דף סח - א
דהא קניה הארוס לארוסתו בהויה, ואמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא [מאותה שעה ש"נהיתה" אשת זר, דהיינו, שנתארסה לאיש זר], בתרומת הקדשים לא תאכל".
ואי ארוסתו בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל לה הארוס הכהן לארוסתו בתרומה, משום דעולא.
דאמר עולא: דבר תורה, בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, דכתיב: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו". ומה טעם אמרו אינה אוכלת, גזירה, שמא ימזגו לה כוס של יין תרומה בבית אביה [שהיא עדיין בביתו בשעה שהיא ארוסה], ותלך ותשקה את היין של תרומה לאחיה ולאחותה הישראלים.
שנינו במשנה: והחרש פוסל ולא מאכיל:
ומבארת הגמרא טעמו של דבר:
אי אשתו של החרש, בת כהן לישראל היא - פסיל לה החרש מתרומת בית אביה, דהא קניה החרש לאשתו בתקנתא דרבנן, שתיקנו לו נישואין, אף שאינו בר דעת.
ואי אשתו של החרש, בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל החרש הכהן לאשתו, הואיל "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" אמר רחמנא, והאי חרש, לאו בר קנין הוא מן התורה, אלא רק חכמים תיקנו לו נישואין, אבל אין הוא יכול להאכילה בתרומה לפי שאינה קנויה לו מן התורה.
שנינו במשנה: ובן תשע שנים ויום אחד - פוסל ולא מאכיל:
קא סלקא דעתין שהמשנה עוסקת בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד.
ומקשינן: למאי, לאיזה ענין של פסול אומרת זאת המשנה?
אי למיפסל בת כהן, ומלמדת המשנה שאם היא זקוקה ליבם ישראל בן תשע שנים [שהוא ראוי לביאה] הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומה, וזו היא ששנינו "ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין". [1]
אי אפשר לפרש כן.
שהרי יבם קטן ישראל, אפילו אם הוא פחות מבן תשע שנים - נמי מיפסל פסיל בת כהן מלשוב אל בית אביה ולאכול בתרומה, היות והיא זקוקה לו. וכיון שהיא אגודה בו, ואינה מותרת לשוק, אין אני קורא בה "ושבה אל בית אביה כנעוריה"!
ואי לאכולי [להאכיל] בת ישראל תרומה, שאם היתה זקוקה ליבם כהן בן תשע שנים הרי הוא מאכילה בתרומה; וזו היא ששנינו בן תשע שנים ויום אחד "מאכיל".
אף כך אי אפשר לומר.
שהרי אפילו יבם גדול ממש נמי לא מאכיל שומרת יבם. [2] וכמו ששנינו במשנתנו שהיבם אינו מאכיל.
ואם כן, לאיזה ענין מחלקת המשנה בין קטן בן תשע שנים, לקטן פחות ממנו?! אמר אביי: [3] הכא, ביבם כהן שהוא בן תשע שנים ויום אחד [שביאתו ביאה], הבא על יבמתו בת ישראל עסקינן - דמדאורייתא קניא ליה, והיא אשתו מן התורה. וסלקא דעתך אמינא, הואיל ומדאורייתא קניא ליה, וביאתו של בן תשע ביאה היא, אימא קנה אותה מן התורה כאילו היא נשואה לו לגמרי, על אף שקטן הוא, ולוכיל [יאכילנה ליבמתו בתרומה] כשם שיבם גדול מאכיל את יבמתו לאחר ביאה.
קא משמע לן משנתנו שאין קנינו של הקטן קנין גמור:
אלא, עשו חכמים את גדרה של ביאת קטן בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו, שתהא קונה את היבמה כמו שקונה מאמר ביבם גדול, שאינו קונה מן התורה קנין גמור.
אמר ליה רבא לאביי: אי הכי - שמשנתנו אומרת רק שקטנים בני תשע שנים ויום אחד "לא מאכילין", ואין היא עוסקת בהם לענין "פוסלין" -
סיפא, דקתני בה: ספק אם הוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו בן תשע -
הרי בהכרח לפרש, שכונת המשנה היא להמשיך את האמור לעיל, ולומר, שאף מי שהוא ספק בן תשע שנים ויום אחד, הרי הוא בדין האמור בודאי בן תשע, שאינו מאכיל - ואם כן, תיקשי: וכי צריכה משנתנו להשמיע שספק בן תשע אינו מאכיל?
והרי השתא, ודאי בן תשע לא מאכיל -
ספק בן תשע - וכי מיבעיא לתנא לומר שאינו מאכיל!?
אלא, אמר רבא, הכי קתני "בן תשע שנים ויום אחד - פוסל".
והכא בבן תשע שנים ויום אחד דהנך פסולים קתני [משנתנו עוסקת בקטנים פסולים בני תשע כגון ממזר ונתין], דפסלי בביאתן [הפוסלים אשה בביאתן], ומלמדתנו משנתנו, שאין הם פוסלים אלא משהגיעו לגיל תשע, שנעשו אז ראויים לביאה. [4]
וכדתניא: בן תשע שנים ויום אחד:
גר עמוני, או גר מואבי, או גר מצרי, וכן גר אדומי [האסורים לבוא בקהל],
כותי [הכותים גרי אריות הם, וביאתם אסורה משום "לא תתחתן בם"].
נתין, גבעוני שיתבאר דינו להלן.
חלל, שמחלל אשה לכהונה בביאתו,
וממזר, האסור לבוא בקהל, שבאו על כהנת [בת כהן], או על לויה וישראלית - פסלוה לתרומה ולכהונה [ומתבאר יותר בגמרא בעמוד ב]. [5]
ומקשינן: איך יתכן להעמיד את משנתנו בקטנים פסולים, הפוסלים את האשה בביאתם?
והא מדקתני סיפא, במשנה הבאה: האונס והמפתה, אם אינן ראויין לבוא בישראל - הרי אלו פוסלים! ללמדך, שכל הפוסלים אשה בביאתם, פוסלים אותה אפילו באונס ופיתוי, בלי נישואין.
הרי מכלל זה אתה למד, דרישא [משנתנו, העוסקת בקטן בן תשע, שאין לו קידושין, וביאתו ביאת "פיתוי" היא נחשבת מן התורה] - לאו בפסולים עסקינן!
כי אם משנתנו עוסקת בפסולים, שפוסלים את האשה בביאה בלי קדושין, למה לו לתנא לחזור ולהשמיענו זאת גם בסיפא!? ובהכרח שמשנתנו, שהיא הרישא, אינה עוסקת בפסולים.
ומשנינן: לעולם גם משנתנו וגם הסיפא במשנה הבאה עוסקות בפסולים, אלא שהם שני סוגי פסולים שונים - רישא - עוסקת בפסולי קהל, שהם פוסלים אשה לכהונה בביאה בלי קדושין.
סיפא - עוסקת בפסולי כהונה, בחללים, שאף הם פוסלים אשה לכהונה בביאה בלי קדושין. [6]
גופא: בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי, מצרי ואדומי, כותי, נתין, חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית - פסלוה.
עמוני, מואבי וממזר, אסורים לבוא בקהל אפילו דור עשירי שלהם. אבל גר מצרי ואדומי לא אסרה תורה אלא דור ראשון ושני, אך דור שלישי מותר לבוא בקהל.
רבי יוסי אומר: כל שאף זרעו פסול - הרי הוא פוסל את אשתו.
כל שאין זרעו פסול, כגון דור שני לגר מצרי ואדומי, שאין זרעו פסול - אינו פוסל אף את מי שבא עליה, ואף שבאיסור בא עליה [וכך מפורש בגמרא לקמן].
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו [שמותר לישא בתו] שהיא כשירה - אתה נושא אף את אלמנתו, כי לא נפסלה על ידי ביאתו.
וכל שאין אתה נושא בתו, לפי שהיא פסולה - אי אתה נושא את אלמנתו, לפי שהיא נפסלה בביאתו.
ובגמרא לקמן יתבאר יותר.
והוינן בה: מנא הני מילי שהנבעלת למי שהוא פסול לה, הרי הוא פוסלה לתרומה ולכהונה?
אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". מלמד הכתוב, שכיון שנבעלה לפסול לה, הרי זה פסלה לתרומה. [7].
ומקשינן: והרי האי קרא של "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" - מיבעי ליה, יש בו צורך לגוף הדבר המבואר בפסוק, ואי אפשר לדרוש ממנו דברים נוספים!
דקאמר רחמנא: בת כהן דמינסבא לזר - לא תיכול! [בת כהן הנישאת לישראל לא תאכל בתרומת בית אביה]!?
ומשנינן: ההיא [דין זה שהנישאת לישראל נפסלת] -
מ" ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל"
- נפקא [הוא נלמד].
שהרי מדקאמר רחמנא [הואיל ואמרה תורה]: "ושבה אל בית אביה", ואז "מלחם אביה תאכל". מכלל זה עתה למד דמעיקרא, קודם ששבה אליו, שהיתה תחת בעלה - לא אכלה בתרומה.
ואכתי מקשינן שאין הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" מיותר כדי ללמוד לנבעלת לפסול לה, כי אנו צריכים את המקרא לפשוטו, וללמד על הנישאת לישראל שתיפסל מתרומה; ואף שכבר אמרה תורה "ושבה אל בית אביה - מלחם אביה תאכל", וידענו כי עד שלא שבה, לא תאכל, מכל מקום, הוצרכה תורה לכתוב גם "ובת כהן כי תהיה לאיש זר":
כי, אי מההיא קרא של "ושבה אל בית אביה" - הוה אמינא שבת כהן הנישאת לישראל אם אכלה תרומה, אינה עוברת אלא בלאו הבא מכלל עשה [איסור הנלמד בדרך מכלל הן אתה שומע לאו] שאינו אלא איסור עשה, שהרי לא למדת לאוסרה אלא ממה שאמרה תורה: ושבה - אז תאכל. הא אם לא שבה - לא תאכל.
ולפיכך כתב רחמנא האי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"
- ליתן לאו על אכילת תרומה של בת ישראל הנישאת לכהן.
וכיון שכן, עדיין לא למדת שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת!
ומשנינן: איסור לאו לבת כהן הניסת לישראל לאכול בתרומה - מ"וכל זר לא יאכל קודש" נפקא. שהואיל וניסת לישראל, אף היא בכלל לאו זה.
ומאחר שידענו אף את איסור לאו גם בלי הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", הרי שיש לך ללמוד ממקרא מיותר זה, שהנבעלת לפסול לה - הרי היא פסולה!
הערות
[1] הגמרא מצדדת, ואף מסיקה כן למסקנא [לשיטת רש"י], שיש לפרש את "פוסלין, ולא מאכילין", כשני ענינים נפרדים, כך שרק אחד מהם, "פוסלין" או "לא מאכילין" עוסק בבן תשע שנים ויום אחד, ולא שנינו "פוסלין ולא מאכילין" כאחד, אלא ביחס לשאר הדברים שנשנו במשנה.
[2] הוא הדין שיש לפרוך שאין לפרש פירוש זה במשנה, מהסיפא: ספק בן תשע, כפירכת רבא על הפירוש הבא של אביי.
[3] לפי רש"י בקדושין יט א.
[4] דעת רש"י לפי פירושו של רבא במשנתנו, ש"לא מאכילין" לא נשנה ביחס לבן תשע שנים ויום אחד, אלא "לא פוסלין" בלבד, ועל דרך זה נתבאר בפנים. אבל המאירי כתב לפרש גם לשון "לא מאכילין" ביחס לבן תשע, ראה שם.
[5] ברש"י כתב: פסלוה, אם בת כהן מן התרומה [ובהמשך העמוד בד"ה פסלוה, הוסיף: ומן הכהונה], ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית. ואין זה אלא לפי הסלקא דעתין בגמרא לקמן בעמוד ב, אבל מסקנת הגמרא שם היא, שאף לויה וישראלית לענין תרומה הוא.
[6] כתב רש"י: אף על גב שהמשנה הבאה אומרת "ואם אינן ראויין לבוא בישראל", הכונה היא שאינם ראיים לבוא בכהונה. והראשונים גרסו בהיפוך: רישא פסולי כהונה, סיפא פסולי קהל; ורש"י מיאן בגירסא זו משום קושיית התוספות: כיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכל שכן הוא, וראה מה שתירצו התוספות. ורש"י במשנה הבאה כתב: ואם אינן ראויין לבוא בישראל הרי אלו פוסלין, שהרי נתחללה בביאת פסול לה. ולשון זה לא שייך בחלל שאינו פסול לה, כי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, אלא שהוא מחללה בביאתו כשם שהוא חלל, וכאן פירש רש"י דפסולי כהונה היינו חלל.
[7] בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא, מנין אנו יודעים שהיא פסולה לכהונה, שהרי עיקר המקרא לא נאמר אלא לתרומה. וכן מתבאר, שאין פסוק זה מלמד אלא על עמוני מואבי מצרי אדומי וממזר, אבל כל השאר, מפסוקים אחרים הם נלמדים.
בגמרא לפסול לה פסולה: עיין ברשב"א שהקשה ל"ל הך טעמא תיפוק לי' משום זונה ותירץ דפריך לרבי אליעזר דס"ל אין זונה אלא מא"א אבל לרבנן דס"ל דמח"ל הוי זונה באמת ל"צ הך טעמא, ועוד תירץ דצריך הך טעמא משום אונס דבאונס לא הוי זונה ע"ש, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם דהביא אנבעלה לפסול לה קרא דכי תהי' (בפ"ו מהל' תרומות) והרי הוא פסק דמחייבי לאווין הוי זונה (בפרק י"ח מהל' א"ב) וגם פסק דבאונס ג"כ הוי זונה (שם) א"כ לא שייכי ב' תירוצי הרשב"א, ולכאורה הי' אפשר לומר דלהרמב"ם לשיטתו בלא"ה ל"ק קושית הרשב"א כיון דפסק (שם פרק ט"ו) דבכל ח"ל אינו לוקה רק בעל בקידושין וא"כ אף דמח"ל הוי זונה מ"מ ל"ה זונה רק כשבעל ע"י קידושין והכא בקטן בן תשע ע"כ בלא קידושין איירי דלא שייך קדושין גבי' וא"כ שפיר צריך כי תהי' בנבעלה בלא קידושין ורק הרשב"א פריך שפיר דמסתמא ס"ל ג"כ כשיטות כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם ולא בעו בעלה ע"י קדושין דוקא, אכן באמת נראה דז"א שהרי הרמב"ם כתב מפורש דרק ביאה שנעשה על ידה זונה או חללה היא פוסלת מכי תהי' לאיש זר וא"כ ע"כ צ"ל דאותה ביאה שהיא חייבי לאווין בקטן כשיגדל לאחר קידושין עושה אותה זונה עתה בלא קידושין והיינו טעמא דלקמן (דף ס"ט) ילפינן מאלמנה לכה"ג דבביאה בלא קידושין פוסל וא"כ קשיא: אכן י"ל בפשטות קושית הרשב"א על הרמב"ם דלכאורה י"ל על הרשב"א שהקשה ל"ל מלאיש זר תיפוק לי' משום זונה מנ"ל כלל דזונה אסורה בתרומ' והנה התוס' לעיל (מ"ד:) כבר הקשו קושיא זו ותרצו ב' תירוצים התירוץ א' דאתי מלאיש זר והתירוץ ב' כיון דכלל קרא בהדי חללה אסורה לתרומה כחללה, וא"כ י"ל דהרשב"א ס"ל כתי' ב' דהתוספ' ולכן שפיר הקשה דל"צ לאיש זר אבל הרמב"ם דכתב מפורש כתירוצם הראשון דהיכי דנעשה זונה או חללה בזה ילפינן איסור תרומה מלאיש זר וא"כ בפשטות מתורץ קושית הרשב"א דהא איסור תרומה בזונה גופא לא אתיא רק מלאיש זר: וע"פ דברינו נסתר מה שתירץ השער המלך (בפרק י"ח מהל' א"ב) על הרמב"ם שפסק דביאת מחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל מן הכהונה ומן התרומה וזה לכאורה נגד סוגיא דלפנינו דמקשה ואימא מחזיר גרושתו נמי ומתרץ זר אצלו מעיקרא בעינן וא"כ מחזיר גרושתו לא פסול ויבמה לשוק נמי לא דלאו זר מעיקרא הוא, ותירץ ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל דסוגיא דהכא קאי אי לאו זונה היא מח"ל אבל הרמב"ם דפסק דיש זונה מח"ל מטעם זונה פסול ולא בעינן זר מעיקרא זה תוכן דבריו ע"ש, ולפמש"כ זה אינו דהא פסול תרומה בזונה גופא לא אתיא להרמב"ם רק מלאיש זר ואי לאו זר מעיקרא הוא גם זונה לא נפסלה מתרומה: אכן ביישוב דעת הרמב"ם בזה נ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א (ר"פ הערל) איך פוסל פצוע דכא הא לאו זר מעיקרא הוא ורוצה לדחוק ולחלק בין פסולי קהל דלא בעינן זר מעיקרא ובין שאר פסולים ושבזה פליגי ברייתא דהכא ומתניתן דהערל וכנ"ל, אכן הרמב"ם י"ל דס"ל לתרץ קושיא זו כיון דבלא"ה כבר מצינו פלוגתא בהא דזר אצלו מעיקרא בעינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ע"כ ס"ל דלא בעינן זר אצלו מעיקרא כמש"כ הרמב"ן לעיל (דף מ"ד) א"כ י"ל דמתניתן וברייתא בעיקר מלתא פליגי אי בעינן זר מעיקרא או לא ומתניתן דהערל כריב"נ ס"ל דלא בעי זר מעיקרא וכן ר"ע לא בעי זר אצלה מעיקרא כמש"כ התוספ' לעיל (מ"ד:) וכיון דהרמב"ם (בפ"ז מהל' תרומו') פסק כמתניתן דפ"ד פוסל אשתו שפיר פסק גם הכא דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל, אכן מכ"מ בביאור סוגיא דהכא צ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כאחד מתירוצי הרשב"א מדפריך אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל צ"ל דאיירי באונס או לר' אליעזר דלא הוי זונה ומה שכתבנו לא הוי רק לבאר שיטתו אליבי' דהלכתא:
שם לאו הבא מכלל ע' ע': המ"ל דתנא דברייתא כרבי יהודה ס"ל דס"ל בפסחים (מ"א:) דהיכי דכתיב לאמר בתחלת הפרשה כל לאהמ"ע לאו הוא והכא לאמר כתיב וכש"כ דהוי מצי למימר הכי לפמש"כ הרשב"א דלרבנן לא צריך קרא דתהי' לאיש זר דמיפסלה מטעם זונה אלא לר"א דס"ל זונה כשמה די"ל דהוא כר"י ס"ל אלא דעדיפא מיני' משני:
שם ברש"י ד"ה פסולין. אלא אשארא: י"ל למה הוצרך לכך הא השתא שפיר י"ל דהא דאין מאכילין איירי ביבם קטן בן ט' כמו בתירוץ קמא ופוסלין איירי בפסולין דפסלי בביאתן ואי משום דדחוק לי' לאוקמי' בתרתי הא דפוסלין לחוד ואין מאכילן לחוד הא גם באינך איירי בתרתי חדא בבת כהן לישראל וחדא בב"י לכהן:
בד"ה כותי ונתין. דגרי אריות הן: ע"פ דבריו כאן כתב לקמן בשמעתין דמאי דפריך נו"ע לא לפסול היינו מדקתני הכא כותי אכן התוספ' כתבו דאין מזה ראי' דהפסול דכותי הוא פסול ממזר ולא מטעם נכרי כמבואר לקמן וזה תלוי בפלוגתת רש"י והתוספ' בכתובות (כ"ט:) ע"ש, אכן לכאורה ק' ארש"י דמ"ט לא קתני ג"כ עבד בברייתא דבשלמא להתוספ' א"ש כיון דלא קתני עכו"ם י"ל דלא קתני רק מה דנפקא מקרא דכי תהי' לאיש זר אבל לא מה דנפקא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה, א"נ י"ל דלא תני עבד משום דתני ושייר ואין לומר מאי שייר דהא שייר נמי עכו"ם אבל לרש"י דכותי הוא מטעם נכרי א"כ ק' למה לא קתני נמי עבד דא"ל תני ושייר דמאי שייר דהאי שייר, וי"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לקמן (ריש פרק הערל) דמ"ט לא קחשיב הכא ג"כ פצוע דכא וכרות שפכה דא"ל תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר ותירץ דדלמא האי תנא דהכא פליג אמתניתן לקמן וס"ל דפצוע דכא לא פסיל הואיל ולאו זר מעיקרא הוא ותנא דמתניתן דלקמן סבר דלא בעינן זר מעיקרא רק במחזיר גרושתו שאינה פסול קהל אבל בפסול קהל לא, ועוד תי' די"ל דתנא ושייר פצוע דכא דהא שייר נמי כרות שפכה ע"ש וזה לכאורה דוחק הוא לחשוב פ"ד וכ"ש בתרתי דהא מטעם זה באמת לא רצה הרשב"א בהקושיא ולפי תירוצו הראשון לומר דתנא ושייר, אבל י"ל ע"פ דברינו דתנא ושייר פ"ד דהא שייר נמי עבד וחדא קושיא מתורצת בחברתה, והשתא י"ל דרש"י והתוספ' פליגי בב' תירוצי הרשב"א הנ"ל דרש"י י"ל דס"ל כתירוץ בתרא דהרשב"א דתנא ושייר פ"ד וקשה מ"ש דה"ש ואין לומר דשייר נמי עבד דהא עבד לאו שיורא הוא כיון דלא אתיא מקרא דכי תהי' אע"כ דחשיב כותי מטעם עכו"ם א"כ חשיב שפיר מה דאתיא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה ג"כ ואעפ"כ לא חשיב עבד ושפיר הוי שיורא ולכן שייר ג"כ פ"ד וכ"ש דחשיבא תרווייהו כחד, אבל התוספ' י"ל דס"ל כתירוץ קמא דהך תנא לא ס"ל דפ"ד וכ"ש פוסל וא"כ לאו שיורא הוא ושפיר יקשה למה שייר עבד לחוד אע"כ דשייר נמי נכרי ומוכח שפיר דפסול כותי לאו היינו פסול עכו"ם:
בד"ה סיפא פסולי. חלל: הרמב"ם בפי' המשניות כתב וה"ה ג"כ בקטן בן תשע שבא על גרושה וחלוצ', ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דראיתי להרמב"ם (בהל' א"ב פ' י"ט) דכהן בן תשע וי"א שבא על הגרושה פסלה ועשאה חללה והיינו ע"פ פירושו כאן, ולכאורה ק' מנ"ל כן דהא לא אמרינן רק דחללה מפסולי כהונה והרי אין כאן פסולי כהונה דהא אמרינן לקמן (דף פ"ד) כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת וכיון דהוא לא מוזהר כיון דקטן הוא כמו שכתבתי שם היא ג"כ לא מוזהרת ולא דמי לשאר חייבי לאווין דשם האיסור גם בדידה דבת ישראל מוזהרת שלא להבעל לממזר וא"כ כל שהוא בן תשע שביאתו ביאה מוזהרת עליו מן התורה אבל באיסורי כהונה דלא אתיא רק מלא יקחו א"כ כל היכי דאזהרה לא קאי על הכהן גם עלי' לא קאי, ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו שפיר הוכיח כן מסוגיא דהכא דמוקמינן רישא בפסולי כהונה והיינו לפי גרסתו שגרס כר"ח ולכאורה היאך משכחת לדידי' פסולי כהונה כיון דפסק (בפ' י"ז מהל' א"ב) דאין חיוב רק ע"י קדושין ובן תשע לאו בר קדושין הוא וע"כ צ"ל דקרי לה נבעלה לפסול לה כיון דפסול לה לישא אותה כשיגדל וא"כ כיון דקתני פסלה שפיר פסק ג"כ דעשאה חללה:
בד"ה פסלוה. כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה: יש לדקדק למה כפל רש"י פירושו דהא בזר פי' לעיל ד"ה פסולה אם ב"כ היא מן התרומה וכו' ולא עוד אלא ששינה דלעיל כתב לענין ב"כ רק מן התרומה וכאן פי' מן הכהונה ג"כ, ויש לומר ע"פ מה דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל אטו לוי' וישראלית וכו' הרי דעכ"פ לפי הס"ד רצה לומר דכהנת איירי לענין תרומה אבל מהא דלוי' וישראלית מוכח לכהונה ג"כ ולפי הך ס"ד ע"כ קאי פי' רש"י כאן מדפירש לוי' וישראלית לענין כהונה דוקא ולכן בתחלה פירש רש"י כן ולכן נקט כהנת לוי' וישראלית לאשמעינן דאיירי בין לענין כהונה בין לענין תרומ' אבל השתא דידעינן מלוי' וישראלית דגם לענין כהונה פסיל ממילא איירי לענין כהנת בין לענין תרומה בין לענין כהונה ולכן כפל רש"י ופירש כן אחר שפירש לוי' וישראלית דהשתא מפרשינן גם לענין כהנת כן:
שם בתוספ' ד"ה אי בת כהן. ומיהו לקמן אפיק לה מושבה: א"ל דלמא לקמן רק נשואה מפיק מושבה אבל ארוסה לא שייך למעט מושבה דהא עדיין בבית אבי' היא דז"א דא"כ אכתי לא יתורץ קושית הש"ס לקמן הא צריך קרא דכי תהי' לב"כ המאורסה לישראל אע"כ דגם ארוסה ממעטינן מושבה כיון דכתיב אל בית אבי' כנעוריה וכשהיא ארוסה איננה עוד בבית אבי' כנעורי', וכזה נראה ג"כ דעת הרמב"ם דלענין יבמה הביא קרא דושבה ולענין ארוסה קאמר דהא קניא ולא הביא קרא דכי תהי' אדרבא כתב (בפ"ו דתרומות) דכי תהי' אתי לב' דברים לנבעלה לפסול לה ולחזה ושוק הרי דלא יליף ארוסה לענין תרומה מינה אע"פ דיליף ארוסה מושבה ומש"כ דהא קניא בזה נתן טעם איך ממעטינן מושבה הא עדיין בבית אבי' היא וע"ז קאמר דהא קנוי' היא לו לישראל וא"כ איננ' עוד בבית אבי' כנעורי':
בד"ה קניא לי'. ל"ד אלא כלומר זקוקה לו: בקדושין (דף י"ט) פירש רש"י דקנוי' לו לגמרי רק לענין חיוב אשת איש מיעט קרא וע"ש בתוספ', והנה ממה דאמרינן הכא קמ"ל עשו ביאת בן תשע וכו' נראה כשיטת התוספ', אכן לכאורה מוכח כפירוש רש"י דאי כפי' התוספ' דמהא דממעטינן פרט לאשת קטן ידעינן דאינה קנוי' לו א"כ מנ"ל דלהא אתי אשת קטן למעט דלמא אתי למעט יעודה ובאמת שמעינן דמיעדין לקטן אבל יבמה נקנית לגמרי ליבם קטן, אבל לפי' רש"י א"ש דמאשת קטן שמעינן כל שהיא אשת קטן ולא שמעינן מזה דמיעדין לקטן כיון דאיכא לאוקמי' קרא ליבמה שיבמה קטן:
בד"ה רישא. כמו לענין עבדים: עיין במהרש"א ומה שהקשה למה לא הביאו ראי' מספק הביא ב' שערות דע"כ איירי למנין תרומה י"ל דגם לענין כהונה משכחת כגון שקדשה וגרשה וא"כ הוי ספק גרושה דאם אין קדושיו קדושין גם גרושה אינה ובהא י"ל דאפוסלין דרישא קאי דאיירי ג"כ לענין כהונה ולכן ע"כ הביאו ראי' מעובר ויבם א"נ י"ל דדעת התוספ' כדעת הרמב"ם בפי' המשניות שפירש הך דספק הביא שתי שערות לענין חולצת ע"ש:
בא"ד. והיינו לענין תרומה: לפי מש"כ התוספות בכתובות (כ"ה) בשם ר"י דהך דתרומה התם איירי בתרומה דרבנן ולכן מקילינן מספיקא אבל בתרומה דאורייתא לא מוקמינן אחזקה כמו בתרי ותרי לענין כהונה א"כ ליכא ראי' משם דלענין תרומה אוקי אחזקה רק לתירוץ ר"י בר ברוך שם הוכיחו כן:
בא"ד. דחזקה קמייתא איתרע לה: י"ל דלפ"ז לא מתרצי מידי בכתובות (ט'. ד"ה ל"צ באשת כהן) ע"ש, ועוד ק"ל דבקדושין (דף ע"ט) לא ס"ל רב הרי בוגרת לפניך אלא משום דרגילה להביא סימנים מצפרא ע"ש הא בלא"ה אמרינן דאוקמי' אחזקה קמייתא וגם לשמואל אמרינן שם דלא אמר הרי חסר לפניך אלא משום דאיכא תרתי לריעותא והכא אדרבא יש ב' חזקות להכשירה לתרומה חזקת כשרות דהאשה וחזקת הגוף דקטן וצ"ע:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0