דף עו - א
וכי משום דאתיתו ממולאי [האם משום שבאים אתם ממשפחה [1] אומללה, היא משפחת בית עלי [2]] אמריתו מילי מוליתא [אומרים אתם דברים אומללים]!?
ודאי פסול הוא לבוא בקהל, כי רק כאשר שכבת הזרע במקומה, שיוצאת דרך הנקב המיועד לה, הרי היא מבשלה וראויה להוליד, ואילו שלא במקומה לא מבשלה.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
ניקב הגיד נקב קטן ונסתם בכל שהוא, ואין ניכר הנקב - בודקים אותו, ורואים -
אם הנקב גדול עד שכל שאילו נקרי [כאשר רואה הוא קרי] ונקרע [מתרחב הנקב] על ידי שמתאסף שם שכבת זרע, הרי הוא פסול.
ואי לאו, שאינו נקרע כשרואה קרי - הרי הוא כשר.
הוי בה רבא [הקשה על כך רבא]:
היכא [באיזה מקום ניקב הגיד]? אילימא למטה מעטרה, בקצהו של הגיד לצד הקרקע, הרי ודאי כשר הוא, שהרי אפילו נכרת שם הגיד, נמי כשר הוא.
אלא מדובר שניקב בעטרה עצמה, בבשר העבה המוגבה מעל הגיד.
איתמר נמי אמר רב מרי בר מר, אמר מר עוקבא, אמר שמואל:
ניקב בעטרה עצמה, ונסתם הנקב, רואים -
כל שאילו נקרי ונקרע הרי הוא פסול, ואי לאו הרי הוא כשר.
שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף:
ילמדנו רבינו היכי עבדינן [כיצד נגרום לכך שיוציא אותו אדם קרי כדי לבודקו]?
אמר ליה רב יוסף לרבא בריה דרבה: מייתינן נהמא חמימא דשערי [מביאין פת חמה של שעורים] ומנחינן ליה אבי פוקרי [ומניחים על נקב בית הרעי] ומקרי וחזינן ליה [ועל ידי כן יוציא קרי ואפשר לבודקו].
אמר אביי: וכי למה לנו כל זה, וכי אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי שלא היה רואה קרי אלא אם כן עשו תחבולות לכך, דכתיב ביה "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", ללמדך: שלא ראה יעקב אבינו קרי מימיו?! [3]
והרי שאר בני אדם בקל יראו קרי, ואין צריך לעשות תחבולות כעין אלו.
אלא אמר אביי, כך יש לעשות:
מעברינן קמיה בגדי צבעונין [מעבירין לפני עיניו של אותו אדם בגדי צבעונין של אשה] ועל ידי זה יראה קרי ונבדקנו.
[ועל ההיתר לעשות בדיקה זו על אף שיש בה השחתת זרע, דנו האחרונים, והוכיחו שבדיקה כדי לקבוע את דינו של אדם אם הוא ראוי לבוא בקהל, אין בה איסור של השחתת זרע לבטלה, כי אין זה לבטלה].
אמר הקשה על כך רבא:
אטו האם כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא שהיה שטוף בזימה, עד שאתה אומר שאם יעבירו לפני כל אדם בגדי צבעונין של אשה הוא יראה קרי?!
אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא להביאו לידי קרי על ידי פת חמה.
תנו רבנן: ניקב הגיד, הרי הוא פסול, מפני שהוא שותת, כלומר, שכבת הזרע יוצאת דרך הנקב, ואינה יורה כחץ כדרכה, כאשר היא יוצאת במקום המיועד לה.
אבל אם נסתם אותו נקב, הרי הוא כשר, מפני שהוא מוליד.
וזהו [ניקב הגיד], פסול שחוזר להכשירו.
"זהו" - למעוטי מאי?
למעוטי קרום שעלה מחמת מכה, בריאה של בהמה שניקבה, דאינו קרום, והרי הבהמה טריפה כשהיתה.
שלח ליה רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן רפואה לגיד שניקב?
מייתינן שערתא [שעורה] ומסרטינן ליה [סורטים את הגיד סביבות הנקב כדי שיוציא מוגלא ודם, ומתוך כך בשר עולה וסותם את הנקב], ומייתינן תרבא, חלב, ושייפינן.
ומייתינן שומשנא גמלא [ומביאים נמלה גדולה] ומנכתינן ליה [מניחים ראשה של נמלה במקום הנקב כשהיא חיה, והיא נושכת ונדבק ראשה בנקב].
ופסקינן ליה לרישיה.
ואין מסרטין אלא דוקא בשערתא.
אבל בפרזלא [ברזל] מזרף זריף [עושה הוא חבורה].
והני מילי נקב קטן, אבל בנקב גדול אין מועילה תרופה זו, כי איקפולי מיקפל [לאחר שעלה ארוכה, חוזר ונקלף ונסתר].
אמר רבה בר רב הונא:
המטיל מים משתי מקומות [משתי נקבים, זו המיועדת למי רגלים, וזו המיועדת לשכבת זרע], הרי הוא פסול מלבוא בקהל.
אמר רבא:
לית הלכתא לא כברא [לא כמו הבן הוא רבה בר רב הונא] ולא כאבא [ואף לא כאביו הוא רב הונא]!
לית הלכתא כברא, היינו הא דאמרן, שהמטיל מים משתי מקומות הרי הוא פסול, ואין הלכה כן, אלא כשר הוא.
ולית הלכתא כאבא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו [משפשפות נקבתן זו לזו דרך תשמיש] הרי אלו פסולות לכהונה משום "זונה".
ואין הלכה כן, הואיל ואפילו לרבי אלעזר דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי איש, אבל אשה - רק פריצותא בעלמא הוא, ולא זנות להיאסר לכהונה.
מתניתין:
פצוע דכא וכרות שפכה -
מותרין בגיורת ומשוחררת.
ואינן אסורין, אלא מלבוא בקהל ה'
שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה', וקהל גרים [וכן עבדים משוחררים] לא איקרו קהל.
גמרא:
בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא שפסול קהל הוא ואסור בישראלית והוא כהן - מהו שיהא מותר בגיורת ומשוחררת, ששאר כהנים אסורים בה? [4]
האם פצוע דכא בקדושתיה קאי [עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], [5] ואסיר הוא בגיורת ומשוחררת.
או דילמא לאו בקדושתיה קאי [או שמא אינו עומד בקדושת יוחסין שלו], ושרי [מותר] הוא בגיורת ומשוחררת.
אמר ליה רב ששת: תניתוה, שנינו ענין זה בברייתא: פצוע דכא ישראל, מותר בנתינה [גבעונים, שהיו משבע עממין שבארץ ישראל, ונתגיירו בערמה בימי יהושע, ונקראים "נתינים" על שם שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים], אף ששאר ישראל אסורים בה.
ואי סלקא דעתך פצוע דכא בקדושתיה קאי [עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], האיך מותר הוא בנתינה, והרי איקרי כאן בשבע עממין שבארץ ישראל: "לא תתחתן בם", ואף שהנתינים נתגיירו, הרי הם בכלל האיסור.
אלא ודאי, אין פצוע דכא עומד בקדושת יוחסין שלו, ולפיכך מותר הוא בנתינה.
אמר רבא: אטו האם התם שאסרה תורה להתחתן בשבע עממין, [6] משום קדושה ולאו קדושה הוא שאסרתם תורה, עד שנאמר: אפילו כשהם גרים אסרה התורה אותם [רש"י]?!
והרי הטעם שאסרה תורה אותם הוא משום: דילמא מוליד בן, ואזל פלח לעבודת כוכבים הוא [שמא ילד בן שילך ויעבוד עבודה זרה].
וכיון שזה הוא הטעם [ולא משום קדושה], הרי ודאי שהני מילי בהיותן עובדי כוכבים הוא שאסרה אותם התורה.
אבל כי מגיירי בישראל [כשנתגיירו ונעשו ישראל; ויש גורסים: מישרא שרו] שרו מן התורה -
ועל כרחנו שהנתינים אינם אסורים מחמת היותם משבע עממין וכלולים בלאו ד"לא תתחתן בם", אלא רבנן [דוד המלך [7]] הוא דגזרו בהו בנתינים איסור חתנות, כעין איסור שאסרה תורה על כל שבע עממין בהיותם עובדי כוכבים.
ומעתה לא יקשה לך אם פצוע דכא בקדושתיה קאי, למה מותר הוא בנתינה, משום דכי גזרו בהו רבנן [למי אסרו חכמים את הנתינים], רק בהנך דבני אולודי [בראויים להוליד], בדומה לאיסור מן התורה, שהוא משום דילמא מוליד.
אבל האי, פצוע דכא דלאו בר אולודי [אינו ראוי להוליד] - לא גזרו ביה רבנן.
ומקשה הגמרא: אלא מעתה, [8] ממזר, דבר אולודי [ממזר שראוי הוא להוליד], ומוזהר על כל איסורין שבתורה, ואסור הוא בשבע עממין בהיותם עובדי כוכבים, [9] האם הכי נמי נאמר דממזר אסיר מדרבנן בנתינה?
והא תנן: ממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה?!
אלא, מבארת הגמרא באופן אחר את טעם היתר פצוע דכא בנתינה: כי גזור רבנן - בכשרים, אבל בפסולים כגון פצוע דכא וממזר לא גזור רבנן, וכדאמרינן בעלמא: מילתא דלא שכיחא, לא גזרו בה רבנן. [10]
הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [חזר בו רבא ואמר: אין נכון מה שאמרתי] שלא אמרה תורה לא תתחתן בם בשבע עממין אלא בגויותן.
שהרי אדרבה, יש לומר שעיקר איסור התורה הוא בגירותן, הואיל ובהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות [אין קדושין תופסין עם ישראל]. ורק כשנתגיירו אית להו חתנות בישראל, ועל כך אסרה תורה: לא "תתחתן" בם.
ואם כן אתה למד, הואיל ופצוע דכא מותר בנתינה, על כרחך פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי. [11]
מתיב רב יוסף לרבא שאמר: אי אפשר שתאסור התורה "להתחתן" בשבע עממין, הואיל ובגויותן לית להו חתנות.
והרי מצינו: "ויתחתן" שלמה את בת פרעה מלך מצרים.
הרי שהכתוב קורא חיתון אף עם גויה שאינה בת חתנות?!
ומשנינן: גיורי גיירה שלמה לבת פרעה, ואחר נתחתן עמה.
ותמהינן עלה: והא לא קיבלו גרין לא בימי דוד ולא בימי שלמה?!
ומשנינן: מידי הוא טעמא שלא קיבלו גרים, אלא משום שלא היו מתגיירים אלא לשולחן מלכים, כלומר: בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל [רמב"ם],
הערות
[1] התוספות הביאו בשם רש"י "מקוטעים, משפחה אומללה".
[2] על משפחת בית עלי נאמר "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים".
[3] נתקשו התוספות: הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ונמצא שבביאה ראשונה קודם שנתעברה לאה מראובן, ראה יעקב קרי ולא נולד ראובן מראשית אונו?! וביארו התוספות שלאה מיעכה בתוליה באצבע, ועל כן היתה יכולה להתעבר מביאה ראשונה.
[4] לעיל ס ב נתבאר מה טעם אסורה הגיורת לכהן; וברש"י כאן כתב: כהן כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה, שנבעלה מקודם, ודבריו הם שלא כדברי רוב הראשונים, וכבר נתבאר לעיל ס ב, שנתחבטו הראשונים והאחרונים בביאור שיטתו.
[5] א. ביאר החזון איש, שספק הגמרא הוא לענין "קדושת יוחסין" [ודלא כהחלקת מחוקק אבן העזר ה א] ולדעתו, אין חילוק בין גיורת לבין שאר פסולי כהונה [ודלא כהבית שמואל אבן העזר ה א] ; והסוגיא מתבארת ביתר פשיטות לפי דעתו של החזון איש. ב. בהמשך הסוגיא מתבאר שספיקו של רב ששת אינו דוקא בקדושת כהונה לענין יוחסין, אלא אף בקדושת יוחסין של ישראל, וספק אחד הוא אם פצוע דכא כהן מותר בגיורת ואם פצוע דכא ישראל מותר בנתינה שהיא אסורה לישראל. ג. בהמשך הסוגיא מתבאר [ראה לקמן בהערות], שממזר אינו עומד בקדושתו, ולמדנו מכאן שפסול קהל אינו עומד בקדושתו, אלא שבפצוע דכא מסתפק רב ששת, ולא נתבארו בגמרא צדדי הספק.
[6] לשון רש"י הוא: אטו התם דקאסר רחמנא להתחתן בעובדי כוכבים, ולשון זה צריך ביאור, שהרי אנו דנים לאוסרם אפילו כשנתגיירו, ועיקר כוונת הגמרא היא על שבע עממין, ועל פי זה נתבאר בפנים.
[7] א. כדאמרינן לקמן עח ב, אמר רב חנא בר אדא: נתינים דוד גזר עליהם [חתנות, רש"י שם], שנאמר: ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה, וכפי שהגמרא מפרשת שם את הטעם.
[8] ממזר אינו עומד בקדושתו הואיל ופסול קהל הוא, אבל בפצוע דכא לא פשיטא ליה לגמרא שאינו עומד בקדושתו.
[9] כתב רש"י: ואסור הוא בעובדת כוכבים, כוונתו לומר: בשבע עממין בהיותם עובדי כוכבים, שאם לא היה אסור בהיותן עובדי כוכבים לא היו אוסרים חכמים את הנתינה עליהם, שכן גזירת חכמים היתה כעין איסור דאורייתא.
[10] ועוד פירש רש"י פירוש אחר: אי נמי שלא היתה גזירה זו משום איסור, אלא לפי שלא היו רחמנים, אמר דוד: אין ראויין להתערב ישראל בהן, לכך לא אסר את הפסולים, כלומר: הואיל ובישראלית אסורים הם.
[11] מתבאר מסוגייתנו, שרבא חלוק הוא על רב חנא בר אידי שאמר לקמן עח ב: נתינים דוד גזר עליהם, אלא איסור הנתינים מדאורייתא הוא כשאר שבע עממין שאסורים בחיתון כשנתגיירו; ופירש רבינו תם בכתובות כט א, ש"דוד לא גזר עלייהו אלא שעבוד, ולאו לאוסרן בבנות ישראל, דהא אסירן וקיימי מלאו ד"לא תתחתן", אלא [לפיכך גזר עליהם שעבוד] כדי שלא יטמעו בישראל, והא דגזר בהו טפי משאר פסולי קהל, משום דהוו אומה שלימה"; וחלק על רש"י שם שנקט בפשטות שהנתינים אסורים משום שדוד גזר עליהם, ותמה עליו מסוגייתנו לפי מה דמסיק רבא. וראה עוד בדברי רש"י לקמן עח ב, ובראשונים שם.
שני נקבים יש בגיד שאחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע וביניהם כקליפת השום ואם נסתם שביל של זרע על ידי אדם ויוצא לו דרך שביל שמי רגלים יוצאין משם פסול שאין הזרע מתבשל לשם ומכל מקום אם היה מטיל מים משני מקומות כגון בשביל של זרע ובשביל של מי רגלים כשר הואיל ומכל מקום אין הזרע יוצא משביל שלו אע"פ שהשתן נכנס בשביל שלו אין בשולו נמנע אחר שהוא במקומו:
ניקבה העטרה עצמה אם כשהוא רואה קרי הנקב מתרחב ויוצא שכבת זרע דרך הנקב פסול ואם לאו כשר ואם ניקב בכדי יציאת הזרע ונסתם חזר להכשרו:
הריאה שניקבה ועלה בה קרום מחמת מכה שבמקום אחר שלא ממקום הנקב אינו קרום וטרפה כמו שביארנו במקומו:
נשים המסוללות זו בזו ר"ל שבאות זו על זו אפילו פלטו זו בזו אפילו היו חייבי כריתות זו בזו אינן נעשות זונות בכך ליפסל לכהונה שאין ענינם אלא פריצות בעלמא ולשון מסוללות כאדם שדורך במסלה ואינו בוקע בעפרה כלום:
המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ובמשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' מבואר לר"ם:
אמר המאירי פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת שהרי לא נאסרו אלא לבא בקהל כדכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' וקהל גרים ומשוחררים לא איקרו קהל הא בישראל אסורים הם לבד אבל לא בניהם שהרי לא מנה בו דורות:
משנה עמוני ומואבי אסורין ואסורן אסור עולם אבל נקיבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות אמ"ר שמעון קל וחמר הדברים מה אם במקום שאסר את הזכרים אסור עולם התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל אם הדין יש תשובה אמר להם לא כי הלכה אני אומר ממזרין ונתינין אסורין ואסורן אסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות אמר הר"ם התשובה אשר אפשר שיושב בה ר' שמעון כי להם שאמרו לו מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים האיש דרכו לקדם ולא האשה תאמר במצרי ואדומי שלא תלה ריחוק לשלש הדורות בדבר בעולם ואין הלכה כר' שמעון:
אמר המאירי עמוני ומואבי אע"פ שנתגיירו אסורין לבא בקהל ואיסורם איסור עולם דור אחר דור שהרי נאמר בהם גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם ונקבותיהם מותרות מיד ומפני שנתלה איסורן בטעם שאין לו מקום אצל הנשים דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' איש דרכו לקדם ואשה אין דרכה לקדם:
מצרי ואדומי כשנתגיירו אין אסורין אלא עד שלשה דורות ולא עד בכלל שדור שלישי מותר כדכתיב דור שלישי יבא להם בקהל ה' ואיסורן שוה בין לזכרים בן לנקבות שהרי לא תלה הכתוב איסורן בשום טעם ור' ישמעאל מתיר בנקבות מיד מקל וחומר דעמוני ומואבי אלא שאמרו לו אם לדין יש תשובה כלומר שעמוני ומואבי לא הותרו נקבותיהם אלא מפני שתלה הכתוב איסורן בטעם ואין הלכה כר' ישמעאל אלא כתנא קמא:
ממזרים ונתינים אסורים ואיסורם איסור עולם בין לזכרים בין לנקבות שהרי בממזר נאמר גם דור עשירי לא יבא לו גו' ואם תאמר להתירו מדור עשירי ואילך למדנו עשירי עשירי בגזירה שוה מעמון ומואב שכתוב בהם עד עולם ושמא תאמר דון מינה ומינה ונתיר את הנקבות מעשירי ואילך הא קיימא לן דון מינה ואוקי באתרה:
ונתינים הם אותם גבעונים שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים ועל שם נתינה זו נקראו נתינים והם משבעה עממין שכתוב בהם ולא תתחתן בם ואע"פ שאף שאר עממין נאסרו בחתון מכל מקום לא נאמר לאו של חתון אלא בשבעה עממין ושאר עממין איסור חתנותן בעשה ממה שמצינו ביפת תאר ואחר כן תבא אליה ובעלתה הא מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ומכל מקום שבעה עממין וכל שאר אומות כל שנתגיירו מותרין מיד לא נאמר איסור לאחר גירות אלא בעמון ומואב לעולם ובמצרי עד שלשה דורות ואחר שכן נתינים מותרין מן הדין הואיל ונתגיירו אלא שיהושע גזר עליהם לכל זמן שבית המקדש קיים ודוד לעולם ומאחר שגזרו עליהם גזרו בהם איסור עולם בין לזכרים בין לנקבות ואע"פ שראוי לשאול אחר שכן היאך אמרו מכות י"ג א' אלו הן הלוקין וחשב בהם הבא על הנתינה והרי נתינה אינה מן התורה איפשר שלוקה מדבריהם ולא כתבוה שם אלא מצד רגילות הלשון שרגילים להזכיר נתינה עם ממזרת על דרך שמזכירין גרושה וחלוצה אלא שיש בזו חולקים לומר דמדאורייתא אית בה מלקות ומוקמי לאו דלא תתחתן בם אף לאחר גרותן ואין הדברים נראין ובגמרא נבאר הראיות שמחלוקת זו תלויה בהם:
וכן צריך שתדע שכל שהזכרנו באיסור עולם של עמון ומואב ובאיסור שני דורות של מצרי ואדומי דוקא בדורות הראשונים שהיו כל אלו קבועים במקומם אבל בזמן הזה נתבלבלו האומות וכל שנתגייר אחד מהם אפילו היה אצלנו בחזקת אלו הותרו מיד זכרים ונקבות שכבר נתבטלה חזקתם ונתערבבו האומות ודנין אותם אחר הרוב כמו שאמרו בפרק תפלת השחר ביהודה גר העמוני שאמר לו ר' יהושע מותר אתה אלא שאם יתברר ענינם לעתיד חוזרין לאיסורן ואף בזו יש חולקין בקצת דברים כמו שנבאר בגמרא:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
פצוע דכא כהן שאלו בסוגיא זו אם הוא מותר בגיורת כפצוע דכא ישראל אם לאו מי אמרינן בקדושתיה קאי כלומר אע"פ שנפצע קדושת כהונה עליו ליאסר בכל איסורי כהונה או דילמא לאו בקדושתיה קאי ואע"פ שהוא אסור בכל איסורי כהונה כגון אלמנה וגרושה וחללה זונה לא נאסר בהם מצד כהונתו אלא מצד שאסור לו לבא בקהל וגיורת מיהא אע"פ שאלו לא היה פצוע דכא היתה נאסרת לו משום זונה עכשו נפקעה קדושתו והותרה לו אחר שאין שם איסור ביאה בקהל שהרי קהל גרים לא איקרי קהל ואתו למיפשטה מדתניא פצוע דכא מותר בנתינה ר"ל פצוע דכא ישראל והרי מכל מקום פציעתו הפקיעה קדושת ישראל ממנו להתירו בנתינה ואף בכהן בגיורת הדין כן ושני ליה דלא דמי דאיסור נתינה לישראל לא משום קדושה היה אלא שלא ילד בן ויגדלנו לע"ז ומתוך כך לא נאסר חתנותן אלא בגיותן הא משנתגיירו מותר כמו שביארנו במשנה ורבנן גזרו בהו לאסור חתונן אף לאחר שנתגיירו מפני שדוד גזר עליהם ולא גזרו אלא בהנך דבני אולודי הא אלו היה איסורן משום קדושה לא הופקעה מצד פציעתו ואחר שכן כהן שאיסורו בגיורת משום קדושה לעולם אימא לך דלא פקעה מיניה ונאסר בה אף כשהוא פצוע דכא ואע"פ שנאסר ממזר בנתינה אע"ג דבר אולודי הוא התם משום דבכשרים גזור בפסולים לא גזור והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דודאי איסור חתנות של שבעה אומות אף בגרותם היא דאי בגיותן לא שייך בהו חתנות ואע"פ שמצינו ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים לא נשאה אלא שבא עליה דרך יחוד וכדכתיב דבק שלמה לאהבה ולא לאישות ומתוך אהבתו היתירה העלה עליו הכתוב כאלו נשאה ואחר שנאסר החתנות אף בגרותם משום קדושה הוא וכשנעשה פצוע דכא פקעה קדושתו ואם כן אף הכהן שנפצע מותר בגיורת ומתוך משא ומתן זה לא הובררה שאלתנו וגדולי המחברים פסקו בה כלישנא בתרא דרבא דמשום קדושה הוא וכשנפצע נפקעה קדושתו ומותר בגיורת וכן פצוע דכא וכרות שפכה בין כהן בין ישראל מותר בנתינה ולדעת זה חתנות של שבעה עממין נאסר אף לאחר הגרות ובהפך מה שכתבנו במשנתנו ואני תמה שאף הם לא כתבו איסור חתנות אלא בעודן גוים והשוו בה שבעה עממין לשאר אומות וכן כתבו שלא נתגיירו משבעה עממין אלא אותם הגבעונים והיו מותרים דבר תורה אלא שיהושע גזר עליהם לזמן בית המקדש ודוד לעולם כמו שכתבנוה במשנתנו וכן ראיה לדעת זה מה שאמרו בימי רבי בקשו להתיר נתינים ואי מדאוריתא אסירי היאך עלה על דעתם להתירם אלא ודאי עיקר הדברים שלא נאסר החתון אלא בגיותם וכמו שאמרו בע"ז בנותיהם דאוריתא הוא דכתיב לא תתחתן בם וסתמא איתמר לא שנא בשבעה עממין לא שנא בשאר אומות ומכל מקום בכלם כל שנתגיירו הותרו אלא שדוד גזר בנתינים ולא היה איסורם משום קדושה הא אלו היה איסורם משום קדושה לא הופקעה וכהן פצוע דכא שהוא משום קדושה אסור בגיורת דבקדושתיה קאי והיינו דהן ועבדיהן אוכלים בתרומה וקושיא דאלו הן הלוקין כבר תירצנוה במשנה ומכל מקום אחרוני הרבנים מפרשים דנתינה איסור תורה וחתנות דידהו בגרותם נאסר מן התורה ומשום קדושה וכמתניתין דאלו הן הלוקין והא דהן ועבדיהן אוכלין משום דלא אמרינן להו בקדושתיה קאי אלא לאיסורי ביאה והא דאמרינן דוד גזר עליהם פירושו להשתעבד בהם ושלא לשחררם וזהו שאמרו משה גזר עליהם ואי משום לא תתחתן הוה ליה למימר משה אסרן אלא דמשה גזר עליהם לשעבוד ולאותו דור ויהושע לכל זמן המקדש ודוד לעולם וכדאיתה בהדיא לקמן ע"ט א' וכשחשבו של בית רבי להתירם פירושו מן השעבוד ועיקר הדברים כדעת ראשון ומה שאמרו משה גזר עליהם לאותו הדור ר"ל אפילו נתגיירו ומפני שהכיר ערמתם הא משנולדו בקדושה מותרין דהא לא כתיב בהו דורות ולא עד עולם ומינה דכל נתינה ראשונה אסורה מן התורה אף כשנתגיירה ויהושע גזר אף לדורות לכל זמן בית המקדש ודוד לעולם וכן עקר:
ולמדנו שפצוע דכא מכל מקום מותר בנתינה ופצוע דכא כהן אף לדעת המתירים אותו בגיורת ונתינה ובכל מה שנאסר מתורת ספקות מכל מקום בממזרת ודאית נאסר וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהרבה חלוקים עליהם להתיר כל פצוע דכא אף בממזרת ודאית ובתלמוד המערב נחלקו בה והוא שאמרו שם ר' ירמיה אמר פצוע דכא ישראל מותר בממזרת אמר ר' יוסה בלבד פסול משפחה הא פסול הגוף לא בדא חייליה דר' יוסה מן הדא דאמר ר' סימון לא שאנו אלא פצוע דכא ישראל אבל כהן לא בדא כמה דתימר כהן ברור הוא אסור לישא גיורת אף הכא ישראל ברור הוא אסור לישא ממזרת:
בגמרא ניקב ונסתם כל שאלו נקרי ונקרע: לכאורה נראה דהיינו הך דינא דברייתא לקמן דק דלקמן איירי למעלה מעטרה והכא בעטרה עצמה, אכן מהרמב"ם והרא"ש נראה דקמפרשי דליכא הכא סתימה כלל רק דע"י שהנקב קטן מאוד נסתם מאליו ולכן תלי אי נקרע מעצמו ולכן הרא"ש לא גרס הכא כלל ונסתם וכן נראה מהרמב"ם דלא גרס הכי:
שם מייתינן נהמי חמימי דשערי: תמו' לי היכי מייתינן לי' לידי עון גדול דהזל"ב משום בדיקה ובשלמא לתי' ר"י דלעיל (ל"ד:) דבאקראי בעלמא שרי א"ש אבל לתירוץ התוספ' קמא קשה וכבר הפליג להשיג על תי' הר"י הרב בית יוסף מפני שהזוהר החמיר מאוד דעון הוצאת ז"ל ואיך שרינן הכא, ולכאורה י"ל כיון דע"פ הדין טעם איסור הז"ל משום מצות פרי' ורבי' הוא כמש"כ התוספ' בסנהדרין (נ"ט:) א"כ כיון שבלא בדיקה אסור לישא אשה כלל משום ספק פצוע דכא ויבטל מפו"ר א"כ מה שבודק עצמו ע"י הוצאת זרע ליכא משום בטול פרו"ר אדרבא עושה לשם פו"ר ואף דיכול לשא גיורת ומשוחררת מספק ואכתי ליכא בטול פו"ר בזה י"ל דלא שכיחי לי', ולפ"ז אין ראי' מזה להתיר הוצאת זרע ג"כ לבדוק אם הדם שראתה הוא ממנו או ממנה והב"ש באהע"ז (סי' כ"ה) רצה להביא ראי' מהכא להתיר גם בזה ולפ"ז שאני הכא דעושה משום פו"ר, אכן ק"ל מה שלא ראיתי ברמב"ם ושאר פוסקים שהביאו בדיקה זו דהש"ס כמו שהביא שאר בדיקות דהש"ס כגון בדיקות אטום בריאה (בפ' ז' מהל' שחיטה) וכדומה ומזה נראה לכאורה דאסור לבדוק בדיקה זו לפ"ז פשיטא דאין ראי' מכאן לדין הב"ש, אכן לא ידעתי למה דחו הש"ס מהלכה, וצ"ע גם על המהרש"ל ביש"ש שהביא בדיקה זו כנראה מדבריו להלכה ולא הזכיר כלל שכל הפוסקים הראשונים השמיטוה:
שם פצוע דכא ישראל מותר בנתינה: הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' א"ב) פסק דמותר בנתינה וכהן מותר בגיורת אבל אסור בממזרת והראב"ד השיג עליו מדתנן ואינו אסור רק לבא בקהל משמע הא בממזרת שרי, אכן לפענ"ד אין מזה השגה על הרמב"ם דהא כמו כן יש לדייק מרישא אפכא מדתני מותר בגיורת ומשוחררת ולא תני ג"כ ובממזרת משמע הא בממזרת אסור אלא מהא ליכא למישמע וכעין דמסקינן לקמן לענין נתינ' ואף שיש לחלק דלענין נתינה שאני דהוי מצי למיתני נתינה ולא הי' צריך למיתני בגיורת ומשוחררת כלל כיון דנתינה ג"כ גיורת הוא ז"א דגם אי הוי תני נתינה אכתי הוי צריך למיתני גיורת ומשוחררת ג"כ דה"א דוקא בנתינה מותר משום דפסולה היא אבל קהל גרים איקרי קהל וא"כ ה"נ י"ל לענין ממזר, וכן מה שהקשה הטור על הרמב"ם הביאו המהרש"א בכאן כי היכי דמותר בנתינה משום דכתיב בקהל ד' הא באחריני יבוא ה"ה ג"כ בממזרת ל"ק על הרמב"ם כיון דהא דמותר בנתינה אינו מן התורה לדעת הרמב"ם אלא מדרבנן דפסק דנתינה בגיורת אינו רק מדרבנן כלישנא קמא דרבא ובפסולים לא גזרו רבנן וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין וא"כ אין ראי' מזה על ממזרת די"ל דלא דרשינן הך דרשא הא באחריני יבוא וכבר כתב הב"י על הטור דלא ראה בש"ס דדרשינן הכי, הן אמת דללישנא בתרא דנתינה דאורייתא היא הא דמותר בה ע"כ צריך למדרש כן אבל ללישנא קמא דרבנן הוא אין ראי': אכן העיקר קושיא על הרמב"ם היא מה שהקשה הראב"ד עוד דמ"ש ממזרת מגיורת לכהן דתרווייהו איסורי דאורייתא הן, ועוד הקשו הראשונים דאמרינן בפי' בירושלמי דמ"ד דאוסר בממזרת מדאסורה גיורת לכהן משמע דהא בהא תלי', ונ"ל דהרמב"ם והראב"ד בזה לשיטתייהו אזלי דהנה עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ם דמתיר גיורת לכהן כיון דהוא פסק כלישנא קמא א"כ האיבעי' לא אפשיטה ואיך פסק להקל באיסור תורה וכן הקשה הרב המגיד ותירץ בדוחק, ונ"ל דהנה (בפ' י"ח מהל' א"ב) כתב הרמב"ם הטעם דגיורת אסורה לכהן משום דנבעלה בנכריותה לכותי ונעשה זונה והוא כמו שכתב רש"י לעיל (ס: ס"א.) והראב"ד השיג עליו דהטעם אינו משום זונה אלא משום קרא דיחזקאל דמזרע בית ישראל, והנה התוספ' לעיל (דף ס"א) ס"ל ג"כ דהטעם משום זונה רק דפליגי בזה על רש"י דכתב טעם זנות שנבעלה בנכריותה והם כתבו הטעם דבאים מעכו"ם שטופי זמה, והנה בהרמב"ם אין הכרע אי כרש"י אי כתוספ' ס"ל ויש נפקותא בין רש"י לתוספ' דלהתוספ' הוי זונה ודאי אבל לרש"י לא אסור רק מספק שמא נבעלה וספק דאורייתא לחומרא, והשתא י"ל דס"ל להרמב"ם כפי' רש"י ולכן לא אסורה גיורת לכהן רק מספק והשתא כיון דלא נפשטה האבעי' אי בקדושתייהו קיימו או לא לכן אמרינן דזונה ודאי אסורה לכהן דליכא אלא חדא ספיקא אבל גיורת שרי לכהן פ"ד מטעם ספק ספיקא שמא לא בקדושתייהו קיימו ואת"ל קיימו שמא לאו זונה היא דלא נבעלה כלל ושרי לי' וכן שייך ספק ספיקא זה בספק ממזר ולכן התיר הרמב"ם גם ספקן אבל בממזרת דליכא אלא חדא ספיקא שמא בקדושתייהו קיימי לא מותרת מספק ולכן למ"ד בירושלמי דפשיטא לי' דאסור בגיורת משום דבקדושתו קאי כש"כ דאוסר בממזרת אבל אפכא ליכא ראי' ולכן א"ש פסק הרמב"ם, וכל זה לא שייך רק לשיטת הרמב"ם דטעם גיורת מטעם ספק זונה אבל הראב"ד דס"ל דגיורת דאורייתא הוא מדברי קבלה ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא א"כ גם בגיורת ודאי איסור דאורייתא הוא וכיון דגיורת מותרת גם ממזרת מותרת לו דלשיטה זו אין חילוק בין גיורת לכהן לממזרת כלל ולכן שפיר השיג הראב"ד להתיר בשניהן מדשרי גיורת לכהן כמו שפשט רב ששת ועיין מש"כ לעיל (נ"ז.):
שם פצוע דכא ישראל: מרש"י נראה דלא גרס ישראל וכן נראה דאל"כ כי פשיט רב ששת דלאו בקדושתו קאי מאי שנא ישראל דנקט דהא אפילו פ"ד כהן שרי אבל אי גרסינן פצוע דכא סתם א"ש:
שם אקרי כאן לא תתחתן בם: הנה הרמב"ם פסק דמותר כהן פ"ד בגיורת כיון דר"ש פשט הכי ואף דהוא פסק כלישנא קמא דרבא כתב הרב המגיד דמכ"מ כיון דר"ש פשט כן ורבא לא פליג על זה בפי' פסקינן כר"ש, אכן הבעל המאור כתב כיון דללישנא קמא לא נפשטה האיבעי' אסור בגיורת, ולכאורה נ"ל להביא ראי' לשיטת הבעל המאור מהא דפריך לעיל (ע"ד:) גיורת ומשוחררת בני מיכל תרומה ננהו והשתא שפיר משכחת כגון פ"ד כהן שנשא גיורת ומשוחררת דאוכלת בתרומה דהא דאמרינן במתניתן דנשיהן לא יאכלו היינו משום דאסורה לו ושווי' חללה בביאתו כמש"כ רש"י אבל הנך דלא אסירי לי' אוכלות מטעם קנין כספו כמו עבדיו וכמו בשלא ידעה משנעשה פצוע דכא דאוכלת וא"ל דהא קרא ביולדת כתיב ואשת פ"ד איך ילדה הא אינו מוליד די"ל דמשכחת כגון שהיתה נשואה מקודם לישראל ונתעברה ממנו ומת בעלה ונשאת לכהן כשהיא מעוברת דהא מעוברת חבירו לא אסירא מדאורייתא וילדה אצלו או שקדשה הכהן אחר שילדה ומשכחת שפיר דאסורה לתרומה וא"ל דאכתי אסורה משום בנה, מישראל די"ל דמשכחת דמת בנה ג"כ ועוד נשואה לכהן לא נאסרה ע"י שיש לה זרע מישראל כדמוכח מפסק הרמב"ם (ה' תרומות פ"ו) וגם א"ל דסוגיא דלעיל ס"ל דגיורת אסורה לכהן פ"ד דבקדושתו קאי דז"א דהא רבא גופא דס"ל הכא לפי המסקנא דבקדושתו לא קאי הוא דקאמר לעיל ולא והכתיב בכל קדש לא תגע הרי דמודה דלא משכחת, ובשלמא לדעת הבעל המאור א"ש די"ל דרבא דלעיל אמר כן כלישנא קמא קודם דהדר בי' ולהך לישנא ס"ל דאסור בגיורת אבל לשיטת הרמב"ם דרבא אפילו ללישנא קמא מודה לרב ששת דמותר קשה, וגם א"ל דלא יוכל לתרץ כן דאכתי יקשה למ"ד קהל גרים אקרי קהל דלא משכחת כן כיון דלדידי' אסור פ"ד בגיורת ולא רצה לאוקמא כיחידאי דהא מה"ט לא אוקי ג"כ כר"ש ובגיורת פחותה מבת ג' ז"א דבשלמא כר"ש י"ל דלא אוקי' כיון דלא פסקינן כוותי' אבל כמ"ד קהל גרים לא אקרי קהל דפסקינן כוותי' שפיר י"ל דמוקמינן אע"כ מוכח לכאורה כשיטת הבעל המאור, אכן גם לדעת הרמב"ם י"ל דלא רצה לאוקמי' כן דאכתי יקשה לרבי יהודה כיון דסתם ספרא ר"י והך ברייתא שנוי' בתורת כהנים א"כ ר"י היא ולר"י לא שייך לתרץ כן כיון דסבר קהל גרים אקרי קהל כדאמרינן לקמן (ע"ז:) ולכן א"ש ג"כ הא דלא מוקי בפחותה מבת ג' וכר"ש כיון דרבי יהודה היא והוא לא ס"ל כר"ש כמבואר בקדושין (ע"ח.) אכן אכתי ק"ל אתוספ' דלעיל (מ"ד:) דפשיטא להו שם דלא משכחת איסור תרומה בגיורת ומשוחררת והא לדידן שפיר משכחת בנשאת לפ"ד כהן, וי"ל דמשום איסור דגיורת לא משכחת דנפסלה לתרומה, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ט"ד) דזה תלי בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד דלרמב"ם דגיורת מטעם זונה פסולה מצד עצמה פסולה לתרומה אפילו מותרת לבעלה כהן וכן דעת התוספ' ולכן לרמב"ם ותוס' לשיטתם גם מפצוע דכא לק"מ אבל הבעל המאור י"ל דס"ל כדעת הראב"ד דלא פסולה רק מטעם זרע בית ישראל ולכן שפיר הוכיח מכאן להלכה לאסור פ"ד כהן בגיורת:
שם דלמא מוליד בן ואזל ופלח לע"ז: ק"ק דמשמע דמכי יסיר דרש כן והא כי יסיר לא קאי כלל אישראל הבא על הנכרית אלא אנכרי הבא על בת ישראל דהא מה"ט גמרינן מיני' דבנך הבא מנכרית לא קרי בנך אלא בנה לעיל (י"ז) ובשלמא לפי' ר"ת א"ש דלפרושו שם דקאי כי יסיר על החותן שפיר קאי אישראל הבא על הנכרית אבל לפי' רש"י שם קשה וא"ל דלא מכי יסיר דרש כן אלא טעמא דנפשי' קאמר הש"ס דהניחא לר"ש דדרש טעמא דקרא אבל לרבנן דלא דרשו מנ"ל דבהיותן עכו"ם דוקא קאי ולכאורה מזה ראי' למה שכתב הכסף משנה (בפ' י"ב מהל' א"ב) דלישנא קמא דרבא כר"ש ס"ל דדרש טעמא דקרא ולישנא בתרא כרבנן ע"ש:
שם אלא מעתה ממזר: ק"ק הא גם בלא"ה קשה כן וי"ל דבלא"ה ה"א דלא תתחתן הוא בגירות בהם ליכא קדושה אבל לפי מה דמתרץ דפסול נתינות הוא משום ע"ז בגיותו ורבנן גזרו בגירות אטו גיותו א"כ כיון דודאי גם ממזר מוזהר שלא להוליד בן לע"ז שייך אסור נתינות גבי' כמו בישראל ולכן פריך שפיר:
שם והא לא קבלו גרים: א"ל מה פריך לרבא דלמא ס"ל כמ"ד לעיל (כ"ד:) כולם גרים הם די"ל דאכתי יקשה להך תנא דס"ל שם דאינם גרים וכי ס"ד דרבא כתנאי אמרה למלתי', אכן לפי מש"כ הכס"מ הנ"ל דהך לישנא דרבא ס"ל כרבנן דר"ש אבל ר"ש ס"ל כלישנא קמא ק' דאכתי מאי פריך לרבא אליבא דרבנן דלמא ס"ל כמ"ד כולם גרים ולמ"ד דאינם גרים ג"כ ל"ק דלמא ס"ל כר"ש וכלישנא קמא דרבא דחתון הוא בגיותם ושלמה באמת לא גיירה:
שם בתוספ' ד"ה ממולאי. וקשה דהל"ל: עיין ברשב"ם (בב"ב דף קל"ז) שהרכיב ב' הפירושים דעל שם מקומם נקראו בית עלי ממולאי ולענ"ד זה ג"כ שיטת רש"י וס"ל דהי' לשון נופל על לשון שקראו לבני עלי כן ע"ש מקומם והוא היאות להם על שהיו מקוטעים דאל"כ למה קראו דוקא משפחת בני עלי כן על שם מקומם ולא גם שאר היושבים שם או בשאר עירות:
בד"ה המסוללת. ולא יתכן דבפרק במה אשה: לישב פי' הריב"ן י"ל דהוא ס"ל דודאי לא שייך זנות באשה רק כעין ביאת איש דהיינו ששוכבת ש"ז רק דהתם בשבת שרצה לומר דטעמי' דאבו' דשמואל הי' משום דרב הונא הוי ס"ל דהוא מיחה בידן כשהן בתולות דלא לישן יחדיו למלפי לעשות כן כשהן נשואות דאז איכא זנות מעליא ותירץ דמשום דלא לילפו אחרינא מיחה דהיינו שלא לילפו גופא אחרא: א"נ י"ל בישוב שיטת הריב"ן ע"פ מה שהקשו התוספ' על רש"י דפי' בשבת דמשום כה"ג נפסלה דהכא מוכח דגם לכהן הדיוט נפסלה מטעם זונה, וביותר תמו' דרש"י סותר דברי עצמו דהכא פי' משום זונה והתם משום בעולה ולכן נ"ל דלרש"י וריב"ן הוקשה מה שהקשה הרשב"א בשבת שם וכן הקשה גם הריטב"א הכא דמשמע דטעם דרב הונא מטעם זונה הוי וא"כ ע"כ ס"ל דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה והרי לעיל (ס'.) מוכח דלא ס"ל לרב הונא הכי ולכן ס"ל לרש"י והריב"ן דבאמת לא פסיל רב הונא רק בנשואות דהוי כזנות ממש דפוסל משום דהוי כבא על אשת איש דנפסלה לכהונה והא דקאמר ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה לא משום דטעם דרב הונא כר"א אלא דה"ק דליתא לדרב הונא דודאי לא חשיב זה זנות א"א ואפילו לר"א דפנוי' נעשית זונה ולא בעי זונה כשמה שזונה מתחת בעלה אפילו הכי מודה בזה דזה לא הוי רק פריצותא בעלמא, אכן זה לא שייך דוקא רק לפי המסקנא אבל לפי מה דבעי למימר התם דטעם דאבו' דשמואל משום דרב הונא הוי וכיון דהתם פנויות היו לא שייך טעם דזונה וע"כ דטעם פסול משום דנעשה כבעולה אף שדוחק הוא שלא שייך רק בכה"ג ולכן לפי הס"ד ע"כ פי' רש"י התם מטעם בעולה אבל לפי מה דמסיק דלא משום דרב הונא הוי שפיר מסקינן דטעמא משום זונה דאשת איש ולא שייך רק בנשואות או משום מטילות ש"ז דלא שייך ג"כ רק בנשואות:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0