דף קכא - א
אי נמי, שמא איהו הנשחט עצמו, בפירכוסיו יותר מדאי קירב מיתתו, ואין גלות אלא למי שעשה בעצמו את כל המיתה.
מאי בינייהו בין שתי האוקימתות?
דשחטיה בביתא דשישא, שאין בו רוח, ופרכיס הנשחט.
אי נמי, דשחטיה בברא, בחוץ, במקום שיש רוח, ולא פרכיס הנשחט.
רבי יהודה אומר: לא כל האדם ולא כל המקום.
איבעיא להו: רבי יהודה בן בבא לקולא פליג, או לחומרא פליג?
האם כוונתו לומר שיכולים להעיד על מת לפי תנאי המקום והזמן אפילו לאחר שלשה ימים, והוא מקיל.
או שמא לפי תנאי המקום והזמן יתכן ואי אפשר להעיד אפילו אם לא חלפו שלשה ימים ממיתתו. והוא מחמיר.
תא שמע: דההוא גברא דטבע בעיר הנקראת כרמי.
ואסקוהו והעלוהו מן המים למקום הנקרא "בי הדיא" לבתר תלתא יומין. ובכל זאת אנסבה רב דימי מנהרדעא לדביתהו.
ותו, ההוא גברא דאטבע בנהר דגלת, ואסקוהו אגישרא דשביסתנא, ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני, לפי עדות שושביניו, מכיכיו, לבתר חמשה יומי.
אי אמרת בשלמא לקולא פליג - אינהו, שהשיאו את נשותיהם, דעביד כרבי יהודה בן בבא.
אלא אי אמרת לחומרא פליג, אינהו, דעביד להשיא את נשותיהם - כמאן הקילו להתירן להנשא?
ומשנינן: שאני הטובע במיא - דצמתי. שצומתים את צורת הפנים, ואין פני המת מתנפחים ומשתנים כמו מי שמת על היבשה.
ומקשינן: והאמרת שמיא מרזו מחזקים את המכה!?
ומשנינן: הני מילי שמים מחזקים את המכה, היכא דאיכא מכה.
אבל היכא דליכא מכה - מיצמת צמית.
והני מילי דכי אסקיה, שבשעה שמעלים את המת הטובע מהמים, חזייה בשעתיה, רואים ומכירים אותו אז.
אבל אישתהי - מיתפח תפח. ואין מעידים עליו.
מתניתין:
מי שנפל למים, וטבע בהם, בין שיש להן סוף, וכפי שיבואר להלן, בין שאין להן סוף - אשתו אסורה.
במים שיש להם סוף, יש לחוש שמא שהה בהם יום או יומיים.
ובמים שאין להם סוף יש לחוש שמא שהה במים, ויצא ממקום אחר, ועדיין חי הוא.
אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול של מים, ועלה משם לאחר שלשה ימים.
אמר רבי יוסי: אין צורך לחכות שלשה ימים במי שטבע במים שיש להם סוף, כי אם היה ניצל, היו רואים אותו.
ומעשה בסומא, שירד לטבול במערה, שהיא מים שיש להם סוף, וירד האדם שהוא מושכו, מנהיגו של הסומא אחריו למים.
ושהו שם כדי שתצא נפשם, ולא המתינו, והשיאו בית דין את נשותיהם.
אך אם טבע במים שאין להם סוף, מודה רבי יוסי שהיא אסורה לעולם, שמא עלה מן המים במקום שאין רואים אותו מכאן.
ושוב מעשה בעסיא, באחד ששלשלוהו לים,, במים שאין להם סוף, ולא עלתה בידם ממנו אלא רגלו, וכל גופו נעלם במים.
אמרו חכמים: אם נחתכה רגלו מן הארכובה [מהברך] ולמעלה - תנשא אשתו, לפי שאינו יכול לחיות כך. [1]
מן הארכובה ולמטה - לא תנשא.
גמרא:
תנו רבנן: נפל למים, בין שיש להם סוף, בין שאין להם סוף - אשתו אסורה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, ושאין להם סוף - אשתו אסורה.
ודנה הגמרא: היכי דמי "מים שיש להם סוף"?
אמר אביי: כל שעומד אדם ורואה את כל מקום המים שטבע בהם מארבע רוחותיו.
ההוא גברא דטבע באגמא שהם מים המוקפים סביב ביבשה, ויש להם סוף, דסמקי [שם מקום].
אנסבה רב שילא לדביתהו לאשתו.
אמר ליה רב לשמואל: תא נשמתיה, בוא ננדה את רב שילא על כך.
אמר ליה: נשלח ליה להתרותו ברישא, תחילה.
שלחו ליה לרב שילא: הטובע במים שאין להם סוף - אשתו אסורה או מותרת?
שלח להו רב שילא: אשתו אסורה.
שלחו לו עוד שאלה: ואגמא דסמקי - מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף הם?
שלח להו: מים שאין להם סוף הוא.
שלחו לו: ומר, מאי טעמא עבד הכי להתיר את אשתו?
שלח להם: מיטעא טעינא.
אנא סברי, כיון דקוו המים של האגם וקיימי
- כמים שיש להם סוף דמי, שאינו יכול להרחיק למקום שאין רואים אותו.
ולא היא, כיון דאיכא גלי - אימור גלי אשפלו, דחפוהו למקום רחוק, ויצא שם.
קרי שמואל עליה דרב [משלי יב] "לא יאונה לצדיק כל און". שלא נכשל לנדות את רב שילא.
קרי רב עליה דשמואל שיעץ לו לפנות תחילה לרב שילא: [משלי יא] "ותשועה ברוב יועץ".
תניא אמר רבי מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורים פורשים רשתות לצוד דגים בירדן.
נכנס אחד מהם למחילה של דגים, שחלקה מוגבהת מהמים וחלקה מלאה מים.
ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה. ושהה חברו עד כדי שתצא נפשו, ובא והודיע בתוך ביתו שמת.
למחר, זרחה חמה, והכיר חבירו בפתחה של מחילה, ובא ומצא הספד גדול בתוך ביתו.
אמר על כך רבי: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, שאין להם סוף - אשתו אסורה.
ופרכינן: אי הכי, אפילו טבע במים שיש להם סוף, נמי ליחוש למחילה של דגים!?
ומשנינן: במים שיש להם סוף, מחילה של דגים לא שכיחא.
אמר רב אשי, הא דאמרו רבנן: מים שאין להם סוף אשתו אסורה, הני מילי באיניש דעלמא.
אבל צורבא מרבנן לא, כי אי אירע דסליק - קלא אית ליה.
ולא היא, לא שנא איניש דעלמא, ולא שנא צורבא מרבנן,
דיעבד אין, לכתחלה לא.
תניא, אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא.
וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה.
אמרתי לו: בני, מי העלך?
אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. וכך עבר הגל מעלי, ולא טבעתי.
מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו. שלא יעמוד נגדו אלא ימתין ולא יתגרה בו.
אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - מותרת, מים שאין להם סוף - אסורה.
תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי מאיר.
כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה.
אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, מים שאין להם סוף - אשתו אסורה.
תנו רבנן: נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו.
לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו.
רבי יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - אין מעידין עליו,
הערות
[1] החזון איש [יורה דעה ה ג] כתב שאם כיום יכול אדם להנצל באמצעות טיפול רפואי באותם דברים שאמרו חכמים שודאי ימות, אין מעידים עליו שהוא מת. והוכיח מכמה מקומות שהרפואות לכמה סוגי טריפות היו מצויות כבר בעבר, "אלא שלא נתגלו בכל דור ודור, ובכל מקום ומקום". "ויש אשר נתגלו, וחזרו ונשכחו, והכל ערוך ומסודר מאת הבורא, ברוך הוא, בראשית הבריאה. ונמסר לחכמים - לקבוע הטריפות, על פי רוח קדשם שהופיע עליהם". "והיה צריך להקבע דיני הטריפות לדורות באלפיים שנות תורה כדאמר במסכת עבודה זרה ט א". ועיין בביאור דבריו בספר "פרקי אמונה השקפה והנהגה על פי ספרי החזון איש", שלדברי חז"ל מתחלקים ששת אלפי שנות עולם לשלש תקופות, כאשר התקופה האמצעית היא "אלפיים שנות תורה" שניתן בהן הכח לחכמים לקבוע הלכות לדורות, ובהן הלכות טריפה הנוגעות גם לדיני איסור והיתר. ולכן, אם יש אפשרות כיום לריפוי הטריפות אין זה מתיר את הבהמה באכילה, גם אם התרפאה מטריפותה, כיון שדין טריפה נקבע על סוג שכזה באלפיים שנות תורה כדין טריפה לדורות. אך עד כמה שזה נוגע למציאות, כיון שיש כיום רפואה לטריפה, אין מעידים עליו שהוא מת, אם יודעים שנעשה "טריפה".
בגמרא מאי בינייהו: משמע דרב הושעי' תרתי טעמי אית לי' ומפרש מה נפקותא בין ב' הטעמים וכן כתבו התוספ' בגטין (דף ע') לחד תירוצא והשתא לפי מה דמשני בפרכס אפילו שחטי' בביתי' או בשחטו בברא אפילו לא פרכס אינו גולה מספק דשמא הפרכוס גרם או הרוח גרם, ומזה ק"ל אמה שכתב הרמב"ם (ה' רוצח פ"ה) לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש ה"ז גולה עכ"ל דמשמע דבחדא סגי לגלות והרי הכא משמע דדוקא תרתי בעינן, אלא דבלא"ה קשה לשון הרמב"ם שם דסותר רישא דדבריו לסיפא דברישא כתב אינו גולה שמא הוא קרב את מיתת עצמו או הרוח נכנס בחבורה והרגו ע"ש דמזה משמע באמת דתרתי בעינן אם יגלה שידענו בודאי שלא פרכס ושלא הרוח בלבלתהו וא"כ דבריו סותרים זא"ז ולכן ע"כ צריך להגיה בדבריו דמה שכתב או ששחטו צ"ל ושחטו, אכן ק"ל הרי לפי מה דאמרינן במכות (ב:) גלות היא לכפר וע"ש (י"א) בתוספ' ולכן מ"ט מספק אמרינן אינו גולה למה לא נימא דיגלה דליהוי לי' כפרה מספק ואפילו נימא כיון דילפינן חייבי גלות ממזיד בגז"ש דרוצח רוצח שם (דף ה') א"כ אמרינן כמו דבספק נפשות להקל ומספק לא קטלינן לי' פטור גם מגלות מספק אכתי יש להסתפק אם הרגו גואל הדם לרוצח כזה שיש ספק אם הנרצח פרכס או הרוח בלבלתו שמספק פטור מגלות אם נהרג עליו או לא אם נאמר דמספק לא נהרג דלמא הי' הרוצח חייב גלות ואז פטור גואל הדם כשהרגו בין שהרגו בדרך כדאמרינן שם (דף י') בין בשהרגו כשיצא לחוץ ועיר מקלטו כדאמרינן שם (דף י"א) או אי נימא כיון דמספק הוי פטרינן לי' מגלות הוי כשאר בני אדם ואם הרגו הגואל הדם נהרג עליו, ועיין ברמב"ם (ה' רוצח פ"ו) שמחלק בין הרגו באונס לבין הרגו בקרוב למזיד לענין הריגת גואל הדם דבהרג באונס נהרג גואל הדם עליו ובהרג בקרוב למזיד אינו נהרג דבשניהם אינו גולה וא"כ הכא יש להסתפק למאי מדמינן לי' וצ"ע:
שם אינהו דעביד כמאן: ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מ"ק אהע"ז סי' כ"ח) שהאריך להקשות בזה היאך הי' המעשה או דראו שנטבע ואח"כ מצאוהו אחר ה' ימים והכירו אותו בטביעת עין מהיכי תיתי לומר דאחר הוא ואי דלא ראוהו שנטבע מהיכי ידע דאחר ג' ימים הי' ומכח קושיא זו רצה לפרש דאיירי שלא ראו שנטבע אלא שאדם א' העיד שאיש זה בסימן זה נטבע לפני חמשה ימים ועתה הכירוהו בטביעת עין ע"ש שרצה להתיר מתוך כך אפילו בלא ראו שנטבע וקרא זה הוכחה גדולה ומוכרחת וחלק על הטור, ולענ"ד זה אינו דמדברי הר"ת בספר הישר שהבאתי לעיל ידענו פשר הדבר שכתב דאיירי שלא הכירוהו בטביעת עין רק בסימנים ולפ"ז שפיר י"ל דאיירי שראו כשנטבע בדגלת אכן מטעם זה לא הוו יכולים להתיר אשתו דמים שאין להם סוף הוא ולאחר חמשה ימים מצאו נטבע א' שלי שלא הכירוהו בט"ע רק בסימנים דפדחת ופרצוף וחוטם ועפ"ז התירו ולכן שפיר קאמר דאי ריב"ב לחומרא פליג איך התירו ע"י סימנים הללו כיון שלא הכירוהו בט"ע:
שם מיתפח תפח: הרמב"ם והרשב"א כתבו דאפילו תוך ג' ימים אבל הב"י (סימן י"ז) הביא שו"ת הריב"ש שרצה לומר דוקא אחר ג' ימים, ולענ"ד יש להביא ראי' קצת לשיטת הריב"ש דלכאורה קשה אמה דמתרץ מיא מיצמת צמתי גם לת"ק דא"כ מה פליג ריב"ב את"ק לומר לא כל המקום שוין הא במקום גם ת"ק ס"ל כן דמודה במים שמעיד אחר ג' ואין לומר דאכתי פליג לחומרא דיש מקום שאין מעיד אפילו עד ג' דא"כ לפשוט דריב"ב לחומרא פליג, אבל י"ל דלא רצה לפשוט כן דאכתי תיבעי דלמא בין לקולא בין לחומרא, אכן לשיטת הרמב"ן ורשב"א דבהי' במים ונשתהה גם לת"ק יש מקום שאין מעיד עד ג' כגון כשנשתה ויש מקום שמעיד אחר ג' כגון במים ולא נשתהה א"כ שפיר יקשה מה פליג ריב"ב את"ק לענין מקום הרי במקום גם ת"ק מודה:
שם במתניתן ושהו כדי שתצא נפשה: ק"ק היאך מוכח מזה נגד ר"מ שהרי ר"י פליג על ר"מ כמו שפי' רש"י הרי ר"מ ג"כ מודה דבשהו כדי שתצא נפשו מותרת רק דס"ל דשיעור כדי שתצא נפשו הוא יותר מג' ימים וא"כ עיקר הפלוגתא חסר ולא נזכר כלל, אכן מזה ראי' למה שאכתוב לקמן (ע"ב) נגד שיטת הראשונים דבשיעור שתצא נפשו לא פליג ר"מ אר"י רק אי אמרינן שיכול לחיות על המים ע"י שיגבי' ראשו חוץ למים:
שם בגמרא לא יאונה לצדיק כל און: כבר הקשתי לעיל (צ"ט) למה לא שייך זה במעשה דר' ישמעאל דקרא והטה ובמעשה דאכלי בצומא רבא דמערבא וכדומה, ונ"ל דלא שייך זה אלא בשיגיע לצדיק היזק גופניי כגון הכא דאם הי' מנדה אותי שלא כדין אז ח"ו הי' שב עמלו בראשו וכן בחולין (דף כ"ט) דאם הי' אוכל הי' מסוכן למות ח"ו אבל בשאינו עושה אלא חטא ועבירה לא שייך זה דשב ורפא לו ולכן לא קשה ג"כ ארב שילא גופא איך התיר לאשה הרי לא יאונה לצדיק כל און דזה טעות בהוראה הי':
שם תניא אמר ר"ע: א"ל הא מעש' דר"ג הי' קודם לזה והי' יכול ר"ע ללמוד מזה כמה גדולים דברי חכמים וגו' ולמה למד מהא דר"מ דוקא י"ל דממעשה שנתהוה בשעתו רצה להביא ראי' לתלמידים, א"נ י"ל דממעשה דעצמו לא ידע אלא היכי שיש לחוש שנצל ע"י דף של ספינה דהיינו שנשברה הספינה אבל היכי שלא נשברה הספינה אלא נטרפה ונטבעה כלו שאי אפשר שינצל ע"י דף בזה ה"א דמותרת ולכן הוכיח מהא דר"מ דאפילו בלא דף גם ע"י טרדת גל לחבירו יכול להנצל, ועיין ביש"ש שהביא בשם שו"ת הרמב"ן דבנשבר הספינה אם נשאת תצא אבל בנטבע לא תצא:
שם ינענע לו ראשו: אין להקשות הא אמרינן בברכות (דף ו') מותר להתגרות ברשעים בעה"ז די"ל דהרי אמרינן שם ג"כ דאסור להתגרות ומקשה הסתירה ומתרץ הא במילי דשמיא הא במילי דידי' ואב"א הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור ואב"א שעה משחקת שאני ע"ש הכא כולהו אתנהו דמילי דידי' הוי שהרי עשה כן להציל נפשו וצדיק שאינו גמור הוי דר"ע בענותנותו לא הי' מחזיק עצמו לצדיק גמור ושעה משחקת הוי שהרי נשברה הספינה וזה מסתמא ע"י סערה שבים וסערה הוא דמיון הצלחת הרשעים כדכתיב והרשעים כים כגרש ולכן דמה ר"ע זה למה שאמרו חכמים ינענע ראש לרשעים: ועוד י"ל בזה דהנה י"ל מה דקאמר אם יבואו רשעים על האדם ונענע לו ראשו דפתח ברבים וסיים ביחיד אכן זה יפורש ע"י מעשה דר"ע דאמר כל גל וגל שעבר עלי דהיינו שרצה לומר אם לא הי' מנענע ראשו מיד על כל גל יחיד אף שהי' אפשר לעמוד נגדה מכ"מ אז הי' מתחברת עמה גל אחר והיו מטביעין אותו ולכן נענע ראשו לכל גל יחיד וכן ברשעים אף שאפשר לעמוד נגד אחד מכ"מ אם רואה שיבואו הרבה רשעים עליו אזי ינענע לו ראשו לכל יחיד וזה דקאמר מכאן אמרו חכמים פי' ע"י מעשה שלו למד הפירוש מה דאמרו חכמים אם יבואו רשעים לשון רבים ינענע לו ראשו לשון יחיד:
שם בתוספ' ד"ה לקולא. בין לקולא ובין לחומרא: אולי י"ל דהך ודאי פשיטא לי' דלא פליג בתרווייהו בין לקולא בין לחומרא דא"כ לא תלי לרבי יהודה כלל בשיעור דב' ימים דת"ק וא"כ הל"ל הכל לפי המקום והאדם והשעה כלשון המשנה בשאר מקומות כמו הכל כמנהג המדינה אבל מדקאמר לא כל האדם וכו' שוין משמע דאית לי' ג"כ שיעור דת"ק רק דס"ל דאין שיעור זה שוה בכל ולכן ע"כ רק בחדא פליג את"ק או לקולא או לחומרא אבל באידך מודה לי' דאיכא שיעור דג' ימים, וראיתי בהרמב"ם בפי' המשניות וכן בברטנורא שפירשו דריב"ב בין לקולא בין לחומרא פליג ולכאורה תמו' שהוא נגד הסוגיא אבל י"ל דהם ס"ל כתי' התוספ' שבאמת יש לפרש לשון ריב"ב בין לקולא בין לחומרא והא דלא מבעי' כן דרצה לשמוע בתחלה אם יפשוט לו חד צד ואז יהי' מסופק לשניהם אכן אחר שלא פשטו אפילו חד צד ובעינן לפרש בספק שפיר פירש הרמב"ם בין לקולא בין לחומרא שהוא הספק הכולל ביותר:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0