דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - ב

ומבארת הגמרא את דבריהם של חכמים: מאי גריעותא דפונדקית, עד שאמרו לו וכי לא תהא כהנת כפונדקית?

אמר רב כהנא: פונדקית זאת, עובדת כוכבים היתה.

ומסיחה לפי תומה היתה: זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו.

וכן תני אבא בריה דרב מניומי בר חייא: פונדקית עובדת כוכבים היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: זה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו.

ומקשה הגמרא: והא "איה חברנו" קאמרי לה!?

ומוכח ששאלו אותה, ולא היה זה מסיח לפי תומו.

ומתרצת הגמרא שכך היה המעשה: כיון דחזיתינהו, שראתה אותם כשהם חוזרים בכיא. והיינו, שתחילת הדברים היתה מצידה, כמסיחה לפי תומה.

ואז אמרו לה: איה חברנו?

אמרה להם: מת וקברתיו.

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שבא להעיד על האשה, שמת בעלה, לפני רבי טרפון.

אמר לו: בני, היאך אתה יודע בעדות אשה זו? אמר: אני והוא, בעלה המת, היינו הולכים בדרך, ורדף אחרינו גייס, ונתלה בעלה של אשה זו בייחור בענף של זית, ופשחו, ונתקו מהעץ, ועשה ממנו מקל, והחזיר במקל שעשה, את הגייס לאחוריו.

אמרתי לו: אריה, יישר כחך!

אמר לי: מנין אתה יודע שאריה שמי?

שאכן, כך קורין אותי בעירי: יוחנן ברבי יהונתן, אריה דמכפר שיחיא לימים חלה אותו עד, ומת. והשיא רבי טרפון את אשתו של חבירו על סמך עדותו של העד הזה.

ומקשה הגמרא: וכי רבי טרפון לא בעי דרישה וחקירה בעדות אשה?

והתניא: מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון להעיד עדות אשה.

אמר לו: בני, היאך אתה יודע עדות זו?

אמר לי: אני והוא היינו הולכין בדרך ורדף אחרינו גייס, ונתלה בייחור תאנה ופשחו והחזיר את הגייס לאחוריו.

אמרתי לו: יישר כחך, אריה!

אמר לי: יפה כוונת לשמי, שכך קורין אותי בעירי: יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא. לימים חלה, ומת.

אמר לו רבי טרפון בשעה שנטה למות: וכי לא כך אמרת לי ששמך הוא יוחנן בן יונתן דמכפר שיחיא, אריה?

אמר ליה: לא כך אמרתי.

אלא כך אמרתי לך: שמי הוא יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא. ודקדק עליו שנים ושלשה פעמים, וכיון את דבריו

ורק אז השיא רבי טרפון את אשתו של המת שהעיד זה עליו!

ומשנינן: במחלוקת תנאי היא.

דתניא: אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, דברי רבי עקיבא

רבי טרפון אומר: בודקין.

וקמיפלגי בדרבי חנינא.

דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר [ויקרא כד] "משפט אחד יהיה לכם".

ומה טעם אמרו חכמים שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה?

כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

ובמאי קמיפלגי?

מר רבי עקיבא סבר: כיון, היות דאיכא כתובה למשקל - כדיני ממונות דמי, והקילו בה שלא יצטרכו דרישה וחקירה.

ומר רבי טרפון סבר: כיון דקא שרינן בעדות זו אשת איש לעלמא - כדיני נפשות דמי, היות והבא עליה דינו בחנק, וצריכים בה דרישה וחקירה.

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר [ישעיהו נד] "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך".

הדרן עלך פרק האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות

א גמרא שנינו במשנה שלא תהא כהנת כפונדקית, ושואלים: מאי גריעותא [מה הגריעות החסרון] של פונדקית שלמדו ממנה קל וחומר לאשה אחרת? אמר רב כהנא: פונדקית זו גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה, שסיפרה שמת אותו אדם, שזה מקלו וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו. וכן תני [שנה] אבא בריה [בנו] של רב מניומי בר חייא: פונדקית גויה היתה, ומסיחה לפי תומה היתה: "זה מקלו, וזה תרמילו, וזה קבר שקברתיו בו".

ושואלים: והא [והרי] "איה חברנו" קאמרי לה [אמרו לה]? משמע שלא סיפרה לפי תומה, אלא כתשובה לשאלה. ומסבירים: כיון דחזיתינהו [שראתה אותם], בכיא [בכתה]. אמרו לה: "איה חברנו"? אמרה להם: "מת וקברתיו". ואם כן תחילת ההודעה היתה מתוך בכייתה שבכתה מעצמה לפי תומה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באדם אחד שבא להעיד על (בשביל) האשה שמת בעלה לפני ר' טרפון. אמר לו: "בני, היאך אתה יודע בעדות אשה זו?" אמר: "אני והוא האיש שמת היינו הולכים בדרך יחד, ולא היינו מכירים זה את זה. ורדף אחרינו גייס (איש צבא גוי) ונתלה החבר בייחור של זית ופשחו (ושברו) ונמצא בידו מקל כבד, והחזיר את הגייס לאחוריו באיום המקל.

לאחר מכן אמרתי לו בהתפעלות על גבורתו: אריה! יישר כחך. אמר לי: מנין אתה יודע שאריה שמי? שאכן, כך קורין אותי בעירי בכינוי זה: "יוחנן בר' יהונתן, אריה דמכפר שיחיא". ולימים חלה ומת אותו אדם, ועל ידי כך ידע מה שמו, ויכול היה להעיד עליו. והשיא ר' טרפון את אשתו בעדות זו.

ושואלים: וכי ר' טרפון לא בעי [אינו צריך] לדרישה וחקירה בענין זה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון להעיד עדות אשה. אמר לו ר' טרפון: "בני, היאך אתה יודע עדות זו?" אמר לו אותו מעשה: "אני והוא היינו הולכין יחד בדרך ורדף אחרינו גייס, ונתלה בייחור תאנה ופשחו. והחזיר את הגייס לאחוריו. אמרתי לו: יישר כחך אריה! אמר לי: יפה כוונת לשמי, שכך קורין אותי בעירי: "יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא". לימים חלה ומת.

אמר לו ר' טרפון כדי לבודקו: לא כך אמרת לי ששמך יוחנן בן יונתן דמכפר שיחיא הקרוי אריה? אמר ליה [לו]: לא, אלא כך אמרתי לך, שאמר לי שקוראים לו: יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא. ודקדק עליו ר' טרפון שנים ושלשה פעמים בחקירות מעין אלה, וכיון המעיד את דבריו, והשיא ר' טרפון את אשתו. משמע מאותו מעשה עצמו שאין די בסיפור דברים בלבד, ויש צורך בחקירה!

ומשיבים, תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין צורך שיהיו בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, אלו דברי ר' עקיבא. ר' טרפון אומר: בודקין.

ומעירים, וקמיפלגי [וחלוקים הם] באותו ענין שאמר ר' חנינא. שאמר ר' חנינא: דבר תורה, כלומר, מעיקר דין תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות יש צורך לבדוק את העדים בדרישה וחקירה, וכשם שמפורש הדבר בדיני נפשות ("ודרשת וחקרת...", דברים יג, טו), כך גם בדיני ממונות, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), ומכאן למדים שדרך המשפט צריכה להיות שווה בכל העניינים.

ומה טעם אמרו חכמים שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. כלומר, שאם יפסלו עדים רבים בחקירות, לא ירצו אנשים להלוות כסף, מחשש שיגיעו להתדיינות בבית דין והעדים ייכשלו בחקירות, ונמצא המלווה מפסיד.

ובמאי קמיפלגי [ובמה, באיזה ענין נחלקו] כאן — בעדות אשה; מר [חכם זה, ר' עקיבא] סבר: כיון דאיכא [שיש] כתובה למשקל [לקחת] כשמת בעלה — כדיני ממונות דמי [נחשב] הדבר ואין צריכים בדיקה, ומר [וחכם זה, ר' טרפון] סבר: כיון דקא שרינן [שאנו מתירים] בעדות זו אשת איש לעלמא [לעולם, לכול] — כדיני נפשות דמי [נחשב] הדבר וצריך לערוך דרישה וחקירה.

ומסיימים את המסכת בדבר טוב: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג), כלומר, מתוך שהבנים הם תלמידי חכמים ("למודי ה'"), הרי רב שלומם ונוסף שלום לכל העולם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The mishna assumed that an innkeeper is less trustworthy than an ordinary woman, such that the Rabbis argued that if the innkeeper was deemed credible, it should be obvious that an ordinary woman should be deemed credible. The Gemara asks: What was unfavorable about the innkeeper that made her less trustworthy than an ordinary woman? Rav Kahana said: She was a gentile innkeeper, and she was therefore deemed credible only because she was speaking offhandedly when she said that the man died and this is his staff, and this is his bag, and this is the grave in which I buried him. And similarly, Abba, son of Rav Minyumi, son of Ḥiyya, taught: She was a gentile innkeeper, and she was speaking offhandedly, saying that this is his staff, and this is his bag, and this is the grave in which I buried him.

But didn’t they say to her: Where is our friend? This indicates that she was answering their question rather than speaking offhandedly. The Gemara explains: Once she saw them, she cried. They said to her: Where is our friend? Then she said to them: He died, and I buried him. Since she cried before being questioned, the crying was considered the beginning of her account, and she is considered to have been speaking offhandedly.

§ The Sages taught: An incident occurred involving a certain individual who came to testify before Rabbi Tarfon with regard to a woman whose husband had died. He said to him: My son, how do you come to know testimony that the husband of this woman died? He said: He and I were traveling on the road together, and a troop of soldiers chased after us. He hung onto an olive branch, and tore it off to use as a heavy staff to intimidate the soldiers, and forced the troop to withdraw.

After this heroic act I said to him, admiring his bravery: Lion [arye], may your strength continue to be firm. He said to me: From where do you know that my name is Arye? That is what they call me in my city: Yoḥanan, son of Rabbi Yehonatan, the lion from the village Shiḥayya. After a while, he fell sick and died, and consequently the fellow traveler knew his name and could testify about him. And Rabbi Tarfon allowed his wife to marry based on this testimony.

The Gemara asks: But didn’t Rabbi Tarfon require inquiry and interrogation of the witness? Isn’t it taught in a baraita: An incident occurred involving a certain person who came before Rabbi Tarfon to present testimony that a woman’s husband died. He said to him: My son, how do you know this testimony? He told him: He and I were traveling on the road together, and a troop of soldiers chased after us. He hung onto a fig branch, and tore it off, and forced the troop to withdraw by intimidating the soldiers with the branch. I said to him: May your strength continue to be firm, lion. He said to me: You have intuited my name well, for that is what they call me in my city: Yoḥanan, son of Yonatan, the lion from the village Shiḥayya. The man concluded his story: After a while, he fell sick and died.

Rabbi Tarfon said to him, in order to check his story: Did you not tell me that the dead man said that his name was Yoḥanan, son of Yonatan, from the village Shiḥayya, which is called Lion? He replied to him: No. Rather, this is what I told you: He told me that he is called Yoḥanan, son of Yonatan, the lion from the village Shiḥayya. Then Rabbi Tarfon cross-examined him in this manner two or three times, and the witness repeatedly kept his statements consistent, so Rabbi Tarfon allowed his wife to marry. In this version of the story, the mere report of events does not seem sufficient. An interrogation of the witness is also necessary.

The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The court does not examine witnesses who give testimony concerning the marital status of women by means of the standard procedures of inquiry and interrogation; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Tarfon says: The court must examine them utilizing these means.

The Gemara comments: And they disagree about the statement of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina said: By Torah law, both cases of monetary law and cases of capital law require scrutiny by means of inquiry and interrogation of witnesses, as it is stated: “You shall have one law” (Leviticus 24:22), indicating that the legal procedures must be the same for each area of halakha. Consequently, since inquiry and interrogation are required for capital law (Deuteronomy 13:15), they are required for cases of monetary law as well.

And for what reason did the Sages say that cases of monetary law do not require inquiry and interrogation of witnesses? So as not to lock the door in the face of potential borrowers. If the procedures for litigation in cases of monetary law were too rigorous, people would be very hesitant to lend money.

And with regard to what do they disagree in the case of testimony that allows a woman to remarry? They disagree as follows: One Sage, Rabbi Akiva, holds that since there is the payment of the marriage contract for the woman to take when her husband dies, it is considered to be like cases of monetary law and does not require inquiry and interrogation procedures. And one Sage, Rabbi Tarfon, holds that since, based on this testimony, we permit a previously married woman to marry anyone in the world, and if her previous husband is still alive, her subsequent relationship will be considered adultery, which is a capital offense, it is considered to be like cases of capital law, which require the inquiry and interrogation procedures.

The tractate finishes on a positive note: Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said: Torah scholars increase peace in the world, as it is stated: “And all your children shall be taught of the Lord, and great shall be the peace of your children” (Isaiah 54:13). This indicates that because the children will be Torah scholars, who are taught of the Lord and His Torah, they will live in great peace, and peace will thereby be increased for the entire world.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא בודקין עדי נשים בדרישה ובחקירה. יש מפרשין דהא נמי קודם שהוחזקו, מ"מ כר"ע קי"ל דאמר אין בודקין, וכך פסקו הגאונים ז"ל.
ואוקימנא לפלוגתייהו בדר' חנינא ומר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי. וקשיא לי וכי מאחר דאיכא דיני נפשות שאין הדין שיהא נאמן למה האמינוהו משום דיני ממונות שבו וכי מקילין על דיני נפשות משום דיני ממונות, ועוד ארוסה מאי איכא למימר דהא ליכא כתובה למשקל.
ואיכא למימר דהכי קאמר, כיון דתקינו רבנן בכל דיני ממונות שאין בהן דרישה וחקירה והדין נותן שתגבה האשה הזו כתובתה על פיהם, אי אפשר שלא להאמין אותם על נשואין שלה דבעי' לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי הילכך איתא לתקנתא דרבנן בכל האי דינא ואי איפשר נמי להחמיר בארוסה יותר מנשואה דא"כ שויתינהו למילי דרבנן כחוכא אי נמי הכי קאמר מן התורה כל הדינין שבתורה בדרישה ובחקירה שכולן בכלל והשתא דתיקון רבנן שלא לידרוש בדיני ממונות עדי נשים דומה למי דומה לדיני ממונות דמי שאין בהן דיני נפשות השתא כלל ויש בהן ממון לפעמים ברובן ומר סבר כיון דשרי' אשת איש דבעלמא אתי לדון דיני נפשות כדיני נפשית דמי ואין מקילין בהן משום ממון שלו, כנ"ל.
ואע"ג דגבי כתובה ליכא משום נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא אשה היא רוצה להנשא לא פלוג רבנן בדיני ממונות ואע"ג דבדיני קנסות בעי' דרישה וחקירה הנהו לאו בכלל דיני ממונות נינהו ולא תיקון בהו רבנן מידי, אלא רחמנא קנסינהו ואדינא דרחמנא מוקמינן להו ולא מוספינן אקנסי אבל בשאר כל דיני ממונות לא פלוג רבנן. ועוד דהא חששו משום חינא.
וה"ה לעידי גירושין ולכל דיני גיטין וקדושין שאין צריכין דרישה וחקירה וישנן בבית דין הדיוטות משום האי טעמא גופי' כדי שלא תנעל דלת כדמפורש בדוכתא בסנהדרין (דף ב' ודף ל"ב) וכדאמרינן בפרק המגרש (גיטין דף פ"ח) אביי אשכחי' לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי ואמר לי' והא הדיוטות אנן וכו'. ומיהו משמע דלר' טרפון דבעי דרישה וחקירה כיון דקא שריא אשת איש לעלמא אף מומחין נמי בעי' וכי מעשינן אגיטין ודיינינן בעדי מיתה משום דקי"ל כר"ע הוא א"נ עידי גירושין שכיחי ועברינן שליחותייהו עדות מיתה לא שכיחי לר' טרפון.
ירושלמי (טז,ז), כתוב בהלכות רבינו ז"ל, מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתני' מסייעא לדין מתני' מסייעא לדין וכו' ולא פסק בה רבינו ז"ל כלום. אבל במס' גיטין בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) כתב הא דתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות ולעדיות ואמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בעדיות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בכל עדות אשה אפי' מפי כתבם וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקויים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין ואיכא מאן דאמר אע"ג דאין עדים מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכ' גיטין (דף ג') בעדות אשה לא תקון רבנן דלא מיבעיא אחמורי דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפי' קולא נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופי' רחמנא פסלי' ואעפ"כ משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד על פי שפחה, אלמא אפילו עד א' כשר לא בעי', ולא דמי לגט דבעי' בפני נכתב ובפני נחתם, דהכא איתתא דייקא טפי ומינסבה ומילתא עבידא לאגלויי והדין סברא עדיפא טפי הלכך אפי' בעד א' מפי כתבו שאינו מקויים משיאין.

פונדקית גויה היתה מסיחה לפי תומה היתה כו' והא איה חברנו קאמרו לה הני חזתינהו בכיא אמרו לה איה חברנו אמרה להם מת וקברתיו. ומהכא שמעינן תרתי חדא כל שהתחיל לומר כמסיח לפי תומו אף על פי ששאלוהו לבסוף והגיד על פי שאלתם נאמן. ועוד דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך אין זה מסיח לפי תומו.
גרסינן בר"ה בפרק קמא (כב, א) ומייתינן לה נמי במכלתין בשלהי פרק כיצד (לעיל יבמות כה, א בסופו) אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה אבל פסול מדברי תורה פסול לעדות אשה. וכתב ר' אלפסי ז"ל דמכל מקום אם מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מגוי ע"כ. ועבד ושפחה אף על פי שהן פסולין לעדות דבר תורה, מכל מקום אינן נפסלין בעבירה וכשרים הם, דנאמנים הם בעלמא למלתייהו כנשים. אבל הפסול בעבירה נגרע מערכא (בכת"י: מעתה) שהיה נאמן ומחמת (בכת"י: וגרים) פסולו אין מאמינין אותו בעדותו אפילו כנשים.
תניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר' טרפון ור' עקיבא אומרים בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה וקא מיפלגי בדרבי חנינא דאמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו'. לן כתנא קמא דאמר אין בודקין. וכן פסקו הגאונים ז"ל. והקשה הרמב"ן נר"ו מאי קאמרינן כיון דאיכא כתובה כדיני ממונות דמי, וכי מאחר דאיכא דיני נפשות שאין הדין נותן שיהא נאמן אלא בדרישה וחקירה למה האמינוהו משום דיני ממונות שבו, ועוד ארוסה דליכא כתובה למשקל (עיין לעיל (יבמות קיח, ב) ד"ה הא דתנן) מאי איכא למימר. ותירץ הוא נר"ו דה"ק כיון דתקינו רבנן בכל דיני ממונות שאין בהן דרישה וחקירה, והדין נותן שתגבה כתובתה על פיהם, אי אפשר שלא להאמין אף על הנשואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי, הלכך איתא לתקנתא דרבנן בכל האי דינא. ואי אפשר להחמיר בארוסה יותר מנשואה דאם כן שויתינהו למילי דרבנן כחוכא. אי נמי הכי קאמר מן התורה כל הדינין בדרישה וחקירה, והשתא דתקון רבנן שלא לדרוש בדיני ממונות, נראה עדי נשים למי דומה, לדיני ממונות דמו שאין בהן עכשיו דיני נפשות כלל ויש ממון ברובן, ומר סבר כיון דרשינן אי אפשר לעלמא דבעלמא אתי לדיני נפשות כדיני נפשות דמו ואין מקילין משום ממון שבו. ואף על גב דבדיני קנסות בעי דרישה וחקירה, הנהו לאו בכלל דיני ממונות נינהו, ולא תיקון בהו רבנן מידי, אלא רחמנא קנסינהו ואדינא דרחמנא מוקמינן להו, ולא מוסיפין אקנסי. אבל בשאר כל דיני ממונות לא פלוג רבנן. ועוד דהא חששו משום חינא. והוא הדין לעדי גרושין ולכל דיני גטין וקדושין שאין צריכין דרישה וחקירה, וישנן בב"ד הדיוטות משום האי טעמא גופיה כדי שלא תנעול דלת כמפורש בדוכתיה בסנהדרין (לב, א) וכדאמרינן בפרק המגרש (גיטין פח, ב) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי ואמר ליה והא אנן הדיוטות. אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ע"כ.
והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הכ"א) כתב אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרות עגונה. וזה תימא שלא הוזכר הטעם הזה בגמרא כלל. ונראה שהוא ז"ל מפרש מ"ש בגמרא כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי, לומר דאף על פי שלא הקלו שלא לדרוש ולחקור אלא בדיני ממונות בלבד, אבל דיני נפשות בדיני דאורייתא מוקמינן להו, והכא כיון דשריא אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי ובעינן דרישה וחקירה מדינא משום צד דיני נפשות שבו. והיינו טעמא נמי דמאן דאסר. אבל מאן דשרי סבר דאפילו כן כיון דאית בהו נמי צד ממון הקלו בו משום עגונה. והכא ליכא משום נעילת דלת דמלתא דלא שכיחא היא, אלא משום עגונה בלבד הוא דשרינן לה. וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו אבל לגבי גיטין וקדושין לכולי עלמא לא בעיא דרישה וחקירה משום נעילת דלת.
כתב בהלכות הרב אלפסי גרסינן בירושלמי (ה"ז) מצאו כתב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג ר' ירמי' אמר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אין משיאין את אשתו מתניתין מסייע לדין ומתניתין מסייע לדין כו'. ולא פסק בה הרב ז"ל הלכתא כמאן בהלכותיו בכאן. אלא שבמס' גיטין בתחלת פרק מי שאחזו (גיטין עא, א) כתב הא דתניא כשם שבודקין אותו לגטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדות, ואמר רב ששת בעדות אשה דאקילו ביה רבנן, אבל בעדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בעדות אשה אפילו מפי כתבם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות גרושין שם) וכתב והוא שיכירו שהוא כתב ישראל (בכת"י: ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב והוא שיכירו שהוא כתב ישראל) נראה שהוא ז"ל סובר דדוקא כשנתקיים אותו כתב דומיא דההיא דפרק מי שאחזו שהוא כותב ומשליח בפנינו. אבל אם אין עדים מצוים לקיימו אין משיאין. ויש מי שאומר אף על פי שאין עדים מצויים לקיימו, דכיון דקיום שטרות דרבנן כדאיתא בריש פרקא קמא דגיטין (ג, א) לא אחמור רבנן בעדות אשה דליבעי קיום. דאדרבה בכל עדות אשה אקילו כל שכן דלא מחמרי בה. ותדע לך דעיקרא דמלתא שלא מן הדין הוא. דהא מפי כתבם רחמנא פסליה, ואינהו שרו בעדות אשה ועבד ושפחה נמי דפסילי, ואפילו הכי הימנינהו בעדות אשה שלא מן התורה ואף על גב דלגבי גיטין דאיכא נמי משום עגונא ואפילו הכי בעינן בפני נכתב ובפני נחתם (גיטין ב, א) שאני הכא דאיתתא דייקא ומנסבא ומלתא דעבידא לאיגלויי הוא. ולזה הסכים הרמב"ן נר"ו. והלכך אפילו בעד אחד מפי כתבו אף על פי שאינו מקוים משיאין.

סליק פרק האשה שהלך בעלה וצרתה בסייעתא דשמיא. סליקא לה מסכתא דיבמות בסייעתא דשמיא. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען. תהי ידך לעזרני כי פקודיך בחרתי (תהלים קיט קע"ג) בנל"ך ואע"י בילא״ו (ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה ברוך ד' לעולם אמן ואמן)

והא איה חברנו קאמרי לה ומהדרי' דכיון דחזנהו בריה והאי שעתא אמרו לה חברנו ואמרה להם זה מקלו כתב רב אלפס ז"ל מהא שמעי' דהיכא דהתחיל עובדי כוכבים ומזלות להשיח ל"ת אע"ג דהדרי ושיילי מיניה ואמר לן צורתא דמילתא לא נפיק מדין מל"ת ויפה כיוון ז"ל ואף אנו נאמר דשמעי' מהכא דכל שאמרו לעכו"מז קודם שיאמר כלום איש פ' שהלך או שהנחנו בכאן איה הוא שוב אינו נדון במלתא וכן הלכת' ולמ"ד לעיל דמשיאין ע"פ העכו"מז דנתכוון להעיד אתיא הא מתני' כפשטא דאע"ג דלא בכת' מקמי דאמרי לה וזה חברנו משיאין על פיה ואע"ג דכיוצא בזה נתכוון ומיהו לית הלכתא כוותיה:

תנאי היא פי' ותנאי דלעייל נמי פליגי בה אליבא דרבי טרפון דהא תרוייהו מיתנייא בשמי דר' טרפון נינהו ועובדא חדא הוו כדמוכחי מתניתין בהדיא:

במאי קא מפלגי בדר' חנינאי וכו' מר סבר כיון דאיכא כתוב' למשקל כדיני ממונות דמיא ומר סבר כיון דאיכא אשה דשריא לעלמא כדיני נפשות דמיא תמויה מילתא כיון דעיקר עדות העד להתירה לשוק ועדות אשת איש היא והוי דיני נפשות ומאי טעמא דמאן דאמר דלא נבעי דרישה וחקירה משום ממונ' דאית בה דאף על גב דכשתנשא למחר תטול כתובה ממדרש כתובה כיון דלית לן למשרייה אלא בחקירה לא נשרייה ולא תשקול כתובה דהא שריותא לשוק קדים בתר הכי אתי דין שתטול כתובה ורבי' הר"ם ז"ל תי' דמאן דשרי' השת' בזמן הזה טפי דמי האי ענינ' דעדו' אשה לד"מ מלדיני נפשות דהא רוב' דנשי אית להו כתובה הילכך אפי' ארוסה דלית לה כתובה לא מפלגינן בה דאילו דיני נפשות ליתנהו בזמן הזה ומאן דאסר כיון דאיכא איסור אשת איש דאית בה ד"נ לדיני נפשות דמי' וכדידהו דיינינן ליה ולא חיישי' למאן דאית בה כתובה ודכולי עלמא דין הכתובה עצמה לא בעייא דרישה וחקירה מדרבנן ואף על גב דהכא ליכא נעילת דלת דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא הא חזינן בכמה דוכתאי דחששו רבנן בכתובה משום חנא לגבות מיתומים קטני' ולמכור שלא בב"ד וכמה מילי אחריני ונכון הוא ומ"ה פי' בשם אחיו הר' פנחס ז"ל דלכ"ע בענין שריותא דאשה ובענין גט וקדושי' לא בעיא דריש' וחקיר' מן התורה מדין עצמה דלא ילפי' דבר מממון אלא לענין דבעי ב' עדים כדבר שבערוה דגבי הא כתיב דבר על פי שני עדים יקום דבר אבל ממון בעי דרישא וחקירה מדאורייתא כדר' חנינא ואף ממון של כתובה בכלל הלכך הכא בהא פליגי מר סבר דבממון של כתובה שורת הדין שלא לתקן בה כלום מדר' חנינא דהא ליכא נעילת דלת אלא שלא חלקו חכמים דבריה' ומיהו לגבי הא מילתא כיון דאית בה דיני נפשות דבעי' לעולם דרישה וחקירה מוקמי' לה על דין תורה ולא נסבי' שאם תנשא תטול כתובה דכיון דאיכ' בה שום צד דבעי דרישה וחקירה אזלי' בתריה ומוקמי' אדין תורה ומר סבר דאדרבה כיון דעיקר גיטין וקדושי' דעלמה לא בעי דרישה וחקירה והכא איכא כתובה שהיתה בכלל תקנת חכמים שלא לעשות בה דרישה וחקירה לית לן למאי למיח' דאית בה אדיני נפשו' ומוקמי' עדות נשואין בדין תורה ועדות כתובה בתקנתא דרבנן דלית לה כתובה לא פלוג רבנן ודינה כנשוא' ודכ"ע בין עדות אשה וכל דיני גיטין וקדושי' ישנן בב"ד הדיוטו' וכי היכי דתקנינהו בכל דיני ממונות דשכיחי ואין בהו חסרון כיס מפני תקנת לווין ותקנ' השוק כדאית' בפ"ק דסנהדרי' דהכ' נמי מילת' דשכיח וחמירא מחסרון כיס ובדריש' וחקירה הוא שנחלקו משום שאפשר מש"כ במומחין דלא אפשר וכדאמרי' בפ' המגרש גבי רב יוסף דהוה מעשה אצלו וא"ל אביי והא הדיוטו' אנן א"ל שליחותייהו עבדי' מידי דהוה אהודאתו והלואותו וה"ה בכל דיני אישות דעבדי' שליחותייהו עד שיבא משיח ויקיים בנו מקרא שכתוב ואשיב' שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לן עיר הצדק קריה נאמנ' אכי"ר: סליק פירקא ומכילתא שלב"ע שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול כיר"א:

דבר תורה אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות צריכים דרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכים דרישה וחקירה שלא תנעל דלת בפני לווין:

עידי נשים הבאים להשיאה במיתת בעלה נחלקו בסוגיא זו לר' טרפון ור' עקיבא צריכין דרישה וחקירה שהרי יש בה היתר אשת איש לעלמא ואיפשר לבא לידי דיני נפשות ולרבנן אין צריכין דרישה וחקירה שהרי אתה בא להגבות כתובתה ועל כרחך כשאתה מגבה כתובתה אתה מתירה לינשא ואף בארוסה שאין לה כתובה מכל מקום לא נתנו דבריהם לשיעורין והלכה כרבנן ולא עוד אלא שאף ר' טרפון ור' עקיבא לא אמרוה אלא קודם שהוחזקו להשיא על פי אשה וקרוב הא לבתר הכי עבד ושפחה נאמנין גוי מסיח לפי תומו נאמן דרישה וחקירה מהיכא ולמדת שלדברי הכל אף לכשנזדמנה לדיני נפשות משום עיגונא אקילו בה רבנן והוא הדין לכל עניני גיטין וקדושין שאין צריכין דרישה וחקירה וישנן בבית דין הדיוטות וכמו שכתבנוה בפרק המגרש פ"ח ב' ואין הפרש בזו בין שבאו להתיר בין שבאו להחמיר כמו שכתבנו בראשון של סנהדרין ב' ב' ויש מי שסובר שלא אמרו שאין צריכין דרישה וחקירה אלא בעדים הבאים להשיאה שמעידים שמת בעלה והיורשים חייבין ליתן כתובה אבל עדים הבאים לאסרה כל שמעידים שנתקדשה אפילו לרבנן בעו דרישה וחקירה שהרי אין מחייבין אותו בכתובה ואין הטעם שלהם כלום שהרי מכל מקום באים לחייבו כתובה אם גרשה אפילו לא כתב לה לדעת קצת כמו שביארנו במסכת קדושין ס"ה א' בענין ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ובכמה מקומות ועוד דאדרבה דוק מינה דאפילו לר' עקיבא ור' טרפון דמצרכי דרישה וחקירה דוקא בעדים הבאים להתיר אשת איש לעלמא אבל בבאים לאסור לאו דיני נפשות הוא ואף בתוספות כתבו דשום עדות שבקדושין וגיטין אין צריכין דרישה וחקירה עד ששאלו בה למאן דאמר שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היאך אמרו שאין צריכין דרישה וחקירה הואיל ואף בדיני ממונות לא הפקיעוה אלא משום נעילת דלת ותירצו שמאחר שיש לעדותם פנים אין זו עקירה ואע"פ שהתירוץ ודאי דוחק הוא מכל מקום כתבנוה להודיע שהם כתבוה כן ואף קצת גאוני ספרד כתבוה כן בכתובות בשמועת המורדת ואפילו בדין מרומה שכיוצא בו אף בממון צריכים דרישה וחקירה בקדושין וגיטין לא וכל שכן אם נמצאו שאר דבריהם מכוונים חוץ מן הזמן שהרי לא תקנו זמן בקדושין ואלו היו מצריכין דרישה וחקירה היינו מצריכים בהם זמן מן התורה ואע"פ שבגיטין תקנו זמן לא מן התורה אלא משום בת אחותו וכן שאם כתוב בו חדש ושבוע ושבת דיו כדאמרינן אהני לשבוע דלקמיה ודבתריה וכן שלשה גיטין פסולין והולד כשר ואחד מהם שאין בו זמן:

כבר ביארנו בפרק קורדיקוס ע"א א' שמשיאין את האשה מפי הכתב ופי' הדברים שכתב אחד בפנינו איש פלוני מת שבעדות אשה הקלו לסמוך עליו מפי הכתב אבל אם לא כתב כן בפנינו אלא שמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג נחלקו בה בתלמוד הירושלמי ר' ירמיה אמר משיאין ור' בון אמר אין משיאין ואמרו שם מתניתא מסייעא לדין ולדין מסייעא לר' ירמיה על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם מפיהם ולא מפי תורגמן מפי שנים ולא מפי אחד ולאו משיאין עד מפי עד אוף הכא משיאין מפי כתבם מסייעא לר' בון יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין יפה כח שטר שהמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כו' וגדולי הפוסקים הביאוה ולא החליטו בה לפסוק כאחד מהם והרבה מפרשים סוברים בה כר' ירמיה ממה שאמרו בפרק קורדייקוס שאני אשה כו' אלמא דכל מפי כתבם כשר לעדות אשה ואף גדולי המחברים כתבוה כן ובלבד בשתתקיים הכתיבה עד שיתברר שהכותבה ישראל הוא וחכמי הדורות נסכמים להקל אף בלא קיום כלל וכן כתבוה גדולי הדור ומשום דקיום שטרות דרבנן ואם אנו מקילין בשל תורה ר"ל במפי כתבם היאך נחמיר בדרבנן אלא שקצתם הניחו הענין לעיני הדיין ומכל מקום אני אומר שאין זה כלום שהרי מתניתא דמסייעא לר' בון מפורשת ומבוררת והוא שבהדיא אמרו שאם כתוב איש פלוני מת אינו כלום וראוי לסמוך עליה ומתניתא דמסייעא לר' ירמיה מסותמת שאם מפני שאמרו בה אף הכא משיאין מפי כתבם שמא דוקא בשכתב כן בפנינו שהרי כשאמרו ולא מפי כתבם בדרך זה הוא אבל כל שמצאו כתוב אף במקויים אינו כלום ומכל מקום נראין הדברים שכל במקויים הרי הוא כנכתב בפנינו ויפה אמרו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות עינינו תראינה ירושלם נוה שאנן אמן אמן סלה:

ועתה נשלם הפרק ונשלמה המסכת תהלה לאל. ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת יבמות תהלה לאל. יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת סוטה. בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה

תניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה. ר"ט ור"ע אומרים בודקין עדי אשה בדרישה וחקירה קא מיפלגי בדר' חנינא דא"ר חנינא ד"ת אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות בודקין בדרישה ובחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם. ומ"ט אמרו דיני ממונות א"צ בדיקה בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין מ"ס כיון דאיכא למשקל כתובה כדיני ממונות [דמיא] ומ"ס כיון דשרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא והלכה כרבנן דרבים נינהו. ועוד כיון דמפי אשה ומפי עבד ושפחה משיאין משום תקנת עגונא הקילו ולא עבדינן דרישה וחקירה וכן פסק הרמב"ם ז"ל:"

גמ' אין בודקין עדי נשים בדרישה ובחקירה ר"ט ור"ע אומרים בודקין כצ"ל וכן הוא בתוספתא ובנ"י וכן נראה להוכיח מתוך שמעתין ומדברי התוס' ודו"ק

:

תוס' ד"ה פונדקית עובדת כוכבים וכו'. וי"ל דלא היתה ממש מסיחה ל"ת דמה שהוציאה להם מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות כצ"ל. ר"ל דמה שהוציאה מקלו ותרמילו יכול להיות שעשתה כן שיהא עדות שמת וא"כ לא מקרי זה מסיח ל"ת אלא עדות מקרי ואפ"ה נאמנת ולזה הביאו רבנן ראיה שפיר מזה שכ"ש שתהא אשה חשובה נאמנת להעיד ור"ע אמר להם כי אין זה ראיה דודאי אין לך מל"ת גדול מזה וכו':

בא"ד וכן משמע קצת מהירושלמי וכו' כצ"ל ור"ל דמהירושלמי משמע נמי דהא דהוציאה להם מקלו ותרמילו לא הוי מסיח ל"ת ממש אלא הוי ראיה לאמת דבריה ונאמנת דלא גרע מעד אחד אלא שלשון התוס' שלפנינו שכתוב בהן וכן משמע לשון הירושלמי וכו' משמע שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה אלא שמביאין ראיה דלא גרע מעד אחד א"א לי ליישב לשון זה דאי קאי אדברי רבנן שהביאו ראיה לר"ע לא שייך לומר דלא גרע מעד אחד שהרי אדרבה רצונם היה להביא ראיה שהאשה המיוחסת לא גרעה מפונדקית ואפשר שטעות הוא בספרים וכן צריך להיות ולא היתה ממש מסיחה ל"ת אלא דלא גרע מעד אחד שכך צ"ל והביאו ראיה אי הכי פירושו דלא היתה מסיחה ל"ת ממש ר"ל שאמרה ל"ת זה מקלו וזה תרמילו אלא שהביאה העובדת כוכבים מקלו ותרמילו לראיה שמת דזה לא גרע מעד אחד ועיין בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ק"ל ותמצא שם זאת הסוגיא מבוארת:

רש"י סד"ה הוה בכייא כו' לומר. נ"ב משמע ליה שעם הבכיה לדבר ולקונן והפסיקוה בשאלה:

בגמרא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה: הרמב"ם (סוף ה' גירושין) כתב הטעם דאין בודקין בדרישה וחקירה משום דבמקום עגון הקילו וכבר הקשה הרשב"א בשמעתין דהיא נגד גמרא דילן דקאמרי הטעם דכדיני ממונות דמי, ומלבד זה עוד יש להקשות דהרמב"ם פתח בהטעם דמלתא דעבידא לאגלויי' לא משקרי ומסיים בהטעם כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ע"ש גם הראב"ד שם השיגו וכתב עוד טעם אחר דהיא גופא דייקא ומנסבי, והנה השגת הראב"ד גם קושיתנו אפשר ליישב בפשטות דלכאורה יש להבין דלעיל (פ"ח.) מסקינן בגמרא דטעמא דעד א' נאמן באשה דמשום עיגונא הקילו רבנן ולעיל (צ"ג:) לענין עד א' ביבמה וכן לעיל (דף קט"ו) לענין עד א' במלחמה (דף קט"ז) לענין עד א' בקטטה מבעיא אי טעמא דע"א מהימן הוא משום דהיא גופא דייקא ומנסבי או משום דמלתא דעבידא לאגלויי' לא משקרי ולא נזכר כלל מטעמא דמסיק לעיל דמשום עגונא הקילו, אבל פשוט דזה א"ש דלעולם טעמא דהקילו היא משום עגונא דאי לאו משום עגונא לא האמינו עד אחד אפילו במלתא דעבידא לאגלויי' וגם במקום דהיא דייקא ומנסבא וגם משום עגונא לחוד ליכא להתיר אי לאו משום דאיכא טעמא דמלתא דעבידא לאגלויי' או דהיא גופא דייקא ומנסבי והיינו מה דאבעיא בגמרא הא דהתירו משום עגונא אי סמכו אטעם דדייקא או דמלתא דעבידי לאגלויי', והנה כפי מה שהוכיח הרי"ף בעד א' במלחמה וכן בע"א ביבמה ובעד א' בקטטה לפסוק דנאמן וכוותי' פסק גם הרמב"ם א"כ ע"כ הטעם דע"א נאמן הוא משום דמלתא דעבידא לאגלויי' היא וכמו שביאר הרמב"ם גופא ולכן כתב הטעם דהאמינו ע"א משום דעבידא לאגלויי' וסיים שפיר גם בטעם עגונא אבל הטעם דהיא גופא דייקי ומנסבי השמיט כיון דגם לענין האבעיות הנ"ל לא פסק כטעם זה: אכן עדיין נשאר לנו לבאר למה השמיט הרמב"ם טעם הגמרא דכדיני ממונות דמי, ונלענ"ד דהנה הרמב"ן בשמעתין כתב וז"ל הא דתניא בודקין עדי נשים יש מפרשים דהא נמי קודם שהוחזקו עכ"ל ולא ביאר מה הוקשה להי"מ ומה רצו לתרץ בזה, אבל נלענ"ד דהנה לכאורה קשה למ"ד דבדיני ממונות דמי מ"ש דוקא דרישה וחקירה דנקט ולא ג"כ ב' עדים כשרים וג' דיינים כמו בדיני ממונות דבשלמא למ"ד כדיני נפשות דמי ל"ק דליבעי כ"ג כמו בדנ"פ דזה אינו דרק להרוג את הנפש בעינן כהאי גוונא משום ושפטו העדה אבל כאן דלא הוי אלא היתר דבר שחייבין עליו מיתה לא בעינן כן אבל מה דשייך לענין עדות דהוא לחזק את הדבר עצמו ולאמתו שפיר ניבעי דהיינו ב' עדים וג' דיינים שיודעים לחקור ולדון, וכן קשה לפי מה דאמרינן לעיל (ק"ד:) דמר סבר מקשינן ריבים לנגעים וכו' ע"ש שפירש רש"י וחליצה דין הוא דגובה כתובתה עכ"ל, והשתא כיון דאמרינן הכא דכדיני ממונות דמי ניבעי היתר אשה ע"י ב"ד ביום דוקא ולא בלילה ולא נזכר בשום מקום מזה ומ"ש דרק לענין דרישה וחקירה שקלינן וטרינן בגמרא אי הוי כדיני נפשות או כד"מ, ונראה דזה הי' קשה להי"מ ולכן פירשו דשקלי וטרי' דהכא אינו אלא קודם שהוחזקו לישא ע"פ ע"א והיינו ע"פ מה ששמעתי להקשות אפי' רש"י דלכך חליצה חשיב דין וצריך יום דוקא משום דגובה כתובתה דא"כ גט נמי ניבעי ביום מהאי טעמא גופא דגובה כתובתה ע"י גט ולענין גט ביום לא נזכר טעם זה ותירץ דבגט כיון דלא בעי ב"ד אין זה דין וכיון דלא גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד לא דמי לד"מ אבל חליצה דצריך ב"ד א"כ גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד ודמי לד"מ וא"כ הא דדמינן הכא לד"מ היינו אי צריך התרת אשת איש לעלמא ע"י דין גמור דהיינו ע"י ב"ד וב' עדים כשרים ולכן הי' צריך ג"כ דרישה וחקירה אי לאו דבד"מ ליכא דרישה וחקירה אבל אי אמרינן דאפילו עבד ושפחה נאמנים א"כ לא הוי דין ולא דמי לד"מ כלל ולא צריך לא ב"ד וגם לא דין ביום ולכן אמרינן לעיל (פ"ז:) נשאת שלא ברשות דהיינו שלא ברשות ב"ד וכיון דבגמרא מפרש דמאן דלא בעי דרישה וחקירה הוי משום דדמי לד"מ ואידך מדמי לדנ"פ כיון דקרי לי' דין היינו ע"כ קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א דאז הוי צריך שני עדים והוי שפיר דין ובאמת הי' צריך ג"כ אז ב"ד וביום דוקא אבל לאחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א והיינו משום עגונה וכנ"ל א"כ ליכא עוד דין ולא משום דדמי לד"מ ל"צ דרישה וחקירה אלא משום דליכא עדות כלל ורק משום עגונה התירוה להנשא וכיון דליכא דין א"כ ל"צ ג"כ ב"ד ולא דין ביום וזהו דעת הי"מ שהביא הרמב"ן דכל הסוגיא אינו רק קודם שהוחזקו אבל הרמב"ם דפסק דעבד ושפחה נאמנים דמשום עגונה הקילו א"כ מהאי טעמא גופא ל"צ דרישה וחקירה דליכא עדות כיון דמשום עגונה הקילו להכשיר לעדות זה אותם שפסולים לעדיות אחרות, וזה מש"כ הרמב"ם דלא בעינן דרישה וחקירה משום דבעגונה הקילו ודעת הרמב"ם היא לפ"ז דעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל:

שם ת"ח מרבים שלום בעולם: במהרש"א ח"א נתן טעם איך שייך זה לסוף מסכתא זו, והנה בפשטות י"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל (דף ק"ט) אהא דקתני בר קפרא דידבק אדם בחליצה ובהבאת שלום דה"ק דאף דע"י חליצה באים לידי קטטה משא"כ יבום דאיכא שלום וה"א דידבוק יותר ביבום קמ"ל דלעולם ידבוק בחליצה ואעפ"כ ידבוק בהבאת שלו' ג"כ דמה שידבוק בחליצה אינו מפני ששלו' לא נחשב לכלום אלא משום שמא לא יתכוון לשם מצוה כאבא שאול ע"ש, אכן אם יהיו הכל תלמידי חכמים שיודעים דבאינו מייבם לשם מצוה הוי כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה אז הי' יותר מצוה ביבום כמו שהי' באמת לעת משנה ראשונה שהיו מכוונים לשם מצוה כדאמרינן לעיל (ל"ט:) וכיון דעיקר המסכתא מיירי מדיני חליצה ויבום לכן מסיים במאמר דת"ח מרבים שלום בעולם דפי' דאף דידבק בחליצה דליכא שלום היינו דוקא משום דאין הכל ת"ח שמכווני' לשם מצו' ולכן עשו תקנה השוה לכל דידבוק בחליצ' אבל אם כל העולם היו ת"ח אז יהי' יבום מעולה יותר דאיכא שלום וזהו ת"ח מרבים שלום בעולם, ומייתי על זה קרא דכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך פי' אם היו כל בניך למודי ד' שיודעים כל דיני ד' ועובדים לשמו אז רב שלו' בניך דיהי' יבום דאיכא שלום ובזה הוי סוף המסכת מעין פתיחתה, דלעיל (ג'.) פריך ליתני מן היבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחוד ומתרץ דקמ"ל כאבא שאול דחליצה קודם ובזה קאמר דהשתא דאין כולם למודי ד' אני שונה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצ"ל מן החליצה ומן היבום דחליצה קודם כאבא שאול אבל כשיהיו כל בניך למודי ד' אז רב שלום בניך דיהי' יבום קודם והוי זה על דרך שאמרו אשריך כלום שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה: והנה המהרש"א ביאר הך ת"ח מרבים שלו' בעולם דמייתי הכא משום דהחכמים התירו משום עגונא שתנשא בעד א' שהעיד שמת בעלה דעי"ז באה לידי שלום כשתנשא ולא תשאר עגונה אכן בביאור סוף המאמר נדחק קצת, ונלענ"ד דהנה פתח ת"ח מרבים שלו' והלשון מרבים צ"ב דהל"ל מביאים שלום לעולם אכן זה מתרץ בפסוק אחר שלום רב לאוהבי תורתך פי' דלא די דהת"ח מביא שלום על עצמו ע"י למודו ועל אחרים ע"י הוראתו כמו הכא גבי עגונה אלא עוד נוסף בזה שגורם גם לאחרים שבאים לידי שלום דהיינו העשירים שאינם עצמם בני תורה אבל מחזיקים ללומדי תורה גם להם יש שלו' שכר לפעולתם, וזה מרבים שלו' שע"י למודם זוכים גם העשירים שאינם בעצמם למודי ד' אבל הם אוהבי תורה לשלו', וזהו דקאמר שלו' רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול יהי שלו' בחילך שלוה בארמנותיך משום דעתה מדבר מהעשירים שלהם חיל דהיינו עושר וגם ארמונות אכן עתה ישאל השואל מה תועלת השלום כ"כ דחושב אותו לדבר מעולה הלא אפשר להתענג על ד' ולעסוק בתורה ובמצות כל אחד לעצמו גם אם לא יהי' לו שלום והתאחדות עם אחרים על זה משיב דלענין ג' דברים השלו' מעולה מאוד עד שראוי הוא להנתן לשכר ללומדי ואוהבי תורה הראשון למען אחי וריעי אדברה נא שלו' בך דאף אם הוא לעצמו יכול לבא לתכלית האושר מבלי שיצטרך לאחרים מכ"מ אחרים צריכים לו ואם יתפרד לעצמו לא יהי' למושיע לאותם שהם אחיו ורעיו וא"כ גדול זכותו ע"י השלו' שמצדיק את הרבים כמש"כ רבינו יונה דע"י השלו' מקיימים ישראל את התורה, והשני למען בית אלקינו אבקשה טוב לך דאמרי' בפ"ק דיומא דבית שני לא נחרב אלא מטעם שנאת חנם וכל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו וא"כ צריך להרחיק מאוד שנאת אחים אם ירצה שיבנה ביהמ"ק וזה עושה אם יחזיק בקצה האחר שהוא השלו' וזהו למען בית ד' אלדינו אבקשה טוב לך, וטעם ג' אמר ד' עוז לעמו יתן וגו' ע"פ מה דאמרינן (סוף עוקצין) אמר רשב"א לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלו', ויש להבין מהו הלשון כלי מחזיק ברכה, ונ"ל דידוע מה שאמרו רז"ל דרמ"ח מצות ע' הם כנגד אבריו של אדם ושס"ה ל"ת הם כנגד גידיו דע"י המצות ושמירה מהעבירות מתקן תרי"ג בחינות נפשו, אכן כבר הקשו הראשונים הא אי אפשר לכל א' מישראל לקיים כל תרי"ג מצות וא"כ תשאר נפשו פגומה כמו שהגוף פגום אם יחסרו מאבריו וגידיו ותרצו דכל ישראל חשובים כאיש אחד ואם כל אחד מקיים כל המצות שעליו מוטלים לעשות אזי נחשבו לו המצות שקיימו אחרים כאלו קיימם הוא ג"כ להשלים נפשו על ידם אכן זה דוקא כשיש לו שלו' עם אחרים שנפשו נדבקה בהם אז נחשבו לו מצות אחרים כאלו קיימם ומצותיו כאלו קיימום גם הם אבל כשיש פרוד לבבות ביניהם לא, וזה מאמר הקדוש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל פי' דאף דכבר תני התנא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות מכ"מ לא מצא כלי מחזיק ברכה פי' שאחד יחזיק כל הברכות שנשפעות עליו ע"י קיום תרי"ג מצות אלא השלו' שנאמר ד' עוז לעמו יתן ע"י התורה ושלא יקשה היאך אפשר לאחד לקיים הכל משיב ד' יברך את עמו בשלו' ועי"ז נחשבות לו מצות אחרים כאלו קיימם גם הוא ונשלמים ישראל בין כולם ולכן גם הכא מייתי הך פסוק ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום דזהו הבחינה מעולה השלישית של השלום: ובזה יבואר ג"כ מאמר פ' הרואה (דף נ"ו) שלש שלומות הם נהר צפור וקדרה, נהר דכתיב הנני נוטה אלי' כנהר שלו', צפור דכתיב כצפרים עפות כן יגן וגו' בשלומיך, קדרה דכתיב ד' תשפות שלו' לנו ע"כ, ויש ליתן טעם למה מרמזים ג' דברים האלה על השלו' דהנה כמו שביארנו שיש ג' תועליות להשלו' לכלל אומה הישראלית בבחינת קיום התורה כמו כן יש ג' תועליות לשלו' בבחינת האנושי (א') האדם יש לו הרבה הצטרכות אשר נלאה ונחלש לקבצם ולהביאם אליו ורק כשיש שלום בין אדם לחברו ואיש את רעהו יעזורו ימצא כל אחד די מחסורו אשר יחסר לו (ב') כשאין שלו' כל טוב האנושי כלא יחשב כשאמרז"ל אם אין שלו' אין כלום שאיש את רעהו חיים בלעו אבל כשיש שלו' אז כל אחד ישכון בטח בדד תחת גפנו ותחת תאנתו וישבע מטובו (ג') שכל חיי האדם מלא התנגדות ופרוד המבוקשות ועי"ז נצמח שנאה ופרוד לבבות אבל כשיש שלו' אז יתאחדו המבוקשות והלבבות למען יהיו כאיש אחד וימצאו בני אדם מרגוע לנפשם ועל זה מרמזים הג' דברים על בחינה ראשונה מורה הנהר שנתהו' ע"י מקורות ונחלים רבים אשר כל א' מהם אין בידו ליתן תועלת לבני אדם מפני קטנותו וחלשותו אבל כשיתאחדו ויהיו לנהר אשר עליו אניות יתהלכון מביאים תועלת וכן ענין השלו', על בחינה השנית מורה הצפור כצפרים עפות על קניהם ירחפו להגן על אפרוחיהם לבל יגע להם נזק מעופו' הדורסים כן השלו' מגין על בני אדם ועל בחינה השלישית מורה הקדרה כי אין בטבע התנגדות כמו אש עם מים אשר עליו ביארו רז"ל עושה שלו' במרומיו אבל יתאחדו ע"י הקדרה שממשיך חום האש לתוך המים אשר בו עד שבמים חמין אש ומים נתאחדו כן ע"י השלו' יתאחדו כל התנגדות ופירוד החיים:

שם ורב שלו' בניך: כבר העיר המהרש"א ח"א שד' מסכתות בש"ס נסתיימו במאמר זה שת"ח מרבים שלו' שהם ברכות יבמות נזיר כריתות ונדחק המהרש"א לפרש למה ד' מסכתות אילו דוקא ואיך ענינם נוגע לשלו', ולפענ"ד י"ל שמצאו מסדרי הש"ס רמז לזה בכפל בניך בפסוק זה דהו"ל לסיים ורב שלומם ולא לכפול בניך ולכן אמרו דבניך מרמז על ד' מסכתות אילו שר"ת שלהם בניך ברכות נזיר יבמות כריתות ושענינם הוא לתועלת השלו' דהנה למעלה כבר ביארנו תועליות השלום לפי מחלקותיהן וכמו כן יחלק השלו' לפי ענינו לד' מחלקו' והן שלו' בין הקב"ה לאדם בין אדם לחבירו בין איש לאשתו בין גוף ונשמה ועל אילו מרמזים עניני ד' מסכתות האלה דברכות שמדבר מדיני ק"ש תפלה וברכות להתאחד האדם עם בוראו בכל עניני חייו הוא ענין שלו' שבין הקב"ה לאדם ע"ד דכתיב יעשה שלום לי ויבמות הוא ענין שלום שבין אדם לחבירו על דרך שביארתי לעיל וביותר ע"פ כוונת היבום שהוא להקים לאחיו שם אשר על כן נקרא חסד עם החיים ועם המתים ונזיר הוא ענין שלום שבין איש לאשתו ע"ד שאמרו רז"ל למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה שמי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שגורם זנות ועושה פירוד בין איש לאשתו וא"כ נזיר מורה על שלום שבין איש לאשתו וכריתות ענינו שלום שבין גוף ונשמה שענין כרת נתבאר בדברי רז"ל שתועלת המצות שאדם מקיים בעה"ז הוא ליתן קיום לנפש הבהמי שבגוף לבל יכלה גם אחר הפרד הרוח החיים ממנו ושיהי' קישור תמידי בין הנפש השוכן בארץ ובפרט על הקבר ובין הרוח אשר משכן כבודו בגן עדן התחתון ובין הנשמה אשר משכנה בגן עדן העליון אשר על כן מתפללים על הקברים ובזה הדרך ע"י הקישור הזה ישוב לעת התחיי' הרוח אל הגוף ויחיו יחדיו אבל כשיחטא האדם בעבירה שחייב כרת אז נכרת הנפש מן רוח ונשמה כדכתיב גבי כרת ונכרתה הנפש ההיא ועי"ז לא בלבד שכל ימי חייו על הארץ אין עוד קשור בין נפשו הבהמיות ונשמתו האלקי אלא גם אין לו תקוה שיקום בתחיית המתים ויאבד נצח ולכן ענין מסכת כריתות היא השלום הרביעי לעשות שלום בין גוף ונשמה בעה"ז ובעה"ב שישמר האדם מאותן עבירות שחייב כרת עליהם ושגורמין פירוד ביניהם ואם חטא איך יביא קרבן וישוב מחטאו למען ישוב ויאור בקרב נפשו נשמתו נר ד': סליק מסכת יבמות בעזה"י:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא תנאי היא דתניא אין בודקין כו': דברי ר"ע ר"ט אומר בודקין. עיין מהרש"א ז"ל שכתב לקיים הנוסחא ר"ע ור"ט אומרים בודקין דכן משמע בשמעתין ומדברי התוספת' כוונתו ז"ל. דלפי נוסחא דידן לא יתיישב הא דקאמר תנאי היא. ומייתי דפליגי ר"ע ור"ט. ור"ט ס"ל דבודקין. והיינו כברייתא דלעיל. אבל אי גרסינן דברי ת"ק דאין בודקין בסתמא י"ל דדברי ת"ק אליבא דר"ט קאמר. וגם זה דחוק. ועיין בלח"מ פי"ג מהל' גירושין. והק"ע כתב דגרסינן תניא והוא מילתא בפ"ע. ועיין ב"י ח"מ סימן ל' דגרס דר"ט אמר דאין בודקין וא"ש. ומסיק דפליגי בדרבי חנינא דאמר ד"ת כו'. מר סבר כיון דאיכא ממונא למשקל כד"מ דמי ומ"ס כיון דשרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא. ופי' רש"י ז"ל דהבא על אשת איש בחנק והקשו הראשונים ז"ל כיון דכדיני נפשות דמי. אם כן היאך הקילו דלא בעי דרישה וחקירה. ותירצו דדיני נפשות ליכא בזמן הזה עיין בנימק"י. ולפ"ז בזמן הבית לכ"ע בעינן דרישה וחקירה. ואם כן היאך משיאין על פי בת קול לבית הלל הא א"א בדרישה וחקירה ובית הלל היה בזמן הבית טובא. ע"כ נראה דהא דפליגי אי כד"נ דמי אי כד"מ לאו בד"ת פליגי דמד"ת וודאי לא דמי לד"נ ולא איכפת לן במה שיבא אח"כ לד"נ. כיון דהשתא קבלת העדות לאו לדיני נפשות הוא. וכי פליגי בתקנתא דרבנן פליגי אי הוי בכלל דיני ממונות. ובזה גם תיקנו דלא בעינן דרישה וחקירה. או לד"נ דמי ולא תיקנו בכה"ג דלא ליבעי דרישה וחקירה. והיינו דקאמר הש"ס דפליגי בדרבי חנינא. והעיקר הדין לחלק בין ד"מ לד"נ הוא ברייתא מפורשת. ואמאי לא קאמר בקצרה מר מדמי לה לד"מ ומר מדמי לה לד"נ. אלא וודאי אי מד"ת הי' חילוק בין ד"מ לד"נ לענין דרישה וחקירה פשיטא דכד"מ דמי אלא כיון דמה"ת תרווייהו בעי דרישה וחקירה. ומתקנתא דרבנן הוא דלא בעינן דרישה וחקירה בד"מ בזה שפיר פליגי אי גם זה לד"מ דמי ובכלל תקנתא דרבנן גבי ד"מ הוא ומ"ס דלא הוי בכלל תקנתא דד"מ אלא לד"נ דמי כיון דשרינן א"א לעלמא. ועפ"ז יש ליישב שיטת התוס' בחולין פרק גיד הנשה שכת' דאם נישאת ע"פ עד אחד אין חייבין עליה מיתה ואם כן אין כאן סרך ד"נ ואי משום דשריותא דא"א חשיבא ד"נ כיון דהבא עליה בחנק וכמשמעות לשון רש"י ז"ל גם זה קשה לדמות לד"נ דחומרא דד"נ הוא לחייבו מיתה ולא לפוטרו ולידי חיוב מיתה א"א לבא לשיטת התוס' ז"ל בחולין. אבל לפי הנ"ל ניחא דלאו לענין ד"ת קאמר אלא לענין תקנתא דרבנן וס"ל דבשריותא דא"א מחמרינן כמו בד"נ. תדע דהא מקילין טובא בעדות אשה להתיר על פי עבד ושפחה ועל פ"ע ולא מדמינן לה לד"נ. והיינו משום דבכל אלו ראו חכמים לתקן משום תקנת עגונות. אבל דרישה וחקירה דהוא דבר שאפשר לקיימו ואם עדותן אמת וודאי יכוונו עדותן לא שייך בזה כ"כ תקנת עגונות. מש"ה פליגי בזה אי בעי דרישה וחקירה. והרשב"א ז"ל הביא יש מפרשים דפלוגתא דדרישה וחקירה אינו אלא קודם שהוחזקו להשיא מפי עבד ושפחה. וכן הביאו בשם הרא"ש ז"ל ולא משמע כן מירושלמי שהבאתי לעיל דר"י בן בבא ס"ל דבעינן דרישה וחקירה והוא מיקל בעדות אשה להשיא ע"פ עד אחד כדתנן הכא במתניתין:

ומדברי התוס' ז"ל במכות גבי נמצא א' מהם קרוב או פסול נראה דס"ל דשריותא דא"א הוי כד"נ מה"ת דמהאי טעמא כתבו לבטל עידי קדושין וגירושין אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול. ולענ"ד נראה כמו שכתבו תדע דהא עיקר האי מילתא דבעינן שנים בעדות אישות הוא משום דילפינן דבר מממון ואי לאו קרא הוה אמינ' דבחד סגי כמו כל איסורין שבתורה ש"מ דעכ"פ לא חמירי עדותן של אלו מעדות ממון. ובאמת מספקא לי טובא בכל דיני עדות אישות כמו עידי קידושין וגירושין. וכן עדות זו דמכילתין מנ"ל דבעו דרישה וחקירה מה"ת הא לא שמעינן דד"מ בדרישה וחקירה אלא מהקישא דמשפט אחד יהיה לכם והיינו דווקא דייני ממונות דאיקרי משפט ובעינן ב"ד. אבל עדות אישות דבכלל הוראה היא ולא בעינן ב"ד של שלשה מנ"ל דבעינן בהו דרישה וחקירה. וי"ל כיון דילפינן דבר דבר מממון לכולי מילתא ילפינן. ועיין בסימן י"ז בח"מ ס"ק ע"ב. שהאריך בתשובה שם. וס"ל דהיתר אשה לעלמא אין צריך ב"ד. והב"ש ז"ל שם הביא ראיה משמעתין דבעינן ב"ד של ג'. דעכ"פ דמי או לד"מ או לד"נ. ולענ"ד אין זו מוכרח דא"כ כל עידי גירושין וקדושין ליבעי ב"ד של ג' דהאיכא כתובה. וזו לא שמענו. ועיין מש"כ לעיל לענין חליצה וגט בלילה. והרמב"ן ז"ל כתב בחי' בשמעתין דלר"ט דאמר דבעינן דרישה וחקירה בעינן נמי מומחין והא דמעשין אגיטין בזמן הזה הוא משום דקיימא לן כר"ע דלא בעינן דרישה וחקירה. והנימק"י ז"ל כתב דדוקא לעינן דרישה וחקירה הוא דפליגי משום דאפשר ע"ש עכ"פ מדבריהם ז"ל משמע דבעינן ב"ד גמור בעדות גיטין וקדושין ע"כ צ"ל דמיירי בדיני גיטין וקדושין כמו לעשות אגיטי וכה"ג בקדושין היכא דאיכא הכחשה ביניהם. אבל בעיקר עדות גיטין וקדושין מה שצריכין להיות בשעת הקדושין והגט וודאי נראה דלא בעינן ב"ד ובפני עדים לבד הוי גט גמור וקדושין גמורים כמבואר בש"ס וכן בעידי מיתה כיון דאין כאן הכחשה אין צריך ב"ד. וכן כתב הב"ש ז"ל בסימן מ"ב לענין דרישה וחקירה בשם הראשונים ז"ל דבלא הכחשה לא בעינן דרישה וחקירה והיכא דאיכא הכחשה בעינן דרישה וחקירה. ולפ"ז יש לומר דר"ט נמי דס"ל דבעינן בעידי מיתה דרישה וחקירה לאו מד"ת הוא כיון דליכא הכחשה אלא מדרבנן לחומרא בעלמא והיכ' דאפשר. תדע דהא עד מפי עד כשר אע"ג דהראשון לא נחקר בב"ד. ועיין ב"ש סימן י"ז ס"ק קכ"ד:

ואחרי כל הנ"ל עדיין אין הדברים ברורין אצלי. ומנ"ל דבעינן ב"ד של שלשה היכא דעיקר טענתם הוא ע"ד איסור כמו היתר אשה לעלמא והיתר ואיסור אשה לבעלה. דלא מצינו ב"ד של ג' אלא בד"מ כדילפינן בריש סנהדרין מקראי. והא דמשמע בגיטין דאין מעשין אגיטין אלא על פי ב"ד. וכדילפינן וכו'. אבל סתם הוראתן של אלו מנ"ל דבעינן ג' דמגז"ש דדבר דבר לא ילפינן אלא לענין עדות דבעינן שנים. אבל לא לדיינים. אבל לענין דרישה וחקירה היכא דאיכא הכחשה י"ל דמה"ת הוא בכל הני כיון דילפינן דבר דבר מממון. ועוד דלר' אחא דאמר דמה"ת חד נמי כשר בד"מ וודאי דאין לחלק בין ד"מ לעדות אישות כיון דתרווייהו משפט אחד להם ואפילו למ"ד דבד"מ בעינן ב"ד של שלשה מ"מ נראה דגם אלו בכלל לענין דרישה וחקירה. ומשנה מפורשת שנינו בריש מכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה לוקה אלמא דגם בכה"ג בעינן דרישה וחקירה. ועפ"ז לא הבנתי מה שנסתפקו התוס' ז"ל בסנהדרין דף ח' בעדים שאמרו אשתך זינתה אי בעינן דרישה וחקירה. ומ"ש מבן גרושה ובן חלוצה דמבואר במתניתין דמכות דבעינן דרישה וחקירה. וכן אמרינן גבי סוטה שהוזמו עדיה אלמא דשייכא הזמה בכל הני. ונראין הדברים דכל היכא דמעידין לחייב דבר או ממון או לפסלו בבן גרושה ולהוציא מחזקת כשרותו אע"ג דאין הבע"ד מכחישו. בפירוש צריכין העדים דו"ח ואין מוציאין דבר מחזקתו בלי דו"ח וכן לאסור אשה על בעלה ע"י זנות אבל סתם עדות קדושין וגירושין היכא דשניהם מודים דאין הדבר בתורת חיוב לא בעינן דרישה וחקירה:

ומהא דאמרינן הזמה גבי עידי טומאה דסוטה יש לדקדק לשיטת הרא"ם ז"ל שכתב דפלוגתא דר"ט ור"ע הוא קודם שהוחזקו להשיא עד מפי עד אבל לאחר שהוחזקו לכ"ע לא בעינן דרישה וחקירה דהא עד הראשון לא נחקר. דא"כ בעידי טומאה דסוטה אמאי שייכא בהו הזמה. דהא עד מפי עד נמי כשר בעד טומאה ואם כן לא בעינן דרישה וחקירה. וצ"ל דמיירי דאיתרמי ואמרי אותו יום ואותו שעה. וכבר כתבתי לעיל פרק האשה רבה בזה לענין אשם תלוי שהוזמו עדיו. ועדיין צריך לדקדק לענין עידי איסור אי בעינן בהו דרישה וחקירה. והיכא דעד אחד נאמן היינו בלא הכחשת בע"ד פשיטא דלא בעינן דרישה וחקירה דהא עד מפי עד נמי כשר. וכמ"ד דכל עדות שהאשה כשירה לה עמפ"ע כשר כדאיתא בבכורות. אבל היכא דבע"ד מכחישו דגבי איסורין נמי בעינן תרי מי בעינן נמי דרישה וחקירה. ולכאורה מהיכי יליף ר"מ דב' עדים נאמנים לחייבו קרבן אפילו מכחישן מק"ו ממיתה. וא"כ כי היכי דבמיתה בעינן דרישה וחקירה ה"נ לענין חיוב קרבן. ועיין בתומים סימן ל' שכתב בפשיטות לענין עדות נזירות דבעינן בהו דרישה וחקירה. כיון דאיכא מלקות בנזירות. וכבר כתבתי דאין זו מכרעת דלענין ד"ת מה שהוא בא לכלל מיתה ומלקות לא מהני ואפילו על ידי עד אחד לוקין לשיטת הרמב"ם ז"ל. וכמו שכתבתי לעיל באורך כיון דלא על מלקות בא להעיד. והיה נראה דמ"מ לא חמירי אלו מד"מ ועכ"פ מתקנתא דרבנן לא בעו דרישה וחקירה היכא דמעידין ע"ד איסור. אבל מד"ת יש לומר דכל היכא דשנים מחייבין איזה דבר בעינן דרישה וחקירה. וכן משמע קצת מהא דאמרינן בכריתות גבי או הודע אליו מ"מ תרי ולא מכחיש ליה קרא בעי ואי לא בעינן דרישה וחקירה, אם כן איצטריך קרא לחייבו קרבן אפילו בלא דרישה וחקירה. אלא ש"מ דכל בי תרי בעינן נמי דרישה וחקירה. ואפילו בלא הכחשה מפורשת כל שמחייבין אותו איזה דבר. ויש להביא ראיה דכל היכא דצריך עדות שנים בעינן עדות גמורה וככל דיני ממונות פרק מהא דאיתא בכתובות פרק האשה שנתארמלה לענין עדות דכהן הוא דפליגי תנאי בפלוגתא דר' נתן ורבנן גבי דיני ממונות אי מצטרפין לעדות אלמא דכל עדות שנים לא גריעי מעדות דיני ממונות. אלא דיש לומר דדווקא עדות יוחסין דצריכה ב"ד הוא דבעינן ג"כ כל דיני עדות. אבל עדות איסור כמו אכילת חלב ונזירות דלא מצינו גבייהו דצריך ב"ד אפשר גם כל דיני עדות לא בעינן. וצ"ע בדברי הפוסקים ז"ל. ועיין באה"ע סימן י"א ובב"ש וח"מ ז"ל שם:

סיומא וי"ט לרבנן אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך ובברכות מסיים א"ת בניך אלא בוניך. והנה עזרני ה' ברחמיו לסיים מסכתא זו בכושרות בעת סיום כולא הש"ס בלימוד החברא המקום יהיה בעזרני להתחיל ולסיים בלב טהור ורוח נכון במנוחה והשקט. ע"כ אכתוב מעט בדברי אגדה ולתת טעם בסיום מימרא זו במכילתין ובהתחלת הש"ס במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים כו'. וסיומו בדברי תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ונקדים לזה דברי אגדה בחגיגה מעשה בריב"ב ור"א חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין ושאל אותן במה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באים כדי ליתן שכר למביאיהם. ועוד דרש את ה' האמרת כו'. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם שנאמר ומי כעמך וגו'. ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות למה נמשלו ד"ת לדרבון לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף ד"ת מכוונין את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים אי מה דרבן זה מטלטל אף ד"ת מטלטלין ת"ל מסמרות אי מה מסמר חסר ולא יתיר אף ד"ת חסרים ולא יתירים ת"ל נטועים מה נטועים פו"ר אף ד"ת פו"ר בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסיפות אסיפות ועוסקים בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין כו' שמא יאמר אדם איך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם ניתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה. ואף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לב לשמוע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין כו'. כלשון הזה אמר להם אין דור יתום שראב"ע שרוי בתוכו. ונראה בפשוטן של דברים כי בא התנא הקדוש ראב"ע להודיע לנו מעלת התורה ותכליתה הטוב אשר היא מביאה אותנו והתחיל בפרשת הקהל כי היא מצוה גלויה ומפורסמת בלימוד התורה כאמור וצוה עלינו להקהיל את כל הקהל למגדול ועד קטן אל מקום הקודש לשמוע את משנה התורה ולזה שאל אנשים באים ללמוד נשים לשמוע טף למה באים הלא עדיין לא הגיעו למעלת הלימוד והשמיעה. ולצורך מה יובאו שמה ואמר כדי ליתן שכר למביאיהם. כי האמת שהטף מצד עצמן לא ישכילו בלב ללמוד ולשמוע. עכ"ז מצוה על הגדולים להביא אותם למקום הקודש. ולהטותם הדרך, ויתקרבו כולם אל מקור חיותם ואז יופיע עליהם אור התורה ואור קדושה העליונה לטהרם ולקדשם ויהיה כולם דבוקים בה' חיים וקיימים אשר זה השכר א"א להנתן אם לא בעשות את שלנו להתקרב אליו יתברך מקטן ועד גדול ולא ישאר שום נדח ונפרד ואז יוכשרו לקבל ברכה שכר הנ"ל המעולה והגדול מכל. אבל אם לא יתקבצו כולם באחדות אחד להתקרב אליו יתברך ונמצא אנו פזורים ונדחים לא נוכל לקבל השכר השלם הזה מפני חסרון ענף אחד מענפי עץ החיים אשר נפרד. וזה שאמר כדי ליתן שכר למביאיהם כי אם לא יובאו הטף גם כן אל הקדש פנימה גם הגדולים לא יוכשרו לקבל שכרם משלם וכנ"ל. וזה אשר דרש עוד את ה' האמרת כו' אתם עשיתוני חטיבה אחת שנאמר שמע גו' וזו המצוה העקרית ממצות תלמוד תורה לומר פרשת שמע פעמים בכל יום אשר זה הוא תכלית ההשכלה מלימוד התורה להתקרב אל אחדותו ית'. והוא לבדו הוא בשמים ובארץ וברוחות העולם כאמרם ז"ל. ובכלל זה הוא כללות כל הברואים כולם נפעלו למענו ולכבודו עיקר קיומם והווייתם הוא בשפע הטוב אשר יושפע עליהם כמו שכתוב ואתה מחיה את כולם ואין שום בריה בגדר המציאות כ"א בהשלמת חוקו כפי רצון הבורא ית'. ובהשכלה הנפלאה הזאת יעבורו כל המסכים המבדילין הן מסכי הגוף וכוחותיו הגשמים אשר המה מבדילין מהביט אל כבודו ית' מצד אשר מעת הולד האדם נתקשר בם ונחשבים המה לו לאיזה יש ומציאות. ע"כ מבדילין המה בינינו לבין אלקינו יתברך. וכוונו ז"ל במאמרם אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר אדם כו'. כוונתם ז"ל כי אין קיום לאור התורה לשכון בתוכו אלא כאשר ימות ויבטל כל כחות הגשמים כי זולת זאת לא יתקיים אור בתוכו כ"ז שהם במציאות. וכמשאז"ל אם רצונך שתחיה מות עצמך כי חיות הזמני מדברים הגשמים לא תקרא חיים בעצם כ"א בשם המושאל ועיקר החיים הוא באור התורה להבין ולהשכיל יחודו ואחדותו יתברך. וכן אמרו ז"ל לא תמצא בארץ החיים לא תמצא במי שמחיה עצמו עלי'. וכן יעבור מאתו ע"י השכלת התורה מסכים וסדר הטבע אשר המה החשיכו עינים בדורות הראשונים. וכמש"נ ופן תשא עיניך השמימה. וע"י אור התורה יאירו עיניו ויראה כי הכל נברא לכבודו ית' וכולם ישרתו ויודו לשמו ית'. ועוד יוסיף חכמה ודעת בראותו את כל הברואים תלוים במאמרו והכל בחכמה עשה. וכמש"נ וידעת היום והשבות אל לבבך כו'. כי מסדר הזמן והנהגתו ביום ובלילה והילוך השמש והירח וכל צבא השמים בעל דעה ישיב אל לבו כי האלהים בשמים ממעל כו'. וכן אמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך כו'. ועפ"ז בארתי דבריו ז"ל זקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתם מיתוספת עליהם וזקני ע"ה כ"ז שמזקינים דעתן מיטפשת. כי זקני ע"ה אחרי אשר אין בהם תבונה ביחודו ואחדותו ית'. כל עוד שיאריך ימים ויראה בעתים שונים אשר יעבורו עליו יתבלבל דעתו יותר וימות בלא חכמה אבל זקני ת"ח כל עוד שמאריכין ימים יוסיפו דעת מיום אל יום וישכילו הנהגתו הישרה בכל עת ובכל רגע. כללו של דבר תכלית השכלת התורה הוא לעשותו ית' חטיבה אחת וחפץ אח' לבד להדבק בו ולעשות רצונו ית' ובשכר זאת גם הוא יעשה אותנו חטיבה אחת שנאמר ומי כעמך כו' כי גם לו ית' אין חפץ בתכלית הבריאה כ"א בישרים אשר הוא מתפאר בם לעין כל ברואיו. וכמש"כ כי תהיו ארץ חפץ:

ואחרי אשר ביאר הקדוש את תכלית לימוד התורה בא לפתח פתח גדול ולדרוש המקרא הזה דברי חכמים כו' לישב את הדבר הקשה מה שיש לבעל דין לחלוק ולומר אחר שתכלית לימוד התורה הוא לעשותו ית' חטיבה אחת ולהדבק באחדותו ית' וכנ"ל א"כ מה זאת אשר לימוד התורה הוא ע"י מחלוקת. זה אומר טמא וזה אומר טהור. הלא זה נגד תכליתה הוא לזה בא הקדוש לפתוח פתח ולבאר כי מי שאין לו לב לשמוע אומר כן. אבל באמת זו היא תכליתה כאשר יבואר. והנה נודע אמרם ז"ל קודשא בריך הוא כו' כולהו חד וכיוונו כי לא ישלם האחדות בשלימות אלא בהתאחד הקשר הנ"ל יחד והענין כי התגלות כבודו ית' בעולמו בעת הבריאה היה מעילה לעלול מרום המעלות עד סוף המדרגות הוא העוה"ז עולם המעשה עד שכבודו ית' הוא בהסתר והתלבשות לעיני הברואים וכ"ז גזרה חכמתו ית' לעשות מקום למבחר הברואים הוא האדם להיות בתוכו בחירה ורצון למען יהיה עבודתו תמה ושלימה וכמו כן ניתן באדם החלק הטוב בתכלית ההסתר וההתלבשו' עד שבראשית יצירתו כח השכל נסתר בתוכו והוא הולך בדרכי מות ויבקש לתאוה. ע"כ קודם אשר הופיע אור התורה היה העולם חשך ושני התוהו זולת אבותינו הקדושים אשר עליהם הופיע אור התורה ע"י מלאך אשר נגלה למו כמשאז"ל. אבל לא הוכשר עדיין העת להורידה למטה מפני חשכת העולם ע"י מעשה הרשעים וכאשר בא העת הכשר ע"י האמנה אשר קבלו עליהם בצאת ישראל ממצרים. ובראשם יעבור הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה אז הגיע עת דודים להוריד אור התורה למטה לארץ והיא גם היא מפני שאורה הוא אור העליון ברדתה לארץ נתלבש בכמה לבושים עד שבעוה"ז נתונה היא ברמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת. וכמו שהבריאה ממוזגת בד' יסודות מתנגדים ארמ"ע. ובהתאחדות כולם הוא בריאה ופעולה שלימה והכל ממקור האחדות כן התורה הקדושה בלולה היא בכמה פנים טהור טמא אסור מותר פסול כשר כי היא היתה אצלו אמון אל תקרא אמון אלא אומן. ע"כ בלולה היא מאלו הפנים ג"כ ומקורה הוא אור הגנוז בתורה ממקור האחדות. וכן ניתנה התורה להגות בה ויקראו בשם עולם קטן ובלולים המה מכל מדרגות הבריאה כמש"כ אחור וקדם צרתני. ובהתלבשות החומר נפרדו כל הכחות. וזה מושך אילך וזה מושך אילך. ובראשם היצה"ר אשר לתאוה יבקש נפרד. ע"כ ברא ית' תבלין ונתן לנו את תורתו להגות בה לשמה. היינו לתכלית המכוין בלימודה לעלות מעלה מעלה עד שתופיע על לימודיה אורה הגנוז. ואז ירב השלום בכל כחות האדם וכל הברואים המתנגדים יושלמו ויתאחדו כולם כמש"נ בכתובים לע"ל בעת שתרבה הדעת. והלא תראה מה שדרשו ז"ל ע"פ שמעו ותחי נפשיכם כי בטבע רפואות הגשמית מה שיפעל לזה הוא מקלקל לזה אבל התורה שמעו ותחי נפשיכם כי רפואת תעלה היא לכל כחות הנפש המתנגדים. והיינו מפני אשר בלולה היא ג"כ באופני האיסור וההיתר ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם ממקור האחדות ע"כ תשלח רפואתה לכל הכחות יחד לדבקם ולקשרם כולם יחד לאהבה את שמו הגדול בכל לב ונפש ומאוד וזה אשר פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים כי ראשית הלימוד הוא לסור ממוקשי מות ולהלוך בדרך החיים במצות מעשיות בעשה ול"ת אי מה דרבן זה מטלטל אף ד"ת מטלטלין כי פן ואולי יעלה על לב לומר כי ע"פ עיוני התורה בפני' ואפני' יטולטל רעיון ההוגה בה ויפול אל הספיקות ת"ל מסמרות כי אור התורה יופיע עלי' ויתקענו יחד במקום נאמן כאשר ילמוד אותה לשמה ויבין וישכיל כי הכל הולך אל מקום אח' להגיע אל מקור החיים אי מה מסמר חסר ולא יתיר כך ד"ת חסירים ולא יתירים ת"ל נטועים מה נטיעה פרה ורבה אף ד"ת פרים ורבים. פן יאמר ההוגה בה. הן אמת אשר אהגה בה בקביעות בלי שום טלטול ונדנוד כמסמר הזה. אבל קביעות המסמר אינו בתכלית המעלה כי תבאוהו חוסר וזה מצד אשר אין במסמר התקוע בארץ חיבור עצמי עם המקום אשר תקוע בו ע"כ יתרון וודאי אין בו אלא עוד חסר יביאנו ועולה בו רקבון. ופן יעלה על הלב ח"ו כי ד"ת כ"כ הם והלימוד וההגיון בה הוא בלי התחברות עצמות אלא כמסמר הזה כי החומר הגס והעב מבדיל בין אור התורה לאור הנשמה והשכל וקרובה היא אל החסרון ולא אל היתרון כי כחות הגוף יחסרו ואור השכל לא יתעלה ביתרון ת"ל נטועים מה נטיעה כו'. כי באמת כאשר יהגה בה באמת יזדכך חומרו ולא יהיה עוד למבדיל ותתחבר עוד אור שכלך עם אור התורה כדוגמת הנטיעה הזו אשר יש לה חיבור עצמי עם המקום אשר נטועה בה ולא יעלה עליה שום חסרון ורקבון ועוד תגדל ותעשה פרי כ"כ הוגי התורה ולומדיה יתאחדו במקום הנאמן הזה ולא תבא שום חסרון כי תדשנה עצמות הוגי' ותרחיק מהם כל נזק כמש"נ רפאות תהי נשריך כו'. ובכל עת ורגעיה יהיה לך יתרון ויתגדל השכלתך ותעשה פרי למעלה ושרש למטה וג' מעלות אלו אמר דוד המלך בראשית תהלותיו אשרי האיש אשר לא הלך ולא עמד כו' ולא ישב כו'. כ"א בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים כו' כי לעומת ג' מעלות אלו בדרכי החיים לעומתן יסיתהו יצרו ויעמוד בדרך חטאים ויבלה ימיו עד שיבא למדריגה התחתונה שבשאול כי ישב במושב לצים כי ישלח שרשיו שרש נחש ופריו שרף מעופף כי ירבה בדברי לצון ולא יוכל להפרד עוד להשיג אורחות חיים לזאת אשורו של איש אשר לא יתחיל להלוך בעצת הרשעים כ"א בתורת ה' חפצו כי יכוין א"ע לדרכי חיים אח"כ יעלה במעלה ובתורתו יהגה יומם ולילה ולא יטלטל וינוד מדרכ' הנעימים. ועוד יעלה מעלה והיה כעץ שתול כו' אשר פריו יתן בעתו כי יהיה כנטיעה הזו שפרה ורבה כן יפרה וירבה דעתו והשכלתו ויצליח בכל אשר יעשה כי כל מעשיו יהיה לשם שמים. בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקים בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין כו'. בא לבאר יותר כי עי"מ יבאו לומדי התורה למעלות הגדולות האלו למ"א. בעלי אסופות שיושבים אסופות אסופות כפל הדברים להורות על שתי האסופות האחת אסיפה גשמית והב' אסיפה רוחניות כי יתאחדו בנפשם יחד לכוין הכל אל מקור אח' אל דרכי היחוד ותכלית הלימוד לשמה כנ"ל. וכאשר יושבים בכוונה זו והללו מטמאים והללו מטהרים יתרבה היחוד והאהבה מכל הקצוות אם ישכון עליהם אור התורה נתגלה להם מצפורניו ויהיו כנטיעין מגודלים וזה הוא שאמר את והב בסופה אהבה בסופה כי תכלית מחלוקת זו היא להוסיף אהבה ויחוד. ולזה מפרש ואומר שמא יאמר אדם איך אני למד תורה מעתה כי בלי השכל אל דבר בתכלית המכוין נראה קצת כעין פירוד מחלוקת ואיך יתקיימו שניהם ת"ל כולם ניתנו מרועה אח' אל אח' נתנן פרנס אח' אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה יכוין לדברינו הנ"ל כי מקורן אח' הוא ואל אחד נתנן כו' מפי אדון כל המעשים ב"ה. וכמו שתכלית הבריאה גם שנבראה בקצתה מתנגדים. הלא הם נבראו להשיג יחודו ואחדותו ית"ש כי הוא אחד ושמו אח' כן התורה השלימה ע"י התווכחות החכמים יתרבה אורה וישכילו אמיתתה כי תורה אחת שלימה ונאמנה היא וזש"א ז"ל כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כי תכליתה הוא תכלית הקיום והאחדות:

והנה התחלת מכילתין היא במחלוקת גדולה בין ב"ש לב"ה בצרות לאחין. ותנן התם אעפ"כ לא נמנעו מלישא נשים כו' לקיים האמת והשלום אהבו כי תכלית מחלוקת להוסיף אהבה ושלום ביחוד כל הקצוות. ולכוונה הזאת נסתיים בדברי ר"א ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך והוא מבואר ע"פ דברינו. כי אע"פ שהמחלוקת מצוי' בין החכמים עכ"ז הוא תכלית השלום. והוא דוגמת בונה בנין אשר בוניו יפרדו זה מזה זה לצפון וזה לדרום ולמזרח ולמערב והמה מרוחקים זמ"ז בקצוות מתחלפות עכ"ז ע"י יבנה בנין שלם מפני אשר יכוונו אל תכלית אח' לעשות הבנין שלם ולחבר את האהל להיות אח' כמו כן החכמים במחלקותן יכוונו אל מקור אח' ולומדין תורה לשמה להשיג יחודו ואחדותו ית' עי"ז מתרבה השלום והאחדות וזש"נ וכל בניך לימודי ה' א"ת בניך אלא בוניך כי כאשר יכוונו הבונים בלימודי ה' היינו לימוד תורה לשמה ורב שלום בניך תכלית דברינו אלה כי עיקר לימוד התור' והחכמה צריכ' שתהי' לכוונה המכוונת לעשותו ית' חטיבה אחת ולא יחפוץ שום חפץ כ"א להתקרב אל יחודו ואחדותו ית' ואז היא תנחה אותו ויעלה מעלה כאמור. אך יש עוד מקום לפתות היצר מה נעשה אם נסתרה דרכינו מ"ה מפני הזמן ועסקי העולם כ"א מוכרח לרדוף אחרי מחיתו הגוף ושארי עתי הזמן אשר יעבורו ויחלופו. וזה אשר יתמיד בעדינו מלהביט אל מרכז האמת ותכלית המכוון. וד"ת צריכין הגיון יום וליל ולהיות קבוע בה כמסמר. אבל גם זה פיתוי היצר הוא כמשא"ז נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ודקדקו הספרים הא אמרי' תחילת דינו של אדם על ד"ת. אבל לפי האמת הכל אח'. וכמשא"זל הראשונים היו עושין מלאכתן עראי ותורתן קבע זו וזו נתקיימה בידם כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וניתן רשות זמן מה לעסוק במחית ביתו והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. אבל באופן שישא ויתן באמונה. היינו שלא יבלה זמן הרבה ע"ז כי יאמין אשר יזמין לו ה' בשעה מועטת זו את צרכיו. ועיקר קביעות דעת יהיה בתורה וכדרך הראשונים ז"ל וזו וזו יתקיים בידם כי גם זה הזמן אשר יעסוק בד"א דרך החיים הוא אחרי שכל מגמתו הוא בשביל עסק התורה. אבל מי שהוא מחוסר אמנה ורוב הגיונו הוא בעסקי הזמן והבליו זו וזו לא נתקיימה בידם אחרי שרוב פסיעתו הכסיל בחשך הולך ואיך יפקחו עיניו ברגע קטן אשר הוא יושב על הספר ורחוקים המה זו מזו כרחוק מזרח ממערב וזו לא יתקיים בידם. אך העצה הנאמנה הוא כאשר יראה האדם שמתרגשים עליו סיבת הזמן ותחבולותיו עוד ירבה בעסק התורה ברוב יגיעה להאיר לו מתוך חשכת הזמן כמו שאמר בכוונת דבריה' ז"ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי והענין כי תלמוד בבלי הלכותיה מרובות יותר מתלמוד א"י וזה לסיבת חשכת הגלות וסיבות מתהפכות אשר שמה ואין רפואות תעלה להפשיטן מעליו אם לא ע"י לימוד הלכות והויות דאביי ורבא. ובדרכי הרפואה שאם יגבר איזה חולי ח"ו יגביר ברפואתו מיני סמים מתנגדין למען ימזגו את טבעו. וכ"כ רפואת הנפש ע"י רפואה הקדומה תבלי התורה כי כל עוד שיתרבה עליו התרגשות הזמן בסיבותיו ויפסידו כחות נפשו יעשה בחכמה וירבה בעסק התורה בהלכות קבועות וגדולות בכוונה ישרה אור התורה יעביר מעליו עיני הזמן וחשכתו ועיניו יאירו ויצא מכל עניני הזמן ויתענג נפשו בתורה ומע"ט מכל חיי העוה"ז וזו היא התחלת הש"ס מאימתי קורין את שמע בערבית באיזה אופן הוא דרך לימוד האמת לקבל יחודו ית' עליו בערבית בעת אשר יגמר חשכת הזמן עליו כאשר מכונה הוא בשם ערבי בכתובים ומשיב משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כאשר יסתפק במועט ולא יבלה זמנו בעסקי העולם כ"א מעט הכרחית כדרך הכהנים משרתי ה' אשר אין להם חלק ונחלה בעניני הזמן כדי שיעסקו בתורה אז יקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כאשר זה הוא תכלית ומרכז המכוון בלימודו וירבה בעסק התורה בכל עת וזמן ולא יבטל משום סיבות המתהפכות. וכמו שישאלו בדין קבעת עתים לתורה שתעשה לימודך קבע ומובטח הוא שיצא מכל עניני הזמן ובזה סיים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום יכוין כי לא יבטל משום ענין זמנו כי חפצו בתורת ה' ימשול על כל מובטח לו שהוא בן העוה"ב ולמעלה מן הזמן ועוה"ז ועולמו עוה"ב יראה בחייו ונפשו תתענג בה' תשיש בישועתו אמן כי"ר:

וע"פ דברינו אלה יתבארו דברי ראב"ע בפ"ג מאבות ויחדיו יהיו תמים דבריו בחגיגה עם דבריו באבות. כי כבר ביאר שע"פ התורה עולה מעלה בג' מדרגות הא' לכוין דרכיו לילך בדרך החיים. הב' להשאר קבוע ועומד שם לבל ינוד עוד. הג' להיות פרה ורבה ולעשות פרי בחכמתו פרי עץ חיים. ופן יאמר האדם כי בעשות פרי בהתפשטות ענפי חכמתו אולי יתרחק ח"ו בזה מן השרש. לז"א ואף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע שהכל עצם אח' ואל אחד נתנן והן הן הדברים שאמר ראב"ע בפ"ג מאבות משנה י"ז אם אין תורה אין ד"א ואם אין ד"א אין תורה. אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה. אם אין קמח אין תור'. ואם אין תורה אין קמח. ורבו הדקדוקים בדבריו הקדושים אין צורך להאריך. ועוד מה זה שסיים אחר כל המעלות הגדולות אם אין קמח כו'. ולמה שנה בלשון קמח. וע' תוי"ט. אבל לפי הנ"ל דבריו מבוארין כמין חומר כי התחיל במדרגה הראשונה להתכוון אל דרכי חיים וזש"א אם אין תורה אין דרך ארץ ודרך ארץ הם דרכי המוסר ומדות הטובות כמבואר במס' ד"א אשר המה באמת דרכי חיים ואם אין תורה לא יוכל לכוין דבריו ואם אין דרך ארץ אין תורה כי אם הולך ח"ו בדרכי מות ובמדות הרעות אין תורתו תורה ושניהם כא' טובים ויחדיו יהיו תמים אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה היא מול המדרגה הב' לעשות לו מעמד ומצב בדרכי השלמות ולא לנוד לשום צד. ועיקר המעמד ומצב הוא ע"י יראה. וכמו שכת' הרע"ב ז"ל על משנה ויהי מורא שמים עליכם ועי"מ יבא האדם אל המעמד הטוב הזה על ידי חכמה כי בהשכיל רוממותו ית' תהיה יראתו ית' על פניו לז"א אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה כי לא תפעל בו חכמתו להלביש אותו במעשה היראה השלימה כאשר רבים באלה נמצאים המה בעו"ה אין חכמה כי חכמת מה לו אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה זה יתכן על המדרגה העליונה להיות נטע נאמן במקום הקודש ולעשות פרי בחכמתו ופרי החכמה היא הבינה להבין דבר מתוך דבר ולבאר את החכמה בהתגלות מפורטות יותר ותכליתה לבא לכלל דעת ליחד את כל פרטי וענפי החכמה אל שרשו ומקורו. וזש"א אם אין בינה אין דעת כי לא תוכל לבא אל תכלית הדעת כי אם ע"י הבינה כי אחרי הבנת פרטי וענפי החכמה תוכל בדעת לחברם אל שרשם והכל אחד הם. וכמש"א אל אחד נתנן ואם אין דעת אין בינה כי הבינה לבד בלי התחברות הדעת ג"כ אינה בשלימות. והבן הדברים אם אין קמח כו'. הן דבריו האחרונים בחגיגה שמא יאמר אדם איך אני למד תורה כי מי אשר יזכה במעלה הגדולה הזאת להגדיל פרי וענפי החכמה וליחד כולם אל שרשם ומקורם לזה אמר ואף אתה עשה אזניך כאפרכסת. והיא דוגמת הרחיים אשר יותן בתוכו דברים נפרדים. וע"י תחבולות הטחינה הם נעשים עצם אחד כן אתה קנה לך לב לשמוע את דברי כולם ותבין כי הכל אחד ואלו ואלו כו'. ודעת לנבון נקל בפירוש יתר דברי קדוש כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה כו'. ודבריו מבוארים על פי דברינו הנ"ל. והנה סידר הקדוש ג' מדרגות אשר הם שנים שנים ביחוד תורה וחכמה ובינה. וביחוד עמם ד"א ויראה ודעת. וכנגדן אמר דוד המלך ע"ה שלשה פסוקי' בשבח התור' תורת ה' תמימה משיבת כו' עדות כו'. מחכימת פתי פקודי ה' ישרים משמחי לב הם נגד תורה וחכמה כמש"נ מחכימת פתי פקודי כו'. משמחי לב הוא נגד הבינה כי הלב מבין והשלשה השנים הם נגד הג' ד"א ויראה ודעת תכליתן של הראשונות מצות כו' מאירת עינים כי ע"י התורה נפקחו עינים עורות לכוין את דרכיו בדרכי חיים ובד"א המה המדות הישרות יראת ה' כו' עומדת לעד כי היא המקיימת את לומדי התורה על מעמדן ומצבן משפטי ה' אמת צדקו יחדיו הוא נגד מעלת הדעת וכל אלו המדות נעוצים סופן בתחילתן ותחילתם בסופן. וכמו שבלי מעלת התורה לא יבא לכל אלה כן בחסרון הדעת לא יתקיימו בידו כל אלה כי ילך הלוך וחסור. וזש"א דעת קנית:

הדרן עלך מסכת יבמות

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכו' וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מינה הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וי"ל דהל"מ הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ"ל ראיתי להרב עיון יעקב שכתב וז"ל צ"ע קצת דלפי משמעות הש"ס דתמורה דף י"ז מבואר דיהושע השיב לא בשמים היא ולא רצה להשיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכתבתי שם לפי שיהושע היה תלמיד מובהק של משה מותר לו לחדש כמו משה עצמו עכ"ל וק"ק דלדבריו אמאי הקב"ה אמר ליהושע לאומרם לך אי אפשר צא וטורדן במלחמה. ונשארו ההלכות שכוחות ושאלו לשמואל ואמר אלה המצות כמ"ש שם בתמורה. הו"ל להקב"ה לומר להם כיון דליהושע לא שייך אלה המצות וכיון דהוא בסוג משה רבינו ע"ה גם לא בשמי' אינה טענה דהקב"ה יאמר ליהושע בדרך נבואה שאלו הם ההלכות שנשתכחו. ותו דכד דייקת שפיר לא בשמים היא שאמר יהושע היינו אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר. והרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה כתב אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פ' כך וכי סברת פ' אמת יהרג הנביא ההוא שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון וכו' וכן אמרו החכמים האלהיים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא שמענא מיניה ולא צייתנא ליה זהו תורף דבריו ע"ש וא"כ יפה הקשו ותירצו בתוספות:

הא קמ"ל דעת רצון מילתא היא מכאן הקשה הגאון הרב בכור שור דף ק"ז עמ"ש הרב מגן אברהם בריש א"ח ואני השפל באתי לכלל ישוב דברי הרב מגן אברהם בספרי הקטן ברכי יוסף שם בריש א"ח בס"ד עש"ב:

והא איה חבירנו קאמרי לה. אלמא לאו לפי תומה הוה: הוה בכיא. והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה לומר: ונתלה בייחור של תאנה. אחז בנוף של תאנה ופשחו לעשות ממנו מקל: פשחו. נתקו: יישר כחך אריה. גבור חיל ולב אריה יש לך: יפה כוונת את שמי אריה. שכך קורין אותי בעירי: לא כך אמרת לי יוחנן בן יונתן. דורש וחוקר היה אולי יהפוך את דבריו לא כך אמרת לי דמכפר שיחיא אריה שהכפר היו קורין אריה ולא אותו: דרישה. בדיקות כי האי גוונא לכוין את דבריו: וחקירה. באיזה יום ובאיזה שעה: משפט אחד יהיה לכם. וכיון דאשכחן דכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת וגו' (דברים יג) הוא הדין לדיני ממונות: כיון דאיכא כתובה למשקל. כשתנשא על פיהם תטול כתובה דמספר כתובה נלמוד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי: כדיני נפשות דמי. דהבא על אשת איש בחנק הלכך עדי נשים בדרישה וחקירה: הכי גרסינן אמר ר' אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי יי ורב שלום בניך:

הדרן עלך מסכת יבמות

פונדקית עובדת כוכבים (אחת) היתה ומסיחה לפי תומה. וא''ת מאי מייתו רבנן ראיה מן הפונדקית דהא מסיחה לפי תומה היתה ויש לומר דלא היתה ממש מסיחה לפי תומה דמה שהוציאה מקלו ותרמילו (מה) [זה] היתה יכולה לעשות כן לעדות ור' עקיבא אמר להם כי אין זה ראיה דודאי אין לך מסיח לפי תומה גדול מזה כיון דכי [חזיתינהו] בכיא כן משמע קצת בירושלמי דקאמר עשו אותה כמסיחה לפי תומה משמע שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה אלא שמביאין ראיה דלא גרעה מעד אחד: אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה. פירש רבינו חננאל דקיימא לן כהאי תנא דלא בעי דרישה וחקירה:

הדרן עלך מסכת יבמות

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד