דף פב - א
ומפרשינן: רבי יהודה לטעמיה, דאמר בכל התורה כולה: מין במינו לא בטיל.
תו תמהינן: אבל לא נימוחה מאי? וכי לא תעלה?!
אם כן, אדתני [עד ששנה התנא] בהמשך הברייתא: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה, והיינו משום שבטהורה יש לה תקנה למכור לכהן בהפסד מועט -
ניפלוג ונתני בדידה [למה לא חילק התנא בחתיכה של חטאת טמאה עצמה] שאין בה תקנה למוכרה לכהן, ויאמר:
במה דברים אמורים - שחתיכה או פרוסה טמאה הרי היא בטילה - כשנימוחה ואינה חשובה.
אבל לא נימוחה, ו"כל שדרכו לימנות" היא - הרי זו לא תעלה?!
ומשנינן: טהורה בטהורות עדיף ליה לאשמועינן שאינה בטילה, מאשר תרומה טמאה בטהורה.
ומשום שטהורה בטהורות שייך בו יותר ביטול, שהרי בזה לא נחלקו תנאים אם הוא בטל [כשאינו דבר שבמנין]. ואילו טמאה בטהורה נחלקו בה תנאים אם בטילה היא, כמבואר בתרומות פ"ה מ"ג.
ועוד, עדיף ליה לאשמועינן בנימוחה, שמכל מקום, פעמים שאינה בטילה. [1]
ומקשינן לריש לקיש, המפרש את הברייתא בנימוחה: אם כן, מאי שנא רישא, חתיכה ופרוסה טמאות, שהן בטלות, ומאי שנא סיפא, חתיכה ופרוסה טהורות, שאינן בטלות -
והרי כיון שנימוחה ואין האיסור בעינו כלל, אף שאפשר למוכרם לכהן בהפסד מועט, היה להם ליבטל?! [2]
אמר רב שישא בריה דרב אידי, לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא לדעת ריש לקיש:
לעולם מדובר בנימוחה. וטעמו של תנא קמא הוא משום שבאיסור דאורייתא אף לדעתו "מין במינו לא בטל". [3] ומיהו, באיסור דרבנן אין גוזרים אטו איסור דאורייתא.
וכך מתפרשת הברייתא:
רישא, המדברת בחטאת ולחם הפנים טמאים, מדובר בה שנטמאו בטומאת משקין, שאינה מטמאה אלא מדרבנן, [כלומר: טומאת החתיכה והפרוסה היא על ידי משקין טמאים שנגעו בכלי - שאין טומאת הכלי אלא מדרבנן, כי מן התורה אין משקין מטמאין כלי - ונגעו החטאת או לחם הפנים באותו כלי].
והואיל ואין איסורן אלא מדרבנן, לכן הן בטילות כשהן נימוחות, ואע"ג שהן מין במינו.
אבל סיפא, המדברת בחטאת ולחם הפנים לגבי זר, שאיסורן הוא מדאורייתא, לפיכך אינן בטלות, ואע"ג שהן נימוחות, הואיל והן מין במינו.
ומקשינן: אבל חטאת ולחם הפנים הטמאים בטומאת שרץ, שהיא מדאורייתא, ונימוחו - מאי? וכי לא תעלה, וכי היא לא תתבטל היות ומין במינו הוא?
אם כן, אדתני סיפא: אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות - לא תעלה. תיקשי:
ניפלוג וניתני בדידה: [4]
במה דברים אמורים בטומאת משקין. אבל בטומאת שרץ לא תעלה?!
ומשנינן: טהורה בטהורות עדיף ליה, וכמו שנתבאר לעיל.
רבה אמר: כך יש לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא לשיטת ריש לקיש, על דרך תירוצו של רב שישא בריה דרב אידי, שתנא זה סבור שמדרבנן מין במינו אינו בטל. ומיהו, לא גזרו אלא באיסור לאו ולא באיסור כרת. וכך מתפרשת הברייתא:
רישא, מדברת בקדשים טמאים, שהאיסור לאוכלם הוא רק יסור לאו "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", ולכן לא גזרו חכמים במין במינו שלא יתבטל [כיון שנימוחו].
אבל סיפא, מדברת בקדשים שנתערבו בחולין, שאם נתירם, יבוא לאוכלם בטומאת הגוף שהוא איסור כרת, ובכי האי גוונא גזרו חכמים שמין במינו לא יתבטל. [5]
ותמהינן עלה: והא רבה הוא דאמר: כל בדאורייתא - לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת! כי אם חשו חכמים לאיסור כרת חשו גם לאיסור לאו, ועשו תקנה?!
קשיא!
רב אשי אמר: סיפא - שנתערבו קדשים טהורים בחולין, ומותרים לכהנים לפיכך לא בטלי - משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, כלומר שהן מותרין לכהן.
וכל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל. [6]
ואומרת הגמרא:
והא דרב אשי - הסובר דבר שאסור לזה ומותר לזה דינו כ"דבר שיש לו מתירין" ואינו בטל - בדותא [7] היא!
כלומר, לא אמרה רב אשי מעולם [ריטב"א]. שאין נקרא "דבר שיש לו מתירין" אלא כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שהיום היא אסורה, ולמחר היא מותרת למי שהיתה אסורה. [8]
כי למאן, לגבי מי, זה נחשב כדבר שיש לו מתירים? אי לכהן - מישרא שרי [מותרת החתיכה או הפרוסה] כבר עכשיו.
ואי לישראל - הרי לעולם הוא אסור, ואין זה דבר שיש לו מתירין. [9]
אלא ודאי, הא דרב אשי בדותא היא.
ועתה שבה הגמרא למבואר לעיל, שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן, האם תרומה בזמן הזה מדאורייתא היא או מדרבנן, ותמהינן:
והוינן בה: והאם סבר רבי יוחנן שתרומה בזמן הזה היא מדאוריייתא?!
והתניא: אם היו שתי קופות של תבואה, אחת של חולין ואחת של תרומה.
ולפניהם היו שתי סאין של תבואה, אחת של חולין ואחת של תרומה.
ונפלו אלו בתוך אלו, הסאין לתוך הקופות - הרי אלו מותרים, ואפילו קופת החולין, ואין חוששים שמא "נדמעה" קופת החולין על ידי סאת התרומה שנפלה לתוכה -
מפני שאני אומר [כלומר: יכול אני "לתלות" להקל, ולומר]:
הסאה תרומה - לתוך הקופה של תרומה נפלה, והסאה של חולין - בתוך הקופה של חולין נפלו.
ואמר ריש לקיש: והוא שרבו חולין שבקופת החולין על סאת התרומה, ונמצא כי אפילו אם נפלה התרומה לתוך קופת החולין, הרי היא בטילה ברוב. ולפיכך "תולים" לומר שהחולין לתוך חולין נפלו, והתרומה לתוך התרומה נפלה. [10]
ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא רבו חולין על התרומה, הרי שתי הקופות מותרות [ולקמן בגמרא מתבאר ביתר ביאור סברתו של רבי יוחנן]. [11]
והשתא תיקשי: בשלמא לריש לקיש, הסובר תרומה בזמן הזה דרבנן, לא תיקשי לך למה לי שרבו חולין על התרומה, ואין די בתלייה, היות וקסבר ריש לקיש בדרבנן נמי - רבויא הוא דבעינן. אך בלא רוב, אין תולין לקולא.
אלא לרבי יוחנן, הסובר תרומה בזמן הזה דאורייתא - קשיא האיך אנו סומכים להתיר את הקופות משום "שאני אומר" כשלא רבו חולין על התרומה [תוספות], בתרומה דאורייתא?! [12]
ומשנינן: אמר לך רבי יוחנן: הא ברייתא זו מני [מי אמרה] רבנן היא, דסברי תרומה בזמן הזה דרבנן.
הערות
[1] רש"י. והתוספות פירשו באופן אחר: טהורה בטהורות עדיף ליה, דאע"פ שאין איסורה אלא לזרים אפילו הכי חמירא ולא בטלה.
[2] אבל לרבי יוחנן ניחא, שהרי הברייתא מדברת בשלמות, ודבר שדרכו לימנות הם, ובהצטרף הסברא שאפשר למוכרם לכהן בהפסד מועט, לכן אינן בטלות.
[3] מהמשך הסוגיא נראה, שהוא תקנתא דרבנן ואינו מעיקר הדין להך תנא.
[4] כעין זה הקשתה הגמרא לעיל, אלא שרש"י ביאר את הקושיא בשתי מקומות אלו באופנים שונים: לעיל כתב רש"י: "אדתני אבל חתיכה, דמשמע טעמא משום שהפסד מועט הוא, נפלוג בדידה, ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלה". וכאן פירש רש"י: "ליפלוג וליתני בדידה, בטומאה וטהרה [כלומר טמאה שנתערבה בטהורה], כדנקט מילתיה ואתי, מאי שנא דשבקיה תנא למילתיה למינקט חולין וקדשים".
[5] נתפרש על פי לשונו הראשון של רש"י; ובפירוש שני פירש רש"י שרבה בא ליישב גם את הקושיא שהקשינו לעיל על ריש לקיש מהא דחתיכה טמאה בחתיכות טהורות עולה. ורבה סבירא ליה שאין צורך ליישב דמיירי בנימוחה, אלא אף כשאינה נימוחה הרי היא עולה. דעד כאן לא קאמר ריש לקיש ד"כל שדרכו לימנות שנינו" אלא באיסור כרת או במיתה בידי שמים, ולא באיסור לאו. ולפיכך, עיגול בעיגולין אינו עולה [אי לאו דתרומה בזמן הזה דרבנן] כיון דהנידון הוא להתירה לזר שהוא במיתה בידי שמים. אבל חתיכה של של חטאת טמאה או פרוסה של לחם הפנים טמא הרי היא עולה כיון שהאוכל בשר קדשים טמא אינו עובר אלא בלאו. והיינו רישא, אבל בסיפא דהנידון הוא לענין אכילה לזר, שאם יאכלנה בטומאת הגוף יהא בכרת בזה אמרינן דאינו בטל כיון שהוא בכלל "כל שדרכו לימנות".
[6] ביארו התוספות: ולפירוש זה דרב אשי, מה ששנינו "עיגול בעיגולין עולה" מיירי בתרומה טמאה, שאינה מותרת אפילו לכהנים.
[7] ויש גורסים "ברותא" היא, כלומר "דעת חיצונית", ראה בבא מציעא ט א ובגליון שם.
[8] וכעין זה כתבו הראשונים [ראה רשב"א כאן] שדבר האסור לאוכלו עם בשר ומותר לאוכלו עם חלב [כגון פת שאפאה עם הכותח], אינו חשוב "דבר שיש לו מתירין", כי לבשר לעולם אסור הוא, ואילו לחלב לעולם מותר הוא, ונחלקו בזה על הרי"ף שכתב לא כן גבי פת שאפאה עם הכותח.
[9] נחלקו הראשונים בטעם הדבר שאמרו חכמים "דבר שיש לו מתירין" לא בטל: דעת רש"י: כי אנו אומרים לו "עד שתאכלנו היום באיסור, תאכלנו למחר בהיתר". דעת הר"ן [נדרים נב א] בדעת הרי"ף: יסוד האיסור הוא משום דאפילו לחכמים "מין במינו לא בטל", אלא שהם סוברים שקביעת התערובת כ"מין במינו" אינה תלויה רק בסוג התערובת אלא באיסור, שהואיל והאחד איסור והשני היתר אין זה "מין במינו", אע"פ שבעצמותם מין אחד הם. ולפיכך, כל דבר "שיש לו מתירין" אין הוא נקרא איסור גמור להיחשב ביחס להיתר כמין בשאינו מינו, ולפיכך אינו בטל; וראה מה שכתב שם בביאור דעת הרי"ף בפת שאפאה עם הכותח.
[10] רש"י. מן התורה תרומה בטילה ברוב, אלא שגזרו חכמים שתרומה המעורבת בחולין אינה מתבטלת אלא בתערובת שרבו בה החולין על התרומה ביחס של אחד למאה. אך אם יש ספק אם בכלל התערבה התרומה בחולין, הקילו חכמים להתיר במקום שיש אפשרות של "תליה", כדון כאן, שאנו "תולין" ואומרים, תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך החולין. ותלייה זאת היא קולא שהקילו חכמים בגזירתם, במקום שיש ספק אם גזרו בו, אך יש בו אפשרות של "תלייה".
[11] הקשו התוספות למה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן על הברייתא המדברת בשתי קופות ולפניהם שתי סאין, ולא על המשנה בתרומות [פ"ז מ"ה] המדברת על שתי קופות ולפניהם סאה אחת, ואין ידוע להיכן נפלה?! וראה מה שתירצו. וב"ים של שלמה" כתב, שבעל כרחנו המשנה מדברת כשרבו חולין על התרומה, שאם לא היה בכל קופה אלא סאה כשיעור התרומה, הרי לא היה מקום להסתפק להיכן נפלה, כי בקל יש להבחין באיזו קופה הוכפלה הכמות, וראה עוד שם.
[12] כתבו התוספות והרשב"א, דהוה מצי לאקשויי דאפילו כשרבו חולין על התרומה נמי לא נאמר "שאני אומר", וכמו שהוכיחו שם.
בגמרא ולר"ל מאי שנא רישא: הרשב"א הביא גרסא בשם הגאונים שגרסי ולר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומסיק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא אבל הקשה על גרסא זו שהרי ר' יוחנן אפילו בדאורייתא ס"ל כל שדרכו בטל והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דהגאונים ס"ל כמש"כ התוספ' דגם ת"ק ס"ל דמין במינו בדאורייתא לא בטל וגם ס"ל כמו שחזר ר"ת דאין חילוק במין במינו בין לח ליבש ולכן רישא דטומאת משקים דרבנן ס"ל לת"ק דתעלה דמשום דבר שבמנין ליכא כיון שכל שדרכו הוא ומשום מב"ח ליכא כיון דמדרבנן הוא אבל רבי יהודה ס"ל לא תעלה דס"ל דאפילו כל שדרכו לא בטל גם לר' יוחנן כדמוכח מהא דלטרא קציעות כמו שכתבו התוספ' לעיל אבל סיפא דדאורייתא הוא גם לת"ק לא תעלה דמין במינו לא בטל:
שם רישא בטומאת משקים דרבנן: ק"ק למה הוצרך למינקט טומאת משקים דפליגי תנאי בזה בפסחים (ט"ו) אי הוי דאורייתא או דרבנן ולא נקט בטומאת אוכלים כשנטמאו החטאת ולחם הפנים ע"י אוכלים דלכ"ע הוי דרבנן דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה כדאמרינן שם (יד.) או לנקוט סתמא דרבנן דהא יש כמה טומאות דרבנן בי"ח דבר כגון ידים וספרים וכדומה, ולכאורה מזה ראי' גדולה להשיטה שהביא הרשב"א דטעמא דר' יהודה דס"ל דטומאת משקים הוי דאורייתא ולכך צריך למינקט טומאת משקים דוקא וכשיט' זו ע"כ ס"ל גם התוספ' בחולין (צ"ט:) שפירשו מה דאמרי' שם שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כיון דמדרבנן הוא ס"ל ר"י דמין במינו בטל ע"ש והרי הכא ס"ל לר' יהודה דגם בנטמא טומאה דרבנן דליכא רק איסור דרבנן ג"כ לא בטל מין במינו וא"כ היאך מוקי רב שישא ברי' דרב אידי אליבי' דר"ל מתניתא דציר אע"כ דהך פי' דהתוספ' שם סבר כפי' הרשב"א דהכא ורש"י והתוספ' דלא פירשו הכא כן מפרשי הך דציר דזיעה בעלמא לא משום דאיסור דרבנן הוא אלא משום דאינו אלא איסור גרוע וכמו שכתב בשער המלך (פ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות) ע"ש וכשיטת התוספ' דחולין הנ"ל ע"כ ס"ל גם התוספ' בנדה (ע"א:) ע"ש:
שם והא רבה הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו: בגמרות שלנו כתוב לקמן (דף קי"ט) רבא ולפ"ז לא מקשה מידי מרבא ארבה וע"כ או דגם הכא רבא גרסינן וכמו שהוא בתוספ' הרא"ש או דלקמן גרסינן רבה, אכן בלא"ה ק"ק דלפי מש"כ רש"י לקמן (שם) משמע דלא שייך לומר כן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אלא בשיש חשש שיבא לידי איסור לאו אבל בהרחקה ודאי יש לומר דלאיסור כרת עבדו הרחקה ולא לאיסור לאו והרי הכא מה שגזרו רבנן דמין במינו לא יבטל באיסור כרת או שדבר שבמנין לא יבטל באיסור כרת לאידך פירושא דאיירי בלא נימוחה ע"כ לא הוי רק הרחקה ובזה שפיר יש לחלק בין כרת ללאו, גם צ"ע אמה שכתב הרשב"א לעיל (כ"ד.) לחלק בין ספק חליצה לענין כהונה ולענין אחות אשה דמשמע ג"כ דמחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת ומיהו לשם י"ל כיון דהגזירה היא אטו גרושה א"כ הוי הרחקה ובזה שפיר מחלקינן בין לאו לכרת אבל הכא קשה, שוב ראיתי שכבר הקשה קושיא זו התרומת הדשן הביאו המ"ל (בהל' י"ט) והניח בצ"ע ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף קי"ט):
שם והא דרב אשי בדותא היא: המהרש"ל בים של שלמה הקשה למה לא מוקי בכהן ולאכלו בטומאת הגוף שיש לו מתירין כיון שיכול לטהר ורצה להוכיח מזה דכה"ג לא מקרי יש לו מתירין כיון דאין לו מתירין אלא לו ולשאר כהנים גם עתה הוא מותר ע"ש, אכן לא זכיתי להבין חילוק זה דא"כ איך חשבינן נדר דבר שיש לו מתירין כמבואר בי"ד (סי' ק"ב) מטעם שיכול להשאל על נדרו הא גם שם לא אסיר אלא לו ועיין במגן אברהם (ריש סי' שי"ח), גם על קושית המהרש"ל יש לעיין הא המהרש"ל גופא כתב הטעם דלכך כלי שנבלע מאיסור שנתערב לא חשיב יש לו מתירין ע"י הגעלה כיון שההיתר לא אתי ממילא כמבואר בש"ך (שם) א"כ ה"נ ההיתר דטהרה לא אתי ממילא ואיך יחשב זה יש לו מתירין, אכן זה יש לישב דיש לאוקמי' בכהן טמא שכבר טבל ועדיין לא העריב שמשו דההיתר בא ממילא דשמשא ממילא ערבא אבל לשון המהרש"ל לא משמע כן דכתב שיכול לטבול, וי"ל בזה ע"פ מה שהקשה הש"ך על המהרש"ל דא"כ איך חשבינן נדר דבר שיש לו מתירין ותירץ בספר כרתי ופלתי תירוץ נכון דהמהרש"ל ס"ל דשאני נדר דמפרש בש"ס הטעם דמצוה לאתשולי וא"כ חשיב ההיתר שיבא ודאי שישראל קדושים הם וודאי יעשו את המוטל עליהם [וסיוע מצאתי לדבריו בהר"ן בנדרים (נ"ט.)] אבל בהגעלה דליכא מצוה לא חשיב כבא ממילא ולכן הכא לענין טהרה דאיכא ג"כ מצוה לכהן לטהר עכ"פ ברגל חשיב ג"כ ההיתר כבא ממילא ולכן קושית המהרש"ל א"ש אבל על תירוצו קשה מ"ש מנדר וא"ל דגם לגבי זה אמרי' כהך סברא דלעיל דשאני נדר דמצוה לאתשולי דא"כ לפמש"כ גם הכא מצוה לטהר וצ"ע:
שם אי לכהן משרי שרי: ק"ל דלמא לעולם לכהן ומה דקאמר לא תעלה היינו שצריך לאכלו בתורת חטאת ולחם הפנים ליום ולילה ואסור להניחו למחר שיהי' נותר ובזה הוי שפיר דבר שיש לו מתירין וכמו דאמרינן לענין ביצה עד שאתה אוכלה באיסור היום אכול אותה למחר בהיתר שלא תצטרך לבטול א"כ הכא נמי כן רק אפכא עד שאתה אוכלה למחר באיסור ט"י בטול אכול אותה היום בהיתר שלא תצטרך לבטול ועיין מה שהקשתי עוד בזה לקמן בתוספ':
שם הא מני רבנן היא: במהרש"א מ"ב הקשה על קושית הש"ס מאי פריך לרבי יוחנן דלמא איירי בתרומת פירות ותירץ דא"כ לא הוי פליג ר"ל כיון דהוי תרתי דרבנן, ולא ידעתי מנ"ל כן דבתרתי דרבנן לא בעי ר"ל רביי', גם לא הבנתי למה לא הזכיר דכבר הקשו התוספ' קושיתו לעיל (פ"א.) ע"ש:
שם ברש"י ד"ה ל"א לעולם בשלא נימוחה. כיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמי: זה ל"ש רק להך פירושא שכתב רש"י לעיל (דף פ"א) בהך דעגול בעגולים דבנתערב עגול של תרומה בחולין איירי אבל להך פירושא דבתרומה טמאה בשל טהורה איירי לא שייך טעם זה דתרומה טמאה ליכא רק בע' ובטל לריש לקיש כמו בחתיכה של חטאת טמאה וא"ל דא"כ איך דייק ר"ל מהא דעגול בעגולים עולה דתרומה דרבנן דלמא איירי בטמאה שנפלה בטהורה די"ל כיון דסתמא קתני עגול בעגולים עולה משמע בכל ענין עולה אפילו בטהורה בחולין:
שם בתוספ' ד"ה ר' יהודה. דומיא דדם הפר: ולפ"ז גם לרבנן דילפי מזה דעולין אין מבטלין זה את זה ג"כ לא אמרינן הכי אלא בדבר לח ומתערב והשתא להטעם שכתב הר"ן בנדרים דלכך דבר שיש לו מתירין לא בטל דהוי היתר בהיתר ודומה לעולין שאין מבטלין זה א"ז א"כ יבטל דבר שיש לו מתירין יבש ביבש וזה אינו דהא אמרינן בביצה (דף ד') דביצה שנולדה בי"ט לא בטל באלף מטעם דבר שיש לו מתירין וכן קאמרינן (שם) לענין עצים שנשרו מן הדקל, וצ"ל לפי טעם זה דהר"ן באמת לא מחלקינן בין לח ליבש גם לרבי יהודה וכאידך שיטה דר"ת שהביאו התוספ' בזבחים (דף ע"ג) ע"ש:
בא"ד. כדמשמע גבי ליטרא קציעות: עיין בזבחים (דף ע"ג) ובמנחות (דף כ"ב) שהביאו התוספ' עוד ראיות דתרומה בטלה לר' יהודה, ולכאורה הי' אפשר לישב כל הקושיות הללו במה דמשמע בחולין (צ"ט:) וכמו שאכתוב לקמן דבאיסור דרבנן ס"ל לר' יהודה דמין במינו בטל וכיון דר' יהודה ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן כמו דהוכיחו התוספ' לקמן (ע"ב) מהא דליטרא קציעות א"כ לכאורה מכל הני דתרומה לק"מ רק מה שהקשו מהא דרמוני בדן ומהא דנפלו ונתפצעו עדיין קשה לכאורה, ולענ"ד יש לישב דהך דרמוני בדן איירי ג"כ בתרומה כמש"כ רש"י גופא בזבחים (דף ע"ד) והך דנפלו ונתפצעו י"ל דאיירי שנפלו אגוזי פרך בתוך שאר אגוזים שאינם מינם ונתפצעו וע"י שנתפצעו ליכא להכיר האיסור וא"ל דא"כ איך קאמר שם בגטין (נ"ד:) והא הכא מדאורייתא חד בתרי בטל הא הוי טעם כעיקר כיון שאינו מינו די"ל דלהנך שיטות דטעם כעיקר דרבנן בלא"ה א"ש ואפילו להנך שיטות דס"ל ט"כ דאורייתא מכ"מ י"ל דאיירי שנפלו באגוזים ששוין בטעמן לאגוזי פרך ולא בשמן דהא לענין מין במינו קיימא לן דבתר שמא אזלינן ובלא"ה י"ל דלא שייך טעם כיון שנתערבו ביבש ואוכלם כן והשתא כל הקושיות מתורצים שפיר:
בא"ד. דמעלין את המדומע: בזבחים (דף ע"ג) שהביאו התוספ' ג"כ הך שיטה כתבו שחזר בו ר"ת ויישב הך דתרומה דלא חשיב מין במינו דא"א למבטל שהם חולין להיות כבטל דהיינו תרומה ע"ש, ולענ"ד צ"ע דשפיר אפשר לחולין להיות תרומה אם אכל תרומה בשוגג דמשלם חולין מתוקנים דוקא והם נעשים תרומה כדאמרינן (תרומות פ"ו) ע"ש וא"כ אפשר למבטל להיות הבטל:
בד"ה טהורות. לא פי' כן: מה שלא ניחא להו בפי' רש"י י"ל דקשה להו וכי טעמא אליבי' דב"ש אתי לאשמעינן דרק ב"ש ס"ל שם סברא זו דטמאה בטהורה לא בטיל ואפילו ב"ש חזר בו והודה לב"ה דבטל ועוד הא דבטל טמאה בטהור' כבר שמעינן מרישא וא"כ איך אפשר למיטעי אי הוי נקט תרווייהו בטמאה בטהורה והוי מחלק בין נימוחה ללא נימוחה:
בד"ה רישא איסור לאו. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן: לענ"ד י"ל דלפי' זה הוקשה מה שהוקשו התוספ' בחולין (דף ק') למה לא חשיב חתיכה של חטאת כחתיכה הראוי' להתכבד ולכן ס"ל כתירוצם שם דמה שאסור בהנאה לא חשוב ראוי' להתכבד, ומה שהביאו ראי' מחתיכות בב"ח נגד זה כבר כתבתי לעיל דאין ראי' די"ל דבב"ח הטעם משום דבר שבמנין ולא מטעם ראוי להתכבד וגם ס"ל להך פירושא מש"כ התוספ' לעיל דלא שייך כבוד גבי כהנים במקדש, אכן הי' נראה לו דוחק לפרש מה דאמרינן סיפא איסור כרת שיבא לידי כרת אם אוכל בטומאת הגוף דא"כ דקאמר משמע שהוא עתה איסור כרת ולכן מפרשים דסיפא איירי לא תעלה לאכלו לכהן בטומאת הגוף דאין לפרש לאכלו לישראל דלישראל ודאי שרי כיון שלא שייך כבוד גבי כהנים וחתיכה הראוי' להתכבד כשהוא עתה בעינן ולא דיינינן איך הוא לאחר שנתערב וכמש"כ הט"ז (בהל' חנוכה) בשם תה"ד אבל לאכלו הכהן בטומאה בזה אסרינן משים כרת לאכלו בטומאת הגוף אבל משום חתיכה הראוי' להתכבד לא שייך דלא שייך כבוד גבי כהנים, ואפשר שלזה כיון גם תה"ד ומתורץ בזה מה שהקשה הט"ז הנ"ל עליו:
בד"ה משום. ומיהו קשה למאי דס"ד השתא: ביישוב קושיא זו גם מה שהקשו מעגול בעגולים י"ל דלכאורה בלא"ה קשה ארב אשי איך יחשב זה דבר שיש לו מתירין כיון שיכול להאכיל לכהן הא זה מבואר בכמה מקומות בש"ס דמה שאינו נאכל רק לכהנים נמכר בזול הרבה ממה שנמכר אף לישראל כדאמרינן בכמה דוכתי ימכר לכהנים בדמי תרומה והרי מבואר בי"ד (סי' ק"ב) דלכך לא חשיב כלי שנבלע מאיסור דבר שיש לו מתירין ע"י הגעלה כיון שיש הפסד שצריך להוציא הוצאות להגעילו וא"ל איך חשיב הכא דבר שיש לו מתירין ואמאי לא מקשה בש"ס כן ארב שי, אכן י"ל דזה לא שייך רק גבי תרומה שיש הרבה לכל כהן וכהן שהיא קדשי הגבול אבל בחתיכות חטאת ולחם הפנים שלא יש הרבה בשר ולחם סולת כ"כ לכהנים מקדשי המקדש נמכר התערובות לכהן כמו לישראל: א"נ י"ל דלפמש"כ לעיל לשיטת התוספ' ע"כ איירי חתיכות של חטאת ושל לחם הפנים שנתערבו בחולין שהחולין הם בפנים בעזרה מאותם שהכניסו לאכול הקדשים על השובע וכיון שהכהנים הם האוכלים קדשים בעזרה גם החולין הם להכהנים כי ודאי הישראל לא יספיק לכהן חולין כדי שיאכל הקדשים על השובע וכיון שהחולין הם לכהנים א"כ לא שייך בזה הפסד כיון שהוא בעצמו אוכלם ומה דאמרינן לא תעלה אינו רק שלא יוכל להאכיל לישראל מהם ולכך שפיר ס"ד דרב אשי דחשיב זה יש לו מתירין אבל בתרומה דלא שייך כל זה ודאי גם רב אשי ידע דלא חשיב יש לו מתירין אם נתערב לישראל תרומה בחולין כיון שיכול למכרו לכהנים דבזה איכא הפסד שצריך למכור בזול ומתורצים קושיות התוספ', אכן אגמרא קשה לענ"ד אמאי מסיק לרב אשי בבדותא דלמא רב אשי מוקי הך לא תעלה בכהן דהיינו שאין מותר לכהן להוציאו לחוץ לעזרה ולאכלו בתורת חולין אלא צריך לאכלו בפנים בתורת חטאת ולא לפסלו ביוצא תוך התערובות וזה שפיר חשוב יש לו מתירין כיון שיכול לאכלו בפנים, ולכאורה י"ל דכבר כתבתי לעיל דחולין אסור לאוכלם בעזרה וא"כ ע"כ צריך להוציאם לחוץ ולכן שפיר פריך לרב אשי, אכן זה אינו דאדרבא כש"כ שיקשה לר' אשי היאך חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שצריך להוציאם לחוץ א"כ אפילו לכהן לא מותר בלא בטול וע"כ לכאורה ראי' מזה לשיטת התוספ' שהביא המ"ל (בהל' שחיטה פ"ב) דחולין שנאכלין על השובע נאכלין בעזרה ודלא כרש"י דאוסר ולרש"י באמת צ"ע מרב אשי דהכא וכמו שהקשתי לעיל לפי' רש"י עצמו, אכן השתא גם לשיטות התוספ' קושיתנו במקומה עומדת דלמא רב אשי הכי קאמר לא תעלה להוציאן לחוץ אלא יאכלו בפנים לאכול חטאת על השובע לכהנים דבזה שפיר הוה שיש לו מתירין וצ"ע:
בד"ה שתי קופות. ור"ל לאפלוגי עלה: ק"ל דממנ"פ אי ידעו דאפליגי אמתניתן ג"כ א"כ מאי קושיא דה"ל לאפלוגי הא באמת פליגי ואי לא ידעו דפליגי א"כ מה הקשו בתחלה דה"ל להקשות ממתניתן היאך מצי להקשות הכי דלמא ר"י באמת ס"ל והוא שרבו במתניתן ועוד דהר"ש בתרומות מביא הירושלמי דבאמת פליגי וא"כ מאי קושיא דה"ל לאפלוגי, וי"ל דהתוספ' הקשו מכח ממנ"פ אי ס"ל ש"ס דילן כהירושלמי ובאמת פליגי אמאי לא מקשה ממתניתן ואי חולק ש"ס דילן אירושלמי אז קשה באמת אמאי לא פליגי, אכן לענ"ד י"ל דבאמת פליג הש"ס דילן אירושלמי וס"ל דלא פליגי ומה שהקשו דבאמת אמאי לא פליגי בזה י"ל כיון דמסיק דר' יוחנן מוקי ברייתא כרבנן ואנא דאמר כר' יוסי ומלשון זה משמע דר' יוחנן לעצמו סבר כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא לכן לא בעי לאוקמי' מתניתן ואע"פ שלא רבו כיון דסבר הלכה כסתם משנה, ולפ"ז הי' צ"ל דס"ל מתניתן תרומה בזה"ז דרבנן מה דלא הוי כהלכתא לר' יוחנן אכן גם אם נאמר דמה דאמר ר' יוחנן אנא דאמר כר' יוסי היינו אליבי' דר' יוסי אבל הוא לעצמו סובר ג"כ תרומה בזה"ז דרבנן וכמו שנראה גרסת רש"י שהי' לר' יוסי וכמו שכתב הריטב"א בפי' מכ"מ י"ל בזה דלא בעי ר' יוחנן לאוקמי' מתניתן אע"פ שלא רבו כיון דר' יוסי פליג שם בסיפא דמתניתן דקאמר ר' יוסי פוטר ואי ס"ד דאיירי בלא רבו ה"ל לפלוג גם ברישא וכדדייקינן לקמן (ר"פ מצות חליצה) ואין לומר דאכתי אליבי' דירושלמי היאך אתי שפיר מה דלא פליג ר' יוסי ברישא ג"כ די"ל דאליבי' הירושלמי באמת גם ר' יוחנן ס"ל כר"ל דגם ר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דרבנן וברייתא דסדר עולם לאו ר' יוסי היא:
בא"ד. שרי בה ר' יוחנן בלא רביי': אין להקשות היאך משכחת בנפל סאה אחת בלא רביי' דניחזי אנן די"ל כמש"כ הש"ך והט"ז בי"ד (סי' קי"א ס"ב) ע"ש:
בד"ה אלא לר' יוחנן. תקשי' לי' היכי סמכינן: ק"ל דהא בלא ר"י לק"מ די"ל דאיירי בנתערב ביותר מכדי אכילת פרס אבל השתא שפיר קפריך כיון דר"י אמר אע"פ שלא רבו וס"ל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא א"כ ע"כ ס"ל דתרומה דרבנן הוי מצי למימר וליטעמיך כיון דר"י אמר אע"פ שלא רבו [עיין בתוספ' שם בפסחים (דף מ"ד) שסתרו מש"כ בחולין (צ"ט.) ובפסחים ע"כ קאי דבריהם להנך שיטות דס"ל טעם כעיקר דרבנן] ולא הבנתי ג"כ למה לא תרצו התוספ' הכא כמו שתרצו שם בפסחים די"ל דאיירי במין שאינו מינו כמו כן יש לתרץ הכא אפכא דלכך לא הוקשה לו מכזית כדי אכילת פרס די"ל דר' יוחנן מוקי במין במינו:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0