דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

מצרי שני, שהוא פסול מלבוא בקהל - במאי יטהר!?

כלומר: את מי ישא בהיתר, ויתיר לבוא בקהל את הדור השלישי?!

אלא ודאי אסרה התורה אף את הנקבות המצריות מלבוא בקהל ה', וממילא מותרות הן להנשא למצרי, שהרי אף הן מפסולי קהל. וכשישא מצרי שני למצרית שניה יהיה הולד מצרי שלישי, ויתקיים מאמר הכתוב "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'. [1]

ומקשינן עלה: הרי אף אם היה סובר רבי יהודה שהנקבות המצריות שהתגיירו מותרות לבוא בקהל ואסורות על המצרים הזכרים שהתגיירו, שפיר היה מתקיים הכתוב: דור שלישי [מצרי] יבוא להם בקהל ה' -

שהרי דילמא לא בבנים שנולדו לו בהיתר מדבר הכתוב, אלא, דאי עבר המצרי או האדומי על איסורו, ונסיב [ונשא] בת ישראל או גיורת מהאומה שלו או מאומה אחרת, על כך אמרה תורה: אותם בנים שיולדו לו הרי הם מותרים.

ודוחה הגמרא: "דאי עבר ונסיב" - לא כתיב קרא [אין דרך הכתוב לכתוב], כיון שלא שכיח שיעבור אדם וישא.

ועל כרחך בדרך היתר מדבר הכתוב, וכגון שנשא מצרית שניה ומשום שהיא פסולה לבוא בקהל ומותרת למצרי.

ותמהה על כך הגמרא: וכי אין הכתוב מדבר אלא בנישואי היתר?

הרי ממזר "דאי עבר - אביו - ונסיב" הוא, שהרי נוצר בעבירה, ומכל מקום כתביה קרא?!

ומשנינן: "דאי עבר ונסיב" במקום שהכתוב בא לאיסורא של מי שנולד מנישואי עבירה אלו - אכן כתב קרא.

אבל "דאי עבר ונסיב" כשהנידון הוא להיתירא של הנולד מנישואי עבירה אלו, לא כתב קרא.

ומקשינן עלה: הרי מחזיר גרושתו משנישאת לאחר, דכתיב בה "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה [שנישאת לאחר] כי תועבה היא".

ודרשינן מהמיעוט "היא": רק היא תועבה, אבל אין בניה - שנולדו לו ממנה לאחר שהחזיר גרושתו באיסור - תועבים.

והרי כאן זה מקרה "דאי עבר, ונסיב" - להיתירא של הבנים הוא. ומכל מקום כתביה קרא?!

ומשנינן: התם, במחזיר גרושתו, משום עיקר איסורא - הוא דכתביה קרא, להשמיענו שאם עבר ונסיב היא תועבה, ולפיכך נקטה התורה אופן זה.

תנו רבנן: כתיב גבי מצרי ואדומי: "בנים" אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'.

ומפרשת הברייתא את הפסוק:

אם נאמר "בנים" [אשר יולדו] - למה נאמר "דורות" [דור שלישי]?

ואם נאמר "דורות" - למה נאמר בנים?

כלומר: לא היה לו לומר אלא: בן שלישי יבוא להם בקהל ה', ותו לא.

או שיאמר: "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", ותו לא!

כי אם נאמר רק "בנים" ולא נאמר גם "דורות", אלא היה הכתוב אומר: בן שלישי יבוא -

הייתי אומר: בן ראשון שנולד למצרי וכן הבן השני, אחיו של ראשון, הוא שאסור. אבל בן שלישי שיולד לו, מותר לו לבוא בקהל.

לכך נאמר "דורות", להשמיענו שכל בניו אסורים, ורק בני בניו מותרים.

ואם היה נאמר רק "דורות" ולא היה נאמר גם "בנים", אלא היה הכתוב אומר: דור שלישי יבוא להם בקהל ה' -

הייתי אומר שכך הוא פירוש הכתוב: רק לאותן העומדים על הר סיני ולבניהם נאסרו מצרי ואדומי. אבל לדור השלישי של העומדים על הר סיני, לא נאסרו מצרי ואדומי. לכך נאמר "בנים".

ועתה מפרשת הגמרא את המילה "להם", הכתובה פעמיים בפסוק "בנים אשר יוולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'":

"להם" אחד בא ללמד: מהם, מהגר המצרי עצמו, מנה את מספר הדורות, שהוא עצמו הדור הראשון, ובנו הוא הדור שני, ובבן בנו אתה קורא "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

"להם" שני בא ללמד: הלך אחר פסולן!

כלומר: אם נטמעו פסולים אלו בכשרים, כגון מצרי שנשא ישראלית, וישראל שנשא מצרית, הלך אחריהן, והולד פסול עד דור שלישי.

ומוסיפה הגמרא ומפרשת את המקרא:

ואיצטריך למיכתב: "להם" לומר לך: מהם מנה.

ואיצטריך למיכתב: בנים "אשר יולדו", שמשמע מן הבנים אתה מונה.

וכדי שלא יהיו סותרים המקראות זה לזה, אתה צריך פרש כך:

דאי כתב רחמנא "אשר יולדו" לבד, הוה אמינא: מבניהם מנה, לפיכך כתב רחמנא "להם" לומר לך: מהגר המצרי עצמו תמנה.

ואי כתב רחמנא "להם" לבד, הוה אמינא: מצרית מעוברת שנתגיירה, היא ובנה חד דור הוא, ולא יהיה מותר אלא בן בנו של העובר. [2]

לפיכך כתב רחמנא: בנים "אשר יולדו" להם דור שלישי יבוא, דמשמע: כל לידה שמן הגירות ואילך מחשיבים אנו אותו לדור.

תו מפרשינן: ואיצטריך למיכתב "להם" הכא גבי מצרי ואדומי, ללמדך: הלך אחר פסולן, ואיצטריך גם למיכתב: "לו" גבי ממזר [גם דור עשירי לא יבוא "לו" בקהל ה' עד עולם], כדי ללמד: הלך אחר פסולו, ואם נשא ממזר אשה כשירה הרי הולד פסול. [3]

דאי כתב רחמנא רק הכא, גבי מצרי ואדומי דהלך אחר פסולן, הוה אמינא דוקא גבי גר מצרי ואדומי, משום דבא הגר או הגיורת מטיפה פסולה של גוי.

אבל ממזר, דבא מטיפה כשירה, שמישראל הוא בא, אימא לא נלך אחר הפסול.

ואי כתב רחמנא רק גבי ממזר שהולכין בו אחר הפסול, הוה אמינא: משום דאין ראוי ממזר לבוא בקהל לעולם, לפיכך החמירה בו תורה, אבל הכא גבי מצרי ואדומי המותרים לאחר שלשה דורות אימא לא נלך אחר הפסול.

לפיכך: צריכא.

השמועה הבאה מתבארת על פי שיטת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א בסוגייתנו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו בברייתא גבי מצרי וגבי ממזר: הלך אחר פסולן, כל זה אינו אלא כשביאתו בעבירה וכגון ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית.

אבל כשאין ביאתו בעבירה, לעולם הולכים בו אחר הזכר; ולפיכך:

מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הואיל וביאתו בהיתר היא כי שניהם פסולי קהל הם, בנה שלישי הואי ומותר לבוא בקהל. [4]

אלמא קסבר רבי יוחנן: כל מקום שאין עבירה - בתר דידיה דאביו שדינן ליה!

מתיב עלה רב יוסף:

רבי טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, שלא יהיו בניהם ממזרים כמותם!

כיצד: ממזר שנשא [לשון המשנה] שפחה [5], הרי הולד עבד ואינו ממזר, שחררו נמצא בן חורין, כלומר: הרי הוא בן חורין כשאר בני חורין ואין בו פסלות כלל.

אלמא בתר דידה דאמו שדינן ליה [וראה תוספת ביאור בהערות [6]]?! ומשנינן: שאני התם, דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה, גזירת הכתוב היא דולד שפחה כשפחה. [7]

מתיב רבא לדברי רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן, שאמר: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי:

והא תניא: אמר רבי יהודה: מנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, ואמר: אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני שהוא מצרי שני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני שהוא מצרי שלישי ראוי לבוא בקהל.

ואי סלקא דעתך כדאמר רבי יוחנן: בתריה דידיה שדינן ליה, ואפילו כשאמו מצרית ראשונה אם אביו מצרי שני הרי בנו שלישי, אם כן: אפילו מצרית ראשונה נמי יכול מנימין להשיא לבנו כדי שיהא בן בנו ראוי לבוא בקהל?!

ומשנינן: הא אמר ליה רבי יוחנן לרבי: תני: אשיא לבני מצרית ראשונה, כי אף באופן זה יהא בן בנו שלישי וראוי לבוא בקהל.

כי אתא רב דימי, אמר רבי יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, אף על גב דמדין "הלך אחר פסולם" אין לילך דוקא אחר אמו הפסולה, הואיל ויש קידושין ואין עבירה, מכל מקום בנה שני הואי ואסור לבוא בקהל.

אלמא: בתר אימיה שדינן ליה [אחרי אמו אנו הולכים].

וקא סלקא דעתיה דאביי בביאור טעמו של רבי יוחנן לדעת רב דימי, שהוא משום ד"עובר ירך אמו" הוא ואין חוששין לזרע האב [ריטב"א], [8] ולפיכך:

אמר ליה אביי:

המפריש בהמה לחטאתו, ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה, הלכה למשה מסיני שתלך הבהמה למיתה, והיא נקראת: חטאת שנתכפרו בעליה באחר, שהיא אחת מחמש חטאות המתות.

המפריש בהמה לחטאתו, ונתעברה, וילדה, הרי ולדה הולך למיתה, וזו היא "ולד חטאת" שגם היא אחת מחמש החטאות המתות מהלכה למשה מסיני.

אלא הא דאמר רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה מתכפר בה והולד ירעה עד שיסתאב, רצה מתכפר בולדה ואמו תרעה עד שתסתאב, תיקשי לפי דעתך בדעת רבי יוחנן ש"עובר ירך אמו"; כי:

אי אמרת בשלמא קא סבר רבי יוחנן: "עובר לאו ירך אמו הוא" -

הרי ניחא מה שאמר: "רצה מתכפר בולדה" ואין אנו דנים את הולד כ"ולד חטאת" שהיא מהחטאות המתות, ומשום שחל על העובר קדושה נפרדת [9], והוה ליה - הפרשת האם והעובר - כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה

והרי אמר רב אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באחת מהן, והשניה תרעה עד שתסתאב [יפול בה מום] ותצא לחולין. [10]

אלא אי אמרת: "עובר ירך אמו הוא", הוה ליה "ולד חטאת".

וולד חטאת - הרי למיתה אזיל! [11] אישתיק רב דימי!

אמר ליה אביי לרב דימי: דילמא אין טעמו של רבי יוחנן משום דעובר ירך אמו, אלא הטעם במצרי שני הנושא מצרית ראשונה, שהולד הולך אחר האם והוא מצרי שני, הוא משום דשאני התם גבי מצרי, דכתיב "אשר יולדו", הכתוב תלאו בלידה כלומר: הלך אחר האם. [12]

אמר ליה רב דימי לאביי: קרקפנא [אדם חשוב]!

חזיתיה לרישך [ראיתי את רבה רבך שלמד לפני רבי יוחנן, תוספות]] ביני עמודי [בין עמודי בית המדרש] כי אמר [כשאמר] רבי יוחנן להא שמעתא שאמרתי משמו.

כלומר: פירוש זה שאמרת בדברי רבי יוחנן, לא משלך הוא, אלא כך שמעת מרבה, רבך, ששמע כן מרבי יוחנן עצמו.

ומקשינן: טעמא דכתיב "אשר יולדו", הא בעלמא, [13] בתר אבוה שדינן ליה, ואין אומרים: עובר ירך אמו.

אלא, הא דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה בנה לכשיולד אין צריך טבילה, מפני שטבילת אמו עלתה לו [14] -

תיקשי לך: כיון שעובר לאו ירך אמו - אמאי אין צריך הולד טבילה לכשיולד?!

וכי תימא: אין טבילת אמו מועלת לולד, אלא טבילת הולד עצמו בעודו במעי אמו היא שמועלת לו, ואף שגופה של אמו חוצצת בינו ובין המים לא הוי חציצה משום דרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק: דבר תורה רובו של טובל שהיה עליו דבר החוצץ בינו ובין המים ומקפיד עליו [מצטער עליו הטובל, רש"י עירובין], הרי הוא חוצץ.

אבל רובו [וכל שכן מיעוטו] שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ

ולפי זה הוא הדין בעובר שאינו מקפיד על החציצה, שכן הוא דרך גידולו של ולד [רש"י], הרי זה אינו חוצץ. [15]


הערות

[1] תמה הריטב"א: ותיקשי לך עמוני. שהרי אמרה תורה: לא יבוא עמוני בקהל ה', גם דור עשירי", והאיך תמצא בו דורות, שהרי עמונית מותרת ודאי לבוא בקהל, ואף שגיורת היא, הרי קהל גרים איקרי קהל לרבי יהודה! וראה מה שתירץ שם.

[2] כלומר: הייתי אומר כיון שהורתו של הבן שלא בקדושה, הרי הוא עצמו מצרי ראשון, על פי תוספות. ואולם מבואר מדבריהם, שלא פירשו כן אלא משום שביארו את סוגיית הגמרא אליבא דרבי שמעון, הסובר מצריות מותרות. אבל אם היה אפשר לפרש כמאן דאמר שהמצריות אסורות, היו מפרשים: מעוברת שנתגיירה אין בנה עושה דור.

[3] גבי ממזר לא הזכיר רש"י אלא ממזר שנשא ישראלית, ולא כמו שכתב גבי מצרי שני אופנים: מצרי שנשא ישראלית, וישראל שנשא מצרית.

[4] כתבו הראשונים כאן: ואם תאמר: הא קתני בברייתא "להם" הלך אחר פסולם?! יש לומר: דרבה בר בר חנה סובר, דההיא במצרי שנשא בת ישראל שביאתם בעבירה, אבל בשנשא [המצרי] מצרית שאין ביאתה בעבירה, הולכים אחר הזכר, וכדתנן בפרק האומר [קדושין סו ב]: כל מקום שיש קדושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר, [לשון הריטב"א], והטעם הוא משום דכתיב: "למשפחותם לבית אבותם". ולרש"י יש שיטה אחרת בהבנת שמועתנו, כמבואר בדבריו בקדושין סז א ד"ה בנה [וראה מה שכתבו התוספות שם בביאור דבריו] ; ועוד לרש"י מילין לעיל עו ב ד"ה אשיא [וכזאת כתב גם בסוטה ט א] ובעוד מקומות, ונתחבטו אחרונים בהבנת שיטתו בפירוש שמועתנו, ראה ביאור הגר"א באבן העזר סימן ד סעיף ו, ובשער המלך פרק יד מאיסורי ביאה, ובפני יהושע ומקנה בקדושין שם; וראה עוד לשון רש"י לעיל בד"ה להם הלך אחר פסולן: ומשמע הלך אחריהם דאם "נטמעו בכשרים" כגון מצרי שנשא ישראלית וכו'; הרי שדקדק לומר: "נטמעו בכשרים" ולא "נטמעו בפסולים", כי בזה אין אומרים "הלך אחר פסולן", וזה משמע שלא כהבנת התוספות בדברי רש"י בקדושין סז א.

[5] מסקנת הגמרא בקדושין: ממזר נושא שפחה לכתחילה, דכי כתיב "לא יהיה קדש" לאסור ביאת ישראל בשפחה, בישראל כשר כתיב, ולא בממזר [רש"י שם].

[6] לשון הריטב"א הוא: ומשום הכי אותבינן ליה מרבי טרפון, דממזר בשפחה אין עבירה והולכין אחר הנקיבה, ואילו היה נמי עבד שבא על הממזרת היה ולד ממזר כאמו, [וראה מה שהוסיף הרמב"ן]. נראה מדבריו שאין הקושיא מעיקר דינו של רבי טרפון, אלא דמשמע לגמרא דהוא הדין אם עבד נשא ממזרת יהיה הולד ממזר משום דהלך אחר פסולו, ומוכח שהולכים אחר הפסול אף כשאין עבירה.

[7] רש"י.

[8] כתב הרמב"ן, דקים לה לגמרא, שאין טעמו של רבי יוחנן משום ד"הלך אחר פסולו", ומטעם זה מפרשת הגמרא את דבריו מטעמים אחרים, וראה גם בריטב"א שכתב, דמהכא שמעינן נמי שלא אמר הלך אחר פסולו אלא כשנשא בת ישראל שביאתו בעבירה, כלומר: שאם לא כן היה לנו לפרש את טעמו של רב דימי משום הלך אחר פסולו.

[9] לשון רש"י בתמורה י א הוא: אבל אי אפרשה מעוברת חשוב עובר כבהמה אחרת וחיילא עליה קדושה באפי נפשיה. ולשון הריטב"א כאן הוא: פירוש, דחשבינן העובר כאילו פריש מן האם ועומד בפני עצמו.

[10] הא דאמרינן: תרעה עד שתסתאב מדרבנן בעלמא הוא.

[11] לשון הריטב"א הוא: פירוש שאינו חשוב חלוק לעצמו, ולהקריבו בו אי אפשר, שאין מקריבין שתי בהמות לחטאת אחת, אלא דנים אותו כולד חטאת דאזיל למיתה. ומשמע מדבריו, שאינו ממש כולד חטאת, כיון שחלה עליו קדושה אגב אמו, אלא שאנו דנים אותו כמו ולד חטאת דלמיתה אזיל.

[12] מדברי הרמב"ן בסוגייתנו מתבאר, שלדעת רב דימי הולכין אחר האם אפילו לקולא, ואם נשא מצרי ראשון למצרית שניה, יהא הולד שלישי, שלעולם הולכין אחר האם, אף במקום שהאב פסול יותר, [ולהלכה הביא בזה בשולחן ערוך סימן ד סעיף ו שתי שיטות] ; ומה שלא אמר רב דימי חידוש זה שהוא חידוש להיתירא וכחא דהיתירא עדיף, היינו משום דנקט אותו אופן שדיבר בו רבה בר בר חנה.

[13] כלומר: בשאר אומות [או אף בשאר פסולי קהל], בכל מקום שאין ביאתו בעבירה, בתר אבוה שדינן ליה, כן נראה לפרש לפי שיטת הראשונים, שעל פיה מתבארת כאן סוגייתנו.

[14] לשון רש"י הוא: אין צריך טבילה לשום גירות, דסלקא ליה טבילה דאימיה; לשון רש"י משמע, שגירות הולד גירות נפרדת היא, אלא שטבילת אמו מועלת לו, ובענין זה האריכו האחרונים. ובאסופות רבינו חיים הלוי ביאר, שאפילו למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, ויש כאן הטבלת האם לולדה, הכל מעשה גרות אחת הוא, ואין הולד יכול למחות לכשיגדיל, ואינו דומה לגר קטן שהטבילו אביו שיכול למחות משהגדיל. אכן האבני מילואים בסימן ד, כתב שלמאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, יכול למחות כשיעשה גדול.

[15] ואף שמדרבנן חוצץ אפילו רובו שאינו מקפיד "הכא אוקימנא אדאורייתא", רש"י.

אם כן מצרי שני במאי [במה] יטהר זרעו שיוכל להיות דור שלישי, הרי אסור לבוא בקהל? שהרי אינו יכול לשאת לא בת ישראל ולא גיורת! ומשיבים: דלמא דאי עבר ונסיב [שמא שאם עבר ונשא] גיורת או בת ישראל. ודוחים: במקרה של "דאי" ["שאם"] לא כתיב קרא [נאמר הכתוב], שאין הכתוב מדבר אודות דבר הבא רק על ידי מעשה אסור.

ומקשים: הרי ממזר, שהוא מקרה של "דאי" ["שאם"], וכתביה קרא [ואמרו הכתוב], שהרי ממזר יצירתו בעבירה! ומשיבים: "דאי" לאיסורא ["שאם" לאיסור] — כתב, "דאי" להיתרא ["שאם" להיתר] — לא כתב, שיתכן שיהא כתוב במקרא דבר שנעשה באיסור — כדי לאסור אותו או להחמיר עליו. אבל היתר של דבר שנוצר רק מתוך איסור — לא נכתב.

ומקשים: הרי מחזיר גרושתו אחרי שהיתה נשואה לאחר, שיש שם "דאי" להיתרא ["שאם" להיתר] וכתביה [וכתבו]? שכן מן הכתוב בענין זה "תועבה היא" למדים אנו, שאף שהיא עצמה אסורה — מכל מקום אם עברה וחזרה ונישאה לבעלה הראשון, בניה כשרים! ומשיבים: התם [שם] משום עיקר איסורא [האיסור] הוא דכתביה [שכתבו] שאסור לבעלה להחזירה, ואת ההיתר לגבי הבנים למדים אנו בדרך אגב.

א תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), ויש לתמוה: אם נאמר בכתוב זה "בנים" למה נאמר גם "דורות", ואם נאמר "דורות" למה נאמר "בנים"? שהרי היה יכול לכתוב "בן שלישי יבוא", או "דור שלישי יבוא" ולא לכתוב כלל "בנים"! ומסבירים: אם היה נאמר "בנים" בלבד ולא נאמר "דורות", הייתי אומר שהדבר תלוי בבנים: בן ראשון ושני שנולד למצרי אסור, שלישי — מותר, לכך נאמר גם "דורות" ללמד שאין הדבר תלוי במספר הבנים אלא בדורות.

ולהיפך, אם היה נאמר "דורות" ("דור שלישי") בלבד ולא היה נאמר "בנים", הייתי אומר שמונים את סדר הדורות רק למן אותן העומדים על הר סיני, שדור שלישי נחשב מאותם שהיו באותה תקופה ושלושה דורות לאחר מכן מותר, לכך נאמר "בנים".

נאמר בפסוק: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם" (דברים כג, ט), ופירושו: מהם מנה, כלומר, מאותם שנתגיירו אתה מתחיל למנות דורות, שהם עצמם נחשבים דור ראשון ובני בניהם מותרים. ועוד למדים מ"להם" הכתוב בלשון רבים — הלך אחר פסולן, שאם נשא מצרי אשה ישראלית, או שמצרית נישאה לישראלי באיסור — הנולד מהם, אף שאחד מהוריו אינו פסול — הריהו הולך אחר הפסול ומונים לו עד דור שלישי.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "להם" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "אשר יולדו". דאי כתב רחמנא [שאילו אמרה התורה] רק "אשר יולדו" הוה אמינא [הייתי אומר] מבניהם מנה דורות, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "להם" — שהם עצמם נקראים דור ראשון. ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "להם", הוה אמינא [הייתי אומר] מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה (העובר) הם נחשבים חד [אחד], שהבן נחשב כחלק ממנה, וגם הוא ייחשב מצרי ראשון, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "אשר יולדו" שהדבר תלוי בלידה, והוולד הזה נחשב מצרי שני.

ועוד איצטריך למיכתב [הוצרך לכתוב] "להם" הכא [כאן] לגבי מצרי, לומר שהולכים אחרי הפסול, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לו" גבי [אצל] ממזר ("גם דור עשירי לא יבוא לו". שם ג).

דאי כתב רחמנא הכא [שאילו כתבה התורה רק כאן] במצרי, הייתי אומר כי רק בו הולכים אחרי פסול משום שהוא בא ונוצר מטיפה (זרע) פסולה, של מי שאינו ישראלי, אבל ממזר שבא מטיפה כשרה, שהרי הוריו, אף שחטאו, ישראלים כשרים היו — אימא [אמור] שלא, לכן השמיע לנו בממזר.

ולהיפך: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] גבי [אצל] ממזר הייתי אומר משום שאין הוא ראוי לבוא בקהל לעולם, אבל הכא [כאן] אימא [אמור] שלא, לכן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שלישי הואי [הוא]. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] כי בתר דידיה שדינן ליה [אחריו, אחר האב, אנחנו מטילים, מחשיבים אותו] ולא לפי אמו,

מתיב [מקשה] רב יוסף על כך ממה ששנינו, ר' טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר במשך הדורות. כיצד? ממזר נשא שפחה — הרי הולד עבד. שחררו אביו הממזר, שהוא בעל השפחה, את הוולד — נמצא הוולד בן חורין, וכשר. אלמא בתר דידה שדינן ליה [מכאן שאחריה, אחרי האשה, אנחנו מטילים, מחשיבים אותו], שאומרים שהוולד איננו ממזר אלא עבד! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בעבדים שאמר קרא [הכתוב]: "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד), ומכאן שלגבי שפחה אין הולכים כלל אחר האב.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו, אמר ר' יהודה: מנימין גר מצרי, היה לי חבר, מתלמידי ר' עקיבא, ואמר: אני מצרי ראשון, ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל. ואי סלקא דעתך בתריה דידיה שדינן ליה [ואם עולה על דעתך לומר שאחריו אנחנו מטילים, מחשיבים אותו את הוולד] אפילו אם ישא אותו בן מצרית ראשונה נמי [גם כן] יהיה בן בנו מותר! ומשיבים: הא אמר ליה [הרי כבר אמר לו] ר' יוחנן לתנא: תני [שנה] מצרית ראשונה.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן להיפך: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שני הואי [הוא]. אלמא [מכאן] אנו רואים כי בתר אימיה שדינן ליה [אחר אמו אנחנו מטילים, מחשיבים אותו],

אמר ליה [לו] אביי: אלא הא [זו] שאמר ר' יוחנן: הפריש קרבן חטאת (המובא מן הנקיבה) כשהיא מעוברת, וילדה אחר כך נקיבה, אם רצה — מתכפר בה והוולד ירעה עד שיפול בו מום וייפדה ויפלו דמיו לנדבה, ואם רצה — מתכפר בולדה והיא עצמה תרעה עד שיפול בה מום.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי עובר לאו [לא] ירך אמו הוא אלא נחשב כיצור בפני עצמו, למרות שאיננו נפרד ממנה עדיין — הוה ליה [הרי הוא] כמפריש שתי חטאות לאחריות, שאדם החושש שמא יאבד קרבן חטאתו ומפריש שתים, שישתמש בכל אחת מהן שירצה, ואמר על כך רב אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות — מתכפר באחת מהן, והשניה תרעה עד שיפול בה מום, ותיפדה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי עובר ירך אמו הוא ונחשב כחלק ממנה, אם כן הוה ליה [הרי הוא] ולד חטאת, וולד חטאת למיתה אזיל [הולך], שאין מניחים לוולד הזה לרעות, אלא גורמים לו שימות כיון שנתקדש בקדושת חטאת אגב אמו, ובודאי אי אפשר להתכפר בו. נמצא שר' יוחנן עצמו סבור כי אין הוולד נחשב כחלק מאמו, ומדוע בענין המצרי אומרים שהולך אחר אמו?

אישתיק [שתק] רב דימי שלא מצא דרך להשיב לו לפי שעה. אמר ליה [לו] אביי מדעת עצמו: דלמא שאני התם [שמא שונה שם] בענין מצרי ומצרית, דכתיב [שנאמר] בהם "אשר יולדו" (דברים כג, ט), כלומר, הכתוב תלאו בלידה, ולכן הכל תלוי בלידת הבנים. אמר ליה [לו] רב דימי: אכן קרקפנא (בעל ראש) כלומר, אדם גדול וחשוב, חזיתיה לרישך ביני עמודי [ראיתי את ראשך בין העמודים] של בית המדרש בטבריה כי [כאשר] אמר ר' יוחנן להא שמעתא [את ההלכה הזו], כלומר, כיוונת ממש לדברי ר' יוחנן כאילו היית שם.

ומבררים עוד את הנושא, טעמא [הטעם], דווקא כאן במצרי, משום דכתיב [שנאמר] "אשר יולדו" ולכן הולכים הוולדות אחר האם דווקא, הא בעלמא [הרי בכלל], בשאר אסורי קהל — בתר אבוה שדינן ליה [אחרי אביו אנו מטילים אותו]. ושואלים: אלא הא [זו] שאמר רבא: גויה מעוברת שנתגיירה — בנה (שהיה אז עובר), אין צריך טבילה. אמאי [מדוע] אין צריך טבילה? הרי אין הוא הולך אחר אמו!

וכי תימא [ואם תאמר] שהטעם הוא משום מה שאמר ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: דבר תורה, כלומר, דין תורה עצמו לענין טבילה הוא: אם היה רובו של הטובל מכוסה וחוצץ בדבר שהוא מקפיד עליו, שמעונין להסירו — הרי זה חוצץ כל עוד לא הסירו, והטבילה אינה טבילה, אבל רובו שאינו מקפיד עליו, שאינו מעונין להסירו — אינו חוצץ. לפי שיטה זו אפשר לומר שהעובר שהיה מכוסה במעטה (בגוף אמו) אך כיון שאיננו מקפיד עליו, שהרי צריך לה, אפשר לחשוב זאת כאילו העובר עצמו טבל במים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

how could a second-generation Egyptian convert ever achieve purity, so that it is permitted for his offspring, the third generation, to enter into the congregation? He may marry neither a Jew nor a female Egyptian convert. The Gemara answers: Perhaps it means that if he transgressed and married a convert or a Jewish woman, his seed will be purified. The Gemara rejects this suggestion: A case of: That if, is not written in the verse. In other words, the Bible does not speak of situations that can arise only through the commission of a transgression.

The Gemara asks: But isn’t there the halakha of a mamzer, which is a case of that if, as a mamzer is the child of a forbidden union, and yet the verse writes it? The Gemara answers: A case of that if that results in a prohibition, the Torah writes, but a case of that if that leads to an allowance, the Torah does not write. The Torah teaches the halakha of a mamzer, whose very existence is the result of his parents having engaged in forbidden relations, in order to render it prohibited for him to enter into the congregation. However, it would not teach the halakha of a second-generation Egyptian convert who transgressed and married a woman who was forbidden to him, in order to permit his offspring to enter into the congregation.

The Gemara raises an objection: But isn’t there the halakha governing one who remarries his divorcée after she had been married to another man? This is a case of that if that leads to an allowance, and yet the Torah writes it. The words “It is an abomination before the Lord” (Deuteronomy 24:4) stated with regard to this case teach that although the woman herself is forbidden to her first husband, if she nevertheless remarried him, their children are fit to enter into the congregation. The Gemara answers: There, the Torah writes that case due to the basic prohibition, i.e., that a man may not remarry his divorced wife after she has been married to another man, and the allowance with regard to their children is learned incidentally.

The Sages taught in a baraita: The verse states with respect to Egyptian and Edomite converts that “the sons of the third generation that are born to them may enter to them, the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:9). If it is stated “sons” why is it also stated “generation,” and if it is stated “generation” why is it also stated “sons”? One of these terms seems superfluous. The baraita explains: If it had stated only “sons” and not stated “generation,” I would say that the prohibition depends on the number of the son, meaning that the first and second sons of an Egyptian convert are forbidden, whereas the third is permitted. Therefore, it is stated “generation” to indicate that the prohibition depends not on the number of the son but on his generation.

And conversely, if it had stated only “generation” and not stated “sons,” I would say that the generations are counted from those standing on Mount Sinai, so that any Egyptian born after three generations have passed from the time of the giving of the Torah would be permitted. Therefore, it is stated “sons” to indicate that certain sons are prohibited in later generations as well.

The verse states: “The sons of the third generation that are born to them may enter to them, the congregation of the Lord.” The Sages expounded each of the two instances of the words “to them”: The first mention of “to them” teaches that from them you should count. The count of generations begins with the converts themselves, as they are considered the first generation, and therefore their grandchildren are permitted. The second mention of “to them” teaches that you should follow their disqualification. If a male Egyptian convert married a Jewish woman, or if a female Egyptian convert married a Jewish man, the halakha with regard to the offspring born to them is that although one of the parents is not disqualified from entering into marriage, the status of the child follows the unfit parent, who disqualifies his or her offspring until the third generation.

The Gemara comments: And it is necessary to write “to them,” and it is also necessary to write “that are born.” As, if the Merciful One had written only “that are born,” I would say that one should count the generations from the converts’ sons. Therefore, the Merciful One writes “to them” to teach that the converts themselves are counted as the first generation. And if the Merciful One had written only “to them,” I would say that in the case of a pregnant Egyptian woman who converted, she and her child, i.e., the fetus, are considered one generation, as the fetus is deemed to be a part of its mother. Therefore, the Merciful One writes “that are born,” to indicate that each birth marks a new generation, and accordingly the fetus is regarded as a second-generation Egyptian convert.

The verse concerning a mamzer states: “A mamzer shall not enter into the congregation of the Lord; even to the tenth generation shall none of his [lo] enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:3). And it is necessary to write “to them” here, with regard to an Egyptian convert, to teach that the child’s status follows the disqualified parent in his case, and it is also necessary to write “to him [lo]” with regard to a mamzer, to teach that a similar halakha applies to a mamzer. In the translation of the verse, lo is translated as: Of his, i.e., of his ilk. However, lo can also be translated as: To him.

Lo is written with regard to both the Egyptian and the mamzer, as, if the Merciful One had written it only here, with regard to an Egyptian, one might have said that only in this case does the child’s status follow the disqualified parent, because the Egyptian comes from an unfit drop of semen, that of a gentile. But as for a mamzer, who comes from a fit drop of semen, as his parents were proper Jews despite their grave sin, one might say that there is no room for such stringency. Therefore, the Torah teaches that the same halakha applies to a mamzer.

And conversely, if the Merciful One had written this stringent halakha only with regard to a mamzer, one might have said that this is because he is forever unfit to enter into the congregation, but here, with regard to an Egyptian convert, I might say that this is not the case. Therefore, both verses are necessary.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: If a second-generation male Egyptian convert married a first-generation female Egyptian convert, her child is considered a third-generation convert for whom it is permitted to enter the congregation. The Gemara comments: Apparently Rabbi Yoḥanan maintains that we assign the child to him, the father, and not to the mother.

Rav Yosef raised an objection from the following mishna (Kiddushin 69a): Rabbi Tarfon says: Mamzerim can purify themselves over the course of the generations. How so? If a mamzer married his non-Jewish maidservant, the child born to them is a slave. If the slave’s master, the mamzer who owns the maidservant, subsequently freed the child, he becomes a free man and is fit to enter into the congregation. Apparently we assign the child to her, the mother, and not to the father, as the child is deemed a slave rather than a mamzer. The Gemara answers: It is different there, in the case of the slave, as the verse states: “The wife and her children shall be her master’s” (Exodus 21:4). The words “her children” indicate that the children born to a non-Jewish maidservant are assigned to her.

Rava raised an objection from a previously mentioned baraita: Rabbi Yehuda said: Minyamin, an Egyptian convert, was a friend of mine from among the students of Rabbi Akiva, and he said: Following my conversion I was a first-generation Egyptian convert, and so I married another first-generation Egyptian convert. I will marry off my son, who is a second-generation Egyptian convert, to another second-generation Egyptian convert, so that my grandson will be fit to enter into the congregation. Now, if it enters your mind to say that we assign the child to the father, even if he marries off his son to a first-generation Egyptian convert his grandson should be permitted. The Gemara answers: Didn’t Rabbi Yoḥanan already say to the tanna reciting the baraita: You should teach that Minyamin sought to marry off his son to a first-generation Egyptian convert.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said just the opposite: If a second-generation male Egyptian convert married a first-generation female Egyptian convert, her son is considered a second-generation convert who is prohibited from entering the congregation. Apparently, Rabbi Yoḥanan maintains that we assign the child to the mother and not to the father.

Abaye said to him: But what, then, will you say about that which Rabbi Yoḥanan said: If one set aside a pregnant animal as a sin-offering, and the animal later gave birth to a female, if he wishes he may gain atonement with the mother itself, in which case the young is left to graze until it develops a blemish that renders it unfit for sacrifice, whereupon it is sold and the proceeds are used for a gift offering; and if he wishes he may gain atonement with the animal’s young, and the mother is left to graze until it develops a blemish.

Granted, if you say that a fetus is not considered the thigh, i.e., a part, of its mother but rather a separate creature, despite the fact that it is still attached to her, then an individual in this situation is like one who sets aside two sin-offerings as a guarantee, i.e., one who, owing to his concern that his sin-offering might become lost, sets aside two animals from the outset with the intention of using whichever one he chooses. And Rav Oshaya said with regard to such a case: If one set aside two sin-offerings as a guarantee, so that if one is lost he may gain atonement with the other, he gains atonement with one of them, and the second is left to graze until it develops a blemish and can be redeemed.

But if you say that a fetus is considered the thigh of its mother and is regarded as part of her, it is the young of a sin-offering, and the young of a sin-offering goes to its death. Such an animal is not left to graze. Rather, it is put into isolation and caused to die, as it has been sanctified as a sin-offering through its mother but cannot be sacrificed on the altar and used to gain atonement. In summary, it would appear that Rabbi Yoḥanan himself maintains that a fetus is not considered a part of its mother. Why, then, in the case of the Egyptian convert is the child assigned to the mother and not to the father?

Rav Dimi was silent, momentarily unable to find an answer. Abaye said to him: Perhaps it is different there, with regard to Egyptian converts, as it is written with regard to them: “The sons of the third generation that are born to them may enter to them, the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:9), indicating that the verse made their prohibition dependent on birth, and therefore the child of Egyptian converts is assigned to the mother. Rav Dimi said to him: Man of great skull, i.e., man of distinction, I saw your head between the pillars of the study hall when Rabbi Yoḥanan taught this halakha. In other words, you grasped the meaning as though you were actually present in the study hall and heard the statement from Rabbi Yoḥanan himself.

The Gemara draws an inference: The reason that the child is assigned to its Egyptian mother is that it is written: “That are born to them.” But generally, with regard to others for whom it is prohibited to enter into the congregation, we assign the child to the father. The Gemara asks: But what about that which Rava said: If a pregnant gentile woman converted, then her son, who was a fetus at the time of the conversion, does not require immersion after he is born. But if the child is not assigned to its mother, why should he not require immersion?

And if you would say that this is because of a statement of Rabbi Yitzḥak, there is still a difficulty. As Rabbi Yitzḥak said: By Torah law, if some substance is found on a person’s body during immersion, and it covers the majority of his body, and he is particular and wants the substance removed, only then is it considered an interposition that invalidates immersion in a ritual bath. If, however, the substance covers the majority of his body, but he is not particular about that substance, it is not considered an interposition. Accordingly, it may be argued that although the fetus is covered by its mother, since it is not particular about this necessary covering, the fetus itself is regarded as having undergone valid immersion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי שהולד הולך אחר הזכר.טעמא דמילתא משום דחשיב לי' מקום שיש קדושין ואין עבירה הואיל והן עצמן מותרין לבא זה בזה שהולד הולך אחר הזכר והא דכתיב להם אחר פסולן במצרי שנשא בת ישראל וישראל שנשא מצרית מקום שיש קדושין ויש עבירה.
ואקשי' עלה מדר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר דהא התם אין עברה והולד הולך אחר האם שאלו הי' עבד שנשא ממזרת הולד ממזר אלמא בתר אימי' שדינן לי' (וממזר) [ומעבד שנשא ממזרת הולד ממזר] גופ' לא פריך לי' דהתם [אפשר] הולכין בין אחר האם בין אחר האב דכתיב לו הלך אחר פסולו [פי' דהי' אפשר לומר דהוי עבד ממזר אבל באמת לא הוי אלא ממזר דבתר ישראלית שדינן לי'].
והא דרב דימי משמי' דר' יוחנן אמר בנה שני הוי לאו משום דכתיב לו הלך אחר פסולו דא"כ היכי מקשינן עלי' מעובר לאו ירך אמו הוא אלא קים לן דטעמי' משום דבתר אימי' שדינן לי' ועוד דאי משום הלך אחר פסולו לישמעי' מצרי ראשון שנשא מצרית שני' בנה שני שהולכין אחר הזכר ליפסול ומיהו השתא נמי בדין הוא דלימא מצרי ראשון שנשא מצרית שני בנה שלישי הוי דכח דהיתירא הוי עדיף לי' אלא לאיפלוגי אלישנא קמא דרבה בר בר חנה אתא.

והוינן בה מהא דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וכו'. וקס"ד השתא דטעמא דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא כדפרישו לה נמי במסכת תמורה (דף כ"ה) ומפרקי' שאני התם דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה.
ואקשי' טעמא דכתב רחמנא יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן לי' אלא דאמר רבא והא דלא אקשי' עלי' דרבא מדאמר ר' יוחנן הפריש שתי חטאות לאחריות וכו' דאלמא עובר לאו ירך אמו הוא ומשום דאמר לך רבא אלא כאידך דר' יוחנן סבירא לי' דאמר בתר אימי' שדינן לי' משום דירך אמו הוא ומהא דילמא הדר בי' אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו מקשי מפירוק' לרבא.
ואיכא דאמרי דלאו מדר' יוחנן הוא דמקשי' אלא משום דיוקא דקרא ולאו מילתא היא דהא רבה בר בר חנה ותנא דר"ע דתני מצרית ראשונה לית להו הך דרשא.

אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי. והא דכתיב להן הלך אחר פסולן, ההיא במצרי שנשא ישראלית מוקמינן לה דיש עבירה בביאתן, אבל מצרי שני במצרית ראשונה שאין עבירה בביאתן הולכין אחר הזכר. וכדתנן בפרק האומר בקדושין (סו, ב) כל מקום שיש קדושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר. ומשום הכי מותבינן ליה מדר' טפרון דממזר בשפחה נמי אין עברה ואף על פי כן הולכין אחר הנקבה, שאלו היה נמי עבד שבא על הממזרת היה הולד ממזר כאמו.

ורב דימי משמיה דר' יוחנן אמר בנה שני הוי. ולאו משום דכתיב להן הלך אחר פסולן דאם כן היכי מקשינן ליה מהפריש חטאת מעוברת שאני הכא דכתיב להם.

ואלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה כו'. אם תאמר אמאי לא פריך ליה מדר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר, דאלמא עובר לאו ירך אמו הוא. יש לומר משום דאמר לך רבא אנא כאידך דר' יוחנן סבירא לי דאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה הוי אלמא בתר דידה שדינן ליה, ואם משום הפריש חטאת מעוברת דלמא הדר ביה ר' יוחנן מההיא. אבל השתא דתרצינן להו לתרווייהו דאיתא לההיא דהפריש חטאת מעוברת ואיתא לאידך דאמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי משום דבלידה תלה רחמנא, מקשינן לרבא מפירוקא.

בנה ג' הוי כשר וא"ת הא קתני בברית' להם הלך אחר פסולה י"ל דרבה בר חנה סבר דההיא במצרי שנשא בת ישראל שביאתם בעבירה אבל בשנשא מצרית שאין ביאתה בעבירה הולכים אחר הזכר וכדתני' בפ' האומר כל שיש קדושי' ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ומ"ה אותבי' ליה מר' טרפון דממזר בשפחה אין עבירה והולכי' אחר הנקבה ואלו היה נמי עבד שבא על הממזרת היה ולד ממזר באמו:

הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני ראשונה וכו' וא"ת מאי כדי שיהיה בן בני ראוי לבא בקהל וי"ל דלמאי דמתרץ ר' יוחנן הא הכי קתני אשיאה לבני אפי' מצרית ראשונה ויהא בן בני ראוי לבא בקהל ולישנ' קלילא נקט ר' יוחנן ודכותא בפ"ק דגטין תני עדיו וכדכתיבנ' התם:

בנה שני הוא בתר אימיה שדינן ליה וקס"ד דטעמא משום דעובר ירך אמו ואין חוששין לזרע האב והיינו דפרכינן מההיא דהפרי' חטאת מעוברת וכו ומהכא שמעי' נמי שלא אמרו להם הלך אחר פסולם אלא כשנשא בת ישראל שביאתה בעביר' דאי לאו מאי מותבי' ליה מחטאת שאני הכא דכתיב להם הלך אחר פסולם והא דפרקי' נמי שאני התם דכתיב יולדו נימא שאני התם דכתיב להם אלא ודאי כדאמרן:

וא"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר פי' דכי אמרי' ולד חטאת למיתה אזלא כשהקדיש' ריקנית ונתעברה אבל כשהקדישה מעוברת חשבי' ליה דמפריש ב' בהמות לחטאתו כי א' מהן לחטאתו והב' לאחריות ומתכפר בא' מהן והב' תרעה עד שתסתאב ותצא לחולין:

אא"ב בתר אבוה שדינן לה ה"ל כמפרי' ב' חטאו' פי דחשבינן העובר כאלו פריש מן האם ועומד בפני עצמו:

בתר אימיה שדיא ליה ה"ל ולד חטאת פי' שאינו חשוב חלוק לעצמו ולהקריבו א"א שאין מקריבין ב' בהמות לחטאת א' אלא דיינינן ליה כולד חטאת דאזיל למיתה:

טעמא דכתב רחמנא אשר יולדו הא בעלמא שדינן ליה בתר אבוה פי' ולא אמרי' עובר ירך אמו הוא. אלא הא דאמר רבא וכו' וא"ת מאי קושי' דהא פלוגתא דתנאי היא אי אמרינן עובר ירך אמו הוא אם לא וכדאיתא בפ' אלו טרפות ובדוכתי אחריני י"ל דפרכי' מהא משום דקים לן דהלכתא כר' יוחנן וא"ת ולמה לן למפרך לרבא מהאי דיוקא ניפרוך ליה מההי' דתנן דמוכח' בהדיא דעובר לאו ירך אמו הוא וי"ל דלא קים לן בהדיא דתהוי הלכתא ומדידיה אדידיה הוא דפרכי' לעיל מיניה ומיהו בתר דקי"ל דהלכתא כר' יוחנן בהא דהכא שמעי' דהלכתא כוותיה בההיא דחטאת ולא אותבינהו לר' יוחנן במ' תמור' אלא למימרא דלא הויא ד"ה אבל עיקר מימרא דלא איתותיב דלא תהוי הלכתא. עי"ל דאי מותבי' מההיא דחטאת דר' יוחנן דילמא ה"א דההיא בר בר חנה היא דאמר בתר אבוהי ורבא דאמר כרב דימי דאמ' בתר אימיה שדינן ליה והוה מצטרכינן למימר דאפי' לרב דימי שאני הכא דכתיב אשר וכיון דהוה מצריכינן להאי דיוקא ניחא לן למפרך מיניה והא דאמר דהלכתא כר' יוחנן דלא אמרי' עובר ירך אמו לא תיקשי לן הא דאמרינן ולד הנוגחת ונרבעת אסור וההיא דאמרינן פרה שהזקינה גוב' מבשרה. והא דאמרי' בערכי' האשה שיוצאה ליהרג אין ממתין לה עד שתלד כבר תירץ אותם ר"ת ז"ל יפה כדאיתא בתוספו' וכתבנוהו באלו טרפות בס"ד:

התם משום דר' יצחק פי' דלאו משום דעובר ירך אמו אלא משום דטבילת אמו עולה לו ולא הויא חציצה דא"ר יצחק רובו שאין מקפיד עליו בהויתו אינו חוצץ והכא ודאי אין הולד מקפי' על מעי אמו אדרב' ניחא ליה בגויה כל זמן שלא הגיע זמנו לצאת לאויר העולם ואע"ג דרבנן גזרו ברובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד הכא דמילתא דלא שכיח' אוקמו' אדינא דאוריתא ואגב אורחי' שמעי' מהכא דההיא דר' יצחק איתא אפילו ברוב כל הגוף ולא ברוב כל שערו בלבד כדפרש"י ז"ל בפ"ק דערובין ודיינו דלא אמרי' הכא שערו אלא דנקטי' המ' רובו אבל כולו חוצץ וכפר"י שם:

זה שכתבנו איסור במצרי ואדומי עד דור שלישי לא מן הבנים שהיתה הורתן בקדושה אתה מתחיל למנות אלא אותם שנתגיירו עצמם אתה מונה דור ראשון וכל שנולד להם פסול מתורת דור שני ודור שלישי הבא אחריו כשר והוא שאמרו להם מהם מנה ואפילו מצרית מעוברת שנתגיירה אין אומרין שהעובר גם כן ראשון אלא מצרי שני הוא דבלידה תלא רחמנא ומכל מקום דרשו בו גם כן להם הלך אחר פיסולן כלומר שאם גר עמוני נשא גיורת מצרית והוליד ממנה אם זכר הוא דינו כעמוני ליפסל זכריו לעולם ואם נקבה היא הרי היא מצרית ליפסל היא מדין מצרית שניה ואם מצרי ראשון נשא בת ישראל הולד מצרי שני ואע"פ שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר התם משום דלא תפסי בה קדושין ואין זרעו מבת ישראל מתיחס אחריו ומצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שניה דנין אותו אחר החמור והוה ליה מצרי שני ויש פוסקים דבתר אימיה שדינן ליה ומשום דהכתוב תלאו בלידה ומצרי ראשון מיהא במצרית שניה הולד שלישי וכן כתבוה גאוני ספרד ואין הדברים נראין ואף בממזר הולכין אחר פיסולו ר"ל שלא סוף דבר בממזר שנשא בת ישראל שהולד ממזר אלא אף ישראל שנשא ממזרת כן ובשפחה ונכרית מיהא ולדה כמוה וממזר שבא על השפחה הולד עבד וכשנשתחרר טהר כמו שביארנו במסכת קדושין ס"ט א':

המפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחת מהן תהא האחרת מזומנת לו הרי זה מתכפר באי זו שירצה והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה ואין דנין אותה כחטאת שנתכפרו בעליה באחרת שהולכת למיתה ר"ל שמכניסין אותה לבית ונועלין בפניה עד שתמות שלא נאמר נתכפרו באחרת אלא כשהפריש חטאת אחת ואבדה והקריב אחרת תחתיה:

חטאת יחיד אינה באה אלא נקבה ואם הפריש חטאת מעוברת הרי היא וולדה נידונין כשני חטאות שנפרשו לאחריות ומתכפר באי זה מהם שירצה אם בה אם בולדה והשנית תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה ואין דנין אותה בולד חטאת שהולכת למיתה שאין ולד חטאת אלא כשנתעברה אחר שהוקדשה:

מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה ולא מפני שנחשוב את העובר כנטבל בפני עצמו ולא תהא חציצת כריסה של אמו מונעתו ומפני שדבר תורה אין חציצה אף ברובו אלא במקפיד ואין כאן קפידא ואע"פ שחכמים גזרו ברוב שאינו מקפיד ובמיעוט המקפיד בזו העמידוה על דין תורה שהרי בזו חציצה בכלו הוא וחציצה בכלו ודאי מעכבת אע"פ שאין בה קפידא אלא טעם הדבר מפני שטבילת האם עלתה לו כשאר האיברים הנסתרים בה ואף כשתאמר משום חציצה לא תיקשי לך חציצת כלו דשאני עובר דהיינו רביתיה ואינה קרויה חציצה:

ומה שאמרו כאן באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפגום הלכה היא וכבר ביארנו ענינה בשלישי של קדושין בסוגית משנת י"ד:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד עבירה. וא"ת ולימא מצרי ראשון שנשא מצרית ראשונה יוכיח שאין בהם צד עבירה שהרי לא ביאתם ולא יצירתם היו בעבירה ואפ"ה בתה פסולה אף לקהל אף אני אביא גר עמוני שתפסל בתו לכל הפחות לכהונה דהכי נמי אמרינן בפרק עשרה יוחסין. וי"ל דלא חשבינן ליה הכא צד השוה משום שאינן שוין דחלל פסולה בתו לכהונה ולא לקהל ובמצרי פסולה בתו אף לקהל. ונראה לר"ס דר' יוחנן סבר כרשב"ג דאמר לעיל דגר עמוני אין פוסל אשה בביאתו וא"כ איכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן פוסלין אשה בביאתם תאמר בגר עמוני. וא"ת ומנא ליה לתלמודא הך טעמא וי"ל דמדמכשיר ר' יוחנן בת גר עמוני ולא קפסיל לה מהך דינא א"כ צריך לנו לומר דסבר כרשב"ג דלעיל דאי לאו הכי הוה פסיל לה ר' יוחנן מדינא דחלל ומצרי והא דקאמר הכא ואי כר' יוסי ר"ל אי סבר כר' יוסי דבת גר וגיורת כשרה פשיטא דבת עמוני כשרה דמהיכא נוכל לפוסלה אי מכ"ג באלמנה וכו' אבל כרבי יוסי ממש לא סבר דהא ר' יוסי פליג לעיל אדרשב"ג ור' יוחנן ס"ל כרשב"ג כדפרישית. פוק תני לברא. וא"ת היכי מצי פסיל ריש לקיש בת גר עמוני ובת מצרי שני הא לעיל משמע דליכא מאן דפסיל בסוף פ' אלמנה דקאמר מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי וכו' לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול. ולבתר כן נמי קאמר לאפוקי גר עמוני דאין כל זרעו פסול שהבנות כשרות. וא"ל דלעיל מיירי במצרי ומצרית עמוני ועמונית אבל בת עמוני וישראלית כי הכא איכא למימר דפסולה [דאי] אפשר לומר כן שהרי לעיל קאמר יליף מכ"ג באלמנה והיינו דאינסיב באינן מינן כמו כן מיירי במצרי ועמוני דאינסיב בלא מינייהו וי"ל דסוגיא דלעיל אתיא כר' יוחנן דמכשיר הכא דהיינו רבי יוחנן דאמר לעיל מצרי ואדומי איכא בינייהו. אבל ריש לקיש מצי סבר דפליגי בהא. והא דקאמר ר' יוסי לעיל כל שזרעו פסול (אינו) פוסל וממעט מצרי [שני ר"י] אליבא דנפשיה קאמר אבל ת"ק סבר דבת גר מצרי שני ובת גר עמוני פסולות לכהונה וריש לקיש יסבור כמותן:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת א"נ הוה מצי למיפרך אפילו לית בהו כרת מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד לאו וא"ת לר' יוחנן דאמר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר א"כ מצינו ממזר שאין בו צד כרת. וי"ל דמ"מ ממזר דקרא בחייבי כריתות איירי. א"נ נראה לומר דמ"מ איכא למיפרך מה מה לעריות שיש בהן לאו תאמר במצרי שאין בו רק עשה:

א) אכן תימה אמאי אין לאו בחללה בבעולה לכ"ג דהא כתיב כי אם בתולה מעמיו דמשמע ולא בעולה וסמיך ולא יחלל. וצ"ל דקאי אחייבי לאוין דכתיבי בקרא אלמנה וגרושה וגו':

וא"ר נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה:

תוס' בד"ה מצרי שני במאי יטהר כו' וי"ל דר' יוחנן דהכא סבר כאידך דר"י כו' דבתר דידה שדינן כו' עכ"ל יש לתמוה על דבריהם דהא השתא קיימינן אי לאו דתלאן הכתוב בלידה וא"כ לא שדינן בתר דידה (א) דהא ר' יוחנן סבירא ליה עובר לאו ירך אמו הוא בההיא דהפריש חטאת מעוברת אלא משום דתלאן בלידה קאמרינן בתר דידה שדינן והשתא דלא תלאן הכתוב בלידה לא אמרינן נמי דבתר דידה שדינן ויש ליישב דה"ק ר' יוחנן דאי לאו דא"ר יהודה דהכתוב תלאן בלידה היינו דלא הוה דרשינן מיניה הך מלתא לאסור הנקבות ומיהו להך מלתא דבתר אימיה שדינן ליה הוה דרשינן ליה וכגון אם נשא נתינה וק"ל:

בפרש"י בד"ה להם הלך אחר פסולן כו' כגון מצרי שנשא ישראלית כו' עכ"ל אבל במצרי שנשא מצרית אין אנו הולכין אחר הפסול לרבה בר בר חנה ולרב דימי לקמן וכן פרש"י בפרק האומר להם הלך אחר פסולן היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית כו' אבל לענין מצרית לא מגמר האי להם מידי דהא בתרוייהו להם קרינא כו' עכ"ל:

תד"ה מצרי שני כו' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא כו' עכ"ל לענין דממזר מותר בשתוקי קאמר התם הכי ומשמע להו דקהל ה' דגבי מצרי נמי יש לדרוש כן בקהל ודאי לא יבא המצרי אבל בקהל ספק יבא מיהו התם דרשי ה' קהלי וקהל ה' דגבי מצרי אתי לדרשה אחריתי:

ד"ה רובו ומקפיד כו' כיון דהלמ"מ נאמרו לו כו' עכ"ל מה שי"ל בזה עיין בחדושנו דפ"ק דעירובין:

בתוס' ד"ה ואיידי דאמר רבי יהושע חולץ וא"ת וכו' א"כ מאי קאמר ואין לי לפרש וכו'. יש להקשות מה שייך קושיא זו לכאן ומה תלי במאי שפירש רש"י דלר' יהושע ס"ל דקהל גרים איקרי קהל וקושיא זו אינה שייכא כי אם על פשוטה של המשנה מאי קאמר ר' יהושע ואין לי לפרש הא איכא למשמע מדאתנייה חולץ וחולצין וכו' ולא מייבם ומייבמין ש"מ דבסריס אדם איירי וכו' ונ"ל דכוונת התוס' בזה שבאו עתה לסתור פי' רש"י ור"ל כיון שהקשה רש"י קושיא זו ותירץ שר' יהושע ס"ל דקהל גרים אקרי קהל ולכך נקט חולץ וכו' א"כ ס"ל לרש"י הא דאתניי' לרבי יהושע חולץ ידע רבי יהושע דאתני' הכי משום דיבום אסור א"כ יקשה על פשוטה של המשנה מפני מה אמר ואיני יודע לפרש הא איכא למשמע וכו' ולכך כתבו התוס' דאינו כן כפירוש רש"י ואין כאן מקום לקושייתו כלל דהא דנקט דבי יהושע חולץ וחולצין לא משום דיבום אסור אלא אגב דבעי למימר לא חולץ ולא חולצין נקט הכי ולפי זה לא אצטריך לפירושו של רש"י וק"ל:

רש"י בד"ה כחייבי כריתות כו' סריס מיבם את כו'. נ"ב לא נ"ל כלל דפשיטא דאסור לכ"ע דהא חייבי לאוין לאו בני יבומי נינהו ועוד עדיין לא ידעינן דאיירי מתני' אפילו לענין יבומי אלא עד לקמן דאוקי בגיורת אלא נראה לגרוס חולץ וק"ל. בד"ה ונתנו גט כו' לה גט הס"ד:

תוס' בד"ה ואיידי כו' אפילו לייבם נמי שרי. נ"ב פי' מאחר שחולץ דהא סריס חמה לכ"ע כשר לבא בקהל בשלמא אם אינו חולץ לא קשה מידי אע"ג שמותר לבא בקהל מ"מ אינו חולץ ואינו מייבם דשמו מחוי ודו"ק:

בא"ד אגב דבעי למימר לא חולץ כו' כצ"ל:

גמ' מצרי שני במאי יטהר. עי' קדושין סז ע"א תוד"ה בנה שלישי:

שם דאמר קרא האשה וילדיה. לעיל כב ע"ב:

שם בנה אין צריך טבילה. עי' לעיל מז ע"ב תד"ה מטבילין אותו:

תד"ה מצרי וכו' וא"ת וישא נתינה וכו'. עי' טורי אבן מגילה יד ע"ב ד"ה דאגיירה:

בגמרא מצרי שני במה יטהר: כבר הקשתי לעיל (ט"ו.) לדעת הרמב"ם דאין חייב רק ע"י קידושין מאי קושיא הא משכחת בבא עליה שלא ע"י קדושין, אכן י"ל ע"פ מה שנראה מדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אישות) דהבא על הפנוי' לוקה מלא תהי' קדשה וא"כ יש גם בזה איסור ודאי להיתירא לא כתיב ואפילו לפמש"כ הכס"מ (בפ"ג מהל' נערה בתולה) גם להרמב"ם אינו לוקה רק במופקרת וא"כ אכתי משכחת באינה מופקרת ז"א דאכתי איכא איסור ע' לבא על הפנו' כמש"כ הלחם משנה (פ"א מהל' אישות) וא"ל דאכתי משכחת בקדושי טעות או בממאנת דבזה אמרינן לעיל (דף נ"ט) דלא מקרי זונה אפילו לר"א מכ"מ הוי דאי לאיסורא בשוגג עכ"פ וזה ג"כ מקרי דאי לאיסורא דאל"כ בלא"ה לא מקשה מידי במה יטהר לוקמי בבא עליה בשוגג: ועוד י"ל דבלא"ה ע"כ יש סוגית הש"ס נגד שיטת הרמב"ם שהרי בכתובות (ל') מוקי קרא לחייבי לאווין וע' שיש להן קנס והרי זה בלא קידושין ואעפ"כ קרא להן חייבי לאווין וע' וע"כ צ"ל כמו שתירץ הרמב"ם בעצמו לחכמי לוניל שהקשו לו ממה דפריך אי לר' יצחק קשיא ממזרת דהוא סמך אסוגיא דקדושין וא"כ גם מכאן לא קשה: אכן אכתי ק"ל לפי מה דמבואר לעיל (כ':) דמדאורייתא חייבי לאווין רמיא ליבום רק מדרבנן אסורים גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש א"כ שפיר משכחת דמצרי שני יטהר כגון שאחיו קדש בת ישראל ולא בא עליה דבזה ליכא איסור ומת ונפלה לפניו ליבום ויבמה כדין דע' דוחה ל"ת ונתעברה מביאת יבום ועי"ז נולד מצרי שלישי בהיתר גמור וא"ל דז"א דהא מצרי ג"כ ע' הוא ואין ע' דוחה ע' דהא כבר כתבתי לעיל (דף כ') דעת הרשב"א הביאו הש"מ בכתובות (מ'.) דלאו הבא מכלל ע' נחשב כלאו ונדחה מפני ע' ויישבתי בזה הרמב"ם שכתב דחייבי ע' מדאורייתא רמיא ליבום וא"כ קשה, אע"כ מוכח לכאורה כמו שכתבתי לעיל (שם ובדף ע"ז.) דאי אפשר לחייבי לאווין להתעבר מביאת יבום בהיתר דלא הותר אלא העראה ובהעראה א"א להתעבר, אכן כבר כתבתי שם דדעת הרמב"ם אינו כן, גם לדעת הרמב"ן והרשב"א שהזכרתי לעיל דגם גמר ביאה הותר קשה, ואולי י"ל דגם זה לא שכיח וכמו שתרצו התוספ' אשתוקית:

שם במה יטהר: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה הא משכחת שנשא ממזרת אחר י' דורות לריש לקיש דס"ל לקמן דממזרת אחר י' דורות מותרת, ולפענ"ד י"ל כיון דלפי מה דמוכח לקמן תלי זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרה דר"ל דהתיר ס"ל דון מינה ומינה ולפ"מ דמוכח בשבועות (ל"א:) ס"ל חכמים דר"מ דון מינה ואוקי באתרה ובפסחים (דף י"א) וכן בסנהדרין (בפרק נגמר הדין) מוכח דחכמים סתם דר"מ בכ"מ הם רבי יהודה וא"כ ר' יהודה ע"כ לא ס"ל כר"ל וכיון דהכא לרבי יהודה קיימינן לכן פריך שפיר מ"ש במה יטהר ועיין מה שכתבתי לעיל (דף י'):

שם הרי ממזר דאי וכתבי': א"ל להך ס"ד דהוי סובר דר"י ס"ל דאפילו דאי לאסורא לא כתיב היאך הבין דבריו ל"ל להקשות מצרי שני במה יטהר לדור שלישי ולא פריך בקיצור דור שני היאך משכחת לה דע"כ נולד ממצרי ראשון באיסור די"ל דמצרי שני משכחת שפיר בהיתר ע"פ מה דאמרינן לקמן דמעוברת שנתגיירה בנה שני הוי וא"כ משכחת בכה"ג אבל אדור שלישי פריך שפיר, אכן אכתי ק"ל להך ס"ד לפרוך לר"י עמוני ומואבי דור י' היאך משכחת אם דאי לאסורא נמי לא כתיב, והנה ראיתי להרשב"א שהקשה כעין קושיא זו ותירץ שישא מצרית או ממזרת, אכן דבריו תמוהין בעיני דאי קושיתו על המקשן כקושיתנו דלמה לא פריך כן לר' יוחנן הא לפ"ז הקושיא היא דלעולם נימא מצרית מותרת ואי משום דמ"ש במה יטהר נימא ע"י דאי ואי דאי לא כתיב א"כ דור עשירי בעמון ומואב היאך משכחת לפ"ז מה מתרץ ע"ז דישא מצרית הא להך ס"ד מצרית מותרת לקהל וא"כ אסורה לעמוני ואי קושיתו לפי האמת הא בזה שפיר משכחת שנשא עמונית באיסור דאי לאסורא כתיב קרא, וגם אמה שתירץ שישא ממזרת ק"ל דא"כ היאך אסור לי' קרא מטעם עמוני הא אסור מטעם ממזר דהא ר' יוחנן דהכא ע"כ ס"ל דבתר דידה אזלינן דאל"כ לק"מ דישא נתינה כמו שכתבו התוספ' אי נמי משום דהלך אחר הפסול כמש"כ התוספ' הרא"ש הכא והתוספ' בקדושין (ס"ז.) ע"ש, וי"ל דלעולם לפי האמת קפריך ואעפ"כ ליכא למימר דאיירי שנשא באיסור דהא אליבי' דרבי יהודה קיימינן ורבי יהודה ס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין כמש"כ התוספ' לעיל (דף מ"ט) וא"כ ל"ל דאסר קרא עד עולם מטעם עמוני דהא בלא"ה אסורים כל זרעו מטעם ממזר גם אי רק עמוני ראשון אסור אבל אמצרי לא שייך זה דבמצרי ליכא אלא ע' ולכן לפי האמת תירץ שפיר דישא מצרית ומה שתירץ דישא ממזרת אפשר דספק ממזרת קאמר דהיינו שתוקית שבנה כשר ולא פסול רק מטעם עמון, ובזה גם קושיתנו על המקשן א"ש די"ל ג"כ הכי דמשכחת דנשא שתוקית וא"ל הא שתוקית דאתי ע"י ממזרות חשיב דאי דאל"כ גם ממצרי לא פריך מידי כמש"כ התוספ' די"ל דא"כ גם מעמוני לא יכול לפרוך רק ע"י דממזר חשיב דאי ולכן פריך בקיצור מממזר, ועוד י"ל דאפילו לפי המקשן שייך תי' הרשב"א דישא מצרית והכי קאמר דלעולם דייק שפיר דמצרית אסורה דאל"כ מ"ש במה יטהר דאי לא כתיב דהשתא ל"ק מעמוני כיון דמצרית אסורה ישא מצרית, וא"כ י"ל דדברי הרשב"א הם ג"כ אס"ד דמקשן:

שם דאי לא כתיב קרא: הרשב"א הקשה דהא אכתי משכחת במצרי שני שנשא שפחה ובנה נשתחרר ותירץ דא"כ אינו מצרי שלישי אלא עבד משוחרר, אבל אכתי ק' דבירושלמי מבעי' לי' אי מונין דורות בעבדים כגון עבד גר עמוני שנשא שפחה מצרית ודור שלישי נשתחרר אי מונין דורות א"כ נקבות ממנ"פ מותרות אי אזלינן בתר אב עמונית היא ואי בתר אם מצרית שלישית היא אבל אי לא מונין דורות א"כ מצרית ראשונה היא ולא אפשטא האיבעיא, ולכאורה הא מר' יוחנן דהכא נפשטה דלא מונין דורות דאי מונין אכתי קושיות הרשב"א במקומה עומדת דמשכחת דור שלישי בלא דאי כגון גר מצרי שני שנשא שפחה מצרית בת שפחה מצרית וילדה בן ואח"כ נשתחרר דגם אי בתר אמו שדינן מכ"מ מצרי היא וכמו בהך דירושלמי אע"כ דלא מונין דורות וא"כ כשנשתחרר הוי לענין מצרי דור ראשון, וי"ל דהן אבעיא דירושלמי הוא אליבי' דאמת דמצרית אסורה וא"כ אזלינן גם בתר דידה כדאמרינן לקמן (ע"ב) נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם אבל להך דר' יוחנן דאם משכחת בלא דאי אז אמרינן דמצרית מותרת וכיון דכן לא הוי רק שפחה דעלמא אבל פסול מצרי לא הוי בבנה וכשנשתחרר לא הוי רק עבד משוחרר בעלמא ולכן לא משכחת בכה"ג, אכן ק"ל אקושית הרשב"א דכתב דמשכחת בשחררו דהא אכתי דאי לאיסורא הוא דהמשחרר עבדו עובר בע' וא"ל דמשכחת במשחררו לדבר מצוה כמו ר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה דז"א דהא אכתי דבר מצוה דאורייתא לא משכחת דתפלה בעשרה הוא רק מדרבנן ולכאורה מזה ראי' למה שכתבתי לעיל (מ"ז) דביוצא בגרעון כסף ליכא אסור לשחררו, א"נ לפי מה שכתב הרשב"א בגטין (רף ל"ח) בשם הרמב"ן דכיון דהטעם משום לא תחנם כשמשחרר לצורך עצמו ליכא לא תחנם או לפי מה שכתבתי לעיל (שם) דתלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אי לעולם בהם תעבודו רשות או מצו' א"כ י"ל דר' יהודה ס"ל דרשות ולכן יכול לשחרר בהיתר:

שם הרי מחזיר גרושתו: ק"ק הרי לר' יהודה קיימינן והוא ע"כ לא ס"ל דהוא דרשינן לאין בני' תועבין כיון דס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין וכמו שכתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) וי"ל דמסתמא בהך סברא אי להתירה לא כתיב קרא לא פליג ר"י ועוד כבר כתב התוספ' הרא"ש שם דגם לר"ע דרשינן היא למעט ולד סוטה שנטמאה ע"ש:

שם הייתי אומר לאותן העומדים על הר סיני: ק"ק דא"כ להם ל"ל לדדרשינן מיני' מהם מנה והא להך ס"ד ליכא חילוק בדורות דמצרי כלל רק בדורות דישראל ואדורות דישראל לא שייך למידרש להם בכה"ג ועוד קשה דבהך ס"ד אשר יולדו מאי הוי דרשינן בי' דלא שייך לא דרשת ר"ש דהיא ובנה לאו חד במעוברת שנתגיירה ולא דרשת ר' יהודה דהכתוב תלאן באם היולדת כיון דליכא חילוק בין מצרי ראשון לחצרי שני וא"כ מכח להם ומאשר יולדו ג"כ הוי ידעינן דדורות אמצרי קאי ואכתי בנים ל"ל, ולולא פי' רש"י לענ"ד אולי הי' אפשר לפרש לאותן העומדים על סיני קאי על גרי מצרי ואדומי דהיינו דה"א דדוקא הב' דורות ראשונות מזמן ההוא אסורים אבל אח"כ מותרים לעולם ולכן כתיב בנים ג"כ ומיתורא דרשינן גם דורות הבאים ולפ"ז יתישבו גם קושיתנו דשפיר שייך לדרוש להם ואשר יולדו:

שם אבל הכא אימא לא צריכא: ק"ק דאכתי להם דגבי עמוני ומואבי ל"ל דאין שייך למידרש להם דגבי עמוני הלך אחר פסולן כיון דנקבות מותרות א"כ לא משכחת אלא בעמוני שנשא ישראלית וזה בלא קרא דלהם ידעינן דפסול מלמשפחותם לבית אבותם דילפינן מיני' דמתייחס אחר אביו דא"ל דצריך קרא לעמוני שנשא מצרית וילדה בת דמתייחס אחרי' דה"א דדוקא בנשאה לישראל הלך אחר פסולן וכמש"כ התוספ' בקידושין (ס"ז.) בשם הר"ם דז"א שהרי אדרבא להם משמע שהולך אחר עמוני וכן קשה גם לר"ש דס"ל דמצרית מותרת דלמה לי להם דגבי מצרי, ובשלמא האי לא קשיא דל"צ קרא גבי עמוני דנוכל למילף ממצרי או מממזר דלא שייך למיפרך שכן בא מטפה פסולה או שכן אסור לבא בקהל לעולם דהא שניהם גם בעמוני הם דאפשר לומר דמהנך ליכא למילף דמה להנך שכן נקבותיהם אסורות תאמר בעמוני שכן מותרות ולכן צריך קרא גם בעמוני וכן לא קשה לר"ש דס"ל דמצרית מותרת דאכתי נילף עמוני ממצרי ולהם דגבי עמוני ל"ל די"ל כיון דטעמא דר"ש דמצרית מותרת הוא משום דיליף מק"ו מעמונית כדאמר במתניתן דמה שאמר הלכה אני אומר לאו היינו הל"מ כמו שכתבו התוספ' לעיל רק שכן קבל מרבותיו והם ע"כ ע"י ק"ו זה ילפו וכיון שכן שפיר צריך להם דגבי עמוני דאי לאו הכי ה"א דמצרית אסורה דליכא למילף מעמוני דמה לעמוני שכן לא הלך אחר פסולן כיון דליכא קרא להכי תאמר במצרי שכן כתיב להם דהלך אחר פסולן דהשתא לא שייך להשיב דגם בעמוני ילפינן ממצרי דכיון דהשתא אמרינן דמצרית אסורא איכא למיפרך מה למצרית שכן נקבותיהם אסורות ולכן שפיר צריך להם בעמוני גם לר"ש דלא שייך למילף ממצרי אבל אכתי קושיתנו הראשונה לא מתורצת בזה כיון דבעמוני ליכא פסול בנקבה ושהולך אחר הזכר לזה לא צריך להם דידעינן מלבית אבותם וכן לר"ש גם במצרי לא צריך וצ"ע:

שם האשה וילדי' תהי' לאדוני': ק"ק דלפי המבואר בקדושין (דף ס"ט) ע"כ אין זה טעם דר' טרפון כדאמר ר"א התם דאתי לו ואפקי' אלא טעמו דעובר במעי שפחה כמו במעי בהמה דמי וא"כ איך מתרץ הכא מקרא דהאשה וילדי', וי"ל דהכא לא נחית לכך ונקיט כס"ד דשם ומכ"מ גם לפי האמת א"ש דהכי קאמרינן כיון דגלי קרא האשה וילדי' תהי' לאדוני' אין סברא לומר דאתי לו ואפקא כיון דהוי כולד בהמה:

שם מתיב רבא אמר רבי יהודה מנימין גר מצרי: ק"ק לפי מה שכתבנו לעיל דלפי' שני דר"ש גם רבה בב"ת מודה דבתר דידה אזלינן לר' יהודה רק דס"ל עובר ירך אמו הוא או לפי תירוץ המהרש"א דלא ס"ל כראב"י א"כ מאי פריך הכא מר"י לרבה בב"ח הא לר"י גם הוא מודה, ולכן נ"ל דרבה בב"ח ורב דימי אליבי' דר' יוחנן פליגי' בב' לשונות של רש"י דרבה בב"ח ס"ל כלישנא קמא ור"ד כלישנא בתרא, ולכן א"ש ג"כ דלא תקשי' אפכא לפי' ראשון של רש"י מנ"ל לרב דימי ליליף מאשר יולדו דבתר דידה אזלינן הא צריך לדרשת ר' יהודה דנקבות אסורות ובשלמא לשיטת המהרש"א י"ל דלא ס"ל כר"י דלא ס"ל כראב"י אבל לפי תירוצנו קשה, ולפ"ז א"ש דרב דימי ס"ל כפי' שני:

שם אפילו ראשונה נמי: ק"ק דאדרבא לידוק אפכא דאי בתר דידה שדינן למה נשא הוא מצרית ראשונה ה"ל לישא מצרית שניי' כדי שיהא בנו ראוי לבא בקהל, ולכאורה הי' אפשר לומר דאף אי אמרין בתר דידה שדינן היינו דוקא לחומרא היכי שהיא ראשונה והוא שני אבל לא לקולא אלא שכבר הבאתי לעיל שיש בזה פלוגתא בין הראשונים הביאה הרב המגיד (הל' א"ב פ' י"ב ה' כ') דלהרמב"ם באמת הדין כן דרק לחומרא אזלינן בתר דידה אבל הרמב"ן סובר דאפילו לקולא אזלינן בתר האם לרב דימי ע"ש וא"כ לכאורה קשה לשיטתו ה"ל לפרוך לרב דימי אפכא ממה דקאמר נשאתי מצרית ראשונה למה לא נשא שניי' שיהי' בן בנו מותר, שוב א"ע ראיתי בשער המלך (שם) שכבר עמד על זה בשו"ת מהרש"ך ותירץ דהכי קאמר נשאתי מצרית ראשונה וטעיתי שהי' לי לישא מצרית שניי' שיהי' בני מותר אכן עתה עכ"פ אשיא לבני שניי' שיהי' בן בני מותר:

שם תני ראשונה: בריטב"א הקשה דא"כ מה לשון כדי שיהא בן בני וכו' דהא לעולם מותר ותי' בדוחק ולענ"ד הכי קאמר דודאי בין אני בין בני היינו יכולים לישא ממזרת ונתינה אבל לא נשאנו רק מצרית כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל אבל גיורת לא היו יכולים לישא דס"ל דקהל גרים אקרי קהל:

שם אישתק א"ל דלמא שאני התם: ק"ק כיון דרב דימי ידע טעמא דר"י כדאמר חזינא לרישך ביני עמודי למה הי' לו לשתוק ועוד דקאמר לאביי דמפי השמועה שמע ולא מדעתו וא"כ י"ל באמת מאי ס"ד דאביי להקשות ולומר דלמא שאני התם, ונ"ל דהנה התוספ' הקשו דהתם ר"י ס"ל עובר ירך אמו הוא ומה שתירצו דאליבי' דרבי קאמר ק"ל דא"כ איך אסיק בתמורה (דף כ"ה) לר' יוחנן בתיובתא מהך ברייתא דהרי את שפחה דלמא רבי היא ובתמורה הקשו התוספ' ג"כ סתירה בדברי ר"י דהתם ס"ל דאין אדם מתכפר בשבח הקדש ובכריתות ס"ל דאדם מתכפר בשבח הקדש, ונ"ל דודאי לכתחלה הי' סבר ר"י דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו ואין אדם מתכפר בשבח הקדש אבל לבתר דהקשה מברייתא דהרי את שפחה דמני' מוכח דעובר ירך אמו אז חזר בו מטעמו דאם שיירו משוייר אבל מכ"מ קאים בדיני' דהמפריש ב' חטאות לאחריות מטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן בגטין ס"ל דעובר ירך אמו הוא ולר' אלעזר גופא אליבי' דר"י מוכח שם כן ע"ש וכיון דר' אלעזר ידע דס"ל לר"י דעובר ירך אמו ואעפ"כ עמד בשמועתו דהמפריש ב' חטאות ע"כ דידע ג"כ דס"ל לר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן תמה ר"י עליו כאשר הקשה לו כן, והנה אביי באמת הי' ידע דקאמר ר"י הטעם דאשר יולדו רק שהי' מסופק אי אמר ר"י כן קודם חזרה אי אחר חזרה דלאחר חזרה לכאורה ל"צ הטעם דאשר יולדו דבלא"ה ידעינן דאזלינן בתר דידה משום עובר ירך אמו אכן י"ל דגם לאחר חזרה צריך הטעם משום מצרי ראשון שנשא מצרית שניי' דאזלינן בתר דידי' וכמש"כ הרב המגיד לדעת הרמב"ם וכנ"ל, ועוד היה מסופק אי הך מימרא דגטין אמר ברישא או הך דתמורה וכיון דרב דימי לא נקט רק הך דמצרי שני שנשא ראשונה ולא ג"כ הך דמצרי ראשון שנשא שניי' לכאורה הי' נראה שטעמו משום דעובר ירך אמו הוא ולא מכח אשר יולדו ולכן הקשה אביי מהך מימרא דתמורה לשמוע אם ישיב לו דחזר בו ר' יוחנן מההיא ע"י הך מימרא דגטין וממילא ידע דהך טעם דאשר יולדו דקאמר הי' קודם חזרה ואשתק רב דימי משום דידע דאביי ידע טעמו דר' יוחנן ולא בא רק לקנטר ומדשתק רב דימי סבר אביי דלא ידע להשיב ויהי' סובר דבאמת ליתא להך דרבי יוחנן דהכא וקאמר דלמא לעולם שמעתתך שפיר ועיקר טעמו של ר"י לא כדמשמע מדבריך מכח עובר י"א הוא אלא משום דאשר יולדו ור"י לפי האמת קאמר כן ע"ז אמר רב דימי חזינא לרישך ביני עמודי ולכן לא השבתיך והראי' לדברי הוא פסק הרמב"ם שפסק כר' יוחנן בהאי דחטאת מעוברת אע"פ שפסק עובר ירך אמו הוא וכבר כתב טעמו הלח"מ (בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין) משום דפסק כמסקנא דר' יוחנן בכריתות דאדם מתכפר בשבח הקדש וא"כ יש ראי' לשיטה זו של הרמב"ם מפי' סוגיא דכאן:

שם אלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת: הקשו הרמב"ן והרשב"א למה לא הקשה בקיצור מרבא אהא דרבי יוחנן דהפריש חטאת מעוברת, ולענ"ד י"ל דמהא ליכא למיפרך די"ל דרבא לשיטתו אזיל דמפרש התם בתמורה טעמא דרבי יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואף שהשיב לו התם רב המנונא דע"כ אין זה טעם דר' יוחנן מדלא השיב כן לר' אלעזר הא מכ"מ יש ג"כ ראי' אפכא שהשיב ר"י לר"א דאדם מתכפר בשבח הקדש וע"כ דחזר בו כמבואר כדברינו הנ"ל וא"כ י"ל דרבא ס"ל כמסקנא דר' יוחנן אבל מהא דהכא פריך שפיר והקשו התוספ' מאי פריך לרבא הא הוא בפי' ס"ל עובר י"א הוא ובתוספ' הרא"ש תי' דמכח זה אין ראי' ע"ש אכן כבר כתבו התוספ' בב"ק (דף מ"ו) דמסוגיא דשם ודאי ראי' מדצריך לשלם מולד ותם אינו משלם אלא מגופו ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה מצרי שני. הא בקהל ספק יבא: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא זה ילפינן בקדושין מקהל יתירא דכתיב גבי ממזר וא"כ אכתי במצרי מנ"ל, ולפענ"ד י"ל כמש"כ התוספ' בקדושין שם דילפינן מקהל ספק ממזר ספק כן י"ל דילפינן מצרי ועמוני מקהל ספק דגבי ממזר דהא כולהו אתקשו להדדי ע"י הקישא דסמוכין וכן מוכח בירושלמי דקדושין (כ"ח.) דקאמר שם דמודה ראב"י בספק כותים וספק חללים משמע דוקא הני דלא אתקשו לממזר אבל מה דאתקש לממזר שוה לו ועיין שם בקרבן עדה, ומסוגיא דקדושין גופא מוכח כן דאל"כ מנ"ל לדרוש הקולא דבקהל ספק יבא גבי ממזר דחמיר מכולהו דאסור עד עולם בין זכרים בין נקבות דלמא הך קהל דממזר מוקמינן לכהנים לויים וישראלים ומקהל דגבי מצרי או עמוני דרשינן הקולא אע"כ דלא שנא ובאמת דרשינן אכולהו:

בא"ד. וא"ת הא כתיב קרא דאי לר"י: ביישוב זה י"ל דודאי כמו דכתיב קרא לאסורא כמו כן כתיב קרא אם נוגע הדבר לבטול מצוה והשתא י"ל דשפיר צריך מעמיו לר"י דאי לא הוי כתיב ה"א דילפינן מחלל ואלמנה לכה"ג לעשות הולד חללה כדאמרינן לעיל וא"כ אי הוי נפלה ליבום ה"א דאינה מתייבמת דלא שייך ע' דוחה ל"ת דחללה ע' ול"ת הוא כמש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) והוי בזה בטול מצות יבום ואף דאפשר בחליצה הא אמרינן לעיל (כ':) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא ולכן שפיר צריך קרא דמעמיו להתירה לכהן לענין שצריכה להתייבם אבל במצרי קאמר שפיר דאי להתירא לא כתיב דא"ל דהתיר הכתוב דור שלישי אם נפלה לפניו ליבום דגם אי אסור גם דור ג' במצרי ג"כ מתייבם שפיר לפמש"כ לעיל דאיסור מצרי שאינו רק לאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' דיבום וכן מהיתר ולד דמחזיר גרושתו פריך שפיר דליכא למימר ג"כ דהתיר קרא משום יבום דלפי מה שכתבו התוספ' לעיל (ט"ו.) לא אצטריך קרא רק משום דה"א דהולד נאסר משום דטומאה כתיב בה כעריות באמה והנה ולד ערוה היא ממזרת וממזרת מדאורייתא רמיא ליבום מטעם ע' דוחה ל"ת וא"כ גם אי לא הוי כתיב היתר לולד מכ"מ הוי ידעינן דמתייבמת שפיר לר' יהושע ולכן פריך שפיר:

בד"ה הוי אמינא. וי"ל דקס"ד: לפ"ז קאי לר"ש ולכאורה קשה לר' יהודה מנ"ל דלא אמרינן היא ובנה חד, ולענ"ד י"ל דלעולם גם ר' יהודה דרש להכי דלאסור נקבות לא צריך דמוכח כן דאל"כ מצרי שני במה יטהר ומה דיליף לעיל כן מאשר יולדו י"ל ולדבריו דר"ש קאמר לדידי דאית לי קהל גרים אקרי קהל בלא"ה מוכח דאל"כ מצרי שני במה יטהר אבל לדידך דס"ל לא אקרי קהל אודי לי מיהת מאשר יולדו אבל ר"ש ס"ל דאשר יולדו קאי דלא אמרינן דהיא ובנה חד ולזה גם לר' יהודה אתיא, ובזה מיושב ג"כ קושית המהרש"א שהבאתי לעיל דר' יהודה אשר יולדו ל"ל ולדברינו א"ש:

בד"ה רובו ומקפיד. דא"כ ל"ל קרא לשערו: לפמש"כ התוספ' בסוכה דצריך קרא משום בית הסתרים י"ל קושיא זו דאף בשער שייך בית הסתרים כמבואר בתורת כהנים שהביא הר"ש (בפ"ד מהל' נגעים), ומה שהקשו מסוגיא דהכא לענ"ד י"ל בזה דהנה לכאורה נראה דטעם דרש"י שפי' דר' יצחק אשערו קאי היינו משום דקאמר התם כי אתי הלכתא לדר' יצחק ולא קאמר אלא כי אתי הלכתא לדר"י כדרך הש"ס בכ"מ אלא משמע דעדיין קאי בתירוצו דהלכתא אשער קאי וא"כ לא מוכח מזה רק דהש"ס מפרש לדר' יצחק הכי אבל אכתי הי' אפשר לומר דרבא פליג על זה וס"ל דר' יצחק בין אבשר בין אשער קאי ולכן קאמר שפיר וכ"ת משום דרבי יצחק: ובזה א"ש ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד בסוכה ובעירובין לפי' רש"י דמוכח דבבגדים בקפידא תלי' מלתא ובגדים הוא כבשר, אכן לפענ"ד י"ל כיון דפשיטא להש"ס דרבי יצחק דוקא לענין שער קאמר א"כ ידע דהכי הלכתא אתמר א"כ דלמא הלכתא אתמר ג"כ דחציצת בגדים יהי' כחציצת שער ולא כבשר דהא שער ג"כ מחובר לגוף ואעפ"כ חלוק בדינו מגוף א"כ כש"כ שי"ל דבגדים חלוק דינם מגוף, וק"ל מה שכתבו התוספ' בסוכה דצריך קרא דבשרו לבית הסתרים כדאמרינן בקידושין דהא בקדושין ילפינן כן מורחץ בשרו במים דכתיב גבי זב אבל דרשא דסוכה אתיא מקרא דורחץ את בשרו דכתוב גבי מצורע וגם גבי בעל קרי כתיב ורחץ את כל בשרו, ואפשר ליישב דצריך קרא דבית הסתרים ל"צ לביאת מים גם במצורע ובבעל קרי כמו בזב, אכן עדיין צ"ע דתלתא קראי ל"ל דהא כל טבילות ילפינן מהא דבעל קרי ומצורע א"כ ע"כ ילפינן טומאות מהדדי:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה מצרי שני במה יטהר כו': וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן כו'. מדברי התוס' ז"ל נראה ג"כ כשיטת הנימק"י שהבאתי לעיל דדורות הנתינים ג"כ אסור. ומש"ה לא יטהר בנתינה. כיון דבתרא דידה שדינן ליה. אבל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל הדק"ל וישא נתינה אלא ש"מ דר' יוחנן ס"ל כס"ד דרבא דבגירותן אינו אלא מדרבנן. ויתבאר עוד בזה לקמן בפירקין בס"ד:

גמרא אמר רבה בב"ח אמר ר"י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי דבתר דידיה שדינן ליה כו': וכי אתא רב דימי אמר ר"י דבנה שני הוא דבתר דידה שדינן ליה. ומשמע ליה להש"ס משום דעובר ירך אמו הוא. ופריך עליה אביי מהפריש חטאת מעוברת דס"ל לר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו הוא. ומשני משום דכתיב התם אשר יולדו בלידה תליא מילתא. אבל בעלמא בתר אבוה שדינן ליה. ולפ"ז נראה במצרי ראשון שנשא מצרית שני' בנה שלישי כיון דהכתוב תלאו בלידה. וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דהבן הוי שני. ולחומרא בתרי' שדינן ליה. ולפ"ז קושית רב יוסף מהא דר' טרפון תיקשי גם לרב דימי כיון דמודה דלחומרא שדינן ליה בתר דידיה. והיה נראה לומר דזה תליא בהני תרי טעמי להאי טעמא דשדינן ליה בתר דידה משום דעובר ירך אמו. א"כ לקולא נמי שדינן ליה בתר דידה ואם היא שני' בנה שלישי הוא. אבל להאי טעמא דהכתוב תלה בלידה לא שמעינן אלא דגם בתר דידה אזלינן אע"ג דבעלמא כל שאין עבירה הולכין אחר הזכר הכא שדינן ליה בתר דידה ואכתי שני הוא. אבל אם הוא מצרי ראשון בתר דידיה וודאי שדינן ליה ושני הוא:

והנה יש לדקדק בשמעתין הא דתלי' הש"ס האי פלוגתא בעובר ירך אמו או לאו. ומה ענין זה לזה הא כבר שמעינן ממתניתין דקדושין דכל היכא דליכא עבירה הלך אחר הזכר והיכא דאיכא עבירה הלך אחר הפגום שבשניהם אלמא דלא שייך בזה כללא דעובר ירך אמו הוא או לא. ע"כ נראה דדווקא הכא הוא דתלינן ליה בפלוגתא דעובר ירך אמו או לאו משום דהכא עיקר הנ"מ הוא לענין מנין הדורות אי הוי שלישי או שני. ורבה בב"ח אמר דבתר דידיה שדינן ליה. אבל החשבון מצד אמו לאו כלום הוא משום דעובר לאו ירך אמו ותיכף כשנוצר הרי הוא נחשב לעצמו ע"ש אביו ולא ע"ש אמו. ורב דימי אמר דבתר דידה ג"כ שדינן ליה משום דעובר ירך אמו ושני הוא מצד אמו. ואע"ג דבעלמא היכא דאין עבירה הולכין אחר הזכר היינו לענין כהונה ולויה וישראל. אבל לענין מספר הדורות מ"מ שני הוא מצד אמו. ופריך עלה אביי מהפריש חטאת לאחריות דשמעינן לר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו הוא. ומשני ליה דהכתוב תלאו בלידה והתורה אמרה כאן דגם מצד האם יהיה שלישי. אבל מצד האב וודאי לכ"ע בעינן שיהיה שלישי וכדברי הרמב"ם ז"ל:

ובקדושין סוף פ' האומר משמע דהאי קרא דלו הלך אחר פסולן דכתיב גבי ממזר מיירי אפילו היכא דאין עבירה. ומש"ה ס"ל לר"א דהוי עבד ממזר. ורבנן הוא דלא מודו ליה משום דולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. וא"כ ה"נ הכתיב להם הלך אחר פסולן. וא"כ למה ליה להש"ס למימר דהכתוב תלאו בלידה תיפוק ליה מלהם הלך אחר פסולן. אבל לפי הנ"ל ניחא דלענין מספר הדורות לא ילפינן כלל מקרא דלהם. ועיין תוס' ז"ל בקדושין דף סז שכתבו דקרא דלהם לא נאמר אלא בב' עממין דווקא:

ואי קשיא לי הא קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל דאם הוא מצרי ראשון בתר דידיה שדינן ליה גם לרב דימי א"כ אמאי לא אמרינן דרישא אתי לאתויי אם הוא מצרי ראשון דהבן שני משום דהלך אחר הזכר. וי"ל דאדרבא משם ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל. דמשמע התם דמיעוטא דאיזו זו היינו דבהא דרב דימי הולד הולך אחר הפגום דומיא דהא דרבין דממעטינן נמי התם מאיזו זו והולד הולך אחר הפגום:

שוב מצאתי בדברי הירושלמי מפורש כדברי הרמב"ם ז"ל דאיתא התם בעובדא דמנימין דאמר לר"ע אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני גיורת מצרית. נמצא בן בני כשר לבא בקהל אמר לו ר"ע לא בני אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית כדי שיהיו ג' דורות מכאן וג' דורות מכאן הרי מפורש להדיא דבעינן שיהיה ג' דורות משני הצדדים. והרמב"ן ז"ל בעצמו הביאו בחי' לעיל דף ע"ו ע"ב ע"ש. ועיין מה שכתבתי בזה בחי' בתמורה בשמעתא דעובר ירך אמו ע"ש:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דאי עבר ונסיב. או בת ישראל או גיורת: דאי לא כתב קרא. מידי דעל ידי עבירה קאתי לא כתב קרא למימר בנים אשר יולדו כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור שלישי: והרי ממזר. דאיהו לא הוי ממזר אלא ע''י עבירה שבא אביו על חייבי כריתות וכתביה קרא לא יבא ממזר ואע''ג דלא שכיח איצטריך קרא למיכתביה דלכי מיתרמי לא נטמע ביה: דאי להיתירא. כגון שלישי יבא וגו': והרי מחזיר גרושתו. משניסת לאחר דאי הוא וכתב קרא להיתירא דכתיב (דברים כד) כי תועבה היא ודרשינן (קידושין ד' עז.) היא תועבה ואין בניה תועבין: התם משום עיקר איסורא כתביה. לאשמועינן דאיהי מיהא תועבה הויא: אם נאמר בנים כו'. לכתוב בן שלישי יבא וגו' או דור שלישי יבא להם ולא לכתוב בנים: בן ראשון ושני. גר מצרי שנולדו לו שלשה בנים לאחר שנתגייר הבן הראשון והשני יאסרו והשלישי מותר: לכך נאמר דורות. לאשמועינן דכל בניו אסורים ובני בנים מותרים: ואם נאמר דור שלישי ולא נאמר בנים. הייתי אומר לאותם ישראלים העומדים על הר סיני הוא אומר דור שלישי שלכם יבוא להם בקהל כלומר בכם ובבניכם אסורין מצרי ואדומי אבל בבני בנים מותרים ומשם והלאה מותרין מצריים אפילו גר ראשון: מהם מנה. הוא ראשון בנו שני ובן בנו מותר: להם הלך אחר פסולן. תרי להם כתיבי ומשמע הלך אחריהם דאם נטמעו בכשרים כגון מצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית הלך אחריהן והולד פסול עד דור שלישי: ואיצטריך למכתב להם. דמשמע דמהם מנה ואיצטריך אשר יולדו דלא תימא אשר יולדו מבניהם מנה וקשו קראי אהדדי אלא למילתא אחריתי איצטריך: כתב רחמנא אשר יולדו. למימר דכל לידה דמגרות ואילך חדא דרא היא: לו גבי ממזר. למימר הלך אחר פסולו שאם נשא כשרה בנו ממזר: מן טפה כשרה. מישראל טהור: שאני התם. גבי שפחה גזירת הכתוב היא דולד שפחה כשפחה: אפי' ראשונה נמי. ישיא לבנו: רצה בה מתכפר. והולד ירעה: רצה מתכפר בולדה. והיא תרעה: אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו הוא. משום הכי רצה בולדה מתכפר דהוי חשוב בשעת הפרשה כבהמה באנפי נפשה והוה ליה כמפריש ב' חטאות באחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה וכי אמרינן ולד חטאת למיתה היכא דאפריש בהמה ריקנית ונתעברה וילדה: והשניה תרעה. וכי אמרינן (תמורה דף טז.) חטאת שכפרו בעליה למיתה אזלא כגון שהפריש חטאת ואבדה והקריב אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת ראשונה: בלידה. הלך אחר האם: קרקפנא. אדם חשוב: בי עמודי. היכא דגרסי: כי אמר ר' יוחנן. ומפי השמועה אמרת ולא מדעתך: אין צריך טבילה. לשום גירות דסלקא ליה טבילה דאימיה: משום דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. והכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדא דרביתיה הוא ואע''ג דאמר התם גזרו על רובו שאין מקפיד כו' הכא אוקימנא אדאורייתא:
מצרי שני במה יטהר. וא''ת ישא שתוקית דהא ר' יהודה אית ליה בפ' עשרה יוחסין (קדושין עג.) בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא והבן נמי יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ויש לומר דשתוקין לא שכיחי אי נמי דממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי ודאי לא כתיב וא''ת וישא נתינה והולד כשר לרבי יוחנן דאמר בסמוך מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי דבתר דידיה שדינן וי''ל דר' יוחנן דהכא סבר כאידך דרבי יוחנן דאמר רב דימי א''ר יוחנן בנה שני הוי דבתר דידה שדינן ליה וא''ת והא כתיב קרא דאי לרבי יוחנן דדרשי לעיל (דף עז:) מעמיו לבת גר עמוני הבא על בת ישראל וי''ל דיתורא דקרא אתי שפיר לדאי אבל פשטיה דקרא לא: הוה אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד הוא כתב רחמנא אשר יולדו. וא''ת אי סבר כרבי יהודה א''כ לימא דאיצטריך אשר יולדו לומר שהכתוב תלאן בלידה ואי כרבי שמעון היכי ס''ד דהיא ובנה חד הוא כיון דקסבר מצרי ולא מצרית וי''ל דקס''ד כיון שהורתו בנכרית חשיב דור ראשון: חזיתיה לרישך ביני עמודי. פירוש רבך דמצינו רבה שהלך ללמוד לפני רבי יוחנן בשילהי כתובות (דף קיא.) בעלמא בתר אבוה שדינן ליה. דעובר לאו ירך אמו הוא והא דמשמע בסוף פרק שני דגיטין (דף כג: ושם) דאית ליה לרבי יוחנן דעובר ירך אמו הוא גבי הא דקאמר נראין הדברים שעבד מקבל גט מיד רבו של חברו כו' התם אליבא דרבי איירי וגרסינן התם בסיפא מאי טעמא דרבי: אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת כו'. וא''ת ומאי פריך מרבא הא בהדיא אית ליה דעובר ירך אמו הוא בפ' כל האסורין (תמורה ל:) ובפרק שור שנגח את הפרה (ב''ק דף מז. ושם) דקאמר היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו ואמר ר''י שרוצה ליישב דברי רבא דהכא אפילו כרבי יוחנן: רובו ומקפיד עליו חוצץ. לא כמו שפירש בקונטרס בפ''ק דסוכה (דף ו: ושם) דהיינו דוקא בשערו אבל בגופו חוצץ אפילו מיעוטו שאין מקפיד דא''כ למה לי קרא לשערו דדרשינן (שם) את בשרו את הטפל לבשרו כיון דהלכה למשה מסיני נאמרה לו בפירוש שערו רובו ומקפיד עליו כו' ועוד מדקדק ר''ת דאי בשערו דוקא ה''ל למימר הכא אימור דאמר רבי יצחק שערו בשרו מי אמר ומיהו בלאו הכי פריך שפיר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד