דף עח - א
מצרי שני, שהוא פסול מלבוא בקהל - במאי יטהר!?
כלומר: את מי ישא בהיתר, ויתיר לבוא בקהל את הדור השלישי?!
אלא ודאי אסרה התורה אף את הנקבות המצריות מלבוא בקהל ה', וממילא מותרות הן להנשא למצרי, שהרי אף הן מפסולי קהל. וכשישא מצרי שני למצרית שניה יהיה הולד מצרי שלישי, ויתקיים מאמר הכתוב "בנים אשר יולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'. [1]
ומקשינן עלה: הרי אף אם היה סובר רבי יהודה שהנקבות המצריות שהתגיירו מותרות לבוא בקהל ואסורות על המצרים הזכרים שהתגיירו, שפיר היה מתקיים הכתוב: דור שלישי [מצרי] יבוא להם בקהל ה' -
שהרי דילמא לא בבנים שנולדו לו בהיתר מדבר הכתוב, אלא, דאי עבר המצרי או האדומי על איסורו, ונסיב [ונשא] בת ישראל או גיורת מהאומה שלו או מאומה אחרת, על כך אמרה תורה: אותם בנים שיולדו לו הרי הם מותרים.
ודוחה הגמרא: "דאי עבר ונסיב" - לא כתיב קרא [אין דרך הכתוב לכתוב], כיון שלא שכיח שיעבור אדם וישא.
ועל כרחך בדרך היתר מדבר הכתוב, וכגון שנשא מצרית שניה ומשום שהיא פסולה לבוא בקהל ומותרת למצרי.
ותמהה על כך הגמרא: וכי אין הכתוב מדבר אלא בנישואי היתר?
הרי ממזר "דאי עבר - אביו - ונסיב" הוא, שהרי נוצר בעבירה, ומכל מקום כתביה קרא?!
ומשנינן: "דאי עבר ונסיב" במקום שהכתוב בא לאיסורא של מי שנולד מנישואי עבירה אלו - אכן כתב קרא.
אבל "דאי עבר ונסיב" כשהנידון הוא להיתירא של הנולד מנישואי עבירה אלו, לא כתב קרא.
ומקשינן עלה: הרי מחזיר גרושתו משנישאת לאחר, דכתיב בה "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה [שנישאת לאחר] כי תועבה היא".
ודרשינן מהמיעוט "היא": רק היא תועבה, אבל אין בניה - שנולדו לו ממנה לאחר שהחזיר גרושתו באיסור - תועבים.
והרי כאן זה מקרה "דאי עבר, ונסיב" - להיתירא של הבנים הוא. ומכל מקום כתביה קרא?!
ומשנינן: התם, במחזיר גרושתו, משום עיקר איסורא - הוא דכתביה קרא, להשמיענו שאם עבר ונסיב היא תועבה, ולפיכך נקטה התורה אופן זה.
תנו רבנן: כתיב גבי מצרי ואדומי: "בנים" אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'.
ומפרשת הברייתא את הפסוק:
אם נאמר "בנים" [אשר יולדו] - למה נאמר "דורות" [דור שלישי]?
ואם נאמר "דורות" - למה נאמר בנים?
כלומר: לא היה לו לומר אלא: בן שלישי יבוא להם בקהל ה', ותו לא.
או שיאמר: "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", ותו לא!
כי אם נאמר רק "בנים" ולא נאמר גם "דורות", אלא היה הכתוב אומר: בן שלישי יבוא -
הייתי אומר: בן ראשון שנולד למצרי וכן הבן השני, אחיו של ראשון, הוא שאסור. אבל בן שלישי שיולד לו, מותר לו לבוא בקהל.
לכך נאמר "דורות", להשמיענו שכל בניו אסורים, ורק בני בניו מותרים.
ואם היה נאמר רק "דורות" ולא היה נאמר גם "בנים", אלא היה הכתוב אומר: דור שלישי יבוא להם בקהל ה' -
הייתי אומר שכך הוא פירוש הכתוב: רק לאותן העומדים על הר סיני ולבניהם נאסרו מצרי ואדומי. אבל לדור השלישי של העומדים על הר סיני, לא נאסרו מצרי ואדומי. לכך נאמר "בנים".
ועתה מפרשת הגמרא את המילה "להם", הכתובה פעמיים בפסוק "בנים אשר יוולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'":
"להם" אחד בא ללמד: מהם, מהגר המצרי עצמו, מנה את מספר הדורות, שהוא עצמו הדור הראשון, ובנו הוא הדור שני, ובבן בנו אתה קורא "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".
"להם" שני בא ללמד: הלך אחר פסולן!
כלומר: אם נטמעו פסולים אלו בכשרים, כגון מצרי שנשא ישראלית, וישראל שנשא מצרית, הלך אחריהן, והולד פסול עד דור שלישי.
ומוסיפה הגמרא ומפרשת את המקרא:
ואיצטריך למיכתב: "להם" לומר לך: מהם מנה.
ואיצטריך למיכתב: בנים "אשר יולדו", שמשמע מן הבנים אתה מונה.
וכדי שלא יהיו סותרים המקראות זה לזה, אתה צריך פרש כך:
דאי כתב רחמנא "אשר יולדו" לבד, הוה אמינא: מבניהם מנה, לפיכך כתב רחמנא "להם" לומר לך: מהגר המצרי עצמו תמנה.
ואי כתב רחמנא "להם" לבד, הוה אמינא: מצרית מעוברת שנתגיירה, היא ובנה חד דור הוא, ולא יהיה מותר אלא בן בנו של העובר. [2]
לפיכך כתב רחמנא: בנים "אשר יולדו" להם דור שלישי יבוא, דמשמע: כל לידה שמן הגירות ואילך מחשיבים אנו אותו לדור.
תו מפרשינן: ואיצטריך למיכתב "להם" הכא גבי מצרי ואדומי, ללמדך: הלך אחר פסולן, ואיצטריך גם למיכתב: "לו" גבי ממזר [גם דור עשירי לא יבוא "לו" בקהל ה' עד עולם], כדי ללמד: הלך אחר פסולו, ואם נשא ממזר אשה כשירה הרי הולד פסול. [3]
דאי כתב רחמנא רק הכא, גבי מצרי ואדומי דהלך אחר פסולן, הוה אמינא דוקא גבי גר מצרי ואדומי, משום דבא הגר או הגיורת מטיפה פסולה של גוי.
אבל ממזר, דבא מטיפה כשירה, שמישראל הוא בא, אימא לא נלך אחר הפסול.
ואי כתב רחמנא רק גבי ממזר שהולכין בו אחר הפסול, הוה אמינא: משום דאין ראוי ממזר לבוא בקהל לעולם, לפיכך החמירה בו תורה, אבל הכא גבי מצרי ואדומי המותרים לאחר שלשה דורות אימא לא נלך אחר הפסול.
לפיכך: צריכא.
השמועה הבאה מתבארת על פי שיטת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א בסוגייתנו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו בברייתא גבי מצרי וגבי ממזר: הלך אחר פסולן, כל זה אינו אלא כשביאתו בעבירה וכגון ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית.
אבל כשאין ביאתו בעבירה, לעולם הולכים בו אחר הזכר; ולפיכך:
מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הואיל וביאתו בהיתר היא כי שניהם פסולי קהל הם, בנה שלישי הואי ומותר לבוא בקהל. [4]
אלמא קסבר רבי יוחנן: כל מקום שאין עבירה - בתר דידיה דאביו שדינן ליה!
מתיב עלה רב יוסף:
רבי טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, שלא יהיו בניהם ממזרים כמותם!
כיצד: ממזר שנשא [לשון המשנה] שפחה [5], הרי הולד עבד ואינו ממזר, שחררו נמצא בן חורין, כלומר: הרי הוא בן חורין כשאר בני חורין ואין בו פסלות כלל.
אלמא בתר דידה דאמו שדינן ליה [וראה תוספת ביאור בהערות [6]]?! ומשנינן: שאני התם, דאמר קרא: האשה וילדיה תהיה לאדוניה, גזירת הכתוב היא דולד שפחה כשפחה. [7]
מתיב רבא לדברי רבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן, שאמר: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי:
והא תניא: אמר רבי יהודה: מנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, ואמר: אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני שהוא מצרי שני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני שהוא מצרי שלישי ראוי לבוא בקהל.
ואי סלקא דעתך כדאמר רבי יוחנן: בתריה דידיה שדינן ליה, ואפילו כשאמו מצרית ראשונה אם אביו מצרי שני הרי בנו שלישי, אם כן: אפילו מצרית ראשונה נמי יכול מנימין להשיא לבנו כדי שיהא בן בנו ראוי לבוא בקהל?!
ומשנינן: הא אמר ליה רבי יוחנן לרבי: תני: אשיא לבני מצרית ראשונה, כי אף באופן זה יהא בן בנו שלישי וראוי לבוא בקהל.
כי אתא רב דימי, אמר רבי יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, אף על גב דמדין "הלך אחר פסולם" אין לילך דוקא אחר אמו הפסולה, הואיל ויש קידושין ואין עבירה, מכל מקום בנה שני הואי ואסור לבוא בקהל.
אלמא: בתר אימיה שדינן ליה [אחרי אמו אנו הולכים].
וקא סלקא דעתיה דאביי בביאור טעמו של רבי יוחנן לדעת רב דימי, שהוא משום ד"עובר ירך אמו" הוא ואין חוששין לזרע האב [ריטב"א], [8] ולפיכך:
אמר ליה אביי:
המפריש בהמה לחטאתו, ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה, הלכה למשה מסיני שתלך הבהמה למיתה, והיא נקראת: חטאת שנתכפרו בעליה באחר, שהיא אחת מחמש חטאות המתות.
המפריש בהמה לחטאתו, ונתעברה, וילדה, הרי ולדה הולך למיתה, וזו היא "ולד חטאת" שגם היא אחת מחמש החטאות המתות מהלכה למשה מסיני.
אלא הא דאמר רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה מתכפר בה והולד ירעה עד שיסתאב, רצה מתכפר בולדה ואמו תרעה עד שתסתאב, תיקשי לפי דעתך בדעת רבי יוחנן ש"עובר ירך אמו"; כי:
אי אמרת בשלמא קא סבר רבי יוחנן: "עובר לאו ירך אמו הוא" -
הרי ניחא מה שאמר: "רצה מתכפר בולדה" ואין אנו דנים את הולד כ"ולד חטאת" שהיא מהחטאות המתות, ומשום שחל על העובר קדושה נפרדת [9], והוה ליה - הפרשת האם והעובר - כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה
והרי אמר רב אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באחת מהן, והשניה תרעה עד שתסתאב [יפול בה מום] ותצא לחולין. [10]
אלא אי אמרת: "עובר ירך אמו הוא", הוה ליה "ולד חטאת".
וולד חטאת - הרי למיתה אזיל! [11] אישתיק רב דימי!
אמר ליה אביי לרב דימי: דילמא אין טעמו של רבי יוחנן משום דעובר ירך אמו, אלא הטעם במצרי שני הנושא מצרית ראשונה, שהולד הולך אחר האם והוא מצרי שני, הוא משום דשאני התם גבי מצרי, דכתיב "אשר יולדו", הכתוב תלאו בלידה כלומר: הלך אחר האם. [12]
אמר ליה רב דימי לאביי: קרקפנא [אדם חשוב]!
חזיתיה לרישך [ראיתי את רבה רבך שלמד לפני רבי יוחנן, תוספות]] ביני עמודי [בין עמודי בית המדרש] כי אמר [כשאמר] רבי יוחנן להא שמעתא שאמרתי משמו.
כלומר: פירוש זה שאמרת בדברי רבי יוחנן, לא משלך הוא, אלא כך שמעת מרבה, רבך, ששמע כן מרבי יוחנן עצמו.
ומקשינן: טעמא דכתיב "אשר יולדו", הא בעלמא, [13] בתר אבוה שדינן ליה, ואין אומרים: עובר ירך אמו.
אלא, הא דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה בנה לכשיולד אין צריך טבילה, מפני שטבילת אמו עלתה לו [14] -
תיקשי לך: כיון שעובר לאו ירך אמו - אמאי אין צריך הולד טבילה לכשיולד?!
וכי תימא: אין טבילת אמו מועלת לולד, אלא טבילת הולד עצמו בעודו במעי אמו היא שמועלת לו, ואף שגופה של אמו חוצצת בינו ובין המים לא הוי חציצה משום דרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק: דבר תורה רובו של טובל שהיה עליו דבר החוצץ בינו ובין המים ומקפיד עליו [מצטער עליו הטובל, רש"י עירובין], הרי הוא חוצץ.
אבל רובו [וכל שכן מיעוטו] שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ
ולפי זה הוא הדין בעובר שאינו מקפיד על החציצה, שכן הוא דרך גידולו של ולד [רש"י], הרי זה אינו חוצץ. [15]
הערות
[1] תמה הריטב"א: ותיקשי לך עמוני. שהרי אמרה תורה: לא יבוא עמוני בקהל ה', גם דור עשירי", והאיך תמצא בו דורות, שהרי עמונית מותרת ודאי לבוא בקהל, ואף שגיורת היא, הרי קהל גרים איקרי קהל לרבי יהודה! וראה מה שתירץ שם.
[2] כלומר: הייתי אומר כיון שהורתו של הבן שלא בקדושה, הרי הוא עצמו מצרי ראשון, על פי תוספות. ואולם מבואר מדבריהם, שלא פירשו כן אלא משום שביארו את סוגיית הגמרא אליבא דרבי שמעון, הסובר מצריות מותרות. אבל אם היה אפשר לפרש כמאן דאמר שהמצריות אסורות, היו מפרשים: מעוברת שנתגיירה אין בנה עושה דור.
[3] גבי ממזר לא הזכיר רש"י אלא ממזר שנשא ישראלית, ולא כמו שכתב גבי מצרי שני אופנים: מצרי שנשא ישראלית, וישראל שנשא מצרית.
[4] כתבו הראשונים כאן: ואם תאמר: הא קתני בברייתא "להם" הלך אחר פסולם?! יש לומר: דרבה בר בר חנה סובר, דההיא במצרי שנשא בת ישראל שביאתם בעבירה, אבל בשנשא [המצרי] מצרית שאין ביאתה בעבירה, הולכים אחר הזכר, וכדתנן בפרק האומר [קדושין סו ב]: כל מקום שיש קדושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר, [לשון הריטב"א], והטעם הוא משום דכתיב: "למשפחותם לבית אבותם". ולרש"י יש שיטה אחרת בהבנת שמועתנו, כמבואר בדבריו בקדושין סז א ד"ה בנה [וראה מה שכתבו התוספות שם בביאור דבריו] ; ועוד לרש"י מילין לעיל עו ב ד"ה אשיא [וכזאת כתב גם בסוטה ט א] ובעוד מקומות, ונתחבטו אחרונים בהבנת שיטתו בפירוש שמועתנו, ראה ביאור הגר"א באבן העזר סימן ד סעיף ו, ובשער המלך פרק יד מאיסורי ביאה, ובפני יהושע ומקנה בקדושין שם; וראה עוד לשון רש"י לעיל בד"ה להם הלך אחר פסולן: ומשמע הלך אחריהם דאם "נטמעו בכשרים" כגון מצרי שנשא ישראלית וכו'; הרי שדקדק לומר: "נטמעו בכשרים" ולא "נטמעו בפסולים", כי בזה אין אומרים "הלך אחר פסולן", וזה משמע שלא כהבנת התוספות בדברי רש"י בקדושין סז א.
[5] מסקנת הגמרא בקדושין: ממזר נושא שפחה לכתחילה, דכי כתיב "לא יהיה קדש" לאסור ביאת ישראל בשפחה, בישראל כשר כתיב, ולא בממזר [רש"י שם].
[6] לשון הריטב"א הוא: ומשום הכי אותבינן ליה מרבי טרפון, דממזר בשפחה אין עבירה והולכין אחר הנקיבה, ואילו היה נמי עבד שבא על הממזרת היה ולד ממזר כאמו, [וראה מה שהוסיף הרמב"ן]. נראה מדבריו שאין הקושיא מעיקר דינו של רבי טרפון, אלא דמשמע לגמרא דהוא הדין אם עבד נשא ממזרת יהיה הולד ממזר משום דהלך אחר פסולו, ומוכח שהולכים אחר הפסול אף כשאין עבירה.
[7] רש"י.
[8] כתב הרמב"ן, דקים לה לגמרא, שאין טעמו של רבי יוחנן משום ד"הלך אחר פסולו", ומטעם זה מפרשת הגמרא את דבריו מטעמים אחרים, וראה גם בריטב"א שכתב, דמהכא שמעינן נמי שלא אמר הלך אחר פסולו אלא כשנשא בת ישראל שביאתו בעבירה, כלומר: שאם לא כן היה לנו לפרש את טעמו של רב דימי משום הלך אחר פסולו.
[9] לשון רש"י בתמורה י א הוא: אבל אי אפרשה מעוברת חשוב עובר כבהמה אחרת וחיילא עליה קדושה באפי נפשיה. ולשון הריטב"א כאן הוא: פירוש, דחשבינן העובר כאילו פריש מן האם ועומד בפני עצמו.
[10] הא דאמרינן: תרעה עד שתסתאב מדרבנן בעלמא הוא.
[11] לשון הריטב"א הוא: פירוש שאינו חשוב חלוק לעצמו, ולהקריבו בו אי אפשר, שאין מקריבין שתי בהמות לחטאת אחת, אלא דנים אותו כולד חטאת דאזיל למיתה. ומשמע מדבריו, שאינו ממש כולד חטאת, כיון שחלה עליו קדושה אגב אמו, אלא שאנו דנים אותו כמו ולד חטאת דלמיתה אזיל.
[12] מדברי הרמב"ן בסוגייתנו מתבאר, שלדעת רב דימי הולכין אחר האם אפילו לקולא, ואם נשא מצרי ראשון למצרית שניה, יהא הולד שלישי, שלעולם הולכין אחר האם, אף במקום שהאב פסול יותר, [ולהלכה הביא בזה בשולחן ערוך סימן ד סעיף ו שתי שיטות] ; ומה שלא אמר רב דימי חידוש זה שהוא חידוש להיתירא וכחא דהיתירא עדיף, היינו משום דנקט אותו אופן שדיבר בו רבה בר בר חנה.
[13] כלומר: בשאר אומות [או אף בשאר פסולי קהל], בכל מקום שאין ביאתו בעבירה, בתר אבוה שדינן ליה, כן נראה לפרש לפי שיטת הראשונים, שעל פיה מתבארת כאן סוגייתנו.
[14] לשון רש"י הוא: אין צריך טבילה לשום גירות, דסלקא ליה טבילה דאימיה; לשון רש"י משמע, שגירות הולד גירות נפרדת היא, אלא שטבילת אמו מועלת לו, ובענין זה האריכו האחרונים. ובאסופות רבינו חיים הלוי ביאר, שאפילו למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, ויש כאן הטבלת האם לולדה, הכל מעשה גרות אחת הוא, ואין הולד יכול למחות לכשיגדיל, ואינו דומה לגר קטן שהטבילו אביו שיכול למחות משהגדיל. אכן האבני מילואים בסימן ד, כתב שלמאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, יכול למחות כשיעשה גדול.
[15] ואף שמדרבנן חוצץ אפילו רובו שאינו מקפיד "הכא אוקימנא אדאורייתא", רש"י.
בגמרא מצרי שני במה יטהר: כבר הקשתי לעיל (ט"ו.) לדעת הרמב"ם דאין חייב רק ע"י קידושין מאי קושיא הא משכחת בבא עליה שלא ע"י קדושין, אכן י"ל ע"פ מה שנראה מדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אישות) דהבא על הפנוי' לוקה מלא תהי' קדשה וא"כ יש גם בזה איסור ודאי להיתירא לא כתיב ואפילו לפמש"כ הכס"מ (בפ"ג מהל' נערה בתולה) גם להרמב"ם אינו לוקה רק במופקרת וא"כ אכתי משכחת באינה מופקרת ז"א דאכתי איכא איסור ע' לבא על הפנו' כמש"כ הלחם משנה (פ"א מהל' אישות) וא"ל דאכתי משכחת בקדושי טעות או בממאנת דבזה אמרינן לעיל (דף נ"ט) דלא מקרי זונה אפילו לר"א מכ"מ הוי דאי לאיסורא בשוגג עכ"פ וזה ג"כ מקרי דאי לאיסורא דאל"כ בלא"ה לא מקשה מידי במה יטהר לוקמי בבא עליה בשוגג: ועוד י"ל דבלא"ה ע"כ יש סוגית הש"ס נגד שיטת הרמב"ם שהרי בכתובות (ל') מוקי קרא לחייבי לאווין וע' שיש להן קנס והרי זה בלא קידושין ואעפ"כ קרא להן חייבי לאווין וע' וע"כ צ"ל כמו שתירץ הרמב"ם בעצמו לחכמי לוניל שהקשו לו ממה דפריך אי לר' יצחק קשיא ממזרת דהוא סמך אסוגיא דקדושין וא"כ גם מכאן לא קשה: אכן אכתי ק"ל לפי מה דמבואר לעיל (כ':) דמדאורייתא חייבי לאווין רמיא ליבום רק מדרבנן אסורים גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש א"כ שפיר משכחת דמצרי שני יטהר כגון שאחיו קדש בת ישראל ולא בא עליה דבזה ליכא איסור ומת ונפלה לפניו ליבום ויבמה כדין דע' דוחה ל"ת ונתעברה מביאת יבום ועי"ז נולד מצרי שלישי בהיתר גמור וא"ל דז"א דהא מצרי ג"כ ע' הוא ואין ע' דוחה ע' דהא כבר כתבתי לעיל (דף כ') דעת הרשב"א הביאו הש"מ בכתובות (מ'.) דלאו הבא מכלל ע' נחשב כלאו ונדחה מפני ע' ויישבתי בזה הרמב"ם שכתב דחייבי ע' מדאורייתא רמיא ליבום וא"כ קשה, אע"כ מוכח לכאורה כמו שכתבתי לעיל (שם ובדף ע"ז.) דאי אפשר לחייבי לאווין להתעבר מביאת יבום בהיתר דלא הותר אלא העראה ובהעראה א"א להתעבר, אכן כבר כתבתי שם דדעת הרמב"ם אינו כן, גם לדעת הרמב"ן והרשב"א שהזכרתי לעיל דגם גמר ביאה הותר קשה, ואולי י"ל דגם זה לא שכיח וכמו שתרצו התוספ' אשתוקית:
שם במה יטהר: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה הא משכחת שנשא ממזרת אחר י' דורות לריש לקיש דס"ל לקמן דממזרת אחר י' דורות מותרת, ולפענ"ד י"ל כיון דלפי מה דמוכח לקמן תלי זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרה דר"ל דהתיר ס"ל דון מינה ומינה ולפ"מ דמוכח בשבועות (ל"א:) ס"ל חכמים דר"מ דון מינה ואוקי באתרה ובפסחים (דף י"א) וכן בסנהדרין (בפרק נגמר הדין) מוכח דחכמים סתם דר"מ בכ"מ הם רבי יהודה וא"כ ר' יהודה ע"כ לא ס"ל כר"ל וכיון דהכא לרבי יהודה קיימינן לכן פריך שפיר מ"ש במה יטהר ועיין מה שכתבתי לעיל (דף י'):
שם הרי ממזר דאי וכתבי': א"ל להך ס"ד דהוי סובר דר"י ס"ל דאפילו דאי לאסורא לא כתיב היאך הבין דבריו ל"ל להקשות מצרי שני במה יטהר לדור שלישי ולא פריך בקיצור דור שני היאך משכחת לה דע"כ נולד ממצרי ראשון באיסור די"ל דמצרי שני משכחת שפיר בהיתר ע"פ מה דאמרינן לקמן דמעוברת שנתגיירה בנה שני הוי וא"כ משכחת בכה"ג אבל אדור שלישי פריך שפיר, אכן אכתי ק"ל להך ס"ד לפרוך לר"י עמוני ומואבי דור י' היאך משכחת אם דאי לאסורא נמי לא כתיב, והנה ראיתי להרשב"א שהקשה כעין קושיא זו ותירץ שישא מצרית או ממזרת, אכן דבריו תמוהין בעיני דאי קושיתו על המקשן כקושיתנו דלמה לא פריך כן לר' יוחנן הא לפ"ז הקושיא היא דלעולם נימא מצרית מותרת ואי משום דמ"ש במה יטהר נימא ע"י דאי ואי דאי לא כתיב א"כ דור עשירי בעמון ומואב היאך משכחת לפ"ז מה מתרץ ע"ז דישא מצרית הא להך ס"ד מצרית מותרת לקהל וא"כ אסורה לעמוני ואי קושיתו לפי האמת הא בזה שפיר משכחת שנשא עמונית באיסור דאי לאסורא כתיב קרא, וגם אמה שתירץ שישא ממזרת ק"ל דא"כ היאך אסור לי' קרא מטעם עמוני הא אסור מטעם ממזר דהא ר' יוחנן דהכא ע"כ ס"ל דבתר דידה אזלינן דאל"כ לק"מ דישא נתינה כמו שכתבו התוספ' אי נמי משום דהלך אחר הפסול כמש"כ התוספ' הרא"ש הכא והתוספ' בקדושין (ס"ז.) ע"ש, וי"ל דלעולם לפי האמת קפריך ואעפ"כ ליכא למימר דאיירי שנשא באיסור דהא אליבי' דרבי יהודה קיימינן ורבי יהודה ס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין כמש"כ התוספ' לעיל (דף מ"ט) וא"כ ל"ל דאסר קרא עד עולם מטעם עמוני דהא בלא"ה אסורים כל זרעו מטעם ממזר גם אי רק עמוני ראשון אסור אבל אמצרי לא שייך זה דבמצרי ליכא אלא ע' ולכן לפי האמת תירץ שפיר דישא מצרית ומה שתירץ דישא ממזרת אפשר דספק ממזרת קאמר דהיינו שתוקית שבנה כשר ולא פסול רק מטעם עמון, ובזה גם קושיתנו על המקשן א"ש די"ל ג"כ הכי דמשכחת דנשא שתוקית וא"ל הא שתוקית דאתי ע"י ממזרות חשיב דאי דאל"כ גם ממצרי לא פריך מידי כמש"כ התוספ' די"ל דא"כ גם מעמוני לא יכול לפרוך רק ע"י דממזר חשיב דאי ולכן פריך בקיצור מממזר, ועוד י"ל דאפילו לפי המקשן שייך תי' הרשב"א דישא מצרית והכי קאמר דלעולם דייק שפיר דמצרית אסורה דאל"כ מ"ש במה יטהר דאי לא כתיב דהשתא ל"ק מעמוני כיון דמצרית אסורה ישא מצרית, וא"כ י"ל דדברי הרשב"א הם ג"כ אס"ד דמקשן:
שם דאי לא כתיב קרא: הרשב"א הקשה דהא אכתי משכחת במצרי שני שנשא שפחה ובנה נשתחרר ותירץ דא"כ אינו מצרי שלישי אלא עבד משוחרר, אבל אכתי ק' דבירושלמי מבעי' לי' אי מונין דורות בעבדים כגון עבד גר עמוני שנשא שפחה מצרית ודור שלישי נשתחרר אי מונין דורות א"כ נקבות ממנ"פ מותרות אי אזלינן בתר אב עמונית היא ואי בתר אם מצרית שלישית היא אבל אי לא מונין דורות א"כ מצרית ראשונה היא ולא אפשטא האיבעיא, ולכאורה הא מר' יוחנן דהכא נפשטה דלא מונין דורות דאי מונין אכתי קושיות הרשב"א במקומה עומדת דמשכחת דור שלישי בלא דאי כגון גר מצרי שני שנשא שפחה מצרית בת שפחה מצרית וילדה בן ואח"כ נשתחרר דגם אי בתר אמו שדינן מכ"מ מצרי היא וכמו בהך דירושלמי אע"כ דלא מונין דורות וא"כ כשנשתחרר הוי לענין מצרי דור ראשון, וי"ל דהן אבעיא דירושלמי הוא אליבי' דאמת דמצרית אסורה וא"כ אזלינן גם בתר דידה כדאמרינן לקמן (ע"ב) נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם אבל להך דר' יוחנן דאם משכחת בלא דאי אז אמרינן דמצרית מותרת וכיון דכן לא הוי רק שפחה דעלמא אבל פסול מצרי לא הוי בבנה וכשנשתחרר לא הוי רק עבד משוחרר בעלמא ולכן לא משכחת בכה"ג, אכן ק"ל אקושית הרשב"א דכתב דמשכחת בשחררו דהא אכתי דאי לאיסורא הוא דהמשחרר עבדו עובר בע' וא"ל דמשכחת במשחררו לדבר מצוה כמו ר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה דז"א דהא אכתי דבר מצוה דאורייתא לא משכחת דתפלה בעשרה הוא רק מדרבנן ולכאורה מזה ראי' למה שכתבתי לעיל (מ"ז) דביוצא בגרעון כסף ליכא אסור לשחררו, א"נ לפי מה שכתב הרשב"א בגטין (רף ל"ח) בשם הרמב"ן דכיון דהטעם משום לא תחנם כשמשחרר לצורך עצמו ליכא לא תחנם או לפי מה שכתבתי לעיל (שם) דתלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אי לעולם בהם תעבודו רשות או מצו' א"כ י"ל דר' יהודה ס"ל דרשות ולכן יכול לשחרר בהיתר:
שם הרי מחזיר גרושתו: ק"ק הרי לר' יהודה קיימינן והוא ע"כ לא ס"ל דהוא דרשינן לאין בני' תועבין כיון דס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין וכמו שכתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) וי"ל דמסתמא בהך סברא אי להתירה לא כתיב קרא לא פליג ר"י ועוד כבר כתב התוספ' הרא"ש שם דגם לר"ע דרשינן היא למעט ולד סוטה שנטמאה ע"ש:
שם הייתי אומר לאותן העומדים על הר סיני: ק"ק דא"כ להם ל"ל לדדרשינן מיני' מהם מנה והא להך ס"ד ליכא חילוק בדורות דמצרי כלל רק בדורות דישראל ואדורות דישראל לא שייך למידרש להם בכה"ג ועוד קשה דבהך ס"ד אשר יולדו מאי הוי דרשינן בי' דלא שייך לא דרשת ר"ש דהיא ובנה לאו חד במעוברת שנתגיירה ולא דרשת ר' יהודה דהכתוב תלאן באם היולדת כיון דליכא חילוק בין מצרי ראשון לחצרי שני וא"כ מכח להם ומאשר יולדו ג"כ הוי ידעינן דדורות אמצרי קאי ואכתי בנים ל"ל, ולולא פי' רש"י לענ"ד אולי הי' אפשר לפרש לאותן העומדים על סיני קאי על גרי מצרי ואדומי דהיינו דה"א דדוקא הב' דורות ראשונות מזמן ההוא אסורים אבל אח"כ מותרים לעולם ולכן כתיב בנים ג"כ ומיתורא דרשינן גם דורות הבאים ולפ"ז יתישבו גם קושיתנו דשפיר שייך לדרוש להם ואשר יולדו:
שם אבל הכא אימא לא צריכא: ק"ק דאכתי להם דגבי עמוני ומואבי ל"ל דאין שייך למידרש להם דגבי עמוני הלך אחר פסולן כיון דנקבות מותרות א"כ לא משכחת אלא בעמוני שנשא ישראלית וזה בלא קרא דלהם ידעינן דפסול מלמשפחותם לבית אבותם דילפינן מיני' דמתייחס אחר אביו דא"ל דצריך קרא לעמוני שנשא מצרית וילדה בת דמתייחס אחרי' דה"א דדוקא בנשאה לישראל הלך אחר פסולן וכמש"כ התוספ' בקידושין (ס"ז.) בשם הר"ם דז"א שהרי אדרבא להם משמע שהולך אחר עמוני וכן קשה גם לר"ש דס"ל דמצרית מותרת דלמה לי להם דגבי מצרי, ובשלמא האי לא קשיא דל"צ קרא גבי עמוני דנוכל למילף ממצרי או מממזר דלא שייך למיפרך שכן בא מטפה פסולה או שכן אסור לבא בקהל לעולם דהא שניהם גם בעמוני הם דאפשר לומר דמהנך ליכא למילף דמה להנך שכן נקבותיהם אסורות תאמר בעמוני שכן מותרות ולכן צריך קרא גם בעמוני וכן לא קשה לר"ש דס"ל דמצרית מותרת דאכתי נילף עמוני ממצרי ולהם דגבי עמוני ל"ל די"ל כיון דטעמא דר"ש דמצרית מותרת הוא משום דיליף מק"ו מעמונית כדאמר במתניתן דמה שאמר הלכה אני אומר לאו היינו הל"מ כמו שכתבו התוספ' לעיל רק שכן קבל מרבותיו והם ע"כ ע"י ק"ו זה ילפו וכיון שכן שפיר צריך להם דגבי עמוני דאי לאו הכי ה"א דמצרית אסורה דליכא למילף מעמוני דמה לעמוני שכן לא הלך אחר פסולן כיון דליכא קרא להכי תאמר במצרי שכן כתיב להם דהלך אחר פסולן דהשתא לא שייך להשיב דגם בעמוני ילפינן ממצרי דכיון דהשתא אמרינן דמצרית אסורא איכא למיפרך מה למצרית שכן נקבותיהם אסורות ולכן שפיר צריך להם בעמוני גם לר"ש דלא שייך למילף ממצרי אבל אכתי קושיתנו הראשונה לא מתורצת בזה כיון דבעמוני ליכא פסול בנקבה ושהולך אחר הזכר לזה לא צריך להם דידעינן מלבית אבותם וכן לר"ש גם במצרי לא צריך וצ"ע:
שם האשה וילדי' תהי' לאדוני': ק"ק דלפי המבואר בקדושין (דף ס"ט) ע"כ אין זה טעם דר' טרפון כדאמר ר"א התם דאתי לו ואפקי' אלא טעמו דעובר במעי שפחה כמו במעי בהמה דמי וא"כ איך מתרץ הכא מקרא דהאשה וילדי', וי"ל דהכא לא נחית לכך ונקיט כס"ד דשם ומכ"מ גם לפי האמת א"ש דהכי קאמרינן כיון דגלי קרא האשה וילדי' תהי' לאדוני' אין סברא לומר דאתי לו ואפקא כיון דהוי כולד בהמה:
שם מתיב רבא אמר רבי יהודה מנימין גר מצרי: ק"ק לפי מה שכתבנו לעיל דלפי' שני דר"ש גם רבה בב"ת מודה דבתר דידה אזלינן לר' יהודה רק דס"ל עובר ירך אמו הוא או לפי תירוץ המהרש"א דלא ס"ל כראב"י א"כ מאי פריך הכא מר"י לרבה בב"ח הא לר"י גם הוא מודה, ולכן נ"ל דרבה בב"ח ורב דימי אליבי' דר' יוחנן פליגי' בב' לשונות של רש"י דרבה בב"ח ס"ל כלישנא קמא ור"ד כלישנא בתרא, ולכן א"ש ג"כ דלא תקשי' אפכא לפי' ראשון של רש"י מנ"ל לרב דימי ליליף מאשר יולדו דבתר דידה אזלינן הא צריך לדרשת ר' יהודה דנקבות אסורות ובשלמא לשיטת המהרש"א י"ל דלא ס"ל כר"י דלא ס"ל כראב"י אבל לפי תירוצנו קשה, ולפ"ז א"ש דרב דימי ס"ל כפי' שני:
שם אפילו ראשונה נמי: ק"ק דאדרבא לידוק אפכא דאי בתר דידה שדינן למה נשא הוא מצרית ראשונה ה"ל לישא מצרית שניי' כדי שיהא בנו ראוי לבא בקהל, ולכאורה הי' אפשר לומר דאף אי אמרין בתר דידה שדינן היינו דוקא לחומרא היכי שהיא ראשונה והוא שני אבל לא לקולא אלא שכבר הבאתי לעיל שיש בזה פלוגתא בין הראשונים הביאה הרב המגיד (הל' א"ב פ' י"ב ה' כ') דלהרמב"ם באמת הדין כן דרק לחומרא אזלינן בתר דידה אבל הרמב"ן סובר דאפילו לקולא אזלינן בתר האם לרב דימי ע"ש וא"כ לכאורה קשה לשיטתו ה"ל לפרוך לרב דימי אפכא ממה דקאמר נשאתי מצרית ראשונה למה לא נשא שניי' שיהי' בן בנו מותר, שוב א"ע ראיתי בשער המלך (שם) שכבר עמד על זה בשו"ת מהרש"ך ותירץ דהכי קאמר נשאתי מצרית ראשונה וטעיתי שהי' לי לישא מצרית שניי' שיהי' בני מותר אכן עתה עכ"פ אשיא לבני שניי' שיהי' בן בני מותר:
שם תני ראשונה: בריטב"א הקשה דא"כ מה לשון כדי שיהא בן בני וכו' דהא לעולם מותר ותי' בדוחק ולענ"ד הכי קאמר דודאי בין אני בין בני היינו יכולים לישא ממזרת ונתינה אבל לא נשאנו רק מצרית כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל אבל גיורת לא היו יכולים לישא דס"ל דקהל גרים אקרי קהל:
שם אישתק א"ל דלמא שאני התם: ק"ק כיון דרב דימי ידע טעמא דר"י כדאמר חזינא לרישך ביני עמודי למה הי' לו לשתוק ועוד דקאמר לאביי דמפי השמועה שמע ולא מדעתו וא"כ י"ל באמת מאי ס"ד דאביי להקשות ולומר דלמא שאני התם, ונ"ל דהנה התוספ' הקשו דהתם ר"י ס"ל עובר ירך אמו הוא ומה שתירצו דאליבי' דרבי קאמר ק"ל דא"כ איך אסיק בתמורה (דף כ"ה) לר' יוחנן בתיובתא מהך ברייתא דהרי את שפחה דלמא רבי היא ובתמורה הקשו התוספ' ג"כ סתירה בדברי ר"י דהתם ס"ל דאין אדם מתכפר בשבח הקדש ובכריתות ס"ל דאדם מתכפר בשבח הקדש, ונ"ל דודאי לכתחלה הי' סבר ר"י דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו ואין אדם מתכפר בשבח הקדש אבל לבתר דהקשה מברייתא דהרי את שפחה דמני' מוכח דעובר ירך אמו אז חזר בו מטעמו דאם שיירו משוייר אבל מכ"מ קאים בדיני' דהמפריש ב' חטאות לאחריות מטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן בגטין ס"ל דעובר ירך אמו הוא ולר' אלעזר גופא אליבי' דר"י מוכח שם כן ע"ש וכיון דר' אלעזר ידע דס"ל לר"י דעובר ירך אמו ואעפ"כ עמד בשמועתו דהמפריש ב' חטאות ע"כ דידע ג"כ דס"ל לר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן תמה ר"י עליו כאשר הקשה לו כן, והנה אביי באמת הי' ידע דקאמר ר"י הטעם דאשר יולדו רק שהי' מסופק אי אמר ר"י כן קודם חזרה אי אחר חזרה דלאחר חזרה לכאורה ל"צ הטעם דאשר יולדו דבלא"ה ידעינן דאזלינן בתר דידה משום עובר ירך אמו אכן י"ל דגם לאחר חזרה צריך הטעם משום מצרי ראשון שנשא מצרית שניי' דאזלינן בתר דידי' וכמש"כ הרב המגיד לדעת הרמב"ם וכנ"ל, ועוד היה מסופק אי הך מימרא דגטין אמר ברישא או הך דתמורה וכיון דרב דימי לא נקט רק הך דמצרי שני שנשא ראשונה ולא ג"כ הך דמצרי ראשון שנשא שניי' לכאורה הי' נראה שטעמו משום דעובר ירך אמו הוא ולא מכח אשר יולדו ולכן הקשה אביי מהך מימרא דתמורה לשמוע אם ישיב לו דחזר בו ר' יוחנן מההיא ע"י הך מימרא דגטין וממילא ידע דהך טעם דאשר יולדו דקאמר הי' קודם חזרה ואשתק רב דימי משום דידע דאביי ידע טעמו דר' יוחנן ולא בא רק לקנטר ומדשתק רב דימי סבר אביי דלא ידע להשיב ויהי' סובר דבאמת ליתא להך דרבי יוחנן דהכא וקאמר דלמא לעולם שמעתתך שפיר ועיקר טעמו של ר"י לא כדמשמע מדבריך מכח עובר י"א הוא אלא משום דאשר יולדו ור"י לפי האמת קאמר כן ע"ז אמר רב דימי חזינא לרישך ביני עמודי ולכן לא השבתיך והראי' לדברי הוא פסק הרמב"ם שפסק כר' יוחנן בהאי דחטאת מעוברת אע"פ שפסק עובר ירך אמו הוא וכבר כתב טעמו הלח"מ (בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין) משום דפסק כמסקנא דר' יוחנן בכריתות דאדם מתכפר בשבח הקדש וא"כ יש ראי' לשיטה זו של הרמב"ם מפי' סוגיא דכאן:
שם אלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת: הקשו הרמב"ן והרשב"א למה לא הקשה בקיצור מרבא אהא דרבי יוחנן דהפריש חטאת מעוברת, ולענ"ד י"ל דמהא ליכא למיפרך די"ל דרבא לשיטתו אזיל דמפרש התם בתמורה טעמא דרבי יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואף שהשיב לו התם רב המנונא דע"כ אין זה טעם דר' יוחנן מדלא השיב כן לר' אלעזר הא מכ"מ יש ג"כ ראי' אפכא שהשיב ר"י לר"א דאדם מתכפר בשבח הקדש וע"כ דחזר בו כמבואר כדברינו הנ"ל וא"כ י"ל דרבא ס"ל כמסקנא דר' יוחנן אבל מהא דהכא פריך שפיר והקשו התוספ' מאי פריך לרבא הא הוא בפי' ס"ל עובר י"א הוא ובתוספ' הרא"ש תי' דמכח זה אין ראי' ע"ש אכן כבר כתבו התוספ' בב"ק (דף מ"ו) דמסוגיא דשם ודאי ראי' מדצריך לשלם מולד ותם אינו משלם אלא מגופו ע"ש:
שם בתוספ' ד"ה מצרי שני. הא בקהל ספק יבא: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא זה ילפינן בקדושין מקהל יתירא דכתיב גבי ממזר וא"כ אכתי במצרי מנ"ל, ולפענ"ד י"ל כמש"כ התוספ' בקדושין שם דילפינן מקהל ספק ממזר ספק כן י"ל דילפינן מצרי ועמוני מקהל ספק דגבי ממזר דהא כולהו אתקשו להדדי ע"י הקישא דסמוכין וכן מוכח בירושלמי דקדושין (כ"ח.) דקאמר שם דמודה ראב"י בספק כותים וספק חללים משמע דוקא הני דלא אתקשו לממזר אבל מה דאתקש לממזר שוה לו ועיין שם בקרבן עדה, ומסוגיא דקדושין גופא מוכח כן דאל"כ מנ"ל לדרוש הקולא דבקהל ספק יבא גבי ממזר דחמיר מכולהו דאסור עד עולם בין זכרים בין נקבות דלמא הך קהל דממזר מוקמינן לכהנים לויים וישראלים ומקהל דגבי מצרי או עמוני דרשינן הקולא אע"כ דלא שנא ובאמת דרשינן אכולהו:
בא"ד. וא"ת הא כתיב קרא דאי לר"י: ביישוב זה י"ל דודאי כמו דכתיב קרא לאסורא כמו כן כתיב קרא אם נוגע הדבר לבטול מצוה והשתא י"ל דשפיר צריך מעמיו לר"י דאי לא הוי כתיב ה"א דילפינן מחלל ואלמנה לכה"ג לעשות הולד חללה כדאמרינן לעיל וא"כ אי הוי נפלה ליבום ה"א דאינה מתייבמת דלא שייך ע' דוחה ל"ת דחללה ע' ול"ת הוא כמש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) והוי בזה בטול מצות יבום ואף דאפשר בחליצה הא אמרינן לעיל (כ':) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא ולכן שפיר צריך קרא דמעמיו להתירה לכהן לענין שצריכה להתייבם אבל במצרי קאמר שפיר דאי להתירא לא כתיב דא"ל דהתיר הכתוב דור שלישי אם נפלה לפניו ליבום דגם אי אסור גם דור ג' במצרי ג"כ מתייבם שפיר לפמש"כ לעיל דאיסור מצרי שאינו רק לאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' דיבום וכן מהיתר ולד דמחזיר גרושתו פריך שפיר דליכא למימר ג"כ דהתיר קרא משום יבום דלפי מה שכתבו התוספ' לעיל (ט"ו.) לא אצטריך קרא רק משום דה"א דהולד נאסר משום דטומאה כתיב בה כעריות באמה והנה ולד ערוה היא ממזרת וממזרת מדאורייתא רמיא ליבום מטעם ע' דוחה ל"ת וא"כ גם אי לא הוי כתיב היתר לולד מכ"מ הוי ידעינן דמתייבמת שפיר לר' יהושע ולכן פריך שפיר:
בד"ה הוי אמינא. וי"ל דקס"ד: לפ"ז קאי לר"ש ולכאורה קשה לר' יהודה מנ"ל דלא אמרינן היא ובנה חד, ולענ"ד י"ל דלעולם גם ר' יהודה דרש להכי דלאסור נקבות לא צריך דמוכח כן דאל"כ מצרי שני במה יטהר ומה דיליף לעיל כן מאשר יולדו י"ל ולדבריו דר"ש קאמר לדידי דאית לי קהל גרים אקרי קהל בלא"ה מוכח דאל"כ מצרי שני במה יטהר אבל לדידך דס"ל לא אקרי קהל אודי לי מיהת מאשר יולדו אבל ר"ש ס"ל דאשר יולדו קאי דלא אמרינן דהיא ובנה חד ולזה גם לר' יהודה אתיא, ובזה מיושב ג"כ קושית המהרש"א שהבאתי לעיל דר' יהודה אשר יולדו ל"ל ולדברינו א"ש:
בד"ה רובו ומקפיד. דא"כ ל"ל קרא לשערו: לפמש"כ התוספ' בסוכה דצריך קרא משום בית הסתרים י"ל קושיא זו דאף בשער שייך בית הסתרים כמבואר בתורת כהנים שהביא הר"ש (בפ"ד מהל' נגעים), ומה שהקשו מסוגיא דהכא לענ"ד י"ל בזה דהנה לכאורה נראה דטעם דרש"י שפי' דר' יצחק אשערו קאי היינו משום דקאמר התם כי אתי הלכתא לדר' יצחק ולא קאמר אלא כי אתי הלכתא לדר"י כדרך הש"ס בכ"מ אלא משמע דעדיין קאי בתירוצו דהלכתא אשער קאי וא"כ לא מוכח מזה רק דהש"ס מפרש לדר' יצחק הכי אבל אכתי הי' אפשר לומר דרבא פליג על זה וס"ל דר' יצחק בין אבשר בין אשער קאי ולכן קאמר שפיר וכ"ת משום דרבי יצחק: ובזה א"ש ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד בסוכה ובעירובין לפי' רש"י דמוכח דבבגדים בקפידא תלי' מלתא ובגדים הוא כבשר, אכן לפענ"ד י"ל כיון דפשיטא להש"ס דרבי יצחק דוקא לענין שער קאמר א"כ ידע דהכי הלכתא אתמר א"כ דלמא הלכתא אתמר ג"כ דחציצת בגדים יהי' כחציצת שער ולא כבשר דהא שער ג"כ מחובר לגוף ואעפ"כ חלוק בדינו מגוף א"כ כש"כ שי"ל דבגדים חלוק דינם מגוף, וק"ל מה שכתבו התוספ' בסוכה דצריך קרא דבשרו לבית הסתרים כדאמרינן בקידושין דהא בקדושין ילפינן כן מורחץ בשרו במים דכתיב גבי זב אבל דרשא דסוכה אתיא מקרא דורחץ את בשרו דכתוב גבי מצורע וגם גבי בעל קרי כתיב ורחץ את כל בשרו, ואפשר ליישב דצריך קרא דבית הסתרים ל"צ לביאת מים גם במצורע ובבעל קרי כמו בזב, אכן עדיין צ"ע דתלתא קראי ל"ל דהא כל טבילות ילפינן מהא דבעל קרי ומצורע א"כ ע"כ ילפינן טומאות מהדדי:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0