דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - ב

רישא דמתניתין, שמדובר בה באשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, והוחזקה בשעת יציאה שאין לו בנים, יש לה חזקה שהיא נופלת לייבום.

וכנגד החזקה הזאת יש לנו רובא, דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומסתמא ילדה צרתה, ונפטרה מיבום, ומותרת לשוק.

וכשיש חזקה כנגד רוב, החזקה לא עדיף כוחה כי רובא, אלא אדרבה, רוב עדיף. [11] דרובא וחזקה, רובא עדיף [קידושין פ'].

וכאן, הרוב מתירה לשוק, והיינו צריכים להתירה.

אך אייתי מיעוטא דמפילות, סמוך ותצרף אותו לחזקה. [12] ואז הוה ליה הספק שמא ילדה צרתה חשוב כפלגא ופלגא, ודינו כספק השקול.

ולכן ברישא, לא תינשא האשה לשוק, ולא תתייבם ליבם. כי לא אזלינן לא בתר חזקה ולא בתר רובא

אבל בסיפא, שמדובר בה שיצאה חמותה בלא יבם, והוחזקה האשה בהיתר לשוק.

וכמו כן גם רובא, שרוב העוברים הם נפלים ונקבות [כדאמרינן לעיל] מתיר אותה לשוק. וכנגד זה עומד ספק, שמא ילדה חמותה זכר, והרי היא זקוקה לייבום, כי על כל פנים יש מיעוט שיולדות זכרים.

וכיון דהוי ליה מיעוט הזכרים המחייבה בייבום כשהוא עומד מול החזקה של היתר לשוק, וגם מול רוב הנקבות והנפלים נחשב למיעוטא דמיעוטא.

ולמיעוטא דמיעוטא - לא חייש רבי מאיר. [13]

ולכן בסיפא אינה חוששת, ומותרת לשוק, ואע"ג שיש מיעוט לאוסרה.

שנינו במשנה: אשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא לשוק ולא תתייבם ליבם:

ותמהינן: ולעולם [בתמיה], וכי יש לה להמתין לעולם עד שיתברר אם היתה צרתה מעוברת אם לאו?

ומדוע לא תחלוץ מיד, ואפילו אין ידוע לה אם נתעברה צרתה, אם לאו, כי בין אם היא חייבת בייבום ובין אם היא פטורה ממנו, מותרת להנשא לשוק אחר החליצה, מיד.

שהרי ממה נפשך היא מותרת:

אם היתה חייבת בייבום, הרי החליצתה פוטרתה.

ואם היא פטורה מייבום, חליצתה לא מעלה ולא מורידה.

ומשנינן: אמר זעירי: לעצמה, אפילו אין לה צרה, צריכה היא להמתין שלשה חדשים, להבחין שמא מעוברת היא מבעלה.

ואפילו ודאי אינה מעוברת ממנו, וכגון שהיה בעלה במדינת הים יותר מג' חדשים, ואחר כך מת, בכל זאת צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מותו, כדאמרינן בפרק החולץ [מב ב], שאפילו אשה שאין חשש שמא מעוברת היא, ולא שייכת אצלה המתנה לצורך הבחנה, צריכה להמתין ג' חדשים.

אך בשביל חברתה, לדעת שמא מעוברת היא צרתה, צריכה היא להמתין תשעה חדשים, וחולצת לאחר ט', [14] ממה נפשך, בין חייבת בייבום בין פטורה, ומותרת להנשא לשוק.

אך אינה יכולה לחלוץ ולהנשא בתוך ט', כי שמא חברתה מעוברת היא, והולד הוא של קיימא. וכיון שכן, הרי היא נפטרת מהייבום רק על ידי הולד, ולא ע"י חליצה. והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.

ואם תנשא בתוך ט' חדשים ממיתת הבעל, שמא לא נפטרה בחליצתה, ועדיין אסורה היא לשוק, כל זמן שלא ילדה צרתה.

אבל לאחר ט' חדשים, היא ממה נפשך מותרת. כי אם היתה צרתה מעוברת, הרי כבר ילדה, והולד פטרה מיבום.

ואם לא נתעברה צרתה, והיתה האשה חייבת ביבום, הרי היא נפטרה בחליצה. [15]

ב. רבי חנינא אמר: לעצמה צריכה היא להמתין שלשה חדשים.

לחברתה, בשביל חברתה, שמא מעוברת צרתה, לעולם לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע בבירור אם יש לצרתה ולד אם לאו.

ומקשינן: ותחלוץ לאחר ט', ממה נפשך, אפילו לא ידוע לה אם יש ולד לצרתה, ותנשא לשוק.

שהרי אם ילדה צרתה, היא נפטרה מיבום ע"י הולד.

ואם לא ילדה צרתה, חליצתה פוטרתה! ומשנינן: אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, אמרי תרוויהו: הטעם הוא משום גזירה, שמא יהא הולד בן קיימא, והולד הוא שפוטרה מיבום.

וכשיתברר הדבר שנפטרה בגלל הולד, ולא היה צורך בחליצה, נמצא אתה מצריכה כרוז, להודיע שאינה בכלל חלוצה שפסולה אפילו לכהן הדיוט, אלא מותרת היא לכהונה.

ומקשינן: מאי אמרת, שאינה יכולה לחלוץ לאחר ט', כי שמא תמצא חליצתה מיותרת ואתה מצריכה כרוז שיודיע שהיא מותרת לכהונה.

וליצרכה כרוז, ומה גרוע בכך?

ומשנינן: יש לנו לחשוש דילמא איכא אינשי דהוי בשעת חליצה בבית דין, וראו בחליצתה, ולא הוי שמעו בהכרזה.

ואותם האנשים, כשיראוה נשאת לכהן ואין מוחה בידה, אמרי, קשרו רבנן חלוצה לכהן.

ופרכינן: תנן במתניתין לעיל [קיח ב]: אשה שיצאה בלא בנים, וחזרה ואמרה:

א. ניתן לי בן במדינת הים. והוסיפה בתוך כדי דיבור, ואמרה: מת בני ראשון, ואחר כך מת בעלי, וזקוקה אני ליבום - נאמנת היא להתירה ליבם. [16]

ב. אבל, אם אמרה ניתן לי בן במדינת הים, ומת בעלי ראשון, ואחר כך מת בני ופטורה אני מן הייבום - אינה נאמנת להתירה להינשא לשוק.

שהואיל ובחזקת ייבום יצאה, חיישינן שמא משום ששונאת היא ליבם, ולא רוצה ליפול לפניו, אומרת כן כדי לפטור עצמה ממנו.

ומכל מקום, חוששין לדבריה שמא אמת הן.

וכיון שאינה נאמנת, דינה הוא, שחולצת כדי להתירה להנשא לשוק, ולא מתייבמת, היות שחוששין לדבריה שמא אמת הם, ואינה זקוקה ליבם, אלא אסורה היא לו.

ומדוע תחלוץ? ליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה, שמת בעלה ראשון ואחר כך בנה, ופטורה מן הייבום, ולא היתה זקוקה ליבם כלל מעיקרא, ואין חליצתה כלום, ונמצא אתה מצריכה כרוז שמותרת היא לכהונה.

ומוכח שלא גזרינן כך, ואם כן, מדוע אמר רבי חנינא שאינה חולצת לעולם משום גזירה זו.

ומביאה הגמרא שני תירוצים:

א. אמר רב פפא, שם מדובר בהיתה האשה גרושה כבר מאיש אחר. [17]

ולכן, אפילו אם תהיה חליצתה מיותרת, שאינה כלום, כבר פסולה היא לכהונה עולמית משום גרושה, וליכא כרוז.

ב. רב חייא בריה דרב הונא אמר: באמרה "אני והוא נחבאנו במערה", ואין איש עמנו שיכול לבוא ולהעיד. ואין חשש שיבואו עדים ותצטרך כרוז.

לכן, שם תחלוץ, היות ואין חשש שתצריכנה כרוז לכהונה. אבל במשנתנו, שיש חשש שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה, גזרינן שלא תחלוץ לעולם, שמא יראה אדם בחליצתה ולא ישמע הכרוז. וכשיראנה נישאת לכהן, יאמר: התירו רבנן חלוצה לכהונה.

מתניתין:

שנינו במשנה לעיל [קיז א]: הכל נאמנין להעיד על האשה שמת בעלה, חוץ מחמש נשים, וביניהן יבמתה.

וכהמשך לכך, אומרת המשנה, שאם היו:

שתי יבמות, נשותיהם של שני אחים, שדין כל אחת מהן שבמיתת בעלה היא נופלת לפני בעלה של השניה ליבום.

ואם מתו שני היבמים, נמצא שאין להן יבם, והרי הן מותרות לשוק.

ובאות עתה שתי היבמות לפנינו, כאשר:

זו אומרת מת בעלי. והרי היא נאמנת. [18]

וזו אומרת מת בעלי, והרי היא נאמנת.

ואף על פי כן, שתיהן אסורות לשוק.

זו שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו השניה, שהוא יבמה.

ושמא חי הוא, וזקוקה היא לו ליבום.

ואף על פי שאשתו אומרת שהוא מת, אינה נאמנת בעדות זו להעיד עבור חברתה, אלא רק לעצמה.

שהרי היא אחת מחמשת הנשים, ששנינו לעיל שאינן נאמנות להעידה להתירה לשוק.

וכן זו השניה שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו הראשונה, שהוא יבמה, ושמא זקוקה היא לו.

ובאותן הנשים: אם לזו יש עדים [19] שמת בעלה, ולזו אין עדים על מיתת בעלה,

אותה אשה שיש לה עדים על מיתת בעלה אסורה להינשא לשוק, כי שמא בעלה של שניה, שהוא יבמה, חי, וזקוקה היא לו.

ועדיה לא מוסיפים לה כלום, שהרי נאמנת היא גם בלעדיהם על מיתת בעלה.

ואותה, השניה שאין לה עדים על מיתת בעלה, אלא היא אומרת שמת, ואשה שאמרה מת בעלי נאמנת

נאמנת היא על מיתת בעלה, ומותרת לשוק. שהרי אין לה יבם, לפי שהעדים של חברתה מעידים על יבמה שהוא מת.

או אם לזו יש בנים מבעלה ולזו אין בנים מבעלה ואין עדים לאחת מהם על מיתתן,

אותה אשה שיש לה בנים מותרת להנשא לשוק, שנאמנת היא על מיתת בעלה להתיר עצמה, ואינה נופלת ליבום שיש לה בנים,

ואותה יבמה שניה שאין לה בנים, וזקוקה ליבום במיתת בעלה, אסורה לשוק, שמא יבמה חי, ויבמתה אינה נאמנת להעיד עליה להתירה.

וכשלאותן יבמות יש שני אחים לבעליהן, וזו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי, ואין להן בנים מבעליהן ולא עדים על מיתתם - נאמנות הן על מיתת בעליהן. לפי שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם, [20] [כשיש לה יבם], ונופלות לפני האחים לייבום.

נתייבמו לאחי בעליהן, ולאחר זמן מתו היבמין -

אסורות להנשא לשוק.

אשה זו מפני בעלה הראשון של שניה, שהוא יבמה.

ואשה זו מפני בעלה ראשון של חברתה, שהוא יבמה.

כי שמא עדיין חיים הם ונפלו לפניהם לייבום.

ואע"ג שקיבלנו בתחילה דבריהם שמתו בעליהן, והתרנו להם על פי עדותן להנשא ליבם [21]

מכל מקום, עכשיו שרוצות הן להנשא לשוק, נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה [כברישא דמתניתין]. ואין יבמות מעידות זו לזו. ודוקא בתחילה, שהיתה נאמנותן אצל עצמן, היו נאמנות.

ורבי אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין, והיו בחזקת שמתו בעליהן -

הותרו לכל אדם, ולא חיישינן שמא חיים הם. ובגמרא יתבאר טעמו.

גמרא:

תנא בברייתא, אופן נוסף ביבמות אלו, ברישא של משנתנו:

אם לאשה זו יש עדים על מיתת בעלה, ובנים ממנו, ולזו אין לא עדים על מיתת בעלה ולא בנים ממנו

שתיהן מותרות!

זו שיש לה עדים ובנים מותרת לפי שאין כאן זיקת ייבום מפני בניה.

וזו שאין לה לא עדים ולא בנים מותרת, שהרי יש עדים שהביאה האשה השניה, שמת יבמה.

שנינו במשנה: נתייבמו יבמות אלו לאחי בעליהן, ומתו היבמין - אסורין להנשא לשוק, שעכשיו נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה.

רבי אלעזר אומר: הואיל והיו בחזקת שמתו בעליהן והותרו ליבמין - הותרו להנשא לכל אדם.

בעי רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר שמתירן להנשא על פי עדות היבמה?

האם משום שהוא חולק על המשנה לעיל, דקסבר צרה מעידה לחברתה, ולא חייש שהצרה תאמר מת הבעל כדי לקלקל צרתה, בכך שתנשא לשוק שלא כדין וכשיבא בעלה תצא מבעלה וממי שנשאת לו.

ולכן גם יבמה מעידה לחברתה, על אף שהיא צרתה.

כי הסיבה שיבמה פסולה להעיד לפי רבנן, היא משום שהיא שונאתה, לפי שהיא יראה שמא סופה של חברתה להיות צרתה [והיינו כשתעמוד לפני בעלה לייבום או ששניהם יפלו לייבם אחד].

ולכן יבמות הן כמו נשים צרות, ואינן נאמנות לרבנן, כי שמא יבמה אחת רוצה לפסול חברתה, ואומרת היבמה "מת בעלי" כדי שתנשא חברתה לשוק שלא כדין, ונמצאת צריכה גט מן הבעל, ונאסרת ליבם.

ולרבי אלעזר, מפני צד צרות - לא נפסלו מלהעיד זו לזו.

או דלמא, טעמו של רבי אלעזר הוא משום שהיות והצרה נשאת [או נתייבמה הייבמה], על כרחך שמת הבעל, היות דהיא [האשה המעידה] לא מקלקלא נפשה להנשא שלא כדין, ולקלקל בכך את עצמה.

והוינן בה: למאי נפקא מינה למעשה, בספקו של רבא מהו הטעם של רבי אלעזר!?


הערות

[11] בתוס' [ד"ה וחזקה] הקשו דהוי מצי למימר שהחזקה שקולה כרוב נשים יולדות, וסמוך מיעוט מפילות לחזקה, והוי ליה רובא דאין יולדות. ומכל מקום רבי מאיר חייש למיעוט שיולדות, ואסר לה ליבם. ותירצו דאין הכי נמי, אלא שאת האמת אמר, שחזקה לא עדיפה כרוב. ומדברי תוס' אלו משמע שתירוץ רבא אתיא דוקא אליביה דר"מ. אמנם הריטב"א כתב, שלפי רבא המשנה לדברי הכל היא, בין לר"מ ובין לרבנן, ולכן הוצרכו לומר שהחזקה לא עדיפא כרובא. דאי הוו שקולים, ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, תו לא הוה חיישינן לרוב נשים מתעברות ויולדות כיון דרוב זה [מחמת הצירוף חזקה למיעוט מפילות] חשיב כמיעוט. ורבנן לא חששו למיעוט [וכ"כ דסוגיין כרבנן הרמב"ן והרשב"א ונ"י בסוגיין והבעה"מ בקידושין]

[12] דייקו התוס' [בד"ה סיפא] דמשמע דוקא משום דהחזקה מסייע למיעוט חייש ר"מ למיעוט. והקשו, שבסיפא, ביצתה מלאה, חייש ר"מ למיעוט אע"ג דליכא חזקה המסייעת למיעוט [דבחזקה דמותרת לשוק איתרע כמ"ש התוס' בדיבור זה ובריש פירקין]. ותירצו התוס', דלא בעי ר"מ חזקה בהדי מיעוט, וכוונת הגמרא היא, דאי החזקה היתה מסייעת לרוב הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ [כברישא דסיפא] לכך אמרינן דאדרבה החזקה מסייעת למיעוט. ולראשונים [שהובאו בהערה קודמת] שרבא אוקי מתניתין אפילו לרבנן, אתי שפיר קושית התוס'. דאי החזקה לא היתה מסייעת למיעוט, לא חיישינן למיעוט. ודוקא היכא דמחמת דהחזקה מסייעת למיעוט והו"ל פלגא ופלגא חששו רבנן.

[13] לראשונים [שהובאו לעיל] במתני' אפי' לרבנן פי' הגמ' דלרבנן פשיטא דתנשא דלא חוששים למיעוט ואפי' לר"מ נמי דחייש למיעוט למיעוטא דמיעוטא לא חייש ואתיא מתני שפיר ככו"ע.

[14] עי' רש"ש בהערה לקמן.

[15] ולכאורה עדיין יכולה לחלוץ בתוך ט' ותמתין עד לאחר ט' ותנשא, שממה נפשךנ מותרת כמבואר בגמרא דאי איכא ולד, כבר הוא פוטרה, ואי ליכא נפטרה בחליצה דמעיקרא. וביאר הגרע"א [במשניות אות א'] דאם חלצה בתוך ט' לא תנשא אפילו לאחר ט' ע"י חליצה זו, דשמא מעוברת צרתה בשעת חליצתה ואח"כ הפילתו ואסורה היא לשוק, דע"י הולד לא נפטרה כאן שאינו של קימא. ומ"מ הוה חליצת מעוברת דלא שמה חליצה, והלכך לא נפטרה בחליצה נמי. וע"ע רש"ש שצוין לעיל בהערה.

[16] והא דלא חיישינן שמא משום דרחמנא ליבם קאמרה כיון שיש לה נאמנות של "הפה שאסר", שבתחילה בחזקת יבום היתה עומדת, שלא ידענו שיש לה בן ופיה אסר עצמה על היבם כשאמרה ניתן לי בן. והוא הפה שמתירה כשאומרת מת בני ואח"כ בעלי [רש"י]

[17] וה"ה במתני' אי האשה גרושה כבר מאיש אחר מותרת לחלוץ ולהנשא לאחר ט' וכ"כ הרמב"ם.

[18] מתני' קי"ד: מת בעלי תנשא.

[19] לר"מ אפילו עד אחד ולרא"ש צריך שני עדים למיתת היבם ודוקא בבעלה מועיל ע"א תפא"י. וע"ע רש"ש.

[20] מתני' קי"ד: מת בעלי תתייבם

[21] דהוה חשש איסור כרת של עדות אשת אח ואיסור אשת איש וכ"ש שנאמנותם גבי איסור לאו של יבמה לשוק.

רישא [בראש המשנה] במקרה הראשון, החזקה של אותה אשה שהיא זקוקה לייבום, ואם הולכים אחר רובא [הרוב], הרי רוב הנשים מתעברות ויולדות, ומן הסתם ילדה הצרה, והיבמה מותרת לשוק, להינשא לכל אדם. ובדרך כלל חזקה לא עדיף כי רובא [אינה עדיפה ותקפה כמו הרוב] וגדול כח הרוב מכח החזקה, והיתה צריכה להיות מותרת מיד, ואולם אייתי מיעוטא [הבא את המיעוט] של הנשים שמפילות, סמוך (צרף), לחזקה, והוה ליה פלגא ופלגא [והרי הוא כמחצה על מחצה] שגורע מכוח הרוב וכעת הוא שווה לחזקה, ולכן, לא תנשא ולא תתייבם.

ואילו סיפא [בסוף], במקרה השני, על פי החזקה היא מותרת לשוק, שהרי לא היו לבעלה אחים מתחילה, וגם רובא [הרוב] לגבי הסיכוי שתלד החמות בן, גם הוא נוטה להתירה לשוק, שהרי ייתכן שתפיל או שתלד בת, ואם כן הוי ליה [הרי הם] הזכרים מיעוטא דמיעוטא [מיעוט שבמיעוט], כלומר, רק מיעוט כנגד שיקול של רוב וחזקה, ומיעוטא דמיעוטא [ולמיעוט שבמיעוט] לא חייש [חשש] גם ר' מאיר ומותרת להינשא.

א שנינו במשנה שהאשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים — לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע אם מעוברת היא צרתה. ושואלים: ולעולם לא תינשא ולא תתייבם, כלומר, והרי יכולה היא לחלוץ מפני הספק ולהינשא!

אמר זעירי: לעצמה, כדי שהיא כשלעצמה תהיה מותרת להינשא — צריכה להמתין שלשה חדשים גם אחרי שחלצה, כדין כל אשה שצריכה להמתין שלושה חודשים אחר מות בעלה לפני שנישאת לאחר, ולחברתה, מפני החשש שמא צרתה מעוברת — תמתין תשעה חודשים מפני שאם צרתה היתה מעוברת ודאי ילדה כבר, וחולצת אז ממה נפשך (לפי כל שיקול שתרצה): שאם בינתיים ילדה הצרה — הרי אינה צריכה כלל חליצה, ורשאית היא להינשא לכל מי שתרצה, ואף אם לא ילדה הצרה, ואשה זו זקוקה לייבום — הרי היא נפטרת בחליצה. ואינה יכולה לחלוץ קודם, כי חליצה כשהיבמה מעוברת — אינה פוטרת.

ר' חנינא אמר: לעצמה, כלומר, בגלל איסור של עצמה — צריכה להמתין שלשה חודשים, ואילו לחברתה צריכה להמתין לעולם, כלומר, עד שיוודע הדבר אם היה לה וולד. ושואלים: ותחלוץ ממה נפשך. כלומר, שהרי בכל מקרה שיהיה, אחרי תשעה חודשים יכולה לחלוץ!

ומסבירים: אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: גזירה שמא יהא ולד שנולד בן קיימא, ויתברר שהחליצה שחלצה לא היתה חליצה כלל, שהרי היתה פטורה מייבום, ונמצא שאתה מצריכה כרוז להודיע שאשה זו כשרה לכהונה, שכן אנשים לא יידעו שחליצתה אינה חליצה, ויאסרו אותה לכהונה.

ושואלים: וליצרכה [ושנצריך אותה] כרוז כזה כשיתברר שהולד בן קיימא? ומשיבים: יש לחשוש דלמא איכא דהוי [שמא יש בין האנשים כזה שהיה] בזמן החליצה ולא הוי [היה] בזמן ההכרזה, וכשנישאת אותה אשה לכהן אמרי [אומרים] כמסקנה מוטעית ממה שידוע להם: קשרו [מתירים] חלוצה לכהן.

ודנים עוד בנושא זה, תנן [שנינו במשנה], אמרה אשה: "ניתן (נולד) לי בן במדינת הים", והוסיפה ואמרה: "מת בני ואחר כך בעלי" — נאמנת. ואם אמרה: "מת בעלי ואחר כך מת בני" — אינה נאמנת על סדר אירוע הדברים, וחוששין מכל מקום לדבריה שמת בעלה בלא ולד, וחולצת ולא מתייבמת. ואומרים: אם כן, מחמת טעם זה שאמרנו לגבי כרוז לכהונה,

ליחוש דלמא אתו [שנחשוש שמא יבואו] לבסוף עדים ואמרי כדקאמרה [ויאמרו כמו שהיא אמרה] שכך היה סדר אירוע הדברים, ואם כן לא היתה זקוקה כלל לחליצה, ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כדי להתירה, הואיל וחליצתה לא היה בה ממש, ובכל זאת נאמר במשנה שחולצת! אמר רב פפא: מדובר שם בגרושה שלפני שנשאה בעלה זה, נתגרשה פעם מנישואין קודמים, שבין כך ובין כך היא פסולה לכהונה. רב חייא בריה [בנו] של רב הונא אמר, באמרה [בשהיא אומרת]: "אני והוא נחבאנו לבדנו במערה" ולא היו שם עדים אחרים, וכיון שאין להניח שמא יבואו עדים לאחר מכן, חולצת.

ב משנה היו שתי יבמות, נשים הנשואות לשני אחים, ובאו והעידו, זו אומרת: "מת בעלי", וזו אומרת: "מת בעלי" — אף על פי שכל אחת מהן נאמנת לגבי עצמה, וסומכים עליה שמת בעלה, מכל מקום זו אסורה להינשא מפני בעלה של זו האחרת שמא חי הוא, והיא זקוקה לו לייבום, וזו אסורה מפני בעלה של זו מאותו טעם. ואף שכל אחת מהן נאמנת לגבי מות בעלה־שלה — אין היא נאמנת להתיר את השניה, שהרי אין אשה נאמנת להעיד על גיסתה.

אם לזו (לאחת מהן) יש עדים שמת בעלה, ולזו אין עדים, במצב כזה, את שיש לה עדים — אסורה להינשא, שהרי אין עדים על מותו של יבמה, וצריכה להמתין שמא יבוא, ואת שאין לה עדים — מותרת, שכן היא מותרת על פי עדות עצמה שמת בעלה, ואינה צריכה להמתין ליבם — שהרי כבר העידו העדים על יבמה שמת. היו לזו בנים ולזו אין בנים, את שיש לה בנים — מותרת, שהרי היא עצמה נאמנת להעיד על בעלה, וכיון שיש לה בנים אינה זקוקה ליבם, ואת שאין לה בנים — אסורה, שהרי עליה להמתין ליבם.

ולענין המקרה הראשון בשתי יבמות שהעידו כל אחת על מות בעלה, אם היו שם אחים נוספים ונתייבמו שתי אלה לאותם האחים, ומתו היבמין הללו — הרי הן שוב אסורות להנשא, שהרי החשש הראשון שמא חי יבמה של כל אחת מהן לא נסתלק עדיין. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרו נשים אלה להינשא ליבמין, שהרי קיבלנו את דברי כל אחת מהן שמת בעלה — הותרו מאז לכל אדם, שהרי לפי צירוף דברי שתיהן מותרות הן לכל אדם.

ג גמרא תנא [שנה החכם]: אם לזו, לאחת משתי היבמות הללו, יש עדים שמת בעלה וגם יש לה בנים, ולזו, השניה, לא עדים ולא בנים — שתיהן מותרות. שזו שיש לה בנים הלא אינה זקוקה לייבום, וזו, שאין לה בנים — יכולה לסמוך על עדי היבמה האחרת שהיבם מת.

ד שנינו במשנה: נתייבמו שתיהן, ומתו היבמין — אסורין (אסורות) להנשא מחמת החשש הראשון שמא עדיין הראשון חי. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין — הותרו כבר לכל אדם.

בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר? האם משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל שצרה מעידה (נאמנת להעיד) לחברתה שמת בעלה, וכן כל חמש הנשים יכולות להעיד זו לזו, או דלמא [שמא] הטעם הוא משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה], שאמנם היא חשודה לשקר ולומר שמת הבעל כדי לקלקל לחברתה, אבל כאשר היא בעצמה נישאת, הרי זה מוכיח שדבריה היו דברי אמת, ויש לסמוך על כך גם לגבי צרתה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] על ידי בירור הטעם הזה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In the first clause of the mishna, the legal presumption is that this widow is obligated to enter into levirate marriage, but in a majority of cases she will actually be permitted to marry a man from the general public, because it is statistically probable that her rival wife had a child. A legal presumption is not as significant as a majority, meaning that the majority carries more weight than the presumption, and she should be permitted to marry immediately. But bring the minority who miscarry into consideration, and join this to the legal presumption, and it becomes similar to an even balance of half and half. Those who miscarry detract from the strength of the majority, causing it to be equal in legal significance to the legal presumption. Therefore, the ruling is that she shall not marry any man who is not her yavam and she shall not enter into levirate marriage either.

However, in the latter clause, the legal presumption is that the widow is permitted to marry a man from the general public, since her late husband had no brothers initially. And in a majority of cases her mother-in-law will not have had another son, and therefore the widow will actually be permitted to marry a man from the general public. Consequently, the possibility that her husband has a brother, necessitating levirate marriage, is not taken into account because it is a minority of a minority, i.e., it is a minority and it contradicts the legal presumption, and even Rabbi Meir is not concerned about a minority of a minority.

§ It was taught in the mishna that in the case of a woman whose husband and rival wife went overseas and then her husband died, she shall not marry and shall not enter into levirate marriage until she knows whether her rival wife is pregnant. The Gemara asks: But must she wait indefinitely? She should be permitted to perform ḥalitza on account of the uncertainty and then marry another man.

Ze’eiri said: In order for herself [le’atzma] to be permitted to marry, she must wait three months after performing ḥalitza, since every woman must wait three months after her husband’s death before she marries again. Additionally, due to the concern for the possibility that her fellow wife may be pregnant, she must wait nine months, after which time that wife would have given birth had she been pregnant, and then she performs ḥalitza whichever way you look at it. If her rival wife gave birth in the meantime, she is permitted to marry anyone she wishes, and the ḥalitza is superfluous; if her rival wife did not give birth, necessitating levirate marriage, she is exempted by the ḥalitza. However, she may not perform ḥalitza earlier because ḥalitza performed while any wife of the deceased husband is pregnant is ineffective.

Rabbi Ḥanina said: For those concerns relating to herself she must wait three months, as explained, but for concerns related to her fellow wife’s possible pregnancy she must wait indefinitely, until it is verified whether or not that wife gave birth. The Gemara challenges Rabbi Ḥanina’s opinion: But let her perform ḥalitza whichever way you look at it, since, whatever happened, after nine months she may certainly perform ḥalitza.

Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin both say in explanation of Rabbi Ḥanina’s opinion: It is a rabbinic decree lest there be viable offspring of that other wife. If so, her ḥalitza is superfluous, since she was exempt from both levirate marriage and ḥalitza; and then it transpires that you necessitate an announcement on her behalf stating that she is permitted to the priesthood, as a woman who has undergone ḥalitza is forbidden to a priest, but in this case it has become clear retroactively that she did not undergo ḥalitza.

The Gemara asks: And so let an announcement be necessary for her if a viable offspring is found. The Gemara answers: Perhaps there will be people who were present at the ḥalitza ceremony but were not present at the announcement that she is permitted to marry a priest, and if this woman marries a priest they will mistakenly say: They are permitting a ḥalutza to marry a priest.

The Gemara deliberates further about this: We learned in a mishna (Yevamot 118b): If a woman says: A son was born to me in a country overseas, and she also said: My son died, and then my husband died, she is deemed credible. However, if she said: My husband died and then my son died, she is not deemed credible about the sequence of events, but even so one must be concerned about her statement that her husband died childless. Consequently, she must perform ḥalitza, but she may not enter into levirate marriage.

The Gemara says: Just as there is concern about an announcement for the priesthood, let us be concerned that perhaps witnesses will eventually come and testify that the sequence of events was as she said, rendering her ḥalitza superfluous. And then it transpires that you necessitate an announcement on her behalf stating that she is permitted to the priesthood, and nevertheless the mishna instructs her to perform ḥalitza. Rav Pappa said: There it is referring only to a divorced woman, who was divorced from a previous husband, so that she is already prohibited from marrying a priest in any case. Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: It is referring to a case where she said: He and I were hiding alone with our son in a cave. Consequently, there is no concern that witnesses will come and testify about the sequence of the events.

MISHNA: If there are two sisters-in-law married to two childless brothers who testify about their marital status, and this one says: My husband died, and that one says: My husband died, although each one of them is deemed credible with regard to her own status as a widow, this one is prohibited from marrying due to the possibility that the husband of that other sister may be alive, obligating her in levirate marriage, and that one is prohibited from marrying due to the husband of this sister, according to the same rationale. Although each is accorded credibility as to her own husband’s death, the halakha is that sisters-in-law are among the five types of women not accorded credibility with regard to each other’s permissibility to marry because of possible conflicts of interest.

If this one has witnesses to her husband’s death, and that one does not have witnesses, then the one who has witnesses is prohibited from marrying, as there are no witnesses to the death of her yavam to exempt her from levirate marriage; but the one who has no witnesses is permitted to marry based on her own testimony that her husband died combined with the witnesses’ testimony exempting her from levirate marriage. If this one has children and that one has no children, then the one with children is permitted to marry, as she herself is deemed credible with regard to her husband’s death, and her children exempt her from levirate marriage. But the one without children is prohibited from marrying, as the death of her yavam has not been corroborated independently of her sister-in-law’s testimony.

If there were two additional yevamin with whom these two widows entered into levirate marriage, and then the yevamin died childless, the women are prohibited from marrying, since the concern about an additional living yavam still remains. Rabbi Elazar says: Since these women were permitted to marry the living brothers-in-law, as the testimony of each was deemed credible with regard to her own status, they are permitted, from then on, to marry any man because their statements, taken together, indicate that neither one is obligated to enter into levirate marriage.

GEMARA: It was taught in a baraita: If this one has witnesses that her husband died and also has children, and the other has neither witnesses nor children, they are both permitted to marry. This is because the woman who has children is exempt from levirate marriage, and the woman who has no children may rely upon the witnesses’ testimony that her yavam died.

It was taught in the mishna: If they both entered into levirate marriage and then the yevamin they married died, they are prohibited from marrying. Rabbi Elazar says: Since they were permitted to marry the yevamin, they are permitted to any man.

Rava raised a dilemma: What is Rabbi Elazar’s reasoning? Is it because he holds in general that one rival wife may testify for another rival wife about her husband’s death, and he similarly holds that all of the five types of women who are presumed to have a conflict of interest with each other may testify for one another nonetheless? Or perhaps it is because she would not cause herself injury. Although she would be suspected of lying and saying that her husband died in order to harm her rival wife, if she herself enters into levirate marriage it can be assumed that she was telling the truth, because if she does so while her husband is actually alive, she would be committing incest with her brother-in-law. Consequently, her rival wife is also permitted to marry on the basis of her testimony.

The Gemara asks: What is the practical difference between the two reasons?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' חנינא אמר לעצמה שלשה לחברתה לעולם ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו גזרה שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה. וכן הלכתא וכן פסקו ר"ח ור' אלפסי והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ג הט"ז) והכי נמי מוקמינן לה בריש פרק החולץ (יבמות לו, א) כטעמייהו דאביי בר אבין ור' חנינא בר אבין. ואף על גב דדחי אביי התם מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני לא תנשא ולא תתיבם קתני בלא חליצה אבל אי חליץ אימא לך הכי נמי דמשתריא, דחויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה. ותדע לך דהאי טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה טעמא תריצה הוא ואוקימתא דקושטא הוא, דהא ר' יוחנן נמי קא מפרש טעמא דהיבמה לא תחלוץ תוך שלשה חדשים מהאי טעמא כדאיתא התם בדוכתא (לעיל יבמות מא, ב) אלמא הכין הלכתא דחיישינן לכרוז, דאיכא מאן דשמע בחליצה ולא שמע בכרוזא ואמרי קא שרו חלוצה לכהונה.

לעצמה ג' חדשי' פי' שאפי' נודע בבירור שאין כאן ולד עובר מצרתה שצריכה להמתין ג' חדשים כשם שגזרו באילונית ועקרה ורדופה לבית אביה:

גזירה שמא יהא ולד של קיימא וכן הלכת' דהכ' אוקימנא בפרק החולץ ואע"ג דדחי אביי התם מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני דיחוייא בעלמא הוא ולא סמכי' עליו ור' יוחנן פריש טעמא דהיבמה לא תחלוץ בתוך ג' חדשים מה"ט דכרוז כדאית' בדוכת' אלמ' הפי' עיקר הוא כן פסקו ר"ה ור"ה הר"ם ז"ל:

יש שואלים בסוגיא זו שהרי באחרון של קדושין פ' א' אמרו תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין ושאלו בה מאי טעמא דר' מאיר קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא אחזקה ואיתרע ליה רובא אלמא לר' מאיר כל דאיכא מיעוטא למיסמך אחזקה איתרע ליה רובא לגמרי ואם כן אף בזו רישא תתיבם ודרבנן אדרבנן קשיא דהתם אמרי רבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה אזלינן בתר רובא והכא אמרינן דאליביהו דרבנן נמי דמיעוטא נמי מצרפינן ליה אחזקה והויא לה פלגא ופלגא ולרבנן מיהא איכא לתרוצי דהתם הכי קאמר כמאן דליתיה דמי שלא ליחשב להצטרף בחזקה לטהר אלא שחוששין בה לתלות והוא שאמרו שם שאין שורפין עליה וכדאיתה בהדיא בשני של נדה י"ח ב' אלא לר' מאיר קשיא ומכל מקום יש מתרצים דשאני טהרות שאף כשאתה בא לדונם בפלגא ופלגא אפושי טומאה לא מפשינן אבל מה שאמרו שם בעיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מיטפלין שם ונמצאו חתיכות מבשרם בעיסה שאם רוב שרצים טמאה ושורפין עליה בזו הואיל ונגעו בודאי הורעה חזקתה של עיסה והרי היא כמי שאינה:

זה שביארנו במשנתנו בהלך בעלה וצרתה למדינת הים שלא תנשא ולא תתיבם שאלו בה בסוגיא זו ולעולם ותירץ זעירי לעצמה שלשה כלומר אם אין לה צרה כל ששמעה שמת בעלה צריכה להמתין שלשה חדשים לחברתה ר"ל במקום צרה תשעה חדשים ממיתת בעלה ולסוף תשעה מיהא חולצת ותנשא וכן פסקו הרבה מפרשים וכמו שאמרו בפרק החולץ מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני לא תנשא ולא תתיבם קתני בלא חליצה הא כל שחולצת מותרת לכתחלה וכן הדין שאין לומר לעגנה כל ימיה מחשש כרוז של כהונה והרי כמה דברים התירו משום עיגונא ולא אמרו כל שעולה ליבום כו' אלא בדידה אבל לא בצרתה ומכל מקום גאוני הראשונים וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו כמה שתירצו בה אבין ורב מתנה שמא יהא ולד של קיימא ולא תהא חליצתה כלום ואינה נזהרת מלינשא לכהונה ויבאו לטעות בה להתיר חלוצה לכהן ואף לכשתצריכנה כרוז להודיע שלא היתה חליצתה כלום איכא דחזי בחליצה ולא שמע בהכרזה ואם כן אף לאחר חליצה אינה מותרת וכמו שאמרו טעם זה בפרק החולץ ואע"פ שנדחה שם כמה שכתבנו מידי תחלוץ ולא תחלוץ קתני דחייה בעלמא היא ולא סמכינן עלה וטעמא ודאי טעמא מעליא הוא שהרי ר' יוחנן פירש טעם זה בעצמו למה שאמרו שהיבמה לא תחלוץ תוך שלשה חדשים והילכך אף לאחר חליצה נאסרה ואם כן זו שאמרו בפרק האשה שלום ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי מת בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת ואם איתה ליחוש דילמא אתו סהדי ואמרי כדקאמרה ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה פירשוה כאן בגרושה שכבר היא אסורה מאיליה לכהן כמו שכתבנו שם במשנה השישית אי נמי דאמרה אני והוא ר"ל אני ובעלי ובני נחבינו במערה כלומר ואין חשש שיבאו עדים שהרי לא היה אדם עמהם הא לאו הכי לא תחלוץ ותעמוד עגונה כל ימיה ומכל מקום אם פקחת היא תקדש את עצמה ותהא צריכה גט וכדקיימא לן בעניותנו צריכה גט ואחר כך תחלוץ שהרי אין כאן חשש כרוז שכבר היא אסורה מאיליה:

המשנה השניה והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה נתיבמו מתו היבמים אסורות להנשא ר' אלעזר אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם אמר הר"ם כבר קדם בפרק אשר לפני זה שהכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ויבמתה ולזה כאשר אמרה יבמה מת בעלי לא תהא נאמנת בעבור שהיא יבמתה שאנחנו נאמר אולי לא מת ואמנם תרצה (שתשים) [שתנשא] יבמתה תנשא והיא תהיה זקוקה ליבם מפני שתאסר על בעלה ואע"פ שהיא גם כן תאסר על בעלה מפני שהיא תנשא נאמר שדעתה תמות נפשי עם פלשתים ורצתה לעשות היזק לעצמה כדי להזיק יבמתה ולזה זו אסורה מפני בעלה של זו ר"ל מפני יבמתה אשר לא יצא עזר מאתו זולת יבמתה והיא אינה נאמנת וזו אסורה מפני בעלה של זו שהיא יבמתה ואם היה אצל אחד מהם עדים שמת בעלה יבמתה מותרת לפי שאצלנו עדים העידו במות היבם והיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי כמו שקדם לנו וזה אשר העידו העדים במות אישה אסורה מפני שיבמתה לבד היא אשר העידה לה במות יבמה ואינה נאמנת ואמרו נתיבמו הוא שתאמר זאת מת בעלי ותאמר זאת מת בעלי ואצלן יבמים אחרים הנה הן יתיבמו בלא ספק לפי שאין שם מקום חשש ואם מתו היבמין אסורות להנשא לשאר אדם ואין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי שתי יבמות כו' כבר ביארנו שאין האשה נשאת בעדות יבמתה ואחר שכן אם יש כאן שתי יבמות ר"ל שהן נכריות נשואות לשני אחים ובאו ואמרו כל אחת מהן מת בעלי שתיהן אסורות לינשא לשוק זו מפני בעלה של זו וזו מפני בעלה של זו שהרי יבמה אע"פ שנאמנת לומר מת בעלי אינה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזה ואם כן כשאתה מאמינה במת בעלי עדין היא זקוקה ליבם ואי אתה בא להפקיע זיקתה אלא מצד שיבמתה אומרת גם כן מת בעלי וכבר ידעת שאין משיאין את זו על פי עדות יבמתה ונמצאו שתיהן אסורות לינשא לשוק שמא יבמתה מכוונת לומר שמת בעלה כדי שתנשא האחרת לשוק שלא כדין ונמצאת צריכה גט מן הבעל ונאסרת ליבם ואפילו השיאה יבמתה את עצמה שמא תמות נפשי עם פלשתים הוא דקא עבדא:

לזו עדים ר"ל במה שאומרת שמת בעלה ולזו אין עדים אלא שהיא אומרת מת בעלי זו שאין לה עדים מותרת שהרי נאמנת היא במת בעלי ומשום יבמה אין אוסרין אותה שהרי יש עדים שמת יבמה ויראה מלשון גדולי המחברים שאף עד אחד מועיל בה וזו שיש לה עדים אסורה ר"ל לשוק ומשום יבמה שהרי עדים שלה לא מעלין ולא מורידין שלעצמה אף היא נאמנת אלא שהיא זקוקה ואין מפקיעין אותה מזיקתה בעדות יבמתה:

לזו בנים ר"ל מבעל זה ולזו אין בנים וכל אחת אומרת מת בעלי ואין עדים לאחת מהן זו שיש לה בנים מותרת שהרי אין בה זיקה שתצטרך בשבילה לעדות יבמתה וזו שאין לה אסורה ובגמרא אמרו שאם לזו עדים ובנים ולזו אין עדים ולא בנים שתיהן מותרות זו שיש לה עדים ובנים מותרת שאין כאן זיקה וזו שאין לה לא עדים ולא בנים מותרת במת בעלי שהרי יש עדים שמת יבמה:

נתיבמו ומתו היבמים ר"ל שתי אלו שכל אחת אומרת מת בעלי ואין להם עדים ולא בנים ויש להם יבמים אחרים שהן מתיבמות להן שהרי האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אף להתיבם ומתו היבמים ועדין נשארות זקוקות ליבם אחר אם יש שם יבם אחר אסורות לינשא לשוק זו שמא בעלה הראשון של חברתה חי וזקוקה לו שהרי אי אתה יכול להפקיעה אלא מכח עדות יבמתה וכן זו מפני בעלה ראשון של זו ואע"פ שנישאו שתיהן ליבמים בחזקת שמתו בעליהן מכל מקום אצל עצמן האמננו בהן אבל עכשו כשנישאו לשוק אי אפשר להתירה לשוק אלא אם כן כל אחת בסעד מה שאמרה יבמתה מת בעלי והרי אין יבמות מעידות זו לזו שאע"פ שנשאת היא עצמה שמא תמות נפשי עם פלשתים קא עבדא:

ור' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמים הותרו לכל אדם אי משום דסבירא ליה דאיהי לא מקלקלא נפשה וכי אינסיבה איהי מיהא מכשרינן לאידך אי משום דסבירא ליה דיבמתה מעידה לה ואף בלאו אינסיבה איהי מסבינן לאידך אפומה ואין הלכה כר' אליעזר אלא כתנא קמא דאי להאי דקאמרת יבמתה מעידה הרי אמרו מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה ואי משום דאיהי לא מקלקלא נפשה דילמא תמות נפשי כו' היא דקאמרה ולר' אליעזר מיהא נפקא לן מהני תרי טעמי במאי דקאמר עלה דההיא הואיל והותרה היא הותרה צרתה שאם מטעם שיבמתה מעידה פירושו הואיל והותרה לינשא אע"פ שלא נשאת ואם מטעם דלא מקלקלא נפשה דוקא בהותרה ונשאת ואף גם זאת בשנשאת לכהן שאם נשאת לישראל יש לחוש שמא בגיטה היא באה ואומרת שמת בעלה לקלקל את חברתה והרי אין כאן קלקול בעצמה שהרי גיטה בידה ומכל מקום אין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שפירשנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ואין מעידין עד לאחר ג' ימים. ודוקא היכא דאינן מכירים אלא ע"י סימנים והוא מלא פצעים ואין כל גופו לפנינו אבל אם הוא שלם או הפדחת והחוטם ואנו מכירים בו על ידי תביעת עין יפה מעידים אפילו לאחר כמה ימים:

יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת פי' היכא דיצאת מלאה איתרע חזקה (גיליון, דהיתרא דהות קמא דחזקת היתר לשוק אבל דניהו חזקה) דאיסורא לית ליה ומ"ה תנא ר' פלוגתא דר' יהושע ולא תנא לה סתמא כדתני ברישא לא תנשא. דברישא איכא חזקה דאיסורא סתם לה כר"מ דחייש למיעוטא. אבל הכא דליכא חזקה דאיסור אתנא פלוגתא דר"י והלכתא כר' יהושע דלא חייש למיעוטא היכי דליכא חזקה דאיסורא:

לא תנשא ולא תתיבם. ומתמיה ולעולם תחלוץ. ותנשא לשוק ממה נפשך. אמר זעירי לעצמה שלשה לחברתה תשעה וחולצת ממ"נ פי' בשביל עצמה תמתין ג' חדשים שכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפ' מת בעל הבמד"ה דליכא למיחש שמא מעוברת היא. ובשביל חברתה שמא מעוברת היא צריכה ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרתה אלא ולד פוטרתה אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. [ר' חנינא אמ'] לעצמה ג' לחברתה לעולם. ומתמה לעולם תמתין עד שתתברר אם יש לה ולד אם לאו. ותחלוץ לאחר ט' ותנשא ממ"נ. אביי בר אביו ורב חנינא בר שלמיה דאמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. וליצריכא דילמא איתיה דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרו קשרו חליצה לכהן:

תנן ניתן לי בן במד"ה אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי נאנמת בת בעלי ואח"כ בני אינה נאנמת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. וניחוש דילמא אתי עדים ואמרי כדקאמרה ונמצאתה מצריכה כרוז לכהונהא. אמר רב פפא בגרושה פי' שהיתה גרושה מאיש אחר שפסולה לכהונה. ר' חייא בריה דרב הונא אומר באומרת אני והוא נחבינו במערה. פי. ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי. וכיון דכל הני אמוראי מפרשי ומתרצי למילתא דר' חנינא ש"מ הלכתא כוותיה:

מתניתין שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעל של זו. לזו עדים ולזו אין עדים זו שאין לה עדים מותרת וזו שיש לה עדים אסורה לזו בנים ולזו אין בנים זו שיש לה בנים מותרת וזו שאין לה בנים אסורה מנתיבמו ומתו היבמות אסורות להנשא. ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. פי' שתייבמות נשי שני אחין זו אסורה מפני בעלה של זו שהוא יבמה וזקוקה לו ואעפ"י שאשתו מותרת על פיה שאומרת מת אין זו ניתרת על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאינן נאנמת להעידה. לזו יש עדים שמת בעלה זו שיש לה עדים אסורה מפני יבמה דמאי אהני לה העדים וזו שאין לה עדים מותרת דאיהי מהימנא לומר מת בעלי ומפני יבמה אינה נאסרת שהדי יש עדים שמת. לזו בנים וזלו אין בנים ואין עדים לא לזו ולא לזו. נתיבמו פי' היו להן שני יבמין ונתיבמו שהאשה שאמרה מת בעלי התיבם ואינה צריכה זה עדותו של זו והיבמין מתו אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו. שמא עדיין חיים הם. ואעפ"י שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאנמת אבל עכשיו לינשא לשוק שהן צריכות זו לעדות זו אין יבמות מעידות זו לזו. ור' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין בחזקת שמתו בעליהן תו לא מיתסרין דניחוש שמא חיים הם. ואין הלכה כר"א דיחיד ורבים הלכה כרבים:

תניא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרת שאין כאן זיקת יבם זו מפני בנים וזו בעי [בעדות] חברתה. בעי ר' אמי טעמא דר' אליעזר משום דקסבר צרה מעידה לחברתה או משום דהיא היא לא מיקלקלא נפשה. למאי נפ"מ לאינסובא לצרה מקמי דידה. אי אמרת צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אינסיב נסבינן לה אי אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה. אי נאינסיב נסבינן לה ואי לא אינסיב לא נסבינן לה מאי ת"ש ר"א אומר הואיל והותרו ליבמי' הותרו לכל אדם. ש"מ טעמא דר"א משום דאינסיב הוא. אלא לר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי צרה מעידה לחברתה אע"ג דלא אנסיבא היא נסבינן לה. לדידכו אודו לי מיהת היכא דאינסבת לא מקלקלה נפשה. ורבנן תמות נפשי עם פלשתים דקעבדה ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה באת ואמרה מת בעלי תינשא ותטיל כתובתה וצרתה אסורה ר"א אומר הואיל והותרה היא הותרה צרתה. אימא הותרה ונשאת לאיש. דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמר הכי לקלקולא לצרה. אי אינסיב לישראל ה"נ הכא במאי עסקינן דאינסיב לכהן. עד כאן שקלינן וטרינן ולא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא בצרה דלא מהימנא אבל אלו אתא עד כשר ואמר לזו לא מת בעלך הרי אלו נשאת ותפשוט בעין מהכא דבעי' לעיל בהאשה רבה דע"א נאמן לומר מת יבמתך להתירה לשוק:

תניא ב' יבמות זו אומרת מת בעלה וזו אומרת מת בעלה לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות:

תובד"ה סיפא חזקה לשוק ורובא כו' והא דנקט דבעינן ברישא חזקה בהדי מיעוט כו' עכ"ל אבל ליכא למימר דנקט ברישא חזקה בהדי מיעוט משום רבנן דמודו לר"מ דחיישינן למיעוט היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט דבפרק עשרה יוחסין מוכח בהדיא דרבנן לא חיישי למיעוט אפילו היכא דאיכא חזקה בהדיה וע"ש בתוס' ורבי יהושע נמי דפליג בסיפא ה"ה דפליג ארישא דלא חייש למיעוט אפילו באיכא חזקה בהדיה והיינו כרבנן דר"מ אבל לפי מה שכתבו התוספות בבכורות בפרק הלוקח דרבי יהושע מודה ברישא ולא פליג עליה ודאי איכא למימר דנקט ברישא חזקה בהדי מיעוט משום דרבי יהושע מודה בה וק"ל:

בא"ד וחזקה דחלב בחזקת היתר א"כ איתרע ליה רובא כו' עכ"ל האי לישנא דא"כ איתרע ליה רובא אינו מכוון לפי דבריהם שלפנינו והכי הל"ל דא"כ נשחטין מיעוטא דמיעוטא וכן הוא לשון התוספות בפרק כיסוי דם ונראה שחסר כאן מדברי התוספות וכצ"ל ויש ליישב דשאני התם דלאחר שחיטה איתרע ליה רובא כדאמר הכא ודבריהם מבוארים בתוספות פרק אין מעמידין אקושיא אחרת וז"ל שם דהנך קיבות העומדות לפנינו לאחר שחיטה בספק ע"ז קיימי והתם נמי זימנין דחיישינן כגון ביצתה מליאה משום דאיכא ריעותא כו' עכ"ל ע"ש:


בד"ה
מ"ט דר"א משום דקסבר צרה מעידה כו' מ"מ ליפלגי גבי ההיא דמת בעלי ואח"כ מת חמי כו' ונראה לר"י כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו דליפלגו ברישא דהך מתני' דקתני באידך פרקין באה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה דהך לא מיתרצה בתירוץ ר"י דהא הך אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וי"ל דאהך רישא לא פליג ר"א דאיכא לאוקמא באינסבא לישראל ואיכא למיחש דלמא בגיטא אתאי אבל בההיא דמת בעלי ואח"כ מת חמי ע"כ לאו משום דלמא בגיטא אתאי הוא דא"כ לא תחזור להיות כלתה ולא תיתי תיצטערן ואמאי לא נתיר לחמותה דאע"ג דהכא בצרה חיישינן דמקלקלא אפי' היכא דלא תחזור להיות צרתה כגון בדאתא בגיטא ולרבנן אמרינן דאפילו מקלקלא עצמה משום קלקול חברתה דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה היינו משום דהיה לה עמה צער דגופה אבל בחמותה דלית לה צער אלא מילי דעלמא לא מקלקלא אא"כ כשתחזור להיות כלתה דהכי מוכח מתוך הסוגיא דלעיל בפרק האשה שלום דבעי למפשט חמותה הבאה לאחר מכן מהך מתניתין דמת בעלי ואח"כ מת חמי ואי הוה חיישינן בחמותה דמקלקלה משום צער שהיה עמה כבר לא ה"מ למפשט מידי וכן מוכח שם בתוס' ע"ש:

תוד"ה מאי טעמא דר"א וכו' עד ליפלגי גבי ההוא דמת בעלי וכו'. ר"ל דהתם נמי הוי טעמא כדאמר לעיל בגמרא משום דקאמרינן לאו בעלה מיית ולאו חמוה מיית וכו' ולכך אינה נאמנת על חמותה וא"כ ליפלוג ר"א עלה:

רש"י בד"ה מת בני ואח"כ כו' כבתחלה הס"ד:

בד"ה לזו בנים כו' ולא לזו את שיש כו' הד"א:

בד"ה נתייבמו כו' דלענין יבום כו' כצ"ל:

במשנה לזו עדים כו'. הן לדעת ר"ש ורבא לעיל (צד) דע"א נאמן ביבמה צ"ל דעדים ל"ד ועתוי"ט. ותדע דהא קתני נמי לזו בנים. וכן ומתו היבמין ל"ר דע"כ לאו דוקא:

רש"י ד"ה לחברתה תשעה. שאפי' חלצה לא תנשא בתוך ט' כו'. לכאורה לר"ל לעיל בריש החולץ דהל' כוותיה ה"ל לפרש דאם חלצה בתוך ט' לא תנשא אפי' לאחר ט' ע"י חליצה זו כדאיתא שם וכ"מ לישנא דזעירי הכא. לחברתה תשעה וחולצת דמשמע דחולצת לאחר ט' דוקא וכ"פ בעצמו בסמוך בד"ה ותחלוץ לאחר ט':

תד"ה וחזקה לא עדיף כי רובא. כצ"ל. וכן בסמוך כרוב נשים דלא עדיף כי רובא:

בגמרא ואייתי מיעוטא דמפלת סמוך לחזקה: המג"א (סי' שמ"ג) הביא הרוקח שכתב דאשה מעוברת מכהן מותרת לכנוס לאוהל המת דיש כאן ס"ס שמא נקבה היא ואת"ל זכר שמא נפל הוא והקשה עליו ל"ל הך טעמא תיפוק לי' דהולד הוא טהרה בלועה דאינה מתטמאת והניח בצ"ע ע"ש וגם בפ"מ (שם) הקשה על הרוקח דהרי לפי סוגיא דהכא מפילות חשיב מיעוט נגד הרוב והרי מיעוט נגד הרוב לא מצרפינן לס"ס והניח ג"כ בקושיא, ולענ"ד י"ל דע"פ סוגיא דהכא חדא קושיא מתורצת בחברתה דודאי גם הרוקח לא הוצרך טעם שמותרת לכנוס שלא יטמא העובר דהרי טהרה בלועה הוא אבל הוצרך טעם שמותרת לכנוס בכל עת אפילו כשימלאו ימי' ללדת דבזה ה"א ניחוש שמא תלד שם וכשיצא הולד לאויר העולם מיד יטמא לזה קמ"ל דלא חיישינן מטעם ס"ס אבל עכ"פ עתה יש להעובר חזקת טהרה ולכן כשנסמוך מיעוט דמפלת לחזקת טהרה ה"ל פלגא ופלגא והוי שפיר ספק השקול וכיון דאיכא ג"כ ספק זכר ספק נקבה ה"ל ס"ס:

שם ולעולם: א"ל מאי קושיא דלמא לכך לא חילצת דלמא אתי צרתה ואמרה דלא ילדה וראוי' ליבום ומצות יבום קודם למצות חליצה במתכוון לשם מצוה כדאמרינן לעיל די"ל דהרי אמרינן לעיל (ל"ט.) בכיוצא בזה שהויי מצוה לא משהינן, וא"ע מצאתי גם בשו"ת מהר"י מטראני (סי' ק"ג) שכתב כן:

שם לחברתה לעולם: הנה לא מבואר בפוסקים אם זה דוקא לכתחלה מורין לה כן שלא תחלוץ אבל אם חלצה תנשא לשוק או אפילו בדיעבד לא תנשא, ולכאורה הי' נ"ל להוכיח דבדיעבד אם חלצה תנשא ממה שכתב הרשב"א לעיל (דף מ"א) דמה דאמרינן שם מהך טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה שלא תחלוץ בתוך ג' זה דוקא לכתחלה אבל בדעבד לא חיישינן ושרינן לה ומייתי ראי' ממה דאמרינן בחולץ למעוברת ונמצא הולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ע"ש וא"כ ה"נ אם חלצה תהי' מותרת לשוק דגם אם ילדה צרתה ולד של קיימא הרי מותרת לכהונה לכתחלה, שוב נ"ל דזה אינו שראית הרשב"א שייך דוקא היכי שילדה ולד של קיימא לפנינו דבזה אף שלכתחלה חיישינן דלמא איכא בחליצה ולא בהכרזה מכ"מ בדיעבד לא חיישינן דהולד מוכיח על ההכרזה אבל היכי שצרתה במדינת הים וילדה שם דליכא הוכחה אפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה להתירה לכהן וממילא גם בדיעבד לא תנשא לשוק מחשש שמא תנשא לכהן, ועיין ברשב"א לעיל (דף ל"ו) שכתב שם כחילוק זה לענין דיעבד בין אם הולד ש"ק לפנינו ובין אם הוא במדינת הים:

שם ואמרי קשרו חלוצה לכהן: הא דגזרינן כל הני גזירות והרי בכל מקום אמרינן גזירה לגזירה לא גזרינן אם לא דחדא גזירה היא כדאמרינן ביצה (דף ג') והכא לא שייך זה נלענ"ד דהכא חששו טפי משום דחלוצה לכהן מדרבנן ודברי סופרים צריכים חזוק וכדאמרינן לעיל (פ"ה:) ע"ש, ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה הבית שמואל (סי' מ' סק"ח) במקדש לאחר ל' דשניהם נותנים גט דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה ע"ש די"ל דגרושה דאורייתא היא לכהן ובזה לא חיישינן לדלמא שרי גרושה לכהן דדברי תורה א"צ חיזוק:

שם תנן ניתן לי בן במדינת הים: ק"ק למה פריך מסיפא דמתניתן דלעיל ולא מרישא דהלכה היא ובנה ובעלה למד"ה דתנן ג"כ חולצת ולא מתייבמת ולמה חולצת ניחוש שמא יבואו עדים ויאמרו דמת בעלה ואח"כ בנה וא"כ חליצה שלא לצורך הי' וא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונה, וי"ל ע"פ מה שכתב המשנה למלך (ה' יבום פ"ג ה' י"ג) על הרמב"ם דמה שלא כתב גם בבבא דהלך בעלה ובנה ג"כ דאיירי בגרושה משום דבזה אפילו יבואו עדים דפטורה מחליצה מכ"מ צריכה חליצה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש שהביא פלוגתא שבין הפוסקים אם אמרינן דשוויא נפשה חתיכה דאיסורא נגד עדים או לא, והנה באמת מן הרמב"ם אין ראי' כלל די"ל דמה שכתב שם (ה' ט"ו) בד"א שהיתה פסולה לכהונה וכו' קאי גם אהלכה י"ג ע"ש אכן מסוגיא דלפנינו ודאי יש ראי' מדפריך מסיפא ולא מרישא ותמיהני טל המ"ל שלא הרגיש בזה, אבל באמת ק"ק לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (קי"ח:) דלא משמע לי' דמה דקתני אינה מתייבמת משום דשויתה נפשה חתיכה דאסורא דמשמע לי' דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדברי' א"כ היאך נאמר הכא דחולצת ממנ"פ משים דשויא נפשה חד"א, וי"ל דהתוספ' כתבו כן היכי דחולצת באחות מין הדין אבל שניחוש שמא יבואו עדים והיא תתן אמתלא כולי האי לא חיישינן ולכן ניחא לי' לפרוך מסיפא, ועוד יש לחלק דלעיל דאיירי שעדיין לא חלצה רק דברה מהני אמתלא אבל היכי שכבר חלצה לא ניחוש שמא תתן אמתלא למה חלצה דהיכי דעשאה מעשה אחר דבורה לא מהני אמתלא כמבואר בפוסקים ועיין ב"י, (סוף סי' א') בש"ך וט"ז שם:

שם ניתן לי בן: הא דלא מקשה קושיא זו לעיל (ל"ו.) דמייתי ג"כ סוגיא זו י"ל משום דהכא עיקר ם והתם כדי נסבא, אבל קשה דלעיל (מ"א:) דמפרש ר' יוחנן טעם דלא תחלוץ בתוך שלשה משום דלמא מצריך כרוז לכהונה הוי לי' להקשות כן, וי"ל דמדרבי יוחנן לא שמעינן אלא דממתינין שעה א' מלחלוץ אבל לא שתשאר עגונה לעולם משום הך טעמא ולכן לא קשה מניתן לי בן דאם ניחוש התם לעולם לא תנשא אבל הכא דקאמר דמשום הך גזירה לא תנשא לעולם פריך שפיר ומזה ק"ל אמה שכתב הרשב"א בשמעתין דפסקו הרי"ף והרמב"ם כאביי בר אבין משום דרבי יוחנן לעיל קאי כוותייהו ולפ"ז אין ראי' מהא דר' יוחנן אכן באמת עיקר הטעם דפסקו כן משום דרב פפא ורב חיי' ברי' דר"ה טרחו וס"ל כוותי' וכמש"כ הבעל מלחמות:

שם אמר ר"פ בגרושה: צ"ע דלמה תשאר עגונה לעולם הא יש לה תקנה ע"י שיקדשה אחד דהא בקידושין אין איסור ויגרשה ונפסלת לכהונה ושוב ישאנה, ועיין ברבינו ירוחם (נתיב כ"ה) הביאו גם הב"י (סי' קנ"ו) שהאריך להסתפק בשם הר"ש אם יש תקנה ע"י שתדור הנאה שלא תנשא לכהן והניח בצ"ע וכל מה שכתב שם לא שייך לענין תקנה זו ואם נאמר דלא חלקו רבנן דחששו דלמא תבטל התקנה א"כ גם ספק הר"ש נפשט שפיר ועיין בריטב"א לעיל (ל"ו) וצ"ט:

שם במתניתן תייבמו ומתו היבמין: ק"ל למה נקט שנתייבמו לשני יבמים ומתו שניהן ולא בקיצור ששניהן נתייבמו לאחד ומת שמכ"מ שניהן אסורות להנשא לשוק, וראיתי ברמב"ם וש"ע (סי' קנ"ח) דנקטו באמת כן ביבם א' ג"כ וא"כ כש"כ שקשה למה נקט המתניתן בב' יבמים, וי"ל דרבותא קמ"ל דהנה י"ל מ"ט במתו היבמים אסורין להנשא דהרי עתה תהי' יבמה נאמנת לחברתה דעתה ממנ"פ לא תהיינה צרות דאם מת היבם הרי לא תנשא לו עוד ואם לא מת והיא תתייבם אליו הרי זינתה אשתו שכבר נשאה ליבם ונאסר' לבעלה וא"כ למה לא תהי' יבמה נאמנת לחברתה, ועיין לעיל (דף קי"ז) שכתבו התוספ' כסברא זו שבמקום שלא תחזור להיות כלתה לא שייך שנאה וצ"ל כיון דקודם שנתייבמו לא היו נאמנות אחת על חברתה גם עתה לא נאמנות דאף דשנאתה בטלה עתה מכ"מ כל אחת בושה להודות ששקר אמרה ושבאיסור היתה נשאת ליבם, והנה לעיל (שם) אמרינן שאני התם דרגיש לה צערה ע"ש הרי דבמקום שהרגישה צער אפילו בטל עתה מכ"מ נשארה השנאה ולכן אי הוי נקט ביבם א' שייבם שתיהן והיו צרות תחתיו ה"א דדוקא בזה אינן נאמנות זע"ז אפילו אחר מיתתו שאף שאין סופן להיות צרות עוד ממנ"פ כנ"ל מכ"מ שונאות זא"ז כיון שכבר היו צרות והרגישו צערא אבל היכא שהיו נשאות לשני יבמין ומתו שעדיין לא היו צרות וגם אין סופן להיות צרות ממנ"פ ה"א דנאמנות לכן קמ"ל דאפילו בב' יבמין ג"כ אינן נאמנות:

שם בתוספ' ד"ה וחזקה. דר"מ חייש למיעוטא: לענ"ד י"ל כיון דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן דאף דהתוספ' לעיל נסתפקו בזה זה דוקא היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוט אבל בלא חזקה פשיטא להו בחולין (דף י"ב) דלא חושש רק מדרבנן ולכן י"ל דלא ניחא לי' למימר דדוקא משום חשש מיעוטא לא תנשא ולא תתייבם דא"כ עכ"פ תחלוץ ותנשא דלקמן לא אסרינן רק מטעם גזירה שמא יהא הולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל אם מדאורייתא אין לחוש כלל שתלד ולד של קיימא אין לחוש שמשום חשש זה עשו גזירה דהוי גזירה לגזירה ולכן קאמר דהוי פלגא ופלגא וא"כ מדאורייתא יש לחוש שתלד ולד של קיימא ושייך שפיר גזירה דרבנן:

בד"ה סמוך מיעוטא. והוי ספיקא טהור: כבר הקשו התוספ' בחולין שם דא"כ ל"ל לר"מ חזקה הא בלא חזקה חייש למיעוט והוי ספק וכן הקשו לרבנן ל"ל דה"ל דתנוק הוי כיש בו דעת לשאול הא בלא"ה מטמאין כיון דלא חיישי למיעוטא למיעוטא ורובא וחזקה רובא עדיף ותרצו ע"ש, אכן באמת לא ידעתי למה הוצרך רבנו חיים לדחוק בזה הא לשיטתו הי' יכול לתרץ קושית התוספ' דהכא בדרך אחר דלפי מה שכתבו התוספ' בחולין (י"א.) בשמו הא דרובא עדיף מחזקה לא ילפינן אלא מדאזלינן בתר רובא בפרה אדומה אף דיש חזקת טומאה וא"כ לכאורה לא שייך זה רק לרבנן דילפי' מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אבל לר"מ דאזיל בתר מיעוטא ולא יליף מפרה אדומה משום דלא אפשר שאני כמבואר מתוך הסוגיא דחולין דשם א"כ הא דרובא עדיף מחזקה ג"כ אי אפשר למילף מפרה אדומה דדלמא לא אפשר שאני וא"כ י"ל דלר"מ רובא וחזקה כי הדדי ננהו וכי מסמיך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא ואזלינן בתר מיעוט וחזקה ולכן מטהר שם העיסה ומה דקאמר הכא דהוי פלגא ופלגא הרי כבר כתבו התוספ' בעצמם לעיל דלר"מ לא הוי צריך לה כיון דאזיל בתר מיעוט אלא י"ל דנקט כן לאוקמי' רישא אפילו כרבנן וכמש"כ הרשב"א דהרי הרמב"ם פסק כמתניתן אלמא דס"ל דכרבנן אתיא, ואולם י"ל דהתוספ' לשיטתם קאי דס"ל דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן וא"כ מהך טעמא לא שייך לטהר אבל לפי הנראה מהרשב"א והר"ן בחולין (דף י"ב) דס"ל דמדאורייתא חייש באמת יש ליישב קושית התוספ' כן:

בד"ה סיפא. איכא מיעוטא דמיעוטא: הרשב"א כתב בשם הרמב"ן דהא דיצאה מלאה חוששת הטעם דדלמא תפיל אין חשש דהוי כמיתה ולמיתה לא חיישינן ע"ש ולפ"ז לא יקשה קושית הרבינו אלחנן דליכא בהא דר' יהושע רק חד מיעוט אבל נלענ"ד דרק הרמב"ן לשיטתו כתב שפיר כן אבל להתוספ' לשיטתם אי אפשר לומר דשמא תפיל הוי כמו שמא ימות דלא חיישינן שהרי מוקמינן מתניתן כר"מ ולר"מ מסקינן בסוכה (דף כ"ד) דחייש למיתה אבל הרמב"ן כתב שפיר כן דהוא מפרש כפי' רב האי גאון דרבא מתרץ דמתניתן כרבנן אתיא ואף דאכתי יקשה לס"ד דגמרא דמתניתן כר"מ אתיא מזה אין קושיא דבאחת הוי מצי למיפרך כן אבל עדיפא מיני' פריך אבל התוספ' לשיטתם דמפרשי דלתי' רבא ג"כ אתיא מתניתן כר"מ כנראה ממה שכתבו (ד"ה סמוך) אי אפשר לומר דטעם דיצאה מלאה חוששת דשמא תפיל לא הוי חשש דלמיתה לא חיישינן שהרי הרשב"א בעצמו כתב מהא דר"י ור"ש דמעוברת אשת כהן חוששין שמא תפיל דס"ל דחיישינן למיתה ע"ש והרי ר"מ ג"כ חייש למיתה ואף דהרשב"א חולק דשמא תפיל חיישינן דהוי כמו שמא ימות ורק שמא הפילה לא חיישינן דהוי כשמא מת והכא הוי כשמא מת לענ"ד דבריו בזה תמוהין דאיך שייך לדמות זה לשמא מת דמה דאמרינן לשמא מת לא חיישינן דמוקמינן בחזקת חי כמש"כ רש"י בגטין (דף כ"ח) משא"כ בשמא ימות דהא ודאי יבוא עת שימות ולכן אין החזקה מתנגד לזה אבל הכא בעובר אם נאמר דבעודה מעוברת חיישינן שמא תפיל מאיזו טעם נימא כשעבר זמן העבור שלא ניחוש שמא הפילה ולכן לענ"ד סברא זו דהרשב"א לא זכיתי להבין, ומה שדחק לו לחלק כן היא הקושיא שמקשה דלמה מקשה בב"ב דוקא לרב ולא ג"כ לשמואל ולענ"ד יש לתרץ זה דלשמואל לא קשה דאפשר דמוקי מתניתן כמ"ד דלמיתה חיישינן וא"כ חוששין ג"כ למפלת והרי בלא"ה מתניתן כסומכוס אתיא שהוא תלמיד ר"מ ור"מ ס"ל דחיישינן למיתה ועל כן מכח קושיא זו אין ראי' לחלק בין שמא תפיל לשמא הפילה, ועכ"פ י"ל דהתוספ' לא חלקו כן ולכן הקשה הרבינו אלחנן שפיר דהוי מיעוטא דמיעוטא, וגם מה שהקשה הרבינו אלחנן דת"ק וכו' לא קשה רק לשיטתו אבל לשיטת הרמב"ן דלתי' רבא אתיא מתניתן כרבנן לק"מ:

בא"ד. וחזקה דחלב בחזקת היתר: לכאורה מזה אין קושיא דמה בכך דחלב יש לה חזקת היתר מכ"מ נאסר מטעם שהיא דבר המעמיד והקיבה אין לו חזקת היתר, וראיתי בתוספ' ע"ז (דף ל"ד) שהקשו התוספ' ג"כ קושיא זו ושם באמת לא כתבו כן אלא דעגלים יש להם חזקת היתר וגם תרצו שם קושיא זו שהניחו כאן בצ"ע, אכן לענ"ד בלא"ה יש לומר בישוב קושיתם שהרי נראה בפי' שמה דלא חייש ר"מ למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדי רוב הוא מטעם מיעוטא דמיעוטא וכפי הנראה שם המקשן אכתי לא אסיק אדעתי' דלא חייש ר"מ למיעוטא דמיעוטא א"כ ה"ה לא אסיק אדעתי' ג"כ לחלק בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט אי לא:

בא"ד. איתרע לי' רובא כדאמר הכא: הרא"ש הביאו הש"מ בכתובות (דף ט') כתב דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכי שהרוב מתנגד לחזקה והחזקה לרוב באותו דבר באופן שכל א' מגרע כח האחר אבל לא בשהחזקה בדבר א' והרוב בדבר אחר וכן הובא במחנה אפרים בשם הרשב"א דלר"מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא בשהחזקה מגרע כח הרוב, ולפ"ז י"ל קושית התוספות דבשלמא הכא החזקה שהיא זקוקה ליבם ואין הצרה מתעברת מתנגד לרוב מתעברת ומגרע אותו לכן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אבל התם החזקת היתר דחלב אינו מגרע הרוב דנשחט לע"ז ולכן לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה:

בד"ה את שיש לה. אימא לר"י מאי קמ"ל: אפשר לומר דרבותא קמ"ל דמרישא ה"א דלעולם צרתה מעידה לחברתה כדעת ר"א והא דזו אסורה מפני בעלה של זו ה"א דה"ט כיון דע"פ הדין אין אשה נאמנת לעדות רק משום עגונא התירו כדאמרינן לעיל (פ"ח.) ה"א דרק איסור א' התירו משום עגונא ע"פ עדות אשה או איסור א"א או איסור יבמה לשוק אבל ב' איסורים לא וכיון דברישא אסורה כל א' להנשא לשוק משום ב' איסורים לכן אינן נאמנות אבל היכי דליכא רק איסור א' ה"א דאפילו צרה נאמנת לכן אשמעינן בסיפא את שיש לה עדים דליכא רק איסור א' בכל אחת ואעפ"כ אינה נאמנת, א"נ י"ל דקמ"ל דאע"ג דאין לה עדים מותרת להנשא מכ"מ יש לה עדים אסורה דה"א דאחר שזו מותרת תהא גם זו מותרת אחר שנשאת האחרת דליכא למיחש עוד שבעלה חי קמ"ל דמכ"מ אסורה דחיישינן שמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדה כדאמרינן בגמרא ואף דזה כבר שמענו מונתייבמו ומתו היבמים מכ"מ י"ל דלא זו אף זו קתני דבמתו היבמים הוי רבותא טפי דחיישינן דמשום תמות נפשי ע"פ תתייבם עתה וכמו שאכתוב לקמן, אכן מה דקתני בברייתא בגמרא לזו עדים ובנים וכו' שתיהן מותרות קשה מאי קמ"ל בין לפי תירוץ התוספ' בין לפי תירוצינו:

בד"ה מאי טעמא. ורבי אלעזר לא אסר: א"ל לפי מש"כ התוספ' לעיל (קי"ז:) דאפי' כשנשאת הכלה אסורה חמותה משום גזירה דלמא תנשא קודם כלתה א"כ מאי מקשו הכא לר"א די"ל דהא ע"כ ר"א לית לי' הך גזירה דהא מתיר לצרה כשהנסיב' היא ברישא, אכן הא קשיא מאי קושיא מהא דמת חמי' דתהי' מותרת כשאנסבה היא דמה דמיון יש בזה לצרה דבשלמא בצרה מותרת כשאנסבה היא דלא מקלקלה נפשה א"כ ודאי מת בעלה אבל מה ראי' יש כשתנשא הכלה למיתת חמי' שתהי' נאמנת על חמותה דלמא בעלה מת וחמי' לא מת, וי"ל דהנה כבר הבאתי לעיל (קי"ח.) ספק המ"ל אי אינה נאמנת הכלה לחמותה אפילו מת בעלה ודאי אי הפי' משום דרגש לה צערא דקאמר לעיל (קי"ז:) הוי דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית או אי אמרינן הך סברא אפילו בעלה מיית, ולפ"ז יש לפשוט דדעת התוספ' דלאחר מיתתו ודאי נאמנת על חמותה ולכן הקשו שפיר לר"א כיון דלא מקלקלה נפשה א"כ כשנשאת הכלה ודאי מיית בעלה וא"כ תהי' נאמנת גם על חמותה:

בא"ד. ונראה לר"י דלא דמי: במהרש"א הקשה שהתוס' הי' להם להקשות מרישא דמתניתן דמת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה שבזה לא שייך תירוץ התוספ' ע"ש, והנה מתוספ' הרא"ש נראה דגם זה מתורץ בתי' התוספ' דכתב דלהס"ד דמקשן דוקא באינה מעידה רק על בעלה לבד נאמנת גם לענין יבמתה אבל במעידה עלי ועל צרתה אינה נאמנת עלי' וא"כ באמרה מת בעלי הרי מעידה גם על צרתה אבל מכ"מ יקשה קושית המהרש"א דלמה הקשו התוספ' ממתניתן המאוחרת ולא מן המוקדמת גם לא הבנתי תי' המהרש"א דאכתי יקשה דלפשוט הגמ' האי בעיין ממתניתן מדלא פליג ר"א אהך דצרתה אסורה הא ע"כ טעמו משום דלא מקלקלה נפשה דאי משום דצרה מעידה לחברתה אף דנשאת לכהן מכ"מ תהא נאמנת על צרתה, אכן בעיקר שוב קושית המהרש"א י"ל דמהך מתניתן לא תקשי' להו להתוספ' למה לא פליג ר"א די"ל דידע רבא הברייתא לקמן דפליג באמת ר"א אהך דין דצרתה אסורה רק דהי' מסופק אי טעמא דר"א משום דהותרה לבד או משום דהותרה ונשאת כדמסיק ולכן לא יקשה למה לא פליג במתניתן די"ל דמאי דשייר במתניתן תני בברייתא אבל אהך דמת חמי דאפילו בברייתא לא פליג הקשו שפיר:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא תנן ניתן לי בן כו': וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדאמרה. והקשה המשנל"מ ז"ל בפ"ג מהלכות יבום אמאי לא דייק מרישא הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ואמרה מת בני ואחר כך בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת וליחוש דילמא אתו עדים ומכחשי לה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ותי' כיון דשויא אנפשה חד"א אינה צריכה כרוז דלעולם צריכה חליצה אפילו אם יכחישוה עדים. וכן כתב הב"ש ז"ל. ובלאו הכי י"ל דאין לנו לחוש לעדים שיסתרו דבריה ולא חיישינן אלא לעדים שיקיימו דבריה כיון דהיא נמי אמרה הכי. אבל מש"כ מטעם חד"א יש לפקפק בזה דהא התוס' ז"ל כתבו לעיל דמתניתין מיירי אפילו בנותנת אמתלא לדבריה. ועי' מש"כ עוד המשנל"מ ז"ל שם. ואין דבריו ז"ל מובנים. ע"ש:

באומרת אני והוא נחבינו במערה. ופירש רש"י ז"ל ואין איש עמנו לבא ולהעיד. קצת משמע מכאן דעד אחד נמי נאמן להעיד דמת הבעל ואחר כך הבן ולקמן יתבאר מחלוקת הראשונים ז"ל בזה. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות יבום שכתב במתניתין האשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך. ולא הבנתי למה הצריך שנים הא עד אחד נמי נאמן. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג שם דעד אחד נאמן לומר ניתן לה בן במדינת הים. והראב"ד ז"ל השיג עליו דדווקא במיתה נאמן משום דעבידא לאיגלויי אבל לא בניתן לה בן. ולעיל בריש האשה רבה מוכח דעד אחד נאמן לומר מת בעליך ואחר כך הבן והא נמי לא עבידא לאיגלויי. אלא דהראב"ד ז"ל כתב עוד טעם אחר דלא מהימן בנולד לה בן. ולהרא"ש ז"ל דפסק דעד אחד אינו נאמן ביבמה לשוק וודאי לא מהימן נמי בהני גוונא. ועי' ב"ש סימן קנ"ו ס"ק י"ד שכתב לחלק דבניתן לה בן לכ"ע עד אחד מהימן משום דסמכינן על רוב נשים מתעברות. ודבריו צ"ע כיון דלא תקינו רבנן לעד אחד דמהימן ביבמה לשוק משום דהיא לא דייקא. לא הוי דברי העד כלום בכל גוונא אף על גב דבהא לא שייך לא דייקא דהא היא יודעת האמת מ"מ מנ"ל לחלק בזה וצ"ע. ועוד דלדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו היא עצמה נמי נאמנת לומר ניתן לי בן כיון דקיימא לן כרבנן דלא חיישי למיעוטא. ועיין שם בדברי הב"ש ז"ל בס"ק ט"ז וי"ז. ודו"ק:

משנה שני יבמות זו אומרת כו': זו אסורה מפני בעלה של זו כו'. ר"א אומר הואיל והותרו ליבם הותרו לכל אדם. ובעי רבא בגמרא מ"ט דר"א אי משום דס"ל צרה מעידה לחברתה אי משום דהיא לא מקלקלא נפשא. יש לדקדק הא מיבעי לן לעיל פרק האשה רבה עד אחד ביבמה לשוק אי מהימן. ואם כן אכתי מ"ט דר"א כיון דעד אחד ביבמה לא מהימן אם כן אפילו אי לא מקלקלא נפשא מ"מ לא מהני עדותה לגבי חברתה. כיון דלא הימנוהו רבנן לעד אחד בכה"ג. וכ"ת כיון דמהני עדותה לגבי דידה מהני נמי לגבי חברתה. דאם כן קודם תקנה דעד אחד מהימן אטו נמי נימא דע"י נאמנותה על עצמה נאמנת נמי לגבי חברתה זה וודאי אינו נראה. וכמו שכתבתי לעיל וה"נ הכא כיון דביבמה לשוק לא תקינו דעד אחד נאמן אם כן אפילו נאמנת על עצמה לגבי חברתה אינה נאמנת. ועוד דלמה ליה להש"ס למימר דטעמא דרבנן הוא משום דתמות נפשה עם פלשתים קעבדה דילמא טעמא דרבנן דלגבי חברתה בלאו הכי אינה נאמנת דלא תקינו רבנן בכה"ג להאמין לעד אחד. וי"ל דסוגין אזלא אליבא דרבא ורבא ס"ל לעיל דעד אחד נאמן ביבמה מק"ו ולמאי דא"ל ההוא מרבנן דעד אחד לא מהימן י"ל באמת דטעמא דרבנן מש"ה היא וחברתה אסורה משום דעד אחד לא מהימן לגבה ור"א ס"ל כיון דהמנוה לעצמה מהימנא נמי לגבי חברתה. אלא דאם כן מאי אריא דפליגי בצרות אמאי לא פליגי בעד אחד לזו עד ולזו עד זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו ור"א אומר הואיל והותרו ליבמים הותרו לכל אדם. וראיתי בב"ש סימן קנ"ח ס"ק ד' שהקשה כן לשיטת הרא"ש ז"ל דאין עד אחד נאמן ביבמה. אם כן מאי ארי' צרה אפילו עד אחד נמי. ותירץ כנ"ל הואיל ונאמנת על עצמה נאמנת על חברתה ודווקא בצרה הוא דחיישינן דילמא משקרא. אבל בעד דעלמא כל שהוא נאמן לחדא במיתת בעלה מהימן נמי לגבי אחריתא להתירה לשוק. ולדידי צ"ע וכי משום דמהמנינן לה לגבי עצמה נאמין לה לגבי חברתה דאין עדות אחד כלום. וכן קודם תקנה דעד אחד. וכנ"ל:

תוס' ד"ה מ"ט דר"א כו': עיין מהרש"א ז"ל שדקדק אמאי לא הקשו התוס' ז"ל דליפלוג ר"א ברישא בהלכה היא ובעלה דהיא תנשא וצרתה אסורה. ותירץ דמיירי בנשאת לישראל. ומצינן למימר בגיטא אתאי ובלאו הכי ניחא כיון דפליג בברייתא לא קשיא להו להתוס' ז"ל ליפלוג במתניתין אבל במת חמי' שפיר קשיא להו אמאי לא פליג ר"א. ותירצו התוס' ז"ל כיון דבאת להעיד על חמותה גם ר"א מודה דלא מהימנא. וכי פליג היכא דמתכונת להעיד על עצמה. ול"נ דוודאי פליג ר"א גם במת חמי' דהא כתבו התוס' לעיל דלרבנן נמי היה מן הדין להתיר חמותה אחר שנשאת הכלה דתו ליכא למיחש למידי אלא משום גזירה דילמא תינשא חמותה תחילה. וכיון דר"א לא גזר בהא ומתיר להצרה שתנשא אחר נישואי הצרה חברתה ה"ה דהתם לא גזר ודו"ק. ועי' תוס' לעיל שכתבו מיהו איכא בחדא איסורא ממ"נ והיכא דאינסיב לישראל ליכא איסורא ממ"נ דילמא בגיטא אתאי:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

רישא חזקה. מייתי לה לייבום ורובא מייתי לה להיתר שוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה גם היא וחזקה לא עדיף כי רובא דניזיל אבתרה הלכך לא תתייבם ולשוק נמי לא כר' מאיר דחייש למיעוטא: סיפא חזקה לשוק. שהרי בלא יבם היתה תחלה כשיצתה ורובא לשוק דא''נ נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים נפלים ונקבות כדאמרינן לעיל דמחצה דוולדי קיימי נקבות הוו ומיעוט עוברים נפלים הוו זכרים דקיימא מיעוטא לגבי וולדות והכא נמי איכא חזקה לרוב דמרע נמי לחששא דמיעוטא דזכרים הוו להו מיעוטא דמיעוטא: ולעולם. בתמיה' תחלוץ ממה נפשך ותנשא לשוק: לעצמה שלשה. בשביל עצמה תמתין שלשה חדשים דכל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים ואפי' בעלה מת במדינת הים דליכא למיחש שמא מעוברת היא דהא זקנה ואיילונית נמי צריכות להמתין שלשה חדשים כדאמרינן בהחולץ (לעיל מב:) הלכה כולן צריכות להמתין: לחברתה תשעה. בשביל חברתה שמא מעוברת היא צרתה צריכה להמתין ט' חדשים שאפי' חלצה לא תנשא בתוך. ט' שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא ואין חליצה פוטרת לזו אלא . וולד פוטר והוולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם: לחברתה לעולם. בשביל חבירתה צריכה להמתין לעולם עד שתדע אם יש לה וולד אם לאו: ותחלוץ. לאחר ט' ממה נפשך ותנשא אם ילדה צרתה הרי נפטרה בולד ואם לאו הרי חליצתה פוטרתה: מצריכה כרוז. להכריז שלא היתה חלוצה ומותרת לכהונה: מת בני ואח''כ מת בעלי. והריני זקוקה ליבם כבתחלה: נאמנת. במה שאמרה מת בני ראשון ואח''כ בעלי ולא חיישינן דלמא משום דרחמא ליבם קאמרה מאי טעמא הואיל ובחזקת ייבום היתה עומדת ופיה אסר עצמה על היבם כשאמרה ניתן לי בן והוא הפה יכול להתיר עצמה ליבם ולומר מת בני ראשון: אינה נאמנת. להנשא לשוק הואיל ובחזקת ייבום יצתה וחיישינן דלמא משום דסניא ליה קאמרה ניתן לי בן וחוששין לדבריה שמא אמת הן ואסורה לייבם וחולצת: כדקאמרת. דלא היתה זקוקה לו ואין חליצתה כלום ומותרת לכהונה: בגרושה. שהיתה גרושה כבר מאיש אחר שפסלה לכהונה עולמית: אני. ובני ובעלי נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבא ולהעיד הלכך. ליכא למיחש דלמא אתי סהדי: מתני' שתי יבמות. נשי שני אחים: זו אסורה. לשוק מפני בעלה של זו שהוא יבמה דשמא חי הוא וזקוקה לו ואע''פ שאשתו אומרת מת אינה נאמנת איבמתה שתנשא על פיה שאין יבמה מעידה על חברתה שהיא אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה: לזו עדים. שמת בעלה: זו שיש לה עדים אסורה. לינשא מפני יבמה דשמא חי הוא דעדים מאי אהנו לה הא היא נמי מהימנא לומר מת בעלי: וזו שאין לה עדים מותרת. לשוק דהא אמרה שהוא מת ובשביל יבמה נמי לא חיישינן שהרי יש עדים שמת: לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו את שיש לה בנים מותרת כו': נתייבמו. שהיה להם כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם דלענין ייבום לא הוצרכה זאת לעדותה של זו וארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים: ומתו היבמין אסורות להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואע''פ שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהם אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו כשינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר: הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהם תו לא מיתסרן דניחוש לשמא חיין הם: גמ' שתיהן מותרות. שאין כאן זיקת ייבום זו מפני בניה וזו בעדי חברתה: צרה מעידה לחברתה. דהא שתי יבמות צרות נינהו ומפני צד צרות לא נפסלו מלהעיד זו לזו:

וחזקה לא עדיף מרובא. לא הוה צריך דלא עדיף דאפי' עדיף מרוב נשים מתעברות ויולדות מכל מקום יש לחוש דר''מ חייש למיעוט אלא האמת אומר דלא עדיף מרובא: סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא. וא''ת דבפרק בתרא דקדושין (דף פ.) ובפרק כסוי הדם (חולין פו. ושם) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה אמרינן סמוך מיעוטא דאין מטפחין לחזקת טהרה ואיתרע ליה רובא ומטהרין לעיסה והכא קאמר דהוי פלגא ופלגא ומחמרינן ואומר רבינו חיים דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לישאל והוי ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד ולהכי איתרע ליה רובא: סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק הוו להו זכרים מיעוט' דמיעוט' ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן. הקשה ה''ר אלחנן א''כ היכי פריך מינה בפ''ג דבכורות (דף כ: ושם) על רבי יהושע דחייש למיעוטא והכא לא חייש למיעוטא והא הכא איכא מיעוטא דמיעוטא ולהכי לא חייש ותירץ דיצתה מלאה איתרע ליה חזקה כיון שיש לה עובר במעיה ואפ''ה לא חייש רבי יהושע וחשיב ליה כמו מיעוט כיון דת''ק אסר ביציאתה מלאה ועוד הקשה דת''ק דר' יהושע דאמר יצתה מלאה חוששת וחיישינן למיעוט אע''ג דליכא חזקה בהדיה וברישא גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים בעי חזקה בהדי מיעוט ותירץ דודאי לא בעי חזקה בהדי מיעוט והא דנקט דבעינן ברישא חזקה בהדי מיעוטא לא בעינן הכי אלא שלא תהא חזקה מסייעתא לרוב דאז הוי המיעוט מיעוט דמיעוט וצ''ע גבי גבינת בית אונייקי. דאסר ליה ר''מ משום דרוב עגלים נשחטים לעבודת כוכבים של אותה העיר ופריך מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דר''מ חייש למיעוט ומאי קושיא כיון דרוב עגלים אין נשחטים וחזקה דחלב בחזקת היתר אם כן איתרע ליה רובא כדאמר הכא: את שיש לה עדים אסורה וכו'. תימה לר''י מאי קמ''ל ושמא אשמעינן דלא אסרינן הא אטו הא: מאי טעמא דרבי אלעזר משום דקסבר צרה מעידה לחברתה כו'. תימה לר''י אמאי לא פליג רבי אלעזר באידך פירקא (לעיל קיז.) גבי הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה כו' וקחשיב צרתה ויבמתה ואי ר' אלעזר איירי לבתר דאינסבא צרה מכל מקום ליפלגי גבי ההיא דמת בעלי ואח''כ מת חמי תנשא וחמותה אסורה ור' אלעזר לא אסר כיון שנשאת הכלה ונראה לר''י דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה באה להעיד על חברתה אין לה להיות נאמנת אפי' לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונה להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונה להעיד על חברתה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד