כל מי שיקניט הלל יטול [ד' מאות] זוז כו':

אמר ר"ל והיה אמונת עתיך וגו' אמונת זה סדר זרעים. עתיך זה סדר מועד. חוסן זה סדר נשים. ישועות זה סדר נזיקין. חכמת זה סדר קדשים. ודעת זה סדר טהרות. ואף על פי [כן] יראת ה' היא אוצרו. אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא:

רבא אמר בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה. עסקת בפריה ורביה. צפית לישועה. פלפלת בחכמה. הבנת דבר מתוך דבר. אע"פ שיש בידך כל אלו אי איכא יראת שמים אין ואם לא לא. פי' חומטון חול מערבין בתבואה. ואינו בא בה סלמנטון. והיא רצינתא. ומפורש בסוף המוכר את הספינה:

כבר ידעת שכל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת לפיכך יהא אדם זהיר ביראת שמים שאפי' הגיע לידיעת כל השלמויות ולא היה בו יראת שמים לא הועיל כלום הוא שאמר יראת יי' היא אוצרו משל לאדם שאמר לשלוחו לך והעלה חטים לעלייה הלך והעלה אמר לו עירבת בהן קב חומטין והיא ארץ מליחה שעפרה משמרת את הפירות מהתליע ואין בעירובן אונא' כמו שיתבאר במקומו אמר לו לאו א"ל א"כ מוטב שלא העלית כך יראת שמים היא השומרת והמעמדת כל הידיעות כי היא הכל ובה הכל ומפתח של תחיית המתים תלוי בה וכשזו נעדרת ממנו נוח לו שלא נברא נוח לו שלא למד וכבוד אדם מי שנודע ביראת שמים קודם לכבוד מי שנודע בחכמה מעשה בשני חכמים שעבר חכם אחד לפניהם ואמר אחד לחבירו ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא והשיבו האחר ניקום מקמיה דגבר בר אוריין הוא ואמר לו דרך תמה אמינא לך דגבר דחיל חטאין הוא ואת אמרת דגבר בר אוריין הוא וכן אמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנ' הן יראת יי' היא חכמה וכבר ביארנו במסכת ברכות שכל שאינו יכול להשליט יצר טוב על יצר רע יהא מזכיר לו יום המיתה תמיד לרכך טבעו וליסרו להשיבו אל אביו ומי שאינו עושה כן נשאר בקשי עורפו ואחריתו עדי אובד הוא שאמרו לא דיין לרשעים שאין חרדים למיתתם אלא שלבם בריא להם כאולם:

אותו היום ע"ש היה והלל חופף כו'. כל זה עשה בזמן שיקניטנו מהר שלא יהיה לו פנאי אז להשיב וע"כ עבר ג"כ על פתח ביתו ולא נכנס לביתו כדי שיצא לקראתו אולי בזה יקניטנו ביותר וכן מ"ש מי כאן הלל כו' כאילו לא הכיר אותו והוא היה נשיא בישראל מפורסם וניכר לכל שבאלו דברים יקניטנו שמחשיבו לשפל שאינו ניכר:

מפני מה ראשיהם כו' אמר ליה בני שאלה כו'. יש שאלה בזה כיון דשאלה. זו לאו בדברי תורה הויא רק במילי דעלמא גם אם היה הלל ענותן לא היה לו להשיב על שאלות אלו כמו שאמר שלמה ב"ה אל תען כסיל כאולתו ונראה בזה לומר דמתוך ענותנותו [לא] חשב הלל דודאי זה בא להקניטו באלו שאלות אלא שרמז לו בשאלות הנוגעות בדברי תורה ובשלש השאלות נתכוין לג' מדות הרעות הללו שהם רוח גבוה ועין רעה ונפש רחבה שנזכרו בתלמידי בלעם דהיינו מה ששאל מפני מה ראשיהם כו' נתכוין למדה הרעה דרוח גבוה ע"פ מה שכתוב בסוף פרק הישן מפני ד דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון כו' ועל גסות הרוח ופרש"י שמשתררים ומתגאים על אחיהם כו' ע"ש וז"ש דבבבל יש ראשיהם העשירים סגלגלים שגלגל החוזר בהם לירד מנכסיהם מפני מה הוא באיזה עון והשיב לו על זה בדרך רמז מפני מה שאין להם חיות פקחות דהיינו בעון שאינן פקחות דהיינו שגסות הרוח גברה בהן דכל מי שמתגאה הוא שוטה וזו המדה רעה איכא בבבל כדאמרינן פרק זה בורר דחנופה וגסות הרוח ירדו לבבל וזה הביאם שראשיהם סגלגלים לירד מנכסיהם כהך דפרק הישן. ואמר מפני מה עיניהם של תרמודיין כו'. חשב הלל שנתכוין למדת הרעה הב' דעין רעה על פי מ"ש פרק חלק דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין כו' ופירש"י שהיו מגביהין עיניהם ומנאפים אחר עיניהם עכ"ל. ובכמה מקומות כינה את הזנות על שם העין וכמ"ש גבי שמשון הלך אחר עיניו לפיכך כו' וז"ש דבתרמוד האנשים רעים במדה זו והיינו עיניהם טרוטות ע"ש שהם רעים כפירוש רש"י א"נ כדפירש רש"י במקומות אחרים טרוטות כמו עגולות וכמ"ש פרק חלק גלגל העין כו' והשיב לו מפני שדרות בין החולות ע"פ מ"ש סוף פרק קמא דיבמות פסולי דתרמוד משום עבדי שלמה והיינו בין החולות מלשון חול שאין בהן קדושה וגדר ערוה כמו שיש במיוחסים שבישראל:

מפני מה רגליהם של אפרקיים כו'. חשב הלל שנתכוין למדה הרעה הג' שהיא נפש רחבה לאסוף ממון הרבה ורגליהם רחבה דקאמרינן ע"פ מ"ש את כל היקום אשר ברגליהם זה הממון שמעמיד את האדם על רגליו והשיב מפני שדרים בין בצעי מים רמז ע"ש שדרים שם בין הנכרים אוהבים הבצע והממון דבני אפריקי הם מבני כנען שפנה מארץ ישראל כדאיתא בר"פ חלק ומצינו בע"פ שאמרו בכנען שצוה לבניו אהבו הגזל והבצע ודו"ק:

מתיירא אני שמא תכעוס כו'. נתן לו מקום שראוי לכעוס אולי יקניטנו בזה אם אתה הוא לא ירבה כמותך כו' כאלו לא היה מכירו כבר ושא"ל מפני שאבדתי וכו' ר"ל דע"כ אני אומר לא ירבו כמותך בענווה בישראל שאין לאדם להיות עניו כ"כ ואמר ליה הוי זהיר ברוחך וכו' ר"ל שטעית בדבורך לומר שאבדת ארבע מאות זוז אלא כדאי הוא הלל בענוותו שתאבד ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות. והיינו ארבע מאות זוז שאבדת שהיית מרויח אילו תקניטני ועוד ארבע מאות והוא שאבדת מכיסך על שלא הקניטתני וק"ל:

יומא קמא א"ל אבג"ד וכו' דהא ודאי יש טעם לסדר האותיות מאל"ף ועד תי"ו כגון לענין מספר ולשאר דברים וע"כ א"ל אתמול לא אמרת לי סדר האותיות הכי וא"כ לא ידעתי איזה הסדר הוא עיקר ואמר ליה כיון דע"כ עלי דידי סמכת להודיע לך איזה עיקר הסדר דע"פ נמי כו' וק"ל:

על רגל אחת וכו'. נראה שגם הוא נתכוין לפי התשובה דהלל דהיינו שילמדנו שכל התורה תהיה לה רגל ויסוד אחד ואמר שדחפו שמאי באמת הבנין ולעיל לא אמר אלא שגערו בנזיפה והיינו משום דהכא רמז לו כמו שהבנין אי אפשר לו לעמוד ביסוד אחד כן התורה רחבה במצותיה אי אפשר לה ליתן יסוד אחד וכן רמז לו לקמן באמת הבנין גבי על מנת שיעשוני כהן גדול דאין התורה עומדת על יסוד הכהונה לבד. ואמר דהלל למדו דעלך סני לחברך לא כו'. והיינו דכתיב בתורה ואהבת לרעך כמוך וגו' ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום שכן היה לשונם אז בירושלים מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו' דתרגום מלישנא דקרא הל"ל ותרחמיה לחברך כוותך כת"א וי"ל דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בל"ת דגביה לא תקום ולא תטור כתיב ועלה קאי ואהבת לרעך וגו' שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו' אבל לגבי לעשות לו טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי ת"י ע"ש ודו"ק:

אמר ליה מקרא כו'. ומעיקרא לא הוי בעי הלל למימר הכי משום דלא הוה מקבל עליו לגייר ומיהו קצת קשה הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים ולא משום אישות ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד וצ"ל הא דקאמר בא לפני הלל וגייריה כו' לאו דוקא אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה ולא קאמר לעיל דגייריה אלא שקבל עליו לגייר ומתוך שלא לשמה בא לשמה ואין להקשות דא"כ היאך למדו תורה קודם שנתגייר הא אמרינן בפרק ארבע מיתות דעובד כוכבים הלומד תורה חייב מיתה די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה:

א"ל כלום ראוי אני להיות כהן גדול כו'. ר"ל דבכך הוה ליה לדחוני מעיקרא שלא אתגייר ולא בכעס באמת הבנין:

אמונת זו סדר זרעים כו'. עיין פירש"י ותוס' ועי"ל דעל מסכת ברכות שהיא הראשונה בסדר זרעים קאמר אמונת ע"ש מאה ברכות שנזכרים בה וגדול העונה אמן עליהם:

ועתך זה סדר מועד. שבאו לעתים כמ"ש יודעי בינה לעתים:

וחוסן זה סדר נשים. כפירוש רש"י גם נוטריקון מאותיות דחסן חלק סדר נשים וכה"ג דרשו נוטריקון:

וישועות זה סדר נזיקין. ע"פ מ"ש בריש פ"ק דבבא קמא דנזקי דארעא ד' אבות רומזים על נזקי שמים ד' דבעי רחמי להושיע אותנו ולהצילנו מהם:

וחכמה זה סדר קדשים ודעת זו כו' כפירש"י דעת עדיף מחכמה עכ"ל כ"ה ודאי כדמוכח קרא דפרשת כי תשא בחכמה ובתבונה ובדעת שהיא רוח הקודש כפירש"י שם אבל אם כן הול"ל בהפך חכמה זה סדר טהרות ודעת זו סדר קדשים דהא קדושה עדיף מטהרה בכמה מעלות כדמוכח הסוגיא ספ"ק דע"ז וי"ל דקושטא דהכי הוא אלא דנקט להו כסדרן שסדר קדשים קודם סדר טהרות ואמר אפ"ה יראת ה' היא אוצרו כו' מפורש פ' אין עומדין ע"ש:

בשעה שמכניסין אדם לדין כו'. ולעיל מהאי קרא אמונת עתך וגו' כתיב נשגב ה' וגו' מלא ציון משפט וצדקה דהיינו במשפט לעתיד אומרים לו אלו דברים נשאת ונתת באמונה כו'. מה שיש לדקדק מכאן אהא דאמרינן פרק קמא דסנהדרין תחילת דינו של אדם על ד"ת כו' מפורש שם. ואמר קבעת עתים. שני עתים אחד ביום ואחד בלילה כהא דאמרינן יזיף ביום ופרע בלילה. ואמר עסקת בפ"ו. לא אמר קיימת פ"ו אלא עסקת דהיינו להשיא יתום ויתומה. ואמר צפית לישועה. דהיינו ישועות בלשון רבים לפי שהמצפה ומקוה לישועה בכל שעה הם רבים. ואמר פלפלת בחכמה. דהיינו שלא יהא אדם מפלפל פלפול של הבל אלא שיהא כוונתך לפלפל בשכל וחכמה ודעת. ואמר הבנת דבר מתוך דבר. כפירוש רש"י בחומש בפרשת כי תשא גבי בחכמה ובתבונה ובדעת פירש רש"י דתבונה היינו מבין דבר מתוך דבר אבל דעת הוא רוה"ק דהיינו כיון דכתיב גבייהו ותבונה שפירושו מבין דבר כו' ע"כ דדעת הוא מעלה יתירה שהיא רוח הקודש אבל הכא דלא כתיב ותבונה בתר חכמה אית לן לפרושי דעת שהוא מבין דבר כו'. ואמר ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו כו' משל כו' העלה לי חטין כו'. דהיינו להעלותן לאוצר אין להם קיום אי לאו חומטין הכי נמי ביראת ה' נתקיימו כולן באוצר הזה ודו"ק:

רש"י בד"ה שהמרו נתערבו כו'. נ"ב נ"ל לשון עירובין וכן פירש"י במס' שבועות דף ל"א גבי משחק בקוביא שהוא לשון עירובין והמראה:

תוס' בד"ה אמונה כו'. שמאמין כו'. נ"ב גם נ"ל לפרש שאסור לנסות ה' יתברך אולי לא יצליח ויתחרט חוץ ממעשרות שמובטח שיתעשר שנאמר בחנוני נא וגו' א"כ היא המביאה לידי אמונה שלימה ודו"ק:

רש"י ד"ה גייריה. שלא היה כופר כו' אלא שלא היה מאמין כו'. נ"ל כוונתו דכופר לא מיקרי אלא אחר החקירה בכל חלקי הסותר אבל זה לא חקר ולא נוכח אלא שלא היה מאמין כו' לכן הובטח שלאחר שיברר אליו אמיתת הדברים ישוב מאמין:

רד"ה אפיך ליה. כגון תשר"ק. הן לולי פירושו הנל"פ דאפיך היינו שא"ל על א' שהוא ב' וכן כולם. ואולי יש לכוון גם פירושו לזה כי כ"נ בדבור שאח"ז:

גמרא משל כו' כור חטים כו' קב חומטין. ק"ק דקב הוא אחד מק"פ בכור ומדמה הכא היראה לחומטין ובאבות אמרי' כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו':

גמ' לאו עלי דידי קא סמכת כו'. נ״ב ורמוזה תשובה זו בתורה לא תסור מן הדבר וגו' ימין ושמאל:

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִמְּרוּ זֶה עִם זֶה, אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל, יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. הנה מצינו כזאת גם אצל דוד המלך ע"ה שהיו מקניטים אותו בדברים, כמו שאמרו בירושלמי על פסוק (תהלים קכב, א) שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית הֳ' נֵלֵךְ, מלמד שהיו הולכין ועומדין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו דוד! מתי יבנה בית המקדש? מתי בֵּית הֳ' נֵלֵךְ? ואף על פי שהם באים לקנתר ולהכעיס אותי אני שמח עיין שם. נמצא היו באים לביתו כדי להכעיסו הן במה שקורים אותו בשמו כמו שאר המון העם, והן במה שהיו אומרים דברים מוכחין דקצים בחייו, והוא מרוב ענותו לא היה כועס, והנה בודאי אלו הבאים ומדברים דברי הכעסות הם מסכנים עצמם, שאם היה רוצה עושה בהם משפט חרוץ על אשר זלזלו בדברים אלו, ומי יסכן עצמו בשביל מילי בעלמא?! על כן מוכרח לומר שגם אלו היו עושין כמו זה האיש אשר המרה עם חברו להכעיס את הלל ליטול ת' זוז, וכן הם היו עושין ביניהם כי רבים יודעים שדוד המלך ע"ה היה עניו גדול והיו אומרים שלא אפשר להכעיסו, וְאֵילוּ אומרים שאפשר והיו ממרים ביניהם והיו מפסידים בכך! ואם כנים אנו בהשערה זו הנה בזה מובן הכתוב (תהלים כב, יט) יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל, 'בְגָדַי' רצונו לומר עונותי כמו בָּגְדָה יְהוּדָה (מלאכי ב, יא), ובעלי לשון הרע לוקחים העונות של אדם המספרים עליו, גם הענוה נקראת לבוש כמו שאמר התנא (אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וזה שאמר 'יְחַלְּקוּ בְגָדַי' רצונו לומר עונותי להם! גם מלבד לשון הרע שמספרים עלי עוד עַל לְבוּשִׁי היא הענוה שלי יַפִּילוּ גוֹרָל, זה אומר דוד עניו ולא יתכעס. וזה אומר אני אכעיסו ואינו עניו כאשר תחשוב ועל זה מטילים גורל להמרות ביניהם. ולזה אמר (תהלים קכה, ג) כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, פירוש על גורל שעושין בשביל הצדיקים להכעיסם או להכשילם באיזה עון.

יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. נראה לי בס"ד שבחרו בסך זה דידוע שיש בסטרא אחרא ארבע מאות כח בסוד (בראשית לב, ז) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ ועיין בר"ח. ולכן השטן שם בלבם להמרות בסך זה שהוא מכוון כנגד ת' כחות של סטרא אחרא, שחשב שיתגבר זה מכוחם ויוכל להכעיסו. אך לא ידע שהקדושה גברה ולא נתכעס, ובזה שיבר והחליש כח ת' כוחות דסטרא אחרא. ובזה יובן רמז הכתוב (משלי כח, כב) נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, רצונו לומר אִישׁ בליעל שהוא 'רַע עָיִן' [400] כמנין ת' כוחות נִבֳהָל לַהוֹן לשים בלבבם של אלו שימרו זה את זה בסך ארבע מאות זוז בחשבו שבזה יגבר ויחטיא את הלל בכעס, ולא ידע כי אדרבה חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ בדבר זה שנחלשה הסטרא אחרא וגברה הקדושה.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?. יש להקשות תיבת 'מִי' אין בה צורך? ונראה לי שהוא ראהו בפנים כשעמד בפתח ואליו היה שואל 'מִי' רצונו לומר מִי אתה אמור לי כאן הלל שעשה עצמו כאלו אינו מכירו כדי להכעיסו, ואחר שֶׁנִתְעַטֵּף הִלֵּל ע"ה וְיָצָא לִקְרָאתוֹ לא דבר עד שהוא פתח בדברים וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? ובכל זאת כיון להכעיסו, אך הוא אדרבא דבר עמו בחיבה שקראו 'בְּנִי' וגם רמז לו דמוחל לו כמשפט האב עם בנו דכבודו מחול, וגם אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל רצונו לומר אף על פי שאמרת שאלה אחת יש לך לשאל הנה אני אומר לך שְׁאַל בְּנִי, שְׁאַל כמה שאלות, אי נמי שאל במילי דאורייתא שאל גם במילי דעלמא.

מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. פירוש אף על פי ששאלתך אין בה דברי תורה ולא ענין דבר אחר עם כל זה אצלי חשובה שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה, כי אני רואה שהיא ראויה להלביש בה דברי תורה, ואשיב לך עליה תשובה שגם כן יהיה בה פשט ורמז.

מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת?. מהרש"א ז"ל פירשה שרמז על העשירים שנעשה בהם תנועת הגלגל ויורדים מנכסיהם בר מינן. אך תשובת דבריו פירש כדוחק. ונראה לי דאיתא במציעא (דף קז) דעין הרע איכא בבבל טפי משאר מקומות, וידוע דאין דבר מזיק לעושר כמו עין הרע, וכל זה דוקא אם אין שם לב על דבר זה להצניע עשרו ולהסתירו מעיני בני אדם, ולכך שאלו על בַּבְלִיִּים דוקא והשיב שאין להם חיות פקחות שאין להם לבבות פקחות לעשות שמירה לעושרם שיהיה מוצנע. ומ"ש מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין טְרוּטוֹת? נראה לי בס"ד, דאיתא לעיל (דף כא) 'עד דכלייא רגלא דתרמודי' ופירש בערוך בשם הגאונים עצים הם דנקראין תרמודאי עיין שם. נמצא תרמודאי הם עצים ואיתא בבתרא דף קמ"ה (קהלת י' ט') בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם, זה בעל גמרא יעוין שם. גם בלאו הכי אמרו רבותינו ז"ל אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, ולפי זה כאן הוא קורא את תלמיד חכם בשם תַּרְמוֹדִיִּים שהם עצים. וז"ש מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּים שהם התלמיד חכם רכות? ועשה קוצין בדבריו אלו, לרמוז שהם רכות בעבור שהם מקבלי שוחד, דכתיב (דברים טז, יט) כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר. והשיב לו שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת, פירוש עמי ארצות שהם דומין לחול וגם הם חולין דאמרו בגמרא דבתרא (דף ח') פרענות באה לעולם בשביל עמי ארצות, וכיון דבאה פרענות בעבורם לכן התלמידי חכמים בוכין לבטל הפרענות ולכך עיניהם רכות מן הבכיה תמיד.
משל לאחד נתאכסן אצל בעל הבית ובא לאכול עמו על השלחן, והיה בעל הבית אדם רע והניח בתוך קערת המרק לפני האורח מלא חפניו חרדל כתוש דק, וכאשר האורח הושיט ידו לאכול מלא את הכף מרק ונתן לתוך פיו החרדל שהוא חד הרבה, ויצחק הבעל הבית ויאמר לאורח למה אתה בוכה? ולקנתרו מתכוין לשחק בו. ויאמר האורח אני בוכה על אמך שהולידה בן רע בליעל ולא הפילתו קודם שילדתו! וכן הענין כאן זה קנתר להלל בדברים אלו, לומר שהחכמים עיניהם רכות שבא לרמוז בזה על שהם מקבלי שוחד, והלל לא אמר לו שקר הם דבריך כי עיניהם חזקות, אלא השיב לו על דרך התשובה שהשיב אותו אורח, ואמר לו שהם רכות בסיבת עמי ארצות כמוהו שמביאין פרענות לעולם. ושאל עוד מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִּיִּים רְחָבוֹת? נראה לי בס"ד גם בשאלה זו כיון לקנתרו ולהכעיסו בכבוד החכמים, והוא אַפְרִקִּיִּים רמז לתלמיד חכם לשון פריקה שעל ידי זכות תורתם פורקין מעל ישראל עול העכו"ם, או לשון פירוק דפורקין הקליפה מעל הפרי שהוא הקדושה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין קושיות ותירוצים שדומה למשבר אגוזים ומפריד הקליפה מעל האוכל ולכן קורא אותם 'אַפְרִקִּיִּים'. ושאל מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם רְחָבוֹת? שהולכים ובאים ונכנסים בבתי העשירים תמיד, וזהו ענין 'רְחָבוֹת' שמרחבין הלוכם וכניסתם בבתי אחרים. והשיב לו מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם, פירוש שעוסקים בתורה בבתי מדרשות תמיד כל היום, שנאמר עליהם (תהלים א, ה) כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, הרי קורא הכתוב עליהם כך שהם דָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם דאין מים אלא תורה, ורצונו לומר מאחר שדרים בבית המדרש בעסק התורה אין יוצאין לשוק לעשות עסקים שלהם בידם, לכן באים אצל העשירים כדי שידברו עמהם על עסקיהם וכדי שיעסקו בצרכיהם, ולא לאכול מפיתם הם נכנסים כאשר אתה חושב ומקנתר ומלעיג עליהם.

שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעֹס. הא דלא שאל עוד כדי להקניטו בשאלות, היינו כי בתלתא הוי חזקה וכיון ששאלו שאלות של קנתור שלשה פעמים ולא נתכעס אמר אין עוד תקוה שיתכעס בכך. וגם חבירו אשר המרה עמו יעכב על ידו, כי יאמר לו די בכך ונמצאת אתה חייב לי ת' זוז, וכי מאה פעמים צריך לעשות אין לדבר סוף וכבר נתקיים התנאי בזה, ועוד קרובה כניסת שבת ואין זמן לשהות עוד ורוצה מעותיו ממנו קודם כניסת שבת. לכך לא חזר לקנתר בשאלות עוד פעם אחרת בכניסה אחרת, ורק העיז פניו בפעם השלישית הזאת לדבר קשות בפרהסייא וְאָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ "נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל"?, בא לקנתר בזה באומרו שקורין אותך 'אחרים' אבל 'אני' לא אכנה אותך בשם 'נְשִׂיא' אלא בשם 'הִלֵּל' כאדם פשוט, ואמר לו לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל הפריז בבזיונו לומר בעכו"ם יִרְבּוּ ורק בישראל לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ, וגם עתה מלבד שלא נתכעס אלא דבר עמו בלשון חיבה שאמר לו בְּנִי, מִפְּנֵי מָה?

הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. נראה לי בס"ד דידוע החוטא בכונה שבלב ומחשבה שבמוח פוגם באותיות י"ה שבשם, כי יו"ד מחשבה וה"א ראשונה כונה, וכמו שאמרו 'מוחא חכמה בינה ליבא' והחוטא בדיבור שהוא קול פוגם באות וא"ו שבשם, והחוטא במעשה פוגם בה"א אחרונה. אם כן זה האיש שחשב וכיון להקניט את הלל בדברים קשים אלו פגם באותיות י"ה וכעת שדבר אותם פגם בוא"ו, הרי כאן אותיות יה"ו והם אותיות הֱוֵי, אבל במעשה לא חטא, ולכן א"ל הֱוֵ"י זָהִיר בְּרוּחֲךָ שתזהר מעתה באותיות הֱוֵ"י שלא תחטא ותפגום בהם כאשר פגמת עתה. ואמר לו כְּדַאי הוּא הִלֵּל אין דברים אלו דברי יוהרא חס וחלילה, אלא רוצה לומר אין לי שבח במידת הענוה כי זו היא טבעית אצלי מחמת שאני בחסד וכל מי שבחינתו בחסד יהיה נח בטבע, מה שאין כן מי שהוא אחוז בגבורה טבעו יהיה קפדן, ואמרו בזוהר הקדוש הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק אינון. או יובן בס"ד אותיות 'הִלֵּל' [65] רומזים למספר שם 'אדני' [65] כנודע, וז"ש כְּדַאי הוּא הִלֵּל כלומר קדושת אותיות שמי היא המסייעת ועוזרת אותי במדה זו שלא אקפיד ואין זה מכוחי.

כְּדַאי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. יש להקשות אם רוצה להפליג הוה ליה למימר ת' זוז ואלף זוז, או ת' זוז ועשרת אלפים זוז, ולמה נקט בחלוקה הב' ת' זוז? ונראה לי בס"ד דאיתא בספרים אמר החכם לא תחליט ולא תפסיד ודברים אלה צריכים ביאור! ופרשתי הכונה יש אדם מחליט בדעתו שירויח בעסק זה אלף זוז, והחליט כן בדעתו עד שדומה לו כאלו האלף זוז, מונחים בכיסו שאין לו בזה שום ספק כלל, ואחר כך כשעשה העסק ולא הרויח כלום הנה זה נחשב לו שהפסיד אלף זוז, מפני כי מקודם החליט הריוח בדעתו בבירור כאלו הם מונחים בכיסו. ולזה אמר לא תחליט את הנולד כדי שאחר כך לא תפסיד, שאם אתה מחליט מקודם אף על פי שבאמת לא הפסדת נחשב אצלך שהפסדת! והנה אלו שהמרו זה את זה הניחו כל אחד ת' זוז על השולחן בתנאי שאם זה ינקיט יקח אחר כך ת' זוז של חבירו עם ת' זוז שלו, ואם לאו יקח חבירו את ת' זוז שלו, אך זה שבא להקניט בודאי החליט מקודם בדעתו שיקניט ויקח ת' זוז של חבירו, והיה הדבר הזה ברור אצלו, ורואה כי אותם ת' זוז של חבירו כאלו הם מונחים בכיסו, ונמצא אחר כך כיון שלא הקניט לא הפסיד ת' זוז שלו בלבד אלא נחשב לו שהפסיד גם ת' זוז של חבירו שכבר היו מונחים בכיסו לפי דעתו, ולכן אמר לו שתאבד ת' זוז שלך ות' זוז של חבירך. או יובן בס"ד הכונה שתאבד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז הגשמים למטה ועוד אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז הם ת' כוחות של סטרא אחרא, וקראם 'זוּז' שסופם לזוז ממקום הקודש, כי מאחר שלא נתכעס הלל נתגברה הקדושה והפסידה הסטרא אחרא שיש בה ת' כוחות בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, ז) והם מספר 'רַע עָיִן' [400], ובזה יובן רמז הכתוב (משלי כח, כב) נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זה שחשב להקניט את הלל ולהרויח ת' זוז כמנין 'רַע עָיִן', ולא ידע כי חסר יבוארנו שהוא יפסיד ונחסר ת' זוז.

וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד. יש להקשות הזכרת שמו שנית לשון יתר, שכבר אמר כְּדַאי הוּא הִלֵּל ודי לסיים ולומר וְלֹא יַקְפִּיד? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש הרב מדרש תלפיות ז"ל כי כ"ב אותיות עם מנצפ"ך שהם כ"ז יש בהם ז' אותיות מיסוד האש ושבעה מיסוד הרוח, וששה מיסוד המים, ושבעה מיסוד העפר, ופרט אותם שם אחת לאחת, ומפורש שם דאות ה"א מיסוד האש ואות למ"ד מיסוד המים עיין שם. וידוע כי הכעס נמשך מיסוד האש והענוה מיסוד המים, ולפי זה 'הִלֵּל' שיש בו אות אחד מיסוד האש ושני אותיות כפולים מיסוד המים ראוי הוא שלא יכעוס, כי השנים מבטלים האחד כמו שאמר חד בתרי בטיל, והענוה מבטלת הכעס, ולכן הלל ע"ה דבר בזה בדרך ענוה אין זו המידה של נח הטבע שאיני כועס היא איתי מכחי ועוצם ידי, אלא כך ראוי להיות לי מצד השם שלי, וז"ש וְהִלֵּל בשביל השם שלו ראוי שֶׁלֹּא יַקְפִּיד.

יוֹמָא קַמָּא אָמַר לֵיהּ: א"ב ג"ד. לְמָחָר אַפִּיךְ לֵיהּ. פירש רש"י ז"ל כגון תשר"ק, וקשא אין זה שינוי כדי שהגוי יערער לומר אתמול לא אמרת לי? ועוד תשובת הלל שאמר לו שֶׁבְּעַל פֶּה נַמִּי סְמֹךְ עָלַי לא תבא נכון, דלמה סדר תשר"ק נחשב בעל פה וסדר אבג"ד בכתב? ומהרש"א נרגש בזה ותירוצו דחוק. ונראה לי בס"ד הכונה לְמָחָר אַפִּיךְ לֵיהּ שהחליף אותיות אבג"ד באותיות אחרים כגון א"ת ב"ש, או חילוף אמר לו ב"ם וכיוצא, שאמר לו זה האלף נקרא תי"ו וזאת הבי"ת נקראת שי"ן, או זה האל"ף נקרא למ"ד והבית נקראת מ"ם וכן על זה הדרך. ובזה עושה לו מתיבות הכתובים במקרא תיבות החדשים שאינם כתובים, וז"ש אַפִּיךְ לֵיהּ לכן ראה זה שינוי גמור, ולכן היפך זה נחשב תורה שבעל פה שהוא אינו בכתובים שבתורה, שעושה מילות חדשות ומשמעות אחרת במקרא.

גַּיְּרֵנִי, עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. יש להקשות איך עלה על דעתו בכך מעיקרא? ונראה לי בס"ד הכונה כי העכו"ם דבוקים בדרגא דשקרא, ולכן אמרו בבתרא (דף מה) סתם עכו"ם אנס הוא שנאמר (תהלים קמד, יא) אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר, וכן אמרו בנדה (דף מה), אך ישראל דבוקים בדרגא דאמת ולכן חזקתם מדברים אמת, דכתיב (צפניה ג, יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, ועל חזקה זו סמך רבן שמעון בן גמליאל לענין דינא כנזכר במציעא (דף קז), גם ידוע מ"ש בגמרא 'אמת מלבן לבוני ושקר קאים על חד כרעא' כי קו"ף ורי"ש יש להם רגל אחת בלבד ורק אות שי"ן נתנה בראש, מפני כי המדברים שקר מוכרחים לדבר תחלה מעט אמת כדי שיאמינו בשקריהם וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם. והנה זה שהיה בתחלה עכו"ם ודבק בדרגא דשקר אף על פי שרצה עתה ללמוד תורה אינו רוצה לעזוב דרגא דשקר דקאים אחד כרעא, ולזה אמר לַמְּדֵנִי תּוֹרָה כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת רצונו לומר בעודו אוחז מדת השקר, וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן כי התורה היא קיומו של עולם, לכך התלמידי חכמים נקראין בנאין אל תקרא בניך אלא בוניך, והבנין אי אפשר לבנותו על יסוד רעוע, וכמו שאמר החכם הָאֱמֶת יְסוֹד בִּנְיָן וְכִּזְבִּ"י בַת נְשִׁיא מִדְיָ"ן, אבל הִלֵּל אמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד, שאי אפשר שיהיה שהאדם בוחר בשקר דהא ודאי לא תרצה שאחרים משקרים בך ותשנא זאת! על כן אתה לא תשקר באחרים! ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי העולם קיים על המצות אשר המה שלשה חלקים, הא' מצות דאורייתא, והב' מצות דרבנן, והג' הם הידור מצוה ומילי דחסידותא, ואלו הן שלשה רגלים אשר הם שלשה עמודים שהעולם קיים ועומד עליהם, וזה רצה בתחלה שילמדהו תורה על מנת שלא יתחייב לקיים המצות אלא חלוקה אחת שהם מצות דאורייתא שהם כנגד רגל אחת. ולזה אמר כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת, וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן, שרמז לו כמו הבנין אינו שלם אלא בשלשה שהם 'בית' והב' 'העליה' שעל גביו והג' 'ארמון' על גבי עליה שהם תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים וכמו התיבה שעשה נח, כן צריך לשמור המצות בבנין שלם ונאה שהם דאורייתא ודרבנן וגם מילי דחסידותא. והנה לא נשתככה דעתו בטעם זה, כי יש אדם שיספיק לו דירה תחתונה ואינו אוהב לעשות בנין תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, וכן הוא דירת הערביים יושבי אוהלים, אך הלל ע"ה השיב לו טעם אחר ואמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד. והוא דאיתא בספר וילקט יוסף בשם מאמר אסתר איברים של אדם נחלקים לשלשה חלקים, הא' איברים הכרחים שצריך האדם להם לעיקר חיותו, שהם מוח ולב וכרס וכדומה, שאם נעדר אחת מהם לא יתקיים, והב' מה שיש לו בשביל תועלת והטבה, כגון עינים ואזנים וידים ורגלים שבלעדם אפשר לחיות אך היה מציאותו קשה ורע ומר וחיי צער היה לו בהעדרם, והג' מה שיש לו בשביל יופי צורתו ואין צורך בהם לתועלת, כי היה די לתועלת בעין אחת ואוזן אחת ונחיר אחד אך עשה לו שני עינים ושתי אזנים ושתי נחירים בשביל היופי, וכמו שכתבו המפרשים עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת שיספיק לו אחת אחת, אך ה' בעל הרחמים עשה גם שניהם בשביל היופי. וכנגד זה נחלקים המצות, שגם האדם צריך לשמור המצות כנגד הטובה שעושה לו הקב"ה באיברים שבגופו, והם מצות דאורייתא העקרים, ומצות דרבנן שנתקנו למשמרת וזהו התועלת והידור מצוה ומילי חסידות כנגד איברים שבאו בשביל יופי. ולזה אמר מַאן דְסָנִי לָךְ דייקא בגופך שאין אתה רוצה שיחסר בגופך אבר מכל שלשה מיני איברים הנז' שהם כנגד המצות הנז'. ועוד נראה לפרש בס"ד כי התרה יש בה עשין ולאוין, וידוע כי העשין מתייחסים לימין שהם בסוד החסדים, והלאוין לשמאל שה"ס [שהוא סוד] הגבורות, וכמו שהאדם צריך לו ב' רגלים לילך בהם כן צריך לקיים העשין והלאוין, ולכן אמר (תהילים קיט, קה) נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, שייחס המצות לקיום הרגלים. ולזה אמר הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ' וזה היה רוצה ללמוד התורה כולה על מנת שלא יהיה מקיים אלא הלאוין שהם שב ואל תעשה ואין בהם טרחא שהם כנגד רגל אחת, ולא יקיים העשין שבם טרחא, וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן לומר כשם שאי אפשר לבנות בנין של תקרא בלתי ב' כותלים א' מימין וא' משמאל כדי שיעמיד התקרא עליהם, כן אי אפשר לעולם שיתקיים בקיום הלאוין בלבד, אבל הלל אמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד פירש כי העשין הם דברים אשר נאהבים להשם יתברך, והלאוין הם של דברים השנואים להשם יתברך, וכמו שאתה תרצה שכל אדם שאתה אוהב אותו יהיו גם אחרים אוהבים אותו, ואדם שתשנאהו תרצה שאחרים גם כן ישנאוהו, כן לְחַבְרָךְ רעך וריע אביך לָא תַּעָבִיד, שצריך לאהוב אשר אהב ולשנא אשר שנא.

דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן. נראה לי בס"ד הטעם את הראשון גער בו והוציאו בנזיפה ועם זה לא דבר כלום אלא רק דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן, היינו כי הראשון התריס לדבר גנאי שאמר לו 'איני מאמינך' אך זה לא התריס ורק בקש דבר שאי אפשר להיות, וכן השלישי, ולכך לא גער בהם להוציאם בנזיפה. והנה לפי פשט המאמר שמאי היה מתפרנס במלאכה זו, שדרכם היה לבנות הבנאי את הבית, ובעבור שכרו יביא אחד בקי לתת ערך לשכר הבנין, וזה צריך לו אמה בידו למדוד בה עובי הכותלים וארכן ורחבן, ויהיה חכם בתשבורת כי יש כותל ראשו אחד עב והולך ומתמעט העובי בהדרגות עד סופו ויש להפך, ועוד בזה יש אופנים שונים וצריך חכם גדול בקי בחשבון ותשבורת לתת ערך לכל חלק בפני עצמו, וזו היתה מלאכתו של שמאי הזקן שיהיה מעריך, ולכן תמיד אַמַּת הַבִּנְיָן בידו שבה מודד והיא כלי אומנות שלו. ובדרך רמז נראה לי בס"ד דלאו אמה ממש היא, אלא ידוע שאצבעות האדם זה סדרן גודל חסד, אצבע גבורה, אמה תפארת, קמיצה נצח, זרת הוד, וידוע שהתפארת הוא ממוצע בין החסד ובין הגבורה, אם כן האצבע היא גבורה גמורה אבל האמה היא ממוצעת, ושמאי הוא גבורה ונהג עם הראשון כפי מדה שאחוז בה, ולכך גער בו והוציאו בנזיפה, אבל עם אותם השניים לא עשה להם גערה ונזיפה ורק דחפם שנהג בהם כפי הוראת האמה, כלומר אצבע הנקרא אמה שהיא בידו דהיינו נהג בממוצע לא גערה ונזיפה ולא פנים צהובות. והא דקראה אַמַּת הַבִּנְיָן מפני כי ז"ס [זה סוד] תחתונות שהם חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] המה נקראים בלשון חכמים ספירות הבנין, בשביל שבהם נבנו סדרי בראשית בשבעת ימי בראשית.

גֵּר הַקַּל, שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ. נראה לי בס"ד זה שבא להתגייר בגודלו יש בו שני חסרונות, הא' שעברו עליו כמה שנים בהיותו בגיותו שאין לו בהם לא עשין ולא לאוין, וכנגד חסרון זה קרא עצמו גֵּר הַקַּל רצונו לומר קנקנו ריקן ולא כמו ישראל אשר קטן שבהם מלא מצות כרימון שקנקנם כבד במצות, וחסרון הב' שאין לו זכות אבות לא מצד האב ולא מצד האם, וכנגד חסרון זה אמר שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, והיינו מַקְלוֹ אביו הזכר וְתַרְמִילוֹ אמו שהיא נקבה שמקבלת בקרבה זרע הזכר, מה שאין כן ישראל נושא עליו כמה קמעין של זכות אבות וזכות אמהות.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְתָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁהִקְרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הא דאמר לו רֹאשְׁךָ, נקיט בלישנא דקרא במשלי (י, ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וזה נמצא גם כן בראש אותיות הִלֵּל שהם דכ"ך, ובמילואם [דל"ת כ"ף כ"ף] הם במספר וּבְרָכוֹת [634] בתוספת וא"ו כי וא"ו מורה על תוספת יתירה. או יובן בס"ד כי ברכות העקריות של ישראל הם ט"ו [15] תיבות של ברכת כהנים, וראש שמו של הִלֵּל הוא ה"י [15] כי נקרא הִילֵל בתנועת יו"ד אחר ה' וכן נכתב שמו בתלמוד. אי נמי החכמה היא בראש והוא אשר נתגייר בסיבת חכמתו של הִלֵּל שהתנהג עמו בחכמה, שהניחו להיות הוא מודה מעצמו, לכך בירך את החכמה שבראשו שינוחו ברכות עליה, כי ממנה היתה תשועתו.

קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם. קשא למה לא אמרו כזאת אלא רק אחר שנזדווגו שלשתם וכל אחד ידע מה שנעשה לחביריו, ומן הראוי שכל אחד יאמר כן על מעשה שלו קודם שידע מעשים של חביריו? ונראה לי בס"ד דכל אחד מהם בעת שלא ידע אלא רק מעשה שלו לא היה מחליט בדעתו שקפדנות שמאי בקשה לטרדו לגמרי, אלא יש ללמד זכות על שמאי ולומר הוא ראה שאין זה מתגייר גירות שלימה לכן דְּחָפוֹ והוציאו לפי שעה, כדי שאחר כך יחזור ויתחרט על דבריו ויבא אצלו מאליו. אך אחר שידע כל אחד מעשה חביריו נמצא שעם שלשתם עשה כן, ובזה מוכח שבקשה קפדנותו לטרדן, דאם עשה הדחיפה לאחד לפי שעה בלבד שחשב אחר כך יחזר אצלו מאליו, הנה כיון שראה שהראשון עשה עמו כן ולא חזר היה לו לחוש לעשות כן עוד הפעם עם השני, וכל שכן אחר שראה שעשה כן עם השניים ולא חזרו שלא צריך לעשות כן עם השלישי, אלא ודאי כונתו היתה לטרדן לגמרי. ודע כי בשלשה גרים אלו נתקיים מאמר רבותינו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, כי שמאי שמאל והלל ימין כנודע:

וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ (ישעיהו לג, ו). ראשי תיבות ששה תוארים אלו [אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת 101] מאה ואחד, ונראה לי לזה אמר אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה ק"א שנבחר מספר ק"א [101] שהוא ראשי תיבות ששה הנז', והוא מספר מֵאַיִן [101]. וידוע דהגאולה תהיה בזכות המשנה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (הושע ח' י') גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, 'יִתְנוּ' לשון מתניתין, ולזה אמר (תהילים קכא, א) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, זכות המשנה שנרמזה במספר 'מֵאַיִן' יָבֹא עֶזְרִי, וז"ש (קהלת ה' ט') וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה, 'הָמוֹן' [101] מספר ק"א שבו רמוזים ששה סדרי משנה מי שאוהב ללמדם ויש לו בקיאות בהם אז לו תְבוּאָה! ומ"ש בסוף הוריות סיני עדיף דהכל צריכין למארי חטייא, ולזה אמר (תהילים מב, ה) בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג, שצריך לקרות המשנה בנעימה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חֻקִּים אשר לֹא טוֹבִים.

נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה?. הקשו התוספות בסנהדרין על זה ממ"ש רבותינו ז"ל תחילת דינו של אדם על דברי תורה, שנאמר (משלי יז, יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, ואין מים אלא תורה? ונראה לי בס"ד דגם כאן שואלים על דברי תורה, כי היראה נקראת אמונה, כי היא תלויה באמונה, שאין נראית מבחוץ, וז"ש נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ 'בְּדִבְרֵי תּוֹרָה' בֶּאֱמוּנָה רצונו לומר בְּיִרְאָה. אי נמי יש בודה הקדמות מלבו שאין להם עיקר מדברי סופרים ודברי ספרים או עושה חריפות של הבל לטהר את השרץ, ואין זו אֱמוּנָה! ולזה שואלים נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ 'בְּדִבְרֵי תּוֹרָה' בֶּאֱמוּנָה? או נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל שבעים פנים לתורה, ומקשים ממ"ש רבותינו ז"ל על פסוק (שיר השירים ב' ד') הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, יש מ"ט טעמים כמנין 'וְדִגְל"וֹ' [49] ואיך אמרו שבעים [49] ? ומתרצים זה מספר המ"ט הוא רק 'טעמים' אבל מספר השבעים הוא על 'אופנים' שהפסוק נדרש בשבעים אופן, שכל אופן הוא ענין חדש בפני עצמו, נמצא שני מספרים אלו של שבעים ושל מ"ט ישנם בעולם. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש באבות (א, טו) עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע, אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, מְעַ"ט רמז למספר מ"ט של טעמים, ומספר שבעים של אופנים, וצרפם לצירוף 'מְעַט' לרמוז אם האדם השיגם לא יתגאה בהם, אלא יהיה מְעַט בעיני עצמו, ועל ידי שתטרח במ"ט ושבעים הנז' אז עשה הרבה, והוא כי תלמיד חכם יקרא 'הַר' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהילים יא, א) נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר, הַר שֶׁבָּכֶם וכו', ולזה אמר וַעֲשֵׂה 'הַרְבֵּה' חלק התיבה לשתים לומר 'הַר בָּהּ' שתהיה תלמיד חכם שנקראת 'הַר' בתורה! ואומר עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ 'קֶבַע' אותיות 'קב ע' כי השבעים פנים תבארם בֶּ'אֱמוּנָה' שמספרם ק"ב [102], ולא בהקדמיות של שקר וחס וחלילה. וזהו קֶבַע 'ע' ק"ב' ולכן אחר ששואלין נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֶּ'אֱמוּנָה' שהיא מספר קב, אומרים לו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? דכלומר עָשִׂיתָּ תּוֹרָתֶךָ קֶבַ"ע שכל שבעים פנים הם באמונה שהיא ק"ב, ואומרים לו 'עִתִּים' ולא עת, דרמזו לו על היום ועל הלילה. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהילים קיט, קפח) וֶאֱמוּנָה מְאֹד, זו תורה, ובה נשבע הקב"ה לדוד, דכתיב (תהלים צב, ג) נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ וכנזכר בשוחד טוב. וידוע כי חכמינו ז"ל חלקו הכ"ד שעות לשלשה חלקים, סימנם אָז תַּשְׂכִּיל, אָז תַּצְלִיחַ, אָז תִּישַׁן, דהיינו ח' [אָז=8] שעות לתורה, וח' למשא ומתן, וח' לשינה. וכתבו חכמי המוסר ראוי לאדם לגזול ולגנוב שעות מקצבת דשינה וקצבת המשא ומתן, ולהוסיף על קצבת התורה, כי מצוה להוסיף מחול על הקודש. ולזה אומר לו נָשָׂאתָ מחלקי השינה והמשא ומתן וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה הוא חלק התורה שנקראת 'אֱמוּנָה' קָבַעְתָּ עִתִּים חלוקים לַתּוֹרָה דהיינו עת למקרא, עת למשנה, עת לגמרא, עת לזוהר הקדוש. ובאופן אחר נראה לי לתרץ קושית התוספות, שאלה הראשונה לצורך השניה באה, דאם יאמרו לו תחלה קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? ישיב תלו ביה טפלי, ומוכרח לעסוק במלאכה יומם ולילה וכולי האי ואולי, לכן שואלים אם היה לך אמונה בהקב"ה שהוא המזמין לך פרנסה שלך והוא המשגיח, ולזה אמר נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ במשא ומתן על ידי הָאֱמוּנָה? שהיית מאמין שהכל הוא ביד השם יתברך, ובודאי ישיב 'כן הוא ובה' שמתי מבטחי'! ואז ישאלוהו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? דאז לא יוכל להשיב כנזכר. או יובן אֱמוּנָה על ידי קב שהם מלוי ע"ב ס"ג מ"ה שנקראים קַ"ב חֲרוּבִין, שצריך להסיר הסיגים ולהעלותם לשרשם העליון, וז"ש נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? רצונו לומר עשית משא ומתן באותם קַ"ב חֲרוּבִין, קָבַעְתָּ עִתִּים מספר עשרה שמות ב"ן שה"ס מלכות לַתּוֹרָה? בחינת שם מ"ה שה"ס [שהוא סוד] תפארת לחברם יחד, ועט"ר [ועטרת ראשינו] הרב אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירוש נָשָׂאתָ ניצוצי קדושה מן הקליפה, וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה היא המלכות דקדושה הנקראת אֱמוּנָה, ועל ידי הבירור הנזכר יהיה יחוד קב"ה ולכן שואלים אחרי זה קָבַעְתָּ עִתִּים, הם לאה ורחל שנקרראים 'עֵת' שה"ס [שהוא סוד] המלכות שנקראת 'עת לתורה' היא בחינת תפארת הנקרא תורה עד כאן דבריו. וש"י דפח"ח [ושפתיו ישק דברי פי חכם חן].

עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה?. נראה לי בס"ד הלומד בשביל לעשות, הרי זה דומה לנושא אשה כדי להוליד בנים, שהמעשים טובים הם התולדות של אדם, מה שאין כן אם אין כונתו לעשות, הרי זה דומה לנושא אשה בשביל למלאות תאותו בלבד! וז"ש עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה בִּשְׁבִיל פְרִיָּה וּרְבִיָּה, דהיינו כדי לעשות מצות. או יובן פְרִיָּה וּרְבִיָּה ממש שיש בוראים נפשות מעסק התורה עצמו, ואחר כך שואלין צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? כלומר אם היית מאמין שבזכות עסק התורה תהיה הישועה. או יובן צִפִּיתָ בעסקך בתורה לזמן הַיְּשׁוּעָה שהוא זמן הגאולה, שהאדם ישיג אז את התורה בשלימות ויתקיים הבטחת (ירמיהו לא, לג) נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וכן (ישעיהו יא, ט) מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הֳ' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. או יובן צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? כלומר לישע לה' שתהיה הגאולה בזכות התורה בעבור שלימות שמו יתברך שישתלם בו"ה. ועוד שואלים פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? כי בפלפול יש קושיות ותירוצים, ובזה ישתברו הקליפות וגברה הקדושה.

הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר?. נראה לי בס"ד על פי מ"ש רבותינו ז"ל אין בר אלא תורה, כמה דאת אמרת (תהילים ב, יב) נַשְּׁקוּ בַר, דברים ברים עיין שם. גם התורה נקראת בר לשון תבואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (משלי יא, כו) מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, שמונע תורה מן התלמיד כי התורה נקראת 'תבואה'. וידוע שיש ד' מיני לימודים, הא' מרבו, הב' מחבריו, הג' מתלמידיו, הד' ממנו בעצמו, הרי לך ד' מיני 'בַר'. וידוע מ"ש בזוהר הקדוש דבור בהכרזה, אמירה בלחישו. וז"ש הֵבַנְתָּ דָּבָר פירוש 'ד-בַר' שהם ד' מיני לימודים, מִתּוֹךְ דָּבָר רצונו לומר לימוד בהכרזה הנקראת דיבור, ולא בלחישו שנקרא אמירה.

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוּר חִטִּין לָעֲלִיָּה וְכוּ'. יש להקשות מה שייכות לשיעור כּוּר, וענין עֲלִיָּה, וענין קַב בנמשל? ונראה לי בס"ד, לימוד התורה רמוז באות למ"ד, לכך הוא עליון, וכנזכר במפרשים, גם כּוּר הוא שלשים סאין, גם ידוע היראה תלויה באמונה מפני שהיא בלב, וכל דבר שבלב תלוי באמונה, גם לימוד התורה עולה ביצירה, והמצות בעשיה, וז"ש הַעֲלֵה לִי כּוּר חִטִּין שהם שלושים סאה, רמז לאות ל' שמספרו שלושים, לָעֲלִיָּה זו היצירה שהיא למעלה מן עשיה, יען כי עשיה היא בית ועליה על גביו, זו היצירה, וְקַב חֳמָטִין זו היראה, שתלויה בֶּ'אֱמוּנָה' [102] שמספרה 'קַב' [102].

עַנְוְתָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ. נראה לי בס"ד, כל עניו שמור מן עין הרע, כי שמירת עין הרע יהא מן אות ה"א דשמא קדישא, וידוע דאות ה"א דשמא קדישא היא בסוד ענוה ונקראת ענוה. וזה שאמר עַנְוְתָן הִלֵּל, ואם כן יש לך הארה וכח מן אות ה"א דשמא קדישא שה"ס [שהוא סוד] ענוה, ועתה אין לך פחד מן עין הרע, כי אתה שמור בסוד ה"א. והשתא יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, רוצה לומר בפומבי ובפרהסיא, ואין צריך להתעלם משום עין הרע, דבטלה עין הרע אצלך, מכח אות ה' שמספרה חמשה.

'חָכְמַת' זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים. נראה לי בס"ד, בקרבנות כתיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם (ויקרא א, ב), שלא צוה בקרבנות אלא לישראל שנקראו אדם (יבמות סא, א) מה שאין כן העכו"ם. ושם אדם נרמז בחכמה שהוא כח מה כנזכר בזוהר הקדוש.
ומה שאמרו 'וָדַעַת' זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת, נראה לי בס"ד, בקהלת (קהלת ג) מנה י"ד עתים לטובה וי"ד להיפך, וְעֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת הוא עת ד' כאן וכאן, וזה קאי על טומאה וטהרה דהיינו הטומאה לִפְרוֹץ והטהרה לִבְנוֹת, וזה נרמז בעת הרביעי. וזה נרמז ב'דַעַת' שהוא ד' עת.
ואמרו וַאֲפִלּוּ הָכִי 'יִרְאַת ה' הִיא 'אוֹצָרוֹ', רוצה לומר אוֹצָר וא"ו הם וא"ו סדרי משנה הנז'. גם יש לומר 'יִרְאַת ה' היא בסוד העשיה כנודע, וידוע שבעשיה מאיר שם 'אל אדני' [96] שעולה מספר צ"ו, וזהו 'אוֹצָרוֹ' אותיות אוֹר צ"ו [96].

נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה. נראה לי בס"ד, נָשָׂאתָ שעות מן ח' שעות שהם חלק השינה, ומן ח' שעות שהם חלק מלאכה ומשא ומתן, וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה שהוספת אותם על ח' שעות של התורה שנקראת אֱמוּנָה, כמו שאמרו רז"ל על פי דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי (תהלים קיט, ל).
ומה שאמרו קָבַעְתָּ 'עִתִּים' לַתּוֹרָה ולא אמרו 'עֵת'? היינו לרמוז על התחברות לילה ויום בשחרית, ויום ולילה בערבית, שהם שני עתים הפכיים, זה יום וזה לילה, שראוי לקבוע בהם תורה.
וְעָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה היינו של תורה לחדש חדושי תורה.
ומה שאמרו צִפִּיתָ לִישׁוּעָה נראה לי בס"ד, כי עתה, התחלקות כ"ד שעות הם: ח' שעות לשינה, ח' שעות לתורה, ח' שעות למלאכה ומשא ומתן, כמו שאמר הרמב"ם, ועשו להם סימן: 'אָז' תִּישַׁן, 'אָז' תַּשְׂכִּיל, 'אָז' תַּצְלִיחַ (יהושע א, ח) ולעתיד ח' שעות של משא ומתן ומלאכה יתקדשו בעסק התורה, דכתיב 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם' (ישעיה סא, ה), ואין עוסקים ישראל בעסק הגשמי וגם ח' של שינה יתקדשו בקדושת התורה, כי בעת שינה אף על פי שהגוף ישן יזכו כל אחד ואחד שתעלה נשמתו למעלה, ותעסוק בישיבות הצדיקים בעסק התורה.
נמצא, המקוה על גאולה העתידה הוא מקוה על אלו י"ו שעות של שינה ומשא ומתן, שיתקדשו בקדושת התורה, ואלו נרמזים באותיות 'יְשׁוּעָה' שהוא 'יו שָׁעָה', ולזה אומרים צִפִּיתָ לִישׁוּעָה, רוצה לומר ל'יו שעה' של היום שגם אלו יתקדשו בקדושת התורה לעתיד.
ואומרם פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה נראה לי בס"ד, כי עסק התורה רמוז באות אלף במילואו, שתרגום לימוד 'אלוף', וכן הוא אומר אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נד, יד) אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) וידוע, דאות 'אלף' כפול באלפא ביתא, שמשמש במספר האחדים שמספרו אֶחָד, ומשמש גם כן במספר האלפים, במשמעותו במילואו שנקרא אֶלֶף, דאחר תת"ק [900] דמספר צד"י דמנצפ"ך נשלם מספר אֶלֶף [1000] באות א' שחוזר חלילה, ונקרא אֶלֶף, על כן הוא כפול שמשמש במספר האחדים ובמספר האלפים בסוד אֶלֶף חָכְמָה אֶלֶף בִּינָה, כי לימוד התורה הוא שתים, בסוד: הא' גרסא, והב' סברא ועיון, והיינו שני אותיות אלף אלף והמילוי שלהם 'פלפל' ולכן אומרים לו פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה, שהוא לשון פלפל בלימוד הגרסא ובלימוד הגרסא והעיון.
ואומרם הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, ואין אומרים 'דָּבָר מִדָּבָר' נראה לי בס"ד, כי בעיון התורה מתבררים ניצוצי קדושה ועולין למעלה, ושם המעלה ניצוצות הוא שם יל"י הרמוז בראשי תיבות לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ, ורמוז בתוך אותיות 'דָּבָר' במילואם כזה דל"ת בי"ת רי"ש, שתוך ואמצע אותיות דבר הם שם המעלה ניצוצי קדושה בקריאתו. זה שאמר הֵבַנְתָּ דָּבָר 'מִתּוֹךְ' דָּבָר דייקא, והיינו כשתמלאם תמצא תוכם שם יל"י, ושם זה עוזר לך בהבנתך בתורה.
או נראה לי בס"ד, דרז"ל (קידושין, לא.): כְּשֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דִּבּוּר 'אָנֹכִי', וְ'לֹא יִהְיֶה לְךָ', אָמְרוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ', חָזְרוּ וְהוֹדוּ לְדִבְרוֹת רִאשׁוֹנוֹת, פירוש, הודו שמצותיו יתברך בעבור טובת האדם ניתנו, ואין צורך להקב"ה בם, שהם דוגמת גזרת הרופא לחולה, ולא כמו גזרת אדון על עבדו, דהא צוה על כבודו של בשר ודם והשוה אותו לכבודו. נמצא מִתּוֹךְ דָּבָר אחד של עשרת הדברות שהוא דִּבּוּר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' נלמד על כל דבר ודבר מהמצות שצוה השי"ת, שאין צורך להשי"ת בהם, אלא רק נאמרו לתועלת האדם, ולימוד והבנה זו ישים האדם נגד עיניו תמיד בכל מצוה ומצוה. ולזה שואלין אותו הֵבַנְתָּ דָּבָר של כל מצוה מִתּוֹךְ דָּבָר הידוע שבעשרת הדברות שהוא דִּבּוּר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ'.

גמרא הלל גייריה. עי' יבמות דף כד ע"ב תוס' ד"ה לא בימי ודף קט ע"ב תוס' ד"ה רעה:

תורה שבכתב ושבע"פ. הנה לשון בכתב כולל כל מה שניתן לכתוב והיינו כ"ד ספרים. והנה נמצאו בהם דברים מחודשים שלא נאמרו בתורה ואחז"ל הלכה למשה מסיני הוה ואתי' פלוני ואסמכוה אקרא ואי נימא דליכ' שום הל"מ ולא יאמין תורה שבע"פ וע"כ צריך לומר ניתן רשות לנביאים להוסיף ולגרוע על התורה של משה רבינו ע"ה. א"כ בטלת כל התורה כולה שהרי בזה פקרו האומות ואמרו בא נביא פלוני ויהיב אורייתא אחריתי עיין לקמן קט"ז ע"ב ע"כ דחאו בית שמאי:

למחר אפיך לי' וכו' ידוע א"ב הוא הולך ממדרגה למדרגה מתחיל באל"ף ואמצעה מ"ם וסופה תי"ו אותיות אמת שהאמת האמיתי נגמר ע"י כולם והגר בתחילת כניסתו לאמת מתחיל באות שלישי שבא"ב היינו ג' והולך ועולה עד אות רי"ש שהוא ג' אותיות לפני ת' אבל לא יכול להשיג האמת הגמור כמו ישראל מבטן ומהריון ע"כ נקרא גר גימ"ל רי"ש. ועד"ז הגר עולה מעלה מעלה אך כשמהפכים א"ב תשר"ק צפע"ס א"כ ריש היא אות ג' וג' מג' אותיות אחרונות ונמצא יורד מטה מטה. ע"כ צוח הגר כשהיפך לי' והארכתי במקום אחר:

על רגל אחד. רוצה לומר או יהי' נימוסיות בין אדם לחבירו לבד כדתנו האפיקורסים דלית להו תכלית אלא שלום בין איש לרעהו או כלו פרוש לה' כמו חנוך בן ירד. ע"כ דחפו ב"ש באמת הבנין כי הוא הי' ת"ח וגם בנאי באמת הבנין וזה וזה עלה בידו. והלל א"ל שאין כאן אלא רגל א' שיקיים הנימוסיות וא"כ לא יהי' הקב"ה כהדיוט מה דעלך סני וכו' ואיך נעשה נגד רצון בוראנו ית"ש:

א"ל אפי' על דוד מלך ישראל. במקום אחר כתבתי שדעת הגר שבגדי כהונה יכפרו על אשר עשה בגיותו ג"ע וש"ד שוב שמע כי אפילו דוד מלך ישראל לא יכול לכפר ע"י לבישתו בגדי כהונה על בת שבע ואורי' וקבלת לשון הרע אעפ"י שבגדי כהונה מכפרים על כל אלו כמבואר פ"ק דעירוכין מ"מ היינו בלבישת כה"ג ולא בלבישת עצמו ע"כ חזר בו הגר:

עירבת לי בהן קב חומטין וכו'. פירש"י ארץ מלחה ומשמרת הפירות מהתליע עכ"ל. והנה ארץ מלחה אינה מגדלת פירות אבל משמרת הפירות וה"נ יראת שמים נראה קצת כמבטלת בעליה מתורה כמ"ש על חסידים הראשונים תורתו מתי משתמרת. אלא לעומת זה הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה והקב"ה מגלה לו רזי תורה ומעמידו על האמת כמו שתי' הש"ס שם כיון שחסידים הם תורתם משתמרת בקרבם והיינו ממש כמו קב חומטין אך די בקב לכור ולא יבלה זמנו במלי דחסידא ח"ו כי היינו חסידות שתהי' תורתו אומנתו כרשב"י וחבריו אך הכל לשם שמים לא לקרדום ולא לעטרה ה' יצילנו מכוונה כזו:

ע"ב פיסקא כחס על הנר ר"י כמאן ס"ל כו' ואי כר"ש ס"ל פתילה נמי ליפטר. עיקר פלוגתא דר"י ור"ש לענין מלאכה שאצ"ל היינו במאי דפליגי במתניתין דפרק המצניע לענין המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבלה דפוטר ר"ש ואע"ג דלכאורה לא דמיא האי דהכא להאי דהתם דאפשר הא דפוטר ר"ש כזית מן המת וכזית מן הנבילה היינו משום שאינו רוצה בקיומו של אותו דבר כלל אלא שלא יטמא בהם ומה"ט נמי פוטר ר"ש בצד נחש שלא ינשכנו משא"כ הכא שרוצה בקיומו של השמן והנר שבשביל כך מכבהו וא"כ אפשר דר"ש נמי מודה אלא דלא משמע לית להש"ס לחלק בכך כיון דאפי' בהוצאת המת אין שום סברא לפוטרו מה"ט דהא סוף סוף עביד מלאכה גמורה שמוציא מרשות לרשות מה לי שלא לצורך אע"כ דעיקר טעמא דר"ש משום דבעינן מלאכת מחשבת דומיא דמשכן ומש"ה אין לחייב אלא באותו ענין עצמו שהיה במשכן שהיה צריך לגופה ממש כמ"ש התוס' שם בפרק המצניע וא"כ מה"ט גופא משמע להש"ס דאין לחייב משום מכבה אלא היכא שרוצה לעשות פחמין דהא לא אשכח שום כיבוי במשכן אלא כדי לעשות פחמין כנ"ל וק"ל:

שם אמר עולא קסבר ר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו כו' הא דמייתי הכא מילתא דסותר ע"מ לבנות אמאי לא מפרש כה"ג לענין כיבוי גופא דאיירינן ביה דקסבר ר' יוסי מכבה ע"מ להדליק במקומו הוי כיבוי דאפשר משום דאפילו לרבי יהודא דלא בעינן דומיא דמשכן ממש מ"מ מודה מיהא דעיקר מלאכות ממשכן ילפינן וא"כ לפ"ז כיון דלא אשכחן במשכן שום כיבוי אלא לעשות פחמין ובפחמין לא שייך לחלק בין במקומו ובין שלא במקומו שהפחמין עצמן הן הפתילה והן השמן ומשו"ה לא שייך לחלק בכך בין כחס על הנר ובין כחס על הפתילה אי לאו דמדמי לה ר' יוסי לסותר שהוא במנין ל"ט מלאכות ואף ע"ג דמקלקלו השתא מ"מ חייב כיון שקילקול הוא צורך תיקון. ובאמת דסתם סתירה ע"מ לבנות היינו כדי לבנות במקומו וכדמסקינן נמי דהכי אשכחן במשכן ומש"ה מדמה ר' יוסי אליבא דר"י כיבוי לסותר כיון שהם ענין אחד דעיקר מלאכות כיבוי היינו לצורך תיקון שאחריו וכמו שהאריך רש"י ז"ל בזה כנ"ל ודו"ק:

גמ' אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין וכו' נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו' ובסנהדרין [דף ז'] אמרי' דאין תחלת דינו ש"א אלא על דברי תורה ע"ש בתוס' ד"ה אלא מה שתי' ונראה דהנה דרך העולם שני שותפין שיש להם עסק בשותפות אין א' רשאי לסחור בעצמו כ"א לצורך השותפות. כדאמרי' בעלמא השותפין שומרי שכר זה לזה ומה שעסק בטובתו שלא לטובת השותפות הרי זה אינו נאמן בשותפותו מיקרי וכן הנשמה והגוף יש להם שותפות. ואין הגוף רשאי לעסוק לעצמו יותר מעסק הנשמה. וזה כוונת הגמ' אומרים לו נשאת ונתת בתמונה פי' אם קבעת עתים לתורה שלא עסקת לתאוות גופך יותר מהנשמה:

אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתך וכו' אמונה זה סדר זרעים ואפ"ה יראת ה' היא אוצרו. אפשר לרמוז דנודע דכל הלימוד הוא בכונה ליחד קבה"ו שהם רמז לו"ה ולהמשיך מי"ה וזה רמז קודם הלימוד בשיתא סדרי הרמוזים באמונת עתך כדמפרש ואזיל אמר והיה דשם רמז יחוד קבה"ו אותיות ו"ה ולהמשיך מאוא"י אותיות י"ה וזהו והיה ובזה רמזנו בעניותינו בכמה קראי והי"ה אם שמוע והי"ה עקב וכיוצא וידוע דשיתא סדרי הם תורה שבע"פ והיא כנגד השכינה ונקראת יראת ה' וז"ש אמונת סדר זרעים ואפ"ה יראת ה' היא אוצרו דזה תורה שבע"פ הרומזת למ' והיא נקראת יראת ה' ולכן צריך עם הלימוד יראת ה':

מפני מה ראשיהן של בבליי' סגלגלות דקדק מהרש"א דהאמרן דבמילי דעלמא כתיב אל תען ופירש לפי דרכו. אף אנן בעניותין נימא מלתא דרך דרש במ"ש בסנהדרין דף כ"ד דת"ח שבבבל מרורים כזית ופירש שם הרב עיון יעקב דיש להם שכחה ואפשר שזה הבין הלל ששאל מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות כלומר מכוערות כמו שפירש הרא"ש בנדרים דף ס"ו. והן סגלגלות עגולות שאין דבר נקבע בהן כי יפול הנופל ותכף שוכחים. ואומרו מפני מה לפי שיש לתלות בשני דברים ולא ידע איזה הוא טעם כעיקר וזה על דרך שמפרשים המפרשים לשון מפני מה דאמרי בעלמא והכא הספק הוא אם נאמר שזה ששוכחים הוא כי זהו פרי הארץ בבל וכמ"ש פרק חלק בבל ובורסיף סימן רע לתורה שמשכחין הלימוד ע"ש דף ק"ט וכמו שאמרו אוירה דארץ ישראל מחכים כל קבל דנא בבל היא גורמת לשכח הלימוד או נימא דגורם להם זה ששוכחים תלמודם מפני רוע סדר לימודם וקלקול סדרים בלימודים דין גרמ"א שישכחו. וז"ש מפני מה דיש שתי טענות ושאל להעמידו על האמת ואמר לו בני שאלה גדולה שאלת דהיא שאלת חכמה ובפרט דהור' דיש לו שני טעמים רק שאל למען דעת איזה יכשר. והשיב לו מפני שאין להם חיות פקחות כלומר רבותיהם שנמשלו לחיות שמתקנות הולד כמ"ש בסוטה פ"ק גבי שפרה ופועה ורבותנו שבבבל באותו פרק לא היו פקחים על זה ללמד לתלמידיהם שילמדו בקול רם ויסדרו לימודם ויחזרוהו ק"א פעמים וידקדקו בלשונם כדאמרינן בעירובין דאם כך היו עושים אף דהארץ רעה וגורמת לשכוח הלימוד הוה תלמודם מתקיים בידם על ידי טורח ובזה מתורץ מה שהקשה הרב באר שבע שם פרק חלק וא"כ רוע סדרם גרם להם. והשואל פחים טמן לו בשאלה זו דהלל היה בבלי ולבזויי אתא לבבל ויושביה עליה. והשיב לו דטעמא שאין להם חיות פקחות לא כן הוא שעלה לארץ ישראל דאוירה מחכים ושמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

מפני מה עיניהם של תרמודיין טרוטות אפשר שיובן במ"ש ביבמות דף י"ו למ"ד דאין מקבלים גרים מתרמודיין ואמרו מ"ט פליגי בה ר"י וסביא חד אמר משום עבדי שלמה וחד אמר משום בנות ירושלם. וידוע דמניצוצות הקדושה אשר נפוצו בין הגוים משם באים הגרים. וניצוצות הקדושה עינים להם כמ"ש המקובלים בפירוש אומרם נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות כלומר דהרשע אי אפשר לחיות אם לא בניצוץ הקדושה הגנוז בו וכמ"ש ואתה מחיה את כלם ולכן הצדיק ההוא נתן עיניו כלומר היה מקבץ חלקי הקדושה שבו בחיבור אחד וכיון דהחלק מתדבק בכל אז ידלג ניצוץ הקדוש אשר ברשע ומתחבר עם הקדושה שבו וז"ש נתן עיניו בו כלומר ניצוצי קדושתו ואז הרשע נעשה גל של עצמות כי הקדושה שבו המחיה אותו חלף הלך ונתחבר בקדושת הצדיק והנה הוא נשאר גל של עצמות יבשות בלי לחות כלל כי בצאת ניצוץ הקדושה שבו פסיק לחיותיה עד כאן דבריהם ז"ל. וז"ש מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות כלומר משונות משאר עינים כמו שפירש רש"י דאין באים גרים מהם דאינם מקבלים אותם והן הן ניצוצות הקדושה עינים להם ואמר מפני מה דמספקא ליה כי טעמא משום עבדי שלמה או משום בנות ירושלם. והשיב לו מפני שדרים בין החולות חולין גמורים וסרוחים על ערשותם ותרוייהו איתנהו משום עבדי שלמה ומשום בנות ירושלם וזהו חולות תרתי משמע:

מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות אפשר דשאל על עושרם שמתקיים וכמשז"ל על פסוק ואת כל היקום אשר ברגליהם זהו עושרו של אדם שמעמידו על רגליו וז"ש מפני מה רגליהם עושרם של אפרקיים רחבות כלומר שמאריכים בעושרם ושאל מפני מה אם הטעם הוא משום שרעים וחטאים הם והיה העושר ההוא להאכילם בעה"ז מיעוט זכיותיהם או אדרבא מכח צדקת אבותיהם והם וזה חסדם מאריך עושרם. והשיב מפני שדרין בין בצעי המים כלומר הטעם הוא מפני שפנו מארץ ישראל וכמ"ש בשביעית פ"ו בירושלמי גרגשי פנה והאמין להקב"ה והלך לו לאפריקי עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי ובשכר שפנו מארץ ישראל זאת תהיה להם עושר וכבוד וארץ טובה. אחר זמן ראיתי מעשה זה באבות דר' נתן גבי הלל ושמאי קבלו מהם ע"ש ודוק:

אתה הוא שקורין אותך נשיא ישראל אמר לו הן אפשר דכיוין להקניטו לומר קורין אותך וזכית לשם כי אינך ראוי לכך והלל לפי רוב הענוה א"ל הן כלומר הדין עמך שאיני ראוי לנשיאות אלא שזכיתי לשם ובעל השם אני:

מפני מה א"ל מפני שאבדתי וכו' אפשר לומר דהלל מרוב ענותנותו בקש לו צד זכות במה שאמר אל ירבו כמותך בישראל דיש סברא לומר דנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכבר איכא מאן דסבר הכי פ"ק דקדושין ואינה הלכה ע"ש. ומ"מ היה אפשר לומר דהאי גברא קסבר הכי ולזה אמר אל ירבו כמותך בישראל דהנשיא צריך לנהוג נשיאותו ברמים ולזרוק מרה כדאשכחן דרבי הגם דענותן סגי הוה פקיד הכי לרבן גמליאל בנו פרק הנושא ע"ש וכונתו דנשיאי ישראל לא יעשו כמעשהו ממנו דאין כבודם מחול וזהו צד אחד לזכות. או שמא שכיוין להקניטו מאד לראות אם יכעוס ועל כל פנים לא מלבו לזלזלו ולזה אמר מפני מה דהא איכא צדדים לצדד בכונתך והגד נא לי עוצם כונתך:

הוי זהיר ברוח"ך. רמז לו מקרא שכתוב במשלי סי' ט"ו מרפא לשון עץ חיים ושבר בה סלף ברוח ופירש"י כשיסלף בלשון סופה להביא עליו שבר הבא ברוח קדים וכו' ע"ש וזהו שרמז לו הוי זהיר ברוח"ך (שאתם) [שאתה] חוטא בלשון ותשבר ברוח ויומתק יותר לפי מה ששמעתי מחד צורב' מרבנן זלה"ה שפירש בכתוב הנז' במ"ש רבינו האר"י ז"ל שהמדבר לשון הרע פוגם ברוח וז"ש שלמה בחכמתו וסלף בה בלשון שבר ברוח כי פוגם הוא בחלק הרוח עכ"ד. ולפ"ז מה מתוק אמרי קדוש ההוא אמר הוי זהיר ברוח"ך גלה סודו כי בחטאו בלשונו פוגם ונפגם בחלק רוחו ומן הראוי הוא לשו' והוי זהיר ברוח"ך דייקא:

ע"מ שתלמדני כל התורה על רגל א' וכו' דחפו באמת הבנין וכו' דעלך סני וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף פ"ט בס"ד:

גיירני ע"מ שתשימני כ"ג וכו' בא לפני הלל גייריה. התוספות ביבמות דף כ"ד כתבו דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת דאתיא לקמיה דרבי גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד עכ"ל. וקצת יש להרגיש דההיא דהתכלת דאתיא לקמיה דר"מ כפי מ"ש התוס' שם לא אמרה על מנת שאנשא לאותו תלמיד רק הוציאה הכתב להראות דלשם שמים היא באה כי ראתה קדושת מצות ציצית וכמ"ש שם רש"י בהדיא. וראיתי להרב בני חיי דף קפ"ו ע"ג שהקשה על התוס' דא"כ כי פריך התם אמתני' הא גיורת מיהא הויא והוצרך לומר דאתיא כמ"ד דכולם גרים הם לימא דאיירי דאנו בטוחים דסופה לש"ש וכו' ע"ש ולק"מ דאוקימנא למתניתין כהלכתא דכולם גרים הם וכמו שפסקו הפוסקים והא ניחא ורווחא מלאוקמא דהכא במאי עסקינן באדם גדול כהלל כי שיח וכי שיג לו דסופו לעשות לש"ש דזה דוחק הרבה דמתני' מילתא פסיקתא קתני ואיירי בכולי עלמא ופשוט. ועין לו ראתה להרב בני חיי הנז' דף קפ"ב אהך עובדא כתב קושיית התוס' בשם העולם ונדחק לתרץ ע"ש ובחידושי אגדות למהרש"א בשמעתין:

ענותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. פי' כי בחינת הגרים היא דוקא שם כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ולזה נקראים גרי צד"ק בחי' השכינה משא"כ ישראל שמדרגתם עליונה וכמ"ש א' מהם ומה ישראל שנקראו בנים למקום וכו':

עסקת בפריה ורביה. הא דלא קאמר קיימת פו"ר ואמר עסקת היינו להשיא יתום ויתומה ע"כ דברי מהרש"א ולא היה צריך הרב לידחק בזה דהשתא ליתיה בשאלה על נשואי יתומי' רק כשיעמוד לדין על גמילות חסדים וצדקה. אמנם זו אינה צריכה לפנים דשפיר נקטי עסקת בפו"ר ולא שאלו קיימת פו"ר דאין בידו שיהיו לו בנים או אם היו לו להשאירם ברכה אחריו ושלא ימותו בחייו ומשכחת לה דיעסוק בפו"ר כמצותו לשם שמים ולמעבד כמה טצדקי ולא יעלה בידו מכמה מיני עצב"י דשכיחי בעה"ז לכן שואלים עסקת בפו"ר דאם יעסוק כדינו ולא הו"ל בני או הו"ל ומיתו אין עונשו גדול כמי שלא עסק וזימנין דאין לו עונש כלל והוא היודע נסתרות:
ודרך דרש אפשר לומר ותעלה ארוכה לקושית התוספות שהקשו גבי מאי דאמרינן אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון. ונדחקו לתרץ דהרי הכא אמרינן דראשית כל שואלי"ם הלכו בו נשאת ונתת באמונה ע"ש פ"ק דסנהדרין. ויראה דרך דרש דכל הני שאלות שייכי נמי לדברי תורה ונמצא דתחילת דינו על ד"ת כיון דבכל שאלה מאלו אף היא תסי"ב אמריה על דברי תורה דהשאלות הם סתמיות ואתיא מכללא בכל אחת על ד"ת נשאת ונתת באמונה אם כשמפלפל עם חביריו ורבו היה באמונה שלא כיוין להטעות' או לביישם או להעמיד דבריו אף שהכיר טעותו או לחלוק עליהם במה שיודע שהאמת אתם ולכבוד עצמו ולהגדיל שמו כופה פסכת' ואגב חורפיה מפיו לפידים יהלוכו ומראה פנים לבטל דברי החולקים ויודע בעצמו כי האמת אתם והוא עון פלילי. עסקת בתורה בקביעות עתים דלא להשנאה. עסקת בפריה ורביה לפרות ולרבות בתורה כמ"ש בהקדמת זהר הקדוש דלא סגי בעסק התורה אלא צריך לטרוח וליגע לחדש בפרד"ס ולהוציא לאור בני דהוו ליה במעמד הר סיני. ומשר'ה אמר עסקת משום דצריך לעסו' ולהוליד תדיר ואין שיעור לפו"ר זו בתורה, צפית לישועה כי בימי המשיח יתגלו מקורי אורות התורה ונחזה נפלאות מתורתו וכמשז"ל שתורה זו בערך שהי' סתומה וקצרה דעתנו להבינה היא הבל לפני תורתו של משיח שאז נבין התורה ובכלל אשר יחכה האדם לישועה הוא ג"כ לזכות להבין התורה הקדושה לאמיתה. פלפלת בחכמה וכו' ונמצא דבכלל השאלות האלו הוא נדון על דברי תורה ושפיר קאמר תחילת דינו של אדם על ד"ת כי כל השאלות על זה והנה תסובינה על דבר תורה:

פלפלת בחכמה. לכאורה ק' ממ"ש פ"ד דנדרים דפלפולא ניתן למשה רבינו ע"ה לבד והוא נהג טובת עין ונתנו לישראל וכיון דה' לא ציוה לישראל על הפלפול רק למשה רבינו ע"ה. מה זה היה לשאול לאדם פלפלת בחכמה בדבר שלא נצטוה. ואפשר לומר דאיכא תרי פלפולי דאחד הוא לידע דיני התורה במדות שהתורה נדרשת דצריך לפלפל לדעת משפטי ד' וזה ודאי נצטוו ישראל עליו כי הוא עיקר ידיעת התורה. אך הפלפול אחר שידענו הדין לפלפל בשקלא וטריא משום יגדיל תורה זה ניתן למשה רבינו ע"ה. ומה ששואלים פלפלת בחכמה הוא על חלק הפלפול למען דעת דיני התורה:

דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות וכו'. הקשה הרב ישרש יעקב דהכתוב קראו אוצר והיכי קאמר שמפתחות החיצוניות לא מסרו לו ועוד דגם ר' ינאי מכריז חבל על מאן דלית ליה דרתא וכו' והול"ל ופליגא דר' ינאי וכו' ותירץ ע"ש ומה שהקשה דהול"ל ופליגא דרבי ינאי כפי סברא זו דודאי פליגי דמר מדמה יראה למפתחות חיצונות ומר מדמה לחכמה חיצונה לכאורה היה אפשר לומר דכיון דפשיטא דפליגי לא איצטריכא לש"ס לומר ופליגא דלא קאמר הש"ס ופליגא אלא היכא דיש מקום לומר דלא פליגי וכמה דכייל לן הרב בני חיי בלשונות הרמב"ם דף י"ד משם הרב מהר"א ן' חיים:
אמנם נראה לומר דאין כאן מחלוקת כלל דלעולם היראה דבר גדול אוצר כלי חמדה אמנם כלפי מ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' לענין זה נמצא שיראה קודמת לחכמה והיא כניסה ומבוא לחכמה ובערך זה שהיא התחלה דימה ליראה למפתחות החיצונות אבל בערך היראה עצמה והדר יקרה היא פנימית ולזאת יקרא אוצר והחכמה בערך עצמותה היא שער לפי פשטן של דברים והנגלות לנו. ועוד יש לומר קרוב לזה לפי הפשט דיראה דבר גדול והחכמה שער. אבל לגבי המעשה וקיום המצות רבה בר רב הונא מדמה המעשה וקיום המצות לבית והיראה והחכמה למפתחות חיצוניות ופנימיות שהחכמה ויראה הם מפתחות ליכנס לבית הקיום מצות ובערך זה היראה חיצונה דומה למפתח החיצון והחכמה מפתח הפנימי. ועל דרך האמת אפשר לומר דהיראה היא אוצר ודאי מלכותא דרקיעא והיא חצר החיצונה וקדושה ראשונה בערכנו. ומה שדימה לתורה שער אינו שער ליראה אך הוא שער ליכנס אל הקדש פנימה ודוק כי קצרתי:

ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא וכו' אפשר לפרש דפליגי בפלוגתא דהרמב"ן והר"ן פ"ק דקדושין אם חייב לעמוד לפני בעל מעשים דהרמב"ן סבר דלא אשכחן קימה לפני בעל מעשים והר"ן השיג עליו וכתב דכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בענינו עומדין מפניו שלא ציוותה תורה לקום מפני החכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים ע"ש בהר"ן פ"ק דקדושין סברת הרמב"ן וסברתו באורך. ואפשר דבהא פליגי ר' סימון ור' אלעזר וז"ש ר' אלעזר ניקום מקמי' דדחיל חטאין הוא דהיה מפורסם דמארי דעובדין הוא ואין ספק בענינו ובודאי חייבים לקום מפניו דמעיקרא לא ציותה תורה לקום מפני חכם אלא שהתורה מביאה לידי מעשים כמ"ש הר"ן. וא"ל אידך ניקום מקמיה דבר אוריין הוא דסבר כסברת הרמב"ן ז"ל דמעולם לא אשכחן דחייב לקום מקמי בעל מעשים וכל החיוב אינו אלא לעמוד מפני חכם. ואהדר ליה אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין וכו' כלומר מיעטת בשבחו כמ"ש רש"י דתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וגלה סודו דמה שנצטוינו לקום מפני חכם היינו משום דכפי חכמתו כן ירבה לדקדק במעשיו ולעבוד עבודה תמה וכי אמינא דחיל חטאין הוא תכלית השבח דודאי חייבין לעמוד מפניו וכמו שביאר הר"ן ז"ל:
ויתכן לפרש כל המאמר בדעת הרמב"ן כי הנה כתב ז"ל דאין חיוב לעמוד מקמי בעל מעשים אך אהני דאפי' ריש מתיבתא דרביה הוא ליקום מקמיה ואין כאן משום זקן ואינו לפי כבודו והיינו דאמר ר' אלעזר ניקום דדחיל חטאין הוא כלומר כמה גדול אדם זה דאפי' רביה איבעי ליה למיקם מקמיה דדחיל חטאין הוא ואין כאן משו' זקן ואינו לפי כבודו. ואהדר ליה ניקום דבר אוריין הוא כלומר לדידן דלית אנן רבוואתיה לא צריכא לבקש טעמים אלא ניקום דבר אוריין הוא ואהדר ליה אמינא לך וכו' כלומר כונתי להגדיל יקר תפארת גדולתו דדחיל חטאין הוא דאפי' רביה קאים מקמיה וממילא ודאי דבר אוריין הוא דלא אשכחן חיובא למיקם מקמי בעל מעשים לחוד ונמצא שהגדלתי בשבחו:
וראיתי למהרימ"ט בראשונות סי' ק' שכתב על מאמר זה וז"ל וא"ת ואי דחיל חטאין ולאו בר אוריין מאי רבותיה הרי אמרו אם ראית ת"ח נוקם ונוטר כנחש חוגרהו על מתניך ואם ע"ה חסיד אל תדור בשכונתו. ואני רגיל לפרשה הכי אמינא לך אנא דחיל חטאין הוא דלא ע"ה חסיד ואת אמרת לי בר אוריין דבכלל דחיל חטאין בר אוריין ובכלל בר אוריין לא הוי דחיל חטאין עכ"ד וקרוב לזה כתב מהרש"א. וק"ק דהתנן פ"ב דאבות אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד ופירשו רש"י ורבינו עובדיה דע"ה ירא חטא אפשר להיות ומתניתין גופא הכי מוכחא. וא"כ איך קאמרי רבנן מהר"י מטראני ומהרש"א דבאומרו דחיל חטאין ודאי דהוי בר אוריין דהרי אפי' ע"ה משכחת לה ירא חטא ויותר יקשה על מהרש"א שכתב וז"ל וגברא דדחיל חטאין ולא הוי בר אוריין ודאי דלא משכחת כמ"ש אין בור ירא חטא עכ"ל והנה הרב מביא ראיה כנגדו דמשנתנו לא מעיט אלא בור אבל ע"ה מצי למיהוי דחיל חטאין:
ולדברי הרב מהרימ"ט אפשר ליישב דמסתמא כי השב"ח השבי"ח ר' אלעזר דדחיל חטאין הוא אינו בסתם ירא שמים אלא כאותה ששנינו פ"ב דאבות ר"ש בן נתנאל ירא חטא. ופירש רבינו עובדיה ירא חטא מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאל"כ מאי רבותיה אף ע"ה אפשר להיות ירא חטא עכ"ל ועמ"ש הרב מהר"ש פרימו ברמזיו פ' תשא. ומסתמא כי משתבח ר' יעקב בר אחא בהא הוא דמשתבח ולזכות למעלה זו ליכא ספיקא דאצטריכא ליה למיהוי בר אוריין. ועמ"ש הרב תי"ט פ"ג דאבות משנה ט' ולא היה צריך לחלק בין מחשבה לפועל דהא ע"ה יכול להיות ירא חטא:

דרש רב עולא מאי דכתיב אל תרשע הרבה וכו' הרב עיון יעקב פירש דלא קשיא ליה אל תהי צדיק הרבה דפירושו הוא אל תהי צדיק הרבה שלא לעשות עבירה לשמה ובזה פירש פ' קרע ה' את ממלכות ישראל ונתנה לרעך והכי הוי מדה כנגד מדה. אך לפי זה שאול חמל על הצאן וסבר דפירוש אל תהי צדיק הרבה דמותר לעשות עבירה לשמה וראיה מתמר שזנתה לשמה יצאו ממנה מלכים לכך ונתנה לרעך זה דוד שבא מיהודה ותמר ע"כ דבריו ז"ל. ונראה דכונת הרב ז"ל דאע"ג דכששאול דן ק"ו מעגלה ערופה יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה מ"מ חשב דלזבוח לה' נקרא עבירה לשמה. אבל כפי דרך זה יש לחקור דס"ס היכי הוי מדה כנגד מדה אדרב' זו היא שקשה דהני בי תרי סתרא"י נינהו דענין שאול סותר הקודם מעשה תמר דהרי תמר עשתה עבירה לשמה ונפיק מינה נביאי ומלכי ואלו שאול משום דעביד עבירה לשמה מלכותא העדיו מיניה. ונראה דכי אתמר עבירה לשמה היינו דבפרט זה לא ציוה ה' רק דציווי ה' הוא כללי ובפרט זה אף שהוא עבירה לפי ציווי הכללי מ"מ בענין זה הוא לשמ' ומצוה היא ונוטלין עליה שכר דמתה לתמ"ר. אבל גבי שאול דבפרט זה עצמו ציוה ה' להחרים הכל לא שייך כאן לעשות עבירה לשמה בפרט זה עצמו ועבירה גמורה תחשב. וז"ש לו שמואל הנביא קרע וכו' ונתנה לרעך הטוב ממך שהוא עם היות דאתי מעבירה לשמה הוא טוב ממך דגבי תמר מיקרי עבירה לשמה ואתה לא כן עבירה גמורה לחוד היא בידך וזהו הטוב ממך:
ואפשר לומר על דרך זה בסגנון אחר במ"ש הרב עיון יעקב לעיל בדף ל' שמחל הקב"ה לדוד המלך ע"ה על אותו עון שהיה עבירה לשמה כי היכי דלא לימרו עבדא זכי למאריה ע"ש. והיא עבירה לשמה כדאמרינן בעלמא אבל הא דשאול אין כאן עבירה לשמה והיינו דאמר ליה שמואל ונתנה לרעך הטוב ממך דאיהו עביד עבירה לשמה ואני מוחל לו אך אתה סברת דעשית עבירה לשמה ולא היא:

שאינן חרדים ועצבים מיום המיתה. אפשר לפרש הכפל במה ששמעתי משם מר זקני החכם השלם והדר זקנים כמהר"ר ישעיה אזולאי זלה"ה שהיה מפרש במ"ש פ"ק דברכות יזכור לו יום המיתה דהכונה שיזכור ליצר הרע שעתיד למות וליבטל כדאמרינן בשילהי סוכה והרשעה כלה כעשן תכלה עכ"ד. ואפשר שזהו הכפל שאינם חרדים כלפי הרשע. ועצבים כלפי היצה"ר שגם עליו יעבור כוס ואת רוח הטומאה היתה לבער ולא די זה אלא שלבן בריא להם כאולם כלומר שהגיעו ברשעם עד שעשו היצה"ט רע וזהו שלבן לב אחד לאפוקי הבינוניים דקרינן בהו בכל לבבך בשני יצריך והרשעים אין להם אלא לב אחד והוא יצר הרע כי גם את הטוב נעשה רע והיו לאחדים לב אחד לרעה ובריא כאולם פתוח לרוחה כי אין עוד יצה"ט להצטער ולחשוב קצת בתשובה ובריא להם כאול"ם בעבור זאת. וז"ש הכתוב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום רק למעט מחשבה טובה אלא רע כל היום הגם דרשעים מלאים חרטות הגיעו למדרגה שמחשבתם לרע כל היום תדיר כי אין עוד יצה"ט לחשוב טובה כלל: