דף עג - א
ומפרשת הגמרא את המקור לדין טבול יום שכשר בפרה:
כתיב: והזה "הטהור" על הטמא.
ולא היה צריך הכתוב לאומרו, שהרי "חטאת קרייה רחמנא" לפרה אדומה, ולכן הזאת מי אפרה של פרה אדומה חייבת שתיעשה על ידי אדם טהור דוקא. [1]
אלא ללמד הוא בא:
שלענין הזאה בלבד הוא נחשב "טהור" -
ומכלל זה אתה למד שהוא טמא לענין אחר. [2]
לימד כאן הכתוב על טבול יום [שהוא טמא עדיין לתרומה, אך כבר נקרא "טהור", כדכתיב "ורחץ במים, וטהר"] - שכשר הוא במעשי פרה.
בעו מיניה בני הישיבה מרב ששת: ערל - מהו במעשר שני?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
האם נאמר: כי היכי דיליף אכילת פסח ממעשר שני לענין אנינות, [3] יליף נמי מעשר שני מפסח לענין ערלות שהערל אסור בו.
או דילמא: רק חמור [פסח ושאר קדשים] מקל [מעשר שני] יליף.
אבל קל מחמור - לא יליף.
אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו את הפשיטות לשאלה זו במשנה במסכת בעכורים [ב א]:
התרומה והבכורים - חיייבין עליהן מיתה בידי שמים, אם אכלן טמא. [4]
ומוסיף הזר חומש על הקרן אם אכלן בשוגג.
ואסורין התרומה והבכורים לזרים. [5]
והן, התרומה והבכורים, נכסי כהן, [6] לקדש בהם את האשה, וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה.
ועולין [מתבטלים] באחד של תרומה ומאה של חולין שנתערבו בו, ואין די ברוב כדי לבטלם.
וטעונין התרומה והבכורים רחיצת ידים אפילו אם הן פירות, כיון דסתם ידים שניות הם לטומאה ופוסלות מדרבנן את התרומה והבכורים.
וטעונים הערב שמש, אבל כשהוא עדיין טבול יום הרי הוא אסור בהם.
הרי כל אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר שני.
שהמעשר מותר לזרים; ואינו נכסי הבעלים, [7] ואם נתערב מעשר שני בחולין, הרי הוא מתבטל ברוב; ומעשר שני כחולין הוא ואין טעון נטילת ידים, שהנוטל ידיו להן הרי הוא מגסי הרוח; וטבול יום מותר בו, ואין טעון הערב שמש.
ומוכיח רב ששת ממשנה זו, שהערל אסור אף במעשר שני, כשם שהוא אסור בתרומה, שהרי:
ואם איתא שהערל מותר במעשר שני, ניתני גם חילוק זה: ערל אסור בהן בתרומה ובכורים [8], מה שאין כן במעשר שני.
אלא ודאי מוכח מן המשנה, שאף במעשר שני אסור הערל.
ודחינן: תנא, שנה התנא של המשנה כמה חילוקים, ושייר חילוק זה.
ומאי שייר עוד התנא, דהאי שייר? [9]
ומפרשינן: שייר הא דקא תני בסיפא.
אף שברישא לא שייר התנא דבר מלבד ערל, מכל מקום, בחילוקים ששנה התנא בסיפא - שייר:
וכך שנינו בסיפא של אותה משנה:
יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתר ומה.
שהמעשר והבכורים -
טעונין הבאת מקום, את המעשר שני מעלה לירושלים, והבכורים מביאן לעזרה.
וטעונין מעשר ובכורים וידוי.
על מעשר שני מתודה בשעת הביעור, ואומר: בערתי הקודש מן הבית [דברים כו יג], ועל הבכורים מתודה כשמביאן לעזרה, ואומר: ארמי אובד אבי [דברים כו ה]. [10] ואסורין מעשר ובכורים לאונן, ורבי שמעון מתיר את הבכורים לאונן, [בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו].
וחייבין מעשר ובכורים בביעור. [11] ורבי שמעון פוטר את הבכורים מן הביעור, [בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו].
הרי אלו במעשר ובכורים, מה שאין כן בתרומה.
שהתרומה נאכלת אפילו בגבולין; אינה טעונה וידוי, [12] מותרת לאונן; ואינה חייבת בביעור. [13] ואילו את החילוקים הבאים בין מעשר ובכורים לתרומה:
א. אסור לבער מהן מן המעשר והבכורים [להשתמש בהן להדלקה] אפילו בטומאה של המעשר והבכורים, [14] [ורבי שמעון מתיר]; מה שאין כן בתרומה, שטומאתה מתירתה בהבערה.
הערות
[1] א. שיטת רש"י היא, כי אף שהזאה כשירה בזר, בכל זאת צריך שיהיה המזה אדם טהור, משום "חטאת קריייה רחמנא". וכן מבואר ברש"י [יומא מג, הובא לעיל] גבי אסיפה של אפר הפרה. אבל התוספות כתבו, שבהזאה הכשירה בזר, לא היינו יודעים שהיא צריכה אדם טהור, ואף ש"חטאת קרייה רחמנא", וראה שם מה שביארו. ב. ברש"י ביומא וזבחים פירש באופן אחר: לא היה צריך הכתוב לאומרו, הואיל וכתוב בפסוק קודם: ולקח אזוב וטבל במים "איש טהור והזה על האהל", והיה לו לומר: והזה על הטמא.
[2] ברש"י יומא מג ב פירש: מכלל שהוא טמא, שיוצא מכלל טומאה. ולשונו של רש"י כאן הוא: הטהור שטהרתי לך כאן, מכלל שהוא טמא לדבר אחר, אלא מאי "טהור"? טהור כל דהו. ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור, דכתיב "ורחץ במים, וטהר".
[3] האונן אסור במעשר שני, שנאמר בוידוי מעשר שני: "לא אכלתי באוני ממנו", והפסח נלמד ממנו.
[4] כן פירש רש"י כאן, ובחגיגה יח א פירש: אם אכלן זר.
[5] ראה מה שביארו התוספות, למה שנה התנא: ואסורין לזרים, אחר שכבר אמר: ומוסיף חומש. וברש"י חגיגה יח ב כתב: ואסורין לזרים, בלאו.
[6] פרט זה קולא הוא ביחס למעשר שני.
[7] לשון רש"י הוא: והן נכסי כהן, לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכהף ואין אשה מתקדשת בו. וסתם משנה רבי מאיר, דאמר: מעשר ממון גבוה הוא; וראה אריכות בענין זה בתוספות ד"ה נכסי כהן.
[8] התרומה ודין הבכורים שוין לענין אכילתם לכל דבר, הואיל וקראה התורה את הבכורים "ותרומת ידך", וכפי שמוזכר בהמשך הסוגיא, אליבא דרבי שמעון, ואף חכמים מודים בזה, במקום שאין לימוד אחר.
[9] בכל מקום שמתרצת הגמרא: "תנא ושייר", שואלת הגמרא: מאי שייר דהאי שייר. ונחלקו הראשונים בהבנת הדברים, יש מפרשים: אין דרך התנאים לשייר דבר אחד בלבד, ולפיכך בכל מקום שמתרצת הגמרא: תנא ושייר, שואלת הגמרא: מה שייר עוד התנא; ויש מפרשים: אם לא שמצאנו לתנא זה שדרכו לשייר לא נאמר מעצמנו "תנא ושייר" [ראה שיטה מקובצת בבא קמא י א, ד"ה אלא אי אמרת רבי יהודה].
[10] בלשון רש"י בד"ה וחייבין בביעור, מבואר שעל הבכורים מתודים גם בשעת הביעור, כדרך שמתודין על מעשר שני; והטעם שלא פירש רש"י גבי בכורים על הוידוי שבשעת הביעור, בפשוטו טעמו הוא, משום דגם על התרומה מתודים בשעת הביעור אגב מעשר שני כמבואר לקמן בהערה, ובוידוי זה אין חילוק בין בכורים לתרומה.
[11] א. לשון רש"י הוא: וחייבין בביעור, בכורים ומעשר שני בשנה השלישית, שאם שהה מעשרותיו [או בכוריו] שנה ראשונה ושניה, מוליכן בשלישית לירושלים, ומתודה: בערתי הקודש מן הבית. ואם לא הוליכן, מתבערין בכל מקום שהן. וברש"י במשנה בסוטה לב א שנזכר שם וידוי מעשר, כתב: וידוי מעשר, בשנה השלישית "בערתי הקודש מן הבית", שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו ואין יכול עוד להשהותם, ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים. ומעשר שני של שתי שנים שעברו מעלהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו, ומתודה: "בערתי הקודש" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי "זה מעשר ראשון, "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני. ולמד במנחת חינוך [הנדמ"ח מצוה תרז אות ו ד"ה והנה דין וד"ה וכן נראה], מדברי רש"י בסוטה: עיקר הביעור של מעשר שני הוא שיעלה אותם לירושלים כדי לקיים מצות אכילתו. ואם הביאו לירושלים זה הוא ביעורו, ויכול לאוכלו אפילו אחר זמן הביעור, ורק אם אינו יכול להביאו לירושלים מצוה לבערו מן העולם לשרוף או להשליך לים, ואם לא ביערם עבר על מצות עשה וגם אינו יכול להתוודות, אבל אם הביאן לירושלים יכול לאכול אימת שירצה וזה הוי ביעור [ואף לשון רש"י בסוגיין משמע כן]. והביא כן גם מדברי התוספות בקדושין כז א. וזה שלא כדברי הרמב"ם שאף אם העלה את המעשר שני לירושלים צריך לאוכלו, ואם אינו אוכלו הרי זה מבערו. הביעור של "בכורים" הוא - נתינתם לכהן. והוכיח מכאן החזון איש שיש מצות נתינה של ביכורים לכהן, ולא כדברי הגר"ח שכתב בספרו [וכן כתב הגרי"ז בחידושיו על התורה] שאין מצות נתינה של בכורים לכהנים, אלא בהנחת הביכורים לפני המזבח זכו בהם הכהנים, שהם אנשי המשמר של אותו שבוע. כי הרי זמן הביעור [כולל ביכורים] הוא בערב פסח, ואז אין מתקיימת מצות ביכורים, ולא יתכן שיתחייב להביאם אז, ולהניחם אז לפני המזבח. ובהכרח שמדובר שכבר הביאם, אלא שלא נתנם לכהן, ובזמן הביעור הוא מצווה ליתנם לכהן. אך לפי הגר"ח אם הביאם ולא נתן לכהן, הרי שוב אין הביכורים שלו, אלא של הכהנים, ואם לקחם המביא לעצמו הוא אינו אלא גזלן, ואין מצות ביעור ב"השבת הגזילה". ב. לשון רש"י כאן ובסוטה שמבערן בשנה השלישית, ואולם בכל מקום מבואר [ראה משנה במעשר שני פרק בתרא משנה ו, ועוד] שהביעור הוא בשנה הרביעית [ובשנה השביעית] בערב פסח, וכמו שכתב רש"י בחומש [דברים כו יב] על הפסוק: כי תכלה לעשר: כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר [דברים יד כח]: מקצה שלש שנים תוציא וגו', נאמר כאן מקץ וכו'; וראה רש"י בחומש על הפסוק מקצה שלש שנים, שכתב: בא ולימד, שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמיטה, שיבערם מן הבית בשלישית.
[12] ראה בהערה הבאה.
[13] א. התוספות הביאו מן המשנה בפרק בתרא דבכורים משנה י שבכלל הוידוי שמתודה כלול גם התרומה, וכמו ששנינו: "וגם נתתיו" זו תרומה ותרומת מעשר, ומה שאמרו כאן שהתרומה אינה טעונה וידוי, הכוונה היא שאינה טעונה וידוי בפני עצמה אלא אגב מעשר; והראשונים הביאו כן בשם הירושלמי. ועוד הביאו התוספות, מן המשנה בפרק בתרא דבכורים משנה ו: ערב יום טוב הראשון של פסח ושל רביעית ושל שביעית היה ביעור, כיצד היה הביעור, נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים. הרי מבואר שאף התרומה חייבת בביעור. וכוונת המשנה כאן היא לומר: בתרומה אין צריך רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה, אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן. וביאור דבריהם, הוא על פי מה שנזכר לעיל בהערה בשם הרמב"ם, שהמעשר שני אף לאחר שקיים מצותו והעלהו לירושלים צריך לבערו מן העולם כשיגיע זמן הביעור, ואילו התרומה אחר שקיים מצותה אין הכהן צריך לבערה מן העולם, וזה הוא החילוק ביניהם. אבל לשיטת רש"י [הובא בהערה לעיל] שאף במעשר שני, אין מצות הביעור אלא לקיים מצותו ולהעלותו לירושלים, נמצא שאין חילוק זה בין תרומה למעשר שני. ולדעת רש"י החילוק הוא באופן שלא העלהו לירושלים ולא נתנה לכהן, שהמעשר שני מתבער בכל מקום שהוא, ואילו התרומה אינה מתבערת. ובכל מה שהביאו התוספות בענין ביעור ווידוי בתרומה, יש מקום עיון בלשון רש"י בסוטה לב א שהובא בהערה לעיל, שפירש ענין הביעור והוידוי, ולא הזכיר תרומה ותרומת מעשר.
[14] פירש רש"י: אסור להדליק מהן אם נטמאו שאין טומאתן מתירתן בהבערה, ולא אמרינן: אף על גב שלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב [גבי מעשר שני] "ואכלת", הני מילי טהור, אבל היכי דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו, אלא אסור לבער בטומאה. א. מה שכתב רש"י: ולא אמרינן, אף שפשטות לשונו משמע שאינו מדבר אלא על מעשר שני ולא על הבכורים; הרי שמלשון רש"י שכתב: שאין טומאתן מתירתן להבערה, ולגבי תרומה כתב גם כן: שטומאתה מתירתה בהבערה, משמע שאף בתרומה ובכורים, כשהם טהורים אסורים הם, אלא שהבכורים אסורים אחר טומאתם כלפני טומאתם, ואילו התרומה הותרה על ידי טומאה [וראה לשון המאירי: וכן מעשר ובכורים אסור לבער מהן בטומאה, רצה לומר, להדליק מהן אם נטמאו, שאין טומאתם מתירתם להדלקה, וכשם שבטהור אסור, שהרי לא ניתן אלא לאכילה ולשתיה וסיכה]. ומקור איסור הדלקה בתרומה טהורה ובבכורים, הוא מן המשנה בשביעית פרק ח משנה ב: שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר; וכתב שם הר"ש: משמע דתרומה אסורה בהדלקה, יש לפרש בתרומה טהורה, דאילו טמאה שריא. ואולם יש בזה מקום עיון מלשון רש"י לעיל ד"ה והן נכסי כהן. ב. מה שביאר רש"י לענין מעשר שני, דכוונת המשנה לומר: אפילו מעשר שני טמא אסור בהדלקה וכל שכן טהור, ומבואר שמעשר שני אסור בהדלקה כשהוא טהור, אינו מוסכם. וראה בפירוש הר"ש על המשנה בשביעית הנזכרת באות א, שמעשר שני טהור מותר בהדלקה, ומעשר שני טמא בלבד הוא שאסור בהדלקה, וכתב בישרש יעקב, שכן משמע קצת גם בלשון הרמב"ם [מעשר שני ג ב] ; וכן דקדק בישרש יעקב מדברי התוספות לקמן עד א, ד"ה מנין וד"ה ליקח; ורבינו עקיבא איגר בתוספותיו שם, כתב על הר"ש שלא מצא גילוי כדבריו בש"ס ופוסקים, והביא דברי רש"י בסוגיין. ולדברי רש"י מתפרש לשון המשנה בשביעית: שביעית ניתנה לאכילה וכו' וכן במעשר שני, כפשוטו, והר"ש לפי שיטתו ביאר באופן אחר.
או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף.ואיכא למידק במאי יליף אי בג"ש אפילו קל מחמור נמי ואי בק"ו ודאי קל מחמור לא ילפי' ואיכא לפרושי דהיינו בעיין בג"ש גמרי' או בק"ו ופשטו להו בג"ש ולאיסורא ור' יצחק נמי דאמר לקמן (יבמות דף ע"ד) ערל אסור במעשר בג"ש יליף לה אי נמי מיבעיא לי' ג"ש אי מופנה אי לא מופנה בתוספות.
הא דתניא התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה. פירוש טמא האוכלה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ואף בכורים נמי דהא אקרו תרומה ואי קשיא מעשר נמי הא איתקש לבכורים ונתחייב בטומאת הגוף מיתה י"ל מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקים הם זה מזה ולא גמרי' מאהדדי כלל והקישא לשאר מילי אתאי ובתוס' מתרצים מיעט רחמנא בו ולא במעשר והכי איתמר בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ו) לגבי מעשר ראשון [לר"מ].
ונכסי כהן. לא גמרינן ממעשר דהני מתנות כהונה והאי ישראל זוכין בו משולחן גבוה.
רחיצת ידים והערב השמש. לקמן נפקי מקראי דרחיצת ידים מדין טבול יום שהוא שני נפקא לן.
ואסורין לזרים. משום דבעי למיתנ' סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים תנא רישא הכי דאלו משום תרומה עצמה הא תנא ליה חייבין עליו מיתה וחומש כפירש"י ז"ל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ב) ובסוף פ"ק דחלה שנינו החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני התם מה שאין כן במעשר כלל.
ובעל הערוך ז"ל כתב בערוך טען שפירוש אסורין לזרים אפילו אחר פדיה וליתא דהא אמרינן הכא דשייר אין להם פדיון אבל בירושלמי במסכת בכורים פריקו לחצי שיעור נצרכה שאסור לזרים ואין חייבין עליהן חומש.
ועולין באחד ומאה. דתניא בסיפרי את מקדשו ממנו דבר המורם ממנו מקדשו וקשיא לן שהרי ערלה למדה ממנו למאתים שמתוך שכפל איסורה הוכפל שיעורה ואעפ"כ אמרו במסכת גיטין (דף נ"ד) דמדאורייתא חד בתרי בטל ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשילהי פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה ואקשינן התם (דף מ"ז) אא"ב חלה בזמן הזה דרבנן אתי דמוע דרבנן ומבטל דרבנן פי' דכיון דאסורה פטורה מן החלה ואפילו לפי החשבון דלאו עיסתם היא אלא אי אמרת וכו' אלמא דימוע דרבנן הוא.
ויש שדוחקים התם מנתחמצה פריך דהיינו בשיש בה כדי להעלות באחד ומאה ולאו מילתא היא דאת"ל נדמעה דאורייתא כ"ש נתחמצה דהא יהיב טעמא אלא דודאי דרשא דסיפרי אסמכתא דרבנן בעלמא היא והיינו טעמא דלא גמרינן מעשר מבכורים לא' ומאה כפי' בתוספו'.
וטעונין וידוי. פי' אע"פ ששנינו בוידוי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר בפ"ב דמעשר שני התם מי שיש לו מעשר מתודה על הכל אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עלי' כך מפורש בירושלמי בפרק שני דבכורים.
וחייבין בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ משא"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה וכך שנינו שם במעשר שני כיצד הי' הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום כלומר ושורפין או אוכלין קודם זמן ר"ש אומר הבכורים נתנין לכהנים כתרומה והיינו דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור דמעשר.
ובתוספות מקשים, תרומה נמי תהא חייבת בביעור דנגמר מבכורים דכי היכי דגמרי בכורים מתרומה ה"נ תרומה מבכורים מדאקרו תרומה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף ק"כ) גבי משקין היוצאין מהן כמותן ולי נראה דלאו קושיא היא דהכא הכי רבינהו רחמנא לביעור כדתנן בפ"ה דמעשר שני בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר וכו' אלמא לנתינה נתרבית ולא לביעור אחר.
או דלמא חמור מקל ילפינן קל מחמור לא ילפינן. איכא למידק פסח ממעשר במאי יליף, אי בגזירה שוה אפילו קל מחמור ניליף, ואי בקל וחומר ודאי קל מחמור לא ילפינן. ואיכא למימר דהיינו בעיין אי בגזירה שוה ילפינן או בקל וחומר, ואתיא למפשט דבגזירה שוה ילפינן ולאיסורא. ור' יצחק נמי יליף לה בגזירה שוה לקמן.
וחייבין עליו מיתה. פירש רש"י ז"ל טמא האוכלה דכתיב גבי תרומה ומתו בו כי יחללוהו, ובכורים נמי משום דאיקרו תרומה דכתיב ותרומת ידיך ואמר מר אלו הבכורים (מכות יז, א) ואי קשיא לך אם כן מעשר נמי ליחייב מיתה האוכלה בטומאת הגוף דהא איתקש לבכורים. יש לומר מעשר ותרומה לגבי טומאה חלוקין הן זה מזה, שהרי טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה, הלכך לא גמירי מהדדי כלל, והיקשא לדברים אחרים היא, וי"מ חיייבין עליה מיתה זר האוכלן (ועיין תוס').
ואסורין לזרים. פירש רש"י בפרק הזהב (בבא מציעא נג, א ד"ה ואסורים) אף על גב דתנא חיבין עליה חומש תנא אסורין לזרים משום דבעי למיתנא סיפא מה שאין כן במעשר שמותר לזרים. ואיכא למידק דהא בפרק קמא דחלה (משנה ט) תנן החלה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים, אף על גב דלא קני התם מה שאין כן במעשר כלל. והרב בעל הערוך ז"ל כתב בערך טען פי' אסורין לזרים אף לאחר פדיה. וליתא דהא אמר רב אשי לקמן דהכא שייר אין להן פדיון, אלמא לא תני ליה הכא כלל. אבל בירושלמי במסכת בכורים פ"ב ה"א) פריקו לחצי שיעור נצרכא שאסורה לזרים ואין חייבין עליהם חומש.
ועולין באחד ומאה. ומדרבנן קאמר ואסמכוה אקרא דכתיב את מקדשו כדתניא בספרי (פר' קרח פי' קכא) דבר המורם ממנו מקדשו. ותדע לך דמדרבנן קאמר אבל מדאורייתא חד בתרי בטל, שהרי הערלה שלמדו מן התרומה למאתים שמתוך שכפל איסורא הוכפל שיעורא, ואף על פי כן אמרו במסכת גיטין (נד, ב) דמדאורייתא חד בתרי בטל. ועוד דגבי תרומה עצמה אמרינן בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה, ואקשינן התם אי אמרת בשלמא תרומה בזמן הזה דרבנן אתי דמועה ומבטל חלה דרבנן אלמא דמוע דרבנן היא, והיינו דלא גמרינן מעשר מבכורים לאחד ומאה וכן פירשו בתוס'.
וטעונין וידוי. ואי קשיא לך תרומה נמי טעונה וידוי כדאמרינן וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר, וכדאיתא בפרק בתרא דמעשר שני (מ"א). יש לומר דשאני התם דבגררת וידוי המעשר מתודה על הכל, אבל תרומה בפני עצמה אין מתודה עליה. והכי מפורש בירושלמי פרק ב' דבכורים (ה"ב).
וחייבין בביעור. ואם תאמר והלא אף התרומה צריכה ביעור כדתנן התם במעשר שני (מ"ו) הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעלים ומעשר ראשון לבעלים ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. ליתא דביעור דתרומה הוא שמבערה מן הבית ונותנה לבעלים. וביעור דמעשר ובכורים שמתבערין מן העולם כענין ביעור החמץ, וכדתנן במתניתין מתבערין בכל מקום, כלומר שורפן או אוכלן קודם זמן, והיינו דקתני התם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהן כתרומה, ור' שמעון אזיל לטעמיה דתני הכא ר' שמעון פוטר כלומר פוטרן מביעור גמור כמעשר.
מכלל שהוא טמא פי' מייתור דהטהור דרשי' ליה דליכתוב והזה בלחוד דממיל' ידעי' דטהור בעי' אלא ודאי לימד דבטהור כל דהוא דהיינו טבול יום וכן לימד על כלל כלו דקי"ל דכל מעשי' של פרה בטבול יום אלא במה מצינו לא ילפי' דמה להזאה שכן כשרה בזר:
או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף. ק"ל מאי קא מספקא ליה דהא פשיטא דאי בתורת ק"ו אין למדין קל מחמור להחמיר עליו ואי בתורת ג"ש לגמרי דיינינן לה י"ל דהיא גופא מספקא ליה ליה אי יליף פסח ממעשר בתורת ק"ו או בג"ש ולא ידע מאי דדריש ר' יצחק לקמן ממנו ממנו לג"ש:
והנכון דשפיר ידע דבג"ש יליף אלא דמספקא ליה אם היא מופנ' ואין משיבין לו או לא מופנ' הוא ולמדין ומשיבי' וכדפרכי' התם עלי' דר' יצחק:
התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים פי' חייבים עליהם מיתה זר האוכלן וכן כהן שאוכלן בטומאת הגוף כדכתי' ומתו בו כי יחללהו ובכורים איקרו תרומה שנא' ותרומת ידיך אלו בכורים אבל מעשר מותר לזרים ואין בו מיתה אפילו לאוכלו חוץ לירושלים וכן יש חומש בתרומה לזר האוכלה בשוגג כדכתי' בקרא בהדיא וה"ה לבכורים שנקראו תרומה אבל אין באכילת מעשר שום חומש ואפי' לאוכלו קודם פדיון חוץ לירושלים ואין חומש במעשר אלא בפדיונו בלבד. והא דקתני ואסורי' לזרים ק"ל ל"ל למתנייה דהא פשיטא כיון שיש מיתה על זדונו ורש"י ז"ל פי' בפרק הזהב דנקטי משום דבעי למתניתין מש"כ במעשר דגבי מעשר אפי איסורא ליכא וא"ת והא במס' חלה קתני הכי ואע"ג דלא קתני בה מש"כ במעשר וי"ל דנקטי התם אגב ריהטא דהכא ויש שפי' דה"ק ואסורים לזרים אפי' לאחר פדיון כלו' שאין פדיון מועיל בהם מש"כ במעשר שמותר בפדיון לאוכלו חוץ לירושלים ולא נהירא חדא דה"ל למיתני בהדיא ואין להם פדיון ועוד דלקמן אמרי' בשמעתין דהאי תנא ושייר דיש להם פדיון מש"כ במעשר והנכון כדברי רש"י ז"ל ובירושלמי פי' שלא נצרכה אלא לחצי שיעור שאסור לזרים ואין בו מיתה ולא חומש וזה יותר נכון:
והם נכסי כהן פי' להוציאו לכל צרכיהם ולקדש בו את האשה מש"כ במעשר שאין בו לא אכילה ושתיה וסיכה ואסור ליקח בו חלוק ובהמה טמאה ואין מקדשין בו את האשה וסתמא כר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו ואע"ג דהא קולא בחרומה ובכורים תנא מני מאי דאיכא בנייהו בן מעשר בין לקולא בין לחומרא:
ועולין באחד ומאה פי' מש"כ במעשר שהוא בטל ברוב או חד בתרי מדאורייתא או בס' מדרבנן כדהוי לח בלח ובדין הוא דהוה ליה למיתני ואין עולין אלא בא' ומאה אלא דנקט לישנא דאידך וחומרא זו מדרבנן היא דאלו מדאוריתא כל מין במינו חד בתרי בטל. וכדאמרינן בהדיא בפ' הנזיקי' (דף נ"ד ע"ב) אפילו בערלה וכלאי הכרם החמורים יותר שהם בא' ומאה ואפי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל היינו לח בלח כדיליף מדם הפר ומדם השעיר וכדפרי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו ע"א) תנינן בהדיא דטומאה דרבנן ואעפ"י דבספרי אמרי' תרומה בא' ומאה מדכתיב את מקדשו דבר המורם ממנו וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדפר"י ז"ל ועיקר וכבר פירשנו זה בכמה מקומות. ותדע דלקמן אמרי' תרומה עדיפא שכן מחפ"ז ואמרי' ואידך נפישא ולא נקטי בתרומה הני חומרי שעולה בא' ומאה וברכת נטילת ידים משום דחומרי דרבנן נינהו:
וטעונים רחיצת ידים פי' אפי' לנגוע ומדרבנן שעשו סתם ידים שנייו' לתרומ' שהשני עושה בה שלישי מש"כ במעשר דלנגוע לא בעי רחיצת ידים אבל לאכילה בעי כדאית' בהחולץ ובסוטה:
והערב שמש פי' האי חומרא דאוריתא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכדמוכחין לקמן מקראי. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום פירוש שאין נאכלין אלא בירושלים ותרומה נאכלת בגבולים וכו' :
וטעונים ודוי פי' שיש בבכורים מקרא בכורים ובמעשר ביערתי הקדש מן הבית וכו' וק"ל שהרי גם התרומה יש לה ודוי דאמרי' וגם נתתיו ללוי זה תרומה גדולה ותרומת מעשר וי"ל דהתם ע"י גלגול דמעשר וכ"פ בירושלמי דמסכת בכורים:
וחייבים בביעור ק"ל דהא תרומה נמי צריכה ביעור כדתנן כיצד מצות ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליהן ומעשר ראשון לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכ"מ. י"ל דלא דמו דאלו ביעור דתרומה היינו להוציא' מרשותו לתתה לבעליה אבל ביעור דמעשר ובכורים הוא לבערם מכל העולם כביעור חמץ והיינו דתנן שמתבערים בכ"מ. דתדע דקתני הכא ור"ש פוטר כלומ' פטר בכורים מן הביעור ואלו התם קתני ב"ש אומ' בכורים ניתנין לכהן כתרומה אלמא פוטר מביעור גמור כמעשר קת':
הערל כשם שהוא פסול לתרומה כך הוא פסול באכילת מעשר שני אלא שבנגיעה מותר כמו שביארנו ובזו נשתוה מעשר שני לתרומה ומכל מקום בהרבה דברים נתחלפו דיניהם זה מזה והוא שאמרו התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה ר"ל זר האוכלם במזיד או כהן טמא שאכלם חייב מיתה בידי שמים שהרי נאמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו ובכורים הוקשו לתרומה וכמו שדרשו ותרומת ידך אלו הבכורים וכן חייבים בהם חומש ר"ל זר שאכלם בשוגג ואסורים לזרים ואם תאמר מה בא ללמדנו ומאחר שהזר האוכלן במיתה יודע אני שאסורים לו פירשו בו ברבים אפילו לאחר פדיון כלומר שאין להם פדיון ואין זה כלום שמאחר שאין להם פדיון ידוע הוא שהאוכלן אף לאחר פדיון חייב מיתה ואין צריך לומר שאסורים לו ועוד שהרי אמרו עליה בסוגיא זו דתנא ושייר מדלא קתני ואין להם פדיון כבמעשר אלמא שלא הוזכר כאן דין פדיון כלל וגדולי הרבנים פירשו בה בפרק הזהב דמשום סיפא נקט ליה דקאמר מה שאין כן במעשר ואלו לא תנייה הכא הוה אמינא מה שאין כן במעשר במיתה וחומש הא איסורא איכא תנא ליה הכא ואסורים לזרים מה שאין כן במעשר דאפילו איסורא ליכא ואף זה יש לנו בו קושיא מצד אחר שהרי בראשון של חלה אמרו החלה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ואע"ג דלא תני עלה מה שאין כן במעשר ומתוך כך יש מפרשין בה אסורים לזרים אף בהנאה בכל דבר שיש בו כלוי הקרן כמו שביארנו בפרק אלמנה ס"ו ב' בענין כרשני תרומה ובתלמוד המערב פירשוה במסכת בכורים במקום שאין בו מיתה וחומש כגון בחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור אסור מן התורה ויש מפרשים מיתה בטמא שאכלם ואסורים לזרים בזר ואע"ג דמדקאמר נמי בשוגג משלם חומש ממילא ידעינן דבמזיד איכא איסורא דילמא הוה אמינא דבחומש לישתרי לכתחלה וקמ"ל דאסור ואין זה כלום שאין רגילות הלשון ליחס שם איסור לבד במה שחייבים בו מיתה:
והן נכסי כהן ר"ל לקדש בו את האשה הן בכהן בתרומות שנתנו לו הן בישראל באותן שנפלו לו מבית אבי אמו כהן וכן ליקח בהן כל דבר אף מה שאינו ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם או מוכרם לכהנים:
ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה אינה עולה והכל אסור לזרים ומוכרם לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה וילפינן לה מדכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו את תרומת ה' המורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו ותרומת מעשר הוא אחד ממאה לכרי שניטל ממנו המעשר ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם ואף במינו אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמו שאמרו במסכת נדה פרק דופן עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה והקשו ממאי בשלמא אי אמרת תרומה דרבנן אתי דמועא דרבנן ומבטל חלה דרבנן אלמא דמועא דרבנן היא וכן מצינו בערלה וכלאי הכרם שלמדום מן התרומה לאחד ומאתים דמתוך שכפל איסורן מאכילה להנאה כפל שעורן ואעפ"כ אמרו בערלה פרק הניזקין נ"ד ב' דמדאוריתא חד בתרי בטיל:
וטעונין נטילת ידים ר"ל אף לפירות ואפילו לנגיעה ומפני שהידים גזרו עליהם טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה ויש גורסין רחיצת ידים ורגלים ושיטפת לשון הוא ולא נכתב בכונה וכן טעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ונוהגין בכל שנה ושנה חוץ משנת השמיטה שאין אדם זורע בה ואין להם פדיון מה שאין כל אלו במעשר חוץ מנטילת ידים כמו שביארנו בשני של חגיגה י"ח ב' שהרי מיתה לזר אין בו שכל עצמו לזרים הוא נאכל ואם מפני שאוכלו חוץ לירושלים בלא פדיון אין כאן מיתה אלא מלקות וכן אין חומש לאוכלו בשוגג חוץ לירושלם שאין חומש לאכילת שוגג אלא למי שיש בו מיתה במזיד ואין חומש במעשר שני אלא בפדיונו ואם לאוכלו בטומאת הגוף שבירושלם לוקה וחוצה לה מכין אותו מכת מרדות מכל מקום אין בו מיתה ומעתה אף איסור לזרים אין בו לאחר פדיון וכן אינו ממון בעלים לקדש בו את האשה או ליקח עבדים וקרקעות שממון גבוה הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואע"פ שזו קולא היא אצל תרומה מנאה עמהם הואיל ומכל מקום ישנה בתרומה ובכורים ולא במעשר והעלאה באחד ומאה אין בו שאם נתערב בחולין איפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהוא והרי יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה אע"פ שאין הלכה כן כמו שביארנו במקומו ב"מ נ"ג ב' הרי מכל מקום יכול להעלותו לירושלם ואם תמצא לומר שניטמא שאינו בר אכילה מכל מקום אף הוא בטל ברוב והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר ואינו נוהג אלא בשנה שלישית וששית של שמטה ויש לו פדיון שנאמר וצרת הכסף:
כשם שביארנו קצת דברים שהתרומה והביכורים שוים בהם ושנשתנה דינם בהם מן המעשר כך מצינו דברים שהמעשר והבכורים שוים בהם ושנשתנה דינם בהן מן התרומה והוא שאמרו יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום לירושלם וכדכתיב בהו בהדיא והתרומה נאכלת בגבולין ר"ל בכל ארץ ישראל מעשר ובכורים טעונין ודוי שהרי בבכורים כתיב ועתה הנה הבאתי גו' ובמעשר כתיב כי תכלה לעשר גו' בערתי הקדש מן הבית והתרומה לא מצינו בה שתהא טעונה ודוי ועוד שכך היא המדה כל שטעון הבאת מקום טעון ודוי כל שאין טעון הבאת מקום אינו טעון ודוי ואע"פ שדרשו וגם נתתיו לרבות תרומה ותרומת מעשר פירשו בתלמוד המערב בשני של בכורים שמי שיש לו מעשר להתודות עליו מתודה על הכל אגבו אבל תרומה בפני עצמה אינו מתודה עליה וכן מעשר ובכורים אסורים לאונן מעשר דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ובכורים מדכתיב ושמחת בכל הטוב ולא באנינות אלא שבבכורים מיהא אינו לוקה באנינות שבהם שהרי לא נאמר בו לאו אלא עשה והתרומה לא נאסרה לאונן שהרי אמרו זרות אמרתי לך ולא אנינות וכן מעשר ובכורים חייבין בביעור דכתיב במעשר בערתי הקדש מן הבית והוא הדין לבכורים הואיל וטעונין הבאת מקום והתרומה אינה טעונה ביעור ושמא תאמר והלא אף בתרומה אמרו וגם נתתיו לרבות את התרומה וכן שאמרו במסכת מעשר שני פ"ה מ"ו כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה אף אנו משיבין השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך שהרי סיומה של אותה משנה ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והענין הוא ששני מיני ביעור הם אחד שמוציאו מן הבית ונותנו לראוי לו וזה ודאי נוהג אף בתרומות שכל ששהא אותם שלש שנים חייב ליתן אותם לכהן וכן בתרומת מעשר ובמעשר ראשון אבל מעשר ובכורים כל שלא העלם לירושלם בשנה שלישית צריך לבערו מן העולם והוא שאמר מתבערים בכל מקום והוא שאמרו שם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה ומפני שר' שמעון הולך לשיטתו שפוטר בכורים מן הביעור והלכה כתנא קמא:
וביעור זה יש מפרשים בו שריפה או זריקה לים המלח אבל גדולי הדורות מתמיהים היאך הוא יכול לשרוף מעשר בידים ולבערו אלא שיחללוהו על מעות ויעלו המעות לירושלם ויקח מהם דבר מועט בדמים יקרים כדי שיהו כלים מהרה וכן מעשר ובכורים אסור לבער מהן בטומאה ר"ל להדליק מהם אם ניטמאו שאין טומאתם מתירתם להדלקה וכשם שבטהור אסור שהרי לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אף כשניטמא כן שנאמר במעשר לא בערתי ממנו בטמא ואף בכורים הוקשו להם לענין זה שאם ניטמאו אסור להדליקן או להסיקן תחת תבשילו כקדש גמור שאין ספק בשמן קדש שניטמא שאסור להדליקו והתרומה אם ניטמאת מותר להדליקה או להסיקה תחת תבשילו שנאמר לא בערתי ממנו ממנו אי אתה מדליק אבל אתה מדליק בשמן תרומה שניטמא אע"פ שבטהרתה לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה וסיכה וכן שהמעשר והבכורים אם אכלן בטומאת עצמן ר"ל שהמעשר או הבכורים טמאין לוקה אבל אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה שאין בה לאו אלא איסור עשה שבפסולי המוקדשין כגון בעלי מומין אחר שנפדו שמותרין לזר שנאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת והרי הטהור אוכל מה שניטמא מצד הטמא אלמא שאוכלן בטומאת עצמן ודרשו בו בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר:
כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות. פירוש משום דילפינן ליה בק"ו ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו פסח חמור לכ"ש. ותימה מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דילפינן לה ממעשר מג"ש דממנו ממנו וא"ת ושאר קדשים מנא לן דאסירי לאונן וי"ל דילפינן מפסח מזאת תורת וא"ת הלא למד מלמד הוא דפסח ילפינן ממעשר וי"ל כיון דמלמד קמא א) הוי חולין דמעשר לא הוי קדשים למדין וחוזרין ולמדין:
א) ולא נהירא לראש"י דהא איך היה מסופק אם מק"ו יליף הלא איכא פירכא כדפרישית מה למעשר שכן טעון כסף צורה אלא נראה דודאי ידע שפיר דילפינן פסח ממעשר לענין אנינות ממש אכן מספקא ליה אם הג"ש מופנית מכל צד וילפינן אף קל מחמור או אינה מופנית רק גבי מעשר. אכן אפרש לקמן בע"ה דפירכא דטעון כסף צורה לא מהניא מידי אלא לגבי אכילת חוץ לחומה אבל לגבי טומאה ואנינות לא שייכא מידי:
ב) ואף למ"ד דחצי שיעור אסור מן התורה וא"כ אין חידוש לומר הכא דאסור בחצי שיעור דאפילו שאר איסורים שבתורה נמי. וי"ל דאצטריך דסד"א דהכא בתרומה כיון שאין זה איסור השוה בכל דהא שרי לכהנים ס"ד דלא מתסר לזרים חצי שיעור ולמ"ד חצי שיעור דרבנן ס"ד דהכא לא גזרו משום דאינו שוה בכל וי"מ וחייבין עליה מיתה לא מיירי בזר אלא בכהן האוכלה בטומאה:
ונגונכסי כהן פ"ה לקדש האשה משא"כ במעשר דממון גבוה לר' מאיר ואע"ג דהאי חומרא דמעשר הוא מ"מ תנא את אשר [נוהג] בתרומה ובכורים דלא הוי במעשר ותימה דבפרק האיש מקדש דחיק לאשכוחי התם משנה דסבור דמעשר שני ממון גבוה הוא ואמאי לא פשיט מהך מתני' ונ"ל והן נכסי כהן ליקח בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות משא"כ במעשר דלא ניתן רק לאכילה ולשתיה וסיכה ותימה דהא אמרינן לקמן לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכים הא לחי דומיא דמת כגון חלוק ומכנסיים שרי וי"ל דמ"מ ליקח בהמה טמאה עבדים וקרקעות אסור. ולראש"י נראה דלא קשה מידי דהתם בטמא איירי וקאי אלא בערתי ממנו בטמא ור"ל ולא נתתי ממנו כשהיה טמא למת וכן פ"ה לקמן ב) דמעשר דטהור ודאי דחזי לאכילה לא שרי רק לאכילה ולשתיה וסיכה:
ועולין באחד ומאה. שאם נפלו תרומה ובכורים בא' ומאה בטלי משא"כ במעשר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והאי עולין אינו ר"ל שתתבטל הסאה של תרומה שנפלה דודאי היא צריכה להרים כדמפרש בבכורות מפני גזל השבט וכאן לא שייך להאריך מזה:
וטעונין רחיצת ידים דידים שניות פוסלות את התרומה משא"כ במעשר דכל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וא"ת והא אמרינן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר בחולין ובמעשר ורבי מאיר אומר אף במעשר וי"ל דהא דקאמר ר"מ אף במעשר היינו דוקא באכילת מעשר אבל הכא בנגיעה איירינן דידים שניות פוסלות תרומה במגע אבל לא מעשר:
וטעונים וידוי משא"כ בתרומה דאינו חייב בוידוי והאי דקאמר דתרומה אינה טעונה וידוי היינו דוקא באפי נפשה אבל עם מעשר אגב גררא טעונה וידוי כדאמרי' וגם נתתיו ללוי לרבות את התרומה גדולה ותרומת מעשר א"נ ר"ל טעונים וידוי שוידוי מעכב במעשר ובכורים ואינו מעכב בתרומה דהכי משמע במסכת בכורים:
בפרש"י בד"ה מיתה. טמא האוכלה כדכתיב ומתו בו גו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרש מיתה בזר האוכלה במזיד וכן פרש"י אהך מתני' בפרק אין דורשין אלא דחדא מינייהו נקט ובפ' הזהב פרש"י תרוייהו מיתה בזר וטמא:
תוס' בד"ה משא"כ במעשר תימה כו' וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא כו' ומותר בחולין ובמעשר דר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה כו' עכ"ל ויש לתמוה דמי הכריח אותם למימר הכי הא איכא למימר דאתיא הך מתני' דמייתי הכא כר"מ דמתיר במעשר והכי איתא בהדיא בפרק אין דורשין דמוקמינן לה כר"מ ומיהו למאי דמסיק התם ובפרק ב' דחולין דמודו רבנן בנגיעה דמעשר מותר ולא פליגי אלא באכילה דמעשר קושטא דמלתא הוא דמצי אתיא הך מתני' אפילו כרבנן ואיירי בנגיעה וע"ש בתוס':
בתוס' ד"ה לימד על טבול יום שכשר בפרה וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי עכ"ל ק"ק דאימא דאיצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה בט"י אע"ג דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כמ"ש התוס' לעיל גבי ערל דמה"ט הוה סלקי דעתך לפסול בו הזאה אי לאו דיליף מט"י ויש ליישב ועוד י"ל בזה דאימא דס"ד לפסול ט"י בפרה מק"ו דמחוסר כפורים שמותר בתרומ' ופסול בפרה ט"י שאסור בתרומה א"ד שפסול בפרה וי"ל דבמחוסר כפורים נמי לא קים לן דפסול בפרה אלא משום דגלי לן קרא בטומאה בההיא פרשה דכשר בפרה דהיינו דוקא ט"י דמת כמ"ש תוספות לקמן ודו"ק:
בד"ה ואסורים לזרים כו' ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר עכ"ל לעיל מיניה מסימנא דמחפ"ז גבי תרומה משא"כ במעשר ה"מ לדחות פירוש זה דע"כ אסורה לזרים לאו היינו דאין לו פדיון דהא חשיב לה בתרתי וק"ל:
ד"ה משא"כ במעשר כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא כו' עכ"ל אין דין ערלה וכלאי כרם כתרומה דתרומה עולה בק"א והנהו במאתים וא' אבל הביאו ראיה דכמו דיליף בערלה וכלאי הכרם מקרא דמשקה מן המאתים אינו אלא לאסמכתא בעלמא ומדאורייתא בטלים ברוב ה"נ לגבי תרומה דיליף מקרא דאת מקדשו ממנו היינו נמי אסמכתא בעלמא ומדאורייתא בטל ברוב והכי משמע אסמכתא מההוא קרא את מקדשו דהיינו תרומת מעשר שהוא מעשר מן המעשר הוא חלק אחד ממנו דהיינו חלק א' מק' ודין תרומה כתרומת מעשר וק"ל:
תוד"ה לימד על טבול יום וכו' וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול וכו'. אם כוונת התוס' בזה לאקשויי מהיכא תיסק אדעתיה לפסול טבול יום אין כאן מקום לקושיא כלל דהוי ס"ד הואיל וטבול יום הוא טמא לתרומה ולקדשים הוי נמי טמא לפרה דהא לעיל אצטריך לאשמועינן דהזאה כשרה בערל משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כ"ש טבול יום דאתי מטומאה ממש וכ"ת דטומאה עצמו מהיכי הוה ס"ד למפסל א"כ ה"ל לתוס' לאקשויי בהיפוך מנלן דטבול יום כשר בהזאה אי משום דכתיב והזה הטהור וגו' הא איצטריך לגופיה לפסול טמא בהזאה דלא הוה ידעינן כלל דטמא אסור בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודות וכו' ונ"ל דאין ה"נ דקושיית התוס' זה מנלן דטבול יום כשר בהזאה דאי מדכתיב והזה הטהור ונו' הא אצטריך לגופיה למיסר טמא בהזאה דאי לאו קרא מהיכי תיסוק אדעתיה לפסול טמא בהזאה דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי וכו' כנ"ל:
בא"ד וי"ל דאפילו הכי כיון דעיקר טהרה מהזאה אתיא וכו' כ"ש בשאר עבודות. מקשין העולם סוף סוף איכא למפרך מה להזאה שכשרה בזר וי"ל דהשתא ס"ל לתוס' דלענין טהרה יש קפידא להחמיר יותר בהזאה מבשאר עבודות אע"ג שכשרה בזר היינו משום דאינו עבודה כ"כ אבל לענין טומאה יש להחמיר בה יותר כיון דעיקר טהרה אתיא על ידה ואפ"ה אכשר בה רחמנא טבול יום כ"ש שאר עבודות וסברא זו ס"ל לתוס' דוקא אחר שמצינו דקפיד בה קרא אהנחה במקום טהור אבל בלא זה לא הוה אמרינן הכי אלא הוה אמרינן אע"ג דחטאת קרי' רחמנא כשרה בטמא משום דלא דמי הזאה לשאר עבודות שהרי זר כשר בה ובזה יתיישב למה לא תירצו התוס' בסברת' הקושיא ראשונה שהקשו מהיכי תיסוק אדעתין לפסול וכו' ה"ל לשנויי משום דעיקר טהרה בהזאה אתיא ולכך ס"ד לפסול וק"ל:
ד"ה קל מחמור לא יליף וכו' עד וי"ל דמספקא ליה וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ע' ע"ב ד"ה דפסח גופיה וכו' כתבו התוס' בהדיא דליכא למילף כלל ק"ו ממעשר דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה וכו' ואין זה קושיא כלל דהתם לא כתבו התוס' אלא לפי סברת רבא אבל שאר אמוראי ס"ל דילפינן שפיר כל הקדשים ק"ו מפסח כדאמר פרק טבול יום וכדאמר רבי שמעון במכות דיליף מלקות באוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר אלא דרבא פריך התם האי פירכא דכסף צורה ארבי שמעון והני בעי מינה לא ס"ל הא דרבא:
ד"ה מה שא"כ במעשר וכו' עד אבל לענין ערלה כי קאמר תנא ושייר ק"ק וכו' ולמאי דפרישית לעיל דאיכא למעוטי מבו א"ש כצ"ל ור"ל דלעיל בדף ע"א בד"ה המרת דת פוסלת בו כתבו התוס' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלה פוסלת במעשר וכו' הלכך איכא למימר כי קאמר תנא ושייר וערלות אינו אסור במעשר איכא למימר הא דלא גמרינן מעשר מבכורים לאסור ערל היינו משום דס"ל להאי תנא דבו דכתיב גבי ערל דרשינן ג"כ בו ערלות פוסל ואין ערלות פוסלת במעשר ורב ששת דפשיט לאיסורא ס"ל דבו אתי למצה ולמרור כדלעיל בגמרא:
תוס' בד"ה לימד על כו' דלא בעי כפרה אבל דזב כו' כצ"ל:
בד"ה נכסי כהן כו' לא נתתי למת או ליקח לו כו' כצ"ל:
בד"ה משא"כ כו' מן אבל לענין ערל כו' עד אתי שפיר כו'. ונ"ב כל זה הוא גליון תוס' ונכתב עוד בצדו דאיכא למעוטי פי' מבו דכתיב גבי ערל ודו"ק:
רש"י ד"ה מיתה. טמא האוכלה כו'. וכ"ע המהרש"א וה"ה כו' בזר כו'. ול"נ דרש"י כיון לפרש אליבא דכ"ע דרב ס"ל בסנהדרין (פג ב) דבזר ליכא מיתה ע"ש וכ"ה בירושלמי:
תד"ה נכסי כהן. עמש"כ בפסחים (ז) בס"ד:
בא"ד וכן תנן במס' מע"ש ומייתינן לקמן כו' משמע כו' דהיינו מלבושים כו' וקשה כו'. לכאורה י"ל דהא דלקמן היינו דוקא במעשר טמא וכפרש"י שם והירושלמי מוקי להאי קרא בטהור ועי' תור"ע רפ"ב דמע"ש אות ז':
בא"ד ומה"ת לא אסירי אלא עבדים כו'. עי' ר"פ השוכר בע"ז שהקשו ע"ז מהא דר"פ בכל מערבין:
תד"ה מה. אלמא ערלה וכה"כ בטלים ברוב מדאורייתא. כצ"ל:
בא"ד ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן. ובר"ש רפ"ב דבכורים כ' ישוב נכון לזה ע"ש ובמש"כ שם:
בסה"ד וא"ת ליתני חלה כו' ומעשר חייב וי"ל כו' נפדו אין כו'. ק"ל דע"כ לא שמיעא להו דזה פלוגתת ר"מ וחכמים בפסחים (לח) ובסוכה (לה א) ובסנהדרין (קיב א) דלר"מ פטור ולרבנן חייב ובסנהדרין שם איתא דבגבולין לד"ה פטור:
גמ' משא"כ בתרומה. עי' מנחות טו ע"א תד"ה לחם:
בגמרא ואם איתא ניתני ערל: ק"ק לפמש"כ התוספ' דכל האבעי' היא אי דרשינן ממנו או אי מופנה מב' צדדים א"כ עכ"פ לר"ע דדרש ערל כי טמא ערל אסור במעשר וא"כ לישני דמתניתן ר"ע היא ולכך לא תני ערל דאסור בשניהם וכמו דמתרץ לקמן (דף ע"ד) אמה שמקשה מברייתא דאונן אסור במעשר האי תנא תנא דבי ר"ע היא. וי"ל דכבר העירו הרשב"א והריטב"א אמה דקאמר לעיל התם משום דמאיס דזה מן הסוגיות המתחלפות דבחגיגה מסיק דר"ע היא ולענ"ד ל"צ לומר כן אלא דהסוגיא דשם אזיל אליבי' דמסקנא דסוגיא דהכא שהרי גם לקמן מתרץ סתם גמרא דר"ע הוא ולא קא מדייק מה דדייק רבא דלא לישתמיט תנא, ולפ"ז י"ל דהכא אזיל אליבי' דרבא ולכן לא הוי מצי לתרץ דר"ע היא כיון דלרבא לא בכ"מ ס"ל לר"ע דערל כטמא:
שם ברש"י ד"ה הטהור. חטאת קריא רחמנא: בזבחים (דף י"ז) כתב רש"י דמיותר שהרי כבר כתיב לעיל וטבל במים איש טהור ע"ש וכן נראה מפירושו ביומא (דף מ"ג), ונ"ל דע"כ הוצרך רש"י הך טעמא דחטאת קריא רחמנא דאי רק מהך טעמא מיותר מדכתיב לעיל מיני' טהור יקשה היאך דרש ביומא (שם) טהור דגבי ואסף וגבי והזה הא צריך אלגופא למעט טמא אע"כ דמיותר גם שם דחטאת קראו הכתוב ולכן שם באמת פי' רש"י כן אמה שדרש טהור להכשיר את האשה וז"ל דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קריא רחמנא עכ"ל ולכן הכא דכבר הביא הסוגיא דדרש טהור להכשיר את האשה ע"כ הוצרך לפרש דחטאת קרא רחמנא דלא יכול לפרש מדכתיב כבר לעיל מיני' דא"כ יקשה לעיל מיני' היאך דרש אבל בזבחים שלא הביא הדרשה דטהור להכשיר את האשה כתב רש"י הדרשה הפשוטה יותר דמיותר מדכבר כתיב לעיל מיני' דהא באמת אי לא דרשינן לעיל הוי אמרינן הכי וכן גם סוגית הש"ס בכמה מקומות היכי דלא נחית לדרשות הסותרות נקיט דרשה הפשוטה יותר כמו שכתבו התוספ' במ"ק (דף ז'):
בד"ה מיתה. טמא האוכלה: כבר העיר המהרש"א דהכא פי' רש"י אטמא לבד, ובחגיגה (דף י"ח) פי' אזר לבד, ובב"מ (דף נ"ג) פירש אזר וטמא, ונ"ל דרש"י נקט כן לפרש אליבי' דשיטות חלוקות דמה שפי' הכא אטמא לבד הוא ע"פ הירושלמי דחלה (פ"ב) שהקשה שם על רב דס"ל דזר בתרומה אינו במיתה רק בלאו ממתניתן דחייבין עלי' מיתה ומשני דקאי אכהן טמא ומה שפירש בחגיגה אזר לבד הוא ע"פ השיטת י"מ שהביאו הרשב"א והריטב"א כאן אקושית התוספ' למה לא נילף גם מיתה במעשר באוכל בטומאת הגוף מבכורים בהיקש והיכי קתני מה שאין כן במעשר שתרצו דבאמת יש מיתה במעשר ומה דקתני הכא וחייבין עלי' מיתה קאי אזר לבד, ומה שפי' בב"מ דקאי אתרווייהו הוא אליבי' דידן דלא פסקינן כרב וגם לא דבמעשר בטומאת הגוף יש חיוב מיתה וכן דרך רש"י בהרבה מקומות לפרש ע"פ שיטות חלוקות במקומות חלוקים:
שם בתוספ' ד"ה לימד. וי"ל דאפילו הכי: בזה לכאורה גם קושיתם הראשונה מתורצת דאף דזר כשר מכ"מ צריך קרא להכשיר ט"י כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא:
בא"ד. וא"ת ואימא לרבות מח"כ: עיין מש"כ רש"י לקמן (ע"ד) לתרץ קושיא זו דלכך יותר מרבינן ט"י דאינו מחוסר מעשה משא"כ מח"כ ומיהו לכאורה לא שייך טעם דרש"י למ"ד מחוסר בפרה ג"כ כשר בפרה אבל לטעם התוספ' א"ש דגם להך מ"ד עכ"פ קאי על טבול יום דהך פרשה ג"כ:
בא"ד. אפילו העריב שמשו לא: ק"ק דהא דרשינן במכות (ח:) טמא יהי' לרבות ט"י עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים אם כן גם מח"כ כתיב בהאי פרשה, וצ"ל דלא קרי טומאה דהך פרשה כיון דלא כתיב בפי' בהך פרשה ואתיא מרבוייא, אבל אין לתרץ לפי מה שכתב הכס"מ בהל' ביאת מקדש (פ"ג) ביישוב דעת הרמב"ם דרק למ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי דרשינן לרבות מח"כ א"כ דלמא מה שכתבו התוספ' היא אליבי' דמ"ד דלא כזב דמי, דז"א שהרי בזבחים שם אמרינן בפי' דכ"ע מח"כ דזב כזב דמי והכא בהא קמפלגי וכו' ע"ש הרי דלהך מ"ד איירי ואעפ"כ קאמר בטומאה דהך פרשה:
בד"ה קל מחמור. אי גז"ש מופנה או אינו מופנה: ק"ק מאי מספקא לי' הא ממנו דגבי פסח ודאי מופנה כדאמרינן לקמן וא"ל דמספקא לי' בהאי דגבי מעשר אי מופנה ג"כ או מצרכינן לדרבי אבוה אמר ר"י דאתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמאה וכדשקיל וטרי בסוף הסוגיא דלקמן ומבעי' למ"ד דמופנה מצד א' משיבין דא"כ מאי פשיט מכל הני מתניתן וברייתות לקמן דערל אסור במעשר דלמא אתי כמ"ד דלמדין ואין משיבין במופנה מצד א' אע"כ דקא מיבעי' גם להך מ"ד וא"כ ק' מאי מספקא לי' גבי פסח:
בד"ה ואסורים לזרים. דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר: ליישב שיטת הערוך י"ל דהנה הר"ש והרא"ש (בחלה פ"א) כתבו דרק לר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מן התורה יש לאוקמי' בחצי שיעור ולא לר"ל והתוספ' י"ט שם תמה עליהם מ"ט לא כתבו כמש"כ הערוך כיון דגם לר"ל אוקמינן בח"ש דרבנן, אכן לענ"ד י"ל דלא מסתברא להראשונים כן משום דגרסי בירושלמי מסייע לי' לר"י ולא כמו שהגי' בתוספ' י"ט פליגי אדר"י וס"ל דמייתי סיוע להך דר"י דס"ל דח"ש אסור מן התורה דלדידי' אשמעינן הך גופא דאסור מן התורה אבל לר"ל לא אשמעינן מידי דפשיטא דאסור מדרבנן כדמוכח בכמה מקומות דמשהו איסור ג"כ אסור ועוד דבשלמא לר' יוחנן שייך להשמיענו דח"ש אסור גם בתרומה דה"א כיון דיליף מכל חלב אין זה רק באיסור השו' בכל כמש"כ הרמב"ן הובא בש"מ בב"מ אבל לר"ל לא שייך טעם זה ואף דהרמב"ן רצה ליתן טעם גם לר"ל מה רוצה להשמיענו י"ל דלהר"ש והרא"ש הי' נראה זה דוחק ע"ש ועכ"פ הראשונים לא ס"ל כהערוך אלא דרק לר' יוחנן יש לאוקמי' בח"ש, שוב ראיתי בערוך שלא הזכיר רק הירושלמי ולא דלר"ל ג"כ יש לאוקמי' בח"ש, וא"כ י"ל דהוא ג"כ ס"ל כר"ש ורא"ש ולכן אתי לתרץ תירוץ אחר לר"ל דהיינו דר"ל מוקי ואסור לזרים אפילו ע"י פדיון: ולפ"ז ל"ק מהא דקאמר רב אשי לקמן דאין להן פדיון שייר דרב אשי לשיטתו קאי דס"ל בחולין (צ"ח.) דח"ש אסור מן התורה ולדידי' שפיר מוקמינן ואסור לזרים בח"ש ואין להם פדיון שייר אבל לר"ל י"ל באמת דלא שייר רק הא דנוהג בשאר שני שבוע או דר"ל ס"ל כתירוץ קמא דשייר בסיפא. ואדרבא בזה מתורץ מה שי"ל לכאורה אתירוץ קמא מ"ט דחיק למצוא שיור בסיפא וכי לא ידע דשייר גם ברישא הא דרב אשי, אבל לפ"ז י"ל דתירוץ קמא רצה לתרץ גם כר"ל ולדידי' יש להם פדיון לא הוי שיור וא"כ לא שייר רק הא דנוהג בשאר שני שבוע ויקשה מאי שייר דהאי שייר אע"כ יהי' נפשט האיבעיא לאידך גיסא דערל מותר במעשר ושייר ערל וכיון דהוא מהדר להורות דליכא פשיטות להאיבעיא ע"כ צ"ל דשייר בסיפא אבל רב אשי דאזיל לשיטתו דס"ל כר"י ולדידי' גם אין להם פדיון הוי שיור שפיר מתרץ דברישא הוי שיור ואעפ"כ לא הוי פשיטות לאבעי' כיון דשייר תרתי ולכן בין בשיור דסיפא בין בשיור דרישא קחשיב הש"ס תרתי שיורא דאל"כ יקשה דתפשוט לאידך גיסא וכדכתבנו: ובהכי א"ש ג"כ מה שהקשה המהרש"א מ"ב עוד על זה דהא לקמן קחשיב בתרומה מחפ"ז הרי דחשיב חומש ואסור לזרים ואין לו פדיון ולפ"ז א"ש דהא לקמן קאי ארבי יוחנן ולר"י ודאי משכחת אסור לזרים בחצי שיעור, גם א"ש בזה מה שקשה לכאורה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן ד"ה שכן מחפ"ז דמיתה דקחשיב היינו לזר דא"כ היכי קחשיב מיתה וזר לתרתי אבל לפ"ז א"ש דלר' יוחנן לשיטתו שפיר הוי תרתי דמיתה הוא בשיעור שלם ואסור לזר בח"ש:
בד"ה נכסי כהן. יקשה דבירושלמי אמר בהדיא: לענ"ד י"ל דרש"י יישב קושית אלו במש"כ לקמן (ע"ד. ד"ה ואימא) דמחלקינן בין מ"ש טהור למ"ש שנטמא דטהור אסור למלבושים אבל כשנטמא מותר לקנות ממנו מלבושים לחי ורק למת אסור וכיון דלש"ס דידן לא נתתי ממנו למת אטמא קאי דהיינו ממעשר טמא לא נתתי למת כמבואר בסוגיא דלקמן שפיר דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי אבל הירושלמי י"ל דס"ל דלא נתתי ממנו לא קאי אטמא דרישא אלא כפשוטו אמעשר טהור ולכן שפיר קאמר אסור לחי ולמת, ובהך מלתא גופא י"ל דפליגי ג"כ רבי אליעזר ור"ע בספרי שהביא הרמב"ן בפירושו לתורה דר"א מוקי בארון ותכריכין ור"ע הקשה לו דהא זה גם לחי אסור ע"ש, והגם דלתירוץ התוספ' י"ל דרבי אליעזר ס"ל דמעשר ממון הדיוט וא"כ מותר לחי למלבוש ולכן ל"ק לי' קושית ר"ע אבל ר"ע ס"ל דממון גבו' הוא, אבל גם לפ"ד י"ל דפליגי בפלוגתת דש"ס דידן וירושלמי דר"א מוקי במעשר טמא ור"ע במעשר טהור והשתא ל"ק מכל הני מתניתן דמשמע דמותר ליקח מלבושים ממעות מ"ש דהא י"ל דאיירי במעות מע"ש טמא והא דתנן דמ"ש לא ניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה אבל לא למלבושים איירי במ"ש טהור ג"כ או רק בטהור ולכן לא התיר ליקח מלבושים:
בא"ד. בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא: הכי אמרינן בבבא מציעא (צ'.) ע"ש ובשיטה מקובצת שם הביא בשם הריטב"א להוציא מהסוגיא דשם החילוק שכתבו התוספ' הכא:
בד"ה מה שאין כן. מדאתקש למעשר שני: הרמב"ם (ה' בכורים פ"ג) כתב הטעם דבכורים אסורים לאונן מדכתיב ושמחת וכבר תמהו עליו האחרונים למה שבק טעם הגמרא לקמן מהיקשא ועיין מה שאכתוב לקמן בזה ועכ"פ מכח קושית התוס' דכאן יש ראי' לפירושו דאי לא ילפינן אונן מהיקשא לא קשה קושיתם:
בא"ד. בו ולא במעילה: ק"ק דאיך ילפינן ב' מיעוטי מחד בו ואף דהתם ג"כ דרשינן בו ולא במעילה וג"כ בו ולא במעשר ראשון י"ל דבהא גופא פליגי רבי ורבנן דרבי לא דרש למעט מעילה די"ל דכר"מ ס"ל וצריך למעט מעשר ראשון אבל רבנן ס"ל כרבנן דר"מ דמעשר ראשון מותר לזרים לכך מוקי קרא למעט מעילה ואדרבא בזה מובן במה פליגי רבי ורבנן התם אבל שנוקי קרא ג"כ למעט מעשר שני זה יקשה בין לרבי בין לרבנן ועיין מה שכתבתי לקמן (פ"ו.) בזה:
בא"ד. וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים: לכאורה מזה אין קושיא דהא י"ל דמתניתן ר"א היא, והנה בתוספ' הרא"ש ביאר יותר דכתב והיאך קתני כן לרבנן פי' דמסתמא גם רבנן דר"מ לא יפלגו אכלל זה, אכן באמת זה אינו מספיק דהא בלא"ה ע"כ מתניתן ר"מ היא דס"ל מעשר שני ממון גבו' כמו שפירש רש"י וכיון דחכמים דר"מ הם ר"י בסתם כדמוכח פסחים (דף י"א) א"כ אין תימא אי הך דמה שאין כן במעשר קאי גם לענין זה רק כר"מ ולא כחכמים, וביותר יש להקשות שהרי מה שהקשו התוספ' בזה היא קושית הגמרא בחגיגה (דף י"ח) ושם באמת מתרץ כן דמתניתן ר"מ היא, ואף שלפי מה שכתבו התוספ' שם לפי מה דמסיק הא באכילה והא בנגיעה יש לפרש דמתניתן כרבנן ג"כ אתיא וכתי' התוספ' דכאן מכ"מ תימא שלא הזכירו שזה קושית ותי' הגמרא בחגיגה, ועיין בתוס' ב"מ (דף נ"ג) דלחד תירוץ שם כתבו דמתניתן דיש בתרומה ובכורים ר' יהודה היא:
בא"ד. ואם תאמר וליתני חלה: ק"ק מאי קושיא הא אמרינן בפסחים (ל"ח.) דעיסה של מ"ש לרבי מאיר דס"ל דמעשר ממון גבו' הוא פטור מן החלה ולר"י דס"ל ממון הדיוט הוא חייב וכיון דמתניתן ר"מ היא כמש"כ רש"י בשמעתין פשיטא דמ"ש פטור מן החלה, וגם אתירוץ התוס' ק"ל לפי מה שפסק הרמב"ם דאף דמ"ש ממון גבו' הוא מכ"מ חייב מ"ש בירושלים בחלה עיין (בפרק ו' מהל' בכורים) ששם האריך טעמו בכסף משנה, ולפ"ז יקשה שקושית התוספ' במקומה עומדת דליתני חלה דתרומה ובכורים אף שראוין לאכילה פטורין מן החלה ומע"ש כשראוי לאכילה דהיינו בירושלים חייב בחלה, ואולי י"ל בזה דלא קחשיב רק מה שנוהג במעשר בכל מקום ולא מה שנוהג בירושלים דוקא דחוץ לירושלים גם מעשר פטור מחלה, אכן בחדושי לסוכה (דף ל"ה) כתבתי שאם מעשר שני חוץ לירושלים טעון חלה דהיינו אם לפטור אם גלגלו בשעה שהיא מעשר ופדאו שזה תלוי בשיטות חלוקות בראשונים:
בד"ה טעונין. נמי ילפא מבכורים: במנחות (דף ט"ו) תרצו על זה דבכורים אקרו תרומה אבל תרומה לא אקרי בכורים ע"ש:
בד"ה וטעונין. אומר ר"י דלא הי' מתודה: כן מקשה ומתרץ בירושלמי לחד תירוצא הובא גם בפי' הרמב"ם והר"ש בבכורים (פ"ב) ותימא שלא הזכירו התוספ' את הירושלמי:
בד"ה וחייבין בביעור. ואין נראה לר"י דאין זה ביעור: לכאורה יש להביא ראי' לשיטת הר"י מהירושלמי שהביאו הר"ש (בפ"ה דמעשר שני) דמקשה למה מתודה דוקא אתרומה ותרומת מעשר שביער מן הבית ולא ג"כ אבכורים ותירץ דמתניתן כר"ש דבכורים א"צ ביעור ואי ס"ד כפי' הריב"ן שהביעור בבכורים הוא בכל שנה מאי מקשה בירושלמי דלמא אין מצוה להתודות רק אדברים שמבער בשנה רביעית ושביעית כשמתודה אבל לא אדברים שנוהג בכל שנה אע"כ מוכח כפי' הר"י דגם ביעור בכורים הוא רק בשנה רביעית ושביעית:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
הטהור. שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר כגון טבול יום שטמא לתרומה דאי ס''ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר: אנינות. גבי מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן: מיתה. טמא האוכלה כדכתיב (שם כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת ידך אלו הבכורים: וחומש. זר האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא בפודה את מעשרו: והן (הן) נכסי כהן. לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר''מ דאמר (ב''ק דף סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע''ג דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ''ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב''מ פ' הזהב (דף נג.) דקולא הוא: באחד ומאה. אבל מעשר בטל ברוב ולא בעי אחד ומאה: וטעונין רחיצת ידים. אפילו הן פירות דסתם ידים שניות הן מדרבנן ופוסלות את התרומה אבל מעשר וחולין קי''ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה''ז מגסי הרוח: והערב שמש. כדילפינן בהאי פירקא (לקמן עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור בתרומה: ואם איתא. דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר: הבאת מקום. אבל תרומה נאכלת בגבולין: וטעונין וידוי. בערתי הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית בבכורים: ואסורין לאונן. בכורים: ור''ש מתיר. בכורים לאונן ולקמן מפרש טעמייהו: וחייבין בביעור. בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן: ור''ש פוטר. בבכורים: ואילו אסור לבער מהן בטומאה. לת''ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה''ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע''ג דלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא: משא''כ בתרומה. דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין:
לימד על טבול יום שכשר בפרה. וא''ת מהיכא תיסק אדעתיה לפסול דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי הזאה לשאר עבודה שהרי הזר כשר בה וי''ל מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור וא''ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום בשאר עבודות דפרכינן מה להזאה שכן זר כשר בה וי''ל דאפ''ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא ואכשר בה רחמנא טבול יום כל שכן בשאר עבודות וא''ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחסר אלא כפרה לחודה אבל טבול יום לא ואמר ר''י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך כפרה והכי אמרינן בזבחים בפ''ב (דף יז: ושם) דמאן דמכשיר מחוסר כפרה קסבר טומאה דכל התורה כולה דבכל טבול יום מכשיר אפילו הוא מחוסר כפרה ומאן דפסל קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת [דלא בעי כפרה] אבל דזב ומצורע ויולדת אפי' העריב שמשו לא: קל מחמור לא יליף. וא''ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי''ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג''ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע''ג דהוי קל מחמור או בק''ו יליף ולא בג''ש א''נ מספקא ליה אי ג''ש מופנה או אינו מופנה: ואסורים לזרים ' וא''ת כיון דתנא דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים ואין לומר משום דבעי למתני משא''כ במעשר דשרי לזרים דהא במסכת חלה (פ''א מ''ט) קתני (התרומה והבכורים) חייבין עליהן מיתה וחומש ואסור לזרים אע''ג דלא מסיים התם משא''כ במעשר ותירץ בערוך ערך טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמ''ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפי' ע''י פדיון ואין נראה פירוש זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר: נכסי כהן. בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא''כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ''א מ''ז) ומייתי לה בקידושין בפ''ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ''ה משנה יב) ומייתינן לקמן (דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ''א מ''ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר''י דמ''ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר''מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר''י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ''ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע''ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ''מ יש יותר סתמות כר''מ עוד נראה לר''י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ''ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ''ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה: מה שאין כן במעשר. תימה כיון דלקמן (ע''ב) ילפינן בכורים ממעשר דאסורין לאונן מדאיתקוש למעשר שני נילף נמי מעשר מביכורים שיתחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין איסור זרות ניחא דבהדיא שריא רחמנא לזרים וי''ל דדרשינן ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) בו ולא במעשר כדדרשינן ביש מותרות (לקמן פו. ושם) בו ולא במעשר ראשון דאפילו לר''מ דאסר לזרים לא מחייב מיתה ודרשינן נמי בהנשרפין (סנהדרין פד. ושם) בו ולא במעילה והא דמעשר שני בטל ברוב היכא דאין לו מתירין ולא ילפינן מבכורים דעולים באחד ומאה משום דבכורים גופייהו בטלים ברוב מדאורייתא והא דדרשינן בספרי מאת מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדאמר בהניזקין (גיטין דף נד: ושם) נפלו ונתפצעו והא הכא דמדאורייתא בטלי ברובא כו' אלמא ערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא ועוד בשילהי פירקין (לקמן פב.) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דתלינן להקל כשרבו חולין על התרומה משמע דבטל ברוב מדאורייתא ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן דהיינו לחומרא ולא מתרומה לקולא ואם מעשר גופיה הוי מדרבנן הא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן למאי דפרישית לעיל דמדרבנן אפי' כל מילי נמי אסור (אבל לענין ערל כי קאמר תנא ושייר ק''ק אמאי לא יליף מעשר מבכורים ולמאי דפי' לעיל דאיכא למעוטי א''ש) וא''ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא''כ במעשר והתניא בפ''ב דחולין (ד' לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסיר בתרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר''מ וחכמים אוסרים במעשר ואר''י דהתם לאכילה והכא לנגיעה וא''ת וליתני חלה דבכורים ותרומה פטור מן החלה ומעשר חייב וי''ל דהא תנן במסכת חלה (פ''א מ''ג) מעשר שני והקדש שנפדו חייבים בחלה נפדו אין לא נפדו לא: טעונין הבאת מקום. אע''ג דתרומה נמי ילפא מבכורים כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכ:) שמא לענין שתהא טעונה הבאת מקום אין ללמוד: וטעונין וידוי אע''ג דדרשינן בפ' בתרא דמ''ש (מ''י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה אר''י דלא היה מתודה על התרומה אלא אגב מעשר אבל אם אבד המעשר לא היה מתודה עליה בפני עצמה: וחייבין בביעור: פי' ריב''ן דביעור מעשר לאו כביעור בכורים דביעור מעשר בשנה ד' וביעור דבכורים לאחר החג כדאמר במכות (ד' יח: ושם) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו ואין נראה לר''י דאין זה ביעור והתם טעמא דירקבו לפי שנראו לקריאה ונדחו וביעור דבכורים הוי כשל מעשר דכי נתנן לכהן קודם החג או הפרישן לאחר החג יכול לשומרן עד שנה ד' וא''ת תרומה נמי טעונה ביעור כדתנן במסכת מעשר שני (פ''ה משנה ו) כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים וי''ל דתרומה א''צ ליה רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ור''ש דפטר בבכורים היינו שאין הכהן צריך לבערם אבל ישראל צריך ליתנם לכהן כתרומה והכי תנן בפרק בתרא דמעשר שני עי''ט של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערים בכל מקום שהן ור''ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה: