דף קיא - ב
לא פסל את הראשונה.
שהרי שתיהן היו נשואות מדרבנן בשוה. ובגדר הנשואין מדרבנן, מוגדרים הנשואין האלו כ"ספק נישואין". ולכן גם יבומו של היבם מדרבנן, הוא בגדר ספק יבום, וביאתו בשתיהן שוה.
ולכן, על הצד שהיא מקודשת, ויבומה של הראשונה נחשב יבום, והיא קנויה לו, הרי רק היא אשתו. ואם יחזור היבם, או אחיו, ויבוא על הקטנה השניה, ייחשב הדבר כבעילת זנות בעלמא, ולא תאסר הראשונה עליו מדין "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".
ועל הצד שקטנה אינה נחשבת קנויה, הרי שתי הקטנות נחשבות נכריות אצלו, ויכול לקחתן כרצונו.
הילכך, הרי הוא מקיים תחתיו את הקטנה שבעל ראשונה, שהיא ממה נפשך מותרת לו. אבל אינו יכול לקיים את השניה, כי על הצד שקטנה כן קנויה לו, הרי משבא על הראשונה, נפסלה בכך השניה משום "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".
וכן הוא הדין במי שהיה נשוי שתי חרשות, שקנינן הוא מדרבנן, וקנינן של שתיהן שוה.
ב. מי שהיה נשוי קטנה וחרשת, ומת.
בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת
או שבא אחיו על החרשת -
פסל בכך את הקטנה.
והיינו, מעיקר הדין הועילה הביאה בקטנה לקנותה, כי ממה נפשך היא מותרת, אם היא קנויה לגמרי הרי היא קנויה בביאתה, ואם אינה קנויה כלל, הרי נכרית היא.
אך גזרו עליה שתהא אסורה, שמא יחליף היבם, ויבוא תחילה על החרשת ואחר כך על הקטנה, שאז יפריע הקנין המשוייר של החרשת לקנינה של הקטנה.
ואם בא יבם על החרשת, וחזר ובא על הקטנה.
או שבא אחיו על הקטנה - פסל את החרשת, היות שיתכן וביאת הקטנה קונה לגמרי, והיא מפריעה לקנין החרשת שהוא קנין במקצת.
ג. מי שהיה נשוי פקחת וחרשת, ומת -
בא יבם על הפקחת, וחזר ובא על החרשת
או שבא אחיו על החרשת -
לא פסל את הפקחת שקנינה גמור מן התורה, ואין אחר ביאה כשרה כלום.
ואם בא יבם תחילה על החרשת, וחזר ובא על הפקחת.
או שבא אחיו על הפקחת -
פסל את החרשת, כי ביאת הפקחת שהיא מן התורה מפריעה לביאת החרשת שהיא מדרבנן, גם אם ביאת החרשת היתה ראשונה.
ד. מי שהיה נשוי גדולה וקטנה -
אם בא יבם על הגדולה, וחזר ובא על הקטנה.
או שבא אחיו על הקטנה -
לא פסל את הגדולה, הקנויה מן התורה לגמרי.
ואם בא יבם על הקטנה תחילה, וחזר ובא על הגדולה.
או שבא אחיו על גדולה -
פסל בביאת הגדולה שהיא מן התורה, את הקטנה.
רבי אלעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ותעקור את נישואיה עמו, ויקיים את הגדולה.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר שמלמדים את הקטנה שתמאן בנישואיו עמו.
וכן אמר רבי אלעזר בן פדת, האמורא, שהלכה כרבי אלעזר בן שמוע, התנא [שבמשנתנו].
וגם על המשנה הקודמת, העוסקת בשתי אחיות, אחת נשואה לו בקידושי קטנה מדרבנן, והשניה גדולה הנופלת לו ליבום מאחיו, שאמר בה רבי אליעזר [ולא רבי אלעזר!] שמלמדים את הקטנה למאן, אמרו רב יהודה אמר שמואל ורבי אלעזר בן פדת [האמורא] שהלכה כרבי אליעזר, שמלמדים את הקטנה למאן.
ומבארת הגמרא:
וצריכא, הוצרכו להשמיענו זאת על שתי המשניות.
דאי איתמר רק בהא קמייתא, הייתי אומר שרק בהך קאמר שמואל הלכה כרבי אליעזר, משום דלא קיים מצות יבום, ומלמדים אותה למאן, ובכך יוכל לקיים מצות יבום באחותה, הנופלת לפניו ליבום מן התורה.
אבל כאן במשנתנו, דאיקיים מצות יבום בשתיהן, [בגדולה מן התורה, ובקטנה מדרבנן], אימא תרוייהו לפקו בגט, שיצאו שתיהן בגט, ולא נלמד את הקטנה למאן.
ואי אשמעינן רק בהא, כאן, הייתי אומר שדוקא כאן מלמדים את הקטנה למאן, משום דגדולה רמיא קמיה, נופלת לפניו ליבום מן התורה, ולכן תמאן הקטנה כדי שתתייבם הגדולה.
אבל אידך, לעיל, שהגדולה אחות אשתו היא, ואם תגדל אשתו ויקנה ותה מן התורה, לא תהיה אחותה זקוקה כלל ליבום, אלא תצא לשוק כדין ערות אחות אשה - לא ילמדו שם את הקטנה למאן.
לכן צריכא להשמיענו זאת בשני המקומות.
מתניתין:
במשנה זו מתבאר דין יבם קטן ויבמה קטנה.
היבמה הקטנה יכולה להתייבם על אף שאינה ראויה עתה לביאה שיש בה הקמת שם לבעלה המת, שהרי קטנה אינה יולדת, היות והיא יכולה להמשיך להיות אשתו של היבם עד שתגדל, ואז תהיה ראויה לביאה שיש בה הקמת שם לבעלה המת.
וכך הוא לשון רש"י [לעיל סא ב ד"ה ואינה חולצת]: קטנה מתייבמת, ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום.
ודנו האחרונים בדברי רש"י אלו, האם כוונתו לומר שכל עוד היא קטנה לא התקיימה בה מצות יבום, אלא היא קנויה לו בלבד, וכשתגדל, עליו לבוא עליה כדי לקיים מצות יבום, ועד אז אין היא יוצאת בגט בלבד אלא זקוקה גם לחליצה.
או שהיה יבומה יבום מלא בקטנותה, ויוצאת ממנו בגט, אלא שיש לו מצוה נוספת לבוא עליה כשגדלה כדי שתהיה בה ביאה הראויה להקים שם לאחיו. [עונג יום טוב סימן קעט, אמרי משה סימן ו, אור שמח יבום א יז].
ביבם קטן, שביאתו ביאה מגיל תשע שנים, דנו הראשונים אם הוא קונה אותה מן התורה, או שהיבמה רק מותרת לו מן התורה אך אין הוא קונה אותה לאשה.
המשנה הזו נחלקת לארבעה חלקים.
בחלק הראשון מתבאר מהו דינו של יבם קטן שבא על יבמה קטנה.
בחלק השני מתבאר מהו דינו של יבם קטן שבא על יבמה גדולה.
בחלק השלישי מתבאר אימתי נאמנת היבמה לומר שלא בא עליה היבם, כדי שיכפו בית דין את היבם לחלוץ לה.
ובחלק הרביעי מתבאר דין הנודרת הנאה מיבמה.
א. יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, שבא על יבמה קטנה, וקונה אותה הקטן בביאתו [מדאורייתא או מדרבנן [1]] -
יגדלו זה עם זה.
שהיות ונחשבת ביאתו של קטן לקנות את יבמתו כאילו עשה בה גדול מאמר, הרי היא קנויה לו, ויכולים להמשיך ולהיות יחד כבעל ואשה, אך אין הוא יכול לגרשה, היות וקטן אינו יכול לגרש. [2]
ב. ואם בא היבם הקטן על יבמה גדולה - תגדלנו. [3]
אין הוא יכול לגרשה מחמת שהוא קטן, אך מותר לה להבעל על ידו, היות והיא נופלת לפניו ליבום.
ובגמרא יתבאר כיצד היא מותרת לו, על אף שביאת קטן אינה ביאה הראויה להקים שם לאחיו, לפי שקטן אינו יכול להוליד, והתורה התירה אשת אח עבור הקמת שם לאחיו.
ג. היבמה שאמרה בתוך שלשים יום מאז שכנס אותה ביבם "לא נבעלתי", ויש לה גט יבמין בידה - כופין אותו בית דין שיחלוץ לה, ואין מאמינים לו שבעל אותה, ודי לה בגט שיש לה בידה, שקיבלה אותו ממנו. כי עד שלשים יום היא נאמנת לטעון שלא בעל אותה היות ואדם יכול לעמוד ולא לבעול את יבמתו במשך שלשים יום מאז שכנס אותה לחופה.
אבל אם באה לאחר שלשים יום, וטוענת שעדיין לא נבעלה על ידי היבם, היא אינה נאמנת, היות ומעבר לשלשים יום אין אדם מעמיד עצמו מלבעול.
ולכן רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה, אבל אין כופים אותו על כך. [4]
ובזמן שהוא מודה שלא בא עליה - אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה.
ד. הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, לפי שהיתה כעוסה עליו, ולא התכוונה לאסור את עצמה עליו כדי שאם ימות בעלה תפטר ממנו, ומת בעלה -
כופין אותו שיחלוץ לה.
אבל אם נדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה, תולים אנו שעשתה זאת כדי להפטר מיבומו, ולכן אין כופים אותו לחלוץ לה, אלא רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.
ואם נתכוונה בנדרה לכך, לפטור עצמה מהיבם, הרי אפילו אם היה הנדר בחיי בעלה - רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה, אך אין כופים אותו לכך.
גמרא:
והוינן בה: לימא מתניתין האומרת שקטן הבא על הקטנה או על הגדולה, יגדלו זה עם זה - דלא כרבי מאיר!?
דהרי תניא: קטן וקטנה - לא חולצין ולא מתייבמין, דברי רבי מאיר!
לפי שחושש רבי מאיר למיעוט של יבמים סריסים ולמיעוט של יבמות איילוניות, שבהם אין מצות יבום נוהגת, והן אסורות על היבם משום ערות אשת אח שלא במקום מצות יבום.
ומתרצת הגמרא: אפילו תימא, לעולם אפשר להעמיד את משנתנו גם לפי רבי מאיר.
היות וכי אמר רבי מאיר שאסור לקטן או לקטנה להתייבם, זה רק במקום שאחד מהם עובר איסור מן התורה, לפי שהוא גדול והשני קטן. וכגון, יבמה גדולה ליבם קטן, ויבמה קטנה ליבם גדול - דחד מינייהו, ביאה דאיסורא היא. שהגדול או הגדולה עוברים ביאת איסור של ערןת אשת אח באם אחד מהם אינו ראוי ליבום [אם הוא סריס, או אם היא איילונית].
אבל קטן הבא על הקטנה, דתרוייהו, שניהם, היבם והיבמה, כי הדדי נינהו, שוים הם בכך ששניהם קטנים ואינם ברי חיוב - לא אמר רבי מאיר שלא יתייבמו בהיותם שניהם קטנים.
זאת, לפי הכלל האומר "קטן אוכל נבילות - אין בית דין מצווים להפרישו מאכילתם". והוא הדין כאן, אין לנו למנוע את היותם יחד, גם אם יש בכך מעשה עבירה, שהוא סריס או היא איילונית, והיא אשת אח שלא במקום מצוה.
ותמהה הגמרא: האיך אפשר לתרץ כך? והא קתני במשנתנו במפורש "יבם קטן שבא על יבמה גדולה - תגדלנו!?
ובהכרח שמשנתנו איננה כרבי מאיר, שהרי מדובר בה גם בגדולה, שבית דין צריך להתערב ולהפרישה מלעבור עבירה.
ולרבי מאיר, החושש בקטן שמא ימצא סריס, יש לנו לחוש כאן שמא הקטן שבא עליה הוא סריס, ונמצא שהיא עוברת עתה על איסור ערוה של אשת אח שלא במקום מצוה.
ומשנינן: אמר רבי חנינא חוזאה: בא - שאני!
והיינו, אין הדבר נוגע הלכה למעשה, כיון שכבר בא עליה מבלי ששאלו היבם הקטן והיבמה הגדולה אם מותר להם לעשות כן, כי אם היו שואלים, היו יודעים שאסור להם לעשות זאת לפי רבי מאיר, כי שמא הקטן הוא סריס.
וכוונת המשנה היא לומר, כיוון שבא עליה, אין היא יוצאת ממנו מעתה לא בגט ולא בחליצה, אלא תגדלנו, וכשיגדל היא תוכל לצאת ממנו בגט.
אך דוחה הגמרא את ההבנה הזאת בביאור המשנה:
והא "תגדלנו" קאמר התנא, ומשמע מלשון זה שהיא תמשיך להיות עמו כבעל ואשה, וכל ביאה וביאה שיבוא עליה - ביאה דאיסורא היא [על הצד שהוא סריס, ולרבי מאיר צריך לחשוש למיעוט הסריסים!
ולכן חוזרת הגמרא למסקנה הראשונה -
אלא, בהכרח, מחוורתא, מחוור וברור הדבר, שמתניתין, משנתנו - דלא כרבי מאיר היא.
ועתה דנה הגמרא כיצד תופס בה יבומו של הקטן, ואיך הותר בה איסור אשת אח.
קרי כאן, הרי יש לקרוא כאן, כדי להתיר אשת אח במקום שיש בו מצות יבום, "להקים לאחיו שם בישראל".
והאי קטן, שאינו יכול להוליד מביאה זו - לאו בר הכי הוא! שאינו ראוי עתה להקים לאחיו שם בביאתו. ואם כן, כיצד מותר לה לקיימו אצלה!?
אמר אביי: אמר קרא "יבמה יבוא עליה", שמשמעותו, אפילו יבם כל דהו, [5] גם יבם קטן שאין הוא ראוי עתה להקמת שם, גם בו אני קורא "יבמה יבוא עליה", ואין היבמה אסורה בו משום איסור של אשת אח שלא במקום מצוה. ולכן מותר ליבמה הגדולה לקיים את היבם הקטן אצלה.
רבא אמר: בלאו הכי, בלי הלימוד הזה מהפסוק, נמי, גם לא כן מצית אמרת, אינך יכול לומר שהיבמה הגדולה תהיה אסורה ביבם הקטן, כי -
מי איכא מידי, האם יתכן דבר שכזה, דהשתא, שעכשו, בשעת הנפילה ליבום, תהא היבמה אסירא ליבם, היות שהוא קטן, ולבתר שעתא, לאחר זמן, כשיגדל הקטן, שריא, תהיה מותרת לו.
והא אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבוא עליה" - הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה לעולם
אלא בהכרח, שהיא מותרת לו גם בשעה שהוא קטן, ואין לו אפשרות להקים לאחיו שם.
אך מקשה הגמרא, איך מוכיח רבא מכך שהיא לא נאסרת בו עולמית, שהיא מותרת לו גם כשהוא קטן?
ואימא הכי נמי, שכל יבמה שנופלת לפני יבם קטן, שאינו ראוי להקים שם, תאסר עליו עולמית, היות ובשעת נפילה אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה", שאין פסוק זה נאמר אלא כאשר היבם ראוי להקמת שם לאחיו.
ומשנינן: אמר קרא בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדו", מלמד הכתוב שאפילו יבם בן יום אחד הרי הוא נחשב ל"יבם", הראוי למצות יבום, ואין אני אומר שהיות ואין הוא ראוי עתה להקמת שם, נאסרת עליו היבמה עולמית. [6]
שנינו במשנה: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי, כופין אותו שיחלוץ לה.
והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא הסובר דעד תלתין יומין, שעד שלשים יום, מוקי איניש אנפשיה, מעמיד אדם עצמו עד אז מלבעול -
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: משנתנו - בשיטת רבי מאיר היא.
דתניא: הנאמנות של בעל שנשא אשה, לבוא לבית דין ולטעון טענת בתולים, שלקחה בחזקת בתולה, ובא עליה, ומצאה בעולה, וטוען שזינתה תחתיו, בין שעת הקידושין לשעת הנישואין [שהיתה אז בבית אביה], והרי הוא נאמן להפסיד את כתובתה -
היא כל שלשים יום מזמן שנשאה, דברי רבי מאיר.
שעד שלשים יום הוא יכול לטעון שהעמיד עצמו מלבעול עד עתה, ובשעה שבעל הוא מצא אותה בעולה, ולכן הוא בא רק עתה לבית הדין לטעון טענת בתולים, ואפשר להאמין לו עד שלשים יום שהוא העמיד עצמו ולא בעל אותה עד עתה.
אבל אם בא לטעון אחר שלשים יום הוא אינו נאמן, אלא אנו תולים שבעל אותה בתוך שלשים יום ומצאה בתולה, ועתה הוא התרגז עליה, ובא להפסידה כתובתה שלא כדין.
רבי יוסי אומר: אם נסתרה עמו, הוא נאמן לטעון שלא מצא אותה בתולה רק אם הוא בא לאלתר, מיד אחר הסתירה, כי אנו בטוחים שמיד שהיה עמה במקום מוסתר הוא בעל אותה, ואינו נאמן כל שלשים יום.
אבל אם אירע שאחרי הנישואין היא לא נסתרה עמו, ולא יכול היה לבעול אותה בגלוי - אף לאחר כמה שנים יכול הוא לטעון טענת בתולים.
רבה אמר: אפילו תימא, יכול אתה לומר שמשנתנו היא אפילו בשיטת רבי יוסי.
כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, שאינו יכול לטעון במשך שלשים יום אלא רק לאלתר, משעת הסתירה, אלא בארוסתו, דגיס בה. שהוא רגיל בה, ואינו מתבייש ממנה, ולכן הוא בועל אותה מיד ואינו יכול להעמיד עצמו.
הערות
[1] הגמרא לעיל [בדף סח א, צו א] אומרת שעשו ביאת קטן ביבמה כמאמר בגדול. והתבאר לעיל, כי יש שני מהלכים שונים ברש"י [כך כתב הרמב"ן] האם ביאת קטן קונה מן התורה, אלא שאינה קנין גמור, לפי שמיעטה התורה את אשת הקטן ממיתה, ולכן היא נחשבת כמאמר, שאינו קנין גמור. או שביאת קטן אינה קונה כלל מן התורה, אלא רק מדרבנן, שהחשיבו אותה חכמים כקנין מאמר.
[2] ומותר לו לבוא עליה. אם נאמר שהוא קונה אותה מהתורה, פשוט הדבר שמותר לו לבוא עליה, אך גם אם נאמר שאינו קונה אותה מן התורה, אין עליה איסור אשת אח, למרות שאינו מקיים בביאתו מצות יבום, ואין ההיתר מצד ששניהם קטנים, אלא כפי שיבואר בהמשך המשנה, שכל יבמה הנופלת ליבום, אין איסור בביאתה גם אם לא מתקיימת בביאה זו מצות יבום.
[3] נחלקו רבותינו הראשונים בביאור הלכה זו. לרש"י יש שני מהלכים שונים [כדברי הרמב"ן בדעת רש"י בדף פו א]: האחד, שיבם קטן קונה את יבמתו מן התורה [רש"י במסכת קידושין יט א]. ולפי זה התקיימה כאן מצות יבום. ובאה המשנה לומר, שהיות וחל בה ייבומו של הקטן, שוב לא תצא ממנו מן התורה, עד שיגדל היבם. לפי שאינו יכול לגרשה, היות והיא עתה אשתו מן התורה, ואין גירושיו של קטן גירושין מן התורה. ומשיגדל היבם - אין לה צורך בחליצה אלא די לה בגט. והמהלך השני של רש"י, שהוא קונה אותה רק מדרבנן, ומן התורה היא צריכה חליצה או יבום משיגדיל. וכך היא דעתם של רוב הראשונים. ולפי מהלך זה, דנו הראשונים הכיצד היא מותרת להבעל על ידו, והרי היא אשת אח, ולא הותר איסור אשת אח אלא לצורך קיום מצות יבום! ? ולעיל בדף לה ב, כתבו התוס' [בסוף ד"ה תגלי] שדומה דין יבם הבא על יבמה מעוברת [לריש לקיש, שאינו קונה אותה בביאתו גם אם לאחר מכן הפילה, אך אינו חייב עליה קרבן משום אשת אח], לדין קטן שבא על היבמה הגדולה. וביארו האחרונים, שכל יבמה העומדת להתייבם, אין בה איסור אשת אח ליבם, אפילו אם אינו מקיים מצות יבום בביאתו. ולכן, גם אין להקשות מדוע לא נאמר בה "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית", לפי שדין זה נאמר רק כשהיבמה אסורה על היבם באיסור ערוה של אשת אח, ולא כאשר היא מותרת לו, גם אם אין אפשרות בשעת נפילה לייבמה.
[4] וכל זמן שלא חלץ לה הרי היא אסורה להנשא לשוק, למרות שאין מאמינים לה, היות ו"שויתה נפשה חתיכה דאיסורה", שהוא כלל האומר שכל אדם נאמן לאסור את עצמו בדבר הנוגע לו גם במקום שאין לו נאמנות כלפי אחרים. רש"י
[5] אביי מדייק מכך שאמר הכתוב "יבמה יבוא עליה" ולא אמר אחי המת יבוא עליה. תוס' ד"ה יבמה. והיינו, שאינו צריך שיהיה עתה ראוי להקים שם, אלא די בכך שיהיה ראוי להקים שם כשיגדל. רשב"א וריטב"א.
[6] והדיוק של רבא הוא מכך שכתוב "יחדו", ומשמע אפילו אם ישבו יחד יום אחד. רש"י. ואילו התוס' כתבו, כיון שממעטים מפסוק זה אשת אחיו שלא היה בעולמו, משמע ממנו, שאם היה אחיו בעולמו אפילו יום אחד - הרי הוא ראוי ליבום. תוס' ד"ה אמר קרא ובדעת אביי, החולק על רבא, כתב הריטב"א, שסברתו היא כי מהלימוד "כי ישבו אחים יחדו", היינו אומרים שאינה נופלת לפניו עד שיגדיל. וגזירת הכתוב מיוחדת היא שלא תאסר עליו מדין "נאסרה". ולכן לומד אביי שמהפסוק "יבמה יבוא עליה" למדים שהיא נופלת אליו מיד, ומותרת לו עם נפילתה אליו. וראה בספר מרחשת [חלק ב סימן טו ענף ב] בהסבר החילוק בין קטן העתיד לגדול, ובין סריס העתיד להתרפאות.
במתניתן רא"א מלמדין הקטנה שתמאן בו: עיין ברשב"א שכתב להך גירסא דבכולן אמר ר"א למ"ד לעיל דאינה ממאנת לזיקתו לא שייך לומר דקאי גם אהנך דלעיל דמה מועיל שתעקור הביאה ע"י מיאון מכ"מ הזיקה קיימת. ונראה שזהו ג"כ השגת הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל במה שפסק דבא על החרשת ואח"כ על הקטנה מלמדין הקטנה למאן דהשיג מלבד השגות הנ"ל עוד דהאיכא מ"ד דממאנת למאמרו ולא לזיקתו וה"ה הקשה עליו דהא הרמב"ם פסק כמ"ד דממאנת אף לזיקתו, אבל לפ"ז א"ש דהראב"ד בא להשיג בזה נגד גירסת הרמב"ם דגרס בכולן דא"כ יקשה להך מ"ד דלא ממאנת לזיקתו מה מהני מיאון דהי' דוחק בעיניו מש"כ הרשב"א דבכולן קאי ארישא וכיון דאיכא תרתי שייך בכולן וסובר אי גרסי' בכולן ע"כ אכולהו בבות דמתניתן קאי כן נלענ"ד דעת הראב"ד וקרוב לזה כתב גם הלח"מ, אכן בודאי אין זה קושיא על הרמב"ם דמלבד זה שי"ל שהוא סובר כמש"כ הרשב"א מכ"מ בלא"ה גם השגה זו מתורצת שפיר ע"פ מה שכתבתי לעיל דטעם המיאון הוא כדי לעקור האיסור דב' בתים דהשתא אפילו למ"ד דממאנת למאמרו ולא לזיקתו מהני המיאון דהא על ידו נעקרה הביאה כמש"כ הרשב"א והוי כאלו בא על הפנוי' והרי ע"כ גם להראב"ד דסובר דר"א לא קאי רק אסיפא דמתניתן צ"ל כן למ"ד דאינה ממאנת רק למאמרו ולא לזיקתו דע"י המיאון עוקרת הביאה דאל"כ מה תהני המיאון בבא על הקטנה ואח"כ על הגדולה להתיר הגדולה אע"כ דהמיאון עוקר ביאת הקטנה כאלו לא בא עלי' כלל וזהו ג"כ הטעם להרמב"ם דממאנת בכולהו בבי דמתניתן לעקור למפרע איסור ב' בתים ואל תתמה על זה שיחשב זה עקירת איסור כיון דעכ"פ בשעת ביאה כבר עשה האיסור דכן כתבו התוספ' ג"כ בגטין (ל"ג.) לענין גט שבטלו וכן כתבו במכות (ט"ו:) לענין נזיר שנשאל ע"ש:
שם בגמרא הלכה כר"א: כן פסקו הרי"ף והרמב"ם, והנה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הקשו על הרמב"ם שפסק בבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה שתמאן בו והחרשת יוצאה בגט שלמה צריך להוציא החרשת כיון שנעקרה ע"י מיאון ביאת הקטנה יהי' מותר לקיים החרשת, ועוד הקשו דבגדולה וקטנה הרמב"ם בעצמו פסק כן דממאנין הקטנה שבעל תחלה ויקיים את הגדולה והניחו בצ"ע, וגם הכס"מ הביא קושיות אילו בשם הרשב"א ולא תירץ כלום והלח"מ תירץ בדוחק וכבר השיב עליו המפרש בירושלמי ותירץ בדוחק אחר, ולענ"ד י"ל בשנדקדק בלשון הרמב"ם ששם (פ"ה ה' כ"ז) כתב והחרשת צריכה גט ובהך דין שהביאו הראשונים כאן (בה' כ"ח) כתב והחרשת יוצאת בגט ולא כתב צריכה גט כמו בהלכה הקודמת ולכן נלענ"ד דודאי גם הרמב"ם ס"ל דאין צריך להוציא החרשת אחר מיאון הקטנה וכמו שפסק גם בגדולה ומה שכתב והחרשת יוצאה בגט כונתו אם רוצה להוציאה יוצאת בגט דה"א כיון דאחר שבא על הקטנה פסל את החרשת א"כ נעשה ביאתה ביאה פסולה למפרע וביאה פסולה אינה פוטרת דהא מטעם זה אם לא מאנה הקטנה תמתין עד שתגדיל וצריכה חליצה ולא נפטרה בביאתה וא"כ אם נחשוב ביאת החרשת למפרע ביאה פסולה הוי אמינא דלאחר שמיאנה הקטנה ועקרה זיקתה נשארה זיקת החרשת לבד וביאתה היתה פסולה וא"כ צריכה חליצה והחרשת אינה בת חליצה וא"כ ה"א דאסורה לעולם בין ליבם ובין לאחרים לזה השמיענו דהחרשת יוצאה בגט לבד ולא צריכה חליצה דכיון דע"י מיאון נעקר ביאת הקטנה נעשה ביאת החרשת למפרע ביאה כשרה שפוטרת זיקתה ואם רוצה להוציאה מוציאה בגט לבד, וביותר מבואר שכוונת הרמב"ם כן ממה שכתב שם (ה' כ"ט) פסל את החרשת והחרשת יוצאה בגט והפקחת בגט וחליצה עכ"ל דאי כוונתו והחרשת יוצאה שצריך להוציאה א"כ כפל במה שכתב פסל את החרשת דהיינו הך אע"כ דכוונתו יוצאה דסגי לה בגט ולא הוי כמו הפקחת דצריכה גט וחליצה כן נלענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם: והנה בש"ע אהע"ז (ס' קע"א) פסק כהרמב"ם וכתב ויוציא החרשת בגט והרמ"א כתב עליו שזה דעת הרמב"ם אבל אחרים חולקין עליו ע"ש, ולענ"ד גם דעת הרמב"ם אינה כן שהרי לא כתב כלשון הש"ע ויוציא החרשת אלא כתב והחרשת יוצאה בגט, גם המהרש"ל ביש"ש הביא בשם הרמב"ם דיוציא החרשת בגט ופסק כוותי' ע"ש, ולענ"ד גם דעת הרמב"ם כשאר הראשונים דאין צריך להוציא החרשת ולכן לדינא צ"ע:
שם אבל אידך לא צריכה: א"ל לפי מה דאמרינן בנדה (דף ח') לא ס"ל שמואל כר"א וכר"א אלא משום דרבי יהודה בן בבא קאי כוותייהו א"כ אכתי ל"ל תרי מימרות לימא הלכה כריב"ב דתרווייהו בכלל כדאמרינן (שם) מדקתני ממאנין את הקטנות לשון רבים די"ל דניחא להו לשמואל ור"א לומר הלכה על עיקר המימרות דר"א ור"א:
שם במתניתן לאחר ל' יום מבקשין הימנו: התוספ' בב"ב (ה':) הקשו אמה דבעי שם אי אמרינן מגו במקום חזקה דאי אמרינן מגו במ"ח למה לא נאמנת לאחר ל' מגו דאיבעיא אמרה אינו יכול לבא עלי והניחו בקושיא ע"ש, וראיתי בתוספ' ר"ע פה שהקשה על התוספ' היאך תהי' נאמנת באמרה אינו יכול לבא עלי' שהרי טעם הנאמנות מפרש בנדרים (דף צ"א) דחזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה והכא הרי ממנ"פ אינו בעלה שהרי מיירי ביוצא גטה מתחת ידי' וסיים ולא אדע מאי קשיא להו וצ"ע, ולענ"ד שפיר הקשו התוספ' שהרי זה גופא בכלל המגו מגו דאי בעי' לא היתה מראת הגט לפני ב"ד רק היתה טוענת שאינו יכול לבא עלי' ואז היתה נאמנת לומר שלא בא עלי' ואינה אשתו דאם הי' בא עלי' ונקנית לו חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה, אכן באמת אם אמרינן מגו כהאי גוונא תלי בפלוגתא שבין רש"י לתוספ' הביאוה התוספ' ב"ב (דף ל') דלשיטת התוספ' שפירשו מה דאמרינן בכתובות כיון דאתחזק בב"ד אי בעית קלתי' לא אמרינן שפירושו אחר שראינוה בידה כיון שעכשיו אין מגו ע"ש א"כ גם הכא לא נאמר מגו דאי בעית לא הראת לגיטה כיון דעתה ראינוה בידה, אבל לשיטת רש"י שם שפירש אתחזק בב"ד שהי' השטר מקויים שפיר חשיב הכא מגו דאי בעית לא הראת לגיטה והיתה טוענת שאינו יכול לבא עלי', וא"כ י"ל דקושית התוספ' שתהא נאמנת במגו אזיל לשיטת רש"י אבל להתוספ' לשיטתם באמת לא קשה קושיתם, ועיין בש"ך ח"מ (סי' פ"ב) בדיני מגו (סי' י') שכתב ג"כ יישוב לקושית התוספ':
שם בגמרא דתרווייהו כי הדדי ננהו: לפ"ז צ"ל דמוקמי למתניתן דאיירי שביום שהוא נעשה בן י"ג ויום אחר נעשה היא בת י"ב ויום אחד וכעין מה דאמרינן לעיל (דף ל"ד) דאל"כ היאך יגדלו זה עם זה הא האחד נעשה גדול קודם לאחר והוי ספק איסור:
שם קרי כאן להקים לאחיו שם: א"ל דא"כ לפי מה דס"ד דמה שיבא לבסוף ליד הקמת שם לא מהני א"כ גם קטנה לא תתייבם מה"ט כדמוכח מתוספ' לעיל (דף כ') וא"כ מה משני אביי יבמה יבא עלי' כ"ד מדלא כתיב אחי המת דאכתי לא ידעינן רק בהוא קטן אבל היא קטנה מנ"ל די"ל דכיון דגלי קרא בקטן דלא ילפינן מסריס חמה קטנה ילפינן מקטן וכן צ"ל ג"כ לרבא דיליף קטן מוכי ישבו אחים:
שם יבמה יבא עלי' כ"ד: עיין במהרש"א שכתב דע"כ לא רבי קרא דיבום מהני בקטן דהא אמרינן דעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אלא ע"כ דקרא לא אתי רק להורות דליכא איסור א"א במה שמגדלת אותו אבל ק"ל מנ"ל באמת לרבנן דיבום לא מהני בקטן דלמא הכי נמי דאתי קרא לרבות יבום דידי' דמהני, והנה התוספ' לעיל (נ"ז:) יישבו זה משום דממעט קרא אשת איש פרט לאשת קטן אלמא דקטן לית לי' קנין, אכן אין זה מספיק דאכתי יקשה כן לר' זירא דרצה לאוקמי' קרא בקדושין (דף י"ט) ביעוד דקטן, ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן לעיל (מ"ד.) כל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום ע"ש בתוספ' שהקשו מחרש וכן כתב הרמב"ם והברטנורא בסנהדרין (פ"ב) וע"ש בתוספ' י"ט, והשתא כיון דממעטינן לעיל (דף ק"ה) מאיש דקטן אינו חולץ אמרינן ג"כ דאינו מייבם ע"פ הכלל דכל שאינו עולה לחליצה וכו' ולכן לא מוקמינן קרא רק דשרי לשהות אצלה, ולכן א"ש ג"כ דקטנה מתייבמת מדאורייתא כדמוכח מתוספ' (דף נ"ז) הנ"ל דהא חולצת ג"כ לרבנן ואף דלר"מ אינה חולצת הרי כתבו התוספ' לעיל (דף ק"ה) מהירושלמי דגם לר"מ חולצת מדאורייתא ומזה ראי' להך שיטה דכל שאינו עולה לחליצה אינה עולה ליבום נגד דעת שו"ת כנסת יחזקאל (סי' ס"ח) שפקפק בזה ע"ש. אכן כל זה לדעת התוספ' דיבום קטן אינו קונה מן התורה אבל לדעת רש"י בקידושין (דף י"ט) ולדעת הרמב"ן לעיל (דף צ"ו) דיבום קטן קונה מן התורה בלא"ה א"ש טפי:
שם בלא"ה נמי לא מצית אמרת: הנה לרבא לא יקשה דרשה דאביי ל"ל די"ל דלא משמע לי' כלל לדרוש יתורא מדלא כתיב אחי המת יבא עלי' אבל לאביי קשה ל"ל קרא הא נוכל למילף מדרשת רבא, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א הקשה כן וי"ל דהנה דרשת אביי היא מדלא כתוב אחי המת יבא עלי' כמש"כ התוספ' ובתוספ' הרא"ש ביאר יותר דזה הוי משמע ששוה להמת להיות גדול כמוהו ולכאורה קשה איך דרש רבא מכי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום א' הא אמרינן לפ"ז דבעינן אחים שווים, אכן זה אינו דלרבא הא אמרינן דלא משמע לי' לדרוש אחים שווים כאביי ולאביי נמי אף דדרש ע"כ ג"כ דרשה דישיבה א' בעולם דהא מיני' ממעטינן אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכ"מ לא תקשי' כן דהא השתא גלי קרא יבמה יבא עלי' כ"ד דלא בעינן שווין בגדלות ואפילו כשהוא קטן מותר ביבמתו, אכן התינח השתא דכתיב קרא דיבמה יבא עלי' אבל בלא קרא מדרשה דרבא לא הוי מצי למילף כיון דלדידי' איכא משמעות דבעינן אחים שוים א"כ יקשה אימא דאין ה"נ דבנפלה לפניו כשהוא קטן לעולם לא מייבם:
שם ואימא הכי נמי: להך ס"ד דאינו מיבם רק כשהי' גדול בשעת נפילה עדיפא ה"ל להקשות דאימא בכור לייבם פשוט לא לייבם וכן מקשה לעיל (דף כ"ד) ומשני ג"כ כמו דמשני הכא דא"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכי משכחת לה והרי המקשן הכא אכתי לא ס"ד לומר כן, ובלא"ה ק"ל איך ס"ד דקטן אינו בר ייבום מן התורה דא"כ יקשה ל"ל קרא דאיש דמני' ממעטינן לעיל (דף ק"ה) דקטן אינו חולץ תיפוק לי' מדאינו עולה לייבום ג"כ אינו עולה לחליצה ובשלמא לר"מ לא קשה די"ל דכיון דלר"מ רק מטעם ספק אינו מייבם א"כ מקרי בר יבום דאם יבא אליהו ויאמר דלאו סריס הוא בר יבום הוא כמש"כ הרשב"א בשמעתין ובכה"ג מקרי עולה ליבום כדאמרינן לעיל (דף מ"א) אבל להך ס"ד דלרבנן לא בלבד שאינו בר יבום אלא דאין כאן זיקה כלל דהיא כאשת אח שיש לו בנים ודאי לא בעי קרא דקטן אינו חולץ אכן בלא"ה משני שפיר:
שם לא נסתרה אף לאחר כמה שנים: ק"ק היאך דייק דר"מ היא דלמא פלוגתייהו בודאי איירי דר"מ סבר אפילו בודאי נסתרה בעינן ל' יום ורבי יוסי סבר דודאי נסתרה לאלתר ובודאי לא נסתרה עד לאחר כמה שנין דהא לחד תי' התוספ' באמת איירי הכא כן אבל בספק י"ל דגם ר' יוסי מודה דבעינן ל' יום ודלמא מתניתן בספק נסתרה איירי ואפי' ר' יוסי מודה, וי"ל דהנה הבית שמואל באהע"ז (סי' קס"ו) הביא דעת שלטי הגבורים דבעינן עדים ביבום כמו בקדושין וכתב דמדעת הרמ"א שם משמע דאם עשה מאמר בעדים לא בעינן ביאה בעדים נגד דעת הש"ג, וראיתי בים ש"ש בסוגיא דלפנינו דפליג אש"ג וס"ל דלעולם לא בעינן עדים בביאת יבום, אכן הגדולים הללו לא הי' לפניהם דברי תוספ' הרא"ש שהבאתי לעיל (נ"א:) שכתב בפי' דבעינן עדים בביאת יבום ושם תירצתי גם שיטת התוס' בזה אכן דעת רש"י משמע דאינה כן ע"ש, אבל מדברי הריטב"א קידושין (דף י"ב) נראה ג"כ בפי' דס"ל דביאת יבום צריכה עדים, והשתא י"ל דמסוגיא דילן יש ראי' לשיטות הראשונים דלעולם בעינן עדי ביאה ביבום כמו בקדושין דהיינו עדי יחוד דמהני גם בקדושין כמו שכתבתי לעיל (שם) ולכן דייק שפיר דע"כ מתניתן איירי בנסתרה ודאי דאל"כ אפילו נבעלה לא יצא ידי יבום ולא נפטרה וא"כ ע"כ דמתניתן דלא כר' יוסי ועיין מה שכתבתי לעיל (נ"ב.) בתוספ' (ד"ה דמקדש):
שם ברש"י ד"ה ביאה דאיסורה. אין ב"ד מצווין להפרישו: לכאורה יקשה מזה לר' יוחנן דאמרינן לקמן (דף קי"ד) דספוקי מספקי לי', וצ"ל כמש"כ התוספ' שם דהוי מצי למימר וליטעמיך, א"נ י"ל דלא חייש ר"מ רק לספק איסור אשת אח דאורייתא אבל לספק דמצווין להפרישו לא שהרי ספק ספקא הוא:
שם בתוספ' ד"ה לאחר שלשים. וא"ת מה הוא מפסיד אם חולץ לה: לכאורה י"ל דשפיר קמפסיד ע"פ מה דאמרינן לעיל (מ':) דאסור אדם בצרת קרובת חלוצתו וזה פשיטא דבצרת קרובת יבמתו מותר דהא הטעם דאזלת עמה לבית דין לא שייך רק בחלוצה ולא במתיבמת וא"כ י"ל דשפיר מפסיד דלפי טענתו שייבם לא אסור בצרות קרובותי' ואם יחלוץ נאסר בהן כן יש לישב קושית התוספ' שיטת רש"י שם, אבל התוספ' לשיטתם אזלו שפירשו שם דלא כרש"י אלא דבנשאת לאחיו איירי ואסור בצרת קרובת חלוצתו כמו בצרת קרובת גרושתו וזה ודאי ביבמתו אסור דהוי צרת ערו' ממש ולא מפסיד כלום ולכן הקשו שפיר:
בא"ד. כדי להתירה: הריטב"א תירץ על קושית התוספ' שאומר שמפסיד שמא תתפייס לחזור לו ואם יחלוץ יהא אסור להחזירה, והנה מה שלא ניחא להתוספות לפרש כן י"ל דמפרשי דאיירי ביוצא גט יבמין מתחת ידה וא"כ בלא"ה לא יכול לקחתה אבל הריטב"א מפרש דאיירי בגט סתם והוא אומר שנתן אחר בעילה, אבל הוקשה לי דמכ"מ לפי דברי' שלא נבעלה הרי נאסרה ליקח אותו דשויי' אנפשה חתיכה דאסורא, ושוב נדפסו חדושי תוספ' ר"ע וראיתי שג"כ הקשה כן והניח בקושיא, ולכאורה הי' נ"ל דזה גופי' מכוון הריטב"א במה שכתב שמא תתפייס דהיינו שאומר אחר שהוא יודע שמותרת לו שמא יפייס לשוב אליו אף שאצלה הוא שלא כדין, אבל באמת זה אינו דממנ"פ אם חושש שמא ב"ד יכופו אותו להוציאה מה יועיל שיפייסה מכ"מ הב"ד ימחו ויוציאוה ואם אינו חושש לב"ד מה יפסיד אם יחלוץ כיון דלפי דבריו החלוצה שלא לצורך מכ"מ יכול להחזירה ולכן נ"ל דה"ק שהוא אומר שמה שאמרה לא נבעלתי מחמת שנאה אמרה כן שיכופו אותו לחליצה אבל כיון שע"פ הדין לא יוכלו לכופו ברצון לא יחלוץ שאומר שמא יפייסנה ותתן אמתלא לדברי' שמה שאמרה לא נבעלתי מחמת שנאה אמרה ואז תהי' מותרת לחזור לו אבל אם יחלוץ תהי' אסורה לו:
בד"ה לאחר מיתת בעלה. היא נתנה אצבע בין שיני': ק"ק דהא מ"ד דמצי מיפר הם רבי אליעזר ורבי יהושע לעיל (דף כ"ט) והם תרווייהו ס"ל לפי המסקנא דכתובות (דף נ"ב) הוא נתן אצבע, וצ"ל דכוונתם דאי תנא דמתניתן סבר בהא כר"א ור"י דמצי מיפר בהא דהוא נתן אצבע לא ס"ל כוותייהו, אבל מכ"מ ק"ל דהא לא מצינו מ"ד לפי המסקנא דס"ל היא נתנה אצבע דאף דלב"ה רצה הש"ס בכתובות (נ"ט:) לאוקמי' כן מכ"מ לפי מה דמסיק שם דמתניתן דלא כב"ש לא מוכח כן, ונ"ל דהתוספ' כוונו למה דאיכא תנאי דס"ל כן בכתובות (דף ע"א) ע"ש, אבל באמת לא ידעתי מי הכריחם להתוספ' לכתוב כן דהא לפי מה דמסקינן לעיל (דף כ"ט) דוקא בעשה מאמר או בניזונית משלו ס"ל להנך מ"ד דיפר ליבמתו הא בלא"ה לא:
בד"ה יבמה. ומדלא כתיב אחי המת: הוצרכו לכתוב כן דא"ל דמיתורא דיבמה יבא עלי' קדריש שהרי זה נדרש לעיל (דף נ"ד) לדרשה אחריתי:
בד"ה אמר קרא. דא"כ אפילו סריס נמי לייבם: ק"ק איך אפשר לומר כן דהא כתיב להקים לאחיו שם דממעטינן מיני' סריס לעיל (דף ע"ט) וא"ל דקושיתם היא מה ראית לרבות קטן מיחדיו ולמעט סריס מלהקים לאחיו אימא אפכא דהא ודאי יותר סברא לרבות קטן שיהי' ראוי ודאי לבסוף מסריס דאין רפואתו ברורה כמו שחלקו התוספ' גופא לעיל, גם הלשון סריס נמי לא משמע כן, גם לא ידעתי למה להו ראי' זו דלא דרשינן מיחדיו ולא כתבו בפשטות דאי מיחדיו דרש הכא איך דרשינן לעיל (דף י"ז) מיני' המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, וכפי הנראה שם כ"ע אית להו הך דרשה דהא עביד צריכותא אע"כ דדרשה דהכא דרשינן בלא יחדיו:
בד"ה טענת בתולים. אפילו ראינו שנסתרה: עיין בתוספ' כתובות (ט': ד"ה מאי) דמוכח דלא ס"ל כן אלא דבראינו שנסתרה ודאי בא עלי' אכן לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא ע"כ מוכח כשיטת התוספ' דהכא דגם בודאי נסתרה ס"ל לר"מ דמוקים אנפשי' ל' יום שהרי ביבמה צריך עדים וא"כ איך אמר ר"י דמתניתן ר"מ היא אבל בכתובות אפשר דכתבו התוספ' אליבי' דהך שיטה דלא בעינן ביבום עדים וא"כ שפיר י"ל דהכא איירי ר"מ בלא נסתרה ודאי:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0