דף קט - א
ורבי אלעזר אוסר, וטעמו מבואר בגמרא, האם הוא סובר שנישואין הראשונים מפילים, או מטעם אחר.
ב. וכן המגרש את היתומה, שהיא קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, והחזירה. בין שהחזירה בקטנותה, ובין שהחזירה בגדלותה, הרי היא מותרת ליבם, ואין היא נאסרת בשעה שהיא גרושה מדין אשת אח שלא במקום מצוה, כי מיתה מפלת ולא נישואין מפילים.
ורבי אלעזר אוסר. וטעמו יבואר בגמרא.
ג. קטנה שהשיאה אביה, שקידושיה מן התורה, על ידי האב, ונתגרשה, שקיבל אביה את גיטה - אין היא חוזרת לרשות אביה, ואינו יכול אביה לקדשה שנית.
אלא, הרי היא כיתומה בחיי האב, שאין אביה יכול לקדשה, ואין היא יכולה לקדש עצמה מן התורה, והרי היא נשארת גרושתו מן התורה.
ולכן, אם החזירה בעלה על ידי שהתקדשה בעצמה אליו, אין קידושיו קידושין מן התורה, והרי היא אסורה על אחיו מן התורה כדין ערות אשת אח. ואם מת בעלה לאחר שהחזירה, אין היא נופלת ממנו ליבום מן התורה, אלא היא אסורה עליו כדין ערות אשת אח, הילכך -
דברי הכל היא אסורה ליבם.
גמרא:
אמר עיפה [שם חכם]: מאי טעמא דרבי אלעזר האומר במשנתנו, שאם גירש האח המת את אשתו, והחזירה - הרי היא אסורה ליבם?
הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסורא של אשת אח שלא במקום מצוה, בזמן גירושיה.
אמרו ליה רבנן לעיפה: אי הכי, שאיסורה איסור ערוה של אשת אח - חליצה נמי לא תיבעי!?
וכי תימא, שמא תאמר, הכי נמי, שלפי רבי אלעזר אכן היא אינה צריכה אפילו חליצה.
אי אפשר לתרץ כך. כי -
והתניא: משום רבי אלעזר אמרו - חולצת!
אלא אמר עיפה: רבי אלעזר - לא ידענא מאי טעמא, מהו טעמו.
אמר אביי: היינו טעמא דרבי אלעזר -
מספקא ליה אי מיתה מפלת את היבמה לייבום, אי כח הנשואין הראשונים הם המפילים ליבום, ולכן -
אי מיתה מפלת - הא רמיא קמיה נופלת לפניו לייבום, שלא נאסרה עליו בשעת נפילה.
אי נשואין הראשונים מפילים - הא עמדה עליו שעה אחת באיסור בזמן נפילה, כשגירשה אחיו.
רבא אמר: לעולם פשיטא לרבי אלעזר כחכמים דמיתה מפלת ולא הסתפק בדבר.
ומיהו, הכל בקיאין, יודעים, בגירושין,, שומעים על כך שהתגרשה, ואולם אין הכל בקיאין בחזרה, שלא הכל שומעים על כך שהחזירה אליו. ואם מת, וייבם אותה אחיו, יבואו לומר שייבם את גרושת אחיו, שאסורה עליו בכרת! ופרכינן: אדרבה, אם חזרה אליו, לא יבואו לטעות, שהרי כיון דיתבא תותיה, היות ורואים אנשים שהיא יושבת תחתיו - אית ליה קלא! שהרי יש קול בדבר לכך שהחזירה אליו!
ומשנינן: מי, האם לא עסקינן במשנתנו גם במקרה דאהדרה באורתא, שהחזירה אליו בלילה, ושכיב בצפרא, ומת בבוקר, ולא ראו אותה חושבת בחזרה תחתיו, ולא התפרסם ברבים דבר חזרתה אליו.
ובמקרה שכזה, אם ייבם אותה אחיו, יבואו לומר שייבם את גרושת אחיו.
רב אשי אמר: היינו טעמא דרבי אלעזר -
דגזר הני, על כל המתגרשות בחיי הבעל והחזירן, שלא יתייבמו - משום יתומה בחיי האב, שקידשה אביה וקיבל את גיטה, שלדברי הכל אם שב בעלה והחזירה בקטנותה, ומת, אין היא מתייבמת, שהרי אסורה היא על אחיו באיסור אשת אח מן התורה, אך אין היא יבמתו מן התורה.
ומוכיחה הגמרא כדברי רב אשי.
הכי נמי מסתברא, כרב אשי.
מדקתני סיפא: קטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה, וקיבל אביה את גיטה, הרי היא כיתומה בחיי האב. ואם החזירה בעלה - דברי הכל שאסורה ליבם.
האי הלכה שכתבה המשנה כחלק ממשנתנו - מאי למימרא? מה חידוש בה יש בה, ולמה בחר התנא להשמיעה כאן, הא פשיטא היא, שהיות ולאחר שקידשה אביה וקיבל גרושיה, ויוצאת מרשותו לקידושין, שוב אין החזרתה מפילה אותה ליבום [באם ימות לאחר מכן הבעל שהחזירה], שהרי מן התורה היא אשת אח גרושה שאין לה היתר יבום, כיון שאינה חוזרת ונופלת מנשואין דאורייתא!
אלא לאו, הא קא משמע לן התנא בהשמיעו להלכה זו כאן, דטעמא דרבי אלעזר הוא, משום דגזר על הנך, על אותן הנשים שגירשן בעליהן, והחזירן, שלא יתייבמו במותו, משום האי, שלא יבואו לטעות ולייבם גם יתומה בחיי האב, שקידשה אביה וקיבל גירושיה והחזירה בעלה בקטנותה, ומת - שהיא אסורה ביבום בכרת של אשת אח על אחיו.
ומסקינן: אכן שמע מינה ממשנתנו כרב אשי, שזה הוא טעמו של רבי אלעזר.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת שאכן זהו טעמו של רבי אלעזר:
תניא בברייתא כוותיה דרב אשי:
מודים חכמים לרבי אלעזר, בקטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה, שמעתה הרי היא כיתומה בחיי האב. ואם החזירה בעלה - שאסורה ליבם, מפני שגירושיה גירושין גמורין, מן התורה, ואין חזרתה חזרה גמורה, שהרי היא קטנה המתקדשת מדעת עצמה, שאין בה תפיסת קידושין מן התורה, ואין היא נופלת ליבום מן התורה, אלא היא גרושת אחיו.
במה דברים אמורים שמודים חכמים לרבי אלעזר -
שגירשה כשהיא קטנה, והחזירה אליו כשהיא קטנה.
אבל אם גירשה כשהיא קטנה, והחזירה כשהיא גדולה, שבהחזרתו אז הוא מקדש אותה מן התורה.
אי נמי, אם החזירה כשהיא קטנה, וגדלה אצלו, ומת, שחלו קידושיו מן התורה, כיון שאנו אומרים שסתם ביאה ראשונה שבא עליה כשגדלה הרי היא קידושין מן התורה, ואחר כך מת בעלה שהחזירה בקידושין מן התורה, והרי היא נופלת לפני אחיו -
או חולצת או מתייבמת.
משום רבי אלעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת.
ומוכח מכך שהביאה המשנה תחילה את הודאת חכמים לרבי אלעזר ביתומה בחיי האב, שרבי אלעזר גזר בכל הגרושות שהחזירון בעליהן שלא תתייבמנה משום יתומה בחיי האב. ועל כך אמרו חכמים, שאף על גב שביתומה בחיי האב הם מודים לו, אך בגזירתו על כל הנשים הגרושות שהחזירון בעליהן, הם חולקים עליו.
בעא מיניה רבא מרב נחמן: אשה שגירשה בעלה והחזירה, שלפי רבי אלעזר אם מת בעלה היא אינה מתייבמת משום גזירה שלא יבואו לייבם יתומה בחיי האב שהחזירה בעלה -
צרתה של אותה אשה, שלא גירשה הבעל אלא היתה תחתיו כל הזמן - מהו דינה?
אמר ליה רב נחמן: היא גופה, זו שהתגרשה והחזירה, הרי רק מכח גזירה מדרבנן אינה מתייבמת. וכי אנן ניקום וניגזור על צרתה שגם היא לא תתייבם, ויהיה הדבר הזה גזירה לגזירה? ופרכינן על רב נחמן: והא תניא, משום רבי אלעזר אמרו במחזיר גרושתו, ומת: היא וצרתה חולצת!
והוינן בה: וכי היא וצרתה סלקא דעתך ששתיהן חולצות, והרי די בחליצה לאחת מהן כדי לפטור צרתה?
אלא לאו, כך יש לתקן את הברייתא: או היא או צרתה חולצת!
אבל מוכח, שגזרו על צרת מחזיר גרושתו שלא תתייבם, וכנגד דברי רב נחמן!
ומשנינן: וכי לאו תרוצי קמתרצת לברייתא, שאין לשונה מתוקן, אלא צריך תיקון!
אם כן תריץ נמי, ותתקן את לשון הברייתא, שהכי קתני בה, לפי רב נחמן:
היא, הגרושה עצמה שהחזירה בעלה, חולצת ולא מתייבמת משום גזירה של יתומה בחיי אביה.
ואילו צרתה - או חולצת או מתייבמת. לפי שאין גוזרים גזירה לגזירה.
מתניתין:
א. שני אחין שהיו נשואין לשתי אחיות יתומות קטנות בקידושי דרבנן.
ומת בעלה של אחת מהן, ונופלת לפני אחיו ליבום [מדרבנן], אחות אשתו [מדרבנן] -
הרי זו תצא משום "אחות אשה", מדרבנן, ואינה צריכה לא חליצה ולא יבום.
וכן הוא הדין בשני אחים שהיו נשואים שתי חרשות, שדינן כקטנות.
ב. אך אם היו שני האחים נשואים לשתי אחיות, האחת גדולה, שנישואיה מן התורה, והשניה קטנה, שנישואיה הם רק מדרבנן. הרי -
אם מת בעלה של קטנה - תצא הקטנה משום ערות אחות אשה מן התורה, והרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום.
ואולם, אם מת בעלה של גדולה -
ונמצא שנופלת עתה לפני בעלה של האחות הקטנה, יבמה מן התורה, שהיא אחותה של אשתו מדרבנן.
הרי מעתה יש לנו לדון מה דינן של שתי האחיות -
האחות הגדולה, היבמה, הנופלת מהאח שמת אל האח החי, אינה פטורה מן החליצה והיבום כדין ערות אחות אשתו מן התורה, שהרי היא רק אחות אשה מדרבנן.
אלא היא רק אסורה עליו ביבום מדרבנן, מחמת היותה אחות אשתו מדרבנן.
ואילו אשתו הקטנה של האח החי, היא אחותה של אשה הזקוקה ליבום מן התורה, והדין שלה תלוי בשאלה אם קרובות היבמה נאסרות על היבם בשעה שהיבמה זקוקה ועומדת ליבם.
למאן דאמר "יש זיקה", נחשבת הזיקה שבין היבם ליבמתו כקשר של אישות [מן התורה], עד שבאו חכמים ואסרו את קרובותיה של היבמה על היבם [וכן את קרובות היבם על היבמה.
ולפיו תאסר האחות הקטנה, אשתו של האח החי, עליו, כדין "אחות זקוקתו".
ואילו למאן דאמר "אין זיקה", שמן התורה אין נחשבת זיקת היבמה ליבם כקשר של אישות, לא אסרו חכמים את קרובותיה של היבמה על היבם, ואין אשתו הקטנה של היבם נאסרת עליו משום אחות זקוקתו.
ונאמרו בדין זה שלש דעות:
הדעה הראשונה:
רבי אליעזר אומר: אין אשתו הקטנה יכולה להשאר תחתיו היות והיא אסורה עליו משום "אחות זקוקתו".
ולכן, מלמדין את הקטנה שתמאן בו, בבעלה, וייעקרו בכך נישואיה מכאן ולהבא למפרע. ואז יוכל היבם ליבם את אחותה שנופלת לפניו ליבום מן התורה.
לפי שלאחר המיאון, אין עליה כל איסור של אחות אשה, אפילו לא מדרבנן, וכמו ששנינו, שאחר המיאון פוקעים כל איסורי הקירבה של הבעל והאשה היות והמיאון עוקר למפרע את קידושיה, והרי היא כמי שלא נישאה לו כלל.
הדעה השניה:
רבן גמליאל אומר: אין מלמדים אותה למאן, לפי שמותר לה להשאר תחתיו. כי לדעתו, אין כלל איסור של "אחות זקוקה", היות וסבר רבן גמליאל ש"אין זיקה".
אלא, אם מיאנה מעצמה - מיאנה, ואז, תתייבם אחותה הגדולה.
ואם לאו, אם לא מיאנה מעצמה, תמתין אשתו הקטנה תחתיו עד שתגדיל.
ומשתגדיל, ויהיו נישואיה מן התורה - תצא הלזו, אחותה היבמה, משום ערות אחות אשה, שיוצאת בלי חליצה.
אבל לא יחלוץ לאחות היבמה לפני שתגדיל אשתו, כי אז תאסר עליו אשתו משום "אחות חלוצתו".
הדעה השלישית:
רבי יהושע אומר: אין לשתי האחיות תקנה לגביו.
היות וסובר רבי יהושע ש"יש זיקה", ונאסרת עליו אשתו מדין אחות זקוקתו. והוא צריך לגרשה בגט, ואז נאסרת עליו אחותה הגדולה מדין "אחות גרושתו" [מדרבנן].
ואי [אוי] לו על אשתו, ואי [אוי] לו על אשת אחיו.
מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו בח ליצה.
ולרבי יהושע אין מלמדים אותה למאן, כי הוא סובר שיש להתרחק מן המיאונים.
גמרא:
שנינו במשנה את דעת רבי אליעזר שמלמדים את אשתו הקטנה שתמאן בבעלה.
ופרכינן: ומי שרי ללמד את הקטנה שתמאן בבעלה!?
והתני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים:
ידבק בשלשה דברים: בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, וכפי שיבואר להלן.
ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות [שלא יהא ערב], וכפי שיבואר להלן!
ומשנינן: כאן שהוא מיאון דמצוה, לצורך קיום מצות יבום מן התורה - שאני!
גופא, תני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים:
בחליצה ולא ביבום - כאבא שאול.
דתניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, או לשם אישות, או לשם דבר אחר, חוץ מאשר קיום מצות יבום - הרי זה כאילו הוא פוגע בערוה של אשת אח. וקרוב בעיני להיות הולד הנולד מהיבום, ממזר.
בהבאת שלום - דכתיב בספר תהלים [פרק לד] "בקש שלום, ורדפהו!"
בגמרא הואיל ועמדה עליו שעה א' באיסורא: אין להקשות דא"כ אם נולד אחר שכבר נשאה אחיו שנית תהא מותרת להתייבם שהרי בזה לא עמדה עליו באיסור והרי ר"א סתמא קתני דאוסר דיש לומר דסברת ר"א דנישואין ראשונים מפילים וא"כ משעת גירושין דפקעו נישואין ראשונים נאסרה על כל האחים אפילו נולדו אח"כ משום גרושת אחיו:
שם אי הכי חליצה נמי לא תיבעי: במהרש"א הקשה להטעם שנתן הרא"ש ליתומה בחיי אב שחולצת דלמא איכא דלא ידע בגירושין א"כ מאי פריך הכא לר"א, וראיתי במפרש לירושלמי ובספר קרבן נתנאל ששניהם תרצו לזה דר"א אית לי' אפילו ביתומה דחולצת ובה ליכא איסור דאורייתא ביבום ומזה פריך דלר"א לא תיבעי' חליצה, ולענ"ד אין זה מספיק דהא אכתי י"ל דלמא הא דקאמר ר"א דיתומה חולצת היינו בנתגדלה אצלו דהיא מדאורייתא חליצה צריכה ואפילו אית לי' דבלא נתגדלה ג"כ צריכה חליצה מכ"מ הא י"ל דר"א גזר לא נתגדלה אטו נתגדלה ולמה הוצרך עיפא לחזור מתרוצו ולומר דלא ידע טעמא דר"א: והנה בפשטות י"ל אקושית מהרש"א דבשלמא הרא"ש כתב שפיר כן לדידן דאית לן כרב אשי דהטעם דאינה מתייבמת היא משום גזירה א"כ י"ל דחולצת הוא ג"כ משום גזירה ביתומה בחיי אב אבל עיפא דלא מסתבר לי' לומר דמשום גזירה אינה מתייבמת י"ל דלא ס"ל ג"כ הך גזירה לחלוץ וכש"כ הוא דהא גזירה דמשום יבמה אינה רק גזירה לאיסור לאו וגזירה דיתומה בחיי' אבי' היא איסור כרת: ובזה יש לתרץ דקדוק א' בהא דקאמר אלא אמר עיפא לא ידענא מ"ט דר"א דאין זה לשון הש"ס בשום מקום דמי צריך להשמיענו דלא ידע טעמא ולא הל"ל אלא קשיא או תיובתא, אבל לפ"ז י"ל דודאי עיפא ידע ג"כ די"ל דטעמא דר"א משום גזירה דרבא או דרב אשי רק דלא הוי מסתבר לי' לחדש גזירה ולכן הוי רצה לומר דיש איסור ודאי לר"א אבל לאחר שהקשה מחולצת א"כ ע"כ צ"ל דר"א אית לי' גזירה א"כ י"ל דטעמו משום דנאסרה שעה א' והא דחולצת משום גזירה דלא ידע בגירושין, או י"ל דאינה מתייבמת משום גזירה דרבא או דרב אשי והא דחולצת בגדולה הוא מן הדין דמדאורייתא לייבום רמיא דמיתה מפלת ומפני דלא ידע איזה משני טעמים אמת לכן אמר ר"א לא ידענא מ"ט ולכן לא שייך תיובתא בזה: עוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א דלכאורה י"ל מה הקשה הרא"ש למה תהא צריכה חליצה כיון דערו' היא הרי כיון דס"ל דמיתה מפלת א"כ אי הוי נישואין מדאורייתא אפילו לייבום רמיא אכן כיון דאינם רק מדרבנן לייבום לא רמיא אבל מכ"מ כיון דחזרתו היו נישואין דרבנן א"כ זיקה דרבנן יש לו בה ולא פקעה בכדי ולכך חולצת כדין שאר נשואה דרבנן דצריכה חליצה או ייבום וא"כ דלמא ה"ט דהראב"ד, וצ"ל דקושית הרא"ש היא דבכה"ג לא הי' לנו לומר דחולצת דאם אתה אומר חולצת מתייבמת וכמו דאמרינן בכה"ג לעיל (ל"א.) ואהא תירץ כיון דאיכא ג"כ גזירה להיפך אם לא חולצת אוקמינהו אכדינו דחולצת מדרבנן, אכן התינח לפי המסקנא דמיתה מפלת אבל לפי מה דהוי סבר עיפא דנישואין ראשונים מפילים א"כ ליכא כאן דין חליצה כלל אפילו מדרבנן פריך שפיר דלא תיבעי' חליצה:
שם מאי למימר' פשיטא: לכאורה יקשה זה לרבא ואביי והש"ס לא מקשה כן עלייהו, אבל י"ל שהרי לעיל (פ"ט:) הי' רב חסדא רוצה להוכיח דיש כח בנישואין דרבנן לעקור איסור דאורייתא לענין ירושת האב ולענין טומאת הבעל וכן בשאר דברים רצה להוכיח דאפילו בקום וע' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואף דהגמרא משיב על כולם דאין ראי' מכ"מ כיון דע"כ הוי ס"ד לומר כן א"ש דצריך מתניתן להשמענו דאסורה ליבם ורב אשי דקאמר ה"נ מסתברא הוא לבד ס"ל מכח סברא דלא ס"ד כלל לומר כן:
שם במתניתן הלזו תצא משום אחות אשה: פשוט הוא דזה דוקא בשתי קטנות יתומות או שבשניהן קבל אביהן קידושין אבל בקבל באחת מהן האב קידושין ובאחת אמה ואחי' אז יש להן דין גדולה וקטנה דלקמן במתניתן דאותה שקבל אבי' קידושין יש לה דין גדולה והנה דין הצרה לא נתבאר פה ולא ברמב"ם ופוסקים ונ"ל דבין בגדולה וקטנה בין בב' קטנות יתומות או חרשות דין הצרה דחולצת דבכדי לא תיפוק דקידושין דרבנן לא מפקי זיקה דאורייתא ומ"מ לא תתייבם כיון שהיא צרת אחות אשה מדרבנן:
שם בגמרא ומי שרי והתני בר קפרא: ק"ק מאן לימא לן דבר קפרא כר"א ס"ל דלמא כר"י ס"ל דמוציא אשתו בגט ואין מלמדין למאן דמתרחקים מן המיאונים כמו שפי' רש"י במתניתן וא"ל ודוחק לו לאוקמי' בר קפרא דלא כר"א כיון דלקמן בגמרא פסקו אמוראי כר"א ז"א דהא גם לפי מה דמתרץ מיאון דמצוה שאני לא אתיא ב"ק כר"א כיון דס"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ליכא מצוה כלל, גם א"ל דפריך דא"כ ב"ק כתנאי אמר למילתי' דהא ב"ק לא מעצמו אמר אלא ברייתא תני שהי' תלמיד רבי כנראה לעיל (ל"ב:), וצ"ל דקושיתו היא לעולם דמסתמא לא פליג ר"א אבר קפרא ואף דלענין מצות חליצה קודמת פליג מזה אין קושיא כיון דבלא"ה פליגי תנאי בזה כמש"כ המהרש"א:
שם מיאון דמצו' שאני: והיינו כדי שתתקיים מצות יבום וכן כתב בתי' רש"י בנדה (דף ח') וכבר הערתי שהרי בר קפרא ס"ל מצות חליצה קודמת, אכן י"ל דלפי מה דמתרץ מיאון דמצו' שאני ס"ל ר"א כר"ג דאין זיקה וא"כ אם לא תמאן אלא תעשה כר"ג כדי להתרחק מן המיאון כשתתגדל הקטנה תצא הגדולה משום אחות אשה ובטל מצות יבום לגמרי לכן ס"ל דמשום מצו' תמאן, וא"ל הא אכתי יש תקנה שיגרש הקטנה ויחלוץ לגדולה כר' יהושע די"ל דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערו' וא"כ ה"ה בקטנה מדרבנן לא יגרש לר"א: ובזה מובן למה פליג ר"י וס"ל דלא תמאן משום יתרחק אדם מן המיאונים והרי גם ר"א ס"ל כן רק דס"ל דמיאון דמצו' שאני וא"כ מ"ט דר"י, אבל לפ"ז א"ש דלר"י לא הוי מיאון דמצו' כיון דס"ל מוציא אשתו בגט וא"א בחליצה הרי מתקיימת המצו' ע"י חליצה בלא מיאון:
שם בחליצה כאבא שאול: עיין (בפ"י מה' גירושין) שכתב הרמב"ם דיתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והקשה הלחם משנה דהא מוקמינן הכא ב"ק כאבא שאול והרמב"ם פסק דמצות יבום קודמת, ולענ"ד י"ל דגם הרמב"ם לא כתב דיתקרב לחליצה אלא להיות עד כשרואה שחולצין דהא עכ"פ חליצה מצו' היא אבל ב"ק דאמר לעולם ידבק בחליצה דייק שפיר דכאבא שאול ס"ל:
שם דכתיב בקש שלום: במהרש"א הקשה אמאי לא חשיב גמילות חסדים גופא דהא הבאת שלו' ילפינן מיני' גם טרח למצוא טעם למה חשב הני ו' דוקא בין בדבוק בין ברחוק, ונלענ"ד דדוקא נקט הנך שלשה כסדר כראוי דמדקאמר ידבוק בחליצה אף דבזה יש פירוד דהיא קובלת עליו בב"ד מאן יבמי וגו' ויורקת בפניו כדי לביישו ואומרת ככה וגו' ואם הי' מייבם אדרבה הי' בזה אהבה ושלום א"כ ה"א דהבאת שלום אינו מצוה כ"כ לכן קמ"ל דאף דידבוק בחליצה מכ"מ ודבוק בהבאת שלו' ג"כ, וצ"ל דהטעם דידבוק בחליצה הוא משום דאבא שאול דשמא ייבם לשם נוי ולא לשם מצוה ומזה ה"א דגם כשבא על אשתו יש קפידה שיכוון לשם מצות פו"ר דוקא ולא לשם נוי וא"כ ה"א דליכא מצוה בהפרת נדרים דמה שאמרה תורה בעל מיפר נדרי אשתו היינו כדי שלא תתגנה עליו כדאמרינן לעיל (צ':) וה"א אדרבא טוב שתתגנה עליו דע"י זה יתכוין לשם מצוה יותר קמ"ל דאעפ"כ ידבוק בה"נ: ובזה א"ש ג"כ מה שיש לדקדק ג"כ למה נקט הפרת נדרים דוקא דהוא בבעל שאומר בלשון הפרה דוקא כדאמרינן בנדרים ולא נקט התרת נדרים שהוא בחכם שכולל יותר ששייך בכל אדם, אבל לפ"ז א"ש דהפרת נדרים דוקא צריך להשמיענו דאפילו בזה טוב שיפר משום דמקיימו כאלו הקריב בבמה וכן בג' דריחוק נקט סדר זה דוקא דאחרי שאמר יתרחק מן המיאון ה"א דזה משום קפידה דבעל הוא אחרי שתקנו נישואין לקטנה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן לקמן (קי"ב:) וא"כ לפעמים שהבעל ירצה לישא אחת מקרובותיה ואם יגרשה יהי' אסור בה וגורם שתמאן בו ולכן אמרו שירחוק מן המיאון מפני שצריך לשמרה ומזה ה"א דצריך לקבל פקדון לשמור מאחר גם במקום שיכול לבוא לו היזק כמו הכא שהוא צריך לשמור הקטנה במקום שחב לו אע"פ שעל צד הדין שמירתה מוטל על הב"ד או על קרובי' לכן קמ"ל דלעולם ירחוק מלקבל פקדונות דמה שירחוק מן המיאון אין הטעם משום שמירה אלא משום דלמא מחרטה אכן לפ"ז ה"א דאפילו במקום שהוא יכול לשמור ובעל הפקדון לא יכול לשמור ג"כ לא יקבל לכן קמ"ל דירחוק מלהיות ערב שלציון דהיינו היכי שהלוה שמוטל עליו לשלם מוציא עצמו מחוב שלו ומטיל אותו כולו על הערב כמו כן דוקא גם בפקדון ירחיק דהיינו כמו שתי' המהרש"א מה דאמר בבר מתא דביימי' כי בייתי דמי דהיינו שגם הוא הי' יכול לשמור כמו הנפקד ואינו מפקיד אלא כדי להטיל אחריותו עליו כדי שיהא הוא ערב שלציון בעד פקדון שלו דבהא גוונא דוקא ירחיק:
שם ברש"י ד"ה קטנה וקבל אבי' גיטה: הא דלא כתב שקבלה היא גיטה עיין במשנה למלך (פ"ב מה' גירושין) שהביא בשם רש"י ב' שיטות אי קטנה יכולה לקבל גיטה וא"כ י"ל דרש"י הכא אזל אליבי' הך שיטה דאינה יכולה לקבל, אכן ק"ל דלפי מה שכתב רש"י בכתובות (מ"ו:) אין האב מקבל גט קטנה אלא בלא נשאת אבל נשאת לא וכן הביא שם בש"מ בשם הרשב"א וכתב הטעם דמשנשאת שוב אין לאבי' רשות בה וא"כ כיון שהכא בנשאת איירי דהא מה"ט אין לאב כח לקבל קדושי' ואיך יש לו כח לקבל גיטה, והנה בהרמב"ם לא ראיתי דין זה מפורש ואפשר דס"ל דאפילו בנשאת יכול לקבל גיטה וא"כ י"ל שגם בזה יש ב' שיטות לרש"י דלהך שיטה דבחיי אבי' אין קטנה מקבל גיטה ע"כ מוכח ממתניתן דהכא דהאב מקבל אפילו נשאת דאל"כ איך שייך גירושין הכא וזהו שיטתו דהכא אבל התם אזיל להך שיטה דגם היא יש לה יד וא"כ שפיר י"ל דבנשאת אין לאב כח והכא מיירי שהיא קבלה גיטה: שוב ראיתי בתוספ' קדושין (דף י') שנסתפקו בזה והביאו ראי' מהירושלמי דאין האב מקבל גיטה בנשאת וע"פ דבריהם פסקו בטור וש"ע אהע"ז (סי' קמ"א) כן וכן נראה מדברי רש"י בקדושין (שם) ובלא ראית התוספ' מצאתי כן בפי' בירושלמי הביאו הריטב"א שם (דף מ"ג) וא"כ דברי רש"י דהכא צ"ע, וא"ע ראיתי שכבר הקשה כן בתשובת מהר"ם פאדוא (סי' ט"ו) ותירץ דמה שכתב רש"י בכתובות דאין האב מקבל גט אלא מן האירוסין היינו בנערה דוקא אבל בקטנה מקבל אפילו נשאת, והנה לכאורה יש ראי' לדבריו ממה שכתב רש"י בקידושין (דף י') אהא דמקבל את גיטה דהיינו מן האירוסין ובנערה וכן ראיתי בתוספ' שם ע"ש, אכן לא ידעתי מה יענה רש"י לראות התוספ' מהירושלמי ולראי' שהבאתי מירושלמי, וכן ק' אטור וש"ע דפסקו דקטנה אין האב מקבל משנשאת כנ"ל ובסי' קע"ג כתבו ג"כ כלשון רש"י דהכא נתגרשה ע"י אבי' ע"ש, ועיין בריטב"א הנ"ל שמסיק שם בשם הרמב"ן ע"פ הירושלמי דנערה המאורסה היא או אבי' מקבלין גטה קטנה מאורסה אביה ולא היא קטנה נשואה אם אין בה דעת לא היא ולא אבי' אם יש בה דעת היא ולא אבי': ואולי י"ל ליישב דעת רש"י בזה דהנה בירושלמי כתוב נשאת היא ואבי' ואם יש בה דעת היא ולא אבי' עכ"ל ונדחקו הרמב"ן (שם) וכן הר"ן (פרק התקבל) דהפי' הוא היא ואבי' דשניהם שוין שאין יכולים לקבל וכיון דזה דוחק בלשון הוא אפשר שרש"י סובר שהפי' הוא היא ואבי' כאחד דהיינו היא מקבלת הגט לדעת אביה, ובזה יתיישב ג"כ הראי' שהביאו התוספ' בקידושין מהירושלמי דמכ"מ לא הי' יכול לאוקמי' הא דאכלה תרומה בכה"ג דאף שאין בה דעת לשמור גטה מכ"מ היתה יודעת בקבלתו ולכן שפיר כתב רש"י הכא דנתגרשה ע"י אבי' אבל מכ"מ דעת הטור וש"ע צ"ע, ועיין מש"כ לקמן (דף קי"ב):
בד"ה בד"א דאין כח לא לאבי' ולא לה לקדשה: ק"ל שהרי מה שיש כח לאבי' לקבל גטה ילפינן בכתובות (דף מ"ז) מויצאה והיתה אתקש יציאה להוי' והשתא כיון דאין כח ביד אבי' לקדשה הרי אין כאן הויה איך מקבל גטה וא"ל דלא בעינן רק שיהי' כאן הוי' או לפני גט או לאחר גט וכיון דהי' כאן הוי' ע"י אב בקידושין ג"כ מקבל הגט ז"א שהרי בגטין (דף פ"ה) פריך אמה דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אבי' אמאי והא בעינן ויצאה והיתה ומשני כיון דאתי לכלל הוי' ומאי קושיא הרי הי' כאן הוי' בתחלה אע"כ דס"ל דבעינן קרא כדכתיב הוי' אחר יציאה א"כ קשה היאך מתגרשת ע"י אבי' כיון דאינה מתקדשת אח"כ ע"י אבי' ובזה לא שייך ג"כ מה דאמרינן בגטין דאתי לכלל הוי' דהא ע"י אבי' לא אתי עוד לכלל הוי' לעולם, ונ"ל דלעולם לא בעינן רק שיהי' כאן הוי' או קודם גירושין או אחר גירושין אבל בעינן שיציאה תהי' דומיא דהוי' שלא תתגרש רק ע"י מי שיש לו יד לקידושין ולכן התם בגטין פריך שפיר כיון דקתני קטנה מתגרשת בקידושי אבי' משמע שהיא תקבל את גטה אף שאבי' קדשה והרי לה לא הי' יד בקידושין לא קודם גירושין ולא לאחר גירושין ועל זה משני שפיר דאתי לכלל הוי' ע"י עצמה כשתגדל אבל ע"י אבי' פשיטא שמתגרשת כיון שהי' כאן הוי': ובזה נ"ל ליישב קושיא עצומה שהביא בתוספ' ר"ע בשם חכם א' למה לא הקשה בגטין שם ממתניתן דהכא קטנה שהשיאה אבי' כיתומה וכו' דמוכח שמתגרשת אע"פ שאינה יכולה להתקדש עוד ונדחק שם ביישובה ע"ש, ולפי דברינו א"ש דזה שפיר מקרי יש לה הוי' כיון שמתגרשת ע"י אבי', אבל הוקשה לי ממה דאמרינן לקמן (דף קי"ב) העיד ר"י בן גודגדה על החרשת שהשיאה אבי' שהיא יוצאה בגט ע"ש ברש"י והיאך מתגרשת ע"י עצמה כיון שאינה בת קידושין א"כ אין בה הוי' ובזה לא שייך תי' הגמרא דגטין דאתיא לכלל הוי' דהרי בפי' אמרינן לקמן (דף קי"ב) דרק קטן מקרי אתי לכלל נישואין ולא חרש, שוב א"ע ראיתי שהקשה קושיא זו בשו"ת נ"ב מ"ב אהע"ז סי' ס"ח ולא תירץ כלום רק שרצה להביא ראיה עי"ז לגרסת הר"ח שלא גרס בגטין הך דבא לכלל הוי':
בד"ה מוציא את אשתו יתרחק אדם מן המיאונים: ראיתי קושיא בחדושי ר"ט ז"ל הרי הטעם דיתרחק מפרש לקמן דלמא גדלה ומחרטא בה והרי זה לא שייך הכא דהרי עכ"פ צריך להוציאה והניח בקושיא, והנה באמת ביותר יש לתמו' כן על הרמב"ן הביאו לקמן הרא"ש (ק"י:) שחלק מטעם זה על הראב"ד שכתב דלר"א יתרחק מן המיאונים כיון דליכא מצו' וחלק הרמב"ן שהרי טעם דב"ק לא שייך כאן כיון דבלא"ה צריך להוציא ע"ש וא"כ תימא מה יענה הכא על ר"י, ולענ"ד י"ל שהרי לעיל פליגי ר"א ור"י בנישואי קטנה דלר"א אינה כאשתו לכל דבר ולר"י היא כאשתו לכל דבר וא"כ פשיטא ג"כ דלר"א אין כתובה לקטנה שהרי ירושתו תקנו תחת כתובתה ולר"א אינה יורשה ולר"י דס"ל דיורשה יש לה כתובה ובכתובות (דף ק') אמרינן דממאנת אין לה כתובה ע"ש וא"כ מוכח ג"כ דכשמוציאה בגט יש לה כתובה ולכן א"ש לר' יהושע דשייך גדלה ומתחרטה אף שמוציאה עכ"פ דאם הי' מוציאה בגט הי' לה כתובה ועכשיו שיצאה במיאון אין לה כתובה וא"כ הפסידה כתובתה וע"ז מתחרטת אבל הרמב"ן כתב שפיר לר"א לשיטתו דשם לא שייך מטעם כתובה מתחרטא דהא לר"א קטנה גם כשיוצאת בגט אין לה כתובה:
שם בתוספ' ד"ה היא גופא. ולא רבא: לכאורה אין זה קושיא דהא רב נחמן הוא דהשיב כך ודלמא הוא כרב אסי ס"ל, וצ"ל דקושיתם היא דא"כ ה"ל לרבא להשיב אתירוץ ר"נ דהא טעמא לאו משום גזירה הוא, אכן מכ"מ י"ל ליישב שיטת רש"י דודאי גם רש"י ס"ל כתירוצם דגם לרבא א"ש דכיון דאינו רק איסורא דרבנן לא גזרינן בצרה אכן מפני דקאמר גזירה לגזירה דמשמע גזירה ממש כדרב אשי כמו שנראה מהתוספ' גופא לכן פי' רש"י דגזירה דר"א קאמר ורב נחמן כוותי' ס"ל דהא משמע במתניתן ובברייתא כוותי' ומכ"מ לא הקשה רבא עליו דידע דגם לפי תירוצו לפ"ז א"ש דלאיסור דרבנן לא גזרינן בצרה:
בד"ה ויתרחק. שהיא בוגרת: צ"ע למה צריכה להיות בוגרת הא משעה שנעשת גדולה דהיינו בת י"ב שנה וי"א והביאה שערות לא יכולה למאן עוד ובוגרת אינה רק ששה חדשים אחרי כן, וראיתי במהרש"ל שכבר הרגיש בזה ולכן כתב דלאו דוקא בוגרת אלא ה"ה גדולה ע"ש, ובאמת ראיתי ראי' לדבריו בהגהת מיימוני (ה' גירושין פ' י"א) ששם הביא הלשון של ר"ח ולא כתוב שם רק דבעינן ראי' דגדולה היא ע"ש, אבל מכ"מ דוחק לומר שהתוספ' שלא בכיון כתבו בוגרת אבל כבר מצינו שיטה זו דממאנת עד שתהי' בוגרת ברש"י נדה (מ"ז:) בהא דהלכה כדברי כלן להחמיר שהביא רש"י אית דאמרי לענין ממאנת ורש"י שם השיג עליהם שהרי משעה שגדולה היא אינה ממאנת ע"ש, הרי עכ"פ האית דאמרי ס"ל דממאנת עד בגרות וזו היא ג"כ שיטת התוספ' דכאן, ואולי שיטה זו ס"ל מדאר"י בנדה (דף נ"ב) עד שירבה השחור ופסקי אמוראי כר"י והך דר"י הוא שיעור בגרות ואף דהרי"ף והרא"ש דחו הך דר"י מהלכה מהא דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) לאפוקי מר"י מכ"מ י"ל דהך שיטה דאית דאמרי לא ס"ל כן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0