אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. דקים ליה במילתא ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ויש מי שאומר (הרא"ה להלן (כתובות י, א), ועין ריטב"א ושיטה לר"ן כאן) דלא שנא נשוי ולא שנא פנוי, דהא איהו קאמר דקים ליה במילתא ואין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור עליו. ויש מי שאומר, דדוקא נשוי אבל בחור אינו נאמן כמו שאכתוב לפנינו (לקמן כתובות י, א ד"ה רב אחאי), ודוקא, באומר ברי לי שלא הטיתי, הא לאו הכי מותרת לו דחזקה הטה והוא לא ידע והיינו דאמרינן לקמן (כתובות י, א), ההוא דאתא לקמיה רבן גמליאל ברבי אמר ליה פתח פתוח מצאתי, אמר ליה שמא הטיתה, וטעמא דמילתא, משום העמד אשה על חזקתה.

והא דאתי בטענת פתח פתוח ולא אתי בטענת דמים שהיא טענה מבוררת כדלקמן, מיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי, דאין להם דם בתולים, או שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת. ומיהו, אפילו בעל ומצא דם וטוען טענת פתח פתוח מצאתי נאמן הוא לאוסרה עליו, דהא שויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא, ואין הדמים ראיה, דמימר אמרינן דדילמא דם צפור הכניסה. אפילו פישפש ומצא דם, אפילו הכי חיישינן שמא דם הצדדין הוא, או דם המכה הוא, וכדתנן (לעיל כתובות ו, א) נותנין לה ארבעה לילות ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה.
ומיהו בהא דאמר שמואל לקמן שהוא נאמן להפסידה כתובתה, דוקא כשלא מצא לה דמים או שנאבדה המפה, אבל כשמצא לה דמים וטוען טענת פתח פתוח להפסידה כתובתה, לא, אלא הדמים ראיה לכתובתה, דמסתמא לא תלינן בדם צדדין ודם מכה להפסידה כתובתה. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א וע"ש בקה"ע) דגרסינן התם גבי הא דתנן לקמן, כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. מה נן קיימין אם כשפשפש ומצא הרי מצא, אם כשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה, אלא כן קיימין בשלא פשפש ומצא, היא אומרת דם בתולים, והוא אומר לא כי אלא דם ציפור, הורע כמו שלא נהג כמנהג הזה, הדה דתימא שלא להפסידה מכתובתו, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכו' עד וכולהון מן הדא דמר הלא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה.
ועוד נראה לי להביא ראיה, מהא דאמרינן לקמן (כתובות יב, א) האוכל אצל חמיו ביהודה אין יכול לטעון טענת בתולים, ואוקימנא דקא טעין טענת פתח פתוח. ואמרינן למאי, אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה, הרי שעשו מנהג יהודה כשלא מצא דם כאלו מצא לגבי כתובה, ואפילו הכי לאוסרה עליו נאמן דאיהו משוי לה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד דאמרינן בסמוך ופתח פתוח כשני עדים דמי.
ויש אומרים (רמב"ן ועי' רא"ה), דדוקא כשלא מצא הדמים, הא מצא דמים לא, וכן דקדקו מדברי ר"ח ז"ל (בליקוט, אוצה"ג עמ' 6). ולפי דבריהם יש לי לומר, דלא אמרו לקמן (כתובות ט ע"ב) פתח פתוח מצאתי כשני עדים דמי אלא כשאין שור שחוט לפניך, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, ואע"ג דאיהו קאמר דמצא פתח פתוח לאו אדעתיה, איהו סבר דקים ליה ולא קים ליה, דמילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא, והיינו נמי דאיצטריך ליה לר' אלעזר לאשמעינן בהא, משום דלא קים להו שפיר ומטעי טעיא ולא מהימני אפילו לגבי נפשיה, וכדאמרינן בסמוך מאי קמ"ל פשיטא, ופרקינן, מהו דתימא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל, ודי לנו אם נאמר, דקים ליה היכא דליכא מאן דמכחיש ליה לטענתיה, אבל במקום הכחשה לא, ולקמן נמי אמרינן, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, ודחינן לא, דקא טעין טענת דמים, דאלמא מילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא אע"ג דאיהו טעין דקים ליה, וההיא דאמר רב יהודה דאמרינן אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא, התם משום דאין שום דבר מכחישו לזה, דאע"ג דנתייחד כיון שהוא טוען שלא בא עליה כלל ואפילו הכי מצא פתח פתוח ודמים לא מצא, לגבי נפשיה ודאי הימיני מהימן.
וההיא דירושלמי (בפירקין הלכה ו) נמי אינה ראיה, דבירושלמי משמע לכאורה, דחששו לספק סוטה אפילו היכא דאיכא תרתי ספיקי, דגרסינן התם (לקמן כתובות יב, ב) על מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך, רבן גמליאל ורבי אלעזר אומרים נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, ולפום גמרא דילן ודאי נאמנת אפילו להתירה לבעלה משום דתרתי ספיקי אית בה, ועוד דחזקה דגופה, ובתרתי ספיקי אכשורי מכשרי לה הכא. ומיהו אינו דיחוי גמור, דשמא הא דירושלמי לא פליגא ובאשת כהן קאמר כדאמרינן ובשתי ספיקות מודו, אפילו הכי באשת כהן אע"ג דמצא דם אסירא משום ספק סוטה. ומכל מקום, לפום פשטא משמע בגמרא, דההיא דרבן גמליאל אפילו לקיימה שרי ואפילו באשת כהן, דאי לא, כיון דמתניתין סתמא תני הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא. והדבר צריך תלמוד.

והא דאמר ר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו ה"ה להפסידה כתובתה, כשאין שם טענת דמים. כגון שנאבד המפה, אי נמי בבוגרת, וכדאמר שמואל בסמוך. ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (עי' רמב"ן רא"ה וריטב"א בע"ב). ואי נמי, דשמואל מיירי בשעשה סעודה ודר' אלעזר בשלא עשה סעודה, אלא דר' אלעזר ניחא ליה לאשמעינן דאפילו לאוסרה עליו אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות. ועוד, דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן, וכל שכן בממון דמהימן, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ושמואל ניחא ליה לאשמעינן דהפסידה כתובתה, דאפילו בספק ספיקא, דאינה נאסרת עליו, כתובתה נפסדת, דאוקי ממונא בחזקת מריה. אבל רש"י ז"ל פירש: דר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא קאמר, ולא להפסידה כתובתה (ל"מ, אבל כ"כ הרמב"ן בשם יש מי שפירש).

ואמאי ספק ספיקא הוא. ואוקימנא באשת כהן, אי נמי, באשת ישראל וכגון דקביל עליה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דודאי תחתיו זנתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין, ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון, דפיתוי קטנה אונס הוא. וא"ת, אפילו קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, תשתרי, דספק ספיקא הוא, ספק קודם שגדלה ספק לאחר שגדלה, ואם תמצי לומר לאחר שגדלה, ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, דעל כרחין כולה חדא ספיקא הוא, ספק באונס ספק ברצון, דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה. ואם תאמר, אם כן אפילו קיבל בה אביה קידושין כבת שית כבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא, דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל או קודם שנתארסה, דאפילו את"ל דפיתוי הקטנה רצון הוא אפילו הכי שריא, ולא תהא כוח גדולה יפה מכח קטנה.
קשיא לן אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש שנים, נמי ספק ספיקא הוא, אשת כהן ספק קודם שנתארסה ספק לאחר שנתארסה ואת"ל לאחר שנתארסה ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וקטנה בת ישראל נמי ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון.
יש לומר, מוכת עץ מילתא דלא שכיח היא וכל שלא טענה לא תלינן ביה. וכדאמרינן בפרק אלו נערות (לקמן כתובות לו, ב), סומכוס אומר הסומא אין לה טענת בתולים, ואקשינן עליה מאי טעמא, אילימא משום דמחבטא כולהי נמי חבוטי מיחבטן, כלומר, ואפילו הכי לחבטה גדולה שמשרת בתולים לא חיישינן, ואע"ג דסומכוס חייש לה, הא רבנן דלא חייש וקיימא לן כותייהו. ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתארמלה (ה"א), אם אין עדים שיצאתה בהינומא וכו', וחש לומר מוכת עץ הייתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתיים, אמר ר' יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, ואע"ג דאינה ראיה גמורה לדהכא, דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה, אבל הכא דאיתיליד ריעותא, אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת מוכת עץ היה, וע"כ שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טוענין בו מן הסתם, אבל אם טענה היא בפירוש, נאמנת.
אי נמי יש לומר, מכיון דלא טענה, חזקה לא הוכתה, דאם איתא מיטען הוה טענה, דלאו גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה, וכתובה נמי לא מפסידה בדאמרה מוכת עץ אני תחתיך.

והא דאמר ר' אלעזר דאסר, באשת כהן, ואי נמי, בקטנה בת ישראל, דוקא במכחשת וטווענת בתולה שלימה נבעלתי, אי נמי בשותקת, דאיהו בריא. אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה, אי נמי, באומרת מוכת עץ אני, נאמנת, דהא קיימא לן כר"ג ור' אליעזר דאמרי, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדיהו והוא אומר לא כי אלא קודם שארסתיך והיה מקחי מקח טעות, נאמנת כדאיתא במתניתין (לקמן כתובות יב, ב). וכן בטוענת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. וטעמא דמילתא, משום דהתם שניהם מודים שלא נמצאו לה בתולים, אלא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא טוען בשמא קודם שארסתיך והוה לה איהי ברי ואיהו ספק, וברי עם חזקת כשרות דגופא עדיף משמא דידיה, אבל במכחשת כי הכא, דהוה ליה בריא ובריא, איהו מהימן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, א), דלא אמר ר"ג אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא קאמר. והכין איתא בירושלמי (בפירקין ה"ו), דגרסינן התם, ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר אלא כרבי יהושע, חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת ואומרת נמצאו ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל, דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך היא נאמנת דאיהו שמא ואיהי בריא, הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך הוא נאמן דבריא הוא אלמא כל שאינה מכחישתו דבריא ושמא הוא היא נאמנת, ואפילו להתירה לבעלה ואפילו באשת כהן, והדין נותן שהרי בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני, כיון שאין מי שמכחישה.
והא דאמרינן בירושלמי (שם, ה"א), גבי מתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי, ודאי משמע דפליגא אגמרא דידן, וכדכתבינן לעיל, אעפ"י שראיתי לגדולי המורים (עי' רמב"ן לקמן (כתובות י, ב), ד"ה הא, ומ"מ איסו"ב פי"ח ה"י) שאמרו, דאפילו בטוענת קודם שארסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אי, אינה נאמנת אלא שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינה רשאי משום דספק סוטה, כדאיתא בירושלמי דלעיל, דאמרו גבי הנושא את האשה דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואפילו בטוענת מוכת עץ. ואינו נראה, דאם איתא, אונס בישראל דשרי היכי משכחת לה. והיכי דרשינן להו, דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה, ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב, ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה. ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת, כדאיתא בברייתא לקמן (כתובות יג, ב), זו היא עדות שהאשה כשירשה לה, כלומר, לעצמה. וסוטה שנסתרה, היינו טעמא, משום דרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה. ותדע לך, דהא נסתרה בלא קינוי אינה אסורה לבעלה ואפילו לר' יהושע, דעד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא לכהונה משום מעלת יוחסין.
ולא עוד, אלא דאפשר לומר, דר' יהושע דוקא בפנויה קאמר ומשום מעלת יוחסין, אבל באשת כהן לא, דמשום מעלת יוחסין לא פסלינן לה אגברא. והא דאמר רב בפרק עשרה יוחסין (קידושין פא, א), מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, אפשר, דבין באשת כהן ובין באשת ישראל קאמר דלא אסרינן לה, כמו שנכתוב למטה משם הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעלי הגמרא הוו מיפרשי לה, וכדפרשינן עלה (שם), לא שנו אלא בפנויה אבל באשת איש לא, כלומר, אין מלקין, וההיא אפילו לר' יהושע אתיא, דרב כר' יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין בגמרא (שם) ספיקן בודאי אסור, ולקמן (כתובות יג, א) נמי מוקמינן לה לההיא דרב כר' יהושע, ואע"ג דכל ספק טומאה ברשות היחיד נמי טמא, וגמרינן לה מסוטה, אעפ"י שאין רגלים לדבר, דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר הוא. ליתא, דספק טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בריא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתא בריא, אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה, וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה בין יש רגלים לדבר, דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק שברשויות ויש בו דעת לישאל, אבל לרגלים לא אקשינהו לדעת רבנן דר' שמעון, ולר' שמעון אקשינהו לגמרי, כדאיתא בריש פרק קמא דנדה (ג, א), כן נראה לי.
ומה שהעמידו בירושלמי (בפרקין הלכה ו) הא דר' אלעזר בשותקת אי נמי במכחשת, כמו שכתבתי למעלה, צריכא לי עיון בשותקת. דבפרק אלו נערות (לקמן כתובות לו, א) משמע דלר"ג טוענין לה משום (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם. ועוד, דאי שתיקה חשבינן לה כהודאה, אפילו באשת ישראל גדולה תאסר, דהא ליכא ספק ספיקא דהא מודה, ואי ספיקא שתיקה כספק חשבינן לה, לר"ג אסורה אפילו בתרי ספיקי, כדאיתא לקמן (כתובות יד, א) דקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסול. אלא נראה לי, דהכא לא משכחת לה להדא דר' אליעזר אלא במכחשת, והילכך, בחד ספיקא אסירא אבל בתרי ספיקא שריא, ואע"ג דאיהי טוענת שבתולה שלימה נבעלה, ואם כן לדבריה אין כאן תרי ספיקי, ואפילו הכי לדידן תרי ספיקי איכא.
ותדע לך, דהא בההיא דר' אלעזר דאסר, על כרחין במכחשת היא, וכמו שאמרו בירושלמי וכמו שכתבתי (לעיל), ואפילו הכי אקשינן ספק ספיקא היא. ועוד, דאם איתא כי אקשינן אמאי ספק ספיקא הוא, לימא הכא במאי עסקינן במכחשת, דתו ליכא תרי ספיקי לפי דבריה, אלא דעל כרחין אית לן למימר דלדידן מיהא אית בה תרי ספיקי, ואיהי דקא מכחשת כסופיה הוא דמכספא, ושמואל נמי מודה בהא לר' אלעזר, ולגבי ממונא אפילו בתרי ספיקי בברי וברי, לא מפקינן ממונא. ואפילו לר' יהושע כגון שטוען טענת דמים אבל בפתח פתוח חיישינן דילמא משקר אלא אם כן עשה סעודה. וההיא דר' יהודה אמר שמואל דלקמן (כתובות ט ע"ב), אפילו באשת ישראל גדולה ובמכחשת ור' אלעזר מודה בה. זו הדרך שבררתי בשמועות אלו. וכן נראה להראב"ד ז"ל במכחשת.
ולפי זה, הא דתניא בפרק אלו נערות (לקמן כתובות לו, א) חרשת אין לה טענת דמים, ואוקימנא כר"ג, ואקשינן, אימור דשמעית ליה לר"ג דקא טענה איהי, היכא דלא טענה איהי מי שמעת ליה, ומפרקינן, אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח לאלם הוא, לאו כגון זה דאינה יכולה לטעון דווקא קאמר, אלא כגון זה שאינה טוענת ולא מכחשת, וטעמא כדקאמרינן, להא לר"ג מהימנא משום דחזקה דגופה, כן נראה לי.

הא דאקשינן, מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה, אלא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה. פירש רש"י ז"ל: מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו, וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי, פירוש: שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה.
וקשיא לי טובא, חדא, דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה. ועוד, דהא תנן בסוטה פרק היה מביא את מנחתה (יח, א), ולמה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קינא לה ממנו, והלא אלו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה, ותנן התם, זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה הוה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים, וזה רחוק מאד. ועוד, הא דאמרינן, ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה וכו' ופתח פתוח כשני עדים דמי, למה ליה לאורוכי בלישני כולי האי, לימרי ליה ולטעמיך קנוי אין עדים לא ופתח פתוח כשני עדים דמי. ועוד היא גופה קא קשיא לי, דלפי פירושו של רש"י ז"ל, האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה, דעד שיהיה שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרה ואפילו הוברר לו לבעלה שנבעלה, וכיון שכן, פתח פתוח אף על גב דקים ליה במילתא שפיר ובריא לו שנבעלה, מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא. ועוד, לא דמי לשני עדים, דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון, וזו שמא מוכת עץ היא, אי נמי דרוסת איש, שמא נאנסה.
ונראה לי דהכי פירושה: ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בספק, והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה בספק, אלא בספק הבא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה, וכו'.

ותסברה וכו', הא לא קשיא. הכי קאמר, אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה. ולא אסרוה על דוד, ואלו הייתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (סוטה כו, ב), אלמא אינה נאסרת בספק, דאע"ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי, ואלו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה, מכל מקום אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל, וכיון שאפילו הודה דוד בבית דין שבא עליה, לא הייתה נאסרת על אוריה דבר תורה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל. כך הייתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכולי עלמא, שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה, אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל, ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי, כך הייתה דעתו של מקשה.

ואקשינן, ולטעמיך קינוי וסתירה אין. כלומר, לטעמיך שאתה מפרש הא דרבי אלעזר כצורתה, אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפילו נבעלה ברצון ובעדים, דהא אין האשה נאסרת קאמר, דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה. אלא על כרחיך הא דרבי אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מיחסרא והכי קתני אין האשה נאסרת בספק, וכיון דתירצת לה תריץ הכין אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, דמעידים דודאי נבעלה ונאסרת, וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי, דאף היא נמי בודאי נאסרה חשבינן לה, דרגלים לדבר.

פתח פתוח נמי כשני עדים דמי. כלומר, אסורה כאלו איכא שני עדים, דכיון שהיא אינה מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור, כענין עד אחד על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר.

והא דאמרינן, אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה. לאו קושיא הוא דקשיא לן על אוקמתין, אלא פירושה דסיומא דמימרא דר' אלעזר היא, דר' אלעזר אדכורי אדכר במימריה מעשה שהיה, ואתי לפירושה דהכי קאמר ר' אלעזר, ואם תאמר, מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, דרגלים לדבר הייתה לו, ואם כן אף לדוד תאסר. התם אונס הוה, ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו. והשתא נמי, לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה סלקא דעתיה, דכיון שידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה, כן נראה לי.

אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. פירוש ר"א תרתי קמ"ל חדא דפתח פתוח מלתא דקים ליה בגוה שפיר וקא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואידך כיון שאמר שהוא כפתח פתוח אע"ג דעדיין ספק הוא אם נבעלה בעילה אסורה אם לאו אפ"ה נאמן לאוסרה עליו מן הספק ובהנהו תרי מילי שקלו תלמודא דשמעתין על הא דר"א ומיהו עיקר צריכות דר"א היינו טעמא קמא ודוקא כשאמר ברי לי שלא הטיתי וטעמא דמלתא משום דהעמיד אשה על חזקתה עד דאיכא טענה ברורה ודאית ודוקא אמר ר"א פתח פתוח דבהא הוא דאשמועינן רבותא שאומרים דלא נימא דלמא טעי ולא קים ליה אבל טוען טענת דמים דודאי קים ליה פשיטא לי מלתא דנאמן לאסור עליו כדאמרי' לקמן: מאי לאו דקא טעין טענה פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים. וא"ת ה"ד אי דאיכא דם יהיו הדמים ראיה ואי ליכא דם האיכא טענת דמים ואי איכא דמים היכי נאמן דהא איכא דמי' והיאך יהיה נאמן בפתח פתוח כבר פירש"י ז"ל דמיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שאבדה המפה נראה מדבריו דכל היכא שמצא דם הדמים ראיה ואין נאמן בפתח פתוח מצאתי שהדמים מכחישין אותו ושקירי משקר או לא הוה קים ליה בפתח פתוח וכך פירש רבינו חננאל ז"ל ולפ"ז כי אמרינן לקמן ופתח פתוח כעדים דמי היינו שלא מצא דם וכן פירש"י ז"ל דהכא כשהיא ממשפחת דורקטי או בבוגרות דפעמים מתיישנין בתולים ואין להם בתולים אבל יש שפירש דקים ליה בפתח פתוח כעדים דמי אפילו כשמצא דם נאמן לאוסרה עליו דהא אמר ברי לי דהוה פתח פתוח ושוותי' חתיכה דאסורא ואין הדם ראיה דדלמא דם צפור הוה שהכניסה שם ואפילו פשפש אותה בכניסה לחופה דלמא דם בצדדים או דם המכה הוא ומיהו להפסידה מכתובתה דכ"ע אינו נאמן כשמצא דם והביא ראיה לפ' זה מן הירושלמי דגרסינן התם גבי הא תניא כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים מה אני מקיים אם בפשפש ומצא הרי דם מצא אי בשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה אלא במה אנו מקיימ' בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם ציפור הוא הורע כוחו שלא נהג כמנהג הזה הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אין רשאי משום ספק סוטה ע"כ ויש אומרים שאין להביא ראיה מירושלמי דפליג אתלמוד דילן דהתם נמי חששו לספק סוטה אפי' תרתי ספיקי דגרסי' התם על מתניתן דהנושא את אשה דאפליגי רבי גמליאל ור"א כו' הדא דתימא שלא הפסידה כתובה אבל לקיימה אינו רשאי ולפום גמרא דילן דקאמר ר' גמליאל דנאמנות לגמרי ואפילו לבעלה אפילו בהדה ספקא משום דאיכא חזקה לגופיה והיא ברי והוא שמא וכדאיתא התם בפרקין ואפשר שאין הירושלמי מדבר אלא באשת כהן או בקטנה בת ישראל דליכא ספיקא אלא חדא ואפי' תימא שהירושלמי פליג בהא אתלמוד דילן מכל מקום בנדון דהכא רצה לומר שהיא חדא ספיקא אפי' איכא דם נאמן לאוסרה עליו דהא לא אשכחן דפליג אגמרא דילן אלא כדברי הירושלמי דלאוסרה עליו אפי' יש כאן דם נאסרה עליו והא דקאמר שהיא נאמן דוקא שהיא שותקת אי נמי מדבר ומכחישו לומר בתולה שלמה נבעלתי דכיון דבהא ובהא הוא נאמן אבל במדברת ואינה מכחשת אלא שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני אינה נאסרת אפי' בחדא ספיקא דכיון דאיהי ברי ואיהו ספק ומסתייע לה חזקה דגופא ברי עם חזקה דגופא עדיף משמא דידיה. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם דר' ירמיה בעי התם מעתה אין טענת בתולים לא כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותק אפ"ת במדברת באומרה נמצא ואבדה ותהא נאמנות לו יכול דאמר אילו בשם ר"א האומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים בשהפתח פתוח כלומר במשנתינו לפיכך הוא נאמן דברי הוא ואלמא כל שאינה מכחישתו וברי ושמא היא נאמנת כיון שאין מי שמכחיש' והא דאמרי' בירושלמי דלעיל הדא דתימא דפליג בהא דהכ' בירושלמי ופליג אתלמוד דילן דלא מפליג לקמן בר"ג ור"א בין אסורא לממונא ואידך ירושלמי מפליג ואפ"ת דירושלמי לא פליג באידך ירושלמי דהא בחדא ספיקא והא בין תרי ספיקא מ"מ דבתלמוד דילן לא מפליג בהא בין חדא ספיקא לתרי ספיקא ובהא נאמנות בכל דאיכא ברי ושמא וכן עיקר וא"ת א"כ אמאי אינה נאמנת במכחישתו שהפתח נעול ושהוא משקר שאומר פתח פתוח מצאתי מגו דאי בעי מכחישתו ואומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני וי"ל דהכי לאו מגו ברור הוא דלא ניחא לה למימר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני דפוסלה נפשה מן הכהונה ובמוכת עץ נמי לא אמרי' מגו כיון דלא שכיח וכי שכיח אית לה קול ותו דניחא לה למימר בתולה שלמה נבעלתי מלפגי' נפשה לומר מוכת עץ אני וכן פי' בתוס' והא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא אמרינן נאמן לאוסרה על עצמה קמ"ל כיון דטעין כן בטענת ברי ב"ד אוסרים אותה ומפקי לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכח סוגיין דלקמן דפרכינן מר"א דאמר אין אשה נאסרה על בעלה וכו' ההוא היינו שאינה נאסרה בב"ד דאלו לצאת ידי שמים בלא"ה נמי תצא כההיא בפרק קמא דיבמות וכעוברת על דת משה ויהודא דבמכילתא ואע"ג דאמרינן בפ"ק דיבמות ב"ד עדים הוא דמפקי הא אמרינן לקמן דפתח פתוח כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וז"פ ברור:

ואמאי ספק ספיקא הוא לא צריכה אלא באשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אע"ג דנבעלה לפסול לה פסול מן הכהונה אע"ג שלא נבעלה תחתיו בההיא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלם אי נמי בקטנה בת ישראל כגון דקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' ויום אחד ומיהו כשנכנסה לחופה גדולה היא דאי לא פשיטא דלא מתסרא דאפילו נבעלה ברצון לא מתסרא דפתוי קטנה אונס תוא אלא ודאי גדולה היתה אח"כ וליכא אלא חד ספק ספק באונס ספק ברצון אלא ודאי נבעלה תחתיו דבפחותה מבת ג' שנים בתוליה חוזרין וא"ת עדיין יש שתי ספיקות ספק נבעלה כשהיתה קטנה דאפילו ברצון מותרת ספק כשהיא גדולה דברצון אסורה וא"ת בין באשת כהן בין באשת ישראל קטנה עדיין יש ספק אחר שמא מוכת עץ יש מתרצים דלמוכת עץ לא חיישינן מן הסתם דמוכת עץ לא שכיח וכן אמר בירושלמי באידך פרקין נחוש לומר דשמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. איכא מקשין על זה מתלמוד דילן דאמר לקמן סוטה אין לה טענת בתולים ופרכינן מ"ט אי משום דחבטה כולהו נמי מחבטי ופרקי' בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליתא דאדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמיחבטי משום הכי נשרו בתולים הא ליתא דהא כולהו נמי מחבטה ואפ"ה יש להן טענת בתולים כי אין החבטה ההיא כדאי להשיר בתולים דאלמא חבטת קטנה דאין בה כדי נשירת בתולים הוא דשכיח אבל חבטה דנשיר בה בתולים וכ"ש מוכת עץ לא שכיח ורבינו תם ז"ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפילו תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש בכך מכיון דלית לה קלא ותו דאי איתא הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה מספיק דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתיבנא לעיל:

מאי קא משמע לן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו' אבל הכא מוקם הוא דלא קים ליה קא משמע לן פירוש קא משמע לן כיון דטוען כן בברי מיקם וכו' עד אבל קים לה:

ומי אמר ר"א הכי יש תמהו דמעיקרא פרכי מאי קמ"ל והשתא פרכי מי אמר ר"א הכי ולא תימא היא דלעיל פרכינן ממתניתין מאי קמ"ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר"א הכי דקשה דר"א אדר"א ותו דלעיל פרכינן דאי לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו דברי אלו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לנו לב"ד לאסור אליבא דר"א כיון דלא הוה קינוי וסתירה וזה פשוט והא דאמרינן ומי אמר ר"א הכי פירש רש"י ז"ל ומי אמר ר"א הכי דאשה מזנה נאסרה ע"פ עצמו משמע דאפי' כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוא קשיא לן היכי מיתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ"ד דהרואה את אשתו כשהיא מזנה תהא מותרת לו וכי עדים אסרו לה ועדים שרו לה דהא ודאי אינה אסורה אלא ביאתה ועוד מאי קא"ל ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזירת הכתוב הוא דאפי' נבעלה ודאי לא מתסר עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה ועוד מאי אהדר ליה ופתח פתוח כשני עדים דמו והא מנ"ל לכך הנכון דהכי קאמר ומי אר"א הכי דמשום פתח פתוח בעלמא תתסר עליה מכיון דאיכא חד ספיקא והא אמר ר"א שאין אשה נאסרה על בעלה בב"ד בשום ספק אלא על עסקי קינוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לאו עידי זנות שהעידו שזינתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקינוי וסתירה אלא ה"ק וקינוי וסתירה אין עדים לבעילה לא דחיישינן מאונסא הוא והא האיך אפשר דהא ודאי כל שהעידו שנבעלה מתסרה וחזקה ברצון הוא דאניסה הא קול יש לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש:

אלא לאו ה"ק וכו' ופתח פתוח כשני עדים דעלמא דבעילה דמי מתסרא כל זמן ששותקות מכחישתו. ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה אפשר פירש דקס"ד דהכי קאמר על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקשיא מקינוי דאלו סתירה ודאי הוה ביה ועוד מי אסרוהו על דוד כאלו היתה אסורה על אותו בעל כך היתה אסורה על דוד דאסורה לבעל אסורה לבועל א"ו לאוסרה על אוריה דכיון דלאוריה לא ידעי מלתא אע"ג דידעי לדוד ולא ידיע הכי לאוריה הוה מתסרה עליה מ"מ אסורה של בועל באסורה של בעל תליא וכל כלה שנאסרה לבעל ודאי מ"ט דלהוי לא מתסרה לבועל הכי ס"ל השתא ולקמן לא ס"ל הכי בשני לן מפני מה לא אסרוה דקא בעי לסיומא כולה מלתא מעיקרא וזה יותר נכון ;

אי משום הא לא קשיא דה"ק אין האשה נאסרת וכו' עד למעשה שהיה וכו' פי' לא מתרצינן לישנא דר"א אלא דמפרשין ביה הכי וכמעשה שהיה שאין האשה נאסרת קאי דמייתינן לראיה כדחזינן במעשה שהיה דלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי:

וא"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה פי' לאו קושיא על אוקימתא דהא לכ"ע איכא לשיילה ותו דאוקימת אקומתא מוכרחת היא אלא שיילי דמשיילינן לכ"ע לברורי מלתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל פי' רש"י ז"ל מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים בדבר ונראה מפרושו דקאי אהא דפרקינן ופתח פתוח כשני עדים דמי ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי ודאי לא היה שוכב עמה דוד בעדים ור' יוחנן ז"ל פירש כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד ונהי דלא אתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי היה שנאסר על דוד וכ"ש למאי דאסיקנא דפתח פתוח כעדים דמי דעדות לאו דוקא כדפירש דהא הכי איכא דבר ברור שנבעלה לדוד:

התם אונס הוא פירוש דאע"ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה לא מתסרא לבעלה לא מיתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי וא"ת הא לעיל אמרי' משום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא מתסר וי"ל דלעיל ה"ק דאלו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנים לומר שהיה באונס ולא נאסרה:

ואב"א כהא דאמר שמואל בר נחמני פי' לאו למימרא דלהוי האי טעמא כר"א דהא לא שייך בלישנא כלל אלא פרוקי אחריני עבדי' למאי דאמרינן מפני מה אסרו לו דהא לכ"ע קשיא כדפרשינן ולר"א מפרק בפרוקי קמא ולדידיה מפרק מדאמר שמואל:

טענת בתולים שאמרו היא בשני פנים אחד שאומר פתח פתוח מצאתי ומאחר שהפתח פתוח ודאי נבעלה ואף כשנמצא דם הוא אומר שמכיון שהפתח פתוח אין הדם דם בתולים אלא דם נדות או שמא בתחבולה בא לשם ממקום אחר וטענה זו אינה טענה ברורה כל כך שהרי אי אפשר לה להתברר אלא על פיו שאומר פתח פתוח מצא ושמא נעול היה ושקר הוא טוען אם בזדון אם מצד שאינו בקי וכמו שאמרו בגמרא אבל הכא אפשר דלא קים ליה והשניה היא טענת דמים שאומר שבעל ולא מצא דם ואי אפשר לפתח סתום שיפתח בלא דם ואע"פ שלא מצאתיו פתוח ודאי בתחבולה נדחק עד שנראה כסתום וזו טענה מבוררת שהרי איפשר לה להתברר על ידי סודר ושושבינין ואע"פ שאיפשר שהיא ממשפחת דורקטי דבר שאינו מצוי הוא וכל שאינה טוענת כן אין חוששין לה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק שני וחש לומר מוכת עץ היתה אמ"ר יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי וכן שהכל בקיאין בטענה זו ואין הכל בקיאין בפתח פתוח כמו שיתבאר ואת שאינו בקי עליה אינו נאמן בה ומכל מקום יש אשה שאין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח והיא הבוגרת שכבר כלו דמיה ויש אומרים בהפך כמו שיתבאר לקמן וכל שיש כאן מקום לשתי טענות אלו כגון טענת דמים כשאינה בוגרת וטענת פתח פתוח לבקי שתיהן שוות בדין ומה שאמרו מאי לאו דטעין טענת פתח פתוח לא דטעין טענת דמים אינו אלא דרך דחיה ומשא ומתן:

מעתה צריך לברר את הענין בדינין אלו וכבר הקדמנו שיש בדין זה ארבעה חלוקות והוא שיש טענה באה לאסרה עליו ולהפסידה כתבתה ויש טענה מועלת להפסידה כתבתה ולא לאסרה ויש לאסרה ולא להפסידה ויש שאינה מועלת לא לאסרה ולא להפסידה כיצד האומר פתח פתוח מצאתי וטוען בה בבריא שלא הטה ולא טען טענת דמים אם שמא לא נתברר לו מפני שבעל בלא מפה או שאף אם מצא הוא אומר שמאחר שפתח פתוח מצא דם נדות הוא או שטען טענת דמים ר"ל בעלתי ולא מצאתי דם והיא מכחישתו ואומרת פתח נעול מצאת ויגעת ופתחתה או דם יצא ואבדה מפה או ששותקת ואינה טוענת כלום אם היא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה משלש שנים ויום אחד נאמן לאסרה על עצמו שמכל מקום לדבריו שהוא אומר זינתה שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאין כאן אלא חדא ספיקא והוא באשת ישראל אם זינתה ברצון או באונס הא כל שזינתה תחתיו זינתה שהרי פחותה מבת שלש נתקדשה לו ובאשת כהן אם זינתה אף באונס אסורה היא וזו היא שמועתו של ר' אלעזר וכן נאמן להפסידה כתבתה שהרי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וזו היא שמועתו של רב יהודה אמר שמואל ולא חלק על של ר' אלעזר כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ויראה שאף אם לא עשה סעודה שמאחר שאין חפה בלא סעודה אלא על דרך זרות לא פלוג רבנן ודברים אלו כלם אע"פ שהיא מכחישתו הואיל ואף הוא בבריא ולמדת שכל שלא אמר בבריא שלא הטה דנין אותו שהטה וזהו שבמעשה שבא לפני רבן גמליאל אמר לו שמא הטית וקצת חכמי הדורות כתבו שכל שאמר פתח פתוח מצאתי והדם לפנינו אע"פ שנאמן לאסרה ולומר שהדם ממקום אחר או מן הצדדין אינו נאמן להפסידה כתבתה וממה שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג במנהג הזה ר"ל שלא העמיד שושבינין הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ויש כאן דעת שלישית לומר שכל שאמר פתח פתוח מצאתי אם יש דמים אף לאסרה אינו נאמן ואף גדולי הרבנים פירשו זו של ר' אלעזר בלא מצא דם ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל לקיימה אינו רשאי חולק על תלמוד שלנו:

היתה אשת ישראל ונתקדשה יתירה מבת שלש אינו נאמן לאסרה שאף לדבריו שאומר שזינתה תרתי ספקי נינהו שמא לא זינתה תחתיו ואם זינתה תחתיו שמא באונס היה ומכל מקום להפסידה כתבתה נאמן מכח חזקה ולגבי כתבה מיהא אין כאן אלא חדא ספיקא שאף אם לא תחתיו זינתה אפילו אמרה היא קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות ואם שמא מוכת עץ היא שיש לה כתבה הואיל ואינה טוענת כך אין טוענין לה שדבר שאינו מצוי הוא וצריך לכתוב לה כתבה אחרת מחמת שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן יש אומרים שאף בזו כל שמכחישתו נאמן לאסרה שמכיון שמכחישתו אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן אלא ספק אחד והוא אם תחתיו זינתה אם לאו ומכיון שהוא טוען בבריא אסורה עליו ולא הוצרכו לדעת זה להעמיד שמועתו של ר' אלעזר באשת כהן אלא בשותקת ואין הדברים נראין שאם כן היה להם להעמידה באשת ישראל ובמכחשת אלא ודאי אף במכחשת כן שלא הורעה טענתה בהכחשה יותר מבשתיקה דאדרבה אלימתה לטענתה נתיחד עמה ולא טען ולאחר זמן טען אינו נאמן להפסידה כתבתה שהורעה חזקתו ואינו אלא כמוציא לעז הן שתשתוק הן שתכחיש אחר שלא טען בשעת יחוד וזו היא שאמרו במסכת יבמות פרק בית שמאי דף קי"א ע"ב טענת בתולים כל שלשים דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אף לאחר כמה שנים והלכה כר' יוסי ובתלמוד המערב שבפרק זה התבאר שכל שבסתם דנין אותו כנסתרה ומכל מקום כל שאין בו אלא ספק אחד אסרה עליו ולגאוני ספרד ראיתי בי"ב של יבמות שכל בסתם דנין אותו בלא נסתרה וכל שאומר עכשו בעלתי ולא מצאתי דם נאמן ולא עוד אלא שכתבו שאפילו אמר מתחלה בעלתי ולא מצאתי דם נאמן מתוך שיכול לומר עכשו בעלתי ולא מצאתי ויש כוללים בחלוקה זו כל שטען ולא עשה סעודה ואין הדברים נראין לי כמו שכתבתי למעלה ואף אתה כולל בחלוקה זו כל שנתיחד עמה בין אירוסין לנשואין כמו שיתבאר בסוגיא זו בשמועת האוכל אצל חמיו ביהודה וכן טען טענת פתח פתוח ומצא דם לדעת חכמי הדורות כמו שביארנו:

הכחישתו היא בדרך שטענתה בריא וטענתו שמא כגון שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני או שטוען טענת דמים והיא אומרת דם יצא ונאבדה המפה ואף הוא לא בדקה אין טענתו לא אוסרת ולא מפסדת מפני שהיא נאמנת וזו היא משנתנו הנושא את האשה וכו' רבן גמליאל ור' אליעזר אומר נאמנת והלכה כדבריהם אלא שכל שאיפשר לבא לידי בירור יתברר כמו שיתבאר ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי וכן שיש מגדולי החכמים שכתבו כן אף באומרת עד שלא ארסתני נאנסתי אין הדברים נראין שעל כל פנים דברים שבתלמוד המערב חולקים עם התלמוד שלנו שאם כן למה אמרו נאמנת בסתם ועוד לדבריהם אונס בישראל למה הותר נחוש שמא נתרצית אלא עד אחד נאמן באיסורין והרי בזו כנדה שסופרת לעצמה ועוד שהרי בפרק זה אמרו שאם נכנסה לבית הסתר עם אחד ואמרו לה מה טיבו של זה ואמרה בן אחי אבא וכהן הוא שאפילו כריסה בין שיניה נאמנת אף להכשיר עצמה לכהנה אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו זהו עיקר פסק השמועה עם מה שצריך לצרף בה מצד אחר:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים והלא אף אשת כהן יש בה שתי ספקות ספק זינתה ספק מוכת עץ ואם תמצא לומר זינתה ספק תחתיו ספק אין תחתיו ומשיבים כדברי תלמוד המערב פ"ב ה"א שדבר שאינו מצוי אינה טענה ועוד שאלו כן אף היא היתה טוענת כך מה שאין כן באונס שגנאי הוא לה להודות שזינתה אף על ידי אונס וכן יש שואלים אף כשהוא טוען בבריא כשהיא מכחישתו תהא נאמנת שלא להפסיד כתבתה מגו דמציא אמרה משארסתני נאנסתי ומשיבים בה שאין מגו לאפוקי ממונא ואע"פ שיש כאן אוקומי שטרא ר"ל שטר הכתבה שבידה וכל אוקומי שטרא אומרים מגו אף להוציא ממון וכמו שאמרו בפרק שבועות הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב פפא איתרע שטרא והני מילי דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל שלא בעדים לא מיגו דמצי אמר לא היו דברים כי אמר סיטראי נינהו נאמן אלמא כל אוקומי שטרא במיגו אמרינן אף לאפוקי ממונא שאני התם שאותו שטר היה ראוי מתחלתו וראוי להעמידו במיגו אבל זו אם זינתה לא היתה לכתבה שעה ראויה או שמא בזו חזקת טורח סעודה מפקעת כח המיגו ועוד נראה לי דהתם ריע טענתיה דלוה שלא היה לו לפרוע אלא בחזרת שטר או בשובר וראוי להעמיד טענת שכנגדו במיגו אבל זו טענת הבעל טענה חזקה הוא ואע"פ שאמרו למטה עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום מיגו אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לא אמרוה אלא מפני שהבעל טוען בשמא אבל כל שהוא טוען בבריא אין אומרים מיגו להוציא ממון ושמא תאמר ומה אנו צריכין לחזקת טורח סעודה ולדין שאין מגו בא להוציא ממון ותפסיד כתבתה מכח אוקי ממונא בחזקת מריה נראה לי שמכיון שסתם כתבה שעבודה על הקרקע אף היא בחזקתה ומכל מקום הם משיבים בה שיש כנגדה חזקת כשרותה שאין מחזיקין אותה בפסול וכעין מה שאמרו בגמרא שבועות זה אומר לקוחים וזה אומר שאולים נאמן זה אומר לקוחים וזה אומר גנובים אינו נאמן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן:

עד אחד שהעיד על אשת איש שזינתה אינו נאמן לא לאסור ולא להפסיד כתבה ואם נאמן עליו כשנים אסורה לו כמו שביארנו במסכת קדושין ויוציא ויתן כתבה קנא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים שהיא ראויה לשתות ובא אחד והעיד שנבעלה לפניו עם זה שקנא לה בעלה עליו נאמן בין לאסרה בין להפסידה כתבתה ואסורה עליו ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתבה ואפילו עבד או שפחה או קרוב או פסול נאמן בכך כמו שיתבאר במקומו:

האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכבר ביארנוה במקומו במסכת קדושין:

כבר ידעת שכל שנאסרה לבעלה מחמת הבועל והוציאה אסורה לבועל ושמא תאמר היאך הותרה בת שבע לדוד ואם תאמר שלא נאסרה לאוריה מפני שלא היו שם עדים ואין אשה אסורה לבעלה אלא או בשני עדים או בקנוי וסתירה בעדים ועד אחד של טומאה אין זה כלום שכל שנתפרסם על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו אין הענין אלא מפני שאונס היה ולא נאסרה על בעלה ולמדת שהאונס את האשה והוציאה בעלה מותרת לבועל ואע"פ שאף הנטען לאשת איש אף בעידי דבר מכוער והוציאה בעלה ונשאה הנטען כל שאין לה בנים מוציאין הימנו בקלא דלא פסיק אינה אלא מדברי סופרים ואף לדין זה כל שיש לו בנים ממנה מיהא אין מוציאין מידו או שמא עם דבר מכוער משום זינתה ברצון הוא מוציאה ואע"פ שלא היתה אסורה לו בכך מתוך שהוציאה בעדי דבר מכוער ובקלא דלא פסיק ונשאה הנטען ואין לו בנים הימנה מוציאין מידו הא כל שבאונס אע"פ שודאי נבעלה והוציאה הואיל ולא מחשש איסור הוציאה אין מוציאין אותה מן הנטען או שמא לא נאסרה לאוריה מפני שהדבר היה ידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד שכותב גט לאשתו על תנאי שאם ימות במלחמה יהא גט למפרע מאותו היום ואע"פ שאמרו בגיטין דף ע"ג בזה גיטיך מהיום אם מתי מה היא באותן הימים ואמרו שהיא כאשת איש לכל דבריה לדעת ר' יהודה דוקא מדברי סופרים ומכל מקום הבא עליה באותן הימים ומת הבעל אין אוסרין אותה על אותו בועל אף לדעת זה וכל שכן שהלכה כחכמים שאמרו מגורשת לכל דבר ובלבד שימות כמו שיתבאר במקומו:

אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. פי' שלא טען טענות דמים לומר בעלתי ולא מצאתי דמים כגון שהיתה בוגרת או שהיתה ממשפחת דורקטי נאמן לאוסרה עליו. פי' המורה ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוויה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסיד כתובה לא מהימן. ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה וספק לא זינתה תחתיו ואת"ל תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון. ל"צ באשת כהן פי' דאפילו באונס אסורה לו הלכך חד ספק הוא ואבע"א באשת ישראל וכגון דקיבל [בה] אבוה קידושין פחות מבת ג' שנים פי' שאין לומר קודם שאירסה זינתה שהרי בתוליה חוזרים ולא נשאר שם אלא חד ספק ומספיקא היא נאסרה לו:

מאי קמ"ל תנינא פי' שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר עליו. האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה פי' באמה ובתה ואחותה דשווינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא והיא מותרת בקרוביו פי' שהרי אינה מודה בקידושיו ובמס' קידושין מוקי לה באומר לה קדשתיך בפני עדים והלכו להם למדינות הים. מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה פי' שקדשה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה פי' מפני שהוא פנוי ויש לומר בחוצפא בעל ונ"ל כי פתוח היה ואינו כן א"כ לא תיתסר קמ"ל וכ"ש אם טען בעלתי ולא מצאתי דם בנערה שלא בגרה ואינה ממשפחת דורקטי שהוא נאמן לאוסרה עליו שהוא טענה ודאית יותר מפתח פתוח:

ומי א"ר אלעזר הכי פי' דאשה מזנה נאסרת ע"פ עצמו והא א"ר אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה. ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא פי' אם יש עדים שזינתה שמא אינה נאסרת בלא קינוי והכתיב כי מצא בה ערות דבר. אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד א' אלא בשני עדים. וקינוי וסתירה אפילו בע"א. ופתח פתוח מצאתי כב' עדים דמי. פי' אע"פ שעד אחד נאמן באיסורין. היכא דאמר ליה ע"א אשתך זינתה אינו נאמן שאין דבר שבערוה פחות משנים ואם קינא ונסתרה ובא ע"א יאמר נטמאת נאמן וקורעת כתובתה ויוצאה ואם רוצה לשתות אין משקין אותה. גם אם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן על עצמו כשני עדים ושוי אנפשיה חתיכה דאיסורא:

אמר רבי אליעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו פירש"י ז"ל כשאין שם טענו' דמי' כגון שאבד' המפה או כגון שהיא ממשפחת דורקטי' משמע מינה דטעמא דליכא דם הא איכא דם לא מהימן. וליתא אלא דבין הכין ובין הכי נאמן לאסרה עליו כיון דאמרינן דמקים קים ליה מהימן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ודם דאתי מחמת צדדין הוא או דם אחר הוא שהכניסה שם:

ואין הדמים ראיה. ומוקמינן לה באשת כהן או באשת ישר' שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דבהכי הוי חד ספיקא. וק"ל באשת כהן נמי תרי ספקי נינהו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש ואם תמצא לומר דריסת איש שמא אין תחתיו. וניחא לן דהא באשת כהן לא הויא ספיקא להתירא שמא אין תחתיו דאפי' לא היה תחתיו איכא חששא לאיסורא שמא נבעלה לפסול לה. אפי' לר"ג בדלא טענה הילכך ליכא ספק ספיקא להיתירא. אלא אי קשיא הא קשיא באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ויו' אחד הא ודאי ספק ספיקא הוא ספק דרוסת איש וספק מוכת עץ. ואם תמצא לומר דרוסת אי שמא באונס שמא ברצון. וי"א מוכת עץ פיתחה סתום וכיון דקא טעין פתח פתוח לא סגיא דלאו דרוסת איש היא. ומיהו אכתי ק"ל הא דאמרינן לקמן מאי לאו דטעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמי' אלמא דבטענו' דמים נמי נאמן לאסרה עליו. ובהא ודאי ספק ספיקא הוא כדאמרן. וי"ל דהכי קאמר דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן דבהא ליכא אלא חדא ספיק' כדאמרן אבל בירושלמי אמרו שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם ואפשר דמוכת עץ לא שכיחא והיינו דלא קא חיישינן לה והכי אמרינן בירושלמי בריש פרק ב' וחשו לומר שמא מוכת עץ היא. לא חשו לדב' שאינו מצוי. ואע"ג דאמרינן לקמן כולהו חבוטי מיחבטן איפשר דלאו משום מילת' דשכיחא אלא משו' דאמר סומכוס דסומ' אין לה טענת בתולים. ופרישנא טעמיה משום דמיחבטא ופרשינן כיון דחיישת להא לחבטא ניחוש נמי לאידך ומאי שנא. ומפרקינן כולהו רואות ומראת נאמן ז אינה רואה ואינה מראה לאמה. ותו דהא איכא רבנן דלית לה האי סברא אפי' בסומה. אי נמי איפשר דהא דפרקינן התם כולהו רואות ומראות כלמר כולהו רואות ולא שכיחא לה חבטא נפיש' כלי האי וכי אתי להו מראות לאמן ותרתי קאמר זו אינה רואה ושכיחא לה וכן אינה מראה לאמה. ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספקי הוא שמא קודם שתגדיל. ואם תמצא לומר אחר שהגדיל שמא באונס שמא ברצון' אבל מקמי הכי בין באונס בין ברצון שריא דקיימא לן פיתוי קטנה אונס הוא ואיכא דאמר דכלהו חדא ספק הוא ספק אונס ספק רצון. ואפשר דלא חשיב ספק ספיקא אלא בגדול' שנתקדשה דאיכ' למימ' שמא לא זנתה באיסור כלל אם זנתה בשאין תחתיו. ואם זנתה לאיסור בעצמה שמא לא זנתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס אבל זו ודאי זנתה באיסו' לעצמ'. ליכא כלל אלא חדא ספקא אם זנתה באיסו' לבעלה אם לאו:

מי אמ' ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסר' על בעל' אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהיה ותיסברא מעש' שהיה קינוי וסתיר' מי הואי ועוד מי אסרוה על דוד דאלו היה ראוי שתאסר על אוריה על דוד נמי היתה אסורה דקיימא לן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. הא לא קשיא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה כלומר על הספק אלא על עסקי קנוי וסתירה שאע"פ שהוא ספק אסורה לפי שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ממעשה שהיה דלא הוה קינוי וסתירה אבל עדי סתירה היו שם דהכי סתמא דמילתא שהיו שם מבני הבי' שראו כשנסתרה ואף על פי כן לא נאסרה על דוד ומינ' דלא איתסרה על אוריה דאלו איתסרה עלי' הוא הדין דאיתסרה לדוד כדאמרן. אבל ליכא לפרושי ולא איתסר על אוריה. דהא אורי' לא הספיק כדי לאסרה עליו וכי תימא ולדוד אמאי לא איתסר דהא קים ליה במילתא דאלו קים ליה לאוריה כי האי גונא הוא מיתסר'. זו ודאי שאלה היא והיינו דמקשינן לקמן ואם תאמר מעש' שהיה מפני מה לא אסרוה ובדין היא דהכי נמי מצי מקשי לה אלא דעדיפא ליה מקשי מ"מ קאמר קינוי וסתירה אין פתח פתוח לא כלומר דקאמר דלא מיתסרה מספיק' לעול' אי לאו בספיק' דקינוי וסתיר' ובכללא דידיה פתח פתוח דספק נמי הוא. ולטעמך קינוי וסתיר' אין עדים לא כלומ' ספק דקינוי וסתיר' הוא דאסר להו ולאו ספק דעדים כגון ראוה עדים שנבעלה ואינו יודע אם באונס אם ברצון אינה נאסר' על הספק כשאינה טענת כי האי אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים בר מקינא לה ונסתרה שאם יש עד אחד שנטמאת אסורה דרגלים לדבר שהרי קינה לה ונסתר' ופתח פתוח כשני עדים דמי שהרי בידוע שנבעלה ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד כיון דמשום טענת פתח פתוח דקים ליה אסרינן לי' כל' דכן הכא דהא הוי קים ליה במילתא. ואלו קים ליה לאורי' כוותי' וודאי מיתסרא עליה התם אונס הוי. ואע"ג דהוא מזיד. כל זמן שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל דבדידי' תליא מילתא, והאי דאמרינן וא"ת לאו לישנא דר"א הוא. דאם כן משמע דתהוי פירכא לפום מאי דקאמרי והא ליתא. דלא אתי' שפיר לפום לישנא דר"א דקאמר והא ליתא. דלא אתי' שפיר לפום לישנא דר"א דאמר וכמעשה שהי'. אלא לפום האי אוקימתא דאמרן. ר"א ה"ק אין האש' נאסרת על בעל' אלא על עיסקי קנוי וסתירה ולא כמעש:' שהיה ואמאי דקאמ' וכמעש' שהיה אאין האשה נאסר' קאי. והשתא מפרשי' אמאי לא איתסר' במעש' שהיה ומהדרי' משום דאונס הוי:

ואיבעית אימא כי הא דאמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו פי' על תנאי מעכשיו אם לא ישוב מן המלחמה בשוב שאר עם הצבא ולא היו אומר אם מתי כדי שלא תהא צריכה לעידי מיתה ובודאי כיון דהאי לישנא קאמרי אם לא ישוב ולא קאמרי' אם מתי תו לא בעי מעכשיו דהא מיפטרין ממה נפשך דאי לא מאית גט מחיי' הוא ואי מאית הא מיפטרא ממיתת הבעל ולא היו צריכין ליכתב מעכשיו אלא משום יבם דאי לאו מעכשיו א"ע גב דמיפטר' מבעל במיתתו נפלה קמי יבם. ואע"ג דהא הדר אורי' לא שמי' מתי' דלא הוה קאמרי אלא אסוף המלחמ' מיהו קשיא לן דהא קיימא לן מה היא באותן הימים הרי היא כאשתו לכל דבר. י"ל דהא אליבא דרבנן דאמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות ור' יהודה סבר לה כהאי לישנא קמא דאמרינן אונס הוה. אי נמי אפשר דלא פליגי אלא במתנ' מהיום אם מתי או במתנה מחיים והא דאמרינן התם שהיו אומרי' לו דוד הבא על אשת איש מיתתו במה מלביני' היו פניו דהא לא סגיא בלאו הכי דלא אתא אספק אשת איש דמי יימר דמיית דהא לא קים ליה:

הא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קא משמע לן דכיון דטעין כן בב"ד כטענת ברי כדו אסרין אותה עליו ואפקינן לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכחא סוגיין דלקמן דפרכינן מר' אלעזר דאמר אין האשה נאסרת על בעלה כו'. והיינו דההיא שאינה נאסרת בב"ד דאילו לצאת ידי שמים בלאו הכי נמי תנא דרוכל דפ"ק דיבמות [כד ב'] ובעוברת על דת משה ויהודית דבמכילתין ואף על גב דאמרינן (בפ"ק) [בפ"ב] דיבמות ב"ד בעדים הוא דמפקי הא אמרינן דפ"פ כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וזה ברור. הריטב"א ז"ל:

ואמאי ספק ספקא היא. הא כתיבנא לעיל דר' אלעזר הכי קאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי נאמן היינו לאוסרה עליו והילכך פריך שפיר ואמאי מתאסרא עליו אפילו אי מהימנא ליה דנבעלה וכמו שכתב רש"י ז"ל ואם תפרש דה"ק דאיהו נאמן לאוסרה עליו ולמשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא לא פריך שפיר דאף על גב דהוי ספק ספקא מצי לשוייה חתיכה דאיסורא ולאסור על עצמו דבר כגון זה ויאה ויאה אלא ודאי משמע ליה דהכי קאמר ר' אלעזר נאמן והיינו לאוסרה עליו אף על גב דאיהו לא אתי לבי דינא כדי לאוסרה עליו מיהו אנן בי דינא אסרינן לה עליו וכדפרישנא לה לעיל וכן דייק הריטב"א ז"ל מדקאמר עליו ולא על עצמו וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיון שכן פריך שפיר כנ"ל. והקשה בשיטה דמאי אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספקא וספק ספקא ברה"י ספקו טמא ותירץ דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספק ספקא אין אוסרין. ע"כ:

ספק תחתיו ספק אין תחתיו. וא"ת ומאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה ובכל יום ויום אית לן למימר לא נבעלה אלא ביומא דלבתריה וכיון שכן אין לך לומר אלא שתחתיו נבעלה ואין כאן אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון ולהכי אסורה עליו וכ"ש נמי דאונס לא שכיח וי"ל דעכשיו הרי היא נשואה לפנינו וכלה בחופתה דהיינו אחר שנשאת פשיטא ודאי דלא זינתה והספק היינו ספק תחתיו משנתארסה זינתה ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה זינתה ומעתה אדרבה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זינתה העמידנה על חזקה ולא זינתה אלא קודם שנתארסה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ה"ל ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואפשר שלזה כתב רש"י ספק תחתיו. משנתארסה זינתה. ספק אין תחתיו. אלא קודם שנתארסה, ע"כ. פי' הספק הוא חיצוני ואין הספק שמא עכשיו תחתיו לאחר שנשאת זינתה דהא ודאי כלה בחופתה לא זינתה אלא הספק היינו שמא משנתארסה זינתה וכיון דעכשיו ביומא דלבתריה ליכא למימר דזינתה מעתה אין לך למימר לוקמה אחזקת הגוף ותתחזק בבתולה עד השתא והשתא אית לן למימר דזינתה דע"כ בחופתה לא זינתה וק"ל. כנ"ל:

לא צריכא [אלא] באשת כהן. הא דנקט לישנא דלא צריכא כדי לתרוצי קשיא למה דהא לישנא לא שייך כי אם לתרוצי קושיית פשיטא וכן מדקדקים המפרשים ז"ל בכמה דוכתי י"ל דנקט הכין כדי לדחויי שינויי אחרינא דלא נימא דרבי אלעזר ה"ק נאמן לאוסרה על עצמו וכדפרישנא לעיל בלישנא קמא והילכך אין כאן קושיא דאיהו ודאי מצי לשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא מיהו קשיא דאי הכי פשיטא ומאי אתא רבי אלעזר לאשמועינן הא ודאי דיכול האדם לאסור על עצמו דבר המותר כדאיתא בכמה דוכתי לכך נקט לא צריכא כו'. פירוש דכדי שישמיענו רבי אלעזר חידושא צריכים אנו לאוקמה בהכין. כנ"ל:

באשת כהן. הקשו בתוס' ונוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה אכתי איכא למימר שמא נבעלה לפסול לה ולקמן גבי ראוה מדברת פליגי ר"ג ורבי יהושע ולר' יהושע הרי היא בחזקת שנבעלה לנתין ולממזר ופסולה לכהונה ואמרינן בגמרא לקמן דלרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסיל ור"ג נמי דמכשר דוקא בטוענת ברי וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל כדאיתא בגמרא לקמן ומעתה איכא למימר דהכא מיירי בשותקת ולא תקשי לרבי אלעזר וכיוצא בזה מצאתי להרמב"ן ז"ל שכתב בסמוך וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא וי"ל דהיינו קושייתם ז"ל דאנן הכי קאמרינן לא צריכא באשת כהן שהאונס אסור בה ומעתה לא נשאר כי אם ספק תחתיו כו' ומשום הך ספקא לחוד ראוי לאסרה עליו ולכך קשיא להו לתוס' דמשום הך ספקא אין לאסור דנוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה ואי משום שמא נבעלה לפסול לה בהא לא איירי ר' אלעזר דהיינו פלוגתא דר"ג ור"א ור' יהושע לקמן במתני' ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויש לי לומר דלכך כתב רש"י באשת כהן. שהאונס אסור בה הילכך חד ספק הוא. פי' לאו דוקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו אלא חד ספק איזה שיהיה והיינו שמא נבעלה לפסול לה וכדאקשינן והתוס' ז"ל תירצו דאדרבה חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר דהשתא נבעלה דאית לן לאחזוקי בבתולה עד האידנא וכן תירץ הרא"ש ז"ל וכתב עוד דלא דמיא למקוה שנמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות ולא אמרינן אוקמיה אחזקתיה והשתא הוא דחסר דהתם היינו טעמא כדפרישנא בריש נדה דאיכא למימר חסר ואתאי. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל לא צריכא אלא באשת כהן. פירוש דליכא אלא חד ספק ספק תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אף על גב דכל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה אף ע"ג שלא נבעלה תחתיו לההיא ליכא למיחש כיון דרובא כשרים אצלה. ע"כ:

ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון וכו'. הקשו בתוס' אכתי איכא ספק ספקא ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו והיה נראה לתרץ דאין כאן אלא חד ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי פרכת נוקמה אחזקת היתר וכשהיא קטנה נבעלה אדרבה איכא למימר אוקמה אחזקת הגוף והשתא כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כדכתיבנא בסמוך אבל ספק באונס ספק ברצון ליתא דאיכא למפרך נוקמוה בחזקת היתר לבעלה וליתא להאי תירוצא דמהאי טעמא דאמרת דאין כאן ספק באונס ספק ברצון משום דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה פי' ובאונס נבעלה משום ה"נ סמי מכאן אידך ספקא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי מחזקינן לה דבאונס נבעלה מה לי קטנה מה לי גדולה כל שנבעלה באונס שריא ואם היינו מתרצים דמשום הכי אין כאן אלא חדא ספקא ספק קטנה וכו' משום דאונסא לא שכיח וקלא אית לה הוה ניחא ומיהו אכתי קשיא דסמוך מיעוטא דאונס בהדי מחצה דספק כשהיא קטנה והוה ליה רובא דשריותא ואפי' תימא דפיתוי קטנה נמי לא שכיח טובא מכל מקום סמוך הני תרי מיעוטי בהדי חזקת היתר ואמאי מיתסרא. ויש מי שכתב דלא חשיב ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אם נאמר ברישא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה פי' ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ואסורה משום דברצון נבעלה תו לא מצינן למימר ואת"ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון דהא עלה דרצון קיימינן דהיינו החילוק דבין קטנה לגדולה וליתא דאנן הכי קאמרינן ספק נבעלה כשהיא קטנה ומותרת ספק כשהיא גדולה ואסורה ואת"ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון ובר מן דין התוס' ז"ל סוברין דשפיר חשיב ספק ספקא אף על גב דאינו מתהפך וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. והנכון כמו שתירצו התוס' דשם אונס חד הוא וכן תירצו תלמידי הר' רבינו יונה ז"ל וז"ל יש לשאול והלא אכתי איכא תרי ספיקי ספק גדולה ספק קטנה כלומר ספק שזינתה אחר שהיתה בת שתים עשרה שנה ספק קודם לכן שאם זנתה קודם לכן ואפילו ברצון מותרת היא לבעלה ואם תמצא לומר אחר שגדלה זינתה ספק באונס ספק ברצון י"ל דהני לא הוו תרי ספיקי דהכל כמו ספק אחד הוא מפני שאם זנתה ברצון בעודה קטנה (אינה) מותרת לבעלה מטעם שנדון אותה באנוסה דפיתוי קטנה אונס הוא ונמצא שבין זה ובין זה אינו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון. מפי מורי הרב נ"ר. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל א"נ באשת ישראל וכגון דקביל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דודאי תחתיו זינתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון דפיתוי קטנה אונס הוא וא"ת אפילו קבל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים תשתרי דספק ספקא היא ספק קודם שגדלה [ספק לאחר שגדלה ואת"ל לאחר שגדלה] ספק באונס ספק ברצון י"ל דע"כ כולא חדא ספקא היא ספק באונס ספק ברצון דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה וא"ת א"כ אפילו קבל בה אביה קידושין בבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל קודם שנתארסה דאפילו אם תמצא לומר דפתוי קטנה רצון הוא אפילו הכי שריא ולא תהא כח גדולה יפה מכח קטנה. ע"כ:

וכן כתוב בשיטה ישנה וז"ל אכתי איכא תרי ספיקי ספק קטנה וכו'. י"ל כולה חדא ספקא היא ספק באונס וכו' דפתוי קטנה אונס הוא וא"ת לוקמה בשקבל בה אביה קידושין כשהיא קטנה ולעולם יש לה ד' שנים וליכא אלא חדא ספקא דספק אין תחתיו היינו ספק באונס דפתוי קטנה אונס הוא י"ל היתר דאין תחתיו אינו מטעם פתוי קטנה שהוא אונס דאפילו אם היתה גדולה היתה מותרת אם זנתה קודם שקדשה ואין אנו צריכין להיתר דאין תחתיו לטעם פתוי קטנה הילכך תרי ספיקי איכא. מ"מ יצ"ו. ע"כ:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספיקי שמא קודם שתגדל וכו'. ואיכא דאמר דכולא חדא ספקא הוא ספק באונס ספק ברצון ואפשר דלא חשיב ספק ספקא אלא בגדולה שנתקדשה דאיכא למימר שמא לא זינתה באיסור כלל אם זינתה כשאין תחתיו ואם זינתה באיסור לעצמה שמא לא זינתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס אבל זו ודאי זינתה באיסור לעצמה וליכא כלל אלא חדא ספקא אם זינתה באיסור לבעלה אם לאו. עד כאן:
ורש"י ז"ל כתב וז"ל פחותה מבת ג' שנים. ועכשיו היא גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס הילכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. ע"כ. וכתוב בקונטריסין שרש"י ז"ל בא לתרץ שאין להקשות מכח פתוי קטנה אונס היא דעכשיו היא גדולה ופתויה פתוי, ע"כ. פי' דומיא דההיא דפרק עשרה יוחסין דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו עיין שם הילכך אין כאן ספק כשהיא קטנה נבעלה וכו'. ואף על גב דלא קאמר רב התם הרי היא בוגרת לפנינו אלא משום דליכא חזקה דנערות וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם הכא נמי אין כאן חזקה דהיתר כלל דאדרבה נוקמה בחזקת הגוף ואימור עכשיו כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל ודע שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מה' סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו' והראב"ד ז"ל השיג עליו ע"ש:

והאריך עוד רש"י ז"ל וכתב אבל ספק תחתיו וכו'. משום דקשיא ליה ז"ל דאף על גב דבתוליה חוזרין דילמא פתחה נשאר פתוח ואיהו פתח פתוח קא טעין להכי תירץ ז"ל דפתחה נמי חוזר ונסתם כדתנן פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. פי' והפתח סתום דומיא דעין כנ"ל. הקשו עוד בתוס' ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ואף על גב דאנו מאמינים לבעלה שנבעלה והרי איתרע חזקתה מ"מ חזקת בתולה הוא דאיתרעאי מיהו אכתי חזקת היתר לבעלה בדוכתא קיימא וכיון שכן מקשים התוס' שפיר ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ואימור דנאנסה ואם היינו מפרשים ספק באונס ספק ברצון דהיינו ספק כשהיא קטנה דפתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ניחא דאדרבה אית לן לאוקמה בחזקת הגוף ולמימר עכשיו כשהיא גדולה נבעלה מיהו הא כתבינן דליכא למימר הכי דמהאי טעמא דדחינן ספק באונס ספק ברצון משום דאוקמוה בחזקת היתר ואימור באונס נבעלה מהאי טעמא גופא סמי מכאן ספק כשהיא גדולה וכו' דכל שהיא באונס שריא ומה לי גדולה מה לי קטנה ומיהו למאי דכתבו הקונטריסין דלרש"י ז"ל אין כאן ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה משום דהרי היא גדולה לפנינו כדכתבו בסמוך ומסייעינן לה מההיא דפ' עשרה יוחסין דקאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ניחא נמי הך קושיא דאיכא למימר דכיון דהרי היא בעולה כשהיא תחתיו לפנינו איתרע חזקתה ואין לך לומר דנאנסה בודאי דאונס לא שכיח ונשאר הדבר בספק ספק נאנסה ספק ברצון ולכך היא אסורה אבל לשיטת התוס' ז"ל דס"ל דשפיר איכא למימר ספק כשהיא קטנה אף על גב דהרי היא גדולה לפנינו ואין כאן חזקת היתר וכדכתבינן כ"ש דאין לך לומר הכא הרי היא בעולה תחתיו לפנינו כיון דאיכא חזקת היתר וכ"ש דמה שהיא בעולה לפנינו לא מרעא חזקת היתר אלא חזקת בתולה וחזקת היתר בדוכתא קיימא וכדכתבינן הילכך קשיא להו לתוס' ז"ל נוקמה בחזקת היתר לבעלה ואימור דנאנסה תחתיו ותירצו בתוס' אף על גב דשפיר איכא חזקה ולא איתרעאי כלל מ"מ אנוסה הויא מיעוטא דאנוסה קלא אית לה וכיון דרצון רובא ומיעוטא אונס ה"ל רובא וחזקה רובא עדיף וחזרו התוס' והקשו עוד א"כ בספק ספקא נמי תיאסר דספק באונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא ספקא ספק תחתיו וכו'. וראיתי לראשונים ז"ל דקשיא להו על התוס' אמאי תירצו דרובא וחזקה רובא עדיף עד שיצא להם קושיא אחרת דבספק ספקא נמי תיאסר ה"ל לתרוצי ז"ל דרובא ברצון וסמוך מיעוטא דאנוסות לחזקה וה"ל פלגא ופלגא ולכך באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים דאין כאן אלא ספק אחד אסורה ומשום ספק ספקא שריא וניחא הכל. וריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן שע"ב נדחק משום קושיא זו לומר דקושיא הראשונה של תוס' שהקשו ונוקי בחזקת היתר אפילו ליכא אלא חד ספקא ובאונס הוה תירצו דאונס לא שכיח ובין לר"מ ובין לרבנן ניחא דלרבנן רצון רובא ורובא וחזקה רובא עדיף ולר"מ דחייש למיעוטא וס"ל סמוך מיעוטא לחזקה אכתי הוה ליה פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות והקשו עוד לרבנן דאית להו מיעוטא כמאן דליתיה דמי ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בספק ספקא אית לן למיסר והכין משמע מלשון תוס' הרא"ש ז"ל שכתב זה לשונו ואם תאמר אפילו ליכא אלא חדא ספיקא הוה ליה למימר אוקמיה אחזקת היתר ובאונס היה וי"ל דאונס לא שכיח ובירושלמי מפרש דאונס יש לה קול ומ"מ חשיב לעיל ספק ספקא דמיעוטא אין לה קול וא"ת א"כ רצון הוי רוב ואפילו בתרי ספקות אית לן למיזל בתר הרוב דמיעוטא במקום רובא כמאן דליתיה דמי וה"ל רובא ברצון וחזקת היתר וזיל בתר רובא, ע"כ. ודוחק דמלשון התוספות משמע דלכ"ע הקשו דבספק ספקא נמי תיאסר ואפילו לר"מ והנכון דמעיקרא לא הקשו התוס' אלא נוקי בחזקת היתר לבעלה ואימור נאנסה וכדכתבינן לעיל נמצא דהמיעוט והחזקה הוא דבר אחד וכיון דנתבטלה החזקה מחמת הרוב המיעוט נמי בטל מאליו דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא כשהחזקה היא מענין אחר והמיעוט ענין אחר אבל כשהחזקה והמיעוט הם מענין אחד רובא עדיף מתרווייהו וכן מצאתי בגליון תוס' וז"ל וא"ת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וי"ל דחזקת כשרות בא מכח מיעוט אונס. ע"כ:

עוד הקשו על התוס' דאדרבה אית לן למימר סמוך מיעוטא דאונס למחצה דאין תחתיו וה"ל תחתיו ברצון מיעוטא והאריך בקושיא זו הריב"ש ז"ל בתשובותיו ולא ידעתי מהו דבשלמא הא דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצית דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא ניחא דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוו מחד טעמא וכל אחד עומד בפני עצמו נגד תחתיו ברצון מיעוטא דאונס נגד הרצון ומחצה דאין תחתיו נגד תחתיו וכיון שכן היאך נתמעט הרצון משום דנצטרף מיעוט האונס בהדי אין תחתיו והיאך נתמעט תחתיו משום דנצטרף אין תחתיו בהדי מיעוט האונס כל אחד עומד בפני עצמו רובא דרצון נגד מיעוטא דאונס והרי הוא בטל ולא נשאר אלא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולהכי קשיא להו לתוס' בספק ספקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספקא ספק תחתיו כו'. וקל להבין כנ"ל. עוד הקשה הריב"ש ז"ל על התוס' דמנא להו דלרבנן נימא רובא וחזקה רובא עדיף בכה"ג דאף כי ניזיל בתר רובא אינה אסורה ודאית דאכתי נשאר ספק תחתיו ספק אין תחתיו ותירץ ז"ל דס"ל לתוס' ז"ל דרובא וחזקה רובא עדיף מדאורייתא וכיון דמדאורייתא רובא עדיף אפי' בספקא אית לן למיסר דה"ל ספקא דאורייתא ולכך הקשו התוס' דאפילו בס"ס נמי תאסר ותירצו בתוס' דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דהוי רובא שאמרו אנוסה יש לה קול הלכך במקום ספק ספקא שרי ובמקום חדא ספק חשיב רצון לגבי אונס רובא וכה"ג אשכחן רוב דרבנן בשילהי עשרה יוחסין גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאמרינן התם לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה ורובא וחזקה רובא עדיף ואמר ר' יוחנן שאין שורפין עליו תרומה ואי הוי רובא דאורייתא אמאי אין שורפין תרומה עליו ואמרינן נמי בפ"ק דנדה בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וקאמר התם למעוטי רובא דתנוקת אלמא רובא דרבנן הואי. והרא"ש תירץ דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכא דהרוב מגרע החזקה והחזקה מגרע כח הרוב כגון ההוא דתנוקת דא"א לטהר העיסה משום חזקה שאם לא נבטל הרוב דתנוקות מטפחין דאם טפח בעיסה ודאי היא טמאה אבל הכא אפשר להתירה מטעם חזקה בלא בטול רוב רצון כגון שזנתה קודם שנתארסה ע"כ. ולא נהירא דהחזקה לגבי ספק תחתיו לא מעלה ולא מוריד דאדרבה איכא חזקה וכמו שכתבו התוס' וכדכתבי' לעיל וליכא למימר חזקה אלא לגבי ספק באונס ולגבי האי ספקא שפיר איכא למימר רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דמדלית מכאן ספק באונס לא נשאר כי אם ספק תחתיו בלא חזקה והילכך אסור וזהו שהאריכו התוס' וחזרו וכתבו ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפי' כדי לדחות תירוץ הרא"ש וגם הריב"ש ז"ל דחה תירוצו בשתי ידים כנ"ל. עוד הקשו בתוס' אכתי באשת כהן ובקבל בה אביה קדושין פחות מבת שלש שנים איכא ספק ספקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש וכתבו בתוספות עוד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות גבי סומא שאין לה טענת בתולים מפני שנחבטות על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חביטי מחביטן פי' ובתוליהן נושרין אלמא דשכיח ואיכא למידק לא יהא אלא דנימא דמוכת עץ לא שכיח מכל מקום הא איכא מיעוטא מוכת עץ וכיון שכן נימא סמוך מיעוטא דאונס לחזקת היתר דמוכת עץ ומיעוט דמוכת עץ לחזקת היתר דאונס ומותרת דהשתא הוי מיעוטא כמאן דליתיה דמי וכמו שכתבו הרא"ש והריב"ש ז"ל ניחא מיהו הא כתבינן לעיל דאין במשמעות לשון התוס' כן אלא בין לר"מ ובין לרבנן שקלי וטרו ונראה דכי אמרינן דמוכת עץ לא שכיח לא חיישינן לה כלל שלא חשו לשאינו מצוי ולהכי לעיל גבי אונס לא אתינא עלה מטעם דאונס לא שכיח דאי הכי לא הוה לן לאסתפוקי כלל ותלמודא אהא קאמר ספק באונס ספק ברצון אלא מטעם דאנוסה קלא אית לה דמכל מקום הא אמרינן דשכיח אנוסה אלא דאית לה קלא והלכך איכא לאסתפוקי למיעוט אונס דלית לה קלא כנ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל לפי דעתי שאין קושיא זו לאשת כהן שאפילו אינה תחתיו חוששין לה שמא מפסול נבעלה ובודאי דלר"ג דקיל ליה שמא ואסר אפילו בספק ספקא זו לגבי הבעל ספק ושמא היא ואסורה אלא אפילו לר' יהושע אסורה שהרי מדברת ונסתרה אסורה משום דשמא נבעלה ושמא פסול הוה וכל שכן זו שיש בה דרכים לפסול שמא תחתיו ואם תאמר קודם לכן שמא מפסול אלא קדשה אביה פחותה מבת ג' שנים קשיא דתרי ספיקי נינהו ספק מוכת עץ ואם תאמר דרוסת איש שמא באונס ויש אומרים דמוכת עץ פתחה סתום הוא ואיכא למידק מהא דאמרי' לקמן גבי מתני' מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים אלמא בטענת דמים מיתסרא עליו ואמאי והא ספק ספקא הוא דאיכא למיחש נמי למוכת עץ אבל איכא למימר מוכת עץ לא שכיח ולא חיישינן לה וההיא דאמרינן בפ' אלו נערות כולהו נמי חבוטי מחבטן לומר שאם באת לחוש לסומא נחוש בכולן אלא שאין חוששין לפי שאין בתולים נושרין אלא בחבטה גדולה שאינה מצויה וכל שכן לדעת ת"ק דהתם דאמר הסומא יש לה טענת בתולים שאינו חושש לחבטה דהשרת בתולים וכיוצא בה אמרו כן בירושלמי כמו שאכתוב בריש פרק ב' בס"ד וכן אמרו שם שעליה להביא ראיה שהיא ממשפחת דורקטי וכן משמע לקמן אפילו בטוענת אלמא לא חשו לשאינו מצוי ואיכא למימר דההיא כך פירושו דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן שקדשה פחותה מבת שלש שנים דליכא ודאי אלא חד ספיקא שמא מוכת עץ היא ואם תאמר משנתינו הא לאו באשת כהן בלחוד היא אלא מעתה אשת ישראל תנשא בחמישי כבר פירשתי שלא רצו לתת דבריהם לשיעורין ומשום כהן תקנו לכל דלדידך נמי כי טעין פתח פתוח הא לא מיתסרא אלא בפחות מבת שלש א"נ באשת כהן ואפ"ה תקנו לרבנן לכלהו ע"כ. וי"מ דהכא לא חשיב ספק ספקא כיון שאם נאמר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואי אפשר לומר ואם תמצא לומר ברצון להכי לא חשיב אלא חד ספק. כן כתבו בגליון תוספות:

וז"ל הרא"ה ז"ל ואפשר דמוכת עץ לא שכיח והיינו דלא קא חיישינן לה ואף על גב דאמרינן לקמן כולהו חבוטי מחבטן אפשר דלאו משום מילתא דשכיח אלא דאמר סומכוס דסומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מאי טעמא אי משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי כו'. לחבטא ניחוש נמי לאידך ומ"ש ופרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ותו דהא איכא רבנן דלית להו האי סברא אפילו בסומא אי נמי אפשר דהא דפרכינן התם כולהו רואות ומראות כלומר רואות ולא שכיח להו חבטא נפישא כולי האי וכי אתי להו מראות לאמן ותרתי קאמר זו אינה רואה ושכיח לה וכן אינה מראה לאמה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל יש מתרצים דמוכת עץ לא שכיח ויש מקשים על זה מגמ' דילן דאמרי' לקמן סומכוס אומר סומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מאי טעמא אי משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי וכו'. ופריקן בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליכא ואדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמחבטן ומשום הכי נשרו בתוליה הא ליתא דהא כולהו נמי חבוטי מחבטן ואפי' הכי יש להן טענת בתולים לפי שאין החבטה ההיא כדי להשיר בתוליה דאלמא חבטה קטנה שאין בה כדי השרת בתוליה הוא דשכיח אבל חבטה דהשרת בתולים וכל שכן מוכת עץ לא שכיח. ור"ת ז"ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפי' תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש לכך מכיון דלית לה קלא ותו דאם איתא איהי הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה נכון ומספיק למדברת דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתבינן לעיל ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל י"ל מוכת עץ לא שכיח וכל שלא טענה לא תלינן ביה וכדאמרינן בפרק אלו נערות [כתובות לו ב'] סומכוס אומר הסומא כו'. ואקשינן עליה מאי טעמא אילימא משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי מחבטן כלומר ואפי' הכי לחבטה גדולה שמשרת בתוליה לא חיישינן ואף על גב דסומכוס חייש לה הא רבנן דלא חיישי וקיימא לן כוותייהו ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתאלמנה [ה"א] אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו' וחש לומר דמוכת עץ היתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתים אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי ואף על גב דאינה ראיה גמורה לדהכא דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה אבל הכא דאתיליד ריעותא אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת עץ היה מכל מקום שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טענינן בו מן הסתם אבל אם טענה היא בפי' נאמנת א"נ י"ל מכיון דלא טענה חזקה לא הוכתה דאם איתא מטען הוה טענה דלא גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה וכתובה נמי לא מפסדה כדאמרה מו"ע אני תחתיך. ע"כ:

מאי קמשמע לן תנינא וכו'. ע"כ זה המקשה ס"ד דפ"פ דאמר רבי אלעזר הוי כשני עדים דומיא דהאומר לאשה קדשתיך דאיירי בשני עדים והלכו להם למדינת הים משום הכי פריך מאי קמשמע לן תנינא האומר וכו' והטעם כיון שהוא חדא ספיקא פשיטא דנאמן לאוסרה עליו אלא ע"כ אתא ר' אלעזר לאשמועינן דהוי כשני עדים וכ"ת דר' אלעזר הוא שחדש לנו שהטוען פ"פ נאמן ולא הוי כשני עדים א"כ יקשה מיד מרבי אלעזר אר' אלעזר ומי אמר ר"א הכי וכו' אלא ודאי ס"ד דפ"פ כשני עדים דמי ואם כן מעתה קשה אמאי לא קאמר מאי קמ"ל על מתני' דקתני שישכים לב"ד לאוסרה דנאמן לומר פ"פ דהוי כשני עדים ואפילו טוען טענת דמים מכל מקום טענת דמים נמי כשני עדים דמי ולפרוך מאי קמשמע לן ר' אלעזר מתני' דידן הוא וכ"ת דהיא גופא קמ"ל ר' אלעזר דפ"פ כשני עדים דמי אם כן השתא נמי שהקשה מאי קמ"ל מהאומר לאשה קדשתיך וכו' יתרץ כך דקמ"ל ר' אלעזר דפ"פ כשני עדים דמי ומיהו מצינן למימר דמש"ה לא נוכל לומר דאשמועינן ר' אלעזר דפ"פ כשני עדים דמי דאם כן לא היה לו לר' אלעזר לומר נאמן דמשמע דנאמנות תלוי בו אלא הו"ל לומר אסורה כיון שהוא כשני עדים וכיון דאמר נאמן משמע דלא הוי כשני עדים וזה שלא הקשה מר' אלעזר אר' אלעזר מיד לפי שעלה בדעתו דפ"פ כשני עדים כדפריך אבל לאחר שתירץ דקים ליה הקשה לו אם כן אין הדבר תלוי בבקיאות ובעבור זה יכול לאוסרה והאמר ר' אלעזר אין אשה נאסרת וכו'. עכ"מ בקונטריסין. ולקמן נאריך בזה בביאור רחב ודברים נכוחים בס"ד. ואם תאמר ומאי פריך השתא ומאי קמשמע לן דילמא הא קמ"ל דנאמן אפילו במקום ספיקא דבשלמא התם גבי האומר לאשה קדשתיך אם אתה מאמין לו שקדשה פשיטא דאסור בקרובותיה אבל הכא אפילו שתאמין לו שמצא פ"פ אכתי אין כאן אלא ספק איסורא ויש לומר דהא כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דר' אלעזר תרתי קמ"ל חדא דפ"פ מילתא דקים ליה וראוי להיות נאמן ועוד דאף על גב דהדבר ספק איסור אפ"ה נאסרה עליו וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן פריך שפיר דאילו חדושיה דר' אלעזר היינו דאסורה עליו אפי' שהיא אסורה בספק לא הוה ליה למימר אלא המוצא פ"פ אסורה עליו אבל מדקאמר האומר פ"פ מצאתי נאמן משמע דבעי לאשמועינן נמי דנאמן לאסור על עצמו דבר המותר ולגבי הך חידושא אין חילוק בין ספק איסורא לודאי איסורא דסוף סוף הרי אנו אוסרים על פיו דבר המותר לו ואי הוה מפרשינן דר' אלעזר ה"ק דאיהו נאמן לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאו דב"ד קא אסרי עליו הוה ניחא נמי הך קושיא מיהו הא כתבינן לעיל דאין הפי' כן ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד. והכי פריך מאי קמ"ל ר' אלעזר במאי דקאמר האומר פ"פ נאמן דאי לאשמועינן דאף ע"ג דאיהו לא אתא לבי דינא וקאמר פ"פ לא כדי לאוסרה עליו אלא להפסידה כתובתה ואם רואה שיחייבו אותו בית דין לפרוע יחזור בו ויאמר בתולה שלימה מצאתי ואפ"ה אסורה עליו דלדבריו הראשונים אנו מאמינים תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' הא קמן דאף ע"ג דרצונו הוא לישא אותה האשה ואין אנו מאמינים אותו לגבי קדושין ותנשא היא לעלמא ואפ"ה אסור בקרובותיה ואפי' אם יחזור בו כשיראה שאין אנו מאמינים אותו לגבי קדושי האשה מ"מ לדבריו הראשונים אנו מאמינים ואנו אוסרים לו את המותר לו על פיו. ואין להקשות דילמא הא קמשמע לן דדוקא לאוסרה מהימן ולא להפסידה כתובתה אם כן ה"ל לר' אלעזר למימר האומר פ"פ אינו נאמן להפסידה כתובתה ועוד משמע לי דעד דלא ידעינן דר' אלעזר מיירי אפילו דלא קים ליה אלא דהוה משמע לן דמיירי בדקים ליה כגון בנשוי לא משתמע לן דר' אלעזר קאמר דוקא לאוסרה עליו אלא דה"ה להפסידה כתובתה וכדאמר שמואל לקמן דכיון דקים ליה להפסידה כתובתה מהימן. מיהו לבתר דמשנינן מהו דתימא וכו' אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה משוינן חילוקא בינייהו דלהפסידה כתובתה לא מהימן אלא בטענה ברורה. ומה שכתב רש"י ז"ל לעיל אבל להפסידה וכו' לא מהימן היינו למסקנא ומש"ה אסיק תלמודא דר' אלעזר מיירי בדלא קים ליה ודוקא לאוסרה משום דכיון דסתים וקאמר האומר פ"פ וכו' אלמא דאפילו בבחור דלא קים ליה מיירי ועוד דה"ל למימר אינו נאמן להפסידה וכדכתיבנא ואם תאמר ודילמא ההיא דקדושין מיירי כשקדשה בעד אחד וכדאותיב לה רבא לרב נחמן התם בקדושין פ' האומר וקמשמע לן ר' אלעזר דאפילו בדליכא עד כלל נאמן על פי עצמו לאוסרה עליו וכיון שכן מאי פריך עליה דרבי אלעזר ויש לומר הא מוקמינן לה התם בקידושין באומר קדשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים ומסקנא והלכתא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים הלכך פריך שפיר הכא לר' אלעזר כנ"ל:

מהו דתימא התם דודאי קים ליה. ואם תאמר ומי לא עסקינן בזרק לה כסף קידושין הוא אומר דקרוב לה והיא אומרת קרוב לו ואפשר דלא קים ליה כגון שהיה קרוב להיות מחצה על מחצה ואפ"ה אסור בקרובותיה ויש לומר מכל מקום קים ליה שהיה לו עסק קדושין עמה אבל הכא אפשר דבתולה שלימה היא וסבור הוא שפ"פ מצא וזהו שכתב רש"י ז"ל דודאי קים ליה. שקדשה. כנ"ל:

אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה. כתב רש"י ז"ל אבל הכא. אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פ"פ ואינו כן ולא תאסר קמ"ל. ואם תאמר והא אמרינן לקמן ההוא דאתא לקמיה דר"נ א"ל פ"פ מצאתי א"ל אסבוה כופרא כו' ופריך והא ר"נ הוא דאמר מהימן ומשני כאן בבחור וכו' ופרש"י ז"ל בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרא על שמעיז פניו והכא כ' הרב ז"ל דאפי' בחור מהימן ויש לומר דלקמן מיירי להפסידה כתובתה דלגבי הכי אמרה רב נחמן כדאיתא לקמן בשמעתין ולהכי דוקא בנשוי משום דקים ליה והכא לענין לאוסרה עליו אפי' בבחור וכן כתב הרשב"א ז"ל לקמן וז"ל פרש"י ז"ל בבחור אינו נאמן ודוקא להפסידה כתובתה אבל לאוסרה עליו נאמן דאף עפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"כ. ודע שרש"י ז"ל בעי לפרושי דכי קאמר קמ"ל פירושו קמ"ל דאף על גב דלא קים ליה אסורה עליו דמ"מ הא קאמר דקים ליה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דאין לפרש קמשמע לן דקים ליה דאי בנשוי פשיטא דקים ליה ואי בבחור הא ודאי דלא קים ליה כדאמרינן לקמן אלא ודאי ה"פ קמשמע לן דאסורה עליו אף על גב דלא קים ליה וכגון בבחור דיקא נמי לישנא דתלמודא דקאמר אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה ולא קצר וקאמר אבל הכא לא קים ליה אלמא משמע דמיירי בגוונא דודאי לא קים ליה וכגון בבחור וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל ואזיל לשיטתיה ז"ל דר' אלעזר דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה כתובתה כיון דבבחור מיירי דלא קים ליה אינו נאמן להפסידה וכדכתיבנא לעיל מיהו הריטב"א ז"ל כתב וז"ל מאי קמשמע לן דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא תנינא וכו' עד אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל פי' קמ"ל דכיון דטוען כן בברי מיקם קים ליה ע"כ. ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז"ל אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה פרש"י ז"ל משום דספק באונס וכו' דהא לא משויא ודאי חתיכה דאיסורא וקשיא עליה הא דאמרינן בשמעתין מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ לא דקא טעין טענת דמים והא בטענת דמים נמי לא שוי' לה אנפשיה אלא ס' חתיכה דאיסור' אלא ה"פ מיקם הוא דלא קי"ל דשמא הטה ואינו יודע כדאמרינן בהנהו עובדי דלקמן וכ' הראב"ד ואפי' בנשוי לא כל המקומות שוין ע"כ. ונוסחא אחרת בפרש"י נזדמנה לו:

ומי אמר רבי אלעזר הכי. יש תמהין דמעיקרא פרכינן מאי קמ"ל והשתא פרכינן ומי אמר ר' אלעזר הכי ולאו תמיהא היא דלעיל פרכינן ממתני' מאי קמ"ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר' אלעזר הכי דר' אלעזר אדר' אלעזר ותו דלעיל פרכי' מאי אשמועי' דנאמן לאסור עליו כיון דברי לו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לבית דין לאוסרה עליו אליבא דרבי אלעזר כיון דלא הוה קנוי וסתירה. וזה פשוט. הריטב"א ז"ל:
עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל והא דאמרינן ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו ע"כ. משמע דאפילו כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוה קשיא ליה היכי מתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ"ד שהרואה את אשתו כשהיא מזנה שתהא מותרת לו וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא ודאי אין אוסרה אלא ביאתה ועוד מאי קאמר ליה וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזרת הכתוב הוא דאפילו נבעלה ודאי לא מתסרא עליו עד דאיכא עדים או קנוי וסתירה ועוד מאי מהדר ליה ופ"פ כשני עדים והא מנא ליה לכך הנכון דה"ק ומי אמר רבי אלעזר הכי דמשום פ"פ בעלמא תאסר עליו מכיון דאיכא חדא ספיקא מיהת והא אמר ר' אלעזר שאין האשה נאסרת על בעלה בב"ד בשום ספק אלא על עסקי קנוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, לא עדי זנות שהעידו שזנתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקנוי וסתירה אלא ה"ק קינוי וסתירה אין עדי בעילה לא דחיישינן שמא באונס הוה והא היאך אפשר והא ודאי כל שהעידו שנבעלה פשיטא דמתסרא ומסתמא ברצון הוה דאנוסה קול אית לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש אלא לאו ה"ק כו' פ"פ כשני עדים דעלמא דבעילה דשני עדים דעלמא נמי מיתסרא כל זמן ששותקת או שמכחישתו ע"כ. וכן פי' הרא"ה ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד:

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאקשינן מי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה כו'. פרש"י ז"ל מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי פירוש שהרי דבר ברור לו שנבעלה וקשיא לי טובא חדא דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי (יש) עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה ועוד דהא תנן בסוטה פרק (המביא) היה מביא את מנחתה [יח א'] ולמה היא אומרת אמן אמן כו' אמן עם איש זה אמן עם איש אחר והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קנא לה ממנו והלא אילו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה ותנן התם זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים זה רחוק מאד. ועוד הא דאמרינן וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה כו' ופ"פ כשני עדים דמי למה ליה לאורוכי בלישניה כולי האי לימא ליה וליטעמיך קינוי אין עדים לא ופ"פ כשני עדים דמי ועוד היא גופא קא קשיא לי דלפי פירושו של רש"י ז"ל האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה דעד שיהא שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרא ואפי' הוברר לו לבעלה שנבעלה וכיון שכן פתח פתוח אף ע"ג דקים ליה במילתא שפיר וברי לו שנבעלה מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא ועוד לא דמי לשני עדים דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון וזו שמא מוכת עץ היא אי נמי דרוסת איש שמא נאנסה ונ"ל דה"פ ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה אינה נאסרת על בעל' בספק אלא בספק הבא ע"י קינוי וסתירה וכמעשה שהיה כו' ותסברא כו' הא לא קשיא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוי קינוי וסתירה ולא אסרוה על דוד ואילו היתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אלמא אינה נאסרת בספק דאע"ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי ואילו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד מ"מ אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל וכיון שאפי' הודה דוד בב"ד שבא עליה לא היתה נאסרת על אוריה דבר תורה דאין דבר שבערוה פחות משנים אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל כך היתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכ"ע שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי כך היה דעתו של מקשה ואקשינן וליטעמיך קנוי וסתירה אין כלומר וליטעמיך שאתה מפרש הא דר' אלעזר כצורתה אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפי' ע"י בעילה בעדים וברצון דהא אינה נאסרת על בעלה קאמר דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה אלא ע"כ הא דר' אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מחסרא וה"ק אין האשה נאסרת בספק וכיון דתרצת לה תריץ הכי אלא אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים דמעידין דודאי נבעלה ונאסרת וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי דאף ההיא נמי בודאי נאסרת חשבינן לה דרגלים לדבר ופ"פ נמי כשני עדים דמי כלומר אסורה כאילו איכא שני עדים דכיון שהיא אינה מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור כענין עד א' על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר. והא דאמרינן אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה לאו קושיא היא דקשיא לן על אוקמתין אלא פירושא דסיומא דמימרא דר' אלעזר היא דר' אלעזר אדכורי מדכר במימריה מעשה שהיה ואתיא לפרושה דה"ק ר' אלעזר ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה דרגלים לדבר היתה לו ואם כן אף לדוד תאסר התם אונס הוה ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו והשתא נמי לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה ס"ד דכיון דידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה כנ"ל. עכ"ל הרשב"א. ואגמור כל מה שכתבו המפרשים בשמעתא זו ושוב אבאר שמעתין על פי דרכו של רש"י ז"ל והתוספות ז"ל באר היטב בסיעתא דשמיא:

וז"ל הרא"ה ז"ל מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה וכו'. ותסברא מעשה שהיה וכו' ועוד מי אסרוה על דוד דאילו היה ראוי שתאסר על אוריה גם על דוד היתה אסורה דקי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הא לא קשיא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה כלומר על הספק אלא על עסקי קנוי וסתירה שאף על פי שהוא ספק אסורה לפי שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה אבל עדי סתירה היו שם דהכי סתמא דמילתא שהיו שם מבני הבית שראו כשנסתרה ואף על פי כן לא נאסרה על דוד ומינה דלא איתסרא על אוריה דאילו איתסרא עליו ה"ה דאיתסרא לדוד כדאמרן אבל ליכא לפרושי ולא איתסרא על אוריה דהא אוריה לא הספיק כדי לאסרה עליו וכ"ת ולדוד אמאי לא מיתסרא דהא קים ליה במילתא דאילו קים ליה לאוריה כה"ג מיתסרא. זו ודאי שאלה היא והיינו דמקשינן לקמן ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה בית דין ה"ה דהכא נמי מצו מקשו לה אלא דעדיפא ליה האיך דאקשי מכל מקום קשיא קינוי וסתירה אין פ"פ לא כלומר דקאמר דלא מתסרא מספיקא לעולם אי לאו בספיקא דקינוי וסתירה ובכללא דידיה פתח פתוח דספק נמי הוא וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא כלומר דקינוי וסתירה הוא דאסר לה ולאו ספק דעדים כגון ראוה עדים שנבעלה ואינו יודע אם באונס אם ברצון אינה נאסרת על הספק כשאינה טוענת כי הא אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים כדמקנא לה ונסתרה שאם יש עד אחד שנטמאת אסורה שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ופ"פ כב' עדים דמי שהרי בידוע שנבעלה ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד כיון דמשום טענת פ"פ קים ליה ואסרינן ליה כל שכן הכא דהא הוה קים ליה במילתיה ואילו קים ליה לאוריה כותיה ודאי מיתסר עליה. התם אונס הוה ואף על גב דהוה מזיד כל זמן שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל דבדידיה תליא מילתא והא דאמרינן ואם תאמר וכו' לאו לישנא דרבי אלעזר הוא דאם כן משמע דתהוי פירכא לפום מאי דקאמר והא ליתא דלא אתיא שפיר לפום לישנא דר' אלעזר דאמר וכמעשה שהיה אלא לפום האי אוקמתא דאמרן ר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ולא כמעשה שהיה אמאי דקאמר וכמעשה שהיה קאי אאין האשה נאסרת והשתא מפרשינן אמאי לא איתסרא וכמעשה שהיה ומהדרינן משום אונס הוה מ"ה נר"ו. עכ"ל הרא"ה ז"ל. והרא"ה והריטב"א ז"ל אזלי בחדא שיטתא בכולא שמעתא והרשב"א ז"ל בפירוש וליטעמיך פליג עלייהו עיין עלייהו:
וכ' הריטב"א ז"ל עוד ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה פי' דקס"ד דה"ק על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקושיין מקינוי דאילו סתירה ודאי היה ביה. ועוד מי אסרוה על דוד ואילו היתה אסורה על אוריה בעלה כך היתה אסורה על דוד דכל שאסורה לבעל אסורה לבועל אלא ודאי לא נאסרה לאוריה דכיון דלאוריה לא ידיעא מילתא אף ע"ג דידיעא לדוד ואילו ידיעא הכי לאוריה הוי מיתסרא עליה מ"מ איסורו של בועל באיסורו של בעל תליא וכל שלא נאסרה לבעל מאיזה טעם דלהוי לא מתסרא לבועל הכי ס"ל השתא ולקמן לא ס"ל הכי דשיילינן מפני מה לא אסרוה ואפשר דהשתא נמי לא סבירא ליה הכי דלא בעינן השתא מפני מה לא אסרוה משום דקא בעינן לסיומי כוליה מילתא מעיקרא וזהו יותר נכון. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסרא אף על גב דדוד הוה ידע שזנתה לא איתסר כיון דמכל מקום לא היתה אסורה לבעלה. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה. תימא מאי מקשה שהרי לא היתה אסורה לבעלה כיון שלא היו שם עדים ולבועל נמי שריא אף על גב שידע בודאי שזנתה כדהוה אמרינן מעיקרא דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסר. י"ל דמעיקרא הוה סלקא דעתין שהאיסור תלוי בקינוי וסתירה שאינה אסורה אלא על ידי התראה ואפילו אם ידע דודאי נבעלה אבל השתא שאין האיסור תלוי אלא בבעילה לבד שידע שודאי דוד הוה ידע שנבעלה ואסורה לבעל גם לדוד היתה אסורה שהרי אם ידע אוריה כמו שידע דוד היתה אסורה לו וכשם שאסורה לבעל קרינא בה. ור"ש ז"ל פירש וכו' ע"כ:

עוד כתב הריטב"א ז"ל אי משום הא לא קשיא דה"ק אין האשה נאסרת כו'. עד ממעשה שהיה פי' לא דמתרצינן לישנא דמימר' דרבי אלעזר אלא דמפרשינן דהאי וכמעשה שהיה אמאי דאין האשה נאסרת קאי דמייתי לראיה כדחזינן במעשה שהיה שלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה פי' לאו קושיא היא על אוקמתיה דהא לכ"ע איכא לשיולי ותו דאוקמתיה מוכרחת היא אלא לשיולי הוא דשיילינן לכ"ע לברורי מילתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל רש"י פי' מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים יש בדבר ונראה מפירושו דקאי אהא דפרקי' ופ"פ כשני עדים ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי בודאי לא שכב עמה דוד בפני עדים. ור"י ז"ל פי' כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד דהא ודאי הוי דבר ברור ונהי דלא מיתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי הוא שתיאסר על דוד וכל שכן למאי דאסיקנא דפ"פ כעדים דמי דלאו דוקא עדות בעינן דהכא הא איכא דבר ברור שנבעלה לדוד. התם אונס הוה פי' דאע"ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה ולא מתסרא לבעל לא מתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי ואם תאמר והא לעיל אמרינן דמשום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא איתסרא ויש לומר דלעיל ה"ק דאילו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנין לומר שהיה באונס שהרי רגלים לדבר אבל לפי שלא היה שם קינוי וסתירה היו נאמנין לומר שהיה באונס ולא נאסרה כנ"ל. ואי בעית אימא כי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני וכו' פי' לאו למימרא דלהוי הא טעמא דר' אלעזר דהא לא שייך בלישניה כלל אלא פי' פירוקא אחרינא עבדינן למאי דאמרינן מפני מה לא אסרוה דהא לכ"ע קשיא כדפי' ולר' אלעזר מיפרק טפי בפירוקא קמא ולדידן מפריק מדר' שמואל. עכ"ל הריטב"א ז"ל. הרי הצעתי לפניך מה שכתבו המפרשים ז"ל:

ועתה אפרש שיטת רש"י ז"ל והתוספות ז"ל ואיברא ודאי דס"ל לתוספות ז"ל דהוה משמע ליה למקשן מלישנא דר' אלעזר דקאמר אין האשה נאסרת וכו'. דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת משום דכתיב כי מצא בה ערות דבר ויליף דבר דבר מממון וכן כתב הרא"ש ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד מיהו לשון רש"י ז"ל מצינן לפרושי דה"ק מי אמר ר' אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה פי' דאם בא אחד לבית דין ואמר שאשתו זנתה ושוב נתחרט ואמר שקר היה ושם רע הוא שהוציא עליה מחמת שהקדיחה תבשילו וכיוצא בזה נימא שכבר נאסרה ושוב לא אהני חרטתו כלום והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת וכו' פי' נאסרת על ידי בית דין מיהו לשון אשה מזנה שכתב הרב ז"ל לא דייק שפיר אלא כמו שפירשו לשונו המפרשים ז"ל ומכל מקום הכין משמע לי פירושא דשמעתא הא כתיבנא לעיל דמימרא דר' אלעזר משתמע בתרי אנפי או דקאמר נאמן לאוסרה עליו פי' דמצי לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואי אתי לבית דין ואמר פתח פתוח מצאתי והרי היא אסורה עלי נאמן לאוסרה עליו ואף על פי שיחזור בו אחר כך כבר היא אסורה עליו דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הכין מצינן לפרושי מימרא דר"א ומה דדייק הריטב"א ז"ל דלא קתני על עצמו וכדכתיבנא לעיל לאו דיוקא הוא. א"נ דה"ק האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי אהניא נאמנותו לאוסרה עליו והיינו דקתני עליו ולא על עצמו וכדדייק הריטב"א ז"ל. פי' דאיהו כד אתי לבית דין לא קאמר אלא פתח פתוח מצאתי ולא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בפי' אלא דקאמר פתח פתוח מצאתי סתם ואפשר דרצונו אינו אלא להפסידה כתובתה ולא לאוסרה עליו א"נ דקאמר בפי' פתח פתוח מצאתי ואין לה כתובה ומיהו אין רצונו לאוסרה עליו וכי אמרי ליה בית דין דאינו נאמן להפסידה כתובתה חוזר בו ואומר בתולה שלימה היתה ואפ"ה קאמר ר' אלעזר דהרי היא אסורה עליו ובהאי לישנא בתרא ריהטא כולה שקלא וטריא דשמעתא וכדבעינן למכתב בס"ד:

עוד כתבנו לעיל בשם הריטב"א ז"ל דר' אלעזר תרתי קמ"ל וכו'. והכי נמי נפרש לשיטת רש"י ז"ל דר' אלעזר תרתי קמ"ל חדא דנאמן הבעל במאי דקאמר פ"פ מצאתי ועוד דמיתסרא בהכי ואילו לא בעי רבי אלעזר לאשמועינן אלא דמיתסרא בהכי ה"ל למימר המוצא פתח פתוח אסורה עליו ולמה ליה למימר האומר פ"פ נאמן וכן אי לא בעי לאשמועינן אלא דנאמן לומר פ"פ מצא ולכל מידי הוה ל"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן ותו לא ואי אתא לאשמועינן דאינו נאמן להפסידה כתובתה הוה ליה למימר האומר פ"פ מצאתי אינו נאמן להפסידה כתובתה אלא ודאי תרתי בעי לאשמועינן דנאמן למימר פ"פ והכין הוא קושטא דמילתא דנבעלה ועוד בעי לאשמועינן דכיון דמחזקינן ליה שנבעלה על פיו היא אסורה. ובהאי ריהטא שפיר כולה שקלא וטריא דשמעתא וה"פ דשמעתא מעיקרא פריך ואמאי ספק ספקא וכו' לברורי אי פירושא דמימרא דר' אלעזר היינו דנאמן לאוסרה עליו דאיהו גופיה אסרה עליו ושווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובאנפא קמא דכתבינן ובהכי ניחא דאפילו הויא ספק ספקא הרשות בידו לאסור על עצמו דבר המותר בכיוצא בזה דמ"מ הרי ספק יש בדבר וכיון שכן אף על פי ששוב יחזור בו כיון שאסרה על עצמו ואמר בב"ד הרי היא אסורה עלי נאסרת עליו כבר והרי היא חתיכה דאיסורא עליו ומשני לא צריכא באשת כהן פי' שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסרה עליו בפירוש פשיטא דאסורה הילכך לא מתפרשא מימרא דרבי אלעזר באנפא קמא אלא באנפא בתרא ומיירי באשת כהן א"נ באשת ישראל וכו' דליכא אלא חדא ספיקא ופריך מאי קמ"ל תנינא וכו' פי' אכתי רצה המקשה לפרושי מימרא דר' אלעזר באנפא קמא וס"ד דמקשן דילמא להכי מוקי לה באשת כהן א"נ באשת ישראל וכו' דליכא אלא חדא ספקא משום דאינו בדין דמשום דאתא לב"ד ואמר פ"פ מצאתי והרי היא אסורה עליו דתיאסר עליו אף על גב שחוזר בו עכשיו כיון דהויא ליה ס"ס אבל בדליכא אלא חדא ספקא ואיהו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הא ודאי דאסורה עליו ולהכי פריך מאי קמ"ל תנינא שמא יתרץ לו דמימרא דר' אלעזר אינו ענין להך מתני' כלל דר' אלעזר אתא לאשמועינן דאפילו הויא ספק בדבר הרי היא אסורה עליו כיון דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסרה עליו בפי' בבי דינא ובאנפא קמא אבל לאנפא בתרא לא מצינן לתרוצי הכי דע"כ ר' אלעזר תרתי קמ"ל חדא דנאמן הבעל במאי דקאמר פתח פתוח מצאתי ועוד דמתסרא בהכי וכדכתבינן בסמוך ואחידושא קמא פרכינן מאי קמ"ל תנינא שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו וכדפירש"י ז"ל פי' אפילו נודה לך דמתסרא בהכי אכתי קשיא מאי קמ"ל במאי דקאמר האומר פ"פ נאמן תנינא שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו והילכך לא ה"ל למימר אלא המוצא פ"פ אסורה עליו וחשב המקשן דבהכי יפרש לו בפי' מימרא דר' אלעזר באנפא קמא ולא יקשה מדר' אלעזר אדר' אלעזר דהכא קאמר נאמן לאוסרה דאיהו גופיה שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובאידך מימרא קאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת עליו וכו' פי' על ידי בית דין אבל השתא דלא משני ליה דפירושא דמימרא דר' אלעזר באנפא קמא אלא דמשני ליה מהו דתימא התם ודאי דקים ליה וכו' אלמא דפירש דמימרא דר' אלעזר היינו באנפא בתרא דכתיבנא וה"ק האומר פ"פ מצאתי נאמן והרי בודאי נבעלה ולמאי הויא נאמנותו לאוסרה פירוש כיון דודאי נבעלה הרי היא אסורה עליו וב"ד יאסרו אותה עליו ותרתי קמ"ל וכדכתבינן ואחידושא קמא פריך מאי קמ"ל תנינא וכדכתיבנא ואחידושא בתרא פריך ומי אמר ר' אלעזר הכי וכו' פי' דכיון דאמרת דמשום דבעל מהימן לומר פתח פתוח מצאתי הרי היא אסורה עליו אלמא דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה וכתבו התוס' ז"ל וז"ל ומי אמר ר' אלעזר וכו' תימא דהשתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו' וי"ל דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזנתה וכו' והילכך ממתני' לא קשיא ליה מידי דקדשתיה בעדים קאמר וכו', ע"כ. וא"ת ואדר' אלעזר נמי מאי פריך דילמא דוקא היכא דראה אדם שזנתה אשתו בלא עדים הוא דלא נתסר עליו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל הכא להכי אסרינן לה עליו משום דטענת פתח פתוח לא מיקרי דבר שבערוה ומהמנינן ליה דמצא פתח פתוח ואסרינן לה משום דמספקא לן דילמא זינתה תחתיו בעדים אף על גב דאיכא לאקשויי דהרי כאן כמה ספקות מכל מקום מדר"א אדר"א לא תיקשי להדיא וי"ל לכך כתבו התוס' אבל אהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דפתח פתוח מצא פריך שפיר פי' דמאי דמהימנת ליה לומר דפתח פתוח מצא מיקרי שפיר דבר שבערוה דהא מש"ה קא אסרת ליה עליה וה"ל כמי שראה אשתו שזנתה. ומכל מקום קשה קצת דהא ודאי סברא זרה היא לומר שהרואה את אשתו כשהיא מזנה שתהא מותרת לו ואם כן היכי פריך תלמודא ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר וכו' דפריך אהא דר' אלעזר דשמעתין אדרבה ה"ל לאקשויי איפכא מהא דר' אלעזר דהכא לאידך דר' אלעזר וי"ל דלהכי נמי כתבו התוס' ז"ל אבל אהא דאמר ר' אלעזר וכו' פי' דהא קמן מאידך דר' אלעזר משמע דאפילו הרואה את אשתו מזנה שהיא מותרת לו והיכי קאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח דהויא מילתא דלא קים ליה שפיר וכדמשני תלמודא.וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שכתב בתשובותיו וז"ל כתבו התוס' דס"ל שאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו ראה אדם שזנתה וכו' וכיון דכן הוא מאי הוה מקשה מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו' שאני התם דקדשתיה בעדים קאמר ואפשר לומר בדוחק דתרי מקשנים הוי. ע"כ:

עוד כתב וז"ל ותו איכא למידק במאי דכתבו התוס' תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך וכו'. ומאי קושיא דהשתא דקאמר המקשן ומי אמר ר' אלעזר הכי כבר ידע דשאני התם דודאי קים ליה אבל הכא איכא למימר דמיקם לא קים ליה ואף על גב דכתבינן לעיל דתרי מקשנים הוו אפ"ה לא קשיא ליה מתני' דהאומר קדשתיך כו' וצ"ע, ע"כ. וקושיא זו השניה לא ידעתי מהו דהכי פריך תלמודא מי אמר ר' אלעזר דנאמן אפילו היכא דקים ליה כגון בנשוי והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת וכו' אלמא מדסתים וקאמר אין האשה נאסרת אלמא בכל גוונא אפילו קים ליה כגון בנשוי אין האשה נאסרת ומעתה תיקשי הא דתנן האומר לאשה קדשתיך דלא משנינן לעיל מאי דפרכינן מאי קמ"ל כו' אלא משום דמוקמינן דר"א בפנוי וכמ"ש רש"י וכדכתבינן לעיל אבל נשוי היינו האומר לאשה קדשתיך א"נ יש לי לתרץ בענין אחר דמדאמר ר"א אין האשה נאסרת וכו' משמע דלעולם אינה נאסרת ואפילו קאתי לבי דינא וקאמר פתח פתוח מצאתי והרי היא אסורה עליו דאיהו גופיה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלא מהימן וכיון שכן תקשי ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך דלא אתי למיסר עליו קרובות אלא לישא אשה ואנן לא יהבינן ליה איתתא ואסרינן עליה קרובות דכך לי ההיא דאומר לאשה קדשתיך אף על גב דקים ליה כיון דלא אתי אלא לישא האשה כמו ההיא דהכא אף על גב דלא קים ליה כיון דקא אתי להדיא לשווייה הך איתתא עליו חתיכה דאיסורא ואף על גב דאנן לא כתבינן הכי לעיל אלא אמרינן דנאסרת משמע על ידי בית דין מכל מקום מלשון התוס' משמע כדכתבינן כנ"ל. וקושיא הראשונה נמי ליתא ולאו כדתריצנא לעיל דאחידושא קמא פריך מאי קמ"ל תנינא ואחידושא בתרא פריך ומי אמר ר' אלעזר הכי דהא כתבו התוס' דאהא דאמר ר' אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך והא אמר ר' אלעזר כו' אלא כנ"ל תירוצא דמילתא דודאי ר' אלעזר סבירא ליה דאם ראה אדם שזנתה אשתו דודאי נאסרת עליו וזה יסוד דינו אלא שהוסיף וקאמר דאפילו האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ואתוספת זה פריך לעיל מאי קמ"ל פי' אי קושטא דמילתא הוא דהביאה גורמת האיסור ולא העדים פשיטא נמי דהאומר פתח פתוח נאמן ולמה לך למנדי מעיקר דינא היה לך לומר הרואה שזנתה אשתו נאסרת עליו דפשיטא דנאמן כדתנן האומר לאשה קדשתיך ושוב פריך איסוד דינו דס"ל בע"כ דהביאה גורמת האיסור ומי אמר ר' אלעזר הכי כו' והילך לשון הרא"ש מי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר כו' תימה דמעיקרא פריך ליה מאי קמ"ל תנינא דמילתא דפשיטא היא דמצי לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא [והדר פריך היכי מצי למיסר אנפשיה. י"ל דבלאו הך מילתא דר' אלעזר פשיטא ליה דמצי לשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא] אבל ס"ד דר' אלעזר קאמר דאין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא בקינוי וסתירה ואפילו ראה שזנתה אינה נאסרת עליו משום דכתיב כי מצא בה ערות דבר וילפברן דבר דבר מממון הילכך פריך ליה אפילו זנתה תחתיו אמאי אסירא ליה כיון דליכא עדים ושני ליה וליטעמיך כו' אלא ע"כ לא אתא למעוטי עדים הכי נמי לא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי דכיון דקים ליה, ע"כ. הא קמן דפריש הרב ז"ל דעיקר פירוש התוס' אתא לתרוצי דלא לפלוג המקשן מדידיה לדידיה אלא שהתוס' חזקו קושייתם באופן אחר כדי שלא נדחוק לומר בדרך דחיה שני מקשנים הם ומיהו בפירוש התוס' מתורץ יפה וזה החכם נראה נדחק ללא צורך:

נחזור לשיטתנו ופריך והא אמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת כו'. פירוש קס"ד דמקשן דרבי אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וסתירה דאף על גב דהויא על פי עצמו נאסרה ודע דר' יוסי ס"ל קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי וכתב ספר המצות דלא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני דשמא הלכה כרבי יוסי ועכשיו אין מי סוטה ותיאסר עליו לעולם והילכך אפשר דקינוי וסתירה דקאמר ר' אלעזר היינו כר' יוסי ואפשר לדייק כן מלשון רש"י שכתב קינוי. שאמר לה אל תסתרי עם פלוני. וסתירה. שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי. הא קמן שלא הזכיר הרב ז"ל הכא עדים בקינוי ולקמן בתירוץ כתב ז"ל וקינוי וסתירה. אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה כו' אלמא משמע כדכתבינא ומאי דקאמר כן הרב ז"ל וסתירה שבאו עדים כו' אחר קינוי לאו דעדים קא מסהדי שהיה אחר קינוי דלשתמע דעדים ידעו מהקינוי אלא ה"ק הרב שבאו עדים שנסתרה עמו וקא מסהדי בזמן שהיה אחר הקינוי שקינא לה כפי דבריו א"נ דאיהו אמר מקדמת דנא שהוא קינא לאשתו מפלוני ושוב באו עדים שנסתרה עמו ומכל מקום על פי עצמו מיקרי שהרי לא קינא לה בפני עדים והילכך אם נפרש קינוי וסתירה דקאמר ר' אלעזר כדעת ר' יוסי אתיא מאי דס"ד למקשן שפיר דר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וסתירה דהויא על פי עצמו ונאסרה ואפילו אליבא דחכמים דסברי דבעי קינוי בפני עדים וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' סוטה דקינוי הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני כו' מכל מקום על ידי עצמו מיקרי דאילולא קינוי שקינא לה אפילו היו באו עדים שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה לא היתה נאסרת ודע דקיי"ל קינא לה בפני עדים וראה אותה שנסתרה עם זה שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו וכן פסק הרמב"ם ובזה תתפרש נמי פירוש המקשן שפיר ומיהו למאי דס"ל לרש"י והתוס' דס"ד דמקשן דאפילו ראה אשתו שזנתה ממש לא מתסרא עליו כל שכן בכה"ג לכך לא פירש רש"י כן כנ"ל. ואכתי צריך לדייק מאי על עסקי דקאמר ר' אלעזר לא היל"ל אלא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ואפשר דאתא לרמוזי בזמן שהסוטה נוהגת דאם קינא לה ונסתרה בפני עדים ושוב ראה אותה הוא עצמו בלא עדים שנבעלה עם אותו שקינא לה אינה שותה ונאסרת עליו דומיא דמאי דפרש"י לקמן גבי עד אחד ואף על גב דס"ד דמקשן דר' אלעזר ס"ל דאפילו ראה אותה שנבעלה אינה נאסרת היינו בלא קינוי וסתירה והיינו עיקר פשטיה דמימרא דר' אלעזר לדעת המקשה. ופריך תלמודא ותסברא מעשה שהיה כו' ופירכיה היינו לשיטת המקשן דר' אלעזר מיירי באיסור על פי עצמו מיהו לשיטת התרצן דמוקי לה באיסור על פי אחד אין כאן קושיא כלל וכדבעינן למכתב בס"ד ואפשר שזהו שכתב רש"י ותסברא. דהכי אמר רבי אלעזר, ע"כ. פי' דקשיא ליה לרש"י ז"ל מאי האי לישנא דתסברא דקאמר הא אכתי לא סבר מידי אלא דמייתי מימרא דר"א כמו שאמרה איהו ועוד היכי תליא מאי דאקשי מדר' אלעזר אדר"א בהאי קושיא אפילו תימא דקשיא האי סיומא דלישניה דר' אלעזר דקאמר וכמעשה שהיה אכתי קושייתו מדר' אלעזר בדוכתיה קאי ולזה יש לתרץ דהכי פריך ליה דמדפריך ומי אמר ר' אלעזר הכי והאמר ר' אלעזר משמע דהך מימרא עיקר ומינה אקשינן למימרא דשמעתין ולהכי פריך ותסברא כו' והך מימרא עיקר אדרבה איפכא היה לך לאקשויי מימרא דשמעתין לאידך מימרא דבלאו הכי נמי איכא לאקשויי עלה והילכך ודאי לא אמרה רבי אלעזר מעולם ואפשר לדייק כן מלשון רש"י שכתב ותסברא. דהכי אמר ר' אלעזר. ומיהו במאי דנכתוב לקמן בס"ד דייק טפי שפיר לשון רש"י ותסברא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה כתב רש"י מעשה שהיה מי הוה ביה קינוי. פי' דאלו סתירה ודאי היתה שם ואזיל לשיטתיה ז"ל שכתב לקמן מפני מה לא אסרוה. על דוד שהרי הרבה עדים ידעו, ע"כ. דאילו לשיטת התוס' אפשר לומר דאפי' סתירה לא היתה בפני עדים והכי פריך תלמודא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה פי' מאן לימא לן דהיה שם קינוי וסתירה דילמא אפילו סתירה בעדים לא היתה שם. ולזה יש לתרץ דהשלוחים ואנשי הבית חשיבי אפילו כעדי ביאה ולא בעינן קינוי לכך פריך ועוד מי אסרוה פי' על אוריה ולא קאי על דוד כדפריך לקמן מפני מה לא אסרוה דקאי על דוד וכדפרש"י משום דאפילו תימא דאסרוה על דוד אכתי לא אתי שפיר לישנא דוכמעשה שהיה דהא עיקר מימרא דר' אלעזר בבעל איירי וכדקתני אין האשה נאסרת על בעלה ועלה קאי וכמעשה שהיה. ומשני הא הכי קאמר כו' לשון הא לא קשיא לא דייק שפיר דהא בלישניה דר' אלעזר תו ליכא קושיא כלל דמאי דמקשינן מדרבי אלעזר אדר' אלעזר אינה מסוג קושיות אלו והילכך לשון הא לא קשיא לא דייק ואפשר דלהכי כתב רש"י הא לא קשיא. כלומר משום האי קושיא לא תדחייה לר' אלעזר. פי' דלגבי דיחוייא מימרא דר' אלעזר כל הקושיות הם בסוג דהכי נמי צריכין לדחויי הא דר"א כי היכי דלא תיקשי מדידיה אדידיה ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה קינוי וסתירה אין פ"פ לא פי' אע"ג דלא נלמוד מהתם היכא שראה אשתו שזנתה מכל מקום נלמוד דפתח פתוח לא דהא פתח פתוח נמי לא ראה שזנתה אלא דחייש שמא זינתה והכי נמי גבי אוריה הרי השלוחים ידעו בדבר וכשידע אוריה בדבר יחוש דומיא דפתח פתוח אלא ודאי מדלא איתסרא עליו שמע מינה פתח פתוח לא ואף על גב דליכא למילף מהתם אלא דפתח פתוח לא מ"מ כייל ר' אלעזר וקאמר אין האשה נאסרת כו' פי' דאין האשה נאסרת כלל על פי עצמו ואפילו ראה אשתו שזנתה דס"ל מעשה שהיה כראה אשתו שזנתה דמיא ופריך עליה וליטעמך קינוי וסתירה אין עדים לא פי' לדידך דאמרת דכי קאמר ר' אלעזר וכמעשה שהיה היינו דממעשה שהיה אנו למדין שלא תאסר על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה א"כ מהתם נמי נלמוד שלא תאסר אפילו יש עדים שזנתה דהא מעשה שהיה עדים הרבה ידעו וכמ"ש רש"י לקמן והא ודאי לא מצינן למימר הכי דהא כתיב כי מצא בה ערות דבר ואם תשיב דוקא בכגון עדי ממון בעינן ובמעשה שהיה לא ראו כמכחול בשפופרת ודילמא אה"נ דעדים כה"ג לא ליתא דהא כתיב והיא לא נתפסה אסורה ומדתליא מילתא בהיא לא נתפסה אלמא משמע דכל היכא דרגלים לדבר כי התם בסוטה ולא נתפסה אסורה והכא בדוד ודאי רגלים לדבר היו ואם תשיב לי דהתם אונס הוה א"כ לא נלמוד ממעשה שהיה כלל והיכי קאמרת ממעשה שהיה אנו למדין, ע"כ. כנ"ל לפרש לשיטת רש"י. ומעתה לא תיקשי מאי דקשיא להרשב"א והריטב"א כדכתבינן לעיל ומיהו לשיטת התוספות דמפרשו דכי פריך לקמן מפני מה לא אסרוה לא בעי למימר דהרי היו עדים בדבר וכדכתב רש"י ז"ל אלא דה"ל כפתח פתוח הילכך לא מצינן לפרושי הכי וא"כ קשיא להו קושית הריטב"א ז"ל דמאי קאמר וליטעמיך קינוי וסתירה וכו' לימא ליה אנא הכי קא אמינא דגזרת הכתוב היא דאפילו נבעלה ודאי לא מתסרא עליו עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה לכך תירצו התוספות ז"ל דהכי קאמר קינוי וסתירה אין עדים לא אלא מאי אית לך למימר דהא דרבי אלעזר לאו כללא הוא דאתא למימר דלעולם אינה נאסרת אלא בקנוי וסתירה אלא דלא אתא למעוטי עדים ה"נ דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי כיון דקים ליה והיינו על דרך מאי דפריך הרשב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל ומיהו לפרש"י ז"ל ניחא טפי וכדכתיבנא. אלא ה"ק אין האשה נאסרת על בעלה וכו' פי' לאו כדקס"ד דר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וכו' וכדפריך לדעת המקשן דהא ודאי כל שידע הבעל בבירור שזנתה כגון שראה הוא שנבעלה פשיטא ודאי דנאסרה אבל כללא דר' אלעזר הוי היכא דהבעל אינו יודע הדבר ובעינן לאסור עליו את אשתו על פי אחר להכי קאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה כשאינו יודע הדבר אלא מפי אחרים אלא דוקא בשני עדים אבל בעד אחד לא וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי דכיון דיש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אפילו אין בטומאה אלא עד אחד נאמן והרי היא אסורה עליו ולא תשתה ומעתה ממילא משמע דפתח פתוח כשני עדים דמי שהרי דבר ברור לו שנבעלה וכל היכא דטעין כמאן דברירא ליה אע"ג דמיירי בבחור דלא קים ליה כיון דאיהו טעין בברי פשיטא ליה לר' אלעזר דודאי אסירא וכללא דר' אלעזר היינו היכא דבעינן לאוסרה עליו על פי אחד והשתא לא נצטרך לפרושי דכי קאמר ר' אלעזר וכמעשה שהיה דפירושו היינו ממעשה שהיה דשפיר מצינן לפרושי וכמעשה שהיה כפשטיה והכי קאמר אין האשה נאסרת אלא בשני עדים ולא בעד אחד וכמעשה שהיה שהיו עדים בדבר ואילולי שהיה באונס א"נ כדר' שמואל בר נחמני דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כו' היתה נאסרת עליו ולא נקט וכמעשה שהיה אלא לדוגמא בעלמא והיינו לאשמועינן דא"צ עדים שיראו כמכחול בשפופרת אלא כל שידעו העדים הדבר בבירור כעין מעשה שהיה שהיו עדים הרבה שידעו פי' השלוחים שהלכו בשבילה וכמו שכתוב בשיטה וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל מפני מה לא אסרוה פי' לחודיה הרי הרבה עדים ידעו יש מקשים וכי דוד היה שוכב עמה בפני עדים ומפרשים כך מפני מה לא אסרוה על דוד והלא ידע כשבא עליה ואף על פי שלא היתה אסורה לאוריה כיון דליכא עדים אסורה מיהא לבועל שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל. ולי נראה דאינו קשה דכיון דדוד שלח אחריה ונתייחד עמה בעדים אמרינן כה"ג הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ע"כ. וכיון שכן קאי וכמעשה שהיה אעדים ואין אנו צריכים לפרש וכמעשה שהיה ממעשה שהיה אבל למאי דס"ד דמקשן דר' אלעזר ה"ק אין האשה נאסרת על פי עצמו ולא מדברי עדים כלל לא מצינן לפרושי וכמעשה שהיה אלא ממעשה שהיה דהא מעשה שהיה לא היה יודע אוריה דבר וידיעתו של דוד אינו אוסרתה על אוריה הילכך ע"כ צריך אתה לפרש וכמעשה שהיה ממעשה שהיה והיינו דפריך לדעת המקשן ותסברא פי' דהכא אמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על פי עצמו דאם כן לא מצי קאי אמאי דקאמר אין האשה נאסרת אלא אמאי דקאמר אלא על עסקי קינוי וכו' מעתה קשיא מעשה שהיה בקינוי וסתירה וכו' ומשני דשפיר קאי אמאי דקאמר אין האשה נאסרת והכי קאמר אין האשה כו' ממעשה שהיה כו' כן נראה לי פירושא דשמעתא לדעת רש"י והתוס' ז"ל ואתה המעיין הפוך בה ותשכח בה עוד טוב טעם ודעת ותן לחכם ויחכם עוד:

גמרא התם אונס הוה ואי בעית כו' כתב מהרש"ל והא דקאמר לעיל ראיה ממעשה כו' כלומר דליכא למימר אונס כו' והוא מדברי סתם התלמוד שחולק על ר"א וי"א כו' עכ"ל והאריך ע"ש ואין להאריך בדחוקיו אבל הנ"ל דודאי למאי דבעי למימר דאפילו בידוע לאדם שזינתה אשתו רק שלא היו עדים אינה נאסרת לו כגון בפתח פתוח אלא בקינוי וסתירה דוקא ע"כ וכמעשה שהיה ליתא כדפרכינן ותסברא כו' והוצרך התלמוד לדחוקי ממעשה שהיה אבל השתא דקאמרינן דבפתח פתוח נאסרה על בעלה אית לן לקיומי שפיר כדקאמרינן וכמעשה שהיה ותרתי קאמר רבי אלעזר דהאשה נאסרת בקינוי וסתירה על ידי עד אחד בטומאה וכן נאסרת בלאו קינוי וסתירה אלא כעין מעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפתח פתוח שנבעלה ברצון ואהא קאמר כיון דבפתח פתוח נאסרת כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה א"כ במעשה שהיה גופיה אמאי לא אסרוה וקאמר דהתם לא אסרוה משום דאונס היה ואי בעית כו' אבל בדוכתא אחריתא כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה אם הוא ברצון ולא נתן לה גט נאסרת שפיר כגון בפתח פתוח ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה האומר פתח פתוח כו' כך בוגרת פעמים אין לה דמים ופעמים יש לה ומשום הכי אין לה טענת דמים כו' עכ"ל ואע"ג דפעמים אין לה דם בתולים מ"מ תלינן בה לקולא בלילה ראשונה כיון דפעמים יש לה ולא תלינן לחומרא בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה וק"ל:

בד"ה ואי בעית כו' דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה כו' עכ"ל ר"ל דהכא בשמעתין איירי במכחשתו ואומרת פתחה נעול או בשותקת כמ"ש הרא"ש ולכך באשת ישראל שקבלה קידושין אחר ג' תלינן גם בספק אונס להתירה ואמרינן הא דלא טענה אונס משום דגנאי הוא לה אבל הכא במוכת עץ דאינו גנאי כיון דלא טענה כך אין לנו להסתפק בו מיהו אם טענה אונס בקדשה פחותה מבת ג' אם יש להאמינה עיין בזה ברא"ש באורך שחולק בזה על תלמידי ר"י וק"ל:

בד"ה ומי אמר ר"א כו' ואפילו ראה אדם שזינתה אשתו כו' דקדשתיך בעדים קאמר כו' אבל אהא דאר"א דנאמן כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי פריך לעיל מההיא דקדשתיך מאי קמ"ל דאימא טובא קמ"ל דנאמן אפי' בלא עדים די"ל דלא הל"ל נאמן לאוסרה דהא דהאמינוהו ולא נימא דמשקר שמעינן ליה שפיר מההיא דקדשתיך דנאמן לומר שקדשה בעדים והכא נמי ודאי נאמן דפתחה פתוח כיון דקים ליה אלא דה"א דאינה אסורה אף שודאי זינתה כדבריו משים דאין דבר שבערוה פחות מב' והל"ל אסורה עליו דהוא עיקר חידושא ולא שייך למימר נאמן אלא אהא דלא משקר במזיד או בטעות ומשני דאשמועינן דנאמן דקים ליה ולא משקר בטעות משום דלא קים ליה ודו"ק:

בד"ה קינוי וסתירה אין עדים לא ה"נ דלא כו' כיון דקים ליה עכ"ל תקנו בזה כיון דהמקשה נמי ידע דעל ידי עדים ודאי נאסרת מההיא דקדשתיך ופתח פתוח בלא עדים הוא א"כ מאי קמשני ליה ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא כו' דהא פתח פתוח לא דמי ליה לעדים וכמ"ש התוספות לעיל ולזה קאמרי דה"ק כיון דר"א סבר דקים ליה ואינו משקר בטעות אין חילוק בין עדים לפתח פתוח כיון דודאי קים ליה על ידי פתח פתוח שנבעלה ה"ל כעדים ודקאמרינן אין דבר שבערוה פחות מב' היינו בדלא קים ליה לבעלה שנבעלה ודו"ק:

גמ' התם אונס הוה כו'. נ"ב והא דקאמר לעיל ראיה ממעשה שהיה הכי קאמר אין נאסרה אלא בקינוי וסתירה כלומר דליכא למימר אונס הואי דהא קינא לה ונסתרה וראיה ממעשה כו' דלא הוה קינוי ומש"ה לא אסרוה דהוה אונס ואח"כ מסיק ואב"א והוא מדברי סתם התלמוד שחולק על ר"א ודו"ק ויש אומרים דהכל הוא מדברי ר"א רק שהתרצן הוא מגיה אותו ומתקנו כפי הענין ואין זו מן הסוגיא דהוה ל"ל חסורי מחסרא וגם אינו מן הדרך להגיה הרבה ולחסר בדברי אמורא אלא הכי קאמר לחוד ועוד דהאי וכי תימא דקאמר אינו קשה לדברי ר"א דהכא אלא אפתח פתוח דלעיל כמו שפירשו התוס' וא"כ אי אפשר לומר ולפרש שהכל מגיה התרצן בדברי ר"א דהכא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה הא לא כו' לר"א ה"ק כו' וסתירה ממעשה כו' הד"א:

תוס' בד"ה ואב"א כו' כדאמרינן בירושלמי אונסא יש לו קול והשתא כו' כצ"ל:

בא"ד דאינה מוכת עץ ספק באונס כו' כצ"ל:

גמ' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן כו' פירש"י ותוס' וטענת דמים כו'. אבל אחרים כתבו שאין הדמים ראיה ואע"פ שנמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם ציפור ואפילו מישמשו שושבינים תלינן בדם הצדדים דמ"מ איהו קים לי' בפ"פ וראיה מירושלמי עיין בר"ן:
שם תנינא כו'. למאי דס"ל השתא דודאי קים ליה בפ"פ ליפריך תנינא ממתני' דידן דאף דנאמר דמשכים לב"ד היינו בדטעין טענת דמים כדמשני לקמן מ"מ ש"מ דנאמן על עצמו לשויא חתיכה דאיסורא (י) די"ל כפירש"י במתני' וע"י כן יצא הקול ויתברר וכו' אבל הוא אינו נאמן. מ"מ אביי מייתי שפיר ראיה למאי דמסיק חידוש דר"א הוא דקים ליה ע"ז מייתי ראיה אי לאו דקים לי' לא היה הקול יוצא ולא לענין נאמנות וכמ"ש התוס' לעיל במתני' בד"ה שאם היה כו' [לתירוצא קמא לפירש"י] ולזה נמי לא הקשה ממתני' אאידך מימרא דר"א דאין אשה נאסרת כו'. וכ"ת ס"ס ממתני' שמעי' עכ"פ דע"י עדים נאסרת [אף בלי קינוי וסתירה] הא באמת קאמר בסמוך ולטעמיך עדים לא כו':
שם וכ"ת מעשה שהיה כו' איבעית אימא גט כו'. דוחק לומר שמגיה כ"ז בדברי ר"א. ועוד שהוכ"ת אינו תלוי באידך מימרא דר"א רק במימרא דהכא ודברי הח"ש דחוקים ואין להם מקום ואם נפרש השתא וכמעשה שהיה בפשיטות ותרתי קאמר ע"י קינוי וסתירה וכמעשה שהיה נמי דהיינו או ע"י עדים לפרש"י או ע"י פ"פ וכפי' התוס' וכ"כ מוהר"ש. וז"ל דודאי למאי דבעי למימר דאפילו בידוע לאדם שזינתה אשתו רק שלא היו עדים אינה נאסרה לו כגון בפ"פ אלא בקינוי וסתירה דוקא ע"כ וכמעשה שהיה ליתא וכדפרכינן ותסברא כו' והוצרך הגמרא לדחוקי ממעשה שהיה כו' אך עתה דקאמרי' דבפ"פ נאסרה על בעלה אית לן לקיומי שפיר כדקאמר וכמעשה שהיה ותרתי קאמר ר"א דהאשה נאסרת בקינוי וסתירה ע"י עד א' בטומאה וכן נאסרת בלא קינוי וסתירה אלא כעין מעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפ"פ שנבעלה ברצון ואהא קאמר כיון דבפ"פ נאסרת כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה א"כ במעשה שהיה גופיה אמאי לא אסרוה וקאמר דהתם לא אסרוה משום דאונס הוה ואיבעית אימא כו' אבל בדוכתא אחריתא כמעשה שהיה דודאי נבעלה אם הוא ברצון ולא נתן לה גט נאסרת שפיר כגון בפ"פ ותו לא מידי עכ"ל וזהו לפי' התוס' [וכדנקיט בלשונו כמעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפ"פ] אבל לפ"ה וכמעשה שהיה דהיינו עדים ופ"פ כעדים דמי. אבל לדעתי זה הפשט אינו אמת דלפ"ה קשה מה משיב בתחלה ותסברא מעשה כו' ועוד מי אסרוה למה הבין כן מדברי המקשה דלמא אף המקשה ידע לפרש וכמעשה שהיה דהיינו עדים ומקשה אבל פ"פ לא דאפי' ראוה מזנה כו' ולא הו"ל לשנויי אלא פ"פ כעדים דמי. ב'. [הא דאמר] ה"ק אין אשה כו' אלא בשני עדים וקינוי וסתירה בע"א [ואמאי לא ביאר במה שאמר ה"ק דכמעשה שהיה פי' גם כמעשה שהיה דהיינו עדים גם למה נקיט אלא בשני עדים תחלה דנכלל במה שאמר בתר הכי כמעשה שהיה] הכי הול"ל ה"ק אין אשה כו' אלא בקינוי וסתירה בע"א וכמעשה שהיה דהיינו עדים [נמי] ופ"פ כעדים דמי. א"ו אין זה ענין כלל לפרש כן כיון דמעשה שהיה באמת מותרת היה אף שהיה מטעם אחר [ותדע דמאי פריך ועוד מי אסרוה ומאי קושיא דלמא משום אונס או גט לא אסרוה ושפיר קאמר וכמעשה שהיה אם נניח שהיה שם קינוי וסתירה. היא הגה"ה מגוף המחבר] ועוד דמה לו לתלות במעשה שהיה. ולפי' התוס' דקאמר שפיר ותסברא דוכמעשה שהיה ע"כ אין פי' עדים דהא לא ראו כמכחול בשפופרת ופ"פ לא ידע המקשה לפרשו דא"כ לא מקשה מידי ולה"ק שפיר ותסברא כו' אבל קשה סיומא דפ"פ כשני עדים דמיא לבלי צורך. גם הולטעמיך לא א"ש ולא הול"ל אלא וכמעשה שהיה היינו בפ"פ והלשון דתלמודא גם לשון התוס' בד"ה קינוי וסתירה כו' ה"נ דלא אתי למעוטי כו' מורה כאילו עדים ופ"פ שניהם אינם מפורשים בדברי ר"א וקאמר ולטעמיך הא שייר נמי עדים וע"כ לא אתי למעוטי עדים ה"נ לא אתי למעוטי פ"פ ולא קתני לה משום דכשני עדים דמי ודו"ק. לכן היותר קרוב שמגיה כן בדברי ר"א וכדלעיל עם היותו ג"כ דחוק. אבל לפרש למסקנא ממעשה שהיה א"א דהיאך נלמוד מניה הא בלא"ה היה שם אופני איסור לפירש"י עדים או היה יודע כפי' התוס' ואפ"ה לא אסרינן ע"כ מטעם אונס או גט וק"ל:

ברש"י בד"ה עדים לא כו' הא לא נתפשה אסורה. אם נתכוין לקרא דוהיא לא נתפשה יש לראות דקרא בקינוי וסתירה כתיב והיא לא נתפשה ועבר עליו רוח קנאה וכמ"ש רש"י בסמוך ועיין ברא"ם במקומו בד"ה ועד אין בה כו' ונראה דלא כיון רש"י לקרא רק לישנא דקרא נקיט ונתכוין לכמה דוכתי בתלמוד שמבואר דרצון ע"פ עדים אסורה:

ברש"י בד"ה אין אשה כו' דבר דבר מממון. ויש לראות אמאי אצטריך להך מלתא ג"ש דדבר דבר הא דוקא בקינוי ובסתירה וע"א בטומאה אסרה התורה כמ"ש רש"י בסמוך עד אין בו תרי אלא חד שרגלים לדבר כו' ואי ע"א יכול לאוסרה ל"ל קינוי וסתירה מעיקרא דאם להורות שאף בקינוי וסתירה אינה נאסרת אלא בע"א בטומאה הא בהדיא כתיב בקינוי וסתירה שותות וי"ל דאי לאו ג"ש דדבר דבר ה"א והיא לא נתפשה אסורה בע"א בלא קינוי וסתירה דלא כתיב קינוי וסתירה בהך קרא וק"ל ועיין במה שאכתוב בסמוך:

ברש"י בד"ה אפילו בע"א כו' עד אין בה תרי כו' אסורה כו'. מ"ש רש"י בחומש הא אם היה אפילו ע"א לא היתה שותה י"ל אלא אסורה כמ"ש רש"י הכא. רק מ"ש בחומש הא אם היה אפילו ע"א כו' אע"ג דקרא ודאי איירי ביש בה ע"א דועד אין בה ר"ל ב' עדים אין בה אבל ע"א יש בה וממילא שמעי' דכיון דאסורה לבעלה א"כ אינה שותה מבואר כ"ז ברא"ם ע"ש וק"ל:
בתד"ה האומר כו'. עיין באשר"י בדף שלאח"ז שהקשה לגי' הרי"ף [דגריס כגי' ר"ח ופי' קושיות המקשן אטענות דמים ע"ש ברא"ש] למה האריך במאי שאמר אי דקטעין פ"פ כו' מתישב קצת במ"ש הר"ן בסמוך קודם המשנה [דבל"ז היה קשה אמה דמשני דכיון דלפעמים ל"ל לכך אין לה ט"ב] דכיון דאין לה ט"ב דהיינו טענת דמים דאמרי' שכלו דמיה ושריא לבעלה א"כ לגבי נדה למה לא תלינן לילה הראשון בדם נדה לז"א דטענות פ"פ יש לה משום דבוגרת פתחה סתום וכיון שכן אפשר דאתיא דם מחמת צדדים. דפירצה דחוקה היא ומשיר בה צרורות ולהכי אמר רב נותנין לה לילה הראשון. ואין צורך למ"ש מוהר"ש בפי' ר"ח דמ"מ תלינן לילה הראשון בדם בתולים כיון שקצת יש להם כו' תלינן שלא בשעת וסתה ע"כ. רק טענות דמים אין להם שכלו דם בתולים מ"מ נותנין לה לילה הראשון ותלינן בדם צדדים כיון שפתחה סתום (כ) ולפירש"י צ"ל מה שאמרו ביבמות פרט לבוגרת כו'. על הפתח קאמר וק"ל. [והוא מדברי הר"ן שם]:
בתד"ה ואיבעית אימא כו' רובא עדיף וא"ת וכו'. קושטא הוא כן בעלמא רוב עדיף מחזקה ומיעוט דאל"ה הכא אינם מוכרחין רק לומר דשקולים הן וס' דאורייתא לחומרא ולא מוקמי אחזקה כיון שהרוב כנגדה וא"כ בס"ס שפיר מותר [ולא הוו מקשים תוס' בתר הכי וא"ת כו']:

בא"ד דלא הוי רובא אלא מדרבנן. היינו רוב תינוקות מטפחין באשפה:

בא"ד ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן כו'. התי' שם בגמרא כולהו רואות ומראות לאמן ולפירש"י שם היכא דלא פסק עליה מסתמא אינה מ"ע. וכן לפי' התוס' שם הו"ל לטעון כמו שתי' באמת כאן (ל):

בא"ד ולפי' ר"ח כו'. וכן הוא בפנים בהרי"ף וז"ל והנ"מ באשת כהן כו' ולא מצית אמרת את"ל תחתיו ס' מ"ע ס' דרוסת איש דמ"ע פתחה סתום וכתב הר"ן ול"נ דבסמוך קאמר אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לא דקטעין טענת דמים ובטענת דמים ודאי איכא למיתלי במ"ע עכ"ל ואפשר לקיומא מתני' אליביה בא"כ ושקדשה פחותה מבת ג' שנים דהשתא ליכא אלא ס' מ"ע גרידא (מ) ועוד בלא"ה לא קשה כלל ממתני' די"ל כמ"ש הר"ן גופי' ר"פ שע"י כך הקול יוצא ויבאו עדים וע"י עדים נאסרה ולא על פיו וק"ל:

בא"ד דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס כו'. דטענינן בשבילה ואמרינן ס' אונס אע"ג דהיא אינה טוענת שאינה מודית כלל שפתחה פתוח היה כדקאמר נאמן לאוסרה כו' ש"מ דהיא מכחישתו או שותקת. אבל בטוענת ומודה לדבריו שפ"פ מצא אלא שתחתיו נאנסה או מ"ע לא מיתסרא דקי"ל הלכה כר"ג ור"א דנאמנת לענין כתובה וה"ה לענין איסורא כיון דהיא טוענת ברי והוא לא מצי למיטען איפכא אלא בשמא לא שויא אנפשיה חד"א והביא הר"ן ראיה מירושלמי והאשר"י השיג עליו ועיין בו ודו"ק:
בתד"ה ומי אר"א כו' תקשי ליה אמתני' כו'. דש"מ דנאמן לאסור על עצמו וא"כ אשה נאסרה על בעלה בראוה מזנה ואף באת"ל דפ"פ אינו נאמן משום דלא קים ליה:

בא"ד דקדשתיה בעדים קאמר כו'. ובגמ' דפריך מאי קמ"ל היינו לענין נאמנות דקאמר נאמן לאוסרה דודאי נאמן לשוייה עליה חד"א תנינא כו' ואי משום לאסור עליו ולא אמרי' אין דבר שבערוה כו' הול"ל ראה כו' או האומר פ"פ כו' אסורה עליו וק"ל:
בתד"ה מפני מה כו' ואע"פ שעשה תשובה לא היה אותו צדיק מעכבה כו'. הניחא לפירש"י פריך שפיר וכ"ת מפני מה לא אסרוה ואף [שבמה] ששכב עשה באמת שלא כהוגן ועשה תשובה מ"מ לא היו להם לסנהדרין להניחה בידו וה"ל למחות בידו כיון שעדים הרבה היו יודעין אבל לפי' התוס' שלא ידע רק דוד לבדו מאי פריך מפני מה לא אסרוה אה"נ דלא שפיר עביד ועשה אח"כ תשובה ע"ז [לזה כתב לפי' אע"ג שעשה תשובה כו'] וק"ל:

גמרא מאי קמ"ל תנינא כו'. ק"ל דנימא דקמ"ל דאפי' לא שויא אנפשיה אלא ספק אסורה לו. עי' שו"ע יו"ד סי' א' סי"ד סברת מהרי"ק בהא דעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא. וזה יש לדחוק ולומר דהיינו הא דמשני מ"ד התם ודאי קים ליה כו' ודלא כפרש"י. אבל עק"ל דנימא דאתי לאפוקי מקושית התוס' וא"ת ונוקמה בחזקת היתר כו'. ולפמש"כ המהרש"א בתד"ה ומי אר"א ע"ש. לק"מ:

רש"י ד"ה עדים לא. ועוד הא לא נתפשה אסורה. מזה אין ראיה דוהיא לא נתפשה קאי על ועבר עליו רוח קנאה דבתריה כדאיתא בסוטה (ג). אולם מן כי מצא בה ערות דבר ראיה נכונה היא דמוקמינן ליה שם (ע"ב) שלא בקנוי ושלא בסתירה:

תד"ה האומר (בסופו). כך בוגרת פעמים אין לה דמים כו'. מדברי המהרש"א משמע דהא דנותנין לה לילה הראשונה אינו אלא ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה. אבל בגמרא לא חילקו בין יש לה וסת לאין לה. וכן לפי מאי דמסקינן דבכולן בועל בעילת מצוה ופורש. ואפי' הדם שותת ויורד מותר לו לגמור ביאתו. לא חילקו הפוסקים. ומשמע דאפי' בוגרת ואין לה וסת שרי בזה ועי' ברמ"א סי' קפ"ז סעיף ה:

שם בא"ד וכדאמר בפ' הבע"י כו'. וכן איתא לקמן (צז ב):

תד"ה ואב"א. וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר כו'. קשה מהא דאמרינן בחולין (עז ב) דסמכינן מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. וכן ביבמות (קיט) סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות כו'. וע"ש עוד לעיל (סז) ברש"י ד"ה כולן זכרים. ואולי י"ל דהתם מחצה דנקבות הוה בתולדה וטבע העולם ולכן הוה מחצה ודאית משא"כ ספיקא דתחתיו כו'. אבל ק"ל מדוע לא נלך באשת כהן אחר רוב הזמן שעבר עליה טרם שנתארסה. כמו במעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין אפי' בזמן הרגל (שקלים פ"ז מ"ב) דאזלינן בתר רובא דשתא. וכמו כן קשה בנדה ר"פ האשה גבי ג' נשים שלבשו חלוק אחד דניזל אחר מי שלבשתה זמן ארוך יותר מחברותיה. וכן בדוכתי טובא. ואף שיש לדחות הראיה מהא דשקלים. דשם י"ל דהטעם הוא דכי תצטרף כל המעות דחולין דכל השנה יהיו יותר ממעות דמעשר דרגל ודכל השנה. מ"מ הסברא בעצמה ישרה היא דניזל בתר רוב הזמן ורוב וקרוב הולכין אחר הרוב ועי' פסחים (ז):

תד"ה ומי אר"א. בעד אחד אין חוששין לקדושיו. כצ"ל:

תד"ה מפני מה. אמאי לא אסרוה לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה. לכאורה יש לדון בזה דהא חזינן דבאונס מותרת לבועל. אף דלפי הסברא הוה ק"ו מרצון דתיאסר. אלא כיון דאינה נאסרת לבעל לכן גם לבועל מותרת. וא"כ ה"נ לאוריה לא היתה נאסרת ע"פ עדותו דדוד דאין אדם משים עצמו רשע. ואפי' את"ל דפלגינן דבוריה כמש"כ הרמ"א באה"ע סי' קט"ו ס"ו. מ"מ הרי אינו אלא עד אחד. וצ"ל משום דאוריה ודאי היה מאמינו לדוד והיתה נאסרת עליו כדכתב הח"מ שם ס"ק כ"ה. והעיקר נ"ל דע"כ אכתי לא הוה אסיק אדעתיה הא דבאונס שרי לבועל אף דזה הוה ידע דלבעל שריא מקרא דוהיא לא נתפשה (ועי' מל"מ בפ"ב מהל' סוטה הלי"ב) ולכן גם בזה הוה ס"ד דאף דא"נ לבעל מ"מ לבועל מיהא אסורה. אבל לפי דמסיק דבאונס שריא גם לבועל מטעם דאינה אסורה לבעל. גם בכה"ג שרי גם לבועל מהאי טעמא גופיה וחדא מתרי טעמי נקיט. וכן נ"ל להורות הלכה למעשה:

גמ' התם אונס הוה. ע' יבמות לה ע"א תד"ה אע"פ:

גמרא ל"צ באשת כהן וא"ת ונוקמה אחזקה דהיתה כשרה לכהונה ולא זנתה תחתיו ובתוס' הקשו כן.
וי"ל דהוי ס"ס לחומרא ספק תחתיו ואת"ל אינה תחתיו שמא לנכרי (אאב"ה גם הפ"י הקשה כן) ואף דקיי"ל כר"ג לקמן בראוה מעוברת דאפילו ברוב פסולים נאמנת (וכ' תוס' הטעם דס"ל) דאשה מזנה בודקת ומזנה מ"מ דלמא אנסה נכרי, דהא רוב אונסים יש להם קול הוי רק רוב מדרבנן ומדינא הוי ספיקא, ובההיא דר"ג ליכא קושיא דדלמא באונס דמ"מ לא הוי נגד רוב פסולים די"ל דדלמא ברצון היה וקיימא חזקה דבודקת ומזנה, גם כתבתי בתשו' דבודקת ומזנה לאו ענין חזקה הוא אלא דלא הוי נגד רוב פסולים די"ל דבאמת באו פסולין לה והיא לא נתרצית להם עד שבא כשר ונתרצית לו, וא"כ עכ"פ ספיקא הוי שמא נתרצית לפסול והוי ס"ס להחמיר ומהתימא על התוס' דלא נחתי להכי.
ואולי התוס' ס"ל דמיירי בכל גווני אף בעיר דכולה ישראלים וכשרים לה וזה לא חיישינן שנבעלה בשדה לפסול דאמרינן כאן נמצא כאן היה דנבעלה במקום מציאתה, וביותר דלשיטת ר"ת (שהביאו תוס' ריש מכילתין) דביאת נכרי ל"ש ביאה, ובהכרח הא דמוכח מכמה סוגיות דנבעלה לנכרי אסורה לבעלה כמ"ש תוס' שם היינו מדרבנן, וא"כ יקשה באוקימתא באשת ישראל ונתקדשה פחות מבת ג' דמ"מ לשתרו דבדאורייתא הוי ס"ס ספק נכרי ספק אונס, ובדרבנן הוי ספק דרבנן דשמא באונס דכמו דספק אונס מקרי ספק לענין לצרף לס"ס בדאורייתא ה"נ הוי ספק מעליא לענין ספיקא דרבנן כדמשמע בכ"מ דספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא דמיין להדדי, (ועיין בד"מ יו"ד סימן פ"ג גבי דגים מלוחים) ויהיה בהכרח לומר דמיירי היכא דכולו ישראלים וליכא ספק נכרי, אף דמ"מ י"ל דלהך אוקימתא באשת ישראל מיירי בליכא לספוקי בנכרי אבל לאוקימתא בא"כ מיירי באיכא לספוקי בנכרי, או דמיירי כהדדי בכולה ישראלים אבל מ"מ בתוכה פסולים לה, מ"מ ס"ל לתוס' דמשמע דמיירי בכל גווני אף בליכא לספוקי בנכרים, ודוחק.
תו קשה אף אלו ידעי' ודאי דהיא אינה תחתיו מ"מ ספק לכשר או לפסול אסורה (אאב"ה וכן הקשה בש"מ) כדמשמע להדיא בסוגיא דראוה מעוברת דטעמא דר"ג דאלים ליה ברי אבל בלא ברי לא דמשום מעלת יוחסין החמירו חז"ל, ומשמע אף בנשאת תצא דבלא ברי אינו מיקל ר"ג יותר מר"י ולר"י משמע דיעבד תצא דהא מדמי ליה לשבויה וכן בההיא דארוס וארוסתו משמע דלר"י אפילו דיעבד תצא וה"נ לר"ג בלא ברי.
ולזה נראה דבאמת הו"מ לתוס' לתרץ כן אלא דר"ל לקושטא דמלתא דאף היכא דליכא לספוקי בנכרי ופסול מ"מ אסורה דלגבי חזקת היתר הוי חזקת הגוף. וביותר דהרי מוכרח כן דהרי כתבו הא דבאשת ישראל לא מתירים מכח חזקת היתר דהיתה באונס היינו דרוב אונס יש לה קול, והא מ"מ נימא דהיה פיתוי קטנה דליכא קול ע"כ משום דהוי לגבה חזקת הגוף א"כ ממילא ה"נ בא"כ אף בליכא לספוקי בפסול אסורה כיון דנגד חזקת היתרא יש חזקת הגוף.
אך תירוצם ז"ל דאוקמי אחזקת הגוף תמוה לי דאמאי לא נימא הרי בעולה לפניך ואוקמי אחזקת היתר דנבעלה מכבר כשאינה תחתיו כמו במקוה שנמדד בריש נדה ולחד תירוצא דתוס' דלא אמרינן כן רק במקוה דחסר ואתאי ניחא, (אאב"ה גם זה כתב בש"מ) אבל לאידך תירוצם קשה.
וי"ל דהא באמת קושית תוס' אינה חזקה דהא אסורה מחמת ספק דנבעלה לפסול וכדכתיבנא, אלא דנקטו לקושטא דמילתא דאף בליכא לספוקי בפסול אסורה משום דאוקמי בחזקת הגוף, ואזלי הכא כפי תירוצם דרק במקוה אמרינן כן משום חסר ואתאי ולאינך שיטות יתרצו באמת דמיירי דוקא ביש לספוקי בפסול.
ועדיין קשה דהא ממה דלא מקילין באשת ישראל מחזקה דהיה פיתוי קטנה מוכח דהטעם משום דאוקמי בחזקת הגוף ויקשה לאינך סברא דתוס' דבכל ענין אמרינן תרתי לריעותא נימא דהרי בעולה לפניך ונוקמה אחזקת היתר דהיה בקטנותה (ולומר דלהך תירוצא ס"ל לתוס' דלא פסקי' לפיתוי קטנה אונס וכשיטת הרמב"ם, זה בודאי דחוק כיון דתוס' בשום מקום לא העלו זה לספק דלא פסקי' כסוגיא דיבמות דפיתוי קטנה אונס.
ולמ"ש הש"ך (בנקה"כ סי' א') דהיכא דאיכא חזקה ורובא לא אמרינן דתרתי לריעותא משוי לודאי, י"ל הכי נמי הכא דאיכא חזקה דנולדה בתולה ורוב שאינן מזנים) וי"ל דבכל מקום דמצינו ב' לריעותא כמו במקוה, וכן קושית תוס' בנגעים ובסכין שנמצא פגום, וכן קושייתם בסוגיא דהיו בה מומין דנימא הרי מום לפניך ואוקמי אחזקת פנויה, היינו דכל היכא דהריעותא שלפנינו מורה על החזקה, דבמקוה כשהיא עתה בפנינו חסירה מורה דאינה מטהרת לטמא, אלא דבאת לדון דכשטבל עדיין לא היה חסר, בזה דנין לצרף הריעותא שלפנינו לחזקת טומאה כיון דענין הריעותא שלפנינו אינו מטהר לטמא, וכן בנגעים דכשהיא עתה הנגע חסר מורה לטהרת הבית דנגע חסרה א"י לטמא הבית וכן בסכין שהריעותא כשהוא לפנינו סכין פגום מורה על איסור הזביחה דסכין פגום אינו מכשיר לזביחה וכן במומין דהמום שלפנינו מורה שאינה מקודשת דהא התנה שלא יהיה בה מומין, משא"כ הכא דהריעותא שלפנינו אינו מורה בשום דבר לענין ההיתר דאדרבא בלא בעילה היה חזקת היתר והבעילה הוא נגד חזקת היתר, בזה לא מצרף הריעותא דבעילה לפניך לחזקת היתר כיון דהריעותא שלפנינו אינו מועיל לסייע לחזקת היתר ונכון בעזרת הש"י אם כי סברא זו חדשה היא.
ועדיין ק' במה שכתבנו, דתוס' שתירצו בא"כ משום חזקת הגוף משום דקושטא הכי הוא אפילו בליכא לספוקי בפסולין, הא בלא"ה אף בליכא למיחש לפסולין מ"מ הך גופיה בספק תחתיו דנתיר מכח חזקת היתר הא ביחוס כהונה לא מהני חזקת היתר בלא ברי דמ"ש ספק לכשר או לפסול דאסרינן לה אף דיש חזקת היתר ומ"ש ס' דתחתיו.
ולומר דתוס' ס"ל כהרא"ה דאם מדאורייתא מותרת ל"א שוויה נפשה חד"א בדרבנן, הא תוס' ע"כ לא ס"ל כהרא"ה דהא בספק באונס דאסורה כתבו משום רוב דרבנן דאונס יש לה קול, הרי דמדאורייתא דלא הוי רוב מותרת משום חזקה ואעפ"כ אמרי' שויה אנפשיה חד"א.
אאב"ה עיין בח"א מפסקים לאבא מארי זצוק"ל (סימן קז) שם כתבתי מה ששמעתי מאחי הג"ר שלמה נ"י שרצה לייחס דין זה דהרא"ה לרש"י במ"ש במסכתי' (ריש דף ט') על דברי ר"א דהאומר פ"פ נאמן לאוסרה. אבל לא להפסידה כתובתה, א"נ דנהי דאפשר דלשון נאמן לאוסרה משמע ליה לרש"י הכי מ"מ מה צורך בו לפירוש הסוגיא וע"כ י"ל דמפרש כהרא"ה דקושית אמאי ס"ס הוא ר"ל נהי דמ"מ אסורה מדרבנן הא מדרבנן ל"א שאחד"א, ואקשיתיה ליה לרש"י דמנ"ל להמקשה דטעמיה דר"א משום שאחד"א, דלמא משום חזקה דאא"ט בסעודה כו', ולזה הקדים דמשמעות דבריו דלהפסיד כתובה א"נ וע"כ ל"ל חזקה זו, ואחר הימים הקשה לו חכם אחד, דהא כ' הר"ן דטעמיה דשמואל דנאמן להפסיד כתובתה הוא משום דכתובה דרבנן אבל אלו היה דאורייתא לא אלימא חזקה זו להפסידה וא"כ עדיין י"ל דטעמיה דר"א משום חזקה דאא"ט כו' ומאי דא"נ להפסיד כתובה היינו דס' כתובה דאורייתא והשיב לו ע"ז בזה"ל, יפה הקשה לי רו"מ שי' אלא שיש לי ליישב דברי כך. דלכאורה בל"ז יש לטעון על דברי דהא גם אם יסבור ר"א דנאמן להפסיד כתובתה, מ"מ כיון דנאמן רק מחמת שכתובה דרבנן ואלו היה כתובה מה"ת לא היה נאמן ט"כ חזקה זו דאא"ט הוא רק חזקה דרבנן, וא"כ עדיין שפיר מקשה בגמרא אמאי ס"ס דהא טעמיה דהרא"ה דס"ס זו אסור מדרבנן הוא דהוי כספק א' בגופו וס"א בתערובת, וא"כ קשה ממנ"פ אי לית ליה חזקה דאא"ט וע"כ טעמא משום שאחד"א הא ס"ס הוא ואינו כ"א אסור דרבנן ובדרבנן ל"א שאחד"א ואי ס' לחזקה זו וטעמיה לאו משום שאחד"א כ"א מטעם חזקה, א"כ עצם הנאמנות רק מדרבנן דהא מדאוריי' ליכא חזקה ובדרבנן סגיא בספק א' בגופו וס"א בתערובת נמי להתירה (וכדאיתא בב"ש סימן ב' ס"ק יד) וא"כ שוב א"צ לרש"י להקדים זה, אבל י"ל כך דנהי דשמואל ס"ל דחזקה זו רק מדרבנן מדאמר חכמים תקנו כו' ולבתולה מאתים והם האמינוהו, מ"מ מנ"ל להקשות, ודלמא ר"א ס"ל נמי לחזקה זו ומוסיף אדשמואל דאלו לדידיה החזקה רק מדרבנן ור"א ס"ל דהוא חזקה דאורייתא וכיון דאסורה מדאורייתא מטעם חזקה זו מש"ה לא מועיל ס"ס ולזה הקדים רש"י להפסיד כתובתה א"נ וע"כ או דלא ס"ל ר"א כלל לחזקה זו ויוכל לסבור כתובה דרבנן או דס"ל כתובה דאורייתא וע"כ החזקה רק מדרבנן.
ויכולני עוד לפרש דברי רש"י דרך פלפול קצת, דכוונתו ליישב קושיא הנופלת על דברי ר"א דהנה המהרש"א הקשה בסוגיא דנאמינה שלא לאוסרה עליו במגו דמ"ע, והפ"י תמה עליו דמאי מועיל מגו נגד שוויא אנפשיה, ולענ"ד הא לרש"י שפירש הסוגיא בנאבדה המפה דאם לא נאבדה המפה, הדם מורה ששקר בפיו בטענתו פ"פ מצאתי ע"כ צריכים אנו לדברי הב"ש (סימן סח סק"ג) דלא דאין אפשרות למצוא דם אחר שנבעלה דהא באמת נותנים לה ד' לילות ותולין בדם בתולים אלא דלא שכיח שימצא דם (ודם נדות שלא בשעת וסתה ל"ש עוד טפי מזה ע"כ תולין בדם בתולים ע"ש) והשתא כיון דדחינן שויא אנפשיה מקמי דבר דלא שכיח (ובאמת לענ"ד דברי הב"ש צריכים התבוננות וכי אפשר זה דהא עדים לא מהני נגד שאחד"א ולא שכיח יהיה מהני, ונ"ל כוונתו דאף דאמרינן דבקי בפ"פ מ"מ יש מיעוט דאינם בקיאים אלא דהוא מיעוט דל"ש, מיהו דם ל"ש עוד טפי וע"כ יותר תלינן דאינו בקי ובאמת כש"כ דבשויה אנפשיה דפ"פ אלו היה אפשר שיכחישוהו עדים היו נאמנים) י"ל כש"כ דדחינן אותו נגד מגו דהא מגו עדיף מלא שכיח דהרי נאנסו ל"ש ומ"מ מקשה בגמרא שבועת שומרים היכי משכחת לה מגו דיכול לומר להד"ם כו' והנה מה דנאמן להפסיד כתובתה הקשו בתוס' (סוף דף ט') דנאמינה לדידה במגו דמ"ע ותירץ הרא"ש דמ"ע לא שכיח, וביאור דבריו אף דבמשארסתני נאנסתי נאמנת לר"ג במגו דמ"ע, היינו מטענה גרועה לגרועה, דמ"נ פסלה נפשה מן הכהונה משא"כ מטענת בתולה אני, ואולם בזה יש לטעון דכיון דטענת בתולה אני הוה נגד חזקה אא"ט בסעודה ראוי לחשבה נמי לטענה גרועה והנה הרא"ש תירץ עוד דמגו להוציא ל"א ואולם לענין לאוסרה עליו (אם נימא דרש"י ס"ל כרבינו יונה שבהרא"ש דהסוגיא מיירי במכחשת דוקא) תשאר הקושיא וע"כ כתב רש"י דהאי דשמואל אינו מוכרח וי"ל דר"א ל"ל דשמואל ולא ס"ל לחזקה דאא"ט בסעודה ומש"ה אין מאמינים לה במגו דהוי מטענה טובה לגרועה.
ודע חביבי שבהיותי בענין זה נזכרתי בדברי הש"ך חו"מ (סימן קח סק"ז) בדעת הטור דע"כ לא איבעי לן אי אמרינן מגו במקום חזקה אלא היכא דאיכא הפה שאסר, והיינו בטוען פרעתיך, אבל היכא דצריך לטעון כמו מגו דנאנסה ודאי ל"א במקום חזקה וטרח למצוא מקום בתוס' דחולקים על הטור בזה ולענ"ד הא התוס' הכא (סוף דף ט') על מה שכתבו דמגו נגד חזקה אא"ט בסעודה לא אמרינן הקשו על עצמם דהא מגו במקום חזקה איבעיא הוא והשתא אלו סברי כהטור לא היה קושיא כלל, דהא הכא צריכה לטעון מ"ע אני.
ועצם קושיית התוס' הלזו אינה מבוארת לי כראוי דמה בכך דהוא איבעי' דלא אפשיטא הא מ"מ הדין דאין מוציאין ממון מחמת ספק, ואולי כוונתם כיון דשמואל אמר (ריש דף י') חכמים תקנו כו' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן, הרי דתיקנו להאמינו. וכיון דהוא ספק אי מהימנת במגו לא היה להם לתקוני לכתחילה להאמינו, ואין פנאי לחפש אולי יש בגדולי מפרשים ביאור יותר רחב.
גם י"ל בכוונת רש"י הנ"ל למ"ש הר"ן סוף נדרים דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך כיון דמשועבדת ליה להבעל ע"ש ולפ"ז יקשה והא גם הוא משועבד לה לדידה ולמה נאמן לטעון פ"פ ולאוסרה, וכמדומה ראיתי למי מאחרונים שהקשה כן וי"ל בזה כיון דבידו לגרשה אינו חב לדידה, וע"ז יקשה הא מ"מ חוב הוא לה דאם יגרשה תטול כתובתה והשתא תפסיד, לזה כתב רש"י דבאמת להפסיד כתובתה א"נ.
והנה הא דאמריתא אז לסייע עוד סברתי, דרש"י אזיל בשימת הרא"ה, דבהכי א"צ למה שהוסיפו התוס' כעין הגה"ה בדברי רש"י במתני' דריש פרקין דרש"י כתב ויבואו עדים שזינתה ובתוס' (ד"ה שאם) כתבו בשמו ויבאו עדים שזינתה ברצון, ורצונם דאל"כ אכתי תהיה מותרת מטעם ס"ס די"ל דסברת רש"י כיון דאם יהיו עדים שזינתה ולא נצטרך לבא מצד שאחד"א ממילא אף דיהי' ס"ס מ"מ תהיה אסורה מדרבנן. כעת נ"ל להוסיף עוד, דיש לדון לפמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה בשם הראב"ד דברוב מצויין אצל ניקור גם כי איכא לברורי א"צ לברר, א"כ זה שמצא פ"פ אלו אתי קמן למלוכי אם חייב לשאול לעדים שראו שזינתה [גם אם היו ידועים העדים] באיזה אופן הי' הזנות, היינו מורין לו דא"צ לברורי דהא ס"ס מטעם רוב ועדיף מרוב למ"ש התוספות דבס"ס מוציאין ממון וא"כ לא הועילו בתקנתם שתנשא בד' דהא אינו צריך לבא לב"ד [וכש"כ הכא דעדיין אינו יודע כלל אם יבאו עדים, ולומר דמתוך כעסו אף שאינו חייב לילך לב"ד מ"מ ילך, זהו דוחק] ואולם אם יסבור רש"י כהרא"ה דבס"ס דהכא מ"מ מדרבנן אסורה אלא דל"א ביה שאחד"א, הנה זהו דבשאר שאחד"א לא מצי למיהדר ביה והכא מצי לאהדורי, אבל כ"ז שאינו חוזר ודאי לא ספינן ליה איסורא דרבנן שתהיה מותרת לו וא"כ הוא דידע בנפשיה דלא מצא פ"פ שפיר ילך לב"ד דהא יודע דאסורה לו מדרבנן, מיהו לא הו"מ למימר דהתקנה היתה משום כך, כדי שילך לברר התירו אם יבאו עדים שזינתה באונס [ויקשה איך בעי אביי להוכיח ממתני' דנאמן לאוסרה בטענת פ"פ] דזהו א"א דא"כ מה ניחוש אם לא ישא ברביעי תתקרר דעתו ולא יחוש להאיסור הא גם כשילך ולא יבורר התירו מ"מ אחר הזמן שתתקרר דעתו בל נהי יכולים לאסרה עליו דהא אי בעי להדורי מדבריו מצי למיהדר בי' כיון דבדרבנן ל"א שאחד"א וע"כ התקנה היתה למען יבורר האיסור [אחרי שהוא ודאי ילך על דעת לברר ההיתר].
והנה טעמיה דהרא"ה דס"ס דהכא מ"מ אסור מדרבנן משום דהוי כס' אחד בגופו וס' אחד בתערובת, ואולם אם נימא דיש אינו בקי בפ"פ עכ"פ יהיה גם לדידי' זה עצמו ספק אם יש כלל פ"פ דשמא נדמה לו כן ואינו בקי ואם נצרף אליו עוד ספק משני ספיקות שבגמרא בס"ס זו תהי' מותרת גם מדרבנן וא"כ שוב לא יחויב לילך לב"ד כיון דלברר א"צ בס"ס שהוא כרוב וממילא תהיה התקנה על מגן, וא"כ א"צ למאי דדחקו בתוס' (ד"ה שאם) בישוב קושייתם על פירוש רש"י מדברי אביי מאי לאו דקטעין פ"פ דר"ל דאם אינו בקי אין הקול יוצא, אלא די"ל דאם אינו בקי נהי דאם יבא לב"ד יצא קול מ"מ לא הועילו בתקנתא דהא לא ילך כלל להב"ד כיון דאינו חייב לילך ולברר, ע"כ דברי אחי שי'].
וי"ל דהוקשה להם לתוס' דמאי פרכינן מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, דלמא אשמעינן דאף באשת ישראל דמה"ת מותרת מכח חזקת היתר אלא דמדרבנן אסורה משום דרוב אונס יש לה קול ואשמעינן דגם בדרבנן אמרינן שווי' אנפשי' חד"א דמההיא דקדשתיך אינו ראיה לזה דדלמא באמת אסור רק בקרובותי' דאורייתא ולא בשניות, או כיון דלענין קרובות דאורייתא דנין דחדשה ממילא אסור גם בשניות, וצ"ל דזה עדיין לא שמעינן מדר"ח דכיון דממילא לא מיירי בכל גווני, ממילא י"ל דלמא מיירי בא"כ והוי בדאורייתא, ולזה קושייתם הא גם בא"כ נשמע כן דבדאוריי' מותרת משום חזקה דאינה תחתיו אלא דמדרבנן החמירו ביוחסין ואשמועינן שפיר דגם בדרבנן אמרינן שוויא אנפשי' חד"א, דזהו ודאי לא שייך למטעי דר"א מיירי בגוונא דחיקא בא"כ ונתקדשה פחות מג"ש, והוכרחו לתירוצם דמדאורייתא אסורה דאיכא כנגדה חזקת הגוף וק"ל.
תו י"ל דס"ל לתוס' דאף דמדרבנן אמרי' ג"כ שווי' אנפשי' חד"א מ"מ מה דאסור רק משום מעלת יוחסין קיל יותר והוא רק במבואר לפנינו דהיא בעולה אבל לא היכא דהוי רק משום שאחד"א:

תד"ה ואי בעית אימא כו' וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס כו' וספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס וי"ל דשם אונס חד הוא.
בכוונת דברי תוס' דשם אונס חד הוא נחלקו המפרשים אם כוונתם כיון דהכל מצד היתר אונס הוא, מה לי אונס זה ומה לי אונס דקטנות וגם אין א' מתיר יותר מחבירו, או דכוונתם דהוי ס"ס שאינו מתהפך ואם נתחיל בס' אונס שוב א"א לומר את"ל ברצון שמא קטנה דאם הוא ברצון א"א דהיא בקטנותה.
ולענ"ד להכריע כדרך הא' הנ"ל, דלכאורה קשה על תירוצם דלמאי צריכים לאוקמי שקיבל בה אבי' קדושי' בפחות מבת שלש, הא כל שקבלה קדושי' בעודה קטנה מספיק דלא הוי ס"ס דאם אינה תחתיו ממילא הי' הזנות בעודה קטנה ושם אונס חד הוא, אך ז"א דדוקא אם האונס מכח פיתוי קטנה אונס אז אמרי' דהכל חד הוא, אבל אם יש עוד היתר מצד אינה תחתיו, אלא דממילא היה ג"כ אונס דקטנות זה לא שייך שם אונס חד הוא, וגם א' מתיר יותר מחבירו דאינה תחתיו מותרת לכהן כשתתאלמן וזה ניחא לדרך הא' אבל לדרך הב' ישאר הקושיא דגם בקבלה קידושין בעודה קטנה אינו מתהפך, דא"א לומר את"ל ברצון שמא אינה תחתיו דהא אם היה ברצון בודאי היא תחתיו דהא מקודם לזה היתה קטנה ולא היה רצון, ולהפוסקים דבעי' ס"ס מתהפך, באמת יהא מוכח דלא קיי"ל פתוי קטנה אונס כמ"ש הרמב"ם, ולהתוס' יהי' מוכח דלא בעי ס"ס מתהפך והוא נכון וברור לכאורה.
ולפ"ז ניחא דבזה פליגי התוס' והרי"ף דתוס' נקטו קושייתם על ב' האוקימתות והרי"ף נקט הקו' רק על אוקימת' דאשת כהן, די"ל דהרי"ף ס"ל דבעי' מתהפך א"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס מתהפך דא"א לומר את"ל ברצון שמא מכ"ע דגבי מכ"ע ל"ש רצון לזה הקשה רק דבא"כ הוי שפיר ס"ס דאת"ל תחתיו שמא נעשה ע"י מכ"ע ותו' לשיטתי' דלא בעי' מתהפך נקטו קושייתם על ב' האוקימתות וק"ל: [אאב"ה ע' מ"ש ע"ז הג"ר זאבל אב"ד דק"ק ברוינשווייג נ"י בן דודי הג"ר ליב איגר זצ"ל אב"ד דק"ק האלבערשטאט בספרו עטרת פז]:

בא"ד איכא ס"ס ספק מכ"ע.
קשה בלאו ס"ס לשתרי בספיקא דמוכת עץ משום חזקת היתר וכמו שהקשו תחלה דלשתרי בספק אונס לחודי' משום חזקת היתר, ולפמ"ש לעיל י"ל דתוס' דרצו להקשות גם על א"כ דבזה בחד ספיקא משום חזקת היתר לחוד לא מהני בלא ברי משום מעלת יוחסין, וקושי' תוס' דבא"כ דלשתרי משום ס' אינה תחתיו משום חזקת היתר היינו דהי' נשמע מזה דאף בדרבנן אמרינן שווי' אחד"א ומה פרכי' תנינא האומר קדשתיך, וכאן רצו תוס' להקשות לדינא דבא"כ לשתרי דבזה משום חד ספק אין מתירין משום חזקת היתר בלא ברי, לזה הקשו ביותר דהו"ל ס"ס דבזה בלאו ברי מותר כדאמרינן גבי אלמנת עיסה לר"ג אלים ליה ס"ס.
תו י"ל לפמ"ש השיטה מקובצת (דף לו) בהא דאמרינן כולהו חבוטי מחבטין אף דאיתא בירושלמי והובא בר"ן דמכ"ע לא שכיח היינו דהיכא דכולהו חבוטי' ומראות לאמן ומפיק עלי' קלא דהיא מכ"ע ובליכא קלא ניכר דאינה מוכת עץ, וא"כ י"ל דס"ל כיון דבאמת שכיח מכ"ע אלא דיש לה קול לא עדיף מאנוסה דיש לה קול ואעפ"כ מצרפי' לס"ס דהוי רק רוב דרבנן ה"נ לענין מכ"ע מצרפי' לס"ס אבל בספיקא משום חזקת היתר לא מהני דהוי כמו רוב דרבנן דמכ"ע ראוי להיות לה קול ואי דיקשה דמנ"ל לתוס' להקשות דלשתרי באשת ישראל משום ס"ס הא י"ל דהא דמצרפי' ספק אונס לס"ס היינו דהיכא דאידך ספק הוי ספק מעליא דהיינו ספק אינה תחתיו דמכח חזקת הגוף נגד חזקת היתר הוי ספק מעליא, משא"כ לענין מכ"ע באשת ישראל דספק אונס וספק מכ"ע שניהם גרועים דעל כל ספק יש ריעותא דלית ליה קלא ולא הוי ספק מעליא, בזה י"ל דקושית תוס' הכי דהוי ס"ס ספק פיתוי קטנה דלית ליה קלא אלא דהוי חזקת הגוף נגדה דזה הוי כמו בספיקא דאינה תחתיו דמצרפינן לספק גרוע ה"נ לצרף ספק פיתוי קטנה דהוי ספק מעליא לספק מכ"ע.
ולפ"ז י"ל בכוונת הרי"ף דהקשה ג"כ קושי' תוס' אבל מדהפסיק בקושי' זו בין הפרקים לבתר שינוי' דא"כ משמע דהקושיא רק בא"כ ולא באוקימתא בא"י, והיינו דהרי"ף ס"ל דל"א פיתוי קטנה אונס וכמו שפסק הרמב"ם וא"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס דספק אונס וס' מכ"ע שניהם גרועים.
ובהכי מיושב קושית הר"ן על מ"ש לתרץ דמכ"ע פתחה סתום דהא מ"מ יקשה למה דמשנינן לא בטוען ט"ד דבזה יקשה הא הוי ס"ס, ומה שכתבנו דהתקנה הי' משום א"כ שנתקדשה פחותה מג', הא פשיטא דלא נעלם זה מעינו הבדולח ובודאי ס"ל לדוחק גדול שיתקנו משום מלתא דחיקתא כזה, ולפי הנ"ל ניחא דהתקנה משום אשת ישראל שנתקדשה פחות מג' דלא הוי ס"ס כיון דשני צדדי הספיקות גרועים.
מיהו בלא"ה קושי' הר"ן אינה חזקה די"ל דהרי"ף ס"ל כרש"י דהתקנה הי' שמא יבורר בעדים דבטענת דמים דבקי יוצא הקול ויבואו עדים, ואולם בכוונת תוס' דחוק לומר כן דפשוטו משמע דס"ל דמכ"ע הוי שכיח וכן משמע מדבריהם לעיל (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב במה דהקשו דבמתני' היא אומרת מכ"ע אמאי ס"ל לר"י דא"נ הא הוי ס"ס ספק מכ"ע וס' תחתיו באונס ואם תרוייהו הוי ספיקו' גרועים דלמא בכה"ג אין מוציאין ממון, אבל מ"מ בדברי הרי"ף יש לומר כן:

תד"ה ואב"א, דהא רובא דברצון אינו רוב גמור: וע' בפ"י שם שמפקפק דאפשר אפי' אי הוי רוב מעליא מהני לצרף לספק אחר להיות ס"ס ע"ש. ולענ"ד ראיה לדברי תוס' מסוגיא מפ"ב דב"מ אתמר ישל"מ אביי אמר כו' ת"ש פירות מפוזרים כו', והא לא ידע דנפל כו' ע"כ. והיינו דליתסר מספיקא שמא לא ידעו הבעלים דנפלו מיניה. וכ"כ להדיא הה"מ פי"ד ה"ה מהל' גו"א, ומעתה יקשה מה פריך הש"ס אימא דמותר מס"ס, ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה, וזה בודאי לא מסתבר לומר דסתמא קתני אף במקום שאין נכרי כלל וכלל, דהא פשיטא דליכא דוחק לומר מתני' בסתמא דגם נכרים מצויים שם, אע"כ דפירכת הש"ס דסתמא קתני אף ברוב ישראלים, דהא בר"נ אף ביש בו סי' הוא שלו, ולאוקמי מתניתין דוקא במע"מ זהו ודאי דחיקא טובא, ולזה ס"ל להש"ס דמיירי אף בר"י והוי כמו ודאי ישראל וליכא למחשביה כלל לספק ספיקא כשי' תוס' הנ"ל:
ובאמת נ"ל לדינא במצא אבידה שא"ב סי' מדברים שאינם חשובים דהוי ס' ישל"מ, ובעיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל דמותר מס"ס, ס'. דנכרי וס' ידע דנפל מיניה, ובזה נ"ל דמיושב סוגיא דב"מ (דף כד) ת"ש מצא בה אבידה אם ר"י וכו' שמעת מיניה כי קאמר רשב"א בר"נ אבל בר"י לא כו', וקשה לי דלמא מתני' מיירי באבידה שאינו מדברים החשובים דאפשר דלא ידע דנפל. ומש"ה בר"י אסור דהוי ישל"מ, ובר"נ מותר דתלינן בר"נ, אבל בידע דנפל י"ל דאפי' בר"י הוי יאוש, וביותר קשה דהא גם למה דמשני בטמון הוי יאוש רק דהוי ישל"מ וכמ"ש תוס', א"כ למה ליה לדחוקי בטמון לוקמי בקיצור בישל"מ, ולפי הנ"ל ניחא דא"א לאוקמי מתני' בכך דעדיין קשה הא דקתני במתני' דמכשירין מע"מ חייב להכריז ואמאי הא הוי ס"ס. ס' דנכרי ואת"ל דישראל שמא ידע דנפל מיניה והוי יאוש, ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי הנחה והוי ישל"מ, ואף דלא מביא הש"ס הך בבא דמע"מ, י"ל דמתחלה דרצה לפשוט ס"ל דסתמא קתני בכל ענין אף מדברים החשובים, והתרצן דדחיק ומוקי בטמון ולא מוקי בישל"מ מכח בבא דמע"מ וכנ"ל, ובזה מיושב ג"כ קושיא תוס' דאמאי שני רי"צ אדם עשוי למשמש בכיסו אברייתא ולא משני כן אמתני', והיינו דממתני' אין הקושיא חזקה כ"כ דאפשר דמיירי במע"מ עכו"ם וישראלים והוי ס"ס, אבל בברייתא דקתני בתי כנסיות ובתי מדרשות דמוקמי' לקמן בשל ישראל ויתבי בה עכו"ם, ופירשו הראשונים דהוי יאוש כיון דעכו"ם שומרים ומחפשים תמיד מסתמא ימצא עכו"ם, והיינו לענין יאוש, אבל לענין לתלות ממי נפל הוי רוב ישראלים וליכא ס"ס, אך למ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת שם בסוגיא דמצא אחר הגפה דטמון באשפה הוי רק ס' הלוח ולא יגע בו. דבמקום המשתמר לגמרי אף ס' הנוח ויש בו סי' אסור דשמא הניח שם ומפסיד לבעליו במה שנוטלה שמוציאה ממקום המשתמר לגמרי למקום משתמר ואינו משתמר דאצלו הוי רק משתמר קצת דשמא לא ישמעו הבעלים ההכרזה ע"ש, וא"כ תקשי לפי האמת בהא דמשני הש"ס דמתניתין דמצא בה אבידה מיירי בטמון היכי קתני מע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס, ס' נכרי ואת"ל ישראל דלמא דרך נפילה. ודוק:

אלא האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לפמ"ש מהרי"ק שרש ל"ג הובאו דבריו בש"ע י"ד ובש"ך סס"א דע"א המעיד על מי ששחט שלא כהוגן שאינו נאמן ואפי' העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהלן. וביאר דבריו בס' שמלה חדשה. דמיירי בשחוזר בו העד אע"ג דבעלמא כה"ג דשוי נפשי' חתיכה דאיסורא אינו חוזר ומגיד. מ"מ הכא דלא שוי נפשי' בהוצאה מפיו חתיכה דאיסורא שהרי יכול ללבוש שחורי' והי' שחיטתו מכאן ולהלן כשרה. א"כ אפי' נמי שלא עשה תשובה. מ"מ כיון שהעד חוזר בו מותר לאכול ממנו ע"ש ולפום רהיטא הי' נראה דמכ"ש בשמעתין שבאומרו פ"פ מצאתי עדיין מידי ספיקא לא נפקא ומכ"ש שאפשר שתטעון משארסתני נאנסתי לשיטת ר' יונה ברא"ש. או מוכת עץ אני לשיטת תוס' א"כ לא הוציא דבר רע מפיו ואפ"ה שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. וא"נ נדחוק ונחלק בין הך להא דמהרי"ק מ"מ סברא גדולה איכא למטעי בהנ"ל וא"כ מה פריך מהא דהוא אסור בקרובותי' דלמא קמ"ל לאפוקי מטעות הנ"ל אע"כ ליתא להנ"ל. אבל הנ"ל בכוונת מהרי"ק הנ"ל לפי שבארתי בתשובה. והוא דאעפ"י ששחט שלא כהוגן מ"מ אפשר שבהמה האחרת ישחט ויבדק כהוגן ומידי ספיקא לא נפקא. אלא שעכ"פ אי הי' ברור לנו שהוא רשע הי' נפסל להעיד על הבהמה ואסור לנו לאכול ממנה מפני שאין לנו עד כשר המעיד עלי'. מ"מ אין כאן החלט שתהי' בודאי אסורה. והנה א"נ חטא מ"מ הלא הכל תלוי במחשבתו לשוב ולהתחרט ומיד חוזר לכשרותו. אלא אם נתפרסם חטאו ע"י עדים אינו יוצא מחזקת רשעו עד שילבש שחורים בפנינו. משא"כ שזה חטא רק בע"א. יפה לו ונאה וראוי שלא יודה ויפרסם חטאו ברבי' אך ישוב בינו ובין ה'. ואפשר שכבר עשה כזה. נמצא שהבהמה ששחט עתה יש בה כמה ספיקות אולי כבר שב השוחט בתשובה. ואם נמי עומד ברשעו מ"מ דלמא הבהמה כשרה ונשחטה כהוגן. ומפני זה התיר המהרי"ק אלא שקיצר בלשונו קצת והמעיין שם יראה שיש לכוון דברינו כדבריו ונסתלקה תמיהת הפר"ח מעליו וק"ל. וממילא לק"מ ממה שהקשיתי מסוגייתינו.

ואם כי סברתי הנ"ל נראה אמת ויושר לדינא. מ"מ בדעת מהרי"ק נראה יותר נכון דס"ל כדעת האומרי' דשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא מטעם נדר הוא ועמ"ש והאריך בזה בשער המלך ומשום כן אמר כיון שלא הי' בכלל דברי העד לאסור שחיטתו שהרי הי' אפשר שילבש שחורי' ויעשה תשובה נמצא לא נדר מעולם שלא לאכול מבהמתו ובנדרי' הלך אחר לשון ב"א ואין להאריך בכאן. האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה פירש"י שהוא ממשפחת דורקטי ותו' כ' דלר"ח מיירי בבוגרת והקשה מו' בהפלאה לעיל הא מצי איירי שראתה דם אלא כיון שפתחה פתוח מוכח שכבר נבעלה אלא שעדיין לא פסק הדם שהרי נערה יש לה ד' לילות תוך יב"ח. ולפע"ד ס"ל לרש"י ותו' דעל הרוב אם כבר פתחה פתוח קרוב לודאי שאין לה דם בתולי' ונהי דבכשרה תולי' בדם בתולי' ד' לילות מתוך יב"ח משום דלא שכיח בה דם נדה שלא ראתה עדיין וגם כי בשעת תשמיש לא שכיח. משו"ה תולין בו טפי מבדם נדה ואומרי' שעדיין לא פסק דם בתולי'. מ"מ כשבא לפנינו ואומר פ"פ מצאתי אם יש שם דם הוה כמו הוכחה שטעה ואינו בקי דעל הרוב ליכא דם בפ"פ ותולין במצוי בין להקל בין להחמיר. ולפ"ז אם תראה ד' לילות זא"ז צריך הוא להחזיקה בטמאת נדה דאע"ג דאמרי' דלא בקי כיון דאיכא דם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ונהי דלקיימה ה"ל ס"ס אפי' באשת כהן ופחותה מבת ג' דשמא לא קים לי'. מ"מ לענין איסור נדה ליכא אלא חד ספיקא ואסור. וע"כ בלילה ד' הרי היא טמאת נדה עכ"פ שהרי אמר שמצא פ"פ עם דם ואם תראה עוד ב' פעמי' הרי היא אסורה לו לעולם משום רואה מחמת תשמיש להסוברי' דלא תלינן בדם בתולי' אם לא תרגוש כאב והראי' לשטה זו דאל"כ שושבי' למה ומפה למה הלא אם ירצה לומר פ"פ מצאתי ויהי' נאמן למסקנא אף להפסיד כתובה אע"כ באיכא דם לא מהימן לומר פ"פ. וא"ש דקאמר אביי אף אנן נמי תנינא ואי ס"ד דר"א אשמועי' אפי' ביש דם מהימן א"כ הא הך לא נשמע ממתני' דלמא משו"ה בתולה נשאת ליום ד' משום שמא תאבד המפה וקמ"ל ר"א אפי' איכא דם לפנינו מהימן אע"כ לא מהימן. פתח פתוח מצאתי שיטת רש"י וסייעתי' דבוגרת פתחה פתוח וקצת הכרח לזו דהא בירושלמי ס"ל בהחלט דרצון הוה רוב גמור דאונס לא שכיח כלל וא"כ קשה קצת עכ"פ הוה לי' לש"ס דילן לומר ואי בעית אימא בכל הנשים ואונס לא שכיחא איך הי' זה כל כך בתכלית ההרחק עד שלא נאמר בש"ס לתירוץ כלל אע"כ ס"ל בוגרת פתחה פתוח' וא"כ ר"א מיירי על כרחך מנערה. וכל ימי נערות אינן אלא ששה חדשים ונותני' לבתולה יב"ח א"כ כיון שהנישואין הי' בימי נערות ע"כ הי' האירוסי' בקטנותה ולא שייך רצון דפיתוי קטנה אונס הוא וק"ל.

נאמן לאוסרה עליו פירש"י ואעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיו. רצונו בזה למ"ש תוס' קידושי' ס"ו ע"ב ד"ה שלח ואחוי וכו' וק"ל. ודע דנאמן לאוסרה דשמעתין היינו שאפי' אם יחזור בו ורוצה לקיימה כופי' אותו להוציא דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. משא"כ אי לא קים לי' בפ"פ נהי שהוא צווח פ"פ מצאתי ואסורה עלי ורוצה אני לגרשה מפני האיסו' מ"מ אנו אומרי' שהוא טועה ונהי דכל זמן שלא חזר מדבריו הרי עומד וצווח אסורה היא עלי ועליו לגרשה והרי אשה מתגרשת בע"כ ומי יכוף אותו לקיים האסורה לו. מ"מ לגבי דידן לא הוה כמי דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ונ"מ שיכול לחזור בו אפי' בלא שום ואין אנו אחראין וערבאין לו.

ובזה יובן מ"ש אביי לקמן אי למיתב לה כתובה ניתיב לה משמע שיכול להפסיד כתובתה אפי' אינו נאמן לאוסרה. וקשה נהי דלענין ממונא אוקמי' אחזקת מרי' ויאמר הבעל ידעתי בעצמי דקים לי ולא אתן הכתובה. מ"מ כל זה אי האמת הוא שראוי להסתפק ונהי מספיקא מוקמי' אשה אחזקת כשרות והיתר ושרי' לכהן. מ"מ הוא יאמר אתם מסופקי' ואני אומר ברי לי שאין לה כתובה. אמנם מאן יימר שהאמת אתו שמא הוא גם הוא יודע שפתחה נעול ומשקר במזיד להפסידה כתובתה וכי נאמן הוא לטעון נגד שטר מקוי' שבידה ואפי' להפוסקי' דיכול אדם לטעון נגד שטר מקויי' אפי' מה שאינו טענות פרעון מ"מ הי' היא נאמנת בשבועה עכ"פ כמו בכל שטר ועוד א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן כל א' יטעון כן. וע"כ צ"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ובודאי האמת אתו שסובר שפ"פ ונהי דלא מהימן לאוסרה שאומרי' שטעה אבל הוא צווח מצאתי פ"פ בברור וא"א להוציא מידו הכתובה. ולא מהני שבועתה נגדו כיון שמוחזק לנו שאין טורח בסעודה ויטעון שקר ובודאי מצא מקום להסתפק בו והוא סובר קים לי' והאמת אתו כן נ"ל בהבנת דברי אביי או לכל מאן דס"ל דנאמן להפסיד כתובתה ואינו נאמן לאוסרה והשתא קשה כיון דלא מהימן לאוסרה מה חזקה דאין אדם טורח וכו' שייך הכא הא לא מפסיד ולא מידי וכמ"ש תוס' בשמעתין לקמן ד"ה חזקה אין אדם וכו' וצע"ג לכאורה. ולפמ"ש א"ש דאעפ"י דלא מהימן היינו כשירצה לקיימה אין אנו אחראין וערבאין לו ואמרי' שהוא חוזר מדבריו הראשוני' ואז כשמקיימה אה"נ דלא מהימן להפסידה כתובתה. ואיך יקיימה ויתן לה מנה וזהו תרתי דסתרי אהדדי והא דנאמן להפסידה ר"ל כל זמן שעומד בצוויחתו ומגרשה מפני שמצא פ"פ והוא אומר שהיא אסורה עליו א"כ לפי דבריו הפסיד סעודתו. הרי הוא נאמן נמי להפסידה כתובתה. אבל כשמקיימה אין שום ה"א שלא תהא כתובתה מאתיי'.

ובתחלת הרעיון אמרתי שזה פשוט מאוד עד שאין צורך לאומרו מכ"ש לכתבו על ספר. עד שמצאתי מ"ש הש"ך בתקפו כהן סי' ק"כ דמתוס' דשמעתין לא מוכח דס"ל דמס"ס מפקינן ממונא דמ"ש לקמן ד"ה אי למיתב לה וכו' היינו טעמא משום דמס"ס שרי' לבעלה וה"ל תרתי דסתרי משו"ה קשי' להתוס' דה"ל לאפוקו ממונא נמי בהאי ס"ס ובתומי' בקיצור ת"כ סי' הנ"ל שקיל וטרי טובי בדבריו ולא הדגיש במ"ש דכשמקיימה אינה מפסידה כתובתה. וכשרוצה להפסידה אינו מקיימה ואין כאן תרתי דסתרי כלל ולקמן אי"ה נדבר מה שלפע"ד בהך ס"ס לאפוקי ממונא מ"מ מבואר דהני גאוני' לא נחתי למ"ש וצל"ע.

ובמ"ש יש להוכיח קצת דלמאי דקיי"ל דנאמן לאסרה ולהפסידה כתובה. ממילא לא מהני לי' שום אמתלא לחזור מדבריו הראשוני' דאע"ג בעלמא היכי דשוי' אדם אנפשי' חתוכי דאיסורא מועיל אמתלא מספקת עמ"ש בחידושי' לש"ע י"ד סי' קפ"ה. מ"מ הכא לא שייך שום אמתלא שהכריחו לומר פ"פ מצאתי אם אינו אמת דהרי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומה"ת שקר. ובזה ניחא לן דקדוק הש"ס דאבי' קאמר אף אנן נמי תנינא. ולא אמר מאי קמ"ל תנינא. ואלו ר' יוסף אמר מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו' והא"ש דאביי לא הי' ק' לו מאי קמ"ל דקמ"ל דאפי' אמתלא לא מהני משום חזקה ולפ"ז כדפריך הש"ס ממתני' דקידושין לא הוה צריך לשנויי התם ודאי קים לי' וכו' אלא הו"מ למימר קמ"ל דהכא אפי' אמתלא לא מהני אלא משום דלא פסיקא לי' דס"ל לר"א דנאמן להפסידה כתובתה משום חזקה וכדפירש"י באמת דלר"א אינו נאמן להפסידה דחיישי' שמשקר במזיד וליתי לי' הך חזקה וא"כ ממילא מועיל נמי אמתלא ומשו"ה משני התם ודאי קים לי' וי"ל בזה שיטת רש"י ואין להאריך. ואמאי ס"ס היא לפמ"ש תוס' ופני יהושע האריך יע"ש. ולפי דבריהם הס"ס הוא כך ספק תחתיו וניזל בתר חזקת הגוף דאלים טובא או ספק אינו תחתיו וניזל בתר חזקת היתר וצדקת וגם הרי הגוף אתרע לפניך ובעלמא כה"ג הי' החזקה דאתרע כמאן דליתא אבל חזקת הגוף דאלים טובא א"כ ה"ל חזקת הגוף עם ריעותא שלו פלגא נגד חזקת היתר וצדקת וה"ל ספק שקול. ואת"ל ניזל לגמרי בתר חזקת הגוף והוה תחתיו אכתי אית לן ספק שקול אי ניזול בתר חזקת היתר והוה באונס או בתר רוב גרוע דרצון דבכל כי האי גוני דהרוב גרוע אמרי' סמוך מיעוטי' לחזקה ואתרע לי' רובו וה"ל פלגא ופלגא כמ"ש תוס' בנדה י"ח ע"ב ד"ה למעוטי וכו' ע"ש ולק"מ מה שהקשה פני יהושע כאן מ"ש עוד דבסוטה כל מה שאתה יכול להרבות ספיקות הכל טמא. י"ל לפמ"ש תוס' דאיכא נמי ספק מוכת עץ ותי' בגליון דאינו יכול להתהפך. והשתא י"ל כיון דאיכא עכ"פ ס"ס גמור בלאו מוכת עץ א"כ מצרפי' לזה גם ספק מ"ע והוא ספק הרגיל דהרי כולהי חבוטי מיחבטן וספק הרגיל מהני נמי גבי סוטה. ועוד ספק מ"ע ה"ל כמו ספק ביאה דטהור לר"א עיי' במס' ע"ז ע' ע"ב עובדא הוה קמי דר"א ע"ש ובחי' הלו"ת הארכתי הרבה.

ואב"א באשת ישראל הקשו תוס' דה"ל ס"ס דפיתוי קטנה אונס כדאמרי' בהבע"י ס"א ע"ב. ולא הקשו מפ"ב דיבמו' ל"ג ע"ב דהתם י"ל דלאו לקושטא דמלתא אמר הכי אלא דהכי הוה איכא למימר וכ"כ ה"ה בדעת הרמב"ם פ"ג מאיסורי ביאה הלכה ב' אבל מפ' הבע"י הוה ראי' גמורה וכ"כ מ"ל פי"א מה' אישות ע"ש. והנה בגוף הדין אני תמה הא קיי"ל לענין איסור ייחוד עם נשים שאם יש שם קטנה היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מותר להתיחד עם הגדולה וכ' הב"ח בא"ע סי' כ"ב משום דלרצון דידה לא חיישי' שלא תשמע לו שאינה מוסרת עצמה ברצון לביאה וע"ש בב"ש סקט"ו. ונהי דמ"מ אמרי' שפיר שמא תתפתה תחתיו דכיון שהיא כבר נשואה ומסורה לבעלה לביאה הרי תמסור עצמה גם לאחרים. מ"מ מאי מסיק פיתוי קטנה אונס אמאי יהי' אונס הלא חזינן אם תרצה לשמור עצמה דהיינו כשהיא פנוי' ולא תרצה למסור עצמה לביאה אזי כל תוכל ואדרבה נעשית שומר לאחריני. והשתא נמי שהיא נשואה כשמתפתה הרי מרצונה עשתה כן ואלו רצתה היתה מעמדת על עצמה וא"כ אמאי נחליט פיתוי קטנה אונס הוא וי"ל דהכי קאמר בכהן חיישי' שמא תתפתה תחתיו ולא הגיעה עדיין לפלגת ראובן לאותו השיעור שתעמוד על עצמה מלהתפתות דנהי דלענין איסור ייחוד הקילו ונתנו תורת כל א' בידו לשער אם הגיעה לשיעור שאינה מוסרת עצמה לביאה. הכא כיון שנשואה היא ויודעת טעם ביאה אפי' בקטנותה ואפשר שלא תוכל עדיין לעמוד על עצמה ע"כ לא ישא קטנה אבל ישראל ישא קטנה ממ"נ אם הגיעה לשיעור הנ"ל לא תתרצה ותהי' כמו כל גדולה דעלמא ואם תתפתה מחמת קטנותה הרי הוא אונס. ולשון פיתוי קטנה אונס ר"ל פיתוי הבא מחמת קטנות ואלו היתה גדולה לא היתה מתפתית אותו הפיתוי אונס הוא בלי ספק ומ"מ מקשו תוס' בשמעתין שפיר דהא מיירי מקבל בה אבי' קידושין פחותה מג' שנים ויום א' ובמשך אותן השנים עד ימי נערות יש בהם שפיתוי' אונס ונימא באותו הזמן נתפתית ומיושב היטב פסק הרמב"ם שפסק פ"ב מה' סוטה פיתוי קטנה לאו אונס הוא והיינו משום אחר שכבר זנתה אוסרי' אותה על בעלה דשמא הי' ברצון והי' יכולה לעמוד על עצמה. וא"ש גם הירושלמי פ"ק דסוטה שהבי' ה"ה דאין רצון לקטנה ע"ש בפנים ותראה להדי' שכ' שספיקא הוא ושקיל וטרי התם אי אזלי' לקולא בספיקא דאין בו דעת לשאול ע"ש ובפני משה ד"ה קטנה וכו'. אחר שזכני ה' בסברא זו מצאתי דאתי לידי ס' יעלת חן סי' יו"ד וקרובי' דברי לדברינו קצת בסגנון אחר ונהניתי.

ואחר שזכינו לזה אזדא לי' ראי' האומרי' דרמב"ם לית לי' תי' תוס' שם אונס חד הוא דליתא דודאי אית לי' גם הוא.

וראיתי בבית הספק לפלתי שכ' אם תרצה לעיין בהך כללא דשם אונס חד תקשי מכמה ס"ס ע"ש והנה מה שהקשה מס"ס דטריפות ואפי' מספק דרוסה לא ק' כ"כ דמן הדין אזלי' לקולא אפי' בספק א' משום דרוב בהמות כשרות אלא דבעי' עכ"פ שיהי' מקום לתלות להתיר לפנינו כמ"ש רבנו יונה והאריך בפר"ח סי' כ"ט וא"כ כי איכא ס"ס אפי' גרועה מצטרף לרוב בהמות כשרות ושרי' וכן נ"ל בנדה ר"פ האשה שהיא שעשתה צרכי' דגם התם הס"ס גרועה רק משום חזקת טהרה דאשה ועמ"ש בחידושי. ומ"ש מסתם כלי של גוים אינם ב"י לפע"ד התם ה"ל ס"ס גמור משני שמות דכל א' מתיר יותר מחברי' דבספק פוגם בעין מותר אפי' דבר חריף כדאמרי' להדי' בש"ס דע"ז כגון חומץ שנפל לתוך הגריסי' ולספק אינו ב"י דבר חריף מחלי' לשבח. וכן בספק שהוא פוגם בעין.. אותן דברי' שמשביחי' ברוב המאכלי' אסורי' לבשל באותו הקדרה כמ"ש מג"א סי' תמ"ז לענין חמץ וכמ"ש בחי'. למס' ע"ז לענין חמאה של גוי משא"כ משום דאינו ב"י מותר הכל. ומ"ש מס"ס דחדש שמא של אשתקד שמא של שנה ואת"ל שנה זו שמא נשרש קודם לעומר וכ' דה"נ נוכל לומר שמא נשרש שבט או אדר או ניסן והכל אחד הנה למאן דבעי שכל ספק יתיר יותר מחברו לא ידעתי כעת פתר לק' זו. אבל מ"מ אינה כ"כ קו' כמו שחשב דכבר בארתי בחי' על סוגי' דחדש דהא דקיי"ל ב' שבתות להשרשה היינו דכל שלא קלטה בשתי שבתות שוב אינה קולטת אבל מ"מ אפשר שתקליט מקודם כל שעברה עלי' ג' ימים ובזה ישבתי ק' הנה"כ בי"ד סי' רצ"ג אדברי תה"ד דמייתי ש"ך שם סק"ב ע"ש והשתא הס"ס הוא שפיר משני שמות ספק משל אשתקד דהיינו שנזרע קודם ב' שבתות קודם לעומר ואת"ל שנזרע בתוך ב' שבתות מ"מ שמא בכל זה נקלט קודם לעומר. אלא שאין כאן דין מחודש. התם דודאי קים לי' מהאי לשני משמע דהתם נמי שייך קים לי' ולא קים לי' והיינו בספק קרוב לו וקרוב לה. ואפ"ה.

ומי אר"א הכי. מורי בהפלאה הקשה לר"ת דבעילת גוי אינו אוסר אכתי ה"ל ס"ס ספק אונס ואת"ל ברצון שמא לגוי והי' נ"ל לתרץ דהנבעלת ברצון לגוי לא גרעה מעוברת על דת ונהי דקיי"ל אם רצה בעלה לקיימה מקיימה והיינו משום דאיבעי' לן בסוטה כ"ה ע"א ולא אפשיטא כמ"ש הרא"ש והר"ן לקמן פ' המדיר מ"מ השתא דמצא פ"פ ואפשר שנבעלת לישראל ברצון ה"ל נמי ס"ס להחמיר שמא לישראל ואת"ל לגוי דלמא קיי"ל עוברת על דת אסור לקיימה וכה"ג כ' תוס' בשמעתין ד"ה אי למיתב לה וכו' וא"ש. אלא דלפי מה שהעליתי בתשובה דבעברה בלא התראה בודאי אין צריך לגרשה רק בעברה אחר התראה הוא דלא אפשיטא איבעיין הדר' קו' לדוכתה דהא לא היתה התראה כאן. אמנם לפי דמשמע בתה"ד סי' רמ"ב היכי דאיכא פריצות וחוצפא יתירה באופן שקרוב לנשואין זינתה אז ה"ל כאלו התרה ע"ש וה"נ אין לך פריצות יתירה ממה שמצא פ"פ. ובזה י"ל מה דמייתי מר"א אין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה וכ' בשיטה מקובצת בשם רשב"א וריטב"א דר"ל בספק לא תאסר אשה אלא ע"י קינוי וסתירה ע"ש שנדחקו בפי' ולפי הנ"ל אמר בס"ס כי האי ספק גוי ספק ישראל ספק אונס ספק רצון הא דקא קשי' לי' ומסיק דפ"פ כקנוי וסתירה דמי ר"ל דה"ל רגלים לדבר ממש כיון דהו"ל חוצפא יתירה ואין להאריך.

ודע דמ"ש תוס' דהוה סד"א אפי' ראה שזנתה אשתו בלא עדים לא תאסר רבים מהראשונים תמהו מה עלה על דעת אדם בזה הרי עיניו ראו שזנתה אשתו ע"ש באסיפת זקנים ושמעתי ולא אבין מ"ט שתאסר בלא עדים הלא קיימ"ל המקדש ביני לב"ע ואפי' בע"א והוא והיא מודים אין חוששין לקידושין ואעפ"י שנפשו יודעת מאד שנתקדשה לו וגם היא יודעת מ"מ אין כאן בית מיחש כיון שלא הי' בפני עדים. ובקידושי' ס"פ ע"ב. פריך הש"ס אהא הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אפי' בממון וה"נ ילפינן דבר דבר מממון ותי' הש"ס הכא חב לאחריני וצ"ע דעכ"פ על עצמו מהימן שלא ישא אחותה והיא גם היא תחוש לנפשה שלא להתקדש לאחר ונהי אם בא עלי' אחר פטור דלא כל כמיניהו לחוב לאחריני. מ"מ הם יחושו לנפשם. וכן הקשה הריטב"א וראיתי בפ"י תי' על קו' זו כיון שאמר לשון קידושי' שהוא הקדש. וכיון שא"א לאסרה אכ"ע כהקדש ממילא לא חל נמי עלי' כלל וזה דוחק דא"כ תינח אם אמר הרי את מקודשת לי אבל אם אמר הרי את מאורסת לי מאי א"ל וכה"ג הקשי תוס' שם ז' ע"א ד"ה ונפשטו ע"ש ולי הי' נראה כדבריו עפ"י מה דאמרי' בגיטי פ"ב ע"ב דהיכי דקידושיו לא אהני מידי לאוסרה אעלמא לא הוי קידושי' דעכ"פ צריכ' להיות מועילי' לאסור אחד גברא ע"ש וה"נ הא לא מועילי' ומ"מ לא ניחא לי בהאי שינויי דא"כ המקדש בע"א דהועיל לאוסרה אאותו העד עכ"פ או אפי' בפני מאה פסולי עדות דנאסרה עליהם עכ"פ והוא והיא מודי' יהי' קידושיו קדושי' ובאמת לא קיי"ל הכי דבעי' שם עדים כשרים. וראיתי ברשב"א שם בקידושי' דמשמע מני' דגז"ה הוא דכל דבר שבערות היכי דחב לאחריני לא מועיל אפי' לגבי דידי' ע"ש שנדחק בזה וא"כ ה"נ קשה כיון דאם זינתה חב לאחריני לפוסלה מכהונה אפי' אחר מיתתו וגם לבועל אפי' לגבי דידי' לא יועיל לאוסרה ואין כאן תימה דגזה"כ הוא דבעי' בפני שנים. והלא אם נותן לה גט ביני לבין עצמה אינו מועיל ובפני שנים הרי הוא מגורשת דעידי מסירה כרתי. הרי שראיית העדים פועלי' הגירושי' וה"נ ראי' העדים פועלים האיסור. ואע"ג דהתורה אסרה ע"י קינוי וסתירה בלא עידי טומאה התם רגלים לדבר וה"ל כאלו עדים מעידי' בפני' שזינתה משא"כ כשאין לנו שום אומדנא ורגלים שזינתה רק הוא ראה מ"ט שתאסור וצע"ג ליישב זה. ופתח פתוח כשני עדים דמי ועיי' ספ"ב דיבמו' בראש ולקמן ס"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל אמרה וכו' לדעת כמה פוסקי' נאסרה בעידי דבר כיעור וצ"ל דגם זה הוה כמו פ"פ משום דאיכא אומדנא דמוכח. ויש לתלות פלוגתא זו אי אזלי' בממון בתר אומדנא ה"נ גבי ערוה דהא ילפי' דבר דבר ממון עיי' בשבועות ל"ד ע"א בתו' ד"ה דאי אית לי' ובחידושינו שם וק"ל.

וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוהו אונס הוה. משמע אע"ג דדוד ברצון בא עלי' מ"מ שרי' לי' דלא כמ"ש תוס' בסוטה ר"פ כשם בשם הירושלמי אלא ס"ל להך לשני כאן שהיא אנוסה ושרי' לבעלה ה"נ שרי' לבועל דהא ב.הא תלי' וכ"כ בית שמואל דבהא פליגי הני לשני ונ"ל משום כן כ' רש"י שהרי עדים הרבה ידעו ולא כ' כמ"ש תוס' שהרי דוד ידע משום דעכ"פ לאורי' לא הי' נאסרת ולהך לשני כל שלא נאסרה לבעל לא נאסרה נמי לבועל לכן פירש"י עדים הרבה ידעו וכמ"ש פ"י וכיון שנתעברה אח"כ ה"ל כעידי כיעור ואומדנא דמוכח ועמ"ש בסמוך אי"ה. ולפע"ד זה תלי' בפלוגתא דר"ע ורבי במשנה ר"פ כשם הנ"ל דלר"ע ילפי' דאסורה לבועל מוי"ו ונטמאה א"כ בועל טפל לבעל וכל שאינה אסורה לבעל לא תאסר לבועל משא"כ לרב דונטמאה ב' פעמי' א' לבעל וא' לבועל לא תלי' הא בהא. א"כ אע"ג דלבעל שרי' משום דאונס הוה מ"מ אסירא לבועל משום דהוא בא עלי' ברצון וכירושלמי הנ"ל. ולדידי' צ"ל כתי' בתרא גט כריתות כ' לאשתו. ובזה מיושב ק' תוס' בשבת נ"ו ע"א ד"ה ליקוחין וכו' ע"ש והא"ש דהתם רבי לשיטתו דריש בזכותי' דדוד דאית לי' ונטמאה ב' פעמי' כו' ועכצ"ל גט כריתות כ' וק"ל.

מפני מה לא אסרוהו כ' תוס' מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת האי לשנא צ"ע כמ"ש הרא"ש ספ"ב דיבמו' אשיטת בה"ג דס"ל דאין אשה נאסרת על בעלה אא"כ ראו כמכחול בשפופרת והא בספ"ק דמכות מבואר דהורגין אם ראו רק כדרך המנאפי'. ולכאורה י"ל דס"ל לה"ג כיון שהתרו בו וקבלו התראה ה"ל כמו סתירה שאחר הקינוי וגרע מני' ושוב אין לה חזקת היתר לבעלה וגם לא חזקת כשרות וכיון שכן ממילא הורגין על חזקה שאין אדם מעמיד על עצמו כשהוא עמה כדרך המנאפי' מסתמא הכניס כמכחול בשפופרת ותוקפו של בועז לית לי'. משא"כ בלא התראה למיתה לא ה"ל אלא כסתורה בלא קינוי ולא אזל מינה חזקת היתר לבעלה. משו"ה לא אזלי' בתר חזקה אין אדם מעמיד על עצמו דמאי חזית דאזלת בתר הך חזקה לאסרה אדרבא זיל בתר אידך חזקה ושרי' ולק"מ אבה"ג וצ"ל ס"ל להרא"ש והפוסקי' החולקי' אבה"ג דמ"מ איסורא דרבנן מיהת הוה דאוקמא חזקה להדי חזקה ועוד דחזקה אין אדם מעמיד על עצמו חזקה אלימתא היא טפי דאתי' מכח רובא דרוב בני אדם אינם יכולים להעיד על עצמם וי"ל דתוס' דשמעתין נקטו הפשוט יותר דמנ"ל להש"ס להקשות מ"ט לא אסרוהו דעכ"פ לא ראו כמכחול בשפופרת ואין כאן איסור דאורי' ואולי בימי דוד עדיין לא גזרו איסורא דרבנן בכדרך המנאפי'. ועמ"ש תוס' סוף גטין.

ואב"א כי הא דארשב"ג וכו' י"ל אפי' אי נימא דשינוי' דאונס לא מהני משום דלגבי דוד הוה רצון מ"מ י"ל גט כריתות כ' לאשתו.

א"נ י"ל דר"ל לאבוה דשמואל לקמן נ"א ע"ב דחיישי' שמא סופה ברצון מ"מ י"ל גט כריתות כ' לאשתו. ואע"ג דמבואר ר"פ בן סורר ומורה דבת שבע קטנה בשנים היתה והומ"ל אבוה דשמואל ס"ל כמ"ד בנים אינם כסימנים עיי' יבמו' צ"ב ע"ב והו"ל קטנה ופיתויי' אונס מ"מ הא כבר העלינו לעיל כשהגיעה לכלל דעת לכ"ע פיתוי' רצון הוא. ומכאן ראי' למ"ש לעיל וק"ל.

א"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. וכתב הרא"ש ז"ל שמצא כתוב בשם רבינו יונה ז"ל דהא דנאמן היינו במכחישתו אבל אם אומרת אמת פתח פתוח מצא אלא שנאנסתי איהי מהימנא ולא מיתסרא אם היא אשת ישראל אע"ג דקבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים דליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה שרי דברי ושמא ברי עדיף וכתב הרא"ש שתלמידי רבינו יונה טעו וכתבו בשמו מה שלא אמר מעולם דלקמן אמרינן דברי ושמא לא מהני להוציא ממון אלא בדאיכא מגו בהדי ברי ושמא או בדאיכא חזקה בהדי ברי ושמא והכי נמי לא מהני ברי ושמא לחוד נגד הרוב דאונס לא שכיח ורובן ברצון ואף ע"ג דאיכא חזקת היתר וצדקת מ"מ הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כן הקשה הרא"ש ז"ל ובסוף כתב שנראה לו לקיים דבריהם מההיא דראוה מעוברת דאפי' ברוב פסולין מהני ברי דידה עכ"ל הרא"ש ז"ל ועל דבריו הראשונים אני תמה למה דחה דברי רבינו יונה דנהי דאונס לא שכיח והו"ל רצון רובא אפ"ה כיון דאיכא ברי ושמא ואיכא נמי חזקת כשרות אמאי לא מהימנא דהא בממונא נמי אע"ג דקי"ל זה כלל גדול בדין הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני להוציא ממון כדאיתא לקמן דף י"ג א"כ ה"ה לענין איסורא אע"ג דכלל גדול דאזלינן בתר רובא אפי' היכא שהחזקה כנגדו מ"מ כיון דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני וכ"ש בחזקת כשרות דעדיף משאר חזקות כמו שאפרש בסמוך דהו"ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל בחזקת כשרות הם. ומכ"ש לפמ"ש התוס' דההיא רובא דרצון אינו רוב גמור מדאורייתא א"כ כ"ש שנתקיימו דברי רבינו יונה מיהו נ"ל דרבי' יונה גופא לא קאמר אלא באשת ישראל שנתקדשה פחות מבת ג' דהוי ספק אונס ספק רצון ומש"ה אמרינן דנאמנת דאיכא חזקת כשרות בהדי ברי ושמא משא"כ באשת כהן שהספק אם זינתה תחתיו או אם קודם שנתארסה אפשר דרבינו יונה גופה מודה שאף אם טוענת שקודם שנתארסה זינתה לא מהימנא דהכא לא שייך חזקת כשרות שאף אנו אומרים שנאנסה אלא שנאנסה תחתיו וכיון שכתבו התוס' דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר תו לא מהימנא בברי ושמא לחוד ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא דאף למאי דקי"ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן ואפילו הבעל דבר מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני כדאשכחן בשבויה דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא ומתוך מה שכתבתי הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי ר' יונה כדמשמע בפי' המשניות ועיין בקונטרס אחרון ודלא כמ"ש ה"ה דהרמב"ם לית ליה האי דרבי' יונה כנ"ל. הארכתי קצת בזה לפי שהוא צורך לסוגיות הבאות לפנינו אי"ה וכן במה שהביא הרא"ש ראיה מראוה מעוברת יש לי לדקדק דלאו ראיה היא ושם יבואר אי"ה:

קונטרס אחרון
אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. כ"כ בפנים דהרא"ש ז"ל כתב בשם ר' יונה דדוקא במכחישתו קאמר ר"א דאסורה אבל במודית שנבעלה ואמרה נאנסתי מותרת לישראל אף בנתקדשה פחות מבת ג' ובתחלה דחה הרא"ש ז"ל דבריו וכתב דלא אמרה רבינו יונה מעולם וטעו התלמידים לומר בשמו ובסוף מסיק הרא"ש ז"ל לקיים דבריו. וטור א"ה סי' ס"ח הביא דברי רבינו יונה בלי שום חולק אלא דהב"י שם כתב בשם הרב המגיד פי"ח מהל' א"ב דהרמב"ם ז"ל פוסק דלא כר' יונה לכן לא הביא הב"י בש"ע כלל שיטת רבינו יונה אלא להיפך דאפילו בטוענת נאנסתי אסורה אלא דהרמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע כתב דיש אומרים דבאשת ישראל הטוענת נאנסתי נאמנת ע"ש. ובאמת הרשב"א בתשובה והר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל בחדושיהם כולם הסכימו לדברי רבינו יונה. ועוד דלע"ד אף מתורתו של הרמב"ם ז"ל גופא נמי לא למדנו דפליג בהא דמה שכתב בפי"ח מהל' א"ב בהלכה י' וי"א דבחד ספק אסורה לישנא דמימרא דר"א ושקלא וטריא דשמעתין נקיט ואזיל וכי היכי דלכל הנך רבוותא איירי דוקא במכחישתו ולא בטוענת כמו כן מצינן לפרש ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל דאיירי במכחישתו ולא בטוענת ולכאורה לישנא דהרמב"ם ז"ל הכי דייק שכתב שטען שמצאה דרוסת איש ולא פירש דמה היא טוענת ושינה מלשון המשנה דלקמן דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני דהוי עיקר רבותא דאינה נאמנת לענין איסור בחד ספקא אע"כ דבמכחישתו איירי דהכי משמע לישנא שהוא טוען שמצאה דרוסת איש אלמא דהיא אומרת שלא מצאה דרוסת איש. ועוד דהיאך מצי למיטען כלל שמצאה דרוסת איש ע"י שלא מצא לה בתולים שמא מ"ע היא דהא להרמב"ם ז"ל מ"ע אין לה טענת בתולים לא בפ"פ ולא בטענת דמים כדמוכח מלשונו בפי"א מהלכות אישות אע"כ דבמכחישתו מיירי וא"כ אין לספק כלל במ"ע מדלא טענה וכמ"ש התוספו' בשמעתין כך נ"ל לכאורה בכוונת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' א"ב. ובאמת מלשון הרב המגיד גופא משמע דלא ברירא ליה דהרמב"ם פליג אלא שכן נראה לו בדעת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה נראה מה שלא הביא הטור דעת הרמב"ם ז"ל משמע נמי דלא פליג. וא"כ לפ"ז יש לתמוה על מרן הב"י בש"ע סי' ס"ח דשביק מאי דפשיטא כמעט לכל הפוסקים להיתר ולא כתב אלא דברי האוסרין דאפילו להרמב"ם ז"ל גופא לא ברירא אלא לפי פירוש משמעות של הרב המגיד. אמנם כן בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל מצאתי שכתב במשנה דראוה מדברת בפלוגתא דר"ג ור"י דהלכה כר"ג ומסיק בסוף דבריו וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם אירס בתולה ולזמן הנשואין טוען שמצאה בעולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה וא"כ משמע לכאורה דבטוענת מיירי מדמייתי לה אהא מתניתין דאיירי בטוענת וה"ק דאע"ג דהל' כר"ג בברי ושמא אפ"ה לענין טענת בתולים ר"ג גופיה מודה דאסורה וכשיטת החולקים על רבינו יונה. אמנם לאחר העיון אדרבה מוכח מדבריו מדנקיט למילתיה באשת כהן לחוד ושביק לאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש אלמא דדוקא באשת כהן קאמר דאסורה אבל באשת ישראל שריא והיינו כמ"ש בפנים דדעת רבינו יונה ז"ל גופא נמי הכי הוא וכמו שפירשתי בטוב טעם לחלק לפי ראיית הרא"ש ז"ל גופא שכתב לקיים דברי רבינו יונה וכן נראה לכאורה בפשיטות מלשון הרמ"א ז"ל בהג"ה שלא הביא דעת הי"א להתיר אלא באשת ישראל לחוד ושביק לאשת כהן דאיירי בה נמי המחבר בדיעה ראשונה אע"כ כדפרישית והן הן הדברים שכתבתי בפנים דלע"ד הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי רבינו יונה ז"ל ודלא כהרב המגיד. אלא דאכתי קשיא לי דלפי מאי שכתבתי בפנים נראה דמכ"ש היכא דטענה בהדיא מ"ע אני פשיטא דנאמנת כיון דאיכא כל הני חזקות למעליותא וא"כ אפילו באשת כהן שטענה שזינתה קודם האירוסין נמי תהא נאמנת במגו דמ"ע אני תחתיו. ול"ל דלא הוי מיגו כיון דמ"ע לא שכיח דהא רוב הפוסקים הסכימו דאפילו מידי דלא שכיח הוי שפיר מגו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ומכ"ש דקשה טפי למאי דאפרש בסמוך סעיף ל' דמ"ע שכיח טפי מזנות וצ"ע ליישב:

בפרש"י בד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמי' אין לו עכ"ל. משמע מפירושו ומפי' התוס' שאם מצא דם תו לא מצי למיטען כלל פתח פתוח מצאתי אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאף אם מצא דם אפ"ה אסורה אם מצא פתח פתוח דאפשר שהביאה דם אחר וכן להיפך אם לא מצא דם אע"ג שהפתח סתום אפ"ה אסורה ע"ש:

בד"ה נאמן לאוסרה עליו וכו' אבל להפסידה כתובתה לא מהימן עכ"ל. והיינו משום דלית ליה לר"א האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ"ש התוספות לקמן דלא קי"ל האי חזקה. אמנם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו דלישנא דר"א דקאמר נאמן לאוסרה עליו הכי דייק דאל"כ הו"ל למימר דנאמן סתם והיינו אף להפסידה כתובתה לאשמעינן מיניה תרתי חדא דקים ליה בפתח פתוח ושמעינן נמי דאית ליה חזקה דאין אדם טורח. ואף שהתוספות כתבו לקמן בד"ה אי למיתב לה דלהפסידה כתובתה אפשר דנאמן אפילו אי לא קים ליה. אבל רש"י ז"ל לא ס"ל האי סברא מהטעם שאפרש שם ועוד נראה מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון ואי ס"ד דאית ליה חזקה דאין אדם טורח אם כן בודאי קושטא קאמר ואסורה לשאר כהנים משא"כ לסברת רש"י דלר"א לית ליה האי חזקה אתי שפיר דלא מהימן אלא לגבי דנפשי' משום דשוויה כחתיכה דאסורא כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
נאמן לאוסרה עליו ופירש רש"י אבל להפסידה כתובתה לא מהימן. וכתבתי בפנים דלשון לאסרה עליו הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון אלמא דלית ליה לר"א חזקה דאין אדם טורח דאי ס"ד אית ליה הך חזקה לכהן אחר נמי אסורה. נמצא לפ"ז למאי דקיי"ל כר"נ א"ש דאית ליה הך חזקה אסורה אף לכהן אחר אלא דכל זה לשיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דלקמן דאף בכתובה לא סמכינן אהך חזקה אלא משום דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו ומדאורייתא לא סמכינן אהך חזקה אכתי איכא למימר דלכ"ע לכהן אחר שריא ולפ"ז צ"ע לדינא:

בתוספות בד"ה האומר וכו' וי"ל דרבי' חננאל גריס איפכא וכו' כך בוגרת פעמים יש לה דמים פעמים אין לה דמים עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל ואפ"ה תלינן לקולא משום דדם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת ווסתה וכו' ע"ש וקשיא לי מ"ש דלא תלינן בדם מכה אע"פ שיש לה מכה בוודאי אפ"ה קי"ל דאין תולין במכתה אא"כ יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם ואפילו שלא בשעת וסתה אין תולה והכא נמי הרי אין יודעת בודאי שיש לה דם בתולים. ולענ"ד ליישב משום דדם בתולים ה"ל קורבא דמוכח שהרי דם בתולים בא ממקום קרוב דאפי' ע"י העראה יוצא דם בתולים כדאיתא לקמן בדוכתי טובא משא"כ דם נדות בא מן המקור שהוא רחוק אע"ג דקי"ל בפ' לא יחפור דף כ"ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכתבו שם התוס' דאפי' בקורבא דמוכח ע"ש שאני התם שאין ההוכחה אלא מחמת הקורבא משא"כ הכא הוי הוכחה גמורה כיון שהדם בא בשעת תשמיש מוכח שהוא דם בתולים והארכתי בזה בתשובה ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה האומר פ"פ מצאתי כו'. הביאו דר"ח ז"ל כתב דבוגרת פעמים יש לה דמים ופעמים שאין לה דמים כתב מהרש"א ז"ל דאפ"ה תלינן בה לקולא בדם בתולים משום דדם נדה לא שכיח אלא בשעת וסתה. והקשיתי עליו בפנים מאי שנא מדם מכה ותירצתי בענין אחר משום דדם נדה לגבי דם בתולים הוי קורבא דמוכח טובא כיון שהדם בא דוקא בשעת תשמיש ומקום בתולים קרוב טפי ממקום דם נדה שבא מן המקור ונ"מ נמי לענין דם מכה בכה"ג והארכתי בתשובה ולא למעשה אני אומר כי אם להתלמד במקום אחר היכא דאיכא סברות אחרות להתיר:

בד"ה לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמי בחזקת שהיא כשרה לכהונה וכו' אע"ג דספק זונה ילפינן מספק סוטה והתם לא מוקמינן לה אחזקת היתר שאני התם דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה ולא מוקמינן אחזקת טהרה היינו משום דמסוטה גמרינן לגמרי כמ"ש התוספת בריש פ"ק דנדה משא"כ ספק זונה נהי דילפינן מסוטה מקרא דוהיא לא נתפשה אפ"ה לא ילפינן מסוטה ממש דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר תדע מדמקשה הכא בשמעתין ואמאי ספק ספיקא הוא ואילו בספק טומאה דילפינן מסוטה לא מהני ספק ספיקא כדאיתא במשנה מסכת טהרות כל ספק שאתה יכול לרבות אפילו עד מאה ספיקות ברה"י טמא וכמ"ש התוספות טעמא דמלתא בפ' חזקת הבתים דף נ"ה וע"כ היינו כדפרישי'. ואכתי איכא למידק מאי מקשה התוספת נהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר כדאיתא ביבמות דף ל"א וכן כתבו הפוסקים דמהאי סוגיא דיבמות מוכח דאפי' באיסור והיתר לא אזלינן בתר חזקת היתר כמו שהאריך בעל פר"ח בי"ד סי' כ"ט ע"ש. וא"כ שפיר קאמר ר"א נאמן לאוסרה עליו מיהא מדרבנן ולכאורה היה נראה לי דמשמע להו להתוספות דע"כ דאמר נאמן לאוסרה עליו היינו מדאורייתא דאי מדאוריית' שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך למימר דשויה אנפשיה כחתיכה דאיסורא היכא דליכא עדים כדאשכחן בעידי כיעור דאע"ג דלרוב הפוסקים בדאיכא עידי כיעור מפקינן לה מבעלה אפ"ה היכא דליכא עדים והבעל בעצמו ראה דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש הרא"ש ז"ל ביבמות פרק כיצד אלא דאפשר שאין הנדון דומה לראיה. ועוד דסתימת לשון התו' כאן לא משמע דנחתי להכי ועוד שהרי בדיבור הסמוך מוכח מדברי התוס' דר"א אוסרה מדרבנן באשת ישראל דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת היתר דרובא דברצון לא אמרינן אלא מדרבנן וא"כ באשת כהן נמי איכא למימר דר' אליעזר לא קאמר דאסורה אלא מדרבנן. לכך נלע"ד דפשיטא להו להתוס' דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים ומוקמינן לה אדאורייתא דמהני חזקת היתר כדאשכחן לקמן דף י"ג דאין אוסרין על היחוד אפילו לר' יהושע דאית ליה אין אפטרופוס לעריות וע"כ היינו משום דאיכא חזקת היתר לא מפקינן לה מבעלה. ומה שהחמירו בשבויה היינו משום דרוב כו'. וא"כ הכא לענין פתח פתוח דלא שייך אלא לאוסרה על בעלה פשיטא להו לתוספות שאין לחכמים להחמיר אפילו משום מעלה דיוחסין ומה שהחמירו באשת ישראל בחד ספיקא היינו משום דרצון הוי רוב מדרבנן לגבי אונס כמ"ש התוס' בסמוך כנ"ל בשיטת התוס'. אבל אכתי קשיא לי טובא על קושית התוספ' האיך אפשר להתיר באשת כהן משום חזקת היתר ותיפוק ליה דאיכא תרי ספיקי לאיסורא חדא שמא זינתה תחתיו ואם תמצא לומר אינה תחתיו אפ"ה שמא זינתה לפסול לה שפוסלה לכהונה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן בגיטין דף פ' דאפילו לר' גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולין היינו היכא דאמרה ברי דלכשר נבעלתי אבל בשותקת אסורה. ול"ל דאכתי מקשו התוספות דהוי לן למישרי מיהא אפילו באשת כהן ברוב כשרין אצלה. הא ליתא דבטענת פתח פתוח לא שייך לומר כן דשמא נבעלה בשדה דרוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וביאת עכו"ם פוסלתה מכהונה ועוד דלמא אזלה איהי לגבי הפסול דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא לקמן. ובשלמא לשיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וסייעתם דהא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן א"כ איכא למימר דנהי דאמרינן ספק ספיקא לקולא היינו משום דהו"ל ספיקא דרבנן דמדאורייתא בחד ספיקא נמי שריא וא"כ הספק השני הוי ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן ספק ספיקא דמדאורייתא אין לחלק בין חדא ספיקא לכמה ספיקי וכיון שכתבנו דלהוציא אשה מבעל' אוקמוה אדאורייתא אתי' שפיר קושית התוס' אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר. אלא התו' ורש"י לא סביר' להו הא מלתא דהרמב"ם וסייעתו אלא ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא כמ"ש כל הפוסקים ואין להאריך כאן וכמבואר אצלינו בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דאמרינן ספק ספיקא לקולא כ"ש דלהחמיר יש לאסור בתרי ספיקי לאיסורא. והנלע"ד מתוך זה דהתוס' סברי דלעולם לא אמרינן ספק ספיקא היכא שהוא נגד החזקה בין לקולא בין לחומרא כיון דחזקה דאורייתא תו לא מקרי ספק כלל וכשיטת בעל משאת בנימין הביאו הט"ז והש"ך בי"ד סי' ק"י אלא שכתבו שם בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכא דאיכא חזקת איסור מקילין בספק ספיקא וכן הכריע בעל פרי חדש סי' הנ"ל וא"כ קשה כ"ש דאית לן להחמי' בתרי ספיקי לאיסורא אע"ג דאיכא חזקת היתר ולענ"ד דברי התוס' כאן מסייעין לשיטת המשאת בנימין ואין להאריך כאן יותר ולקמן דף י"ד גבי רבן גמליאל אלים ליה וברי ושמא נאריך עוד מזה בעזה"י ודוק היטב ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון
בא"ד ממה שהקשו בתוספות דנוקי בחזקת היתר לבעלה באשת כהן אע"ג דלכאורה איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף שקודם אירוסין זינתה אפ"ה איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה לקרוב או לכותי ועבד דביאתן פוסלתה לכהונה והיה נ"ל להכריח מכאן דשיטת התוספות דלא אמרינן ס"ס נגד החזקה וא"כ אי הוה חשבינן להך חזקת היתר חזקה גמורה תו לא הוי מהני ס"ס אף להחמיר וכמו שאבאר עוד לקמן ועיין בפנים:

בא"ד וי"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף עכ"ל. וקשיא לי הא איכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וכיון דהיא עכשיו בעולה כמו כן היתה בעולה קודם שנתארסה ואע"ג דחזקת הגוף עדיף טפי מ"מ כיון דאיכא נמי חזקת היתר הו"ל תרתי חזקה להיתרא וחדא חזקה לאיסורא וחדא במקום תרתי לאו מידי היא כדאיתא בריש נדה ובקדושין דף ע"ט גבי קידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דאמר רב הרי בוגרת לפניך וקיי"ל כרב ובשמעתין דהכא נמי קיי"ל כר"א דליכא מאן דפליג. ולכאורה היה נראה בזה דהתוספת קיימי בשיטת הרשב"א שכתבו התוספ' בשמו סוף פרק המדיר ד' ע"ה ע"ב דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף וה"נ חזקת היתר לא חשיבא כלל. אלא דא"כ לא הוי מקשה בגמ' מידי מעיקרא והא ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולמאי דפרישית אין תחתיו לא הוי ספק כלל דאוקמה אחזקת הגוף אם לא שנאמר דסברת התוספ' דלגבי ספק ספיקא לא מהני חזקת הגוף וזה לא יתכן למאי דפרישית בסמוך דע"כ סברת התוספות דלא אמרינן ספק ספיקא אפילו לגבי חזקת היתר דאל"כ אין מקום לקושייתם דנוקמי בחזקת היתר דהאיכא תרי ספיקי לאיסורא אע"כ דלא חיישינן לתרי ספיקי כלל גבי חזקת היתר העומד לנגדו ואפילו לקולא אמרינן הכי כ"ש דאין לנו לומר ספק ספיקא להקל גבי חזקת הגוף דעדיף מחזקת היתר. ויש ליישב בדוחק דאפ"ה הוי ספק ספיקא כיון דאיכא נמי סברא דהרי בעולה לפניך דנהי דבחד ספיקא חזקת הגוף עדיף אפ"ה הוי שפיר תרי ספיקי אלא דכל כי האי לא הו"ל לתוספת לסתום אלא לפרש וצ"ע גדול ליישבו ודוק ועיין מה שאכתוב לקמן בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ולקמן בס"פ המדיר אפרש יותר בעזה"י:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בא"ד וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף והקשיתי לשאול דאיכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וה"ל חדא במקום תרתי דלאו מידי הוא הבאתי ראיה מפ"ק דנדה ומפרק עשרה יוחסין דף ע"ט דקי"ל הלכתא כרב כו' והאי לישנא דהילכתא כרב שכתבתי לשון מיותר הוא דשמואל נמי מודה היכא דאיכא חזקה קמייתא אמרינן שפיר הרי חסר לפניך כרבנן דמקוה וחבית כדאיתא פרק עשרה יוחסין דף ע"ט ע"ש. וא"כ לפ"ז דברי התוספות כאן תמוהין מאד ומה שכתבתי ליישב בפנים נראה דוחק גדול וביותר לפי מה שפירשתי בפ' המדיר דף ע"ה ע"ב בפירוש הרשב"א שהביאו התוספות שם בהא דחזקת פנויה לא חשיב ע"ש ותראה דכל זה לא שייך כאן וא"כ נשארה קושיית התוספות כאן במקומה ולענ"ד נראה כדפרישית דמעיקרא לא שייך קושיית התוספות דאע"ג דמדאורייתא אוקמא אחזקת היתר אפ"ה אסורה מדרבנן דלא סמכינן אחדא חזקה דאיתרע להקל כמו שהארכתי לעיל וכמבואר להדיא בירושלמי ולפי"ז הא דאמר ר"א דנאמן לאוסרה היינו מדרבנן:

בד"ה ואי בעית אימא וכו' וי"ל דשם אונס חד הוא וא"ת ונוקמה בחזקת היתר וי"ל דאונס קלא אית לה וכו'. ואע"ג דלגבי פיתוי קטנה לא שייך לומר דאנוסה קלא אית לה וא"כ אכתי באשת ישראל אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר שבקטנותה נבעלה והו"ל כאנוסה דשריא מיהו י"ל דבחדא ספיקא לא חיישינן כלל לפיתוי קטנה משום דמוקמינן לה אחזקת הגוף דהשתא נבעלה כמ"ש התוס' בסמוך ומעיקרא לא קשיא להו מפיתוי קטנה אלא לענין תרי ספיקי דלא מהני חזקת הגוף כדפרישית בסמוך ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי עכ"ל. ואף למאי דפרישי' בסמוך דלגבי תרי ספיקי חיישי' לפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ לא שייך לומר דאונסא כמאן דליתא דמי דאכתי איכא תרי ספיקי שמא אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא כשהיא קטנה אלא דאכתי מקשו התוס' שפיר מנ"ל למקשה להקשות אדר' אלעזר דהאיכא לאוקמא מלתא דר"א שנתקדשה כשהיא גדולה דלא שייך פיתוי קטנה וליכא אלא חדא ספיקא כנ"ל ודוק. מיהו הרמב"ם ז"ל לית ליה כלל הא מלתא דפיתוי קטנה אונס הוא וכתב ה"ה דמסוגיא דשמעתין הוציא כן:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה ואיבעית אימא. משמע מדבריהם דכל מידי דלא שכיח לא מיקרי ספק כלל אפי' לאיצטרופי לספק ספיקא והקשיתי לשאול דלשיטת הרשב"א ז"ל דטעם הספק ספיקא היינו דהוי כמו רוב א"כ היכא דהספק הראשון הוא שקול אמאי לא מצרפינן המיעוט דספק השני להך פלגא דספק הראשון ואכתי הוי רובא וכמדומה לי באמת שראיתי בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים דהיכא דהספק א' שקול אע"ג דשני אינו שקול אפ"ה חשבינן ליה ס"ס מיהו אפשר דהתוספות דהכא ס"ל דמיעוט לגמרי כמאן דליתא דמי לרבנן דפליגי אדר' מאיר משא"כ לשיטת רבינו תם שפסק במס' בכורות ד' כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר דקי"ל כרשב"ג דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמ"ש בהג"ה ש"ע י"ד. וא"כ ה"נ יש לנו לומר דהמיעוט מספק שני מסייע לה לפלגא דספק ראשון והו"ל רובא להחמיר והדבר צריך תלמוד ובקונטרס כלל גדול אי"ה אבאר לנכון:

בא"ד ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן עכ"ל. ונראה לי טעמו של ר"י דאיכא למימר נמי איפכא דרוב נשים בחזקת צדקות קיימי ואינן מזנות ברצון וכמ"ש הרא"ש ז"ל בדברי רבינו יונה ז"ל. מיהו עדיין יש לי מקום עיון בדברי התוספות דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור תו לא הוי ספק ספיקא ספק אונס. ולא ידעתי למה לפי מה שכבר כתבתי דשיטת התוספת וסייעתם בהרבה מקומות דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מן התורה ולפ"ז הא דקיי"ל ספק ספיקא לקולא לא פירשו רבותינו היכא רמיזא ומנא להו אע"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל דספק ספיקא הוי כמו רוב דספק אחד הוי פלגא ופלגא וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול כגון הכא שספק תחתיו ספק אין תחתיו ה"ל פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספיקא ספק אונס דאע"ג דאונס הוי מיעוטא אפ"ה מצטרפי מיעוטא לפלגא והו"ל רובא להתירא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק אחד נמי מן התורה מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל הכא שהספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י"ל דמותר לגמרי ועוד דאיכא נמי חזקת היתר. ובדוחק יש ליישב דשאני התם דספק תחתיו נמי לא הוי ספק השקול דאיכא למימר טפי העמד על חזקת הגוף וכדפרישית אלא שכל הפוסקים האחרונים כתבו בפשיטות בדיני ספק ספיקא דמידי דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ומכאן למדו וכ"כ הרשב"א ז"ל ולא הבנתי טעמו של דבר דכיון שספק אחד שקול אפי' אם השני לא שכיח שפיר מקרי ס"ס לטעם הרשב"א ז"ל דהו"ל רובא וצ"ע גדול ובקונטרס שלי הנקרא כלל גדול יבואר בתכלית האריכות בעזה"י:

בא"ד וא"ת אכתי וכו' איכא ס"ס דספק מוכת עץ וכו'. מכאן נראה מבואר דלשיטת התוספות לא בעינן בס"ס שיהא מתהפך דא"כ ההיא דמוכת עץ לא הוי ס"ס דכשאנו אומרים ספק זינתה תחתיו או אין תחתיו תו לא מצינו למימר את"ל תחתיו שמא מוכת עץ ואפ"ה הוי ס"ס אי לאו מטעם דלא טענה כן נ"ל וק"ל:

קונטרס אחרון
בא"ד וא"ת אכתי איכא ס"ס דספק מוכת עץ וכתבתי דמוכח מדבריהם דהו"ל ס"ס אע"ג שאינו מתהפך מיקרי שפיר ס"ס. אמנם בת"י שנדפסו מקרוב בש"ס דפוס פ"פ דמיין נדפס בתחילת המסכתא ראיתי שכתבו התוס' לקמן בד"ה אי למיתב לה כתובה להביא ראיה ממתניתין דמוכת עץ אני דהו"ל ס"ס לענין ממון מספק דמ"ע וכתוב שם בשם יש מפרשים דלא מיקרי ס"ס כיון שאינו מתהפך הרי לפנינו דסברא זו דבעינן ספק ספיקא המתהפך יצא מפי רבותנו בעלי התוספות ולא מדברי האחרונים לבד כמו שהבין בעל פרי חדש בכללי הס"ס בסי' ק"י בס"ק י"ג ע"ש ולדידי עדיין צ"ע:

בא"ד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות עכ"ל. והר"ן ז"ל וה"ה כתבו דהא דלא הוי ס"ס משום מוכת עץ משום דלא שכיח. וכמו זר נחשב שלא השגיחו בקושית התוספ' ונראה לי שכוונתם ג"כ לתירוץ התוספות דהיינו מדלא טענה אלא דאכתי היה אפשר לומר דמידי ספיקא לא נפקא דשמא נעשית מוכת עץ בקטנותה והיא לא ידעה ע"ז כתבו דלא שכיח והיינו כדאמרינן פרק אלו נערות כולן רואות ומראות לאמן כן נ"ל:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בא"ד הקשיתי לשאול על הרב המגיד והר"ן ז"ל שכתבו דמ"ע לא שכיח ולא השגיחו בקושיי' התוס' אמנם אחר העיון מצאתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל דיש מפרשים שכתבו דהא דאמרינן באלו נערות כולהו חבוטי מיחבטן היינו דוקא לסומכוס אליבא דר"מ דמפרש ר' זירא טעמא משום שחבטה זו גורם להיות מ"ע משא"כ לרבנן דר"מ לית להו האי סברא כלל דא"כ לעולם מ"ע לא שכיח וזה בבירור כוונת ה"ה והר"ן ז"ל. אמנם מה שהביאו ראיה לדבריהם דמ"ע לא שכיח דהכי איתא בירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה ואני בעניי ראיה זו איני מכיר כלל דודאי בסתם נשים דלא איתרעי בתולים דידהו פשיטא דמ"ע לא שכיח דהא רוב נשים בתולות נישאות דבהכי איירי התם בענין שאין היורשים יכולים לטעון שמא מ"ע היתה משא"כ הכא דמצא פתח פתוח לעולם איכא למימר דאדרבה מ"ע שכיח טפי ממה שנאמר שזינתה דהא זנות נמי אמרינן דלא שכיח וכאן דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה ודאי איכא למיתלי טפי במ"ע כמ"ש התוספות אע"כ דתירוץ התוספות מוכרח דמדלא טענה מ"ע אני תו לא מספקא לן. ומהכא נמי שמעינן דהיכא שטוענת מוכת עץ אני דמהימנא כיון דאיכא כל הנך צדדי וחזקה למעליותא וחזקת כשרות דאלים טובא דהוה ליה חזקה דאתיא מכח רובא א"כ פשיטא לי טובא דהיכא דאמרה ברי דמהימנא אע"ג דלא שכיח אפילו אי לא הוי שכיח כמו זנות תדע דהכי הוא דהא קי"ל באשה שהלך בעלה למ"ה וילדה אשתו תוך י"ב חדשים דתלינן להכשיר אף הולד אע"ג דודאי לא שכיח כלל דמשתהי י"ב חודש כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר הוי עובדא ואישתהי תריסר ירחי שתא אלמא דדבר חידוש הוא ובלא"ה דבר הנראה לעינים הוא ואפ"ה תלינן להתיר אף הולד והיינו ע"כ משום דחזקת כשרות אלים טובא ויתכן יותר לפמ"ש במקום אחר בתשובה דהתם נמי מסתמא איירי כשטוענת ברי דמצרפין טענת ברי לחזקת כשרות וחזקת היתר ועדיף טובא מרובא וא"כ כ"ש לענין טענת מוכת עץ דשכיח טפי כדמוכח ממילתא דר"מ דאמר כולהו חבוטי מיחבטן ומכ"ש לפמ"ש דעכ"פ שכיח טפי מזנות דהא איכא חזקת כשרות נקטינן מיהא דבטוענת מ"ע אני נראה דבר ברור דמהימנא א"כ נראין דברי רבינו יונה דבטוענת נאנסתי נמי מהימנא במיגו דמ"ע אני ואין צריך לכפול ולהאריך יותר ועיין לעיל בקונטרס אחרון דף ט' ד"ה אמר ר"א:

קונטרס אחרון
ומתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהא יותר מיב"ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ"ש התוס' דרובא דרצון לא הוי רוב גמור. ולפי שראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל שחיבר הגאון מוה' יחזקאל אב"ד דק"ק המבורג שמעשה היה בק"ק בריסק ואסרוהו חכמי הדור הוצרכתי לכתוב כן דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנסה עבדה איסורא שנתיחדה עם בעל מלחמה באושפיזא דאסורה להתייחד אף עם כותים הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמר כדינו עם ב' או ג' כשרים דוקא ולא בפרוצים ולפ"ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע חזקת כשרות טובא ותו ליכא טענת אונס כמו שהארכתי בזה בתשובת שאלה בישוב דברי רבינו שמחה ז"ל דהיכא דנתיחדה שלא כדין אבדה מיגו שלה והעליתי שם בשם הירושלמי דהו"ל תחילתה וסופה ברצון ע"ש בחידושי פ' נערה דף נ"א וכן כל כיוצא בזה משא"כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמי אחזקת כשרות נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעשה אני אומר כך כי אם להתלמד ויותר מזה רצה בעל הלכות גדולות להתיר אם טוענת בצינעא בא בעלה ובעל או ע"י שם ואף לשיטת החולקים על בעל הלכות גדולות בהא מ"מ נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכא חזקת כשרות כ"ע מודו ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאי איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת עכ"ל. והנה מהרש"א ז"ל לקמן בשמעתין הקשה דאכתי תיקשי להתוספות אמאי קאמר ר' אלעזר דנאמן לאוסרה ולהימנא לדידה במיגו דאי בעית היתה טוענת מוכת עץ אני וכתב דאפשר דסברי התוספות דלא אמרינן מיגו אלא לענין ממון ולא לענין איסור והקשה ע"ז מההיא דראוה מדברת דאמרינן מיגו וכו' ע"ש ולענ"ד כשגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דודאי אמרינן מיגו לענין איסורא אלא דהכא לא שייך מיגו כיון שהיא מכחישתו ואומרת בתולה הייתי והוא יודע שמשקרת בזה א"כ שוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא והו"ל כמיגו במקום עדים וזה ברור וק"ל:

בגמרא ומי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו' ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ועיין בתוספות. ועם כל זה הסוגיא דחוקה דמאי ענין עדים לכאן דמילתא דפשיטא הוא דר"א לא בא למעט עדים שמזה היא עיקר סברת המקשה דקס"ד דבעינן עדים ממש כמ"ש התוס' תו קשיא לי לפי מ"ש רוב הפוסקים דבעידי כיעור נמי אסרינן לה על בעלה וא"כ תקשי להו הא דר"א. לכך נראה דאדרבא עיקר מילתא דר"א לא איירי כלל מעידי טומאה אלא כללא כייל דכל מה שהאשה נאסרת על בעלה לא מיתסרא אלא בב' עדים חוץ מקינוי וסתירה דאפילו בעד אחד ועיקר מילתא דרבי אלעזר לענין כיעור דבעינן שני עדים וסבר המקשה דפתח פתוח לא הוי אלא כדבר מכוער והיינו לפי סברת התוספות דבאשת ישראל נמי מדאורייתא שרי' אפילו בנתקדשה פחות מג' דרובא דרצון לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן כמו בעידי כיעור דאסורה מדרבנן וא"כ מקשה שפיר דכי היכי דלענין כיעור אם ראה הבעל בעצמו דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש כל הפוסקים ה"ה בפתח פתוח באשת ישראל כיון דמדאורייתא שריא לא שייך לומר דשוויה עליו כחתיכא דאיסורא ע"י ידיעת הבעל כיון דליכא עדים ואפשר דבאשת כהן נמי מדאורייתא שריא כדפרישית לעיל דאיכא חזקת היתר וחזקה דהרי בעולה לפניך וע"ז משני הש"ס שפיר דפתח פתוח כב' עדים דמי וגרע מדבר מכוער כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

קונטרס אחרון
מסוגיא דגמרא דאין אשה נאסרת על בעלה הבאתי ראיה לשיטת הפוסקים דמדבר מכוער היכא דליכא עדים אע"פ שהבעל ראה בעצמו אפ"ה לא שייך למימר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא:

קונטרס אחרון
מהא דמייתי בגמרא וכמעשה שהיה כתבתי לפרש תשובת מהר"ם שהובאה במרדכי דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דבלא"ה באיכא דבר מכוער ורגלים לדבר שנתעברה מאותו זמן באיסור דהיינו ממש דומיא דמעשה שהיה ועל דרך זה כתבתי במקום אחר ליישב ולפרש לשון תשובת מהר"ם הנ"ל בלי שום גמגום ממה שנתקשו בהן האחרונים ובתשובת ר"מ:

וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוי ואי בעית אימא כדרבי שמואל בר"נ אמר רבי יונתן וכו'. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שנתקשו בזה ומ"ש מהרש"א ז"ל דהא דאמר ר"א וכמעשה שהיה היינו לענין שבודאי נבעלה עדיין דבריו צריכין תיקון דבשביל כך שבודאי נבעלה לא היה צריך להזכיר מעשה שהיה והנלע"ד דלשינויא קמא דאונס הוי הכי קאמר ר"א דאין האשה נאסר' על בעלה ע"י יחוד גרידא אלא ע"י סתירה שלאחר קינוי זולת זה לא מיתסרא ביחוד אא"כ היה היחוד כמעשה שהיה דהוי נמי דבר מכוער שהוא כשני עדים כיון שנתעברה באותו הזמן ואוריה לא היה בביתו כמה חדשים והיינו ממש כי ההיא דתשובת מהר"מ שהובא בהגה"ת רמ"א בש"ע אה"ע סי' ד' סעיף י"ד וכמבואר בגוף תשובת מהר"מ שהובא בהגהות מיימ' הל' אישות באשה שנתיחדה ושיערו שמאותו זמן נתעברה דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דאיכא נמי דבר מכוער שנתיחדה באותו זמן וע"ז קאמר שפיר ואב"א כדר"ש בר"נ ומ"מ קאמר שפיר וכמעשה שהיה כדפרישית דלעולם אינה נאסרת ע"י סתירה אלא בסתירה שאחר קינוי או בסתירה כמעשה שהיה דהוי דבר מכוער כיון שנתעברה מאותו זמן והא דלא אסרוה משום דבהיתר היה כדר"ש ב"נ כנ"ל נכון:

פירש"י ד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים וכו', והתוספות כתבו ור"ח מפרש דבוגרת ומ"ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח וכו' וכ"כ הרי"ף ז"ל ומחלוקתן בבוגרת מבואר בדברי תוס' דתלינן בחילוף הגרסאות לקמן דף ל"ו ע"א. אך במ"ע דמשמע לרש"י ז"ל דאין לה טענת פתח פתוח מדלא מוקי הכא במ"ע לא פירשו התוספות ז"ל במאי פליגי. מיהו לגרסת רש"י אי דקטעין טענת דמים. ממילא מוכח דאף במ"ע דהא בברייתא שם נקט והבוגרת ומ"ע אין להם טענת בתולים. וכיון דמוקי לה בטענת פתח פתוח הרי להדיא דגם מ"ע אין לה טענת פתח פתוח. אבל לשיטת ר"ח נהי דאינו מוכרח אבל מנ"ל דיש לו טענת פתח פתוח ומצינן לפרש הכא הסוגיא בבוגרת לחודא. ולכאורה היה נראה דנפקא ליה ממה שכתבו התוס' לקמן בד"ה ואי בעית אימא וכו' וא"ת אכתי אף באשת כהן ובקידשה פחות מג' שנים איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ כו' ולפי' ר"ח שפירש שמ"ע פתחה סתום אתי שפיר. וכן מפורש בדברי הרי"ף בסוגיא זו. ואפשר לומר דלא ניחא להו בתירוצם לקמן ויש לומר דאם איתא דמ"ע היא היתה טוענת וכו'. דהא כתבו התוספות ישנים הובאו בתחלת המסכתא בהא דקאמר לקמן רב יוסף מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו'. מאי לאו טענת פתח פתוח. משום דאם היו דמים היתה מראה לאמה. אבל בפתח אינה מכרת אם פתחה נעול או לא ע"ש א"כ לר"ח ז"ל דמוקי לדר' אלעזר הכא בבוגרת דאין לה דמים. ליכא למימר מדלא טענה. כיון דחבטא שכיח כמ"ש התוס' לקמן דכולהו חבוטי מחבטן. והיא אינה מכרת אם פתחה נעול ולא ידעה. והוכרח לומר דמ"ע פתחה נעול וליכא ספק ספיקא ובזה אתי שפיר מ"ש התוס' לקמן בד"ה ואי בעית אימא. ולפי' ר"ח אתי שפיר דלכאורה גם הוא מוכרח לתירוצם מדלא טענה דהא כתוב בריש מכילתין בד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' דגזרו בכל הנשים משום אשת כהן או פחותה מג' שנים וכו' נמצא למאי דמוקי לה בשמעתין בטענת דמים קשה דאכתי איכא ספק ספיקא ספק מ"ע וכו' ודוחק גדול לומר דתקנו משום אשת כהן שקידשה גם כן פחות מג' שנים. וע"כ צ"ל כתירוצם מדלא טענה אף לר"ח וא"כ מהו זה שכתבו התוס' דלפי' ר"ח אתי שפיר. ולפמ"ש נכון דהא דהוכרחו לפי' ר"ח משום דלא שייך מדלא טענה אלא כדמוקי לה בטענת דמים משום דידעה ומכרת. אבל בפתח פתוח דאינה מכרת קשה לפי ר"ח דמוקי בבוגרת. וע"כ צ"ל דמ"ע פתחה נעול. אך לפ"ז קשה לי טובא לפירש"י ז"ל דלפירושו מוכרח לומר כסברת התוספות ישנים הנ"ל יותר מלפירוש ר"ח דהא קאמר לקמן דף ל"ו ע"ב בסומא כולהו רואות מראות לאמן וזו אינה רואה וכו'. ופירש"י כולהו רואות אם נשרו בתוליהן. רואות דם. וכיון דמוקי לברייתא זו לגירסת רש"י ז"ל בטענת פתח פתוח ע"כ צ"ל דכיון דאין רואות דם אינה מכרת בפתח פתוח. א"כ בשלמא מה שפירש"י באבידה המפה שפיר יש לומר דכיון דברור לו שמצא פתח פתוח אי איתא דמ"ע היתה מכרת שנשרו בתוליה והיתה טוענת. אבל מ"ש רש"י ממשפחת דורקטי קשה דהא יש לומר דנחבטה ולא ידעה כמו בסומא ואכתי איכא ספק ספיקא. ונלע"ד דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרא"ש דמ"ע לא שכיחא אפילו לר"ג. והא דקאמר בדף ל"ו כולהו חבוטי מחבטן היינו לר"מ דס"ל בסומא מפני שנחבטת. אבל רבנן דפליגי אר"מ לית להו סברא דחבטא כלל. וכן נראה מדבריו ז"ל בדף ל"ו שם דלא פירש בחרשת ושוטה דבחזקת מ"ע הן כפי' התוספות שם. וא"כ אינו נמי בכלל ספק ספיקא כיון דלא שכיח כמ"ש תוס' בקושייתם. ועמ"ש לקמן בזה. ודוק ועיין בקונטרס אחרון. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דהרמב"ם ז"ל כתב דאף שיצא דם תלינן בד' לילות ויכול לטעון טענת פתח פתוח והא דלא מפרשי רש"י ותוס' ז"ל כן משום דבכה"ג אין צ"ל שקידשה פחות מג' שנים אלא בקידשה י"ב חודש קודם הנשואין דתו ליכא למיתלי בדם בתולים. ולכאורה קשה על הש"ס עצמו דלא משני הכי. ועיין בקונטרס אחרון שם בישוב קושיא זו בס"ד באורך. ויבואר עוד בסוגיין:

בד"ה נאמן לאוסרה וכו' אבל להפסידה כתובתה וכו'. והתוס' כתבו לקמן ד"ה נאמן להפסידה וכו' דר' אלעזר מצי סבר נמי דיכול להפסידה ונקוט לאוסרה לרבותא כדמוכח הסוגיא לעיל. וצריך להבין דעת רש"י ז"ל דהא באמת הסוגיא לא מוכחת כן דקאמר אי למיתב לה כתובה משמע דאפילו אי לא מהימן לאוסרה יכול להפסידה כתובתה ומנ"ל למעבד פלוגתא בין ר"א ור"נ וצ"ל דרש"י ז"ל אירושלמי סמך שהביאו התוספות שם ועדיין צ"ע מאי בעי רש"י בזה. ועיין מ"ש לקמן דמן הירושלמי אין ראיה. ותו קשה לענ"ד למה דפירש"י דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובה. א"כ לפירש רש"י דמוקי ברייתא דלקמן דף ל"ו החרשת והשוטה ובוגרת ומ"ע אין להם טענת בתולים. היינו בפתח פתוח. א"כ קשה לר"א לענין מאי קמיירי אי להפסידה כתובתה הא בכל הנשים אין נאמן להפסידה כתובה וע"כ לאוסרה. קשה מ"ט בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים אי משום דטענינן לה משארסתני נאנסתי הא זה שייך לענין להפסידה כתובתה אבל לאוסרה לא מיבעיא לדעת הרא"ש דס"ל במשארסתני נאנסתי נאמנת דוקא לענין כתובה אבל אסורה לו וכן הוא בהדיא בירושלמי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי דהיינו להפסידה כתובתה אבל לאוסרה אינה נאמנת כ"ש בחרשת ושוטה דלא טענינן לה. אלא אפילו לדעת רבינו יונה דנאמנת היינו באומרת ברי. אבל מהיכי תיתי נכשיר מספיקא באשת כהן דאיכא לאוקמי אחזקת הגוף דהי' תחתיו. ותו דמי עדיף חרשת ושוטה ממכחשת דשמעתין דקאמר בפשטות דבחדא ספיקא אסורה. ולכאורה היה נראה לי לפמ"ש התוס' דלא הוי ספק ספיקא משום ספק מ"ע דאם איתא דהיא מ"ע היתה טוענת. א"כ יש לומר בחרשת ושוטה דלא שייך זה ממילא מותרת מטעם ספק ספיקא דמ"ע. אך לפי' רש"י זה אינו דהא כבר הכרחנו דס"ל לרש"י ז"ל דמוכת עץ לא שכיחא אפילו לר"ג ואין להכניסו בספק ספיקא ועוד נראה לענ"ד דאפילו לפי' התוס' לא אתי שפיר דנראה דע"כ לא מצינו לאוקמי באשת ישראל וקידשה פחות מג' שנים דהא קי"ל דאונס בישראל משרי שרי ולא גרע חרשת ושוטה מקטנה דפתוי קטנה אונס הוא. ואי באשת כהן איכא ס"ס להיפך לאוסרה כמ"ש הרא"ה דאפילו אינה תחתיו שמא נבעלה לפסול לה. ואפילו למה שנכתוב לקמן בס"ד דלר"ג לא חיישינן לזה משום חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה. זה לא שייך בחרשת ושוטה כמו שיבואר כל זה בס"ד בקונטרס אחרון אך העיקר נלפענ"ד דודאי לקמן לענין להפסידה כתובתה מיירי. ואף שפירש"י דר"א ס"ל לאוסרה ולא להפסידה כתובתה היינו דוקא היכא שהיתה מכחשת אותו בברי. והטעם כמ"ש המפרשים בהא דקאמר לקמן ריש דף י' חכמים תקנו וכו' והם האמינוהו וכו' דהא דלא מהימן הבעל מדינא משום דאמרינן חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כדקי"ל באומרת גרשתני וכן כתב בספר פני יהושע. אבל בשותקת או בחרשת ושוטה מודה ר"א דנאמן להפסיד כתובתה ושפיר פליגי התם הברייתות כדאוקמי לר"ג ולר' יהושוע אי טענינן להו משארסתני נאנסתי כדפירש"י שם דבזה כיון שהוא טוען שמא טענינן לה כמו שיבואר לקמן אבל להכחיש את הבעל לטעון שלא היה פתח פתוח לא טענינן לה ודוק: ולפ"ז מתורץ נמי קושיא קמייתא ממשמעות הסוגיא דיש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאדרבא הא בהא תליא אי נאמן לאוסרה אינו נאמן להפסידה משום דהיכא דקים ליה גרע טפי לענין כתובה דשייך אין אשה מעיזה משא"כ בלא קים ליה ליכא העזה אף שטוען ברי כמ"ש לקמן דחשבינן ליה כשמא וכה"ג איתא בשבועות דף מ"ה ע"ב גבי שכיר דמשום דבעה"ב טרוד בפועליו לא הוי העזה אף שטוען ברי ע"ש א"כ יש לומר דאביי דקאמר אי למיתב וכו'. היינו אי אמרינן דלאוסרה אינו נאמן משום דלא קים ליה ואפ"ה יכול להפסידה מטעמים שכתבו לקמן בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דאפילו בשמא יכול להפסידה ולא שייך חזקה דאין אשה מעיזה משום דלא קים ליה. אבל ר"א דס"ל דקים ליה ליכא למימר דכ"ש להפסידה דאדרבא יש לומר דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה. ולפ"ז רב יהודה אמר שמואל דאמר לקמן דנאמן להפסידה יש לומר דוקא להפסידה ולא לאוסרה משום דלא קים ליה. והא דקאמר רב יוסף אם לאוסרה עליו היינו אי נימא דאינו נאמן להפסידה משום דקים ליה ושייך אין אשה מעיזה. ומה שפירש"י לקמן בדרב יהודה אמר שמואל משום חזקה אין אדם טורח היינו דלא אמרינן שהוא משקר אבל אכתי יש לומר דלא קים ליה. ועמ"ש לקמן בזה:

ומה שהכריח רש"י לזה יש לומר משום דכתבו התוספות לקמן דף י' בד"ה אמר רב נחמן וכו' דצריך לומר דרב אשי לקמן דף י"ב דאמר תני כל שלא מושמש פליג על סוגיא דלקמן דמסיק דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי. ולשיטה זו יש לומר דבטענת דמים שלא מושמש כיון דטוען ברי אמרינן חזקה אין אשה מעיזה ואינו נאמן. אבל בפתח פתוח כיון דלא קים ליה אין זה העזה לכך נאמן הוא משום חזקה דידיה דאין אדם טורח ובודאי אינו משקר ואף דיש לומר דהוא טועה מ"מ יכול להפסיד מטעמים שכתבו התוס' לקמן. ועוד יבואר לקמן בסוגיא שיטתו ז"ל ודוק:

מיהו נראה דכל זה לשנויא קמא לקמן דף י' מהימן ומסבינן ליה כופרי אבל לשנויא דרב אחאי כאן בבחור כאן בנשוי. משמע להדיא דס"ל דהיכא דקים ליה מהימן טפי לענין כתובה כפירש"י שם אע"ג דלאסרה מהימן אפילו בבחור כפירש"י הכא בד"ה אבל הכא אימא מתוך ששנוי היה ואינו בקי וכו' הרי דפי' הסוגיא בבחור. וכן כתב הרא"ה לקמן דלאוסרה מהימן אפילו בבחור ולפ"ז אתיא פירש"י בפשיטות טפי דהא דפירש הכא אבל לא להפסידה כתובתה היינו דלא פליג על רב נחמן. אלא הכא בבחור מיירי ויבואר יותר בקונטרס אחרון ע"ש וזה הוא לסברת רב אחאי דפליג ע"כ על סברת אביי אבל לסברת אביי אתא שפיר עפ"י מה שכתבנו כנ"ל:

תוספות ד"ה לא צריכא וכו'. וא"ת ולוקמא אחזקתה וכו'. לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף י' לר"ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בס"ס נמי פסול אלמא אע"ג דאית לה חזקת כשרות אפ"ה ס"ל לר"ג דפסולה לכהונה עד דאמרה ברי. וכיון דהתוספות כתבו לקמן ע"ב ד"ה לא דקא טעין וכו'. דהכא מיירי שהיא טוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו. א"כ כיון דהבעל יודע שהיא משקרת לא מהני ברי דידה. וא"כ ממילא אין להכשיר מטעם חזקה לחודא. וצ"ל דס"ל להתוס' דהתם מטעם מעלה עשו ביוחסין והיינו בזינתה בעדים דאיכא איסור ברור. אבל בפתח פתוח דליכא איסורא אלא על הבעל לפי דבריו משום דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא לא שייך מעלה ביוחסין. ובזה נלענ"ד לישב מה שהקשו המפרשים על קושיות התוס' דהא איכא ס"ס לאיסורא דשמא לפסול נבעלה ומאי קשיא להו. ונראה יותר דאפילו אם נימא דלא שייך בזה ס"ס משום דשני הספיקות הם כספק אחד שמא נבעלה לפסול לה דכשזינתה תחתיו הכל כפסולים אצלה. מ"מ כיון דאיכא למימר נמי דקודם אירוסין לפסול נבעלה הוי ליה רוב פסולים ורובא וחזקה רובא עדיף. אך באמת לפמ"ש דהכא לא בעינן ברי. א"כ כיון דאמרינן לקמן דף י"ג ע"ב דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולים משום דחזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה א"כ ה"נ איכא לאוקמי בחזקת היתר שלא היתה תחתיו וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה ולכשר נבעלה אע"ג דהתם לא מכשיר ר"ג אלא באומרת לכשר נבעלתי. מ"מ הא כבר כתבנו דהכא לא שייך מעלה עשו ביוחסין ולא בעינן ברי לר"ג ושפיר הקשו התוספות. אך אכתי קשה לפי מאי דאיתא לקמן בסוף פירקין דבנאנסה לא שייך בודקת ומזנה א"כ אפילו אם נימא דלא חיישינן לאונס כמ"ש התוספות לקמן דאונס קלא אית ליה. וכמו שיבואר לקמן דף י"ג ע"ב מ"מ ניחוש שמא זינתה עם פסול בקטנותה. וכיון דפיתוי קטנה אונס הוא משום דאין לה דעת. נראה פשוט דלא שייך נמי בודקת ומזנה ולא שייך נמי אונסא קלא אית ליה כיון דנתרצתה לו ועיין קונטרס אחרון מ"ש בזה וצ"ל דאכתי קשיא להו דלוקמי אחזקת הגוף שנבעלה כשהיא גדולה וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה. ובזה נכון לפרש לשון התוס' מה שכתבו בתירוצם דיש לומר דאדרבא אית לן וכו'. דלשון דאדרבא אינו מדויק כל כך ולפמ"ש אתי שפיר דר"ל כיון דע"כ צ"ל משום חזקת הגוף שלא נבעלה בקטנות אדרבא וכו'. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בספר פני יהושע על תירוץ התוס' דאכתי ה"ל תרתי במקום חדא דבחזקת הגוף איכא למימר הרי בעולה לפניך ולפמ"ש דגם בקושיתם צ"ל משום חזקת הגוף א"כ ממ"נ אם נאמר הרי בעולה לפניך אתרע נמי חזקת היתר. דיש לומר שנבעלה בקטנות דאיכא רוב פסולים כנ"ל. א"כ ממ"נ אין להתירה ודוק:

ואכתי איכא למידק דנוקי באשת כהן בחזקת פנויה שלא היתה תחתיו דהא אליבא דר"א קיימינן דס"ל לקמן דף י"ג ע"א במנה ולא כלום דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי ליה מקח טעות והרי היא פנויה. ואף דס"ל לר"א לקמן בדף ע"ד ע"א דהיכא דקידשה על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וע"כ הא דאמר ר"א דהוי מקח טעות אינו אלא לענין כתובה. א"כ עכ"פ כבר יצאה מחזקת פנויה כשבא עליה מ"מ קשה דנוקמי אחזקת פנויה דהיתה פנויה עד שבעל ואכתי הוי ליה תרתי במקום חדא. וצ"ל כמ"ש התוספות לקמן דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל וכו' דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל נגד חזקת הגוף. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דלרבא דס"ל שם דאמרינן כאן נמצא כאן היה אם יש שהות אחר החופה שתזנה אסורה ככל הנשים וקי"ל כותיה. אלא דהכא קיימינן אליבא דר' אלעזר דלית ליה הך סברא שם אך באין שהות אחר החופה יש לומר דאפילו באשת כהן איכא תרתי חזקת היתר וכאן נמצא כאן היה קודם אירוסין נגד חזקת הגוף. ולפ"ז אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל. אך מדברי הפוסקים בסימן ס"ח מבואר דאינו כן. וצ"ל הטעם כמ"ש לעיל משום דיש לומר דנבעלה לפסול לה בקטנותה דלא שייך בודקת ומזנה. ואף דאיכא למימר מחמת חזקת הגוף שנבעלה בגדלות אכתי אסורה ממ"נ דהדר נימא חזקת הגוף שנבעלה אחר אירוסין כנ"ל. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

תוספות ד"ה ואב"א וכו' ויש לומר דאונסא קלא אית ליה וכו' אע"ג דיש לומר דנתפתה בקטנותה דלא שייך קלא. צ"ל משום דאיכא חזקת הגוף נגדו שנבעלה אחר כך והוא דהוקשו בתר הכי וא"ת א"כ בס"ס נמי וכו'. אף דיש לומר דהספק אונס הוא שנתפתה בקטנות דלית לה קלא היינו דלא מיבעיא כשקידשה כשהיא נערה דליכא למימר את"ל תחתיו שמא באונס דקלא אית ליה ואפילו בקידשה בקטנות אינו אלא ספק אחד שמא זינתה קודם החופה כשהיתה נערה כבר דתו ליכא למימר באונס דקלא אית ליה ומ"ש התוספות ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפרישות לכאורה אינו מובן דאי מחמת חזקת היתר למה לי ס"ס כלל. ותו דכבר כתבו זה לעיל. ונראה דלא פסיקא להו דהא דרובא עדיף מחזקה שיבטל עדיפתו במקום דאיכא עוד ספק דליהוי החזקה כמאן דליתא כלל אלא דס"ל דכיון שכתבו לעיל דצריך חזקת היתר להיות נגד חזקת הגוף בספק דשמא אינו תחתיו. תו לא מצרפינן ליה לחזקת היתר להיות נגד רובא דרצון בספק אונס. א"כ ממ"נ ספק אחד הוא. ובזה נלענ"ד לפרש דברי הירושלמי שהביאו התוספות דלכאורה הוא נגד הסוגיא זו. וז"ל על דברי ר"א וחש לומר שמא אנוסה היא יש קול לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ספק אחד הוא שמא אנוסה שמא פתותה מדברי תורה להחמיר. אמר ר' יוסי ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה ספק פתותה ספק משנתארסה ספק עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל. ופירשו המפרשים דבריו דהא דקאמר ואפילו תחוש לה הוא קושיא על המקשה הראשון דקאמר וחש לומר וכו' ור' יוסי מתרץ דברי המקשה דהוי ליה ספק ספיקא. ולפ"ז צ"ל דמשני יש קול לאנוסה ולא הוי ליה ס"ס כלל. והוא נגד הסוגיא דידן. ונלענ"ד דבל"ז אי אפשר לפרש כן חדא דמאי מקשה ואפילו תחוש לה וכו' הא המקשה הראשון דלא ידע שיש קול לאנוסה שפיר מקשה דנוקי אחזקת היתר כמו שהקשו התוס'. ותו דדוחק גדול לומר שלא ידע מספק שמא אינו תחתיו. ואין לומר דלא חשיב ליה ספק משום חזקת הגוף הא איכא כנגדו חזקת היתר כמ"ש תוס' לעיל ונלענ"ד לפרש דבתחלה הקשה וחש לומר שמא אנוסה היינו משום דנוקי אחזקת היתר והא דלא הקשה משום ס"ס כמו בש"ס דידן משום דאיכא למימר דנוקי בחזקת הגוף דהי' תחתיו וע"כ יצטרך לומר כמ"ש תוס' לעיל דאיכא חזקת היתר נגדו א"כ בל"ז קשה דאפילו בספק אחד נוקי אחזקת היתר ועל זה משני יש קול לאנוסה. והאי ואפילו תחוש לה סוף דברי המתרץ הן דמתרץ יש קול לאנוסה וקאמר עוד ואפילו תחוש לה ותחשוב אותו לספק משום חזקת היתר דהוא נגד הקול לאו ספק אחד הוא דאין לומר שמא אינו תחתיו משום חזקת הגוף ואי משום חזקת היתר נגדו הא כבר הוצרכת חזקת היתר בספק הראשון וכמו שפירשנו בדברי התוס' דלא מצרפינן חזקת היתר בשתי הספיקות וממ"נ ספק אחד הוא. ור' יוסי פליג ואמר דשתי ספיקות הן וכמ"ש התוספות הכא בתירוץ ואומר ר"י וכו' דבל"ז לאו רוב גמור הוא מן התורה אלא מדרבנן וזהו שאמר מדברי תורה להקל. נמצא מסקנת הירושלמי כסוגיא דידן דבמקום ס"ס מותרת ולפ"ז הראיה שכתבו התוספות ואשכחן כה"ג גבי תינוק וכו' לאו ראיה גמורה היא דהתם איכא חזקת טהרה נגד רוב מטפחים כדאיתא שם בקידושין דף פ' משא"כ הכא דצ"ל בלא החזקה כנ"ל. אלא דאפ"ה הוכיחו דיש רוב שאינו רוב גמור דאל"ה כיון דקי"ל באמת רובא עדיף למה לא יצרפו עליו אלא ע"כ דלאו רוב גמור הוא בעצמו וכן משמעות לשונם ואשכחן כה"ג. ודוק:

עוד יש לתרץ הירושלמי באופן אחר דבתחלה מקשה וחש לומר שמא אנוסה היא. היינו דס"ד דספיקא דאונס ה"ל כס"ס. ואפילו בקידשה פחות מג' שנים מותרת דשמא נאנסה ממש. ואת"ל ברצון שמא בקטנותה דפתויה אונס הוא. וע"ז משני דיש קול לאנוסה ואין לחוש לאונס ממש נמצא אפילו קידשה לאחר ג' שנים אינו ס"ס. והדר קאמר ואפילו תחוש לה להחשיבו ספק אפילו באונס ממש מ"מ לאו ספק אחד הוא ר"ל דהוי ב' הספיקות משם אחד שמא אנוסה שמא פתותה כמ"ש תוס' דשם אונס חד. נמצא לפ"ז צריך לאוקמי בקידשה פחות מג' שנים. וכיון דמסופק המתרץ בא ר' יוסי להכריע ואפילו תחוש לה איכא שתי ספיקות דהיינו בקידשה לאחר ג' שנים משום דב' ספיקות מדברי תורה להקל דהאי קול לאנוסה לאו רובה דאורייתא הוא כמ"ש התוס' וכנ"ל, ודוק:

בא"ד וא"ת אכתי וכו' לכאורה קשה דעדיפא הל"ל דבלא ס"ס אלא ספק מ"ע לחודא נוקי אחזקת היתר לבעלה כמו שהקשו בתחלת דבריהם וצ"ל דאף דכתבו דמ"ע שכיח הוא מ"מ הרי אנו רואים דרוב בתולות יש להם בתולים. תדע דהא באותה ברייתא דסומא פליגי רבנן דיש לה טענת בתולים (ודוחק לומר דרבנן לשיטתייהו דס"ל מ"ע כתובתה מנה ויש להם טענת בתולים במנה ותו דהא ברישא דברייתא שם בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים פי' התוספות שם דר"ג ס"ל פתח פיך לאלם ואמרינן דמ"ע היא אלא ע"כ דרובא לא אבדו בתולים ור' מאיר חייש יותר למיעוטא דשכיח בכל מקום וסבר דמצרפין חזקה שלא נבעלה ונאמנת שלא נבעלה ולרבנן הוי ליה מיעוטא) א"כ אין להתיר מחמת ספק מ"ע לחודא משום דאיכא עכ"פ רוב גרוע נגד חזקת היתר. אבל לפמ"ש תחלה דברוב גרוע אכתי הוי ליה ספק ספיקא להכי סמכו דבריהם דאכתי הוי ליה ספק ספיקא. ודוק:

בא"ד ויש לומר דאי איתא דמ"ע היא וכו'. כבר כתבנו לעיל דלפי' ר"ח בבוגרת ולפי' רש"י בדורקטי לא שייך תירוצם. ומיהו לפיר"ח כבר כתבו דא"ש דמ"ע פתחה סתום. ולפירש"י צ"ל דמ"ע לא שכיחא. ונל"ד עוד דמוכח כן לפירוש רש"י דלא שייך מדלא לפמ"ש לעיל לשיטת רש"י ז"ל דטעמא דס"ל לר"א דאין מפסדת הכתובה משום דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה א"כ למ"ד לקמן דף י"ב ע"ב דטעמא דר"ג משום מיגו ובמ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת והאי שינויא לר"א אזלא דס"ל לקמן דף י"ג ע"א במנה ולא כלום א"כ לא שייך לומר מדלא טענה דמ"ע היא דממ"נ אם תאמר מוכת עץ קודם שנתארסה תפסיד מנה ואם תאמר מ"ע אני תחתיך תפסיד לגמרי וא"ל תאומן לומר מ"ע אני תחתיך במיגו דמכחשת אותו דהא ה"ל מיגו דהעזה דאין אשה מעיזה דמטעם זה נאמנת להכחישו. ותו דאפילו אם נדחוק דסוגיא זו כשנויא דטעמא דר"ג משום חזקה ונאמנת לומר מ"ע אני תחתיך אכתי למאי דאביי קאמר אף אנן נמי תנינא ומוקי למתניתין בתולה נשאת וכו' בפתח פתוח ולאוסרה ובאשת כהן או קידשה פחות מג' שנים קשה דלא אתי מתניתין קמייתא בתולה וכו' כר' יהושע דס"ל באומרת מ"ע אני אינה נאמנת לענין כתובה דהא לדידיה ה"ל ס"ס משום ספק מ"ע אפילו באשת כהן וקידשה פחות מג' שנים דלא שייך מדלא טענה שיראה שתפסיד הכתובה וזה דוחק כמו שיבואר בס"ד לקמן שם דע"כ מתנית' ככ"ע אתיא. ואף דאביי קאמר אי למיתב וכו' דמפסדת כתובתה גם עתה הא כבר כתבנו לפירש"י דהיינו אם לא קים ליה דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה. מיהו בזה יש לומר דלר' יהושע בודאי מ"ע לא שכיחא כמ"ש תוספות לקמן ד"ה אי למיתב ומחוורתא כמ"ש לעיל דלפי' רש"י ר"ג ס"ל גם כן מ"ע לא שכיחא. ודוק:

תו יש לדקדק על דבריהם ז"ל דאיך נאסור אותה מחמת דלא טענה. דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה על בעלה כדקי"ל בסוף נדרים למשנה אחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה באומרת טמאה אני לך. לא מיבעיא לפירש"י דאינה מפסדת כתובתה כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג ע"ב דודאי אינה נאמנת. וכ"ש לפמ"ש שם דאפילו אם רוצה להפסיד כתובתה אינה נאמנת. מיהו לפי מאי דאיתא באה"ע סימן קט"ו בהג"ה בשם תה"ד דכשיש רגלים לדבר נאמנת וכן נראה מדבריהם שם כמו שיבואר שם בס"ד א"כ הכא דמצא פתח פתוח הוי רגלים לדבר ונאמנת. וק"ל: ובתשובה שאלה הארכתי בזה בס"ד:

ואבע"א באשת ישראל וכו' כתבו התוס' וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא וי"ל דשם אונס חד הוא. וראיתי להרב מנחת יעקב בקונטריס הספקות ס"ק ך' שהוכיח מדברי התוס' הללו דסברי דס"ס שאינו מתהפך לאו ספקא הוא וז"ל ואף דלהפך איכא ס"ס דהיינו ספק כשהיא קטנה ואם כן ודאי ליכא רצון ואף את"ל זנתה כשהיא גדולה מ"מ שמא באונס הוי מ"מ הוי ס"ס שאינו מתהפך ואפשר שזה כונת הריב"ש וסיעתו שכתבו בשם התוס' דס"ס שאינו מתהפך לא מקרי ס"ס וכתבו האחרונים שלא נמצא דבר זה בתוס' ולפי מ"ש ניחא שכונתם לתוס' אלו עכ"ל:
ושותיה דמר לא גמירנא דהא דחיית התוס' דשם אונס חד הוא שייכא בכל הצדדים ואף אי נקיטנא צד קטנה ברישא ונהפוך הוא ליכא ס"ס דלכי אמרת ספק קטנה ספק גדולה היא תו ליכא למימר ואת"ל גדולה ספק באונס ספק ברצון דספק קטנה היינו נמי מטעם אונס דפתוי קטנה אונס הוא ושם אונס חד הוא והרי דליכא ס"ס בין מצד זה בין מצד אחר. ותו יש להרגיש עליו דהרי התוס' בדבור זה הקשו דאכתי איכא ס"ס ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש באשת כהן את"ל אינה מוכת עץ ספק אין תחתיו ובאשת ישראל את"ל אינה מוכת עץ ספק באונס ספק ברצון ולפר"ח דפתחה סתום ניחא וי"ל דאם איתא דמוכת עץ היא היתה טוענת וכו' ע"ש והרי באשת ישראל דקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש דכתבו דאיכא ס"ס ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון והוצרכו לתרץ הרי ס"ס זה אינו מתהפך דכי אמרת ספק באונס ספק ברצון ליכא למימר ואת"ל ברצון ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ דכי אמרת ברצון ליכא למימר תו ספק מוכת עץ והרי דהתוס' עצמם בדיבור זה קרו ס"ס לס"ס שאינו מתהפך והוצרכו לתרץ ואיך הרב מנחת יעקב הוכיח מדבור זה עצמו דבעו מתהפך. וכן ראיתי להרב פר"ח בכללי ס"ס כלל י"ג ד"ה המקום השני שכתב סתם דמדבור זה יש להוכיח דלא בעי ס"ס מתהפך וכ"כ רבי' בצלאל בתשובותיו סי' ך' דף ס"ח ע"ד דמדברי התוס' הללו מוכח דלא בעו ס"ס המתהפך ועוד הארכתי בזה במקומו בס"ד:
ודע דמהר"י קולון שרש קס"ח הוכיח מדבור התוס' הלזה דסברה דמותר לזנות אסורה ויש לדחות ראיתו ועמדתי על זה ודברי האחרונים בספרי הקטן חיים שאל מתשובותי סי' מ"ח בס"ד עש"ב:

התם אונס הוה מדנקט לה הש"ס בלשון פשיטות משמע דלא פליגי הני שינויי לדינא וכן מוכח מדברי כמה גדולים כמו שכתבתי אנכי איש צעי"ר בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' י"א דף ק"ד ע"ד ושם הבאתי דברי הראשונים ודברי הרב מש"ל פ"ב דסוטה דין י"ב ע"ש באורך:

כל היוצא למלחמת בית דוד וכו' מכאן הביא ראיה הרב משאת משה ח"מ סי' ז"ך דף ע"ג למה שנסתפק הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש דת סי' מ"ו. ולי הדיוט יש לדחות ראיתו כמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' י"א אות ה' בס"ד ע"ש:

האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו כו'. ופירש"י ז"ל דוקא לאוסרה עליו אבל להפסידה כתובתה לא מהימן וכו'. והקשה בס' הפלאה דלדברי רש"י ז"ל קשה קושית התוס' דאף באשת כהן או פחותה מג' איכא ס"ס ספק מוכת עץ ואת"ל דרוסת איש שמא באונס או אין תחתיו דאין לומר כתירוצם מדלא טענה מוכת עץ כו' דז"א לרש"י ז"ל דעכשיו אינו נאמן להפסידה כתובתה ואם תטעון מוכת עץ אני אין לה לר' אליעזר דקיימינן הכא אלא מנה כדאמרינן לקמן ולכך אינה טוענת מוכת עץ ושפיר איכא ס"ס ומותרת אף באשת כהן ע"ש:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה מאי מקשה תוס' דאיכא ס"ס דמוכת עץ הא הוי ס"ס שאינה מתהפכת דלא הוי ס"ס דאיך נאמר את"ל ברצון זינתה שמא מוכת עץ ואין זה מיקרי ספק בגוף הדבר דהוא ס' אם זינתה כלל ולא בעינן מתהפך. דז"א דאין הספק בגוף הריעותא דפתח פתוח ודאי הי' ע"ש בפ'. ואף דהתוס' סברי דלא בעינן ס"ס המתהפך מ"מ קשה מנ"ל להקשות דלמא סבר דבעינן מתהפך ולא קשה ע"ש בפ"י:

ונראה לישב דהנה תוס' ד"ה ואב"ע הקשו הא אכתי איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ותירצו דשם אונס חד הוא ולא הוי ס"ס ע"ש. והקשה בשיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל דלוקמי כשקיבל בה אבי' כשהיתה בת שבע או שמנה רק שהיא קטנה וליכא ס"ס ס' אונס או רצון ואת"ל ברצון שמא אין תחתיו ז"א דאם הי' אין תחתיו א"כ היתה קטנה דפיתוי קטנה אונס הוא והוא ג"כ שם אונס חד היא דאם אין תחתיו ממילא הוא אונס ולמה לי' לאוקמי בפחותה מג' ע"ש. ותירוצו שתירץ יש לדחות למ"ש בס' כרתי ופלתי הטעם דשם אונס חד משום שהס' סותרים דאיך נימא את"ל ברצון שמא באונס ע"ש וא"כ גם הכא כן ולא שייך תירוצו ע"ש בכו"פ ובשיטה מקובצת. ונראה לפמ"ש בי"ד ס' ק"י דיני ס"ס בש"ך ס"ק י"א בשם כתבי מהרא"י ז"ל דהיכא דספק אחד פועל יותר מחברו לא אמרינן שם אונס חד הוא כגון ב' שעירים שנולדו מעז שהיתה חולבת דס' אחד הוא שמא חלב פוטר ואת"ל דחלב אינו פוטר שמא זה יצא אחרון דמותר משום שהספק הראשון פועל יותר דשניהם מותרים וכן בסתם כלים אינם ב"י משום ס"ס ע"ש וכתב שם בס' כרו"פ דאין לומר דהכא בשם אונס חד הוא דג"כ פועל ס' אונס יותר לענין כתובה דאם הוא באונס מגיע לה כתובה משא"כ בפיתוי דזה אינו כיון דפיתוי קטנה אונס הוא ג"כ מגיע לה כתובה כיון דזה ג"כ הוא אונס ע"ש. וא"כ לפ"ז מיושב שפיר קושית הרשב"א ז"ל דבקיבל בה אבי' קדושין בת שבע או שמנה שפיר הוא ס"ס דלא שייך שם אונס חד היא כיון דהס' פיתוי קטנה אונס הוא שהי' אין תחתיו א"כ אין לה כתובה דהוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וא"כ אף שהי' באונס אין לה כתובה א"כ אף דשם אונס חד הוא מ"מ הספק שמא באונס פועל יותר לענין כתובה כנ"ל דהס' השני של פיתוי קטנה אין לה כתובה כיון דס' זה הוא שהי' אין תחתיו באונס ושפיר פועל הס' הראשון יותר והוי ס"ס כנ"ל וא"ש:

אמנם יש לומר לפמ"ש בס' קצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' ס' ו' על מה שהקשה בכה"ג בכללי קים לי בשם מהר"י באסאן ז"ל אמאי בספק ממון אזלינין לקולא ואמרינן המוציא מחברו ע"ה הא בספק איסור אזלינן לחומרא וספק ממון הוא ג"כ ספק איסור גזל ואמאי לא אזלינן לחומרא ותירץ דגם אצל השני הוא ספק איסור גזל ודחו דבריו דאמאי אין הולכין בממון אחר הרוב הא אצל השני יש לו רוב ולכך תירץ הוא ז"ל וגם בתומים תירץ כן דלא אסרה התורה גזל רק מה שמתחייב מצד הדין להחזיר אבל מה שמצד הדין אינו חייב להחזיר דאמרינן המוציא מחברו ע"ה לא אסרה התורה כלל אף שהוא חייב באמת והוא באמת גזל כגון דאיכא רוב ואנו סומכין על הרוב שודאי הי' כן ואף דאיכא כנגדו חזקת ממון מ"מ חזקת ממון אינה חזקה המבררת המעשה וא"כ הי' ודאי המעשה שחייב מ"מ לא אסרה התורה גזל זה אף שודאי חייב כיון שמצד הדין אמרינן שמא פטור ע"ש שהתורה זכתה לו ממון זה ע"ש וא"כ לפ"ז עדיין קשה קושיית הרשב"א ז"ל דשם אונס חד הוא דהנה. לכאורה קשה על סברת מהרא"י ז"ל שכתב דהס' האחד פועל יותר מחבירו ששניהם מותרים ולכאורה קשה כיון דספיקא דאורייתא הוא לחומרא רק דהכא הוא ספק ספיקא ולכך מותר וא"כ איך נימא דהספק הראשון פועל יותר שמתיר שניהם משא"כ הב' הלא גם הספק הראשון אינו מתיר שניהם דעל שניהם אינו רק ספק אחד וספיקא דאורייתא לחומרא. אך זה טעות דהצד ההיתר שלהספק הראשון מתיר שפיר את שניהם דאם חלב פוטר ממילא שניהם פטורים באמת רק דאנו אומרים ספיקא לחומרא שמא אין חלב פוטר ואין אנו סומכין שחלב פוטר אבל אי באמת פוטר שניהם פטורים ושפיר פועל הצד היתר של הס' הראשון יותר מהשני וא"ש. וא"כ לפ"ז קשה הכא עדיין קושיית הרשב"א ז"ל דשם אונס חד הוא. ואי"ל כמ"ש דס' שמא באונס פועל יותר שמגיע לה כתובה ז"א דאינו פועל כלל לענין כתובה דליכא רק חדא ספיקא ואינו חייב ליתן לה כתובה שמא לא הי' באונס. ואי"ל כמ"ש דאעפ"כ הצד ההיתר של הס' פועל יותר דאם הי' באמת באונס מגיע לה כתובה כמ"ש. דז"א דאף אם הי' באמת באונס מ"מ כיון שאנו אומרים שמא לא הי' באונס ואין מגיע לה מן הדין וממילא אף אם הי' באונס אעפ"כ פטור שהתורה זכתה לו בממון בספק גזל דאף שהוא באמת גזל אעפ"כ כיון שאינו מגיע מן הדין הוא שלו ואינו חייב כלל אף אם הוא חייב וא"כ כיון שאינו מגיע לה מן הדין שמא לא הי' באונס וא"כ ממילא אף אם הי' באונס באמת פטור א"כ אין הספק הזה פועל כלל יותר לענין כתובה כיון דבאמת אין לה כתובה ואף הצד הזה שמא באונס אינו פועל כלל כיון שהוא ספק כנ"ל ועדיין קשה כנ"ל דלוקמי בקיבל בה אבי' קדושין בת שבע או שמנה ואעפ"כ לא הוי ס"ס דשם אונס חד הוא כנ"ל. אך י"ל כיון דכל זה הוא אי אמרינן דנאמן להפסידה כתובתה ואינה מגיע לה כתובה. והנה בס' הפלאה כתב לקמן הטעם דנאמן להפסידה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' ואף דאיכא ס"ס ספק משקר ואת"ל אינו משקר שמא תחתיו באונס או שמא מוכת עץ וגם אית לה מיגו דמוכת עץ תחתיך הוא משום כיון שאינה טוענת דברים אלו לא חשבינן לי' לספק להוציא ממון וגם לית לה מיגו דמוכת עץ תחתיך כיון שטוענת עכשיו ג"כ טענה מעליא בתולה אני ע"ש ועיין בשיטה מקובצת ובמהר"מ שיף:

והנה אי הוי אמרינן דאינו נאמן להפסידה כתובתה שפיר היתה מותרת בקיבל קדושין בת ז' דאיכא ס"ס כנ"ל דלא שייך שם אונס חד הוא כיון דהס' הראשון פועל יותר לענין כתובה כיון דבאמת נוטלת ופועל ס' באונס שמגיע לה רק משום דנאמן להפסידה לכך אסורה והטעם דנאמן להפסידה הוא משום שטוענת בתולה אני כו'. והנה בסוף נדרים איתא דהאומרת טמאה אני לך ואסורה עליו אינה נאמנת ואף דמדינא נאמנת מ"מ תיקנו חכמים שלא תהא נאמנת שמא נתנה עיני' באחר ורצונה שתיאסר עליו ויצטרך לגרשה ובכל מקום היכא שבלא דיבורה היתה מותרת רק ע"י דיבורה אסורה קי"ל דמותרת דחכמים תיקנו כן דשמא אומרת כן כדי שתאסר ע"ש. וא"כ הכא כיון דאם לא היתה אומרת בתולה אני לא היתה מפסדת כתובתה דאיכא ס"ס כנ"ל וממילא היתה מותרת דלא שייך שם אונס חד הוא שפועל ספק אחד יותר לענין כתובה ורק משום שאומרת בתולה אני ומפסדת כתובתה ולכך אסורה דאינו פועל וא"כ ממילא עדיין מותרת די"ל דלכך אומרת בתולה אני כדי שתאסר וכנ"ל. ואף דלכאורה יש לדחות דמ"מ עכשיו ליכא ס"ס כיון דבאמת מפסדת וא"כ אין הס' פועל יותר יהי' איך שיהי' אבל ז"א דאעפ"כ שייך התקנת חכמים כיון שבלא דיבורה לא היתה נאסרת וא"כ א"ש דמותרת כנ"ל וראיתי אח"כ שכעין זה כתב בס' הפלאה על תירוץ התוס' שתירצו מדלא טענה מוכת עץ והקשה ג"כ כנ"ל דהוי כאומרת טמאה אני כו' ע"ש וא"כ מיושב שפיר קושית הרשב"א ז"ל כנ"ל:

אמנם י"ל דלכאורה הכא אף שס' אונס פועל יותר לא מהני דהוי ס"ס שאינו מתהפך כמ"ש הכו"פ דאיך נימא ס' אונס ס' רצון ואת"ל ברצון שמא אין תחתיו והיתה קטנה וממילא הוא אונס ועכשיו קיימינן דאת"ל ברצון ואיך נימא את"ל ברצון שמא באונס רק בהיפך י"ל ספק קטנה ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס אבל הוי ס"ס שאינה מתהפך. אך י"ל למאי שכתב הש"ך ז"ל דהיכא שהספק הא' הוא בגוף הריעותא לא בעינן מתהפך ע"ש וכתבו הפ' דלדעת הרמב"ם ז"ל ודאי א"ש דין זה דהטעם דס"ס הוא משום דספיקא דאורייתא הוא מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא והס' השני הוא ס' דרבנן ולקולא ע"ש א"כ כיון שהס' הראשון הוא בגוף הריעותא ודאי מתחילין מספק זה ואמרינן דמן התורה לא הוי ריעותא כלל משא"כ אם נתחיל מספק הב' ולא בעינן מתהפך ע"ש:

והנה הכא באמת כיון שהיא מכחשת אין אנו מאמינים לו שהוא פתח פתוח רק דנאמן לאוסרה עליו משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא והוא משום דלחובתו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. והנה הפוסקים כתבו בהא דקי"ל דמפטור לפטור יכולין לחזור ולטעון ומחיוב לפטור אינו חוזר וטוען והוא הטעם משום דמחיוב לפטור כיון שהודה פעם א' לחיוב הוי הודאת בע"ד כמאה עדים ואינו יכול לחזור אבל מפטור לפטור כיון שגם אם אנו מאמינין לו הודאתו הראשונה ג"כ אינו לחובתו והיכא שאין ההודאה לחובתו לא האמינה התורה כלל להודאתו כק' עדים דלא אמרה התורה הודאת בע"ד כק' עדים רק היכא שע"י ההודאה הוי לחובתו אבל היכא שאף ע"י ההודאה עדיין אינו חוב לא הוי הודאה כלל ושפיר יכול לחזור וכן כתב בקצה"ח ס' פ' ס"ק ג' ע"ש. וזה כתבו כל הפ' דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים לחובתו ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה הכא הוי גם ס' תחתיו ס' אין תחתיו ספק בגוף הדבר דכיון דאין אנו מאמינים לו שהוא פ"פ רק מטעם הודאתו לחוב וא"כ כיון דס' דאורייתא מדאורייתא לקולא וא"כ כיון שהוא ס' שמא אין תחתיו ממילא מותרת מדאורייתא אף שהוא פתח פתוח א"כ ממילא אמרינן דלא הי' כלל פתח פתוח כיון שאין ההודאה לחוב דאף אם הי' פ"פ היא מותרת והוי הס' בגוף הריעותא שלא הי' כלל פ"פ וממילא לא בעינן מתהפך דלכך אנו מתחילין מספק זה ואמרינן דמדאורייתא לא הי' כלל הריעותא דכיון שמדאורייתא מותר ממילא מדאורייתא אמרינן דלא הי' כלל פתח פתוח וליכא ריעותא כלל. אך לכאורה ז"א דהטעם דלא בעינן מתהפך בס' בגוף הריעותא הוא משום שלכך מתחילין מס' זה שהוא בגוף משא"כ ס' השני אבל הכא גם הספק השני הוא בגוף הריעותא דגם אם נתחיל ס' אונס או רצון והוא מדאורייתא לקולא ולא הי' כלל פתח פתוח כנ"ל וא"כ ממילא לא הוי ס"ס כיון שאינה מתהפכת. אך י"ל למ"ש התוס' דהוא רוב רצון דאונס יש לה קול ורק במקום ס"ס לא מהני הרוב וכתב בש"מ דגם מדאורייתא הוי רוב רק דאינו רוב גמור ולא מהני במקום ס"ס ע"ש. וא"כ כיון דאיכא רוב רצון ממילא הוא מדאורייתא לחומרא אם לא הי' רק ספק זה כמו באתחזיק איסורא דאף לשיטת הרמב"ם הוא לחומרא מדאורייתא וא"כ א"ש דלא בעינן מתהפך דלכך אנו מתחילין מס' תחתיו דהוא לקולא מדאורייתא אבל ס' אונס דהוא מדאורייתא לחומרא ולא הוי ספק בגוף הריעותא אבל ס' אין תחתיו הוא בגוף הריעותא כו' ולא בעינן מתהפך וא"ש דהוי ס"ס כיון שפועל יותר וכנ"ל:

אך לפ"ז עדיין קשה דאינו פועל יותר כיון שנאמן להפסידה כתובתה והוי שם אונס חד ואי"ל כמ"ש דזה הוא מחמת דיבורה שאומרת בתולה והוי כאומרתטמאה אני לך דז"א דאיך נאמר דלכך אומרת בתולה אני כדי שלא יהי' ס"ס ותהי' אסורה ז"א דבאמת הוי ס"ס שאינה מתהפך כנ"ל רק משום דהיא מכחשת ואומרת בתולה אני ואין הוא נאמן רק מחמת הודאה לחובתו ולכך הוי ס' בגוף הדבר וכנ"ל ולא בעי מתהפך וא"כ איך נאמר שאומרת בתולה אני כדי שלא יהי' ס"ס הלא אם לא תאמר בתולה אני ודאי לא יהי' ס"ס דאינו מתהפך דלא הוי ספק בגוף הריעותא כיון שגם הוא מודה שהי' פתח פתוח וא"כ לא שייך לומר שאומרת בשביל כן וממילא גם עכשיו לא הוי ס"ס דשם אונס חד הוא כנ"ל דאינו פועל יותר כיון שמפסדת כתובתה. אך אי נימא דסבר דלא בעינן כלל ס"ס המתהפך א"ש דהוי כטמאה אני לך וכנ"ל שבלא דיבורה שפיר תהי' מותרת משום ס"ס כיון דלא בעי מתהפך וכנ"ל וצריך לשנויי בפחותה מג':

וממילא מיושב קושית הפ"י מאי מקשה תוס' ס"ס דמוכת עץ דלמא סבר דבעינן ס"ס המתהפך וכנ"ל. ולמ"ש א"ש דאי נימא דבעינן מתהפך קשה כנ"ל ומקשה התוס' שפיר והוצרכו לתרץ מדלא טענה ואעפ"כ לא הוי טמאה אני לך ע"ש בס' הפ"י דהוא רגליים לדבר דרוב אינם מוכת עץ ע"ש היטב:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית ס' הפלאה הנ"ל דהקשה לשטת רש"י ז"ל דאינו נאמן להפסידה כתובתה לא שייך מדלא טענה וקשה קושית תוס' ס"ס דמוכת עץ ולמ"ש מיושב דלשיטת רש"י בל"ז לא קשה די"ל דסבר דבעינן מתהפך כקושית הפ"י ולא קשה כנ"ל דלא הוי ס"ס שפועל יותר לענין כתובתה לרש"י ז"ל דאינו נאמן ומגיע לה כתובה ולא מצי לשנויי בבת שמונה או שבע דהוי ס"ס כנ"ל אבל סבר שפיר דבעינן מתהפך כנ"ל וא"ש:

והיה אפשר לומר לפ"ז דגם התוס' סברי דבעינן מתהפך ואעפ"כ מקשים שפיר די"ל דס' מוכת הוי ג"כ ס' בגוף הדבר כמ"ש דלא הי' כלל פתח פתוח משא"כ ס' אונס דאיכא רוב כנ"ל [וס' תחתיו בל"ז כתבו יש פ' דמיקרי מתהפך ע"ש] והי' מיושב בזה קושית הפ"י וש"מ שהקשו אהא דכתבו תוס' ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח כו' והקשו מאי בכך דלא שכיח אעפ"כ כיון שאינו רוב גמור מהני הס"ס כנגדו ע"ש ולמ"ש א"ש דאי נימא דמוכת עץ לא שכיח ממילא לא הוי ס"ס דאינו מתהפך דלא הוי ספק בגוף הריעותא כיון שס' זה הוא מדאורייתא לחומרא כיון דלא שכיח. ולפ"ז יש לישב קושית הר"ן ז"ל שהקשה על הרי"ף ז"ל דפסק כר"ח דמוכת עץ פתחה סתום וישב בזה קושית התוס' דלא הוי ס"ס כיון שפתחה סתום כמ"ש תוס' בעצמו דלר"ח א"ש ע"ש והקשה הר"ן ז"ל הא עדיין קשה למאי דמסיק דמתניתין דניסת ברביעי איירי בטענת דמים ותיקנו משום אשת כהן או פחותה מג' וקשה דאיכא ס"ס דמוכת עץ דטענת דמים אין לה לר"ח ז"ל ע"ש. ולמ"ש מיושב דבטענת דמים לא הוי ס"ס כלל דאינו מתהפך כמ"ש דאי"ל כנ"ל דהוי ספק בגוף הריעותא דז"א דבטענת דמים אין הנאמנות מחמת הודאתו דהוא טענה מבוררת ואין ספק כלל בגוף הריעותא אף אי מותרת וממילא בעינן מתהפך ולא הוי ס"ס כלל דמוכת עץ בטענת דמים וא"ש:

רש"י בא"ד אבל להפסידה כתובתה לא מהימן והקשו בתוס' לקמן הא מוכח מש"ס דאמר אי למיתב לה כתובה דאדרבה יותר מסתבר דנאמן להפסידה כתובה מלאוסרה עליו ע"ש ועוד הקשו מנ"ל לרש"י ז"ל הא דלמא נקט לרבותא לאוסרה כמ"ש תוס' ע"ש. ונראה לישב דהנה בדרישה ופרישה אה"ע ס' ס"ח ס"ק ך"ד הקשה אמאי נאמן להפסידה כתובתה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה הא קי"ל דארוסה יש לה כתובה וא"כ שמא טרח בסעודה באמת בשביל כך כדי להפסידה כתובתה דאם הי' מגרשה מקודם הי' חייב לה כתובה ותירץ דאיך ידע שהיא תטעון בתולה אני שמא תטעון תחתיו נאנסתי ונסתחפה שדהו ויתחייב לה כתובה וגם יטרח בסעודה בחנם ולכך שייך שפיר האי חזקה ומהימן להפסידה ע"ש:

והנה לקמן ע"ב תוס' ד"ה אי למיתב כו' הקשה אמאי מפסידה כתובתה הא הוי ס"ס ספק שמא אינו בקי בפ"פ ואת"ל בקי שמא נאנסה תחתיו ואף אי איירי באשת כהן מ"מ אשת כהן ג"כ לא מפסדה כתובתה באונס ע"ש:

ונראה לישב קושית תוס' דהנה לקמן פ' המדיר דף ע"ב ע"א איתא במתניתין דאילו יוצאות שלא בכתובה כו' ותני משמשתו נדה דג"כ אין לה כתובה ששימש באיסור והוא לא ידע וכן האכילתו שאינה מעושר ובכל מקום שהכשילתו באיסור אין לה כתובה ע"ש והכי קי"ל באה"ע ס' קט"ו ע"ש. והנה לפ"ז נראה לע"ד דהכא כיון דאם זינתה באונס אסורה עליו כיון שהיא אשת כהן רק דלענין כתובה אינה מפסדת באשת כהן שנאנסה דנסתחפה שדהו ע"ש וא"כ הכא כיון דבא עלי' ולא ידע שהיא אסורה ממילא אף אם זינתה באונס אין לה כתובה באשת כהן דהוי עוברת על דת משה כיון שהוא לא ידע שנאנסה ואסורה עליו ובא עלי' ובאמת אסורה עליו אף באונס והוי כמשמשתו נדה דאין לה כתובה. וא"כ מיושב קושית התוס' הנ"ל שהקשו דאיכא ס"ס לענין כתובה אף באשת כהן דשמא תחתיו נאנסה ולמ"ש ז"א כיון דבא עלי' וטוען פתח פתוח מצאתי א"כ לא שייך הספק שמא תחתיו נאנסה דאף אם נאנסה תחתיו אין לה כתובה כיון שהיא אסורה עליו והוא לא ידע ובא עלי' והוא כמשמשתו נדה וא"ש דליכא ס"ס ותמה אני שלא הזכירו הפוסקים מזה מאומה דשם אין שום חולק במשמשתו נדה דלאו דוקא נדה ה"ה שאר איסורים ע"ש. ולפ"ז א"ש דברי רש"י ז"ל כיון דמוקי לה בש"ס באשת כהן הא דר"א וא"כ למ"ש הדין באשת כהן דאם אומרת אח"כ תחתיו נאנסתי ג"כ אין לה כתובה כמ"ש וא"כ נראה דבטוענת בתולה אני ממילא יש לה כתובה דלא שייך החזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה די"ל דלכך טרח כדי שתפסיד הכתובה כקושית הדרישה דאי"ל כתירוצו דאיך ידע דהי' לו לחוש שמא תטעון תחתיו נאנסתי כנ"ל ולא תפסיד הכתובה. ולמ"ש ז"א דכיון דהיא אשת כהן ממילא גם אם תטעון נאנסתי תחתיו אין לה כתובה ושפיר י"ל דלכך טרח כדי להפסידה וממילא אינה מפסדת דאינו נאמן כיון דלא שייך החזקה כנ"ל. ומיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש שפיר כדברי ר"א דאינו נאמן להפסידה הכתובה כיון דאיירי באשת כהן ולא שייך חזקה דאין אדם טורח כנ"ל. ולפ"ז מיושב שפיר קושית תוס' הנ"ל שהקשו דמשמע מהא דאמר אי למיתב לה כתובה דנאמן להפסידה ולא לאוסרה ע"ש ולמ"ש א"ש למ"ש התוס' דמאי דאמר אי למיתב לה הוא דלעולם אמרינן דלא קים לי' ואינו בקי בפתח פתוח ע"ש בתוס' ד"ה אי למיתב כו'. והנה בס' פ"י כתב הטעם דהוצרך ר' נחמן לחזקה דאין אדם טורח ולא יהי' נאמן בל"ז כקושית הר"ן ז"ל וכתב דהוא משום דיש לה חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה ולכך היתה נאמנת אי לאו חזקה דאין אדם טורח ע"ש וא"כ עכשיו דקיימינן דלא קים לי' בפ"פ א"כ ממילא לא שייך חזקה דאין אשה מעיזה דאינו העזה כלל כיון דאינו בקי וא"כ נאמן הבעל אף בלא חזקה דאין אדם טורח וא"כ א"ש דלס"ד עכשיודלא קים לי' ממילא שפיר נאמן להפסידה אף באשת כהן לשיטת רש"י ז"ל וא"ש דהרבה מפ' כתבו דגם רש"י ז"ל סובר דארוסה יש לה כתובה:

אך לכאורה י"ל דאעפ"כ גם באשת כהן שייך החזקה דאין אדם טורח כו'. ואי"ל כנ"ל דלכך טרח כדי להפסידה כתובתה דז"א דאיך ידע שמא תטעון מוכת עץ אני וודאי יתחייב לה כתובה אף באשת כהן דלא שייך מ"ש כיון שטוענת מוכת עץ ושפיר מותרת. אך באמת כיון דלר"א קיימינן הכא ור"א סבר דמוכת עץ אין לה אלא מנה וא"כ לא שייך החזקה דשמא טרח כדי שתפסיד מנה ואם תאמר מוכת עץ אני תחתיך לא תהי' נאמנת כלל דלית לה מיגו כנ"ל עיין לקמן לחד לישנא וא"כ א"ש לר"א:

ולפ"ז ממילא א"ש דלכאורה קשה למ"ש אמאי אמר ר' נחמן דנאמן להפסידה כתובתה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' והוא איירי באשת כהן כמ"ש תוס' וא"כ קשה למ"ש דבאשת כהן לא שייך כלל החזקה הנ"ל כיון דתפסיד אף אם תטעון תחתיו נאנסה וכנ"ל אבל למ"ש א"ש דלר"נ דסבר דבמוכת עץ יש לה כתובה מאתים וא"כ ממילא תוכל לטעון מוכת עץ ולא תפסיד הכתובה כנ"ל ושייך שפיר החזקה דאין אדם טורח וכו' וא"ש:

בגמ' מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך כו'. והקשה מהרש"א ז"ל אתוס' ד"ה מי אמר ר"א כו' לפי דברי תוס' מאי פריך הש"ס תנינא הא י"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואינה נאסרת אף אם ודאי זינתה בלא עדים כמו בקדושין והתם איירי באומר קדשתיך בפני פלוני ופ' והלכו למד"ה ולכך אסור בקרוביה משא"כ הכא וקמ"ל ר"א דאין צריך עדים ומאי פריך ע"ש:

ונראה לישב דהנה בס' מהר"ם שי"ף הקשה למאי דס"ד עכשיו דאף דקים לי' אינה נאסרת וכן לדברי התוס' דהיכא דזינתה בלא עדים אינה נאסרת כלל אף שוודאי זינתה איך נוכל לומר כן א"כ קשה ממתניתין דבתולה נשאת ברביעי משום אקרורי דעתא ותיקנו משום אשת כהן או פחותה מג' לשטת התוס' הא נהי דאיירי בטענת דמים מ"מ הא אינה נאסרת בלא עדים אף שודאי זינתה ע"ש ותירצו המפ' וכן בביאור שם דמתניתין איירי כשהמפה לפנינו ורואים שאין כאן דם ואין אנו צריכין כלל להודאתו וכן הוי כיש עדים כיון שאין כאן דם ורואים שזינתה ושפיר נאסרת ע"ש. ובאמת זה אינו רק לשיטת המרדכי והב"ש ס' מ"ב שפסקו דבקדושין מהני ידיעה בלא ראי' כמו בדיני ממונות אף שלא ראו המעשה עצמה רק שיש הוכחה מהני וכן בקדושין כן ע"ש אבל לשטת הרשב"א ז"ל שכתב דלא מהני בקדושין ידיעה בלא ראי' רק צריכין לראות גוף המעשה ובלא"ה הוי מקדש בלא עדים ע"ש וא"כ כיון דאמרינן לענין זנות ג"כ דאין דבר שבערוה כו' כמו בקדושין וא"כ אף שהמפה לפנינו ורואין שאין לה דם מ"מ הוי ידיעה בלא ראי' כיון שלא ראו הזנות ואינה נאסרת וצ"ל דהו"א כהפ' הנ"ל דנאסרת:

והנה לכאורה יש להקשות למ"ש המרדכי הובא בב"ש אה"ע ס' ל' ס"ק ט' דהא דאמרינן בס' קרוב לו ספק קרוב לה דהוי ספק קדושין הוא דוקא בב' כיתי עדים שכת אחת אומרת קרוב לה וא' אומרת לו אבל כשהעדים עצמם אינם יודעין לא הוי אף ספק קדושין דהוי מקדש בלא עדים כיון שאינם יודעין דבר ברור אם נעשים הקדושין ע"ש וא"כ לכאורה הכא עדיין קשה קושית מהרמ"ש הנ"ל דאיך יכולין לומר דאינה נאסרת בלא עדים הא קשה ממתניתין דחיישינן לאיקרורי דעתא דאי"ל כנ"ל דיביא המפה לפנינו ויראו שאין לה דם וכנ"ל דז"א דאף באשת כהן איכא עכ"פ חד ספיקא ס' תחתיו או אין תחתיו וכן בפחותה מג' רק דספיקא דאורייתא לחומרא ונאסרת היכא שאינו רק ס' אחד וא"כ למאי דנימא עכשיו דאף שזינתה אינה נאסרת בלא עדים וא"כ מאי מהני מה שאין לה דם ויודעין שזינתה הא כיון שיש ס' אחד אם זינתה כלל תחתיו וא"כ אין העדים יודעין דבר ברור ואין כאן עדים כלל כמו שם בקדושין וממילא אינה נאסרת אף אם וודאי זינתה תחתיו כיון דליכא עדים כנ"ל. ואף אם נאמר כמו שיש פוסקים מחלקים שם דדוקא היכא שלא ידעו כלל אם נעשה מעשה הקדושין כיון שאינם יודעים אם בא לידה כלל הכסף קדושין משא"כ בשאר ספיקות כגון שמא שוה פ' במדי דודאי נעשה המעשה רק הס' אי מהני לא שייך סברתו ע"ש ג"כ קשה כנ"ל דשם הוא בראי' אבל הכא בידיעה בלא ראי' כיון שאינם יודעים דבר ברור לא הוי עדים ע"ש. ועוד למ"ש בס' מהר"מ שי"ף שתירץ קושית הר"ן ז"ל שהקשה דבטענת דמים קשה קושית התוס' דהוי ס"ס ס' מוכת עץ כו' אף לפר"ח ע"ש ותירץ דאיירי באשת כהן ופחותה מג' דליכא רק ס' מוכת עץ ע"ש וא"כ הס' הוא אם זנתה כלל וממילא אינה נאסרת כנ"ל. וצ"ל דבאמת הוי אמרינן כשיטת רוב הפוסקים דאף בספק קרוב לו או לה היכא שהעדים עצמם מסופקים זה הוי ג"כ ספק קדושין דלא מיקרי מקדש בלא עדים כיון שהספק הוא לכל העולם ואסורה מספק כיון דס' דאורייתא לחומרא הוי מקדש בעדים ע"ש דלא כמרדכי וגם הכא כיון שהוא ספק לכך אסורה מספק שמא זינתה תחתיו וכנ"ל כיון דהספק הוא לכל העולם כמ"ש ושפיר אסורה:

אמנם לפ"ז יש להקשות דהנה בס' הפלאה הקשה אמאי אסורה באשת כהן הא איכא חזקת היתר וגם חזקת פנוי' דלאו תחתיו זינתה ולא הוי קדושין ולהיפך ליכא רק חזקת הגוף כמ"ש תוס' והוי לי' חדא במקום תרתי ומותרת ואמאי אסורה ותירץ דחזקת פנוי' לא הוי חזקה כיון דקי"ל קדשה על תנאי ובעל צריכה משום דחזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וודאי בעל לשם קדושין וכן הכא אף אי לאו תחתיו זינתה מ"מ כיון שבעל אח"כ ודאי בעל לשם קדושין ולא הוי פנוי' ולכך לא שייך חזקת פנוי' כיון דודאי מקודשת עכשיו ושפיר אסורה ע"ש. והנה הטעם דחזקה אין אדם עושה בעילת זנות הוא משום דמסתמא לא עבר על איסור דביאת פנוי' ודאי הי' כוונתו לשם קדושין והב"ש ז"ל כתב דהיכא דאם מכווין לשם קדושין יעשה איסור אחר לא שייך חזקה הנ"ל דודאי כיוון לשם קדושין כדי שלא יעשה איסור פנוי' הלא אם יכווין לשם קדושין יעשה ג"כ איסור ע"ש בה"ג:

והנה לפ"ז לכאורה קשה הכא עדיין קושית ס' הפלאה הנ"ל דהוי חדא במקום תרתי דאיכא גם חזקת פנוי' להתיר ואי"ל כתירוצו דאמרינן חזקה דאין אדם עב"ז כנ"ל דז"א דהכא אם מכווין לשם קדושין ממילא ליכא חזקת פנוי' כנ"ל כיון דודאי מקודשת וא"כ הוי חדא במקום חדא דאיכא חזקת הגוף לאיסור וממילא אסורה מחמת שזינתה אם כיון לשם קדושין אבל אם לא יכווין לשם קדושין לא תהא אסורה דהוי חדא במקום תרתי דאיכא גם חזקת פנוי' ושפיר מותרת וא"כ ממילא לא שייך החזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות דודאי לא עבר על איסור ודאי היתה כוונתו לשם קדושין כדי שלא יעבור. דז"א דאדרבה אם יכוין לשם קדושין יעשה איסור בביאתו כיון שזינתה ואסורה עליו מחמת זונה וטומאהאבל אם לא יכוין לשם קדושין היא מותרת כנ"ל דליכא חזקת פנוי' כמ"ש וממילא לא שייך החזקה הנ"ל ואמרינן דלא כיוון לשם קדושין וממילא מותרת מחמת חזקת פנוי' כנ"ל דגם עכשיו אינה מקודשת והוי חדא במקום תרתי וקשה כנ"ל:

אך באמת זה טעות דאטו החזקה גורמת האיסור או ההיתר אם באמת זינתה תחתיו ממילא אסורה אף דאיכא חזקה להיפך ואם באמת לא זינתה תחתיו ממילא מותרת אף דאיכא חזקה בהיפך. וא"כ ממילא לא קשה מ"ש דשפיר י"ל החזקה הנ"ל דאין אדם עב"ז ובעל לשם קדושין אם זינתה אין תחתיו. ואי"ל כנ"ל דוודאי לא כיוון לשם קדושין דאם יכווין לשם קדושין ליכא חזקת פנוי' והיא אסורה כנ"ל. דז"א דמאי בכך דאיכא חזקת פנוי' אם באמת זינתה אין תחתיו ואם זינתה תחתיו מה יתקן אם לא יכוין לשם קדושין ולא יהי' חזקה כיון דבאמת אסורה וא"ש דאיכא חזקה הנ"ל. אמנם לפ"ז עדיין קשה קושית מהרמ"ש הנ"ל לדברי התוס' דאם זינתה בלא עדים אינה נאסרת וקשה ממתניתין דחיישינן לאיקרורי דעתא ואם יבא לב"ד תיאסר אף בלא עדים ואי"ל כנ"ל דיביא המפה לב"ד שאין לה דם דז"א דבאמת אף באשת כהן איכא חד ספיקא שמא אין תחתיו זינתה רק דס' אחד לחומרא ולכך אסורה והוי כזינתה בעדים כמ"ש אבל אם הי' הדין דהיא מותרת והיינו אומרים שלא זינתה תחתיו ממילא אף אם באמת זינתה תחתיו היא מותרת דזינתה בלא עדים כיון שאנו אומרים שהיא מותרת ליכא עדים והיא באמת מותרת. וא"כ לפ"ז שפיר נימא דודאי זינתה אין תחתיו דאיכא ב' חזקות להיתר חזקת היתר וחזקת פנוי' והוי חדא במקום תרתי כקושית ס' הפלאה ואי"ל כתירוצו דלא שייך חזקת פנוי' דאיכא חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין דז"א כמ"ש דודאי לא בעל לשם קדושין כדי שלא יעשה איסור דאף אם באמת זינתה תחתיו מ"מ כיון שאינו בועל לשם קדושין ואיכא ב' חזקות להיתר ואומרים דמותרת וממילא אף אם זינתה תחתיו היא מותרת כיון דליכא עדים כיון דאנן אמרינן שזינתה אין תחתיו וא"כ וודאי לא כיוון בבעילתו לשם קדושין כנ"ל וממילא איכא חזקת פנוי' ושפיר מותרת כנ"ל אף באשת כהן ואי"ל דתיקנו משום פחותה מג' לחוד ז"א עיין בס' הפלאה ריש פ' דלא תיקנו משום חדא רק משום דאיכא אשת כהן וגם יש פחותה מג' ע"ש וא"כ קשה כנ"ל:

אמנם יש לישב דהנה לעיל דף ב' הקשה בס' פ"י איך הוכיח אביי דהאומר פ"פ נאמן לאוסרה ממתניתין ואמר אם למיתב לה כתובה כו' דלמא היתה התקנה שתנשא ברביעי לטובתה דשמא יתחדש לו שנאה אחר כך עלי' ויוציא לעז עלי' שפ"פ מצא ויפסיד כתובתה בחנם שלא כדין דלהפסידה כתובתה נאמן ולכך תיקנו שנשאת ברביעי ואם אינו בא מיד לב"ד אינו נאמן אח"כ כמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש ותירץ דבשאר נשים דאיכא ס"ס א"כ כיון דאינה אסורה לא שייך החזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' ולא יהי' נאמן כלל להפסידה כתובתה כמ"ש תוס' הכא דהיכא דאינה נאסרת לא שייך החזקה הנ"ל ואינו נאמן ע"ש. והנה תירוצו אין לו שחר כלל דהא קושייתו הי' אהא דאמר אביי אי למיתב לה כתובה כו' וא"כ אמרינן עכשיו דלעולם אינו נאמן לאוסרה עלי' רק להפסידה כתובתה ע"ש וא"כ ע"כ אף היכא דאינה אסורה מפסדת כתובתה וצ"ל כמ"ש תוס' דסבר כר"נ דכנסה בחזקת בתולה הוי מקח טעות כו' ושייך החזקה אף היכא דאינה נאסרת וא"כ שפיר הי' יכול לומר דניתקן לטובתה כנ"ל. אך באמת גם קושייתו אינ' מובנת דממ"נ אי שייך חזקה דאין אדם טורח כו' ונאמן להפסידה כתובתה אף שיש שהות שיתחדש לו. שנאה א"כ ממילא לא שייך התקנה בשביל זה שלא יוציא לעז כיון דאיכא החזקה דאין אדם טורח וודאי לא יפסיד בחנם דהכי אמר בש"ס להדיא דלכך הועילו חכמים בתקנתן משום החזקה ע"ש י' ואי נימא דלא שייך החזקה הנ"ל משום דיש לחוש שנתחדש לו שנאה א"כ ממילא לא יהא נאמן כלל להפסידה כתובתה אם לא תנשא ברביעי דאף שלא הי' יכול לבא מקודם מ"מ מאי בכך כיון דלא שייך החזקה ממילא לא מהימן כנ"ל:

אך הנה התוס' י' ע"א ד"ה חזקה הקשו תינח באשת כהן או פחותה מג' דנאסרת שייך החזקה אבל אשת ישראל דמותרת אינו מפסיד כלל ע"ש. ונראה לישב דהנה הראשונים הקשו אמאי לא מהימן בלא חזקה דאין אדם טורח דאמר לה קיים תנאך ע"ש בר"ן ז"ל ותירץ בס' פ"י דלכך אינו נאמן משום דאית לה חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ולכך נאמנת ע"ש. והנה היכא דמסייע לה חזקה קי"ל דשפיר יכולה להעיז וא"כ כיון שטוענת בתולה אני מסייע לה חזקת הגוף. וא"כ לכאורה שפיר יכולה להעיז ואמאי מהימנא דחזקת הגוף לחוד לא מהני להוציא ממון. אך ז"א דכיון דאיכא נגד חזקת הגוף חזקה דאין אדם טורח כו' ממילא לית לה חזקה ואינה יכולה להעיז ולכך מהימנא ולפ"ז ממילא א"ש קושית התוס' דבאשת ישראל דליכא חזקה דאין אדם טורח כו' בל"ז לא מהימנא דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה כיון דמסייע לה כנ"ל וליכא חזקה נגדה ולכך לא מהימנא וא"ש. וא"כ לפ"ז ממילא א"ש דאמר אביי אי למיתב לה כתובה אף דלאוסרה אינו נאמן ולא שייך חזקה דאין אדם טורח מ"מ נאמן שפיר להפסידה כתובתה דיכולה להעיז כנ"ל וממילא נאמן כמ"ש:

אך לפ"ז שפיר קשה קושית הפ"י הנ"ל מאי הוכיח אביי דלמא היתה התקנה לטובתה כדי שלא תפסיד בחנם הכתובה שיתחדש לו שנאה כיון שאינו בא מיד לב"ד וכיון דלא שייך החזקה דאין אדם טורח דשמא שנאה כו' וא"כ יהי' נאמן ממילא להפסידה הכתובה דלית לה חזקה דאין אשה מעיזה כנ"ל ושייך שפיר החשש שיוציא לעז שלא כדין כיון דבאמת לא שייך חזקה דאין אדם טורח כנ"ל ואעפ"כ יהא נאמן להפסידה כתובתה ותיקנו שפיר בשביל זה לטובתה שתנשא ברביעי כנ"ל. אך ז"א דבאמת י"ל כדברי התוס' דקיימינן לר' נחמן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי ושייך שפיר החזקה דאין אדם טורח כו' אף באשת ישראל דאינה אסורה מ"מ כיון שצריך לקדשה מחדש הוי מפסיד כמ"ש תוס' שם וא"כ ממילא לא קשה קושית הפ"י כיון דאמרינן גם באשת ישראל החזקה הנ"ל א"כ לא שייך החשש שיוציא לעז שלא כדין די"ל דגם בכה"ג שייך החזקה הנ"ל כמ"ש הרבה פ' ע"ש. ולכך הוכיח אביי שפיר כמ"ש דאי למיתב לה כתובה כו':

ולפ"ז ממילא מיושב קושיא הנ"ל מ"ש דאיך יכולין לומר דאם זינתה בלא עדים אינה נאסרת דא"כ קשה ממתניתין איך שייך התקנה כנ"ל. ולמ"ש א"ש דעכשיו שפיר נוכל לומר כקושית הפ"י דהתקנה הי' לטובתה שלא יוציא לעז עלי'. ואי"ל כמ"ש דאיכא חזקה דאין אדם טורח דז"א דבאשת ישראל כיון דאינה אסורה לא שייך החזקה ואעפ"כ תפסיד משום דלא שייך החזקה דמעיזה כנ"ל ואי"ל כמ"ש דלר"נ דהוא מקח טעות וצריך לקדשה שייך החזקה אף באשת ישראל. דז"א דהנה הא דצריך לקדשה מחדש כתבו הפוסקים דאף דאינו יודע שמא תחתיו זינתה ואינו צריך לקדשה מחדש ואיכא חזקת הגוף דמסייעשתחתיו זינתה דלענין זה ליכא חזקת היתר כנגדה כיון דבאמת מותרת שמא באונס ולמה יצטרך לקדשה מחדש וכתבו הפוסקים הטעם משום דאסור לדור עמה בלא קדושין ממ"נ דאם אין תחתיו זינתה א"כ אסורה שהיא בלא קדושין ואם תחתיו זינתה אסורה מחמת הזנות דליכא רק ספק אחד ולכך צריך לקדשה מחדש כנ"ל ע"ש וא"כ למאי דקיימינן עכשיו דאם זינתה בלא עדים אינה נאסרת וא"כ אינו צריך לקדשה כלל מחדש אף לר"נ כמ"ש דמסייע חזקת הגוף דודאי תחתיו זינתה ואי"ל כנ"ל דממ"נ אסורה דז"א דאף אי תחתיו זינתה מ"מ כיון דלענין לאוסרה עליו איכא חזקת היתר וס"ס ואמרינן דאין תחתיו זינתה ומותרת וא"כ כיון דאמרינן שאין תחתיו זינתה ממילא אף תחתיו זינתה הוי בלא עדים דליכא ידיעה כנ"ל כיון שאנו אומרים אין תחתיו וממילא אין צריך לקדשה דאמרינן תחתיו זינתה דלענין זה חזקת הגוף מסייע ואעפ"כ מותר לדור עמה כנ"ל דזינתה תחתיו בלא עדים כיון שאנו אומרים אין תחתיו כנ"ל וא"כ כיון שאין צריך לקדשה מחדש אף לר"נ ממילא לא שייך באשת ישראל החזקה דאין אדם טורח כו' כיון דמותרת ואינו צריך לקדשה וממילא שייך החשש הנ"ל שיוציא לעז עלי' ואעפ"כ יהי' נאמן להפסידה כתובתה דלא שייך אין אשה מעיזה כנ"ל ולכך תיקנו שתנשא ברביעי כדברי הפ"י ז"ל ושפיר יכולין לומר דאינה אסורה בזינתה בלא עדים וכנ"ל:

אמנם י"ל לפי מ"ש הפ' דאף דאמרינן דהיכא דאית לה חזקה דמסייע מעיזה ומעיזה היינו דוקא באומרת גרשתני שמפקעת עצמה ממנו ולא תדור עמו וכיון דמסייע לה חזקה שפיר יכולה להעיז דהעולם לא יחזיקו אותה לשקר כיון דמסייע לה חזקה ואף שבעלה יודע שהוא שקר מ"מ מאי בכך כיון שמפקעת עצמה ממנו אבל היכא שתדור עמו אח"כ אינה יכולה להעיז אף שמסייע לה חזקה כיון שהבעל יודע שהוא שקר ע"ש. וא"כ לכאורה ליתא למ"ש דשפיר תהי' נאמנת ולא תפסיד הכתובה דשייך חזקה דאין אשה מעיזה ואף דמסייע לה חזקה מ"מ כיון שאינה נאסרת ודרה עמו אח"כ והוא יודע שמשקרת אינה יכולה להעיז אף שמסייע לה כנ"ל ולא יהי' נאמן להפסידה כנ"ל:

אך ז"א למ"ש השיטה מקובצת אהא דאמר דסד"א דלא קים לי' בפתח פתוח קמ"ל ר"א דקים לי' וכתב הוא ז"ל דאף שיש אנשים שאינם בקיאים בפתח פתוח מ"מ רוב בקיאין הם ולכך נאמן לאוסרה עליו דמסתמא הוא מהרוב ע"ש וכתבו המפ' דלכאורה לפ"ז לא שייך החזקה דאין אשה מעיזה במה שאומרת שלא הי' פ"פ כיון דיש מיעוט שאינם בקיאים לא הוי העזה דהוא עצמו יסבור שמא הוא מן המיעוט וטועה שאינו בקי ואף שאנו הב"ד הולכין אחר הרוב ואומרים שודאי בקי מ"מ לא מיקרי העזה נגד הבעל ותירצו דאעפ"כ הוי העזה נגד העולם כיון שהרוב בקיאים יחזיקו העולם אותה לשקר ע"ש. וא"כ לפ"ז א"ש דאף שאינה מפקעת עצמה ודרה עמו אח"כ מ"מ כיון דמיעוט אינם בקיאים ולא הוי העזה נגד הבעל כנ"ל רק נגד העולם וא"כ כיון דמסייע לה חזקה שפיר יכולה להעיז דהעולם לא יחזיקו לשקר דאיכא חזקה ונגד הבעל לא הוי העזה כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז ממילא מיושב הקושיא הנ"ל שהקשה מהרש"א ז"ל מאי פריך מאי קמ"ל דלמא קמ"ל דאף בלא עדים נאסרת וכנ"ל. ולמ"ש א"ש דהכא לס"ד דלא ידע דאינו בקי בפתח פתוח והוי סבר דכולם בקיאים וא"כ ליכא למימר כלל דאינה נאסרת בלא עדים דא"כ קשה קושית מהרמ"ש דאיך חששו במתניתין לאיקרורי דעתא דליכא למימר כנ"ל דניתקן לטובתה דז"א כיון דכולם בקיאין ושייך שפיר החזקה דאין אשה מעיזה אף דמסייע לה חזקה ולא יהא נאמן כלל להפסידה כתובתה כיון דלא שייך חזקה דאין אדם טורח כנ"ל וא"ש:

וגם י"ל למאי שהקשינו לעיל על דברי ס' הפלאה הנ"ל שתירץ דליכא חזקת פנוי' משום דודאי קדשה בביאה משום חזקה דאין אדם עב"ז כו' וכתבנו דקשה דהא הוי קדושין שאינן מסורין לביאה דאסור לבעול אותה אחר ביאה זו והכא שפיר בא איסור הביאה ע"י הקדושין דמקודם הי' חזקת פנוי' והיתה מותרת ולא הוי קדושין וממילא איכא חזקת פנוי' וגם עכשיו מותרת ע"ש לעיל ריש פירקין מ"ש. אך לכאורה יש לדחות דאעפ"כ אין איסור הביאה בא ע"י הקדושין דעכשיו אחר הקדושין דליכא חזקת פנוי' נודע שתחתיו זינתה וגם קודם הקדושין היתה אסורה רק שלא היינו יודעין מקודם שאסורה ואין האיסור בא ע"י הקדושין רק ידיעת האיסור בא ע"י הקדושין וזה לא הוי קשאמ"ל. אמנם למ"ש כאן לדברי התוס' דאם זינתה בלא עדים היא מותרת ואם אנו אומרים שמותרת היא באמת מותרת אף שזינתה תחתיו כמ"ש וא"כ שפיר בא איסור הביאה ע"י הקדושין דקודם הקדושין שלא היינו יודעין שאסורה באמת לא היתה אסורה כלל דליכא עדים ואחר הקדושין עכשיו נאסרה באמת וממילא הוי קדושין שאינן מסורין לביאה וגם עכשיו מותרת כנ"ל וצ"ל כמ"ש וג"כ א"ש כנ"ל דניתקן לטובתה וא"ש כמ"ש:

עוד יש לישב קושית מהרש"א הנ"ל דהנה הש"מ כתב אדברי התוס' דבלא עדים ס"ד דאינה נאסרת וקמ"ל ר"א דנאסרת והקשה איך מוכח מר"א דלמא אסורה מספק שמא זינתה בעדים ותירץ דא"כ עדיין איכא ס"ס אף באשת כהן או פחותה מג' דשמא זינתה בלא עדים ע"ש. והנה לקמן כתב הש"מ אהא שהקשו בתוס' הא ס' אונס לא הוי ספק כלל דהא אונס יש לה קול ורוב רצון ותירצו דאינו רוב גמור וכתב הש"מ דלכך אינו רוב גמור משום די"ל שמא זינתה במקום שלא אדם שם ולא שמע אדם והיא עצמה גנאי לה לספר אח"כ כמ"ש תוס' ולכך לא הוי רוב גמור ע"ש. ולפ"ז לכאורה קשה עדיין קושיית הש"מ דגם מר"א לא מוכח דדלמא אסורה מספק שמא זינתה בעדים ואי"ל כתירוצו דאיכא ס"ס דז"א די"ל כיון דאיירי בפחותה מג' וליכא רק ספק אונס א"כ הוי ס"ס שאינו מתהפך דאיך נימא שמא זינתה בלא עדים ואת"ל שזינתה בעדים שמא באונס ז"א דאם הי' שם עדים ודאי לא הי' באונס דאית לי' קול כיון שהי' שם עדים והוי רוב גמור וודאי הי' ברצון ולא הוי ס"ס כלל דאינו מתהפך כנ"ל ושפיר אסורה משום שמא זינתה בעדים ולא מוכח מר"א דנאסרת בלא עדים כלל. אך י"ל למ"ש עוד שם הש"מ די"ל אף דאיכא רוב רצון מ"מ כיון דיש אנשים שאינם בקיאים בפתח פתוח רק דהרוב בקיאים הם ולכך מהני ס"ס כל דהו ע"ש. וא"כ ממילא א"ש כנ"ל או לפמ"ש לעיל דכיון דאינם בקיאים י"ל דהוי בגוף הדבר ע"ש וממילא א"ש כנ"ל ומוכח דנאסרת בלא עדים. ולפ"ז ממילא מיושב קושית מהרש"א דלמאי דס"ד דפתח פתוח היא כטענת דמים וכולם בקיאים ממילא ליכא למימר כנ"ל דגם מר"א לא מוכח די"ל דאסורה מספק כנ"ל דלא הוי ס"ס דאינו מתהפך כנ"ל דכיון דהי' עדים ממילא הי' ברצון דאיכא רוב גמור כנ"ל וא"ש:

גמ' אמר ר"י האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה כו' והקשו הראשונים דמשמע דאף התוס' נאמן להפסידה ולמאי דמסיק ר"נ הטעם דנאמן משוםדכתובה דרבנן סמכו על החזקה דאין אדם טורח כו' וממילא בתוס' דהוא דאורייתא לא מהימן ואמאי אמר סתם דנאמן ועיין בפ"י שהקשה ג"כ למ"ד כתובה דאורייתא אמאי נאמן ע"ש. ונראה לישב דהנה הפוסקים כתבו הטעם דנאמן להפסידה כתובתה אף דלכאורה איכא ס"ס ס' מוכת עץ ואת"ל דרוסת איש שמא באונס ותירצו כתירוץ התוס' ד"ה אי למיתב כו' דספק אונס לא חשוב ספק כלל דאף אם הי' באונס עדיין הוא ס' שמא אין תחתיו נאנסה וג"כ אינו מגיע לה כתובה ע"ש ולכך לא הוי ס"ס:

והנה הפ' כתבו דאף אם אין תחתיו זינתה והוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוא מקח טעות מ"מ צריכה גט כיון דבעל וקי"ל דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין ואף אי לא אמרינן התם חזקה הנ"ל מ"מ כיון שרואה שהיא פתח פתוח ודאי בועל לשם קדושין וצריכה גט ע"ש. ורק לענין כתובה כתבו התוס' שפיר שמא אין תחתיו ואין לה כתובה דאף דבועל לשם קדושין מ"מ אין לה כתובה כדאיתא התם להדיא ע"ש. והנה הר"ן ז"ל הקשה לקמן פ' המדיר אהא דאמרינן חזקה דאין עושה בעילתו זנות וצריכה גט ואין לה כתובה והקשה הא קי"ל כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' הרי זה בעילת זנות ואף היכא שמוחלת לו הכתובה הוי ביאת זנות א"כ נימא גם לענין כתובה חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וודאי מחל ונתחייב בכתובה ראשונה דבלא כתובה ג"כ הוי ביאת זנות ואמאי אין לה כתובה ותירץ דדוקא היכא שחייב לה כתובה ונפטר ממנה כגון שמוחלת לו או שאר גווני אז הוי בעילת זנות בלא כתובה אבל הכא כיון דהוי מקח טעות רק דבועל אותה לשם קדושין ובביאה זו מקדשה וכיון דביאה אירוסין עושה לא נתחייב כלל בכתובה מעולם דארוסה לית לה כתובה ובכה"ג לא הוי ביאת זנות ולכך אין לה כתובה ע"ש. והנה בס' קצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' ס' ו' כתב על מה שהקשה בכה"ג אמאי קי"ל בספק ממון קולא לנתבע ופטור הא קי"ל דספק איסור תורה לחומרא וגם ס' ממון הוא ס' איסור גזל ונימא ג"כ ס' דאורייתא לחומרא ויצטרך לשלם ותירץ הר"י באסין דאיך נעשה הא אם ישלם יהי' אצל השני ג"כ ספק גזל ודחו דבריו דאמאי קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב הא להשני הרוב מסייע וחזקת ממון של הנתבע אינו חזקה המבררת האמת על המעשה רק שאין יכולין להוציא מידו וא"כ ניזל לחומרא מספק וכן היכא דחזקה אחרת המבררת אמיתית המעשה מנגדת לחזקת ממון ג"כ ניזל אבתרה ותירץ בס' הנ"ל וכן באו"ת בקת"כ דהתורה אמרה המוציא מחבירו עליו הראי' ואם אינו מביא ראי' ברורה אף שהחזקה מבררת המעשה שהאמת עם התובע וחייב לשלם מ"מ התורה פטרה אותו מזה הממון אף שהוא חייב באמת והתורה נתנה לו במתנה ממון זה משעה שנולד הספק כיון שאינו חייב מן הדין ולפיכך פטור בס' ממון אף דאיכא חזקה ע"ש היטב:

והנה לפ"ז יש להקשות הכא אדברי התוס' שתירצו דלכך אינו חייב משום שמא אין תחתיו זינתה. והנה באמת הכא איכא חזקת הגוף דמסייע לה שתחתיו זינתה ומגיע לה כתובה רק דחזקת הגוף לא מהני להוציא ממון ע"ש והטעם דלא מהני אף דחזקת הגוף הוא חזקה המבררת המעשה שחייב וחזקת ממון אינו מברר הוא ע"כ כדברי האו"ת וקצה"ח הנ"ל דאף שבאמת חייב שתחתיו זינתה מ"מ כיון שי"ל בהיפך פטרה אותו התורה וכנ"ל. וא"כ קשה דאף אי אין תחתיו זינתה חייב לה כתובה כקושית הר"ן ז"ל שם דנימא כיון שבעל חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ונתחייב לה כתובה דבלא כתובה הוי ג"כ ביאת זנות. ואי"ל כתירוצו דדוקא היכא שחייב ונפטר אבל הכא שלא נתחייב אינו ביאת זנות כנ"ל. דז"א דכיון דחזקת הגוף היא חזקה המבררת שבאמת זינתה תחתיו והוא חייב באמת כתובה רק שהתורה פטרה אותו משום שי"ל בהיפך ופטרה אותו אף שבאמת חייב וא"כ ממילא הוי ביאת זנות וודאי נתחייב גם כתובה כשבא עלי' כדי שלא יהא ביאת זנות שאם (שאנו) נפטור אותו מכתובה משום שמא אין תחתיו ולא יתן לה כתובה ואף דבאמת מגיע לה נפטור אותו וממילא הוי ביאת זנות וודאי נתחייב לה כתובה אף אם אין תחתיו ויצטרך ליתן לה דאף אם אין תחתיו חייב ולא הוי ביאת זנות וא"כ ממילא עכשיו חייב לה שפיר כתובה אף אם אין תחתיו משום חזקה כנ"ל כיון שבעל ואמאי נאמן להפסידה כתובתה וקשה כנ"ל כמ"ש. דגם כשמוחלת לו הכתובה פטור מן הדין ואעפ"כ הוי ביאת זנות משום שבאמת חייב רק שנפטר כנ"ל וממילא גם הכא הוי ביאת זנות וקשה כנ"ל:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה למאי דקי"ל כרבא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם יש עדים שאומרים שלוה ופרע והוא אומר לא לויתי חייב לשלם משום שכיון שאומר לא לויתי מודה שודאי לא פרע שכיון שלא לוה ודאי לא פרע ומאמינים אותו על זה שמודה שלא פרע דלחוב מהני הודאתו יותר מהעדים שמעידים שפרע ועל זה שאומר לא לוה אין מאמינים לו דע"ז מהני העדאת העדים וחייב ע"ש ואף שכיון שאנו אומרים שלוה ממילא יכול להיות שפרע ג"כ דכל ההוכחה שלא פרע הוא משום שלא לוה מ"מ מאמינים אותו לענין זה ולא לענין זה ע"ש מס' שבועות מ"א. וא"כ לכאורה מאי פריך הש"ס הא ס"ס ספק אין תחתיו וגם ס' באונס הא כיון דאיירי הכא במכחשת שלא הי' כלל פתח פתוח ואומרת שבתולה היתה כמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין בש"מ דאיירי דוקא במכחשת ולא בשותקת ע"ש וא"כ כיון שאומרת בתולה אני מודה שודאי לא זינתה באונס כיון שאומרת שלא זינתה כלל וא"כ אף שאין אנו מאמינים לה שלא זינתה מחמת שהוא אומר שמצא פ"פ מ"מ כיון דלחוב מהני ההודאה וא"כ לענין זה נאמין לה שלא זינתה באונס וממילא אסורה דלענין מה שאומרת שלא זינתה אינה נאמנת ולענין זה נאמנת והוי כמו התם באומר לא לויתי כו' ומאי פריך דהוא ס"ס שמא באונס. אך באמת זה טעות דבשלמא התם שהוא שני דברים ההלואה והפירעון ולכך אנו אומרים כיון שאומר לא לויתי מודה שלא פרע דהוא ממילא כן ואף שעל ההלואה אין אנו מאמינים לו מחמת העדים ואנו אומרים שלוה מ"מ לענין הפירעון לא נסתר הודאתו שהודה שלא פרע ואמרינן שלוה ולא פרע אבל הכא שהספק שמא באונס או ברצון הוא על הזנות עצמו איך הי' הזנות וא"כ איך נימא שכיון שאומרת שלא זינתה מודית שלא זינתה באונס ולכך נימא שודאי זינתה ברצון דז"א דכיון דאין אנו מאמינים לה ואומרים שזינתה ממילא יש כאן הספק איך הי' הזנות באונס או ברצון דבשלמא התם הודה שלא פרע אבל הכא לא הודית שזינתה ברצון ולא שייך כאן אומר לא לויתי כו' דגם בהלואה אטו נאמר היכא שהוא אומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה מנה נימא ג"כ כיון שאומר לא לוה מודה שלא לוה מנה ולכך נימא שלוה מאתים והוא ודאי אינו כמ"ש וגם הכא הוא כן והוי שפיר ס"ס כנ"ל:

אמנם לכאורה במ"ש הפ' דלכך צריכה גט אף שזינתה אין תחתיו משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ואף לשמואל דלא אמרינן חזקה הנ"ל מ"מ כיון שמצאפתח פתוח וידע שזינתה ויהא בעילתו זנות ודאי כיוון בביאתו לשם קדושין והנה הש"מ פ' המדיר הקשה איך אמרינן חזקה אין אדם כו' ובעל לשם קדושין מאי בכך דהוא כיוון לשם קדושין הא היא לא כיוונה לשם קדושין ותירץ דגם היא כיון שיודעת ג"כ שייך חזקה הנ"ל ודאי כוונה לשם קדושין ג"כ ע"ש. וא"כ לענין זה שפיר קשה כנ"ל דנימא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כיון שהיא אומרת שלא זינתה ולא הי' כלל פתח פתוח וממילא לא כיוונו בביאתם לשם קדושין וא"כ אף שאין אנו מאמינים לה ואומרים שזינתה מ"מ לענין זה שלא כיוונו לשם קדושין מהני הודאתה שפיר דזה הוא דבר אחר רק שתלוי בזנות והוי ממש כמו התם כל האומר לא לויתי כו' דאף שמה שאומרים שלא פרע הוא רק מחמת שאומר שלא לוה ואעפ"כ על זה שלא לוה אין אנו מאמינים לו ואעפ"כ מחזיקים בזה שלא פרע וממילא גם הכא כיון שאומרת בתולה הייתי ממילא לא כיוונו לשם קדושין ומהני הודאתה לענין זה ולא לענין זה כנ"ל ואמאי צריכה גט. אך גם זה טעות דלענין הגט לא מהני כלל הודאתה ומאי בכך שמודית הא אינה נאמנת על זה ג"כ ואמרינן שפיר שכיוונו לשם קדושין וממילא צריכה גט וא"ש. ולפ"ז מיושב ממילא מ"ש דנימא לענין כתובה ג"כ חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות כיון שמצא פ"פ ונימא דאף אם אין תחתיו יתחייב לה כתובה כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלענין כתובה שפיר מהני הודאתה ואמרינן כל האומר לא לויתי כו' כנ"ל כיון דאומרת בתולה הייתי וממילא לא כיוונו לקדושין ואין לה כתובה ומודית שאין לה כתובה ולענין כתובה שפיר מהני הודאתה לחובתה ולכך לא שייך חזקה הנ"ל ושפיר אין לה כתובה וא"ש:

אך לכאורה למ"ש ח"מ ס' ע"ה בתרי הודאות דסתרי אהדדי שהנתבע מודה שחייב והתובע מודה שפטור הדין הוא דפטור ועיין פ"י ב"ק דהוא ג"כ ספק דהוי כתרי ותרי ואינו יכול להוציא ממנו ע"ש וא"כ לכאורה עדיין הוי הכא ס"ס כיון דגם אם אין תחתיו הוי ספק כנ"ל ועדיין חייב מחמת ס"ס כיון שהוא מודה בהיפך שמצא פ"פ וממילא כיון לשם קדושין וחייב כתובה כנ"ל והוי ס"ס כנ"ל. אך ז"א כיון דהספק הוא אם בקי בפתח פתוח כמ"ש תוס' וא"כ לא שייך שנתחייב בהודאתו כיון שאינו בקי ע"ש. ולפ"ז יש לישב מאי שהקשה למה לי' לר"נ הטעם דחזקה אין אדם טורח הא בל"ז אינה יכולה להוציא מידו מספק ע"ש בר"ן ז"ל ותירצו דאיכא ס"ס לענין כתובה שמא משקר ואת"ל אינו משקר שמא באונס ואח"כ דחו תירוץ זה כמ"ש תוס' דס' אונס לא חשיב ספק דאף אי באונס עדיין הוא ספק שמא אין תחתיו וקשה עדיין קושית הר"ן ז"ל ולפמ"ש א"ש דכיון דהס' הוא אם משקר אבל ודאי בקי א"כ ממילא הוי שפיר ס"ס דאף אי אין תחתיו חייב כנ"ל דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי כמ"ש כיון דודאי בקי ולכך הוצרך לחזקה דאין אדם טורח וא"ש. ולפ"ז מיושב ממילא קושית הראשונים הנ"ל דבתוס' כתובה דהוא דאורייתא ולא סמכינן אחזקה דאין אדם טורח אמאי נאמן להפסידה כנ"ל ולמ"ש א"ש דבתוס' שפיר בל"ז נאמן דאינה יכולה להוציא מידו מספק דאי"ל כנ"ל דהוי ס"ס ז"א דשמא אין תחתיו כמ"ש התוס' דלענין התוס' לא שייך החזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות וממילא אינו חייב התוס' אם הי' אין תחתיו ולא הוי ס"ס וממילא פטור כנ"ל וא"ש:

תוס' ד"ה (אמר ר"נ כו') חזקה דאין אדם טורח כו' והקשו תינח באשת כהן או פחותה מג' דנאסרת אבל אשת ישראל דאינה נאסרת ולא שייך חזקה הנ"ל אמאי נאמן ע"ש:

ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל הקשה למה לי' טעמא דחזקה אין אדם טורח הא בל"ז אינה יכולה להוציא ממנו מספק דאמר לה קיים תנאך וזיל ע"ש ותירץ בס' פ"י דבל"ז היתה נאמנת מחמת חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה כמו דקי"ל דנאמנת באומרת גרשתני כר' המנונא ע"ש ואח"כ דחה דבריו שכתבו הפוסקים דלא אמרינן חזקה דאין אשה מעיזה כו' רק היכא שמפקיעה עצמה מתחת בעלה בדיבורה כמו באומרת גרשתני אז בכה"ג אינה יכולה להעיז ונאמנת אבל באינה מפקעת עצמה אינה נאמנת וממילא גם הכא לא שייך חזקה הנ"ל ועדיין קשה קושית הר"ן ז"ל ואח"כ תמה על סברתם מאי חילוק יש בין מפקעת עצמה לאינה מפקעת ע"ש. ונראה דהנה אנן קי"ל כר' המנונא דהאשה שאומרת לבעלה גירשתני נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה כו' ע"ש ויש להקשות דהנה הנ"י ריש ב"מ תירץ קושית תוס' שהקשו דיהא נאמן חצי' שלי במיגו דכולה שלי ותירץ הנמוקי ז"ל דאם נאמר דהדין הוא דנאמן ונוטל גם עכשיו חצי א"כ לא הוי מיגו דניחא לי' יותר לטעון חצי' שלי וליטול כל טענתו משיאמר כולה שלי ויטול חצי ע"ש ואף דאם נאמר דהדין הוא דאינו נאמן וגם עכשיו נוטל רביע א"כ שפיר הוי מיגו טוב מ"מ לא אמרינן מיגו כי האי דאיך נפסוק הדין דנאמן א"כ ליכא ראי' ואינו נאמן ולכך אמרינן דאינו נאמן ע"ש. והנה באה"ע ס' י"ז פסקו הפוסקים דהיכא דאיכא עד אחד או חזקה שמסייע לה מעיזה ומעיזה ואינה נאמנת באומרת גרשתני דיכולה להעיז כשמסייע לה עד או חזקה ואף שהבעל בעצמו יודע שהוא שקר והוי העזה נגדו מ"מ כיון דלא הוי העזה נגד העולם אינה נאמנת ע"ש. ויש להקשות דאיך קי"ל כר"ה דהאומרת גרשתני נאמנת מחמת חזקה דאין אשה מעיזה כו' הלא אם נאמר דנאמנת מחמת החזקה א"כ לא הוי חזקה כלל דשפיר יכולה להעיז דמסייע לה חזקה דאין אשה מעיזה דודאי אומרת אמת וכיון דמסייע לה החזקה שפיר יכולה להעיז וליכא חזקה כלל דמאי חילוק בין שמסייע לה חזקה אחרת דג"כ הבעל בעצמו יודע שמשקרת והוי העזה נגדו ואעפ"כ לא מיקרי העזה משום שאינה מעיזה בפני העולם שהעולם אומרים שודאי אומרת אמת כיון שמסייע לה חזקה או עד ולכך יכולה להעיז וא"כ גם בכל אומרת גירשתני לא הוי העזה נגד העולם שהעולם אומרים ג"כ שודאי אומרת אמת דאית לה חזקה דאין אשה מעיזה כו' וודאי אומרת אמת וא"כ לא הוי העזה וממילא ליכא חזקה ואינה נאמנת ואף דאי נימא דאינה נאמנת א"כ הוי חזקה מ"מ כיון דאם נפסוק הדין דנאמנת ליכא ראי' ואינה נאמנת ממילא באמת אינה נאמנת כדברי הנ"י הנ"ל וא"כ אמאי נאמנת באומרת גרשתני הא ליכא חזקה כלל אי נימא דנאמנת כנ"ל. ונראה לישב דהנה הפ' הקשו אמאי נאמנת מחמת חזקה דאין אשה מעיזה כו' הא איכא נגדו חזקת אשת איש ותירצו דבאמת קי"ל דעד אחד נאמן באיסורין רק משום דאיתחזק חזקת אשת איש אינה נאמנת וא"כ כיון דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה אוקי חזקה להדי חזקה וממילא עד אחד נאמן באיסורין ונאמנת ע"ש. ולפ"ז מיושב דשייך שפיר חזקה הנ"ל דשפיר הוי העזה דאי"ל כנ"ל דמסייע לה חזקה כו' דז"א דאיכא נגד חזקה זו חזקת אשת איש רק דנאמנת מחמת דיבורה וא"כ הוי שפיר העזה ואין מסייע לה כלל כיון דאיכא נגד חזקה דאין אשה מעיזה החזקת א"א וא"כ אף אם נאמר דהדין הוא דנאמנת ג"כ שייך חזקה דאין אשה מעיזה ולכך נאמנת וא"ש:

ולפ"ז א"ש סברת הפוסקים דדוקא היכא שמפקעתעצמה מתחת בעלה בדיבורה וא"כ איכא חזקת אשת איש נגדה ולכך נאמנת דשייך אין אשה מעיזה דליכא דמסייע לה כנ"ל אבל היכא שאינה מפקעת עצמה וליכא נגדה חזקת א"א ממילא אינה נאמנת דלא שייך ג"כ חזקה דאין אשה מעיזה דמסייע לה אותה חזקה עצמה דאין אשה מעיזה כו' וא"ש כנ"ל. וא"כ מיושב הכא שפיר קושית הר"ן ז"ל דהכא כיון דאיכא חזקה דאין אדם טורח ממילא היתה נאמנת שפיר מחמת חזקה דאין אשה מעיזה:

(ט סע"א) התם אונס הוה.—עי' מ"ש ביבמות לה א.