דף סה - ב
שנינו במשנתנו: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, אינו רשאי לבטל. ואם הפילה - מונה משעה שהפילה:
ואם נחלקו האיש והאשה אם הפילה או לאו, ובאו לבית דין, וטענו:
הוא הבעל אמר: אפלת בגו עשר [הפלת בתוך עשר השנים שעברו], ואם כן איני חייב עדיין להוציאך, וכמו ששנינו במשנתנו: ואם הפילה, מונה משעה שהפילה.
ואילו איהי [האשה] אמרה: לא אפלית [לא הפלתי], ועל בית הדין לכופו לגרשני משום מצות פריה ורביה. [1]
אמר רבי אמי: אף בזו היא נאמנת, וכופין אותו משום קיום פריה ורביה.
דאם איתא דהפילה - נפשה בעקרתה, לא מחזקה! אם אכן היא הפילה, עדיף היה לה לומר כן, מאשר לומר שלא הפילה, אלא שלא הרתה כלל, ולהיות מוחזקת בעיני הבריות כעקרה. [2]
ואם הפילה אשה, וחזרה והפילה, וחזרה והפילה - הוחזקה האשה הזאת לנפלים, והרי הוא חייב להוציאה, כדי לקיים פריה ורביה. ואף יתן כתובה, כי שמא לא זכה הוא להיבנות הימנה.
אך אם הם נחלקו ביניהם במספר ההפלות:
הוא הבעל אמר: אפילה תרי [פעמיים הפילה] ועדיין איני חייב להוציאה.
ואילו היא אמרה: תלת [שלש פעמים הפלתי], וחייבים בית הדין לכופו להוציאני משום קיום פריה ורביה -
אמר רבי יצחק בן אלעזר: עובדא הוה בי מדרשא [כבר היה מעשה, והובאה השאלה לבית המדרש], ואמרו בבית המדרש: היא - מהימנא!
דאם איתא דלא אפלה - נפשה בניפלי לא מחזקה!
אם אכן לא היה כדבריה, שהוחזקה לנפלים, היא לא היתה מחזיקה את עצמה בעיני הבריות לאשה מפלת.
מתניתין:
האיש מצווה על קיום מצות פריה ורביה. אבל לא האשה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם, אדם וחוה, דהיינו, על כל איש ואשה, הוא הכתוב אומר:
"ויברא אלהים את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם.
ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים: פרו ורבו!"
גמרא:
שנינו במשנה: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה:
ומפרשינן: מנא הני מילי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה?
אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:
אמר קרא: "ויאמר להם אלהים: פרו ורבו, ומלאו את הארץ, וכבשוה"
מלמד הכתוב שלא ציותה התורה לפרות ולרבות אלא למי שדרכו לכבוש את הארץ.
ורק איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש.
ומקשינן עלה: אדרבה הרי "וכבשוה" הוא לשון רבים, ותרתי משמע, שנכללו האיש והאשה בחיוב זה?!
אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: וכבשה חסר כתיב, והוא לשון יחיד. [3]
רב יוסף אמר: מהכא יש ללמוד שאין האשה מצווה על פריה ורביה -
שנאמר "וירא אלהים אל יעקב עוד. ויאמר לו אלהים: אני אל שדי, "פרה ורבה". ולא קאמר לו: פרו ורבו.
ועוד אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:
כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע למי שהוא מוכיח אותו, שמקבל הוא תוכחה, [4] כך "מצוה" [ואינה חובה] על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע למי שהוא מוכיח אותו. [5]
רבי אבא אומר: חובה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר: אל תוכח לץ, פן ישנאך. הוכח לחכם, ויאהבך. [6]:
ועוד אמר רבי אילעא אמר רבי אלעזר משום רבי שמעון:
מותר לו לאדם לשנות [לומר דבר שאינו נכון] בדבר השלום, מפני השלום.
שנאמר "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. ויאמרו, לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו.
ויצוו אל יוסף לאמר: אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף: אנא, שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך" -
והרי לא צוה יעקב מאומה בענין זה, אלא ששינו, מפני השלום. [7] רבי נתן אומר: מצוה לשנות מפני השלום, שהרי הקב"ה צוה את שמואל הנביא לשנות.
שנאמר "ויאמר ה' אל שמואל, עד מתי אתה מתאבל אל שאול, ואני מאסתיו ממלוך על ישראל. מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך.
ויאמר שמואל: איך אלך? ושמע שאול והרגני! ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך, ואמרת: לזבוח לה' באתי. וקראת לישי בזבח, ואנכי אודיעך את אשר תעשה, ומשחת לי את אשר אומר אליך". [8]
דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאפילו הקב"ה שינה בו.
דמעיקרא כתיב "ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן".
ולבסוף כתיב "ויאמר ה' אל אברהם: למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד ואני זקנתי". [9]
שנינו במשנה: רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו:
אתמר: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי נחלקו בפסק ההלכה:
חד אמר: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, שאף האשה מצווה על פריה ורביה.
וחד אמר: אין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אלא האיש בלבד הוא שמצווה על פריה ורביה.
ומוכיחה הגמרא: תסתיים, תווכח, דרבי יוחנן הוא דאמר שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
דיתיב [ישב] רבי אבהו, וקאמר משמיה דרבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו [החזירו פניהם] כדי להראותו שאין דבריו נכונים, אלא לא אמר זאת רבי יוחנן מעולם.
ומתוך שחלקו לו כבוד, לא רצו להכחישו בפירוש.
ומוכח שרבי יוחנן הוא הסובר שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. [10]
ואיכא דאמרי, לא רבי אבהו הוא זה שאמר בשם רבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, אלא רבי חייא בר אבא אמר זאת. ואהדרינהו רבי אמי ורב אסי לאפייהו.
אמר תמה רב פפא:
בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה משמו של רבי יוחנן לפני רבי אמי ורבי אסי, מובן הדבר שלא חלקו עליו רבי אמי ורבי אסי במפורש אלא רק החזירו פניהם, משום כבוד בי קיסר, שהיה רבי אבהו קרוב למלכות, [11] ולכן לא אמרו ליה רבי אמי ורבי אסי דבר לרבי אבהו, ולא מידי [ולא כלום], אלא רק החזירו פניהם.
אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה משמו של רבי יוחנן, מדוע רק החזירו פניהם? לימרו ליה רבי אמי ורבי אסי בפירוש: לא אמר רבי יוחנן הכי!
ומכיון שנחלקו אמוראים מה היא דעתו של רבי יוחנן, שואלת הגמרא: מאי הוי עלה? כיצד יש לפסוק הלכה למעשה?
תא שמע שרבי יוחנן סבר שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:
דאמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אבהו אמר רבי אסי:
עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן [מעשה בא לפני רבי יוחנן] ב"כנישתא דקיסרי", שבאה אשה שלא היו לה בנים, ותבעה האשה את בעלה שיוציאנה כדי שתוכל לינשא ולילד, וגם יתן לה את כתובתה.
ואמר רבי יוחנן: יוציא את אשתו, ויתן לה כתובה.
ואי סלקא דעתך לא מיפקדה [נצטוותה] האשה על פריה ורביה, אם כן כתובה מאי עבידתה [מה שייך תביעת כתובה]!? [12]
כלומר: אם לא משום פריה ורביה, אין טענת חסרון בנים סיבה מספקת לחייב אותו להוציאה ולתת לה כתובה. [13] ומוכח שמחויבת היא בפריה ורביה, ולפיכך טענתה שרוצה היא בבנים טענה היא, וחייב לגרשה וליתן לה כתובה.
ומוכח שסבר רבי יוחנן שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה שגם האשה מצווה על פריה ורביה.
ודחינן: דילמא בתובעת האשה שיוציאנה היות והיא באה מחמת טענה שזקוקה היא לבנים [כדמפרש ואזיל].
וכיון שמחמת טענה היא באה, צריך להוציאה וליתן לה כתובה, ולעולם סבר רבי יוחנן שאין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
כי ההיא [כמו אותה אשה] דלא היו לה בנים. ואתאי לקמיה [באה לפני] דרבי אמי. אמרה ליה: הב לי כתובה, פסוק לי שעל בעלי לתת לי כתובה.
אמר לה רבי אמי: זיל, לא מיפקדת! לכי, כי לא נצטוית על פריה ורביה. ואם רצונך שיגרשך, אין לך כתובה.
אמרה ליה אותה אשה לרבי אמי: מסיבו דילה, [14] כאשר תהיה [אהיה] סבתא זקינה - מאי תיהוי עלה דהך איתתא!
אמרה על עצמה, בלשון כאילו אומרת על אשה אחרת: כשתזדקן אותה אשה - מה יהא עליה? וכי מי יסעדנה, אם לא ילדיה?!
אמר רבי אמי: כי הא, כגון מקרה זה, שהיא באה מחמת טענה - ודאי כפינן! ודאי אנו כופים את הבעל לגרשה ולתת לה כתובה.
ההיא אשה שלא היו לה בנים דאתאי לקמיה דרב נחמן, והיתה תובעת את בעלה שיגרשנה ויתן לה כתובה.
אמר לה רב נחמן: את לא מיפקדת אפריה ורביה, ואם רוצה את לצאת ממנו, אין לך כתובה.
אמרה ליה אותה אשה לרב נחמן: וכי לא בעיא הך איתתא, [15] חוטרא לידה ומרה לקבורה [וכי אינה צריכה אותה אשה עץ שתישען עליו בזקנותה, ואת לחפור בו קבר?] כלומר: הרי צריכה אני לבן, שיסעדני בזקנותי, וידאג לקבורתי.
אמר רב נחמן: כי הא - ודאי כפינן לבעלה שיגרשנה ויתן לה כתובה.
איתמר: יהודה וחזקיה, בני רבי חייא, תאומים היו.
אחד מהם נגמרה צורתו לסוף תשעה חדשים של ההריון. ואחד, נגמרה צורתו לתחלת שבעה.
יהודית - דביתהו [אשתו] דרבי חייא, הוה לה צער לידה.
ומשום כך, שנאי מנא [החליפה את בגדיה] כדי שלא יכירנה בעלה, ואתיא לקמיה דרבי חייא בעלה, ואמרה [שאלה]:
האם איתתא אשה מפקדא אפריה ורביה?
אמר לה רבי חייא בעלה: לא נצטוותה אשה על פריה ורביה.
אזלא, אשתיא סמא דעקרתא [הלכה אשתו, ושתתה סם המעקר את השותה], כדי שלא תלד שוב.
לסוף איגלאי מילתא [נודע הדבר].
אמר לה רבי חייא לאשתו: איכו ילדת לי חדא כריסא אחריתי [מי יתן ולא יועיל לך הסם, ותלדי לי עוד שנים בכרס אחד, מהרש"ל].
דאמר מר, כבר שנינו לעיל, שהיתה רגילה לילד תאומים: יהודה וחזקיה בני רבי חייא, אחי, אחים תאומים היו.
הערות
[1] כתב רש"י: ולא שהיא תובעת גירושין לעצמה, אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה; וראה מה שכתבו הרמב"ן והרשב"א על דברי רש"י אלו.
[2] אף שלענין כתובה אנו תולים שהוא זה שלא זכה להיבנות הימנה, מכל מקום הבריות מחשיבים אותה כעקרה.
[3] כתב מהרש"א: בפרק קמא דקדושין פירש רש"י, איש דרכו לכבוש את הארץ במלחמה ; ולפי זה "וכבשוה" שב על "הארץ" הסמוך לה, שאיש דרכו לכבוש ארצות ולא האשה. אבל לא ידעתי מי הכריח רש"י לפרש כן, ולמה לא יהיה "וכבשוה" שב על הנקבה, כדרך שאמר: ואל אישך תשוקתך "והוא ימשל בך", ואע"ג דלא נאמר כן אלא אחר חטא של חוה, מכל מקום לענין פריה ורביה נאמר כן קודם זה [וגם הרע"ב פירש כן, וכמו שהביא הרש"ש]. ויש ליישב, דעל כרחך אית לן למימר "וכבשוה", היינו שהם יכבשו את הארץ, לפי מאי דסלקא דעתין "וכבשוה תרתי משמע", וראה עוד שם.
[4] כתב רש"י: לומר דבר הנשמע, דכתיב "הוכח תוכיח" את עמיתך, להוכיח מי שמקבל הימנו; כלומר: מכפל הלשון משמע כן, מהרש"א, וראה מה שכתב על זה, ומה שכתב עליו הרש"ש. ומהרש"א פירש עוד: הוכח תוכיח "את עמיתך" דמשמע עמיתך במצווות [כמו שמצינו בגמרא בענין אחר] שמקבל תוכחה.
[5] בעיון יעקב פירש: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע להוכיחו כדי למונעו מעבירה, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע כדי למונעו שלא יהא מזיד, כי מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
[6] ביאר מהרש"א: "חובה" דבר נוסף על המצוה, וכמו: מים ראשונים "מצוה" ומים אחרונים "חובה" משום סכנה דמלח סדומית, והכא נמי מדכתיב "פן ישנאך", היינו סכנה למוכיח שינטור עליו שנאה; ובעיון יעקב פירש: כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה, נמצא שהוא חובה בלאו.
[7] כתב בעיון יעקב, שעיקר החידוש הוא שמותר לומר דבר בשם אחר מה שלא אמר; ולכן לא הוכיחה הגמרא ממה שאמר יהודה על יוסף אחיו של בנימין "ואחיו מת".
[8] הוסיף המאירי: ואף על פי שאכן עשה כן שמואל וזבח לה', מכל מקום עיקר הליכתו למשוח לדוד היתה, והוא אמר שעיקר ביאתו לזבוח לה'.
[9] צריך ביאור, והרי אין כאן שינוי, כי שרה אמרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה", כלומר: וכי אחר שזקנתי תהיה לי עדנה, והרי זה כאילו אמרה: "ואני זקנתי", אלא שהשמיט הקב"ה לאברהם את סוף דבריה?! וכתב המאירי: שהקב"ה שינה בדברי שלום שנאמר: ואני זקנתי, ובאמת שכך היה שהרי אמרה "אחרי בלותי", אלא שאצל השם נקרא שינוי על שלא סיפר את הכל. והריטב"א כתב: [וכן כתב בפירוש המזרחי על רש"י בחומש], שחז"ל מפרשים "אחרי בלותי היתה לי עדנה" כפשוטו, שכבר פירסה נידה, ואמרה בניחותא: אחרי בלותי היתה לי עדנה ; וראה תוספות ישנים. ובגור אריה בחומש פירש: שכל עיקר תמיהתה של שרה לא היתה אלא מפני שני דברים כאחד שהיא בלתה כבר וגם אדונה זקן, והקב"ה שאמר "ואדוני זקן" לבד הוי שינוי, ראה שם.
[10] הערוך לנר תמה: הרי רבי אבהו נחלק בזה עם רבי אמי ורבי אסי, ואם כן, לא נדע עדיין אם זה שהביא את מחלוקתם של רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, סובר כרבי אבהו או כרבי אמי ורבי אסי, ראה שם.
[11] כתב רש"י: רבי אבהו קרוב למלכות הוה כדאמר בסנהדרין ובכתובות דמשרן אמהתא דבי קיסר [היו שרות השפחות של בית קיסר] לפני רבי אבהו: "רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה".
[12] לשון הרמב"ן - לעיל סד א ד"ה שמא - הוא: אי לא מפקדא בנים למה לה [כצ"ל], הויא לה מורדת.
[13] הקשו התוספות וכל הראשונים: למה חייב הוא כתובה, והרי יאמר לה: מנין שאני הוא זה שלא זכיתי להיבנות ממך? שמא את היא שלא זכית להיבנות הימני, ואין לך כתובה. וקושיא זו הקשתה הגמרא לעיל סד ב על מה שאמרו בברייתא: שהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה ליבנות הימנה; ותירצה הגמרא: הואיל והיא לא נצוותה בפריה ורביה ודאי שאין הסיבה ממנה. אבל לסברת הגמרא כאן, שמחויבת היא בפריה ורביה, יאמר לה הבעל: שמא את הגורמת?! ותירצו התוספות: הכא מיירי בידוע שהוא עקר. והרמב"ן כתב [לעיל סד א ד"ה שמא]: הכא בדאמרה "מיניה" ודאי, שאינו יורה כחץ, או שהוא זקן שאינו ראוי לבנים. אלא שנשארו בקושיא, למה אמרה הגמרא: "כתובה מאי עבידתה", ולא הקשתה: למה חייב הוא להוציאה, אם אינה מצווה בפריה ורביה; וראה בערוך לנר מה שכתב ליישב קושייתם, וראה גם לשון רש"י בד"ה לא מפקדת. והרמב"ן שם כתב עוד מכח קושיא זו, לפרש בדרך אפשר את הגמרא דלעיל בדרך אחרת [וכפי שנתבאר בהערה שם], ולעולם אף אם היא זו שלא זכתה להיבנות ממנו, הרי זה חייב ליתן כתובה.
[14] אמרה בלשון נסתר על עצמה, כאדם שתולה קללתו באחרים.
[15] אמרה בלשון נסתר על עצמה כאדם שתולה קללתו באחרים.
בגמרא רב יוסף אמר מהכא: הא דפליג רב יוסף אראבר"ש ולא יליף ג"כ מוכבשה כתיב י"ל דטעם זה לא שייך רק אי אמרינן יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא לא שייך טעם זה לכן רצה ליתן טעם דשייך דין דריב"ב אפילו אי אמרינן יש אם למקרא, והנה התוספ' בסנהדרין (דף ד') הקשו אמאי לא חשב ריב"ב ג"כ אצל מ"ד יש אם למקרא ותירצו משום דהתם בסוכה יש טעם אחרינא ע"ש, ולכאורה גם מסוגיא דהכא יש להקשות כן דמוכח דריב"ב דדרש וכבשוה לשון רבים אית לי' יש אם למקרא, אכן גם הכא שייך תירוצם שם דאיכא טעמא אחרינא דרב יוסף, וא"כ י"ל דאמוראי דסוכה פליגי בפלוגתא דאמוראי דהכא: ובזה יש ליישב מה שהקשה המהרש"א על הרא"מ בסנהדרין (נ"ט) ע"ש: והנה בעיקר דרשת רב יוסף יש לדקדק דאיך שייך שם דלכתוב פרו ורבו דהא שם ודאי לא למצות פו"ר נאמר אלא לברכה שירבה זרעו שהרי יעקב כבר קיים פו"ר ועוד איך שייך שיצוה לרחל שהיתה אז מעוברת ומתה בלדתה, וי"ל ע"פ מש"כ מהרש"א (שם) דמן ברכה מייתי ראי' על המצו' וא"כ ה"נ י"ל דלכך כתיב הכא לשון יחיד אף דלא קאי רק על רבוי זרעם ששייך ג"כ ברחל אע"כ להורות דמצות פו"ר אינה רק בזכר:
שם ואמר ר' אלעאי משום ראב"ש: הנה בהא דמצו' לומר דבר שלא נשמע כבר הקשו הראשונים מהא דאמרינן בערכין דצריך להוכיח עד הכאה, ותירצו בריטב"א ובנימוקי יוסף דהתם כיחיד והכא ברבים, ועפ"ז פסק ג"כ הכי הרמ"א בא"ח (סי' תר"ח), אכן כבר כתב השל"ה בהקדמה שלו דזה דוחק ואם כי לא ביאר יותר מכ"מ לענ"ד יש משמעות בסוגין איפכא מתירוץ הראשונים דהא ר' אבא דקאי אדברי ר' אלעאי מייתי מקרא דאל תוכח לץ דאיירי ביחיד וא"כ משמע דר' אלעאי ג"כ ביחיד איירי, ולכן יותר נראה מה שתירץ השל"ה דהוכחה עד הכאה היא בשהעובר יודע שעובר עבירה אבל בשמכחיש שאין זה עבירה כלל בזה מצו' שלא לומר דבר שאין נשמע, ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בברכות (דף י') אמר ר"ה מאי דכתיב מי כהחכם וכו' ע"ש ולכאורה יש להקשות אף דטעם ישעי' הי' שלא רצה לילך לחזקי' מפני כבוד נבואתו מכ"מ כיון שידע שעושה שלא כדין שלא נשא אשה איך עבר על ע' דהוכח תוכיח ונמנע מלהוכיחו והרי אין חכמה וגו' לנגד ד' ואם כי כבר הוכיחו ולא שמע או שלח אליו ולא אבה הא ביחיד צריך להוכיח עד הכאה ובוודאי חזקי' הצדיק לא הכה לישעי', אבל י"ל דהנה גם על חזקי' יש לדקדק מ"ט באמת עבר על ע' שבתורה עד הוכיחו הקב"ה ואם מפני טעמו שראה שיהי' לו בנים שאינן מהוגנים וכי טעמי דקרא ניקום ונדרוש הא פרו ורבו סתמא כתיב, אבל י"ל דטעם דחזקי' הי' מן הכתוב עצמו כיון דכתיב וכבשוה ופי' רש"י בקדושין שדרכו של איש לכבוש את הארץ במלחמה ובקרא כתיב אם בחקותי תלכו וגו' ונפלו אויבכם לפניכם לחרב וגו' אם בחקותי תמאסו וגו' ונגפתם לפני אויבכם הרי שאין ראוי' לכבוש את הארץ אלא זרע כשר שהולך בדרכי ד' ולכן דרש חזקי' הפסוק כן פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה באיזה זרע אתם מצווים להפרות ולהרבות ולמלאות את הארץ באותו שעל ידו תכבשו את הארץ דהיינו שיהי' זרע כשר אבל בזרע פסול לא, ולכן אף שאין האמת כן אלא דוכבשה אתי למעט אשה מפו"ר כדרשת ר' אלעאי מכ"מ לא הוצרך ישעי' עוד להוכיח לחזקי' אחר שידע שלא ישמע לו שאינו חושב למצו' וכתי' השל"ה, וזה המשך המאמרים דעל ידי דדרש וכבשה כתיב למעט אשה מפו"ר א"כ מוכח דאין טעם לדברי חזקי' כדין לפטור מפו"ר ויקשה מ"ט לא הוכיחו ישעי' אע"כ משום דמצו' שלא לומר דבר שאין נשמע:
שם שנאמר אביך צוה: ק"ק למה לא יליף כן משרה דאמרה לא צחקתי כי יראה וזה מקודם בכתוב, ואפשר דמשם אין ראי' רק שמותר להתנצל בשקר וזה הי' בשרה אבל לא שמותר לפתוח בשקר מפני השלום, ועוד י"ל דשם שרה לא שינתה כלל רק אמרה מלתא דמשתמע לתרי אפי דכיון דהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי א"כ כששאל אברהם אותה למה צחקה ואמרה ואני זקנתי השיבה לו לא צחקתי פי' לא אחרתי ואני זקנתי וצחקתי על זה אלא צחקתי באשר ואדוני זקן והא דלא הודה בפירוש כי יראה אבל אברהם אמר לו כי צחקת כיון שהקב"ה אמר לו כן:
שם כה תאמרו ליוסף: ק"ק באמת איך מותר לשקר הא כתיב מדבר שקר תרחק ועוד מה לשון לשנות הל"ל מותר לשקר מפני השלום, וי"ל דודאי בני יעקב לא דברו שקר דיש לדקדק דלמה שלחו ליוסף ולא דברו בעצמם כמו שצו' להם אביהם ע"פ דבריהם שאמר כה תאמרו ליוסף והי' להם לירא שמזה יבין יוסף ששקר הוא, ועוד י"ל דכה תאמרו מיותר כיון דכבר כתיב לאמר ולכן י"ל שהם אמרו לישנא דמשתמע לתרי אפי דבאמת לא שלחו רק אביך צו' לפני מותו לאמר יהי' כוונתם בזה שצו' מה שצו' כדכתיב ויכל יעקב לצות את בניו ועוד הוסיפו לשלוחים כה תאמרו ליוסף שיאמרו כן מעצמם ובזה לא אמרו בפי' שאביו צוה כן אבל יוסף יסבור שאביך צו' קאי גם על זה ולכן שלחו ולא אמרו בעצמם אכן כיון שאסור לגנוב דעת הבריות והם שנו ואמרו לשון שיש לטעות בו מזה הוכיח שמותר לשנות מפני השלו' ומה דהוסיפו לשלוח לפני מותו גם זה עשו להטעות יוסף שהרי יקשה ליוסף הלא יעקב לא ידע כלל מהמכירה שהחרימו לכל האומר וצרפו שכינה עמהם ולכן הוסיפו לפני מותו על דרך תוסיף רוחם יגועון דידוע דהצדיקים מסתכלים ברוח הקדש בשעת מיתה מה שלא ראו בחייהם ועיין לקמן:
שם ושמע שאול והרגני: ק"ק איך יליף מזה שמפני השלום שינה דלמא מפני אימת פקוח נפש שדוחה כל ל"ח שבתורה והרי בפסחים (דף ח') יליף מזה דהיכי דשכיח היזקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין, וי"ל ע"פ מה שכתבתי במ"א דע"כ תנאי פליגי בזה דר' נהוראי במתניתן (סוף נזיר) ע"כ ס"ל דאפילו היכי דשכיח היזקא אמרינן שלוחי מצוה א"נ דאל"כ איך קאמר שם והרי כבר נאמר דמה סתירה מזה לדעת ר' יוסי הא שם הי' מצו' לירא מטעם פ"נ א"כ י"ל דגם ר' נתן הכי ס"ל ולא הי' צריך לירא שינזק אלא שיושבת השלו' עם שאול וליכא רק משום דרכי שלום, שוב ראיתי בריטב"א שהביא כאן הא דפסחים משלוחי מצו' היכי דשכיח היזקא, ולפמש"כ אדרבא מוכח אפכא מהכא, גם נראה מדברי הריטב"א כאן דמותר לשנות אינו לומר שקר גמור אלא לגנוב דעת וזה ראי' למה שכתבתי לעיל גבי בני יעקב:
שם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר: ק"ק מה ראי' שייך בזה כיון דר' אבו' ורבי אמי ורבי אסי פליגי אליבי' דר' יוחנן א"כ אכתי לא ידעינן אי הך מאן דאתמר פלוגתא דר' יוחנן ור"י בן לוי ס"ל כר' אבוה אליבי' דר' יוחנן או כר"א ורב אסי אליבי' דר"י, וע"ק מהא דמייתי לקמן מעובדא דכנשתא דקסרי דאי ס"ד לא מפקדה כתובה מאי עבידתא דממי מייתי ראי' אי מר' אבו' הא הוא אמר בפי' משמי' דר' יוחנן דהלכה כריב"ב ואי מרב אסי אדרבא קושיא היא דהא מהדר לעיל אפי' כדאמר ר' אבו' משמי' דר"י כן, וי"ל דה"ק כיון דפליגי ר"י ור' יהושע בן לוי והתוספ' בחולין (צ"ו.) מסופקים אי הלכה כר' יוחנן לגבי ריב"ל וא"כ י"ל דמסוגיא דהכא מוכח דהלכה כוותי' דר"י ולכן מסופק איך אמר ר"י לפסוק הלכה כמותו ורצה להביא ראי' מדמהדרו ר"א ורבי אסי לאפייהו א"כ ע"כ ס"ל דאין הלכה כריב"ב ס"ל לר' יוחנן והלכה כוותייהו לגבי ר' אבו' דיחיד הוא, אכן על זה מייתי דאיכא דאמרי דר' חייא בר אבא אמר כן ואמר רב פפא על זה דלפ"ז אין ראי' דפליגי דאם איתא דפליגי הוי משיב לי' כן בפי', וא"כ תלי הפסק הלכה בשני הלשונות אי ר' אבו' אמר כן או ר"ח בר אבא ולכן הקשה מאי הוי עלי' ומייתי על זה מעובדא דכנשתא דקסרי כיון דר' אבו' אמר בשם רב אסי כן ע"כ גם רב אסי מודה דאמר ר"י הלכה כריב"ב ומוכח כאיכא דאמרי וא"כ הלכה כר"י שאמר הלכה כריב"ב ועל זה משיב דלמא בבאה מחמת טענה דהא ר' אמי גופא אמר זיל לא מפקדת אלמא דאהדרי אפייהו משום דפליגי אר' אבו' ומוכח כלישנא קמא:
שם אמרה אתתא מפקדה אפו"ר: א"ל הא אפילו מפקדה הא כבר היו לה בנים ובנות כבר תרצו התוספ' בשבת (ק"י:) דמשום לערב אל תנח ידיך קאמרה, ועוד י"ל דחיישא דלמא ימותו ואף דאמרינן לעיל (ר"פ ג' אחים) דלמיתה דתרי לא חיישינן דלמא היא לא ידעה הלכה זו:
שם בתוספ' ד"ה ולא קאמר. ולא למצוה: עיין במהרש"א בסנהדרין (דף נ"ט) שהקשה הא פרו ורבו דגבי נח למצוה נאמר, ולענ"ד י"ל דודאי מהא דנח לא קשה דקאמר לשון רבים דהא היו לו ג' בנים ולו ולשלשה בניו נאמר פרו ורבו לשון רבים אבל מאדם הראשון שפיר קשה הא הי' יחיד ואיך קאמר פו"ר לשון רבים אי לא דקאי אחוה ג"כ ועל זה תרצו דהאי לברכה נאמר:
בד"ה ואי. ולא פריך נמי אמאי יוציא: לענ"ד אפשר לומר ביישוב קושיא זו דודאי לענין דכופין להוציא ידע הטעם כיון שהיא טוענת ע"מ כן לא נשאתיך שאתה עקר שאני חפצתי בבנים א"כ אין כופין אותה שתשאר אצלו בע"כ אכן פריך מכ"מ איך כופין אותו ליתן כתובה כיון דאינה מצוו' על פו"ר א"כ מן הדין א"ל לגרשה וא"כ יכול לומר ע"מ כן לא כתבתי לה כתובה לגרשה כשתרצה וע"ז מתרץ דבאה מחמת טענה ומייתי ראי' מעובדא דר"א דטענה זו חזקה כל כך דכופין אותו ליתן כתובה:
בד"ה כי הא. על זה נראה לו שיש תוספת: מדלא כתבו דבזה מותר לקיימה דיכול לקיים מצות עונה מוכח דבהכנסת עטרה שהיא העראה לחוד לא מקיים מצות עונה עד גמר ביאה וכבר כתב ג"כ הכי השער המלך (בפ"ג מהל' א"ב) מסברא דנפשי', ועוד אי ס"ד דעונה מקיים בהעראה לחוד ופרי' ורבי' ודאי אינה מקיים רק בביאה שראוי להתעבר ממנה ובהעראה אינה מתעברת כמו שכתבו התוספות לעיל (נ"ה:) א"כ מצות עונה ומצות פו"ר לאו אחדא מלתא היא דעונה היא בתחלת ביאה ופו"ר לא מקיים עד גמר ביאה ולא משמע כן בכ"מ: דף ס"ו ע"א בגמר' וכפו את רבה: ק"ק לפי מש"כ התוספ' בגטין (מ"א:) דאף דפרו ורבו ליכא בעבד מכ"מ איכא משום לשבת יצרה וע"ז כופין את רבו ע"ש וא"כ מאי פריך דלמא כפו משום שבת אבל לעולם אפו"ר לא מפקדא, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' שם דלא כפינן בחצי' שפחה אלא היכי דנהגי מנהג הפקר ולא משום שבת דכיון דלא מפקדא אפו"ר שמא גם לאחר שתשחרר לא תקיים ע"ש, וא"כ המקשן דלא ידע דמנהג הפקר נהגו בה הוכיח שפיר דמפקדא דמשום שבת לא כפינן אי לאו דמצו' אפו"ר אבל אכתי קשה כיון דלעיל פליגי אמוראי אי הלכה כריב"ב א"כ מאי פריך מהא דר' יצחק דלמא הוא ס"ל הלכה כריב"ב:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0