דף קכ - ב
והכא, בשומא, האם היא נחשבת כמו סימן מובהק - קא מיפלגי.
כי בסימן מובהק הכל מודים שאפשר לסמוך עליו אפילו באיסורי תורה.
מר סבר: שומא סימן מובהק היא.
ומר סבר: שומא לאו סימן מובהק היא.
ומקשה הגמרא:
ולהך לישנא לעיל, דאמר רבא לפיה, שסימנין דאורייתא הם, תיקשי, הא קתני במשנתנו שאין מעידים על המת אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!
ומתרצת הגמרא שמדובר בסימנים רגילים אצל הרבה אנשים.
כגון הסימן על גופו - דארוך וגוץ, שהוא ארוך או נמוך.
ואילו על כליו, בגדיו של המת, שיש בהם סימנים מובהקים, גם אי אפשר לסמוך, היות דחיישינן לשאלה.
שיש לנו לחוש שאכן בגדי אותו אדם הם, אלא שלא הוא המת, כי יתכן שהשאילם לאדם אחר, ומת האדם ההוא עם בגדיו השאולים.
ותמהה הגמרא: ואי חיישינן לשאלה -
חמור, דקיימא לן שמחזירים אותו לבעליו בסימני אוכף שעליו - היכי מהדרינן? והרי יתכן שאוכף זה שאול הוא, והחמור שייך לאדם אחר!
ומשנינן: לא שיילי אינשי אוכפא, אין דרכם של בעלי חמורים לשאול אוכף, דמסקיב, פוצע ופוגע ליה האוכף של חמור אחר לחמרא.
אך עדיין יש להקשות, אם חוששים לשאלה, כיצד מחזירים את הגט, כאשר מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת.
היכי מהדרינן, והרי יתכן שהשאילו אותם, ואדם אחר קשר אליהם או הניח בתוכם את הגט שלו?
ומשנינן: טבעת שיש בה חותם, לא משאילים אנשים. כי - חייש איניש לזיופי, שמא יחתום בשמו עם הטבעת, וילך לביתו, ויוציא משם את כל רכושו.
כיס וארנקי - מנחשי בהם אינשי, שהוא להם למזל, ולא מושלי. אין הם משאילים אותם.
ואיבעית אימא: כליו האמורים במשנה שאין מעידים לפי סימני בגדיו, הוא - בחיורי וסומקי. שאי אפשר להעיד לפי סימני הבגדים כשהסימן הוא היותם לבנים או שחורים, או אדומים, כיון שזהו סימן הרגיל בבגדי הרבה אנשים. [1]
שנינו במשנה: ואפילו ראוהו מגוייד - אין מעידים עליו שמת.
ומדייקת הגמרא: למימרא, דמגוייד חיי.
ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו במסכת אהלות [פ ו]: אדם אינו מטמא טומאת מת עד שתצא נפשו.
אפילו היה מגוייד, ואפילו היה גוסס הוא אינו מטמא, עד שימות ממש.
ומדייקת הגמרא: טמויי לא מטמא, לפי שעדיין לא יצאה נפשו, הא מיחייא לא חיי! כי אם הוא ממשיך לחיות פשיטא שאינו מטמא.
אמר אביי, לא קשיא:
הא משנתנו לדברי רבי שמעון בן אלעזר היא.
הא המשנה במסכת אהלות, רבנן היא.
דתניא: מעידין על המגוייד, שהוא מת. ואין מעידין על הצלוב.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות, לרפא את פצעיו על ידי כויה באש, וכפי שיתבאר בהמשך, ולחיות.
ותמהה הגמרא: ומי מצית לאוקומי למשנתנו כרבי שמעון בן אלעזר?
והא קתני סיפא, בהמשך הפרק: מעשה בעסיא, באחד ששילשלוהו לים, ולא עלתה בידם, שלא יצאה מהמים אלא רגלו. וכל גופו נעלם במים.
ואמרו חכמים: יש לחוש שמא לא טבע אדם זה במים, אלא עלה במקום אחר.
ומה שיש לנו לדון, זה רק אם יכול הוא להמשיך ולחיות בלי רגל.
ולכן, אם נחתכה רגלו מן הארכובה [מן הברך] [2] ולמעלה, שוב אינו יכול לחיות, ולכן - תנשא אשתו.
ואם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה - לא תנשא אשתו, שמא חי הוא!
ואילו לפי רבי שמעון בן אלעזר יכול הוא להתרפאות ממכתו.
ומשנינן: שאני מיא, שהנופל לתוכם כשרגלו חתוכה מת, היות ותכונתם של המים היא דמרזו שהם מחזקים ומגדילים את כאב המכה.
ומקשה הגמרא, הכיצד יתכן שהמגוייד יחיה: והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא, רועה ישמעאלי, דשקיל ספסירא, וגיידיה לגמליה, ומת תיכף ומיד, ולא אפסיקתיה לנערותיה! שלא הספיק לגמור את קול נעירתו עד שמת מיד! אמר אביי: ההיא גמל, כחישא הויא, ולכן מת מיד, ואין זה ראיה לבריא.
רבא אמר: בסכין מלובנת באש גיידו, ודברי הכל היא משנתנו, שחום הכויה יכול לרפאות את הפציעה.
שנינו במשנה ואפילו החיה אוכלת אותו אין מעידים עליו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שאין מעידים עליו אלא באוכלתו החיה ממקום שאין נפשו יוצאה.
אבל אם אכלתו החיה ממקום שנפשו יוצאה - מעידין עליו.
ואמר יהודה אמר שמואל: אם שחט בו אדם שנים של סימנים, קנה וושט, או רוב שנים, וברח האדם הנשחט - מעידין עליו שאינו חי.
ומקשינן: איני! והאמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, ורמז, ואמר כתבו גט לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו לאשתו גט! ומוכח שהוא נשאר בחיים.
ומשנינן: אמנם חי הוא עתה פרק זמן קצר, שאפשר לכתוב בו גט לאשתו, וסופו למות תוך זמן קצר.
ומקשינן, אלא מעתה, שהשוחטו ודאי מת הוא משחיטתו, יהא גולה על ידו מי שנפלה סכין מידו בשגגה על צואר חבירו, ומת הנשחט לאחר זמן!
אלמה תניא: שחט שנים או רוב שנים - הרי זה אינו גולה, גם אם מת לאחר מכן הנשחט כי שמא מת מחמת דבר אחר!
ומשנינן: הא איתמר עלה, אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו, וכתוצאה מכך הוא מת, ולכן, גם אם ודאי שבעקבות השחיטה הוא ימות, ואפשר להעיד לאשתו על מותו, אין זו ראיה שהוא בלבד גרם למותו, ולכן לגבי גלות הוא פטור.
הערות
[1] רש"י מבאר שרק את הכלים הללו לא משאילים אנשים, אך את בגדיהם הם משאילים, ולכן אין קושיה מהמשנה האומרת שאין מעידים על סימנים, כולל סימני בגדים. כי כאמור, בגדים אנשים משאילים. ובספרי השאלות והתשובות דנו רבות בשאלה אלו בגדים נוהגים אנשים להשאיל, ואיזה הם מקפידים עליהם שלא להשאילם.
[2] תוספות יום טוב ותפארת ישראל בתחילת מסכת אהלות.
טמוי הוא דלא מטמא מחייא לא חי.ואי קשיא, הא קתני גוסס דמחיי נמי חי, איכא למימר התם כיון דבידי שמים ורובן למיתה שמא הייתי אומר יטמא אבל מנוייד אי אפשר דחי פשיטא דהא בבריא הוא אי נמי איידי דקתני מגוייד תנא גוסס.
ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון וכו'.פי' בשלמא לרבנן הכי קתני: מן הארכובה ולמעלה תנשא לאחר שנים עשר חדש דטרפה היא וטרפה אינה חי' וכל שאינה חי' במכתה עצמה בלא רפואה אינה יכולה לכוות ולחיות [ורישא קודם י"ב חדש] אלא לר' שמעון ב"א הרי במקום שמכתו ממיתה יכול ליכוות ולחיות הלכך לדידי' מן הארכובה ולמעלה נמי יכול ליכוות ולחיות ולאו טרפה הוא ובתוספת' דמסכת חולין תני נמי ר"ש ב"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות.
ומשנינן שאני מיא דמרזו מכה ואפילו לר' שמעון ב"א אינו יכול ליכוות ולחיות הלכך לאחר שנים עשר חדש אשתו מותרת וכן מפורש בירושלמי ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר לי' אף אנא סבר כן.
רבא אמר מתני' דמגויד בסכין ומלובנת ודברי הכל. אבל בארכובה כיון דסימן טרפה הוא לא מהני ליה סכין מלובנת ואע"פ שכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכובא בזה ובזה נשנית בשניהם הוא טרפה שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד, אלא משום סימן טרפה.
ומי מצית מוקמה לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא דהכי קא פריך דאלו לר' שמעון בן אלעזר מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה וכדאיתא בריש פרק אלו טרפות (חולין מב, ב) והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשיר. ומשמע נמי התם דר' שמעון בן אלעזר לא משום שיכולה ליכוות ולחיות קא מכשיר, אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו, מדאקשינן התם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא, אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר אלו שמונה עשרה טרפות והא איכא ב"ס ג"ר ושב שמעתא, והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה. ופרקינן סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה לכוות ולחיות. ואקשינן וכי יכולה לכוות ולחיות מאי הוי הא תנא דבי ר' ישמעאל טריפה חיה ס"ל, אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה. אלמא ר' שמעון בן אלעזר מצד עצמה מכשיר לה, ולא מצד שיכולה ליכוות ולחיות. ואף על גב דבתוספתא דמסכת חולין (פ"ג ה"ג) תניא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, כיון דבגמרין אמרינן איפכא משמע דההיא מתניתא לא מתניא בבי מדרשא ומשבשתא היא. והיינו דקא פריך הכא ממעשה דעסיא, דבשלמא לרבנן כיון דמארכובה ולמעלה טרפה, היינו דהתירו את אשתו לינשא, ואיכא למימר דלאחר שנים עשר חדש התירוה דנותנין לו שהות כדי טרפה וכדאיתא בירושלמי (ה"ד) אלא אי אמרת ר' שמעון בן אלעזר היא למה התירוה לינשא והא אינו סימן טרפה. ומשני שאני מיא דמרזו מכה, ואפילו לר' שמעון בן אלעזר הוי טרפה, שהמים מכאיבין אותו וממיתין אותו ולאחר י"ב חדש אשתו מותרת, וכן אמרו בירושלמי (שם) ר' חגאי בעא קומי ר' יסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר ליה אף אנא סבר כן.
אמר רבא מתניתין דמעיד בסכין מלובנת ודברי הכל. וכתב הרמב"ן ז"ל אבל בארכובה כיון דסימן טריפה הוא לא מהני סכין מלובנת, ואף על גב דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא שהוא סימן טרפה ע"כ. והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו, אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו. וכן מפורש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה.
כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא חיישי' לשאלה פי' וכליו דקתני בכלים שאין דרך להשאילם דומיא דכיס וטבעתו וכדפרש"י ז"ל וראל"פ פסק בסימן כרבנן אבל אנו כתבנו בכמה מקומות דהלכתא סימנין דאוריתא:
ואיבעית אימא כליו בחיוורי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישי':
למימרא דמגוייד חיי פי' מדקתני שאין מעידי' עליו. ורמינהי אדם אינו מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי פי' דאלו איתא דאפשר לחיות פשיטא שאינו מטמא וא"ת והא קתני גוסס ואע"ג דאפשר דחיי דמיעוט גוססי' לחיי' י"ל דהכא במגוייד שהיא גוסס דכלם למית' והק' ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס:
אמר אביי לא קשיא דההיא דהתם רבנן ומתני' דהכא רשב"א דסבר מגוייד חיי ופרכי' ומי מצית מוקמת מתני' דהכא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכוב' ולמעל' תנשא פי' מפני שכל שנחתכ' רגלו מן הארכובה ולמעל' א"א לחיות לאחר י"ב חדש שאין הטרפה חיה כמו שפי' בירושלמי ואלו לרשב"א אפי' מן הארכובה ולמעלה תנשא דהא אפשר ליכוות ולחיות וגם אינו עושה טרפה כדאיתא בהדיא בפ' אלו טרפות דפרכי' הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא טריפה ופרקי' סבר לה כרשב"א דאמר אפשר ליכוות ולחיות פי' וכיון דאפשר לחיות אינה טרפה דטרפה אינה חיה ופרכי' והא תנא דבי ר' ישמעאל חיה ס"ל אלא סבר לה כרשב"א דאמר מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפשר דטעמא לרשב"א מפני שיכולה ליכוות ולחיות וכ"פ בתוספתא והכי פרקי' התם דאע"ג דרבי ישמעאל טריפה חיה ס"ל סבר לה כדין ארכובה שנחתכה כרשב"א דמכשר ולא מטעמיה אלא משום דקי"ל דאפי' בלא כויה היא חיה ואין החיתוך הזה עושה מעשה טרפות ואפשר נמי דרשב"א מכשר בלא טעמא דיכולה ליכוות ולחיות והכי משמע ההיא סוגייא כפשוטא ודלא כתוספתא דמ' חולין וקושי' הכא לכלהו אתיא שפיר דכיון דמכשר התם מהו טעמא דלהוי אין מעידין עליו דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כויה כל שאפשר ליכוות ולחיות אין מעידין עליו ומיהו נראה דלרשב"א לאו בכל מקום אמר שיכולה ליכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כגון מגוייד שהוא הנפצע בחרב כדפרש"י ז"ל ואפי' נחתך במקום גידים כלישנא דמגוייד וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה אלא חתך הגידין גורם ולאפוקי נחתכו הסימני' דכיון דנחתכו אין כאן סימנים ולפי זה אפילו תימא דרשב"א סבר דיכולה ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טריפה כלישנא קמא דכתיבנא לעיל ממ"ה הר"ה זכרונו לברכה ופרקינן שאני מיא דמרזו מכה פירוש ואי אמרת דלרשב"א רפואתו על ידי כויה כיון ששהא במים מרזו לי' היא ותו לא מהניא לה כוי'. ולאידך לישנא אמרינן דכי אמר רשב"א דמן הארכובה ולמעלה אינו נעשת טריפה הכא כיון דמרזו לה מיא המים מכאיבים אותה ומודה רשב"א דנעשת טריפה ולאחר י"ב חדש מיהת אשתו מותרת וכ"ש בירושלמי על משנתי' נותני' לו שהות וכדי טרפה:
רבא אמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה פי' דכיון דמלובנת היתה בשעת חתיכה אפי' רבנן מודו שאפשר לו לחיות והאי פירוקא דפריק רבא לא משום דעובדא דרב בר בר חנא לרשב"א היא דההיא כבר פירוקא אביי שפיר אלא דרבא בעי לאוקומי מתני לרבנן כי היכי דתיקום אליב' דהלכת' ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' בסכין מלובנת כשרה מדאמרי' הכא שאין מעידים עליו להתירה להנשא אפילו לאחר י"ב חדש אבל מהר"ם אומר בשם רבו ר"ה ז"ל דהכא במגוייד במכת חרב במקום שאינו עושה טריפה קאמרי' דאע"ג דלרבנן אינה חייה אפי' במקום שאינו עושה טריפה ולית להו אפשר ליכוות ולחיות מודים הם שאם נתגייד בסכין מלובנת שמתרפא וחיה אבל בארכובה במקום שעושה טריפה בסכין מלובנת אינה חיה י"ב חדש לרבנן וסיפא דמעשה ששלשלהו במים מעשה שהיה כן היה דה"ה בסכין מלובנת נמי אינה חיה. ותדע דסתמא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ולא אישתמיט תנא אמורא למימר דבסכין מלובנת כשרה אלא ודאי דהתם טרפה וה"ה להכא דסתמא נמי על המעשה הזה אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא דאע"ג דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכוב' נשנית סימן בזה ובזה טרפה הוא בשניהם שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה טריפה מפני מת מיד אלא שעושה מעשה טרפה והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם היה בסכין מלובנת אם לאו תולי' לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידים עליו וכן אמ' בירושלמי אפי' מגויד אני אומ' מחרב מלובנת היה חיה:
אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לא מקשה על מאי דפרקי' חי הוא וסופו למות דהא כ"ש דקשיא למאי דהוה ס"ד דכמת הוא ממש אלא קושיא על מימרא דשמואל חיישי' שמא הרול בלבלתו פי' שמא לא חייבה התורה גלות אעפ"י שהכהו כדי להמית אם הוא עצמו או דהוא קרב את מיתתו ופי' בתוס' ז"ל דנפקא לן ויפל עליו וימת כלומר שמא ממש מחמת מה שהפיל עליו. ואע"ג דבמוכה ליתיה להאי דינא דכתיב מכה איש ומת לא דמי לוימות א"נ שהתור' רבתה בכאן שגגות הרבה לומר לך ויפל עליו וימות לשעתו. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ודרשי' ליה מלמד שחובשי' אותו ואי מיית האי קטלינן ליה ואי לא פטרי' ליה דאוקי' באלו נערות במזיד ופריך ודילמא פרכי' בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות אלמא אעפ"י שלא מת לאלתר איכא גלות ואמאי ניחוש שמא הרוח בלבלתו או שקרב את מיתתו תריץ ז"ל הרבה מכות יש שאין הרוח ולא הפרכוס מזיק להם וכבר פירשתי במקומו במ' גיטי' בס"ד:
אין האדם מטמא מתורת מת עד שתצא נפשו אע"פ שבודאי אי אפשר לו לחיות ממכה זו או מחולי זה כגון שהיה מגוייד או גוסס אפילו נשחטו שני סימניו שעדין חי הוא אע"פ שסופו למות בודאי הא כל שיצאה נשמתו אע"פ שהוא מפרכס טמא והוא שאמרו חולין כ"א א' בנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו שמטמא:
זה שביארנו במשנתנו שהמגוייד ר"ל שנחתכו גידיו איפשר לו לחיות ואין מעידין עליו פירושו בסכין מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא וכמו שאמרו מפני שיכול ליכוות ולחיות והוא הדין לסכין שאינה מלובנת אלא שכואוה למכה מיד אבל אם לא נכוה הרי זה מחלוקת שלר' שמעון בן אלעזר אף זה אין מעידין עליו ולרבנן מעידין עליו והלכה כרבנן וכל שראינוהו מגוייד ולא נודע אם בסכין מלובנת אם לאו חוששין לו להחמיר והוא שאמרוה במשנתנו בסתם ואף בתלמוד המערב אמרו אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחיה:
לענין ביאור מיהא זה שהעמידו משנתנו בסכין שאינה מלובנת ועל דעת ר' שמעון בן אלעזר שסובר שאיפשר לו לחיות הואיל ואיפשר ליכוות אע"פ שלא נכוה בשעת המכה והקשו בה ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אחת ואמרו מן הארכובה ולמעלה תנשא כך פירושו דאי ר' שמעון בן אלעזר הואיל וסבירא ליה דמגוייד יש לו תקנה בכויה אף מארכובה ולמעלה כן הואיל ומכה שמבחוץ היא ואע"פ שיש טרפויות שאין מכוה מרפאתן כגון נחתכו הסימנין בזו אין הסכנה מצד החתך אלא מצד שאין בו סימנין אבל כאן אפשר לבהמה בלא רגל אף מן הארכובה ולמעלה ואין הסכנה אלא מפני החתך ודיה בכויה ותירץ דמיא שאני דמרזו מכה ר"ל שמכאיבין אותה וממרידין אותה ואינה נרפאת בכויה הא כל מכה שאינה במים מתרפאת בכויה אחר שהיא מכה מבחוץ שסכנתה מצד החתך והקשה לו מההוא טייעא דשקל ספסירא וגיידיה לגמליה ר"ל מארכובה ולמעלה ולא הפסיק לגמור את קול הנעירה שהיה נוער ומת מיד אלמא שאף בכויה אינה נרפאת ותירץ ההוא כחוש הוה ומתוך חולשתו מת לשעתו ורבא אוקמה בסכין מלובנת ודברי הכל מיהו דוקא במגוייד שהוא שלא במקום טרפות אבל מארכובה ולמעלה לא מהני בה סכין מלובנת ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שמפרשין דהכי קא מקשי ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר והא ר' שמעון לא סבירא ליה שמן הארכובה ולמעלה טרפה ולא מטעם שיכולה ליכוות שכל במקום טרפות אין מכוה עושה כלום ומגוייד פירושו חבורת חרב בגידים או בגוף עד שמרוב חבורות אי אפשר לחיות בלא כויה ולרבנן אף בכויה אלא שלר' שמעון אף מצד עצמה אינה טרפה וכמו שאמרו בפרק אלו טרפות מ"ב ב' והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ותירץ סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשר ואי אפשר לפרש דמכשר מפני שאיפשר ליכוות שהרי הקשו שם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דקא מני שמנה עשרה הא איכא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ותירץ סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה ליכוות ולחיות והקשה וכי יכולה ליכוות מאי הוי והא תנא דבי ר' ישמעאל בכולהו סבירא ליה טרפה חיה אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר ומכל מקום בתוספתא של חולין אמרו ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות ואף זו של חולין אנו גורסין בשניהם סבר לה כר' שמעון בן אלעזר ויראה לי לפרש שאף ר' שמעון בן אלעזר אינו מכשירה אלא מפני שיכולה ליכוות ולחיות ומתוך כך אינו כוללה בטרפות וכשהקשה הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מארכובה ולמעלה תירץ לו סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר יכולה ליכוות ולחיות והילכך אינה טרפה וחזר והקשה ולתנא דבי ר' ישמעאל מיהא הא לא מפקעת לה מטרפות משום דיכולה ליכוות ולחיות דהא כולהו נמי טרפה חיה אלא הכי קאמר תנא דבי ר' ישמעאל סבירא ליה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה כלומר שאינה בכלל טרפות ואע"ג דר' שמעון משום יכולה ליכוות אתי עלה תנא דבי ר' ישמעאל סבר לה כהלכתיה ר"ל שאינה טרפה ולא כטעמיה ר"ל שיהא הטעם מפני שיכולה ליכוות אלא שלא נמנית בכלל טרפות כלל וכן נראה לי ברור ובספרים ישנים מדוייקים מצאתיה כן ר"ל שגורס בשניהם סבר לה כר' שמעון בן אלעזר:
ממה שכתבנו למדת שכל ששחט בו שנים או רוב שנים אפילו ראינוהו בורח מעידין עליו שהרי אי אפשר לו לחיות אלא זמן מועט ומכל מקום אם באותו זמן מועט רמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וכל שניתן מחיים כשר וכבר ביארנוה במקומה בפרק קורדיקוס ע' ב' וכן זו שאמרו בשחט בו שנים או רוב שנים שאינו גולה אלא אם כן שחטו במקום שאין הרוח שולט בו ושלא פרכס כבר ביארנוה שם:
כמה גדולים פי' שזה היה אמת שמצא מחילה ויצא חוץ למים:
נענעתי. השפלתי ועבר עלי הגל:
ר' עקיבא ור"ט אומרים בודקים. וא"ת לדידהו אמאי לא בעי חקירה דאיזה יום ואיזה שנה ותירץ הקדוש דדרישה [וחקירה] דאיזה יום אינו בשביל לעמוד על בירור העדות שהרי מהני העדות שראו מעשה א) מה מהניא הך בדיקה אלא אינה אלא כדי שיבואו העדים לידי הזמה ודוקא בדיני נפשות הוא דבעינן ליה כדי להציל את הנדון אבל בעדות אשה כי נמי בעינן דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות היינו מגוף העדות לבוא לידי אמת כמו כליו שחורים וה"ה בלשון שהעיד בו כמו הכא אבל איזה יום לא צריך ופסק ר"ת דלא בעינן דרישה וחקירה דקי"ל כת"ק:
ואפי' ראוהו מגוייד למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי הואט דלא מטמא אבל מחייא לא חיי. אמר אביי לא קשיא הא רשב"א והא רבנן דתנאי מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב ור"ש בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול ליכוות ולחיות פי' הוא מכוה מקום החתיכה ואין הדם יוצא שימות מיד. ומי מצית מומת לה כרשב"א והא תני סיפא מעשה באסיא בא' ששלשוהו במים ולא עלתא בידן אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. והמגוייד בכל מקום שעושה בו טריפה הוא. ומהדר שאני מיא דמרזו מכה. פי' מכבידי' ומקלקלים אותה וממהרים מיתתו והאי דקתני מפני שיכול לכוות ולחיות אינו חיות גמורה דהא אם נחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה טריפה הוא והאיך יכול לחיות אלא האי יכול לחיות עד תריסר ירחי שתא הוא כדין טרפה וזהו לכוות ולחיות שאם מכווין אותו נעצר הדם ואינו יוצא ומתקיים עד י"ב חודש ואם לאו יוצא דמו ומת לאלתר ובהא פליגי לאינסובי לאקתא לאלתר ולא תמתין עד לאח רי"ב חדש. אבל לאחר י"ב חדש קיים לן דלא חייב וליכא מאן דפליג ותנשא אשתו. ואפי' אם תמי לומר דרשב"א סבר טרפה חיה כדמוכח ריש אלו טרופות והכי אית לן לפרושי בתירוצה דרבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל. דאפי' אם היתה מלובנת כיון דעבדי טרפה היכי חיי אלא ודאי עד י"ב חדש קאמר. ואין לפרש האי מגוייד כגון שפצעו וחתכו במקום שאין נעשה בו טריפה דהא מקשה לה מארכובה ולמעה. ושמעינן מהכא שאשה הטרפה אסור האע"ג דסופו למות וההורגו פטור אפילו הכי כחי הוא חשוב לכל דבריו. וכדאמרינן לקמן שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואמרינן התם חי הוא וסופו למות וכי היכי דגיטא גט הא ה"נ טרפה שקדש קדושיו קדושין וכן נמי מקחו מקח וממכרו ממכר:
וחיה אוכלת שנפשו יוצאה מעידים. אר"י א"ש שחט בו שנים אי רוב שנים וברח מעידים עליו. איני והאר"י א"ש שחט בי שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשי הרי אלו יכתבו ויתנו אלמא כחי מחזקינן ליה חי הוא וסופו למות. פי' חי הוא לפיכך גיטא גט וסופו למות הלכך מעידים עליו:
תוד"ה למימרא דמגוייד כו' וסיפא (דלא תנשא) [דתנשא] היינו לאחר י"ב חודש כו' עכ"ל וכצ"ל:
בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפ' מי שאחזו ע"ש:
תוד"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו' עד וא"ת א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף וכו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי וכו'. לשון התוס' מגומגם אבל כוונת התוס' הוא זה ר"ל דהמקשה ידע ופשיטא ליה דהא דקאמר דחיישינן לשאלה היינו מן התורה ולענין איסור א"א דוקא מחמירינן אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה לכך לא מחמירינן גבי ממון ומחזירין האבידה והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן היינו משום דהתם בבא מציעא קאמר דלהכי כתבה רחמנא חמור דלא צריך למכתביה דהא כתיב לכל אבידת אחיך אלא למילף מניה דמחזירין חמור בסימני אוכף ולהכי פריך כיון רמן התורה חיישינן לשאלה היכא גמרינן מהא דכתב רחמנא חמור דמהדרינן חמור בסימני אוכף וק"ל:
ד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך כו' דס"ד וכו'. נ"ל דהוקשה להם לתוס' מאי פריך לשמואל בלא מלתיה דשמואל מאי הוי ס"ל בטעמא דברייתא דאמאי אינו גולה כיון דמת על ידו דהא ע"כ הברייתא אפילו אחר שמת אינו גולה דקודם לכן פשיטא דאינו גולה וכיון דהשתא עדיין לא הוה ידע המקשה טעמא דשמא הרוח בלבלתו או שמא הוא קירב מיתתו מאי טעמא דאינו גולה ותירצו התוס' דהוה ס"ד דטעמא הוי משום דאינו מת מיד וחיובא דגלות לא הוי אלא כשמת מיד דהכי משמע קרא דאו ימות וגו' ואחר שכתבתי זה מצאתי בתוס' במסכת גיטין דף ע' ד"ה אלא מעתה יהא גולה וכו' וזה לשונם לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו ליגלות ולאו אשנויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת תקשה טפי דקס"ד דגלות תלוי במת לאלתר ולפי זה יתיישב שפיר הא דכתבו התוס' הכא לשמואל פריך אבל מ"מ הא דכתבו דס"ד וכו' הוקשה להם בלא שמואל מאי הוי ס"ד בטעמא דברייתא כמו שכתבתי כאן למעלה ולא ס"ל השתא דרשא דונקה המכה היינו מגלות דמשמע דוקא משום דהלך על משענתו משום הכי נקה מגלות אבל לא הלך על משענתו אע"ג דלא מת מיד דהא ונפל למשכב כתיב הוה חייב גלות אבל לשמואל דאמר מעידין עליו א"כ משמע דס"ל דחשיב מת מיד אע"ג דמשני חי הוא וסופו למות ר"ל חי הוא באותו רגע שהוא רומז ואומר כתבו גט לאשתי אבל סופו למות קודם שיתירוה הב"ד לינשא ולכך קאמר דמעידין ולכך פריך אלא מעתה יהא גולה ע"י:
בא"ד אבל א"ל דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו יש לפוטרו כיון שמת לאלתר וכו' כנ"ל להגיה ור"ל אבל לא הוה מסתבר ליה להמקשה דמשום דשמא רוח בלבלתו וכו' יש לפוטרו דהא אכתי לא ידע המקשה מהני טעמי ויש ג"כ ליישב גירסת הספרים שכתוב בהן אין לנו לפוטרו וה"פ אבל א"ל דהכי פריך המקשה דעל הברייתא הוה ס"ל הטעם משום דרוח בלבלתו וכו' אבל לשמואל פריך דמשום דרוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר לפי סברתו של שמואל זה אינו משום דהא אכתי לא ידעינן וכו' וק"ל:
רש"י בד"ה מובהק כו' סמכי הס"ד:
תוס' בד"ה כליו דחיישי' כו' מאי פריך הכא והתם חמור כו' כצ"ל:
בא"ד אבל קשה כו'. נ"ב פי' אבל זה היה קשה לתלמודא דפריך חמור בסימני אוכף כו':
בד"ה אלא מעתה כו' דחשיב ליה מת קפריך כו'. נ"ב ואף דמשני דסופו למות הוא מ"מ הוא לאלתר קודם שיתירוהו ב"ד להנשא והא דמפרשינן התוס' לשמואל פריך כלומר ולא אשנויא דחי הוא וסופו למות דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי וק"ל:
גמרא ואב"א כליו (דקתני אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו) בחוורי וסומקי.
דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט.
ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה. הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני:
בגמרא חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן: ק"ל הרי רבא בעצמו הוא דאמר בב"מ (דף כ"ז) דמהדרינן בסימני אוכף ודלמא הך מימרא דרבא דהתם אזיל להך לישנא דרבא דסימנים לאו דאורייתא ולהך לישנא באמת לא מוכח דחיישינן לשאלה, וי"ל דהרי רבא נקט שם בעדי אוכף וסימני אוכף וכתבו התוס' שם דעדי אוכף נקט אי סימנים לאו דאורייתא א"כ מה דנקט סימני אוכף ע"כ נקט אי סימנים דאורייתא ולכן פריך שפיר לרבא לשיטתו הרי גם אי סימנים דאורייתא לא נהדר כיון דלהך לישנא צ"ל דחיישינן לשאלה, ועוד י"ל דזה ודאי אי חיישינן לשאלה גם בעדי אוכף לא מהדרינן דמה מהני שהעדים מעידים שהאוכף שלו דלמא השאיל אותו לבעל החמור וכ"כ בפי' הש"מ שם בשם הרמב"ן וא"כ פריך לרבא כיון דעביד שם צריכותא למה לי דכתיב שור וחמור ומפרש דקמ"ל קרא דמהדרינן חמור בעדי וסימני אוכף וא"כ פריך שפיר מקרא דחמור דמיותר אי אמרינן דחיישינן לשאלה, אכן ראיתי בש"מ בב"מ (שם) שהביא גרסא בשם הרשב"א והר"ן דגרסו דרק מעדי אוכף פריך היכי מהדרינן אבל מסימנים ל"ק דבזה לא חיישינן לשאלה כיון שהוא לא ראה האוכף עדיין מהיכי ידע שהשואל ממנו אבדו עם החמור ע"ש, וא"כ להך גרסא שפיר יקשה דלמא קרא דחמור כתיב דמהדרינן בסימני אוכף ומה דקאמר רבא בעדי אוכף ג"כ מהדרינן הרי זה באמת לא קאמר רק להך שיטה דסימנים לאו דאורייתא דלהך לישנא לא חיישינן לשאלה ולכן מזה ראי' דגרסא שלפנינו עיקר דמסימני אוכף היכי מהדרינן פריך:
שם לא שיולי אינשי אוכפא: רש"י פירש של זה לחבירו אכן הלשון קשה דהל"ל מחבירו כיון שאמר לא הי' שואל דאי לחבירו הל"ל לא הי' משאיל וגם הרי פתח בבעל, והנה הערוך פירש וכ"כ הש"מ בב"מ בשם ר"ח דאין בעל האוכף משאילו לאחר דלפעמים החמור של אחר רחב ומרחיב האוכף וכשיחזור אח"כ עושה בו חבורה ע"ש, אכן גם לפי' זה קשה לשון הגמרא דקאמר לא שיולי אינשי שהוא לשון שואל והל"ל לא מושלי אינשי שהוא לשון משאיל כדלקמן כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מישלי, גם בלשון רש"י לא ידעתי לכוון כוונתו בין קאי אשואל בין קאי אמשאיל וצ"ע:
שם בחוורי וסומקי: הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג) פסק בסתם דלא מעידין אסימנים שבגופו ושבכליו ולא חילק בין סימנים דחוורי וסומקי לשאר סימנים ע"ש וזהו מפני שסבר דלמסקנא אמרינן סימנים דרבנן כלישנא בתרא דרבא דלעיל ולכן גם שם (פ' ג') לענין גט לא הביא הך דקשור בכיס וארנקי רק כתב במכיר גט בטביעת עין דוקא כשר אפילו במצאו בין כליו לא מהני בלא ט"ע והיינו משום דסימנים דרבנן והב"י (בה' גיטין סי' קל"ב) תמה על זה ע"ש, אכן לפ"ד ניחא וכן מוכח ג"כ ממה שכתב שם דבעינן היכר מעליא כגון נקב יש בצד אות פלוני ע"ש בלח"מ שהוכיח ג"כ מזה דדעת הרמב"ם דסימנים דרבנן רק שהקשה עליו דבה' גזילה ואבדה (פ' י"ג) פסק סימנים דאורייתא, אכן לפענ"ד כוונת הרמב"ם במה שכתב שם דסימנים מובהקים סומכים עליהם להחזיר אבדה על ידם זה איירי בסימנים מובהקים ביותר שסומכים עליהם בכל מקום כמו שכתב הרמב"ם שם דעל סימנים מובהקים כאלה ודאי סומכים מדאורייתא אפילו אי סימנים דרבנן דהיינו סימנים בינונים וחשיב שם מדה ומשקל לסימנים מובהקים, ולענ"ד זה ג"כ כוונת הראב"ד בב' השגות שהשיג שם דמדבריו נראה כאלו הסכים עם הרמב"ם וביאר דבריו וכן פי' ה"ה אכן אין זה מדרך הראב"ד על הרמב"ם שדרכו להשיג, ולכן לענ"ד באמת גם אילו השגות הן דאמה שכתב הרמב"ם דאין מחזירין רק בסימנים מובהקים כתב הראב"ד לאפוקי חוור וסומק קאמר עכ"ל, ופי' דבריו בזה דמה דאמרינן בב"מ (דף כ"ז) דמחזירין בסימן מובהק היינו לאפוקי חוור וסומק דוקא שהם סימנים גרועים אבל אסימן בינוני ג"כ מחזיר ודלא כהרמב"ם דבעינן סימן מובהק ביותר, וזה ג"כ כוונת השגתו אמה שכתב הרמב"ם דלרמאי אין מחזירין רק בעדים השיג דהל"ל בסימן מובהק גמור ובזה לשיטתו אזיל כיון דס"ל דלאחר לא מחזירין אלא בסימן מובהק ביותר לכן ברמאי נחתינן חד דרגא ובעינן עדים אבל הראב"ד ס"ל דלאחר מחזירין בסימן בינוני לכן ס"ל דברמאי סגי בסימן מובהק, שוב א"ע ראיתי שהב"ח בח"מ (סי' רס"ז) ג"כ כתב כפירושינו בהשגות הראב"ד, גם ראיתי בש"מ בב"מ שהביא שם שיטת הראב"ד מפורש כפירושינו ע"ש, ולפ"ז יצא לנו שיטת הרמב"ם דס"ל סימנים דרבנן ולכן לא מתירין אשת איש רק אסימן מובהק ביותר ומזה איירי ג"כ בה' אבדה מה שהביא שהוא סימן מובהק ומן התורה מהני:
שם אפילו מגוייד: ק"ק דדלמא הך מגוייד הוא שנחתכו הסימנים או שאר מקומות דימות ודאי במהרה ואעפ"כ אינו מטמא כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' טומאת מת) מסוגיא דחולין וי"ל דקמדייק דע"כ דאכל גווני מגוייד אין מעידין מדקתני דאין מעידין עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד הרי דפרט שתצא נפשו דוקא:
שם בסכין מלובנת ודברי הכל: עיין בהרב המגיד שהקשה למה לא הביא הרמב"ם מגוייד והכס"מ תירץ דהוא בכלל מה שהביא שם שנדקר והוכה מכת חרב רק הלח"מ הקשה דאכתי ה"ל להביא החילוק דסכין מלובנת וכן הקשה על הרי"ף שהשמיט הא דרבא, ונ"ל דלכאורה קשה על הגמרא איך שייך קושיא זו מהא דאמר רבב"ח אברייתא, אמתניתן הוי מצי להקשות כן ואיך מפסיק בזה בין תירוץ אביי לתי' רבא, גם י"ל מה ראי' ממגוייד א' שמת שכל המגויידין או רובם מתים, גם ק"ל לפי מה דמחלק ר"ת בזבחים (דף קי"ז) ובחולין (מ"ב:) ובגטין (דף נ"ו) בין טריפות דאדם לטריפות דבהמה דאדם אית לי' מזלא ולא מת במהרה א"כ מה מקשה הכא דלמא מגוייד דאדם חי ומגוייד דבהמה מת, גם הלשון ולא אפסיקתי' לנטרותי' דפי' רש"י עד שמת איני מדוקדק דעיקר חסר מן הספר, ולכן נלענ"ד דאולי דהרי"ף והרמב"ם לא פירשו כפי' רש"י דהנה בסנהדרין (ס"ז:) קאמר רב לר"ח לדידי חזי האי טייעא דשקלי לספסירא וגייד' לגמלא וכו' ע"ש דמשמע דלא פליגי דכ"ע ס"ל שלא יוכל לחיות אלא דלחד ח"ד הוי ע"י כישוף שחי ולחד מ"ד הוי מה שגיידי' רק אחיזת עינים ע"ש, ולפ"ז י"ל והכא הכי קפריך לת"ק דרשב"א דס"ל דמגוייד לא חי והרי אמר רבב"ח וכו' ולא אפסיקתי' לנטרותי' פי' לא בלבד שלא מת אלא אפילו לא הפסיק מלנטור אלמא חי גמור הוא וזה כבהמה וא"כ כש"כ באדם ומתרץ האי כחישא הוי פי' ע"י כישוף הוי וקרי לכישוף כחישא כדאמרינן שם בסנהדרין אמר ר"י למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה וע"ז מתרץ רבא לעולם לא ע"י כישוף הוי רק שגיידי' בסכין מלובנת דבזה אפילו ת"ק דרשב"א מודה דיוכל לחיות אבל רשב"א ס"ל דאפי' לא גיידי' בסכין מלובנת יכול לחיות וכיון דמתניתן סתמא קתני דלעולם אין מעידין על המגוייד לא רצה רבא לאוקמי' מתניתן במגוייד בסכין מלובנת רק מוקי כרשב"א כמו אביי ולכן לא תירץ רבא אמתניתן וא"כ בעיקר אוקמתא דמתניתן לא פליגי אביי ורבא דלשניהם אתי' כרשב"א ואין חילוק בין מלובנת או לא וכן פסקו גם הרי"ף והרמב"ם ואף דבה' ט"מ (פ"א) הביא הרמב"ם לשון דמתניתן דאהלות אפילו מגוייד א"כ משמע דזה כת"ק י"ל דלא רצה לשנות הלשון המשנה דגם לרשב"א א"ש אם אינו נכו':
שם איני והאמר ר"י אמר שמואל: א"ל דלמא מעידין דקאמר היינו לאחר י"ב חדש דהא גם בהא דאמרינן דמן הארכובה ולמעלה תנשא פי' הרמב"ן דהיינו דוקא אחר י"ב חדש די"ל דא"כ מאי קמ"ל שמואל בשחט בה שנים ה"ל לאשמעינן רבותא טפי בכל טריפות כן ועוד דלישנא דמעידין משמע לאלתר שהרי במגוייד דקתני מתניתן אין מעידין היינו ג"כ שתנשא מיד אבל שתנשא לאחר י"ב חדש מעידין כמש"כ התוספות ורק היכי דקתני תנשא בזה מפרשינן לאחר י"ב חדש דוקא:
שם בתוספות ד"ה כליו. וכליו דמצא קשור: בסוגיא לא משמע דאיירי בקשור בכליו אלא שנמצא כן וכן כתב רש"י (ד"ה מנחשי) ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו וכו' ע"ש וכן משמע מדברי התוס' בעצמם לעיל (ד"ה שנמצא) והי' נ"ל שמש"כ התוספ' וכליו דמצא קשור אין זה רק הציון דמכווני לכליו דבברייתא דמתחיל מצא קשור שלא נטעה דקאי אכליו דמתניתן דיש סימנים בגופו ובכליו, אבל ראיתי בתוספ' הרא"ש שהביא בשם רש"י כאלו רש"י כתב כן דמצאו קשור בין כליו ולכן הוקשה לו דניחוש לשאלה ועל זה השיב דבחנם דחק לפרש כן דלא איירי בקשור אלא בנמצא ולכן שאלה דכלים אינו מגיע להגט, ולענ"ד גם רש"י וריב"ן פירשו כן רק שפירשו דכיון דנמצא בין כלים שאין אחר בא לשם יש ראי' שגיטו הוא ועל זה הוקשה להם אם הכלים באו ליד אחר ע"י שאלה גם אינם ראי' על הגט דדלמא אצל השואל נתערב הגט ביניהם וכשהחזיר' בא הגט ליד המשאיל:
בד"ה כליו דחיישינן. ואמאי לא חיישינן לשאלה: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דלפי הנראה מדבריהם בב"מ (כ"ב:) כל ההכרזה היא בלבד מחשש שמא ת"ח הוא האובד דע"ה אין מכריזין על אבידתו ע"ש וא"כ אם הת"ח יתן סימן בכלי אין חשש כי הוא יודע שלא השאיל לכלי שלו והרי נאמן על זה דאפילו בט"ע נאמן ומחזירין לו אבידתו וא"ל דא"כ למה צריך כלי אפילו מצא פירות בלא כלי נכריז שאף שאין סימן הרי מחזירין בט"ע דז"א דבפירות כמו שאין סימן כמו כן אין ט"ע אבל כשנמצאו בכלי אז מחזירין לת"ח בין ע"י סימן כלי בין ע"י ט"ע ובזה אין חשש שאלה, ומה שהתוספ' לא ניחא להו לתרץ כן י"ל דאזלו בהך שיטה שכתב הש"מ בב"מ (דף כ"ג) בשם הראב"ד דאם מכריז משום ת"ח לבד אינו מכריז רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות או כמש"כ שם בשם שאר ראשונים דמשום ת"ח לבד אין מכריזין רק אם נמצא במקום שת"ח מצויים שם ע"ש והרי הכא סתמא קתני אבל לפי מה שכתבו התוספ' בעצמם שם (כ"ד. ד"ה ומודה) נראה דלא ס"ל כן אלא דגם משום ט"ע דת"ח מכריזין בכ"מ בדבר שיש לו ט"ע בזה שפיר י"ל דמשום ת"ח מכריזין הכא: ועוד י"ל ביישוב קושיתם לפי מה שכתבו בעצמם בדבור הקודם דנמצא בין כליו לכך לא חיישינן לשאלה דאיירי בכלים שאין דרכם להשאיל אף שכלים סתמא קתני א"כ גם מצא פירות בכלים יש לפרש דאיירי בכלים שאין דרכם להשאיל ועיין בשבועות (דף מ"ו) דראה שיצא בכלים תחת כנפיו מוקי ג"כ בכלים שאין דרכם להשאיל ולהשכיר:
בד"ה איבעית אימא. ולעולם לא חיישינן לשאלה: וכ"כ הר"ן והריטב"א ונ"י דלמסקנא לא חיישינן לשאלה ושלכן פסקינן הכי אבל ק"ל מגמרא דשבועות (דף מ"ו) שהזכרתי לעיל דמוקי בכלים שאין דרכם להשאיל ודוחק לומר שזהו דלא כהלכתא וכן קשה ממה דאמרינן ב"מ (דף קט"ז) רבא אפיק זוגא דסרבלא וכו' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אלמא דחיישינן לשאלה, אכן באמת לענ"ד אפשר לומר דגם להך תירוץ דכליו בחיוורי וסומקי חיישינן לשאלה דמהיכי תיתי נאמר דלא חיישינן דהא אנו רואין שדרך להשאיל והא דהוצרך לאוקמי' בחיורי וסומקי היינו משום דלהתירוץ הראשון צריך לדחוק דהך כליו דמתניתן דאין מעידין איירי דוקא בדברים שעשויין להשאיל וזה מיייתרינן בתירוץ איבעית אימא די"ל דאיירי בסתם כלים אבל לעולם לכ"ע חיישינן לשאלה בדברים העשויין להשאיל: ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' מהא דתנן מצאו בחפיסה די"ל דחפיסה ודלוסקמא הם כלים העשויין להשאיל ובזה כ"ע אית לי' דחיישינן לשאלה, ולפ"ז לדינא י"ל דגם לפי המסקנא חיישינן ויש נפקותא טובא בדיני עגונה בזה, ועיין בב"ש (סי' י"ז ס"ק ס"ט) שרצה להוכיח מהתוספ' דהיכי דלא מצרכינן לאוקימתא דשאלה לא חיישינן לשאלה וא"כ ה"ה אי אמרינן סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, אכן לענ"ד אפילו להתוס' לא מוכח הכי דודאי להך אוקימתא דאבעית אימא בחיורי וסומקי שפיר הוכיחו דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דאל"כ למה חזר מתירוצו הראשון ומה מרויח בתירוצו השני אבל למ"ד סימנים דרבנן דלא איירי כלל משאלה שפיר י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה כמו למ"ד סימנים דאורייתא אבל לפי שהוכחתי בזה אפילו להך תי' דאיבעית אימא י"ל דס"ל דחיישינן לשאלה ומרויח דלא נצרך לאוקמי' כלים דמתניתן דוקא בכלים שדרכם להשאיל:
בד"ה למימרא: ותנן נמי אין מעידין על הגוסס: לא מצאתי לא במשנה ולא בתוספתא כן וצ"ל דמפרשי מה דקתני אין מעידין עד שתצא נפשו על הגוסס אכן ק"ק לתירוץ ר"י דפריך ממגוייד דומיא דגוסס דלפרוך מגוסס גופא דקתני ראשון במתניתן קודם מגוייד דמתניתן קתני אין מעידין על הגוסס והתם משמע דגוסס לא חי וזה לא מתורץ בתי' הגמרא וא"ל דודאי רוב גוססין לא חיים אבל מכ"מ אין מעידין על הגוסס כיון שהמיעוט אפשר שיחי' זמן רב אבל התם קמ"ל בגוסס שמת לאלתר דלא נאמר להחשיבו כמת שיטמא דז"א דא"כ דהכא איירי בגוסס שאפשר שיחי' א"כ גם מגוייד אפשר כן דהא קתני גם הכא מגוייד דומיא דגוסס ואכתי מאי פריך:
בד"ה אלא מעתה. לשמואל דחשיב לי' מת קפריך: הלשון אלא מעתה לכאורה לא משמע כן דא"כ לפרוך מיד אשמואל דהכא, ונ"ל דאשמואל דקאמר מעידין לא פריך די"ל דדוקא משום דברח חשיב לא מת ודאי כיון דפרכס כ"כ ודאי מת ולכן א"ש דאינו גולה דע"י שחיטת סימנים לבד לא הי' בו כדי למות במהרה רק ע"י פרכוס וזה איהו הוא דעביד אבל מהא דיכתבו ויתנו פריך שפיר דאיך יתנו גט דלמא פרכס קודם נתינת הגט והוי כמת ואהא מתרץ דחי הוא וסופו למות פי' דאפילו פרכס מכ"מ חי הוא ולכן יתנו אבל מכ"מ מעידין משום דודאי ימות לבסוף והשתא מדלא קאמר דסופו למות אם פרכס הוי ס"ל דאפילו בלא פרכס אמרינן שימות ודאי וא"כ הוי כדי להמית ופריך יהא גולה ע"י ומשני דבאמת הוי כדי להמית אפילו בלא פרכוס אבל מכ"מ פרכוס מקרב המיתה וחיישינן דלמא פרכס וקירב מיתתו ולכן אינו גולה:
בא"ד. דלישנא דוימות דכתיב: בכתובות בארו יותר דאף דבמזיד כתיב ג"כ מכה איש ומת מכ"מ במזיד לא בעינן שימות מיד ע"ש והטעם י"ל משום דבשוגג כתיב עתיד עם ו' המהפך דהיינו לשון עבר דמשמע שמת כבר דהיינו מיד אבל במזיד כתיב העבר עם ו' המהפך דפירושו עתיד דהיינו אף שימות לאחר זמן מכ"מ מעת שהכהו מכת מיתה חייב ואף דבמזיד כתיב ג"כ וימות רוצח הוא מכ"מ הרי כתיב שם או באבן יד אשר ימות בה הכהו דמשמע ג"כ לעתיד ולאחר זמן רק דוימות השמיענו דמכ"מ לא נתחייב הרוצח עד שימות הנרצח, ועיין בתוספ' שבועות (דף ל"ד) שכתבו דמה דמחלקינן בפרכס ובלבול רוח בין שוגג למזיד היינו משום דבגלות מייתרי קראי דכתיב כמה פעמים וימות ע"ש, אכן לענין שימות לאלתר אין לומר דכוונו התוספ' דילפינן מזה כיון דצריך למעט פרכוס ועוד דהרי עדיין לא ידע החילוק דפירכוס ואעפ"כ הי' ס"ד דבגלות בעינן מת לאלתר:
בד"ה חיישינן. כגון דליכא בלבול דרוח: בכתובות עוד תרצו התוספ' דהא דחיישינן לבלבול הרוח אינו רק בשחט הסימנים, ומדברי הראב"ד (פ"ה מה' רוצח) יש ללמוד עוד תי' אחר לזה דהתם י"ל דאיירי דליכא חבלה כלל מבחוץ דלא מזיק לי' פרכוס ולא בלבול הרוח אבל לדברי התוספ' דהכא לכאורה ק' איך תלי קרא ביקום והתהלך בחוץ הא משעת פרכוס או מעת בא אליו הרוח כבר פטור הוא, ואולי י"ל דבאמת ה"ק אם יקום דהיינו פרכוס או אפילו לא קם רק התהלך ע"י אחרים על משענתו דלא פרכס מכ"מ נקה המכה כיון דהתהלך בחוץ דבלבל הרוח:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה כליו דחיישינן לשאלה: והקשו ממצא פירות בכלי. ותי' דלענין ממון רבנן תיקנו דלא ניחוש לשאלה. וקצת משמע התם בב"מ דמהאי טעמ' הוא דמסיק רבא דסימנים דאוריית' משום דלא ניחא ליה דליתקנו רבנן בהא ולדבריו ז"ל ע"כ צ"ל דתקינו רבנן גבי מציאה דלא ניחוש לשאלה משא"כ לענין איסור ויש לישב. וכ' התוס' ז"ל דלמסקנא לא חיישינן לשאלה. וכן לשיטת הרי"ף ז"ל דפסק דסימנים דרבנן ג"כ אין אנו צריכים למימר דחיישינן לשאלה. וא"כ היכא דאיכ' בכליו סי' מובהק מעידין עליו. וכתב הב"ש ז"ל בשם הגאון מהר"ל מפראג דהיכא דאיכ' סימן אמצעי בגוף וסי' מובהק בכליו שרי' ממ"נ דאי סימנים דאוריי' שריא ע"י סימן הגוף ואי סימנים דרבנן שריא ע"י סימן מובהק שבכליו. והב"ש ז"ל כתב דהא דחוששין לשאלה שייכי נמי בהא דלמ"ד סימנים דרבנן ולא סמכינן אסימן אמצעי אלא בעינן דווק' סי' מובהק ממילא חיישינן לשאלה דכיון דיש לחוש לשאלה אין זה סי' מובהק ובב"מ לא משמע כדבריו ז"ל. דא"כ מאי משני התם למ"ד סימנים דרבנן דהא דילפינן מקרא דמחזירין חמור בסימני אוכף היינו בעידי אוכף ומאי מהני בזה עידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה שמא שאל זה את האוכף לבעל החמור. וכדפריך הש"ס בתר הכי למ"ד חיישינן לשאלה. אלא וודאי למ"ד סימנים דרבנן לא חיישי' לשאלה כלל. וע' רש"י ז"ל בד"ה לא שיילי אינשי כו'. אוכפו של זה לחבירו נראה דט"ס הוא וצ"ל לחמורו. וע"כ הא דאיצטריך חמור דאבידה לאשמועי' דמחזירין החמור בסימני אוכף קמ"ל בזה דלא חיישינן לשאלה. דאל"ה משמלה נפקא ומה לי סימני הגוף ומה לי סימני הכלים ואע"ג דלמ"ד חיישינן לשאלה אם לא שנאמר דדווקא בסי' מובהק הוא דמצרפין חששא דשאלה ולא הוי סי' מובהק. אבל לענין עדים לא חיישינן לשאלה וא"ש בזה הא דמוקמינן למ"ד סימנים דרבנן בעידי אוכף ואמאי לא מוקמינן בסי' מובהק דלכ"ע דאוריי'. אבל לפי הנ"ל ניחא דבכלים ליכא סי' מובהק כלל. כיון דאיכ' חששא דשאלה ג"כ. ומ"מ אין דברי הב"ש ז"ל מוכרחים דע"כ עיקר האי מילת' דאיבעי לן סימנים דאורייתא או דרבנן בסברא בעלמ' הוא דמספקא לן דמקרא ליכא למילף דהא ליכא שום יתורא לזה דשמלה איצטריך לתובעים וחמור לעידי אוכף וזה ג"כ איצטריך לדרשא אחרית' וכדאית' התם בב"מ. אלא מסבר' בעלמא הוא דמיבעי לן אי חשיבי סימנים אמצעים למיסמך עלייהו באיסור' ולא חיישינן לאחר שנמצא בו ג"כ הסימנים האלו דזה לא שכיח. או דילמא מדאוריי' לא סמכינן עלייהו דאין זו חזקה ברורה כיון דסימנים כאלו שכיחי קצת גם באחריני. ומש"ה בסי' מובהק גמור לכ"ע סמכינן עליו מה"ת דחזקה גמורה היא ומהיכא תיתי נימא דלמ"ד סימנים דרבנן חוששין לשאלה יותר מלמ"ד סימנים דאוריי'. כיון דעיקר טעמא דמ"ד סימנים דרבנן הוא משום דסימנים אלו שכיחים הם אבל בסי' מובהק גם הוא מודה דלשאלה לא חיישינן. וידעתי שיש לפקפק בזה מ"מ נראין דברי מהר"ל ז"ל בזה. וע' ב"ש ז"ל שהביא ראיית הגאון מהר"ל ז"ל דלמ"ד סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה מהא דתנן במתני' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו. ואי חוששין לשאלה מאי אריא דאסימני כלים לא סמכינן הא אפי' אט"ע נמי לא סמכינן כיון דחיישינן לשאלה. ואין זה מוכרח דיש לפרש אע"פ שיש סימנים על הנמצא קאי דסימניו הם בגופו או בכליו והכרת הכלים אפי' ע"י ט"ע לא מהני משום חששא דשאלה. וע' ב"מ גבי הא דפריך מחמור בסימני אוכף ודו"ק:
גמרא למימרא דמגויד חיי ורמינהו כו': טמויי הוא דלא מטמא הא מחיא לא חיי. ומשני אביי דמתני' רשב"א הוא דפליג וס"ל דאין מעידין על המגויד מפני שיכול לכוות ולחיות. ופריך מהא דתנן לקמן אם מן הארכובה ולמעלה תנשא ופי' רש"י ז"ל אלמא מגויד לא חיי מדבריו משמע דמגויד דמתני' מיירי אפי' במקום שעושה טריפה ואפ"ה ס"ל לרשב"א דאין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות. וא"כ משמע דבכל מיני טריפה מהני כו' לרשב"א. וא"כ אמאי לא פליג רשב"א בפרק אלו טריפות אלא ברגל מן הארכובה ולמעלה לחוד. ועוד דהא מוכח התם דטעמ' דרשב"א במן הארכובה ולמעלה לאו משום דיכול לכוות ולחיות. אלא משום דלא ס"ל הך טריפות כלל. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשמעתין. וא"כ בלא"ה פריך שפיר מסיפא לרשב"א. וכן פי' הרשב"א ז"ל. וא"כ שפיר מצינן למימר דבשאר טריפות מודה רשב"א דאע"ג דיכול לכוות ולחיות מ"מ הוי טריפ' והכא במגויד הוא דאין מעידין כיון דיכול לחיות. ובחולין שם משמע דלא שייך למימר דהוי טריפה אע"ג דיכול לכוות ולחיות אלא למ"ד טריפה חי' אבל למ"ד טריפה אינה חי' אין שום תרופה לטריפה שיחיה. וא"כ למאי דקיי"ל דטריפ' אינה חי' ע"כ לא ס"ל הא דיכולה לכוות ולחיות ואמאי פסקו ז"ל דאין מעידין על המגויד לחוש לדברי רשב"א כיון דלא קיי"ל כוותיה. אבל לפמש"כ הראשונים ז"ל בדברי הרי"ף ז"ל דהא דשמואל דאמר לקמן ל"ש אלא ממקום שאין נפשו יוצאה קאי נמי אמגוייד אתי שפיר דת"ק ורשב"א במגויד כי האי פליגי שהכה במכות ופצעים אבל לא נעשה טריפה דת"ק ס"ל דאפ"ה מעידין עליו דע"י המכות עצמן וודאי ימות ורשב"א ס"ל דיכול לכוות ולחיות. אבל במקום שנעשה טריפה וודאי מעידין עליו לכ"ע. וא"ש לפ"ז הא דרבא מסיק בסכין מלובנת וד"ה. ובחולין משמע דלמ"ד טריפה אינה חי' אין לה שום תרופה וסתמ' קתני התם ניקב אח' מהאיברים טריפה בין בשפוד מלובן או בשאר דבר. ולפי הנ"ל ניח' דהכא אינו נעשה טריפה אלא מרוב מכות ופצעים סופו למות ובזה ס"ל לרבא דבסכין מלובן לד"ה יכול להתרפאות:
והב"ש ז"ל והח"מ ז"ל חלקו על הב"ח ז"ל שכ' דבמקום שנעשה טריפה תנשא לאחר י"ב חודש ולא מהני כו' או סכין מלובנת והם ז"ל כתבו דדוקא במקום שנפשו יוצאת ומת מיד הוא דלא מהני סכין מלובן. אבל במקום טריפה מהני סכין מלובן בכל מיני טריפה בנקיבת המוח או הלב ושאר אברים. והנימק"י ז"ל כת' כדברי הב"ח ז"ל ע"ש. ועוד דהדק"ל א"כ ליפלוג רשב"א בכל הטריפות. ועוד כבר הקשו הפוסקים ז"ל מהא דליבן סכין ושחט בה ותיקשי לכ"ע דהא מודו רבנן בסכין מלובנת. ועוד דע"כ צ"ל כדברי הרשב"א ז"ל דהא דמכשיר רשב"א במן הארכובה ולמעלה הוא משום דס"ל דטריפה זו לא נתקבלה מסיני דאי משום שיכול לכוות ולחיות א"כ הטריפה הוא מחמת המכה ולא מחמת חסרון האבר ובסכין מלובנת לרבנן נמי כשרה. א"כ אמאי חשבינן לרגל מן הארכובה ולמעלה דבר שהנשמה תלויה בה לענין ערכין הא אפשר לחתוך אותה בסכין מלובנת לרבנן ויחי'. ועוד אמאי חשבינן ליה גוף אטוס אם נברא חסר רגל מן הארכובה ולמעלה כיון דנברא כך לא גרע מאם חתכה בסכין מלובנת. וכן אם נברא יתר ברגלו. וכדאית' בבכורות ולרבא גופ' י"ל דרבא לטעמיה שם בנדה דס"ל טריפה חיה. ע' תוס' סנהדרין גבי הורג את הטריפה. אבל לדידן דקיי"ל דטריפה אינה חי' וודאי משמע דלא מהני לה שום רפואה וכמו שכ'. ומ"מ דברי הרשב"א ז"ל שכתב דטעמיה דרשב"א ברגל מן הארכובה לאו משום דיכול לכוות ולחיות הוא צ"ע דהא אמרינן התם ר"י ס"ל כרשב"א דאמר שיכול לכוות ולחיות אלמא דתלמודין נמי ס"ל דטעמ' דרשב"א מש"ה הוא:
וכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרי' מן הארכובה ולמעלה תנשא היינו לאחר י"ב חודש והביאו ראיה לזה מן הירושל' אבל מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן ונראה לומר בדעתו דמיא מרזו מכה וימות מיד כי היכי דלרשב"א דס"ל דמן הארכובה ולמעל' לא הוי טריפ' ואפ"ה במים תינשא משום דמרזו מכה וכן משמע התם בדבריו ז"ל דכל עדות שמעידין היינו שמת מיד והא דהעוף אוכל במותו או בלבו או בבני מעיו היינו נמי דבנטילת אלו האברים ימות מיד. והיינו דאמר שמואל שחט שנים או רוב שנים מעידין עליו. אבל בא' אין מעידין עליו משום דנידון כטריפ' ואפשר שלא ימות מיד. ולפ"ז יש לפרש דפלוגתייהו דת"ק ורשב"א אפי' במגויד שנעשה טריפה ולא לענין שיחי' לגמרי אלא ת"ק סבר דמת הוא מיד ורשב"א ס"ל דיכול לכוות ולחיות ולא ימות מיד. ומש"ה אין מעידין עליו וא"ש לפ"ז הא דפריך מההוא טייעא דגיידי' לגמלי' ולא איפסיק לנערותיה וכיון שמת מיד מסתמ' אין לו רפואה וכת"ק ומשני ההוא כחישא הוי אבל בריא לא ימות מיד ועדות זו דלאחר י"ב חודש מספקא לי לפי מה שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' רוצח דטריפות אדם יש לו רפואה שכ' דהורג את הטריפה לא יפטר אלא אם יאמרו הרופאי' שמכה זו אין לה רפואה. וא"כ אפשר לא סמכינן על האי שיעורא די"ב חודש לענין עדות אשה דשמא נמצ' רפואה למכתו. וע' בדברי הה"מ ובדברי הכ"מ ז"ל אם יש לחלק בין אדם לבהמה לענין זה. וגם זה מבואר בדברי הפוסקים ז"ל באורך. וע' בחידושי הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשמעתין. וע' בלשון הב"ש ז"ל שכתב דלאביי חיישינן שמא סכין מלובן היה ואין זה מדוקדק דרבא הוא דחייש לסכין מלובנת. וע' בש"ג שכתב בשם הרמב"ם ז"ל דהא דאין מעידין על המגויד דוקא שראוהו מגויד בסכין מלובן וה"ה בסכין שאין מלובן ונכוה אח"כ. אבל אם נצרבו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו כרבנן דפליגי עליה דרשב"א ואין נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל עכ"ל. ולא הבנתי דבריו ז"ל חדא דבדברי הרמב"ם ז"ל לא נמצא דין מגויד וסכין מלובן כלל ואולי צ"ל הרמב"ן אבל עיקר דבריו לא הבנתי דמשמע דפליגי רבנן ורשב"א היכא דלא נכוה דלרבנן אינו חי. אבל אם נכוה מודה ת"ק דרשב"א דחיי ורשב"א ס"ל אע"ג דאינו נכוה חי הוא. וא"כ אמאי מעידין לרבנן שמא יכוה ויתרפא. ועוד דרשב"א הוא דקאמר מפני שיכול לכוות. אבל רבנן ס"ל דלית ליה רפואה כלל. וכדמשמע בחולין כמש"כ לעיל גם מש"כ ואין נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל לא ידעתי מהיכן משמע ליה הכי דהא פשיט' דקיי"ל כרבנן בנצרבו גידי שוקיו. וכמבואר בחולין בכמה מקומות דנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה או שניטלו צומת הגידין טריפה וכבר כתבתי מה שנ"ל בסוגי' דשמעתין ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(קכ ע"ב) ולא אפסקתיה לנערותיה.—צ"ל: ולא אספקיה לנערותיה. וכן בפירש"י צ"ל. ולא הספיק. וכ"ה בערוך ע' נער ה'. (אבל לשון התלמוד משובש גם שם.)
מובהק הוא. ואע''ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא: דארוך וגוץ. לאו סימנין נינהו: כליו. בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים: חמור בסימני אוכף. דקיימא לן באלו מציאות (ב''מ דף כז.) דמהדרינן: לא שיילי אינשי. בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו: דמסקיב ליה. דאשי''ר בלע''ז: מצאו קשור בכיס כו'. מאי איכא למימר ליחוש אע''פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט: לזיופא. שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל: מנחשי אינשי. שלא יטול זה מזלו ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם: ואיבעית אימא כליו. דמתני' דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו: בסומקי וחיורי. דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו אי שחורין היו או לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים: והא קתני סיפא. דמתני' (לקמן דף קכא.): מן הארכובה ולמטה לא תנשא. דחיי ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד לא חיי: שאני מיא דמרזו מכה. מחזיקות ומגדלות כאב המכה וחברו מיטרא רזיא לאילני במס' תענית (דף ג:): גיידיה לגמליה. לשון גודו אילנא (דניאל ד): ולא אפסקיה לנערותיה. ולא הפסיק לגמור את קול נערותו שהיה נוער עד שמת: מלובנת. באש שמתוך המכוה מתרפא: וברח. הנשחט: יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן: ומשני חי הוא. לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידין: אלא מעתה. הואיל וודאי ימות יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו אלמה תניא אין גולה ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת: על ידו. בשבילו: הרוח בלבלתו. ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:
כליו דחיישינן לשאלה. וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב''ן דלא חיישינן לשאלה: כליו דחיישינן לשאלה. ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב''מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא''ת א''כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי''ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור: איבעית אימא כליו בחיורי כו'. ולעולם לא חיישינן לשאלה וא''ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה''פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע''ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע''ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ''מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע''ה: למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי. תימה דהא קתני בה גוסס אע''ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ''מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר''י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא''ת בלאו מילתיה דרשב''א תקשי ליה רישא לסיפא וי''ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י''ב חדש אבל אמילתיה דרשב''א לא מצי לשנויי: אלא מעתה יהא גולה על ידו. לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס''ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע''פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי: חייישינן שמא הרוח בלבלתו. ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע''פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל: