בַּעֲוֹן נְדָרִים, מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, זה מזלזל בנדרים שהם בדיבור לומר מה עשיתי? דברים בעלמא הן! לכן תמות אשתו אשר נעשית אשתו בדבור כשאמר לה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, דלפי דעתו גם זו אינה אשתו, על כן תצא מביתו ותתפרד ממנו. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב ש"י ז"ל בשם ספר הקנה הנודר ואינו משלם יבא בגלגול נקבה, ואם האשה נודרת ואינה משלמת תבא בגלגול גויה! עיין שם. ולכן הנודר ואינו משלם תמות אשתו, שרומזים לו האשה תהיה לאיש דוקא, והוא כיון דאינו משלם מוכרח לבא בגלגול אשה, ונחשב לאשה מעתה, ולמה לו אשה בביתו?! לכך מסלקים אותה ממנו.
בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. יש להקשות מנא לן מהאי קרא כשהם קטנים [אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ]? ונראה לי בס"ד, מפיק לה מיתורא דקרא דאמר (קהלת ה' ה') וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, רצונו לומר בהיותם קטנים שהם ניכרים שהם מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ מפני שאתה זן ומפרנס אותם, גם מזה היתור מוכח בַּעֲוֹן נְדָרִים שהאדם מביא דבר זה על עצמו בידיו, כמו שאמר הכתוב (קהלת ה' ה') אַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וכו'.
בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. הנה לפי פשוטו איכא טעמא בזה, מפני שהילדים היו ערבים במתן תורה. אך נראה לי בס"ד טעם אחר, כי בעסק התורה יהיה פריה ורביה ברוחניות שיש בחידושי תורה בנים ובנות, וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר. ולכן בעון ביטול תורה שביטל לידת בנים ובנות הרוחניים שהם חדושי תורה ימותו בניו ובנותיו הבאים לו מאשתו הגשמית, ועל זה אמר (ירמיהו ב, ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם, מוּסָר לֹא לָקָחוּ, ונראה לי הכי קאמר זה היה בעבור דהבנים היו ערבים בעד תורה שבעל פה הנקראת מסורת, ולזה אמר מוּסָר לשון מסורת לֹא לָקָחוּ.
בָּתַר דְּשָׁמְעָה מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. פירוש רש"י ז"ל נראה דוחק. ונראה לי בס"ד הכונה, אחר ששמע רבי מרבי אלעזר דאמר משום בִּטּוּל תּוֹרָה מהאי קרא ד'לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם' דנמצא עתה איכא תרי קראי דמוכחי על עון נדרים, פסוק לַשָּׁוְא ופסוק וְחִבֵּל דאמרו רבי לעיל, לכך חזר ואמר בַּעֲוֹן נְדָרִים.
חַד אָמַר: בַּעֲוֹן מְזוּזָה. נראה לי בס"ד הטעם כי המשקוף רומז לאב שהוא ראש ועליון, והסף רמז לאשה שהיא נדרסת כאסקפה. דהיא למטה והוא למעלה, ומזוזת ימין לבן הזכר שהוא בחסד, ומזוזת שמאל לבת שהיא בגבורה, והם כמו עמודים העומדים לשאת משא הבית, ולכן בַּעֲוֹן מְזוּזָה שלא קיים מצות המזוזות שרומזים לבנים לכך בניו מתים. ונראה לי בס"ד לכן כתיב (דברים ה' ט') עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, תיבת מְזוּזוֹת הם אותיות זזו מות, רצונו לומר זזו כל הבנים מן המות על ידי מצוה זו.
וְחַד אָמַר: בַּעֲוֹן צִיצִית. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל, שעושין ח' חוטין בכל כנף, ויש בהם חמשה קשרים שבזה נשלם מספר אחד, וארבע פעמים 'אחד' [13] הוא מספר 'בן' [52], שבזה ניכר שיש לישראל דין בנים להשם יתברך עיין שם. ולכן מאחר שבציצית ניכר שיש לישראל דין בנים, על כן המבטל מצוה זו ימותו בניו! ועוד נראה לי בס"ד שמתים כשהם קטנים, דאיתא בתנא דבי אליהו (אליהו רבא כו) על פסוק (במדבר טו, לב) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אמר הקב"ה למשה מפני מה חילל זה את השבת? אמר משה לפניו: ריבונו של עולם איני יודע. אמר לו הקב״ה למשה: כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חילל את השבת. באותה שעה אמר לו הקב״ה למשה: משה צא וברור להם מצוה אחת שינו נוהגים בה בשבתות ובימים טובים, ואיזה זה מצות ציצית וכו' עיין שם. נמצא הציצית ניתן לישראל שיהי' בו היכר ומזכרת ליהדות שלהם, לכך כתיב (שמואל א' כד, ה) וַיַּךְ לֵב דָּוִד, כשקרע הכנף של המעיל לשאול, ואמרו רבותינו ז"ל שביטלו ממצות ציצית שעה אחת, ואמר מה בין קטע ציצתא לקטע רישא, נמצא היכר היהדות בציצית עדיף מתפילין, כי הציצית הוא בין ביום בין בלילה שלובשין טלית קטן, וכן הוא בין בשבת ויום טוב בין בחול, אמנם יש עוד היכר באדם ליהדות על ידי הפאות, אך כל דבר אינו חזק אלא על פי שני עדים, ולכך צריך לעשות ההיכר בשתים. מיהו כל זה בגדולים, אבל קטנים אין להם לא פאות ולא ציצית, כי הקטנים מגדלים שער ראשם כולו, ולכן זה שאינו מקיים מצות ציצית שיש בהם היכר ליהדות, אז מתים בניו בעודם קטנים, שאין בהם עדיין היכר ליהדות לא מצד ציצית ולא מצד פאות.
כָּל הַזָּהִיר בְּצִיצִית, זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים. נראה לי טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים 'ציצית קטן' הוא קטנות שהוא עשיה שביצירה, ו'טלית גדול' עשיה שביצירה עיין שם, נמצא הַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית עושה תיקון ב'עשיה' וב'יצירה' [700] שמספרם שבע מאות, ולכך הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה כנגד כל כנף שבע מאות עבדים כמנין 'עשיה יצירה'. ועוד נראה לי בס"ד לפרש טעם למספר זה, דידוע ארבע ציציות נמשכים מן ארבע אורות מוחין, וידוע כל בחי' כלולה מעשר, וכל אחד מעשר כלול מעשר, הרי כל בחינה מארבעה הנזכרים נחשב כמאה שהם ארבע מאות, ולכן הַזָּהִיר בְּצִיצִית ללבשו כל שבעת ימי השבוע באין מחסור, זוֹכֶה לְשַׁמְּשׁוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת כנגד ז' ימי השבוע, כי שבעה פעמים ארבע מאות הוא שני אלפים ות"ת [700×4=2800].
בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם, מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. נראה לי בס"ד כי המריבה מתהוית ויוצאה מכעס לב שהוא עומד בתוך גופו של אדם שנקרא בית, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, לכך הַמְּרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מדה כנגד מדה, וגם עוד כיון שהיא מתהוית וצומחת מבפנים, לכך אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת שהוא היזק פנימי בעודם בחדרי בטן, ולכן נמי מֵתוּ בָּנָיו קְטַנִּים שעדיין הם יושבים בפנים בתוך הבית ולא גדלו ויצאו חוצה. ונראה לי בס"ד 'שִׂנְאַת חִנָּם' אותיות 'שָׂנֵא מַחֲנֶה' כי זה בעל שנאת חנם שנא מחנה שלו שהוא מקום חנייתו שבאה הפרענות שם, ואם תוסיף מספר שִׂנְאָה [356] על מספר מְרִיבָה [257] עולה תרי"ג [613] כמנין רמ"ח [248] איברים ושס"ה [365] גידים, לזה אמר מְרִיבָה רַבָּה דייקא, שנוסף עליה מספר שִׂנְאָה, ואז שדייא תכליה בכוליה גופיה אברים וגידין.
בַּעֲוֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס. נראה לי בס"ד מלוי חַלָּה כזה חי"ת למ"ד ה"א עולה [455] תנ"ה כמנין שלשה מלואי אהי"ה [לשם אהי"ה ישנם שלושה מילויים: 'שם קס"א' 161 - במילוי יו"דים: אל"ף ה"י יו"ד ה"י, 'שם קנ"א' 151 - במילוי ה"הים: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, 'שם קמ"ג' 143 - במילוי אל"פים: אל"ף ה"א יו"ד ה"א, נמצא ג' מילואי אהי"ה - קס"א קנ"א קמ"ג - עולים תנ"ה 455], שה"ס [שהוא סוד] הבינה שמשם הפרנסה. לכן בַּעֲוֹן חַלָּה שאין נותנים אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס, רצונו לומר במילוי של אותיות חַלָּה שהמילוי הוא הַמְּכֻנָּס של הפשוט נמצא אותיות חַלָּה במלואה היא מספר 'תְּנָה' חַלָּה, גם מספר חַלָּה תנ"ה שחלה בה הברכה של תנ"ה הם מילואים הנזכרים. ועוד נראה לי בס"ד ב' פעמים בְּרָכָה [227×2=454] עולה עם הכולל תנ"ה שהוא מספר מלוי חַלָּה, לרמוז אם יתנו חלה יהיה להם בְּרָכָה לנפש בְּרָכָה לגוף. ולזה אמר (שמות מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, וז"ש בַּעֲוֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס רצונו לומר אין שורה הברכה הרמוזה בהמכונס של אותיות חַלָּה, רצונו לומר במילוי אותיות של חַלָּה. ועוד נראה לי בס"ד אומרו אֵין בְּרָכָה בַּמְכֻנָּס, דמרגלא בפומייהו דאינשי לומר אֵין בְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּאוֹצַר הַבַּיִת, דאם קונה דבר יום ביומו לחם ואורז ושמן וכיוצא אין ברכה מצויה בהם, כי הם דברים הנמדדים ונשקלים דבר יום ביומו, אבל הקונה חיטים ואורז ושמן וכיוצא פעם אחת לצורך השנה כולה ונותנם באוצר ולוקחים ממנו כל יום בלי משקל שורה בהם ברכה.
וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים. נראה לי בס"ד כי ברכת הארץ היא בסוד מאה, כמו שנאמר (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', ופרשתי בס"ד הטעם כי ארבע מדרגות המספר הם כנגד אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה], ומספר המאות הוא בבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה כנודע, וידוע שהמזון והברכה בא מן הבינה ששם ס"ג [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=63]. ובזה פירשו רמז הכתוב (תהילים נה, כג) הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, מספר יְהָבְךָ [37] ל"ז, הַשְׁלֵךְ עַל שם הוי"ה [26] יהיה ס"ג [63] וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, ולכן ברכת הארץ היא בסוד מאה ומצא מֵאָה שְׁעָרִים, ולכן אמרו בזוהר הקדוש שהקב"ה מברך לנשמה מאה ברכאן כמנין 'לך לך' [100], כי הנשמה היא מבחינת הבינה שה"ס [שהוא סוד] הבריאה ששם הוא מספר המאות, ולכן אם אין מוצאין חַלָּה יבא להם עניות הרמוזה באות רי"ש במילואו שהוא לשון עניות, ועל כן אותיות 'מֵאָה' יבא בתוכם אות ר' ויהיו 'מְאֵרָה' ותחת אשר לא זכו למאה שערים יהיה להם אותיות מֵאָה לצירוף מְאֵרָה.
וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךְ". נראה לי בס"ד שם הארבעה ושלשים משמות ע"ב הוא נקרא לה"ח, והוא בחינת יסוד שבשמות בן ע"ב, והוא אותיות 'חַלָּה' לכן בזכות חַלָּה יתעורר שם לה"ח הנזכר להשפיע ברכה. וזהו שנאמר (יחזקאל מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, תסיר אותיות נו"ן יו"ד מן 'לְהָנִיחַ' ישאר אותיות 'לה"ח' על פי סדר השם הנזכר ממש. ואותיות נו"ן יו"ד הנז' תצרפם עם 'בְּרָכָה' וקרינן בה 'נִיבְרְכָה' לשון בריכה, כלומר הארת שם לה"ח נִיבְרְכָה אֶל בֵּיתֶךָ. ובזה יובן (במדבר כד, ז) יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, כי שם לה"ח הנזכר הוא שם ל"ד מן ע"ב שמות, ושם הק"ם המועיל להקמת המזל הוא שם י"ו מן ע"ב שמות הנז', וזהו שנאמר יִזַּל מַיִם רצונו לומר שפע מִן דָּ"לְ יָ"ו כלומר שם ל"ד ושם י"ו, ועל ידי כן יהיו ישראל בְּמַיִם רַבִּים כמה מיני השפעות של טובה.
בַּעֲוֹן בִּטּוּל תְּרוּמוֹת ומַעַשְׂרוֹת שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, וְהַיֹקֶר הוֶֹה, וְהַשָּׂכָר אָבֵד, וּבְנֵי אָדָם רָצִין אַחַר פַּרְנָסָתָן וְאֵין מַגִּיעִים. נראה לי בס"ד אף על פי שֶׁהַיּוֹקֶר הוֶֹה וכפי הטבע בזמן היוקר ימצא ריוח הרבה לקצת בני אדם שהם אוצרי פירות ודגן, הנה עם כל זה הַשָּׂכָר אשר משתכרים באותו זמן אינו מתקיים אצלם אלא יהיה אָבֵד, שיעשה לו הקב"ה סיבה שיתאבד מידם אחרי זה. ובדרך הלצה יש לפרש 'הַשָּׂכָר' על שכר המשכר לשון יין ושכר, כי מאחר שֶׁהַיּוֹקֶר מתמיד אז הַשָּׂכָר שיש אצל סורנאי אָבֵד, שאין מוצא לו קונים דבני אדם רעבים ואוכלים כל אחד חומש שיעור אכילתו ומי יוכל לשתות שכר.
וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי נ' י') "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת: אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". נראה לי בס"ד כאן נרמזו כמה שמות הקודש המשפיעים לפרנסה, והיינו באומרו אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם תיבת אֲרֻבּוֹת קרינן בה 'רֹב אוֹת' שאם תקח רוב כל אות מן אותיות 'שָּׁמַיִם' תמצא רוב אות שי"ן [300] הוא מספר קנ"א [151], שהוא 'אהי"ה במלוי ההי"ן' [אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה = 151], ורוב אות מ' [40] הוא מספר כ"א [21], שהוא שם 'אהי"ה פשוט' [21] ורוב אות יו"ד [10] הוא מספר וא"ו [6], שהוא רמז ליסוד המשפיע, ורוב אות מ"ם סתומה [ערכה של ם' בגימטריא הוא 600] הוא ש"א [301], שהוא מספר שם אלהים במלוי יודי"ן שעולה ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] ועם אות אלף דכתר הממתקו הוא ש"א [301]. וזהו שנאמר אֶפְתַּח לָכֶם 'רֹב אוֹת' הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה! והא דאמר וְאִם נוֹתְנִין 'מִתְבָּרְכִין' ולא אמר 'מִתְעַשְּׁרִין'? נראה לי בס"ד כי יש עושר בא על ידי ברכה מן השמים, ויש בא על ידי סיבה סגולית, כהך דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו [=כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו], וזה העושר הבא על ידי סגולה כזאת אין לאדם הנאה ממנו אלא בעולם הזה, אבל הבא על ידי ברכת שמים יהנה ממנו גם בעולם הבא, כמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (תהילים מט, יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ, בסגולה זו שהוא כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, זו אשתו, כי זה הנאתו בעולם הזה דוקא יען, לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו, מה שאין כן עושר הבא מברכת ה' הוא מהנה האדם בעולם הזה ובעולם הבא, ולזה אמר 'מִתְבָּרְכִין' כי הבא על ידי סגולה אין חשוב ברכה. [עיין לרבינו בספרו חסדי אבות פרק ו' משנה ז' שביאר במשל את ההבדל בין מתברכין למתעשרין ותמצא חן]
עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי'. נראה לי בס"ד עולם הזה נברא בה"א, אך אות ה"א יש לה שני ציורים א' צורת ד"ו, וא' צורת ד"י, אבל של 'דו' מעולית יותר לכך אומרים הָ"א לַחְמָא עַנְיָא דִ"י אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא. וידוע גן עדן התחתון הוא בכלל הארץ הלזו שנבראת באות ה"א, אך הואיל והוא מעולה יותר לכך צורת ה"א החופפת עליו היא צורת 'דו' מה שאין כן אות ה' החופפת על עולם הזה. ובזה פרשתי בס"ד אֲנִי לְדוֹדִי שעושה רצונו ואז דוֹדִי לִי, רצונו לומר ב' צורות של 'דו' ושל 'די' יש לי, אחת משמשת בעולם הזה, ואחת משמשת בעולם הבא. ועוד נראה לי בס"ד שאם האדם אוכל בצמצום שאין לו ברכת עושר, סעודה ביום, וסעודה בלילה, ובכל סעודה יש לחם שמברך עליו שתי ברכות על נטילת ידים והמוציא תחלה, וחמש לבסוף שהם ד' ברכות ברכת המזון ופרי פרי הגפן על כוס, סימן לדבר (תהילים קיט, קסד) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ, ואם יש לו ברכת עושר אוכל פירות גם כן, ואז מוסיף שלשה ברכות בכל סעודה שהם עץ ואדמה ושהכל, נמצא מברך עשרה בכל סעודה. ולפי זה מי שאין לו ברכה בעושר מברך בכל כ"ד שעות י"ד [14] ברכות בסעודתו, ובעל ברכה בעושר מברך עשרים, ולזה אמר אתן להם ברכה עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' רצונו לומר 'די' [14] ברכות אלא יהיו עשרים ברכות. או יובן עַד בְּלִי דַּי, רצונו לומר לא ישלטו בכם י"ד עתים לרעה הנזכרים בקהלת. או יובן שישבר ה'פח' [88] על ידי שיחסר ממנו 'דַּי' [14] ואז ישאר 'עַד' [74] לשון מזון, כמו (בראשית מט, כז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, והוא מספר שֵׁם אכדט"ם [74] וזהו שנאמר עַד בְּלִי דַּי שיתפרד 'די' מן הפח.
בַּעֲוֹן גֶּזֶל, הַגּוֹבַאי עוֹלֶה. נראה לי בס"ד קיימא לן סתם גוי גזלן הוא. גם ידוע מ"ש במפרשים דורשי רשומות אמרו אל"ף בי"ת אֱמוּנָה בְּרָכָה, גימ"ל דל"ת גְּנֵבָה דַּלּוּת, ואם כן זה הגזלן שהוא יהודי ועשה מעשה גוי לגנוב ולגזול ופגם באות אל"ף ובי"ת שהם אמונה ברכה, לכך יבואו אותיות א"ב בתוך אותיות גּוֹי ויהיה צירוף גּוֹבַאי, לכך גובאי בא לעולם.
אָמַר רָבָא: כְּגוֹן הַנֵי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, דְּאָכְלָן וְלָא עָבְדָן. פירוש א' דרש"י דוחק [רש"י שם: ונמצא שגוזלות את בעליהן ועוד מתוך שמלומדות במאכל ובמשתה גורמות לבעלים לגזול], דהא הבעלין רואין כך ושותקין, ופירוש ב' נמי דוחק, כי בני מחוזא עשירים היו והעשיר מביא משרתים ואין אשתו עוסקת. ונראה לי בס"ד, דאמרו רבותינו ז"ל חלק העני נתנו הקב"ה אצל העשיר, לזה אמר (ישעיהו ג, יד) וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם שהכנסתם כל פירותיו לבית, ונמצא גְּזֵלַת הֶעָנִי היא בְּבָתֵּיכֶם ממש, כי כל מה שמונח באוצר אינו כולו שלכם אלא מעורב שם חלק העני, והן אמת שהעשיר ראוי שיקרא גזלן בעבור זה! אך בדרך זה תאשם האשה יותר, שהאוצרות בידה ואינה נותנת מהם כלום לעני הדופק על הפתח ושואל פרנסה ומזון, ולזה אמר דְּאָכְלָן מטוב השם יתברך וְלָא עָבְדָן באותו הטוב צדקה לעניים, והבעל סומך על אשתו בדברים אלו לכך היא תאשם.
