל"ג:

הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי הַצִּיץ, כָּל שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִבָּעֵל. קשא כיון דלא נבעלה ולא נעשה בה עבירה למה פניה מוריקות?
ונראה לי בס"ד דעכו"ם של אותו זמן היו אדוקים בניאוף מאד וכיון דגדלה בשיעור זה שהיא ראויה להבעל מנאפים עמה שלא כדרכה ואין בועלים כדרכה כדי שלא ישברו בתוליה ותנשא בסוג בתולה, אך לא גדלה עדיין כשיעור זה שתהיה ראויה להבעל כיון שהיא קטנה מאד אין נואפין עמה וגם היא תבעט ולא תרצה.

גמ' אמר ר"ה אמר רב הלכה כראב"י. עיין תוס' בכורות דף כג ע"ב ד"ה משנת:

שם ואילו בהא אמר רב עמרם אמר רב. מדברי תוס' לעיל דף נט ע"ב ד"ה ורב מבואר דל"ג כאן אמר רב וכן הוא לקמן סא ע"ב:

שם ראב"י סבר יש חלל מחייבי עשה. עיין לקמן דף עז ע"ב תד"ה מחלל:

בגמרא שאינו משלם קנס במפותה: הנה התוספ' מקשים מה בכך הא מכ"מ נותן כתובה, ולכאורה יש להבין מה קושיתם הא נפקותא טובא איכא דאם נותן בתורת קנס הוא לאבי' דקנס מפותה לאבי' ואם נותן בתורת כתובה הוא לעצמה, ונ"ל דהנה הרמב"ם (בפ"ב מהל' נערה בתולה הל' ט"ו) פסק דבלא עמדה בדין ובגרה או נשאית או מת האב בושת ופגם וקנס במפותה לעצמה ע"ש בראב"ד שהשיגו, ועיין במ"ל כוונת הראב"ד שהוא סובר דבמפותה כיון שמחלה אין משלם לה כלום וא"כ שייך השגת הראב"ד גם בבגרה ונשאית והא דהשיג דוקא אמת האב כיון דדין זה תלי' בפי' המתניתן דמת האב אי איירי באנוסה דוקא או אפילו במפותה כמבואר במשנה למלך שם, אכן י"ל דהרמב"ם הוכיח דינו מסוגיא דלפנינו דמאי קמ"ל הכא דבנשואין של איסור פוטר עצמו מקנס תיפוק לי' דאין כאן קנס כלל כיון שהיא מפותה ולאחר שנשאית אין לה קנס שמחלה וזה ודאי ל"צ להשמיענו דנשואין שלה חשיבי נשואין להוציאה מרשות אבי' דזה פשיטא דקדושין תופסין בבעולה לכה"ג דליכא מאן דפליג על זה ועוד דאם זה רצה להשמיענו לא הוי צריך לומר דמשלם קנס במפותה אלא דחשיבה נשואה לכל מילי אלא ודאי דזה פשיטא הוא וא"כ מאי קמ"ל דאין לה קנס פשיטא שהרי מחלה ועוד דקאמר שאין לה קנס דוקא משמע הא בושת ופגם אית לה והיינו משום דאפילו נשאה משלם בושת ופגם אבל הכא הרי מחלה ולאחר שנשאית אין לה אע"כ הוכיח הרמב"ם כיון שהחיוב בא מקודם נשואין יש לה למפותה קנס ובושת ופגם אפילו אחר שנשאית לאחר רק הכא פטור מקנס כיון שנשא אותה כדין כל מפותה שנשאה, ולפ"ז גם קושית התוספ' א"ש כיון שגם קנסה לעצמה דהא נשאית:

שם סופה להיות בעולה תחתיו קשיא: מדלא סליק בתיובתא פסקו הפוסקים כוותי' דרב הונא כמש"כ הרשב"א, אכן יש להבין מ"ט באמת לא סליק בתיובתא דהא קושיא גדולה היא, ונ"ל דהנה הרשב"א הקשה מ"ט מ"ע אם נשא נשוי הא מוכת עץ דאורייתא היא ובשלמא בוגרת י"ל דכר' אלעזר ור"ש ס"ל אבל לענין מ"ע קשיא ותירץ דס"ל כברייתא דנדה דמכשיר מ"ע מדאורייתא לכה"ג ע"ש דדעת הרשב"א דודאי אם לא ישא מן התורה לא שייך אם נשא נשוי דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד, אכן לפ"ז קשה מאי קשיא לי' לרב הונא א"ר דסופה להיות בעולה תחתיו דלמא ס"ל דבעולה דאורייתא הוא ולכן לא שייך לומר דבדיעבד יקיימנה, וא"ע ראיתי שגם בשער המלך הקשה כן והניח בצ"ע, אבל נ"ל דהנה הרשב"א הקשה אמאי דמקשה לעיל ארב דס"ל דבעולה שלא כדרכה נפסלה לכהונה מאי ארי' משום אלמנה תיפוק לי' משום בעולה דמה בכך הא אמרינן אם נשא נשוי ותירץ דס"ל כרב הונא דמוציא בגט אבל כתב דאינו מחוור כלל דהא דמוציא בגט הוא מדרבנן דאי מדאורייתא אפילו נשא אין פטור מן הקנס דלאו נשואין הן ועוד אי דאורייתא הוא לפלוג ראב"י גם באנוסת עצמו לומר דהולד חלל ע"ש, והנה לשיטת הסוברים דדאורייתא הוא ע"כ צ"ל דמכ"מ חשיבה נשואין לפטור, ומה שהעיר הרשב"א מדלא פליג ראב"י כבר תירצו התוספ' די"ל דנקט משום רבותא דרבנן באופן שלפי האמת אין קושיא גדולה מזה רק שלהרשב"א לא מחוור זה, ולפ"ז י"ל דגם להמקשן לא הי' מחוור כן ולכן סבר דמוציא בגט היא מדרבנן ולכן הקשה שפיר ממ"ע ובוגרת אבעולה דניחא ג"כ סופה להיות בעולה תחתיו דהא גם בעולה דרבנן אבל מכ"מ תיובתא לא הוי דבאמת מוכח מזה נגד הסברא דהמקשן דהא דמוציא בגט הוא מדאורייתא דבעולת עצמו מדאורייתא ואינו דומה למ"ע ובוגרת וכיון דעכ"פ מוכח מזה לרב הונא אמר רב דס"ל דבעולת עצמו דאורייתא א"ש דפריך לעיל מאי אריא משום אלמנה תיפוק לי' משום בעולה:

שם והאמר רב עמרם אמר רב אין הלכה כר"א קשיא: הא דלא קאמר אמוראי ננהו אליבי' דרב דהא הך דלעיל רב הונא א"ר אמרה ועוד דלקמן (ס"א:) אייתי הך דרב עמרם ולא גרסינן שם אמר רב נ"ל דלאו מדרב אדרב קפריך אלא כיון דאכתי לא ידעינן טעמא אחרינא לראב"י אלא כדמפרש רב דסבר כר' אלעזר מזה פריך ארב עמרם דקאמר דאין הלכה כר' אלעזר, שוב ראיתי ברשב"א בשבת (ס"ה:) שג"כ לא גרס רק רב עמרם ולא רב שכתב שם דפריך דמסתמא לא יפלוג רב עמרם ארב שהוא רבהון דכולהו:

שם יש חלל מחייבי ע': ק"ל כיון שאין חלל אלא מאיסור כהונה א"כ ליכא עשה רק בעולה לכה"ג ואיך קאמר חייבי ע' לשון רבים, וי"ל ע"פ מ"ש התוס' לקמן (ע"ז:) בשם ריב"ם דחללה מחייבי ע' דהיינו בעולה היא ג"כ בע' וע"פ דבריהם מסופק במשנה למלך (בפ' י"ט מהל' א"ב הל' ג') אי נימא דגם זונה מחייבי ע' כגון שנתחללה ע"י ביאת מצרי ואדומי יש לה דין ע' ע"ש, וא"כ שפיר משכחת חלל מחייבי ע' דהיינו מבעולה ומחללה כגון בת בעולה לכה"ג שנשאת לכהן או מזונה דחייבי ע' בשנעשה זונה ע"י ביאת מצרי ואדומי ונשאת לכהן אם נפשוט ספק המ"ל דגם זה נחשב חלל דחייבי ע': ובהכי נ"ל ליישב מה שהעירו התוספ' לרבנן דס"ל אלה הפסיק הענין מנ"ל דקאי לא יחלל אחייבי לאווין דלמא אבעולה, די"ל דבשלמא אי אמרינן דאלה הפסיק דדוקא מחייבי לאווין דאלמנה וגרושה וחללה זונה הוי חללה אבל מבעולה דחייבי ע' לא אז הפסיק אלה לגמרי ואף דאיכא חללה וזונה דחייבי ע' הם וג"כ לא הוי חללה מכ"מ שייך שפיר לא יחלל אחללה וזונה של חייבי לאווין אבל אי אמרינן דאלה הפסיק דדוקא מבעולה הוי חללה אבל מהנך דלעיל לא על זה יקשה היאך פסיק לי' הא איכא חללה וזונה שג"כ קאי לא יחלל עליהם כגון שהם חייבי ע' לכן ע"כ דאלה הפסיק דמחייבי ע' לא הוי חללה דבזה הפסיק שפיר דמבעולה לעולם לא הוי חללה:

שם ברש"י ד"ה סופה להיות מוכת עץ. ליבעל לו ולאבד בתולי': ק"ק איך קרי לזה מוכת עץ הא אמרינן בכתובות (י"א:) אין מוכת עץ בבשר ולפי' רש"י אפילו בהשיר בתולים אמרינן כן כמבואר בש"מ שם, וי"ל דהא הכא אליבי' דרב קיימינן ורב אית לי' שם דיש מוכת עץ בבשר:

בד"ה אחותו ארוסה. דכתיב ולאחותו הבתולה: ק"ק דא"כ יטמא לאחותו שנכנסה לחופה ולא נבעלה דעדיין בתולה היא, ולא ידעתי למה לא פירש רש"י דמלא היתה לאיש ממעטינן נשואה ואף דר"מ לא דרש לי' הכי היינו דדרש הקרובה לרבות ארוסה וכיון דארוסה מסתבר טפי דאכתי אגידה בי' יותר מנשואה מוקמינן הרבוי רק לענין ארוסה אבל לענין נשואה קאי המיעוט דלא היתה לאיש וכן נראה דעת הרמב"ם, אבל ראיתי בחדושי הרשב"א שזה פלוגתא קדומה היא בין הרמב"ן והרשב"א דדעת הרשב"א כדכתבנו, ולפ"ז י"ל דרש"י סובר כדעת הרמב"ן, שוב ראיתי בריטב"א שיש לו דיעה שלישית בזה דהיינו דדוקא לר"מ ור"י מטמא בנכנסה לחופה ולא נבעלה ונתגרשה כמו שסובר הרמב"ן לר' יוסי ור"ש, והשתא יש כן ג' פלוגתות לרמב"ן מטמא לר"מ ור"י בנכנסה לחופה ול"נ אפילו בלא נתגרשה ולר' יוסי ור"ש עכ"פ בנתגרשה, ולרשב"א בנכנסה לחופה אין פלוגתא כלל בין ר"מ ור"י לר' יוסי ור"ש דלכולהו בלא נתגרשה אינו מטמא ובנתגרשה מטמא, ולריטב"א דוקא לר"מ ור"י מטמא בנתגרשה אבל לר' יוסי ור"ש אפילו בנתגרשה אינו מטמא אבל בלא נתגרשה אפילו לר"מ ור"י אינו מטמא, והנה בפוסקים לא מבואר דין זה רק מדכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' אבל) וכן הש"ע (בסי' ש"ע) סתם ארוסה שנתגרשה מטמא משמע אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה לא, והנה מן הרמב"ם אין ראי' כ"כ דלא הזכיר רק מה שהוזכר בגמרא אבל כיון דהרמב"ן ורשב"א שווין בזה דבנתגרשה לר' יוסי ור"ש מטמא לכאורה ה"ל לפסוק כן דדעת הריטב"א היא יחידית וזה דלא כהש"ע ולדינא צ"ע:

בד"ה מהתם. כי ימצא איש נערה בתולה: עיין בתוספ' שפליגי על זה ובאמת פשטות דסוגיא הי' נראה כפירושם, אבל נ"ל דרש"י נדחק לפרש כן שהי' קשה לו קושית התוספ' (בד"ה אליו) ל"ל קרא לרבות בוגרת תיפוק לי' מלא היתה לאיש ולכן פי' דהוי ס"ד דר"מ דמנערה בתולה ילפינן דבזה מתורץ קושיתם דדוקא מ"ע דהוי ס"ד למעט מבתולה כיון שאינה בתולה שייך לרבות מלא היתה לאיש כיון שלא אבדה בתולי' ע"י איש עדיין בתולה מקרי אבל בוגרת דהוי ס"ד למעט מגז"ש מהתם מה להלן נערה ולא בוגרת אף כאן נערה דוקא לא שייך לרבות מלא היתה לאיש דמשום אבדה בתולי' באמת לא הוי ממעטינן רק מדכתיב התם נערה בפי' גבי אנוסה אבל התוספ' הקשו כן רק לשיטתם דפירשו דמכה"ג ס"ד דילפינן והתם לא ממעטינן בוגרת רק מדכלו בתולי' כמו מ"ע ובזה שפיר יש להקשות כמו דמרבינן מ"ע נרבה ג"כ בוגרת:

שם בתוספ' ד"ה שאינו משלם. וא"ת כיון דבעיא גט: עיין במ"ל (פ"א מהל' נערה) שכתב שכוונת קושיתם דס"ל דחמשים כסף הם מאה דינרים וגם כתובתה מאה דינרים כיון שיש לה כתובת בעולה, ולפ"ז לדעת הרמב"ם דס"ל (שם) דיש לה כתובת בתולה מאתים יתיישב קושית התוספ' די"ל דה"ק אינו משלם קנס כמפותה שהיא רק מאה דינרים אלא צריך ליתן לה כתובה מאתים, אכן מתוספ' הרא"ש נראה שכוונת התוספ' אינו כפי' המ"ל אלא דגם בהקושיא סברו דקנס הוא מאתים רק דהוי סברי דגם כתובה מאתים ואהא תירצו דכתובת בעולה דרבנן יש לה שהוא מנה ולא מאתים ודלא כפי' המ"ל שם שפי' כיון דרבנן הוא אין לה רק כסף מדינה שהוא שמינית מנה או כפירושו האחר דכתובתה הוא רק דרבנן והברייתא איירי מדין תורה כל זה נראה מדברי תוספ' הרא"ש שאינו שכתב וז"ל ועוד דכתובת בעולה מדרבנן ואינה כי אם מנה, משמע שזה שאין לה אלא מנה הוא שחדשו בתירוצם דבקושיתם הוי סברי כדעת הרמב"ם דיש לה מאתים, גם מה שפי' המ"ל בתירוצם האחרון דמוציא בגט היא מדרבנן דהכי פירושו כיון דהוא רק מדרבנן א"כ אין לה כתובה כדין שניות, נלענ"ד דאינו דמה בכך שמדאורייתא מותר לקיימה ורק מדרבנן צריך להוציאה הא כתובה היא על עיקר הנשואין ומעת שנשאה בא החיוב והרי עיקר הנשואין אסורין מדאורייתא אף דמוציאה בגט הוא רק מדרבנן כמו שכתבו בכתובות (דף ל') וכמש"כ המהרש"ל הכא ואף דלמ"ד משום ומרגלא לי' לקמן (דף פ"ה) אין לה כתובה כיון דאין הולד חלל מכ"מ אכתי יקשה לרב למ"ד שמחלק בין דאורייתא לדרבנן ולא ס"ל סברא דמרגלא לי', אבל דבריהם נראה מדברי תוספ' הרא"ש דה"ק כיון דמוציאה בגט הוא רק מדרבנן א"כ איכא נפקותא במה דקאמר שאינו משלם קנס לענין דאורייתא כיון שמדאורייתא אין צריך להוציאה אין צריך ליתן לה כתובה וגם קנס אין לה, ומדברי הרא"ש אילו נראה דגם מה שגרס המהר"מ בדבריהם דהכא אינו אלא כוונתם כמש"כ: ובזה נלענ"ד לישב מה שהקשה המ"ל על הרמב"ם (ריש הל' נערה) למה השמיט הך דינא דאינו משלם קנס כמפותה, ולפ"ז י"ל דהוא ס"ל כתירוץ התוספ' האחרון דהך דאינו משלם קנס ע"פ דין תורה קאמר ולכן אין נפקותא לדידן, ובלא"ה כבר הוכחתי לעיל (נ"ט.) דדעת הרמב"ם כן דמוציא בגט הוא רק דרבנן:

בד"ה סופה להיות. עשאה זונה: ק"ל אי קושיתם דדלמא סבר רב כר' אלעזר הא אמר רב לקמן דאין הלכה כר"א ואי כוונתם דדלמא מוקי רב הך דאם נשא נשוי כר"א ומפרש דמוציא בגט על זה יקשה מנ"ל לרב לומר כן דלמא אם נשא נשוי הוא כפשוטו דאינו מוציא בגט ואתיא כרבנן דר"א ואי נימא דכוונתם הוא דאימא דרב קאמר דלר"א הוי דינא כך דמוציא בגט א"כ מה תירצו על זה דמה בכך שהברייתא לא אתיא כר"א מכ"מ י"ל דרב מפרש לברייתא כך ואפילו נימא דקושיתם היא דרב ס"ל כר"א דהא דאין הלכה כר"א רב עמרם אמרה ולא רב מכ"מ ע"כ פשיטא לי' מהא דרב עמרם דגם רב ס"ל כן דאל"כ לא פריך הש"ס מידי כדכתבנו לעיל, ועוד דמכ"מ יקשה דעל זה לא תירצו מידי דאימא רב דינא קאמר דמוציא בגט ולא אליבי' דברייתא:

בד"ה חלל. לא יחלל: המהר"מ תמה על התוספ' דלמא קושטא קאמר הכי דמחייבי ע' הולד חלל והוא בלאו דלא יחלל, והנה בתוספ' הרא"ש באמת תירץ על קושית התוספ' כן, אבל לפענ"ד י"ל דקושית התוספ' פה היא לשיטת הריב"ם שהזכרתי לעיל שהביאו התוספ' לקמן (דף ע"ז) דלמ"ד יש חלל מח"ע גם הולד אינו רק בע' ע"ש שהוכיח כן מגמר' דלקמן ועל זה הקשו איך אפשר דלא ה"ל רק בע' כיון דלא יחלל קאי עלי' א"כ ל"ת הוא, וראיתי במ"ל (הל' א"ב פ' י"ט) שהקשה על שיטת הריב"ם ע"פ מה דאמרינן בקדושין (דף ס"ח) דלר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בח"ל במאי מוקי לי' ומשני בבעולה לכה"ג ואמאי לא מוקי בחללה מחייבי ע' וכן הקשה אמה דאמרינן בכתובות (דף ל') איכא בינייהו בעולה לכה"ג ע"ש ולענ"ד אין מזה קושיא על הריב"ם דאי הוי אמר הכי לא הי' א"ש רק אליבי' דראב"י וא"כ י"ל דרצה ליישב גם אליבי' דכ"ע והרי אפילו אם לא נימא כריב"ם ג"כ צ"ל כן דמיישב אליבי' דרבנן דראב"י דאי אליבי' דראב"י כיון דיש חלל מח"ע א"כ כה"ג שבא על הבעולה לוקה משום לא יחלל אם לא נימא כריב"ם וא"כ היאך מוקי בבעולה לכה"ג שאינו רק בע' אע"כ צ"ל דמיישב שלא אליבי' דראב"י א"כ גם על הריב"ם לא קשה קושית המ"ל אבל מכ"מ קושית התוספ' דכאן א"ש:

בד"ה ואי אתה. כיון דתפסי בה קדושין: התוספ' בזה לשיטתם קיימי דס"ל לקמן (ס"א.) דמביאת חייבי לאווין לא הוי זונה אבל לשיטת רש"י שם דמח"ל הוי זונה אף דתפסי בהו קדושין כן י"ל דגם מנדה הוי זונה, אכן ז"א דהא הרמב"ם ס"ל ג"כ כדעת רש"י דמכל ח"ל זונה היא ואעפ"כ כתב (בפרק י"ח מהל' א"ב) דמנדה לא נעשית זונה כיון שאינה אסורה להנשא לו, והרא"ש בתשובה הביא ראי' לזה ממה דאמרינן בתמורה (כ"ט:) אתנן כל העריות אסור חוץ מאתנן אשתו נדה מ"ט זונה כתיב והא לאו זונה היא, והנה ראיתי בהרב המגיד שהביא עוד ראי' לזה מהא דאמרינן הכא ואי אתה עושה חלל מנדה ואי ס"ד דנדה זונה היא אז פשיטא דהולד חלל מזונה לכהן ע"ש, ולא זכיתי להבין ראיתו בזה דהא זונה לא נעשית עד לאחר שבעל אותה בנדתה ואם בא אז שנית עלי' ונתעברה ממנו אז ודאי הולד חלל אבל הכא אמרינן דאין הולד חלל מנדה דהיינו כשנתעברה מאותה ביאה ראשונה שבא עלי' בנדתה דאז אכתי ליכא רק איסור נדה ולא איסור זונה ובזה שפיר אמרינן דלא הוי חלל וכמו שכתב הרמב"ם לענין יבמה לשוק שנבעלה לכהן (בפ' י"ט מהל' א"ב הל' ה') ולעולם י"ל דנעשית זונה: שוב ראיתי שגם הרשב"א בשו"ת (סי' אלף ר') כתב כראית ה"ה והיינו מפני שלשיטתו אזיל שכתב שם בשו"ת (אלף ר"א) שגם מביאה ראשונה הולד פגום כיון דזונה משוי לה ע"ש וכבר הבאתיו לעיל (נ"ז.) אכן לשיטת הרמב"ם שחולק על זה כדמוכח מהא דכתב ביבמה לשוק אין מכאן ראי' דמנדה לא הוי זונה אבל מכ"מ מכח ראית הרא"ש מוכח שפיר דלא הוי זונה וא"כ קושית התוספ' אפילו לשיטת רש"י והרמב"ם במקומה עומדת: ונ"ל ליישב קושיתם ע"פ מה שהקשה הרשב"א דרבנן למעוטי נדה מנ"ל ותירץ דנפקא להו כן מחללה יתירא כדדרשינן בקדושין (ע"ז:) דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, אכן לדידי ק"ל דא"כ גם לראב"י לדרוש כן ואלה ל"ל, ועוד ק"ל כיון דראב"י ע"כ לית לי' הך פירכא דמה לאלמנה שכן עצמה מתחללת דאל"כ גם נדה לא יוכל למילף מאלמנה א"כ מנ"ל דאלה אתי למעוטי נדה דלמא אתי למעוטי שאין חלל מח"ל דהא לעיל (ט"ו:) משמע דהוי גמרינן גם שאר ח"ל מאלמנה אי לאו הך פירכא שכן עצמה מתחללת, אבל י"ל דאדרבא חדא מתורץ באידך דודאי ראב"י דרש ג"כ דרשה דחללה דאין חלל אלא מאיסור כהונה אכן כיון דפירוש דהך דרשה היא דלכך כתיב חללה יתירא בין אלמנה וגרושה לזונה לומר דרק מאלמנה וגרושה שהם איסורי כהונה הולד חלל אבל לא מזונה שהוא לאו בישראל ג"כ כמו שפי' רש"י שם א"כ אכתי לא ידעינן רק דמח"ל אין הולד חלל אבל אכתי מחייבי כריתות לא ידעינן דדלמא ח"כ ילפינן בק"ו וחייבי לאווין דכהונה לכן שפיר צריך ראב"י אלה למעוטי נדה ונקט נדה דוקא דבשאר ח"כ לא משכחת כיון דהולד אפילו ממזר הוי: אכן לפ"ז גם לרבנן קושית הרשב"א במקומה עומדת מנ"ל למעוטי נדה, אבל י"ל כיון דלעיל (דף ט"ו) קאמר או דלמא איכא למיפרך מה לאלמנה שכן עצמה מתחללת משמע שיש ספק אי אמרינן פירכא זו ואפילו לפי האמת יש פלוגתא בזה דר' יהושע שם דקאמר בני צרות אני מעיד לכם ס"ל הך פירכא ור' יוחנן בן נורי לית לי' הך פירכא כמש"כ התוספ' לעיל (י"ד:) ע"ש, ולפ"ז י"ל דגם ראב"י ורבנן דהכא פליגי בהך סברא אי חשבינן להך מה לאלמנה שכן עצמה מתחללת לפירכא או לא דראב"י לית לי' הך פירכא ולכן שפיר ה"א דנילף בק"ו מאלמנה ול"ק קושיא התוספ' אבל רבנן י"ל דכר' יהושע ס"ל דאית לי' הך פירכא ולכן ל"צ קרא למעוטי נדה: עוד י"ל ביישוב קושית התוס' דלכאורה גם לרבנן יקשה ל"ל חללה דאין חללה אלא מאיסור כהונה דמהיכי תיתי למילף דגם משאר לאווין הוי חללה אי מאלמנה מה לאלמנה שכן עצמה מתחללת, אכן י"ל דלעיל (ט"ו:) הקשו התוספ' אמה דפריך מה לאלמנה שכע"מ דהיא גופא נילף מק"ו דגם שאר ח"ל יתחללו ותירצו דלא שייך חללה אלא באיסורי כהונה כדילפינן בקדושין ולכן א"ש דשפיר צריך דרשה דחללה דאי לא חללה הוי ילפינן דגם משאר ח"ל נעשה היא והולד חלל מק"ו מאלמנה ולא שייך למיפרך מידי, והנה לפי מה שכתבנו לא ידעינן מחללה רק דמח"ל אין חללה אלא מאיסורי כהונה אבל אכתי מח"כ לא ידענו ולכן צריך ראב"י אלה ולא יליף מחללה וכיון דכן דמחללה לא ידענו למעט ח"ע לא ידעינן ג"כ למעט שלא נתחללה היא ע"י ביאתו, ולכן מתורץ קושית התוספ' דלא שייך למיפרך מה לאלמנה שכן עצמה מתחללת דהיא גופא נילף בק"ו שגם היא תתחלל ועיין ברמב"ן:

בד"ה נילף בתולה. אומר ר"א מהתם היינו מכה"ג: לכאורה יש להביא ראי' לשיטה זו דק' אהא דקאמר דס"ד דנילף בתולה בתולה מהתם קמ"ל דלא ילפינן הא גז"ש אין אדם דן מעצמו וא"כ ע"כ מקובלת היא והשתא לפי האמת לענין מה נמסר גז"ש, אבל לפי' ר"ת י"ל דלא בגז"ש ה"א דילפינן דלא נמסרה כלל אלא ס"ד דילפינן דתיבת בתולה פירושו כן בתולה ממש מדגלי רחמנא כן גבי כה"ג דכתיב בפי' בתולי' וכמו דפירשתי לעיל (נ"ט.) לענין ילפותא דאלמנה אלמנה, אבל לפי' רש"י דלא מתיבת בתולה ממעטינן בוגרת אלא מדכתיב נערה גבי' גבי אונס ילפינן גם הכא דבהדי בתולה צריכה להיות גם נערה זה ע"כ הוא ע"י גז"ש ממש ושפיר יקשה לפי האמת גז"ש למה לי, אכן נראה דגם לפי' רש"י א"ש כיון דבכתובות (כ"ט) אמרינן דבתולה בתולה דאונס ומפתה אתיא לגז"ש וידוע דלפעמים לא נמסר לגז"ש רק התיבה שממנה לומדין הגז"ש דהיינו המלמד אבל הלמד לא נמסר, ולפ"ז שפיר קאמר דה"א נילף בתולה בתולה מהתם כיון דבאונס ומפתה כבר נמסר התיבה בתולה לגז"ש ה"א דגם ארוסה דהכא נילף מיני': והנה הרשב"א הביא עוד ראי' לשיטת ר"ת מהא דמקשה דלר"ח ור"ש באונס ומפתה נערה ל"ל כיון דבתולה בתולה שלמה משמע, אבל לדעת ר"ת א"ש די"ל דה"א נילף מכה"ג ע"ש, והנה מלבד שאין זה קושיא לרש"י ז"ל דהא כבר תירצו התוס' לעיל (נ"ט.) קושיא זו דאצטריך בתולה לכדרשינן בפרק אילו נערות והוא ע"פ מה שכתבו התוספ' ישנים בכתובות (ל"ח:) ע"ש עוד י"ל ג"כ דהשתא דכתיב אליו באחותו שפיר אצטריך נערה דלא נילף בתולה דאונס ומפתה מבתולה דהכא גם לפי' רש"י לרבות בוגרת: ודע שאין להביא ראי' ג"כ לשיטת ר"ת מדקשה לכאורה מנ"ל דאליו לרבות בוגרת אתי דלמא אתי לרבות בעולה שלא כדרכה דלא נילף בתולה מהתם למעט של"כ ובשלמא לפי' ר"ת ניחא כיון דרק מכה"ג ס"ד למילף ובכה"ג גופא מקרי נבעלה של"כ בתולה לר"מ דהא מכשיר בעולה של"כ לכה"ג אבל לפי' רש"י דס"ד דמאונס ומפתה ילפינן ק' דהא נבעלה של"כ לא מקרי בתולה, דזה אינו דודאי נבעלה של"כ מקרי בתולה גם לענין אונס ומפתה דהא אמרינן בקדושין (דף י') ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וכמו שכתבו גם התוספ' לעיל (דף נ"ט) ואדרבא מזה יש להביא ראי' לפי' רש"י דלפי' ר"ת יקשה אכתי לר"ש דס"ל לעיל דנבעלה של"כ פסולה לכה"ג מנ"ל דאליו אתי לרבות בוגרת דלמא אתי לרבות בעולה של"כ דלא נילף בתולה בתולה מכה"ג, אכן גם לפי' ר"ת י"ל דיותר מסתבר לרבות בוגרת מלרבות בעולה של"כ כדמוכח מפי' רש"י לעיל (נ"ט) ע"ש. והנה הרמב"ם פסק דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכה"ג אבל לענין קנס מקרי בתולה, ולפ"ז צ"ע לדינא אם כהן מטמא לאחותו בתולה שנבעלה שלא כדרכה אי ילפינן מכה"ג או מאונס ומפתה, ולכאורה תלי זה בפלוגתא שבין רש"י ור"ת ובפוסקים לא ראיתי דין זה וצ"ע:

בא"ד. ומוכת עץ מהתם גמר לה ר"ש: דבריהם בזה לא זכיתי להבין דלכאורה העולה מהסוגיא ר"מ ורבי יוסי ור"ש בהא פליגי דלר"מ מסתבר טפי למעט ארוסה מלא היתה מלרבות מ"ע שאין זה פשטי' דקרא רק דר"מ ס"ל דלארוסה שנתגרשה ל"ל קרא דסברא היא ולכן ע"כ אתו הקרובה לרבות ארוסה וממילא מיותר לא היתה לאיש לרבות מ"ע ור"ש ס"ל דשפיר צריך קרא אארוסה שנתגרשה ולכן ממעט ארוסה מלא היתה לאיש ורבי יוסי ג"כ הכי ס"ל רק דס"ל דדרשינן מלא היתה לאיש תרתי דהיינו למעט ארוסה ולרבות מ"ע והשתא איך קאמרי התוספ' דאי לאו דמיעטה רחמנא מ"ע מבבתולי' גם לר"ש הוי דרשינן הכא לא היתה לאיש למ"ע אי כוונתם דר"ש הוי דרש כר"מ למ"ע ולא אארוסה א"כ ע"כ צ"ל דר"ש ס"ל דיותר מסתבר קרא לאוקמי' אמ"ע מלאוקמי' אארוסה וא"כ יקשה איך אפשר לומר כן דא"כ הקרובה ל"ל דל"ל לרבות ארוסה מהיכי תיתי למעוטי וכש"כ דל"צ אארוסה שנתגרשה ואי כוונתם דאז ה"א דר"ש דרש כרבי יוסי תרתי מיני' בזה יקשה מ"ט דרש ר"י תרתי הא לדידי' ממעטינן ג"כ מבבתולי' מ"ע ואין לומר דרבי יוסי ס"ל כר"מ לענין כה"ג מה בכך הא גם לר"מ ממעטינן מ"ע בכה"ג דהא קאמר בתולה שלימה קאמר וכמו שכתבו התוספ' כדבור שקודם זה, ועוד דהא במתניתן לעיל סתמא קתני ולא ישא את מ"ע ולא פליג ר"מ. וצ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה שאינו משלם כו': עיין בזה בדברי מהר"מ ז"ל ובמשנל"מ ז"ל בה' נערה בתולה. שוב ראיתי בחי' הרשב"א ז"ל בשמעתין שכתב דרב ור' יוחנן דאמרי מוכת עץ ובוגרת אם נשא נשוי היינו משום דס"ל כהני תנאי דמכשרי בבוגרת. ומוכת עץ נמי איכא תנא בברייתא דנדה דמכשיר. ולא הבנתי דא"כ מאי פריך הש"ס ארב הונא דאמר מוציא בגט מבוגרת ומוכת עץ התם שאני דלא אסירי כלל מה"ת. כיון דס"ל כהני תנאי דמכשרי וגם למה ליה האי טעמא דסופה להיות בוגרת תחתיו. הא בלא"ה לא פסילא. כיון דליכא קרא:

תוס' ד"ה סופה להיות בעולה תחתיו ואין לומר כו': היינו כר"א כבר כתבתי לעיל דלפ"ז גם לענין לפוטרו מקנס לא הוי נישואין. וכן כתב הרשב"א ז"ל ע"ש:

גמרא וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו אכולהו: יש לדקדק לפי מש"כ לעיל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כברייתא דלקמן דיליף בוגרת מכי אם בתולה מעמיו יקח. א"כ ולא יחלל עלי' נמי קאי ואמאי לא הוי חלל מבוגרת. ובשלמא למאן דיליף בוגרת מרבוי' דבתולי' מצינן למימר דעל מה דילפינן מריבויא לא קאי עליה לא יחלל. אבל לתנא דלקמן דיליף ממשמעות דבתולה ולא בוגרת. א"כ אמאי לא תהיה בכלל לא יחלל. וכ"ת כיון דסופה להיות בוגרת תחתיו. מש"ה לא נעשית חללה ג"כ אכתי אמאי לא קאמרינן דמיעוטא דאלה אתי להכי דמבעולה הוי חלל. אבל לא מבוגרת ומוכת עץ. וצ"ל דלא איצטריך קרא להכי ומסברא ידעינן דכל שסופה להיות תחתיו לא הוי חלל. וע"כ צ"ל כן לשיטת הרמב"ן ז"ל דמאנוסת עצמו ג"כ לא הוי חלל לראב"י אע"ג דמוזהר עליו מקרא דבתולה ולא בעולה אפ"ה לא הוי חלל מסברא דסופה להיות בעולה תחתיו. ודו"ק:

גמרא חלל מחייבי עשה תימא כו': מדבריו נראה דלראב"י איכא לאו דלא יחלל בבעולה לכה"ג ונהי דמלקות ליכא כיון דנאמר בלשון עשה מ"מ לענין זה איתא בלא יחלל דעושה הולד חלל. וא"כ קשה מכאן על הרמב"ם ז"ל שכתב דלא עבר בעשה אלא דרך נישואין. אבל בעל לחוד ליכא איסורא כלל. ואמאי לא יהא כאלמנה לכה"ג דבעל לוקה משום לא יחלל. וה"נ כיון דלא יחלל עליה קאי אמאי לא יהיה חלל בבעל לחוד. הן אמת דמלשון הברייתא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל משמע דדרך נישואין הוא דפליגי. אבל טעמא בעי מ"ש מאלמנה לכה"ג. וי"ל דבאלמנה כיון דדרשינן לה בלשון לאו מוקמינן לה לבעל לחוד דאי דרך נישואין לא איצטריך דכבר נאמר לאו דלא יקח. אבל לענין בעולה לכה"ג דלא מוקמינן לה בלאו אלא ילפינן מינה דאיכא חילולין לא שמעינן אלא דרך קיחה כמו בכל ח"ל דאינו לוקה אלא דרך קיחה. ולענ"ד נראה דזה תליא בפלוגתא דראב"י ורבנן. לרבנן דלא אמרי לא יחלל בבעולה לכה"ג לא עבר עלי' אלא דרך קיחה ככל ח"ל. ולראב"י דס"ל דלא יחלל קאי נמי אבעולה לכה"ג עבר עלי' בביאה לחוד כמו אלמנה לכה"ג. ועפ"ז לא יהיה מוכרח ראיית המשנ"למ ז"ל דליכא איסורא אלא דרך קיחה מבעולה לכה"ג מהא דלקמן גבי כהן לא ישא את הקטנה דבעי לאוקמא בכה"ג. ופריך אי דקידשה נפשה אימת קני לה לכי גדלה בעולה היא. ולא פריך דאיך נושאה בקטנותה הא כל שעה עבר עליה משום בעולה. אלא ש"מ דלא עבר אלא דרך קיחה ובקטנותה אין בה קיחה. ולפי הנ"ל אין מכאן ראיה דבאנוסת עצמו לכ"ע לא הוי הולד חלל. כמו שכ' לעיל בשם הרמב"ן ז"ל ומש"ה לא עבר עליה אלא דרך קיחה. אבל באנוסת חבירו דאית בה משום לא יחלל. שפיר מצינן למימר. דבבעל לחוד עבר בעשה ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל דלראב"י גם באנוסת עצמו איכא משום לא יחלל מצינן למימר דסוגיא דלקמן אתיא כרבנן דס"ל דליכא לא יחלל כלל בבעולה לכה"ג ואליבייהו לא עבר אלא דרך קיחה. וכ"ת דלרבנן מאי פריך לכי גדלה בעולה היא הא רבנן ס"ל דאם נשא נשוי ז"א דלכתחילה פשיטא דאסור מה"ת. וכמו שכתבתי לעיל ועי' רשב"א ז"ל שם לקמן. ובאמת לא ידענא למה הוצרך המשנ"למ ז"ל להביא ראיות לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב גבי בעולה לכה"ג ג"כ לא עבר אלא דרך נישואין. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דבכל ח"ל הדין כן אין זה צריך לפנים ופשיט' דלא עדיף עשה דבעולה משאר ח"ל. וכי היכא דבכולהו אפי' ח"ל דכהונה לא עבר בבעל בלא קיחה ה"נ בעשה דבעולה דגם היא נפקא מלשון קיחה בתולה יקח ובעולה לא יקח. אבל מה שצידד שם בפי' ופרק ח"י מהל' א"ב דדעת רש"י ז"ל ג"כ כדברי הרמב"ם ז"ל גם זה אינו לענ"ד דרש"י ז"ל וכל הפוסקים דס"ל דבכל ח"ל לוקה עליהם בבעל לחוד וכדמוכח מהא דריש אלו נערות וודאי דס"ל כן גם לענין בעולה לכה"ג וזה ברור ודו"ק:

גמרא וראב"י אלה למעוטי נדה כו': ונראה דמש"ה לא קאמר הש"ס דאלה אתי למעוטי שאר ח"ל השוין בכל דהם ג"כ חמירי מח"ל דכהונה וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ. משום דלהנך לכ"ע לא איצטריך קרא דכבר שמעינן דאין חללה אלא מאיסור כהונה. ואיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וכדאיתא לעיל סוף פרק החולץ. אבל נדה סד"א אע"ג דהיא לא נתחללה היינו משום דהיא אינה אסורה להנשא לו ויש לה הויה אבל ולדה ה"א דהוי חלל אע"ג דממזר לא הוי כיון דיש בה הוי' מ"מ חלל מיהא הוי דח"כ היא קמ"ל מיעוטא דאלה דגם מנדה לא הוי חלל. ולרבנן מצינן למימר דס"ל דלנדה ג"כ לא איצטריך מיעוטא כיון דהיא עצמה כשירה ואיכא למיפרך. או אפשר ס"ל לרבנן דבאמת הוי חלל מנדה. ועיין חי' הרמב"ן ז"ל. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ז' דמנדה לא הוי זונה ולא נפסלה. ובפ' כ"א כתב איזהו ממזר זה הבא מן העריות חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר. הרי מבואר דע"כ פגום מיהא הוי אלא דקשה הא הרמב"ם ז"ל פסק כראב"י דיש חלל מחייבי עשה ואלה ע"כ למעוטי נדה אתי דלא הוי חלל. וכן כתב בהדיא בפי"ט דמנדה לא הוי חלל משום דלאו מאיסורי כהונה הוא. וא"כ יקשה אלה למה לי. ועיין ב"ש סי' ו' ס"ק ל"ה מש"כ בזה. עכ"פ לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שהבן ממנה פגום צ"ע האי פגום לענין מאי. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל ה"ה הרשב"א והרא"ש בתשובותיהם בזה ועיין ב"ש סי' ד' ס"ק ט"ו:

גמרא אחותו ארוסה כו': אבאר בקצרה טעם מחלקותן בזה ומה שיש לדקדק בשמעתין טעמי' דר"מ ור"י משום דמבתולה אימעיט לה כולהו אנוסה ומפותה ומוכת עץ אלא מאשר לא היתה לאיש מרבינן מוכת עץ דמיטמא לה דאין הווייתה ע"י איש ומאליו מרבינן בוגרת אע"ג דמבתולה לא ממעטינן לה משום דבתולה אפי' מקצת בתולה משמע איצטריך לרבויי דלא נילף בתולה בתולה מאונס לפי' רש"י ז"ל או מכה"ג לפי' התוס' ז"ל דאימעיט התם מבתוליה. ונראין דברי התוס' ז"ל בזה דמאונס ליכא למילף דהא בוגרת מנערה אמעיט לה ולא מבתולה. ועוד דלפי' רש"י ז"ל קשה למה לי לעיל ריבויא דבתולה לבוגרת הא בלא"ה נילף בתולה בתולה מאונס כי היכי דאמרינן הכא אי לאו דכתב רחמנא אליו. ודוחק לומר דאיצטריך בתולי' כי היכי דלא נילף מטומאה דאיתרבאי בוגרת מאליו אלא וודאי מאונס לא ילפינן. אלא דאכתי יש לדקדק למה ליה להש"ס למימר לעיל דר"מ ס"ל בתולה ואפי' מקצת בתולה. ומש"ה איצטריך בתוליה למעט בוגרת אפילו אי נימא דס"ל לר"מ דבתולה שלימה משמע אפ"ה. איצטריך בתולי' למעט כי היכי דלא נילף מטומאה דאיתרבאי בוגרת מאליו וה"א דנילף בתולה בתולה ובשלמא לפי' רש"י ז"ל דמצינן למילף נמי מאונס לחומרא א"ש. דאי נימא דבתולה שלימה משמע הוי ילפינן יותר מאונס ובתולי' למה לי להכי אמרינן דס"ל דבתולה ואפי' מקצת בתולים משמע והוי ילפינן יותר מטומאה מש"ה איצטריך בתולי' למעט בוגרת. אבל אי נימא דמאונס ליכא למילף כלל שפיר מצינן למימר דלר"מ נמי בתולה שלימה משמע ואפ"ה איצטריך בתולי' כי היכי דלא נילף מטומאה. וי"ל דניחא ליה להש"ס למימר דאיצטריך בתולי' כי היכי דלא נימעיט מינה גופא ולא משום ילפותא דטומאה ועוד דשמעינן בעלמא לר"מ דס"ל מקצת כסף ככל כסף. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. ועוד נראה דמהתם ס"ד שפיר למילף בתולה בתולה משום דבלשון בתוליה איתרבי בוגרת וה"א דבעלמא נמי בוגרת לאו בכלל בתול' אבל מהכא ליכא למילף דלאו בל' בתולה איתרבי אלא מאליו יתיר'. אבל בעלמ' שפיר ממעטינן לה מבתולה. ועי' מהרש"א ז"ל. ור"ש ס"ל דמוכת עץ נמי אין מיטמא לה משום דאינה ראוי' לכה"ג ופי' התוס' ז"ל דמהתם יליף לה דהתם אימעיט מבתולי' עד שיהיו כל בתולי' קיימין משמע דמבתולי' לחוד לא ממעטינן למוכת עץ אלא מריבויא דבתוליה וגמר לה ר"ש הכא מהתם. ולפ"ז לא הבנתי מש"כ בד"ה נילף בסוף דבריהם דאי לאו דמיעטי' רחמנא התם ה"ל למידרש הכא מי שהווייתה ע"י איש ולמה להו הך דרשא הא בלא"ה לא הוי ממעטינן לה כיון דלא אימעיט מלשון בתולה. וצריך לפרש דבריהם דלר"ש ממעטינן לה מלשון בתולה לחוד. ואפ"ה אי לא כתב רחמנא בבתולי' גבי בעולה לכה"ג הוי ילפינן התם מהכא דכתיב אשר לא היתה לאיש ולא מוכת עץ. אבל השתא דכתב רחמנא התם בבתולי' למעוטי מוכת עץ גמרינן הכא מהתם דמוכת עץ אין מטמא לה ואשר לא היתה מוקמינן למעט ארוסה אבל הוא דחוק ומי הכריחם לזה:

גמרא הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות בוגרת דמטמא לה: ופריך הש"ס הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה והאמר ר"ש ראוי' לכה"ג כו' שאין ראוי' אין מיטמא לה. ויש לדקדק מאי פריך וכי בשביל שהיא פסולה לכה"ג מחמת גירושין בשביל זה לא יטמאו לה קרובים והא ר"ש לא יליף אלא לענין בתולה דכל דלאו בתולה היא לכה"ג ה"נ לענין טומאת קרובים אבל מה שאינה ראויה מחמת גירושין זה לא שייך למילף כלל דהא בתולה בתול' גמר ובפי' רש"י ז"ל לא נמצא דבר בזה:

אליו לרבו' את הבוגרת. ופריך הש"ס לר"י דשבקי' לבר זוגי' ש"מ דבמוכת עץ כר"מ ס"ל דמטמא לה מנ"ל והוי מצי הש"ס למימר דר"י ס"ל דלכה"ג נמי כשירה כמו שהבאתי לעיל בשם הירושלמי דאיכא תנא דס"ל הכי. אלא הש"ס עדיפא קמשני:

גמרא אליו לרבות הבוגרת: והאמר ר"ש בתולה שלימה משמע וכבר עמדו התוס' ז"ל ע"ז מאי פריך אדרבה בשביל זה איצטריך ריבויא דאליו. ופי' התוס' ז"ל דפריך למה לי ריבויא דאליו האמר ר"ש בתולה שלימה משמע ולהכי מכשר בוגרת לכה"ג וא"כ נילף מהתם להכא לענין טומאה דבוגרת מטמא לה. ומשני טעמא דידיה נמי מהכא. ומש"ה כתבו דלא איצטריך בתולי' לר"ש להכשיר את הבוגרת דמהכא ילפינן. ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא לר"י ז"ל לעיל בד"ה אפילו מקצת בתולים למ"ד בתולה שלימה משמע למה לי נערה דכתיב גבי קנס. ומאי קושיא דהא איצטריך דלא נילף מהכא דבוגרת ג"כ בכלל. ובלא"ה דבריהם ז"ל דחוקים המה כאשר האריכו בזה המפרשים ז"ל. והיותר פשוט בזה דלא מסתבר להש"ס להוציא משמעות בתולה מריבויא דאליו ועדיפא הוי ליה לאוקמא ריבוי' דאליו למוכת עץ ולהוציא מגז"ש לחוד ומשני טעמא דידי' נמי מהכא מדאיצטריך כו'. והיינו דקאמר לעיל בתולה שלימה משמע. אבל לר"י לא מוכח מידי משום דאפילו מקצת בתולים משמע איצטריך ריבויא דאליו כי היכא דלא נילף מהתם. ועיין בזה בדברי מהרש"ל ז"ל. ובעולה שלא כדרכה לא נתבאר מה דינה לענין טומאת קרובים ויש פנים לכאן ולכאן ובין תבין. ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אבל ראיתי שכתב דבוגרת ומוכת עץ ילפינן מאשר לא היתה לאיש מי שהוייתה ע"י איש והוא דלא כמאן וי"ל דלר"מ הוא דאיצטריך אליו לבוגרת משום דאל"ה הוי מוקמינן אשר לא היתה לבוגרת ולא למוכת עץ דבוגרת עדיפא לר"מ כמו שכ' התוס' ז"ל לעיל דלא אימעיט מלשון בתולה. אבל הרמב"ם ז"ל כבר כתבתי לעיל שדעתו דבוגרת נמי אימעיט מלשון בתולה א"כ תרווייהו כי הדדי נינהו ומרבינן תרוייהו מאשר לא היתה לאיש פרט לאלו שאין הווייתה ע"י איש ודו"ק. ועיין לח"מ שם שעמד ג"כ ע"ז והביא שם עוד דברי הנימק"י שהקשה על הרי"ף ז"ל שהביא הך דרשא הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה מהא דמייתי לעיל לענין אשתו שנאמר כ"א לשארו הקרוב אליו ודרשינן הקרובה פרט לארוסה אליו פרט לגרושה ויפה כתב בזה. אבל אישתמיט להו דקושיא זו ופירוקא איתא להדיא בירושלמי בפירקין ומש"כ הק"ע דמפ' נחלות הוא דפריך זה אינו אלא מטומאה קא פריך ומקרא כ"א לשארו הקרוב אליו וז"ב:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ס"ל כר׳ אליעזר ט"ס וצ"ל כרי אלעזר וכדלקמן סא״ב וכ״מ לעיל מהא דר׳ אליעזר אומר כהן לא ישא כו׳ וקאמר ר"א ס״ל כר״מ יעש״ה.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שאין משלם קנס במפותה. שאם מפותה היא אהנו ליה נשואין למפטריה מקנסא שהמפתה אין משלם קנס אלא כשאין כונסה דכתיב אם מאן ימאן (שמות כב) אבל אם מהור ימהרנה לו לאשה לא יתן כלום אבל אונס נותן מיד אפילו הוא כונסה דכתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה ולו תהיה לאשה: אמרה לשמעתא. להא דרב הונא דאמר ומוציאה בגט: סופה להיות מוכת עץ תחתיו. כלומר סופה ליבעל לו ולאבד בתוליה: סופה להיות בעולה תחתיו. ואם נשא נשוי דקתני לגמרי קאמר דמותר לקיימה הואיל ולעצמו נבעלה וסופה להיות בעולה לו: סבר לה כר' אלעזר. דאמר (לקמן דף סא:) פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וקיימה עליה בלאו ומחייבי לאוין דכהונה הוי הולד חלל: דרב עמרם. לקמן בפירקין (שם): ביש חלל מחייבי עשה. ר' אליעזר ב''י לא כר' אלעזר סבירא ליה ולאו זונה היא ולא קיימא עליה בלאו אלא בעשה דכתיב בתולה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה: וכתיב לא יחלל אכולהו. ואפי' אבתולה יקח ולא בעולה דעשה הוא: אלה הפסיק הענין. דכתיב אלה בתר חייבי לאוין לאשמועינן אלה שהן חייבי לאוין חלוקין מדין חייבי עשה: למעוטי נדה. שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל: ולכתביה לבסוף. הואיל ולאו לפלוגינהו אתי: קשיא. לרב אשי דמוקי פלוגתייהו בטעמא דהני קראי: אחותו ארוסה. של כהן הדיוט אבל נשואה פשיטא לן דאין מטמא דכתיב ולאחותו הבתולה: אנוסה ומפותה. אחותו שנאנסה או שנתפתתה: דברי הכל אין מטמא לה. וטעמא דכולהו מפרש לקמן: ומוכת עץ אין מטמא לה דברי ר''ש. ר''ש לטעמיה דאמר במתניתין מוכת עץ אסורה לכ''ג אלמא לאו בכלל בתולה היא: שאינה ראויה לכ''ג אין מטמא לה. דהכא והכא בתולה כתיב: דברי כל אדם. ואפי' לרבי מאיר דפסיל בוגרת לכהן גדול הכא לענין טומאה איתרבי כדלקמן: פרט לאנוסה ומפותה. שאינה בתולה: יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. שאינה בתולה: לרבות את הארוסה. ואיצטריך לרבויא דלא תימא אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה לאיש דהויה לשון קידושין היא: ה''ג למה לי קרא והא אמר ר''מ בתולה מקצת בתולים משמע. לעיל אמר הכי מדאיצטריך למכתב בבתוליה לגבי כ''ג להוציא את הבוגרת לר''מ מכלל דבתולה בוגרת נמי משמע: מהתם. כי ימצא איש נערה בתולה (דברים כב):
שאינו משלם קנס במפותה. ואם תאמר וכיון דבעיא גט ואית לה כתובה כמו אלמנה לכ''ג דיש לה כתובה כדאמרינן ביש מותרות (לקמן דף פה. ושם) אע''ג דאסורה מן התורה וא''כ מאי נפקא מינה דאין משלם קנס הרי יש לה כתובה ומה לי קנס ומה לי כתובה ואמר ר''י דנפקא מינה אם מחלה לכתובה ועוד נפקא מינה דלא משלם מן העידית כדין קנס אלא מן הזיבורית כדין כתובת אשה ועוד דכתובת בעולה דרבנן ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא . דרבי באנוסת חבירו דבאנוסת עצמו מודה דלא הוי חלל ומיהו מצינן למימר דנקט אנוסת חבירו להודיעך כוחן דרבנן דמכשרי: סופה להיות בעולה תחתיו. ואין לומר דמוציאה בגט דקאמר רב היינו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דהא רב אברייתא קאי וברייתא דלא כרבי אלעזר דהא אמרי רבנן הולד כשר: חלל מחייבי עשה. תימה כיון דלא יחלל קאי נמי אבעולה לרבי אליעזר בן יעקב אם כן אין זה חייבי עשה גרידא דלא יחלל לאו הוא כדקאמר בפרק [בתרא] דקידושין (דף עח.) בעל לוקה משום לא יחלל: אלה הפסיק הענין. ולא מוקמינן לא יחלל אבעולה אע''ג דמינה סליק משום דמיסתבר טפי לאוקמי אחייבי לאוין: ואי אתה עושה חלל מנדה. בתורת כהנים מפרש דאיצטריך דלא נילף דליהוי חלל מקל וחומר מהני שהם חייבי לאוין תימה דמה לאלמנה וכיוצא בה שכן הן עצמן מתחללות וכי תימא ה''נ כיון דבא עליה עשאה זונה הא לא הוי זונה כיון דתפסי בה קידושין: אליו לרבות הבוגרת. וא''ת למה לי אליו נרבי בוגרת מולא היתה לאיש כדמרבינן מיניה מוכת עץ וי''ל דאי לאו אליו הוה מוקמינן לא היתה לבוגרת גרידא דבוגרת מסתבר לרבות טפי ממוכת עץ משום דמוכת עץ איתעביד בה מעשה ולהכי מוקי אליו דכתיב ברישא לרבות בוגרת ולא היתה לאיש דכתיב בסוף מוקי למוכת עץ וכן משמע דבוגרת עדיפא ממוכת עץ דהא בבוגרת לא פליגי כדקתני ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם ועוד נראה דממשמעות בתולה מימעטא מוכת עץ אפילו לרבי מאיר מדפריך גבי בוגרת והא למה לי קרא וגבי מוכת עץ לא פריך הכי ולהכי מוקי קרא קמא בבוגרת וניחא נמי השתא הא דדרשינן דרשא דאשר לא היתה לאיש ברישא אע''ג דכתיב בסוף משום דממשמעות בתולה הוה לן למעוטי מוכת עץ הוצרך לפרש דמתרבי מאשר לא היתה לאיש: נילף בתולה בתולה מהתם. אומר ר''ת מהתם היינו מכ''ג ולא כמו שפירש בקונטרס דמבתולה דאונס ומפתה קאמר וכן נראה לר''י דהא בכולה שמעתא לא איירי באונס ומפתה ולא ה''ל למימר מהתם אלא ה''ל למימר בהדיא מאונס ומפתה אלא מהתם היינו כ''ג כדפירש ר''ת דאיירי ביה ומשום דרבי שמעון גמרה מהתם קא סלקא דעתך נילף מהתם כדקאמר ראויה לכהן גדול מטמא לה כו' ועל כרחך לא לסימנא בעלמא נקטיה מדפריך בסמוך והא אמר רבי שמעון ראויה לכ''ג כו' ואי פריך משום דאין הכלל אמת מהא לא הוה משני מידי אלא ודאי פריך דמכ''ג ה''ל למילף ומוכת עץ מהתם גמר לה רבי שמעון כדקתני בהדיא בברייתא הראויה לכ''ג כו' דאי לאו דמיעטיה רחמנא מוכת עץ מבבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין וגמר מהתם ה''ל למידרש הכא מי שהוייתה על ידי איש יצתה מוכת עץ והוה ילפינן התם מהכא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד