דף צ - א
עוד הקשה רב חסדא מהמשך הברייתא, ששנינו: ואוכלת בגינו תרומה.
ואם אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, הרי כיון שמן התורה זרה היא ואינה אוכלת, לא היה כח ביד חכמים לעקור דין תורה ולהתיר לה אכילת תרומה!? [1]
ודחה רבה: אכן אינה אוכלת בתרומה דאורייתא, ולא אמרו "ואוכלת בגינו תרומה" אלא בתרומה דרבנן, כגון תרומה מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב, שמן התורה אינה תרומה, וזרים מותרים בה.
א. זר האוכל תרומה בשוגג, צריך להפריש לתשלומי תרומה פירות חולין, כפי מה שאכל, והן נעשין תרומה, ונותנן לכהן שאכל ממנו. ופירות אלו נקראים "תשלומי תרומה". ואם אכל תרומה במזיד הרי זה משלם לכהן אפילו מעות [שיטת רוב הראשונים. אך הרמב"ם בפרק י' מתרומות, חולק].
ב. היתה התרומה שייכת לזר, כגון שירש זר תרומה מאבי אמו כהן, ואכלה, הרי הוא מפריש פירות חולין לתשלומי תרומה, ונוטלן לעצמו, וימכרם לכהן בדמי תרומה.
ג. נסתפקו בגמרא פסחים [לב א] לפי מה הוא מפריש את הפירות לתשלומי תרומה, האם לפי ערך השיווי הממוני של התרומה שאכל, והוא נקרא "לפי דמים משלם". או לפי כמות התרומה שאכל. שאם אכל קב משלם קב. והוא נקרא "לפי מדה משלם". ובגמרא שם מבואר נפקא מינה בספק זה, כאשר השתנה ערך התרומה מיום שאכל עד יום שבא לשלם, ונחלקו הראשונים כיצד קיימא לן להלכה.
תא שמע, הביא רב חסדא ראיה נוספת שיכולים חכמים לעקור דבר מן התורה:
מהא דתניא: אכל זר תרומה טמאה בשוגג, הרי זה משלם חולין טהורים. [2]
והם נעשין תרומה, וניתנים לכהן שאכל את התרומה ממנו [ובהמשך הגמרא מבואר שאין הדין כן, כי למה ישלם חולין טהורים].
עבר ושילם חולין טמאים -
סומכוס אומר משום רבי מאיר: אם שילם בשוגג חולין טמאים, שהיה סבור שטהורים הן, הרי תשלומיו תשלומין.
ואם שילם חולין טמאים במזיד, שהיה יודע שטמאים הן - אין תשלומיו תשלומין כלל, משום קנס. וחוזר ומשלם חולין אחרים, והן נעשין תרומה [הכי סלקא דעתין].
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, והן נעשין תרומה וממון כהן. ואם קידש בהן הכהן אשה הרי היא מקודשת. וחוזר ומשלם חולין טהורין, משום קנס, ואינן נעשין תרומה [רש"י גיטין נד א].
והוינן בה בדברי סומכוס: מדוע אם שילם חולין טמאים במזיד - שהיה יודע שחולין טמאים הם - אין תשלומיו תשלומין, ומשום דקנסינן ליה.
והרי אפילו שיודע הוא שהם טמאים, איזה "מזיד" יש כאן? [3] והרי הוא נתכוין לתשלומין הגונים ותבוא עליו ברכה!
דהרי הישראל אכל מיניה [מן הכהן] מידי דלא קחזי ליה אפילו בימי טומאתו [אכל תרומה טמאה, שאינה ראויה לכהן לאכילה אפילו בימי טומאתו] שתרומה טמאה אסורה באכילה. [4]
וקא משלם לכהן חולין טמאין, שהם מידי דקחזי ליה בימי טומאתו [חולין טמאין ראויים לו בימי טומאתו, אבל בימי טהרתו אין ראויים לו שאינו רוצה ליטמא]. [5] ואמר רבא לפרש, ואמרי לה כדי [שם חכם] הוא זה שפירשה:
חסורי מיחסרא, והכי קתני:
אכל תרומה טמאה - משלם כל דהו. בין חולין טמאים בין חולין טהורים.
אבל אכל תרומה טהורה - משלם חולין טהורין.
ואם שילם חולין טמאים עבור התרומה הטהורה שאכל -
סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג - תשלומיו תשלומין. [6]
במזיד - אין תשלומיו תשלומין.
וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד - תשלומיו תשלומין.
וחוזר ומשלם חולין טהורין.
ומוכיח רב חסדא: והא הכא, כשאכל תרומה טהורה, דמדאורייתא, תשלומי מעליא הוי, אף כשמשלם חולין טמאין. [7]
ונמצא, דמדאורייתא, אי מקדש בהו [בתשלומין שקיבל] הכהן אשה - תפסו לה קדושי, שהרי שלו הם.
ובכל זאת אמור רבנן, לדעת סומכוס משום רבי מאיר, שאם שילם במזיד אין תשלומיו תשלומין, ובכך קשרינן אשת איש לעלמא [ומתירים אנו אשת איש לכל העולם].
והרי זה עקירת דבר מן התורה!? [8] ודחה רבה: מאי "במזיד אין תשלומיו תשלומין" דקאמר רבי מאיר -
אין הכוונה שאינן נעשין של כהן.
אלא, דבעי הישראל למיהדר שלומי עוד חולין טהורין [צריך לחזור ולשלם עוד חולין טהורים].
ותמהינן: אי הכי, סומכוס - היינו רבנן!
שאף הם אמרו "תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין"!?
אמר פירש רב אחא בריה דרב איקא: אין מחלוקת סומכוס ורבנן אם תשלומיו תשלומין לגמרי או לא.
אלא לכולי עלמא, חוזר ומשלם חולין טהורין, ולא נחלקו אלא אם קנסו לומר כן אף בשוגג.
לסומכוס משום רבי מאיר, לא קנסו אלא במזיד.
ואילו לחכמים, קנסו כן אף בשוגג - וקנסו שוגג אטו מזיד - איכא בינייהו, בין רבי מאיר לרבנן.
עוד הקשה רב חסדא לרבה, הסובר שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה:
תא שמע מהא דתניא: דם קרבן שנטמא, וזרקו על המזבח בשוגג [9] - הורצה [על שם "לרצון להם לפני ה'"], ואם היה זה קרבן חטאת, התכפר לו חטאו, ואינו מביא קרבן אחר.
ואם זרק את הדם הטמא במזיד - לא הורצה הקרבו, וחייב להביא קרבן אחר כדי להתכפר.
והא הכא, דמדאורייתא ארצויי מרצה הדם הטמא שנזרק על המזבח על ידי הציץ של הכהן הגדול, שהוא מרצה על טומאת הקרבנות -
דתניא: על מה הציץ מרצה? - על הדם, ועל הבשר, ועל החלב [אימורין] שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, [10] בין ביחיד בין בצבור [11] - ובכל זאת אמרי רבנן לא הורצה, אלא צריך להביא קרבן אחר.
ונמצא שקא הדר [חוזר הוא] ומעייל חולין לעזרה, אם יהיה זה קרבן חטאת או אשם, שאין אדם יכול להפרישו לקרבן אלא אם חטא וחייב להביאו, ולא לאחר שהתכפר לו!
הרי שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה!? [12]
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי "לא הורצה" דקאמר - להתיר בשר באכילה [שזריקת הדם מתירתו לאכילה בעלמא].
אבל בעלים - נתכפרו בו, ואינו צריך להביא קרבן אחר, ואין כאן חולין בעזרה.
ואכתי תמהינן: סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר [נעקרת מצות אכילת בשר קדשים].
והרי כתיב בתורה מצות עשה לאכול את הקרבנות: "ואכלו אותם אשר כפר בהם", מלמד הכתוב שהכהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים. [13]
ואם אתה אומר שלא יאכל הבשר הרי עקרת מצוה מן התורה!? אמר ליה רבה לרב חסדא: שב ואל תעשה שאני. [14]
דלאו עקירה הוא. וכגון אכילת בשר, שאמרו חכמים שב ואל תעשה - לאו עקירה הוא.
הערות
[1] כתבו התוספות: לא רצתה הגמרא לתרץ שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, משום דבעיא היא בגמרא לקמן. ועוד ד"אוכלת בגינו", משמע אפילו לכשתגדל הרי היא אוכלת מכח זה, אע"פ שעדיין לא בעל. ובערוך לנר כתב ליישב על פי הריטב"א את קושיית התוספות, שלהורות לקטנה לאכול תרומה האסורה לה, זה הוא כמו "ספייה" בידים, ואסור לספות לקטן דבר איסור לדעת כולם.
[2] כתב רש"י: דכתיב "ונתן לכהן את הקודש" - דבר הראוי להיות קודש, בפרק כל שעה [פסחים לב א]. וכוונת רש"י לומר, שלכך משלם דוקא פירות חולין ולא מעות, משום שצריך לשלם לו דבר הראוי להיות קודש. וכך הוא לשון רש"י בגיטין נד א: האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה, ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין, ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה. שנאמר "ונתן לכהן את הקודש" - על ידי נתינתו, נעשו קודש. אלמא, דבר הראוי לחול עליו שם תרומה בעינן ולא מעות. אבל האוכלה מזיד - משלם מעות.
[3] מלשון הגמרא "במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין" נראה שעל סומכוס פריך, וכן נראה מדברי רש"י שכתב "מאי מזיד יש כאן". וחידוש יש כאן, דהרי כל שכן שיקשה על חכמים דאפילו בשוגג קנסי ליה, וגם במזיד קונסים הם יותר מסומכוס. שהרי לפי דבריהם משלם הוא שתי פעמים. וביותר קשה, שהרי מתירוץ הגמרא נראה דפריך גם אעיקר דינא שצריך לשלם חולין טהורים, כי בתירוץ הגמרא הרי אמרינן שיכול לשלם לכתחילה חולין טמאים [וכן כתב הריטב"א כאן, דהוא הדין דהוה מצי למיפרך גם על זה, וברש"י גיטין נד א נמי משמע הכי, וראה שם במהר"ם].
[4] כהן טהור האוכל תרומה טמאה עובר באיסור עשה [כמבואר בפרק הערל לעיל עג ב], וכהן טמא קאי עליה במיתה. דלא חילק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין אכילת דבר טמא לאכילת דבר טהור, רש"י. וכן כתב רש"י בגיטין נד א; וראה מה שתמהו על זה רעק"א בגליון ומהר"ב רנשבורג בגליון שם ובערוך לנר, ומה שתירצו בזה.
[5] כתב רש"י: ואף על גב שהתשלומין נעשים תרומה, ולא חזי ליה לכהן בימי טומאה, הוא מיהא, לתשלומין מעליא איכוין. וברש"י גיטין נד א הוסיף: שהוא לא ידע שהן נעשין תרומה. ולשון התוספות הוא: אע"ג דכי משלם חולין טמאין נעשין תרומה טמאה, מכל מקום תבוא עליו ברכה דנפסד הוא, שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן. ולדעת כמה ראשונים מחשבין את ערך החולין ולא את ערך התרומה, ניחא יותר לשון "תבא עליו ברכה", שהרי בעיקר התשלומין נתן זה תשלום יותר גדול ממה שנתחייב בו.
[6] הקשו התוספות: אי לפי דמים משלם, כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין, והלא הן נעשין תרומה טמאה, ואז הם אינם שוים כתרומה טהורה שאכל! ? ותירצו: משלם חולין טמאין כל כך שכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל. ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד, אע"פ ששוים כדמי תרומה, משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא. והרשב"א כתב: יש מי שפירש, אף על פי שלא שילם אלא מידה כנגד מידה, דבתר שעת תשלומין אזלינן, וההיא שעתא דמי חולין טמאים כדמי תרומה טהורה, ואיכא מאן דמפרש כשיטת התוספות. והאריך בענינים אלו ב"זכרון לאה" שבסוף ספר "מגלת ספר" על התורה. וברש"י גיטין נד א מבואר, דטעמא דרבי מאיר משום ד"לפי מדה משלם", וכן הביאו משמו בתוספות ישנים, ותמהו עליו, דבגמרא פסחים לב א מבואר, דלא אמרינן "לפי מדה משלם" אלא להחמיר ולא להקל, ראה שם, וכן תמהו בתוספות גיטין נד א.
[7] כתב רש"י: חולין טמאין נמי ראויין להיות קודש כדרבי אלעאי לעיל, שאמר: התורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה. ותמה רבינו עקיבא איגר: הרי אין חידושו של רבי אלעאי אלא שיכול לתרום מן הרעה על היפה, אבל לתרום מן הרעה על הרעה מילתא דפשיטא היא, ואם כן טמא ראוי להיות קודש אף בלי דברי רבי אלעאי.
[8] הקשו התוספות: למה אינו מדקדק מכך שמדאורייתא נעשו התשלומין תרומה, וחכמים עקרו דבר תורה והתירו תרומה לזרים! ? ותירצו: הוה מצי למימר ש"אין תשלומיו תשלומין" דקאמר היינו רק לענין שהם חוזרים לישראל ששילם אותם, ולעולם תרומה הוו. עוד הקשו התוספות: מאי מדקדק מקדושין, דילמא היינו משום שהפקר בית דין הפקר! ? ותירצו: דהכא אין שייך לומר כן, דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו. ובמהדורא בתרא למהרש"א תמה על דבריהם: הרי אין הכהן מפסיד כלום במה שאנו מפקירים את ממונו, כיון שהישראל משלם חולין אחרים תחתיהם! ? וראה מה שיישב ב"ערוך לנר". ויש להקשות עוד על דבריהם: אם כן למה הוצרכו בגמרא להכניס ענין "אשת איש" לכאן, והרי היה לגמרא להקשות: איך הפקיעו ממנו את ממונו, וראה ב"קרן אורה". ורבינו עקיבא איגר הקשה: לא זכיתי להבין, הא חזינן דנטלו והפקיעו ממנו הממון, דהא תשלומיו אינם תשלומים וצריך להחזיר הממון, וכיון דהפקיעו ממילא שייך ביה הפקר בית דין הפקר, ולא יישב.
[9] ראה בהערה בהמשך הסוגיא, שנחלקו אמוראים, אם שוגג ומזיד קאי על הטומאה או על הזריקה.
[10] מזיד ורצון דבר אחד הם, אלא ש"שוגג" ו"אונס" שני דברים הם, ו"מזיד" מתייחס ל"שוגג", ו"רצון" מתייחס ל"אונס", רש"י פסחים טז ב.
[11] למאן דאמר "טומאה הותרה בצבור" אין צורך בריצוי ציץ, אלא שברייתא זו סוברת "טומאה דחויה בצבור", תוספות.
[12] ביארו התוספות: אין כוונת הגמרא לומר שאותה ברייתא בה למדנו שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד היינו מדאורייתא, ואותה ברייתא בה למדנו שבמזיד לא הורצה היינו מדרבנן, דזה אינו, שאותה ברייתא שלמדנו "על מה הציץ מרצה" משמע שהיא באה לפסק הלכה ולא לומר שמן התורה הציץ מרצה ולא מדרבנן ; אלא כך הוא פירושה של שמועה: במנחות [כה ב] מקשה הגמרא סתירה בין שתי הברייתות, ונאמרו בזה שני תירוצים: רבינא מפרש: זה שאמרו בברייתא השניה "בין בשוגג בין במזיד", לא קאי על הזריקה אלא על גוף הטומאה [וכדמשמע הלשון "שנטמא בין בשוגג בין במזיד"], וללמד שאף אם אירעה הטומאה במזיד הרי הציץ מרצה. וזו שאמרה הברייתא הראשונה "בשוגג הורצה במזיד לא הורצה" קאי על הזריקה, שאם זרק במזיד אין הציץ מרצה. ורב שילא מפרש להיפך: זה שאמרו בברייתא השניה "בין בשוגג בין במזיד" קאי על הזריקה [ואף שאמרה "שנטמא בין בשוגג בין במזיד", לאו למימרא שנטמא במזיד, אלא "שנטמא וזרקו בין בשוגג ובין במזיד"]. וזה שאמרה הברייתא הראשונה "בשוגג הורצה במזיד לא הורצה" קאי על הטומאה. וביאור ראיית הגמרא הוא כך: בין לרבינא בין לרב שילא הרי יש חילוק בין שוגג ובין מזיד, בטומאה או בזריקה כל אחד כפי שיטתו, ואילו מן התורה אין מקום לחלק בין שוגג לבין מזיד. ועל כרחך שמן התורה הורצה בין כך ובין כך. ואם כן נמצאו חכמים עוקרים דבר מן התורה.
[13] לפי גירסתנו - שהיא גירסת רש"י - לכאורה לא היה לגמרא להביא "מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" אלא את הפסוק בלבד, ומיהו כן הוא דרך הגמרא ראה לעיל מ א. וגירסת ר"ח היא [הביאוהו הראשונים]: "וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לבעלים", וראה מה שכתבו הראשונים בזה.
[14] בקובץ הערות חקר כמה חקירות: א. מהו קום ועשה ושב ואל תעשה? ויש לפרשו בשני פנים: האחד: הדבר תלוי בגוף האיסור, אם הוא קום ועשה [היינו עבירת לא תעשה] או שב ואל תעשה [היינו ביטול מצות עשה]. ואין הדבר תלוי באיזה אופן הוא עבר עליו אם על ידי מעשה או על ידי שב ואל תעשה [וכצד הזה נראה בלשונות הריטב"א בסוגיין שקרא ל"שב ואל תעשה" מצות עשה, ולקום ועשה קרא "מצות עשה"]. השני: הדבר תלוי באופן העבירה עליו [וכפי הצד הזה מוכח בתוספות בעמוד ב ד"ה סדין בציצית, כמבואר בהערה שם]. ב. באיכות העקירה, אם על ידי עקירת חכמים נעקר דין התורה לגמרי, כגון כשפטרו חכמים סדין מציצית, האם נעקרה מצות ציצית מן הסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה, או שדין התורה במקומו עומד והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחר עקירתם, אלא שהתורה נתנה להם רשות לצוות לנו שלא לקיים את המצוה במקום שיש להם טעם על זה. ג. מהו טעמו של דבר זה שאנו מחלקים בין שב ואל תעשה לקום ועשה, אם הדבר תלוי במדרגת חומר האיסור, שקום ועשה הוא דבר חמור ואין כח בידם לעוקרו, ואילו שב ואל תעשה אינו חמור כל כך, ויש כח בידם לעוקרו. או הטעם בזה, משום שכאילו דין התורה [שלא נעקר] עומד כנגד המצוה לשמוע לדברי חכמים, והואיל ושני הדינים האלו סותרים זה את זה, על כן שב ואל תעשה עדיף.
בגמרא שב ואל תעשה שאני: ק"ל מהא דאמרינן בזבחים (דף ע"ט) דנתערב בדם פסולים ישפך לאמה ומפרש התם טעמא משום גזירה והרי הפסד קדשים בידים הוא איסור דאורייתא ואעפ"כ משום גזירה עקרו רבנן דבר מן התורה בקום ועשה ועכ"פ הי' להם לומר דצריך להשהות הדם עד שיעשה נותר דאז הוי שוא"ת אבל לא משמע כן מדלא מפרש כן כמו דמפרש שם (דף ע"ז) לענין אברי חטאת שנתערבו באברי עולה דתעובר צרתו אע"כ דבדם לא ס"ל כן אלא דישפך מיד משום גזירה שלא יטעה ויזרק וכ"נ גם מדברי הרמב"ם שלא הביא לענין דם שישהה עד שיעשה נותר וא"כ קשה היאך עקרו רבנן דבר מן התורה בקום וע' ואי נימא דמ"ד גוזרין גזירה במקדש ס"ל דמשום קדשים יש לחכמים כח לעקור אפילו בקום ועשה א"כ גם הכא מדם שנטמא לא מקשה מידי ולא הוצרך לתרץ שוא"ת שאני:
שם ברש"י ד"ה תרומה. בין קדשים טהורים לקדשים טמאים: כן כתב ג"כ בגטין (דף נ"ד) וזה תימא דאף דבקדשים האמת הדין כן מכ"מ הרי לענין תרומה מיעט קרא דכהן שאכל תרומה טמאה אינה במיתה דפרט לזו המחוללת ועומדת כדאמרינן בחולין (דף קי"ג) ואף דשם (דף ק"א) כתבו התוספ' דהא דשמואל איירי דוקא בטומאת תרומה קדים אבל בטומאת הגוף קדים חייב מיתה גם אטמאה מכ"מ לא משמע מרש"י דכיון לכך דהא משוה לקדשים ובקדשים אין חילוק דאפילו דבטומאת קדשים קדים מכ"מ חייב לדידן דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל, והנלענ"ד דרש"י רבותא קמ"ל ע"פ מש"כ הר"ש (פרה פ' י"א משנה ד') דסתם מתניתן דשם לא ס"ל כשמואל אר"א אלא דגם אתרומה טמאה חייב מיתה באוכל בטומאת הגוף ועיין בכס"מ (ה' פרה אדומה פ' י"ד) שכתב בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם לא ס"ל כן אבל רש"י י"ל דס"ל כהר"ש ולכן כתב כאן הלכה כסתם משנה, אך עדיין לא מיושב בזה מה שתמהתי לעיל (דף ע"ד) על מה שכתב רש"י בבכורות (דף י"ב) דאוכל תרומה טמאה חייב מיתה ומשמע אפילו טהור שאכל שלא איירי שם רק מחלה טמאה:
שם בתוספ' ד"ה ואוכלת בגינו. ולא אפשיטא: אי משום הא אכתי לא הוי מצי ר"ח להקשות לרבה כיון שיכול להשיב דס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו וכדפסקינן משום דאמוראי עבדו עובדא כן כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף קי"ד), אכן באמת לא זכיתי להבין קושיתם שהרי לקמן (שם) משמע דאף דאין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ לומר לקטן בפי' שיעשה איסור זה אסור כמו לספות לו בידים שאסור מן התורה לכ"ע דכן משמע ממה דאמר ר"פ זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם ולא אמר להם שיבקשו ואם ימצאו יביאו וכן משמע ממה דמתרץ שם בעושה על דעת אביו הרי דאפילו לא מתיר בפי' מכ"מ בידוע דניחא לי' אסור להניח לעשות לו כן אפילו למ"ד דאין ב"ד מצווין להפרישו וכש"כ שאין להתיר לקטן בפי' שיעשה איסור דזה הוי כסופת לו בידים ולכן כיון דהכא קתני ואוכלת בגינו תרומה שמורין לה כן זה הוי כספיתה בידים דאסור לכ"ע מן התורה דלכל הפחות איירי בזה קראי דלהזהיר גדולים על הקטנים כמו שכתב הריטב"א שם. שוב ראיתי בריטב"א לקמן (דף קי"ג) שכתב ג"כ בפי' כן דאפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו מכ"מ אין להתיר לו בפי' לעשות איסור ושלכן מוקי מה דקתני התם שאוכלת בתרומה דרבנן דוקא דבתרומה דאורייתא אין להתיר לה בפי' ע"ש וזה בפי' כדברינו, ולכן דברי התוספ' צ"ע שנראה מדבריהם שחולקין על הריטב"א וס"ל דלהתיר בפי' לא מקרי כמו שסופת בידים אכן פשטות דגמרא משמע כריטב"א ובפוסקים (סי' שמ"ג) לא ראיתי דין זה בפי' וצ"ע:
בד"ה אכל תרומה. דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא: ק"ק דהתינח לרבנן דס"ל בפסחים (ל"ב:) דחומש אינו רק על כזית אבל לאבא שאול דס"ל דשוה פרוטה אע"פ שאין בו כזית חייב חומש מנ"ל דגלי קרא דלמא צריך לש"פ שאין בו כזית דלא שייך למפטרה מדר' נחוניא בן הקנה דהא פחות מכזית ליכא מיתה וצ"ל דאבא שאול באמת לא ס"ל כרבי נחוניא ולא רבי נחוניא כאבא שאול:
בד"ה בשוגג. דאפילו סובין יכול לשלם: לכאורה אין זה קושיא דדלמא הפי' הוא ששלם אותו המדה שאכל מחולין טמאים ולכן לא הוי תשלומין מעליא דהא לא שוו כמו אם שילם אותו המדה מחולין טהורין כמו שהי' חייב לשלם, אכן י"ל דהתוספ' לשיטתם אזלו דהקשו לקמן דאי לפי דמים משלם אמאי תשלומיו תשלומין ותירצו דמשלם כ"כ שישוו הדמים לדמי תרומה שאכל וא"כ לענין מזיד ע"כ ג"כ איירי בהכי ששילם מחולין טמאין כ"כ כמו ששו' המדה שאכל בשיווי חולין טהורין ולכן הקשו שפיר: וליישב דעת הריב"ן י"ל דלו הוקשה אפי' ר"י מה שהקשו התוספ' גופא עליו דמאי פריך תבא עליו ברכה דהא מה ששלם לא שוה יותר ממה שאכל, גם הוקשה לו קושית התוס' לקמן (ד"ה אזיל כהן) דלמה לא מדקדק מדשרי תרומה לזרים ולכן פי' דהך שוגג ומזיד לענין אכילה איירי, וממילא מתורצים קושיות אילו כמובן דהא במזיד לא נעשו התשלומין תרומה ומותרים לזרים ול"ק לי' דאמאי אין ת"ת דהא אפילו סובין יכול לשלם די"ל דהוא מפרש כפי' האחד שהביא הרשב"א דמדה במדה משלם ולא ס"ל כפי' התוספ' לקמן דמשלם לפי שוויי' ועיין מש"כ ביישוב קושית התוספ': ועוד בלא"ה י"ל דלא קשיא לי' קושית התוספ' לקמן דהא בגמרא דפסחים (ל"ב.) רצה להוכיח ממתניתן דאוכל תרומת חמץ דלפי מדה משלם ומתרץ דלעולם לפי דמים משלם ומתניתן ריה"ג היא ורבי נחוניא בן הקנה הוא ע"ש דלפי אוקמתא זו ע"כ אמרינן דרבי נחוניא בה"ק גם במיתה בידי שמים פוטר מתשלומין וא"כ לא שייך זה רק לאביי דס"ל הכי כמש"כ התוספ' לעיל אבל לרבא דס"ל בכתובות (ל':) דמב"ש לא פוטר מתשלומין לרנבה"ק ע"כ לא שייך אוקימתא דפסחים ושפיר מוכח ממתניתן דשם דלפי מדה משלם וכיון דאוקמתא דהכא דחסורי מחסרא שעלי' הקשו התוס' קושייתם הוא רבא ממילא בלא"ה ל"ק קושייתם ול"צ לומר דמשלם לפי דמים אלא לפי מדה ומכ"מ ל"ק לאביי שם די"ל דהוא באמת מפרש שוגג ומזיד כפי' ר"י והריב"ן לא פי' אלא לרבא דאיירינן בי' הכא, ועוד בלא"ה ליכא ראי' מכח קושית התוספ' דהכא לפי שויי' משלם ולא לפי מדה כיון דלפי מה דמסיק בפסחים שם פליגי תנאי אי לפי מדה או לפי דמים משלם א"כ ודאי י"ל דמתניתא ס"ל כמ"ד דלפי מדה משלם וא"ש שיטת הריב"ן, ובלא"ה ג"כ יש ליישב קושית התוספ' על הריב"ן די"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהל' תרומות) דגם תשלומי תרומה שאכל מזיד צריכים להיות דבר שראוי להיות קדוש רק שהתשלומין אינן נעשין תרומה כמו באכל שוגג ולכן ה"א דבמזיד אין תשלומיו תשלומין דצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש, ואדרבא בזה א"ש מה שהקשה המשנה למלך (שם) על הרמב"ם מנ"ל כן והשתא י"ל דמפרש כפי' הריב"ן ולכן שפיר מסוגיא דהכא מוכח כן דאל"כ יקשה אמאי באכל במזיד אין תשלומיו תשלומין:
בד"ה חסורי. וא"ת אי: במהרש"א הקשה דארישא דאכל תרומה טמאה נמי ה"ל להקשות, ולא זכיתי להבין קושיתו בזה דהא לפי מה דס"ד התוספ' בקושיתם לא משלם לפי דמים כלל רק מדה במדה וכמו שסבר הרשב"א באמת לחד פי' וא"כ ודאי ל"ק מרישא דשילם חולין טמאים דקאמר היינו אותו מדה שאכל מתרומה טמאה וא"כ לא מפסיד מידי גם אי התשלומין נעשין תרומה טמאה, וכפי הנראה הטעה למהרש"א מש"כ התוספ' אי לפי דמים משלם דמשמע דפשיטא להו דהכא משלם לפי הדמים ולא לפי המדה, אכן בעיון מעט בדברי התוספ' אי אפשר לפרש כלל דאהכא קאי דא"כ לא מקשו מידי דהא היינו תירוצם אלא קאי משום דבפסחים קמבעי לי' בש"ס אי הדין שצריך לשלם לפי מדה או לפי דמים ולכן ודאי אי הדין דלפי המדה משלם לא משגחינן כלל בהדמים וא"כ ל"ק הכא מידי אבל אי הדין דצריך לשלם לפי דמים ומשמעות הלשון דהכא משמע דמשלם המדה מחולין טמאים שאכל לכן הקשו ותרצו באמת דגם הכא לפי דמים קאמר:
בד"ה אזיל כהן. דמה פשע כהן: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא לפי תירוצם הראשון דהדרא תרומה למרייהו ודאי צריך לשלם לכהן חולין טהורין תחתיהן וא"כ מה מפסיד ע"י הפקר אדרבא ירויח שמשלם טהורין תחת טמאין, ולפענ"ד י"ל דהכא ודאי חוב הוא לו ההפקר אף שמשלם אחרים תחתיהן דהא עי"ז בטלו הקידושין ומפסיד אשתו ובודאי לא ניחא לי':
בד"ה והא הכא. וחדא מדרבנן: ביישוב קושיא זו י"ל לפענ"ד דלכאורה י"ל אהא דקאמר הכא והא מדאורייתא ארצויי מרצי שהרי בפסחים (ט"ז:) פריך לרב דאמר משקי בי' מטבחייא דכן מהנך ברייתות דקתני דציץ מרצה על הדם אלמא דדם מקבל טומאה ומשני דהך טומאה אינה רק מדרבנן וא"כ איך קאמר הכא דמדאורייתא מרצי הא מדאורייתא לית לי' טומאה כלל, אכן י"ל דרב חסדא דרצה לדייק מזה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ונקט הך לישנא דמדאורייתא ארצויי מרצי ס"ל כשמואל בפסחים שם דס"ל דלדם יש טומאה מן התורה אכן פסקינן כרב דהלכתא כוותי' לגבי שמואל וא"כ פשיטא דהני אמוראי בתראי רבינא ורב אשי במנחות שם ס"ל כוותי' ולכן לא יוכלו לתרץ הא מדאורייתא והא מדרבנן דהא אדאורייתא דם לא מקבל טומאה כלל וע"כ תרווייהו מדרבנן קאמר והוצרכו לחלק בין שוגג ומזיד דחדא ברייתא ודאידך ברייתא אבל ר"ח דהכא דס"ל כשמואל לא הוצרך לדחוק בכך אלא מתרץ בקיצור דחדא ברייתא איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן, וא"ל לפי מה שכתבו התוספ' שם דהוי מצי למימר דס"ל טומאת משקים דאורייתא וטומאת דם מדאורייתא קאמר אכתי הוי מצי למימר הא דאוריית' הא דרבנן די"ל שכבר כתב הפני יהושע שם דלפי מה דמסיק רב פפא (דף י"ז) דגם למ"ד ט"מ דאורייתא מכ"מ משקים דבי מטבחיא דכן ליכא למימר לפי המסקנא הכי ע"ש:
בד"ה בין ביחיד. לא בעי ציץ לרצויי': ק"ק דהא ביומא (ז'.) רצה לדייק מהך ברייתא דטומאה דחויה בצבור ותירץ דלעולם דהותרה ומה דקתני הציץ מרצה איחיד קאמר א"נ בהנך ק"צ דלא קבע להם זמן וזה נגד התוספ' דהכא, וי"ל דהתוספ' סברו דהש"ס לא נדחק בכך רק בתחלה דס"ד דכ"ע אית להו טומאה הותרה אבל לבתר דאסיק דפליגי תנאי בהכי לא מדחקינן בכך אלא אמרינן דברייתא אתיא כמ"ד טומאה דחויי', וא"ע ראיתי שגם המהרש"א שם ביומא כתב כן, אכן ק"ל אתוספ' מנחות (דף כ"ה) דדעתם שם מדלא פריך ר"ח מסיפא דברייתא גופא דס"ל דאפילו קתני לשון מרצה מכ"מ י"ל דטומאה הותרה בצבור ס"ל וזה לכאורה נגד סוגיא דיומא הנ"ל, וי"ל דהתוספ' לא כתבו רק דאי לא הוי מייתי דציץ מרצה אז הוי דחקינן דמרצה היינו דהותרה בצבור ועל כן ע"כ הוצרך להביא הברייתא דציץ מרצה אבל ביומא קאי על פי המסקנא דידעינן הברייתא דציץ מרצה ולכן פשיטא לי' דמה דקתני הורצה היינו ע"י ציץ:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לכהן גדול דהתם רבנן הוא דקנסוה דלא יפר אבל אלמנה לכהן גדול כי היכי דלא קנסוה בכתובתה דהא יש לה כתובה כדאמר לעיל (דף פה.) ה''נ לא קנסוה בהפרת נדריה: ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן. ולא בעי לאוקומי אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש (לקמן קיג: וקיד. ושם) אי בית דין מצווין להפרישו או לא ולא איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע''פ שעדיין לא בעל: אכל תרומה טמאה משלם כו'. בתרומה לא שייך לפוטרו משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:) אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו ועוד א''ר יצחק דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת תרומות (פ''ז משנה ד) שאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם) דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן הקנה אבל בשוגג חייב אע''ג דלא גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול כדתנן במסכת תרומות (פ''ז מ''א) א''נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם): בשוגג תשלומיו תשלומין כו'. אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב''ן אבל התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר''י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע''ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן: חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו'. וא''ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע''פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא: אזיל כהן ומקדש אשה כו'. וא''ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר''י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה הוו וא''ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב''ד היה הפקר כדאמר לעיל (דף פט:) ואמר ר''י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו: והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו'. תימה דבהקומץ רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר''י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר''י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי: ועל הבשר. למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע''פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (שם עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם: בין ביחיד בין בצבור. כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):