דף קיז - א
שהרי אין האחין נכנסין לנחלה של בעלה, באופן שהתירוה להנשא על פיה, דרחמנא אמר [דברים יט טו] על פי שנים עדים יקום דבר, ורק בנשואין הקלו משום שלא תשאר עגונה.
אמרו להם בית שמאי, והלא מספר כתובה נלמוד שתגבה כתובתה, שהוא כותב לה בכתובה, שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, והרי אתה מתירה להנשא לאחר, אם כן מגיע לה כתבתה כשנשאת [1],
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
גמרא:
אמר רב חסדא אע"פ שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה אם לא היו לבעלה בנים ממנה ונתייבמה על פי עצמה. הרי יבמה יבם זה נכנס לנחלה של בעלה על פיה על סמך עדותה. אחר שהם דרשו במשנתינו מדרש כתובה וזיכו לה להגבות כתובתה מתורת מה שכתוב בכתובה לכשתנשאי וכו', אף אנו לא נגרע אלא נוסיף אם נדרוש מדרש תורה דכתיב (דברים כ"ה) יקום על שם אחיו אמר רחמנא פירוש, זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו. והרי קם דייבם.
אמר רב נחמן: באת לבית דין, ואמרה, מת בעלי התירוני להנשא. מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה.
אבל אם באת לבית דין, ואמרה, תנו לי כתובתי. אף להנשא אין מתירין אותה.
מאי טעמא אין מתירין אותה אפילו להנשא, שהדברים מוכיחים דאדעתא דכתובה אתאי, ואין דעתה לינשא כלל, ואין כאן משום עגונא, אלא אפוקי ממונא הוא, ואין מוציאין ממון אלא בשנים [2].
איבעיא להו: באת לבית דין, ואמרה שני האמירות כאחד, התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מהו.
וצדדי הספק:
מי אמרינן כיון דאמרה כתובתה, אדעתא דכתובה אתאי.
או דלמא, דעתה לינשא, אלא דכל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא. [ואם תמצא לומר, כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא]
אם הקדימה ענין הכתובה להיתר נישואין, ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מהו.
הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי,
או דלמא, גם בכהאי גוונא דעתה אנישואין, אלא הואיל דלא ידעה במאי משתריא לכן הקדימה ענין הכתובה
תיקו:
מתניתין:
הכל נאמנין להעידה על מיתת בעלה חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו ויש לחוש שמא יתכוונו לקלקלה.
ואלו הן: א. חמותה, שרוצה לקלקלה שלא תדור עם בעלה מפני שאומרת זאת תאכל כל עמלי, שהבן יורש את אביו, ולא אשתו של אביו שהיא חמותה.
ב. ובת חמותה ששונאה, שאומרת היא תאכל עמל אבי ואמי דירית בעלה של זו, ואני אדחה, דבן קודם לבת בירושה.
ג. וצרתה אשתו שניה, מפני שהיא מתקנאת בירך חברתה [3].
ד. ויבמתה אשת אח בעלה, שחושבת שאם ימות אח בעלה בלא בנים ותהא צרתה. ואף יבמתה שהיא אחותה ולא תהא צרתה לעולם, גם כן אינה מעידה, משום לא פלוג [4].
ה. ובת בעלה, שאומרת זאת באה במקום אמי, ותאכל כל עמלה של אמי.
מה הפרש בין גט למיתה, דבגט אפילו חמש נשים אלו נאמנות להביא את גיטה.
משום שהכתב מוכיח שנתגרשה, ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם, עקר הסמך על השטר, אבל הכא אין אנו סומכין אלא על עדותן:
גמרא:
איבעיא להו: בת חמיה שאינה בת חמותה מהו שתעיד על מיתת בעלה.
וצדדי הספק הם:
טעמא דבת חמותה אינה נאמנת משום דאיכא אימא שהיא חמותה של זו דסניא לה ששונאתה היא בתה נמי סניא לה שדרך הבת לילך בדרכי אמה.
והכא בבת חמיה ליכא אימא דסניא לה.
או דלמא, טעמא דבת חמותה אינה נאמנת, משום דאמרה קאכלה לגירסנא דאימא שאומרת, היא תאכל יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה, הכא נמי בת חמיה, אע"ג דזו לא אוכלת לגירסנא דאמה של בת חמיה, שהרי אין בעלה של זו אחיה מן האם, דבני אמה נוטלין מה שהביאה אמה כדתנן [בכתובות נב] "בנין דכרין די יהווין ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון". אפילו הכי קאמרה, אכלה לגירסנא דבי נשאי שאוכלת יגיע אביה דירית בעלה של זו, והיא תדחה, וסינא לה.
תא שמע:
במתניתין איתא: הכל נאמנין להעידה שמת בעלה חוץ מחמש נשים, ואם איתא דגם בת חמיה אינה נאמנת. אם כן שית הויין.
ודחינן: ליכא למידק מהכא, דדלמא, טעמא דבת חמותה אינה נאמנת משום דאמרה, קאכלה לגירסנא דבי נשאי, ואם כן לא שנא בת חמותה ולא שנא בת חמיה וחדא מינייהו נקט מתניתין.
ובעיא לא איפשיטא [5].
שנינו במשנה דהכל נאמנין להעידה על מיתת בעלה, חוץ מחמש נשים.
ומקשינן: והאנן תנן: חוץ משבע נשים!?
ומתרצינן: ההיא רבי יהודה היא.
דתנן: רבי יהודה מוסיף על אותן נשים שאינם נאמנות להעיד, אף אשת אב והכלה.
אמרו לו: אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל כיון דנכתב במתניתין דבת הבעל אינה מעידה לאשת האב, ממילא נפקא דאשת אב נמי אינה מעידה לבת בעלה, הלכך אין זו תוספת ולא הוצרכו להזכירו.
וכן כלה הרי בכלל חמותה דממילא נפקא מהא דחמותה אינה מעידה.
ור' יהודה דאמר דאשת אב וכלה לא נכללו במתניתין, משום דסבר דכלה לאו בכלל חמותה ואשת אב לאו בכלל בת הבעל.
וטעמו: משום דבשלמא חמותה אינה נאמנת להעיד לכלתה משום דסניא לה לכלה, דאמרה, קאכלה לגירסני שזו אוכלת עמלי. אלא כלה מאי טעמא סניא לחמותה.
ובשלמא בת הבעל אינה נאמנת להעיד לאשת אב משום דסניא לאשת האב, דאמרה, קאכלה לגירסני דאם שזו אוכלת עמל אמי. אלא אשת האב מאי טעמא סניא לבת הבעל.
ופרכינן: אלא מאי, כיון דאין לכלה על מה לשנאות חמותה ואין לאשת אב על מה לשנאות בת הבעל, אמאי קא מוסיף ר' יהודה הני תרתי לומר דאינן נאמנות.
ומשני: אלא, כלה מ"ט סניא לחמותה, משום דחמותה מגלה לבנה כל עבדה.
אשת אב נמי סניא לבת הבעל, משום דבת הבעל מגלה לאביה כל מילי דהיא עבדה.
ורבנן דאמרי דכלה בכלל חמותה, ואשת אב בכלל בת הבעל, משום דסברי דטעמן שוה, דכיון שהחמות שונאת כלתה, הכלה שונאת את חמותה, וכן בת הבעל כיון ששונאת את אשת האב, גם היא שונאת אותה, וכדכתיב בספר משלי [כז] כמים הפנים לפנים, כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עקומות, כן לב האדם לאדם האחר, אם הוא אוהב את זה, גם הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה, גם הוא שונאו [6].
ורבי יהודה דלא סבירא ליה האי טעמא, מעמיד הפסוק ההיא בדברי תורה כתיב דלפי פנים שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד הגירסא הלכה למעשה, אם יגעת בה תמצא, אם לא יגעת לא תמצא [7].
אמר רב אחא בר עויא:
בעי במערבא: חמותה הבאה לאחר מיכן, כגון שיש לבעלה אח מהאב ולא מהאם, ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח, ואמו של האח תהיה חמותה, מהו שתעיד על מיתת בעלה?.
וצדדי הספק הם: מי אמרינן ששונאתה מעכשיו, משום דמסקה אדעתה, דמית בעלה של זו, ונפלה קמי יבם בנה, וסניא לה משום שזו תאכל עמלה, ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה או לא. [8]
הערות
[1] כתב הריטב"א בשם רבו ז"ל: שאין מדרש כתובה זה מועיל, אלא לענין מנה מאתים, שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים, אבל לא לגבי תוספת, וכל שכן לא לגבי נכסי צאן ברזל.
[2] מאירי.
[3] ואפילו שנשאת היא עצמה על פיה, שמא מרוב שנאה אומרת תמות נפשי עם פלשתים. מאירי.
[4] מאירי.
[5] עיין לקמן הערה 10.
[6] ואע"פ שאפשר לפרשו בדברי תורה כר' יהודה, מכל מקום פשוטו של מקרא כך הוא, מאירי.
[7] לשון אחר פי' ברש"י דאם רבו מסביר לו פנים הוא מחכים, ואם לאו, אינו מחכים מרבו.
[8] ואם תאמר, ותפשוט לה מיבמתה, שאינה מעידה עליה, אלמא, אמרינן דמסקא אדעתא דמיית בעל ונפלה קמי אחי בעלה ותהא יבמתה צרתה. ופירש"י ז"ל דשאני התם ביבמתה שעתידה להיות צרתה ממש, ועבדה לה צערא בגופא, ומשו"ה מסקא אדעתה טפי. אבל בחמותה הבאה לאחר מיכן, דאיכא רק צער מחמת ממון, דלמא לא מסקא אדעתה כולי האי.
אע"פ שאין אחים נכנסים לנחלה על פיה אם לא היו לבעלה בנים ממנה ונתיבמה על פי עצמה הרי יבם זה נכנס לנחלת אחיו על פיה אחר שדרשו במשנתנו מדרש כתובה וזיכו לה להגבות כתובתה מתורת לכשתנשאי כו' אף אנו נדרוש מדרש תורה דכתיב יקום על שם אחיו והרי קם:
זה שביארנו שכל שאמרה מת בעלי מתירין אותה לינשא ומגבין אותה כתובתה דוקא כשבאה לבית דין על עסקי נשואין ר"ל מת בעלי התירוני לינשא אבל אם לא באה על עסקי נשואין אלא על עסקי כתובה והוא שאמרה מת בעלי הגבו לי כתובתי אין מתירין אותה אף לינשא שהדברים מוכיחין שלא באה אלא על עסקי כתובה ואין דעתה לינשא כלל ואין כאן משום עגונא אלא אפוקי ממונא הוא ואינו אלא בשנים באה על עסקי שתיהן והוא שהזכירה שני הדברים ביחד הן שהקדימה ענין הנשואין כגון מת בעלי התירוני לינשא והגבו לי כתובתי הן שהקדימה ענין הכתובה כגון הגבו לי כתובתי והתירוני לינשא הדבר ספק ולא תנשא ולא תטול כתובה ואם נשאת לא תצא וכן לענין כתובה אם תפסה תפסה וגדולי המחברים פסקו בראשונה כאם תמצא לומר האמור כאן והוא שאם הקדימה את הנשואין ר"ל התירוני לינשא ותנו לי כתובתי נאמנת ומתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה מפני שעיקר דבריה על עסקי נשואין הוא ואף באחרונה ר"ל כשהקדימה את הכתובה ר"ל שאמרה תנו לי כתובתי והתירוני שמתירין אותה אלא שאין מגבין לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה:
המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה אלא שהכתב מוכיח:
אמר המאירי הכל נאמנין להעידה כלומר זה שידוע שמשיאין את האשה על פי עד אחד המעיד שמת בעלה הכל נאמנין בכך אפילו אשה או עבד או שפחה או עד מפי עד חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו ויש לחוש שמא יתכונו לקלקלה כדי שיסיתוה לינשא ותתקלקל בכל הדרכים שהוזכרו והן חמותה ששונאה את כלתה בטבע מפני שאומרת הא אתיא גבאי ואכלא לגורסנאי ר"ל זרה ונכרית באה על גבי בביתי ואוכלת את עמלי:
ובת חמותה שהיא אחות בעלה שאף היא אומרת זו באה ואוכלת עמלן של אבא ואמא ואני מכורה ויוצאה:
וצרתה מפני שהיא מתקנאה בירך חברתה ואפילו נשאת היא עצמה על פיה שמא מרוב שנאה אומרת תמות נפשי עם פלשתים:
ויבמתה ר"ל אשת אחי בעלה שבזמן שאין לה בנים יראה שמא ימות בעלה ותעשה צרתה על ידי יבום וגדולי המחברים כתבו ביבמתה בהלכות גיטין אפילו היתה אחותה כגון שהיו שתי אחיות נשואות לשני אחים ובזו מיהא אין מקום לטעם שהזכרנו שהרי היא ערוה אלא שמכל מקום יבמתה סתם אמרו ואפילו אחות בכלל ואע"פ שאין בה טעם זה מכל מקום לא פלוג רבנן או שמא טעם השנאה מפני שכל אחת מגלה ליבמה סתרי אשתו כדי להוכיחה ומכל מקום יש מפרשים ביבמתה כגון שהיו שני אחים ומת אחד מהם ונפלה אשתו לפני יבם זה והוא במדינת הים ואמר שאין אשת היבם נאמנת לומר מת בעלה להתיר בעדותה את היבמה לינשא אע"פ שנאמנת לעצמה שמא אינה מכונת אלא לקלקלה שתנשא ותאסר ליבמה שאע"פ ששומרת יבם שזינתה לא נאסרה ליבמה נשאת מיהא נאסרה וכיוצא בזה הוריתי בשומרת יבם שהיה יבמה במדינת הים עם בת אחת ובאה הבת והעידה שמת אביה והוריתי בה למעשה שאינה נאמנת להתיר היבמה לשוק מדין בת בעלה וכבר הארכתי בה בתשובת שאלה:
ובת בעלה ר"ל חורגתה מפני שמתיראה ממנה לגלותה עם אביה והרי חמש נשים שהן שבע שהכלה שוה בדין זה עם חמותה ר"ל שבאותו ערר שהחמות שונאה כלתה הכלה שונאה חמותה וכדכתיב כמים הפנים לפנים ר"ל שמראין הפנים לפנים עצמן כן לב האדם לאדם ר"ל שאהבתו ניכרת לזה שהוא אוהבו ואע"פ שאיפשר לפרשו בדברי תורה ר"ל שכל שהוא מתעמל בה היא עמלה עליו ומסכים לדבר הלכה מכל מקום פשוטו של מקרא כך הוא וכן אשת אב בערך בת הבעל כענין זה בעצמו ונמצאו שבע וזהו שאמרו בגמרא לדעת ר' יהודה שבע תנן ולדעת רבנן לא הוצרכו שתים אלו לשנותן ואני תמה היאך לא מנו גם כן אשת אחיה לדעת ר' יהודה שהיא בערך אחות בעלה ושנאמר בה שלדעת חכמים כבר נכללה באחות הבעל מדין לב האדם לאדם אלא שקצת גדולי הדור ראיתי שהביאוה ומכל מקום כל שכן שיש לתמוה היאך לא נמנית בכאן לדעת ר' יהודה ונראה לי שנאמנת שמכל מקום יראת בעלה עליה שלא לקלקל את אחותו:
ומה בין גט למיתה וכו' וחוזר למה שאמרו בשני של גיטין כ"ג ב' שאף הנשים שאין נאמנות להעיד במיתת בעלה נאמנות להביא גיטה ובלבד ממדינת הים שצריכה לומר בפני נכתב ונחתם ואין משגיחין עוד בערער הבעל והוא שהשיב שהכתב מוכיח כלומר וראיתה בצדה שהרי גיטה בידה ואין הבעל נאמן בערעורו וכמו שביארנו שם:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בת חמיה שאינה בת חמותה כגון שהיא בת חמיה מן האונסין או מן הנשואין ומאשה אחרת שאלו כאן אם היא נאמנת וענין השאלה שמא שנאתה של זו נגררת אחר אמה ר"ל שמתוך שחמותה שונאתה הזו שאינה בת חמותה אע"פ שהיא בת חמיה אינה בכלל או שמא עיקר השנאה בבת חמות משום דסברא אכלא לגורסנא דאימא ר"ל נכסים שהביאה שהבית מתפרנס מהם והאי טעמא איתה נמי בבת חמיה דהא שייך בה למימר אכלא גורסנא דאבא ועל הדרך שפירשנו במשנה ולא הובררה ונראין הדברים שאף היא בכלל ואינה מעידה שבודאי עיקר הטעם מחמת גורסנא הוא שאם מטעם שהיא נגררת אחר אמה הרי היה לו למנות גם כן בת צרתה ובת יבמתה ויש אומרין שהדבר בספק ולא תצא ומכל מקום אשת חמיה שאינה חמותה ודאי מעידה דהא לא אכלא גורסנא דבי נשא שהרי בניו יורשים ואוכלים:
אף הם שאלו חמות הבאה לאחר מכן אם נאמנת אם לאו ר"ל כגון שיש כאן שני אחים מן האב ולא מן האם והיא נשאת לראשון ואמו של שני שעתידה להיות חמותה כשתתיבם לבנה מעידה עליו ושאלו בה אם נאמנת אם לאו ותורף השאלה מי מסקא אדעתא דלימות בעל ותתיבם לבנה ומתיראה הימנה מעכשו ורוצה לקלקלה שתפסל לו או לא ואע"פ שביבמתה פסלנו בדרך זה על העתיד כמו שביארנו במשנה דילמא התם שאני דאיכא צערא דגופא ובאו לבררה ממה שאמרו מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה ואע"פ שלפי דבריה אינה חמותה שכבר מת בעלה חוששין שמא לא מת בעלה ועדין חמותה היא וזו מכוונת לקלקלה ומתוך שכונתה לקלקל את חמותה מקדמת מיתת בעלה שתאמן בחמותה ותקלקל על ידה והיא נזהרת בעצמה שלא לינשא שאלו נשאת הרי יצאה לה מכלל חמות שהרי נאסרה לבנו או שמא מרוב צערה אומרת תמות נפשי והרי אינה מכוונת בכך אלא למה שחושדתה שתשניאה עם בעלה כשיבא אע"פ שאין הבעל עכשו כאן ואלמא שאף על העתיד ראוי לפסלה ותירץ בה שאני התם דרגיש בה צערא כלומר צערה קרוב עד שהוא מתרגש ובא והרי הוא אצלה כמי שבא שההולך סתמו חוזר ובא מה שאין כן בחמות הבאה לאחר מכן שאין מיתתו ראויה להעלותה על לב ומתוך כך ראוי לומר שנאמנת וכן ראוי לפסוק וכן נראה לי שכיונו בשניהם גדולי הפוסקים בשתי שאלות שלא הביאום מפני שבת חמיה כבת חמותה ואינה נאמנת וחמות הבאה לאחר מכן אינה בכלל חמות ונאמנת וכן נראה לי בלא פקפוק אלא שכל המפרשים מעמידין אותה בספק ולא תצא ואף הם מפרשים בענין דרגיש לה צערא דרך אחרת והוא שכבר הרגישה כלה זו בצער חמותה ומאחר שהרגישה דנכית ליה חויא הבלאי מזיק ליה והרי היא מעלה על לבה מה שכבר הרגישה בו אבל חמות הבאה לאחר מכן הואיל ולא הרגישה עדין בצער אינה מעלתהו על לבה ואין נראה לי שכל שחזקתן שונאות זו את זו אין הפרש בין שנצטערה כבר ללא נצטערה שאם כן כלה מן האירוסין תהא נאמנת שהרי עדין לא הרגישה אלא שעיקר הטעם אתיא ואכלא וכו' כלומר שתבא ותאכל וכו' אע"פ שלא באה עדין שכל שאינו תלוי במיתה אלא בחזרה דבר מצוי הוא ומעלתהו על לב:
במתניתן מצינו שאין האחים: הא דנקט האחים דוקא ולא הבנים דהא בב"מ (דף ל"ח) יליף מקרא דובניכם יתומים דאפילו הבנים אין נכנסים י"ל דמלתא אגב אורחי' קמ"ל דין דרב חסדא לקמן דדוקא האחים אין נכנסים בשהם יורשיו דהיינו בדלא ייבם אבל היבם נכנס ואף דהשתא אכתי לא דרש ב"ה מדרש כתובה מכ"מ י"ל דהוי דרש מדרש הכתוב ומ"מ ק"ק שינוי הלשון דלענין בנים נקט בברייתא שם אין מניחין לירד ולענין אחים קאמר הכא לשון אין נכנסין ולענין קרוב קאמר שם בב"מ לשון אין מורידין:
שם בגמרא יבמה נכנס לנחלה על פי': יש להסתפק איך הדין לרבי יהודה דס"ל לעיל (דף מ') דביש אב נכסים של אב אפילו בנתייבמה ואיכא אמוראי דס"ל כוותי' שם וא"כ אם נתייבמה ע"פ עצמה ויש שם אב אי נימא כיון דאין האחים נכנסים על פי' ה"ה ג"כ האב ולא ירש לא הוא ולא האב או אי נימא כיון דהאב לא יכול לירש ה"ל כאלו אין כאן אב ויורש היבם ע"פ מדרש הכתוב וצ"ע:
שם אף להנשא אין מתירין אותה: הנה זה פשוט דאף דאח"כ באה עוד פעם אחרת לב"ד ואמרה מות בעלי ולא תבעה כתובתה מכ"מ אין מתירין אותה כיון שכבר הראתה ערמתה ולפ"ז ק"ק דבשבועות (ל"ב:) דקאמר הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים שהוא פטור וחילק בין אמר לדידה לאמר לב"ד לפ"ז הוי מצי לחלק באמר לדידה לבד בין כבר העידה בב"ד ותבעה כתובתה ללא העידה דבשכבר תבעה כתובתה שפיר הפסיד לה העד כיון שהיא אינה יכולה להעיד, ועיין באהע"ז (סי' י"ז) שהביא הב"י הנימוקי יוסף בשם הריטב"א שאפילו עד אחד לא מהני והקשה עליו מנ"ל הא וכן הקשה החלקת מחוקק (שם ס"ק פ"ה) ע"ש, ולפ"ז א"ש דיש ראי' לשיטת הריטב"א מכח הקושיא שהקשינו דלשיטת הריטב"א א"ש כמובן דלא מצי לחלק בתבעה ללא תבעה דבתבעה אפי' העד לא מהני, ואפילו לפי מש"כ הח"מ נגד משמעות הרמ"א דגם הריטב"א לא ס"ל כן רק בהביאה היא העד לב"ד אבל בבא העד מעצמו לא, מכ"מ לא הי' יכול לאוקמי' שם בשבועות כן משום דשם איירי בהשביע היא אותו בב"ד כמש"כ רש"י שם וא"כ איירי בהביאה אותו לב"ד:
שם והכא ליכא אימא דסניא לה: אף דסתמא קתני בת חמותה אפילו היכי שכבר מתה אמה קודם שנשאה לאחי' דג"כ ליכא אימא דסניא לה מכ"מ י"ל דעיקר טעמ' משום אימא ולא פלוג רבנן כמו דאסרו אפי' ביבמה דאית לו בני' כמבואר באהע"ז (סי' י"ז ס"ד) ועיין שם בח"מ והב"ש שהביאו דעת השלטי גבורים דזכרים לא אסרו להעיד כגון חמי' והביא ראי' מהירושלמי ובאמת בהירושלמי יש ב' דעות בזה כנראה שם אכן מסוגיא דילן נ"ל להביא ראי' לדעתו דאי חמי' ג"כ פסול א"כ היאך קאמר והכא ליכא אימא דסניא לה מה בכך הא איכא אבי' דסניא לה אע"כ בזכרים ליכא שנאה ואולי לא רצה הש"ג להביא ראי' מהכא די"ל דדעתה של בת נוטה אל אמה יותר מאל אבי' ולעולם גם אבי' שונאה:
שם לגרסנא דבי נשאי: א"ל איך מסופק אי אמרינן הסברא דשונאה משום דאכלה לגרסנא דאימא הרי בבת בעלה ליכא טעמא אחרינא אלא זה וא"כ לפשוט בת חמי' מבת בעלה די"ל דבת בעלה שונאה יותר מתוך שממלאה מקום אמה לגמרי ואין לפשוט מזה היכי דאינה רק אוכלת ירושת אבי' ואמה וגם אין להקשות דאם איתא דגם בת חמי' פסולה להעיד מטעם דאכלה לגרסנא דבי נשאי מ"ט נקט במתניתן בת חמותה ולא בת חמיה די"ל דאיידי דתנא חמותה נקט ג"כ בת חמותה, וראיתי במשנה למלך (ה' גירושין פ' י"ב) שרצה להוכיח מזה דבת חמותה דנקט הוא בת חמותה לחוד ולא ג"כ בת חמי' דהיינו שאינה אחות בעלה מאב ואם אלא מאם לבד ומתוך כך הוקשה לו מה דקאמר לקמן ל"ש בת חמותה ול"ש בת חמי' הרי בבת חמותה לחוד לא שייך גרסני דבי נשא וכן הוקשה לו מה שכתב רש"י ד"ה לגרסנא שהביאה לאבי' מבית אבי' עכ"ל הרי אבי' דהבת לא הי' יורשת כיון שבעלה אינו בנה ע"ש והניח בצ"ע, ולא ידעתי איך העלים עין ממה שכתב רש"י במתניתן וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי עכ"ל הרי בפי' שמפרש שהיא בת חמי' ג"כ דא"כ איך שייך עמל אבי אע"כ צ"ל כמו שכתבתי דנקט בת חמותה איידי דאיירי בחמותה:
שם ואם איתא שית הווין: הא דלא הביא ראי' ממתניתין מדלא חשיב לה די"ל תנא ושייר וא"ל מאי שייר דהאי שייר די"ל דשייר ג"כ אשת אב וכלה וס"ל כר' יהודה דלא הוי בכלל אינך דליכא משום כמים פנים לפנים אבל מברייתא דתני מנינא פריך שפיר דליכא למימר תני ושייר דהיכי דתנא מנינא לא אמרינן תני ושייר כדאמרינן בקדושין (ט"ז:) וע"ז משני לא כמו שאתה סובר דטעמא דבת חמותה משום דאכל' לגירסנא דאימא הוא דבזה ה"ל למיחשב בת חמי' ג"כ דלא שייך דהוי בכלל אלא הטעם הוא משום גירסנא דבי נשי' ובזה אין חלוק בין חמותה לחמי' ולכן ל"צ למיחש, ואף דהתוס' בקידושין (שם) וכן בסוטה (דף ט"ז) כתבו דלא אמרינן דגבי מנין לא אמרינן תני ושייר אלא שם משום דקתני ואי אתה ע"ש מכ"מ כבר כתבתי לעיל (דף ג') דבסוגיא דכריתות (דף ב') לא משמע כן והשתא גם מסוגיא דהכא לכאורה יש ראי' נגד התוספ':
שם דמגלי לאבי' כל דעבדה: ק"ק דאכתי ה"ל למיחשב לר' יהודה ג"כ אשת אחיה דפסולה לה ובשלמא לרבנן הוי בכלל בת חמותה משום כמים פל"פ אבל לר' יהוד' קשיא, ואולי לר' יהודה באמת לא פסולה לה דלא מגליא לאחי' מה שעושה אשתו כמו דגליא לאבי' ולפ"ז יש פלוגתא בזה בין ר"י לרבנן דלרבנן פסולה, שוב א"ע ראיתי בריטב"א שכתב כן, אכן לפ"ז ק"ק דמה שאמר ר"י מוסיף אדרבא גורע:
שם ברש"י ד"ה שאין האחין. על פי שנים עדים: עיין בשו"ת נודע ביהודה (אהע"ז סי' ל"ג) שרצה לדייק מדברי רש"י דכאן ומדברי הרמב"ם שעד א' נאמן לעדות אשה מן התורה וה"ה ג"כ שיורד לנחלה על פי עד א', ולא ראה שרוב דבריו כבר כתובים בשו"ת תשב"ץ ע"ש, גם מה שהעלה דע"א נאמן מן התורה כבר כתב כן הריטב"א לעיל (דף פ"ח) אבל דעת התוספ' שם אינה כן שאינו נאמן רק מדרבנן וכן דעת רש"י לעיל (דף צ"ב) דמן התורה אינו נאמן:
שם בתוספ' ד"ה וחזרו. ומאי קושיא דלמא אפי' ב"ה ננהו: אולי י"ל בזה דלפי הנראה מסוגיא שם הש"ס רצה לתרץ קושית רבא וליישב ובריית' במה שאמר דהברייתא ב"ש היא דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ אם גם ב"ה ס"ל מדרש כתובה מכ"מ י"ל דהברייתא כב"ש אתיא ולכן מה דאמר מאן שמעת לא אמר אלא כיון דב"ש הוא העיקר כן וס"ל כן בין קודם חזרה בין לאחר חזרה ולכן מסתמא יותר נאמר דב"ש היא אבל עכ"פ אם גם לא מוכח דב"ש היא מהא דמדרש כתובה מכ"מ י"ל דאתיא כוותי' ועדיף לי' למימר דב"ש היא דאי ב"ה צריך לאוקמי' דוקא כמשנה אחרונה כמו שמצינו בכה"ג דמוקי הש"ס משניות כמשנ' ראשונ' או אחרונ' ועיין פסחים (דף פ"ח) וכפירוש זה משמע בסוגיא דשם דאל"ה יקשה מאי פריך שם והא לא נתנה כתובה לגבות מחיים הא זה לא הוי רק לב"ש ואנן כב"ה קיימא לן דלדדהו נתנה כתובה לגבות מחיים וכמו שכתבו התוס' שם ואין לומר דזה באמת תירוץ הגמרא דא"כ למה צריך להוסיף ושמעינן להו לב"ש וכו', אבל לפ"ז א"ש דבאמת קושיתו היתה בין מב"ש בין מב"ה דתרווייהו ס"ל דלא נכל"מ דתרווייהו דרשי מדרש כתובה וע"ז מתרץ כיון דב"ש הוא העיקר דסובר כן והוא ס"ל ג"כ שטר הלכ"ד י"ל דמוקמינן הברייתא כב"ש:
בא"ד. אלא מטעם ק"ו: אף דמלשון המשנה לא משמע כן דהא על הק"ו השיבו מצינו שאין האחים וכמו שהשיבו התוספ' ע"ז באמת בכתובות (נ"ג:) י"ל דה"ק דודאי בתחלה דייקו שפיר דאין זה ק"ו מדאין האחים נכנסים אבל לאחר שאמרו ב"ש ממדרש כתובה י"ל דלעולם על ק"ו סמכו ומה שאין האחים נכנסים היינו משום דשם ליכא מדרש כתובה אבל לעולם אמ"כ לבד לא סמכו ב"ש:
בד"ה בית הלל. וכי נחלקו ב"ה על הלל רבן: בעדיות (פרק א') מייתי פלוגתות שנחלקו ב"ש על שמאי, וא"ע ראיתי שהתוספ' בכתובות (דף נ"ג) באמת תרצו כן שב"ה פליגי אהלל ואף דלא כתבו ראי' בלי ספק סמכו ג"כ אמשניות הללו:
בד"ה חוץ. ואפילו לשמואל דאמר לעיל: לא הוצרכו לדייק משמואל דוקא דהא ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא בקדשה אבל בנשאת גם רב מוד' דמותרת לחזור כמש"כ רש"י שם וכן פסק הרמ"א באהע"ז (סי' קנ"ט) ומתניתן משמע דבנשאת איירי משום דסתמא קתני ועוד דשונאות אותה משום דאוכלת יגיעתו דלא שייך רק בנשואה ודוחק לומר דהך דיבמה לא הוי מוקמינן אלא בקדשה אבל לנשואה באמת מותרת להעיד ועוד דהרי בכהאי גונא אמרינן דלא פליג:
בא"ד. אז אסורה לזה ולזה: ק"ק למה אסורה לבעלה הראשון הא ליכא למימר גם בזה שיאמרו דגירש זה ונשא זה דא"כ דגירשה בעלה למה נחלצה מאחיו והרי ע"כ ידעו שבטעות נשאת לשני וא"כ תהא מותרת לחזור לראשון וצ"ל דהחשש הוא למי שלא ידע שנחלצה ויאמר דגירש זה ונשא זה, והנה הרמ"א באהע"ז (סי' קנ"ט) פסק דבנשאת ליבם מותרת לבעל משום שלא שייך שמא יאמרו ולפ"ז יש נפקותא לדינא לדידן ממה שכתבו התוס' כאן דמוכח אפילו בחלצה אף דלא שייך חשש להיודעים שחלצה מכ"מ אסורה משום אותם שאינם יודעים ולא אמרינן דלמי שלא ידע לא צריכין לגזור כלל דהרי גם לקמן (קי"ט:) אמרינן גזירה כה"ג דאיכא דידע מקצת ולא ידע הכל אבל מכ"מ צ"ע מנ"ל להתוספ' דגזרינן כן:
בא"ד. ולא תפול עוד לפני בעלה ליבום: עיין לעיל (י"א.) דלתי' ראשון דהתוספ' שם לר"ש מותרת להתייבם לכתחלה לאחי הראשון ולפ"ז אכתי יקשה מר"ש דודאי לא פליג ג"כ אהך דחמש נשים וצ"ל דתי' הראשון דתוספ' לעיל סבר באמת כתי' ראשון דהכא:
בד"ה והא תנן. אמתניתא פריך: לפ"ז יקשה למה לא מקשה בקיצור ב' ברייתות אהדדי, אבל לולי דברי התוספ' הי' אפשר לומר דשייך להסוגיא ובא לפשוט האיבעי' כמו מברייתא הראשונה דמתניתות לא קשה אהדדי דהוי ידע לתרץ דהברייתא ראשונה לא חשיב מה דהוי בכלל לחוד ולכן לא חשיב אשת אב וכלתו דהוי בכלל בת הבעל וחמותה וברייתא שניי' חשבם לחוד אבל לאחר שהקשה מברייתא דחמש למה לא חשיב בת חמי' ותירץ דהוי בכלל בת חמותה פריך שפיר מאידך ברייתא דקתני שבע הרי דקתני אפילו מה דהוי בכללא דהיינו אשת אב וכלה לחוד ואעפ"כ לא קתני בת חמי' א"כ נפשט האיבעיא דבת חמי' נאמנת ומתרץ דלעולם י"ל דלא חשיב מה דהוי בכללא והא דקתני שבע ר"י היא דמוסיף להנך מטעמי' אחריני משום דמגלה לבנה ולאבי' אבל בכלל לא הוי דלית לי' כמים הפנים לפנים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0