דף נג - א

חזייה רב פפא את יהודה דלא הוה ניחא ליה להכנס עמו.

אמר ליה רב פפא: מאי דעתיך, למה אינך רוצה להכנס? האם משום מה דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא [לא תשתתף בהעברת נחלה, דהיינו, שיכתוב מחיים את נכסיו, אפילו מבן רע לבן טוב], משום דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, שאין אנו יודעים איזה זרע יצא מהבן הרע, ושמא יהא לו זרע הגון, וראוי שהוא יטול חלק בירושה!

וכל שכן שלא יהא באעבורי אחסנתא מברא לברתא.

והרי גם כאן זו העברת נחלה, שהרי כותב לבתו מה שהיה ראוי להוריש לבניו!

אין לך מה לחשוש לכך, שהרי האי נמי תקנתא דרבנן היא, משום מה דאמר לעיל רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו, ולמדים דבר זה מן המקרא!

אמר ליה יהודה: הני מילי - מדעתיה, מה שנותן האב מרצונו. אבל לעשוייה [להכריחו] שיתן נמי?

אמר ליה רב פפא: אטו מי קאמינא לך דעול ועשייה?! עול ולא תעשייה קאמינא!

אמר ליה יהודה: מעלאי דידי [כניסתי לבית] - היינו עשייה, משום שהוא ירבה לפסוק לה נדונייה מחמת כבודי.

לבסוף אכפייה [כפה אותו רב פפא בדברים] - ועול [ונכנס יהודה עמו].

אישתיק יהודה ויתיב.

סבר ההוא מירתח רתח, חשב אבי הבת שיהודה כועס על שפסק לבתו מעט, ולכן כתביה לכל מאי דהוה ליה [כתב לה את כל רכושו].

לסוף אמר ליה אבי הבת ליהודה: השתא נמי לא מישתעי מר, גם עתה, שנתתי לה כל כך הרבה, אינך אומר דבר? חיי דמר, לא שביקי מידי לנפשאי [לא השארתי דבר לעצמי]!

אמר ליה: אי מינאי דידי, אילו נטלת ממני עצה, אפילו האי נמי דכתבת מתחילה - לא ניחא לי.

אמר ליה: השתא נמי אהדר בי ^[75] [אחזור בי עתה]!

אמר ליה: שוייה נפשך הדרנא - לא קאמינא.

בעא מיניה רב יימר סבא מרב נחמן: אם מכרה האשה את כתובתה לבעלה, האם יש לה כתובת בנין דכרין כבכל כתובה, או שנאמר שכיון שמכרה כתובתה לבעלה, הרי פקעה תורת ירושת אביה מלהוריש נדונייה שלו לבני בתו, שהרי מכרתה, ועתה הירושה באה רק מכח הבעל, ולכן אין לה כתובת בנין דכרין, ויחלקו את הירושה כל בניו בשוה?

אמר ליה רבא: ותבעי לך במוחלת כתובתה לבעלה, שהוא דבר יותר מצוי ממכירת כתובה לבעל [ואף שלא הגיעה הנאה לידה, מכל מקום פקעה זכותה בחייה]!

אמר ליה רב יימר: לא תסבור שמשום שבאה הנאה לידה מסתבר שאין לה כתובת בנין דכרין.

דאדרבה, השתא במוכרת כתובתה לבעלה קמיבעיא לי אם יש לה דין כתובת בנין דכרין, דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסוה, שבשביל שהוצרכה למעות - מכרה כתובתה, דאמינא שהיא כמאן דקא מחו לה מאה עוכלי בעוכלא [כאילו היכוה מאה מכות ברצועה שבראשה ברזל כמין משקולת קטנה ששמה עוכלא, כדי שתמכור את כתובתה], ובכל זאת יש צד שהפסידה את דין כתובת בנין דכרין,

מוחלת, שלא הכריחוה למחול, מיבעיא?! אדרבה, יותר מסתבר שאין בה דין כתובת בנין דכרין!

אמר רבא: פשיטא לי, שהמוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה, שאם היא תתאלמן או תתגרש, יטלו הלקוחות את כתובתה. ואם תמות - ירשנה בעלה. ומתה לבסוף - וירשה בעלה, יש לה כתובת בנין דכרין.

שהרי אף אם לא היתה מוכרת, היה יורש אותה בעלה, והיו מקבלים בניה את כתובתה, לכן אף כשמכרה - לא פקעה זכותה.

ואין אנו אומרים שתפסיד משום שהוקל בעיניה למכור כתובתה, אף שעל ידי כך מפסידה את בניה אם תתאלמן או תתגרש.

מאי טעמא?

משום שלא מרצונה מכרה, אלא זוזי אנסוה, שהיתה אנוסה מחמת הצטרכותה לכסף.

ועוד פשיטא לי, שהמוחלת כתובתה לבעלה - אין לה כתובת בנין דכרין.

מאי טעמא?

משום שאחולי אחילתא לבעלה את כתובתה ^[76], ונקל היה בעיניה להפסיד את בניה חינם ^[77].

אבל דבר זה בעי רבא: מוכרת כתובתה לבעלה, האם כמוכרת לאחרים דמי, שגם זו מכירה בטובת הנאה מועטת, שהרי אם תמות היא קודם, יירשנה בעלה, והזכות שהוא לוקח ממנה היא רק שאם ימות הוא קודם - לא תיטול כתובתה. והרי לבסוף מתה היא, לכן יש לה כתובת בנין דכרין,

או שמא כמוחלת לבעלה דמי, כיון שהוקל בעיניה למכרה לו, ולכן אין לה?

בתר דבעיא הדר פשטא: מוכרת כתובה לבעלה - כמוכרת לאחרים דמי.

מתיב רב אידי בר אבין מהמשנה ששנינו במסכת יבמות [פ"ז ע"ב]: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ואמר לה עד אחד: מת בעליך, והתירוה לינשא על פיו - ונישאת, ואחר כך בא בעלה, תצא מזה ומזה, ואין לה כתובה, לא מזה ולא מזה. ואם מתה, אין יורשין של זה ואין יורשין של זה - יורשין כת ובתה. והוינן בה, מהו זה ששנינו: "אין יורשין של זה וכו' יורשין כתובתה", כתובתה מאי עבידתה? הרי כבר שנינו ברישא של המשנה שאין לה כתובה!

ואמר רב פפא: הכוונה לכתובת בנין דכרין. וזהו פירושה של משנתינו: אם מתה היא בחיי שניהם, וירשוה הם, אין הבנים שיש לה מזה ומזה נוטלין כתובת אמן כבנין דכרין כשבאין לחלוק בנכסי אביהם, אלא חולקין בשוה.

ואמאי אין כאן דין כתובת בנין דכרין? הכא נמי לימא: יצר אנסה, שהיתה מתאוה לבעל!

ומתרצינן: התם קנסא הוא דקנסוה רבנן, משום שהיא לא בדקה היטב אם אכן מת בעלה קודם שנישאה שנית.

יתיב רבין בר חנינא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר משמיה דרבי אלעזר: מוחלת כתובתה לבעלה - אין לה מזונות באלמנותה ^[78], משום שתנאי כתובה - ככתובה, וכשם שמחלה כתובתה, כך מחלה גם תנאי כתובתה.

אמר ליה: אי לאו דקאמרת לי דבר זה משמיה דגברא רבא, הוה אמינא לך על הלכה זו: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". שהרי השבת רעה תחת טובה היא זו, שהיא עשתה לו טובה, שמחלה לו כתובתה, והוא משיב לה רעה, שלא תקבל מזונות באלמנותה.

יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר רב פפי, ויתיב רב חייא בר אמי גבייהו.

אתא ההוא גברא דשכיבא [שמתה] ארוסתו.

אמרי ליה [אמרו לו]: זיל קבר אותה, או הב לה כתובתה [נדונייתה], שהרי תקנו קבורתה תחת כתובתה!

אמר להו רב חייא, תנינא שאין לה משפט כתובה, דהיינו - קבורה [שתחת כתובתה]:

אשתו ארוסה, אם מתה, לא אונן הוא להיאסר בקדשים,

ולא מיטמא לה אם כהן הוא, משום שאינה נחשבת שארו.

וכן היא, אם מת הוא, לא נעשית אוננת ליאסר בקדשים,

ולא מיטמאה לו. כלומר, אף שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשת כהנים, דכתיב "לה יטמא" - מצוה, זו אינה חייבת ליטמא לו, משום שאין הוא שארה.

אבל אם רוצה ליטמא לו, רשאית, משום שכתוב באזהרת טומאה "בני אהרן", וממעטים מזה שבנות אהרן אינן מוזהרות.

מתה - אינו יורשה. כלומר, אינו יורש את נדוניית בית אביה. שתקנת ירושת הנדונייה היא רק משעת כניסה לחופה, או מסירה לשלוחי הבעל.

מת הוא בחייה - גובה את כתובתה, מנה מאתיים ותוספת.

טעמא - דמת הוא, אזי יש לה כתובה. הא מתה היא - אין לה כתובה, שאין אומרים שקבורתה עליו כנגד כתובתה. שדווקא בנשואה, שאם מתה - יורשה בעלה, נתחייב כנגד זה בקבורתה. אבל ארוסה, שאינו יורשה, אינו חייב בקבורתה.

מאי טעמא? למה לא נאמר שיהא עליו חיוב קבורה כנגד מנה ומאתיים שהוא יורש?

אמר רב הושעיא: לפי שאין אני קורא בה מה שכותבין בכתובה: "לכשתנשאי לאחר [אם בגלל מות הבעל, או משום שתתגרש] - תטלי מה שכתוב ליכי". ולכן, כאן שלא מת הבעל, ולא נתגרשה, לא נשתעבד לה בכתובתה, ואינו יורש ממנה דבר שמחמתו יתחייב בקבורתה.

כי אתא רבין אמר ריש לקיש: ארוסה שמתה - אין לה כתובה.