דף קה - ב
אמר רב יהודה אמר רב: זו, דברי משנתינו, שחליצת קטן פסולה, ופוסלתה מיבום דברי רבי מאיר, שאמר לעיל [צ"ו ע"א], עשו חליצת בן תשע, כגט שניתן על ידי אח גדול ליבמה, שפוסלה על ידי כן על יתר האחים. כך חליצת בן תשע, אינה פוטרת מן החליצה, אלא פוסלתה על האחין מיבום.
אבל חכמים אומרים [שם]: אין חליצת קטן כלום, ואף אינה פוסלתה מיבום.
שנינו במשנתינו: קטנה שחלצה וכו' חליצתה פסולה.
אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר, שאומר שקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, ודורש כך מזה ש"ואם לא יחפוץ האיש" כתוב בפרשה של חליצה, שמשמע שצריך היבם להיות דווקא גדול.
ומקשינן [ומקישים] אשה לאיש, שהרי אף ענין יבמה כתוב באותה פרשה: "ועלתה יבמתו השערה", ולמדים מזה שאף היבמה צריכה להיות גדולה.
אבל חכמים אומרים: דווקא "איש" כתיב בפרשה, שמשמע שצריך להיות גדול. אבל אשה, בין גדולה בין קטנה חליצתה כשרה.
מאן נינהו אותם חכמים? רבי יוסי היא.
דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי הוו יתבי. פתח חד מינייהו ואמר: אף לאחר שנחרב בית המקדש, עדיין המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כלפי ארץ ישראל, משום ששכינה נשארה שם. שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים".
וחד אמר: צריך שיתן עיניו למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים" [131].
אדהכי [בינתיים] אתא רבי ישמעאל ברבי יוסי לגבייהו.
אמר להו: במאי עסקיתו [במה אתם עוסקים]?
אמרו ליה: בענין תפלה.
אמר להו, כך אמר אבא [רבי יוסי]: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, כפי שכתוב: "והיו עיני ולבי שם כל הימים", ואילו את לבו, יתן [יכוון] למעלה, כדכתיב: "נשא לבבנו אל כפים", כדי שיתקיימו שני מקראות הללו כאחד [132].
אדהכי [בינתים] אתא רבי למתיבתא, לבית המדרש, והיה צריך כך אחד לילך למקומו.
אינהו, רבי חייא ורבי שמעון, דהוו קלילי, שלא היו בעלי בשר, הלכו ויתיבו מיד בד וכתייהו.
רבי ישמעאל ברבי יוסי, שהיה בעל בשר, אגב יוקריה [מחמת כובדו] לא היה יכול לילך במהרה [133], והוה מפסע ואזיל למקומו באיטיות כשהכל היו כבר במקומותיהם.
אמר ליה אבדן שהיה תלמידו של רבי, לרבי ישמעאל: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש?! [שכאשר אדם הולך וכולם ישובים, נראה כאילו מפסע על ראשיהם].
אמר ליה: אני ישמעאל ברבי יוסי, שבאתי ללמוד תורה מרבי.
אמר ליה אבדן: וכי אתה שמפסע על ראשי עם קודש, ומתגאה ומקל בכבודן של היושבים, הגון ללמוד תורה מרבי הידוע בענוותנותו?
אמר ליה רבי ישמעאל: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה? והרי אף הוא עשה דברים הנראים כמתגאה על הציבור, כדכתיב "וישב משה לשפוט וגו' ויעמד העם על משה מן הבוקר וגו'"! אלא, שלפי הענין יש היתר לעשות דבר הנראה כמשתרר.
אמר ליה אבדן: וכי כמשה אתה? והרי משה היו צריכין לו כל ישראל, מה שאין כן אתה!
אמר ליה רבי ישמעאל: וכי רבך אלהים הוא שהכל צריכין לו? [134]
אמר רב יוסף: שקליה רבי למטרפסיה [קיבל רבי גמולו על ששמע בזיונו של רבי ישמעאל ולא מיחה], דקאמר ליה רבי ישמעאל "רבך", ולא קאמר "רבי" [135].
אדהכי אתיא יבמה לקמיה דרבי. אמר ליה רבי לאבדן: פוק בדקה [צא ובדוק] אם הביאה שתי שערות.
לבתר דנפק אבדן לבדקה, אמר ליה רבי ישמעאל לרבי: כך אמר אבא: "איש" כתוב בפרשה, ולכן צריך שיהא היבם גדול. אבל אשה אין כתוב בפרשה, ולכן החליצה כשרה בין אם היבמה גדולה, ובין אם היא קטנה.
אמר ליה רבי לאבדן: תא [בוא] ! לא צריכת לבדקה! כי כבר הורה זקן, דהיינו רבי יוסי, שאין היבמה צריכה להיות גדולה.
רואים מכאן, שהשיטה שיבמה חולצת בין גדולה ובין קטנה שיטת רבי יוסי היא.
כשחזר אבדן, הוה קמפסע אבדן ואתי לתוך בית המדרש.
אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש אכן יפסע על ראשי עם קדוש [136].
אבל מי שאין צריך לו עם קדוש, כלומר, אתה, אבדן, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?!
אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך [עמוד במקומך]! ואל תכנס אל תוך בית המדרש.
תאנא: באותה שעה נצטרע אבדן, על שדיבר לשון הרע, שעונשו בנגעים, וטבעו שני בניו, ומאנו שתי כלותיו [כדאיתא להלן בדף קח א. עיי"ש].
אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה [שביישו] לאבדן בהאי עלמא [בעולם הזה].
אמר רב אמי, מדבריו של ברבי [רבי יוסי. "ברבי" לשון אדם גדול הוא] נלמוד, שקטנה חולצת אף בגיל פעוטות, דהיינו בת שש או בת שבע. דתנן במסכת גיטין [דף נ"ט], הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, ולכן לענין חליצה, הואיל ולא כתיב מיעוט לקטנה, כשרה משהגיעה לפרק הזה, שיודעת מעט להבחין.
רבא אמר: אין חליצתה חליצה עד שתגיע לעונת נדרים, [137] דהיינו, שנה אחת קודם לזמן שתי שערות. כדתנן במסכת נדה [מה ב], בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים. ובשנה זו אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין.
והלכתא: אינה חולצת עד שתביא שתי שערות.
שנינו במשנתינו: חלצה בשנים וכו' רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג [רבי שמעון ורבי יוחנן], אלא כתנא קמא, שפוסל חליצה בשנים.
ותמהינן: והא כבר אמר רב נחמן דבר זה חדא זימנא!
דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן [לעיל בדף קא ב]: חליצה בשלשה!
ומבארינן: צריכי שתי הפעמים שאמר רב נחמן. דאי איתמר הך קמייתא, שחליצה בשלשה, הוה אמינא שהני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו תרי גם כן כשרים לח ליצה.
קא משמע לן מה שאמר רב נחמן שאין הלכה כאותו הזוג, שאף בדיעבד צריך דווקא שלשה. שהרי משנתינו נקטה לשון דיעבד: "חלצה בשנים", ובכל זאת אין הלכה כאותו הזוג.
ואי אשמועינן אין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא, הוה אמינא שזה שמספיק שלשה, היינו בדיעבד, שהרי נקטה המשנה לשון דיעבד. אבל לכתחילה ליבעי חמשה, כשיטת רבי יהודה בריש פירקין!
לכן צריכא גם מה שאמר רב נחמן שחליצה בשלשה, להשמיענו שאף לכתחילה מספיק שלשה.
שנינו במשנתינו: מעשה שחלצו וכו' בינו לבינה בבית האסורים וכו'.
ותמהינן: כשחלץ בינו לבינה מי ידענא? מנין אנו יודעים שאכן חלץ לה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: אמנם חלץ לה בינו לבינה, ולא בפני אף אדם. אבל, ועדים היו רואין אותו מבחוץ [138].
איבעיא להו: היאך היה מעשה, האם שחלצו בינו לבינה אבראי [בחוץ], ובא מעשה לפני רבי עקיבא שהיה בבית האסורין, [139]
או דלמא, מעשה היה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין?
אמר רב יהודה אמר רב: בבית האסורין היה אותו מעשה, ולפני רבי עקיבא שהיה בבית האסורים בא מעשה [140].
הערות
[131] והיינו דווקא לאחר חורבן ביהמ"ק, דס"ל שלאחר חורבן סילק הקב"ה שכינתו לשמים. אבל קודם לכן, לכו"ע עיניו למטה, כדכתיב במקראות. עיי' במהרש"א.
[132] והיינו, שבאמת הקב"ה סילק את עיקר שכינתו לשמים, ולכן יכוין ליבו לשמים. ומ"מ יכוין עיניו למטה, כי לא סילק ממש שכינתו משם, כי דעתו לבוא עוד שם בבית המקדש בבנינו.
[133] כך ביאר רש"י. והיעב"ץ כתב, דאגב יוקריה היה צר לו המקום, והלך לבקש לו מקום פנוי שיוכל לשבת שם בריוח.
[134] כך ביאר המהרש"א את חילופי הדברים ביניהם.
[135] והיינו כדלעיל, שאינו צריך לו בכל דבר. וכך אירע שהוצרך רבי לרבי ישמעאל על ידי היבמה שבאה לפניו, וכדלהלן. מהרש"א.
[136] הקשו התוס', הא אמרינן במס' סנהדרין [ז' ע"ב]: אזהרה לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש, וכתבו דהיינו היכא שלא יצא לצורך עם קדוש. א"נ, אפילו יצא לצורך, יש לו לקצר דרכו כל מה שיכול. עיי"ש. וע"ע בהגהות הגר"א וברש"ש.
[137] עיי' בנמו"י שכתב דאיכא תרי גווני עונת נדרים. בשנת י"ב עצמה נדריה נבדקין, ומגיל י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין. אבל על כרחך דהך דהכא היינו בשנת י"ב עצמה.
[138] כתב הרשב"א, דה"ט דבעינן עדים, ואין היבם נאמן לומר שחלץ לה אף שבידו לחלוץ, כדרך שהבעל שאמר גירשתי את אשתי, אינו נאמן להתירה. והנמו"י והריטב"א כתבו, דה"ט, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ולכן, אם לא חלצה בפני עדים, אף ששניהם מודים שחלצה, אין זה כלום. וכתב הגרעק"א בתשובותיו [קכ"ה], דמספקא להו אם חליצה הוי בכלל "דבר שבערוה", ולכן מסיק הגרעק"א שבכל חליצה ראוי לייחד שיהיו נוכחים בה גם שני עדים לקיומה, מלבד הדיינים. כיון שאין הדיינים יכולים להיות עדי הקיום של החליצה בהיותם יושבים בדין, והרי אין עדות אלא בעמידה! וכתב הגר"ש בשערי יושר [שער ז' פ"ה], דאף שבכל מקום שצריך עדים לקיום הדבר, כגון בקידושין וגיטין, אין מועיל אם העדים עומדים בחוץ ואין נראים לבעלי המעשה, כיון שצריך שיתכוונו לעדים, מכל מקום יש לחלק בין גיטין וקדושין לחליצה, דחליצה שאני, שהרי אין היבם והיבמה מתירים אותה לשוק, אלא רק צריך שיתכוונו לשם היתר, ומכח מעשה החליצה שעשו מפקיעה התורה את איסורה של היבמה לשוק, ולכן אין צריך שיתכוונו לעדים הרואים אותם. מה שאין כן בגיטין וקידושין, ששם הבעל הוא המקדש והמגרש, ואם אינו יודע מקיומם של העדים, הרי אינו מקדש ומגרש! ועיי' בהגר"ח [פרק ד' מהל' יבום הל' י"ד] שכתב את החילוק הזה, שאין החולץ מתיר אותה, אלא רק עושה את מעשה החליצה, וההיתר הוא מאליו. ובכך ביאר הגר"ח את שיטת הרמב"ם הסובר שלא צריכים כלל עדי קיום בחליצה, לפי שלא הוצרכו עדי קיום אלא במקום שהמקדש או המגרש הם הפועלים את הקידושין והגירושין, ולא בחליצה, שההיתר הוא תוצאה בלבד מהחליצה.
[139] הקשו התוס', איך אפשר לומר כך, הרי במתניתין תנן: "שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא מעשה לפני ר"ע וכו"', הרי מוכח שהמעשה היה בבית האסורים! ותירצו, שבהרבה ספרים הגירסא "בא מעשה" בלא וי"ו, וקאי "בבית האסורים" גם על רבי עקיבא.
[140] עיי' בירושלמי היאך שאלוהו את השאלה כשהיה בתוך בית האסורים בדרך רמז. ועיי' ביעב"ץ.
מתניתין. חרש שנחלץ כו'. פירש הרמב"ם ז"ל (מ"ה) דלהכי קתני הכא שנחלץ ולא קתני שחלץ לפי שהוא חרש ואינו מתכוין לחליצה אלא שהיא חולצת לו כן מצאתי לו בפירוש המשנה שלו (ועיין הלכות יבום שם הי"ג).
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. ומסתברא דרבנן בקטן בלבד הוא דפליגי, אבל חליצת חרש וחרשת לכולי עלמא חליצה פסולה היא. דאי לא, למה לי דפרט רב יהודה חליצת קטן ואמר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, לימא זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצתן כלום, כלומר בין דקטן בין דחרש וחרשת. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (שם הט"ז) שכתב בחליצת חרש וחרשת דאינה חליצה כלל. (עיין מגיד משנה שם הי"ג וריטב"א כאן).
קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה. כך היא הגירסא ברוב הספרים. גם בדקתי ברוב הנוסחאות הישנות ובספרים מדוקדקים בישיבת הגאונים ז"ל ונמצאת בכלן כן גם בפירושי המשנה להרמב"ם ז"ל. (שם. ועיין בתוס' ד"ה קטנה שכן הוא בירושלמי).
אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר מקשינן אשה לאיש. מסתברא דקטנה דלא חלצה לאו דאורייתא היא לר' מאיר אלא מדרבנן גזרה קטנה אטו קטן, דאי מדאוריתא ומשום דמקשינן אשה לאיש, אם לא חלצה משהגדילה אמאי חליצתה כשרה, והא חליצת קטן אפילו בדיעבד פסולה, אלא מדרבנן הוא לר' מאיר. והא דקאמר ומקשינן אשה לאיש מדרבנן קאמר. כלומר גזרה אשה קטנה אטו קטן. והיינו דאוקימנא לה למתניתין כר' מאיר ולא אוקמוה כר' אליעזר דמקיש נמי אשה לאיש, כדתניא בשלהי הבא על יבמתו (לעיל יבמות סא, ב) קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר' אליעזר, ותניא נמי התם קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דבר ר' מאיר, אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אלא להכי לא אוקמיה למתניתין כר' אליעזר, משום דלר' אליעזר מקשינן לגמרי אשה לאיש ואפילו בדיעבד חליצתה פסולה, וכדתניא בתוספתא דמכלתין פי"ב (ה"ט) קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל אם לא חלצה חליצתה פסולה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה. ואפשר נמי דלהכי אוקמוה כר' מאיר משום דסתם מתניתין ר' מאיר, ואסיקנא לקמן בסמוך דלית הלכתא כר' יוסי אלא קטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות. ומיהו בדיעבד אפשר לומר דחליצתה כשרה כר' מאיר. ואף על גב דפליג עליה ר' אליעזר בתוספתא. כיון דלא חשו לשנותה כאן ולומר נמי בסיפא דמתניתין זו דברי ר' מאיר אבל ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה שמע מינה דלא חיישינן לדר' אליעזר וצ"ת.
רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים. פירש רש"י דהיינו שנת י"ב עצמה, דתנן בפ' יוצא דופן (נדה מה, ב) כל שתים עשרה נדריה נבדקין. וכן פירש כאן ר"ח, ועוד הוסיף בה רש"י בגטין פרק המקבל (סה, א ד"ה חולצת) בשהביאה שתי שערות. ואינו מחוור דאם כן תקשי לן דרבא אדרבא, דאיהו הוא דפסק בפרק יוצא דופן (נדה מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק. ויש מי שפירש דהכא רבא אליבא דר' יוסי קאמר וליה לא סבירא ליה, והוא ניהו הוא דקאמר והלכתא עד שתביא שתי שערות. כלומר לדברי ברבי (עיין רש"י ד"ה מדבריו של ברבי) עד שתגיע לעונת הנדרים מיהא לא תחלוץ, אבל הלכתא שאינה חולצת עד שתביא ב' שערות. כלומר, ובשנים דקודם הזמן הזה אינן נקראין שערות אלא שומא בעלמא. ולא תיקשי לך דלמה קאמר רבא עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות, דיש לנו כיוצא בה בפסחים (ל, ב) לדידי חדתא עבדין לי והלכתא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין. וההוא דבפרק התקבל (גיטין שם) דאמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ההיא רבא אליבא דנפשיה קאמר, וכנגדן בקטנה דקאמר לומר בשקטנה מגעת לעונת נדרים דקטן היינו מי"ב שנה ויום אחד עד י"ג שנה ויום אחד הרי זו חולצת דגדולה היא ובשהביאה שתי שערות. ואין נראה כן מדברי ר' אלפסי ז"ל, אלא מדבריו שכתב כאן נראה דרבא לטעמיה דנפשיה קאמר הכא, דאיהו ז"ל לא אייתי הכא הא (דרב) [דברבי] ואפילו הכי כתב הא דרבא, דאלמא רבא לטעמא דנפשיה קאמר. ונראה שהוא ז"ל מפרש הגיע לעונת הנדרים דהיינו עונה שנדריה קיימין, דהיינו מי"ב שנה ויום אחד ולמעלה ובשהביאה שתי שערות, והתם (גיטין שם) נמי הכי מפרשינן לה. והא דקאמר התם וכנגדן בקטנה, לאו שתגיע לעונת הנדרים של קטן, דעונת הנדרים לקטן היינו מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה, ואשה משהגיעה לי"ב ויום אחד הרי זו גדולה, אלא כנגדן דקאמר היינו עונת הנדרים, כלומר קטן שהגיע לעונת הנדרים נדרו נדר והקדשו הקדש, בין יודע למי נדר בין אינו יודע, וקטנה בשהגיעה לעונת הנדרים שלה חולצת והוא שהביאה שתי שערות דהויא גדולה גמורה כדאיפסיקא הלכתא הכא. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק התקבל (שם ד"ה הגיעו. ועיין רשב"א נדה שם ד"ה הא) בס"ד.
בינו לבינה מנא ידעינן. כלומר, שאף על פי ששניהם מודים וחוששין לה, ואפילו מכאן ולהבא, ואף על פי שיש בידן עכשיו לחלוץ וכדאמרינן בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דאסיקנא התם זיל חוש לה, ואפילו מכאן ולהבא כדאיתא התם (עיין נמוקי יוסף ונתפ"מ סי' לו סק"י).
זו דברי ר"מ ק"ל נימא נמי ר' אליעזר דאמר בשלהי הבא על יבמתו קטנה מתיבמת ואין חולצת י"ל דניחא ליה לאוקומי סתם מתני' כר"מ דרובא סתמי כוותיה וי"א דלר' אלעזר אם לא חלצה משתגדיל חליצתה פסולה כדאית' בתוס' דמכילתי' דף י"ב ואלו במתני' קתני חליצת' כשרה לפום נסח דסיפרי דיוקני עתיקי ולפום הא ר"מ סבר דמדאוריית' לא מקשי' אשה לאיש אלא דרבנן גזרו בקטן אטו קטנה אבל לר' מדאורית' מקשי' להו והכין קי"ל דקטנה אינה חולצת עד שתביא שערות ואפשר דאפי' בדיעבד נמי פסלינן כר' אלעזר ומיהו הא לא אתברר לן שפיר ונקטינן לחומרא:
רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים פרש"י ז"ל דהיינו שנת י"א עצמה שנדריה נדרים ונבדקין ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ה) פי' דמיירי כשהביאה ב' שערות וגדולה היא דתוך זמן כלאחר זמן. והקשו בתוס' דהא אפי' רבא בפ' יוצא דופן דתוך זמן כלפני זמן ועדיין קטנה היא לכפר"ת ז"ל דרבא דהכא והתם אליבא דרי יוסי קאמר דסבר קטנה חולצות ומי' צריך שתהא לה דעת לכוין לחליצה ולא סגי כשהגיע לפעוטו' כדברי ר' אמי אלא עד שתגיע לעונת הנדרים ואפי' שלא הביאה שערות ובא התלמוד לפסק והלכתא עד שתביא ב' שערות פי' שתי שערות חשובי' דהיינו לאחר י"ב שנה ויום א' דמקמי הכי שומא בעלמא נינהו והיינו דאמרי התם אמר רבא ג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרי' נדריהם נדר וכנגדן בקטנה חולצת בקטנה שהגיע לעונת הנדרים שלה דהיינו שנת י"ב חולצה והיינו כסברי' דרבא דהכא דסבר כר' יוסי ולית הלכתא כוותיה ויש שפי' דהא דאמר רבא הכא עד שתגיע לעונת נדרים שנדרים קיימי דהיינו מבת י"ב שנה ויום א' וכשהביאה ב' שערו' דהוי' גדולה וכדרבנן והא דאמר רבא התם וכנגדו בקטנה חולצות היינו בזמן עונת נדרים של זכר שהוא שנת י"ג והא דקרי לה קטנה לאו דוקא וכן נר' דעת הגאוני' ז"ל שפסקו הלכה כההיא דרבא וכבר כתבתיה במקומה בס"ד:
בינו לבינ' מי ידענ' פי' דבהודאתן לא סגי ואעפ"י שבידו לחלוץ וכדאמרי' התם בבעל שאמ' גרשתי את אשתי שאפי' להבא אינו נאמן לגמרי וכדאמרי' התם זול חוש לה ויש שפירוש דה"ק מנא ידעי דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכי אמרי' לעיל שמא חלצה סנדל של א' מהם בפני עדים קאמ' ומאי דפרכי' הכא מנא ידענא לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעי דמהניא שאפי' הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כיון שהיה בינו לבינו ובלא עדים והרי זה כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים או קדשתי' בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא:
המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים וכתיב גבי בית המקדש והיו עיני ולבי שם כל הימים:
מי שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש ראוי לו להשכים קודם שיבאו הגדולים ממנו כדי שלא יהא צריך לעבור דרך עליהם ולהפסיע על ראשיהם שהיו נוהגים לישב בקרקע ובדוחק ויש רוע מוסר בהפסעה עליהם ואם לא השכים ישב לו סמוך לכניסה ולא יפסיע עליהם ואם היה אדם הגון או שראשי עם קדש צריכים לו מותר וכל מי שבא ללמוד ראוי לו לרב שלא יביישהו מתוך דבריו אפילו לא היה שלם כל כך דרך הערה אמרו בר' ישמעאל שהיה מפסיע על ראשי עם קדש בבית מדרשו של רבי ואמר לו אחד מתלמידי רבנו הקדוש ואבידן שמו מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קדש אמר לו אני הוא ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מפי רבי אמר לו וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבי אמר לו וכי משה רבינו הגון היה ללמוד תורה מפי הגבורה אמר לו וכי משה אתה אמר לו וכי רבך אלהים הוא אדהכי אתאי יבמה למיחלץ אמר ליה רבי לאבידן זיל בדקה ר"ל שיברר על פי הראוי לכך אם הביאה שתי שערות אם לאו ואמר ליה ר' ישמעאל כך אמר אבא איש כתוב בפרשה אבל אשה אפילו קטנה ואמר ליה רבי לאבידן תו לא צריכת כבר הורה זקן הוה מפסע אבידן ואתי ואמר ליה ר' ישמעאל מי שנצרך לעם קדש יפסיע על ראשי עם קדש אבל מי שאינו נצרך לעם קדש היאך יפסיע על ראשי עם קדש ואמר ליה רבי לאבידן תוב אדוכתיך:
כבר ביארנו בחרש וחרשת שאין חליצתן כלום ואם כן אפילו חלצו אינן פוסלים תדע שכך היא שיטתנו ומפני שאינן בני דעת וכונה וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שכתבו שחליצת חרש וחרשת חליצה פסולה היא ופוסלת כסתם משנתנו והביאו ראיה לדבריהם שאלמלא כן למה פירט רב יהודה בקטן זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרין אין חליצת קטן כלום והלא אף בחרשת כן והיה לנו לומר אין חליצתן כלום אלא לא אמרוה אלא בקטן הא בחרש וחרשת לא חלקו בה חכמים ולדעת זה חרש שנפלה לו יבמה פקחת מאחיו פקח אם יש שם פקח אחר יחלוץ וניתרת לעלמא ואם אין שם פקח הוא יכול ליבמה שהרי בר ביאה הוא אבל אם חלץ לה אסורה לו ואינה ניתרת לעלמא וחרשת שנפלה לפני פקח תתיבם ואם חלצה אין לה תקנה שכבר נפסלה לו ומכל מקום נראה לי דהוא הדין והכי קאמר זו דברי ר' מאיר כלומר זו שאמר בחליצת חרש וקטן שפסולה לר' מאיר דקאמר הכי בקטן אבל לרבנן הרי אמרו בקטן אין חליצת קטן כלום והוא הדין לחרש וחרשת:
כבר ביארנו בחליצת קטנה שיש פוסקים בה שחליצתה כשרה דבקטן הוא דפסלינן משום דאיש כתוב בפרשה אבל אשה אפילו קטנה וכמו שכתבנו במעשה של ר' ישמעאל בר' יוסי ואין למדין אשה מאיש דהא רבנן ור' יוסי הכי סבירא להו ואף בתוספתא נחלקו בה ר' אליעזר וחכמים שר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין ונראה שהלכה כחכמים ומכל מקום יש חולקין לומר שפסולה דמקשינן אשה לאיש הואיל ור' אליעזר קאי בה בשיטתיה וכדקאמר לקמן עד שתביא שתי שערות וודאי הבאת שערות בזמנן קאמר וכן עיקר כמו שכתבנוה בשמועת שלש מדות בקטן שבפרק התקבל ס"ה א' במה שאמרו שם וכנגדן בקטנה חולצת ומכל מקום יש מפרשים דההיא לכתחלה קאמר ולאפוקי ממאן דשארי לכתחלה בזמן פעוטות דהיינו שש ושבע וממאן דאמר בזמן עונת נדרים דהיינו שנה אחת לפני הפרק שנדריה נבדקין וכל שיודעת למי נדרה שנדרה נדר כמו שביארנו שם וזו היא שיטת רוב גאונים וכבר כתבנו מענין זה באותה שמועה גם כן בכדי הצורך:
זו דברי ר' מאיר דקתני סתמא במתני' חליצת קטן פסולה אלמא מעשה מיהא הוי לאיפסולי מאחין אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום אפילו לפוסלה על האחין וא"ת בר"פ כל הגט דפליגי אמוראי גבי קטן ואנפילא חליצה פסולה איכא מ"ד פסולה ופוסלת ואיכא מ"ד פסולה ואינה פוסלת. וכי פליגי אמוראי בפלוגתא דר"מ וחכמים דהכא. וי"ל דפליגי בסתמא דמתני' קטן ואנפליא דקתני חליצה פסולה אי פוסלת ממש ואתיא כר"מ ואי אינה פוסלת ואתיא כרבנן כדפי':
והלכתא עד שתביא שתי שערות תלמודא הוא דפסיק הכי וכן הלכה:
הלכה חליצה בג' ונהגו העם בחמשה:
ובא לפני ר"ע בבית האסורים והכשיר. תניא בתוספתא ר' יוחנן הסנדלר היה הולך לפני בית האסורין שרבי עקיבא אסור שם ונשא מנעלים על כתפו והיה צועק מנעלים למי מנעלים למי חלצה בינו לבינה מהו וכל זה היה עושה כדי שלא יבינו אומות העולם דללמוד תורה הוא צריך היה רבי עקיבא תפוס אודיק ר"ע בבזעא דדשא [א"ל] יש לך כושר יש לך כושר. והבין ר"י הסנדלר דכשרה היא והיינו האי דקתני הכא ובא רבי עקיבא והכשיר:
והחולצת לקטן חליצתה פסולה. אר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל ח"א אין חליצת קטן כלום. פי' מתני' דתני חליצת קטן כלום. פי' מתני' דתני חליצת הגטן פוסלה. וקי"ל דכל היכא דקתני פסולה פוסלה על האחין וגם פוסל בכהונה. ר"מ היא דאמר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול דכי היכי דביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול ה"נ חליצת בן ט' פוסלת על האחים כגט בגדול אבל חכמים סברי דוקא ביאת בן ט' פוסלת על האחים כמאמר בגדול משום דאשכחן דביאתו חשיבא שהערוות ממאנת ע"י ביאתו אבל חליצתו אינה כלום ולא פסלה על האחים.
קטנה שחלצה כו' אר"י א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאשי אבל ח"א איש כתיב בפ' אבל אשה בין גדולה בין קטנה. פי' ר"מ סבר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין פי' משום דכתיב גבי חליצה ואם לא יחפץ האיש איש ראוי חלוץ ולא קטן והוה מקיש אשה לאיא דכתיב ועלתה יבמתו השערה וכי היכי דחליצת קטן פסול ה"נ דחליצת הקטנה פסולה. אבל חכמים סברי איש כתיב בפ' ולא קטן אבל אשה בין גדולה בין קטנה חזי' לחליצה ואמרנין מאן חכמים ר' יוסי. א"ר אמי מדבריו של ר' קטנה חולצת בפעוטות. רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, פי' שנה אחת קודם לנערותי' דהוא כל שנת י"ב קודם השנה שתשלים שתכנוס יום א' בשנת הי"ג. ומסיק תלמודא והל' עד שתביא שתי שערות:
מתניתין חלצה בשנים או בג' נמצא א' מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה. אר"י אר"נ אין הל' כאותו הזוג. והארש"נ חדא זימנא דאר"י אר"נ הל' מצות חליצה בג'. צריכא דאי איתמר הך קמייתא ה"א ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בתרי נמי כשירה קמ"ל אין הל' כאותו הזוג. ואי אשמעינן בהא ה"א ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לבעיי ה' קמ"ל.
א"ר ישמעאל בר"י המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי לקיים ב' מקראות הללו והיו עיני ולבי שם כל הימים וכתיב נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. הא דפסקי הלכתא עד שתביא ב' שערות ה"מ לכתחלה דלא חלצה עד שתביא ב' שערות אבל דיעבד הא תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדל ואם לא חלצה חליצתה כשירה:
הא דתנן מעשה שחלצה בינו לבינה מנא ידעינן א"ר יהודה אמר שמואל בעדים רואין אותם מבחוץ. אפ"ה לית הלכתא כר"ע אלא חליצה פסולה:
גמרא אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום כו' מדברי התוס' דס"פ האשה ופ' כל הגט נראה דהוו גרסי אמר שמואל זו דברי ר"מ כו':
תוס' בד"ה ובא מעשה לפני כו' וא"ת היכי פשיט שהמעשה בא לפני ר"ע בבית האסורין כו' עכ"ל מדלא קאמר או דלמא ובא מעשה לפני רבי עקיבא אבראי היה ומעשה שחלצו בבית האסורין היה משמע להו דלא קמבעיא ליה אלא אמעשה שחלצו אם היה בבית האסורין אם לאו אבל הא פשיטא ליה אמעשה שבא לפני רבי עקיבא דבבית האסורין היה ואהא הקשו וא"ת והיכי פשיט לו לאבעיין טפי אמעשה שבא לפני רבי עקיבא ממעשה שחלצו אם היה בבית האסורין אם לאו דכמו דאיכא למימר דקאי בבית האסורין ארבי עקיבא לחוד ה"נ איכא למימר דקאי בית האסורין אמעשה שחלצו לחוד וק"ל:
המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי גו'. משחרב בהמ"ק פליגי ודריש מכל הימים דאף בזמן הזה עיני ולבי גו' שהיא השכינה שם והכי מפורש בירושלמי ארשב"ן כו' משחרב בהמ"ק ה' בשמים כסאו סלק שכינתו בשמים ר"א בן פדת אומר בין חרב ובין לא חרב אינו זז ממקומו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ומאן דפליג נמי הכא ואמר שיתן עיניו למעלה שנאמר נשא לבבינו גו' אל אל בשמים ירמיה אמרו לאחר החורבן אבל בזמן שבהמ"ק קיים לכ"ע עיניו למטה כמ"ש ושמעת אל תחנת עבדך גו' אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך גו' ונאמר שם והתפללו אליך דרך ארצם גו' ובא ר"י בר' יוסי ואמר פשרה ביניהם עיניו למטה ולבו למעלה רמז שעיקר שכינתו סילק לשמים אבל עיניו למטה כי לא סילק ממש שכינתו משם כי דעתו לבא עוד שם בבהמ"ק בבנינו לקיים מה שנאמר כל הימים ועיין פי' המאמר הזה בדברי רבינו יונה בפרק אין עומדין באורך וק"ק דהכא מסיק לבו למעלה ובפרק תפלת השחר שנינו במתפלל שיכוין לבו כנגד בית קדשי קדשים ואפשר לפרש כנגד בית קדשי קדשים למעלה כמ"ש בהמ"ק שלמעלה מכוון כנגד בהמ"ק שלמטה ולא משמע כן שם בגמרא שאמרו היה עומד בח"ל יכוין לבו כנגד א"י כו' היה עומד בא"י יכוין לבו כו' ודו"ק:
מי הוא שמפסיע על ראשי עם קודש כו'. דבר זה מפורש בפ"ק דסנהדרין דיליף ליה מדכתיב לא תעלה במעלות גו' וכמ"ש שם שלא יעלה בדעתו שיש לו מעלות עליהם בגדולה ושראוי לפסוע על ראשם וע"כ א"ל אבדן לפי שאתה מתגאה ומשתרר ומיקל בכבודן כ"כ אין אתה ראוי להיות מתלמידיו של רבי שהיה מפורסם במדת ענוה כדאמרינן בסוף מסכת סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא והשיב לו וכי משה הגון ללמוד תורה כו' שעשה מעשים כאלו שנראים כמתגאה על הצבור כמ"ש וישב משה לשפוט גו' ויעמד העם על משה מן הבוקר גו' אלא דלפי צורך הענין יש היתר בדבר לעשות דבר הנראה כמשתרר או שיש לפרש ממש שפסע משה על ראשי עם קודש דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר גו' שכפה עליהם הר כגיגית וכתיב ויעל משה אל הר האלהים גו' וא"ל אבדן דאינו דומה וכי משה אתה דודאי כל ישראל היו צריכין לו משא"כ אתה דאין צריכין לך והשיב לו ר"י ב"ר יוסי לפי ערך זה וכי רבך אלהים שהכל צריכין לו וז"ש דשקליה למטרפסיה דקא"ל רבך כו' דהיינו שגם אני איני צריך לו בכל דבר וכן אירע לו ע"י יבמה שבאה לפניהם בבית המדרש שהיה רבי צריך לדברי ר"י בר' יוסי שראויה להתיבם גם קטנה היא ולא תמאן ואמר שטבעו ב' בניו וב' כלותיו מיאנו נראה לפרש במדה כנגד מדה דאותן ב' כלותיו נשי בניו שטבעו הם מיאנו או בקידושין הראשונים או ביבם ולא נתקיים בהם יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו גו' א"נ שנטבעו בים שאין לו סוף ולא היה אפשר להם לייבם ואי לאו שמאנו היו נשארות עגונות לעולם ודו"ק:
סליק פרק מצות חליצה
ד"ה קטנה שחלצה וכו' ובירושלמי נמי מוקי לה כרבי מאיר. דלא תימא דלעולם דלר"מ פסולה מדאורייתא אפילו לפי סברת הירושלמי אלא שהירושלמי ס"ל דמתניתין אתיא כרבי יוסי ולכך גריס בסדר המשנה חליצתה כשרה לכך כתבו דבירושלמי נמי מוקי לה כרבי מאיר ואפ"ה גריס במשנה חליצתה כשרה:
גמ' חדא זימנא דאמר רב יוסף כו' כצ"ל. תוס' בד"ה ובא מעשה כו' אית לך כשר. ונ"ב גם בירושלמי אינו ואית לך כשר וגם מדברי רבי עקיבא הוא נראה לי:
גמרא תאנא כו' ומאנו שתי כלותיו. עי' לקמן (קח) עובדא דידהו:
תד"ה מי. ובהוריות כו' פי' לצורך העם. בהגהת הגר"א ז"ל כתב ע"ז וצע"ג. כוונתו נראה דשם אר"פ על הא דיצא לצורך ל"א אלא לקטנים כו'. אלמא דלצורך היינו לצורך נקביו. ואולי י"ל דהתוס' ר"ל דזהו ג"כ לצורך העם דאם לא יפנה א"ע לא יוכל לעשות צורך העם. או דר"ל דהכניסה היא לצורך העם. ומש"כ ובתוספתא כו' יצא לצורך העם ר"ל דחזינן דבעינן עכ"פ צורך העם יהיה ביציאה או בכניסה ולפנינו בתוספ' פ"ז דסנהדרין הגירסא כבגמרא:
תד"ה לכתחלה. ומיהו לפרסומי כו' בחמשה. כדלעיל (קא ב):
אגב יוקריה כו' נ"ב היה צר לו המקום לא היה יכול לישב דחוק והלך לבקש לו מקום פנוי שיוכל לשבת שם בריוח:
שס א"ל וכי אתה הגון כו'. נ"נ קנטרו כל כך. לפי שחשדו שעשה כך מגאוה שאינו חושש לכבוד היושבים שפוסע עליהם וקעבר אזקן ויראת. הלכך לא היה בעיניו הגון ללמוד תורה מרבי מאחר שאינו מקיים ד״ח וכל השונה לתלמיד שאינו הגון (חולין קל״ג א׳). ורבי דשתק דילמא נמי לא שפר בעיניה דעבד הכי:
שם ברבי. נ״ב נוטריקון אב רבי ודרכם להשמיט האל"ף ממלת אב לקצר כמו שנהגו לומר רב שהוא רב אבא. רבין ר׳ אבין. ובירושלמי אומרים בא במקום אבא בון במקום אבון:
תד"ה ובא. אודיק לי׳ רישיה מן כוותיה. נ״ב הביט אליו מן חלונו שבבית האסורים:
שם כושין. נ"ב פירוש כלי כוש שהוא ג"כ מכלי הטויה ואריגה כמו כוש וכרכר שהוא פלך שנשים טוות בו. וכלפי שעשה ריה"ס בדרך חכמה להראות עצמו כמוכר כלי מלאכת אריגה שהם צינוריות ומחטים כדי שלא ירגישו בו שומרי בה"א ששואל על ד"ת (כי גזרת שמ' היתה ונתפס ר"ע על שעסק בתורה כדאיתא בפ' הרואה (סא:)) ובאופן זה העלים שאלתו בתוך דברי הכרזתו אם ימצא קונים. ור"ע הרגיש וידע שלשאול דין חלצה בינו לבינה הוא צריך. אף ענהו בחכמה ע"פ דרכו אית לך כושין. כלומר אין אנו צריכים אלא לכושין ובאופן זה אית לך כשר. ולא הבינו השומרים ולא שמו לבם לזאת:
הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה. נראה לי בס"ד למטה מן אותיות עין יש אותיות כסף שהוא מלשון נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת הֳ' (תהלים פד, ג) כלומר יתפלל בחשק ותאוה להתלהבות כדי לעורר הכונה ולמעלה מאותיות לב יש אך שהוא לשון מיעוט שילבש ענוה גדולה ויאמר מי אנכי שאבא להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא וכנודע ובזה תהיה תפילתו מרוצית דכתיב (תהלים קב, א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי הֳ' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. וזהו שאמרו עֵינָיו לְמַטָּה מן אותיות עי־ן וְלִבּוֹ לְמַעְלָה מן אותיות ל־ב וכאמור.
ועוד נראה לי בס"ד העין רואה ענייני עולם הזה והלב רואה ברוחניות למעלה כן התפלה פשוטה על צרכי עולם הזה ופנימיותה בצרכי שמים בספירות העליונות ועולמות העליונים והאדם יכוין על זה ועל זה בתפילתו.
אָמַר לֵיהּ אַבְדָּן: מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? וכו'.. קשא למה אמר כן 'מִי הוּא' והלא הוא רואהו מי הוא זה! והוה ליה למימר לא תפסיע על ראשי עם קודש? ועוד אומרו 'וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי' מה היום מיומים שדבר בכך והלא כל יום בא ללמוד תורה מרבי ומה ראה אבידן לקנתר את רבי ישמעאל אותו היום בקנתורים אלו מתחילה ועד סופו?
ונראה לי בס"ד דאיתא במציעא (בבא מציעא פג:) שהמלך מינה את רבי אלעזר ברבי שמעון לתפוס גנבים ולסטים וכן מינה גם כן בזה את רבי ישמעאל ברבי יוסי ואיתא התם שפגע אליהו זכור לטוב ברבי ישמעאל ואמר לו עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה? ואמר לו רבי ישמעאל מאי אעביד? הורמנא דמלכא הוא! ואמר לו: אבוך ערק לאסיא את ערק ללודקיא! ועוד איתא התם קודם שנפטר רבי אלעזר ברבי שמעון אמר לה לדביתהו ידענא ברבנן דרתיחי עלי ולא מעסקי בי שפיר, ופירש רש"י על שהיו נלקחים גנבים על ידי והיו קרובים שלהם עיין שם.
ולכן גם אבידן היה בלבו כעס על רבי ישמעאל ברבי יוסי מחמת שהיה תופס קודם זה גנבים ואפשר שהיו אנשים מקרוביו וכמו שאמרו בגמרא על רבי אלעזר ברבי שמעון והוא ושאר רבנן היו מרננים אחריו דפגע בטעות באנשים צדיקים ומסרן. והנה התם בגמרא טען רבי אלעזר ברבי שמעון: קוצים אני מכלה מן הכרם! ואמר לו רבי יהושע בן קרחה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ואתה מה יש לך בדבר זה? וזו הטענה של רבי אלעזר היא גם כן אצל רבי ישמעאל ברבי יוסי דאהא סמיך לתפוס גנבי לכלות הקוצים מן הכרם אלו ישראל דכתיב בהו (ישעיה ה, ז) כֶרֶם הֳ' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל.
והנה דרך הבא ליטול קוצים מן הכרם לפסוע על הגפנים כדי ליטול קוצים שיש ביניהם ולכן עתה כשראה אבידן את רבי ישמעאל פוסע על ראשי עם קודש מצא לו מקום לקנתרו על אותה מעשה של תפיסת גנבי שהיה רבי ישמעאל עושה אותה בטענה זו שהוא מכלה קוצים מן הכרם.
ולזה אמר מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ שדרכו להיות מפסיע על ראשי עם קודש כדי לכלות הקוצים שביניהם?! ורבי ישמעאל הבין כונתו על מה הוא רומז בזה והשיב לו תשובה נצחת על אותו קנטור ואמר אֲנִי שֶׁבָּאתִי לִלְמֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי רמז בזה אפילו לפי דעתך שאני שגיתי ומסרתי נקיים אין אני חייב בכך על פי תורתו של רבי דאיתא בגמרא דשבת (שבת יח.) תניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי, ועוד איתא התם אחד נותן את העפר ואחד את המים האחרון חייב דברי רבי עיין שם. נמצא אף על פי דבלתי מים ובלתי עפר לא הוה מתעביד איסורא בנתינת המים עם כל זה הראשון פטור והאחרון חייב. ולפי זה גם בענין זה דרבי ישמעאל מוסר האדם למלכות שאומר יש לי חשש בזה הוא אינו הורגו בידו אלא הממשלה גומרת דינו והורגתו והכא נמי האחרון הוא דחייב והראשון שהוא רבי ישמעאל פטור והלכה זו יוצאה מתורתו של רבי ועל זה נתכוון רבי ישמעאל באומרו שבאתי ללמוד תורה מפי רבי.
והשיב לו אבידן גם כן בדרך רמז וְכִי הָגוּן אַתָּה לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי? דהיינו שתוכל לדמות מילתא למילתא שאתה לומד דין הנזכר מדין הקמח והעפר דאמר רבי האחרון חייב שמצאת לעצמך פיטור מכח דין זה שהורה בו רבי? דשמא לא ירדת לסוף דעתו של רבי בהלכה ההיא ואתה טועה בדמיונך ולא דמי הא להא!
ואמר לו רבי ישמעאל וְכִי מֹשֶׁה הָיָה רָאוּי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה?! והיינו כי מצינו שלשה דברים שלא נצטווה עליהם משה רבינו ע"ה בפירוש אלא למד אותם מדבריו יתברך על פי הדמיון נמצא חידש הלכה מדעתו מכח לימוד שלמד מדבריו יתברך ולא חשש לומר הלא בודאי אין אדם יורד לסוף דעתו של הקדוש ברוך הוא ואיך אלמוד מדבריו לחדש דבר בענין אחר וכל שכן בענין זה שאני למדתי דבר מדבריו של רבי שאין לי לחוש אולי לא ירדתי לסוף דעתו של רבי!
ואמר לו אבידן וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה?! דשאני משה דנפיש חיליה לכוין האמת להשיג מה שראוי ללמוד מדבריו יתברך. והשיב לו רבי ישמעאל וְכִי רַבְּךָ אֱלֹקִים הוּא?! אדרבה זה ידוע כי האלקים מי יוכל לירד לסוף דעתו אך רבך אדם הוא ויוכל אדם לירד לסוף דעתו!
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבְדָּן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָּנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַּלּוֹתָיו. הא דלקה בשלשה עונשים כי חטא לרבי ישמעאל ברבי יוסי בשלשה שנגע בכבוד תורתו וכבוד צדקתו וכבוד אביו ובודאי היה דעתו של רבי להוכיח לאבידן על הדבר הזה בינו לבינו ולא רצה להוכיחו ברבים שלא לביישו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש משום דלשון הרע חמור ששקול כשלשה עבירות לכך לקה בשלשה עונשים עד כאן דבריו נר"ו.
גמ' רבי יוסי היא. עי' לעיל דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין:
תוס' ד"ה קטנה שחלצה. ומיהו בירושל' גרסי' וכו'. עי' בכורות דף כב ע"ב תוס' ד"ה תירום ותירקב:
שם ומקשינן אשה לאיש: הרשב"א כתב דגם לר"מ הוא רק מדרבנן ומקשינן אשה לאיש הפי' הוא דגזרינן אשה אטו איש ע"ש וק"ק לר"מ ל"ל הך טעמא תיפוק לי' כיון דסבר דקטנה לא תתייבם שמא תמצא איילונית לקמן (קי"א:) א"כ ממילא לא תחלוץ ג"כ דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה כדאמרינן לעיל (מ"א:) לענין הבחנה ע"ש ועיין מש"כ לעיל (ס"א:) ומזה לכאורה ראי' להנך שיטות דס"ל דלר"מ דאורייתא הוא דלפ"ז א"ש דרצה ליתן טעם דמדאורי' חליצתה פסולה. ולישב שיטת הרשב"א י"ל דלשיטתו אזיל לפי מש"כ שם דמשום הך טעמא דאינו עולה לא פסול בדיעבד בדרבנן ולכן צריך טעמא דגזירה דאפילו דיעבד חליצתה פסולה ואף שהוא גורס חליצתה כשירה מכ"מ יש נפקותא לענין תחלוץ משתגדל וכבר כתבתי בזה לעיל (ס"ז:) ע"ש:
שם ולבו למעלה: עיין במהרש"א ח"א שהקשה דהא אמרי' בברכות דיכוין לבו כנגד בית ק"ק והניח בקושיא, אכן נראה מדברי רבינו יונה (פ"ה דברכות) דכבר הרגיש בקושיא זו שכתב שם שיחשוב בלבו כאלו עומד בשמים להסיר מלבו כל תענוגי עוה"ז ולאחר שיגיע לזאת המחשבה יחשוב ג"כ כאלו עומד בביהמ"ק, עוד י"ל דכשעומד להתפלל בעוד שלא התחיל יחשוב בדעתו כאלו עומד נגד בית ק"ק אבל בתפלה עצמה יחשוב לשמים כאלו עלה לשם וכן נראה מדברי הפוסקים:
שם א"ל אני ישמעאל ב"ר יוסי: י"ל מה זה תשובה על שאלת אבדן איך מפסע על ראשי עם קדש וי"ל ע"פ מה דאמרינן בהוריות דבני חכמים בזמן שהצבור צריכים להם מפסיען על ראשי עם הקדש ונקט בני חכמים משום דהם אפילו אינם חכמים כ"כ מכ"מ יש להם קבלות מאבותיהם וזה שהשיב אני ישמעאל ב"ר יוסי וכיון שאני בן חכם צריכים לי עם קדש ומכ"מ כדי שלא יהא נראה כרמות רוחא כאלו רצה לומר שבא לכאן ללמד לעם הקדש הוסיף שבא ללמוד תורה מרבי פי' שודאי עיקר ביאתי לכאן הוא ללמוד מפי רבי אבל מכ"מ מותר לי לפסוע על ראשי ע"ק כיון שאני בן חכם ושהי' מובטח ר' ישמעאל שצריכים לו ע"ק לזה הקדים המעשה שאפי' רבי חייא ור"ש ב"ר שהיו גדולי תלמידי רבי היו צריכים לו:
שם קמפסע אבדן ואתי: י"ל מה הי' דעת אבדן שהוא עצמו הוכיח לר' ישמעאל ואח"כ הוא מפסע עד שמיחה בידו רבי וי"ל דכבר העיר בתוספ' הרא"ש דמה שאמר לו ר' ישמעאל מי שאין צריך לו ע"ק היאך יפסע על ראשי ע"ק לקנטר אמר כן דהא אמרינן יצא לצורך נכנס ויושב במקומו אכן לענ"ד אין זה מדת הצדיק ר' ישמעאל לקנטר ועוד למה אמר לו רבי קום בדוכתיך ולא ישוב למקומו אבל י"ל שר"י ואבדן ששניהם פסעו ממנ"פ באחד מהם הי' שלא לצורך כיון דיציאת אבדן הי' לבדוק אם גדולה היא אכן ע"פ הוראת ר"י הי' זה שלא לצורך והנה בתחלה קודם שבא הוראה זו לא אמר ר"י שמותר לפסוע רק שבא ללמוד תורה ואבדן שהי' יוצא לצורך סבר לישב במקומו כדין שיצא לצורך אבל אחר שבא ההוראה והודה רבי לר"י פסיעת אבדן הי' שלא לצורך כי יציאתו שלא לצורך היתה שאינה צריכה בדיקה וזה שאמר לי ר' ישמעאל מי שצריך לו עם קדוש וכו' אתה אמרת שלי אסור לפסוע ואתה פסעת שסברת כי בך צורך ולא בי אכן הדבר בהיפך הוא לי צריך ע"ק להוראתי ועי"ז לא צריך לך ולכן אמר רבי קום בדוכתיך כדין יצא שלא לצורך:
שם באותה שעה נצטרע אבדן: רש"י מפרש על שדבר לשה"ר אכן לכאורה אין זה מספיק להך מ"ד בגמרא דליכא לשה"ר מה שמדבר בפניו גם מה שטבעו בניי מאנו כלותיו י"ל מה מדה כנגד מדה הי' והמהרש"א נדחק בזה, והנלענ"ד דג' רעות עשה אבדן האחד שחשד להצדיק ר"י כאלו רצה לפסוע על ע"ק מפני כבודו והוא לא עשה אלא מחמת יוקרי' הי' צריך לפסוע והשני על שבזהו ואמר וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי והשלישי על שפסע על ראשי ע"ק כשחזר כאלו יצא לצורך ובאמת יציאתו שלא לצורך היתה כי לא היתה צריכה בדיקה ע"פ הוראת ר' ישמעאל וכנגד ג' אילו באו ג' פורענות דעל שחשד בכשרים לקה בגופו כמו שנלקה משה בצרעת על שחשד את ישראל כמש"כ רש"י בפ' שמות ועל שבזה לת"ח טבעו בניו דאמרינן בגמרא מאן דרחים רבנן הוו לי' בנין רבנן ומי ששונאו הרי העונש נגד יד שימותו בניו לבל יהי' לו זרע עוסק בתורה ונגד מה שפסע שלא לצורך מאנו כליותיו להורות לו שבדיקת לחליצה שלא לצורך הי' אבל יצטרך בדיקה אה יוכל כלית למאן אם עדיין לא הביאו ב' שערות:
שם ברש"י ד"ה והאמר ר"נ. בריש פרקא: לפי הגמרא שלנו כתוב שם אמר רבא אמר רב נחמן ולפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי כיון דהכא רב יוסף ב"מ אמר כן א"כ שפיר י"ל דתרי אמוראי אמרו הך מימרא דר"נ ששמעו ממנו ולעולם ר"נ לא אמר אלא חדא זימנא אע"כ צ"ל דרב יוסף גופא כבר אמר משמי' דר"נ כן ולאו היינו מימרא דריש פרקא ואפשר שרש"י הי' גורס שם רב יוסף ב"מ תחת רבא, א"נ י"ל דאפילו רבא גרסינן מכ"מ פריך שפיר דמשמע דר"נ אמר ב' זימני כיון שהם לשונות חלוקות:
שם בתוספ' ד"ה קטנה. דחליצת קטנה אינה כלום: לאו דוקא אינה כלום דמשמע דאינה פוסלת כמו חליצת קטן לרבנן דקתני האי לישנא וזה אינו דהא קתני ואם לא חלצה חליצתה פסולה ועוד דכתבו כמו חליצת קטן והרי לר"מ חליצת קטן ג"כ פוסל והכי הל"ל דחליצת קטנה פסולה, שוב א"ע ראיתי שגם בלחם משנה (פ"ד מהל' יבום) כתב כן נגד הבית יוסף ע"ש, אבל ראיתי בשם נחלת צבי שמפרש ד' התוספ' דלשיטתם אזלו שכתבו לעיל (דף צ"ו) דלר"א חליצה קטן וקטנה אינו פוסלת:
בד"ה מי שצריך. פירוש לצורך העם: הבאר שבע בהוריות שם תמה על זה שהרי אמרינן שם אמר ר"פ לא אמרו אלא לקטנים אבל לגדולים וכו' הרי בפי' דלצורך היינו צורך עצמו, וגם מה שהעידו משם תוספתא אינו כתוספתא שלפנינו דשם כתוב סתם יצא לצורך ומסיק דתלמיד טועה הוא שכתב בתוספ' כן, אכן מדברי תוספ' הרא"ש שהזכרתי לעיל משמע ג"כ שמפרש יצא לצורך העם וזה באמת תמו' מאוד שהרא"ש בעצמו הביא דברי ר"פ דקידושין, וצ"ל דהראשונים ס"ל דיצא לצורך כל צורך בכלל בין לעצמו בין לצורך העם ועוד דכש"כ הוא אם יצא לצורך עצמו נכנס ויושב במקומו יצא לצורך העם לא כל שכן ורק שהתם בהוריות מפרש שהיכי שאינו אונס כגון לגדולים לא מקרי אפילו יצא לצורך עצמו:
בד"ה רבא. אלמא קטנה לא חלצה: עיין ברשב"א כמה יגעו הראשונים לתרץ קושיא זו, ולענ"ד אפשר לומר כיון דלפי מה דמוכח מתוספ' נדה (מ"ו:) אף ששנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר הוי מופלא סמוך לאיש מכ"מ אם לא הביאו ב' שערות כשיגיע שנת גדלות לא הוי למפרע מופלא סמוך לאיש דהא הקשו שם דלר"ל הוי התראת ספק שמא לא יביאו ב' שערות עד אחר ב' וג' שנים ע"ש, ולפ"ז י"ל דלעולם רבא אית לי' משהגיע לעונת נדרים חולצת כדאמר הכא ובגטין והא דקאמר בנדה דלחליצה בעי בדיקה היינו שאם חלצה בשנת י"ב צריכה בדיקה כשיגיע תחלת שנת י"ג אם הביאה ב' שערות דאם לא הביאה אז אין חליצתה כשירה דנראה למפרע שעדיין לא הגיע עונת נדרים בשעת חליצה, ואף שהתוספ' בנדה תרצו שם דסמכינן על הרוב שמביאין סימנים בשני גדלות ע"כ כוונתם לבד שעי"ז לא נקרא התראת ספק שקרוב לודאי הוא שיביא שערות בשני גדלות אבל מכ"מ בעי בדיקה לחליצה דחיישינן שמא לא הביאה כמו שאמר רבא בפי' א"כ שפיר י"ל דצריך בדיקה זו למען נדע שהיתה בשעת חליצה הגיעה לעונת נדרים:
בד"ה ובא מעשה ולא בא אבראי: עיין במהרש"א שפי' שהקושיא היא אהמקשן וכן הוא בתוספ' הרא"ש והא דלא הקשו ארב מנ"ל דתרווייהו בבות האסורים הוי די"ל מדקתני בבית האסורים בלא ו' וגם לא קתני ובא אלא בא מזה הוכיח דקרינן בבית האסורים אלמעלה ואלמטה אבל אהנך דאיבעיא להו הקשו שפיר מנ"ל דא"ל דייקו מדקתני הכל בלא ו' דא"כ תפשוט האיבעיא כמו דפשיט רב דתרווייהו בביה"א הוי:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים וח"א עיניו למעלה שנאמ' נשא לבבינו כו': ור' יוסי אמר עיניו למטה ולבו למעלה. ויתקיימו ב' המקראות הנה שורש ענין תפלה מודעת כי תכלית כוונתה הוא לדבק כל כחות נפשו אל מקורן כ"א לפי מדרגתה ויתאחדו כולם יחד אל הקדושה העליונה. ועי"ז נעשה יחוד בכל העולמות להמשיך שפע מרום המעלות. למען יתעלו במעלת הקדושה גם מדרגות התחתונות וכח העין והלב ג"כ ידוע כי כח העין הוא ראש לכחות הנפש כי כח המחשבה היא ומקורה הוא בקדושה עליונה. ע"כ אמרו ז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שיכוין להוריד השפע ממעלה למטה למען תתקדש גם הלב בתכלית הקדושה. ועי"ז תתעלה גם הלב וכל כחותיו אל המדרגה העליונה ותתפשט מכל לבושי המחשבות הזרות מדרגות הקטנים והפחותים וזהו כוונת מאמר השני צריך שיכוין עיניו למעלה כי תכלית הכוונה הוא למען העלות הכל מעלה מעלה. ובא ר' יוסי והכריע לקיים ב' המקראות צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כי על ידי הורדת השפע ממקור העין למטה יעלה לבו מעלה מעלה ויחדיו יהיו תמים ביחוד שלם והבן:
גמרא זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש: אבל חכמים אומרים אשה בין גדולה בין קטנה עיין בדברי הרי"ף ז"ל דגרסינן במתניתין תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה. וכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרינן דר"מ הוא דמקשינן אשה לאיש הוא מדרבנן לכתחילה. אבל בדיעבד חליצתה כשירה. ומטעם זה מספקא להו להילכתא דילמא הא דמסיק הש"ס והילכתא עד שתביא ב' שערות הוא רק לכתחילה. וקשה לי חדא דלישנא דמקשינן אשה לאיש לא משמע כן (כיון) דגזירה דרבנן הוא קטנה אטו קטן ובמשמעות המקרא לא פליגי כלל ועוד אי מדרבנן בעלמא הוא ולכתחילה למה לי' טעמי' דהקישא תיפוק ליה משום דחייש למיעוטא ושמא איילונית היא ולאו בת חליצה היא. ומש"ה אינה חולצת לכתחילה. וכן איתא בירושלמי להדיא האי טעמא לר"מ ובתוספתא פרק י"א נמי משמע כגירסת הירושלמי והרי"ף ז"ל מהא דתני התם חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן השוטה ושוטה שחלצה וחולצת לקטן כל הדרכים האלו בה. ואילו קטנה שחלצה שבקה משמע דבזה חליצתה כשירה ס"ל. אבל בתלמודין לא משמע כן. והרמב"ם ז"ל כתב דחליצת קטנה פסולה. ומשמע לכאורה דס"ל דהקיש גמור הוא מה"ת. וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"א מהל' יבום. וא"כ יקשה אמאי קרי לה חליצה פסולה לפוסלה מן האחים כיון דדמי' לקטן כי היכא דחליצת קטן לאו כלום הוא. ה"נ חליצת קטנה. וכן הקשה הלח"מ ז"ל. ותי' דהרמב"ם ז"ל ג"כ ס"ל דהקישה מדרבנן הוא לפסול חליצתה. אבל לאחין מיפסלא. ואין דבריו ז"ל מיושבים אצלי דממ"נ אי גריס הרמב"ם ז"ל במתניתין ואם לא חלצה חליצתה פסולה א"כ מנ"ל דחליצה פסולה מדרבנן הוא דילמא הקיש גמור מה"ת הוא. ולר"מ חליצה פסולה היא כמו בקטן דלר"מ הוי חליצה פסולה. ואי גריס במתניתין חליצתה כשירה. א"כ ע"כ הא דפסק דחליצה פסולה היא. היינו כר' אליעזר דמייתי הש"ס לעיל בפ' הבא על יבמתו. ומסיים בדבריו בתוספתא אם חלצה חליצתה פסולה ג"כ קשה כנ"ל. כיון דמקשינן אשה לאיש לא ליהוי חליצה כלל. ועוד דמנ"ל למיפסק כר"א. כיון דר"מ ור"י פליגי עלי' דמהא דמסקינן והילכתא עד שתביא ב' שערות אין ראיה דבדיעבד חליצה פסולה היא דאפשר לכתחילה קאמר. וי"ל דע"כ לאו לכתחילה קאמר מדבעי שתביא ב' שערות. ואי מדרבנן ולכתחילה אמאי לא נסמוך אחזקה דרבא דהביאה סימנים דחזקה גמורה היא אלא וודאי אפי' בדיעבד חליצה פסולה היא וכר"א. וכן משמע לקמן דרב נמי ס"ל דחליצת קטנה פסולה היא לקמן בפ' בית שמאי דף ק"ו דאמר רב חסדא אמר רב כיצד תקנתן כו' וקטנה תחלוץ משתגדיל. והיינו דקאמר הש"ס הכא מאן חכמים ר' יוסי אבל איכא חכמים דס"ל דחליצה פסולה הוי. והיינו ר' אליעזר. אלא דא"כ קשה אמאי לא קאמר רב זו דברי ר"מ דחליצתה כשרה. אבל חכמים אומרים דחליצתה פסולה כיון דהכי ס"ל להילכתא. ועי' ק"ע שם בפ' ב"ש שכתב בתחילת דבריו דרב כר' יוסי ס"ל ולר' יוסי נמי לכתחילה לא תחלוץ וכן כתב הלח"מ וז"א דר' יוסי לכתחילה נמי מכשיר. וכדאמר ליה ריבר"י לרבי כך אמר אבא כו'. אבל עדיין קושיא קמיית' במקומה עומדת. כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דחליצה פסולה היא מנ"ל דלא מקשינן אשה לאיש לגמרי מה"ת ולא תיהוי חליצה כלל כמו קטן. וי"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמר ר"א תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה משמע דר"א נמי ס"ל דחליצת קטנה פוסלת ולא מצינו לר"א דס"ל בקטן נמי כר"מ דחליצתו פוסלת ש"מ דבקטנה כ"ע מודו דחליצתה פוסלת לאחין וטעמא רבא איכא לחלק בין קטן לקטנה. דגט נראה דלכ"ע פוסלת בקטנה כיון דבת קבולי גיטא היא. וא"כ ה"ה דחליצתה פוסלת. אלא דא"כ חרשת נמי נימא הכי הואיל וגיטה פוסלת דבת קבולי גיטא היא ה"נ חליצתה. אלא ע"כ כיון דחליצה אין בה. גט נמי אין בה דגט יבמה משום חליצה הוא. א"כ ה"ה קטנה. ויותר מזה מצאתי בירושלמי פ' ר"ג דגט יבמה אינו מועיל אלא לדעת אבל לא בע"כ משום דפסול הגט מחמת חליצה הוא. וחליצה אינה פוסלת אלא לדעת. ואע"ג דבש"ס דילן לא משמע כן מהא דאיתא פרק ר"ג כל גט שפוסל בכהונה פוסל ביבמה מ"מ לענין קטנה מסתברא כיון דחליצה לא מהני בה. גט נמי לא מהני בה. ולא מצאתי כעת דין גט יבמה קטנה אי פוסל בדברי הפוסקים. ועי' ב"ש ז"ל שתמה על הה"מ שכתב בדברי הרי"ף ז"ל וכתב דלמסקנא דמסיק והילכתא עד שתביא ב' שערות הוא אפילו בדיעבד. דא"כ היא דלא כמאן. ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא דהאיכא ר"א דס"ל הכא דחליצה פסולה היא. וכן כתב הנימק"י ז"ל:
ויש לדקדק עוד לפי שיטה זו דהקישא דאשה לאיש הוא מה"ת. א"כ אמאי לא מקשינן נמי אשה לאיש לענין ביאה דביאת קטן לא קני וביאת קטנה קונה אותה לגמרי. כדאיתא בנדה פ' יוצא דופן. וי"ל דלא מקשינן אשה לאיש אלא לדברים הכתובים בפרשה. אבל ביאה דמקרא דאיש אשר ינאף הוא דממעטינן לקטן להא לא איתקש. וכיון דביאה קונה אפילו בע"כ קטנה נמי נקנית לגמרי. ועיין בפ"א מהל' יבום שכתב הרמב"ם ז"ל דיבמה קטנה אינה חולצת עד שתגדיל ותיבדק ואפילו נבעלה לאחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק ותביא סימנים. ולא הבנתי לשונו ז"ל מאי ואפילו נבעלה אחר י"ב ואי קמ"ל דלא סגי בשנים לחוד אלא בעינן ב' שערות דווקא. א"כ מאי ארי' נבעלה אחר י"ב אדרבא אם נבעלה קודם י"ב הוי רבותא טפי דאפילו אם לא הוי אלא נישואין דרבנן לא תחלוץ עד שתבדק. כדאיתא לקמן בפרק בית שמאי ועיין בדברי הה"מ ובדברי הלח"מ ז"ל בפ"ה שם. וצ"ע:
גמרא רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים: והילכתא עד שתביא ב' שערות. ופי' רש"י ז"ל עונת נדרים היינו שנה קודם גדלות. אליבא דר' יוסי קאמר דאליבי' ג"כ בעינן שתגיע לכלל דעת. ואע"ג דאשה בין גדולה בין קטנה מ"מ כל שאין לה דעת אינה חולצת כמו חרשת. ולפ"ז הוי מצי לאוקמי מתניתין כר"י ובקטנה גמורה. וי"ל דקטנה משמע ליה כל ימי קטנותה. וא"כ י"ל דקודם שתגיע לעונת נדרים לכ"ע אינה חולצת מדאורייתא דאין לה דעת כמו חרש ושוטה. והא דאמר ר"י אשה בין גדולה בין קטנה היינו משתגיע לעונת נדרים. וכן משמע מעובדא דרבי דאמר לאבדן זיל בדקה דכבר הגיעה לכלל שנותיה. אלמא דצריך לבודקה אם הביאה סימנים. וע"ז אמר ר"י דאין צריך לבודקה כיון דהגיעה לכלל דעת היינו עונת נדרים. וכי היכא דלר' אמי קודם שתגיע לעונת הפעוטות וודאי אינה חולצת מדאורייתא דהא אין לה דעת ה"נ לרבא קודם שתגיע לעונת נדרים אלא דיש לדקדק לר' אמי דאמר דחולצת בפעוטות. והא דעת דפעוטות אין זה אלא תקנת חכמים ואמאי לענין חליצה יש לה דעת מדינא דאורייתא. וי"ל דלענין מקח וממכר הוא דבעינן דעת שלימה שיהיה לו כח להקנות מרשות לרשות. אבל לענין חליצה בדעת כל דהו סגי. והתוס' ז"ל כתבו לעיל דמיירי בגדול עומד ע"ג. והיינו הב"ד שמלמדין אותה. והיינו נמי דווקא אחר שתגיע לעונת הפעוטות לר' אמי או לעונת נדרים לרבא. ואע"ג דגבי גט לא מצינו דפליגי בזה לקבוע זמן לקטן י"ל דחליצה מילתא יתירתא היא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. ועיין בחולין פ"ק גבי הא דכולן ששחטו ובתוס' שם. ועיין בדברי הרשב"א ז"ל שפי' לדברי הרי"ף ז"ל דהא דרבא לאו אליבא דר"י קאמר. אלא לת"ק ועונת נדרים היינו זמן גדלות ע"ש:
גמרא בינו לבינה מי ידענא: ועיין נימק"י ז"ל שכתב דאפילו שניהם מודים לא מהני משום דהוי דבר שבערוה. ויש להוכיח מכאן דבביאת יבמה ג"כ בעינן עדים דווקא. ואי משום דביאת יבמה יצא מן הכלל. וקונה אפילו שוגג ה"ה דלענין עדים יצא מכלל דבר שבערוה וכספיקו של המשנל"מ ז"ל דהא לר"ל לקמן בחליצה ג"כ כשר אפי' מוטעת. ואפ"ה בעינן דווקא כונה קצת. וכבר כתבתי בזה לעיל במכילתין. וע' בד' ז"ל שנראה מלשונו ז"ל דחליצה פסולה הוי ואפי' בינו לבינה. ועיין לח"מ שם ומסייע ליה הא דיבמה שגדלה בין האחין ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וחד אמר עיניו למעלה וכו' כך אמר אבא וכו' עמ"ש הגאון מהר"ש בס' ווי העמודים פ"ט ומה שרמזתי על דבריו אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' צ"ה ע"ש:
תוס' ד"ה מי שצריך לו עם קדש וכו' יצא לצורך פירוש לצורך העם וכו' הרב באר שבע בתוספותיו להוריות תמה על דבריהם מסוגיא דהתם ואני השפל באתי לכלל ישוב בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ה ע"ש:
זו דברי ר' מאיר. דאמר בהאשה רבה (לעיל צו.) עשו חליצת בן תשע כגט בגדול: אבל חכמים אומרים. דפליגי עליה התם ואמרי עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל בחליצה לא ס''ל כותיה: אין חליצת קטן כלום. אפי' לפוסלה עליו: זו דברי ר' מאיר. דשמעינן ליה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין: אשה ואיש. דכתיב (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אע''ג דלא כתיב מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש לה דכתיב בההוא קרא ועלתה יבמתו השערה: עיניו למטה. כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא כדכתיב והיו עיני ולבי שם: אתא רבי למתיבתא. למדרש ואיבעי כל חד למיתב אדוכתיה: ר' ישמעאל בר' יוסי בעל בשר הוה כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב''מ פד.): מפסע ואזיל. הולך לאט: אבדן. תלמידו של רבי היה: שקליה רבי למטרפסיה. לגמולו על ששמע ולא מיחה: פוק בדקה. אם הביאה שתי שערות: לא צריכת. למיבדקה: כבר הורה זקן. רבי יוסי: נצטרע אבדן. עונשו של לשון הרע נגעים: מדבריו של ברבי. ר' יוסי כל ברבי לשון אדם גדול: קטנה חולצת. משהיא כפעוטות כבר שית כבר שבע דתנן במס' גיטין (דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך לענין חליצה הואיל ולא כתיב מיעוט כשירה משהיא בפרק הזה שיודעת מעט להבחין: לעונת נדרים. שנה אחת קודם לזמן שתי שערות כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקים אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין: אין הלכה כאותו הזוג. אלא כתנא קמא דבעי ג': והאמר רב נחמן כו'. בריש פירקא (דף קא:): קמ''ל אין הלכה כאותו הזוג. דאע''ג דאי עבד הוא כדקתני חלצה בשנים וקתני מכשירין: הני מילי דסגי בתלתא דיעבד. כדקתני חלצה בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול פסולה הא כולם כשרים חליצה כשירה אבל לכתחלה ליבעי חמשה כרבי יהודה קמ''ל גבי פלוגתא דרבי יהודה הלכתא כת''ק:
קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצה פסולה. וא''ת אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי''ל (כדמוכח) משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמ' ואם תאמר מ''מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי''ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה''א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסי' בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש היינו מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחלה כדאשכחן בעובדא דלקמן ובירושלמי נמי מוקי לה כר''מ.: אבא יודן בירושלמי ואבדן לישנא קלילא: מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש. והא דאמר בפ' קמא דסנהדרין (דף ז:) אזהרה לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש היינו היכא שלא יצא לצורך עם קדוש אי נמי אפילו יצא לצורך יש לו לקצר דרכו כל מה שיכול כדאמרינן (קידושין דף לב:) אזהרה לזקן שלא יטריח מויראת ובהוריות (דף יג:) תניא בני חכמים ות''ח בזמן שהצבור צריכין להם מפסיעין על ראשי העם כו' יצא לצורך נכנס ויושב במקומו פירוש לצורך העם ובתוספתא גרסינן בהדיא יצא לצורך העם: רבא אמר משתגיע לעונת נדרים. ואם תאמר דבפרק יוצא דופן (נדה מו. ושם) קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסיק כי קאמר רבא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אלמא קטנה לא חלצה ואר''ת דרבא איירי הכא אליבא דרבי יוסי אבל איהו גופיה סבר עד שתביא שתי שערות והא דמסיק הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות סיומא דמילתא הוא ובפרק התקבל (גיטין סה. ושם) דקאמר רבא גבי שלש מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר והקדשו הקדש וכנגדן בקטנה חולצת מדה זו עושה אליבא דרבי יוסי ועוד דר''י הוכיח שם מכח ההיא דמי שמת (ב''ב קנה.) דרבה גרס ולא רבא: לכתחלה בעי חמשה. מכאן יש ללמוד דאין צריך חמשה אפי' לכתחלה ומיהו לפרסומי מילתא עבדינן בחמשה: רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים בשנים. ולאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ובקונטרס ל''ג שנים: ובא מעשה לפני ר' עקיבא בבית האסורין. וא''ת והא במתני' משמע בהדיא שחלצה בבית האסורין דקתני מעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני רבי עקיבא ויש לומר דבהרבה ספרים גרסי' בא מעשה לפני ר' עקיבא בלא וי''ו וקאי נמי בבית האסורין ארבי עקיבא ואם תאמר והיכי פשיט שהמעשה בא לפני רבי עקיבא בבית האסורין ולא בא אבראי ויש לומר דיודע הגמרא שבא לפניו בבית האסורין כדאמר בירושלמי רבי יוחנן הסנדלר עבר קומי חבושין דרבי עקיבא היה מכריז ואמר מאן בעי מחטין ומאן בעי צנורין חלצה בינו לבינה מהו אדיק ליה רישיה מן כוותיה אמר ליה אית לך כושין אית לך כשר: