פתח באשרי וסיים באשרי. אלמא חדא היא דאשרי כל חוסי בו סיומא דלמה רגשו גוים הוא: בריוני. פריצים: חטאים כתיב. קרי ביה חטאים שיכלה יצר הרע: שפיל. השפיל עצמך לסוף המקרא כל דבר שהוא בסוף קרוי שפילו של דבר: סמוכים לעד לעולם. בדברי תורה כתיב [אחרי] נאמנים כל פקודיו סמוכים סמיכת כל פקודיו עשוים באמת וישר ולצורך ולא דבר רק: כלום יש עבד שמורד ברבו. ויבא להכחיש את דברי הנביא: אמור לו כלום יש בן כו'. והא חזינן הכא דהוה: הכא נמי הוה. סופיה להיות: ואמר שירה. כנגד כולם אמר שירה לכששרתה רוח הקודש עליו: וכל קרבי. על שם קרבי אמו שדר בתוכן: מאי משמע. דעל יום המיתה נאמר: בא וראה וכו'. הוא סבר דהכי בעי מאי שנא קרבים דנקט: חמשה ברכי נפשי. לעיל חשיב להו: מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. משום דאיירי בסופה בסמיכת גאולה לתפלה נקט ליה: דאשכחן דאזל אליהו לגבי אחאב. דכתיב וילך אליהו להראות אל אחאב: יהורם אזל לגבי אלישע. כשהלכו על מואב הוא ויהושפט (במלכים ב ג) דמתוך שלא היו הולכים זה אצל זה לא היה מוכיחו על שלא נשא אשה: כבשי דרחמנא. סתרים דהקב''ה כמו רישא בכבשא (חולין ד' צג:) בהטמנת האפר: נגזרה גזרה. שתמות: מקובלני מבית אבי אבא. דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל (ב כד) ולא מנע עצמו מן הרחמים:

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו'. וא''ת מאי כל הפרשיות והא לא אשכחן שום פרשה אחרת שמתחלת באשרי ומסיימת באשרי אלא היא. וי''ל דלאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי. אלא חתימה מעין פתיחה כמו תהלה שפתח בתהלה וסיים בתהלה תהלת ה' ידבר פי וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה:

אמר לה ההוא מינא לברוריא. ברוריא היא בתו של ר' חנינא בן תרדיון והיא היתה אשתו של ר' מאיר ואית' בפירקא קמא דמסכת ע"ז (דף יח) ברוריא דביתהו דר' מאי' ברתי' דר' חנניה בן תרדיון הואי וכבר למדה הרבה חכמות לפני החכמים כדאמרינן בפסחים בפ' תמיד (דף סב:) אמר ליה ומה ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתי' דר' חנניה בן תרדיון דהות גמרא תלת מאה (משמעי) [שמעתתא] ביומא מתלת מאה רבותא:

למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג. פרש' גוג ומגוג הוא המזמור הראשון שכתוב בו יתיצבו מלכי ארץ קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג והתם בפרק לפני אידיהן של גוים (ע"ז דף ג) גרסי' לעתיד באים אומות העולם ומתגיירין ומניחין תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן ומזוזה בפתחיהן כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להם על מי אתם באים על ה' ועל משיחו שנא' (תהלים ב) למה רגשו גוים [וגו'] יתיצבו מלכי ארץ מיד כל אחד ואחד מנתק מוסרותיו והולך לו שנא' ננתקה את מוסרותימו וגו' וכולא ברייתא:

פתח באשרי וסיים באשרי. כתבו בתוספות דלאו דוקא אשרי, אלא במה שפתח סיים כגון שמתחיל בהללויה וסיים בהללויה, וכן בה' אדונינו (תהלים ח, י), כי הוא דרך שבח יותר. ומכאן סמכו חכמים ברוב הברכות לעשות חתימתן מעין פתיחתן.

תלמיד חכם שהיו אי זו מבני אדם מצערים לו אין ראוי לו לקללם אלא יתפלל עליהם שיחזרו בתשובה ומכל מקום יש דברים שהוא רשאי עליהם לקלל ולהחרים ולנדות כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

מטכסיסי כל בעל מדה להכיר לזולתו כל מעלה שיש לו יתר עליו, ולא יקנא בו ולא ישתרר עליו באותו דבר שהוא גדול בו עליו, אלא יכיר כל אחד לחברו מה שראוי אם הוא ת"ח ושכנגדו עשיר, יכיר החכם במעלת עשרו וכבודו של זה, ויכיר זה מעלת חכמתו של זה, וכן בכל שאר המעלות ויכיר בעל המועט לבטל היותר להקדים בכבודו, ולעולם ת"ח המעוטר בשלמות מעלת המדות מעלה את הכף השניה, אלא אם היה בה מלך או מנהיג שאין שום מעלה נערכת אצל מעלת מלכות, אלא אם כן מעלת נבואה שאף היא חולקת עם המלכות בהנהגה ובשררה, ואין בזה שקול כבר מצינו שאליהו הלך אצל אחאב וכבר מצינו שכנגדו שיורם הלך אצל אלישע, ומכל מקום אם אירע דבר לאחד מהם או שחלה הולך האחר ומבקרו וכן עשה ישעיהו לחזקיהו:

מצות עשה של פריה ורביה אין לאדם להפקיעה על שם שהוא חושד את עצמו או בת זוגו שלא להעלות זרע הגון, אם על פי השמועה אם על פי השכל אם ע"פ הנסיון, שאין לאדם אצל סתרי השם כלום וכמו שאמרו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ומכל מקום ישתדל בזווגו במה שראוי להשתדל בבת זוג עד שיראה כמתכוין בזווגו להוליד בנים הגונים כמו שהזהירו בבדיקת אחיה ובבת תלמיד חכם וכדומה לזה:

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי. לאו דוקא נקט אשרי אלא חתימה מעין פתיחה] וכן יש מזמורים אחרים שחתימתן מעין פתיחתן יש שמתחילין הללויה ומסיימין הללויה וכן הודו וכן י"י אדונינו וכו' ולכך תקנו חכמים ברוב ברכות מעין פתיחתן סמוך לחתימתן:

חטאים כתיב. ואע"ג דהיינו נמי חוטאים בוי"ו דהא לא קרינן חטאים בחט"ף פתח מ"מ מדשני קרא בדיבוריה ולא כתב חוטאים בוא"ו יש לדורשו לשון עונות:

בריוני. לסטים ישראל על שהיו עומדין במדבר ללסטם את הבריות קרי להו בריוני לשון ברא תרגום של חוץ:

הוה [קא בעי ר' מאיר] רחמי דלימתו. אע"ג דאמרי' גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו בצדוקין, שמא היו מצערין אותו יותר מדאי או שמא היו רשעים יותר מדאי:

מעשה דשאול הוה ברישא. אע"פ שהרב' יש בתורה מוקדם ומאוחר בהני תרתי עובדא דהוה בחד ענינא קא בעי, ורשב"ם פירש [דבעי] לפי הפשט דסמך מעשה דאבשלום ללמה רגשו גוים שלפי פשוטו היה בתחלת מלכותו דכתיב דה"א [י"ד ח'] וישמעו פלשתים כי משחו את דוד ויעלו פלשתים לבקש את דוד שהיו רוצים להעבירו ממלכותו אבל בימי שאול לא היה מלך:

כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה וכו'. דכתיב בדה"י א' [כ"א ט"ז] וישא דוד את עיניו וירא את מלאך י"י עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם וכתיב ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם ובקשו רחמים:

פתח באשרי כו'. דמה"ט אית לן למימר דהני שתי פרשיות חדא הן ולא על שאר פרשיות דמסברא נימא כיון דהני ב' פרשיות דסמיכי להדדי חדא פותחת באשרי וחדא מסיים באשרי ודאי דחדא הואי מעיקרא ומשום שהיתה חביבה כו' דכן מצינו בתהלה ובהללויה כמ"ש התוס' אלא דנתחלקה זו אחר שהוסיפו ברכת המינין כמ"ש לעיל ודו"ק:

חטאים כתיב. [דחוטאים ה"ל שם התואר אבל חטאים משמע גם שם התואר כמו ובדרך חטאים לא עמד וגו' ע"כ יורה חטאים בדרך וגו'] ומשמע נמי שם דבר של חטאים רבים ואמרה ליה ברוריה מי כתיב חוטאים דלא משמע אלא שם התואר [דאז שפיר עבדת דלא בקשת רחמים אלא שימותו ולא יחטאו עוד כמ"ש בסנהדרין דמיתת רשעים הנאה להם והנאה לעולם אבל כיון דכתיב חטאים] דמשמע נמי שם דבר של חטא טפי ה"ל לבקש רחמים עליהם שיחיו וחטאים שלהם יתמו ויש לעיין בזה דודאי באדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הרי אמרו (מכות י) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והרוצה לטהר מסייעין לו (יומא לט:) וזה המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ה"ז בכלל הרוצה לטהר כו' אבל לבקש רחמים על חברו להחזירו בתשובה קשה מה יועיל בקשתו הא אמרי' (לקמן לג) הכל בידי שמים כו' ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' ל"ק כ"כ כיון שהוא כולל את עצמו ויש לישב וק"ל:

משום דלא ילדה רני כו'. הא דלא קאמר רני עקרה משום דעקרה רני דלישנא דעקרה עבר משמע וניחא ליה משום דהיתה עקרה מעיקרא בגלות והשתא אינה עקרה בגאולה רני וכן לא ילדה ודאי עבר משמע אלא דמיתורא דכפל עקרה ולא ילדה משמע ליה עקרה דכבר ולא ילדה גם השתא דכה"ג דריש (יבמות סד:) שרי עקרה אין לה ולד מיתורא דאין לה בית ולד וק"ל:

סמוכים מן התורה מנין. דלעיל מיניה כתיב נאמנים כל פקודיו ואמר אל תהרהר אחריהם מכח סמיכות הפרשיות כמין הזה כי אם תדקדק היטב אחריהם לעולם הם עשויים ומסודרים באמת וביושר:

למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג כו'. וא"ת היא גופה תקשה דה"ל להקדים מעשה שאול ברישא לפ' גוג ומגוג דמעשה שאול הוה ברישא בעוה"ז ומעשה דגוג יהיה לעתיד וי"ל דודאי מעשה דגוג שהוא נוגע לכלל ישראל ולגאולתן ראוי להקדים לכל התפלות דס' תהלים ולכך הקדים בפ' ראשונה דאשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא וק"ל:

פיה פתחה בחכמה כו'. שכל אותה הפרשה מאשת תיל מי ימצא וגו' איירי בתורה אבל האי קרא דמסיים ביה ותורת חסד על לשונה ע"כ כינוי לשונה אינו מתפרש על התורה רק אמלתא אחריתא ולזה אמר מאי דכתיב פיה פתחה וגו' במאי איירי וקאמר דאמרו שלמה כנגד דוד שאמר שירה ברוה"ק ששרתה עליו. על ר"ה אומר פיה פתחה וגו' וכפירש"י או דקאי פיה פתחה וגו' על הנפש שאמרה השירה והיינו ותורת חסד על לשונה של ר"ה או הנפש שאמרה השירה שדר בה' עולמות בחסדו ית' ב"ה והם ה' זמנים משתנים שגם נפשו של אדם משתנה בקצת לפי הזמנים והיינו ותורת חסד וגו' שמספר חסדי ה' משתנים בה' זמנים שזכר האחד דר במעי אמו וכו' וכל קרבי וגו' ע' פירש"י ועוד י"ל קרבי של דוד ממש כדאמרי' פרק המפלת (נדה ל.) דבמעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח כו' ואם כן שירה שאומר מקרבים מתוך טבורו שהוא פתוח במקום פיו. הב' יצא לאויר וכו' ואמר שירה וכו' באותה שעה גופה שיצא לאויר העולם אי אפשר לומר שנסתכל וכו' ואמר שירה דאין לקטן כל כך דעת אבל דוד אמרו בגדולתו על אותה שעה שיצא לאויר עולם על שנסתכל אז שנכנס תחת כוכבים ומזלות דמזל יום ושעה גורם כמו שהאריך התלמוד סוף פרק כ"ד דשבת (קנו) מאן דאתייליד בחד בשבת כו' ע"ש מ"מ גם הם מברכים ה' כמ"ש ברכו ה' כל צבאיו וגו' שהם צבא השמים וממשלתו יתברך עליהם לשנות מזלותיהם ועל זאת ברכי נפשי את ה'. השלישי ינק משדי אמו וכו' שנאמר ואל תשכחי כל גמוליו כו' האי קרא מקמיה דהאי קרא דמייתי ברכו ה' כל צבאיו וגו' כתיב אלא דתלמודא מסדר אותן כפי סדר הזמנים דיוצא לאויר הוא קודם היניקה וכן לקמן ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת וגו' הוא מקמי דהאי קרא דמייתי לעיל מיניה יתמו חטאים מן וגו' אלא דלפי סדר הזמן ראה במפלתן של רשעים הוא קודם יום המיתה ודריש מכל גמוליו שבכל ימי גמוליו ויניקתו החסד אלוה שעשה בבן אדם דדים במקום בינה דהיינו כנגד הלב שבו הבינה ואפשר דנקט האי לישנא בינה ברמז ע"פ מ"ש במס' נדה (מה:) ויבן ה' אלהים את הצלע שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש. הד' ראה במפלתן של רשעים ואמר כו' גם הוא מחסד אלוה כדאמרי' (סנהד' עא) מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. הה' נסתכל ביום המיתה ואמר שירה כו' לכאורה דתקשי הכא כדפריך לעיל ואמר שירה קינה מבעי ליה על המיתה וי"ל דסמך אסיפא דקרא תשלח רוחך יבראון דהיינו בתחה"מ ועל זה אמר שירה על יום המיתה שבחסד אלוה שיהיה לצדיקים תקוה במותם שישובו ויחיו לקבל שכר מצות שעשו בעוה"ז ודו"ק:

להטיל בו רוח ונשמה כו'. גם שאמרו פרק ד' מיתות (סה) רבא ברא גברא ור"ח ור"א מיברו להו עגלא תלתא ואכלי ליה והיינו בשמותיו של הקב"ה כפירש"י שם מ"מ נשמה לא היו יכולין להטיל ביה כדאמרינן התם שלא היה לגברא זה כח הדבור שהוא כח הנשמה שבאדם כדכתיב לנפש חיה ומתרגם לרוח ממללא וז"ש ברכי נפשי שהיא הנשמה שבה מובדל מנפש בהמה וגם כל קרבי ברכו שם קדשו שבראם מה שאין ב"ו הצר צורה יכול ליוצרם וק"ל:

ואין צייר כו'. בכמה מקראות בתורה נאמר לשון צור אהקב"ה כגון הצור תמים וגו' צור ילדך תשי וגו' שפירושו מלשון חוזק ותוקף אבל בהאי קרא ואין צור כאלהינו דמשמע שיש צור אחר אלא שאין כאלהינו אין נראה לפרש מלשון חוזק ותוקף אלא דצור הוא מלשון צורה דודאי יש ב"ו שיכול לצייר על הכותל אבל אין זה כאלהינו שהוא צר צורה בתוך צורה וקאמר נמי מאי אין בלתך דלפי משמעו אין קדוש כה' כי אין בלתך בקדושה הוא יתורא דקרא דאין קדוש כה' נמי הכי משמע ולכך דרשו אין בלתך כו' והוא טעם לאין קדוש כה' המורה ג"כ על הקיום לעולם כמ"ש פ' חלק (צב) קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם אף כו' ע"ש וק"ל:

הני ה' ברכי נפשי וכו'. כבר ידוע בספרי המחקר כי האדם נקרא עולם קטן בכל עניניו והיינו גופו של אדם וקאמר הכא דהנשמה שבגוף והיא רוחנית כנגד הקב"ה בדמיון הא' דמה הקב"ה מלא כל העולם כמ"ש מכה"כ אף הנשמה מלאה כל הגוף שהוא כנגד עולם וז"ש ברכו ה' מלאכיו וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו' שהם כלל ג' עולמות ומסיים בכל מקומות ממשלתו דהיינו בכלל כל שלשה עולמות ברכי נפשי את ה' דהיינו שהיא מלאה ומשלה נמי בכל הגוף שהוא עולם קטן. השני מה הקב"ה רואה כו' וז"ש ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' דהיינו שהנשמה היא בקרב אדם רואה ואינה נראית דהקרביים הם בסתר כדלעיל שהם צורה בתוך צורה כו'. הג' מה הקב"ה זן כו' ז"ש ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי וגו' ומסיים ביה המשביע בטוב עדיך וגו'. הד' מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה דהיינו בתחלת נתינתה באדם כמ"ש אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא כו' וז"ש יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם בנשמתן הטהורה שנתנה בהם כי טמאוה אבל נפשי שאני מחזירה לו טהורה תברך את ה'. הה' מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים כו' ז"ש הוד והדר לבשת וגו' עוטה אור כשלמה נוטה שמים וגו' שהן חדרי חדריו ברכי נפשי שהיא הנשמה שהיא יושבת כן באדם בחדרי חדרים ודו"ק:

ומי יודע פשר וגו'. יש קצת רמז לזה בהאי קרא דמסיים בזה חכמת אדם תאיר פניו היינו ישעיה שהיה חכם ונביא ועוז פניו ישנא הוא חזקיהו המלך דעוז היינו מלכות דכתיב ויתן עוז למלכו ופניו ישנא בחליו שעי"ז בא ישעיה אליו וקאמר דחזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי כו' וישעיהו אמר כו' יש לזה רמז בקרא בספר מלכים דקודם שחלה חזקיהו במעשה דסנחריב כתיב וישלח את אליקים וגו' אל ישעיה וגו' ויאמר להם ישעיה כה תאמרון אל אדוניכם. וכתיב וישלח ישעיה בן אמוץ אל חזקיהו וגו' דמשמע מזה שלא הלכו זה אצל זה אלא שכל אחד מהם הודיע לחבירו ע"י שלוחים ושוב אח"כ שחלה חזקיהו למות כתיב ויבא אליו ישעיה וגו' דהיינו לבקר דאי להודיעו שימות כמ"ש לו כה אמר ה' צו לביתך כי מת וגו' היה יכול להודיעו כן ע"י שליח כמו שעשה בתחלה:

א"ל משום דלא עסקת בפ"ו כו'. הכי מוכחי קראי דלא נשא אשה עד אחר שחלה למות דהא מנשה בנו הגדול שמלך תחתיו לא היה לו רק י"ב שנים כשמלך וא"כ נולד בתוך ט"ו שנים שהוסיף לו הקב"ה אחר שחלה ויש לדקדק מאי השיב לו דאכתי תקשי מאי כולי האי וכי משום דלא עסק במצות פ"ו לא תחיה לעוה"ב וי"ל ע"פ מ"ש פרק י"נ (קטז) דוד נאמר בו שכיבה לפי שהניח בן כמותו יואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו מיתה וז"ש לו ולא תחיה לעוה"ב כיון שלא תניח בן כלל שיהיה כמותך וע"ז השיב לו שפיר משום דנפקי מנאי בנין דלא מעלי וגם אם אנסיב אתתא כיון דלא הוה לי בנין כמותי לא אצא מכלל ולא תחיה לעוה"ב דנאמר בו מיתה:

כבר נגזרה כו'. פירש"י שתמות עכ"ל פי' לפירושו שתמות מחולי זה וא"א לך לישא אשה לזכות לבנים אבל אין לפרש דכבר נגזרה עליך גזירה שיהיו לך בנין דלא מעלי ואין אני רוצה לתת לך בתי דהא קאמר דגרמה זכותא דידי ודידך כו' גם ממאי דמייתי עלה הא דאפילו חרב חדה מונחת כו' משמע דאגזרת מיתה קאי כפירש"י ודו"ק:

אל ימנע כו' וק"ק דהיאך יליף ליה מהאי קרא הא לוא בו' א' כתיב ואמרי' פרק כשם (סוטה כז) דמשמע הכי ומשמע הכי והתם לגבי דאיוב עובד מאהבה הוה יליף ליה מקרא אחרינא דכתיב עד אגוע לא אסיר תומתי ממני אבל הכא לא שייך לאתויי מהאי קרא ודו"ק:

גמרא אלא מאי לא ילדה עקרה רני כ"י כו' כצ"ל:

שם שנאמר וילך אליהו להראות אל אחאב כו' זה נמחק ונ"ב נ"ל טעות:

רש"י בד"ה חטאים כתיב קרי ביה חוטאים כו' נ"ב נ"ל טעות אלא קרי ביה חטאים וכן מצאתי בס"א וכן נ"ל פירושו חטאים היינו כמו חוטאים אלא קרי חטאים בדרך מפעיל ודו"ק נ"ל:

בד"ה סמוכים כו' כתיב אחריו נאמנים כו' כצ"ל:

גמרא הנהו בריוני כו' הוה קבעי ר"מ כו' דלימותו כו'. עי' לעיל ז' א' בעובדא דריב"ל עם הצדוקי. ויש לחלק קצת:

רש״י ד"ה חטאים כתיב קרי ביה חטאים. נ״ב חטאים קרינן בפת"ח וטי"ת דגושה. והוא תואר ענינו כמו חוטאים. אלא מדכתיב חטאים ולא כתיב חוטאים. קרי ניה חטאים בח"פ. שהוא ש"ד של חטא בריבוים והכוונה שיכלה היצה״ר שהוא סבת החטאים ויתמו החטאים והעונות ולא החוטאים. זה פשוט ומ״ש מהרש״ל לא הבנתי ודוק:

גמ' מאי כל גמוליו כו' במקום בינה. נ"ב דריש גמוליו לשון גמולי מחלב:

כָּל פַּרְשָׁה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל דָּוִד פָּתַח בָּהּ בְּאַשְׁרֵי וְכוּ'. נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע החיים נמשכים מן החכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה, ולכן כל חולי יבא ע"י סילוק אור החכמה מן האדם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד ערש דוי, ולכן הצרעת תהיה על ידי סילוק אור החכמה בסוד ימותו ולא בחכמה וידוע כי ראש כינו לחכמה, ובזה יובן בס"ד (מלכים ב' ד, יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ, שהאדם צריך שימשך לו חיים מן החכמה בחיצוניותו ובפנימיותו בסוד הצלמים שיש לאדם, ולכן בקש רֹאשִׁי רֹאשִׁי בכפל ויאמר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ כי הוא בא משטרא דנוקבא ועל ידה ימשך לו, ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה מבקש חיים לעצמו תמיד כי הוא לית ליה מגרמיה כלום אלא לקח חיים מאחרים, לכך פתח באשרי וסיים באשרי, שהיה קורא תמיד רֹאשִׁי רֹאשִׁי לרמוז לאור החכמה, כי אשרי אותיות ראשי ועשה כן באותם מזמורים שהם חביבין עליו שבהם מזמר עריצים, כדי להמשיך על ידי כך אור החכמה שבו החיים, ולכך אמירת התהלים מסוגל להמשכת החיים לחולה כנודע ולכך מזמורי תהלים הם ק"ן [150] כמנין מזל החיים [150]. והתוספות ז"ל הקשו מאי כל פרשה והא לא אשכחן שום פרשה שמתחלת ומסיימת באשרי אלא זו בלבד? ונראה לי בס"ד דמה שכתב מסיימת לאו דוקא על סוף המזמור, אלא כונתו לומר שכפל אשרי בשני פסוקים באותה פרשה כי הכפילה של אשרי בשני פסוקים זהו הוראה על חביבותה ולא תלייא בסיום המזמור ממש, וכהכי נמצא במזמור ל"ב (תהלים לב, א) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב הֳ' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה וכן במזמור קי"ט אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ וכו' אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו וכו' דנקיט אשרי בתרי פסוקי בחדא פרשה.

הַוָה קָא בָּעִי רַבִּי מֵאִיר רַחֲמֵי עָלַייהוּ כִּי הֵיכֵי דְלִימוּתוּ. קשא אומרו 'כי היכי' יתור לשון הוא זה, וסגי לומר 'בעי רחמי עלייהו דלימותו'? ועוד הקשה הצל"ח ז"ל דלשון 'בעי רחמי' משמע שבקש רחמים וטובה בשבילם, ואומרו 'דלימותו' הנה זה בקשת דין ורעה עליהם? ועוד קשא אטו לא ידע ר"מ גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב וכמ"ש לעיל דף ז'? ונראה לתרץ בס"ד כי ר"מ ידע גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב ולכך לא היה מתפלל בפירוש עליהם שימותו, אלא התפלל שלא ישיגו תאותם הרעה ואז זו תהיה סיבת מיתתם ממילא, כי כל אדם שהוא אדוק באיזה תאוה רעה ואינה משיגה אז יחלה מכח תוקף תאותו ובמשך הימים תהיה העדר מציאותה אליו סיבה למיתתו, והנה לפי זה בבקשתו אינו מבקש שימותו, אלא מבקש דבר שהוא רחמים להם מצד נפשם, כי הרשע אם אינו משיג למצוא תאותו הרעה הנה הוא נעדר מאיסור ועבירה וזהו רחמים לנפשו, ולזה אמר 'בעי רחמי כי היכי דלימותו', רצונו לומר לא בקש שימותו אלא בקש דבר שממנו יהיה סיבה שימותו, מרוב החשק והתאוה שבלבם אשר נעדרת מציאותה להם, וא"ל ברוריה ע"ה יותר טוב שתבקש רחמים שיעזרום מן השמים לחזור בתשובה וממילא תתבטל ותיעקר התאוה הרעה מלבם. ובזה נתרצה גם כן קושית הגאון ספר חסידים ז"ל שהקשה אם כבר ר"מ בקש כאשר רצה ולא נענה הוה ליה למימר להש"ס לזכור זה, ואם לא בקש עדיין רק היה רוצה לבקש ולא הניחתו ברוריה, הוה ליה למימר הכי הוה קא בעי למבעי רחמי וכו'? ובזה שכתבנו נתרצה קושיא זו, דלעולם בקש, והיינו שבקש שלא ישיגו תאותם, כדי שעל ידי כך יחלו מרוב חשקם ותאותם שאין מוצאים להם, אך עדיין לא מתו, כי סיבת מיתתם תהיה במשך ימים בהעדר הדבר אשר מתאוים לו, ואז ברוריה פיה פתחה בחכמה בעצה טובה זו, והצילה אותם ברחמים חדשים, דבעי עלייהו דהדרי בתשובה ונשארו בחיים. ברם עדיין קשא אמאי לא סלקא דעתיה דר' מאיר האי סברה דברוריה מעיקרא? ונראה כמו שכתב מהרש"א דאיהו סובר כיון דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אין נכון להתפלל על אחרים שיחזרו בתשובה ורק על עצמו יתפלל האדם בכך, אמנם על זה קשא, אם כן איך התפלל משה רבינו ע"ה על יהושע 'יה יושיעך מעצת מרגלים'? ונראה לי בס"ד דיש סברה לומר אם מתפלל על האדם בזמן שהוא צדיק שלא יחטא ולא יכשל שפיר דמי, ורק על אדם רשע שכבר הרשיע, לא יאות למבעי רחמי מקמי שמייא שיחזור בתשובה, כך הוה סבירא ליה לר' מאיר מעיקרא ומשה רבינו ע"ה התפלל על יהושע בהיותו צדיק שלא יכשל בעצת המרגלים. אמנם הרי"ף ז"ל הקשה, כיון דלמסקנא הודה ר' מאיר לברוריה ובעי רחמי והדרי בתשובה איך דוד המלך ע"ה התפלל על אויביו שימותו, וקללם כמה קללות במזמור ק"ט, דבזה נמצא עשה דוד המלך ע"ה כאשר רצה לעשות ר' מאיר מעיקרא, ונראה לי בס"ד שדוד המלך ע"ה ודאי ראה ברוח הקודש שאותם אויבים נטמעו בסטרא אחרא ואין להם תקנה בתשובה.
אי נמי היה יודע שאותם אויבים היו חוטאים ומחטיאים, ומשנה ערוכה היא כל המחטיא את הרבים אין מספקין בידו לעשות תשובה. ובזה יתורץ קושיא שניה של הרי"ף שהקשה על דברי רש"י שהם סייעתא לר' מאיר ובזה ניחא דהכי קאמר מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, שהוא פועל יוצא לאחרים שהם מחטיאים אחרים, ואלו דוקא יתמו, אבל הנך בריוני לא היו מחטיאים אחרים.

שֶׁלֹּא יָלְדָה בָּנִים לְגֵּיהִנּוֹם כַּוָותַייכוּ. קשה גיהנם מאן דכר שמיה הכא והלא כתיב לא ילדה בסתם? ונראה לי בס"ד דדייק לה מדכתיב פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, ולפי פירוש רש"י רצונו לומר גם כן על לידה שהיולדת היא יולדת על ידי חבלים, אך קשה על זה, למה כפל הפסוק דבריו, באומרו לֹא חָלָה כיון דאמר לא ילדה, אלא ודאי פירוש לא חלה לשון חולי והיינו שלא חלה בחולי הנפש, והחולה בחולי הנפש ודאי תוליד בנים לגיהנם. ברם מקשים הוה ליה למימר לא ילדה 'בנים רשעים כוותייכו', ואמאי אמר 'לגיהנם'? ונראה לי בס"ד דודאי גם בישראל יש רשעים, אך כיון דקבלו התורה ניצולים מדין גיהנם קל וחומר מסלמנדרא, ולכן כשאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ברר לפניך שעבוד מלכיות או גיהנם, בירר שעבוד מלכיות, מפני שידע שיקבלו התורה ויש קל וחומר מסלמנדרא דלא תשלוט בהם גיהנם על כן רשעים שבישראל יתכפר עונם בשעבוד מלכיות ויסורין וניצולין על הרוב מן גיהנם, ורק אומות העולם אין להם תקנה אלא בגיהנם, ולכן אמר 'לא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו'.
ועוד נראה לי בס"ד דאף על גב שימצא בישראל רשעים שראוים לירד לגיהנם כגון אותם עמי ארצות עוזבי תורה, מכל מקום יש הפרש בינם לבין אומות העולם בזה, כי ישראל נקראו זרע קודש שבהיות העובר במעי אמו הוא קודש, ולכן כתיב בהו בישעיה (סי' מו, ג) שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם כי בבטן אמם הם קדושים, ורק אחר לידה יבא להם היצר הרע ויתגבר בהם מעט מעט עד שירשיעם, נמצא נכנס בתחום שאינה שלו והרי הוא גוזל ועושק את מקום היצר הטוב והנשמה בזה, מה שאין כן אומות העולם הם רעים מבטן דאתו מסטרא דרע, והיצר הרע בעת שבא אצלם מצא לו מקום הראוי ובשלו הוא משתמש, ולזה אמר 'לא ילדה בנים כוותייכו', רצונו לומר אפילו שיש בהם יורדי גיהנם מכל מקום אינם בני גיהנם מן ההריון ומן הלידה כי הם כשנולדו היו טובים וקדושים.

אֲנַן דְדַרְשִׁינָן סְמוּכִים לֹא קַשְׁיָא לָן. הקשו המפרשים ז"ל דעדיין קשא, דהוה ליה למימר גם ענין גוג ומגוג אחר בריחתו מן שאול והיו באים כסדרן וגם סמוכים? ונראה לי בס"ד דאם היה עושה כן לא היינו מתעוררים לדרוש הסמיכות, ולא היינו מרגישים בטעם זה לומר שמזמור זה נותן טעם למזמור הקודם, כדי שלא יאמרו המועררים כלום יש עבד שמורד ברבו, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בכל הכתוב במקרא, אך עתה שהיפך הסדר, באומרו ענין אבשלום קודם שאול, בזה הורה לנו באצבע להרגיש למה הקדים המאוחר, והרגשה זו תעורר אותנו לבקש טעם על זה, ואז ממילא יאמר לך אדם כלום יש עבד וכו', והנה במאמר הנזכר יובן רמז הכתוב (משלי כג, א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, מושל זה הצדוקי שמתווכח ונלחם עמך, למה הקדים המאוחר מפני שרצונו להכחיש על ידי כך בעיקר הדבר לומר זה שקר ח"ו כי כלום יש שכר וכו', הנה אתה בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ דייקא שתשיב לו למדרש סמוכים כמ"ש ר"י ודוק.

כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹרֵד בְּרַבּוֹ? קשא והלא הוה דור הפלגה, דבשלמא מנמרוד אין להקשות דהתם עשה עצמו אלוה, באומרו שהקב"ה מרוב גדולתו אינו משגיח בתחתונים ומסר העולם להאמצעים, וכן פרעה, אף על פי שאמר מי ה'?! לא מרד, אלא שם הויה לא הוה ידע ליה אלא רק שם אלהים וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, אך דור הפלגה עשו כמו גוג ומגוג שבאו לבנות המגדל לעלות לרקיע להלחם ח"ו, ונמצא דהוה מחשבת פיגול זו בעולם, ונראה לי בס"ד כי המערער יאמר אין הכי נמי הוה כהאי מחשבת פיגול בדור הפלגה, אך אחר דנעשה עונש גדול בהם שאבדו מן העולם בענין רע, תיכף ומיד אז נווסרו כל הרשעים ולא ימצא אחר כך בעולם מרידה כזאת, ועוד דור הפלגה היו קודם יציאת מצרים וקריעת ים סוף שעדיין היו עיני בני אדם סתומות, אבל אח"כ לא ימצא כזאת.

לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד דָּוִד אָבִיו. נראה לי בס"ד שנרמז דוד המלך ע"ה וחמשה עתים בהאי קרא פיה הוא פי ה"א רמז לדוד המלך ע"ה שהוא אחיזתו בה"א אחרונה שבשם, פתחה פתח ה"א הם חמש שירות שאמרם ברוח הקודש, ומ"ש (תהלים קג, א) וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, פירש 'קרב אמי', שהיא הי' קְרָבַי, כלומר מקום דירתי וישיבתי, אומרים שיר לְשֵׁם קָדְשׁוֹ, והיינו שאחר שגדל דוד המלך ע"ה והשיג רוח הקודש צייר בדעתו כאלו הוא עומד בבטן אמו כאשר היה ואומר שירה על חסד זה איך היה עומד גוף בתוך גוף ומשתמר, וכמו שכתבו רבותינו ז"ל על הפסוק (איוב י, יב) חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וכן בכולהו היה מצייר בגודלו בדעתו על כל עת ועת בפני עצמה ואומר שירה על חסדו יתברך.

מַאי כָּל גְּמוּלָיו אָרַ"אֶ שֶׁעָשָׂה לָהּ דַדִים בְּמָקוֹם בִּינָה. נראה לי בס"ד גְּמוּלָיו 'גמול י"ו' והיינו דד דד [16] שמספרם י"ו כלומר מה שגמל עלינו טובה ב'י"ו' שהם דד דד שנתנם במקום בינה שהוא הלב, וגם זה נרמז באותיות י"ו הנז' כי יו"ד ו"ו [32] במילואם הם מספר לב. גם נרמזו הדדים בתיבת גְּמוּלָיו, כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד (במדבר יא, כו) שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, כי דד ימין הוא מאותיות 'אל' דשם אלקים, ודד שמאל מן 'מי' דשם אלקים, והחלב שבהם הוא מסוד אות ה"א דשם אלקים, ותיבת גמוליו בלי יו"ד שמספרה פ"ה [85], ועם הכולל הוא פ"ו כמנין שם אלקים [86], והוא שם אלקים שבבינה שממנו סוד הדדים, גם כָּל גְּמוּלָיו עולה קמ"ה [145] כמנין דדים אלהים [144] ע"ה ודו"ק, והא דאמר שירה על דדים דוקא ולא על שאר איברים, כמו עין ואוזן ופה, שהם מונחים במקום משובח בראש הגוף, היינו משום דאלו האברים שוים הם בכל מיני בריות, מה שאין כן הדדים אשר בבהמות מונחים במקום טנופת, ובאדם במקום בינה, לכך הוא מודה ומשבח על זאת. והנה הטובה של החסד הזה שעשה הקב"ה בדדים היא מגעת לישראל יותר מן האומות, כי באומות אף על פי שגם הם הדדים סמוכים ללב שהוא מקום בינה, עם כל זה אין להם חשיבות בזה והרי כאלו עומדים במקום טנפות, ולכן אמרו רבותינו ז"ל כל היונק מן הנכרים כאלו יונק מן השרץ, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בדרשותי על התורה, (במדבר כג, ט) הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, שבא לשבח את ישראל, הן עם לבדד חלק התיבה לשתים וקרי בה 'לב דד ישכון', שהדד משכנו אצל הלב, במקום בינה, אך זה החשיבות אינה בגוים, וזהו בַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, אין להם חשיבות מצד זה, אף על פי שגם הם הדדים סמוכים ללב.

רָאָה בְּמַפָּלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים. יש להקשות מה נוגע דבר זה לעצמו כדי שיאמר שירה? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה לפי בחינתו לא בא לעולם אלא כדי לזמר עריצים ולהכרית הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה, לכך כל ימיו היה עושה מלחמות למטה, ובזה מכרית הקליפות למעלה, ולכן אמרה לו אביגיל כי מלחמת ה' אדוני נלחם, וזו היא מלאכתו כל ימיו, ובעבור כך חיבר ספר תהלים, והיא ראה ברוח הקודש מפלתן של רשעים, כך חיבר ספר תהלים, אלו הקליפות שהוא מזמר אותם, וראה שהוא מצליח במלאכה זו אשר בא לעולם בעבורה, ואמר שירה על זאת ההצלחה

נִסְתַּכֵּל בְּיוֹם הַמִּיתָה וְאָמַר שִׁירָה. מקשים על המיתה קינה מבעי ליה? ועוד הוה ליה למימר נסתכל במיתה ומהו ביום? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שהאדם בחייו אינו יכול לעשות זווג למעלה על ידי תורה ומצות אלא רק במקום אחיזת שורש נשמתו בלבד, אבל בעת פטירתו מעולם הזה גורם בעלית נשמתו זווג דגדלות בתפארת ומלכות, שהם סוד זו"ן בבחינת כל העולמות כולם, ואז כולם מקבלים שפע מן הזווג ההוא, ועיין שער רוח הקודש (דף כו.), עיין שם. ודוד המלך ע"ה הסתכל במעלה זאת שישיג לעשות ביום המיתה דבר שלא יוכל לעשות בחייו, ואמר שירה. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר עצום מאד דהש"ס מייתי על זה פסוק (תהלים קד, כט) תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן, ומקשים והלא פסוק זה הוא פסוק כ"ט וברכי נפשי הוא פסוק ראשון, ואיכא בינייהו כמה פסוקים המדברים בנפלאות השם יתברך, ומאי חזית לסמוך פסוק ראשון על פסוק כ"ט, ובזה ניחא כי בפסוק ראשון מפורש החסד שאומר שירה בעבורו, והוא מה שאמר אלהי גדלת מאד, שקאי על זווג דגדלות אשר בו הוד והדר לבשת, שכל זה נעשה על ידי אדם, ושואל הש"ס מאי משמע דקאי דבר זה על זווג דגדלות על מה שהוא עושה ביום המיתה, ודילמא על יום אחר המיתה או קודם, והשיב משום דכתיב שם תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, דזה הפסוק ודאי נאמר על יום המיתה, אך אומרו תֹּסֵף רוּחָם, אם הוא לשון אסיפה מן העולם כמו שכתב רש"י ורד"ק ז"ל, קשא, היינו יִגְוָעוּן דנקיט כאן, אלא מוכרח לפרש תֹּסֵף לשון תוספות ורבוי, ובא הכתוב לרמוז סוד הנזכר שביום אשר יִגְוָעוּן אותו היום תֹּסֵף רוּחָם, שיהיו יכולים לעשות בנפש רוח נשמה שלהם זווג עליון כללי מה שלא היו יכולים לעשות בחייהם, ולפי זה מפורש בקרא שיש תוספות ורבוי לאדם ביום המיתה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמרו נסתכל ביום המיתה, לא אמר יסתכל במיתה, והוא על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא דשבת שאמר דוד המלך ע"ה הוֹדִיעֵנִי נָא קִצִּי, ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין קצו של אדם, אמר לו הודיעני באיזה יום מהשבוע, ואמר לו שיפטר ביום השבת, נמצא דוד המלך ע"ה ידע בחייו שיפטר ביום שבת וממילא ידע גם כן ברוח הקודש הריוח המגיע לו מצד יום השבת, כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד ג' פסוקים של צִדְקָתְךָ שאומרים במנחת שבת, א' כנגד יוסף הצדיק ע"ה, וא' כנגד משה רבינו ע"ה, וא' כנגד דוד המלך ע"ה, ששלשתם נפטרו בשבת, ויש תיקון גדול הנעשה במנחת שבת שאין אנחנו יכולים לעשותו אלא על ידי צירוף ג' נשמות הצדיקים ההם, ולכן מזכירים ג' פסוקים אלו עליהם שיהיו בעזרתנו בזה. נמצא יש לדוד המלך ע"ה ריוח גדול מצד פטירתו ביום שבת, שהוא מתמיד בכל שבת עד סוף כל הדורות, וזה שאמרו נסתכל ביום המיתה, רצונו לומר נסתכל ברוח הקודש בריוח שיגיע לו מצד יום המיתה שהוא יום שבת קודש בשעת מנחה ואמר שירה.
או יובן קרוב לזה על פי מה שכתוב בספר הליקוטים בפסוק (מלכים א' א, א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, וז"ל ולכן באה פטירתו ביום השביעי ועלה לקדושה למעלה משבעים למקום הבינה וכו', והניח לו השם מכל אויביו, ובא ליום השבת וכו' נפטר ועלה לבינה עד כאן, עיין שם. ולזה אמר הסתכל ביום המיתה שהוא יום שבת שבו מגיע לו עילוי גדול, והנה פסוק תֹּסֵף רוּחָם וכו' מפורש שפיר על מיתת הצדיקים שהם מתים בנשיקה, כלומר על ידי ראייתם אור פני שכינה בזה נפרדת נשמתם מקרבם להדבק באור השכינה כענין אבן השואבת, וזהו תֹּסֵף רוּחָם, שיהיה לו תוספת זו לראות באור השכינה יִגְוָעוּן, שאין בם מיתה אלא גויעה, ועל גופם אומר אל עפרם ישובון, שבצדקתם קנו שמים וארץ, ונמצא גופם שהוא נברא מן העפר מן עסה של אדם הראשון שהיה עפר, אין זה גזל בידם, כמו שאמר הקב"ה אל אדם הראשון, אלא הם אֶל עֲפָרָם דייקא שהוא שלהם יְשׁוּבוּן ודו"ק.

וּמַטִּיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה. קשה דרך רבותינו ז"ל להזכיר שלשתן יחד 'נפש רוח נשמה', ואם אין מזכירין שלשתם יאמרו אחת מהם, או נפש או רוח או נשמה, וכאן למה זה זכר שתים רוח ונשמה בלבד ולא אמר נפש? ונראה לי בס"ד כי באמת מצינו שהחכמים בוראים אדם או בהמה בספר יצירה ומשתמשין בם, ואיך אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ, אך ידוע דהבוראין בספר יצירה חסר מהם שנים שאי אפשר להם לעשות, הא' שאין יכולים לברא בריה ועובר בתוכה שזה הוא צורה בתוך צורה, והב' שאין יכולים לברא באותה בריה כח הדיבור, וכמו שאמרו בגמרא דרבא ברא גברא ושדריה קמיה דרב פפא, ולא היה יכול לדבר, ואז ידע שהוא נברא על ידי ספר יצירה, והטעם כי בנפש יש בה חלקים של נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכח המעשה של הגוף בא מן חלק הנפש, וכח הדיבור בא מן חלק הרוח, וכמו שפירש בתרגום רוּחָא מְמַלְּלָא, וכח המחשבה בא מן חלק הנשמה שבאותה הנפש, והבוראים בספר יצירה אין יכולים למשוך לאותו הנברא אלא חלק נפש שבנפש, ולכך יכול אותה הנברא לילך ולשמש, אבל חלק הרוח וחלק הנשמה שבנפש אין יכולים למשוך לו, ולכך אין לו כח הדיבור ולא כח המחשבה והדמיון, ורק הוא יתברך לבדו יכול ליתן זה, ולזה נקיט כאן רוח ונשמה בלבד ולא זכר נפש.

מַאי כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ? מקשים, והלא כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ הוא רישא דקרא, וצריך לשאול על זה תחלה, ואחר כך יפרש מה שאמרו אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ? ונראה לי בס"ד כי בתחלת דבר לא שייך לשאול מַאי כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ, רצונו לומר דקאי על אלהותו יתברך שאין בלתו אלוה אחר, וכיוצא בזה יש כמה מקראות שאומרים שבח זה שאין אלוה בלתו ומה שאלה יש בזה, אך אחר ששאל על מה שאמרו אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ, ופירש לו אין צור, דלפי זה איירי קרא בשבח השם יתברך בענין מציאות האדם בלידתו בעולם הזה, השתא קשא לפרש רישיה דקרא כי אין בלתיך בענין האלהות, דמה שייכות לשבח זה עם שבח זה דנקטינהו בחד קרא בזה אחר זה, לכך פירש אין לבלותיך, כי בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו, דהשתא כוליה קרא איירי בשבחו יתברך במציאות האדם בעולם הזה, דאף על גב דשלשה שותפים באדם, הקב"ה ואביו ואמו, דלכך אמר נעשה אדם בלשון רבים, דהשוה אותם עמו, אך ודאי באמת אל מי תדמיון אל, כי אב ואם מעשה ידיהם מבלין אותם, שהם מתים והבן שלהם עודנו חי שקובר אותם, אבל הקב"ה הוא מבלה מעשה ידיו, שכולם ימותו ורק הוא חי וקיים לעד, ועוד אין צייר כאלהינו, כי אב ואם צרו צורה, אין יכולים להטיל בה רוח ונשמה וכו', והקב"ה צר צורה בתוך צורה, נמצא לפי זה כוליה קרא בשבח השם יתברך על מציאות האדם איירי, ונראה לי לכן תמצא שמו יתברך יתמלא במלוי ההין [י״וד ה״ה ו״ו ה״ה] שעולה מספר המלוי שוה לאותיות הפשוט, רמז שהקב"ה צר צורה בתוך צורה.

מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּחַדְרֵי חֲדָרִים. נראה לי בס"ד הכונה כי עיקר השראת שכינתו יתברך הוא בעולם האצילות, וחדרי שתים שהם עשיה ויצירה, וחדרים שתים, שהם בריאה אצילות, ועל זה אמר אליהו זכור לטוב, אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא דכל סתימין, וכן הנשמה משכנה לתוך המוח, ויש כאן ארבעה שהם חדרי חדרים, והם עור הראש, ובתוכו עצם הגולגולת, ובתוכו הקרום, ובתוך הקרום, המוח, והנשמה יושבת במוח.

יָבֹא מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִּשָׁה דְּבָרִים וִישַׁבֵּחַ וְכוּ'. ונראה לי הטעם שיש לנו רשות לשבח מפני דהוה הכל בפניו וחשיב מקצת ושרי, לכן מי שיש בו דברים הללו דמוכח מנייהו דהכל בפניו וישבח וכו'

וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה. נראה לי בס"ד ישעיה הנביא ע"ה אומר אני צריך להיות שר על חזקיה, והוא טוען אני ראוי להיות שר על ישעיה, נמצא כל אחד אומר אני שר, מה עשה הקב"ה שלח דבר נבואה בפה ישעיה לומר לו אֶל בֵּיתֶךָ וכו', נתחברו אותיות פה עם אותיות שר ונעשית פשרה, ואמר לו שיאמר לחזקיהו צַו לְבֵיתֶךָ, אמרו רבותינו ז"ל אין לו אלא חסרון ואין בית אלא אשה, וזכר לו גם כן שם צבאות אשר חנה חידשתו בבקשתה על בנים.

אָמַר לֵיה מַאי כּוּלֵיה הַאי? קשא, הלא הוא הגיד לו הדברים בשם ה' שכך גזר עליו, ועל גזירת השם יתברך לא שייך לומר מאי כוליה האי, דודאי לא עביד דינא בלא דינא? ונראה לי בס"ד לא על גוף הגזירה קאמר כן אלא כונתו על לשון שדבר בו עמו, שאמר לו כי מת אתה, ולא אמר לו תמות לעתיד, דנמצא שאמר לו גם בעודו חי הוא מת, ולכך אמר ליה מאי כוליה האי, שאתה מדבר בלשון לקרותי מת ועודני חי, ואמר לו משום דלא עסקת בפריה ורביה, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה נקרא מת בעודו חי, דכתיב (בראשית ל' א') הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ולכן גם אתה נחשב כך.

