דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

ואי כתב רחמנא רק "כנעוריה" למעוטי מעוברת, הייתי אומר:

דוקא זו אינה אוכלת, כיון דמעיקרא היתה האשה גופא  סריקא, גוף ריקן, [1] והשתא משנתעברה, נעשית האשה גופא מליא, גוף מלא, ולכן היא נפסלת.

אבל אם זרע אין לה - הייתי אומר שזרע אינו פוסל אותה, משום דמעיקרא, היתה גופא של האשה סריקא, ריק, ואף השתא, כשילדה, גופא של האשה הוא עתה - סריקא, ריק.

ולכן, אימא, הייתי אומר שלא יפסול הזרע את אמו.

לפיכך צריכא לומר גם "וזרע אין לה", יחד עם "כנעוריה".

לעיל בגמרא בעמוד א נתבארו שני חילוקים בין הפטור מיבום על ידי בן, לבין הפסול בתרומה על ידי בן מישראל:

א. האם בנים מתים הם כבנים חיים.

ביבום - בנים מתים הם כבנים חיים, לפוטרה מן הייבום.

ואילו בתרומה - אין הזרע מישראל פוסל אלא כשהוא חי.

ב. האם הולד מן הבעל הראשון הוא כולד מהבעל השני.

ביבום - אין הולד מן הראשון כולד מן השני, שאינה נפטרת מיבום אלא כשיש לה בן מהשני.

ואילו בתרומה - הזרע פוסל, בין שהיה הזרע מנישואיה הראשונים לישראל, ובין שהיה מנישואיה האחרונים לישראל.

ומביאה הגמרא עתה כמה שאלות, ששאל רב יהודה מדאסקרתא את רבא על שני החילוקים הללו, ואף ענה את התשובות לשאלות אלו.

ונותנת הגמרא סימן לדבר, לזכרון שאלותיו ותשובותיו של רב יהודה מדאסקרתא, המתבארות להלן -

אמר ליה רב יהודה מדאסקרתא, לרבא, את השאלות והתשובות דלהלן -

שתי שאלות ותשובות: לא נעשה, ונעשה - במיתה.

ועוד שתי שאלות ותשובות: נעשה, ולא נעשה - בולד.

אך לא היו השאלות בסדר הזה, אלא בסדר שונה.

והסימן לסידרן של השאלות והתשובות הוא:

יבום ותרומה, ושוב יבום ותרומה - סימן. [2]

וכך אמר ליה רב יהודה מדאסקרתא [שם מקום] לרבא:

תחילה הוא שאל אותו שתי שאלות בענין החילוק שבין תרומה ליבום בענין "מתים כחיים" [שסימנם הוא "לא נעשה ונעשה במיתה"], כאשר השאלה הראשונה היא - "לא נעשה".

לא נעשה מתים כחיים לענין יבום, אלא, נאמר שאם מתו הבנים שהיו לה בשעת נפילתה ליבום, אין הם נחשבים כבנים חיים, ומשעה שמתו הבנים תיזדקק אשת המת להתייבם או לחלוץ.

ויש ללמוד זאת, מקל וחומר מתרומה - שהרי בת כהן שיש לה זרע מישראל, הוא מעכב אותה מלאכול בתרומה. וכשמת הזרע של ישראל, היא שבה לאכול בתרומה, למרות שכבר נפסלה מאכילתה מחמת הזרע מישראל.

ואם כן, הדברים קל וחומר -

ומה בתרומה, שהוא מקום שעשה בו הכתוב ולד מן הבעל ההראשון כאילו הוא ולד מן הבעל השני - לפוסלה מן התרומה.

שהרי שמו של בעלה הישראלי הראשון כבר אינו קיים עליה, אלא רק שמו של בעלה הישראלי השני. ובכל זאת היא נפסלת מן התרומה גם לאחר מיתת בעלה השני, משום שבנה מהראשון נחשב לענין זה כאילו היה בנה מהשני, היות ובעלה השני הניח אותה עם אשה ובן, כאשר שמו עליה.

ובכל זאת לא עשה עשה בה הכתוב בנים מתים כבנים חיים, לפוסלה מן התרומה.

יבום, שהוא מקום שלא עשה בו הכתוב ולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני, לפוטרה מן הייבום -

אינו דין שלא נעשה בו בנים מתים כבנים חיים לפוטרה מן הייבום, אלא תהיה חייבת להתייבם או לחלוץ משמתו הבנים -

והתשובה היא:

תלמוד לומר: "דרכיה של התורה - דרכי נועם הם.

וכל נתיבותיה - שלום".

ואשה זו, שהיה לה בן, ולא נזקקה ליבם, והלכה וניסת לשוק, ואחר כך מת בנה - אם תחייבנה עתה לחלוץ, הרי היא מתגנה בכך על בעלה, לפי שהיא נאסרת לו משמתו הבנים עד שעה שתחלוץ, ונמצא שהיא אסורה לבעלה משום זיקתה לבעל אחר בשעה שהיא יושבת תחתיו, ואין זה "דרכי נועם" של התורה. [3]

ושוב שאל שאלה שניה, שנעשה מתים כחיים לענין תרומה.

ונשוה את דין התרומה לדין היבום, שיהיו המתים כחיים:

ונעשה מתים כחיים לענין תרומה, כך שאפילו אם מת הזרע מן הישראל, לא תשוב בת כהן לאכול בתרומה, מקל וחומר מיבום, שהבן פוטרה מן הייבום אף לאחר מיתתו -

ומה ביבום, שהוא מקום שלא עשה בו הכתוב ולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני לפוטרה מן הייבום -

בכל זאת, עשה בו הכתוב בנים מתים כבנים חיים, לפוטרה מן הייבום.

תרומה, שהיא מקום שכן עשה בו הכתוב ולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני, לפוסלה מן התרומה -

אינו דין שנעשה בו בנים מתים כבנים חיים, לפוסלה מן התרומה?! [4]

והתשובה היא:

תלמוד לומר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה. ושבה אל בית אביה".

וזו, הא אין לה עכשיו זרע, והיא שבה לבית אביה.

ועתה מביאה הגמרא את שתי השאלות והתשובות [נעשה ולא נעשה] על החילוק בולד בין יבום לתרומה:

השאלה הראשונה, "נעשה" בולד, היא:

ונעשה ולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני לענין יבום, ונאמר שאם נישאת האשה לבעל הראשון, והיה לה בן ממנו, ושוב נישאת לבעל שני, ואין לה הימנו בן, שתיפטר מן היבום, מקל וחומר מתרומה, שמצינו בה, שאפילו בן מישראל שיש לה מנישואין קודמים, פוסלה מאכילת תרומה -

ומה בתרומה, שהיא מקום שלא עשה בו הכתוב בנים מתים כבנים חיים לענין תרומה - בכל זאת, עשה בו הכתוב את הולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני - לפוסלה מן התרומה.

יבום, שהוא מקום שעשה בו הכתוב בנים מתים כבנים חיים, לענין יבום - אינו דין שנעשה בו את הולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני לפוטרה מן הייבום?!

תלמוד לומר "ובן אין לו", תלה הכתוב את הבן בבעל ולא באשה. והא אין לו לבעל השני בן.

והשאלה השניה היא "לא נעשה", דהיינו, להיפך, שיהיה דין התרומה כדין היבום, שלא יפסלנה הולד מן הבעל הראשון: ולא נעשה ולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני לתרומה!

ונאמר שבת כהן שנישאת לישראל, ויש לה הימנו בן, ושוב חזרה ונישאת לישראל אחר, ואין לה הימנו בן, הרי זו שבה לאכול בתרומת בית אביה, מקל וחומר מיבום, שאין הבן מן הנישואין הקודמים פוטר אותה מלהיזקק ליבום כשמת בעלה השני בלי בנים?!

ומה ביבום, שהוא מקום שעשה בו הכתוב בנים מתים כבנים חיים, לפוטרה מן הייבום - לא עשה בו הכתוב את הולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני לפוטרה מן הייבום.

תרומה, שהיא מקום שלא עשה בו הכתוב בנים מתים כבנים חיים לענין תרומה - אינו דין שלא נעשה בה את הולד מן הבעל הראשון כולד מן הבעל השני, לפוסלה מן התרומה.

והתשובה היא: תלמוד לומר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה".

וזו - הא יש לה זרע, ולכן אינה שבה לבית אביה.

הדרן עלך פרק יש מותרות


הערות

[1] ריק, כמו אילן סרק שאינו טעון פירות. רש"י.

[2] ביאור הסימן: סדרת השאלות והתשובות מתחלקת לשתי שאלות על שני החילוקים, וביחד הן ארבע שאלות וארבע תשובות: השאלה האחת היא על החילוק הראשון - במיתת הבן. שהן שתי שאלות בענין מיתת הבן, הראשונה על יבום, והשניה על תרומה. דהיינו: א. לא נעשה מתים כחיים - ביבום. ב. נעשה מתים כחיים - בתרומה. והשאלה השניה היא על החילוק השני - בולד. שהן שתי שאלות בענין הולד, הראשונה על יבום, והשניה על תרומה, דהיינו: א. נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני ביבום. ב. לא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני בתרומה.

[3] רש"י. ומלשונו משמע שאילו היא היתה צריכה לחלוץ היהת נעשית החליצה בעודה אשת איש. אך הריטב"א כתב שהיה צריך לגרשה, ורק אז לחלוץ לה, ובהוצאתה וחליצתה והחזרתה היא מתגנה על בעלה. ושאלה זו אם ניתן לחלוץ ליבמה בעודה אשת איש, היא נידון לעיל בדף טז בראשונים ובאחרונים, בשומרת יבם שנישאה לאדם זר, שלא הפקיעו קידושיה את זיקתה, והרי היא צריכה חליצה, האם צריך בעלה לגרשה לפני החליצה, או שאפשר לחלוץ לה בעודה תחתיו.

[4] ספר קובץ הערות נסתפק בגדר הלימוד מ"דרכיה דרכי נועם", האם הוא סיבת הדין שאינה מתייבמת כשמת הבן, או אינו אלא גילוי שכך הוא דין היבום. והגר"ש רוזובסקי זצ"ל הוכיח מלשון רש"י "הילכך, על כרחך מה שאמרה תורה שאין האשה מתייבמת אלא אם כן "ובן אין לו", בשעת מיתה קאמר, והרי יש לו" - שהוא גילוי לעיקר דין יבום, שלא יתכן שיחזור דין יבום אחר שעת נפילה, כאשר בשעת הנפילה לא היה בה דין יבום, אלא נפטרה כדין אשת אח שיש לו בנים. ועיין בסוף עמוד הראשון במסכת יבמות בדברי התוס' בביאור הפטור של דרכי נועם, ובדברי האחרונים, ובברכת שמואל שם, המבאר ענין זה בהרחבה.


פרק עשירי - האשה רבה

א. עד אחד אינו נאמן מעיקר הדין להעיד על אשה שמת בעלה, כדי להתירה להנשא, אלא שני עדים בלבד, כי "אין דבר שבערוה פחות משני עדים".

ב. אך הקילו חכמים, משום תקנת העגונות, להאמין לעד אחד המעיד על מיתת הבעל.

והיתה אפשרות לחכמים להקל בכך, [1] על אף שמן התורה צריך עדות של שני עדים כדי להתיר אשת איש להנשא לאדם אחר -

כי "מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה [אם יחזור הבעל], הקלת עליה בתחילתה" [בהיתר נישואיה, על סמך עדותו של עד אחד שמעיד על מיתת בעלה].

והיינו, שסמכו חכמים על החומרות הרבות שהטילו על האשה הנישאת על פי עד אחד ואחר כך התברר שבעלה חי, וכפי שמבואר להלן במשנתנו, שתינשא האשה על פי העד רק אם תדייק בעצמה, ותבדוק בדיקות רבות כדי לאמת את עדות העד האחד, שאכן מת בעלה. [2]

מתניתין:

האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו, בא עד אחד, [3] ואמרו לה: מת בעליך! שהעיד עד אחד על מיתת בעלה, והתירוה בית דין לינשא על פיו.

וניסת, והלכה ונישאה לאדם אחר על סמך עדותו -

ואחר כך בא בעלה, והתברר שנישאת לבעל אחר בשעה שהיתה אשת איש -

החמירו עליה חכמים, היות ומתברר עתה שלא בדקה היטב תחילה אם אכן מת בעלה לפני שנישאה - והטילו עליה את החומרות הבאות: [4]

א. תצא מזה ומזה, משני בעליה! הן מבעלה הראשון, האמיתי, שחייב עתה לגרשה, והן מבעלה השני, שלא תפסו לו בה קידושיו, והוא אסור בה גם לאחר שיגרשנה בעלה הראשון! היות והחמירו בה חכמים לדונה כאשה שזינתה תחת בעלה ברצון, שאסורה בין לבעל ובין לבועל.

ואף שמן הדין היא אינה נאסרת כדין אשה המזנה תחת בעלה ברצון, שהרי אנוסה היא, לפי שסמכה על עדות העד ועל בדיקותיה, והתירו לה לסמוך על זה - בכל זאת קנסוה חכמים, והחמירו בה חומרות אלו, כדי שתדייק כראוי לפני שנישאת לבעל אחר.

וכן רוב החומרות שבמשנה להלן, יסודן הוא בקנס שקנסוה חכמים. [5]

ב. וצריכה גט מזה ומזה אם תרצה להינשא לאחר.

מן הראשון צריכה גט שהרי היא אשתו. ואף מן השני, שלא תפסו בה קידושיו, צריכה היא גט, קודם שתינשא לאחר. [6]

כל זמן שאשה נמצאת תחת בעלה הוא חייב במזונותיה [מן התורה או מן תקנת חכמים, ונחלקו בדבר תנאים].

כמו כן, גם לאחר שמת בעלה, היא ניזונית מנכסיו, לפי שאחד מתנאי הכתובה הוא "את תהא יתבא בביתי, ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך [את תשבי בביתי, ותהיי ניזונית מנכסי כל ימי אלמנותיך] ", עד שתינשא לאיש.

כל נכסי האשה שנישאת, נקראים "נכסי מלוג" [חוץ מהנכסים שהיא מכניסה לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל", שהם נעשים נכסים שלו, והוא מקבל על עצמו אחריות על שיווי הנכסים בשעה שהיא מכניסה לו אותם, שאם יגרשנה או ימות לפניה, תהיה לה הזכות לגבות ממנו את שיווי הנכסים שנקבע בשעת כניסתה, בין יוזלו הנכסים ובין אם יתייקרו, בין אם יהיו בעולם ובין אם יאבדו].

והבעל אוכל פירות נכסי המלוג מתקנת חכמים, וגוף הנכסים שייך לאשה.

משמת או גירשה - חוזר הקרן לאשה.

ותיקנו חכמים, שיתחייב הבעל לפדות את האשה אם ישבוה ["פרקונה"], ותיקנו חיוב זה תחת זכותו של הבעל באכילת הפירות.

הכניסה לו בגדים בנכסי מלוג, והשתמש בהם הבעל אינו חייב לשלם את בלאי הבגדים מחמת השתמשותו בבגדים, שבלאי הבגדים מכלל פירות הוא. ואולם מה שנותר מן הבגדים לאחר השימוש בהם נקרא "בלאות", והם חוזרים לאשה במיתת הבעל או כשגירשה.

מת הבעל או גירשה, זכאית האשה לגבות מנכסיו את הכתובה המגיעה לה. אם בתולה היתה כשנשאה, הרי הוא גובה מאתיים זוז, ואם אלמנה היתה הרי היא גובה מנה.

וכן משלם לה את שיווי "נכסי צאן ברזל". וגם תשלום זה הוא מ"תנאי כתובה".

ג. ואין לה כתובה, ואפילו אם עבר הראשון והחזירה אחר גירושי השני, או שעבר השני והחזירה אחר גירושי הראשון. [7]

ד. ולא החזר פירות שאכלו הבעל הראשון, וכן הבעל השני - משנשאה השני עד שחזר הראשון.

ומעיקר הדין היה לו לשני להחזירם, כיון שלא היתה אשתו, וגזל הוא בידו, אלא שקנסו את האשה שתפסיד את הפרות הללו.

אבל מה שאכל השני אחר שבא בעלה הראשון, היא מוציאה ממנו. [8]

ה. ולא מזונות, אם לותה ואכלה [9] כשהיה בעלה הראשון [או השני] במדינת הים.

ו. ולא בלאות [שאריות הבגדים, שהשתמש בהם הבעל כדין נכסי מלוג, ובלו אחר שימוש הבעל בהם].

את כל אלו, אין לה, לא על בעל זה ולא על בעל זה.

ואם נטלה אותם מזה ומזה - תחזיר.

ואין אומרים: כיון שכבר תפסה לא נוציא ממנה [גמרא].

ז. והולד - ממזר מזה ומזה.

אם ילדה בן מהבעל השני לפני שחזר הבעל הראשןן וגירשה - הוא ממזר מן התורה.

ואם ילדה בן מן הבעל הראשון, לאחר שנאסרה עליו - הרי הוא ממזר מדרבנן. [10] ח. ולא זה וזה מטמא לה במותה, אם היו שני בעליה כהנים. [11]

ואפילו בעלה הראשון, שאשתו גמורה היא, אינו מיטמא לה במותה, ולא כשאר נשים שהבעל מיטמא להם, לפי שאין כהן מיטמא לאשתו הפסולה.

ט. ולא זה וזה זכאים - לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה, ואין דינה כשאר נשים שהבעל זכאי בכל אלה, וקנס הוא לה, כפי שיתבאר בגמרא. [12]

י. ואם היתה האשה בת ישראל - הרי זו נפסלה מן הכהונה, כדין אשת איש המזנה תחת בעלה, ש"זונה" היא, ופסולה להנשא לכהונה. [13]

יא. ואם היתה בת לוי - הרי זו נפסלת מן המעשר, ובגמרא לקמן צא א יתבאר ענין זה.

יב. ואם היתה בת כהן - הרי זו נפסלת מן התרומה, כדין אשת איש שזינתה שהיא נפסלת מן בתרומה. [14]

יג. ואין יורשין של זה ויורשין של זה - יורשין את כתובתה, כמו שיתבאר בגמרא מהי ה"כתובה" האמורה כאן.

יד. ואם מתו שניהם [15] עד שלא נתנו גט - אחיו של זה ואחיו של זה, חולצין ולא מייבמין.

אחיו של ראשון חולץ לה מן התורה, שהרי אשתו של אחיו המת היא, אך אינו מייבם אותה, מדרבנן [והטעם יתבאר בהערות לקמן צא א].

ואילו אחיו של שני, צריך לחלוץ לה מדרבנן, לפי שעשאוה חכמים כאילו היא גם אשת השני, לחומרא, על אף שאין היא אשתו של אחיו המת כלל. [16]

ומביאה עתה המשנה את דבריהם של שלשה תנאים, החולקים על תנא קמא, כל אחד בפרט אחר - רבי יוסי, חולק על דברי התנא קמא, הסובר שאין לה כתובה לא על זה ולא על זה, ואומר:

כתובתה - על נכסי בעלה הראשון.

רבי אלעזר, חולק על דברי התנא קמא, הסובר שלא זה וזה זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ואומר:

הראשון - זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.

רבי שמעון, חולק על דברי התנא קמא, הסובר שאם מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ואין מייבמין, ואומר:

ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון - פוטרת צרתה!

כלומר: אחיו של ראשון, אף מייבם, אם ירצה, וביאה כשרה היא הפוטרת אף את צרתה, כדין שתי יבמות שנפלו לפני יבם, שביאת אחת מהן או חליצתה פוטרת את השניה. [17]

וכן חולק רבי שמעון על דברי התנא קמא הסובר שהולד ממזר מזה ומזה, ואומר: ואין הולד ממזר - לא מהראשון, אפילו החזירה הבעל אליו לאחר שנאסרה עליו.

וכן אינו ממזר מן השני, אם בא עליה אחר שגירשה הבעל הראשון. [18]

ועוד אמר רבי שמעון [19]: כל זה שאמרנו תצא אף מראשון, אינו אלא בבא עד אחד, והתירוה בית דין להינשא על פי העד.

אשה שבאה להנשא על פי עד אחד, צריכה "הוראת בית דין" שיתירוה להנשא על פיו. [20]

אבל אשה הנישאת על פי שני עדים - אין היא צריכה להגיע ל"הוראת בית דין" כדי להנשא, אלא די בכך שיקבל בית הדין את עדותם.

במה דברים אמורים, שהחמירו על האשה שנישאת לאחר וחזר בעלה, בנישאת על פי עד אחד, בהוראת בית דין שהתירוה להנשא.

אבל, ואם ניסת על פי שני עדים, שבאו ואמרו מת בעליך, ונישואין אלו נקראים נישואים "שלא ברשות בית דין", דהיינו, שלא היתה צריכה לקבל הוראת היתר לנישואין אלו, כיון שבאו שני עדים.

ואחר כך חזר בעלה -

הרי זו מותרת לחזור לו לבעל הראשון.

כי מה שנבעלה על ידי הבעל השני - כזנות באונס היא נחשבת, ואין דינה כאשה המזנה ברצון, הנאסרת על בעלה.

שהרי אשה זאת לא נבעלה לבעלה השני מחמת שרצתה לזנות תחת בעלה, אלא מחמת שסמכה על עדות שני עדים.

אבל, לענין חיוב קרבן על הזנות עם הבעל השני - חשובה היא רק כ"שוגגת", ולכן היא מחוייבת להביא קרבן חטאת. ואין דנים אותה לענין קרבן כ"אנוסה", היות והיה לה להמתין עד שתבדוק יפה שאכן מת בעלה, ולא להנשא, שהרי עתה התברר שעדים אלו עדי שקר הם, וכל היתרה להינשא היה בטעות.

אבל אם נישאת על סמך "הוראת בית דין", שהתירו לה להנשא על פי עדות של עד אחד, היא פטורה מלהביא קרבן, כי מי שעושה פעולה על סמך "הוראה של בית דין" הוא נחשב כאנוס לענין פטור מקרבן חטאת. ולכן -

אם ניסת על פי בית דין, שהתירוה והורוה להנשא על פי עד אחד - תצא מבעלה השני, ופטורה מן הקרבן, היות ויחיד שעשה ב"הוראת בית דין" הוא פטור מהקרבן. [21]

אבל אם לא ניסת על פי הוראת היתר של בית דין, אלא הסתמכה על עדות שני העדים - תצא מבעלה השני, וחייבת בקרבן, ואין זה אונס, הפוטרה מן הקרבן, כי היה לה להמתין ולבדוק אם אין אלו עדי שקר.

ומסכמת המשנה: יפה כח בית דין המתירים אשה להנשא על פי עד אחד מעדותם של שני עדים -

שבית דין פוטרה ב"הוראתו" מן הקרבן! ועתה מבארת המשנה הלכה נוספת:

אם הורוה בית דין לינשא, שהתירוה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה [יתבאר בגמרא אם נבעלה דרך זנות בלי שתינשא, או שהלכה ונישאת למי שהיא אסורה לו להנשא], ואחר כך חזר בעלה -

חייבת בקרבן!

לפי שלא התירוה בית דין אלא לינשא, ולא לקלקל. ונמצא שלא נבעלה מכח הוראת היתר של בית דין, והרי היא כמי שסמכה על עדות עדים, בלי הוראת היתר של בית דין, שחייבת בקרבן.

גמרא:

התחדש במשנתנו שעד אחד נאמן להעיד על מיתת הבעל.

וכדי לבאר את נאמנותו של עד אחד במיתת הבעל, מקדימה הגמרא לדון בעיקר הנאמנות של עד אחד, ומדייקת זאת מכמה משניות, וגם ממשנתנו:

ראיה ראשונה:

מדקתני סיפא, במשנתנו, בדברי רבי שמעון: "נשאת שלא ברשות בית דין - מותרת לחזור לו", והכונה "שלא ברשות" היא בכך שנישאת שלא ברשות בית דין, שלא הורוה בית דין הוראת היתר, אלא נישאת בעדים, שסמכה על עדותם, ולא היתה לה הוראת היתר של בית דין שתנשא - מכלל זה אתה למד, דרישא ששנינו בה "ובאו ואמרו לה מת בעליך, וניסת, ואחר כך בא בעלה - תצא מזה ומזה", מדברת באשה שנישאת ברשות בית דין, ובעד אחד -

אלמא, מוכח מהמשנה שעד אחד נאמן להתירה, שהרי הוראת ההיתר של בית דין היתה מבוססת על עדותו של עד אחד.

והניחה עתה הגמרא שעד אחד במיתת הבעל נאמן, [22] היות שדין האומר "מת בעליך" הוא כדין שאר עדות באיסורין, שעד אחד נאמן בה.

ראיה שניה:

ותנן נמי [לקמן קכב א]: הוחזקו [נהגו] להיות משיאין את האשה על פי עדות על מיתת הבעל, אפילו בעדות של עד המעיד מפי עד אחר.

והיינו, שאין העד המעיד בפנינו יודע שמת בעלה של האשה בעצמו, אלא שמע זאת מפי עד אחד, שאמר לו זאת.

ואפילו היתה זאת עדות של אשה, המעידה על מיתת הבעל על סמך ששמעה זאת מפי אשה אחרת.

ואפילו עדות של אשה, המעידה ששמעה על מיתת הבעל מפי עבד, ואפילו אשה המעידה מפי שפחה -

אלמא, מוכח גם ממשנה זו, שעד אחד מהימן באיסורים מן התורה, ואפילו להתיר איסור אשת איש!

ראיה שלישית:

ותנן נמי במסכת קידושין [סה ב]: עד אחד אומר אכלת חלב, והוא אומר לא אכלתי - הרי זה פטור מלהביא קרבן חטאת.

ויש לדייק: טעמא שפטור מהקרבן היות דהוא מכחישו לעד האחד, ואמר "לא אכלתי".

הא אישתיק, אם שתק ולא הכחיש את העד האחד - מהימן העד לחייבו קרבן על אכילת חלב, ואין חוששים שמא הוא מביא חולין לעזרה.

אלמא, מוכח גם מכאן, שעד אחד מהימן באיסורים מן התורה!

ואחרי שהוכיחה זאת הגמרא, היא באה לדון במקור הדין הזה:

מדאורייתא - מנא לן שעד אחד נאמן באיסורין?

מהא דתניא: כתיב בפרשת קרבן חטאת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה -

או [אם] הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא קרבנו שעירת עזים".

ומדברי הכתוב "או הודע אליו", משמע שצריך שיהא נודע אליו, שיהא לבו סומך על הדבר, ולא שיודיעוהו אחרים!

ולכן, אם בעל הדבר מכחישו לעד, הוא אינו חייב קרבן חטאת.

יכול אע"פ שאינו מכחישו [בעל הדבר את העד] גם יהא פטור מלהביא קרבן, עד שיביא את הקרבן מעצמו?

תלמוד לומר: "או הודע אליו", ולא אמר הכתוב "או ידע".

ומכאן אתה למד, שאם היתה ידיעה מכל מקום, אפילו על ידי עדותם של אחרים - נחשב הדבר כידוע אליו, וחייב קרבן.

ומעתה, יש לנו לדון:

היכי דמי, באיזה אופן אומרת הברייתא "יכול אע"פ שאינו מכחישו יהא פטור? תלמוד לומר "או הודע אליו מכל מקום"!?

אילימא דאתו תרי, אם תמצי לומר שבאו שני עדים שאומרים שהאדם הזה אכל חלב, והוא לא קא מכחיש להו.

אי אפשר לומר כך. כי אם כן -

קרא - למה לי!?

כלומר, למה אמר הכתוב "הודע" ולא "ידע"? והרי אפילו אם היה הכתוב אומר "ידע", גם כן היה משמע שידיעה על ידי שני עדים שלא הכחישם - היא כאילו ידע הוא עצמו ידיעה גמורה וברורה!? [23]

אלא, לאו, הלא במה מדובר, בכגון שבא עד אחד בלבד -

והוא דבר חידוש, שהוצרך הכתוב לחדש זאת.

ובכל זאת, כי לא מכחיש ליה - מהימן העד האחד לחייבו קרבן חטאת, ואין חוששין שיביא חולין לעזרה.

שמע מינה: עד אחד נאמן באיסורין!

אך דוחה הגמרא את הלימוד הזה:

וממאי משום דמהימן העד [מנין שעל נאמנותו של העד אנו סומכים] לחייבו קרבן!?

דילמא אולי משום דקא שתיק החוטא ולא הכחישו, ושתיקה כהודאה דמיא.

אבל יתכן שעד אחד כשלעצמו אינו נאמן!

ומוסיפה הגמרא, שיש להוכיח שחיוב הקרבן הוא משום שתיקתו שנחשבת כהודאה:

תדע שכן הוא, מהא דקתני בסיפא של הברייתא ההיא:

אמרו לו שנים "אכלת חלב", והוא אומר "לא אכלתי" - הרי זה פטור מלהביא קרבן חטאת.

ואילו רבי מאיר מחייב אותו להביא קרבן חטאת.

אמר רבי מאיר: הרי קל וחומר הוא שיהיו שני עדים נאמנים לקרבן:

ומה, אם הביאוהו שנים עדים לידי מיתה חמורה, וכגון שהעידו עליו שעשה עבירה שחייב עליה מיתת בית דין -

וכי לא יביאוהו שני עדים לידי קרבן, הקל?!

אמרו לו חכמים לרבי מאיר: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי"!

כלומר, הואיל ואם היה אומר "מזיד הייתי"

- שאין העדים מכחישים אותו בכך, כי אינם יודעים אם מזיד או שוגג היה כשאכל - הרי היה אדם זה פטור מן הקרבן, שהרי אין קרבן על אכילת חלב במזיד אלא רק על אכילת שוגג.

לכן אף כשאמר "לא אכלתי", מפרשים אנו את דבריו: לא אכלתי שוגג אלא מזיד. [24]


הערות

[1] לקמן בהערות, תתבאר שיטת החזון איש, שיש לחכמים כח מן התורה לסמוך על עדות עד אחד, במקום שהם רואים שאפשר לסמוך על הבירור של האשה יחד עם עדות העד, שאז לא צריך להגיע לעדות שני עדים, היות ומתברר הדבר בלעדיהם. ובמקום שהדבר מבורר - אין צורך בעדות! אלא שהתורה מסרה לחכמים את הסמכות להכריע היכן מבורר הדבר עד שאין צורך להגיע לעדות.

[2] הקדמה זו נכתבה על פי מסקנת הגמרא בביאור משנתנו.

[3] ואע"ג שאמר התנא "ואמרו לה", בלשון רבים, כבר נתבאר בגמרא כריתות יא ב, שכן דרך התנא לשנות "אמרו לו" אפילו כשהוא מדבר באדם אחד. נמוקי יוסף. ובתוספות יום טוב כתב, שקא משמע לן אפילו אם היתה האמירה על ידי "רבים" דהיינו עד מפי עד, יכולה היא להנשא [וראה ביאור דבריו בתוספות רעק"א].

[4] עיקר החומרות שהטילו חכמים היו על מי שנישאת על פי עד אחד, אלא שלדעת התנא קמא במשנתנו, כיון שתיקנו בנישאת על פי עד אחד להחמיר בה את כל החומרות, החמירו אף במי שנישאת על פי שני עדים. והטעם הוא כעין "לא פלוג", שלא חילקו בתקנתם להחמיר על אשה שניסת ובא בעלה. ראה קרן אורה צא ב ד"ה רב פפא. ולשון המאירי בפירוש המשנה הוא: ואף כשנשאת בעדים, מכל מקום כי הא קנסוה רבנן, כי היכי דתידוק שפיר. ורבי שמעון בהמשך המשנה, חולק, וסובר שלא אמרו כן אלא בנישאת על פי עד אחד. [ורוב הראשונים, וכן בשו"ע, פסקו כתנא קמא של משנתנו. ואולם מדברי תוספות בכמה מקומות נראה שהם סוברים להלכה, שאין דין משנתנו אלא במי שנישאת על פי עד אחד]. כל החומרות ששנינו במשנתנו הן בין בנבעלה על ידי בעלה השני ובין נכנסה לחופה ולא נבעלה על ידי השני, הואיל ו"קרובה היתה לביאה", אבל אם רק נתקדשה ולא נישאת, לא החמירו לגזור עליה.

[5] כתב רש"י: "תצא מזה ומזה, כשאר אשת איש שזינתה, דהך - לאו אנוסה היא! ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא. [כי] טעמא מאי [האמינו חכמים לעד אחד] ? - משום דהיא גופה דייקא עד דידעה בקושטא [שכך הוא באמת], ומינסבא. והא, דלא דייקא, קנסי לה". ואף כי מלשונו של רש"י משמע לכאורה שאינה חשובה אנוסה כלל, ומעיקר הדין היא חשובה כזונה, אין זו כוונתו, ואין דין זה אלא משום קנס על אשר לא דייקה, ומה שכתב רש"י "לאו אנוסה היא", היינו שכך הוא גדר הדין, שקנסו אותה חכמים שיש לדון אותה כמי שלא היתה אנוסה אלא כזונה גמורה. ולשון הריטב"א הוא: פירוש, שהחמירו עליה לעשותה כאילו זינתה במזיד, שהיא אסורה לבעל ולבועל. ואע"ג שלפי שורת הדין אין כאן זנות, שהרי ברשות בית דין נשאת על פי עד אחד! וכדאמרינן: מתוך חומר שהחמירו בסופה, הקילו עליה בתחלתה, וכיון שאשה זו לא דייקא ומינסבא [שהרי חזר בעלה] - עשאוה כמזידה.

[6] הטעם שצריכה גט מן השני על אף שאינה אשתו כלל, שמא יאמרו הבריות: הראשון גירשה תחילה, ואחר כך נשאה השני. ואם תצא בלא גט, יאמרו, אשת איש יוצאה בלא גט. ומתוך כך עשאוה חכמים כאילו נשואה היא לשני, ולכן צריכה גם ממנו גט.

[7] רמ"א על פי בית שמואל וחלקת מחוקק, וראה שם בביאור הגר"א.

[8] התבאר על פי המאירי, שתיתכן אכילת פירות של הראשון גם אחר שנשאה השני - ואף שהוא במדינת הים - בפירות עבדי מלוג או בהמת מלוג שלקח עמו לדרך, או שנפלו לה נכסים במדינת הים ואכל שם את פירותיהן.

[9] כן פירש רש"י. והיינו שלא מיבעיא שאין בית דין פוסקין להן עכשיו מזונות, שהרי כל אחד מהם ב"עמוד והוצא" קאי, אלא אף אם היא לוותה ואכלה קודם שחזר הבעל, שבעלמא חייב הבעל לפרוע את ההלואה, כאן הוא אינו חייב, אלא היא תשלם למלוה.

[10] לדעת התוספות, תיקנו חכמים שיהא ממזר בין מן הראשון ובין מן השני אפילו אחר שנתנו שניהם גט, כי הואיל והחמירו שתהא אסורה לזה ולזה אף לאחר מתן גט, הוסיפו והחמירו שיהא הולד ממזר מדרבנן אם יעברו על איסור זה. ואילו הרמב"ן הביא בשם הירושלמי, שבין מן הראשון ובין מן השני אינו ממזר אלא קודם שגירשה האחר, אבל אחר שגירשה השני אינו ממזר מן הראשון. וכמו כן אחר שגירשה ראשון אינו ממזר מן השני. והיינו, משום שאינו ממזר מהראשון אלא בגלל שעשאוה חכמים כנשואה לזה כמו לזה, וכמו שהצריכוה גט גם מן השני. אבל אחר גירושין, לא יהא הולד ממזר, אף על גב שאסורה היא להם.

[11] נתבאר על פי רש"י בגיטין עט ב. ואילו המאירי כתב: ולא זה וזה מיטמאין לה, שאם הם כהנים אסורים הם בכך, ואם הם ישראלים אין להם מצוה בכך, אף על פי שמצוה ליטמא למתים שהוזכרו בפרשה. וראה במהרש"ל שהשיג בגיטין שם על דברי רש"י.

[12] דעת רוב הראשונים והובאו דבריהם בבית יוסף בלי חולק, שהבעל הראשון יורש אותה, והאחרונים [קרן אורה וחסדי דוד] הביאו תוספתא בפי"א ה"ד שמבואר שם שנחלקו בדבר תנאים.

[13] בגמרא צא א ובהערות שם, יתבאר אם זונה היא מן התורה, או שחכמים עשאוה כזונה.

[14] דין זה יתבאר יותר בגמרא צא א ובהערות שם.

[15] המשנה יכולה להתבאר בשלש אופנים: א. מתו שניהם ולא נתנו גט, כן פירש מהרש"א צא א. ב. מת זה או זה, והשני חי ולא נתן גט. מהרש"א שם בשם יש מפרשים. וכתב שאין משמעות הלשון כן. ג. מת זה או זה והשני גירש.

[16] הטעם שצריך השני לחלוץ, הוא מאותו טעם שצריכה גט מן השני אף שאינה אשתו, ומשום שמא יאמרו: גירש זה ונשא זה. ונחלקו אחרונים בדין יבומו של שני, אם הוא אסור לקחתה או שאין ביבומו תורת יבום, ויתבאר בהערות לקמן צא א.

[17] כך היא דעת רש"י, וכן היא דעה אחת בתוספות לעיל יא א ד"ה רבי שמעון, שלרבי שמעון היבם מיבם לכתחילה, וראה מה שהוסיפו שם; אבל ר"י בתוספות שם כתב שאינו מיבם לכתחילה. ומדברי המאירי נראה, שהכי קאמר: כיון שאם ירצה הרי זה מייבם, לכן חליצתה פוטרת צרתה, אבל לרבנן שאינו יכול לייבם, אין חליצתה פוטרת צרתה, דהוי חליצה פסולה שאינה פוטרת צרה.

[18] ברש"י נראה שהוא גורס "ואין הולד ממזר", אבל גירסתנו היא: ואין הולד "ממנו" ממזר, ומשמע שעל היבם קאי. וכן היא באמת דעת ר"י בתוספות לעיל יא א ד"ה רבי שמעון [ראה שם עוד בתוספות הרא"ש], והוכיח מזה ר"י שם שאפילו לרבי שמעון אסור ליבם לכתחילה, ומשמיעה המשנה שמכל מקום, אם ייבם - אין הולד ממזר. אבל שיטת רש"י היא, שלדעת רבי שמעון מותר היבם לייבם לכתחילה, ולשיטתו פירש כאן שאין הולד מן הבעל ממזר.

[19] כמבואר בגמרא צא א וברש"י שם, שכל זה הוא מדברי רבי שמעון.

[20] מאירי בפירוש המשנה.

[21] רש"י. כתב החזון איש, שאין הוראת בית דין האמורה כאן שייכת לענין הפטור מקרבן בהוראת הסנהדרין. כי הפטור שם הוא רק אם עשו רוב ישראל על פי הטעות שבהוראת בית דין, שמביא הציבור פר העלם דבר, ואין לו ענין לאמור כאן, שהוא פטור מחמת אונס. ומביא החזון איש את שיטת הבית שמואל [אבן העזר יז קכד] שלכתחילה צריך שתהיה העדות בפני בית דין [עיין בדבריו]. וכן את תשובת רבי עקיבא איגר [קכג קכד] שאין עד אחד נאמן בעדות אשה אלא אם כן באה עדותו לפני בית דין, בין מפיו בין מפי אח רים. אבל, כל שלא התקבלה עדותו בבית דין - לא תיקנו חכמים להאמינו! וכתב החזון איש שצריך עיון, מנא לו לרבנו, לחדש שצריכים בית דין לקבלת עדותו לעיכובא. והוסיף החזון איש ש"כמדומה, מעשים בכל יום, שנוסעים שני אנשים יחד לעיר אחרת, וכאשר יקרה מקרה שנעדר [מת אחד] מהן, הרי הוא בא ומספר שחלה ומת, ומחזיקין על ידו, ואין מושיבין בית דין על זה". ומבאר החזון איש, שיש לדון בכל המושג של משפט בבית דין, האם בית דין רק מברר את האמת, או שהוא נותן תוקף לפסק הדין מכח הבית דין. בדיני נפשות וקנסות, ברור הדבר שצריכים את הפסק של בית דין ליצור את עצם החיוב, ומבלעדי פסק הבית דין אין הנידון נחשב כ"בר קטלא". אך בדיני ממונות או בהיתר אשה לבעלה, יתכן וכל תפקידו של הבית הדין הוא לברר את האמת בלבד, והאמת כשלעצמה קיימת גם ללא פסק בית דין. "ומיהו, יש עוד דין בדיני ממונות, שאינו רשאי ליטול את שלו שלא ברשות בית דין, במקום דליכא פסידא [בבא קמא כז ב]. ואיסור זה - אפשר שהוא ממקרא ד"המשפטים אשר תשים לפניהם", ודרשינן, "לפניהם" ולא לפני הדיוטות, והוא הדין ב [אדם] עצמו, [כאשר הוא לוקח את ממונו] בלי שימת משפט כלל! ובזה היה מקום לדון אי היתר אשה הוא כמשפט, ובעי שלשה, או סגי בחד, כטומאות וטהרות. ונראה מדברי הפוסקים ז"ל דמן הדין הוא הוראה, ולא כמשפט, ומכל מקום, כשניתרת בעד אחד - תיקנו שתנשא על פי בית דין. ומיהו, אין זה הכרח, דהאי "ברשות בית דין" יש לומר דקאי על בית דין שהחזיקו להשיא על פי עד אחד! ולפיכך קרוי הדבר "תולה בבית דין" - דעל פיהם היא נישאת".

[22] כן היא פשטות משמעות רש"י, וכן כתבו התוספות שלפנינו. אבל הנמוקי יוסף כתב: הסכימו המפרשים האחרונים כבעלי התוספות, שאין שאלת הגמרא מנין שעד אחד נאמן מן התורה להתירה לינשא על פי העד, שזה לא עלתה על דעת הגמרא הואיל ו"דבר שבערוה הוא" ואין דבר שבערוה פחות משנים. אלא, לעולם עד אחד בעדות אשה שמת בעלה מדרבנן בעלמא הוא נאמן, ומשום עיגונא. אלא, דקא סלקא דעתין שחכמים סמכו דבריהם, לעשות איסור זה כשאר איסורין של תורה, שנאמן בהם עד אחד מן התורה. הא אילו לא היה עד אחד נאמן באיסורין בעלמא, בכיוצא בזה - לא היו מקילין שיהא נאמן משום תקנה בעולם. ולשון הגמרא "מדאורייתא - מנא לן" לא הולך אלא על נאמנות עד אחד על חלב, ולא על נאמנותו בעדות אשה שמת בעלה. וכתבו התוספות: לפי מה שסוברת הגמרא עכשיו, שעד אחד בעדות אשה נאמן מן התורה, הרי זה שהמשנה קוראת להיתר על פי עד אחד "ברשות בית דין", היינו לפי שיש דברים שאינו נאמן להם, וצריכה לישאל לבית דין להתירה לינשא על פיו, אבל בשני עדים הדבר ידוע שהיא מותרת. עוד כתבו התוספות: אע"ג שסבור עכשיו שנאמן עד אחד מן התורה כמו שנים, מכל מקום אסורה לחזור, שבעד אחד הוה לה למידק, אע"פ שהאמינתו תורה.

[23] נתבאר על פי הריטב"א.

[24] תוס' וריטב"א.

סריקא והשתא גופא מליא [מתחילה היה גוף ריק, שלא היה בו דבר, ועכשיו גוף מלא בעובר] אבל "זרע אין לה", דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא [שמתחילה היה גוף ריק ועכשיו הוא גוף ריק] לאחר שילדה, אימא [אמור] שלא תיפסל על ידי כך, לכן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים.

א סימן של ראשי הפרקים שיידונו להלן: אמ"ר לי"ה ל"א נעש"ה מעשי"ה במית"ה נעש"ה ול"א נעש"ה בול"ד יב"ם ותרומ"ה יבו"ם ותרומ"ה — סימן.

אמר ליה [לו] רב יהודה מדאסקרתא לרבא, כהמשך לדיון שבברייתא: לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר, וכך נאמר: ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה, שהרי כל עוד יש לה ולד שאינו כהן פסולה לאכילת התרומה, ובכל זאת לא עשה ילדים מתים כחיים — מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום — אינו דין שלא נעשה מתים כחיים? ומדוע באמת נפטרת היבמה מחובת הייבום אם מת הבן שנולד לה מבעלה לאחר מות הבעל?

תלמוד לומר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז), כלומר, דרכי התורה דרכי נועם הן, ואין לחייב אשה מספק שמא נישאה כבר לאחר, לחזור ולחלוץ, כדי שלא תתגנה על בעלה.

ויש לשאול גם מצד אחר: אם כן, ונעשה ילדים מתים כחיים לענין תרומה, מקל וחומר: ומה בייבום, במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין לפוטרה מן הייבום, עשה בכל זאת מתים כחיים — מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני, לפוסלה מן התרומה, אינו דין שנעשה מתים כחיים? תלמוד לומר: "וזרע אין לה" (ויקרא כב, יג), והא [והרי] כעת אין לה.

ודנים עוד: ונעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין יבום מקל וחומר, וכך נאמר: ומה במקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה, בכל זאת עשה ולד מן הראשון כולד מן השני — מקום שעשה מתים כחיים, לענין יבום, אינו דין שנעשה ונדון ולד מן הראשון כאילו היה ולד מן השני ותיפטר מן הייבום?! תלמוד לומר: "ובן אין לו" (דברים כה, ה), והא [והרי] אין לו בנים לאחר שמת.

ודנים מצד אחר: ולא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לתרומה מקל וחומר, ונאמר: מה במקום שעשה מתים כחיים לענין לפוטרה מן הייבום, בכל זאת לא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני — מקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה, אינו דין שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני?! תלמוד לומר: "וזרע אין לה", והא [והרי] יש לה. ואם כן על ידי מדרש הכתובים הובהרו ההבדלים בין שתי הלכות אלה.

א משנה האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו עדים ואמרו לה "מת בעליך", וניסת (נישאה) על סמך עדות זו לאדם אחר, ואחר כך בא בעלה ממדינת הים — תצא מזה ומזה, משני הבעלים, ששניהם אסורים בה, וצריכה גט מזה ומזה,

ואין לה כתובה, ולא פירות מהנכסים שהשתמשו אלה בהם, ולא מזונות, ולא בלאות (נכסי צאן ברזל שהביאה ונתבלו) — לא על זה ולא על זה, לא מן הראשון ולא מן השני. ואם נטלה אחד מכל אלה מזה או מזה — תחזיר להם.

והולד ממזר מזה ומזה, כלומר, הוולד מבעלה השני ממזר גמור, ואם חזרה לבעלה הראשון גזרו חכמים שגם הוולד הנולד ממנו ממזר. ולא זה וזה מטמא לה במיתתה אם היו כהנים, ולא זה וזה זכאים בזכויות הנובעות מקשר הנישואין: לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה.

אם היתה בת ישראל — נפסלה מן הכהונה שכן ביאה זו על ידי הבעל השני היא ביאת זנות. ואף גזרו בה שאם היא בת לוי נפסלת מן המעשר, ואם היא בת כהן נפסלת מן התרומה. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין את כתובתה, שאינה נחשבת כאילו היתה נשואה, אף לא לאחד מהם. ואם מתו שני אלו בלי בנים — אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.

ר' יוסי חולק על תנא קמא ואומר: יש לה כתובה וכתובתה על נכסי בעלה הראשון. ר' אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, שכיון שנישואיה לשני היו בטעות, אין היא מוצאת על ידי כך מבעלה הראשון. ר' שמעון מוסיף ואומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של הראשון פוטרת אפילו את צרתה, שהיא חליצה גמורה, ובודאי שאינה צריכה חליצה מאחיו של שני. ואם חזרה לראשון ונולד לה ממנו בן — אין הולד ממנו ממזר.

כל זה כשנישאה ברשות בית דין לאחר ששמעה שמת בעלה, ואם ניסת שלא ברשות בית דין אלא על פי העדים בלבד, ובא בעלה — מותרת לחזור לו לבעלה הראשון. ועוד הבדל בין המקרים: ניסת על פי בית דין — תצא משניהם, ופטורה מן הקרבן קרבן חטאת על שגגה באיסור ניאוף, שהרי עשתה בהוראת בית דין, והיא נחשבת כאנוסה ואם

לא ניסת על פי בית דין אלא על פי עדים — תצא מבעלה השני, וחייבת בקרבן על השגגה ששגגה באיסור ערוה. ובזה יפה כח בית דין, שפוטרה מן הקרבן. אם הורוה בית דין לינשא על סמך עדות בלתי נכונה, והלכה וקלקלה, כלומר, נבעלה לאדם בזנות — חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא לינשא, ומה שעשתה לא היה בגדר ההיתר של בית דין.

ב גמרא מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה] של המשנה: נשאת שלא ברשות בית דין — מותרת לחזור לו, משמע שלא ברשות בית דין כוונתו: אלא בעדים, שמאחר שהיו שני עדים — אינה זקוקה להיתר מיוחד של בית דין ומכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] של המשנה שמדובר בה ברשות בית דין, הכוונה שעשתה זאת בעד אחד, אלמא [מכאן] שעד אחד נאמן להעיד שמת הבעל, ובית הדין יתיר לאשה להינשא על פי עדות זו.

ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה]: הוחזקו להיות משיאין אשה, שהעידו שמת בעלה, גם עד מפי עד, וכן אשה מפי אשה, ואף בעדות אשה מפי עבד ומפי שפחה, אלמא [מכאן] שעד אחד מהימן (נאמן) לענין זה, שכל מקום שעד אחד נאמן, גם עד מפי עד וכל הפסולים לעדות נאמנים וכשרים,

ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן]: אם עד אחד אומר לאדם "אכלת חלב" והוא אומר "לא אכלתי" — פטור האיש מלהביא קרבן. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר אותו אדם "לא אכלתי" והכחיש את הדבר, הא אישתיק [הרי אם שתק] ולא הכחיש — מהימן [נאמן] העד האחד. אלמא [מכאן], שעד אחד מהימן מדאורייתא [נאמן מן התורה] לדברים מסויימים.

ושואלים: מנא לן [מניין לנו] הדבר? ומביאים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בחטאת הבאה על השגגה: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד, כג. ושם כח), משמע — שהחטא צריך להיות ידוע לו בידיעת עצמו ולא שיודיעוהו אחרים, שעל ידי עדות אחרים איננו מביא קרבן, גם אם הם מעידים עליו שחטא. יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור מלהביא קרבן? — תלמוד לומר: "או הודע אליו" — מכל מקום.

ומעתה מבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו [אם תאמר שבאים שני עדים ומודיעים לו והוא אינו מכחיש אותם], קרא [הכתוב] למה לי לשם כך? הרי יש שני עדים הנאמנים לכל דבר. אלא לאו [האם לא] מדובר בחד [בעד אחד], וכי לא קא מכחיש ליה [וכאשר אינו מכחיש אותו] — מהימן [נאמן הוא], שמע מינה [למד מכאן] שעד אחד נאמן באיסורים. את ההוכחה הזאת דוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהטעם הוא דמשום דמהימן [שנאמן]? דלמא [שמא] עיקר הטעם משום דקא שתיק [שהוא שותק], ואנו אומרים כי שתיקה כהודאה דמיא [נחשבת]?

ותדע שזהו אכן הטעם, דקתני סיפא [ששנה בסופה של אותה ברייתא]: אמרו לו שנים "אכלת חלב" והוא אומר "לא אכלתי" — פטור. ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר בטעם דבריו: קל וחומר בדבר; אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, שאם יבואו שני עדים ויעידו עליו שעבר במזיד עבירה שחייבים עליה מיתה — הלא יוציאוהו להורג בשל כך, והאם שני עדים לא יביאוהו לידי הבאת קרבן הקל?

אמרו לו חכמים: יש מקום לחלק, שכן לענין קרבן מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי"! והמזיד אינו חייב קרבן, שהרי אין העדים יכולים להכחישו בדבר זה, וכיון שבענין קרבן יש בכוחו לבטל את העדות, יש בכוחו גם להכחיש את המעשה עצמו, מה שאין כן כשמעידים עליו שעשה מעשה שחייבים עליו מיתה, שאז אין הכחשתו מעלה ומורידה דבר. ומבררים: רישא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

was empty, and now her body is full with the child, and therefore she is no longer “as in her youth.” But in a situation where “she has no child,” when at the outset her body was empty and now her body is also empty, as she has given birth, you might say that she should not be disqualified. Therefore, it is necessary to write both verses.

Parenthetically, the Gemara lists terms signifying the following discussions, to serve as a mnemonic device: Said to him, we should not make, by death, we should make and not make, by a child, yavam and teruma, levirate marriage and teruma. This list of terms, taken from the introductions or key phrases in each of the ensuing discussions, is the mnemonic.

Rav Yehuda from De’iskarta said to Rava, in continuation of the discussion of the baraita: Should we not make the halakha concerning dead children like the halakha concerning living children with regard to levirate marriage by an a fortiori inference, and say: And if in a place where the Torah made the halakha with regard to a child from the first husband like the halakha with regard to a child from the second husband, to disqualify her from teruma, for as long as she has a child who is not a priest she is prohibited from partaking of teruma, the Torah nevertheless did not make dead children like living ones; therefore, in a place where the Torah did not make a child from the first husband like a child from the second to exempt her from levirate marriage, is it not right that we should not make the dead like the living? Why, then, is a yevama exempt from levirate marriage if her late husband’s only child dies?

The verse states: “Her ways are the ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17). In other words, since the ways of Torah are those of pleasantness, the Torah would not obligate a woman who has married in the meantime to subsequently perform ḥalitza, as this might demean her in her husband’s eyes.

The Gemara inquires: And let us make the halakha with regard to dead children like the halakha with regard to living ones with regard to teruma, from an a fortiori inference: And if in a place where the Torah did not make a child from the first husband like a child from the second to exempt her from levirate marriage, it nevertheless made the living like the dead, as a woman whose husband died and left a child is exempt from levirate marriage even if that child subsequently dies; then, in a place where the Torah made a child from the first like a child from the second to disqualify her from teruma, is it not right that we should make the living like the dead? The Gemara responds: Therefore, the verse states “and she have no child, she is returned unto her father’s house, as in her youth” (Leviticus 22:13), and here she does not currently have children.

The Gemara further suggests: And let us make her child from the first husband like her child from the second one with regard to levirate marriage, again from an a fortiori inference: And if in a place where the Torah did not make the living like the dead with regard to teruma, it still made a child from the first husband like a child from the second, then in a place where it made the living like the dead, with regard to levirate marriage, is it not right that we should make a child from the first husband like a child from the second, and thereby exempt her from levirate marriage? The Gemara answers: The verse states about levirate marriage: “And he has no child” (Deuteronomy 25:5), and in fact he had none at the time of his death.

The Gemara offers another possibility: And should we make a child from the first husband not like a child from the second one with regard to teruma, from an a fortiori inference: If in a place where the Torah made the living like the dead to exempt her from levirate marriage, it still did not make a child from the first husband like a child from the second, then in a place where the Torah did not make the living like the dead, with regard to teruma, is it not right that we should not make the child from the first husband like the child from the second? The Gemara responds: Therefore, the verse states: “And she have no child,” but in fact this woman has children.

MISHNA: With regard to a woman whose husband went overseas, and witnesses came and they said to her: Your husband is dead, and she married another man on the basis of this testimony, and afterward her husband came back from out of the country, she must leave both this man and that one, as they are both forbidden to her. And she requires a bill of divorce from this one and that one.

And furthermore, she has a claim to neither payment of her marriage contract, nor the profits of her property used by either of them, nor sustenance, nor the worn clothes she brought to the marriage. She has rights to these claims neither against this man nor against that one, i.e., she cannot collect these payments from either her first or second husband. And if she took any of these items from this man or from that one, she must return them to him.

And the offspring is a mamzer from this one and from that one. Her child from the second husband is a definite mamzer, as she was never divorced from her first husband, and the Sages decreed that if she returned to her first husband, a child born later from him is also a mamzer. And neither this man nor that man may become impure for her upon her death, if they are priests. And neither this one nor that one is entitled to the rights that stem from the marriage bond: Neither to her found articles, nor to her earnings, nor to the nullification of her vows.

If she was a regular Israelite woman, she is disqualified from marrying into the priesthood, as her intercourse with the second husband is considered an act of illicit sexual relations, and the daughter of a Levite is disqualified from partaking of the first tithe, and the daughter of a priest is disqualified from partaking of teruma. And neither the heirs of this man nor the heirs of that one inherit her marriage contract, as she is not considered married to either of them. This clause will be explained in the Gemara. And if they both died childless, the brothers of this one and the brothers of this one must perform ḥalitza and they do not enter into levirate marriage.

Rabbi Yosei disagrees with the first tanna and says that she does receive payment of her marriage contract, and the obligation of her marriage contract is upon the property of her first husband. Rabbi Elazar says: The first husband is entitled to her found articles, to her earnings, and to the nullification of her vows. Since her second marriage was an error, the first husband does not forfeit his rights. Rabbi Shimon says an even more far-reaching ruling: Her sexual relations or her ḥalitza with the brothers of the first husband exempts her rival wife, as it is considered a proper levirate marriage or ḥalitza, and certainly she does not require ḥalitza from the brother of the second husband. And if she returns to her first husband, the child from him is not a mamzer.

All these halakhot refer to a situation when she married with the permission of the court, after hearing that her husband had died. But if she married without the consent of the court, basing herself entirely on the testimony she heard, and her husband returned, it is permitted for her to return to her first husband. The mishna adds another difference between these two scenarios: If she married by permission of the court, she must leave both of them and she is exempt from bringing the offering, i.e., the sin-offering for her unwitting adultery, as she had the authorization of the court and is therefore considered to have acted under duress.

If, however, she did not marry by permission of the court, she must leave her second husband and is liable to bring an offering for mistakenly having relations with a man forbidden to her. In this regard, the power of the court is greater, as she is exempt from bringing an offering. If the court instructed her to marry on the basis of inaccurate testimony, and she went and ruined herself by engaging in licentious relations outside matrimony, she is liable to bring an offering, as they permitted her only to marry, and not to engage in licentious relations.

GEMARA: From the fact that the latter clause of the mishna teaches: If she married without the consent of the court she is permitted to return to him, this indicates that she did so not by the consent of the court, but rather by witnesses, i.e., as there are two witnesses, she does not require special permission from the court. With this in mind, it may be inferred that the first clause of the mishna, which speaks of one who acted with the consent of the court, is referring to a situation when there was one witness. Apparently, one witness is deemed credible when he testifies about a husband’s death, i.e., the court will permit a wife to marry on the basis of the testimony of a lone witness.

And we also learned in a mishna (122a): They established that they would allow a woman to marry if her husband was reported dead by one witness, based solely on what he learned from the mouth of another witness, i.e., hearsay testimony, and also the testimony of a woman who heard from another woman, and even the testimony of a woman who heard from a slave or from a maidservant. Apparently, one witness is deemed credible in this regard, as whenever hearsay testimony is accepted, the testimony of one witness is also valid.

And we also learned in a mishna (Karetot 11b) that if one witness says to someone: You ate forbidden fat, and the accused says: I did not eat it, the accused is exempt from bringing an offering. The Gemara infers: The reason he is exempt is that the individual in question said: I did not eat it, which indicates that if he had been silent and failed to deny the accusation, the lone witness is deemed credible. Apparently, one witness is deemed credible by Torah law with regard to certain issues.

§ The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: As it is taught in a baraita that the verse states: “Or if his sin be known to him” (Leviticus 4:23, 28). This indicates that he himself must be aware of his sin, and not if it was made known to him by others. In other words, one is not obligated to bring an offering due to the testimony of others, even if they testify that he had transgressed. I might have thought he should be exempt even though he does not contradict the witness’s claim. Therefore, the verse states: If his sin be known to him, which indicates that in any case, however he comes by this knowledge, he is liable.

The Gemara clarifies this halakha. What are the circumstances? If we say that two witnesses came and informed him and he does not contradict them, why do I need a verse to teach this ruling? After all, the testimony of two witnesses is always accepted. Rather, is it not referring to one witness, and yet if he does not contradict the sole witness, that witness is deemed credible? One can learn from this that one witness is deemed credible with regard to prohibitions. The Gemara refutes this claim: And from where do you infer that the reason is due to the fact that the one witness is deemed credible? Perhaps the accused must bring an offering because he remains silent, as there is a principle that silence is considered like an admission.

And you should know that this is the reason, as the latter clause of that same baraita teaches that if two witnesses said to him: You ate forbidden fat, and he says: I did not eat it, he is exempt, and Rabbi Meir obligates him to bring an offering. Rabbi Meir said that this is an a fortiori inference: If two witnesses can bring him to the severe penalty of death by testifying that he had committed a transgression for which one is liable to receive the death penalty, should they not bring him to the more lenient obligation of an offering?

The Rabbis said to him: There is a difference between the two cases, as with regard to an offering, what is the halakha if he would choose to say: I was an intentional sinner? One who sins intentionally is not liable to bring an offering. Since the accused in the latter clause of the baraita can negate the testimony that would have rendered him liable to bring an offering, he can likewise deny the act itself, whereas if witnesses testify that he performed an action that incurs the death penalty, his denial has no bearing on the case. The Gemara clarifies: In the first clause

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרו לו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. מפרש עליה במסכת כריתות בפרק אמרו (דף י"א) תרי לישנא חד משום דמתרצינן דבורי' ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר כלומר כיון דאפילו בתר שאמר לא אכלתי יכול הוא לתרץ ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרינן כי אמר נמי לא אכלתי כלל מהימן ולישנא אחרינא איתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דבורא פטור דרחמנא אמר ולא שיודיעוהו אחרי' דכיון דמילתא דנפשיה היא וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן מה יש לב"ד עליו אם ירצה להתכפר יביא קרבן ויתכפר ואי לאו לא יתכפר.
וא"ת א"כ ללשון ראשון ל"ל משום דמתרץ לישנא איכא למימר משום דאי לית לי' לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלום שמא שכח ומשמע דסוגיין כאידך לישנא דקאמרינן הכא והא תרי אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימנו וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק דאלמא כלל לא מייתי קרבן אפילו על פי שנים אלא משום הודאת עצמו.

והא דאמרי' וממאי דמשום דמהימן. לא משמע לי דאמתני' קאי דקתני לא אכלתי דהתם הא איכא למידק הכי טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר הכי אלא שאמר איני יודע או איני מודה לך וכיוצא בלשון זה נאמן כל זמן שאינו מכחישו אלא אברייתא קא אמרינן דהא דאמר רחמנא או הודע אליו מ"מ דילמא קמ"ל דשתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא דההיא מתניתין דלעיל שנים אומרים אכלת וכו' והא תרי אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרו רבנן אלא לעולם לא מיחייב אליבא דרבנן אלא בהודאה כגון דשתיק לעד אחד או שאינו מכחיש את השנים דהתם כל זמן שאינו מכחישן הוא עצמו כמודה הוא בדבריהם ומיהו מתניתין דקתני והוא אמר לא אכלתי פטור הא לא אמר כן חייב משום דר' מאיר קתני לה דקסבר אע"פ שאינו מודה חייב על פי עדות ולא משכח פטורא לכולהו אלא במכחיש הא בשותק נאמן לכ"ע וכשאינו מכחיש ואינו שותק פלוגתא ומסיפא נפקא ואכתי מיבעיא לן מדאורייתא מנא לן.
ורש"י ז"ל כתב דמדפליגי בסיפא מכלל דרישא בעד אחד דדייקת מינה הא אישתיק חייב דברי הכל ומ"ט מחייבי לי' רבנן באי שתיק אלימא וכו' אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא ומיהו במסכת קדושין (דף ס"ה) דאיק מינה אביי ממתניתין דעד אחד נאמן בלא הודאה בפרק האומר שם אפרש בס"ד.

האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה כו' ואין לה לא כתובה. פרישנא טעמא בגמרא (פט, א) משום דמאי טעמא תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והכא תהוי קלה בעיניו. ומשמע מהאי לישנא דדוקא עיקר כתובה דאית ליה ביה האי טעמא הא נדוניא כל שיחד לה קרקע בכתובתה לא מפסדא. ואף על פי שאמרו בפרק אף על פי (כתובות נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת לתובעת ולמורדת ולפוגמת לשבח ולשבועה לעוברת על דת וכו', כלומר חברותיה וזו בכללן. הא פרישנא התם (בד"ה א"ר ינאי) דנדוניא לאו בכלל תנאי כתובה היא. והא דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו) תמן תנינן נשים שאמרו חכמים יצאות שלא בכתובה צריכה התראה ואם לא התרה יוציא ויתן כתובה ולא מנה מאתים אלא אפילו כתובת אלף דינר מאבדת את הכל, לא אלף דינר דנדוניא קאמר, אלא שהוסיף לה משלו אלף דינר, ולומר דאפילו תוספת אין לה וכאותה ששנינו בברייתא בשלהי פרק אלמנה נזונית (כתובות קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וכל שכן מנה מאתים. אלא דממאי דגרסינן הכא בירושלמי (ה"ב) משמע דאפילו נדוניא מפסדא דגרסינן התם ר"א אומר הראשון זכאי במציאתה כו' מה אר"א בכתובתה מה אם דברים שנפלו לו דרך אסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך התר לא כל שכן. אלמא מדקאמר שנפלה לו משמע דבנדוניא קא מיירי דבעיקר כתובה לא שייך למימר נפלה לו דמהיכן נפלה לו כל שעתה ברשותיה קיימא. ובגמרין נמי מוכח בהדיא הכין, מדתנן אחיו של זה ואחיו של זה אין יורשין כתובתה ואקשינן עלה במגרא (להלן צא, ב) כתובה מאי עבידתה, ופירשו אמר רב פפא כתובת בנין דכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסינן לזרעה לא קנסו רבנן קא משמע לן, וכתובת בנין דכרין היינו נדוניא, אלמא אף היא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה, דאי איהי שקלא כל שכן זרעה. וזו ראיה שאין עליה תשובה כנ"ל. ואף על פי שאמרו בשלהי אלמנה נזונית (כתובות שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה, ה"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה היא ממש.

ולא בלאות. פירש בלאות נכסי צאן ברזל שבלו לגמרי, אבל בלאות הקיימין נוטלתן ויוצאה כדאמרינן בשלהי אלמנה נזונית (שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה, וכדמפרש טעמא התם (קא, ב) דאם היא זנתה נכסיה לא זנו. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (בפרקין) וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות משנה א). אבל רש"י ז"ל פירש אפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם. וקשה לי דהא בהדיא אמרו שם דנוטלתן ויצאה. ושמא הוא ז"ל סבור שבזו החמירו וקנסו יותר לפי שהמזידה לזנות לא שכיחא כולי האי ולא מפסדינן מינה בלאות הקיימין, אבל זו שקרובה לטעות ולסמוך על דברי העד ואינה בודקת ונשאת לפיכך קנסוה יותר מן המזידה. ותדע לך דהא תנינן הכא והולד מזה ומזה ממזר. ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ (יבמות מט, ב) הכל מודים בנדה ובסוטה שאין הולד ממזר ומדקאמר סתם אין הולד ממזר משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי. וכן דעת רש"י ז"ל בפרק יש מותרות בשמעתא דהוא מרגילה גבי סוטה ודאי איכא בינייהו (לעיל יבמות פה, ב ד"ה סוטה ודאי). ואף על פי שר"ח ז"ל (מובא ברמב"ן ורשב"א שם) בלשון אחר לא פירש כן. ועוד דהכי קתני בת לוי נפסלה מן המעשר ואלו בברייתא (להלן יבמות צא, ב) קתני לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת אלא הכא קנסא וכדאמר רב ששת בגמרא. ומכל מקום אינו מחוור בעיני דהא בגמרא (להלן יבמות פט, א) בטעמא אתינן לה כדאמרינן לא מזונות ולא בלאות מאי טעמא דתנאי כתובה ככתוב, ובלאות הקיימין לא מתנאי כתובה הן שהרי מזנה שאין לה כתובה ויש לה בלאות הקיימין.

אם נטלה מזה ומזה תחזיר. ודוקא בשנטלה כתובה או מזונות לאחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין ממנה כדגרסינן בירושלמי (ה"א) הדא דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מיניה. ופירות נמי שאינה מוציאה ממנו דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו כדאיתא בירושלמי.

לא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מסתברא ודאי מדלא תני ירושתה כדאמרינן בעלמא (עיין לעיל (יבמות כט, ב). מג, ב וש"נ) אין יורשה ואין מטמא לה שמא מינה דראשון יורשה. והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה, דהא הני כולהו דלית ליה הא יהבינן בהו טעמא, מציאתה כדי שתהא ליה איבה ויגרשנה, מעשה ידיה משום דלית לה מזוני ומעשה ידיה תחת מזונות, והפרת נדריה כדי שתתגנה ותתגרש. אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסדא לה. ואם תאמר אם כן יטמא לה דהויא לה כמת מצוה וכאותה שאמרו לקמן (יבמות פט, ב) גבי קטנה דכיון דבעל יורשה קריא ולא ענו קרובים והויא לה כמת מצוה, והכא נמי מאי שנא. יש לי לומר דלא אמרו אלא בקטנה דעיקר נשואיה אינן דבר תורה ואי אמרת יירש ולא יקבור אתו קרובים לאימנועי, דאמרי אם בעל הוא לירש יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש. וכן הדין בשניות מדברי סופרים שאף בשניות קרובים נמנעים מלקברה והיא קורא ואין עונין אותה לפי שהקרובים אומרים כיון דמדאורייתא בעל יורשה ומטמא לה אלא מדרבנן אסורה, אם אתה אומר שלא יקבור אתה עושה אותה כערוה דמשום לתא דערוה אסרינן לה, וכיון שכן אף הוא לא יירש, ואם אינה ערוה אף הוא יקברו, אבל בשאר פסולות דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, הרי זה יורש ואינו מטמא לה, שאין קרובין נמנעין מלקברה, שהכל יודעין שהיא אסורה לו דבר תורה, וכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן מיניה (בתו"כ פר' אמור פרשתא א פי' טו) יש בעל שאינו מטמא, והכל יודעין שקדושין תופסין בה ובעל יורשה והרי זו כאחותו בעולה שהוא יורשה ואינו מטמא לה ולא הויא כמת מצוה. והיינו דגרסינן בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ואינו מטמא לה, שניות מדברי סופרים אינה כאשתו לכל דבר יורשה ומטמא לה. כך מצאתיה בנוסחאות מדוקדקות. ואף על גב דקתני חלוצה דהויא דרבנן ואינה אלא כשניות דדבריהם והיא נמי קרייא ואנו לה כגרושה דכגרושה הויא להו לאינשי. והיינו נמי דתנן בפרק יש מותרות (לעיל יבמות פד, א) דחלוצה יש לה כתובה כאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ולא בעיא חזוק כשניות דדבריהם לרבי דמפרש התם טעמא משום דהללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק. ומתניתין דהכא נמי אף על גב דאינה יוצאה מהיתרה של ראשון אלא מדרבנן דכעין אנוסה היא, מכל מקום כזונה משוי לה אנשי, והכל יודעין שהבעל הראשון יורש דבר תורה, וכיון שזנתה תחתיו ונאסרה משום מעשיה הרעים דין הוא שלא יטמא לה מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו כנ"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק כיצד (כב, ב) גמ' מי שיש לו אחר מ"מ בס"ד.

הא דקתני הכא תצא מזה ומזה. גרסינן בירושלמי (ה"א) כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואמור אף הכא כן, שנויה היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בהן, קנס היא קנסו בה שתהא בודקת יפה, ויקנסו בה אצל (הראשון) [בכת"י: השני וכן הוא בירושלמי] ואל יקנסו בה אצל (השני) [הראשון] א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה, מעתה לא תהא צריכה גט ממנו, שנייה היא שנשאת לו דרך התר. שמואל אמר אומר אני שמא שלח לה גט ממדינת הים.

גמרא. מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד. ואף על גב דקתני אמרו לו, פעמים דקתני אמרו לו בעד אחד וכדאיתא בכריתות בריש פרק אמרו לו דגרסינן התם (יא, ב) איכא דאמרי אמרו לו חד נמי אמרו לו תני ליה כדתנן האשה שהלך בעלה ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו'.

הא אישתיק מהימן מדאורייתא מנא לן. נראה לי דהא דאמרינן מדאורייתא מנא לן לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד קאי לומר דהתם מדאורייתא מהימני, אלא אמתניתין (כריתות יא, ב) דעד אחד אומר לו אכלת חלב קאי, דהתם ודאי מדאורייתא מהימן מדמביא קרבן ונאכל, אבל מתניתין דאמרי לה מת בעליך ומתניתין דהוחזקה להיות משיאין עד מפי עד, ע"כ לאו מדאורייתא הוא דהא קיימא לן בכל דוכתא (להלן יבמות פח, א וש"נ) דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד דאם איתא דעד אחד נמי מהימן בה כשנים דבר תורה, מאי שנא בעד אחד דצריכה ליטול רשות מבית דין ובשני עדים אינה צריכה ליטול רשות מבית דין, דהא ודאי שריא דבר תורה והאמינה תורה עד אחד כשנים, ומאי שנא דבעד אחד תצא מן הראשון ובב' מותרת לחזור לו. אלא ודאי ע"א דמהימן לגבי אשה אינה דבר תורה לכולי עלמא, והכא הכי קאמר אלמא עד אחד מהימן בה מדבריהם כשאר האיסורין שעד אחד מהימן דבר תורה, כדתנן עד אומר לו אכלת חלב דמהימן מדאורייתא. וקסבר השתא דעלה סמכי רבנן בעדות אשה להאמין בו עד אחד ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר האיסורין. אף על גב דמדאורייתא לאו מהימן דהוה ליה דבר שבערוה, משום דהקלו בה משום עגונה. דאם איתא דבשאר האיסורין לא מהימנינן ליה דבר תורה, אף משום עגונה לא הוו מקילי רבנן כולי האי להאמין בה עד אחד. הלכך בעינן בשאר האיסורין מדאורייתא מנא לן ואפשר דהיינו דלא אמרינן ברישא אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן, אלא גבי מתניתין דאמר לו עד אחד אכלת חלב.
והא דמסיק ר' זירא בשלהי שמעתין (פח, א) אלא משום עגונה אקילו בה רבנן, לאו למימרא דעד השתא סברינן דמדאורייתא היא, אלא הכי קאמר כולה מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמילתא משום עגונה היא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (שם) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דאנן עיקר בעיין דהשתא ליתא אלא מנא לן דבשאר איסורין עד אחד מהימן, וכל דבשאר איסורין מהימן דאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן, מאי קושיא הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים. יש לומר דקא סלקא דעתך דלא אקילו רבנן באשת איש דדבר שבערוה היא, אלא אם כן מצינו בשאר איסורין דכותיה מהימן ביה דבר תורה, דדיו לאיסור אשת איש להקל בו ולעשותו כשאר האיסורין המוחזקין כמוהו, אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא, כולי האי לא נקל. ותדע לך דהא לבתר דאקשינן הוי דבר שבערוה הוה מהדר לאתויי מטבל הקדש וקונמות, ושקלינן וטרינן בהו אנהו גופייהו מנא לן, דאלמא אלו איתא דבטבל הקדש וקונמות מהימן אף באשה כן, אף על גב דהוי דבר שבערוה לפי שעשאוה כשאר איסורין דכותה משום עגונה כנ"ל.

אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. והתם בכריתות (יב, א) מפרש עלה תרי לישני, חד לישנא משום דמפרשינן דבוריה ואמרינן דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, והלכך מגוי דכי קאמר לא אכלתי מצי מתרץ דבוריה ולמימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אף על גב דאסיק דבוריה ואמר לא אכלתי כלל מהימן, ואף על גב דאיכא תרי דמכחשי ליה במאי דקאמר לא אכלתי כלל, מכל מקום כיון דבשעה שאמר לא אכלתי איכא למימר דלא אכלתי שוגג קאמר ובהא לא מכחשי ליה עדים, מסרסינן ומתרצינן דבוריה. ולישנא אחרינא אמרי לה משום דאדם נאמן על אצמו יותר ממאה עדים ואפילו בטומאה חדשה דליכא מגו ולא מצי לתרוצי דבוריה ולמימר דלא עמדתי בטומאתי אלא טהרתי קאמר דהא טומאה חדשה היא. וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן (ר"ה ו, א) דכיון דמלתא דנפשיה היא ולכפרה דידיה קא אתי, אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וסוגיין ודאי משמע כאידך לישנא מדקאמרינן הכא (פח, א) והא תרי בעלמא אף על פי דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, דאלמא לא מייתינן כלל על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו דרחמנא פטריה מהודע אליו ולא שידעוהו אחרים.

אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. כלומר ואשמועינן רחמנא דשתיקה כי האי כהודאה דמיא, ואף על גב דהדר ומכחיש ליה, לאו כל כמיניה שכבר הודה. וקשיא לן בדפרק האומר בקדושין (סה, ב) קא דייק מינה אביי דעד אחד מהימן ולא משום הודאה אלא אפילו באומר איני יודע מהימן וכדמוכח התם (סו, א) בעובדא דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמי שמואל ובעובדא דינאי. ויש לומר דסוגיין דהכא לא איתמרא אלא אלישנא דאתמר התם בכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה, אבל אליבא דלישנא קמא טעמא דעד אחד משום דמהימן הוא וסוגיין בפרק אמרו לו בכריתות כההוא לישנא אלזא, דאמרינן התם (עיין בשטמ"ק כריתות שם אות יא שכ"ה הגי' בספר ישן) במאי עסקינן אילימא בתרין תרין ואין מכחישין קרא בעי אלא לאו בחד וקתני אין מכחישו מהימן אלמא משום דמהימן הוא וסוגיא במקומה עדיפא. ועוד דלישנא דמתניתין הכי דייק דאמרינן התם פשיטא דטעמיהון דרבנן משום דאמרינן מגו דקתני אמרו לו אף זה אם רצה יאמר מזיד הייתי פטור. ואף על גב דדחינן התם דלדבריו דר"מ קאמר, דחיה בעלמא היא. והכא בדרך בשלמא ללישנא דמגו דודאי משם משמע דאין שום נאמנת בעד, אלא לאידך לישנא דאדם נאמן על עצמו מאי איכא למימר. והארכתי יותר מזה בקדושין פרק האומר בס"ד (בד"ה אמר אביי ובד"ה והא דאמרינן).

ת"ל דרכיה דרכי נועם פי' ואם אין אתה עושה מתים כחיים אין כאן נועם ושלום דכשיש לה בנים תנשא וכשימות הבן תצא ותהא זקוקה ליבם וכ"ת שתחלוץ אפי' כשיש לה בנים קודם שתנשא מפני חשש זה הא בעוד שיש לה בנים אין חליצתה כלום ק"ו מן החולץ למעוברת אבל כשנעשה מתים כחיים אז נתיבותיה של תורה שלום. ובהכי סליק פרקא. תושבחתא למארי שמיא וארקא:

האשה רבה

האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמר לה מת בעליך ונשאת פי' ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה פי' שהחמירו עליה לעשותה כאלו זינתה במזיד שהיא אסורה לבעל ולבועל. ואע"ג דשורת הדין אין כאן זנות דהא ברשות ב"ד נשאת על פי עד א' וכדאמרי' דמתוך חומר שהחמירו בסופה הקילו עליה בתחלתה וכיון דלהא דייק ומנסבא עשאוה כמזידה וצריכ' גם מזה ומזה פי' שאף מן השני צריכ' גט מדרבנן משום קנסא כדמפרש בגמ' ומן הראשון צריכה גט מדאורייתא. ואין לה כתובה פי' כל שהוא שם כתובה ואפי' תוספת ונדונייא וכדאמרי' התם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותי אין להם תוס' וכ"ש מנה מאתים:

וזה בעוברת על דת היא ובירוש' אמ' לא מנה מאתים בלבד אלא אפילו כתובת' אלף דינר מאבדת הכל משום תוספת קאמ' כל הפחו' ובריש פי' אעפ"י תנן תנאי כתובה ככתובה דמיא נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועוברת על דת ומשום תוספת קאמר לכל הפחות לכל הנהו דמני התם וי"א שאף נדונייא בכללם וכדפי' התם ובזו ודאי אף נדוניא מפסדת מדקתני סיפ' שאין נוטלי' יורשי' כתובת בנין דיכרין וידוע הוא כי כתובת בנין דיכרין היינו נדוניא ואנו איהי שקלא נדונייא כ"ש זרעה אלא ודאי דאפי' איהי לא שקלא ומשום דס"ד כדאית' בגמ' דלאיהי קנסו רבנן ולא לזרעה אצטריכ' סיפ' דאפי' לזרעא קנסו והא דיהבי טעמ' בגמ' אין לה כתובה משום דכתובה תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהא ותהא וה"ט לא שייך אלא בעיקר כתובה הל"ק לפי' דפרישנא בגמרא נקיט טעמא לעיקר כתובה ולבתר דאפסדוה כתובת' אפסדוה תוספת ונדוניא משו' דתנאי כתובה ככתוב' דמי וכדפרישנא בגמ' גבי פירות ולא פירות פי' בירוש' שאינה מוציאה ממנ' פירו' שאכל ואף רש"י ז"ל פי' כן בכאן אבל בפ' הזורק פי' ולא דין פירות שאינו חייב בפרקונה וכן היה נראה יותר ממה שאמרו לק' בגמ' דטעמ' דאין לה פירות משום דתנאי כתובה ככתובה דמיא ופרקונה הוא דהוי תנאי כתובה כדאית' בכתובו' ולפי מה שפי' בכאן י"ל דבגמ' נקטי סוף טעמא כי אין לה פירות ואעפ"י שהפירות תחת פרקונה הם והוא אינו חייב לפדותה אין בכך כלום כי מה שאין לה פדיון זהו מפני שקנסא דתנאי כתובה ככתוב' אבל הוא מה שאכל בדין אכל דכ"פ בירושלמי דדוקא מה שאכל קודם שבא הראשון דברשות ב"ד אכל ולדידיה לא קנסוה במה שאכל ברשות אבל מה שאכל אח"כ תוציא ממנו:

ולא מזונות פי' אפי' מן היורשי' דכיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכדפריש גבי שניות כדפי' בפרקי' לעיל. ולא בלאות פרש"י ז"ל אפי' בלאותיה הקיימים וק"ל דהא דאמרי' בשלהי אלמנה נזוני' היוצא משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאה כי אם היא זינתה בלאותיה לא זינו וי"ל דזנו' גמור דלא שכיח לא החמירו כמו שהחמירו בזו מפני מה שהקלו בתחלת' ותדע דמזנה בעלמ' אין הולד מן הבעל ממז' ואפי' מדבריה' ואפי' חלל נמי לכהונ' וכדפי' בפרקי' דלעיל ואלו בהא תנן כי הולד מן הבעל ממזר מדבריה' משום חומ' ומשום קנס אבל ר"י ז"ל פי' ולא בלאות שאינן קיימי' אבל בבלאות קיימי' לא קנסוה וכן דעת רבותי' ז"ל:

ואם נטלה מזה ומזה תחזיר פי' ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה משום מיגו דקא תפסא חספא בעלמ' ופי' בירוש' דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפס' קודם לכן לא תחזיר ואפי' תפס' בעדים כיון דקודם קנס תפס והולד ממזר מזה ומזה פי' מן השני ממזר גמור מדאורייתא ומן הראשון מדרבנן:

ולא זה וזה מטמאי' לה פי' ואפי' הראשון שהיא אשתו גמורה מטעמא שפי' בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפי' נאנסה אסורה לבעלה ומ"מ הראשון יורש אותה דעד כאן לא קנסו לבעל שלא חטא אלא במציאה ובמעשה ידיה דמחיים מטעמא דמפרש אבל בירושתה לא קונסה כלל והיינו דלא קתני שאינו זכאי בירושתה וא"ת כיון דיורשה ואינו מטמא לה קריא ולא ענו לה וליכא דקבר לה הא ליתא דא"כ כל שנשא אשה פסולה שאינו מטמא לה לא יורשה ואנן אשכחן דאלמנה לכ"ג וגרוש' וחלוצ' לכ"ה יורשה ואינו מטמא לה כדאית' בתוס' אלא ודאי טעמא כדכתי' בפרקי' דלעיל דכל שהירושה מן התורה ופסול טומאתו מן התור' אין הקרובי' מקפידים ומטפלי' הם וכל העולם בקבורת' מש"כ בקטנ' ובשניות מדברי סופרי' וכלה שאר מתני' מפרש בגמ':

גמרא מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד א' פי' ואע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא פרישנא בכריתות בריש פי' אמרו לו דאורחי' דתנא הוא למיתני אמרו לו אפי' משום חד ותנן נמי הוחזקו וכו' ותנן נמי עד א' אומר אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי פטור מקרבן:

טעמא דאמ' לא אכלתי פי' שהכתוב האמינו לגבי העד כדכתי' או הודע אליו הא אי שתיק מהימן אלמא עד א' מהימן מדאורייתא מ"ל. נר' מדברי רש"י ז"ל וכן פי' רוב המפרשים ז"ל דהשת' אפילו מתני' דעדות אשה הוה ס"ד דמהימן מדאוריתא עד א' דאמר ר' זירא טעמ' משום חומר שהחמרת וכו' ותדע דכי אתי למפשט מחתיכה ספק חלב ספק שומן פרכי' עלה מאשה דלא דמיא לה דהכא אתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה אלמא אפי' לעדות אשה הוה ס"ד למפשט דנאמן עד א' מדאוריית' וא"ת והא כללא הוא דאין דבר שבערוה פחות מב' ועוד דא"כ אמאי מפליג תנא בין נשאת ברשות ב"ד לנשא' בעדי' וקרי להאי נשאת שלא ברשות וי"ל דהשתא הוה ס"ד דדילמא במיתות הבעל אקיל רחמנא למשרייה בעד א' כאיסורי דעלמא א"ה מפני שהן נשואין שלא בדבר ברור לגמרי החמירו עלי' בדברי' אלו אבל יש מרבותי' ז"ל שפי' ולז' הסכימו קצת רבותי ז"ל שפי' דאנן פשיט' לן דטעמא דעד א' מהימן באשה מדרבנן הוא אלא דקס"ד כי חכמי' סמכו דבריהם משום תקנת נשים לעשות איסור זה כשאר איסורין דעלמא שנאמן בהם עד א' מן התורה הא אלו לא היה עד א' נאמן באיסורין דעלמא בכיוצא בזה לא היו מקילים שיהא נאמן באשה משום תקנה בעול'. והיינו דאמרי' דרישא דמתני' ברשות ב"ד אלמא עד א' מהימן והכא לא אדכ' דמהימן מדאוריתא ולא גבי מתני' דהוחזקו להיות נשואין ואמרי' ותנן נמי א' אומ' אכלת חלב והא קים לן דמשום דמהימן מדאורייתא בזו סמכו באידך ומשום הכי מיבעי' לן מנא לן דגבי חלב מהימן מדאוריתא דנסמוך עליה באידך וכי אתי למיפש' מחתיכ' ספק חלב ספק שומן פרכי' שאין מכאן ראי' לסמוך עליה תקנת אשה כלל דאיתחזק איסורה והוי דבר שבערוה כלומ' כיון שזו דבר שבערוה שצריכא שנים מן התורה אין לנו לתקן בה להקל עליה עד דאשכחן עד א' מהימן בעלמא באיסור כיוצא בה דאתחזק ביה איסור' ותדע דהא ההיא כולה חד טעמא הוא כדפריש' דאלו לפי' רש"י תרי פרכי נינהו ותרי טעמי נינהו והוה לן למימר ועוד הוי דבר שבערוה ואין דבר וכו' אלא שאין זו קושיא על פי' דכיוצא בה יש בשמעת' קמייתא דגיטין וכדפרי' התם ולה"פ נמי אתיא שפיר הא דאתא לבתר הכי למפשט דעד א' נאמן באיסורין אע"ג דאתחזק איסורא מטבל וקונמות ומאי פשיטותא הא לגבי עדות אשה דאכתי איכא למפרך כדפרכי' דלא דמי דהוי דבר שבערוה אלא ודאי דכל היכא דקים לן דנאמן באיסורין דעלמא מדאורי' קים לן גבי אשה מדרבנן ומיהו לפרש"י ז"ל י"ל כיון דמעיקרא איבעיא לן בין בעדות אשה בין באיסורין דעלמא מאי דלא מצי למפשט באשה פשטי לה בשאר איסורין מיהת וא"ת ולבתר דדחינן לה להאי דטבל וקונמות מאי האי דאהדר' אמתני' לומר אלא א"ר זירא דמשמע דמשום דלא קים לן ההיא דטבל וקונמו' אצטריכא לטעמא דר' זירא וי"ל דמאי דאמרי' אלא א"ר זירא לאו דוקא ההיא דפרכינן לטבל וקונמות הדר אלא אכולה סוגיין אהדר דס"ד דעד א' באשה מדאורייתא מהימן דלא כדס"ד כלל אלא כדר' זירא וכו' כן יש לפרש לשיט' רש"י ז"ל והפירוש הראשונים אבל לאידך פירוש בתרא ניחא טפי:

ת"ל או הודע אליו מ"מ פי' מדכתב רחמנא אליו שמעינן דבעי קרא שיהא נודע ושיהא לבו סומך לדבר ומדכתיב לשון או הודע שמעי' דכל שאינו מכחש הא חשיבא כידוע אליו. ה"ד אלימא תרי ולא מכחיש להו למה לי קרא אלא פי' למה לי למכתב או הודע אפי' כתי' רחמנא או ידע הוה שמעי' מיניה שפיר דכל שאמרו לו שפיר שני עדים שנאמני' בכל דבר ואינו מכחישן הרי הוא כאלו ידע מעצמו ידיעה גמורה וברורה:

אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן פי' אלמא עד א' נאמן באיסורי' ולהכי רבוי' רחמנא והשתא חשיב ליה כידוע והיינו דלא פרכי' דדילמא שאני התם דגלי קרא או הודע מ"מ אבל בעלמא לא מהימן:

ודילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא וכו' עד רישא מ"ט מחייבי רבנן אלימא משום דמהימן והא תרי דאע"ג דמכחישי להו אינהו מהימני וקא פטרי פי' רישא דא"ל עד א' אכל חלב דדיקי מינה דאי אשתיק מהימן וחייב קרבן ד"ה היא ואפילו לרבנן מדלא איפליגו אלא בסיפא ולרבא מ"ט מודו ברישא אי מטעמא דאמרת דעד א' נאמן באיסורין דעלמא ואף בזה כיון דדין עדות בעלמ' שייך בה הכא כלל היכי פטרי רבנן בסיפא שיש שני עדים ואין הכחשת בעל דבר חשוב' הכחש' כלל אלא ודאי מסיפא שמעי' דלרבנן אין כאן דין עדות כלל דבדידי' תלה רחמנא וכיון דכן ע"כ טעמא דמודו רבנן ברישא היינו משום דשתיק' כהודאה דמיא ואיכא למימ' דהא מיהא מתני' דחלב דרישא פשיט' לאביי בקדושי' פ' האומר שאם אמ' ליה עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן וליכא למימר דהתם נמי מטעם דשתיקה כהודאה דמיא דא"כ מאי ועוד דבכולא סוגיא דהכא ריהטא אפילו במידי דלא ה"ל למידע שאין שתיקתו ראיה להודאה וכדפרי' התם:

והנכון דבהא נמי דרבנן דסיפא איתמרו תרי טעמי בגמרא דכריתו' בחד לישנא אמרי דטעמ' דפטרי רבנן משום שהתורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים מדכתי' או הודע אליו ואפי' היכא דליכא שום מיגו וליכא לסרוסי לישני כלל כגון טומאה חדשה שאמרו לו נטמאת והיא אומרת לא נטמאתי ובאידך לישנא אמרי דודאי עדים נאמני' יותר ממנו היכא דלית ליה שום מיגו וטעמא דפטרי רבנן הכא היינו משום שיכולי' אנו לתקן לשונו שאינו מכחיש העדים וה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומאי דפשיטא הכא מסיפא דלאו משום עדות הוא היינו לההוא לישנא דטעמא מפני שהו' נאמן על עצמו יותר ממאה וסוגיי' דהתם באיד' לישנ' דטעמא משום מגו ולעולם דין עדות יש כאן וכי אישתיק מהימן משום דעד א' נאמן באיסורי' והא דנקטי' לה הכא סתם אורחא דתלמודא הוא למפרך אליבא דחדא סבר' ואפי' דלא הויא הלכתא ואנן כלישנא דנקיט אביי קי"ל דהתם בכריתות אמרינן דלההוא לישנא אתי כפשוטי' הא דאמרו לו חכמים לרבי מאיר אלו ירצה היה יכול לומר מזיד הייתי דאלמא מהאי טעמא פטרי רבנן דאלו לאיד' לישנא הוצרכנו לומ' דלדבריו דר"מ אמרו כן ושנוייא דחיקא הוא אלא עד א' מהימן סברא הוא מידי דהוה אספק חלב ספק שומן ואתא עד א' ואמ' ברי לי דשומן הוא דמהימן וא"ת וניפרוך הכא היא גופא מ"ל נ"ל כדפרש"י ז"ל דע"כ יש לנו לומ' כן ובמושכל ראשון הוא שאם אתה אומ' כן אין לך אוכל שום דבר משל חבירו אלא בעדים:

בעזר הצור:

האשה שהלך בעלה למדינת הים כו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבה הוא בביאור עניני האשה ששמעה שמת בעלה אלא שלא נתברר לה מיתתו על אי זה צד מתירין אותה לינשא ועל אי זה צד אוסרין ובאו בזה הפרק להתחיל בביאור זה החלק ובפרט באשה שהותרה לינשא על פי שמועת מיתתו של בעל ואחר שנשאת נתברר שעדין בעלה הראשון קיים היאך מתנהגים בעניניה הן בענין איסורין הן בענינים שבדיני ממונות ונתגלגל מזה לאשה שיש לה בעל ויבם ובן ואמרו לה שמת בעלה ואחר כך מת בנה שנמצא לפי דבריהם שלא נזדקקה ליבם והלכה ונשאת ואחר כך נודע שהדבר בהפך ר"ל שמת הבן תחלה ונמצאת יבמה לשוק או שאמרו לה שהבן מת תחלה ונתיבמה ואחר כך נודע שהדבר בהפך היאך דנין בה וכן במי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך נודע שאשתו קיימת וכיוצא בדברים אלו ועל זה הערך נכללו ענינים אלו גם כן בחלק איסורי ביאה שמחמת זנות ואחר שהתבארו דינין אלו חזר לעניני החלק הראשון בהלכות יבום וחליצה ובפרט בענין ביאת בן תשע על אי זה צד היא מועלת ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון בטעות האשה והוא באשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך נודע שקיים הוא או שקיים היה בשעה שנשאת היאך דנין בה השני גם כן בטעות האשה והוא בשמעה שמת בעלה ואחר כך מת בנה ונשאת לשוק בלא חליצה ואחר כך נודע שהדבר בהפך וכיוצא בזה היאך דנין בה השלישי גם כן בטעות האשה והוא ששמעה שמת בעלה ולא נשאת אלא שנתקדשה ואחר כך נודע שבעלה קיים היאך דנין בה הרביעי בטעות האיש והוא באדם ששמע שמתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך נודע שהיא קיימת היאך דנין בו וכיוצא בטעויות אלו החמישי בענין הלכות יבום ובפרט בדין ביאת בן תשע זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שכבר קדם:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה צריכה גט מזה ומזה אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בליות על זה ועל זה אם נטלה מזה ומזה תחזיר הולד ממזר מזה ומזה לא זה וזה מטמאין לה לא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפר נדריה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהנה בת לוי מן המעשר ובת כהן מן התרומה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון ר' אלעזר אומר הראשון זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פטורות צרותיה ואין הולד ממנו ממזר נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו אמר הר"ם מהעקרים אשר אצלנו שמי שזנתה אשתו תחתיו תאסר עליו מפני זנותה למאמר השם יתברך בסוטה נטמאה נטמאה שתי פעמים ובא בהעתקה טמאה לבעל טמאה לבועל ולזה חייבנו בכאן תצא מזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית טמאה וחיוב הגט מן הראשון מבואר ואמנם מן השני גזרה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ולא יתחייב מאחד מהן כתובה ולא תנאי כתובה לפי שהם מוכרחים לגרשם מצד התורה ואין דינה כדין אשת כהן שנשבית אשר בעלה חייב בכתובתה ואשוב אל אמרו ולא בלאות לא מה שהפסיד מנכסי צאן ברזל ולא מנכסי מלוג מה שהוציא ממנו ואם היו הבלאות קיימות הנה היא תקחם בלי ספק שהעקר אצלנו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ולא פירות שלא נוציא מהם מה שהגיע אצלם מפירות נכסיה וכן אין לה תוספת כתובה ואמרו והולד ממזר מזה ומזה ירצה בו שאם בא עליה בעלה הראשון והיא תחת השני קודם שתקח ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד השני ממזר מדאורייתא ולזה הולד מהראשון אסור בממזרת ואסור בבת ישראל ומהעקרים גם כן שבת לוי שזנתה לא נפסלה מהמעשר ואמנם נפסלה בכאן קנס ואין הפרש בין נשאת ברשות בית דין או שלא ברשות בית דין ואפילו העידו שני עדים במותו ולא אמרינן מאי הוה ליה למעבד אבל כל זמן שלא ימצא לה בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' אלעזר ולא כר' שמעון:

משנה נשאת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן שלא על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן יפה כחו של בית דין שפטרוה מן הקרבן הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא אמר הר"ם זאת ההלכה נדחית אבל היא חייבת בקרבן לשני הפנים יחד לפי שהעקר אצלנו בעושה בהוראת בית דין פטור ובו יש תנאים רבים כמו שיתבאר בהוריות ובהתקבץ אלו התנאים יהיה העושה פטור ואלו התנאים אין מהן בכאן אפילו אחד ולזה האשה ובעלה השני חייבין בקרבן לפי שהן שוגגין וזה הקרבן הוא חטאת נקבה מן הצאן:

אמר המאירי האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה ונמצא שבטעות נשאת הן שנשאת בעד אחד וברשות בית דין שהרי עד אחד נאמן בכך כמו שיתבאר הן שנשאת על פי שני עדים שנמצאת אנוסה גמורה תצא מזה ומזה כו' ודברים אלו יש בהם מן הדין ויש בהם מתורת גזירה או קנס כמו שיתבאר בפרטים והוא שאמר תצא מזה ומזה ר"ל שאסורה לשניהם לשני שהרי אשת איש היא ולראשון כדין אשת איש שזינתה ואע"פ ששוגגת היא ושוגגת כאנוסה היא ואונס בישראל שארי מכל מקום לא הותרה לינשא בעד אחד אלא משום עיגונא ומשום דסמכי רבנן עלה דדייקא ומינסבא ומדלא דייקא שפיר פושעת היא ואין צריך לומר אם נשאת על פי עד אחד מאליה בלא הוראת בית דין שהרי כל שבעד אחד אין לה לינשא לכתחלה אלא בהוראת בית דין ואף כשנשאת בעדים מכל מקום כל כי הא קנסוה רבנן כי היכי דתידוק שפיר ואף לכשיגרשנה הראשון אסורה לשני שכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל כמו שהתבאר:

וצריכה גט מזה ומזה כלומר שלא הותרה לינשא לאחר עד שתטול גט משני אלו מן הראשון בדין גמור ומן השני אע"פ שאינו אלא זנות בעלמא מתורת גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט:

ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה מן השני לא דהא לאו נשואין נינהו ומן הראשון נמי לא דהא לא תקינו רבנן כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו הרי בת הוצאה היא כך פירשו הטעם בגמרא ומכל מקום טעם זה אינו עולה אלא לעיקר כתובה ר"ל מנה מאתים והוא הדין לתוספת אבל נדוניא שהביאה לא הפסידה וזו שאמרו בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' וכן לעוברת על דת ור"ל עוברת על דת וחברותיה שזו בכללן אף אנו מפרשים שנדוניא אינה בכלל תנאי כתובה ולשיטה זו מה שאמרו בתלמוד המערב נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה לא סוף דבר מנה מאתים אלא אפילו כתובתה אלף דינרין איבדה את הכל לאו אלף דינרין דנדוניא קאמר אלא שהוסיף לו משלו וכעין מה שאמרו בפרק אלמנה שבכתובות ק"א א' נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה מאתים כך היא שיטתנו ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח שאף הנדוניא הולכת לאיבוד שהרי במה שאמרו במשנתנו ר' אלעזר אומר בעלה הראשון זכאי במציאתה ובהפר נדריה ובמעשי ידיה שאלו שם מה ר' אלעזר אומר בכתובה והשיבו מה אם דברים שנפלו לו דרך איסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך היתר לא כל שכן ואי בעקר כתובה קאמר מאי נפלה לו דקאמר ומכל מקום איפשר לפרש דלישנא דנפלו לה לאו דוקא אמר וגדולי הדור כתבוה כדעת תלמוד המערב וראיה ברורה אצלם מה שאמרו כאן אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה ושאלו בה בגמרא כתובה מאי עבידתה ותירץ לא נצרכא לכתובת בנין דיכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסו רבנן לזרעה לא קנסו קמ"ל וכתובת בנין דיכרין ודאי בנדוניא היא ומכל מקום איפשר לי לפרש דאע"ג דכתובת בנין דיכרין עיקרה בנדוניא היא ומטעם שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מכל מקום הענין מתפשט אף לעיקר כתובה ומכל מקום אף לשיטתנו דוקא מה שהוא בעין כגון אם ייחד לה קרקע בכתובתה או שיש שם דברים שהביאה בעין וכמו שאמרו בפרק אלמנה ניזונת היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה ולדעת הגאונים אף כל הבא מחמתם כן כמו שביארנו שם אבל מה שאבד לגמרי הפסידה:

ולא פירות פירשו בתלמוד המערב שאינה יכולה להוציא מאחד מהן פירות שאכלו בנכסיה לאחר נישואי שני עד שנתנו גט ובתלמוד המערב פירשו עד שבא הראשון ושמא תאמר בראשון מיהא מאחר שלא בא מהיכן אכל משכחת לה בפירות עבדי מלוג או בהמת מלוג שהוליך עמו או שנפלו לה נכסים במדינת הים ואכל שם פירותיהן וכיוצא בזה ובשני ודאי אין זה אלא קנס דהא גזל הוי גביה ויש מפרשים ולא דין פירות ר"ל שאינו חייב לפדותה:

ולא בלאות פי' מה שבלה לגמרי בנכסי צאן ברזל או אם לא בלה לגמרי שאינו משלם פחת אבל מה שהוא בעין או דאתי מחמתיה נוטלת כמו שכתבנו ובמלוג מיהא אינה נוטלת שהרי פחתו פחתו לה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאפילו בלאותיה הקיימין שבנכסי צאן ברזל הפסידה ואע"פ שבזינתה אמרו שלא הפסידה בלאותיה קיימין שמא בזו החמירו כי היכי דתידוק טפי וכעין מה שאמרו הולד ממזר מזה ומזה ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכמו שאמרו בפרק החולץ הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ופירשנוה אף מדברי סופרים וכן פירשוה גדולי הרבנים בפרק יש מותרות בענין סוטה ודאי איכא בינייהו אע"פ שקצת גאונים פירשוה בדרך אחרת:

ולא מזונות ר"ל אם לותה ואכלה וטעמא דכולהו משום דתנאי כתובה ככתובה:

ואם נטלה מזה ומזה תחזיר ואיך אומרים כיון דתפסה תפסה לא בכתובה ולא בפירות ולא במזונות ולא בבלאות ופירוש הדברים במה שנטלה אחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין מידה וזהו שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בשנטלה משבא הראשון אבל נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה ר"ל פירות שאכל כך לא מפיק מינה ולמדת שזה שאמרו בפירות שאינה מוציאתם דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו:

והולד ממזר מזה ומזה ר"ל ולד שנולד לה מאחד מהם אחר נשואי שני דמשני ודאי ממזר גמור הוא ומראשון הוי ממזר מדברי סופרים ולאסרו בבת ישראל ומכל מקום אסור הוא בממזרת שאין בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בידים אלא בשב ואל תעשה כגון לולב ושופר שלא ידחו את השבת או לעשות סייג וגדר לפי שעה או לענין הפקר ממון כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא אמרו ממזר מזה ומזה בשילדה לאחד מהם קודם שיגרשנה האחר אבל אם גירשה הראשון ואחר כך ילדה לשני אע"פ שאסורה לו וכן אם גירשה השני בגט של דברי סופרים ואחר כך ילדה לראשון אע"פ שאסורה לו אינו ממזר אפילו מדברי סופרים דלא גרעא מסוטה שזינתה במזיד שאין הולד ממזר אע"ג דאיכא לאו דלא הוטמאה וכדאמרינן בפרק יש מותרות סוטה ודאית איכא בינייהו אלמא דלא הוי ממזר אפילו מדברי סופרים שאם תאמר מדאוריתא הוא דלא הוי ממזר הא מדברי סופרים מיהא הוי ממזר הא נמי לא מרגלא ליה שהרי זרעה פסול מדרבנן אלא שמע מינה שאינו ממזר אף מדברי סופרים וכל שכן מבועל דליכא לאו אלא עשה דונטמאה ונטמאה שלשה פעמים דדרשינן בה סוטה כ"ח א' אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה וכל שכן לכהונה ועוד ראיה ממה שנאמר בפרק זה אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה באותה שעה תצא והולד ראשון ר"ל שנולד לפני השמועה ממזר מדברי סופרים והאחרון ר"ל שנולד לאחר השמועה אינו ממזר אפילו מדברי סופרים וודאי כשם שלאחר מיתת הראשון אינו ממזר אפילו מדברי סופרים כך לאחר גיטו אינו ממזר אפילו מדברי סופרים ויש חולקים לומר שהולד משני אף לאחר גיטו של ראשון ממזר מדברי סופרים וליאסר בבת ישראל ואל תחוש לדבריהם אע"פ שהביאו בהם קצת ראיות שכלן דחויות הן וכבר הובררו בחבורי הראשונים על ידי מעשה:

ולא זה וזה מיטמאין לה ר"ל שאם הם כהנים אסורים בכך ואם הם ישראלים אין להם מצוה בכך אע"פ שמצוה ליטמא למתים שהוזכרו בפרשה שהרי אשתו פסולה אינה בכלל כמו שאמרו יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה אבל לא לאשתו פסולה:

ולא זה וזה זכאין במציאתה שהרי לא תקנו לו חכמים מציאה שלה אלא משום איבה והכא ניחא לן דליהוי לה איבה כי היכי דלא תיעכב גבי חד מינייהו ואע"פ שבאלמנה לכהן גדול אמרו בתוספתא בשני של מסכתא זו שזכאי במציאתה התם הואיל ויש לה כתובה יש לה תנאי כתובה חוץ ממזונות ובחיי הבעל מפני שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה כמו שהתבאר בפרק יש מותרות:

ולא במעשה ידיה שהרי לא נתקנו אלא תחת מזונות וכל דלית לה מזוני מיניה לית ליה מינה מעשה ידיה:

ולא בהפר נדריה שלא זיכתהו תורה בכך אלא שלא תתגנה עליו כגון אם נדרה שלא תרחץ ושלא תתקשט וזו תתגנה ותתגנה:

ואנו אין לנו ולא הוזכרה כאן ירושתה אם אחד מהם זוכה בה אם לאו ומאחר שלא הוזכרה יראה שהיא עומדת על דינה וראשון יורשה דאיהו לא עבד איסורא דליקנסיה ואע"ג דלית ליה במציאה ומעשי ידיה והפר נדריה התם כבר פרישנא טעמא בכולהו אבל ירושתה דלאחר מיתה למה יפסיד ואם תאמר אם כן יטמא לה דמאחר שהוא יורשה מת מצוה היא וכמו שאמרו בקטנה למטה כיון דבעל יורשה קריא ולא ענו לה קרינא ביה תירצו בה גדולי הדור שלא אמרוה אלא בקטנה שאין עיקר נשואיה דבר תורה ואם הוא יורש ואינו קובר אף הקרובים נמנעים ואומרים אם עשאוהו בעל לירש יעשוהו בעל לקבור וכן הדין בשניות מדברי סופרים אבל הפסולות מן התורה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יורש ואינו מיטמא שאין קרובים נמנעים בכך שיודעים הם שאסורה היא לו מן התורה אלא שתפיסת קדושיו מורישתו ואין זה אלא כאחותו בעולה שיורשה ואינו מיטמא לה והכי איתה בתוספתא בהדיא בשני של מסכתא זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ומיטמא לה והא דתני בה חלוצה איפשר דאשגר לישן הוא אי נמי הואיל ודמיא לאינשי כגרושה קריא וענו לה קרינא בה ויש חולקין לומר שאינו יורשה ולא הוצרכה להזכירה מפני שאין לה כתובה ונכסי מלוג לא שכיחי ועקר הדברים כדעת ראשון:

היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה ר"ל מלינשא לכהונה שהרי אף אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה דכל באונס לאו זונה היא לאיתסורי עליה נפסלה לינשא לכהונה מדין נבעלה לפסול לה כל שכן זו שעשאוה כזונה גמורה:

ובת לוי מן המעשר וזו ודאי אינה אלא קנס שהרי בת לוי שזינתה לא נפסלה מן המעשר כדתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות לא נפסלה מן המעשר אלא קנסא:

ובת כהן מן התרומה פירשו בגמרא אפילו תרומה דרבנן:

ואין יורשיו של זה ושל זה יורשין כתובתה שאלו בגמרא כתובה מאי עבידתה כלומר שהרי אמרו אין לה כתובה ופירשוה בכתובת בניו דיכרין כלומר שאם היו לה בנים מן הראשון ומן השני ומתה בחיי שניהם ואחר כך מתו הבעלים אין בניו של זה ולא בניו של זה יורשיו כתובתה שקנסו אף הבנים משום אמן ר"ל בני ראשון דבני שני אף מן הדין אין להם כלום דזנות בעלמא הוא:

ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ר"ל אם מתו עד שלא נתנו גט ואחיו של ראשון חולץ מן התורה ולא מיבם מדרבנן ומתורת קנס דאי מדאוריתא בת יבום היא ומשום סוטה ליכא דהא אנוסה הואי ואחיו של שני חולץ מדרבנן לאסור אף קרובותיה:

אלו הן דברי תנא קמא וכלן הלכה הן אלא שאחר כך באו ר' יוסי ור' אלעזר ור' שמעון לחלוק על דבריו זה בכה וזה בכה ואין הלכה כאחד מהם אלא שלענין ביאור פירשו בגמרא על מחלוקתם דקמאי מודו לבתראי אבל בתראי לא מודו לקמאי כלומר ר' יוסי מודה לדברי ר' אלעזר ולדברי ר' שמעון וכן ר' אלעזר לר' שמעון אבל ר' אלעזר אינו מודה לר' יוסי וכן ר' שמעון אינו מודה לא לר' אלעזר ולא לר' יוסי אלא שכלם שוים שלא להשוות ראשון לשני לכל הדברים זה בכה וזה בכה והענין הוא שר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון כלומר שלא הפסידה כתובה מראשון אחר ששוגגת היא ומעתה יש לך להבין מדבריו שאם במה שהוא תועלת שלה לא קנסו כל שכן במה שהוא תועלת שלו ואם כן כל שכן שהוא מודה לדברי ר' אלעזר הבא אחריו להיות הוא זכאי במציאתה ובמעשי ידיה אבל ר' אלעזר אינו מודה לר' יוסי דכתובה ודאי הואיל ותועלת שלה היא ואיהי עבדא איסורא קנסינן לה אבל הוא זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ושניהם מודים לר' שמעון שביאת אחיו של ראשון פוטרת צרתה דהשתא הני דמחיים לא קנסינן ביאת יבם דלאחר מיתה לא כל שכן אבל ר' שמעון חולק עם שניהם ואומר דהני כולהו מחיים קנסו בהם אבל ביאת יבם דלאחר מיתה לא הילכך אחיו של ראשון יכול ליבם ואחר שכן חליצתו גם כן כשרה ופוטרת צרתה ואין צורך כלל לחליצת השני וכן לדעתו אין הולד הנולד לה מראשון ממזר וכן לדעתו אם נשאת שלא ברשות ר"ל שלא ברשות בית דין כגון שאמרו לה שני עדים מת בעלה ונשאת על פיהם שלא הוצרכה להוראת בית דין הרי זה אונס גמור ומותרת לחזור לראשון וכל זה הוא לדעת ר' שמעון אבל לתנא קמא שניהם שוים ליאסר לשניהם אף בשנשאת בעדים ולהיות הולד ממזר משניהם ולהיות אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואחר שאינן בני יבום הויא חליצה דידהו חליצה פסולה ואינה פוטרת צרה וכל שכן שאין לה כתובה מזה ומזה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה כמו שהתבאר:

ואחר כך נתגלגלו לדין קרבן והוא שידעת שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת והרי זה השני אצל זו בזדון כרת שהרי כל העריות בכלל כרת כמו שביארנו בהוריות ט' א' וכן ביארנו שם שהעושה בהוראת בית דין פטור מן הקרבן ומתוך כך הוא אומר שאם נשאת על פי בית דין ר"ל בהוראת בית דין כגון שאין לה אלא עד אחד והוצרכה להוראת בית דין תצא מכל מקום אבל פטורה מן הקרבן היא ואותו השני שהרי על פי בית דין נעשה אבל שלא בהוראת בית דין כגון שנשאת בשני עדים שלא הוצרכה להוראת בית דין תצא וחייבת בקרבן ומשנה זו אינה הלכה אלא אף בנשאת על פי בית דין חייבת בקרבן היא ובעל שני שאין זה הוראה אלא טעות ומה שאמר אחר כן בהורוה בית דין לינשא והלכה וקילקלה שחייבת בקרבן שלא התירוה ליקלקל אלא לינשא לא נאמרה אלא על דעת האומר בנשאת על פי בית דין שפטורה מן הקרבן ואמר עליה שאם קלקלה חייבת שלא הורו לה בכך ואף זו פירשוה בגמרא צ"ב א' בקלקלה לינשא לפסול לה כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה אבל זינתה פטורה משום דאמרה אתון שויתון יתי פנויה ומכל מקום לענין פסק כבר ביארנו שאין זו הוראה אלא טעות ובין נשאת בין קלקלה לינשא לפסול לה בין קלקלה לזנות חייבת בקרבן היא ובועלה שאין כאן הוראה אלא טעות כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שאמרו עד אחד נאמן באיסורין לא נאמר כן באיסורי עריות אלא כלל ידוע בהם אין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן זה שביארנו במשנתנו שהאשה נשאת בעד אחד וכן שעד מפי עד נאמן בה אפילו מפי אשה או עבד או שפחה ואפילו גוי מסיח לפי תומו לא מדמיון שאר איסורין הוא שהרי אף כשתאמר שבשאר איסורין עבד ושפחה כאשה ואשה כעד אחד גוי באיסורין מיהא אינו נאמן וזהו שבסוגיא זו שאלו בה מדאוריתא מנא לן וטרחו לפרשה מדמיון שאר איסורין ולא עלתה לו ופירשו הענין שתקנת חכמים היא משום עיגונא וסמכו להקל בה מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה וזהו שאמרו בסוגיא זו מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכשהקשה לא נחמיר ולא נקל תירץ משום עיגונא אקילו בה רבנן ואין אנו גורסין בה אלא משום עיגונא שכך הוא פירושה הם הקלו משום עיגונא וסמכו על הקולא מצד החומר שהחמירו עליה בסופה אחר שהדבר מצוי להתברר אלמא שאף הקולא לא מן הדין אלא מדברי סופרים דמדאוריתא לא הותרה אלא בשני עדים ואם תאמר היאך חכמים מתירין איסור ערוה משום עיגונא כל דמקדש כו' והוה ליה כמקדש על תנאי שיהא עד אחד נאמן להשיאה ובלבד כשלא ימצא שקרן ולא עוד אלא שיש מי שמפרש שזו ששאלו מדאוריתא מנא לן לאו אמתניתין קאי דפשיטא ליה דמתניתין אינה תורה דאי הכי גוי מיהא היאך נאמן ועוד מאי שנא דבעד אחד צריכה הוראת בית דין ובשני עדים אינה צריכה אלא אמתניתין דאכלת חלב קאי והם מפרשים אלמא עד אחד נאמן בזו מדברי סופרים כמו שהוא נאמן באיסורין מן התורה וכדתנן בעד אחד אומר לו אכלת חלב ואם כן בשאר איסורין דאוריתא מנא לן דליסמוך עלה רבנן בהא וזהו שבסוגיא זו לא אמרו אלמא עד אחד נאמן אלא אחר שהביאו זו של אכילת חלב ומה שהעלו בסוף הסוגיא אלא משום עיגונא אקילו כו' דאלמא עד השתא הוה סלקא דעתין דאוריתא הם מפרשים בה לאו אשאר איסורין סמכי עלה אלא עיקרא דמילתא משום עיגונא וכן מה שאמרו בסוגיא זו מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכי איתחזק איסורא דאלמא עלה קאי ובעי עלה מדאוריתא מנא לן הם מפרשים הכא איתחזק איסורא ואף הדומה לו משאר איסורין מנא לן עד שנסמוך עליה בזו מדברי סופרים וכן אתה מפרש בכלה לשיטה זו אלא שמתוך שיש בסוגיא זו דברים שאתה צריך לידיעתם לענין פסק והם דברים צריכים ביאור אני רואה להעירך מעט בביאורם כדי שתעמוד על עיקר ברור הפסק שבה:

והוא ששאלו מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות ר"ל שלא בהוראת בית דין וכגון שיש לה שני עדים אלמא דרישא בהוראת בית דין והיינו בעד אחד ואע"ג דתני עלה ואמרו לה בלשון רבים הרי אמרו במסכת כריתות י"א ב' חד נמי אמרו לו תנינן ביה אלמא עד אחד נאמן ותנן נמי אמר לו עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור הא שתיק מהימן ומביא קרבן על פיו אלמא עד אחד נאמן באיסורין מן התורה דאי לאו הכי דילמא חולין בעזרה נינהו אלא ודאי נאמן מנא לן ולשיטה ראשונה אתה מפרש מנא לן בין במשנתנו בין באיסורין ולשיטה שניה אתה מפרש בשאר איסורין מנא לן עד דליסמוך רבנן עלה לגבי ערוה משום עיגונא ובא לפרשה מדכתיב או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש שאין חטאת בא אלא בהודאת עצמו יכול אפילו הודיעוהו אחרים והוא אינו מכחיש יהא פטור מקרבן תלמוד לומר אליו מכל מקום היכי דמי אילימא דאודעוה תרי ולא מכחיש קרא למה לי אלא דאודעיה חד ולא מכחיש ואלמא דחד נאמן באיסורין ולשיטה ראשונה אתה מפרש באיסורין והוא הדין לערוה ולשיטה שניה אתה מפרש באיסורין ומינה ילפינן לערוה משום עיגונא ואקשו ליה וממאי דמשום דעד אחד מהימן דילמא לא מהימן בכל דבר שאין לזה מקום לידע והכא שאני דמדשתיק שתיקה כהודאה היא אחר שהדבר נראה שאף הוא יש לו מקום לידע כגון באכילת חלב ואף בדבר שאין לו מקום לידע כגון אשתו זינתה ושורו נרבע בעד אחד דבשתיקה מהימן כדאיתה בקדושין משום דמכל מקום הואיל ושותק לגמרי ואינו פוסח ולא מתמיה ולא מפקפק מאמין הוא בדבר אמונה מוחלטת ונעשה כיודע בדבר הא מכל מקום כל שנראה כפוסח או מתמיה או מפקפק או שאומר איני יודע אע"פ שאינו מכחיש לגמרי לעולם אימא לך דלא מהימן וכל שכן במקום ששתיקתו של זה תועלת לו שאין ראוי להאמין בעד אחד דהאי דשתיק משום תועלתו הוא ואם כן עדות אשה מיהא אמאי מהימן תדע דהא קתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב ר"ל בשוגג והוא אומר לא אכלתי פטור מן הקרבן ור' מאיר מחייב ואמר ר' מאיר מה אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה אם העידו עליו בדבר שחייב בו מיתה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ואמרו לו מה אם ירצה אומר מזיד הייתי ופירשוה בכריתות בשני צדדין הראשון דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואפילו אמר לא אכלתי כלל מגו דאי אמר לא אכלתי איפשר לפרש דבורו לא אכלתי שוגג אלא מזיד אע"ג דאמר לא אכלתי כלל נאמן דמכל מקום כל כונתו אינה אלא שלא אכל בחיוב קרבן וכשאומר לא אכלתי לא בשוגג ולא במזיד אינו מעלה ומוריד ואין אנו תופשין מדבורו אלא שלא אכל שוגג ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע לא נאמר כן אלא לענין מיתה בידי אדם ולא עוד אלא שאינו רוצה להביא קרבן לעזרה ומה לי לשקר במקום עדים אין כאן שאין אנו מעלין מדבורו אלא שלא אכל בחיוב קרבן ואין כאן הכחשת עדים וללשון זה כל שאין צד בביאור לשונו שלא להכחיש את העדים מביא קרבן ומכל מקום נאמר שם טעם אחר משום דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים ואפילו במקום שאין לפרש בדבורו צד שלא בהכחשת עדים כגון שאמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי ובדרך שאין לפרש בה מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כגון טומאה חדשה ר"ל שאמרו לו נטמאת עכשו מכל מקום הוא נאמן לענין קרבן אף במקום כמה עדים ומשום דכיון דלכפרה דידיה קאתו אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר וכעין מה שאמרו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וסוגיין דהכא כלישנא בתרא מדאמרינן והא בתרי דעלמא אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני והכא פטרי רבנן אלא משום דשתיק ושתיקה כהודאה אלמא שאינו מביא כלל אף על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו:

האשה שהלך בעלה למד"ה באו ואמרו לה מת בעלך ונישאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה אין לה לא פירות ואל מזונות ולא בלאות ע"ז וע"ז ואם נטלה מזה ומזה תחזיר והולד ממזר מזה ומזה ולא זה וזה מטמאים לוה ולא זה ולזה זכאים במציאתה ולא במע"י ולא בהפ"ג. היתה בת ישראל נפסלת מן הכהונה היתה בת כהן נפסלת מן התרומה בת לוי נפסלה מן המעשר ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשים כתובתה מתו. ואחיו של זה חולצין ולא מיבמים ר' יוסי אומר כתובתה על נעסי בעלה הראשון ר"א אומר הראשון זכאי במציאתה ובמע"י ובהפ"ג ר"ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה ואין הולד ממנו ממזר ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו. פי' באו ואמרו לה ע"א כדדייק בגמ' מסיפא תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה דהך לאו אנוסה היא ואע"ג דהימנוהו רבנן לע"א באשה משום עגונא טעמא מאי דהאי גופה דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והך דלא ידעה קנסי' לה וצריכה גט מזה ומזה אם תנשא לאחר, וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא. אין לה מזונות אפי' מה שלותה ואכלה תחתיו ולא בלאות שחוקי בגדים שהי' לה לא תוציא משם. והולד ממזר מזה ומזה אם ילדה משני ממזר גמור הוא ואם החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם אבל מדאורייתא שריא דהא ע"פ ב"ד נישאת בע"א ואנוסה היא ורחמנא שנרי דכתיב והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, מן הכהנוה משום זונה. מן המעשר קנסא. אין היורשים יורשים כתובתה. בגמ' פריך כתובה מאי היא. חולצין. אחיו של ראשון חולץ מדאורי' ורבנן גזר לו ליבם. ואחיו של שני חולץ מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו גירשה זה ונשאה זה כו' כדמפרשי' בגמ' גבי גט. יבאתה או חליתה. ארישא פליג דקתני לא מיבמים ואין הולד ממנו ממזר אם החזירה ראשון שאנוסה היתה שסבורה שמת. נישאת שלא ברשות ב"ד. כגון שבאו שני עדים ואמרו מת בעלך ונשאת מעצמה שהרי אינה צריכה להתר ב"ד מותרת לחזור לו דאנוסה היא ואלו בשניות לעיל תנן דאין לה כתובה ולא תנן אם נטלה תחזור וי"ל דאי חפיס שני' לא מקפינן מינה. ובשני' תנן הולד כשר והכא תני הולד ממזר ול"ז ול"ז מטמאין לה אע"פ שהראשון חייב מה"ת ליטמא לה כדאמרי' לה טימא מצוה, אפ"כ אמרשל"י דב"ד ויורשי' מטמא לה והכא אחמו לרבנן וקנסי' טפי. ובשני' תנן והיא כשירה והכא תנן נפסלה מן הכהונה:

מדקתני סיפא נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו מאי שלא ברשות ב"ד אלא בסעדים מכלל דרישא ברשות ב"ד בע"א אלמא ע"א נאמן מדאורייתא מנ"ל

הא דתנן והולד ממזר מזה ומזה אמרינן בגמ' משני ממזר מדאורייתא ומותר בממזרת ומראשון ממזר מדרבנן ואסור בישראלית ובממזרת נמי אסור דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בידים אלא בשב ואל תעשה כגון שופר ולולב שאין דוחים את השבת וכיוצא בהן אבל לעשות סיג וגדרים לפי העת והזמן יש להן סיג ולעקור דבר מן התורה בידים והפקר ב"ד היה הפקר אפילו לעקור בידים. והוי יודע דהא דקתני הולד ממזר מזה ומזה דוקא כשהחזירה הראשון בלא גט מהשני הוא שהולד ממזר מדרבנן אבל לאחר גט השני נהי שאסורה לחזור לו אבל אינו ממזר אפי' מדרבנן וכן שני אם החזירה לאחר שנתן לה הראשון גט אף על פי שאסור לעכבה בידו מיהו אין הולד ממזר דתנן בהאי פרקין אמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים היה באותה שעה תצא מזה ומזה והולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר וכיון דלאחר מיתת הא' אינו ממזר כך לאחר גט הראשון אינו ממזר אפי' דרבנן ומותר בישראלית. וי"מ לעולם הוי ממזר מן השני אפי' לאחר גט הראשון והא דקתני סיפא גבי קיים היה באותה שעה האחרון אינו ממזר הכי קאמר אינו ממזר מדאורייתא אלא מדרבנן. וראייתם הא דפרכי' בשמעתא [דף צד] דעד אחד ביבמה וכ"ת לא דק הא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני ומפרש הכי מדקתני סיפא האחרון אינו ממזר ומאי אינו ממזר מדאורייתא אבל מדרבנן הוי ממזר מכלל דרישא דקתני ממזר מדאורייתא קאמר וזה הפי' רחוק מן הדעת מאד בכמה תשובות. חדא דהיכי פשיטא ליה מאי אינו ממזר מדאורייתא אלא מדרבנן ועוד אם איתא דאחרון ממזר מדרבנן ליתני הולד ראשון ואחרון ממזר כדקתני רישא והולד ממזר מזה ומזה דפירושו לראשון מדרבנן ולשני מדאוריית' והכא נמי ליתני הכי ועוד דקתני סיפא גבי מתה אשתו הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר וכי היכי דאחרון אינו ממזר דהתם מותר בישראלית ה"נ האי אינו ממזר כלל אפי' דרבנן א). (עיין לעיל סוף פ' החולץ גבי הכל מודים בבא ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא על הנדה ועל הסוטה וכו' דאין הולד ממזר בעולם דליתני (אינו) [דהוי] ממזר שיה' שכ' הרב המחבר ז"ל דעל הסוטה דרך נישואין ממזר מדרבנן) ועוד אם איתא הוי ממזר מדרבנן וצ"ע (אי"ש) [א"כ] דהא דקתני רישא הולד ממזר מזה ומזה אפי' לאחר גט ראשון הולד משני מדרבנן הא דאמרינן בגמ' בשלמא משני הוי ממזר אלא מראשון אמאי הא אשתו מעלייתא היא וקא שרי ליה בממזרת הו"ל לאקשויי משני אמאי הולד ממזר משני לאחר שנתן לה גט הראשון ועוד דהא קי"ל דאין ממזר מסוטה. ורואה אני הדברים ק"ו ומה בעל דאיכא לאו דאחרי אשר הטמאה לרבות סוטה שנסתרה ועשה דנטמאה נטמאה ג' פעמים א' לבעל וא' לבועל אפ"ה לא הוי ממזר מדרבנן. וכ"ת דהא דאמרי' אין ממזר מסוטה מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן הוי ממזר הא לא מצית אמרת דהא אמרי' בפ' יש מותרות סוטה ודאית איכא בינייהו ואם איתא שהוא ממזר מדרבנן הא לא מרגלא ליה שהרי זרעה פסול מדרבנן אלא לאו ש"מ שאין בזרעה שום ממזרות לא מדאוריי' ולא מדרבנן ואם מבעל אין בה שום ממזרות כ"ש מבועל ומי' כיון שנפסלה מהתרומה כדדרשי' א' לבעל וא' לבועל וא' לתרומה כ"ש (לתרומה) [לכהונה] מק"ו ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן והאי ק"ו איתא בפ' אלמנה גבי נבעלה לפסול לה ואע"ג דפסולה לכהונה (לא) [מ"מ] מרגלא שהרי פסולה ועומדת היא משעת זנותה. מי' צד ממזרות ליכא לא מבעל ולא מבועל לאחר גט ולא לפסול חלל בזרעה אם בעלה ישראל וליכא ספיקא בהא. והא דפרכי' בשמעתי' דעד א' ביבמה והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ [דדוקא] קתני לאו מאחרון קא פריך אלא מראשון קפריך דכי היכי דראשון ממזר דקתני בסיפא מדאוריי' קאמר ה"נ הולד ראשון ואחרון ממזר דקתני רישא גבי יבמה מדאורייתא קאמר ואע"ג דהולד ממזר מזה ומזה דקתני רישא הוי פירושו לשני מדאורייתא ולראשון מדרבנן ואם כן אדפריך ליה מסיפא ליסייעי' מרישא דקתני הולד ממזר מזה ומזה שא' מהם ממזר מדרבנן התם כיון (דמשמע) [דמשני] ממזר מדאורייתא קתני הוולד ממזר מזה ומזה אבל הכא שהראשון ה"ל ספק ממזר לא הו"ל למתני הוולד ראשון ואחרון ממזר ומשום הכי אקשי' ליה מסיפא דקתני הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר דכי היכי דהראשון דקתני סיפא דוקא ה"נ ראשון ואחרון דרישא דוקא זהו הפי' הנכון ואין ספק בדבר דליכא צד ממזרות אפי' מדרבנן לאחר נתינת הגט לא לראשון ולא לשני. והיכא דאיכא חד סהדא דלא מת לא תנשא לכתחילה משום לזות שפתים ואם נשאת לא תצא אפילו לא נשאת לא' מעידיה דאמר עולא כל מקום (שהחמירה) [שהאמינה] תורה עד א' הרי כאן שנים ואם באו שנים ואמרו מת וב' אמרו לא מת אם לא נשאת לא' מעידיה או אפי' נשאת לא' מעידיה ולא אמרה איהי ברי לי אם נשאת תצא. כיון דעד השתא הבא עליה באשם תלוי קאי ומכאן ואילך ה"ל מזיד בספק א"א ואם נשאת לא' מעידיה ואמרה ברי לי פלוגתא דרבנן ור' מנחם בר יוסי דלרבנן לא תצא והלכתא כתרוייהו אבל בנשאת עפ"י עדים שמת ואח"כ באו עדים שהוא חי אפי' לר"מ בר יוסי לא תצא אם נשאת לא' מעידיה ואמרה ברי לי ואם בא עד א' כשר מעיקרא והעיד שמת אפ' ק' נשים העידו שלא מת כפלגא ופלגא דמי אם העידו בבת א' ואם באו בזה אח"ז והתירוה עפ"י עד א' כשר הרי הוא כשנים. ואם באו ק' נשים אח"כ לומר לא מת כעד א' דמיין ואין דבריו של א' במקום שנים. ואם באתה אשה א' מעיקרא והתירוה לינשא על פיה ואח"כ באו ב' (עדים) [נשים] ואמ' לא מת הולכים אחר רוב דעות. עשו שתי נשים באשה א' כשני (נשים). [אנשים באיש אחד] ואפי' נשאת לא' מעידיה וא' ברי לי תצא. ואמר רב אשי לקלא לא חיישינן. פי' אם לאחר שנשאה עפ"י עד א' יצא עליו [קול] שלא מת לא חיישינן ולא תצא:

גמ' הא אישתיק מהימן כו' ק"ק אימא אפילו שתק לא מהימן והא דנקט שאמר לא אכלתי משום סיפא דבשנים פטרי רבנן דוקא באומר לא אכלתי לאפוקי שתק ויש ליישב וק"ל:

תד"ה ר"מ מחייב כו' ולא דמי לשאר חייבי חטאות דניחא להו בכפרה כו' עכ"ל ר"ל כיון דניחא ליה בכפרה ובודאי לא אתי לשהויי ולא בעינן ליה למשכוני משא"כ הכא כיון דהוא אומר לא אכלתי ודאי לא ניחא ליה בכפרה ולא יביא חטאתו כפי עדות העדים ובעי למשכוני והכי מוכח שם בגמרא דבפעמים גם בחטאת אתי לשהויי [ובעי] למשכוני כגון בנזיר דאין מעכב כפרתו כמו בשאר חטאת אבל בתוס' פרק א"ל כתבו סברא היפך זה וז"ל דהתם מיירי כשאמר שלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור וממשכנינן אותו עכ"ל וטעות נפל שם בדבריהם כי דבריהם דהכא נכונים הם בטעמם כפי סוגיית הש"ס בזה כמ"ש ודו"ק:

גמ' ת"ל דרכיה דרכי נועם. נ"ב מדברי התוס' יראה לפרש דדברי התורה יהיה הכל בנועם ומזג השוה לא שיהא הענין מעוקם שאחת תהא שרויה בשמחה והשניה בצער עיין בתוס' ריש פ"ק בד"ה ואחות אשה ואף פי' רש"י נוטה לזה שהרי פירש וזו שהיה להם כו' כלומר שזו תשתנה משאר נשים החולצות ודו"ק:

סליק פרק יש מותרות

רש"י בד"ה תצא מזה ומזה כו' דהך לאו אנוסה היא כו'. נ"ב פי' אנוסה ממש אבל רצון ג"כ לא הוי אלא מדרבנן הוא דאסרי לה וכן מוכח בפרקין:

בד"ה ניסת שלא כו' דאנוסה היא ופטורה מן הקרבן כצ"ל והד"א:

במשנה רי"א כתובתה ענ"ב הראשון. נ"ל דשגרת לישנא דמתני' לעיל (לח) נקיט הכא:

רש"י ד"ה ובאו ואמרו לה. בעד אחד כו'. ומאי דנקט התנא ל"ר עי' תוי"ט ותו"ח. ואני אומר ע"ד דבריהם דבא לאשמעינן כגון שיש כאן שנים א' אומר מת וא' אומר נהרג דלהחולקים על הרמב"ם (עי' חו"מ סי' ל' בתומים סק"ד ובא"ע סי' י"ז ס"ט בח"מ וב"ש) דינן כע"א וצריכה היתר ב"ד ואע"ג דיש כאן ב' עדים על מיתתו. או י"ל כגון דאכחשו א"ע בבדיקות דלכ"ע כשרים בד"מ וכדאיתא שם והוא מגמרא דסנהדרין (ל ב) ובעדות אשה פסקינן כתנאי דסוף מכלתין דכד"מ דמי. ומ"מ צריכה היתר ב"ד דד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדו"ח רק חכמים הקילו בד"מ דלא בעינן דו"ח ועשאו דינא דאשה ג"כ כד"מ לענין זה:

תד"ה האשה. איידי כו'. לכאורה יותר הל"ל איידי דאיירי לעיל באין לה כתובה כו'. ואי דאי מש"ה ה"ל למתנא הכא ג"כ הנך דבפ"ח דגיטין. לדידהו נמי תיקשי כמו כן:

תד"ה הולד. אר"י דאפי' כו'. עי' לקמן (צב ב) בתד"ה אבל:

תוי"ט ד"ה ר"ש. מדבריו ניכר שנעלם מכ"ת פרש"י ותוס' לעיל יא ע"ש:

תוס' ד"ה הולד ממזר וכו' שהולד ממזר ממנו. עי' לעיל דף מט ע"ב תוד"ה סוטה נמי:

בגמרא ת"ל דרכי' דרכי נועם: ק"ק דא"כ אכתי בן שהוא גוסס לא לפטור מיבום והא תנן באהלות (פ"א) דגוסס פוטר וא"ל כיון דלא שייך דרכי נועם בכל גווני לא מחלקינן בכך הא התוספ' לעיל (י"ז:) כתבו ג"כ דצריך קרא לפטור א"א שלא היה בעולמו דמשום דרכי' דרכי נועם לא הוי ילפינן דה"א דעכ"פ צריכה להמתין בחמותה מעוברת, ותו ק"ל ל"ל דרכי' דרכי נועם הא ק"ו פריכא היא דמה לענין תרומה לא עשו מתים כחיים שכן לא עשו ולד שלו מאשה אחרת כולד שלה תאמר בייבום שעשו ולד שלו מאשה אחרת כולד שיש לה ממנו לפוטרה מן הייבום נעשה ג"כ מתים כחיים לפוטרה:

שם אינו דין שנעשה מתים כחיים: ק"ק דא"כ כנעורי' פרט למעוברת ל"ל נילף מק"ו מתרומה ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון וכו' דהא השתא ליכא למיפרך שהרי לא עשה מתים כחיים דלפי מה דס"ד השתא גם בתרומה נעשה מתים כחיים, אכן גם מק"ו זה דלעיל יש להקשות אפכא הא ק"ו פריכא היא דמה לענין ייבום עשו מתים כחיים שכן עשו ולד שלו כשלה תאמר בתרומה שלא עשו ולד שלו כשלה לא נעשה ג"כ מתים כחיים לפוסלה מן התרומה:

שם אין לה והא אין לה: לכאורה משמע דוזרע אין לה חשיב יתורא דהוי למיכתב אין זרע וכן מה דקאמר לקמן ת"ל ובן אין לו ג"כ מכח יתורא קיליף דהוי מצי למיכתב אין בן דאל"כ מה חידש לו התירצן מה שלא ידע גם המקשן, אכן ק"ק דלפ"ז השתא דכתיב מיעוטא דוזרע אין לה שלא נעשה מתים כחיים מק"ו ל"ל מיעוטא דובן אין לו שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני הא בלא"ה מוכח כן דאל"כ ליכא ק"ו לענין לעשות מתים כחיים לענין תרומה וזרע אין לה למיעוטא ל"ל, גם ק' דלמה לא פריך בש"ס ג"כ דנילף מק"ו דבן שיש לבעל מאשה אחרת פוסל אלמנתו מתרומה דבי' אבי' ומה ביבום דבנה אינה פוטרה בנו פוטרה בתרומה דבנה פוסלה כש"כ שבנו פוסלה וכן אפכא י"ל דנילף בק"ו דבן שיש לה מאיש אחר פוטרתה מיבום מק"ו ומה בתרומה שאין בנו פוסלה בנה פוסלתה ביבום שבנו פוטרה כש"כ שבנה פוטרתה, והנה אי אמרינן דהש"ס ממשמעותא ממעט בנו בתרומה מדכתיב אין לה וכן בנה בייבום מדכתיב אין לו לא קשה קושיא זו רק על המקשן דלמה לא פריך הכי אבל לפי מה שכתבתי דהש"ס מיתורא קממעט א"כ אפילו לפי דברי התרצן קשה היאך יליף ב' מיעוטים מחד יתורא, אכן בלא"ה משמע בברייתא דדרש מוזרע אין לה תרי דרשות שלא נעשה מתים כחיים ושנעשה מתים כחיים ובכל זה צ"ע:

פרק האשה רבה

ברש"י ד"ה בלאות. לא תוציא משם: עיין ברשב"א שהקשה דהא אמרינן בכתובות (דף ק"א) היוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפני' ויוצאה, אכן לפענ"ד י"ל דרש"י פי' על דעת ר' מנחם סתימתאה דס"ל שם דהפסידה בלאותי' קיימין דהא גם שם קתני סתם ברייתא אליבי' וניחא לי' לרש"י לפרש כן להשוות הך דולא בלאות הכא עם ולא בלאות דקתני גבי שניי' בריש פרק יש מותרות ושם ע"כ הפי' כן לפי מה שביארתי דעת רש"י לעיל (פ"ה.) ע"ש:

בד"ה והולד ממזר. ואם שוב החזירה הראשון: לפ"ז צ"ל דטעמא הוא משום קנסא וכן כתבו התוספ' לעיל (מ"ט:) אכן הרמב"ם (פ"י מהל' גירושין) לא פי' כן אלא דהולד ממזר מראשון אם בא עלי' קודם שגרשה השני דוקא וטעמו נראה דאז אינו מטעם קנס אלא כמו דאמרינן דצריכה גט מראשון דלא ואמרו גרשה זה ונשא זה והיא אשת איש דשני לכן ג"כ הולד ממזר כי היכי דלא יאמרו דממזר מותר לבא בקהל דהא לפי דעתם דגרש זה ונשא כשבא עלי' הראשון קודם שגרשה השני הולד ממזר וכן נראה מדברי הרב המגיד שם ואף דהא דגזרינן כן לענין גט הוא גופא מטעם קנסא כדאמרינן לקמן (דף פ"ט) מכ"מ אחר דגזרינן משום קנסא דצריכה גט גם לענין שאר דינים נשווי' לאשת איש גמור, ועיין באהע"ז (סי' ד' ס"ק י"ז) שכתב הח"מ ספק בדעת התוס' אי ס"ל כרמב"ם והוכיח מתוספ' דלעיל (דף מ"ט) דלא ס"ל כרמב"ם וכן הוכיח מדברי התוספ' דכאן, אכן צ"ע דבירושלמי כאן מוכח בפי' כשיטת הרמב"ם ואף דאיתא שם גם דיעה אחרת דדוקא לר"ע הוי ממזר מכ"מ לפי מה דס"ל הגמרא דלעיל דלר"ע ג"כ מסוטה אין הולד ממזר ע"כ לכ"ע אמרינן דהולד ממזר קודם גירושין דוקא:

בד"ה נפסלה מן הכהונה. מטעם זונה: זה סותר למה שכתבו התוספ' לעיל (ל"ה.) בשם הקונטרוס דאשת ישראל שזינתה פסולה מטעם כי תהי' לאיש זר ועיין מה שכתבתי שם:

בד"ה מן המעשר. וכן תרומה דרבנן: לא זכיתי להבין זה דהא בתרומה ודאי מדאורייתא נפסלה מטעם זונה או משום נבעלה לפסול לה, והי' נ"ל שיש טעות בדבריו וכצ"ל מן המעשר קנסא מן התרומה תרומה דרבנן דהכי מפרשינן לקמן בגמרא דבתרומה דרבנן איירי דאי בתרומה דאורייתא הוא בכלל מן הכהונה אכן לקמן (צ"א.) כתבתי יישוב לזה ע"ש:

בד"ה חולצין. ואחיו של שני חולץ מדרבנן: ראיתי בתוספ' ר"ע שהקשה מ"ט אחיו של שני לא מותר לייבם ממנ"פ דאם יאמרו גירש ראשון ונשא שני הרי מייבם שפיר ואפילו ואמרו דמזידה היא וסוטה היא א"כ לא היתה אשת שני מעולם ואחיו שפיר נושא אותה דנכרית היא ומסיים ולא מצאתי מפורש טעם לשבח בזה, ותמהני על גודל בקיאותו דהרי הטעם מפורש בירושלמי דקאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל ע"ש, ובחלקת מחוקק אהע"ז (סי' י"ז ס"ק קי"ז) מפרש כוונת הירושלמי דלא בכל סוטה אמרינן כן אלא דוקא בנשאת בע"א ומשום קנסא דקנסוה בזה כמו בשאר קנסות שקנסוה ע"פ מתניתן וכאן ועכ"פ מפורש הטעם דאסורה לאחיו של שני. שוב ראיתי במהרש"א לקמן (דף צ"א) שהקשה ג"כ קושיא זו למה לא מייבם אחיו של שני ע"ש וגם עליו התימא שלא הזכיר מהירושלמי:

בד"ה ואין הולד ממזר. אם החזיר הראשון: לכאורה לא משמע כן דא"כ אהא דממזר ה"ל למיפלג ברישא כיון דת"ק הזכירו קודם הא דייבום וחליצה, ויותר נלענ"ד לפרש דקאי אהא דביאתה או חליצתה פוטרת וה"ק אם ייבמה אין הולד ממזר דלא הוי כסוטה ודאי דפטורה אף מחליצה כדאמרינן לעיל (י"א.) ואם ייבמה ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה והולד ממזר קמ"ל בזו דאין הולד ממזר, אכן רש"י לא יכול לפרש כן כיון דכתב דר"ש ארישא פליג דקתני לא מייבמין וא"כ ע"כ מפרש הא דקתני ביאתה פוטרת דאפילו לכתחלה מייבם וא"כ שוב לא צריך להשמיענו דאין הולד ממזר ולכן פי' דהך דאין הולד ממזר בבעל איירי אבל התוספ' לעיל (שם) פירשו דאמייבם קאי ולכן באמת כתבו דהא דקתני ביאתה פוטרת לאו לכתחלה קאמר ושאין הולד ממזר איבום קאי:

בד"ה מותרת. דאנוסה היא: ואף דלקמן כתב רש"י דבשני עדים שוגגת היא מכ"מ נקט הכא לשון אנוסה משום דלישנא דקרא הוא והיא לא נתפשה:

בד"ה וכי לא מכחיש לי'. דלמא חולין לעזרה ננהו: ק"ק למה חלי רש"י באכילה ולא בשחיטה דהא באכילה איכא למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ י"ל דהך ברייתא כוותי' ס"ל ושחיטה לכ"ע דאורייתא דכן משמע בפסחים ובקידושין אכן בנזיר (דף כ"ט) מוכח דלמ"ד תשנ"ב לאו דאורייתא גם השחיטה איננה מ"ה ולפ"ז אין חילוק בין שחיטה לאכילה, ועוד י"ל דרש"י לשיטתו קאי דס"ל בפסחים (כ"ב.) דאכילה ג"כ לכ"ע דאורייתא ורק בהנאה פליגי, אכן מכ"מ קשה מ"ט נקט אכילה ולא נקט איסור שחיטה דקדים וי"ל דמשחיטה לא הוי מוכח דעד א' נאמן באיסורים די"ל דעד בעצמו שוחט דהא שחיטה כשירה בזר ופשיטא דאדם נאמן לעצמו אבל מאכילה פריך שפיר דודאי דוחק הוא לאוקמי' קרא דעד כהן הוא ואוכל החטאת בעצמו ועוד דהא החטאת לא נאכל לכהן אחד לבדו אלא מתחלק גם לשאר כהנים, אכן ק"ק לדעת התוספ' דלמ"ד לאו דאורייתא אכילה ג"כ ל"ד א"כ להך מ"ד מנ"ל וא"ל דס"ל כיון דמקרא קיליף א"כ ודאי ליכא למ"ד דפליג אהך ברייתא די"ל דהא אצטריך קרא דעד א' מחייבו קרבן אבל דלמא לעולם ליכא איסורא וא"כ אכתי מנ"ל דעד א' נאמן באיסורין וצ"ל דבאמת הוי מצי למיפרך הכי אלא דעדיפא מזה פריך והרי במסקנא באמת לא יליף מזה:

שם בתוספ' ד"ה האשה. קתני נמי הא פירקא: לענ"ד י"ל דקתני הכי משום דקתני במתניתן ואם מתו וכו' חולצין ולא מייבמין וכן לקמן במתניתן קתני מת בעליך ואחר כך בנך וזה מענין המסכתא רק דצריך טעם דהתוספ' ג"כ למה דסמך הך פירקא להך דלעיל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

פרק האשה

משנה ולא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשה ידיה: וכתבו הרשב"א והנימק"י דהראשון יורשה. ע"ש באורך. ובתוספתא פי"א מבואר דגם בירושה פליגי ר"א ורבנן דרבנן סבירא להו דשניהן אינן זכאין בירושתה ור"א סבירא ליה דהראשון זכאי בירושתה. ויפלא בעיני מדוע לא הביאה הרשב"א ז"ל וצ"ע:

תוס' ד"ה מכלל דרישא למאי דסלקא דעתך השתא כו': אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דהשתא נמי ס"ל דעד אחד באשה דרבנן. אלא דבעי לאשכוחי עד אחד דמהימן מדאורייתא באיסורין. ומש"ה תקינו רבנן באשה דמהימן כיון דאשכחן עד אחד בעלמא דמהימן לענין איסורין. והיינו דקאמר עלה דאחד אומר אכלת חלב כו' אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא אבל ממתני' לא מוכח. ע"ש בדבריהם ז"ל:

גמרא דתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים כו': אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן ש"מ עד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא כי הכא דמייתי כפרה ומקריבין אותו על גבי המזבח ודחי הש"ס ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ולכאורה למה לי קרא להכי אטו לא ידעינן בעלמא דשתיקה כהודאה היא ובשלמא לפי מה שכתבו התוס' לקמן דלאו כהודאה ממש היא אלא משום דנראה לו אמת ויודע רגלים לדבר שפיר איצטריך קרא דמחייב. אבל למאי דמשמע מדברי הראשונים ז"ל דכהודאה ממש הוא. כמו שיתבאר לקמן. א"כ למה לי קרא. וצ"ל דע"כ לא פשיטא לן דשתיקה כהודאה דמיא אלא בדיני ממונות. שאחד תובע לחבירו והלה שותק ש"מ דאודויי אודי לי' אבל הכא גבי קרבן לא פסיקא לן למימר דשתיקה כהודאה היא אי לאו קרא. וקאמר הש"ס תדע מהא דאמרי רבנן דתרי נמי לא מחייבי קרבן והשתא היכי מצינן למימר דחד משום דמהימן הוא הא תרי ודאי אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני. ואפ"ה פטרי רבנן אלא ש"מ משום דשתיקה כהודאה. אבל ע"פ עדים אין מחייבין אותו קרבן. ולפ"ז הי' נראה דבתרי נמי אפילו אמר איני יודע פטרי רבנן דאי מודו רבנן באומר איני יודע בתרי. א"כ מנ"ל דבעד אחד הוא מטעם שתיקה כהודאה דילמא האמינה תורה לעד אחד כמו לשני עדים. אלא דא"כ מנ"ל כלל דקרא מיירי בעד אחד דילמא דוקא בב' עדים ואתי לאשמעינן דהיכא דמכחישן אין מחייבין אותו מאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים. אבל אם אינו מכחישן אלא אומר איני יודע מחייבין אותו אבל עד אחד לא מהימן כלל. וע"כ צ"ל דבשני עדים אפילו באומר איני יודע קרא למה לי וכדקאמר הש"ס היכי דמי אילימא תרי כו'. והיא אפילו דלמסקנא לרבנן מיירי קרא באמת בשני עדים. וכיון דמשמע לן קרא ולא שיודיעוהו אחרים דעדים אין מחייבין אותו ה"א דבאומר איני יודע נמי אין מחייבין אותו קמ"ל או הודע אליו מ"מ והא דע"א מהימן הוא מסברא בעלמא דשתיקה כהודאה והא דקאמר הש"ס וממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק לא קאי אקרא אלא אמתניתין דעד אומר אכל דמשמע דעד אחד מהימן. אבל לא משמע כן דהא קאמר הש"ס בתרי ולא מכחיש ליה למה לי קרא אפילו לבתר דכתב רחמנא ולא שיודיעוהו אחרים ואפילו לרבנן לא צריך קרא היכא דלא מכחיש להו:

והרמב"ן ז"ל בחי' כתב דהא דקאמר הש"ס ממאי דמהימן כו'. לא קאי אמתניתין דממתניתין ודאי משמע דאפילו באומר איני יודע עד אחד מהימן ודוקא אומר לא אכלתי הוא דפטו' אלא אקרא קאי מנ"ל דקרא מרבי באומר איני יודע דלמא משום דשתק ומייתי ראי' דלרבנן אין לחייבו משום דמהימן מדפטרי בתרי דמהימני אפילו מכחיש להו אלא ודאי משום דשתיק ומתניתין דמשמע דבאומר איני יודע נמי עד אחד מחייבו אתיא כר"מ דבתרי חייב אפילו מכחיש להו משום דמהימני ה"ה בחד ואומר איני יודע אבל לרבנן בחד דוקא היכא דשתיק ובתרי אפילו אמר איני יודע. ולפ"ז יקשה לר"מ ע"כ הא דדריש ולא שיודיעוהו אחרים היינו באומר לא אכלתי וכי מכחיש לעד אחד קרא למה לי הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וכן קשה למאי דס"ד דגם לרבנן מיירי באומר איני יודע. ולא שיודיעוהו אחרים היינו באומר לא אכלתי. א"כ קרא למה לי:

וראיתי בתוספות בכריתות דף י"א שכתבו שם מהאי טעמא דבהכחשה לא בעי קרא דלא אכלתי דמתניתין היינו אומר איני יודע אבל אמר לא אכלתי ודאי לא בעי קרא דעד אחד אינו קם רק לשבועה. וכל דבריהם שם הולכים על דרך הזה דהא דממעטינן ולא שיודיעוהו אחרים היינו אומר איני יודע. והדבר תמוה שלא הזכירו דבר מסוגין דבעינן לפרושי דעד אחד מהימן אפילו באומר איני יודע ולאו מטעם שתיקה:

והנה שם בריש פ' אמרו לו איכא תרי לישני לחד לישנא מפרשינן אמרו לו דרישא היינו תרי בהכחשה ודבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן היא. ולפי מה שנתבאר לעיל דבתרי ואומר איני יודע לכ"ע חייב. א"כ אמאי לא מוקי לה ככ"ע. ומיירי באומר איני יודע אבל חד לא מחייב אלא בשתיקה. ולד' הרמב"ן ז"ל ניחא דהא מהא דעד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי מוכח דבאיני יודע נמי חד מחייב. וא"כ ע"כ אמרו לו דרישא היינו בתרי ומכחיש להו. והתוס' ז"ל שם בכריתות כתבו דבתרי ואומר איני יודע פשיטא דחייב דאיני יודע בתרי הוי כשתיקה. וגם בזה אין דבריהם ז"ל מובנים דהא שתיקה דחד נמי קרא בעי. וא"כ מאי פשיטותא:

והנה התוס' ז"ל בד"ה ומה אם ירצה לומר כו'. כתבו דהוכחת הש"ס דלאו משום דמהימן אלא מטעם שתיקה הוא ללישנא דטעמא דרבנן הוא משום דמתרץ דיבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואפילו אמרי עדים בפירוש אכלת שוגג. וא"כ אין לחייבו מטעם נאמנות העד דשמא מזיד הוא ועי' מהרש"א ז"ל. ואפשר לומר דלא ניחא להו לפרש ללישנא דאדם נאמן על עצמו משום דכיון דבאומר איני יודע שנים מחייבין אותו קרבן א"כ מצינן למימר דחד נמי מחייבו באומר איני יודע. וע"כ מטעם שמא מזיד הי' הוא דבעינן למימר דשתיקה כהודאה. או אפשר דניחא להו לפרש לתרווייהו לישנא. ולפי שיטתם הוכרחו לפרש הא דא' אביי בקידושין אמר עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה וכדמסיק הש"ס הכא ועוד הכריחם לזה הא דמחלק אביי בגיטין באומר לו נטמאו טהרותיך בין בידו או לאו. ובקדושין אמר סתמא דנאמן. והיינו משום דבקדושין מיירי בשותק וכהודאה דמי. ובכל גוונא מהימן אבל בגיטין מיירי באומר איני יודע. ומש"ה אינו נאמן אלא היכא דהוי בידו. ולפי שיטה זו ע"כ שתיקה לאו כהודאה ממש היא דא"כ אפילו אי גזלנא הוא אמאי לא מהימן. וכמו שכתבו התוס' התם בקדושין וכאן בשמעתין:

אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל לא ניחא להו לפרש הא דאביי בקדושין מטעם שתיקה כהודאה דא"כ אפילו גזלנא הוא אמאי לא מהימן. ועוד דלשון נאמן משמע דאנאמנות העד קסמיך. וכמו שהאריך הר"ן ז"ל בזה בפ' האומר שם. וליישב הא דמסיק הש"ס כאן בהכרח דהטעם משום שתיקה כהודאה ומד' אביי משמע דהעד נאמן אפילו באומר איני יודע כ' הרשב"א ז"ל דהכא קאי הש"ס להאי לישנא דטעמא דרבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו. וא"כ אין לחייבו מחמת נאמנות העד. אבל אביי ס"ל כהאי לישנא דטעמא דרבנן הוא משום אם ירצה לומר מזיד הייתי. והיינו כשאומר לא אכלתי אבל אומר איני יודע והעד אומר דשוגג היה נאמן. ושפיר ילפינן מינה דעד אחד נאמן אפילו היכא דאיתחזק איסורא. והר"ן ז"ל כתב עוד דסוגיא דפ' האומר אזלא אליבא דר"מ דאליבי' העד נאמן אפילו בלא שתיקה. כי היכי דב' עדים נאמנים אפילו בהכחשה. והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל שכ' דיוקא דמתניתין דייק דאפי' באיני יודע חייב. ודוקא אמר לא אכלתי הוא דפטור ואתיא כר"מ. וכמו שכת' הרמב"ן ז"ל בחי' בשמעתין. אלא דיש לדקדק הא לא קי"ל כר"מ בהא. וא"כ מאי קאמר אביי ותנא תונא במתניתין הא מתניתין אתי' כר"מ ואנן קי"ל כרבנן. וגם לתי' הרשב"א ז"ל קשה דהא פסקינן שם בכריתות כרבי יהודה דאמר אדם נאמן על עצמו. וא"כ הדק"ל אמאי נאמן העד. ועי' בפי"א מהל' שגגות בד' הרמב"ם והראב"ד ז"ל והכ"מ ז"ל והלח"מ וע"פ ד' התוס' שם יש ליישב גם דברי הרשב"א ז"ל ור' יהודה ג"כ מטעם מיגו ויבואר עוד לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל ביתר ביאור. אבל מש"כ הר"ן דמתניתין אתיא כר"מ צ"ע. והא דגיטין דבעי אביי דוקא בידו היינו משום דפועל שאני ע"ש בר"ן ז"ל:

ולכאורה הוה מצי לתרוצי דבגיטין מיירי במכחיש את העד. וכמו שכ' התוס' ז"ל בגיטין. ונראה דמשמע להו ז"ל דבמכחישו אפילו בידו לא מהימן. וכדמשמע הכא בשמעתין דבעי למילף נאמנות העד מטבל והקדש. והיינו היכא דלא מכחיש ליה. ולזה דחי דילמא התם משום דבידו משמע דאפילו בידו ג"כ אינו נאמן אלא היכא דאין מכחישו בפירוש. והתוס' ז"ל אפשר דכוונתם נמי לאו להכחשה גמורה אלא דאינו שותק או אפשר דס"ל כיון דמהימן באומר איני יודע ה"נ היכא דמכחיש ליה לגמרי. כיון דבידו נאמן. והשתא העולה מזה להלכה לשיטת התוס' ז"ל לא מהימן עד אחד אלא היכא דשותק. וגם דווקא היכא דאפשר לו לידע מזה. אבל אם אמר איני יודע או אפילו שותק ולא הוה ליה למידע אין שתיקתו כהודאה ואין העד נאמן. והיכא דהוא בידו נאמן בכל גוונא ואפי' בהכחשה לפי פשטות לשון התוס' ז"ל שם בקידושין:

ולשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל העד נאמן בכל גוונא אפי' באומר איני יודע. ואין חילוק אי הוי בידו אי לא דבהכחשה גמורה אפי' הוי בידו אינו נאמן. והא דמחלקינן בין בידו אי לא. היינו בפועל דווקא:

והר"ן ז"ל דעתו נוטה לדעת התוס' ז"ל דבאומר איני יודע אין העד נאמן. אלא היכא דהוא שותק אפי' בדבר דלא שייך בו הודאה. גזירת הכ' הוא דנאמן העד. ולשיטתו וודאי כיון דגז"הכ הוא. א"כ מנ"ל דקרא מיירי בשותק דילמא אפילו אמר איני יודע נאמן העד ואי משום דתרי לא מהימני היכא דמכחיש הא השתא נמי כשהוא שותק הוא מעצמו אין לו שום ידיעה בזה. ואפ"ה חייביה רחמנא ה"נ כשאמר איני יודע. וכתבו עוד התוס' ז"ל שם בקידושין דהא דאמרינן בעלמא עד אחד נאמן באיסורין. היינו להתיר דווקא כמין בשר זו מנוקר או חתיכה זו של שומן. אבל לאסור אינו נאמן. ודבריהם ז"ל צ"ע בזה. דהא בעינן למילף הכא מטבל והקדש דלהתיר הוא. ומסיק דלא מהימן אלא משום דבידו. אבל היכא דלאו בידו הוא אינו נאמן. היכא דאיתחזק איסורא. ומנ"ל לחלק בין להתיר או לאסור. דהא דאינו נאמן לאסור הוא ג"כ משום דאיתחזק התירא כמו בטהרות. וצ"ל דמשמע להו להתוס' ז"ל דלהיתר נאמן אפי' איתחזק איסורא מקרא דוספרה לה. וסוגיא זו שאלות בעלמא נינהו. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשם יש מפרשים. אבל לפי האמת יש חילוק בין להתיר דנאמן אפי' איתחזק איסורא ובין לאסור דאינו נאמן אלא ע"י שתיקה כהודאה. וכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בפ' אלו מגלחין. ועיין בש"ע י"ד סי' קכ"ז ובש"ך שם. והכא בשמעתין יש לדקדק הא דאמרי' מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. ואמאי לא קאמר איפכא אם אמר ברי לי דחלב הוא דמהימן לחייבו חטאת אם אכלו אח"כ. וי"ל דלענין חיוב חטאת הא גופא מספקא לן אי עד אחד מהימן לענין חטאת אע"ג דעיקר עדותו לאו לענין חטאת הוא אלא על החלב. וכמו שיבואר לקמן בדברי הרמב"ם ז"ל:

ומה דכתיבנא לעיל לשיטת הרשב"א ז"ל דהיכא דהוי בידו אינו נאמן במכחישו מדלא מוקי להא דגיטין במכחישו י"ל דאין ראיה מזה. וכמו שכתב המרדכי בקידושין דליכא לאוקמי הא דקידושין במכחישו מהא דזבחים נתפגלו ע"ש. אבל לדינא אפשר דמודו דהיכא דבידו הוא אפילו מכחישו נאמן:

והנה עיקר מחלוקת הראשונים ז"ל הולכת על נקודה לחלק בין שותק לאומר איני יודע. ולא מצאתי לחילוק זה מקור בש"ס ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגם באומר איני יודע הוי כשותק. וכל שאינו מכחישו הויא כהודאה. והיכי שייך בזה לומר דאינו יודע גרע משותק. דממ"נ אם באמת איני יודע כלל אם אכל הוי ליה למימר לא אכלתי. כיון דאין לו שום ידיעה. אלא ע"כ הוא כמסתפק ע"י העדאת העד. א"כ הודאה היא זו. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזירות דאם אמר לו אחד שנטמא. והוא שותק או כמסתפק הרי זה מביא קרבן אפי' ע"פ עד אחד. הרי מבואר דבאומר איני יודע נמי העד נאמן:

הן אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה דנראה דהוא ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דהעד עצמו נאמן ולאו מטעם שתיקה כהודאה מדלא הזכיר בשום מקום האי טעמא. כמבואר בדבריו ז"ל בפי"א מהל' מעשר. ובסוף ה' פסולי המוקדשין. ובפ"ג מהל' שגגות ובהל' משכב ומושב. מ"מ מה שחילקו הראשונים ז"ל לשיטה זו דמשום שתיקה כהודאה היא. בין שותק לאומר איני יודע. לא מצאתי הכרח לזה. ובהא מודינא דלשיטה זו בעינן שיהיה דבר שאפשר לבע"ד לידע. דאל"ה וודאי לא שייך למימר שתיקה כהודאה:

ונראה להביא ראיה עוד דדעת הרמב"ם ז"ל דהעד עצמו נאמן ולא מחמת שתיקה כהודאה ממש"כ בהל' שגגות ובפ"ז מהל' סנהדרין דאם אמר העד על חתיכה שחלב הוא והוא אינו מכחישו ואח"כ אכלו חייב מלקות במזיד וחטאת בשוגג. והשתא אי נימא דשתיקתו כהודאה היא. א"כ הרי הוא בחזקת חלב מצד הודאתו ולמה ילקה. אלא דהיא גופא צ"ע אם הוא עצמו אמר שחלב הוא ושויה אנפשיה חד"א אי לוקין עליו אח"כ כשאכלו. ומ"מ בלא"ה לא שייך לומר בזה שתיקה כהודאה מה שאמר שחלב הוא דסתמא מיירי אפילו בחלב של אחר דלא הוה לי' לידע. וכן כלאי הכרם הם פירות אלו. אשה זו גרושה או זונה. וכמבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל דאינו נפטר אלא אם הכחישו ואמר זה אינו חלב וזו אינה גרושה. אבל כל שלא הכחישו נאמן העד אפילו אם לא ה"ל לידע ע"ש בהל' סנהדרין. ודברי הכ"מ ז"ל אינן מבוררים שם. וכמו שכתב המשנ"למ ז"ל:

ואחרי העיון מצאתי בקידושין פרק האומר דע"י החזקת איסור ע"י הודאת עצמו אין מחייבין אותו מלקות. מהא דאמרי' התם דר' אמי דס"ל דהאב נאמן אפילו לסקילה מודה אם היא עצמה אמרה שנתקדשה שאינה נסקלת. אלמא אע"ג דהחזיקה את עצמה בא"א מ"מ אינה נסקלת עי"ז דאינה נידונית למכות ולעונשין ע"י הודאת פיה וה"נ גבי חלב אם הוא עצמו החזיק החתיכה בחלב ואח"כ אכלו אינו לוקה. ושפיר מוכח מינה דהעד בעצמו נאמן ודברים אלו נובעים מדברי הירושלמי בנזיר ובסוטה. וא"כ מוכח דשיטת הירושלמי היא ג"כ דהעד בעצמו נאמן ולאו מטעם שתיקה כהודאה. ודרך אגב אני מסתפק בהאי דינא שכתב הרמב"ם ז"ל דלוקה ע"י החזקת עד אחד בחלב. דלכאורה היה נראה דשיטת הירושלמי אזלא בשיטת רבי אמי דש"ס דילן בדברי האומר דס"ל דהאב נמי נאמן למכות ולעונשים. כיון דהאמינתו תורה לאיסורא ממילא הוחזקה גם לענין עונשין. אבל לדידן דקי"ל כרב דאע"ג דהאב נאמן. היינו לענין איסור אבל לא למכות ולעונשין. כיון דעיקר החזקה הוא ע"י האב ולא האמינתו התורה למכות ולעונשים. א"כ ה"נ בעד אחד אע"ג דהתורה האמינתו באיסורא. מ"מ לענין מכות ועונשין אינו נאמן. והיינו טעמא דנאמן האב לקרבן ולחרמים והקדשות משום דמילתא דאיסורא. וכי היכי דעד א' מהימן ה"נ האב מהימן. ומכאן יש לדקדק למש"כ הר"ן ז"ל בפ' האומר בשם הרמב"ן ז"ל על הא דאמרינן בסנהדרין דאינו נאמן לומר של מעשר שני הם משום דהוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות הקדש. דא"כ אמאי נאמן האב לחרמים והקדשות. הא אפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא הוי כמכות ועונשין דאינו נאמן אלא ודאי משמע דמילתא דאיסורא הוא:

ובאמת יש לדקדק מאי אריא אב דמהימן בזה. הא עד אחד דעלמא נמי נאמן בזה כמו בכל האיסורין. והתוס' שם בקדושין כתבו דעד אחד אינו נאמן משום דלאו בידו הוא דעד אחד אינו נאמן אלא היכא דהוא בידו. והיינו לשיטתם ז"ל וכמבואר לעיל. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ושארי הראשוני' דעד א' נאמן אפי' היכא דלאו בידו וכמו שכתבתי. א"כ הדק"ל מאי אירי' אב אפילו אחר נמי נאמן:

והיה נראה לומר דתוספתא זו דמייתי מינה סייעתא לרב חסדא בטהרות הוא שטי' אחר דברי חכמים דאמרי התם דאדם נאמן על עצמו אפי' נגד שנים שאמרו לו נטמאת. והוא אומר טהור אני. ולאו משום דמתרץ דיבוריה וכמ"ש הר"ש ז"ל שם וא"כ עד אחד לא מהימן בכה"ג ורב חסדא דאמר נאמן האב כו' י"ל דקאמר הכי לאשמעינן רבותא דאפילו האב אינו נאמן למכות ועונשין. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל קשה מאי ארי' דאב נאמן הא אפי' עד אחד דעלמא נאמן. ועוד דאמאי אינו נאמן למכות ולעונשין כיון דעיקר עדותו לאו למיתה ולמלקות אתי אלא לכל מילי וממילא כיון דהוחזק בגדול ומ"ש מעד שאמר דחלב הוא. ועוד קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' סנהדרין שכתב דאם עד אחד אמר דזונה או גרושה היא כי בא עליה כהן אח"כ לוקה והא זונה וגרושה הוי דבר שבערוה ועד אחד אינו נאמן כמו באשתך זינתה דאמר רבא דהוי דבר שבערוה. ובהדיא אמרי' שם בקדושין דבן גרושה פסולו בשנים. ונהי דלענין זונה יש לומר דמיירי אחר סתירה דעד אחד מהימן. וכדאיתא בירושלמי סוטה ונזיר. אבל לענין גרושה עד אחד לאו כלום הוא. ומהא דאשתך זינתה לא תיקשי דזה ודאי דבר שבערוה ואין אחד נאמן להעיד על הזנות. אבל היכא דעד אחד מעיד שכבר נעשית זונה ע"י ב' עדים זה הוי כשאר מילתא דאיסורא ומה לי אם אמר דחלב היא החתיכה או דאשה זו אסורה. אבל מהא דבן גרושה ודאי קשיא:

שוב ראיתי בפני יהושע בקדושין שם פ' האומר שהרגיש בכל הנ"ל שם בחיבורו ובק"א. אבל ישב בדוחק ע"ש. ול"נ כמו שכתבתי דדע' הרמב"ם ז"ל לחלק בין עדות הזנות או הגירושין בזה ודאי בעינן ב' עדים. אבל אם עד אחד אומר שהיא גרושה או זונה הרי זה ככל האיסורים. ומהימן לומר שכבר נעשית זונה או נתגרשה ע"פ עדים. והא דבן גרושה נמי יש ליישב בזה דנהי דעד אחד נאמן לפוסלו אם אמר עליו שהוא חלל. היינו ג"כ כה"ג שאומר שכבר נתחלל ע"פ שנים. וא"כ עיקר עדותו ע"פ שנים הוא:

והי' נראה ליישב בזה גם מה שהקשיתי מהא דאב אינו נאמן למכות ולעונשין. ובעד שאמר דחלב הוא לוקין על ידו. היינו משום דהאמינה התורה עד אחד באיסורין הרי הוא כשנים וודאי חלב הוא. וכן בכל האיסורין. אבל מה שהאמינה תורה לאב בנישואי ביתו חידוש הוא דהא לקדושין בעינן שני עדים דווקא. וכי הימני' תורה לאב לענין איסור. אבל לא למכות ולעונשין. אלא דהא גופא קשיא אמאי לא מהימן האב מן הדין לומר שנתקדש' לזה כדין ע"פ ב' עדים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דעד אחד שאמר מקודש' היא זו והיא אינה מכחישתו נאמן. עיין בפ"ט מהל' אישות. ועוד דהא לענין שנים וודאי הרי זה ככל האיסורין ואמאי לא מהימן גם למכות ולעונשין. וגם החילוק הזה אשר כתבתי בין אם אמר עד שזינתה ובין אמר שכבר זונה היא ע"פ עדים צ"ע. דא"כ אמאי לא יהיה עד אחד מהימן במיתת בעלה. אי נימא דעיקר מה שהצריכו ב' עדים בדבר שבערוה היינו שיהיה ב' עדים על הקדושין או על הגירושין. היינו בשעת קדושין וגירושין. וכן בזנות. אבל אם עד אחד אמר שכבר נתקדשה ע"פ עדים או נתגרשה ע"פ עדים או שנעשית זונה ע"פ עדים מהימן. א"כ במת בעל' נמי יהי' נאמן. אלא ע"כ להתיר אשה לבעל' או לאוסר' אינה ניתרת ואינה נאסרת אלא בב' עדים באיזה אופן שיהיה והדק"ל אמאי מהימן עד אחד לומר זונה או גרושה היא. ונראה לומר עוד דדווקא להתירה לבעלה או לעלמא או לאוסרה על בעלה בזה ילפינן דבר דבר מממון דבעינן דווקא ב' עדים. אבל לאסור זונה או גרושה לכהן אין זה בכלל דבר שבערוה. אלא בכלל שאר איסורין וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל. כי ענין עמוק הוא:

ואחר כל הנ"ל עכ"פ שפיר מוכח דמלקין ע"י עד אחד. וש"מ דהעד נאמן מצד עצמו ולא מחמת הודאת בע"ד. וכמו באומרת מקודשת אני דאין עונשין אותה ע"י עצמה. ועי' בפ"כ מהל' איסורי ביאה שכתב הרמב"ם ז"ל באחד שאמר על עצמו כהן אני אם בא אח"כ על הזונה או שאר פסולי כהונה הוא לוקה והיא אינה לוקה. אלמא דע"י עצמו אם החזיק באיסור ג"כ לוקה אח"כ. ועי' במשנ"למ ז"ל שם שביאר דמיירי בהוחזק ל' יום דכהן הוא. והקשה הוא ז"ל שם בעצמו מדברי הה"מ דזרעו ספק חלל. ולדידי קשיא גם מדידה אמאי לא תהיה וודאי חללה. כיון דהוחזק בכהן. וכי היכי דהוא לוקה ע"י חזקה היא ג"כ תלקה ותהיה וודאי חללה. ועוד כיון דחזקתו לא מהני לשום קדושת כהונה ואפילו לקדשי הגבול היינו תרומה דרבנן אינו אוכל א"כ אמאי הוא לוקה. וע"כ הוא לוקה משום הודאת פיו. וכמו שכתב שם דהוא יכול לאסור עצמו בנשים האסורות לו. וא"כ מ"ש באומרת נתקדשתי לפלוני דאינה נסקלת ע"י עצמה:

והנה לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם דעד אחד בלא הכחשה מהימן. א"כ צריך לישב לשיטתו הא דגיטין דמשמע דווקא היכא דבידו מהימן. אבל בלאו הכי לא מהימן. וראיתי בסוף הלכות מטמאי משכב ומושב שכ' היה עושה עמו בטהרו' ובזבחי' ואחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וזבחים נתפגלו נאמן. אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואח"כ פגע בו פעם שני אינו נאמן. וכאוקימתא דרבא. ובסוף הל' פסולי המוקדשין כתב היה מקריב עמו בזבחים ועושה עמו בטהרות ואמר לו נתפגלו או נטמאו נאמן. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו אם היה נאמן לו סומך על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן. והרוצה להחמיר הרי זה משובח. ולכאורה דבריו ז"ל סותרים זא"ז דבהל' מטמאי מו"מ כתב דאם מצאו לאחר זמן ואמר לו בשעה שפגע בו ראשונה נאמן אע"ג דלאו בידו הוא. ודברי הכ"מ ז"ל התם אינן מובנים. ונראה דהוא ז"ל פסק כרבא דאפילו אינו בידו נאמן. אבל דווקא היכא דאמר לו בפעם ראשון שראהו. ובהל' מטמאי משכב כתב סוגית הגמרא דהבע"ד לא היה עמו בשעת עשייתו בטהרות. ומש"ה נאמן כשאמ' לו בפעם ראשון. אבל בפסולי המוקדשין מיירי שהבע"ד היה עמו בשעת עשייתו בזבחים ובטהרות ומש"ה אינו נאמן אם אמר לו זבחים שהקרבתי באותו יום נתפגלו. ומהאי טעמא גופא דאמאי לא אמר תיכף בשעת מעשה כשראה אותו. והן דברי התוספתא שהביא בפ' י"ב מהל' מעשר המוכר בשר לחבירו ואמר לו אח"כ בשר שמכרתי לך בשר בכור הוא אינו נאמן משורת הדין והוא ג"כ מהאי טעמא כיון שיצא מת"י בחזקת כשרות שוב אינו נאמן. אבל בלא"ה העד נאמן אפילו היכא דלאו בידו. ובהכי מיירי כל הני עובדא דגיטין דשאלו ס"ת ביד מי היינו משום דכיון דבשעת מסירת הס"ת לא אמר לא היה נאמן לומר אח"כ אם לא מתוך שנאמן להפסיד שכרו. אלא דצריך לדקדק אמאי לא מהימן נמי אם אמר בשר בכור הוא. מתוך שנאמן להפסיד דמיו דצריך להחזיר לו דמיו ואין כאן מקומו. ואביי דמצריך דווקא היכא דהוא בידו יש לומר דאביי ס"ל דמטעם שתיקה כהודאה העד נאמן. ומש"ה אמר נמי באשתך זינתה דנאמן אפי' בדבר שבערוה. אבל העד עצמו אינו נאמן אלא היכא דהוא בידו. ורבא ס"ל דבכל גוונא העד עצמו נאמן. כללו של דבר הך פלוגתא דרבוותא תליא בהני תרי לישנא דאמרינן בכריתות אליבא דרבנן. ולהך לישנא דאדם נאמן על עצמו מוכרחים אנו לומר דהא דעד נאמן לומר אכלת חלב. היינו מחמת שתיקה כהודא'. אבל להך לישנא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בלא"ה עדים נאמנים. עד אחד נמי מהימן אפי' בלא שתיקה כהודאה. אלא כל שאינו מכחישו בפירוש ה"ז נאמן בין לאסור בין להתיר אפי' נגד חזקה. ונראה להביא ראיה לשיטה זו דעד אחד מצד עצמו נאמן מהא דאיתא בתמורה ריש פרק כל האיסורין דר"ש יליף ק"ו דרובע ונרבע פסול מבע"מ מה בעל מום שאינו נהרג פסול למזבח. ופריך אשכחן בשני עדים בעד אחד מנין. ומשני מה בע"מ דאין העדאת ב' עדים מחייבין אותו מיתה העדאת עד א' פוסלו להקרבה רובע ונרבע דב' עדים מחייבין אותו מיתה אינו דין דעד אחד פוסלו להקרבה. ופי' רש"י ז"ל בע"מ פוסלו עד אחד היינו מומחה. אלמא דכי היכי דעד דבע"מ פוסלו מחמת נאמנותו. ה"נ עד אחד דרובע דפוסלו מצד נאמנות העד. אלא דא"כ דהתרת מומחה הוי כעד אחד. א"כ אמאי לא ילפינן מינה בעלמא דעד אחד נאמן. אפי' נגד חזקה. ועוד היכי מוכח מהא דחכם נאמן במומין דעד אחד מהימן הא אפי' בדיני ממונות איכא מ"ד דיחיד מומחה כשר. וע"כ הוראה שאני דלאו תורת עדות היא זו. אבל לא ידענא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דעד אחד היינו החכם ולמה לא נפרש כפשוטו דעד אחד ממש נאמן בבע"מ כמו בכל האיסורין וילפינן מינה ק"ו לרובע ונרבע דמיפסיל ע"י עד אחד. ולא ילפינן דעד אחד מהימן ברובע ונרבע. דלזה לא איצטריך ק"ו דוודאי נאמן ע"א באיסורין. אלא דעיקר ילפותא הוא דנרבע פסול למזבח דס"ד דווקא ע"י ב' עדים הוא דפסול משום דחייב מיתה. אבל ע"י ע"א לא מיפסיל כלל. ולפ"ז לא מוכח מהתם דהעד עצמו נאמן:

עוד נראה קצת ראיה מהא דתנן בב"ק בהגוזל גזל חמץ כו'. בהמה ונעבדה בה עבירה ופירש"י ז"ל היינו רובע ונרבע ע"פ ע"א. והתם לא שייכא שתיקה כהודאה. דהא אצל גזלן הוא. וכן מהא דאיתא פ' שור שנגח ר"א אומר נקי מחצי כופר. וה"ד כגון ע"פ ע"א או ע"פ עצמו ופריך לגירסת הראב"ד ז"ל שהביא השיטה מקובצת כופרא ממונא ואעד אחד פריך למה לי קרא בתם אפילו במועד לא מחייב. ומשני כופרא כפרה ויכול עד אחד לחייבו כמו חטאת. ודוחק לומר דמיירי כגון דאמר העד שבפניו המית:

וכן משמע מהא דאמרינן ביוצא דופן דאחר הקדשה נמי נפסלת ברובע ונרבע. ובקדשים לא שייך שתיקה כהודאה. כיון דלאו דידיה. ומהא דאמרינן בירושלמי פרק שני נזירים דאחד שאמר לשנים ראיתי אחד מכם שנטמא או אחד מכם נזר דהוי ספק נזירים. והביאו הרמב"ם ז"ל בחיבורו והכא נמי לא שייך שתיקה כהודאה. כיון דחד מינייהו וודאי לא נטמא ולא נזר. ואפ"ה העד נאמן. ש"מ דהעד עצמו נאמן. ועיין תוס' ריש פ' שני נזירים:

והנה הרמ"א ז"ל בי"ד סי' קכ"ז הביא ב' דעות בעד אחד בהכחשה י"א דהראשון נאמן. וי"א דהשני נאמן והראשון בהכחשה לאו כלום הוא. וכבר האריך הש"ך ז"ל שם התם בזה. וכתב דלשיטה זו דהטעם משום שתיקה כהודאה. א"כ הכא בב' עדים לא שייך שתיקה כהודאה דלא ידעינן למאן קא מודי. וכן לשיטה זו דלאו משום שתיקה כהודאה כתב שם. די"ל דע"א בהכחשת חבירו לאו כלום היא. והא דתנן במתניתין דכריתות אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל מביא א"ת. היינו משום דא"ת שאני דאפילו לבו נוקפו מביא א"ת. ולא הבנתי דהא לענין טהרות נמי תנן הכי אחד אומר נטמא ואחד אומר לא נטמא ברה"י ספיקו טמא. וברה"ר ספיקו טהור. אלמא דספק גמור הוא. וע"כ צ"ל דבזה נמי שייך שתיקה כהודאה. וכן לא אמרינן בזה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

והתוס' ז"ל בנזיר דף כ' גבי הא דכת אחת אומרת נזר שתים ואחת אומרת נזר חמש. כתבו דמיירי במכחישן או באיני יודע או אפילו בשותק. וכגון שבאו בבת אחת. דבזה לא אמרינן שתיקה כהודאה. כיון דהעדים עצמן מכחישין זא"ז. ולמ"ד אליבא דרבנן דאדם נאמן על עצמו. ע"כ צריך לאוקמי באומר איני יודע או בשותק דאי מכחישן פטור הוא מנזירות. אלא דלפ"ז קשה הא דאמר התם ר"י בשם ריב"ב דלא נחלקו ב"ש וב"ה בב' כיתי עדים דהוי נזיר שתים ולא נחלקו אלא בכת אחת אחד אומר שתים ואחד אומר חמש. והשתא אי מיירי באומר איני יודע. א"כ אמאי פליגי ב"ש בכת אחת. כיון דלא איצטריך לצרפינהו אלא כל חד מהימן והוי דומיא דב' כיתי עדים. וצ"ל דר"י ס"ל כר"מ. דאפי' מכחיש העדים נאמנים ומיירי בהכחשה וא"כ בכת אחת איצטריך לצרופינהו. ומש"ה קאמר דבזה נחלקו כדאיתא נמי בסנהדרין לענין עדות ממון. אבל למאי דקי"ל כרבנן דעדים אין מחייבין אותו בהכחשה או משום דאדם נאמן על עצמו או משום דיכול לומר נשאלתי על נזרי א"ל ע"כ מיירי באומר איני יודע או שהוא שותק ותו ליכא שום חילוק בין כת אחת לב' כיתי עדים. ויש ליישב בזה מה שדקדק הלח"מ שם על הרמב"ם ז"ל אמאי לא כתב רבותא דכת אחת עיי"ש. דבלא הכחשה ליכא רבותא כלל בכת אחת יותר מב' כיתי עדים. עכ"פ מדברי התוס' ז"ל מוכח דלא אמרינן שתיקה כהודאה היכא דעדים מכחשי אהדדי. וא"כ קשה לשיטתם הא דאחד אומר אכל ואחד אומר נטמא דספיקא הוי וא"ל דמיירי שבאו העדי' זא"ז דא"כ חטאת נמי ליחייב דהא שתק לראשון ושתיקה כהודאה כדמוכח מדברי התוס' בנזיר שם. והתוס' ז"ל בריש כריתות כתבו מטעם אחר דע"כ מיירי בבת אחת. דאי בזה אחר זה א"כ הראשון שנתקבל עדותו הוי כשנים. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דלשיטתם דלא תליא בנאמנות העד. אלא העיקר משום דשתיקה כהודאה. א"כ אין לזה שייכות להאי כללא דכל מקום שהאמינה משום שתיקת הבע"ד. וצ"ל לדברי התוס' ז"ל בכריתות דס"ל דאפילו בבת אחת שייך שתיקה. דהא לא הודאה ממש אמרינן אלא קצת רגלים לדבר ושפיר מייתי אשם תלוי. וכמו שכ' הש"ך ז"ל. וגם לענין טומאה הוי ספק. והדבר מוכרח דשני עדים המכחישים זא"ז באיסור ספיקא הוי ולא אמרינן דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא:

וכן לשיטה זו דהעד עצמו נאמן ג"כ ע"כ צ"ל כן דספיקא הוי וכנ"ל ממתניתין דטהרות. דאין לומר דמיירי בזא"ז. דא"כ הראשון נאמן דהוי כשנים. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. אלא דהנימק"י בשם הריטב"א ז"ל כתב דבאיסורין לא אמרינן האי כללא דכל מקום כו'. משום דלא האמינה תורה כשנים הכא. דבאיסורין בחד נמי סגי. וכבר דקדק הש"ך ז"ל ע"ז מהא דאמרינן הכא גבי סוטה ועגלה ערופה להא דעולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. ונהי דסוטה הוי דבר שבערוה ומן הדין היה צריך שנים ולאחד האמינתו התורה כשנים. אבל לענין עגלה ערופה מנ"ל דהאמינתו התורה כשנים דמהיכא תיתי נימא דבעינן שנים. ואפ"ה איתמר התם הא דעולא. ותי' דהתם קרא כתיב דעד אחד נאמן. ומש"ה חשיב כשנים. אבל באיסורין סברא בעלמא היא. ואני לא אבין דהא באיסורין נמי אי לאו קרא דאי הודע אליו מ"מ. ה"א דחד לא מהימן גם באיסורין והוי ממש דומיא דעגלה ערופה דגלי קרא דעד אחד מהימן. וי"ל דע"ע שאני דידיעת ההורג הוי דומיא דדיני נפשות דבעינן דווקא ב' עדים אבל התור' האמינה לא' כשנים. מש"ה הרי הוא כשנים. אבל גבי איסורין לא מצינו דבעינן שנים כלל. ולא האמינתו התורה כשנים. ושפיר מצינן לאוקמי הא דאחד אומר אכל כו'. ואחד אומר נטמא בזה אחר זה. אלא דאכתי תיקשי לאביי דאמר גבי אשתך זינתה דנמי מהימן עד אחד אם אינו מכחישו. א"כ גם באיסורין נאמן הוא כשנים אפי' בדבר שבערוה. ואליבי' לא מצינן לאוקמי בזא"ז. וי"ל דהא דאמר אביי דבאשתך זינתה מהימן הוא מדרבנן בעלמא. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. ולא מצינו שהתורה האמינתו כשנים. אלא דהניחא לשיטת הריטב"א דנאמנות ע"א באשה הוא מה"ת שפיר מצינן למימר הכי דעד אחד באיסורין כיון דאינו נאמן כשנים אלא מדרבנן לא אמרינן ביה האי כללא דכל מקום כו'. אבל לפי שיטת רוב הראשונים דע"א באשה ג"כ מדרבנן הוא. ואפ"ה אמרינן בי' כל מקום כו'. א"כ באיסורין נמי כיון דמדרבנן נאמן כשני' אפילו בדבר שבערוה אמאי לא נימא גבי' כל מקום שהאמינה תורה כו':

ולפמ"ש לעיל דאביי ס"ל דטעמא דעד אחד הוא משום דשתיקה כהודאה א"ש ולא שייך גבי איסורין האי כללא דכל מקום כו' כיון דהעיקר לאו משום נאמנות העד הוא אלא בצירוף הודאתו. וכבר כתבתי דלשיטה זו ע"כ צריך לאוקמי הא דאחד אומר אכל כו' או אחד אומר נטמא שבאו דווקא בבת אחת. דבזה אחר זה לא מצינן לאוקמי. דא"כ כבר הודה לראשון. וכמשמעות התוס' ז"ל בנזיר שם:

אבל מדברי התוס' בכריתות משמע דגם לפי שיטתם דמשום שתיקה כהודאה העד נאמן מ"מ שייכא ביה הא דעולא כל מקום שהאמינה תורה כו'. והיינו כמו שכתבתי לעיל דלאו הודאה ממש קאמרינן אלא קצת רגלים לדבר. אבל העיקר אנאמנות העד הוא דקסמיך. ולפ"ז שייך שפיר שתיקה כהודאה אפי' בבת אחת. וכן בזאח"ז כללא דכל מקום כו':

ובסוטה פרק מי שקינא הקשו התוס' ז"ל דלר' יצחק ולעולא דאמרי תני לא היתה שותה. והיינו משום דס"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו'. א"כ היכי מוקמי מתניתין דכריתות דאחד אומר אכל. ולא הבנתי קושיתם ז"ל דלשיטתם דס"ל דמטעם שתיקה כהודאה הוא דעד נאמן. א"כ פשיטא דבבת אחת לא שייך למימר כל מקום שהאמינה תורה כו'. כיון דלא ידעינן למאן קמודה:

ולפי משמעות דברי התוס' בסוטה דעולא אפי' בבת אחת אמר לכללא דכל מקום כו'. וכן מספקא להו להתוס' ז"ל לקמן בפ' האשה בתרא. ע"כ צ"ל לדידיה דגבי איסורין לא נאמר האי כללא. דאל"כ תיקשי ממתניתין דכריתות אמאי לא יביא חטאת. וממתניתין דטהרות אמאי לא יהיה ודאי טמא. אלא לר' חייא דמחלק בין בב"א לזאח"ז הוא דיש מקום לומר באיסורין ג"כ הכי ולאוקמי הא דכריתות וטהרות בבת אחת. ומה הוא ענין זאח"ז אם קבלת עדותו של ראשון בפני ב"ד או אמירתו בלבד. יתבאר עוד לקמן במכילתין בס"ד כי ענין עמוק הוא. הש"ית יהיה בעזרי. ועוד כמה עיקרים גדולים מהלכה זו אשר יתבארו לקמן בעז"ה:

והנני חוזר אל ראשית דבר מה שהכריחו התוס' ז"ל. דע"כ משום שתיקה כהודאה הוא ומיעוטא דלא שיודיעוהו אחרים הוא באינו יודע דאי בהכחשה למה לי קרא הכתיב לא יקום עד אחד כו'. ולכל חטאת. צ"ל דולא שיודיעוהו אחרים קאי אשנים וקמ"ל קרא דיכול לתרץ דבריו ונאמן בזה על עצמו. אלא דלדברי התוס' ז"ל דלכל חטאת קאי אקרבנות. וכן דרשינן באמת בספרי עיין בילקוט פרשה כי תצא. א"כ קשה מנ"ל לחלק בין דבר שבערוה או דיני ממונות לשאר איסורין. כיון דבאכילת חלב לענין חטאת נמי כתב רחמנא לא יקום עד אחד באיש כו'. ע"פ שנים עדים כו'. ואפ"ה איתרבי מאו הודע דאם אינו מכחישו עד אחד נאמן ה"נ נימא כן בדבר שבערוה או בדיני ממונות דעד אחד בלא הכחשה נאמן. ואמאי פליג רבא עליה דאביי באשתו זינתה ועוד דלמה לי גז"ש דדבר דבר למילף ערוה מממון דבעינן ב' עדים מהיכא תיתי נימא דסגי בעד אחד כיון דלענין איסור וחטאת נמי בעינן שנים. ולענ"ד נראה דאסמכתא בעלמא הוא הא דדרשינן קרבנות מלכל חטאת. וכן הא דמרבי התם להעלותו לכהונה ולמזבח ולהורידו דבעי ב' עדים ג"כ אסמכתא בעלמא הוא. והשתא א"ש דהא דאין עד אחד נאמן אם הבע"ד מכחישו מאו הודע ולא שיודיעוהו אחרים נפקא לן. אבל בדבר שבערוה עד אחד לאו כלום הוא אפילו בלא הכחשה. ואביי דאמר באשתך זינתה דנאמן הוא מדרבנן כמו שכתבו הראשונים ז"ל. ובזה נראה לפרש הא דמוכח הש"ס הכא לרבנן דאמרי דשנים אין מחייבין אותו קרבן דחד באיני יודע נמי לא מהימן. משום דילפינן בקל וחומר מממון דמה ממון דשנים מחייבין אותו ממון אין עד אחד מחייבו ממון אפילו בלא הכחשה קרבן דאין שנים מחייבין אותו כש"כ דאין אחד מחייבו אפילו בלא הכחשה. אלא ע"כ משום דשתיקה כהודאה. ולענין ממון י"ל דלא שייך שתיקה כהודאה משום די"ל משטה אני בך. אלא דלהאי לישנא הדק"ל א"כ מה בין איסור לדבר שבממון. כיון דבכולהו בעינן דווקא ב' עדים. דהא בכל האיסורין אמרי רבנן דאדם נאמן על עצמו. והדברים ארוכים ורחבים מני ים ועוד צ"ע ודו"ק:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(פז ב משנה) פוטרת צרתה ואין הולד ממנו ממזר.—עי' פירש"י, שאין הולד מן הראשון ממזר אם החזירה. אבל מדברי התוס' לעיל (יא א ד"ה ר' שמעון) משמע שפירשו, שאין הולד ממזר מאחיו של ראשון אם יבמה. ואין פירושם מחוור, דהא ת"ק נמי לא אמר מפורש דהולד ממזר מאחיו של ראשון.

ומה במקום כו׳ ת״ל דרכי׳ דרכי נועם ועתו׳ קדושין יג"ב ד״ה לכ״ע בעשה תימא כו׳ ולפז״מ דבלא קרא על מיתת הבעל הוי קשיא דמנ"ל לדרוש ק"ו דמיתת הבעל מתיר ולא מצי למילף אידך ק"ו שעשה מתים כחיים לענין יבום משום דרכי נועם דלמא איפכא דהך לאו ק״ו הוא ולפ״ז מצינן למילף מק״ו דלנע״מ כחיים ולמל"מ דבעינן דרכי נועם הא מיתת הבע״ל אינו מתיר ולא שייך לומר שתתגנה על בעלה [ומכאן הבאתי ראי׳ לענין מש״כ במהר״מ על שחיטות בריאה שבדקוה ולא בצבצה ושוב אח״כ בדקוה ובצבצה והכשיר מטעם שאמרינן דע"י רוב משמוש מקלקל קרום הריאה והביאו הגרא״ז בבית אפרים. ולפ״ז יש להכשירה בפשיטות דבכה״ג לא הוי דרכי׳ דרכי נועם מאחר שכבר הותרה. ועביו״ד סמ״ב ס״ה אם אח״כ נפחו כו׳ ומזה דן הכה"ג לענין ב׳ אבעבוע׳ בס"לז ס״ג אם אחר נפיח׳ עלתה חברתה ועביו"ד סי׳ ל״ט בקנה ריאה ואמר שמצא בה טריפות דהתם הוי הכחשה חד לגבי חד והכא י״ל דתרויהו אמת ועבח"צ ססמ״ו דמכשיר ובמים רבים סי' מ' ומ״א ועס״ט וכו״פ וע׳ עקרי דינים חיו״ד סי׳ כ״א אות ל' מש״ש ומה״ט נ״ל ג"כ בנייר שלאחר הנתינה נמצאו קצת אותיות נוגעין כטבע הפלאסין דכשר ג"כ מה״ט ולא הוי איסור מטומאה כיון דתליא בסברא אין לחלק ואף להב״ש בסי׳ קכ״ה סק״ט דהוי כאלו נעשה מיד מ״מ אזלינן בתר שעת הנתינה גם להקל וראי׳ מדמכשיר במי אפצא ועתו׳ גיטין יט״ב ד״ה טעמא וברש״י ד״ה שמא].

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סריקא. ריקה כמו אילן סרק (ב''ב דף כז:): ולא נעשה מתים כחיים. ותחזור לזיקה אם ימות בנה לאחר זמן: דרכיה דרכי נועם. וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם וניסת לשוק ומת בנה אם תאמר תחלוץ הרי היא מתגנה על בעלה הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו: מתני' האשה באו ואמרו לה כו': בעד אחד כדדייקינן בגמרא מסיפא: תצא מזה ומזה. כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא ואע''ג דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופא דייקא עד דידעה בקושטא ומינסבא והא דלא דייקא קנסי לה: וצריכה גט מזה ומזה. אם תרצה להנשא לאחר וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא: מזונות. ואפילו מה שלותה ואכלה תחתיו: בלאות. ואפילו שחיקת בגדים שהיו לה לא תוציא משם: והולד ממזר מזה ומזה. אם ילדה משני ממזר גמור ואם שוב החזירה ראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם: נפסלה מן הכהונה. משום זונה: מן המעשר. קנסא וכן תרומה דרבנן: יורשין כתובתה. בגמרא פריך כתובה מאי היא: חולצין. אחיו של ראשון מדאורייתא חולץ ורבנן גזור דלא לייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' כדמפרש בגמ' (לקמן פח:) גבי גט: ביאתה או חליצתה. ארישא פליג דקתני לא מייבמין: ואין הולד ממזר. אם החזירה הראשון: ניסת שלא ברשות ב''ד. שבאו שני עדים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר ב''ד: מותרת לחזור לו. דאנוסה היא: ופטורה מן הקרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור: שלא על פי ב''ד. אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני: גמ' הא אישתיק מהימן. ולא אמרינן חולין לעזרה קא מייתי: אי נימא תרי. אמרו לו אכלת חלב: וכי לא מכחיש ליה מהימן. אלמא עד אחד מהימן באיסור והיתר דקא מייתי חטאת אפומיה ומיתאכלא דאי לא מהימן היכי מתאכלא דלמא חולין בעזרה נינהו: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. הרי זה נאמן לפטור עצמו מקרבן דאין עדים מצו להכחישו בהא הילכך אי אמר נמי לא אכלתי נאמן ומדאיפליגו בהא מכלל דרישא עד אחד אומר אכלת כו ' דדייק מינה הא אישתיק חייב דברי הכל היא:

האשה. איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי נפסלה מן המעשר בת כהן מן התרומה: הולד ממזר מזה ומזה. אר''י דאפילו לאחר שנתן הראשון גט הוי ממזר מן השני מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו: מכלל דרישא ברשות ב''ד ובעד אחד אלמא עד אחד מהימן מנלן. למאי דס''ד השתא דעד אחד מהימן מדאורייתא הא דקרי ליה ברשות ב''ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם וצריכה לישאל לב''ד להתירה לינשא על פיו אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת ואע''ג דסבור עכשיו דנאמן מן התורה כמו שנים מ''מ אסורה לחזור דבעד אחד הוה לה למידק אע''פ שהאמינתו תורה: רבי מאיר מחייב. וממשכנים אותו אם אומר שלא להבי' ולא דמי לשאר חייבי חטאות דניחא להו בכפרה ולא בעי משכוני:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד