דף עה - א
והכתיב בפרשת יולדת בימי טוהר שלה: "בכל" קודש לא תגע [כלומר: לא תאכל, כמבואר לקמן], ושנינו במסכת מכות [יד ב]: לפיכך אמר הכתוב "בכל", כדי לרבות את התרומה.
ותיקשי לך נמי: הואיל ואף בגיורת ושפחה הכתוב מדבר - וכי בנות מיכל תרומה נינהו -
אלא ודאי, קרא מילי מילי קא חשיב, שאין הפרשה כתובה בענין אחד, אלא יש בכלל הפרשה דינים שבהם ריבתה התורה אף את הגיורת והמשוחררת, ויש באותה פרשה דינים שביחס אליהם לא ריבתה התורה את הגיורת והמשוחררת, הואיל ואין הן שייכות בהם.
תו מפרשינן: ותלתא קראי בתרומה, שהם:
א. איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב בקדשים [בתרומה שהיא שוה בזרעו של אהרן] לא יאכל, עד אשר יטהר.
ב. ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים [ונתבאר לעיל שבתרומה הכתוב מדבר].
ג. עד מלאת ימי טהרה [ונתבאר לעיל שבתרומה הכתוב מדבר] -
למה לי כל השלושה?
צריכי!
דאי מ" בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר"
- לא הוה ידענא במאי יטהר לתרומה, אם בטבילה או בהערב שמש [1] -
לפיכך כתב רחמנא "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים [טבילה במקוה]. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים".
ולכן הסמיך הכתוב הערב שמש לטבילה, כדי לגלות על מה שאמרה תורה: "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", דהיינו טהרה בטבילה והערב שמש גם יחד [תוספות [2]].
ואי כתב רחמנא רק "ולא יאכל מן הקדשים עד אשר יטהר", וכן את הפסוק "ובא השמש וטהר" האמור בפרשת "צרוע או זב", שאינם מחוסרים כפרה [כפי שפירש התנא דבי רבי ישמעאל] -
הוה אמינא: הני מילי - שמספיק הערב שמש - היכא דלאו בר כפרה הוא.
אבל היכא דבר כפרה הוא, אימא עד דמייתי כפרה אינו אוכל בתרומה.
לפיכך כתב רחמנא - ביולדת הטעונה כפרה - "עד מלאת ימי טהרה", כיון שמלאו ימיה והעריב שמשה הרי היא טהורה, ואף קודם שהביאה כפרתה.
ואי כתב רחמנא רק "עד מלאת ימי טהרה", הוה אמינא שיולדת נטהרת לתרומה מששלמו ימי טוהר שלה [דהיינו הערב שמש] ואפילו בלא טבילה [בסוף ימי טומאתה קודם שהחלו ימי טהרתה [3]], הואיל ולא נזכרה טבילה באותה פרשה כלל [תוספות].
לפיכך כתב רחמנא "עד אשר יטהר", דמשמע טבילה והערב שמש כאחד, כפי שנתבאר ממשמעות המקראות [תוספות]. [4]
ומקשינן: ולהך תנא דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל - המפרש "והוא צרוע או זב", בצרעת וזיבה שאינה טעונה כפרה - דאמר האי תנא:
"והוא צרוע או זב" - בזב בעל שלוש ראיות, ובמצורע מוחלט, הכתוב מדבר והאי "עד אשר יטהר" האמור באותה פרשה, לדבריו הוא עד דמייתי כפרה.
ובהכרח שבקדשים הכתוב מדבר, שהרי תרומה אינה טעונה הבאת כפרה, כדילפינן מ"עד מלאת ימי טהרה" -
ואם כן: תרי קראי בקדשים [א. וכפר עליה הכהן וטהרה, הכתוב ביולדת; ב. והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר], המלמדים שמחוסר כפורים אסור בקדשים - למה לי? [5]
ומשנינן: צריכי לשניהם!
דאי כתב רחמנא רק ביולדת שהיא אינה אוכלת בקדשים עד שתביא כפרתה, הייתי אומר: לפיכך אינה אוכלת, משום שחמורה היא בכך דמרובה טומאתה, שאסורה שמונים יום [כשיולדת נקבה] באכילת תרומה וקדשים, דבר שלא מצינו בשאר טומאות.
אבל בזב, שאינו טמא אלא שבעה ימים, אימא לא יהא חמור לאוסרו באכילת קדשים עד שיביא כפרתו.
ואי כתב רחמנא רק בזב [או צרוע], הייתי אומר: יש בו חומרה, דלא הותר מכללו, שכל עוד לא פסק מלראות הרי הוא טמא.
אבל יולדת, שהותרה מכללה בימי הטוהר שלה, שאין דם נדותה מטמאתה לבעלה, אימא לא החמיר בה הכתוב לאוסרה באכילת קדשים עד שתביא כפרתה.
לפיכך: צריכא לשניהם.
עוד מפרשת הגמרא את הכתוב במקום אחר: "וכל אשר יפול עליו מהם [מן השרצים] במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד - במים יובא וטמא עד הערב וטהר" -
למה לי גם להאי קרא? [6]
אמר פירש רבי זירא: לנגיעה.
שהרי בלא פסוק זה לא למדנו אלא לאכילת תרומה שהיא טעונה הערב שמש, כי בענין זה עוסקים כל המקראות שהובאו לעיל, ואילו פסוק זה - המדבר בכלים - ללמדנו הוא בא, שלא יגע כלי טמא או אדם טמא בתרומה קודם הערב שמש.
דתניא: מצד אחד כתיב: "וכל אשר יפול עליו מהם - במים יובא, וטמא".
ומשמע שאף לאחר ביאת מים [הטבילה] הרי האדם או הכלי ממשיך להיות טמא עד הערב.
יכול לכל - בין למעשר בין לתרומה - יהיה טמא עד הערב שמש?
תלמוד לומר מאידך, "עד הערב, וטהר".
מכך שלא אמר הכתוב "ויטהר", משמע שהוא הולך על האמור לעיל: "וטהר", אפילו קודם הערב שמש -
אי "עד הערב וטהר", יכול שיטהר בלא הערב שמש לכל דבר?
תלמוד לומר מאידך, "במים יובא וטמא"
הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
הוי אומר: כאן - "עד הערב, וטהר" - למעשר שני, שאינו טעון האדם הטובל לטהרתו [או הכלי], גם בנגיעה.
כאן - "במים יובא וטמא" - לתרומה.
ללמדך שאף נגיעה אינה מותרת בתרומה קודם הערב שמש.
ופרכינן: ואיפוך אנא!?
ואומר כך: מעשר שני הוא זה שאסור בנגיעה עד הערב שמש, [7] ואילו התרומה מותרת בנגיעה קודם שיעריב שמשו?! [8] ומשנינן: מסתברא: כי היכי דחמירא אכילה של תרומה מאכילה דמעשר לענין טבול יום - הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר לענין טבול יום.
ואיבעית אימא: נגיעה דתרומה שהיא אסורה בטבול יום מהכא - מ"בכל קודש לא תגע", האמור ביולדת, שהיא "טבולת יום ארוך" נפקא [ומפרש לה ואזיל]. [9]
דתניא: כתיב גבי יולדת, בימי טוהר שלה, שהיא טבולת יום ארוך "בכל קודש לא תגע".
ומפרשת הברייתא: אזהרה היא לאוכל, שלא תאכל היולדת בתרומה עד שיעריב שמשה במלאת ימי טהרה -
או אינו בא הכתוב לומר אלא אזהרה לנוגע?
תלמוד לומר: "בכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא".
מקיש הכתוב טומאת קודש לטומאת מקדש, כדי ללמדך:
מה טומאת מקדש, כשנכנס אדם למקדש כשהוא טמא בגופו, הוא דבר שיש בו עונש של נטילת נשמה [כרת] -
אף אכילת קודש בטומאת הגוף, הוא דבר שיש בו עונש של נטילת נשמה [מיתה בידי שמים].
ומוכח שבאכילה בטומאת הגוף הכתוב מדבר, שהרי בנגיעה המטמאה דבר קודש - נטילת נשמה ליכא! לפי שאין עונש של נטילת נשמה על נגיעה של כלי טמא או אדם טמא בדבר קודש!
וכאן מפרשת הגמרא מהיכן למדנו לאיסור נגיעה בתרומה לטבול יום:
ומדאפקיה התורה לאכילה בלשון נגיעה, הרי הכי קאמר:
נגיעה הרי היא כאכילה!
ללמדך: כל האסור באכילה בטומאה, אסור גם בנגיעה.
ומוכח שטבול יום, שהוא אסור באכילת תרומה, הרי הוא אסור גם בנגיעה בתרומה.
שנינו במשנתנו: פצוע דכא וכרות שפכה - הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו; ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה - הרי אלו יאכלו:
א. במשנה ובסוגיא לעיל נו ב מתבאר, שנחלקו רבי מאיר וחכמים באשה ה"משתמרת לביאה פסולה" אם אוכלת בתרומה. כלומר: המצפה וממתנת [כמו "שומרת יבם", וכמו "ואביו שמר את הדבר"] להיבעל ביאה הפוסלת אותה בתרומה, הרי היא פסולה, לדעת רבי מאיר, מלאכול בתרומה כל עוד היא משתמרת לביאה זו, ולפיכך שנינו לעיל [והיא דעת רבי מאיר]:
אלמנה המאורסת לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, לא יאכלו [הנשים] בתרומה", שהרי משתמרות הן לביאה פסולה, העושה את האשה חללה דאורייתא.
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין את המשתמרת לביאה פסולה לאכול בתרומה, ואינה נפסלת עד שתיבעל ותיעשה חללה.
ב. משנתנו עוסקת בבנות ישראל שנישאו לכהן ונעשה בעליהן פצוע דכא או כרות שפכה, אלא שלא באו עליהן בעליהן לאחר שנפסלו. ומכל מקום, הרי הן "משתמרות לביאה פסולה", שהרי אם יבואו עליהן בעליהן, יפסלום, וכפי ששנינו: "נשיהן [אחר שבאו עליהן בעליהן] ועבדיהן - לא יאכלו".
ומפרשת הגמרא את דעתו של התנא ששנה את משנתנו:
והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא של משנתנו, הסובר: משתמרת לביאה פסולה דאורייתא [לביאה הפוסלת אותה מן התורה, כגון פצוע דכא] אכלה, מותרת היא לאכול בתרומה, ולפיכך שנה התנא: ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה - ולא פסלה - הרו אלו יאכלו, אף שמכל מקום משתמרות הן לביאת בעליהן הפוסלן?
אמר רבי אלעזר: הלכה זו - במחלוקת תנאים היא שנויה.
ומשנתנו, בשיטת רבי אלעזר ורבי שמעון היא, המכשירים את ה"משתמרת לביאה פסולה דאורייתא" לאכול בתרומה.
אבל לדעת רבי מאיר, הפוסל אשה אלמנה שנישאת לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט מלאכול בתרומה, הואיל ומשתמרות הן לביאה פסולה, אף כאן לא יאכלו נשותיהן בתרומה מאותה שעה שנפסלו בעליהן, ואם יבואו עליהן ייפסלו נשותיהן.
רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבי מאיר היא - הפוסל אלמנה הנישאת לכהן גדול או גרושה הנישאת לכהן הדיוט מלאכול בתרומה - כי לא אמר רבי מאיר אלא בנשים שמתחילת נישואיהן משתמרות הן לביאה פסולה.
אבל שאני הכא, במשנתנו - שלא נפסלו בעליהן אלא אחר שנשאום - כיון שכבר אכלה האשה בתרומת בעלה קודם שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה, לכן ממשיכות הן לאכול מכוחו, כל עוד לא נתחללו בביאתו.
ואילו רבי אלעזר אמר: אי אפשר להעמידה כרבי מאיר, אלא כרבי אלעזר ורבי שמעון, כי את הנימוק "שכבר אכלה" - לא אמרינן שהוא סיבה להאכיל בתרומה הלאה.
דאי לא תימא הכי, אלא אכן אמרינן "שכבר אכלה" בתורת סיבה לאכילת תרומה, תיקשי לך: האם בת ישראל שנשאת לכהן, ומת בעלה, הרי זו תאכל בתרומה כיון "שכבר אכלה" עד שמת בעלה.
ורבי יוחנן הסובר אמרינן "שכבר אכלה", אמר לך, שאין הנידון דומה לראיה:
התם - בבת ישראל שניסת לכהן ומת בעלה - הרי פקע קנייניה [פקע קנינו] של הבעל באשתו.
אבל הכא - שנעשה בעלה פצוע דכא - לא פקע קנייניה של הבעל באשתו.
שנינו במשנה: איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו ואפילו אחת מהן:
תנו רבנן:
איזהו פצוע דכא:
כל שנפצעו ביצים שלו על ידי מכת חרב או סכין, ואפילו אחת מהן בלבד נפצעה הרי הוא פצוע דכא.
ואפילו ניקבו ביציו, ואפילו נימוקו [הוקטנו] מחמת מכה, ואפילו חסרו ביציו כל שהוא.
אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים שהיו בכרם ביבנה: כל שאין לו אלא ביצה אחת, אינו אלא סריס חמה, וכשר.
ותמהינן: וכי סריס חמה - סלקא דעתך!?
וכי תעלה על דעתך שזה סריס חמה הוא, והרי סריס חמה הוא הסריס מחמת חולי, וזה אינו חולי?!
אלא כך תאמר: הרי הוא כסריס חמה, וכשר לבוא בקהל.
ותמהה הגמרא על דברי הברייתא שלמדנו "ואפילו ניקבו":
וכי כשניקב הביצה הרי זה לא מוליד? והרי מוליד הוא - כפי שמוכיחה הגמרא - ואם כן אינו "פצוע דכא"?!
הערות
[1] פשטות כוונת הגמרא היא לומר: לא הוה ידענא במה נטהר הטמא לאכול בתרומה, כי שמא אף שטעון הוא טבילה והערב שמש מכל אין שתיהן מעכבות בו מלאכול בתרומה, וכן נראה מן התוספות, ועל פי דרכם מתבארת כאן הסוגיא. ולשון רש"י הוא: לא ידענא במאי, איזהו גמר טהרתו, דעל כרחך גמר טהרה משמע; וכוונתו סתומה, שהרי אם גמר טהרה משמע, הרי ודאי שלא יאכל בתרומה עד שיטבול ויעריב שמשו. ועוד הקשו אחרונים: בהמשך הסוגיא הרי מבואר, כי אם פרשה זו ד"צרוע או זב" עוסקת במחוסרי כפרה, הרי שבעל כרחך "עד אשר יטהר" היינו עד שיביא כפרתו, וזה סותר למה שאמרו כאן ד"עד אשר יטהר" לא בעי גם טבילה וגם הערב שמש, אם לא שגילתה כן התורה באומרה "ובא השמש וטהר"?! וביארו: כוונת הגמרא היא, שלא היינו יודעים כלל שטמאים אלו בהם עוסקת הפרשה טעונים טבילה והערב שמש, וכאילו אמר: "לגופיה איצטריך", ואולם אם אכן טעונים הם את שניהם הרי ממילא משמע שלא יאכל "עד אשר יטהר" טהרה גמורה; ולפי שיטה זו מתבאר המשך הסוגיא באופן אחר ממה שנתבאר כאן על פי דברי התוספות.
[2] הטעם שביארו התוספות שכל זה הוא גילוי ל"עד אשר יטהר"הוא משום דבלאו הכי אין לנו אלא "לאו הבא מכלל עשה", אבל מאחר שהוא גילוי ל"עד אשר יטהר" הרי הוא עובר בלאו, ראה בדבריהם ובהערה בהמשך הסוגיא.
[3] יש להקשות: והרי הכתוב אומר: עד מלאת ימי טהרה, ואין ליולדת ימי טוהר אלא כשטבלה תחילה, וכדעת בית הלל במסכת נדה לה ב דביומי וטבילה תלה רחמנא, ואם לא טבלה האיך ימלאו ימי טהרתה שעדיין לא החלו?! ומדברי הראשונים הרמב"ן הרשב"א והריטב"א נראה, שאין הם גורסים פיסקא זו בגמרא כלל, וכפי שהעיר הרב המגיה בריטב"א הנדמ"ח ציון 387*.
[4] א. ביארו התוספות: וליכא למימר נמי דלכתוב "ובא השמש" [דמשמע: טבילה והערב שמש], ו"עד מלאת" [דמשמע: לא בעי כפרה], ולא לכתוב "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", ד"עד אשר יטהר" איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה [בביאור לשונם "דלאו בר כפרה" ראה מהרש"א] ; כלומר: אם לא היה אומר הכתוב "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" הייתי אומר: אכן אין טבול יום מותר בתרומה אלא בהערב שמש, מכל מקום אין הוא עובר בלאו, לפיכך כתב רחמנא: "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", ומכח הפסוק "ובא השמש וטהר" אנו לומדים לפרש את הלאו על טבול יום. ולדעת התוספות מתבאר לשון הגמרא: כתב רחמנא "עד אשר יטהר", ולא אמרה: כתב רחמנא "כי אם רחץ בשרו במים"; ואולם לפי מה שנתבאר לעיל בהערה מלשון רש"י: "עד אשר יטהר" משמע עד גמר הטהרה, מתבאר לשון הגמרא כפשוטה, כי מאחר שאין הטהרה נגמרת בלא טבילה, ממילא נכלל טמא שלא טבל ב"עד אשר יטהר", הואיל ואין אנו דנים לומר שאין היולדת צריכה טבילה, אלא שאין הטבילה מעכבתה מלאכול בתרומה. ב. עוד כתבו התוספות: ואי כתב רחמנא "עד אשר יטהר" ו"עד מלאת" ולא כתב "ובא השמש", כלומר: למה לן ובא השמש ללמד על הערב שמש, הרי מעד מלאת ימי טהרה - דהיינו הערב שמש אתה למד כן, ואי משום שלא הייתי יודע אם צריך גם טבילה, הרי די במה שאמרה תורה: ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ללמד על "עד אשר יטהר" דבעי טבילה, ו"הערב שמש" נלמד מ"עד מלאת" ולמה לן: "ובא השמש"?! וראה מה שביארו בזה התוספות, וראה רמב"ן ורשב"א שיישבו באופן אחר, וראה עוד בריטב"א שביאר באופן אחר.
[5] פירוש: הניחא אם הפרשה בה כתוב "עד אשר יטהר" אינה עוסקת במחוסרי כפרה, הרי שפיר יש לנו לפרש "עד אשר יטהר" בכל אותה טהרה הנזקקת לאותו טמא בה עוסקת הפרשה, ושוב ממילא אף במחוסרי כפרה - שלא נגמרה טהרתם - הרי זה מותר קודם שהביא כפרתו [הואיל ואמרה תורה "עד מלאת"] ; אבל אם פרשה זו עצמה בה כתוב "עד אשר יטהר" עוסקת במחוסרי כפרה, אין באפשרותנו לפרש "עד אשר יטהר" בהערב שמש [ואין מועיל אף מה שגילתה תורה שכפרה אינה מעכבת ב"עד מלאת ימי טהרה"], הואיל ו"עד אשר יטהר" משמע עד גמר הטהרה של הטמא בה עוסקת הפרשה, ועל כרחנו נפרשנו בקדשים שהכפרה מעכבת בהן.
[6] ביאר רש"י: על כרחך לתרומה איירי [ולא למעשר], מדבעי הערב שמש, ולמה לי? תיפוק ליה מ"ובא השמש וטהר" [דהיינו לתרומה וכפי שנתבאר בגמרא לעיל].
[7] עיין בריטב"א.
[8] הקשו בתוספות ישנים: ומאי סלקא דעתין, והלא אסיקנא לעיל [עד ב] דתרומה חמורה משום מחפ"ז?! ונראה לרבינו נתנאל, דדוקא גבי אכילה יש לנו לומר דטומאה חמורה, משום דבתרומה איכא מיתה באוכלה בטומאת הגוף ובמעשר ליכא, אבל בנגיעה שמטמא גוף המעשר חמיר טפי מעשר מתרומה שהאוכל מעשר בטומאת עצמו לוקה דאיכא ביה לאו, והאוכל תרומה בטומאת עצמה ליכא אלא עשה [כמבואר לעיל, עג ריש עמוד ב].
[9] הקשו התוספות: כיון דמהכא נפקא, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" למה לי?! וראה מה שביארו.
בגמרא אבל יולדת אימא לא: עיין ברשב"א שכתב דסוגין ס"ל כרב דמעין א' הוא, אכן לפ"ז קשה דללוי דס"ל דב' מעינות הן קושית הש"ס להך מ"ד דפליג עלי' דתנא דבי ר"י במקומה עומדת תרי קראי בקדשים ל"ל, וי"ל כיון דלוי מודה דפליגי תנאי במלתי' כדאמרינן בנדה שם אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דושוין וא"כ מודה דתנא דאידך ברייתא ס"ל כרב ולכן י"ל דלוי ס"ל דגם התנא דפליג אתנא דבי ר"י כתנא דהך ברייתא ס"ל, אכן בלא"ה ק"ל איך קרי יולדת הותר מכללו במה שרואה דם ממעין טמא וטהורה היא דהא טומאת יולדת לא משום ראיית דם היא דאפילו בלידה יבשתא ג"כ מטמאה וא"כ אדרבא איסור זבה הותר מכללה במה שטהורה כשרואה ממעין טמא ולא איסור יולדת, ולכן לולא פי' רש"י ורשב"א הי' נלפענ"ד דהכי פירושו דבשלמא זב לא הותר מכללו דלא נאסר מתחלה רק לענין תרומה וקדשים ובזה לא הותר אסורו כלל אבל יולדת דכשילדה נאסרה בב' דברים דהיינו לבעלה ולטהרות ולאחר שבועים הותר איסורה לגבי בעלה וא"כ הותר איסור יולדת מכללו ושפיר ה"א דגם לענין קדשים הותר להא מלתא דאוכלת בהערב שמש בלא כפרה וא"כ לא תלי זה בפלוגתא דרב ולוי כלל: ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה לפי מה שכתבו התוספ' בחולין (קט"ו.) דהיתר מכללו לא שייך רק היכי דכתיב כל והרי ביולדת לא כתיב כל ואף דכתיב כל ימי זוב טומאתה הרי זה בזבה כתיב ולא ביולדת וכש"כ שקשה מה שהקשינו הרי לבד זבה הותר מכללו ולא יולדת, אבל לפי דברינו א"ש דכלל דהתוספ' שם לא שייך רק היכי דקרי הותר מכללו משום דנכללו בהאיסור דברים הרבה והותר מהם וזה לא שייך רק היכי דכתיב כל אבל היכי דהאיסור בעצמו הותר מקצתו לא אמרינן כלל זה דמכ"מ הוי הותר מכללו:
שם הא כיצד כאן למעשר: עיין בשבת (י"ד:) בהא דאמרינן שם טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר דפי' רש"י דכתיב וטהר מכלל שטמא עד השתא וזהו דלא כסוגיא דכאן דמוקמינן וטהר למעשר, וצ"ל כמש"כ המהרש"א בזה לעיל בתוספ' דמכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אכן אכתי ק"ק דלפי מה שכתב רש"י (שם) לכך ט"י לא מטמא תרומה בנגיעה רק פוסל מדלא כתיב דהוא טמא רק וטהר מכלל דעד השתא לאו טהור גמור והרי לפי מה דדרשינן הכא שפיר כתיב וטמא לענין נגיעה ועיין שם במהר"ם דכתב דצ"ל דוטמא אתי לשום דרשה והתימא שלא הזכיר מסוגיא דהכא גם המהרש"ל שם כתב דע"כ צ"ל דוטמא לא לגמרי דאל"כ מאי וטהר וצ"ע דלא הזכיר מסוגיא דהכא דצריך וטהר למעשר וצ"ע:
שם וניקב לא מוליד: ק"ק מהיכי פשיטא לי' דפצוע דכא אינו מוליד וי"ל דילפי ממה דקאמר לקמן דומיא דכרות שפכה וילפינן מיני' דהוא באותו מקום כמו כן ילפינן ג"כ מזה דאינו מוליד כמו דכרות שפכה אינו מוליד:
שם ברש"י ד"ה יכול לכל. מדלא כתיב ויטהר: לכאורה אין זה דיוק לפי מש"כ התוספ' בברכות (דף ב') דלא דייקינן כן אלא היכי דאיכא למיטעי והכא ליכא למטעי, אכן לא ידעתי למה לא פי' רש"י בקיצור דוטהר מיותר לגמרי שהרי בכמה מקומות כתיב וטמא עד הערב ולא כתיב וטהר:
בד"ה נקבו. אפילו אחת מהן: לכאורה מלשון הברייתא לא משמע כן מדלא נקט ואפילו אחת מהן לבסוף, שוב ראיתי בנו"ב (סי' ו') שרצה לדייק כן מלשון הברייתא אבל תימא שלא הזכיר דברי התוספ' שאינם כן:
שם בתוספ' ד"ה והכתיב היינו למאן דמוקי קרא: ק"ק דאכתי מאי פריך להך מ"ד דלמא הך ברייתא דמרבה מאשה גיורת ומשוחררת דלא כוותי' וא"ל דא"כ למאי דרש קרא דאשה דהא י"ל דהוא דרש לשפחה שאינה משוחררת שאוכלת בתרומה מטעם קנין כספו:
בא"ד. שצריך להמתין אכפרה: צריך עיון מה חילוק יש בזה, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד לתרץ דבשלמא גבי קדש דאי לאו קרא לא ידענו כלל איסור לאכול קדש קודם שהביא כפרה בזב או ביולדת שפיר צריך קרא אבל הכא גבי תרומה דלענין עיקר איסור ליכא למיטעי דהא כתיב ובא השמש וטהר לענין שאר טומאות וקרא דעד מלאת לענין יולדת ולכן גם אי לא כתיב רק לאו ביולדת מ"מ ידענו כמו דלא חילק הכתוב לענין איסור בין יולדת לזב גם לענין לאו לא מחלקינן:
בד"ה דאי מעד. אצטריך לאזהרה לטבול יום: ק"ק דא"כ כי קאמר בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה"א בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר למה הוצרך לומר כך לימא ג"כ דאצטריך עד אשר יטהר לאזהרה ועוד דאכתי למה אצטריך עד אשר יטהר לאזהרה לא לכתוב רק בקדשים לא יאכל ואיך תירצו התוספ' קושיתם, וי"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה דבשלמא הש"ס דפריך דלא לכתוב רק עד מלאת ולא עד אשר יטהר וגם לא ובא השמש וטהר תירץ שפיר דאז ה"א דלא צריך טבילה כלל והשתא לא מצי לתרץ דאצטריך לאזהרה דאכתי יקשה דלא לכתוב רק בקדשים לא יאכל ולא אצטריך עד אשר יטהר כיון דלהך ס"ד ליכא טהרה רק הערב שמש א"כ אי לא הוי כתיב רק לאו לחודא ג"כ הוי מוקמינן לתרומה בעוד שלא העריב שמשו אבל התוספ' הקשו דלכתוב עד מלאת ובא השמש דמזה ידעינן טבילה והערב שמש ולא שייך כתירוץ הגמרא הם תירצו שפיר דצריך לאזהרה לט"י דהשתא לא תקשי' דלא לכתוב רק אזהרה דבקדשים לא יאכל ולא עד אשר יטהר די"ל דאז ה"א דרק קודם טבילה שעוד טמא גמור הוא מוזהר אבל לאחר שטבל ולא מחוסר רק הערב שמש לא לכך כתיב עד אשר יטהר להורות דהוא באזהרה אפילו כשטבל כל עוד שלא נגמרה טהרתו ע"י הערב שמש וזהו שדייקו התוספ' לכתוב אזהרה לט"י ולא כתבו אזהרה לטמא:
בא"ד. בטבילה לחודא במידי דלאו בר כפרה: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דאיך אפשר לומר כן דהא כתיב במים יובא וטמא עד הערב לענין נגיעת כלי לתרומה דהוי ג"כ מידי דלאו בר כפרה ותירץ בדוחק דה"א דחמיר נגיעה מאכילה, ולפענ"ד י"ל דלהך ס"ד לא הוי מוקמינן קרא דוטמא עד הערב לתרומה אלא לקדשים דודאי צריך הערב שמש לענין נגיעה כמש"כ התוספ' לעיל מוטמאה עד הערב והא דקאמר לפי המסקנא כאן לתרומה ה"ה ג"כ לקדש אלא דלענין לאו בר כפרה ליכא חילוק בין תרומה לקדש:
בא"ד. והערב שמש במידי דבר כפרה: במהרש"א הקשה דלפ"ז שיש לחלק גם לענין ט"י בין בר כפרה ללאו ב"כ קושית רש"י לעיל במקומה עומדת דדלמא מוקמינן קרא דעד מלאת לענין מעשר, ולפענ"ד י"ל דבשלמא לעיל דקמקשה אימא לענין תרומה צריך כפרה והא דכתיב הערב שמש ביולדת היינו לענין מעשר על זה תירץ רש"י שפיר דיותר סברא שנאמר דקרא בתרומה איירי ולא חילק הכתוב בתרומה בין ב"כ ללאו ב"כ דבתרווייהו סגי בהערב שמש משנאמר דקרא במעשר איירי וחילק לענין מעשר דבאינו ב"כ בטבילה סגי ובב"כ הערב שמש בעי אבל הכא ודאי אמרינן שפיר דהוי טעינן לומר בתרומה כך דב"כ כיון דחמיר לענין קדשים חמור ג"כ לענין תרומה דגם לענין מעשר לא הוי דחינן סברא זו אם לא דמוקמינן קרא במסתבר טפי:
בד"ה כרות שפכה. כרות שפכה בגיד: אכתי לא תרצו בזה למה נקט פציעה בבצים, ונ"ל משום דבירושלמי דרש דכה אבצים ויליף מזה דקרא באותו מקום משתעי כמו דיליף בגמרא דילן מכרות שפכה שהוא שופך ע"י כריתה, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הרשב"א למה לא מפרש ג"כ איזהו דך די"ל דמשמעות דכה דקרא קאי אבצים ומתניתן רק לקרא אתי לפרושי והא דרך פוסל הוא הל"מ כמו השאר הדינים דפצוע ודך וכרת פוסל בשלשתן ודאי לא אתי רק מהלכה:
בד"ה שאין לו. וליכא למימר דהכא בידי שמים: עיין ברשב"א שהביא דעת הרבה מראשונים דס"ל כן דהכא בידי שמים איירי וכן נראה מדעת רש"י שכתב הא סריס חמה בידי שמים ע"י חולה הוא והאי לאו חולי הוא ולמה לא כתב בקיצור והאי לאו בידי שמים הוא דהרי ע"י שמים אפילו בלא חולה כגון ע"י רעמים וברד לא פסיל אע"כ דהכא נמי בידי שמים הוא ולא בא רש"י רק לחלק בין הך בידי שמים לאידך דסריס דהך לאו ע"י חולה היה, והנה כל הקושיות של ר"ת תירצו הראשונים כמבואר ברמב"ן ורשב"א ורא"ש חוץ מקושיא זו דהרי אנו רואים כמה ב"א שכורתין מהן ביצה א' ומולידין, אכן גם בזה י"ל כמו שאמרינן טריפה אינה חי' אף שאנו רואים כמה טריפות וודאין כגון יותרת שחיין משום דעל הרובא דרובא דניי והרובא דרובא א"ח וה"נ אמרינן הכא דהרובא דרובא אינם מולידים ולכן אמרינן דפסול ואותם דמולידין הם מיעוטא דמיעוטא ואנן אזלין בתר רובא, אכן ק"ק מאי פריך בגמרא מהאי גברא דסליק לדקלא דלמא ברייתא רובא קאמר והוא מן המיעוט הי' ועיין בש"ך י"ד (סי' נ"ח ס"ק מ"ז) שהביא ב' שיטות בזה בהטעם שמצינו לפעמים טריפה חי' דלטעם הרשב"א דנס הוא אפשר דגם הכא א"ש דאין דנין על הנס אבל מכ"מ צ"ע אי לטעם דחוק דצא וחזור על בניו חשבינן להבנים לממזרים ודאים להתירם בפסולי קהל:
בא"ד. ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם: עיין ברשב"א ורא"ש שהביאו ראי' מהירושלמי דבידי שמים מיירי וכבר הקשה מהרש"ל ביש"ש דהרי באמת מוכח דבידי אדם קמיירי וכדברי התוספ' דהא קאמר דכולה כרבנן והך דע"י שמים פסול איירי כגון ע"י חכוך דתחלתו ב"ש וסופו ב"א ומדלא אוקמי' כר' ישמעאל משמע דהוא הכשיר אפילו ב"א גמור וכן הקשה המפרש בירושלמי, ונ"ל דהנה הרמב"ם פסק דאם ע"י שחין נתחכך ונסתרס זה מקרי ב"ש וכשר והקשה ג"כ המהרש"ל עליו שהרי זה מפורש נגד הירושלמי דקאמר דזה ב"א הוא ומה שרוצה המהרש"ל לתרץ בזה כבר כתב עליו בקרבן נתנאל שהוא כשגגה שיצאה מלפני השליט, ונ"ל דהראשונים סוברים כיון דלפי ס"ד דמקשן דברייתא דב"ש כשר ר' ישמעאל היא ע"כ ר"י לא איירי רק בידי שמים והתירצן לא גילה דעתו שחזר מזה ואעפ"כ לא אוקמי רק כרבנן ולא כר' ישמעאל לכן אמרינן דבהך מלתא גופא פליגי ר' ישמעאל ורבנן ולא אמרינן עוד דר"י הכשיר ב"ש ורבנן פסלו או דר"י הכשיר ב"א ורבנן פסלו אפילו תחלתו ב"ש אלא אמרינן דפליגי ר"י ורבנן בתחלתו ב"ש וסופו ב"א כגון ע"י חכוך דר"י מדמי לבידי שמים ולכן הכשיר ורבנן מדמי לבידי אדם אבל ב"ש ממש לכ"ע כשר ובידי אדם לכ"ע פסול ולכן שפיר הביאו ראי' מהירושלמי דר"י לא הכשיר רק ב"ש ולא ב"א אפילו לפי המסקנא וכיון דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטות הראשונים דר"י ב"ש קמיירי כמש"כ הרמב"ן והרשב"א בשמו א"כ ע"כ ס"ל ג"כ כפי' זה, ולפ"ז לר' ישמעאל בחוכך כשר ופסק הרמב"ם כוותי' משום דתניא בכרם ביבנה כן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0