דף קג - א
בין כשהוא עומד, בין כשהוא יושב, ובין כשהוא מוטה, [57]
והחולצת מן הסומא, [58]
חליצתה כשרה [59].
אבל אם חלצה במנעל הנפרם שאין חופה עתה את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל,
והחולצת בסמיכת הידים, דהיינו, מי שאינו יכול לילך ברגליו, הולך בידיו, ועושה להן בתים של עור, מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהם, וגורר את רגליו [60],
והחולצת באנפיליא של בגד,
וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.
רואים מכאן את חילוקו של רבא, שבאנפיליא של עור חליצתה כשרה, ובאנפיליא של בגד חליצתה כשרה.
והוינן בה: האי דאמרינן דחולצין בקב הקיטע, ואם כן, סבירא לן שקב הקיטע מנעל הוא, מני? רבי מאיר היא!
דתנן: הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אוסר.
ומוכח שרבי מאיר סובר שקב הקיטע מנעל הוא, ולכן מותר לו לצאת בו בשבת, ככל בגד אחר, שמותר לצאת בו. אבל רבי יוסי שאוסר, סובר שקב הקיטע אינו נחשב מנעל.
ואילו זה ששנינו בברייתא שאין חולצין באנפיליא של בגד אתאן רק לשיטת רבנן! [61]
שהרי רבי מאיר שסובר שיוצאין בקב הקיטע בשבת, אינו מדייק מהכתוב "ואנעלך תחש" שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל. ואם כן, הוא הדין שמותר לצאת בשבת באנפיליא של בגד, והוא הדין שחולצין באנפיליא של בגד.
ורק לשיטת רבנן החולקים על רבי מאיר, וסוברים שדווקא דבר העשוי מעור נחשב מנעל, אנפיליא העשויה מבגד פסולה לחליצה.
ודבר זה תמוה, שהרישא של המשנה הולכת לשיטת תנא אחד, והסיפא לשיטת תנא אחר!
אמר אביי: מדסיפא דברייתא, שאנפיליא של בגד פסולה לחליצה, על כרחך אליבא דרבנן היא, רישא נמי, דתנן שחולצין בקב הקיטע, אליבא דרבנן היא. ורישא מדובר בקב שמחופה עור, [62] ולכן הוא נחשב מנעל אף לשיטת רבנן.
אמר ליה רבא: אבל קב שאין מחופה עור, מאי? פסול!?
אי הכי, אדתני סיפא שאין חולצין באנפיליא של בגד, ליפלוג בדידה, שיחלק התנא בקב הקיטע עצמו: במה דברים אמורים שחולצין בו, במחופה עור, אבל אין מחופה עור פסול!
וזה חידוש גדול יותר, כי אנפיליא של בגד אינה מגינה על הרגל, ופשוט יותר שפסולה. אבל קב הקיטע מגן, ואף על פי כן פסול, משום שאינו של עור!
אלא אמר רבא: מדרישא רבי מאיר, סיפא נמי רבי מאיר. וסובר רבי מאיר שלמרות שאין צריך שיהא המנעל דווקא של עור, שהרי אינו מדייק כך מהפסוק "ואנעלך תחש", מכל מקום צריך שיהא המנעל מגן על הרגל.
ולכן, האי, קב הקיטע, שמגין, כשר לחליצה. ואילו האי, אנפיליא של בגד, שלא מגין על הרגל, פסול [63].
אמר אמימר: האי מאן דחליץ, צריך למדחסיה לכרעיה [64]. דהיינו, צריך היבם לדחוף את רגלו בקרקע בזמן החליצה [65].
אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: בין עומד בין יושב בין מוטה, ומוטה אין דרכו לדחוף רגלו בקרקע!
אמר ליה: אימא הכי: מה שמותר לחלוץ כשהוא מוטה ולעולם דדחיס לכרעיה דווקא, רק אז יכול לחלוץ מוטה.
ואמר אמימר: האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה, דהיינו, שרגלו הפוכה, וכשהוא הולך, דורך הוא על צדה העליון של כף הרגל לא חליץ, אינו יכול לחלוץ [66]. משום שכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו", וליחתא דכרעא אינה נחשבת רגל [67].
אמר ליה רב אשי לאמימר, והתניא: סמוכות הרגלים חולץ בהן, לאו [האם לא מדובר שם] דחליץ בה איהו, אותו אדם שלובשן? והרי רגליו עקומות, שהרי הוא גורר את רגליו!
ואמרינן: לא. מדובר דיהיב ליה את אותן סמוכות הרגלים, לאדם אחר וחליץ בהן אותו אדם.
אמר רב אשי: למאי דקאמר אמימר שמי שרגלו הפוכה אינו יכול לחלוץ, לאו בר אבין חליץ, ולאו בר קיפוף חליץ [68]. ששניהם היו ספדנים, ומתוך שהספידו את רבינא שלא כראוי, נתהפכו רגליהם.
שנינו במשנתינו: מן הארכובה ולמטה כו'.
ורמינהי: "שלש רגלים תחוג וגו'" פרט לבעלי קבין, שאינם חייבים בעליה לרגל. רואים מכאן ששוק אינו רגל, ולכן אין בעלי קבין חייבין בעליה לרגל!
ומתרצינן: שאני הכא לענין חליצה, דכתיב: "מעל רגלו", ולא כתיב "וחלצה נעלו מרגלו", משמע שאף מדבר שהוא מעל רגלו חולצת [69], דהיינו השוק.
ומקשינן: אי הכי, למעלה מן הארכובה נמי תוכל לחלוץ, שהרי גם זה "מעל רגלו"!?
ומבארינן: מדכתיב "מעל", משמע דווקא מה שהוא ממש מעל רגלו, דהיינו השוק, ולא מה שהוא מעל דמעל רגלו, דהיינו למעלה מן הארכובה.
אמר רב פפא: שמע מינה ממשנתינו, דהאי איסתוירא, דהיינו, מקום חיבור השוק והרגל [הקרסול], עד ארעא נחית, מגיע עד הקרקע, ואין עוד פרק אחר למטה ממנו בעקב.
דאי סלקא דעתך שמיפסק פסיק בפרק אחר, הוה ליה איהו, אותו פרק, מעל הרגל, ושוקא [השוק] מעל דמעל, ואם כן, לא תוכל לחלוץ בשוק!
אמר רב אשי: אין ראיה לכך ממשנתינו, דאפילו תימא מיפסק פסיק איסתוירא בפרק אחר, מכל מקום כל מה דבהדי כרעא, דהיינו, שעומד בשוה לכף הרגל, אינו נחשב מעל הרגל, וככרעא עצמה דמי. ולכן, למרות שיש דבר המפסיק בין הרגל לשוק, אין השוק נחשב "מעל דמעל", אלא רק "מעל" הרגל, ולכן אפשר לחלוץ בשוק [70].
שנינו במשנתינו: מן הארכובה ולמעלה.
מתיב רב כהנא: הא כתיב "ובשליתה היוצאת מבין רגליה", חזינן שגם הירכים נחשבים רגל!
אמר אביי: בשעה שאשה כורעת לילד, נועצת עקביה בירכותיה ויולדת. ואם כן, הולד יוצא מבין רגליה ממש.
תא שמע: דכתיב: "לא עשה רגליו ולא עשה שפמו". וזה שכתוב "לא עשה רגליו" היינו שלא הסיר זקן התחתון, ומוכח שאף ירכותיו נחשבים רגל!
ומתרצינן: זה שכינה הכתוב את מקום זקן התחתון "רגליו", משום לישנא מעליא הוא [71].
תא שמע: "ויבא שאול להסך את רגליו". והכוונה שהטיל מי רגליו [72], ומוכח שירכים נקראים רגל!
ומתרצינן: גם שם נקט כך הכתוב משום שרצה לדבר בלישנא מעליא.
תא שמע מדכתיב: "אך מסיך הוא רגליו בחדר המקירה",
ודחינן: התם נמי לישנא מעליא הוא.
תא שמע ממה שכתוב ביעל, אשת חבר הקיני, כשסיסרא ברח אל אהלה מפני ברק שרדף אחריו, ושידלה אותו שיבא עליה, ונתכוונה לשם שמים [73], כדי שיתייגע ותוכל להרגו: "בין רגליה כרע כו'". חזינן שירכות נחשבים רגלים!
ודחינן: התם נמי לישנא מעליא הוא.
אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע, סיסרא, את יעל באותו היום. שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד". מזה שנקט הכתוב שבע פעמים לשונות "כרע", "נפל", "שכב", מוכח שבעל את יעל שבע בעילות.
ותמהינן: אמנם נתכוונה יעל לשם שמים, אבל סוף סוף, והא קא מתהניא מעבירה [הרי היא נהנתה מהעבירה] [74]!
הערות
[57] הקשו התוס', מהיכא ס"ד לפסול ביושב ומוטה? ותירצו, דהיינו משום דאמרינן לקמן דחליצה כגמר דין, ואיתא במס' שבועות דבגמר דין בעלי דינין בעמידה. ועיי"ש מה שהאריכו עוד. והביא הנמו"י, דכתבו המפרשים, דאע"ג דתניא "חליצתה כשרה", דמשמע דיעבד, הוא הדין דלכתחילה נמי שרי יושב ומוטה. ואיידי דתניא בסיפא "חליצתה פסולה" תנא ברישא חליצתה כשרה. והאי דלקמן [ק"ו] דאמר לה רבי חייא: בתי עמודי! אפשר דלאו בשעת חליצה קאמר לה, אלא קודם חליצה, כשבאה לפניו להתרעם, ואז הוא דין דבעי עמידה, דכתיב "ועמדו". אמנם הביא שם, דבספרי תניא: ועמד ואמר, מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה. והגאונים ז"ל סמכו עלה, וכתבו דדברים אלו אין אומרים אותם אלא בעמידה. ומלשון הרמב"ם משמע דאין צריך עמידה אלא בקריאה וברקיקה, אבל חליצה נעשית אף ביושב. וכ' הנמו"י דצריך ביאור מנא ליה דברקיקה צריך עמידה. והריטב"א כתב: הנכון דכל עניני חליצה בעיא מעומד לכתחלה, ולא משום דכתיב ועמד ואמר, דההוא דספרי אסמכתא בעלמא הוא, אלא משום דהוי כעין דין, דכתיב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב".
[58] כתבו התוס', דסד"א דחליצתה פסולה, משום דכתיב: "לעיני הזקנים", וסד"א דה"ה שצריך להיות לעיני היבם. א"נ, משום דכתיב: "וירקה לפניו", והוי כמו לעיניו. עיי"ש. והנמו"י כתב, דה"ט שכשרה, משום שיכול היבם להכירה בקולה. ולא גזרינן סומא אטו חרש.
[59] כתב הרמב"ם דאין הסומא [בשתי עיניו] חולץ לכתחילה, כיון שצריך שתירוק בפניו, והרי אינו יכול לראות את הרוק. וכתב הה"מ, דאף אם אין שם יבם אלא הוא, לא יחלוץ לכתחילה, כיון שאפשר ביבום. אבל הראב"ד כתב, דבכה"ג חולץ, דאין לך דיעבד גדול מזה. ומ"מ בדיעבד חליצתו כשרה, שהרי אין הרקיקה מעכבת. אבל הרשב"א והריטב"א והנמו"י ועוד ראשונים, ס"ל שחולץ אף לכתחילה. ואף אם יש שם עוד יבמים פקחים.
[60] כתב המאירי דבסמיכת הידים אין רצועות וקשרים ולכן פסולה לחליצה, משא"כ בסמיכת הרגלים.
[61] הקשה הרש"ש, אמאי לא הקשתה כך הגמ' גבי משנתינו, שגבי אנפיליא תנן שחליצתה פסולה, וגבי סנדל של עץ תני שכשרה! עיי"ש ובמה רש"א.
[62] כתבו הראבי"ה והאו"ז, דהיינו דווקא כשמחופה עור מבפנים, שאז אין העץ נוגע בבשר הרגל אלא בעור. אבל במחופה מבחוץ חליצתו פסולה. אבל הרשב"א והריטב"א ועוד ראשונים סוברים שאין חילוק בזה, ואף במחופה מבחוץ חליצתו כשרה.
[63] כתבו הראשונים, שלשיטת רבא, גם ר' יוסי סובר שחולצין במנעל שאינו עשוי עור, שאינו דורש את הדרשה מ"ואנעלך תחש". ונחלקו בענין קב הקיטע שאינו מחופה עור לשיטת ר' יוסי. תוס' במס' יומא [ע"ח ע"ב] ועוד ראשונים סוברים שאין חולצין בו, לפי שהוא רחב ועשוי ליפול מעל רגלו, והרי הוא כמנעל הגדול ממידת רגלו, שאין חולצין בו. אבל הרשב"א [שם] כתב, דדווקא סנדל של עץ שהוא קשה, אין חולצין בו לר' יוסי, לפי שעשוי להשמט מעל רגלו. אבל בשל שעם, שאינו קשה כל כך, חליצתו כשרה. והרמב"ן במס' שבת [ס"ו ע"א] כתב, דלשיטת ר' יוסי חולצין בקב הקיטע.
[64] וז"ל הרמב"ם [פ"ד מה' יבום וחליצה הי"ז]: היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ. שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בקרקע, וזה אינו יכול. וכתב בשו"ת התשב"ץ [ח"א סי' קס"ז], דלפ"ז, אם לא נעץ רגלו בקרקע חליצתו פסולה. עיי"ש.
[65] כתבו הרא"ש והנמו"י, דהטעם משום שלפעמים מנעל בית הדין גדול ממידת רגלו, ואם לא ידחוס רגלו בקרקע, יראה כאילו יוצא המנעל מאליו. ועיי' בשו"ת נו"ב מהדו"ק סי' צ"ד.
[66] ואם היתה רגלו הפוכה על צדה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעותיו, כתב הרמב"ם שאינו חולץ, שהרי אינו יכול לדחוק רגלו בקרקע. ואם חלץ חליצתו פסולה. אבל לשיטת רש"י, דטעמא דמאן דמסגי אליחתא דכרעא משום שאין זה נחשב מעל רגלו, במהלך על ראשי אצבעותיו חליצתו כשרה, שהרי החליצה מעל רגלו. אלא שלכתחילה לא יחלוץ, משום שאין יכול לדחוק רגלו [שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קס"ז]. וכן במי שרגלו הפוכה על צדה, כתב מהרשד"ם [אהע"ז סי' צ"ו] שלשיטת רש"י חליצתו כשרה, שהרי היא מעל רגלו. ובשו"ת הב"ח שם פליג על זה.
[67] ואע"ג דתנן לעיל [דף ק"א]: שאם נחתכה מן הארכובה ולמטה, החליצה כשרה, התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק, ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו. אבל האי לאו רגל הוא. רש"י. ועיי' מה שכתבו בזה התוס'. ור"ת מפרש, שהטעם שמאן דמסגי אליחתא דכרעיה לא חליץ, משום דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא. משא"כ בקיטע, שדחיס שפיר כוליה כרעיה אארעא. ועיי"ש עוד בתוס'.
[68] כתב הרי"ף דאיכא מ"ד דרב אשי פליג אאמימר, וס"ל דאף מי שנתהפכה רגלו חולץ. אבל הרי"ף עצמו סובר דרב אשי כאמימר ס"ל. וכך פסק להלכה [וכן עוד ראשונים]. והיש"ש [סי' ט"ו] כתב, דלשיטת אמימר אינה חליצה כלל, ואינה פוסלתה על האחין. ואילו לשיטת רב אשי הויא חליצה פסולה, ופוסלתה על האחין.
[69] ואף שעתה אינו מעל רגלו, שהרי אין לו רגל עתה, מ"מ כיון שקודם שנקטעה רגלו היה נחשב השוק "מעל רגלו", אף עתה נחשב "מעל רגלו". וכתב הבית שמואל [סי' ל"ד], דהיינו דווקא אם נולד כשרגלו שלמה, ונקטעה אח"כ. אבל אם נולד בלי רגל, חליצתו פסולה. והביא שם שהראב"ד פליג על זה, וס"ל שאף כשנולד כך, חליצתו כשרה.
[70] כתב בשו"ת חתם סופר, דאם נחתכה רגלו עד הקרסול ונשאר הקרסול קיים, תליא בפלוגתא דרב פפא ורב אשי דהכא. דרל"פ שהקרסול קרוי רגל, חליצתו כשרה אף לדעת הפוסלים כשנקטעה רגלו למעלה מהקרסול. ואילו לרב אשי שאין הקרסול קרוי רגל חליצתו פסולה. והגרעק"א [בשו"ת סי' צ"ח] כתב, דלדעת הפוסלים חליצת קיטע לפי שאינו יכול לדחוק רגלו בקרקע, אף כשהקרסול קיים אינו חולץ.
[71] שמצוה ודרך נקיי הדעת לספר בלשון נקיה [רש"י פסחים ג' ע"א].
[72] וכתבו המפרשים שם [שמואל א', כ"ד ד'], דנקרא "מסיך", משום שדרך הצנועים לסכך ולכסות הרגלים כשמטילים מי רגלים. ויש מפרשים [עיי' ברד"ק שם], שהכוונה לעשיית צרכים הגדולים. וכן משמע במשנה בפ"ג דיומא: כל המסיך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים. וכן פירש רש"י שם.
[73] והכי איתא בבראשית רבה [פרשה מ"ח]: "הה"ד תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך, רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, רבי אלעזר אמר מנשי דור המדבר שהן יושבות באהלים, שנאמר איש לפתח אהלו, ולמה תבורך מהם, הן ילדו וקיימו את העולם, ומה היה מועיל להם שאלמלא היא כבר היו אבודין. רבי שמואל בר נחמן אמר מן האמהות, הן ילדו וכו' שאלולי היא כבר היו אבודין".
[74] כתבו התוס', דאין כוונת הגמ' לשאול למה לא מסרה נפשה, שהרי קרקע עולם היתה. ועוד, הרי אדרבה, הרי היא שידלתו לבוא עליה! אלא, שאלת הגמ', אמאי משבחה הכתוב על כך, דכתיב: "תבורך מנשים יעל וגו"', עיי"ש.
אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה. מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן.
והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן (יבמות קו, ב) ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה . וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים).
והא דאמרינן לקמן (יבמות קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו-ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד.
אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא.
ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת. (ועיין ריטב"א כאן ומ"מ שם).
הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר. לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.
מתניתין. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.
בגמרא ורישא במחופה עור: עיין במהרש"א שהקשה דלפי סברת המקשה ולאביי דלר"מ אנפיליא של בגד חשיב מנעל אמאי לא משני לעיל רומיא דמתניתן הא ר"מ הא רבנן והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל דהנה ודאי להמקשן דלעיל לק"מ די"ל דס"ל כתי' רבא דהכא דהאי מגין והאי לא מגין דלדידי' גם לר"מ אנפיליא של בגד לא חשיב מנעל וכש"כ דל"ק למסקנא דלעיל דתירץ רבא הא באש"ע הא באש"ב אמאי לא תירץ הא ר"מ הא רבנן דהא לרבא לשיטתו זה אינו דגם ר"מ מודה באש"ב וא"כ ל"ק רק לאביי למה הוצרך לתרץ לעיל באית בי' כתיתין ליתרץ הא ר"מ הא רבנן כיון דלפי תירוצו דהכא לא מודה ר"מ באש"ב, אכן לפענ"ד גם זה אינו קושיא כיון דרבא הקשה הכא אתי' אביי דלפלוג בדידה וחזר מתירוץ אביי ומתרץ האי מגין וא"כ ע"כ גם אביי גופא חזר מתירוצו ומודה לרבא דהא לא מתרץ מידי אקושית רבא וא"כ י"ל דהך קושיא דלעיל נשנה בבהמ"ד אחר קושיא דהכא לאחר שכבר חזר אביי ולכן לא הוי מצי לתרץ הא ר"מ הא רבנן וא"ל הא קושיא דהכא היא אברייתא דחילק בין אנפיליא ש"ע לאנפיליא ש"ב דמיני' מייתי סייעתא לרבא וא"כ אביי דלעיל ע"כ לא ידע מהך ברייתא עדיין דאל"כ ליתרץ גם הוא כתירוץ רבא ואיך אפשר לומר דסוגיא דהכא נשנה קודם סוגיא דלעיל די"ל דלעולם ידע שפיר הך ברייתא דיש חילוק בין אש"ע לאש"ב ומכ"מ לא תירץ כרבא דהוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא כיון דאנפיליא סתמא קתני תדע דהא הוי יכול לתרץ ג"כ כמו דמתרץ הכא הא דיוה"כ במחופה עור והא דחליצה ודשקלים באין מחופה אלא ע"כ הוי ניחא לי' טפי לאוקמי' בכל גווני אנפיליא ושלא לחלק באנפיליא גופא אלא במאי שיש בו דהיינו כתיתין:
שם צריך למידחסי' לכרעי': יש להסתפק אם צריך לדחוק על הקרקע דוקא או גם יועיל אם ידחסו בעמדו על הכלי או על הדום רגל והנה מדברי רש"י שכתב לדחוף רגלו בקרקע משמע דדוקא בקרקע בעינן וכן נראה אלשון הרמב"ם שכתב צריך לנעוץ עקבו בארץ ע"ש אבל צ"ע שהרי הרא"ש והטור כתבו הטעם שלפעמים המנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאיליו ולכן צריך שידחוק רגלו מעט והרי לזה יועיל גם אם ידחוק על גבי הכלי אכן טעם זה גופא דהרא"ש לכאורה לאו דכ"ע היא שהרי כבר פליגי הראשונים אם לא דחסו לכרעי' אי החליצה פסולה או לא ולהטעם דהרא"ש ודאי אין סברא לפסול בדיעבד וכמו שכתב ג"כ הלח"מ (ה' יבום פ"ד) וא"כ לשיטת הפוסקים דאפילו בדיעבד פסולה החליצה בלא דחיקה משמע דהלכה למשה מסיני היא, ובזה שפיר י"ל דדוקא בעי קרקע ולכן לדינא צ"ע:
שם על ליחתא דכרעי' לא חליץ: הלח"מ (שם) כתב דמ"ש בשלטי הגבורים בשם הראב"ד דאם אין לו אח חולץ לכתחלה שט"ס היא וקאי על סומא אבל הכא אפילו אין לו אח אינו חולץ ע"ש ואף שהלח"מ לא כתב כן רק מסברא דנפשי' לענ"ד מגמרא מוכח כן דאל"כ מי דחקו לאמימר לתרץ על קושיא דרב אשי לא דיהיב לאחר וחליץ לימא דלעולם הברייתא איירי דהנכה רגלים בעצמו חליץ ואיירי באין שם אח אחר אלא הוא אע"כ דאמימר איירי דאפי' בזה אינו חולץ:
שם לאו בר אובא חליץ: לכאורה י"ל מאי קמ"ל רב אשי בזה פשיטא אם הם עקומי רגלים דלא חלצי ובשלמא לשיטת הגאון שהביא הרי"ף דרב אשי למאי דקאמר אמימר קאמר ולי' לא ס"ל י"ל דהיא גופא קמ"ל דלא ס"ל כאמימר אבל לשיטת הרי"ף דס"ל כוותי' קשה, וי"ל משום דאמימר לא קאמר רק מי שהולך אליחתא דכרעא דהיינו אעליונו של רגל ויש ג"כ עקום רגלים שהולך על אצבעות רגלים או ששוקו עומד באמצע הרגל והם ודאי ג"כ אין חולצין דאל"כ ל"ל לאמימר לתרץ דיהיב לאחר וחליץ ולא מתרץ דסמוכות הרגלים איירי בעקום רגלים כהאי גוונא וא"כ אפשר דבר אובא ובר קיפוף היו עקומים בכה"ג ולכן קאמר מדאמר אמימר דמסגי אליחתא לא חליץ ה"ה ג"כ הני וזהו דפרט הרמב"ם הני ג' גווני עקומי רגלים ואין דרכו להביא מה שלא הוזכר בגמרא אבל לפ"ז א"ש דהכא הוזכר כן:
שם ת"ש אך מסיך הוא: י"ל למה פריך מכל הני ולא ידע דיש לתרץ לישנא מעליא נקיט ועוד דפריך שלא כסדר הכתובים דבתחלה ה"ל להקשות מקרא דעגלון ואח"כ מקרא דיעל ואח"כ מקרא דשאול ואח"כ מקרא דמפיבשת וי"ל דסדר הש"ס הקושיות באופן דמקשה החמור חמור לבסוף כדרך אם תמצא לומר ולכן מתחלה פריך ממפיבשת דלא קשה כ"כ דידע די"ל לישנא מעליא נקט דחס הפסוק על כבוד הצדיק דציער על צרת דוד אף שהי' יורש המלכות המגיע לו מבית אביו ולא עשה רגלו מיום לכת המלך אכן סמך על קושיא האחרת משאול דהי' סובר דבזה לא שייך לישנא מעליא דלא מספר בזה צדקת שאול להיות חס על כבודו ומתרץ אעפ"כ לישנא מעליא ועל זה פריך מקרא דעגלון דהי' סובר דלא שייך דחס רק על כבוד מלך ישראל אבל לא אכבוד עגלון שהוא מאה"ע ואחר שתירץ גם על עגלון כן פריך מיעל דהי' סובר שהיתה נהנה מעבירה כדפריך לקמן ולכן הי' סובר דגם אם חס הכתוב על כבודו של עגלון על אשר נמצא בו דבר טוב שקם מעל הכסא וגם שרות יצאה ממנו מכ"מ בסיפור ענין דבר עבירה ודאי לא חס על כבוד יעל ואעפ"כ מתרץ לישנא מעליא משום דלא חטאה כדמתרץ לקמן וע"ז פריך והא קא מתהני מעבירה וא"כ למה הקפיד קרא אכבודה ומשני: ובזה א"ש איך קאי הקושיא הזאת הכא דלפי מה שכתבו התוספ' דפריך אהא דגדול עבירה לשמה לא שייך קושיא זו הכא כיון דלא מייתי הך מימרא הכא: ודע שאין לטעות דהך לישנא מעליא דקאמר הוא שלא להוציא דבר מגונה שהרי במקום שלא חס הכתוב על גנות הדבר הוציא דבר מגונה כמו בכל הני דחשיב (סוף פ"ג דמגילה) ואפילו מה דאמרינן בפסחים (דף ג') שהקפיד הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפרש בב"ב (פ' ח') שהוא שלא לספר בגנות בהמה ע"ש וא"כ פשיטא דמה דמתרץ כאן לישנא מעליא הוא דכתוב לשון כבוד על הנאמר עליו וזה כפירושינו:
שם ברש"י ד"ה על ליחתא. אבל האי לאו רגל הוא: במ"ק (דף כ"ה) כתב רש"י דכתיב מעל רגלו ולא מתחת רגלו וזה דלא כפירושו דהכא אלא כהפי' שהביא הרא"ש בשם הראב"ד:
בד"ה מעל רגלו. מדבר שהוא על רגלו: באהע"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ד) כתב הב"ש דבנברא כך בלא רגל בשוק לרש"י פסול לחליצה ולראב"ד (שהיא גם שיטת רש"י במ"ק כמו שכתבתי לעיל) כשר לחליצה ע"ש, ולא הבנתי דהא גם לשיטת הראב"ד צריך לומר דמה שכשר השוק לחליצה היינו מפני שכבר הי' לו רגל ונקרא מעל לרגלו וא"כ אם לא הי' לו רגל משנברא גם להראב"ד פסול, אבל לכאורה נפקותא אחרת איכא בין ב' הפירושים במי שנברא ברגל הפוך ונחתך אם כשר לחלוץ מעל השוק דלפי' רש"י דהפוך לא נקרא רגל א"כ אין חילוק בין נחתך ללא נחתך דלעולם לא הי' לו רגל ולא נקרא מעל רגלו אבל לשיטת הראב"ד (ורש"י במ"ק) שהפוך ג"כ נקרא רגל רק שאם חולץ חולץ מתחת לרגלו א"כ אם נחתך וחולץ מן השוק שפיר חולץ עתה מעל לרגלו וכשר:
שם בתוספ' ד"ה בין עומד. ובעלי דינין בעמידה: הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסק דהכל צריך להיות בעמידה חוץ מחליצה שהיא בישיבה להחולצת אבל היבם צריך לעמוד דמנ"ל לחלק כן והאריך בזה והניח ד' הרמב"ם בצ"ע ע"ש, ולענ"ד אפשר לומר שהרמב"ם סובר כתירוץ זה דהתוספ' וכמו שסובר גם רש"י דהכל צריך להיות בעמידה משום דכתיב ועמדו שני האנשים וחליצה היא כדין רק בחליצת נעל אצל היבמה ס"ל להרמב"ם כיון דהוא צריך למדחסי' לכרעי' אארעא וא"כ היא צריכה לשחות עצמה עד לארץ כדי לחלוץ לא מיחשב עוד אצלה דרך עמידה אלא דרך הטיי' והטיי' היא כמו ישיבה כנראה מדברי הרמב"ם שם וכיון דאי אפשר לחליצת נעל בעמידה הותר בישיבה כמו שהותר גם להחולץ לישב אם הוא חולה כמבואר בפוסקים:
שם בא"ד. מדלא כתיב ויעמוד: א"ל למה הוצרכו לכך תיפוק לי' דקריאה גופא לא מעכב כדאמרינן לקמן (דף ק"ד) ואיך ס"ד דעמידה דידי' מעכבת די"ל כיון דלהך תירוצא דמועמד ואמר אתיא ע"כ ילפינן חליצה מקריאה דהא בברייתא דהכא מחליצה איירי וכמבואר ברשב"א א"כ ה"א דתעכב עמידה בחליצה כמו דחליצה גופא מעכבת אכן תליא זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ואוקי באתרא כיון דעמידה לא כתיב בחליצה רק בקריאה וקריאה לא מעכבת ועיין לעיל (ע"ח:), א"נ י"ל דלעולם אקריאה גופא צריך טעם דלא מעכב בה עמידה דמה דאמרינן דקריאה לא מעכבת היינו היכי דאי אפשר לקרות עוד כגון שהלך היבם אבל היכי דאפשר לקרות היינו לכתחלה וא"כ אם קרא מיושב אי נימא דצריך לקרות שוב מעומד היינו עכוב כמו בקריעה דאמימר במ"ק:
בד"ה והחולצת. קמ"ל דלא: א"ל דאכתי מאי קמ"ל דחליצתה כשירה אפילו הוי בכלל וירקה בפניו דהא רקיקה גופא לא מעכבת כמבואר לקמן די"ל דהוי כמו אלם ואלמת דאמרינן לקמן דאף דקריאה לא מעכבת מכ"מ כיון דאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומזה הקשו במ"ל ובבית שמואל על הרב המגיד שכתב טעם להרמב"ם דלכך סומא אינו חולץ לכתחלה מוירקה בפניו ובדיעבד כשר משום דרקיקה לא מעכב דהא לא הוי ראוי לבילה והבית שמואל חולק דהך דלענין סומא לא הוי דרשה גמורה ולכך אינו מעכב בדיעבד, ולפענ"ד דוחק הוא דמאן לימא לן דלענין האי הוי דרשא גמורה ולענין האי לא, אכן לענ"ד י"ל דאין כוונת הרמב"ם דסומא ממועט מבפניו דא"כ באמת הוי מעכב בדיעבד אלא ודאי דבפניו אתיא להא דדרשינן מיני' (סוף פרקין) דצריך הרוק לעבור לפניו לאפוקי קלטו הרוח ומה שסומא אינו חולץ לכתחלה כדמשמע מברייתא דהכא ס"ל להרמב"ם דלא מקרא אתיא אלא סברא הוא כיון דקפיד קרא לרוק בפניו ולומר ככה יעשה דהיינו ביוש כזה ולא שייך ביוש כשאינו רואה בשתו ואף דמשמע מתוספת ב"ק (פ"ו:) דסומא שנתבייש יש לו בושת י"ל דהיינו דוקא בבושה שמרגיש בה כגון בחבלה דאיירי בי' התם אבל מכ"מ לא אלים טעם זה שיעכב חליצתו בדיעבד כיון דעכ"פ לא כתיב בפי' כן: ועוד י"ל ביישוב קושית המ"ל והב"ש מאין ראוי לבילה ע"פ הכלל שכתב בהגהת מ"ל (ה' בכורים פ"ג) בשם שו"ת רד"ך דלא אמרינן הכלל דא"ר לבילה בילה מעכבת בו אלא היכי דהגמרא אמרה כן ע"ש בסוף ספרי בכורי יעקב הוכחתי שגם דעת הרמב"ם כן. ולולא דברי התוספ' והרמב"ם הי' אפשר לומר דמאי דקמ"ל הכא דסומא חליצתו כשירה אתיא כרבי יהודה דס"ל שם (דף פ"ז) דסומא פטור מכל המצות ולכן לכתחלה עדיף דיחלוץ מי דמצוה עלי' דידי' רמיא דהיינו האח שאינו סומא ועוד כיון דאמרינן לעיל (דף ל"ט) עליך מצוה או חלוץ או ייבם הוי הסומא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא אחרים דהיינו האחים ידי חובתן, ולפ"ז לדידן דלא קיימ"ל כר' יהודה יכשר סומא אפילו לכתחלה ובאין שם אח אחר אפילו לר"י יכשר חליצת סומא לכתחלה:
בד"ה באנפיליא. מדמי יוה"כ לחליצה: עיין ביומא שתירצו שם קושיתם הראשונה אבל לכאורה קושיתם מסנדל של שעם עדיין קשה אכן לפי מה שתירץ הרשב"א כאן קושיתם הראשונה דרבנן דהכא הם ר' יוחנן בן נורי גם קושיתם מסנדל של שעם מתורץ שפיר לפי מה שביאר המהרש"א קושיא זו דא"ל דריב"ל כרבנן ס"ל כיון דאמרינן התם דגם ר"י ס"ל דהוי מנעל אבל לפ"ז י"ל דכרבי יוחנן ב"נ ס"ל ולק"מ, וכן מצאתי ברמב"ן בספר המלחמות שכתב כן דכולהו אמוראי דהתם כר"י בן נורי ס"ל ועיין ברשב"א (פ' במה אשה) שהאריך בזה:
בד"ה מאן דמסגי. אבל אין נראה לר"י: ודאי אין זה קושיא לרש"י כיון דמסוגיא דהכא ממה דפריך ורמינהו פרט לבעלי קבין משמע שאיירי באין לו רגל אשר התוספ' לפי פירושם צריכים לדחוק אבל הפשטות כפי' רש"י כמש"כ גם הריטב"א לכן סובר רש"י דסוגיא דידן חולק עם הירושלמי בפי' דמן הארכובה ולמטה ולכן מפרש רש"י ע"פ סוגיא דידן דאיירי באין לו רגל כלל, ודע דלכל הפירושים לא מפסיל לחליצה רק מי שנהפך רגלו באחד מג' האופנים שכתב הרמב"ם שהבאתי לעיל אבל מי שדורס על רגלו כדרך כל אדם רק שנעקמו רגליו לחוץ או לפנים כהאי דחשיב גבי מומי אדם בבכורות (דף מ"ה) כשר לחלוץ:
בד"ה פרט. מדאסמכי' תנא ארגלים: לכאורה משמע בחגיגה דב' ברייתות פליגי אהדדי דחדא יליף בעלי קבין מרגלים וחדא יליף מרגלים חגר כדאמר שם דבר אחר פרט לחגר וברייתא דחגיגה (דף ג') דיליף בעלי קבין מפעמים כוותי' ס"ל וכ"כ רש"י (שם) והתוספ' בערכין (דף י"ט) וא"כ ל"ה צ"ל דמדאסמכי' פריך, אכן לפ"ז יקשה מאי פריך הכא דלמא מתניתן דהכא כהך ברייתא ס"ל דיליף בעלי קבין מפעמים ולא מרגלים לכן הוכיחו התוספ' דע"כ פשיטא להש"ס דב' הברייתות לא פליגי ולא פריך אלא מדאסמכי' וכן בחגיגה (דף ג') כתבו כן דדרשה דרגלים אבעלי קבין אסמכתא בעלמא היא:
בד"ה והא. לפי שהיו נהנות מן הביאה: ובנזיר פי' רש"י שהיו נותנות שפחתן לבעליהן משום עצמן להבנות מהן ועל זה כתב המהרש"א בהוריות דפי' התוספ' דהכא נראה יותר דלפי' רש"י לא הוי דומיא דיעל שעשאה בעצמה אבל י"ל פי' רש"י דה"ק גדול עבירה לשמה דבתרי גווני גדול שהאמהות עשו מצוה ע"י אחר דהיינו שפחתן דלא עדיף מכשעושה בעצמו וגם זה לא עשו רק משום זכות עצמן ויטל המציאה את עצמה לעשות עבירה בעצמה לא להנאת עצמה רק להנאת אחרים לזכות את ישראל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0