דף פג - א
ליתא למתניתין, שמבואר בה שהאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא [1] ושמע מינה, שלרבי יוסי האנדרוגינוס ודאי זכר הוא - מקמי ברייתא, שסובר בה רבי יוסי שאנדרוגינוס ספיקא הוי.
דתניא: רבי יוסי אומר: אנדרוגינוס - בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. [2]
ותמהינן: מנין לך לדחות את המשנה מפני הברייתא?
אדרבה נימא דליתא לברייתא מקמי מתניתין!
ומשנינן: מדשבקיה רבי יוסי לבר זוגיה [הואיל ובברייתא הניח רבי יוסי את רבי שמעון בן זוגו ששנה עמו במשנה], שמע מינה, הדר ביה חזר בו רבי יוסי ממה שאמר במשנה. [3]
ושמואל אמר: ליתא לברייתא, שמבואר בה דלרבי יוסי אנדרוגינוס ספיקא הוי - מקמי מתניתין, שמשמע ממנה דלרבי יוסי ודאי זכר הוא.
ומקשינן: אדרבה, נאמר: ליתא למתניתין מקמי ברייתא!
דהא שמעינן ליה לשמואל ד"חייש ליחידאה". ואם כן, בברייתא זו שנשנו בה דברי רבי יוסי לחוד, כתנא יחיד, יש לנו לנקוט כמותה! [4]
ומשנינן: הני מילי כי לא מתעקרא מתניתין [כשאין משנה נעקרת] אבל כי מתעקרא מתניתין שמבואר בה שלשיטת רבי יוסי אנדרוגינוס ודאי זכר הוא, לא חייש שמואל ליחידאה.
אמרי בי רב [אמרו בישיבתו של רב, ולקמן מפרש דהיינו רב הונא] משמיה דרב:
הלכה כרבי יוסי בענין אנדרוגינוס ובכנין הרכבה, ומפרש להו ואזיל.
ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי בענין "קושי" ובענין קידוש.
ומפרשינן לה:
הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס היינו הא דאמרן, שהלכה כרבי יוסי שבמשנה, ולא כמו שמבואר לעיל בשם רב ד"ליתא למתניתין מקמי ברייתא". [5] הלכה כרבי יוסי בהרכבה הינו הא דתנן:
אין נוטעין אילן, ואין מבריכין [כיפוף ענף מן האילן לאדמה, והוצאתו במקום אחר נקראת "הברכה"], ואין מרכיבין [הכנסת ענף מאילן אחר לתוך האילן נקראת "הרכבה"] בשנה השישית, ערב השנה השביעית, פחות משלשים יום לפני ראש השנה, הואיל והיא נקלטת בשביעית, כי משך זמן הקליטה הוא שלשים יום.
ואם נטע, והבריך, והרכיב בפחות משלשים יום לפני שביעית - קנסוהו חכמים שהרי זה יעקור.
רבי יהודה אומר: כל הרכבה וכן נטיעה והברכה שאינה קולטת בשלשה ימים - שוב אינה קולטת. ולפיכך די בשלשה ימים לפני כניסת השנה השביעית.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: שתי שבתות נמשך זמן הקליטה, ודי בזמן זה לפני שביעית.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
לדברי האומר [תנא קמא] שלשים יום - צריך שלשים יום לקליטה, ועוד שלשים יום נוספים לפניהם.
כלומר, צריך שתסתיים הקליטה שלשים יום לפני שביעית, כי כל שלשים יום לפני שביעית כמו שביעית הם, ונלמד [מועד קטן ג ב] ממאמר הכתוב "בחריש ובקציר תשבות", המלמד שצריך להוסיף מהחול על הקודש.
לדברי האומר [רבי יהודה]: שלשה ימים, צריך שלשה ימים לקליטה ועוד שלשים יום לפני שביעית, דכשביעית דמו.
לדברי האומר [רבי יוסי ורבי שמעון] שתי שבתות: צריך שתי שבתות לקליטה, ועוד שלשים יום.
והלכה כרבי יוסי, שצריך שתי שבתות, ושלשים יום לפניהם.
ושמואל אמר: הלכה כרבי יוסי בקושי וקידוש, ומפרש להו ואזיל.
הלכה כרבי יוסי בקושי, היינו בהא דתנן:
א. האשה נעשית "נדה" - אם היא רואה דם ב"עת נדותה".
ונעשית "זבה" - אם רואה את הדם ב"לא עת נדתה".
יש לכל אשה מחזוריות קבועה של שבעה ימים שהם "עת נדתה", ולאחריהם אחד עשר יום שהם "לא עת נדתה".
משחלפו שמונה עשר יום אלו, מתחיל שוב פרק הזמן שבו ראויה האשה להיות נדה, והיינו, משעה שתחזור ותראה דם, יהיה זה דם נדה, ויחזור שוב המחזור של שבעה ימי נדות, ואחריהם אחד עשר ימים שהם "לא עת נדתה", שאם תראה בהם דם, היא תהיה זבה.
ב. אשה שראתה דם נדה, הרי היא נדה שבעה ימים, והאי היא טובלת [מן התורה] לטהרתה בסופם. זאת, אפילו ראתה דם נדות כל שבעת הימים, ובלבד שתפסוק מראיית הדם לקראת סוף יום השביעי.
ואם ראתה דם בשלשה ימים רצופים באחד עשר הימים שאחר שבעת ימי הנדה, הרי היא נעשית "זבה גדולה", וטעונה ספירת שבעה ימים נקיים אחרי שיפסיק דם הזיבה, ופרק הזמן של אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנדה, נקרא "י"א יום שבין נדה לנדה".
ג. דם של יולדת היוצא בשעת הלידה או לפניה, בשעה שהיא חשה כאבי לידה, אינו מטמא בטומאת זבה, ודין זה שאין דם הקושי של לידה מטמא בטומאת זוב, נלמד מהכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", ודרשו חכמים: כי יזוב דמה מחמת עצמה, ולא כשזיבת הדם היא מחמת לידת הולד.
ד. הגדרת הדם בתורת דם קושי של לידה, שאינו מטמא אותה בזיבה, מותנה בסמיכות ללידה.
ונחלקו חכמים מהו פרק הזמן שלפני הלידה, שבו לא תהיה האשה זבה גם אם תראה האשה דם בתוך אחד עשר הימים שהם "לא עת נדתה", ובתנאי שיהיו לה כאבי לידה.
כמה יהא קישויה, כלומר צער שמצטערת אשה סמוך ללידתה ורואה אז דם, מאימתי יהא חשוב הצער שהוא מחמת הולד, שנוכל לתלות את זיבתה בולד, ולא תיעשה זבה על ידי הראיה?
רבי מאיר אומר: או ארבעים או חמשים יום, כלומר אפילו קשתה וראתה דם ארבעים או חמשים יום קודם ללידה, תולים אנו את ראיית הדם בולד ואינה נעשית זבה, אלא נידה היא מחמת אותן דמים.
רבי יהודה אומר: דייה חדשה, כלומר: רק אם קשתה וראתה דם בחודש האחרון להריונה, אז אין הדמים הללו עושים אותה לזבה. אבל דמים שראתה קודם חודש האחרון להריונה, עושים אותה לזבה, לפי שאין דמים אלו מחמת ולד. [6]
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין קישוי של לידה נמשך יותר משתי שבתות, משבועיים לפני הלידה.
הלכה כרבי יוסי בקידוש - היינו הא דתנן: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו [והוא הדין הזורע, תוספות] והשהה את הגפן עד שהוסיף אחד ממאתיים ממה שהיה קודם - הרי זה קידש! [7]
כלומר, אסר את תבואתו של חבירו בהנאה מדין "כלאי הכרם", וחייב המסכך באחריותו, וצריך לשלם ההפסד, דברי רבי מאיר. [8] רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:
הערות
[1] צריך ביאור למה לא פירש רש"י את ההוכחה ממה ששנינו "אנדרוגינוס נושא".
[2] כתבו התוספות: האי "בריה", לא הוי פירושו כגון בריה שבמקומות אחרים, שאינו ספק, אלא "בריה" דקאמר הכא, היינו שהוא ספק כדקאמר "ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה". וביארו התוספות את החילוק בינו לבין טומטום "אבל טומטום אינו כן כמו אנדרוגינוס, שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה משום שיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם. אבל טומטום אינו כן, אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית, אלא שהוא מכוסה ואין ניכר, ואם קידש ונקרע ונמצא זכר אגלאי מילתא דמתחילה היה זכר ודאי, וכן אם נתקדשה ונמצאה נקבה". אבל הריטב"א כתב בשם הרמב"ן דהוא בריה מחודשת לגמרי שאינה לא זכר ולא נקבה, והלשון מעיד על פירוש בריה מחודשת לגמרי. ודעת הראב"ד בהלכות שופר ובהלכות תרומות שהאנדרוגינוס הוא חצי זכר וחצי נקבה.
[3] פירש רש"י: "מדשבקיה רבי יוסי לרבי שמעון בן זוגיה דאיירי בהדיה במתניתין ואיירי בברייתא לחודיה, שמע מינה הדר ביה, ולאו תנאי היא, דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתניתין. דאי תנאי היא, תרווייהו הוה תני להו נמי בברייתא, ומפיך [האי תנא] לדרבי שמעון כדאפכא לרבי יוסי". וצריך ביאור, שהרי אם כי מוכח שאין אלו שני תנאים בשיטת רבי יוסי, אך מכל מקום מנין לנו לדחות את המשנה בגלל הברייתא, ולא את הברייתא מפני המשנה?! ובתוספות הקשו בזה הלשון: תימה, דילמא הדר ביה מברייתא לגבי רבי שמעון?!
[4] פירש רש"י: דאמר שמואל בהחולץ [מא א] הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה; ותמה הריטב"א, וכי משום שפעם אחת חייש ליחידאה יש לו לחשוש בכל מקום, ראה שם.
[5] רש"י נתן טעם למה פירש דהלכה כרבי יוסי שבמשנה, משום שבכל אלו שנזכרו כאן שהלכה כרבי יוסי היינו כרבי יוסי ורבי שמעון שזוג זה אמר כל ההלכות הבאות, ואם כן מסתבר נמי דאנדרוגינוס היינו מה שאמרו הזוג רבי יוסי ורבי שמעון, והיינו רבי יוסי דמתניתין.
[6] דייה חדשה, החודש התשיעי להריונה, שהיא יולדת בו. ופעמים שאין הוא יותר מיום או יומיים. כגון שילדה ביום השני לחודש התשיעי להריונה, אין הולד מטהר אלא מראש חודש של אותו חודש, ואילך, שאין באה על ידו לזיבה אם לא ראתה שלשה ימים רצופים קודם ראש חודש. דקסבר רבי יהודה "שיפורא גרים" [שופר שבית דין תוקעים לקדוש החודש הוא המגדיר את חדשי הריונה לגבי קביעת דמה כדם קישוי מחמת לידה], ופעמים שהוא מטהר את כל החודש, וכגון אם ילדה בסופו". מתבאר מדברי רש"י שאין אנו מונים את החודש התשיעי מתחילת הריונה לפי חדשי ההריון, שלאחר שעברו עליה שמונה פעמים שלשים יום הרי היא בחודש התשיעי, אלא אם הרתה בחודש תשרי, הרי שהחל מראש חודש סיון היא בחודש התשיעי, ולעולם מתחיל החודש התשיעי בראש חודש.
[7] על שם הכתוב בכלאי הכרם "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", רש"י.
[8] במסורת הש"ס הביא מכמה מקומות דלא גרסינן "דברי רבי מאיר".
בגמרא הלכה כר"י באנדרוגינוס: ברשב"א הביא פי' הר"ח והרי"ף דאר"י דברייתא קאי ולכאורה יש סיוע לפירושם מדנקט רק ר"י ולא קאמר כר"י ור"ש דהא בכל הנך דלקמן גם ר"ש קאי כר"י אע"כ דמשים אנדרוגינוס לא נקט כן דבזה פליג ר"ש אר"י א"כ ע"כ ר"י דברייתא קאמר וכ"נ מדברי הרמב"ן, עוד הביא הרשב"א דעת הרמב"ם שפסק דספק הוא ואעפ"כ כתב דחייבין סקילה כזכר וכתב דאפשר דס"ל דמה שחייב סקילה הוא מגזירת הכתוב אכן לא ביאר מאין הוציא הרמב"ם כן, ונ"ל דהרמב"ם פי' ג"כ כפי' ר"ח והרי"ף דר"י דברייתא קאמר כדמוכח ממה שפסק כר"י דברייתא, אכן אפי' זה לכאורה קשה דא"כ יקשה דרב הונא אדרב הונא דקאמר לקמן חייב סקילה מב' מקומות ובנימוקי יוסף הקשה כן ותירץ דבי רב דהכא לאו היינו רב הונא ע"ש, ודבריו תמוהין לפענ"ד דהא בפי' אמרינן לקמן בגמרא דרב הונא הוא לכן הוכיח הרמב"ם דאפילו לר"י דס"ל ספק הוא מכ"מ חייבין סקילה מגזיה"כ י"ל דמדברי נ"י נראה דרק למאן דמחייב במקום זכרות דוקא י"ל כן אבל למאן דמחייב בב' מקומות ע"כ זכר מעליא הוא מדקרי' רחמנא זכר משא"כ למאן דמחייב במקום זכרות דוקא דלדידי' י"ל דלהכי כתיב זכר לאשמעינן דאינו חייב רק במקום זכרות לפענ"ד גם למאן דמחייב בב' מקומית לא מוכח דזכר מעליא הוא דהא צריך זכר לשאר זכר דעלמא לר' סימאי כנראה לקמן ורק ממשכבי מרבינן אנדרוגנוס ומה שפסק הרמב"ם דלא כר' סימאי היינו משום דרבנן פליגי עלי' וכמו שכתב ה"ה ג"כ ועיין מש"כ לקמן בזה:
שם ברש"י ד"ה מדשבקי' לרבי יוסי. דתימא סמי מנא דברייתא מקמי תנא דמתניתן: מזה נראה דקושית המקשן הי' דלמא ברייתא פליג אמתניתן וממילא משובשת היא דאיך לומר דהכי קפריך דלמא הדר בי' במתניתן ממה דקאמר בברייתא דאהא יקשה למה צריך לתרץ מדשבקי' לבר זוגי' ה"ל לתרץ בקיצור דמסתמא מתניתן נשנה תחלה דהא ע"כ גם לפי תירוצו אכתי צריך לסברא זו דהרי התוספ' הקשו דלמא הדר בברייתא לגבי' ר"ש דמתניתן ותירץ בתוספ' הרא"ש וכן הוא ברא"ש דמסתמא המשנה נשנית תחלה וכיון דע"כ צריך לסברא זו גם לפי תירוצו למה לא מתרץ בקיצור כן אע"כ דקושית המקשן הי' דסמי' ברייתא מקמי' מתניתן, ובהכי א"ש ג"כ דלא תקשי' למה לא מתרץ דלכך אמרינן דממתניתן הדר בי' כדי להשוות רבי יוסי עם שאר מתניתן דס"ל דספיקא הוא כמש"כ התוספ' לשמואל אבל אי אמרינן דהקושיא היא דברייתא ע"כ משבשתא היא מדפליג אמתניתן ודאי לא יכול לתרץ כן דהא עכ"פ לר"י ס"ל למתניתן דזכר הוא א"כ לא איכפת לן בשאר מתניתן דפליגי אר"י:
בד"ה צריך שלשים. כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית: ק"ל דלפ"ז יהי' אסור ג"כ לזרוע היכי שיהי' יום שלשים בשבת דבשלמא הא דקפדינן שלא יקלוט בשביעית גופא ולא קפדינן כן לענין שבת בזה י"ל דשאני שביעית דבזה הקפידה התורה על שביתת הארץ אף דהוא לא עביד מידי דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' משא"כ שבת דחובת הגוף הוא דלא כתיב שביתה על הארץ אלא על האדם ולכן כל שהוא אינו עובד בשבת ליכא קפידא אבל השתא דאמרינן דאיכא קפידא ג"כ שלא יקלוט בתוספ' שביעית דלא אתיא אלא מבחריש ובקציר תשבות דלא כתיב רק על האדם מנ"ל דיש קפידא שלא יזרע קודם תוספ' שלא יקלוט בתוספ' דלמא לא צותה התורה אלא שלא יזרע בתוספ' דהא לר' ישמעאל דקאי בחריש ובקציר אשבת ג"כ הוי הפי' דוקא שלא יחרוש ויקצור בשבת עצמו ומזה לכאורה ראי' לשיטת ר"ת דהכא לאו אשביעית קאי אלא אערלה דבאמת ליכא קפידא אהקלטה דתוספת שביעית ולפי' רש"י צריך לדחוק דמסתמא כשצותה התורה בחריש ובקציר תשבות אתוספת שביעית כדין שביעית קאמר דאשביתת הארץ קאי ועיין גיטין (נ"ד.):
בד"ה דיה חדשה. אם לא ראתה ג' ימים רצופים קודם ר"ח: כן כתב ג"כ בנדה (דף ל"ו) אכן ק' דהא בפי' אמרינן שם (ל"ח.) דגם בראתה ב' ימים בחדש שמיני טמאה, ולכאורה הי' אפשר לחלק דרש"י סובר דהא דמצרפינן יום א' דתשיעי לב' דשמיני זה דוקא היכי דלא נתקשה יותר מיום א' בתשיעי דבזה אמרינן שדינן מועט בתר רוב אבל כשקשתה גם בתשיעי ב' ימים או יותר אז אמרינן דמנ"ל דשדינן יום א' דתשיעי בתר שמיני אדרבא אמרינן שדינן שמיני בתר תשיעי ולכן התם בנדה דכתב רש"י בפי' ואפילו קשתה כל תשיעי כתב רש"י שפיר דבעינן ג' בשמיני דוקא אם תהי' ובה וגם הכא דכתב רש"י כן בילדה בשני לחדש דהוי ג"כ ב' בשמיני אבל התם בנדה (דף ל"ח) דקאמר ואפילו בתחלת תשיעי ילדה דליכא קושי יותר בחדש תשיעי אז שדינן יום א' בתר ב' ימים דשמיני, אכן אכתי ק' לשון רש"י כאן דכתב שאין יותר מיום והרי יום א' לעולם לא מטהר קישוי דתשיעי, גם מה שכתב רש"י כאן עוד דאם שפתה מצער יום א' לא מטהר קישוי הוה נגד מה שפי' (שם) אמה דקאמר שם ואפילו בסוף תשיעי ילדה דכתב בפי' דאיירי ששפתה בנתים ואעפ"כ מטהר הקישוי כיון שהוא בחדש תשיעי ואם נאמר דרש"י סובר דרבי יהודה משום ר"ט הוא דס"ל כן בב' דברים הנ"ל ופליג אר' יהודה דמתניתן אכתי צ"ע מנ"ל לעשות פלוגתא בזה דהא שפיר הוי חדוש לומר ואפילו בסוף תשיעי ילדה לטהר קישוי של חדש כולה ודלא כר"י ור"ש דלא מטהרים רק ב' שבתות ולכן דברי רש"י צ"ע:
שם בתוספ' ד"ה ברי' בפני עצמה אלא או ספק איש או ספק אשה: בתוספתא דלפנינו לא כתוב כן אלא פעמים שהוא איש פעמים שהיא אשה ולפי גרסא זו לק"מ דפשוט דהפי' כמו שרצה הר"י לדחוק לפרש גם לפי מה דגרס ספק איש דאינו נשאר בספקו ע"י שהוא ברי' בפ"ע אלא הוא ניכר כשנקרע:
בד"ה ר"י לגבי ר"ש דמתניתן: אפשר לומר דא"כ דר"ש בתחלה קאמר ואח"כ הודה לו ר"י ה"ל למתני ר"ש ור"י אומרים אנדרוגינוס כהן וכו' אף דבשאר מקומות דרכו של התנא להקדים ר"י לר"ש כגון בכל הנך דלקמן ועיין בבכורות (מ"ב.) שהקשו התוספ' מר"ש דס"ל התם אנדרוגנוס ברי' הוא מדמעט מזכר, ולכאורה י"ל דר"ש חזר בברייתא כמו ר"י, אכן לפ"ז יקשה למה שבקה ר"י לבן זוגו בברייתא, אבל י"ל דמכ"מ פליגי דלר"י הוי ספקא כמש"כ התוספ' אבל לר"ש לפי מה שחזר בברייתא הוי ברי' בפ"ע דלא אתי קרא למעוטי ספיקא, ולפ"ז מוכח מזה כדעת התוספ' ודלא כדעת הרמב"ן דס"ל דגם לר"י דברייתא הוי ברי' בפ"ע ולא ספקא:
בד"ה לדברי האומר. ושייר שלשים של התוספת דנחשבין שנה: ליישב קושיא זו אפי' רש"י דפי' דאשביעית קאי י"ל דבשלמא הכא דקאמר אין פחות משלשים יום בזה י"ל דבעינן שלשים ושלשים דהא עכ"פ לא נקט בטעות מה דקאמר פחות משלשים דהא ששים ג"כ אין פחות משלשים אבל התם דקאמר דהנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה בזה פריך שפיר דאי בעינן ל' ול' א"כ נקט בטעות מה דקאמר דל' יום לפני ר"ה עלו לו לשנה וכה"ג מחלקינן (בריש בבא מציעא) בין שבועה שיש לו בה חצי' ובין שבועה שאין לו בה פחות מחצי' ע"ש, והא דבאמת לא נקט הכא שלשים ושלשים י"ל דבפלוגתא דר"מ ור"א אי י"א בשנה חשוב שנה או ל' יום מזה לא קמיירי ולכן לא נקט רק מה שצריך לענין קליטה וכדי שלא תטעה שלא להצריך יותר מזה נקט לשון לא פחות ועיין ברמב"ם (ה' שמיטה פ"ג) שדעתו ג"כ כדעת רש"י דלענין שביעית ג"כ בעינן בנטיעות ל' לקליטה:
בד"ה קידוש. אלא דמהכא שמעינן דדאין דינא דגרמי: גם י"ל דר' אלעזר שם כרב דהכא ס"ל דאין הלכה כר' יוסי בקדוש, ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דאפילו אי פסקינן כר"י ור"ש מכ"מ יש נפקותא בהא דדנין דינא דגרמי במי שסיכך גפנו על תבואה שיש לו בשותפות עם חבירו דבהא ר"י ור"ש ס"ל דאוסר כיון שחלקו מעורב בחלק חבירו ואין לומר דהוברר לבסוף דז"א דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה כדאמרינן בביצה (דף ל"ח) וא"כ יתחייב לשלם חלק חבירו אבל אי לא דנין דינא דגרמי פטור:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0