דף עב - א
ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית, שהיא נוחה, לא חמה ולא צוננת, וחמה זורחת, [1] וסכנה היא למול בלא זה.
דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית
ומפרשינן: מאי טעמא?
איבעית אימא: משום דנזופים הוו על מעשה העגל, [2] ולא היו ראויין לאור נוגה.
ואיבעית אימא: משום הכי לא נשבה רוח צפונית, כדי דלא נבדור [לא יתפזרו] ענני כבוד שהיו מקיפין אותם, ולא היתה יכולה חמה ליכנס. [3]
אמר רב פפא: הלכך, ביומא דעיבא [יום המעונן], ויומא דשותא [יום שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות] -
לא מהלינן ביה [אין מלין בו], ולא מסוכרינן ביה [אין מקיזין בו דם], וכמו שלא מלו ישראל במדבר.
ואולם האידנא, דדשו בה רבים [עתה, שהורגל הצבור לעשות כן אף בימים אלו], על כך נאמר: שומר פתאים ה'.
תנו רבנן: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר - אף שביום לא נשבה להם רוח צפונית - לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה -
הואיל ושעה זאת היא עת רצון.
וכמו שנאמר: ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים.
מאי תלמודא [מה בא דבר זה ללמדנו]? הא קא משמע לן, דעת רצון - מילתא היא
אמר רב הונא: דבר תורה, כהן שהוא משוך בערלתו [מהול, שנמשכה ערלתו, וכיסתה את העטרה] הרי הוא אוכל בתרומה, כי אינו חייב למול.
ורק מדבריהם, גזרו עליו שימול, ואסרוהו בתרומה כערל, מפני שנראה כערל.
מיתיבי לרב הונא שאמר אין המשוך חייב למול מדאורייתא:
והא תניא: משוך צריך שימול!
וקא סלקא דעתין מן התורה צריך למול.
ומשנינן: צריך שימול מדרבנן.
ותמהה הגמרא על הקושיא:
ודקארי לה - מאי קארי לה [מה עלתה על דעתו של המקשה מתחילה להקשות]? הא לא נאמר משוך הרי הוא כערל, אלא "צריך" שימול קתני, ומשמע שהוא מדרבנן?!
ומפרשינן: קטעי המקשה בסיפא [סיפא של הברייתא הטעתו למקשה להבין שהוא מדאורייתא].
שכך למדנו בסיפא של הברייתא: רבי יהודה אומר: משוך לא ימול, מפני שסכנה היא לו, שמא ייעשה כרות שפכה ולא יוכל להוליד. [4]
אמרו לו חכמים לרבי יהודה: והלוא הרבה משוכים בערלתם מלו בימי בן כוזיבא, [5] והולידו אחר כך בנים ובנות.
ומפרשת הברייתא את מקור הדין שמשוך צריך שימול:
שנאמר בפרשת מילה שנאמרה לאברהם "המול ימול".
ובא כפל הלשון ללמד: אפילו מאה פעמים ימול, וכגון זה שנמשכה ערלתו אחר שנימול.
ואומר עוד הכתוב שם: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה "את בריתי הפר". ומיותר הוא, כדי לרבות את המשוך.
ומפרשת הגמרא תחילה את הברייתא, ואחר מכן שבה הגמרא לבאר את דעת המקשה:
מאי "ואומר"?
כלומר: למה הוצרך התנא של הברייתא להביא עוד פסוק ללמד על המשוך?
ומפרשינן: וכי תימא דהאי "המול ימול" לא לרבות את המשוך הוא בא, אלא לרבות ציצין המעכבים את המילה, [6] לכן תא שמע: "את בריתי הפר", לרבות את המשוך.
וכאן שבה הגמרא לפרש את סברת המקשה, שחיוב המשוך במילה הוא מדאורייתא:
הוא, המקשה סבר: מדקא נסיב לה הש"ס קרא, מכך שהברייתא מביאה את מקור ההלכה מן המקרא, הרי הלכה דאורייתא היא.
אבל, ולא היא!
אלא רק מדרבנן חייב המשוך למול שוב, ואילו קרא - אסמכתא בעלמא הוא.
השמועה הבאה מתבארת כלשונו השניה של רש"י, וכגירסתו.
לימא מסייע ליה לרב הונא, שאמר דבר תורה משוך אוכל בתרומה, מדברי הברייתא:
דתניא: טומטום [שהזכרות שלו מחופה בעור], אין אוכל בתרומה, שמא אם ייקרע ימצא שהוא זכר והרי הוא ערל. [7]
אבל נשיו ועבדיו אוכלין כנשי הערל ועבדיו.
משוך בערלתו, וכן מי שנולד כשהוא מהול, [8] הרי אלו אוכלים בתרומה [מכאן מסייעת הגמרא לדברי רב הונא, כדמפרש ואזיל].
אנדרוגינוס [מי שיש לו זכרות ונקבות] שהיה מהול הרי הוא אוכל בתרומה הואיל ואינו ערל. [9]
ואין אוכל האנדרוגינוס בקדשי קדשים, שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה, והרי אנדרוגינוס ספק אשה הוא. [10]
טומטום אינו אוכל לא בתרומה [ולקמן מפרשת הגמרא למה חזר ושנה התנא דין זה], ולא בקדשים, ואפילו לא בקדשים קלים ומטעם ערל.
קתני מיהת בברייתא: משוך, ונולד כשהוא מהול - הרי אלו אוכלין, והיינו שהמשוך אוכל בתרומה מן התורה, כדעת רב הונא [אבל מדרבנן אינו אוכל תרומה, וכמו שאמר רב הונא]. [11]
אמר מר בברייתא: טומטום אינו אוכל בתרומה מטעם ערל, אבל נשיו ועבדיו אוכלים.
ותמהינן: נשיו לטומטום - מנא ליה? [מנין לו לטומטום אשה] להאכילה בתרומה?!
אילימא דקדיש [קידש] אשה בת ישראל, והרי הוא מאכילה בתרומה משום דתניא: טומטום שקידש אשה קדושיו קדושין, ואף טומטום שנתקדש על ידי איש קדושיו של האיש קדושין? [12]
אי אפשר לפרש כן שיהא הטומטום מאכיל את אשתו בתרומה, כי:
אימר דאמר בברייתא, שקידושי הטומטום תופסין, הוא רק לחומרא, להצריכה גט קודם שתתקדש לאחר.
אבל לקולא - להאכיל את אשתו הזרה בתרומה - מי אמרינן!?
והרי טומטום ספק אשה הוא, ולחומרא צריכים אנו לומר שאין אשה מקדשת אשה! [13]
אמר אביי: הברייתא מדברת כשביציו של הטומטום ניכרות מבחוץ, שודאי זכר הוא, ויכול לקדש אשה, ולפיכך מאכיל הוא אותה בתרומה. [14]
רבא אמר לפרש הברייתא:
מאי "נשיו" שהטומטום מאכילם בתרומה? - "אמו" של הטומטום, שהיא בת ישראל הנישאת לכהן, שמת בעלה.
והרי היא אוכלת בתרומה בשביל בן טומטום שיש לה מבעלה הכהן, וכמו שאמרה תורה "ויליד ביתו, הם יאכלו בלחמו", וקרינן ביה "יאכילו" בלחמו, ללמד על זרע שיש לבת ישראל מכהן, שהוא מאכילה בתרומה. [15]
ותמהינן: אמו?! הרי פשיטא שיאכילנה הטומטום! [16]
ומפרשינן: מהו דתימא: הואיל ואמר הכתוב: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, אם כן: בן שהוא מוליד [ראוי להוליד] וקרינן ביה "יליד" אכן מאכיל הוא את אמו, אבל בן שאינו מוליד, ולא קרינן ביה "יליד", הייתי אומר שאינו מאכיל.
קא משמע לן. [17]
תא שמע להקשות על פירושו של רבא בברייתא, מן הסיפא:
טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.
בשלמא לאביי, המפרש את הרישא של הברייתא שלמדנו: טומטום אין אוכל בתרומה נשיו ועבדיו יאכלו, שמדובר בה בטומטום שביציו ניכרות מבחוץ, הרי ניחא שחזר ואמר התנא: טומטום אין אוכל בתרומה.
כי תנא רישא: טומטום שביציו מבחוץ, שהוא ערל ודאי.
וקתני סיפא: טומטום סתם, שהוא ספק ערל.
אלא לרבא, המפרש אף את הרישא של הברייתא בסתם טומטום, אם כן טומטום דסיפא למה לי להשמיענו שאינו אוכל בתרומה, הרי כבר נתבאר זה ברישא?!
ומשנינן: מאי "טומטום" אינו אוכל, דקתני בסיפא של הברייתא: ערל. [18]
ותמהינן: למה צריך התנא לומר שהערל אינו אוכל בתרומה וקדשים?
הרי השתא, ספק ערל לא אכיל בתרומה, כמבואר ברישא, ואם כן, היתכן שודאי ערל אכיל בתרומה!?
ומפרשינן: "מה טעם" קאמר התנא של הברייתא:
מה טעם טומטום שאין ביציו ניכרות מבחוץ אינו אוכל בתרומה, מפני שספק ערל הוא, וערל אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.
לימא כתנאי, האם נאמר שתנאים נחלקו בדבר, האם המשוך חייב למול מן התורה, או אינו צריך למול אלא מדרבנן, וכדברי רב הונא:
דתניא: משוך, [19] וגר שנתגייר כשהוא מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית [20], וקטן שעבר זמנו [21], ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות [עורות ערלה זו על גבי זו] [22], אף אלו אינן נימולין אלא ביום כמילה גמורה שאינה אלא ביום.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: תינוק הנימול בזמנו [ביום השמיני] -
הערות
[1] רש"י. וכתב המאירי: ואחר שלא היתה רוח צפונית מנשבת, לא היתה חמה שולטת ואין המילה מתרפאת יפה. ומבואר מדבריו, שלרפואת המילה אין צריך אלא את החמה, ואין הרוח הצפונית אלא סיבה לחמה. ולשון רש"י משמע, שזה וזה מועילים לו; ומדברי המהרש"ל על דברי רש"י בהמשך הענין, נראה שהוא מפרש בדעתו, שעיקר הרפואה היא על ידי רוח צפונית, אלא שהיא אינה נושבת אלא כשהחמה זורחת; וראה עוד במהרש"א חידושי אגדות מה שכתב על דברי התוספות בד"ה דלא.
[2] רש"י. התוספות ועוד ראשונים תמהו על רש"י, כיון שעוון העגל כבר נמחל להם; וכתב על זה המאירי: ואף על גב שכבר נמחל, "ציצין" נשארו בו, והיו מעכבין. ולדעת התוספות והראשונים [והזכיר זה גם המאירי], נזופין היו על מעשה המרגלים, ואף שלשון הברייתא הוא: "כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית", לאו דוקא [ריטב"א, ומהרש"א במהדורא בתרא]. והוסיף הריטב"א: בין למאן דאמר משום חולשא דאורחא, בין למאן דאמר משום רוח צפונית, לא היה זה אלא לאחר השנה השניה כשהוקם המשכן והוקמו הדגלים, ואז היו נוסעים וחונים, והוה להו חולשא דאורחא ואיבדור ענני כבוד. אבל קודם לכן, הילודים במדבר מולים היו, וכשקיבלו ישראל את התורה [בחודש השלישי לצאתם מממצרים] לא היה בהם ערל.
[3] רש"י. כתב המהרש"ל בחכמת שלמה לפרש כוונת רש"י: רוח צפונית אינה מנשבת אלא אם כן חמה זורחת. ומדבריו אלו יש ללמוד שהמהרש"ל מבין בדעת רש"י, שעיקר הריפוי הוא על ידי רוח צפונית, ואין החמה נצרכת לרפואת המילה, [וראה הערה לעיל בשם המאירי והמהרש"א]. והתוספות ותוספות הרא"ש הביאו ספרי, שלא עשו פסח במדבר אלא בשנה השניה לצאתם ממצרים; וביארו, שבודאי לא היו נמנעים במזיד מלעשות פסח, אלא שאותם פסחים לא היו כתיקונם. ומשום שבניהם ילודי המדבר לא נמולו כמבואר בסוגיא כאן, והם עשו את הפסח אף שלא נימולו בניהם, שהרי מבואר בגמרא לעיל עא א דערלת הבנים שלא בזמנה ודאי אינה מעכבת, הואיל וכתיב: "המול לו כל זכר" אמר רחמנא "ואז יקרב לעשותו", והוא הדין אם היה אנוס [וכמבואר בהמשך הסוגיא דלעיל, מהרש"א] ; אלא ש"אע"ג שאינה מעכבת, מכל מקום לא היה ממש כתיקונו", [לשון תוספות הרא"ש, והמהרש"א במהדורא בתרא נראה שהבין דברי התוספות באופן אחר; ושנה שניה שאני, כיון שלפי כל תירוצי הגמרא בתחילת השנה השניה בניסן היו עדיין יכולים למול, וכמבואר בהערה לעיל, ריטב"א; ובמהרש"א במהדורא בתרא הקשה מזה על שיטת רש"י הסובר שנזופין היו ממעשה העגל שהיה בשנה ראשונה]. והעירו אחרונים, כי לפי דברי התוספות: מי שיש לו בן שעדיין לא הגיע זמנו למול - לפי הצד שערלה שלא בזמנה מעכבת - ועשה אביו פסח, כיון שלא נתחייב עדיין למול, ובעינן "המול לו כל זכר", הרי שמכל מקום, אין הפסח שעשה "פסח כתיקונו", והוא חידוש. ודעת התוספות בקדושין לז ב, שלא עשו פסח כלל מפני שהיו רובם של ישראל ערלים; והריטב"א כאן כתב, שרק הערלים לא עשו פסח, אבל המולים עשו פסח אף שהיו להם בנים שלא מלו, כי הואיל ואנוסים היו אין מילת הזכרים מעכבת. והרמב"ן בחומש פרשת בהעלותך [ט ב] כתב, שלא עשו פסח כלל, מפני שנולדו להם בנים וקנו עבדים, ולא היו יכולים למול אותם מהטעם המבואר בסוגייתנו [וראה עוד שם]. ובביאור שיטת הרמב"ן, שהיו הבנים והעבדים מעכבים אותם אף שהיו אנוסים, ראה מה שכתב בערוך לנר כאן, ובכל מה שהביא שם.
[4] ראה לקמן בהערה בביאור שיטת רבי יהודה.
[5] שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר, וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם, ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה, רש"י.
[6] כלומר: ציצין המעכבין את המילה עצמה ולא את הפריעה שהיא נלמדת לעיל ממקרא ביהושע, כמבואר בגמרא לעיל עא ב ובדברי רבינו תם בתוספות שם; ומה הן ציצין, כבר נתבאר במשנה שהובאה שם ובדברי הגמרא, ונכונים הדברים בין לענין עור הערלה ובין לענין קרום הפריעה.
[7] כן פירש רש"י, ובהמשך הסוגיא יתבאר, שנחלקו אמוראים בדבר, אם הברייתא עוסקת בטומטום שהוא ספק זכר, או בטומטום שביציו ניכרות מבחוץ, וודאי זכר הוא.
[8] לעיל עא א נזכרה בגמרא מחלוקת תנאים בקטן שנולד כשהוא מהול, אם צריך להטיף ממנו דם ברית; ועוד נתבאר שם, שלמאן דאמר: צריך להטיף ממנו דם ברית, הרי הוא אסור בפסח מטעם ערל, ומשמע ודאי שהוא הדין לתרומה. והקשה הקרן אורה, כי משמע לו שברייתא זו היא אף כמאן דאמר צריך להטיף ממנו דם ברית, ואם כן למה יאכלו בתרומה?! וראה מה שביאר שם.
[9] כתב רש"י: שהרי בין אם איש הוא ובין אם אשה היא ובין אם בריה בפני עצמה היא, הרי זרעו של כהן הוא.
[10] כגון חטאת ואשם ושיירי מנחות שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה, רש"י.
[11] בספרים שלפנינו כתוב: מיתיבי מברייתא זו לרב הונא, ולא לימא מסייע ליה לרב הונא, והיינו - לפי הבנת רש"י - שברייתא זו סוברת: משוך אוכל בתרומה אפילו מדרבנן, ומשום שאינו צריך לימול אפילו מדרבנן, וקשיא לרב הונא שאמר: משוך צריך שימול מדרבנן ואסור בתרומה מדרבנן. ואף רש"י הביא גירסא זו, והקשה עליה, שהרי לקמן מביאה הגמרא מחלוקת אם משוך צריך שימול מן התורה או מדרבנן; ומוכח שליכא מאן דמכשיר לגמרי, ואיך נאמר שברייתא זו סוברת משוך אין צריך שימול, ומותר בתרומה. ואולם התוספות ביארו, שלדעת הברייתא דפרכינן מינה, אף שהמשוך צריך לימול מדרבנן [וכדברי רש"י, שלא נחלק אדם מעולם לומר שאין המשוך צריך לימול כלל], מכל מקום, אינו אסור בתרומה, כי לא עשאוהו כערל דרבנן, ותיובתא דרב הונא, שאמר אף בתרומה אסור, כדמשמע מלשונו.
[12] נפקא מינה במה שאמרו: טומטום שנתקדש קדושיו קדושין, לענין שיהא מי שקידש אסור באחותו ואמו של הטומטום, כי שמא אשה היא ואסורה אחותו משום אחות אשה, ואמו משום חמותו, רש"י. ובספר "אהל דוד" הוסיף נפקא מינה לטומטום עצמו, כשאביו כהן ונתקדש הטומטום לזר, והועילו הקדושין לאסור את הטומטום בתרומה, מספק שמא נקבה היא וחלו הקדושין לפוסלה מתרומת בית אביה.
[13] הקשה בערוך לנר: הרי משכחת לה בטומטום שקידש בת כהן, שאם אינו זכר ואין קדושיו קדושין, הרי היא אוכלת מכח אביה, ואם זכר הוא הרי היא אוכלת מכחו, וקא משמע לן שהטומטום מאכיל אם הוא זכר, אף על פי שהוא ערל ואינו אוכל, ואין אומרים "כל האוכל מאכיל, שאינו אוכל אינו מאכיל" [וכפי שסברה הגמרא מתחילה לומר בתחילת פרק אלמנה] ? וראה מה שיישב שם. ונראה מדברי הערוך לנר שהוא סובר: בת כהן שנישאת לכהן ואין הכהן יכול להאכילה בתרומה מטעם "כל האוכל מאכיל וכל שאינו אוכל אינו מאכיל", הרי זו לא תאכל בתרומה מכח אביה, וחידוש הוא.
[14] כתבו התוספות בטעם הדבר שטומטום מאכיל את אשתו אף על פי שאינו ראוי לביאה, משום דראוי לקרוע, שאם לא כן, כיון שאינו ראוי לביאה אין חופתו חופה, וכמבואר במשנה שהובאה לעיל נז ב, שהנושא אשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שאינה ראויה לביאה אינו מאכילה בתרומה, ומשום שכל חופה שאינה ראויה לביאה אינה חופה. ודברי התוספות אינם מוסכמים ביסוד שלמדו מן המשנה שם, וראה שם ברשב"א שהוא חולק על יסוד זה, וראה בהערות שם.
[15] ומה שאמר "נשיו" בלשון רבים, מפני שהוא מאכיל אמהות רבות, כגון אמו ואם אביו ואם אבי אביו, כשהיו בנות ישראל ונשואות לכהנים ומתו בעליהן ואין להן זרע אלא את הטומטום הזה, שהוא מאכיל את כולן כאחד, וכן למעלה עד לעולם.
[16] מבואר מן הסוגיא שלפי אביי המפרש "נשיו" כפשוטו, לא קשיא לגמרא: פשיטא, ונתקשו אחרונים בדבר. כי אם משמיעתנו הברייתא שאין אומרים: "כל האוכל מאכיל כל שאינו אוכל אינו מאכיל", וכפי שנקט בפשיטות בערוך לנר; אם כן אף לרבא יש לומר כן, כי אם אכן הינו אומרים "כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל", הרי שאף את אמו לא היה מאכיל, כמבואר בהדיא בתחילת פרק אלמנה; ועוד הקשה על זה הערוך לנר: חידוש זה אין מקומו להשמיענו בטומטום, אלא בערל, וכפי שאכן משמיענו דין זה התנא של משנתנו. ולפיכך פירש הערוך לנר, שחידוש הברייתא הוא, שלא נאמר: הואיל ואין הטומטום ראוי לביאה, אין חופתו חופה ואינו מאכיל בתרומה, [ועל פי זה תירץ בערוך לנר את קושייתו שנזכרה בהערה לעיל, ודבריו צריכים תלמוד]. ואולם לשיטות הראשונים החולקים על יסודם של התוספות, וכפי שנתבאר בהערה לעיל, עדיין צריך ביאור, מאי קא משמע לן?! וכן צריך ביאור מאי קא משמע לן: נשיו ו"עבדיו" אוכלים.
[17] לדעת רבא יש לומר, כי אף מה שאמרו בברייתא: "עבדיו" חידוש הוא מטעם "יליד", וכעין שאמרו לעיל סז א, שהעובר אינו מאכיל את עבדיו הואיל ואמרה תורה "יליד", ומשמע ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל את עבדיו. ואולם בתוספות שם נתבאר, שנחלקו בזה אמוראים בגמרא אם יש ללמוד דרשה זו אף לגבי עבדים שאין אכילתם בתרומה מכח פסוק זה, ראה שם בד"ה למאי.
[18] פירוש: כי לשון "טומטום" הוא לשון אטימה וסתימה, וכעין שפירש רש"י ביומא לט א, מה שאמרו: עבירה "מטמטמת" לבו של אדם: "אוטמת וסותמת מכל חכמה", ואף זה הוא לשון "ערלה", וכמו שכתב רש"י [ויקרא י טז] על הפסוק: ומלתם את "ערלת" לבבכם: אוטם לבבכם וכסויו.
[19] בספרים שלפנינו כתוב: משוך וקטן שנולד כשהוא מהול, והרש"ל מחק: "וקטן שנולד כשהוא מהול" וראה הטעם בדבריו ב"חכמת שלמה".
[20] כתב הרש"ש: בגר שצריך מילה גמורה, לא נחלק רבי אלעזר שיהיה נימול בלילה, כיון שהמילה היא מעיקר דין גירות ואין גירות אלא ביום, מה שאין כן כשנתגייר כשהוא מהול, אינו אלא למצוה בעלמא, ראה שם.
[21] לשון המאירי הוא: שלא תאמר: אין הענין ביום אלא שיעבור עליו ליל שמיני קודם מילה, הא משהגיע לשמיני, אפילו בלילה.
[22] ראה מה שכתב הרש"ש בזה.
בגמרא לרבות ציצין המעכבין: מה שהקשה המהרש"א כבר תירצנו לעיל וכן לפי מה דמסיק דאת בריתי הפר אמשוך אסמכת' בעלמ' הוא א"ל דלפי האמת קרא למאי אתי די"ל דצריך לכדרשינן מיני' בסנהדרין (נ"ט) לרבות בני קטורה:
שם מיתיבי משוך צריך שימול: הט"ז בי"ד (סי' רס"ד) מסופק בקטן שנולד מהול ואח"כ נמשך ערלתו אם צריך מילה מן התורה או לא ולכאורה יש לפשוט דאין חילוק בין אם נימול ואח"כ נמשך או אם נולד מהול ואח"כ נמשך דלעולם א"צ מן התורה דאל"כ מאי פריך לרב הונא מהך ברייתא נימא דברייתא במשוך דנולד מהול איירי, אכן י"ל דמזה אין ראי' כיון דראית המקשן דדאורייתא קאמר הי' מדכתיב קרא כדאמר בגמרא והרי הפסוק דמייתי המול ימול אפילו מאה פעמים משמע דבמהול שמשך קאמר דהיינו מי שנמול כבר שוב ימול דבנולד מהול לא שייך אפילו ק' פעמים:
שם קרא דאורייתא היא: ק"ל אי דאורייתא הוא א"כ איך קאמר ר"י לא ימול מפני שסכנה היא לו והיינו שמא יעשה כרות שפכה ואיך דחינן מצוה דאורייתא מפני סכנה זו הא רק מפני סכנת נפשות דחינן מצוה וי"ל דהוי ס"ד דת"ק ור"י פליגי בהך גופא אי דאורייתא הוא או לא וכן משמע ממה דקאמר שנאמר וכו' שלכאורה ה"ק מה שאמרת שסכנה היא הרי ראי' מאותם שמלו בימי בן כוזיבא ועוד אפילו יש סכנה שיעשה כ"ש הרי כתיב המול ימול וא"כ דאורייתא היא ולכן פריך מת"ק, וכן צ"ל הא דפריך הכא מהך ברייתא דדאורייתא הוא והא בברייתא דלקמן ע"כ מוכח דלר' אלעזר בר' שמעון עכ"פ לאו דאורייתא הוא אע"כ מת"ק הוא דפריך כיון דלדידי' מוכח בפי' דדאורייתא הוא איך פליג עליו:
שם תיובתא דרב הונא תיובתא: הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות) פסק דמשוך אוכל בתרומ' ומדברי סופרים צריך למול, וכתב הכס"מ שם דפסק דלא כרב הונא משום דאסיק בתיובתא וכן כתב המשנה למלך שם אכן העיר דבירושלמי נראה כהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא, אכן לפענ"ד י"ל דגם הרמב"ם פסק כרב הונא דאם הך דינא שכתב הרמב"ם שצריך למול אינו מחמת תרומה אלא שלא יהי' נראה ערל יקשה איך כתבו הרמב"ם בה' תרומות ה"ל למיכתב דין זה בה' מילה ושם לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמשוך כלל, לכן נ"ל דהרמב"ם ה"ק משום דלפני דין דמשוך הביא דערל אינו אוכל בתרומה מן התורה ועל זה כתב דמשוך אין לו דין ערל ואוכל בתרומה פי' מן התורה אבל מד"ס צריך למול כדי לאכול בתרומה וא"כ פסק כרב הונא וכהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא שנראית עיקר בירושלמי ונקט הרמב"ם לפ"ז כלשון רב הונא דבר תורה וכו' ומדבריהם גזרו עליו:
שם ואין אשה מקדש אשה: ק"ק דלתרץ דבקדש בת כהן קאמר דאוכלת ממה נפשך וא"ל א"כ מאי קמ"ל פשיטא די"ל דרצה להשמיענו דאף דאין אוכל מאכיל כמו שמשמיענו גם במתניתן דהערל דנשיהם ועבדיהם יאכלו וכדאמרינן לעיל (ר"פ אלמנה לכה"ג) דהא גם לתירוץ אביי דאיירי בביציו מבחוץ ע"כ אשמעינן הך, וי"ל דלא שייך דאתי להשמיענו דאף שאינו אוכל מאכיל דא"כ למה משמיענו זה בטומטום לאשמעינן בערל ודאי וכמו דאשמעינן במתניתן לקמן אלא לאביי אמרינן דרוצה להשמיענו דאף דאינו בן ביאה ולא ראוי לחופה מכ"מ אוכל כיון שראוי להקרע וכמו שכתבו התוספ' אבל אי איירי בקדש בת כהן בזה שפיר יקשה פשיטא דממנ"פ אי חשבינן לי' לבן חופה אוכלת מטעם אשת כהן ואי לא קני אוכלת מטעם בת כהן:
שם מאי נשיו אמו: א"ל איך נקט נשיו לשון רבים די"ל דמאכיל אמותיו רבות כגון אמו ואם אביו ואם אבי אביו היו בנות ישראל ונשואות לכהנים ומתו בעליהן ואין להם זרע רק הוא מאכיל את כולן כאחד וכן למעלה עד לעולם:
שם השתא ספק ערל: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דלימא דטומטום דרישא ערל קאמר ולכאורה מאי קושיא הא לרבא פריך כן ולרבא ע"כ ליכא לפרושי כן דאל"כ מי דחקו לפרש נשיו אמו הא לערל ודאי שייך שיש לו אשה ועוד היאך קמשני מוליד מאכיל הא ערל מוליד, וי"ל דקושיות הרא"ש היא לרבא גופא מי דוחקו לפרש מה טעם קאמר לימא דערל קאמר טומטום דרישא וממילא מתורץ ג"כ הקושיא דנשיו מנ"ל, ואף דהרא"ש ציין על קושית הגמרא היינו משום דמכח קושיא זו הי' צריך לדחוק מ"ט קאמר ואם מפרש דארישא קאי לא קשה קושיא זו:
שם אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים: יש להסתפק במשוך אם אוכל בקדשים או לא ולכאורה נראה דאוכל בפסח דאל"כ לחשבי' רבא בהני דברים שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת דקחשב בפסחים (צ"ב.) וא"ל דא"כ דאוכל בפסח לחשבי' אכתי בהני דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת די"ל דבאמת גם בשאר קדשים מותר דאפילו במקום ע' לא העמידו דבריהם וכן נראה ג"כ מדאשמעינן רב הונא לעיל דמשוך אסור בתרומה וכיון דדין ערל בתרומה לא כתיב ומפסח ילפינן אמאי לא אשמעינן בפסח גופא אלא משמע לכאורה דמותר בפסח ובקדשים ועדיין צ"ע:
שם בתוספ' ד"ה משום. וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה: לכאורה לא שייך זה רק להך תירוץ משום דנזופין הי' אבל אכתי להך תירוץ משום דלא נבדר ענני כבוד מא"ל וזה קשה אפי' לפי תירוצם והתוספ' בקידושין (ל"ז:) כתבו דחשיב גנות כיון שגרמו ע"י חטאם לשהות במדבר מ' שנה אבל מדבריהם דהכא לא משמע כן, ונ"ל דלכאורה י"ל וכבר העיר גם הריטב"א והמהרש"א במ"ב כן לפירוש התוספ' דנזופים היו מעון מרגלים איך קאמר כל מ' שנה לא נשיב רוח צפונית הא מעשה מרגלים לא הי' עד שנה שניי', וגם אפכא י"ל להך טעם דלא נבדר ענני כבוד א"כ כיון משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדאמרינן בר"ה (דף ג') ואהרן מת בא' באב מ"ט לא נשיב רוח צפונית עד שעברו את הירדן בניסן שאחריו ואי נשב מ"ט לא מלו אז ואין לומר הא חזרו ע"י זכות משה מכ"מ יקשה הא ממית' משה ואילך נסתלקו כדאמרינן בערכין ומ"ט לא מלו מז' אדר עד י"ג ניסן, ולכן י"ל דהנך ב' טעמי לא פליגי דתרווייהו צריכי טעם דענני כבוד משום תחלת הארבעים וטעם דנזיפה משום סוף הארבעים דהי' מושך עד שעברו את הירדן דהא אי לאו מעשה דמרגלים בעוד ג' ימים היו ראויים לבוא לא"י ובעוד שלא עברו היו עדיין בכלל נזופים שלא היו ראויין לעבור ולכן א"ש ג"כ דחשיב גנות להנך ב' תירוצים:
בא"ד. והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת: המהרש"א הקשה על הרא"ם דכתב דמילת זכר היתה מעכבת מדברי התוספ' אילו וכבר כתב השער המלך (בהל' ק"פ פ"ט) דלא על הרא"ם קשה כן אלא על התוספ' דקדושין (דף ל"ז) והרמב"ן ורד"ק ורלב"ג דכתבו ג"כ דמילת זכריו היתה מעכבת. ונ"ל דב' שיטות אילו תלויין בב' תירוצי הגמרא דלכאורה להך תירוצא דמשום חולשא דאורחא לא מלו קשה אתירוץ התוספ' הכא איך יעשו פסח מספק הא הוי ספיקא דאורייתא דלמא לא יצטרכו לנסוע עד שירפאו וליכא אונס דחולשא דאורחא וא"כ מבטלים מצות ע' דהמול לו כל זכר וגם הפסח פסול מטעם מילת זכרים דמעכב ולא דמי להנך אונסים דלעיל דהני הוי אונס ודאי אבל י"ל דהתוספ' אזלו הכא לפי תירוץ דמשום רוח צפונית לא מל דהא על תי' זה רשמו הכא ולפי תירוץ זה גם הכא הוי אונס ודאי אבל בקדושין י"ל דאזלו ע"פ תירוץ קמא וכן שאר ראשונים י"ל דאזלו ע"פ תי' זה, אבל ק"ל אהא דכתב רש"י בברכות (דף כ') ולמול את בנו הוא ג"כ משום מצות פסח דלא יטמא דמילת זכריו מעכב בפסח ע"ש ואמאי נימא דיטמא וא"כ אונס הוא לענין מילת בניו ולא מעכב בפסח והרי בזה אפשר לקיים שניהם מצות טומא' קרובים ומצות פסח וא"ל אי יטמא בלא"ה לא יעשה פסח כיון דטמא הוא ז"א דהא יכול לעשות בפסח הבא בטומאה ובל"ה צריך לפרש כן לפי' זה דרש"י דאל"כ מאי נפקותא יש במילת זכרים וי"ל:
בד"ה נזופין היו. והשרה שכינתו ביניהם: במהרש"א מ"ב הקשה אמאי לא הקשו ג"כ אי משום מעשה עגל אין עשו פסח בשנה שניי' והרמב"ן הקשה באמת כן אפי' רש"י, ולפענ"ד י"ל בשיטת רש"י דודאי גם רש"י מודה דהנזיפה הי' משום חטא מרגלים רק דלו הוקשה דא"כ איך קאמר כל מ' שנה לא נשבה רוח צפונית הא מעשה מרגלים לא הי' עד שנה שניי' וכדכתבנו לעיל לכן כתב דבשנה ראשונה היו נזופים מכח חטא העגל ובזה עבר רוב שנה ראשונה דהיינו מי"ז בתמוז עד ר"ח ניסן שהשרה הקב"ה שכינתו ביניהם ואז באמת נשב רוח צפונית ומלו בניהם ועשו פסח כדינו אבל בט' באב חטאו במרגלים ובאו בנזיפה עד עברם את הירדן וא"כ עבר גם שנה שניי' רובו בנזיפה דהיינו מט' באב עד ר"ח ניסן ושפיר קאמר כל מ' שנה לא נשב רוח צפונית:
בד"ה דלא ניבדור. מצפון זהב יאתה זהב לשון אורה: אכן מהא דאמרינן בב"ב (דף כ"ה) הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון מנורה בדרום ואמר ריב"ל לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנא' אורך ימי' בימינ' בשמאלה עושר וכבוד לכאורה נראה דזהב ממש קאמר, ויש לישב ג"כ ע"פ פירושם דהכא דמתוך שחמה זורחת הזהב בזול. ובפי' מאמר דב"ב שם י"ל ע"פ מה דאמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וידוע ג"כ מה שדרשו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד דהיינו למיימינים בה ולמשמאלים בה שלומדים לשמה או שלא לשמה וידוע דהדרום קרוי ימין וצפון שמאל דההולך למזרח דרום לימינו וצפון לשמאלו וזהו דקאמר הרוצה להחכים ידרים דהיינו יפנה לימין ללמוד לשמה דבזה שכרו אריכות ימים בעולם שכולו ארוך שאין בו אלא למוד תורה לאמתה כדכתיב כי היא חייך ואורך ימיך והרוצה להעשיר ע"י תורה יצפין יפנה לשמאל דבזה יהי' שכרו עושר וכבוד ולעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה אבל ריב"ל סבר כמאמרם דאורך ימים למימינים בה וכש"כ עושר וכבוד ולכן קאמר שלעולם ידרים וילך לימין לעסוק לשמה שגם עי"ז יזכה לעושר וכבוד:
בד"ה ומדבריהם. עכן משוך: הוי מצי להקשות מגמרא קדומה שם ממה דאמרינן שם (דף ל"ח) אדם הראשון משוך בערלתו הי' ומפיק לי' מקרא, אכן לכאורה יש להבין מאי קושיא ממנ"פ אי את בריתי הפר דרשה גמורה א"כ קשה בפשיטות מקרא ואי אסמכתא הוא כש"כ דבהא דבעכן אסמכתא דהא לא יליף שם רק בגז"ש מאת בריתי הפר וי"ל דרצו להוכיח מדחשיב חטא לעכן ע"כ דאורייתא ובאמת מוכח דאת בריתי הפר דרשה גמורה היא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0