בְּהַדֵּי כִּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לָמָּה לָךְ. נראה לי בס"ד רצונו לומר אפילו אם יהיה רשע גמור יש תקוה שהקב"ה יעזרהו לעשות תשובה, ואז חותר לו חתירה מתחת כסא הכבוד לקבלו מפני המקטרגים, וכאשר עשה כן באמת למנשה בנו, ולזה אמר 'בהדי כבשי דרחמנא', 'כבשי' דייקא, כלומר התקוה מצויה בחסדו יתברך.

כֵּלֵה נְבוּאָתְךָ וְצֵא. קשה מאי כלה והלה כלה נבואתו, שאמר לו כל מה שראה בעבורו? ונראה לי בס"ד כי באמת חזר הדיבור אל ישעיה באותו מעמד שבעודו שם (מ"ב כ' ד') וְלֹא יָצָא חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר הֳ' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ וכו', ולכן נראה שחזקיהו ידע ברוח הקודש שיש לו נבואה אחרת עליו עתה, לכך אמר לו 'כלה נבואתך וצא', כלומר אני רואה שעדיין יש דברים אחרים שלוחים אלי על ידך, ולכן אל תמהר לצאת אלא כלה נבואתך החדשה וצא, או אפשר אף על פי שלא ראה זה ברוח הקודש, הוא היה לו בטחון גדול בהשם יתברך שישמע תפלתו וישלח דבר נבואה חדשה לטובה אליו על ידי ישעיה הנביא ע"ה, וכאשר היה באמת.

אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אֶל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. נראה לי בס"ד חדה, חד ה"א, רמוז לאות ה"א אחרונה שבשם שהיא דינא קשיא, והיא פועלת הדין, מה שאין כן ה"א ראשונה, ולזה אמר חרב של חד ה"א מונחת על צוארו וכו', אי נמי אפילו חרב חד בחמשה גבורות של שמות אלהים, וזהו חד ה"א, ואומרו אל יתייאש מן הרחמים, נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (ישעיה לו, ו') חֶרֶב לַהֳ' מָלְאָה דָם, שהוא דינא קשיא, ויתמתק על ידי שם קדוש נקרא נח"ל הרמוז בראשי תיבות נצר חסד לאלפים, שהוא נמשך מן מזל העליון מתיקון הח' הנקרא נצר חסד, ותיקון הט' הנקרא לאלפים, ובשם זה מכוונים בסוד התשליך ביום ראש השנה למתק הדינין הקשים, כנזכר בשער הכונות, יעיין שם. והנה אם תוסיף על מספר חרב [210], שהוא דינא קשיא, מספר שם הקדוש נחל [88], שבו מתמתקין הדינין הקשין, אז יהיה מספר רחמים [298] שיתמתק הדין ויגברו הרחמים, וזהו שאמר 'אפילו חרב חדה', רצונו לומר חד ותקיף, שהוא מה שאמר הכתוב חרב לה' מצאה דם על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים, כלומר מצירוף הרחמים הנזכר לעיל, כי יש תקוה שימשך שם נחל ויהיה החרב צירוף רחמים.

חַד אָמַר חָזִי רֵישָׁה דְאִמָא לִמטוּי בֵּיה גְלַדנָאִי. הנה לפי סדר שמותם דנקיט הש"ס נראה שזה הראשון שאמר למטוי ביה דלדנאי היה מנשה? ונראה לי בס"ד לכך אמר דברים אלו, כי מזליה חזי שסופו לעשות תשובה ולהתתקן, ובני אדם נמשלו לדגים כנזכר בקהלת, ואמר חזי זכות אבא שיגין למטוי ביה גלדנאי הם בני אדם הרשעים, שיתבשלו ויתוקנו באש התורה, אבל רַבְשָׁקֵה אמר דבר רע ומר מאד להקריב לעבודה זרה, לכך כיון שחבטו מת תיכף על ידי נפילה זו מן השמים, כי ודאי הוא לא חבטם חביטה שיש בה שעור להמית, אלא מן השמים עשו כך לטובתו, ולכן נקרא רַבְשָׁקֵה אותיות בהשקר שהיה דבק בו, והא דארכבנהו אכתפיה, ודאי לא היה מזלזל בכבוד מלכות לפני בני אדם, אלא עשה כן בהצנע, וכונתו לשם שמים, לחבב התורה בעיני הילדים האלה בראותם שהוא מלך ומרכיבם על כתיפו בשביל ללמוד תורה.

קָרֵי אֲנַפְשֵׁיה (ישעיהו לב, ז) וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים. נראה לי בס"ד דהאשה נקראת כלי של בעלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וכן שלחה אשתו של רבי אלעזר לרבי כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול, והוא בטח שיגיע לו מצדה בזכות אביה איזה סיוע ועזר לדבר זה, ועתה בראותו כי לא הועילה גם מצידה לכך אמר וכלי, הוא שהיה כלי במצוה זו של פריה ורביה שלא נשא אשה מתחלה, הנה קרה לו שגם כליו מצד אשתו גם כן נפקי רעים ונ"ל, לכך אמר הנה לשלום מר לי מר, כי מנשה רבשקה ראשי תיבות מר, ואין שלום אלא אשה והוא קיוה כימן השלום הנשואין שנשא בת ישעיה יצא לו בנים טובים, ועתה ראה כי מן השלום יצא לו מ"ר, יען לי מר ראשי תיבות מנשה רַבְשָׁקֵה.

בַּהֲדֵי כִּבְשֵׂי דְּרַחְמָנָא לָמָּה לָךְ. נ"ל בס"ד, המלוי של אותיות רַחֲמָנָא כזה: רי"ש חי"ת מ"ם נו"ן אל"ף, הוא אותיות לְנַפְשׁוֹתָם. והמלוי הזה קרי ליה 'כבשי דרחמנא' כי המילוי כבוש תוך אותיות הפשוט. ורמז לו, אתה אינך עושה אלא הגופים שלהם, אבל הנפשות הקב"ה עושה ונותן. ואין האדם עושה רע אלא על ידי התחברות נפשו בגופו, כי נפשו בהיותה תחלה תוך הסיגים והקליפות מכח חטא אדם הראשון, יש גובר עליה הרע וחוטאת, ואתה מה לך להביט על הגופים שיש לך שותפות בהם, הבט לנפשותם שאין לך שותפות בהם, ועל כן אין לחוש לעצמך ולהמנע מן פריה ורביה שעושה גופים ואינה עושה נפשות.

אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. י"ל למה הוצרך לומר חַדָּה, די למנקט חֶרֶב סתם? ונ"ל בס"ד, דאיתא בזוהר הקדוש (משפטים קטו:) יו"ד 'רישא' דחרבא, וא"ו 'גופא' דחרבא, ה"א ה"א 'תרין פיפיות' והיינו: כל דבר הנשלח על ידי הנביא הוא חותך כחרב זה שחותך, כן זה הדבור מוכרח שיתקיים. אך יש לדיבור ב' פיפיות, פירוש: שני פירושים, שסובל פירוש א' לטובה ופירוש א' להיפך. ואלו שני הפירושים שיש במשמעות הדיבור הם כנגד ב' ההי"ן, והיינו: פירוש שהוא לטובה כנגד ה"א ראשונה, ולהיפך כנגד ה"א אחרונה. ולז"א ה"א ה"א תרין פיפיות. ולז"א: אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה, פירוש: שראה הנביא דיבור שאין לו פירוש לטובה שהוא כנגד חד ה"א, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים, אלא יצפה להשי"ת שיהפוך לו הרעה לטובה, ולז"א: חֶרֶב חַדָּה קרי בה: חד ה"א.
[נוסח אחר] הא דאמר חֶרֶב חַדָּה, ולא אמר חֶרֶב סתם נ"ל בס"ד, דאמרו בזוהר הקדוש (משפטים קטו:) יו"ד 'פומא' דחרבא, וא"ו 'גופא' דחרבא, תרין ההי"ן, הם תרין פיפיות דיליה, ופירשתי בס"ד (לעיל) מה הרמז שיש בשתי פיפיות? ואמרתי, כי כל דבר קשה שיגיד הנביא בדבר ה', יש לו פירוש לטובה, ופירוש להיפך. דאם זכו יתקיים בהם פירוש הטובה, ואם לאו פירוש ההיפך. אך יזדמן דבר נבואה, שאין בו פירוש לטובה כי אם לרעה, ונמצא זה יש לו ה"א אחת, שהיא כנגד הקושי אל אותו דבר. ולזה אפילו חֶרֶב חַדָּה פירוש: חד ה"א, שאין לו פירוש שני שהוא לטובה, דאז הוי חֶרֶב זה בעל פה אחת, ולא כנגד ב' ההי"ן שהם תרין פיפיות, וא"כ הדבר קשה מאוד, עם כל זה לא ימנע מן הרחמים.

גמ' בעי רחמי. עיין תענית כג ב ובזוה"ק פ' וירא במדרש הנעלם בפ' המכסה אני מאברהם:

שם דנפקי מינאי. עי' טורי אבן ר"ה יז ב ד"ה ל"ק:

שם אפילו חרב חדה. עי' תוס' נדה טז ב ד"ה הכל:

בגמרא אמר ר"י משום רשב"י מה דכתיב פיה פתחה בחכמה כו' לא אמרו שלמה אלא כנגד דוד אביו כו'. אגדה זו אומרת דורשני דמלבד שאין רמז לדרש זה כלל בפסוק זה דפיה פתחה בחכמה ואף לא בכל אותה פרשה דאיירי באשת חיל ממש והנמשל הוא כנגד התורה אלא דיותר יש לתמוה דלפי זה שאמרו שלמה כנגד דוד אביו א"כ הול"ל פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו ולמה קאמר הכל בלשון נקבה ואפשר ליישב כדאשכחן בגמרא כל היכא שמזכיר רוח הקודש מזכיר בל' נקיבה וכדפרש"י נמי הכא שרתה עליו רוח הקודש מ"מ זה דוחק גדול כיון שרוח הקודש גופא לא נזכר כלל בזה הפסוק. ובעיקר הדרשה יש לתמוה יותר דענין ה' עולמות הללו מה טיבן דנהי דארבעה מהם שייך שפיר לכנותן בלשון עולמות שכל א' מהן הוא עולם חדש לפי השתנות כל ימי האדם מיום הווצרו בבטן עד יום המיתה ועד בכלל דהיינו זמן העיבור והלידה והיניקה ויום המיתה מ"מ ודאי מלבד זה יש שינוי זמנים בערך שנות האדם כמו שמנו חכמים במס' אבות וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא ומה נשתנו אלו מאלו לקרותן בלשון עולמות מיוחדים וביותר יש לתמוה מה שאמר ראה במפלתן של רשעים וקרא ג"כ בלשון עולם מיוחד ומה טעם יש בדבר כיון שזה ענין אין לו יחוס כלל בערך שנות האדם כמו באינך. והנלע"ד ליישב הכל בהערה אחת לפי מה שמצאנו בס' הזוהר ובספרי המקובלים שחמשה מיני נשמות מצינו באדם והן נפש רוח נשמה חיה יחידה וכמו שיסד הקליר במוסף דר"ה והענין מבואר יותר במקובלים ששלשה מהם שהם נפש רוח נשמה ישנן בכל מיני בני אדם דהיינו נפש הוא נפש התנועה הנתונה בו משעת העיבור שבאותו זמן מתחיל הולד להתנועע ונפש זו היא מספירת המלכות שביו"ד ספירות וחלק נשמת הרוח באה לכל אדם משעת הלידה והיא מס' התפארת שבי' ספירות וחלק נשמת הנשמה ממש באה לו משעת היניקה והיא מס' הבינה הנקראת אמא עלאה והיא אם הבנים כדכתיב כי אם לבינה תקרא על שם שכל השבעה מדות התחתונות יונקות ממדה זו כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ודבר זה מבואר בתכלית בספרי המקובלים כנודע סוף דבר שג' חלקי נשמות שהם נפש רוח נשמה הם בהכרח בכל אדם בזמן עיבור ולידה ויניקה אלא שאם זכה הצדיק זוכה לנשמה יתירה העליונה הנקראת חי' והיא ממדת חכמה ודבר זה אי אפשר להמצא כי אם כשמגיע האדם לכלל גדלות היינו שהוא בן י"ג שנים ויום אחד שאז נתחייב במצות ונכנס בו היצ"ט ומאז ע"י מעשיו זוכה מעט מעט ע"י התגדלות לנשמת חיה הנזכרת. אמנם כן החלק הה' שהיא נשמת יחידה אין שום אדם זוכה בו בחייו אפילו צדיקים גמורים זולת משה רבינו בלבד ולא זולתו. אבל הצדיקים גמורים ודאי זוכי' לנשמת יחידה לאחר מיתתן. ונמצא כל זה הענין בספרי הקבלה ובספר הזוהר. נמצינו למידין שאגדה זאת מפורשת היטב כפתור ופרח שלזה הענין נתכוון רשב"י בעצמו שהוא בעל אגדה זו דהני החמשה ברכי נפשי שאמר דוד ע"ה הם כנגד ה' חלקי מיני נשמות הנזכרים והמה מסודרים לפנינו כסדר נכון שג' ראשונות הם בזמן עיבור ולידה ויניקה כמבואר ובזה יבא ג"כ היטב מה שנזכר באגדה זו שאמר שירה על מה שעשה לה דדים במקום בינה והיינו כמו שזכרנו זאת הנשמה הג' שנקראת נשמה שבאה בזמן היניקה היא באה ממדת בינה ממש אמנם לחלק הד' שהיא חלק הנשמה הנקראת חיה והיא באה ממדת חכמה וכבר זכרנו שאין זוכה בה אלא אדם צדיק אשר בארץ שזוכה בה ע"י מעשיו הטובים בשעה שנכנס בו היצ"ט ולפ"ז שפיר קאמר שראה דוד במפלתן של רשעים ומייתי עלה קרא דיתמו חטאים כו' והיינו ממש כמו שזכרנו שענין מפלתן של רשעים היינו ודאי מפלת היצה"ר כמבואר להדיא באגדה הקודמת מי כתיב יתמו חוטאים יתמו חטאים כתיב ובודאי כשהאדם זוכה לנשמת חי' ע"י מעשיו ומגביר היצ"ט על יצה"ר אין לך מפלה של רשעים גדולה מזו כמ"ש דוד ולבי חלל בקרבי ודרשו רבותינו כנגד יצה"ר והיינו נמי סיפא דקרא ורשעים עוד אינם. אמנם על חלק נשמת יחידה שכבר זכרנו שהיא באה לאחר מיתה היינו דקאמר כיון שנסתכל ביום המיתה אמר שירה כן נ"ל:

שם אמר רב המנונא מאי דכתיב מי כהחכם כו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעה"ז ולא תחי' לעה"ב אמר ליה מאי כולי האי כו'. ולכאורה לשון מאי כולי האי אינו מדוקדק ובדרוש העליתי דהכי פירושו דאהא דקאמר ליה ישעיה מת אתה בעה"ז ולא תחי' לעה"ב אהדר ליה חזקי' שפיר מאי כולי האי פי' למה הוצרכת לכפול בלשון דבמאי דקאמרת מת אתה לחוד הוי ידענא שפיר דאעה"ב קאמר דאי לענין עה"ז אין צורך דהא עד חזקי' לא הוי מאן דחליש ואיתפח כדאי' בפ' הפועלים אע"כ דאעה"ב קאי ואהא אהדר ליה ישעיה שפיר משום דלא עסקת בפרי' ורביה א"כ לפ"ז שייך לומר כי מת אתה אהא מלתא גופא שלא היה לו בנים וכל שאין לו בנים נחשב כמת ומש"ה הוצרך לומר ולא תחי' לעה"ב ודוק:

הוה קבעי רחמי עלייהו וכו'. הדבר יפלא דלשון בעי רחמי עלייהו משמע שעליהם בקש רחמים וא"כ איך קאמר דלימותו ואין זה בקשת רחמים עליהם אדרבה הי' מעורר עליהם מדת הדין ועוד מאי כי היכי דלימותו והוה לי' למימר בעי רחמי עלייהו דלימותו. וע"ק ואטו מי לא ידע ר"מ דגם ענוש לצדיק לא טוב וכמבואר לעיל דף ז' ע"א. ונראה דר"מ הוה חזי בהני בריוני שהם רשעים גמורים וראה שהק"בה נותן להם כל טוב בעוה"ז והבין בזה שהם מאותן דכתיב בהו ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו וזה הוא מדה"ד הגמור על שונאיו של הק"בה להאבידם מעוה"ב (עיין בדברינו לקמן על מאמרו של רשב"י פי' פתחה בחכמה) ובעי ר"מ רחמי עלייהו שלא יתנהג הק"בה עמהם כמדתו עם שונאיו רק ירחם עליהם להענישם ולפקוד עונם בעוה"ז וממילא ימותו בעונם וזהו בעי רחמי עלייהו כי היכי דלימותו וברוריא גם מזה מנעתו רק יבקש רחמים שישובו בתשובה:

מי כתיב חוטאים וכו'. הנה אף שברוריא הביאה הוכחה לדברי' ור"מ שמע וקיבל דברי' אעפ"כ אנו רואים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהרי ר"י ברי' דר"ש ב"פ לעיל ור' יוחנן לקמן משום רשב"י בהני חמשה ברכי נפשי מקומי להאי קרא במפלתן של רשעים ולקמן בדברי ר"י משום רשב"י יתבאר בדברינו:

למה נסמכה פרשת אבשלום וכו' והא דלא הקדים פרשת הך דברחו מפני שאול גם לפרשת גוג נלע"ד שרצה דוד שתהי' פתיחת ספר תהלים בפרשה החביבה עליו המתחלת באשרי ומסיים באשרי:

כלום יש עבד וכו' ואף שכבר מצינו פרעה שהי' עבד מורד על אדוניו כדכתיב שאמר למשה מי ה' אשר אשמע בקולו מ"מ אין מרידתו זאת דומה למרידת גוג שתשובה זו אינה מורה שהוא סובר להלחם עם ה' בחוזק יד אבל הי' מאותן האומרים עזב ה' את הארץ כי אין כבודו להשגיח בשפלים ולכך מסר עולמו ביד המזלות וה' בוטח במזלו שהוא מזל טלה ראש המזלות ואף שהאמת הוא שפרעה מרד ג"כ מרידה כגוג וכן עוד הרבה רשעים כיוצא בו כגון נמרוד וחביריו מ"מ לא מצינו ראי' ע"ז בתורה שיסופר בכתוב אופן מרידתם על זה הדרך אבל על גוג אמר דוד ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו מבואר שנתנבא שיוסדו יחד על ה' כביכול לנתק מהם מוסרותימו במלחמה ובחוזק יד ובזה חשש דוד שיאמרו כלום יש עבד שמורד על אדוניו מרידה כזו ויכחישו את נבואתו ולכן הוצרך להביא דמיון מאבשלום ובזה ניחא מה שמסיים אלא הוי הכא נמי הוה ולפי דקדוק הלשון הוה לי' למימר הכי גמי עתיד למהוי ורש"י באמת נדחק לפרש הוי סופי' להיות ולדידי ניחא דבודאי כבר הי' ג"כ רשעים נמרוד וחביריו שידעו רבונם ונתכוונו למרוד בו:

אמר ר"י משום רשב"י מ"ד פיה פתחה בחכמה וגו' כנגד מי אמר שלמה וכו'. במאמר הזה יש הרבה פליאות חדא מאי קשיא לי' במקרא הזה להוציאו מפשוטו כמו כל פרשת אשת חיל שהנמשל היא התורה. ועוד אף לפי דרשתו אכתי מה ענין דבר זה להני ברכי נפשי ואטו כל שאר ספר תהלים לא אמר דוד בחכמה וגם תורת חסד על לשונו בכל ספר תהלים. וגם למה ביניקת השדים אמר אל תשכחי ומה מקום לשכחה והלא הוא יונק משדים ואם הכוונה שהשירה אמר בגדלותו כששרתה עליו רה"ק כמו שפירש"י וא"כ גם בשירה שאמר על היותו דר במעי אמו הי' לו לומר אל תשכחי כל קרבי. ועוד שהוא מפרש יתמו חטאים על מפלת הרשעים א"כ הדרא קושית ברוריא לדוכתא דה"ל למכתב יתמו חוטאים ועוד יפלא איך אמר שירה על מפלת הרשעים והרי כשטבעו מצרים בים לא הניח הק"בה למלאכים לומר שירה שאמר להם הק"בה מעשה ידי טובעים בים ואתם רוצים לומר שירה ובחלוץ של יהושפט לא נאמר כי טוב בהודאה לפי שאין טוב לפניו מפלתן של רשעים כמפורש במס' מגילה דף י' ע"ב ור' יוחנן גופי' הוא שם בעל המימרא. וראיתי למהרש"א בח"א לעיל דאמרינן שלא אמר דוד הללוי' עד שראה מפלת הרשעים שכתב מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הל ביום אחרון של פסח משום שאמר הק"בה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה והרי כאן לאמר בהיפך שלא אמר דוד הלל עד שראה מפלתן של רשעים עכ"ל מהרש"א ולא ידעתי איך נעלם ממאור עינינו המהרש"א שהוא מפורש בגמ' במס' מגילה ואם ירצה המהרש"א לחלק בין הלל לשירה קשה תינח לעיל דאמר שלא אמר הללוי' עד שראה מפלתן של רשעים אבל כאן בדברי ר"י משום רשב"י קאמר שדוד אמר שירה כשראה מפלתן של רשעים. ולבאר כל חמירא שבאגדה זו נלע"ד דעל קרא דפי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה הוה קשי' לי' אם על התורה קאי איך שייך לומר פתחה בחכמה והלא כל התורה כלה מלאה דברי חכמה וה"ל למימר פיה מלא חכמה. וכן בסיפי' דקרא ותורת חסד על לשונה הוה קשי' קושית הגמ' בסוף פרק לולב וערבה וכי יש תורה שאינה של חסד שהוצרך להעיד על התורה שהיא של חסד ולכן ראה רשב"י לומר שמקרא זה אמרו שלמה כנגד הנך ברכי נפשי שאמר דוד אביו והנה הראשון שבהנך ב"כ הוא ברכי נפשי וגומר וכל קרבי ודרשוהו מאמר זה על הזמן שדר במעי אמו והנה לא פירשו כאן מה ראה שם איזה דבר שאמר עליו שירה כאשר פירשו באחריני שאמר יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים וכן ינק וכו' ונסתכל בדדי' וכן במפלתן של רשעים אמר ראה במפלתן וכן ביום המיתה אמר נסתכל ביום המיתה (ולקמן נבאר מה ההסתכלות הוא ביום המיתה) וכאן על דירתו במעי אמו לא פירש מה ראה ואם ראה קרבי אמו ה"ל למימר דר במעי אמו ונסתכל במעי' וקרבי' ואמר שירה:

ולכן נלע"ד דבמס' נדה אמרו דם נעכר ונעשה חלב ונלע"ד דהתחלת הפיכת הדם לחלב מתחיל מימי העיבור ולכן גם אז אין הנשים רואות דם כלל והחוש יעיד ע"ז דעינינו רואות דרוב נשים עוברות וכמעט כלם כשמגיעים לחדשים האחרונים הסמוכים ללידה כבר יש להם חלב בדדיהן ומה לי להביא ראי' מן החוש שלנו והדבר מפורש במס' יבמות דף מ"ב ע"א דקאמר התם וכי מלו שלשה חדשים לבדק ופירש רש"י לבדק בדדים כדרך נשים וכו' הרי שדרך נשים עוברות שתכף כשהוכר העובר יש להם חלב בדדיהן וא"כ גם פסיקת דם כדה שבימי העיבור הוא משום דדם נעכר ונעשה חלב (וברש"י במס' בכורות לא משמע כן) ואמנם החלב שבעת ההיא אינו לצורך מזון העובר בשעתו במעי אמו שהרי אז הוא אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותת כמפורש במס' נדה דף למד ע באבל הוא הכנה למזונו אחר שיצא לאויר העולם ויצטרך לינק ובסוף מכילתין דף ס' ע"ב בברכת אשר יצר כתבו התוס' בד"ה אשר יצר בתנחומא ויברא אלקים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל. העולה מזה גם הכנת מזון התינוק שהוא מוכן קידם צאתו לא"ה הוא בחכמה. וזהו כוונת רשב"י מ"ד פ' פתחה בחכמה וכבר הקדמתי שעקר הקושיא על לשון פתיחה ולכן אמר שלא אמרו שלמה אלא כנגד דוד אביו שאמר חמשה שירות והנה פתיחת כל השירות הוא ברכי נפשי וגו' וכל קרבי וגו' על שדר במעי אמו ונתן עתה שיר ושבח על הכנת המזון לו אז קודם שיצא לאויר העולם ולכן אמר עליו שלמה פי' פתחה בחכמה שפתיחת פי' של רוח הקודש ששרתה על דוד הי' ליתן שירה על דבר שהוא בחכמה דהיינו הכנת מזונו קודם צאתו לעולם ולכן לא אמר כאן לשון ראה מתרי טעמי חדא שאין כאן דבל הנראה כי אין כאן דק מניעת הוסת ועוד שאז בשעתו בשעת ראי' לא הי' לו שום תועלת מזה רק אח"כ כשינק הרגיש בטובה למפרע וראה שייך על טובה שרואה בשעתו. ואמר אח"כ כשינק משדי אמו נסתכל בדדי' אמר ברכי נפשי וגו' ואל תשכחי כל גמוליו והיינו שקבע דדים במקום בינה והטעם כדי שלא ינק ממקום הטינופת או משום שלא יסתכל במקום ערוה ולכאורה יפלא ואטו כל שאר בעלי חיים יש להם דדים במקום ערוה וטינופת הלא אף שאין דדיהן למעלה מן הלב במו בבנות אדם אבל אכתי אינם כ"כ למטה שיהיו במקום ערוה וטינופת ממש ולמה באשה אי לאו שקבע דדי' במקום בינ' היו קבועים במקו' ערוה וטינופת ממש. ונראה דשפיר היו ראוים באשה להיות ממש במקום ערותה דלפמ"ש שדם נדה הוא החלב שדם נדה נעכר ונעשה חלב א"כ ראוי שממקום שיוצא דם נדה משם יצא החלב משא"כ בשאר בע"ח שאין לנקבותיהן שום דם נדה כלל כידוע לכל בעלי המחקר ולכל הרופאים שזה הוא רק באשה וא"כ אף שבשאר בע"ח אין דדיהן במקום הערוה היינו משום שאין החלב שלהם בא כלל מדבר שפתח יציאתו הוא במקום הערוה אבל באשה שמקור החלב בא מדם נדה היו דדי האשה ראוים להיות בפתחי נדה והק"בה גמל עם האדם מידת טובו וקבעום במקום בינה. וזהו כוונת דוד ואל תשמחי השירה שנתת על היות במעי אמך שהכין לך אז מזונך שהדם נעכר ונעשה חלב ובזה תדעי כל גמוליו שגמל עמך וקבע דדים במקום בינה:

ועכשיו נבוא לסוף דברי שלמה ותורת חסד על לשונה וכבר כתבתי שהקשה לרשב"י קו' הגמ' במס' סוכה וכי יש תורה שאינה של חסד שהוצרך לפרש שהיא של חסד ולדידי יש אפילו מקום לחזק הקושי' ולהקשות וכי משכחת לה תורת חסד כלל והלא במס' ר"ה דף י"ז ע"ב רמי אילפא כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת וכו' הרי שחסד ואמת שתי מדות הן ונגדיות זו לזו ובמס' ע"ז דף ד' ע"ב אמרו תורה דכתיב בה אמת אין הק"בה עושה לפנים משה"ד ע"ש ואכ"ק טובא איך מיחס להתורה תורת חסד אדרבה המיוחס לתורה הוא תורת אמת. ואמנם אומר אני שהרי עכ"פ אנו מוכרחי' לתרץ לפי מה דמתרץ אילפא במס' ר"ה מתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד א"כ אמת אינו מדת רחמים ואפי' התורה שנקראת אמת אין הק"בה בשעה שעוסק בה עושה לפנים משה"ד ואיך נחשב מדת ואמת בכלל י"ג מדות דכולהו רחמי נינהו ועיין במס' ר"ה שם בתוס' ד"ה י"ג מדות בהג"ה שם וכן בדברי הרא"ש שם לכולהו ואמת הוא נמנה בי"ג מדות ויותר מזה אני תמה שהתוס' בהג"ה שם שמנו ארך אפים לשתי מדות דהיינו לצדיקים ולרשעים הוצרכו לפרש דלפעמים הוא גם לרשעים לטובה שאולי בין כך יעשו תשובה ע"ש וא"כ איכא לתמוה איך נחשב ואמת למדת הרחמים. ואומר אני אף הא לא תברא דלפעמים מדת ואמת שמורה שאינו עושה לפנים משה"ד רק יקוב הדין ההר הוא עצמו מדת הרחמים ודע כי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב והטעם כי אין היותר רשע שבישראל שלא עשה לפעמים איזה מצוה ואחר שקיבל עונשו על עבירות סוף שיש לו חלק לעוה"ב חבל אם הרשע מן אותן שנאמר עליהם ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו נמצא מקבל שכר מצותיו בעוה"ז ולא נשאר לו כלום בעוה"ב זהו מפלתן של אותן רשעים שיש להם לעתיד מפלה שאין לה שום תקומה ועל אלו כ' הרמב"ם בפ"ח מתשוב' הל' ז' שהיא הנקמ' שאין נקמה גדול' שהוא הכלי' שאין אחרי' תקומה ע"ש נמצא שמה שלפעמים עושה להרשע לפנים משה"ד כי שורת הדין הוא רשע בעונו ימות והק"בה מאריך אף לרשעים ומאריך ימיו כדי שיקבל בהם שכר מצותיו בעוה"ז להאבידו אם הרשע בין כך חוזר ומתנחם על רשעו וחוזר בתשובה הוא למפרע מדה טובה ולכן חשבו התוס' ארך אפים לשתי מדות אבל אם אינו חוזר בתשובה אז הוא מדת הדין ונתקיים בו ומשלם לשונאיו להאבידו ולזה הרשע אם הק"בה הי' מתנהג עמו במדת ואמת ולא הי' מאריך אפו רק הי' תכף גוזר עליו שימות בעונו הוא לו טובה ששוב יהי' לו תקומה לעוה"ב ואחר כל עונשי הגיהנם הי' זוכה לעוה"ב והי' לו תקומה ולא היתה מפלתו מפלה גמורה וחלוטה נמצא שלזה הוא מדת ואמת הוא חסד ורחמים וברוריא שאמרה לר"מ דמי כתיב חוטאים חטאים כתיב היינו דמשמע הכי ומשמע הכי ומשמע שימותו ומשמע נמי שישובו בתשובה וברוריא אמרה לר"מ שראוי לו לכסות תחלה להתפלל שישובו בתשובה אבל הקרא משמע הכי ומשמע הכי וכל היכי דקרית להאי קרא אמר דוד שירה עליו שאף אם קרית לי' חטאים בחטף פתת והיינו שימותו הוא מדת ואמת והיא לטובה שלא יפלו במפלת רשעים גמורים לבאר שחת שאין להם תקומה:

ואולי זה פירוש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו פי' מה שאתה משלם תכף כמעשהו הוא חסד. וגם יש לומר בזה רמז למה שאמרו חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת וכשראה דוד מפלתן של רשעים היינו מפלתן המוחלטת והיא שאין אחרי' תקומה אז אמר שירה על מדת ואמת שיתמו חטאים וימותו וע"ז ברכי נפשי וכן הללוי' ולא על המפלה אמר זה רק על ההצלה מאותה הנפילה ומתורץ קושית מהרש"א. וזהו כוונת רשב"י שפסוק ותורת חסד על לשונה שהוא תמוה שהרי התורה כתיב בה ואמת לכן אמר שאמרו כנגד דוד אביו שאמר שירה על מיתת הרשעים והיינו כשראה מפלתן המוחלטת ראה שהמיתה שימות בעונו היא ג"כ מדת חסד שלא עשה לו לפנים משה"ד להאריך לו אפו להאבידו ונמצא שמדת ואמת שאינו עושה לפנים משה"ד היא ג"כ לפעמי' חסד ושפיר נאמר ותורת חסד על לשונה. זהו הנלע"ד בביאור המאמר הזה ומיושבים כל הדקדוקים שכתבנו וה' יאיר עינינו בתורת אמת ויתנהג עמנו בחסד ורחמים וינחנו בדרך אמת:

נסתכל ביום המיתה וכו' מאי משמע דעל יום המיתה וכו' דכתיב תסתיר פניך וגו' תוסף רוחם יגועון. יש לתמוה הרי ברכי נפשי הוא תחלת המזמור והך קרא דתוסיף רוחם הוא הפסוק התשעה ועשרי' של המזמור וכמה פסוקים הקודמים המדברים בנפלאות השם ומנ"ל למדרש דוקא על יום המיתה. ונלע"ד דהקדוש ברוך הוא השיב למשה כאשר ביקש הראני את כבודך השיבו הק"בה כי לא יראני האדם וחי ואיתא בפרקי ר"א אין הנפש יוצאה מן הגוף עד שרואה פני שכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכן אי' בירושלמי שהק"בה מראה לצדיקים קודם מותן כל מה שמתוקן להם לעוה"ב ונפשם שבעה ומתוך שמחה הם ישינים הה"ד ותשחק ליום אחרון וזה פשוט שעקר המתוקן לצדיקים לעוה"ב הוא שישיגו את בוראם כמבואר ברמב"ם בהל' תשובה וזה ג"כ פירש הפסוק תוסף רוחם יגועון שבשעת יציאת נשמתם תוסף רוחם שמשיגים מה שלא השיגו כל ימי חייהם ומתוך הוספה זו יגועון ומעתה ניחא דכאן בראש המזמור כתיב ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד והנה מאוד הוא כל מה דאפשר ומי מכיר בעוה"ז גדולתו של הקיבה ומשה ביקש והשיבו הק"בה כי לא יראני וגומר א"ו שעל שעת מיתה אמר דוד השגה הגדולה הזאת ואמנם מנ"ל שבשעת מיתה זוכה יותר ממה שזכה כל ימי חייו ועל זה אמר מסיפא דעניינא דכתיב תוסף רוחם יגועון:

ואמרו נסתכל ביום המיתה קשה והלא רגע ימותון והל"ל למימר נסתכל ברגע המיתה או עכ"פ נסתכל בשעת המיתה וגם בהאי קרא יל"ד תסתיר פניך וגו' תוסף וגו' ואל עפרם ישובון איך שייך עפרם וכי עפרם הוא והלא קרקע עולם הוא וגם אמרו ישובון קשה דה"ל למימר ואל עפרם ילכון ואף דבאדם הראשון כתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב היינו הוא שנברא מן האדמה אבל שוב כל באי עולם אף שהגוף שרשו עפר כי תחלת יסודו מאדם הראשון וכן בפייט ונתנה תוקף אנו אומרים אדם יסודו מעפר אבל לא לעפר הזה הוא שב בשעת מיתה כי אדרבה אז הנשמה הולכת מהגוף והגוף הולך לקבר ולא מן העפר הזה:

ונראה דהנה העוה"ז נקרא לילה והעוה"ב נקרא יום כמפורש בריש פסחים על פסוק ואומר אך חושך וגו' נמצא שאצל הצדיק כל ימיו נקראים לילות אך בשעת מותו שאז מראים לו חלקו לעוה"ב כנ"ל אז נקרא יום באמת כי כבר הוא מעין עוה"ב וזה הוא מדת הצדיקים אבל ברשעים נהפוך הוא כל ימיו נדמה אצלו ליום כי הוא ממלא כל תאות נפשו אבל בעת המיתה אז נאבדו כל חמדת עוה"ז ומלאך המות שולח חצי מות אז עולם חשך בעדו ואז הוא בהסתר פנים מהק"בה כי כל ימי חייו אדרבה אינו בהסתר פנים והק"בה משלם לו כל טובותיו בעוה"ז אבל בשעת מותו בלהות יבעתוהו והנה הצדיק צריך להשלים חקו בתורה ובמצות וכשנאסף בזמנו אז השכירות המשתלמת לבסוף מגיע זמן השילום השכירות ואז זוכה לראות שכרו טרם ימות ונקרא אצלו יום מעין עוה"ב אבל אם מת קודם זמנו בעון הדור או הוא נכשל במקרה וחטא ומת בחטאו לא כלה זמן פעולתו עדיין וצריך להתגלגל עוד הפעם וצריכה נשמתו לבוא עוד הפעם לעולם אבל הגוף הנרקב בקבר זה לא ישוב להולד עוד וצריכה הנשמה לבוא בגוף אחר ולתחיית המתים ודאי לא תתחלק הנשמה לחלקים רבים אבל ישוב בגוף אחרון אשר הוא השלים אותה מחסרון שהי' לה נמצא שנא תשוב לגוף הראשון וכבר כתבתי שהגוף נקרא עפר כי אדם יסודו מעפר נמצא שהצדיק אשר השלים עצמו תיכף בראשונה הוא שב לתחיית המתים לגוף שלו שנוצר עמו משעת יצירה אבל אם לא השלים חקו וצריך להתגלגל עוד אז אף שיקום בתחיית המתים לא ישוב לעפרו הראשון כ"א אל עפר חדש גוף אחר וההפרש הוא מי שצריך להתגלגל אז אינו רואה שכרו בשעת מיתה כי לא כלה זמן שכירתו והק"בה מסתיר פניו ממנו ואינו זוכה אז לראות פני השכינה ובזה הוא יודע שצריך להתגלגל והוא נבהל מאוד ולכן מיתתו קשה כפיטורי בפי ושט כי הגוף יודע שהנשמה שוב נפרדת ממנו פירוד עולם והוא מחזיק בה בכל כחו כי קשה פרידתו אבל מיתת צדיקים כמשחל בניתא מחלבא כי הגוף יודע שאין זה פירוד נצחי רק תשוב אצלו עוד ולכן אינו מחזיק בה כ"כ בחוזק ונשוב למאמר שבכאן שדוד נסתכל ביום המיתה דהיינו מיתת הצדיקים בזמנו שאז זוכה לראות מעין עוה"ב ונקרא אצלו יום ואמר שירה ע"ז כמו שאמר גדלת מאוד ולזה ג"כ שייך סיפי' דקרא שנתן סימן תסתיר פניך וזה סימן שצריך להתגלגל יבהלון אבל אם תוסף רוחם אז יגועון מיתה קלה בלי צער כמו שנאמר בצדיקים לשון גויעה ובזה ידעו כי אל עפרם ישובון עפרם דייקא עפר שלהם ממש דהיינו הגוף הראשון תשלח רוחך יבראון בתחיית המתים ותחדש פני אדמה כי אין צריך רק חידוש פני אדמה ראשונה:

א"ל מאי כולי האי וכו'. ויל"ד מה מקום לשאלה זו הנביא אמר לו נבואתו בשליחות הק"בה ובודאי הק"בה לא עביד דינא בלא דינ' וגם יל"ד בתשובת ישעי' כבר נגזרה עליך גזיר' אמרו עליך הוא מיותר שהרי עמו הי' מדבר מתחלה והודיעו גזירה זו וה' די בהשיבו כבר נגזרה גזירה וגם בתשובת המלך לנביא כלה נבואתך וצא הדבר קשה למה צוה אותו לצאת ואין זה כבוד הנביא והנלע"ד כי זה דרכו של הק"בה כשרוצה לקבל בתשובה ולבטל הגזירה הוא מודיע ומפרסם גזירתו כדי שיתיירא זה וישוב בתשובה וכדכתיב הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה שאם לא ה' רצונו בשביל זה לא הי' צורך להודיע הגזירה ואמנם מה שהודיע לחזקי' כי מת אתה אין בהודעה זו הכרע שרצון הק"בה לבטל גזירה זו כי יש ליתן טעם בהודעה זו כדי שיצוה לביתו כמו שאמר לו הנביא בשליחות הק"בה צו לביתך וגומר אבל מה שהודיעו כי לא יחי' לעוה"ב לא הי' צורך בהודעה זו וסופו לידע זה בעוה"ב אם יקום ויחי' בעדת צדיקים וזה הוכחה שהק"בה גיזם כדי להחזירו בתשובה לבטל הגזירה ואמנם לפעמים הק"בה מודיע על מה הוא העונש לא לתקנת החוטא הזה כי עניו כבר נגזרה גזירה לחלוטין אבל בשביל להודיע חומר ענין זה כדי שישמרו עצמם אחרים ולא יכשלו בזה או אם כבר נכשלו ימהרו לשוב ואמנם בזה אין צורך להודיע דבר זה לזה שעליו נגזר כיון שהוא כבר נגזר עליו לחלוטין ואם לתועלת אחרים מה בצע זו להודיע להחולה השוכב על מטתו ומהרה ימות ולא יתפרסם ממנו לאחרים אבל טוב להכריז דבר זה בשווקים וברחובות שישמעו העם וזה הי' הויכוח בין המלך ובין הנביא שהמלך בשמעו שהנביא אומר מיתתו בעוה"ז וגם שלא יחי' לעוה"ב השיב להנביא מאי כולי האי בשלמא אמירתך גזירת המיתה טעמך בצדו כדי שיצוה לביתו אבל הגיזום לעוה"ב למה אלא ודאי שרוצה הק"בה שאתפלל ואבטל הגזירה והנביא השיבו בשלמא אם לא הי' הק"בה מודיע על איזה חטא אז יפה הוכחת אבל דע שהק"בה הודיע משום דלא עסקת בפ"ו והחמיר בעונש שגם פרסם העונש לתקנת אחרים שישמרו עצמם מביטול פרי' ורבי' והמלך קיבל תשובת הנביא לטובת עצמו שהודיעו מה היא החטא כדי שהוא ישוב בתשובה ויתקן אשר חטא ולכן ביקש מהנביא שיתן לו בתו והשיבו הנביא לא כמו שסובר המלך שהוא לתקנת המלך לא כן הוא כי עליו כבר נגזר לחלוטין אבל הודעת החטא הוא לתקנת אחרים ולכן אמר לו הנביא כבר נגזרה עליך גזירה עליך דייקא אבל לתקנת אחרים שעדיין לא נגזר עליהם היתה נבואה זו ולכן השיב לו המלך א"כ כלה נבואתך וצא כלומר מה לך להתמהמה כאן צא והכרז הדבר בחוץ לפי דעתך שעלי אי אפשר לבטל הגזירה אבל אני כבר מקובלני וכו':

משום דלא ילדה רני. יש לדקדק דהול"ל משום דעקרה רני ושמעתי ממורינו הרב מהר"י הכהן זלה"ה במשז"ל מפני מה היו אמותנו עקרות לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ומשום הכי לא פריך משום דעקרה רני דאה"נ דמשכחת לה דמשום היותה עקרה תרון גילת ורנן שהקב"ה מתאוה לתפלתה אך דא עקא השתא דלא ילדה קשה משום דלא ילדה רני:

ראה במפלתן של רשעים וכו' עמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד דף נ"ד ע"ג בס"ד:

מאי כולי האי א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה וכו' כתבו בשם הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ זלה"ה דלכאורה שאלת חזקיהו המלך ע"ה אינה מדוקדקת דשאל מאי כולי האי והול"ל מאיזה טעם אלא דאיתא דעד חזקיה המלך ע"ה לא הוה חולה דאיתפח והשתא א"ש דאמר מאי כולי האי כלומר מה לך שפת יתר לומר מת אתה ולא תחיה ללמד דקאי אף לעה"ב הא אי אמרת מת אתה מוכרח דהוי לעה"ב דאי בעה"ז נודע דליכא חולה דאתפח והשיב לו ישעיה הנביא אי אמרתי מת אתה לחוד לא נשמע דקאי לעוה"ב רק משום דלא עסקת בפו"ר והוא חשוב כמת מי שאין לו בנים כמשז"ל לכך צ"ל הכפל דקאי לעוה"ב עכ"ד. ועדיין יש להעיר דס"ס מוכרח דקאי לעוה"ב דאי משום דמי שאין לו בנים קרוי מת מודעת זאת בכל הארץ ומאי למימרא בדבר ה' אלא מוכח דלעוה"ב קאמר. ותו חזקיה המלך ע"ה דלא נשא משום דחזא דהוו לי' בני דלא מעלו וסבר דכדין עבד אמאי לא שאל תיכף מהטעם לגזרה זו והניח העיקר וזו שאלה שאל על הכפל לפי דרך הרב הנז'. ותו להבין לשון בן אמוץ כלה נבואתך וכו':
ואפשר דחזקיה המלך ע"ה הבין דיש תקנה שלא למות ואם ישוב אל ה' ירחמהו אע"ג דאכתי לא שמיע חולה דאתפח אין מעצור לה' להושיע וזה רמז בכפל כי מת אתה ולא תחיה כלומר כי מת אתה אם לא תחיה כלומר שתשובה נקראת חיים כמש"ה בשובו מדרכיו וחיה וכן כתיב והשיבו וחיו וכן כמה כתובים וכן צדיקים נקראים חיים ורשעים נקראים מתים והיינו דקאמר ולא תחיה כלומר אם לא תחיה שתשוב ותהיה צדיק ומצינו וי"ו במקום אם בכמה כתובים כמ"ש הרא"ם פ' תזריע. זה הבין חזקיה המלך ע"ה. ומשו"ה שאל לישעיה אם גם הוא הבין כך. וישעיה הנביא ע"ה הבין דק"ל הכפל דפשיטא דימות כיון דחלה וגם נודע דמי שאין לו בנים חשוב מת. ולזה השיב משום דלא עסקת בפו"ר כלומר דאם עסקת ולא הי"ל (לך) בנים אף דבעלמא מי שאין לו בנים חשוב כמת אתה מכיון שלמדת תורה הרבה תלמידיך הם בניך כמ"ש כל המלמד בן חבירו כאלו ילדו וכתיב אלה תולדות אהרן ומשה. אבל עתה דלא איעסקת אף דיש לך תלמידים דלמד ולימד כמ"ש סוף פ"ק דקמא מ"מ אתה חשוב כמת בעון דלא איעסקת והיינו דאצטריך לומר כי מת אתה אף דיש לך תלמידים. וחזקיהו לא נכנסו דבריו באזניו ושאל בתו דסבר דהפירוש מת אתה אם לא תחיה כלומר שישוב. וכשא"ל ישעיה כבר נגזרה גזרה אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא כלומר דבענין סברא לפרש מאמר ה' איני חש לדעתך כמו שאמר הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה דיהושע ורב אשי שקולים בדבר הנוגע לסברא כמ"ש אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה וז"ש כלה נבואתך וצא כלומר אין כחך גדול אלא לומר הנבואה אבל להבין פירוש הדברים גם אני כמוך יכולני לפתו"ר דבר ה' כפי סברתי ואיני חש לפירושך:
וראיתי בספר יערות דבש ח"ב דף פ"ג שדקדק במאמר זה בתחילתו דחזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי וכו' וישעיה אמר ליתי חזקיהו גבאי וכו' דאיה איפה ענוה של ישעיה להקפיד דמלך כשר וצדיק כחזקיהו ליתי גביה דבשלמא חזקיהו סבר דמלך אסור למחול על כבודו אבל ישעיה הרי אמרו סוף הוריות מלך קודם לכה"ג וכה"ג קודם לנביא. ותירץ דישעיה ראה שכלו ימי חזקיה ובקש לתת לו חיים ולכך נתחכם דחזקיהו יעביר על מדותיו ואז נתונים המה לו שני נספה בלא משפט כמ"ש פ"ק דחגיגה. וחזקיה היה בן ל"ט ונכנס למ' וימי שנותינו ע' בציר ליה ל' ותפלה עושה מחצה הוסיפו לו ט"ו וזהו פשר דבר פשרה בשנים חציו גרעו וחציו נתן לו עכ"ד. ואפשר דחזקיהו לא אזל ולא אשגח ביהורם שהלך אל אלישע דסבר דילפינן מאליהו כי ה' אמר אליו לך הראה אל אחאב ומדאמר רחמנא אית לן למילף. וישעיה סבר דשאני התם דנצטוה מפי ה' אבל בלא ציווי ילפינן מיהורם וכיון דאשכחן ליהורם תו לא הוי בזיון למלך. וז"ש הנה לשלום מר שא"ל ט"ו שנים לבד אבל לי מר כלומר עלי שאני גרמתי שלא העברתי על מדותי ולא הלכתי אצל ישעיה ע"ד מ"ש הרב הנז'. ומ"ש חזקיה המלך ע"ה כלה נבואתך וצא כלומר אתה שהיית רוצה שאלך אצלך ועתה בדבר ה' באת אם כן כלה נבואתך וצא דאין זה כבודך לבא לביתי: