דף קו - ב
מתניתין:
מצות חליצה כך היא:
בא הוא, היבם, ויבמתו לבית דין. ואם הוא ילד והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה, הן משיאין לו עצה ההוגנת לו. שאומרים לו: כלך אצל אשה שכמותך, המתאימה לך, ואל תכניס קטטה בתוך ביתך [154].
ודבר זה נלמד ממה שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו". והעצה שמשיאין לו, הם הם הדברים שהזקנים מדברים אליו.
והיא אומרת: "מאן יבמי [155] להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי".
והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה".
ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה.
ואחר כך: "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" רוק הנראה לדיינים.
ואחר כך: "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
עד כאן היו מקרין. כלומר, עד פסוק זה היו אומרים ליבם וליבמה לקרוא, וכדלעיל.
וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם, כשבאה יבמה לפניו, וגמר להקרות את כל הפרשה, דהיינו, שהקריא להם גם "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", הוחזקו [156] להיות גומרין כל הפרשה.
"ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", [157] מצוה בדיינין לקרות "חלוץ הנעל" [158], ולא מצוה בתלמידים היושבים שם לפני רבם ללמוד. שאין עליהם לקרות.
רבי יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל" [159].
גמרא:
אמר רב יהודה: סדר מצות חליצה כך הוא:
קוראה היבמה "מאן יבמי וגו'",
וקורא היבם "לא חפצתי לקחתה",
וחולצת, ורוקקה,
ולבסוף קוראה היבמה: "ככה יעשה לאיש וגו'".
ותמהינן: מאי קמשמע לן רב יהודה? הא מתניתין דידן היא! שהרי כל סדר הדברים שאמר רב יהודה כתוב במשנתינו!
ומבארינן: הא קמשמע לן רב יהודה, דרק מצוה היא למעבד הכי. ואי אפיך את הסדר לית לן בה.
תניא נמי הכי: בין שהקדים חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה לחליצה, מה שעשה עשוי.
אמר אביי: האי מאן דמקרי [מי שמקריא] לאשה גט חליצה [נוסח החליצה] בשעת חליצתה, כדי שתדע מה לומר, לא ליקרי לדידה [שלא יקריא לה] "לא" לחודיה [בנפרד], ו"אבה יבמי" לחודיה. משום דאם תאמר כך, משמע אבה יבמי!
אלא יקריא לה את המילים האלו בבת אחת: "לא אבה יבמי".
וכמו כן לא ליקרי לדידיה, ליבם, את המילה "לא" לחודיה, ואת המילה "חפצתי" לחודיה, דאז יהא משמע חפצתי לקחתה!
אלא יקריא לו בבת אחת: "לא חפצתי לקחתה".
רבא אמר: אפסוקי מילתא בעלמא היא, ואפסוקי מילתא לית לן בה.
רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער [שמתאמץ] ומקרי לה בבת אחת "לא אבה יבמי".
אמר ליה רב אשי: וכי לא סבר ליה מר להא דרבא, שאמר שלית לן בה?
אמר ליה: מודה רבא ב"לא אבה יבמי" שצריך שלא תפסיק. משום שאם תפסיק, משמע שמה שאומרת "לא" הולך על ראש דבריה, שאמרה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל", ומסיימת ואומרת "לא". כלומר, לא מאן יבמי, אלא, אבה יבמי.
מה שאין כן ב"לא חפצתי לקחתה", שהיא תחילת דבריו של היבם, לא שייך לומר ש"לא" הולך על תחילת דיבורו, ולכן לא אכפת לן אם מפסיק [160].
אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא דחליצתא [שטר ראיה על החליצה], ליכתוב הכי:
אקרינוה לדידה [הקרינו לה ליבמה] מן "מאן יבמי" עד "אבה יבמי", ואקרינוהו לדידיה [והקרינו לו ליבם] מן "לא" עד "לקחתה", ושוב אקרינוה לדידה מן "ככה" ועד "חלוץ הנע ל".
והטעם, מפני שגט החליצה אינו משורטט, ואין כותבין ד' תיבות מפסוק בלא שרטוט.
אבל מר זוטרא היה משרטט את גט החליצה, והוה כתיב לכולא פרשה. דהיינו: אקרינוה לדידה "מאן יבמי להקים שם וגו'" וכו'.
מתקיף לה מר בר אידי: והא לא ניתן ליכתב פרשה בפני עצמה! שכך שנינו במסכת גיטין [ס']: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה!
ומסקינן: והלכתא כוותיה דמר זוטרא שכותבין את פסוקי החליצה.
ואין זה דומה לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה, ששם דעתו לכתוב פרשה, שתהא כמגילה קטנה. והרי קיימא לן [שם]: תורה חתומה [ספר שלם] ניתנה, ולא מגילות מגילות. אבל גט חליצה, ספור דברים בעלמא הוא, ולא נשאר בקדושתו, ובמקום מצוה שרי.
אמר אביי: אם רקקה היבמה, וקלטתו הרוח והעבירתו מלפני היבם, לא עשתה ולא כלום.
מאי טעמא?
משום ש"וירקה בפניו" בעינן, והרי לא היה הרוק בפניו.
הלכך, אם היה הוא, היבם, ארוך, והיא גוצה, וקלטתהו הרוח [את הרוק], איכא "וירקה בפניו". שהרי מיד כשיצא מפיה היה בפניו.
אבל אם היתה היא ארוכה, והוא גוץ, בעינן עד דמטי הרוק להדי אפיה [כנגד פניו], והדר אזיל על ידי הרוח [161].
אמר רבא: אכלה תומא [שומים] ורקתה [ורקקה], או שאכלה גרגישתא [מין קרקע] ורקתה, לא עשתה ולא כלום. מאי טעמא?
משום ש"וירקה" מעצמה בעינן וליכא. שהרי יריקתה היתה מחמת אכילת השומים והגרגישתא.
ואמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה. דכתיב: לעיני הזקנים וירקה. שנינו במשנתינו: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, מצוה בדיינין ולא בתלמידים.
תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאתה יבמה לחלוץ, ואמר לנו: ענו כולכם ואמרו: "חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל", ג' פעמים [162].
הדרן עלך פרק מצות חליצה
הערות
[154] וכתב הרמב"ם, דאם היתה הוגנת לו מצד שנותם, יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ.
[155] כתב בשו"ת הרשב"א [ח"א סי' אלף קס"ט], דאף כשהיבם רוצה לייבמה, והיבמה אינה חפצה בו, קוראה מאן יבמי וגו'. שמאחר שנתנו לו ב"ד עצה שיחלוץ לה, ונתרצה, וגמר בדעתו שלא ליבמה, יכול לומר לא חפצתי, והיא יכולה לומר מאן יבמי.
[156] כתב האו"ז [סי' תרס"ט], שאין זו מצוה, שהרי פשוטו של מקרא על קריאת הדיינין הוא, אלא שהוחזקו לעשות כן. וכן פסקו הרמב"ם והטור.
[157] עיי' בירושלמי סוף פרק י"ב, שנחלקו תנאים אם מצות חליצה גנאי היא ליבם, או שבח היא לו. ומאן דאמר שחליצה גנאי היא לו, סובר דהיינו דקרינן ליה לגנאי "בית חלוץ הנעל". עיי"ש. והכי איתא בהגמ"י [יבום פ"ד ה"ה], שכך אמר לו הקב"ה למשה, אמור ליבם שלא ירצה לייבם: רשע! בגופך היית יכול לקיים ומאנת, לפיכך תחלוץ מנעלך כאבל וכמנודה שדרכם להיות יחפים, ומטיפה סרוחה שבגופך היית יכול לקיים לאחיך זרע, לכך וירקה בפניו טיפה סרוחה.
[158] הקשה בגור אריה [פרשת תצא. הביאו התוי"ט], למה לא תהיה הקריאה "בית חלוץ הנעל", הרי כתיב: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל"! וביאר, דאי הכי, הוה ליה לקרא למכתב "ויקראו בית חלוץ הנעל". ומדכתב "ונקרא", פירוש כי באמת הקריאה תהיה "חלוץ הנעל", וכאשר יקראו חלוץ הנעל, ממילא יקרא הבית "בית חלוץ הנעל". ושייך בזה לשון "ונקרא", כיון שלא היתה הקריאה רק חלוץ הנעל, ונקרא על ידי זה הבית מעצמו "בית חלוץ הנעל". אמנם באור זרוע גרס באמת שאומרים "בית חלוץ הנעל".
[159] וכך הוא לשון הרמב"ם [הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה ח]: "וכל היושבין שם עונין אחריה חלוץ הנעל שלשה פעמים". ובשו"ע כתב [אה"ע קס"ט מ"ב]: "וי"א שגם היבמה תאמר כן".
[160] כך ביאר רש"י. ולשיטתו, צריך שאכן תקרא כך, ואף אם יודעת לקרוא כראוי, אם לא קראה כך חליצתה פסולה. אבל תוס' הרא"ש והריטב"א והרשב"א והנמו"י ביארו, דמודה רבא ב"לא אבה יבמי", משום שסתם נשים אינן בקיאות בקריאה כראוי, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. משא"כ באנשים, שאמנם גם הם צריכים לא להפסיק בקריאתם, אבל אם הפסיקו החליצה כשרה, שהרי הם יודעים לקרות כראוי. ואף ביבמה, אם היא יודעת לקרוא כראוי אין הקריאה כראוי מעכבת.
[161] משמע מכאן שאין צריך שיגיע הרוק לארץ. וכתבו התוס', דשמא היינו רק למצוה מן המובחר. שהרי כאן חזינן שאין צריך שיגיע לארץ.
[162] כתב הגמ"י דמשום הכי אומרים ג' פעמים "חלוץ הנעל": חלוץ הנעל כאבל, חלוץ הנעל כמנודה, חלוץ הנעל כמורד במצוה. ובאו"ז כתב, דהיינו טעמא, כדי שתהיה קריאת שם גמורה. שכן רוב דברי חכמים משולשים. כמו שמצינו בהתרת נדרים, שאומרים בית דין "מותר לך" ג' פעמים. ובהגהות מרדכי כתב דהטעם כדי לפרסם בושתו.
פרק שלוש עשרה - בית שמאי
הפרק שלפנינו עוסק בענין
מיאון.
א. מן התורה קטנה אינה מתקדשת אלא על ידי אביה, ויוצאת בגט מבעלה, אפילו בהיותה קטנה, באופן שאביה מקבל את גיטה.
אך משגדלה, הרי היא מתגרשת בקבלת הגט על ידי עצמה.
ותקנו חכמים, שתוכל האם של הקטנה, או אחיה, לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה. כמו כן קטנה שהתקדשה לדעת עצמה, תפסו קידושיה, מדרבנן.
וכמו כן תיקנו, שתוכל הקטנה למאן בבעלה, ולצאת ממנו ללא גט.
ויש כמה אופנים שבהן הקטנה ממאנת, וחלקם יבואר במשנה זו.
ונחלקו בכמה מן ההלכות בית שמאי ובית הלל, כמו בשאלה אם יכולה למאן גם בנישואיה או רק באירוסיה, והאם היא יכולה למאן גם ביבם, או רק בבעלה בעודו חי, והאם צריך המיאון להיות בפני הבעל, וכן אם הוא צריך להעשות בבית דין.
ב. ולהלן בגמרא יבואר האם המיאון הוא בבעל, שאינה רוצה להמשיך להיות אשתו, או שהמיאון הוא בקידושין שקידשוה אמה אח אחיה.
ג. וכן יש נידון בגמרא האם יכולה היא למאן בזיקתה ליבם אחד ולהשאיר את זיקתה קיימת ליבמים אחרים, או שמיאון ביבם אחד גורם לעקירת כל הקידושין.
ד. מהות המיאון -
לפי רש"י, הוא גילוי דעתה שהיא קטנה, ואין מעשיה כלום, ולכן אם היא יוצאת בגט מבעל אחד וחוזרת ונישאת לבעל שני, וממאנת בשני, מגלה המיאון בבעלה השני שמעשיה הם "מעשי קטנה", שאינם כלום, ונעקרים למפרע גם קידושי בעלה הראשון [אלא שיש אופנים שגזרו חכמים על "בעלת הגט", וכפי שיבואר להלן].
ה. עקירת הנישואין על ידי המיאון - היא למפרע, כאילו לא היתה כלל מקודשת, ומשעה שהיא ממאנת אין היא אסורה בקרוביו, ואין הוא אסור בקרובותיה.
[ועיין בהערה, שהעקירה היא מכאן ולהבא למפרע, ולא ממש למפרע]. [1]
הערות
[1] הגר"ח בספרו על הרמב"ם [פרק ב מהלכות אישות הלכה ט עמוד יז בספר, טור ימיני], מוכיח מכך שאין הבעל מחזיר לממאנת את מעשה ידיה ומציאתה שזכה ממנה בשעה שהיתה אשתו, וכמו כן נדריה אשר הפר לה בשעה שהיתה תחתיו ממשיכים להיות מופרים - שעקירת המיאון למפרע משמעותה היא שרק לכל הדינים הנוגעים מכאן ולהבא, כגון איסור הקרובות, תיקנו חכמים שייחשב המיאון כעקירה למפרע. אבל, לגבי הדינים הנוגעים למפרע, כגון זכייתו במעשה ידיה בזמן שהיתה אשתו, וכן הנדרים שהפר לה אז - אין המיאון עוקר למפרע, אלא נשארים מעשה ידיה אצלו, כפי שזכה בהם בהיותה תחתיו.
המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר מצות חליצה בא הוא ויבמתו בפני בית דין והם נותנין לו עצה את ההוגן לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה בלשון הקדש היו אומרין ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו רוק שהוא נראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין וכשהוקרא ר' הורקנוס תחת האלה בכפר אבוס וגמר את כל הפרשה והחזקו להיות מקרין את כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין לא מצוה בתלמידים ר' יודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר הר"ם פי' עצה ההוגנת לו שהוא כאשר היה קטן בשנים והיא זקנה או הוא זקן והיא קטנה ובחרו אליו החליצה לא היבום ואם היה אלו מצד שאותם יבחרו אליו היבום יותר לו מהחליצה והלכה כר' יהודה:
אמר המאירי מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והתבאר בשלישי של סנהדרין ל"א ב' שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר ודברו אליו כלומר דברים של טעם כגון שאם הוא זקן והיא ילדה או שהוא ילד ובא להסתבך בזקנה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך כמו שהתבאר בסוגית ראש הפרק וכשהסכימו לחלוץ עומדת היא ואומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר בלשון הקדש גם כן לא חפצתי לקחתה והתבאר באחרון של מועד קטן כ"א א' שאע"פ שכתוב בו ועמד ואמר אינו צריך עמידה אלא בין עומד בין יושב בין מוטה אלא שמכל מקום נוהגים להקרות את שניהם בעמידה אלא שנראה דוקא דיעבד שהרי באותה בריתא חליצתו כשרה קתני ומכל מקום לכתחלה בעמידה ואף בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין דברים אלו אלא בעמידה וכן צריך לאמרם בלשון הקדש והוא שאמר ובלשון הקדש היו אומרים כלומר בין יבם בין יבמה פסוקים אלו צריכים לאמרם בלשון הקדש ובסוטה ל"ב א' הביאוה בגזירה שוה כתיב הכא וענתה ואמרה וכתיב התם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל בקול רם ומה שאמר אחר כן ונגשה יבמתו גו' לא שיהא צריך לקרות מקרא זה אלא דרך צחות הוא אומר בלשון המקראות שאחר קריאתו תהא מקרבת עצמה אצל היבם לפני הבית דין וחולצת נעלו ואחר החליצה תהא רוקקת לפני היבם רוק הנראה לדינין וכל שכן שהחליצה צריכה להיות לפני הדינין דכי כתיב לעיני הזקנים אכולה מילתא קאי אלא שזו לא הוצרכה ללמד שהחליצה דבר הנראה להדיא הוא ואחר כך אומרת בלשון הקדש גם כן ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו:
עד כאן היו מקרין כלומר ולא היו רגילין להקרותה עוד כלום וכשבא ר' הורקנוס וקרא תחת האלה בכפר אבוס וגמר את הפרשה ר"ל ונקרא שמו גו' הוחזקו מאותה שעה ואילך לסיים בהקראתה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה בדינין לענות אחריה חלוץ הנעל ור' יהודה אומר שמצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל תלתא זימני והלכה כר' יהודה אלא שיש חולקים לפסוק דוקא בדינין ולמדת מכל מקום שסדר חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה וקוראים:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אע"פ שסדר החליצה כך הוא על הדרך שביארנו במשנה מכל מקום אין הסדר מעכב אלא אפילו הקדים רקיקה לחליצה כשרה ואין צריך לומר בקריאה:
כשמקרין את היבמה מקרין אותה לא אבה בנשימה אחת כדי שלא יהא משמען של דברים אבה יבמי ומכל מקום כל שהרגילה בכך עד שיודעת לומר כן אע"פ שלא קראם בבת אחת חליצתה כשרה שכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת כמו שביארנו הא אם אינה יודעת לומר כן פסולה ואף היבם מקרין אותו לא חפצתי בבת אחת כדי שלא יהא במשמע חפצתי לקחתה ומכל מקום סתמו שיודע הוא לומר כן וחליצתו כשרה אף בשלא הרגילוהו כך נראית שיטה זו לפי מה שכתבו בה גדולי הפוסקים והמחברים ולפי מה שמצינו בקצת נסחאות מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא כלומר שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וכן ממה שאמרו דהוה מצטער ומקרי לה כלומר עד שתדע לומר כן והוא הדין באיש שנתברר לנו שאינו יודע כלום אלא שסתמן של אנשים יש להם חתוך לשון ובקיאים בדבור לשון הקדש קל כזה ומכל מקום יש לתמוה למה תפסל החליצה בכך והלא אין דבר זה חובה מן התורה אלא חששא בעלמא שלא תדמה כאומרת אבה יבמי ואין דין ראוי לבילה נאמר אלא בדבר שהוא חלק המצוה מן התורה כמו שביארנו ועוד אחר שמתוך החשש אתה בא מה לנו ולידיעתו אחר שהיא אומרת אבה יבמי או שהוא אומר חפצתי לקחתה הרי מכל מקום הם אומרים הפך הכונה ויש לחוש בין ביבם בין ביבמה בין ביודעים בין שלא ביודעים ועיקר הדברים שלא לגרוס כאן כר' זירא אלא מודה רבא בלא אבה מפני שבמקרא זה מלת לא שבה היא באמצע ויש לה מקום לשלמעלה הימנו ויש להבין המאמר בדרך זה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אבל אבה יבמי ומתוך כך צריך שתאמר לא אבה בנשימה אחת אבל בקריאתו אין קריאתו אלא לא חפצתי לקחתה ונמצא שמלת לא שבה אין לה מקום אלא במה שהוא סומך לה אחריה ואין הכרח בהפסקתה ובדיעבד מיהא לא עכב והן הן הדברים:
כשכותבין גט חליצה צריך לכתוב המקראות שהיו מקרין להם ולא שיהו כותבים אותם בקצור ובדלוג כגון אקרינוה מן מאן עד יבמי וכן בכלם שאין שם אלא כתיבת שתי תיבות אלא הכל משלם על הדרך שהם קוראים אותם והוא שיכתוב אקרינוה לדידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואקרינוהו לדידיה לא חפצתי לקחתה וכן בכל המקראות ואע"פ שבמגלה העשויה להתלמד לתינוק אמרו גיטין ס' א' שלא ניתנה ליכתב שאין כותבין את התורה פרשיות התם מפני שאיפשר להתלמד בספר שלם אבל זו אי אפשר בדרך אחרת וכל במקום מצוה עת לעשות לה' כו' או שמא במגלה לתינוק אף הוא כותבה על דעת פרשה של תורה שתהא לתינוק כמגלה קטנה אבל זו אין הכונה אלא ספור דברים בעלמא שהם צריכים לספר המעשה היאך היה ובמקום מצוה מותר ומכל מקום צריך לשרטטו מצד המקראות וכמו שאמרו כאן מר זוטרא משרטט וכתיב להו:
זה שאמרה תורה וירקה בפניו אין צריך לומר שאין הכונה שתרוק בפניו ממש ולא אף כנגד פניו דוקא עד שאם היא גוצה והוא ארוך תהא צריכה לרוק כלפי מעלה עד שיהא הרוק כנגד פניו אלא אין הענין אלא שתרוק באי זה מקום שכנגד הבטת פניו וכל שיבא הרוק כנגדו באי זה מקום שמראשו עד רגליו בפניו הוא קרוי בין שהגיע הרוק לקרקע שכנגד רגליו בין שלא הגיע כגון שקלטתו הרוח והעבירתו מכנגדו מעתה כל שהוא ארוך והיא גוצה רוקקת כדרכה כנגדו ואין כאן מקום שלא יהא קרוי בפניו ואפילו קלטתו הרוח בפניו הוא ומשיצא מפיה נתקיים בה וירקה בפניו אבל אם היא ארוכה והוא גוץ שבשעה שיצא הרוק מפיה לא בא עדין כנגדו אם קלטתו הרוח וזרקתו שלא כנגדו קודם שיגיע לכנגד ראשו אין כאן בפניו וצריכה לרוק פעם אחרת לצאת ידי הרקיקה אלא שמכל מקום בדיעבד כשרה שאין הרקיקה מעכבת כמו שהתבאר ואם קלטתו משהגיע לכנגד ראשו הרי נתקיים בה בפניו ויצאה ידי רקיקה וכבר ביארנו שצריכים הדיינין לראות הרוק כשיצא מפיה עד שיראוהו באי זה מקום כנגדו ולאו דוקא שיהו צריכים לראותו בקרקע ומה שנהגו לכתוב דוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא מנהג בעלמא הוא והדיינין צריכים לקבוע להם מקום כמו שביארנו:
יבמה שאכלה שום או גרגיר או אחד מן הדברים המרגילים את הרוק לא יצאת ידי רקיקה שנאמר וירקה מעצמה ולא מחמת דבר המרגילה לכך אלא שחליצתה כשרה שאין הרקיקה מעכבת:
מאחר שביארנו בענין וירקה בפניו שפירושו כנגד פניו ושצריך שיהו הדיינין רואין את הרוק יראה שאינו צריך שיהא היבם רואהו ומכאן פירשו בתוספות שהסומא חולץ לכתחלה אף במקום שאר אחים ומתני' דקתני החולצת מן הסומא חליצתו כשרה לאו דוקא אלא אף לכתחלה ואיידי דנקט סיפא פסולה תנא רישא כשרה ומכל מקום אנו כתבנוה למעלה דוקא בדיעבד וכן נראה שמלת בפניו מכל מקום כוללת היא ראיית היבם וכן כתבוה גדולי המחברים:
ונשלם הפרק תהלה לאל אלא שאנו מסדרין כאן סדרי חליצה ויבום כדי שיהא הכל סדור לפניך:
מסכת יבמות - סדר חליצה
סדר חליצה הוא שהיבמה או אי זה בשבילה מזמין בית דין להזדקק לחליצתה וצריך שיהו שלשה שלא יהו קרובים לא זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה וצריכים הבית דין להתברר להם שתהא זו אלמנת פלוני ושיבם זה אחיו של מת מצד האב ומכל מקום דיים בזה בעדות כל שהו אפילו קרוב ואפילו אשה וכן צריכין להתברר שכבר עברו שלשה חדשים משעת מיתת הבעל וכן צריכין להתברר שיהא הוא גדול והיא גדולה וכבר ביארנו בבתרא קנ"ו א' שכל שנודע להם שהגיעו לכלל שנותיהם ויש להם סימני גדול למעלה כגון שערות בזקן האיש וסימני גדלות ובגרות באשה כגון שהיו הדדים שוכבים ומוטים אין צריכין בדיקה ודאי הוא שהביאו שתי שערות אבל אם לא נראו בהם סימני גדלות כל לחליצה צריכים בדיקה ויש מצריכים דוקא באיש אבל לא באשה ומפני שסוברים שחליצת קטנה כשרה ויש מצריכים באשה על כל פנים מפני שאין סימני גדלותה ניכרים למעלה אבל לא באיש משנראו בו שערות בזקן ונודע שהגיעו לשנותיהם ויש מצריכים בכלם בדיקה לרוחא דמילתא ועיקר הדברים כדעת ראשון ומתוך כך בית דין מזקיקין לבדוק כל שלא נראו בהם סימני גדלות הוא בין האנשים והיא בין הנשים שאף הנשים נאמנות בכך הואיל והגיעו לכלל שנותיהם ומפני שחזקה כבר הביאה סימנין וסומכין על השכנים והשכנות בין באיש בין באשה אלא שהאב אינו נאמן בכך לבדו וכן כתוב בהלכות גדולות ואם אין שם מי שיעיד על השנים סומכין בבדיקת השערות וכל שיש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין מספקין בשנותיהם כלל דכן רבוי שערות שבזקן האיש ושכיבת הדדים שבאשה סימן מובהק על השנים שאי איפשר לסימן העליון עד שיהא התחתון וכשנתברר להם שהגיעו לכלל שנותיהם י"ג ויום אחד לאיש וי"ב ויום אחד לאשה וכשהביאו שערות בית דין קובעין להם מקום שמבררים להם מקום ואומרים נלך למקום פלוני להזדקק לענין חליצה זו ומדברים עמהם עצה ההוגנת להם ואם העצה נותנת לחלוץ או שהם באים על כל פנים לחלוץ ישאלו לאשה אם אכלה כלום ואם אכלה ישאלו לה מה אכלה שמא אכלה דברים המביאים לידי רוק ואם לא אכלה או שלא אכלה דברים המביאים לרוק מביאין סנדל של עור או מעל עשוי מחתיכה אחת של עור ותפור ברצועות קצרות של עור ולא שיהא תפור בפשתן כלל ויש מצריכין שיהא תפור מבחוץ לא מבפנים וכן יש מצריכים להיות העור מבהמה טהורה וכן כתבוה אחרוני הרבנים ומדכתיב ואנעלך תחש ונהגו העולם להיותו בשל תיש או של פרה כדי שיהא העור בקצת קושי ולא רך שברכים ודומיא בסנדל שלהם שהיה מעור קשה שדרכו היה לעשותו בעור שלוק וכן אף רצועות התפירה נוהגים להיותן בשל בהמה טהורה וכן אם הם נוהגים לעשות באותם שפתות המנעל שרצועות התפירה נכנסות בהם לולאות שיכנסו בהם רצועות התפירה אף אותם הלולאות צריך שיהא של עור ושל בהמה טהורה וכן יש נוהגים לעשות רצועות התפירה לבנות ולא שחורות וצריך שיהא בסנדל או במנעל עקב ורצועות ומנעילין את המנעל או הסנדל ברגל ימין ושלא תהא שום מחיצה בין המנעל ובשר הרגל והשוק אלא שיהא הרגל יחף והמנעל עליו וקושר את המנעל ברצועותיו על רגליו או על שוקו באי זה מקום שמן הארכובה ולמטה שני קשרים ומהדקים יפה עד שלא יהא קרוב להיות ניתרות מאליהן ובית דין שהם שלשה מצרפין עמהם עוד שנים שיהו חמשה ואחד שבבית דין מקרא את היבמה בלשון הקדש ומעומד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ומקרא לה לא אבה בלא הפסק ואחר מקרא ליבם מעומד ובלשון הקדש לא חפצתי לקחתה ויש חולקין שלא להצריך מעומד אלא ליבם מדכתיב ביה ועמד ואמר ואין נראה כן אלא כל המקראות בעמידה ומתורת מנהג או מן הדין לכתחלה כמו שביארנו ואחר כך עומד היבם ונועץ רגלו או עקבו בארץ ונוהגין להיות אחד עומד מאחוריו שיהא נשען עליו או שסומכין אותו לכותל שיהא נשען עליו כדי שיהא הרגל יכול לעמוד בניעוצו עד שיכירו הכל שמכחה הוא נחלץ ועומד לו היבם בשעת חליצה עומד או מוטה ולא שיהא יושב אלא שאין בישיבתו עכוב בדיעבד אלא שלכתחלה ראוי לעמד כעמידה לדין ולכתחלה צריך שתשלוף ביד ימין ואף בתלמוד המערב פי"ב ה"א אמרו שלא תהא שמאל מסייעתה וכמו שאמרו שם מתירתם בימין ותופסתם בשמאל אלא שאין בזה הכרח והיבמה כורעת ולא יושבת אלא שאין בישיבתה עכוב כדרך שכתבנו באיש ומתרת הקשרים ומגבהת את רגלו ושולפת הסנדל או המנעל מעל רגלו ומשליכתו לפניהם ועומדת לנכח פניו לא מן הצד ומעגלת בפיה כדי לאסוף רוק הרבה בתוך פיה ורוקקת בפניו ר"ל כנגדו רוק הנראה לדיינין בשעת יציאתו מפיה ומשם עד לארץ באי זה מקום שכנגדו ואחר כך מקרין אותה מעומד ובלשון הקדש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והדיינין עונין אחריו חלוץ הנעל שלשה פעמים וכן כל העומדים שם והולכין להם ואחר כך אותו בית דין כותבין לה גט חליצה להיות בידה לראיה ואין צריך שיחתמו בה אלא השלשה ואף הם כותבין בו במותב תלתא כענין כל מעשה בית דין ומשרטטין את הקלף מפני המקראות שבו וכותבין לה גט חליצה בנוסח זה:
ביום פלוני בשבת בכך לירח פלוני בשנה פלונית לבריאת עולם למנינא דרגילנא למימני ביה במתא פלונית אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלוניתא בת פלוני ארמלתא דפלוני והקריבת לקדמנה גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני וכן אמרת לנא פלוניתא דא רבותי פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני דנא מאבוהי הוינה נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת מוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי ואנחנא דייני אישתמודענוהו לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מיתנא מאבוהי הוא ואמינא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותישרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך וענה ואמר לנא לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להדין פלוני אקרינוהו לא חפצתי לקחתה ואטלע לה קדמנא רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלוניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאיתעביד עובדא דנן קדמא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתיצבי ואינש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ובעת מיננא פלוניתא דא גיטא דחליצותא וכתיבנא וחתימנא ויהיבנא לה למיהוי בידה לראיה ולזכו כדת משה וישראל:
וחותמין שם השלשה ויש אומרין שאם לא חתמו אלא שנים כשר שאינו אלא עדות ואע"פ שיש לחוש הואיל וכתבו במותב תלתא ולא כתבו בה וחד ליתוהי אין הכרח בזה אחר שכתבו דמקצתנא חתימין לתתא ומותרת לינשא בו לאלתר ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים משעת החליצה שהרי אינה חולצת עד שישלמו תשעים יום ואין עושין סדר חליצה אלא ביום:
ויש אומרים שהמוסר מודעה על החליצה חליצתו פסולה ומצריכין מתוך כך לבטל כל מודעה ואינו נראה שהרי כופין עליה:
מסכת יבמות - סדר יבום
ואחר שביארנו וכתבנו סדרה של חליצה אנו כותבין סדר של יבום והוא שהרוצה ליבם תקנו חכמים שיקדש תחלה ומאחר שמצות חכמים היא אף הוא ראוי לברך עליו ברכת חתנים אם בחור כדינו ואם אלמון כדינו ואע"פ שבדין תלמוד כתובתה על נכסי בעלה הראשון ותוספת כתובתה אלא שאם אין לה כותב לה שני נהגו עכשו לחדש לה כתובה מכל וכל ומשרטטין אותה מצד המקראות ונסח הכתובה חלוק בסדרי הגאונים לכמה פנים והראוי לברור מתוך דברי כלם לדעתי כך הוא:
ביום פלוני בשבת בכך לירח פלוני בשנה פלונית לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני איך פלוני בר פלוני אמר קדמנא פלוני אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת מוקים שמא בישראל לא שבק ושבק בתריה איתתיה דא דשמא פלוניתא בת פלוני דממקום פלוני וחזי לי מדאוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא יבמה יבא עליה ויבמה והשתא אנא צבי ליבומי יתה לאוקומי שמא דאחי בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל וצביאת מרת פלוניתא לאתיבומי ליה כדחזי וכך אמר לה פלוני חתן דנן לפלוניתא כלתא דא הואי לי לאבתו כדחזי לי מדאוריתא ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהריכי כסף זוזי מאתן דהוו חזו ליכי בכתובתיך דעל אחי פלוני ומזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ואיעול לותיכי כאורח כל ארעא וצביאת מרת פלוניתא ואתיבמת ליה והוה ליה לאנתו ודא נדוניא דהנעלון ליה מדנפשה בין בכסף כו' סך שומת הכל קבל עליו בכך וכך כו' אוסיף לה מדיליה כך וכך כו' וכך אמר לה פלוני חתן דנן אחריות שטר כתבתא דא ונדוניא ותוספת קבילית עלאי ועל ירתאי בתראי דתיתפרע מכל שפר כו' כשאר טופסי כתובות עד והכל שריר וקיים:
יש שכותבין בגט חליצה וכתובת יבם בר וברת ירית ומחסין וקצת גאונים מוחין בכך שהרי אע"פ שאנו מניח בנים הרי אחיו יורשים אלא שאנו נוהגים כן ומפרשים דאבנים קא מהדר כלומר שלא הניח בן יורש ולאפוקי אם הניח בני שפחה ונכרית שאינם יורשים ולא ראויים להקמת שם אלא שמכל מקום אין לכתוב לשון מסופק:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
במתניתן והן משיאין לו עצה ההוגנת לו: הא דהקדים זה דאתיא מודברו אליו להא דקאמר והיא אומרת מאן יבמי דמוקדם בקרא י"ל כיון דדרשינן לעיל (ריש פרקין) מיני' דאם הוא זקן והיא ילדה וכו' והיא זקנה יועצים שלא ליבם א"כ ע"כ ליכא לפרש קרא כפשוטו דאם הוא רוצה ליבם איך שייך שתאמר מאן יבמי לכן ע"כ צריך לדרוש כאלו נכתב ודברו אליו קודם מאן יבמי, אכן לפ"ז ק"ק על הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' יבום) וגם בפי' המשניות שאם ראוי' לו יועצים לו ליבם אם אינו רוצה דמנ"ל הא כיון דבברייתא אפכא קתני וי"ל דסובר דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו כיון דכתיב ודברו אחר מאן יבמי משמע דאיירי באינו רוצה ליבם והב"ד מדברים אליו שייבם אבל מכ"מ דרש ג"כ דיועצים לו אפכא דזה דרשינן מאליו דמיותר דהוי מצי למיכתב וקראו לו ודברו ומדכתיב אליו משמע שיועצים מה שהוא לטובתו כמו דדרשו באליעזר שאמר אולי לא תלך האשה אחר כמש"כ ברש"י פ' חיי שרה וכיון דהכא רצה להשמיענו הך דרשה דמשיאין עצה ההוגנת לו דהיינו שלא ייבם מכלל שהוא רוצה לייבם לכן היפך מתניתן סדר הכתוב:
שם ובלשון הקדש היו אומרים: י"ל למה הפסק בזה בין הקריאות דה"ל למימר כן לבסוף אחר וענתה ואמרה ככה וי"ל כיון דקריאה בלשון הקדש ילפינן בסוטה לרבנן מגז"ש דוענתה ולר' יהודה מככה וזה לא כתוב אלא בקריאה דידה דלבסוף והוי אמינא דבראשונה דידה ודידי' לא בעינן לשה"ק לזה קמ"ל מתניתן דהכא דאפילו באילו הקריאות בעינן לשה"ק, וכבר כתבתי לעיל (ד' ק"ד) שבזה הי' אפשר לישב מה שהקשו התוספ' בסוטה (ל"ג.) דלר' יהודה דיליף מככה נימא דקריאה מעכב והיאך פליג אר"א ור"ע ותרצו דבאמת מעכב, אכן מלבד שזה דוחק דלא מצינו תנא דסובר כן גם קשה דלפ"ז מאי פריך לעיל (שם) לרבא מחרש שנחלץ נימא ההיא ר' יהודה היא, אבל לפ"ז י"ל דר"י אמר דמה דפליגי ר"ע ור"א לענין רקיקה ותרווייהו ס"ל דקריאה לא מעכב היינו קריאת מאן יבמי ולא חפצתי אבל קריאה דככה יעשה כיון דגבי' כתיב ככה באמת מעכב ולכן פריך שפיר מחרש שנחלץ דקריאה דידי' לא מעכב אך לפי מה דאמרינן הכא דגם קריאת מאן ולא חפצתי בלה"ק אף דבין לרבנן דאתיא מוענתה בין לר"י דאתיא מככה לא כתיב כן רק בקריאה דידה לבסוף ע"כ צ"ל דילפינן כל הקריאות מהדדי במה מצינו א"כ לא שייך תירוץ זה לר"י וע"כ צ"ל כתי' התוספ' מה דפריך מחרש שנחלץ דלא מסתבר לי' לאוקמי' סיפא כרבי יהודה כיון דרישא לא אתיא כוותי', ועיין לקמן בגמרא שכתבתי עוד יישוב לקושית התוספ' ותמהתי על הרמב"ם שכתב (בפ"ד מה' יבום) דקריאה בלה"ק מדכתיב ככה כלשון הזה וזה תימא דנקט דרשת ר"י ולא דרשה דרבנן ועוד דלפי דברי התוספ' הנ"ל מוכח דמאן דיליף מככה ס"ל דקריאה מעכב והוא פסק דקריאה לא מעכב וצ"ע:
שם רוק הנראה לדיינים: פי' דיליף כן מלעיני הזקנים וירקה כדרשת רבא לקמן וק"ק דלפ"ז מאי קמ"ל רבא מתניתין היא וי"ל דממתניתן לא שמעינן רק דהדיינים יראו הרוק ואפילו אם כבר הוא בארץ מהני אבל רבא לשיטתו קאמר כיון דדרש מוירקה מעצמה פרט לאכלה תומא וגרגישתא אלמא דרש וירקה לא בלבד ארקיקה לחוד אלא גם אמעשה של הוצאת הרוק ולענין ראית דיינים לא די שיראו הרוק על הארץ אלא שיראו מעשה הרקיקה כשיוצא מפיה ולכן טובא אשמעינן רבא: ובזה י"ל ג"כ מה שהעירו התוספ' לקמן דהכא אמרינן עד דמטו להדי אפי' מהני ולעיל (דף ל"ט) אמרינן רוקא דמתחזיא על ארעא, אבל לפ"ז א"ש דלעיל רב יהודה הוא ויש לומר דדרש לשון מתניתן כדכתבנו דלא בעינן רק שיראו הדיינים רוק על הארץ אבל כשראו הרוק שיוצא מפיה זה ודאי מהני גם לרב יהודה אבל לרבא זה דוקא מהני ולכן ההיא דעד דמטו להדי אפי' י"ל דאיירי בראו הרוק כשיוצא מפי' ובזה לא בעינן עוד שיראו על הארץ, והשתא מה דאמרינן לעיל (ק"א:) ההיא לעיני מבעי לי' לכדרבא ה"ה דהוי מצי למימר לדרשה דמתניתן דרוק הנראה לדיינים דהא זה ג"כ אתי מלעיני רק דנקט רבא כיון דרבא מפיק לי' בפי' כן מלעיני, אכן ק"ל בין אדרשה דמתניתן בין דרבא מנ"ל דלעיני קאי אוירקה דמפסיק וחלצה ביניהם דלמא לא קאי רק אחליצה דסמיך לי' וי"ל, כיון דהקפידה התורה דמעשה החליצה יהי' לפני הדיינים א"כ ל"צ קרא שהם יראו דפשיטא דמה מועיל היותם שם אם אינם רואים אבל זה דוקא לענין חליצה שהוא העיקר מעשה דמתרת אותה דחליצה מעכבת אבל רקיקה דלא בעינן רק למצוה ולא מעכב ה"א דזה רק הכשר מצוה ולא בעינן שיראו הדיינים כמו דליכא קפידא ג"כ שכולם ישמעו הקריאה לכן מוקמינן קרא ארקיקה, שוב ראיתי שגם המהרש"ל ביש"ש כתב כן: ובזה י"ל מה שכבר הקשתי לעיל (ק"א:) אהא דקאמר שם דלכ"ע לעיני לדרבא אתיא דא"כ האי אמר מר לעיני פרט לסומים כמאן אתיא ועוד דמאי פריך שם לר"י דמבעי' נמי לכדרבא דלמא הוא ס"ל כתנא זה וכבר כתבתי לעיל יישוב לזה, אבל לפ"ד דהכא עוד י"ל דהנה דברינו א"ש לדידן דפסקינן דרקיקה לא מעכבת אבל לר' אליעזר דס"ל דרקיקה מעכבת א"כ גם שיראו הרקיקה לא צריך קרא כמו דל"ל לדידן לענין חליצה וא"כ לעיני מיותר וע"כ דאתי למעוטי סומים וא"כ י"ל ברייתא דאמר מר ר"א היא ולכן פריך שפיר לר' יהודה דלא מסתבר למימר שיפלוג אר"ע רבו ויסבור כר"א דשמותי הוא, ואף דלפי דברי התוספ' דסוטה שהבאנו לעיל ס"ל ר"י דלא נחלקו ר"ע ור"א בדבר הזה היינו לענין קריאה דוקא דהוא ס"ל דלתרווייהו מעכב כיון דכתיב ככה גבי' אבל לענין רקיקה אי קאי ככה דוקא אמעשה דבאיש שכתוב לעיל או אכל מעשה שפיר י"ל דגם לר"י פליגי:
שם ולא מצוה בתלמידים: הרמב"ם והטור פסקו כרבי יהודה ולכאורה תימא למה לא פסקו כסתם מתניתן, וראיתי בתוספ' י"ט שכתב הטעם כיון דר"ט הלכה למעשה עשה כן וכ"כ גם בבית שמואל, ולענ"ד אין זה מספיק דכמה פעמים מצינו כן דיחיד מביא ראי' לדבריו ממעשה ולא פסקינן כן ועוד דגם ר"ט הוא יחיד נגד סתם מתניתן, וממה דמקשה בקדושין (דף י"ד) מהא דר"ט אין ראי' דהלכתא כוותי' די"ל דהתם פריך מנ"ל לר"ט דחליצה מתרת, אבל נ"ל דטעם הרמב"ם והטור דפסקו כר"י ור"ט משום דלעיל (ק"א:) מסקינן דרבנן דס"ל דחליצה בשלשה ע"כ ס"ל כוותי' דר"ט דמוקי בישראל להך דרשה וכיון דלעיל פסקינן הלכה דחליצה בשלשה ע"כ פסקינן ג"כ כר"ט, ולפ"ז צ"ל דת"ק דהכא ס"ל כר' יהודה דלעיל דחליצה בחמשה ואף דגם לר"י מסקינן לעיל דס"ל כר"ט ויליף מונקרא כן הי' צ"ל לר"י לשיטתו כיון דסבר חליצה בחמשה ואעפ"כ ס"ל דמצו' בתלמידים אבל לת"ק דהכא י"ל דס"ל בהא כרבנן דר"י דלא דרשי מונקרא אבל עכ"פ א"ש הא דהרמב"ם ושאר פוסקים הוצרכו לפסוק כר"ט ור"י:
שם בגמרא הא קמשמע לן מצו' הכי: א"ל הא זה ג"כ ממתניתן שמענו דהא גם במתניתן קתני מצות חליצה וכו' משמע דרק מצו' הכי די"ל דבמתניתן אפשר לומר דמצו' לא קאי רק אמה דקתני בתחלה כגון והן משיאין לו עצה אבל מה דקתני אח"כ מקריאה ורקיקה וחליצה הי' אפשר לומר דהסדר מעכב לכן קמ"ל רב יהודה דאפילו בהני לא מעכב הסדר. והנה כבר כתבתי לעיל (דף ק"ד) דהא דס"ד דהסדר יעכב אף שהרקיקה בעצמה אינה מעכבת היינו שה"א דהסדר יעכב בעוד שהם לפני ב"ד ושכן כתב ג"כ המהרש"ל ביש"ש: ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוספ' בסוטה שהבאתי לעיל כיון דהקריאה אינה מעכבת היאך יליף רבי יהודה מככה שצריך לשון הקדש דוקא אבל לפ"ז י"ל דמדכתיב ככה יעשה ס"ל לר"ע ור"א דדוקא מה שהוא מעשה מעכב את החליצה אבל מכ"מ מדכתיב וענתה ואמרה ככה הרי דכתיב ככה אקריאה מזה ילפינן דמה שצותה התורה לכתחלה שתהי' קריאה זה יהיה בלשה"ק דוקא ולכן אפילו קראו בלשון אחר ועוד הם לפני ב"ד צריכים לקרות שוב בלה"ק אבל בשכבר יצאו מב"ד החליצה כשרה בלא קריאה דלזה מהני מה דכתיב ככה יעשה שמעשה דוקא מעכב:
שם מודה רבא בלא אבה יבמי: הרי"ף גורס הכא כדרבי זירא ועיין ברא"ש שמפרש דעתו דלעולם לא בעינן קריאה בבת אחת כדרבא דאפסוקי לית לן בה אבל מכ"מ רב כהנא טרח ללמוד שתהא יודעת לקרות בבת א' דכל שאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו והוא הקשה עליו דמה ענין ר"ז לכאן דאף דראוי' לקריאה מכ"מ יש לטעות בפירוש דברי' ולמה לא תצטרך לקרות בנשימה א' גם הרשב"א הקשה עליו דאיך שייך בזה משום אין ראוי לבילה כיון דלא צריכה למימר כלל בבת אחת, ונ"ל דהנה הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום) כתב ג"כ דין זה כפי' הרי"ף ומכ"מ כתב דלכתחלה תקרא בנשימה א' רק דאפילו לא קראה מהני וי"ל מנ"ל הא כיון דלפי פירוש הרי"ף לא בעינן רק שתהא ראוי לקרות, ונ"ל דלהרי"ף והרמב"ם הי' קשה קושית התוספ' דרבא סותר הכא דבריו דסוכה ולכן ס"ל דג' דינים יש בדבר דלכתחלה ודאי צריכה לקרות בב"א דאל"כ משמע שרוצה ליבם ואין זה קריאה מעליתא אבל מכ"מ אם לא קראה כן לא מעכבא ולא צריכה לחזור ולקרות דהא קריאה גופא לא מעכבא כש"כ דלא מעכב אם לא קראה בנשימה א' אבל אם לא ידעה לקרות כלל בנשימה א' כיון דזה לאו קריאה היא הוי כמו אלמת ומעכב קריאה גבה ולכן ל"ק מהא דסוכה דהתם רבא מלכתחלה איירי וגם הכא מודה דלכתחלה לא מפסקינן דאדרבא מטעם זה מעכב אם לא ידעה לקרות וזה דדייק גם הרי"ף בלשונו לכתוב אם לא קראה בנשימה א' לא מעכבא ולא כתב דלא צריכה לקרות בנשימה א':
שם כי נפיק מפומא דיבמה: ק"ק למה לא בעינן גם ביבם כן שיראה כשיצא הרוק מפיה דהיינו מעשה היריקה ממש ולעיל אמרינן דלא בעינן אלא שיעבור הרוק לפניו לאפוקי קלטתו הרוח ועוד דאמרינן היא ארוכה והוא גוץ עד דמטי להדי אפי' וכיון דמפרשינן אמעשה יריקה תהי' צריכה לכוף עצמה שיהי' מעשה היריקה לפניו דוקא ולמה סגי בו שיעבור הרוק לפניו ובדיינים לא די שיראו כשיעבור הרוק לפניו אלא בעינן שיראו כשיצא מפיה בשעת יריקה וצ"ע:
שם ענו כולכם חלוץ הנעל: התוספ' י"ט בשם גור ארי' הקשה למה לא בעינן שיקרא בית חלוץ הנעל ע"ש, ולענ"ד י"ל שהרי לעיל (דף מ"ד) אמרינן בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו הרי שבית אחלוצה קאי ואף דלר"ע אמרינן שם כן גם ת"ק לא פליג רק שלא נעשה כביתו ממש להאסר בקרובותי' וכיון דבית אחלוצה קאי א"כ מה דכתיב ונקרא וגו' בית חלוץ הנעל ע"כ הפי' שהיא נקראת בית חלוץ הנעל ע"י שהוא נקרא חלוץ הנעל וא"כ הוא נקרא חלוץ הנעל לבד ולכן קוראים אותו כן:
שם ברש"י ד"ה משרטט. וקיימא לן ג' תיבות של מקרא כותבין: עיין ברא"ש שהקשה דלמה כתב מן לא עד לקחתה ולא כתב לא חפצתי לקחתה דהא קיימא לן ג' תיבות כותבין, ולכאורה אין קושיא כיון דאיכא פלוגתא שם בין ר' יצחק למתניתא אי כותבין ג' תיבות או לא א"כ י"ל דאביי דהכא סובר כר' יצחק דשם דשנים כותבין שלש אין כותבין וצ"ל דמפסק הלכה קפריך כיון דפסקינן התם כמתניתא כמו שפסק גם הרמב"ם א"כ קשה אאביי איך שביק מתניתא וסבר כר' יצחק, אכן ביותר תמוה על רש"י דהכא דכתב דקיימא לן ג' תיבות כותבין אמילתא דאביי דכן נראה מדכתב על אביי דקיימא לן אין כותבין ד' תיבות משמע הא ג' כותבין דא"כ למה לא כתב לא חפצתי לקחתה, ועיין ברכת הזבח מנחות (דף ל"ב) שלדעתו זהו קושית הרא"ש ועיין ג"כ במגן אברהם (סי' ל"ב): ונ"ל דהנה הרב המגיד (ספ"ד מה' יבום) והכס"מ (ספ"ז מה' ס"ת) הקשו סתירה בדברי הרמב"ם דבה' ס"ת כתב דג' תיבות כותבין כמתניתא, ובה' יבום כתב דלכך משרטין גט חליצה דאסור לכתוב ג' תיבות בלא שרטוט ע"ש שהניחו בקושיא, ונ"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית הרא"ש דהכא דאיך פליג אביי אמתניתא ולכן סבר כיון דטעם דג' כותבין וד' לא ע"כ היינו דארבע חשיב דבר חשוב לעצמו וכן לר' יצחק שלשה ועל כן סובר אביי כיון דהני ג' תיבות לא חפצתי לקחתה הם קריאה חשובה שצותה התורה לקרות ומעכבים בדיעבד גבי אלם לכן חשיבי כמו בעלמא ד' תיבות ולכן ליכא סתירה בהרמב"ם דבה' ס"ת דאיירי משאר מקומות כתב דד' דוקא אין כותבין כמתניתא אבל הכא לענין גט חליצה כתב דלכך משרטין דג' תיבות אין כותבין בלא שרטוט פי' אפילו לא חפצתי לקחתה דהם רק ג' תיבות אפילו הכי אין כותבין כאביי דהכא ולכן גם דברי רש"י א"ש דכתב דקיימא לן ג' כותבין ד' אין כותבין דהך דהכא חשיב כד' דעלמא כדמוכח מכח קושית הרא"ש:
בד"ה והלכתא. וקים לן תורה חתומה נתנה: ק"ל דמזה משמע דרק למ"ד תורה חתומה נתנה אסור לכתוב מגילה ובגטין (דף ט') אמרינן בפי' דבין למ"ד חתומה נתנה בין למ"ד מגילה נתנה אסור כיון דאידבק אידבק ועוד דאי רק למ"ד חתומה נתנה אסור היאך מקשה למר זוטרא דלמא הוא ס"ל כמ"ד דמגילה נתנה וא"ל דפריך מפסק הלכה דמסתמא לא יפלוג מר זוטרא אמה דקים לן ז"א דגם מה שכתב רש"י וקים לן תורה חתומה נתנה צ"ט דכיון דפליגי בזה ר"י ור"ל אי חתומה נתנה ור"י ס"ל מגילה נתנה ור"י ור"ל הלכה כר"י א"כ ביותר י"ל דקים לן תורה מגילה נתנה אבל באמת מצד הדין אין נפקותא בזה דלתרווייהו אסור לכתוב מגילה, וי"ל דביומא (דף ל"ז) דפריך ש"מ מותר לכתוב מגילה פי' רש"י ופלוגתא היא בגטין ע"ש והפלוגתא היא מה דאמרינן בגטין שם כתנאי דפליגי בזה ת"ק ורבי יהודה ולכן י"ל דרש"י ס"ל דאף דבתחלה ר"ל דגם למ"ד מגילה נתנה אסור מכ"מ כשהביא פלוגתא דתנאי בזה ור' יהודה ס"ל דמותר ע"כ צ"ל דפליגי בזה אי חתומה נתנה אי מגילה נתנה ות"ק ס"ל חתומה נתנה ולכן אוסר ור"י ס"ל מגילה נתנה ולכן התיר ולא ס"ל כיון דאידבק אידבק וכמו שכתב הרא"ש שם בפי' דברי הרי"ף רק שהוא כתב כיון דר"י ס"ל מגילה נתנה לכן מותר וזה לא ס"ל לרש"י רק ס"ל דהלכה כת"ק דאוסר משום וס"ל דחתומה נתנה ור' יוחנן ס"ל כר' יהודה דלא קים לן כוותי' ומכ"מ ל"ק מפסק הלכה דקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן דכבר כתבו התוספ' לעיל (דף ל"ו) דזה דוקא היכי דר"י אמר משמי' דנפשי' והך חתומה נתנה משמי' דר' בנאה אמרה ולכן לא קחשיב בהני תלת דהלכה כר"ל לגבי ר"י:
בא"ד. אבל האי ספירת דברים הוא: ומכ"מ צ"ל דהך דהכא דומה לכותב לדרשה ולא ככותב באגרת שלו' דהא התוספ' כתבו בגטין (ו':) דכותב דרך צחות א"צ לשרטט והכא אמרינן דמר זוטרא שרטט וכתב, אכן מה דמסיים רש"י דבמקום מצוה שרי צ"ע לפ"ז דמשמע דדוקא משום דבמקום מצו' היא דשרי והא עדיפי והרי אדרבא שלא במקום מצו' שרי טפי דאפילו בלא שרטוט שרי לכתוב באגרת שלו' ולשון צחות:
בד"ה להדי' אפי'. שיראהו למול פניו: עיין ברשב"א שמסופק אם צריך לראות היבם הרוק, ולכאורה נראה מדברי רש"י דהכא שצריך לראות מדכתב שיראהו למול פניו ולא כתב שיבא למול פניו אבל יש לפרש דבריו דהכי קאמר כיון דאמרינן דהוא אריך והיא גוצא מהני אף דבזה לא בא נגד פניו כלל וע"כ צ"ל דפניו לאו היינו פנים ממש אלא כל צדו שלפניו מראשו ועד רגלו נקרא כן ולפ"ז יקשה מ"ט בעינן שיגיע להדי' אפי' דוקא אפילו לא הגיע אלא כנגד מצחו ג"כ ליהני מה שעבר נגד ראשו שלפניו לזה תירץ רש"י דלא דבכל מקום מקרי שלפניו במקום שהוא הי' יכול לראותו אבל אם לא בא עד עיניו שלא יוכל לראותו כלל לא אבל לעולם ראיי' לא בעינן, ובעיקר הדין אם צריך לראות הרוק ואם סומא חולץ לכתחלה עיין מש"כ לעיל (דף ק"ג):
שם בתוספ' ד"ה רבא. וא"ת דאמר רבא: כבר כתבתי לעיל יישוב לקושיא זו לשיטת הרי"ף והרמב"ם, גם בחדושי לסוכה כתבתי יישוב אחר גם לשיטת רש"י, והנה התוספ' כתבו דשמא יש לחלק ופי' הכפות תמרים בסוכה דכוונתם דשאני הכא דכבר זמנו הכל לחליצה, ולענ"ד זה אינו מספיק דא"כ גם בלא אבה יבמי נימא הכי ואמאי מודה רבא, וביותר נראה דכוונתם דשם מחמיר רבא טפי דנראה כמוציא ש"ש לבטלה ויש משום כבוד שמים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0