הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא. כבר פירשתיה בריש פירקין (כתובות מג, ב) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.

גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סח, ב): תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי"ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר' אבין בשם ר' אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.

תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי. פירש רש"י ז"ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז"ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי"ג) ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יביאו עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר' צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מה"א ה"א) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב"ן ז"ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז"ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (קג, א) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.

ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. הכין פסק רבנו אלפסי ז"ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (בפרקין ה"ו): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (פי"א ה"ב): ר' אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב"ד ז"ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (לקמן כתובות צה, ב) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (לקמן כתובות קז, ב) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט, א) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נערדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז"ל.

אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין. ואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (כד, א) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל, אף על פי שחלק עליו הר"ז הלוי ז"ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לה מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.

בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא. יש שפירש דלא מבעי' ליה אלא כשהגיע זמן שהי' אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי (כי אכל) [אי אכלה] ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע"ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אע"פ שלא כתב לה מ"מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה:

בת אנוסה יש לה מזונות וכו' עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה. פירש רש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ"ל ז"ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה"ה למזונות (אסורה) [אנוסה] גופה מה"ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני' איכ' כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא (נפיק ולא נכפינן) [קפיץ] למיתב לה האב נדוני' אלא על דעת (שיזונו) [שיזכו] בה הבני'

תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי פירש רש"י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר (מאכיל) [מהכיל] לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי' כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי (ומדברי רב יוסף) [ומר בר רב אשי אמר] אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ"ש היכא דליכ' שום בית דאין לה דירה ואין היורשי' חייבים להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי' למ"ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית (ולפירוש רש"י) [ולפיכך יש שפירש] שאפילו רב יוסף [לא] קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני' לה מזונות שלימי' או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו' אין לה ומאי אפי' [דקאמר] כיון (דאין) [דאית] לה דירה דדלמא הא דאמ' רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ"מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי' ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ' הנושא דרשי' מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי"ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן [בית] כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי' כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה [*) פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י' דינרין כו' עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ' דינרין כו' כצ"ל (המו"ל)] פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי' אתא עוברי' קמי' דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה (פירכא) [פורנא] אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי' פירש הגאונים ז"ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום (דתקנו לדידך) [דתקשי לאידך] דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה [ודכותי' איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ"ז חסר.] (המו"ל) אחריתי אבל בתוס' פי' דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא (דניחא ליה) [דכיחלא] אבל לא ההיא דשמואל דתבעו' לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר"ם ז"ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליח[ב) צ׳ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ"ל. (המו״ל)] ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט' שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס [ג) כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ׳׳ל. (המו׳׳ל)] בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר' יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי"ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ' וכ"ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי"ל דמכ"מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי' לענין זה:

אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי"ף ז"ל ואע"פ שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ' דכתיבנ' הלכך כי איתא מנהגא עבדי' כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי' כשמואל. וא"ת למה הוצרכו לומר (נגד) [ועד] היכא דנהרדעי וי"ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד' נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב' א"ל לנהרדעי א"כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת' דתדו' עימי' בדוכתי' הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא' לשם:

אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו' ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי"ף ז"ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק' אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר"י הלוי ז"ל ואף על פי [ד) נ"ל דצ"ל דלקוט מאריה מפיק לי' ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ (המו״ל)] דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי' הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין [ה) חסר וכצ"ל ול"ד למה דאמרינן בב"ק דף י"א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי' כו׳ (המו"ל)] ופי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה [וכלים] של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים [ביוקר] בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק [שרשאי] ליקח בו טלית כן הרשב"א ז"ל:

ולענין ביאור סוגייא יש שואלים היאך נסתפקו שלא לקנוס הבת על מעשי האם והרי למעלה נ"ג א' אמרו מתה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתבתה והוינן בה כתבה מאי עבידתה והעמידוה בכתבת בנין דכרין ואמאי הכא נמי לימא יצר אנסה ותירצו בה התם קנסא הוא דקנסוה רבנן אלמא שקונסין הבנים על מעשה האם ותירצו בה שאינו דומה שבזו היא שסרחה בשלא דקדקה בנשואיה אבל אותו שנשאה לא חטא ומתוך כך ראוי לקנוס את בניה ולחמול על נכסי האב שלא חטא אבל כשנשא שניה אף הוא נשתתף בעון עמה והיה ראוי לומר שלא לקנוס על נכסיו שלא תהא הבת נזונות מהם:

ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת ומת הארוס והניח בת זו או שנשא את הארוסה משנולדה הבת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם היא ניזונת מן האחים ר"ל מן הבנים שהיו לו מאשה אחרת אם לא נשא את זו או אם נשא את זו והוליד ממנה אם נזונת מהם שמא מתוך שיש לארוסה כתבה אם כתב לה כמו שהתבאר יש לה מזונות או שמא הואיל וכל שלא כתב מיהא אין לה מתקנת חכמים אלא משעת נשואין אין נכללין בכתבה זו תנאי כתבה ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו כל הפוסקים שאין לה מזונות הא ארוסה עצמה שמת הארוס אם לא נשאת אין לה מזונות כמו שביארנו למעלה ואם נשאת יש לה:

אונס שנשא אנוסתו והוליד ממנה בת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם נזונת מן האחים אם לאו שמא מתוך שאין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה הואיל ואין יכול לגרשה כמו שביארנו בפרק שלישי ל"ו ב' אף תנאי כתבה אין לה או שמא הואיל ולא הופקעה כתבה ממנה אלא מטעם שאין בה חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה דין כתבה מיהא יש לה ותנאי כתבה מדין כתבה הם ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו הפוסקים שאין לה מזונות הא אנוסה עצמה יראה שאין לה מזונות שהרי כשמת יצא כסף קנסה בכתבתה כמו שביארנו בפרק שלישי ואם כן כבר נפרעה מכתבתה וכל שנפרעה מכתבתה בטלו תנאיה ויש לפקפק בה ואף לקצת חכמי הדורות ראיתי שיש לה ובכל אלו הואיל ומחמת ספק הוא שאין לה יראה לי שאם תפשה תפשה:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בחלק הרביעי גם כן והוא שאחד מתנאי הכתבה להיות אלמנתו נזונת מנכסיו כל זמן אלמנותה עד שתטול כתבתה או יתבענה בבית דין והוא שאמר לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין ככה היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלם וביהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתבתה לפיכך אם רצו היורשין נותנים כתבתה ופוטרין אותה אמר הר"ם אין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא תבקש כתבתה בב"ד ולא תנשא תדור בבית אשר היתה דרה עם בעלה בחייו ותהיה משתמשת בכל והכלים אשר היתה משתמשת בהן בחייו והנני עתיד לבאר שלמות זה הדין וביאור מיגד אלמנותיך בביתי ר"ל אחריו:

אמר המאירי כל יומי מיגד אלמנותיך ר"ל כל ימי המשך אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ויש גורסין מיגר ברי"ש ר"ל כל הימים שאת נגררת באלמנות ולשון זה מוכיח שאם היא אינה רוצה ליטול כתבתה אין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי ועל זה אמרו כך היו אנשי ירושלם כותבין ר"ל כמו שכתבנו ואף במקום שהיו סומכים על תנאי בית דין שלא לכתוב כך היו דנין מכח תנאי בית דין ואנשי הגליל היו כותבין כמותם אבל אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים ליתן לה כתבתה ולפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתבתה ופוטרין אותה ואף כשלא היו כותבין כן היו דנין כן מכח תנאי בית דין ובתלמוד המערב אמרו בני גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ובני יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ובגמרא נחלקו רב ושמואל שלדעת רב הלכה כאנשי יהודה ולדעת שמואל הלכה כאנשי הגליל ואמרו על זה בבל וכל פרודאהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודאהא נהוג כשמואל ושאלו בה עד היכן היא נהרדעא ר"ל שיהא הכל נקרא מאתו מחוז עד דסגייא קבא דנהרדעא ומכאן פסקו רבים כרב שמאחר שהתלמוד מחזר לידע גבולה של נהרדעא לענין זה לא לחנם אלא לומר לך שמשם ואילך כל המקומות שוים למנהג בבל וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו שלא חיזר לידע גבולה של נהרדעא אלא לומר שמשם ואילך מתחומה של בבל שנוהגין בה כרב הא כל שאר המקומות דנין בה כשמואל שכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ואף הם הביאו ראיה לסברא זו בשם מקצת גאונים ממה ששנינו צ"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ושאלו בה נזונת תנן דלא מצו דלא יהבי לה וכאנשי גליל או הנזונת תנן דאי בעו יהבי לה כתבתה ולא יהבי לה מזוני וכאנשי יהודה ואסיקנא ניזונת תנן וכאנשי גליל ואע"ג דאיכא למימר עלה דחייה בעלמא הוא ולא סמכינן אשנויא יראה לי שמאחר שבמשנתנו מכל מקום נזונת תנן אע"ג דקא בעי לאוכוחי מבריתא דהניזונת תנן איכא למיסמך אשנויא להעמיד לשון משנתנו במקומו ואף הם הביאו עוד ראיה ממה שאמרו למטה נ"ד ב' קריביה דר' יוחנן הוה ליה אתת אבא דהות מפסדה מזוני והיו מתיראין עליה שתפסיד מזונות לאחר מיתה אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לאבוכון דלייחד ליה בשעת מיתתו ארעא למזונות ואם כאנשי יהודה למה ליה ליחודי ארעא ליתיב לה כתבתה וליפטרו ואע"פ שיש לדחות שמא כתבתה גדולה ואין הנכסים מספיקין בה מכל מקום פשוטן של דברים אינו מוכיח כן וכן הביאו עוד ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה דף קל"ט ע"א שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו והרי הלשון מוכיח ניזונת על כל פנים ומכל מקום זו אינה ראיה שמא בנכסים מועטים היא או אפילו במרבין ומשום סופא נקט לה אלא שמכל מקום ראוי לפסוק כן משאר הראיות ומכללא דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וכן ממה שכתבנו למטה בשם תלמוד המערב שאם היורשין מרמין אותה ומביאין אותה דרך רמאות לתבוע כתבתה שלא הפסידה מזונותיה ואם יכולים לכופה בכל מה צורך להביאה לכך דרך רמאות יפרעו כתבתה והיא מפסדת מזונות וכן בתוספתא אמרו כל הארצות כותבין כירושלם ובתלמוד המערב קיסרי כיהודה ושאר כל המקומות כירושלם וכן שנינו ק"ז ב' אשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתבתה אלמא בדידה תליא מילתא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בסוגיא זו אמרו בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה ודבר זה לא נתישבו בו המפרשים על ענין אחד אלא יש מהן שפירשוהו שאינה יכולה לומר ליתומים שייחדו לה מדור שתדור שם בפני עצמה אפילו בית צר וקטן אלא תדור בביתם עמהם ותיזון שם עמהם הא אם יש לה מדור שנפל לה בירושה רשאה לדור בו והיתומים חייבין לזונה שם וכדקאמר אבל מזוני אית לה ואין הלכה כדברי האומר אפילו מזוני לית לה והוא הדין אם רצתה לשכור לעצמה או לדור בבית אביה לפירוש זה אתה צריך לפרש בזה שכתבנו שהיתומים חייבים לזונה שם דוקא לחשבון ברכת הבית וכמו שאמרו בפרק הנושא דף ק"ג ע"א אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולים יורשים לומר לה הא אם את אצלנו יש לך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות מפני שברכת הבית מרבה והקשו לה וליתבו לה כפי ברכת הבית ותירץ אין הכי נמי וכבר למדת מדברינו פסק היוצא משמועה זו לפירוש זה ומכל מקום יש מפרשים שמועה זו על מה שהתבאר שהאשה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומים רשאין לומר לה לכי לבית אביך אלא זנים אותה עמהם בביתם שהוא בית הבעל ולימד כאן שאם אין היתומים אומרים כן מצד רוע לב או טינא שהיה להם עליה אלא מתוך שביתם צר וקטן מהכיל מטתה וכלי תשמישה עמהם רשאין לומר כך אלא שחייבים לזונה בכל מקום שתדור ולשיטה זו לענין פסק אתה מפרש שכל שהוא כן חייבים לזונה בכל מקום שהיא ולא לפי חשבון ברכת הבית אלא למזונות מרווחים לפי כבודה וכבוד בעלה שעולה היא עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה ולפירוש זה דעת רב אשי שאמר אפילו מזוני לית לה פירושו בהרוחה אלא לפי ברכת הבית אלא שהלכה כתנא קמא ויש מפרשים אותה על מה שכתבנו תחלה אלא שהוא בהפך ר"ל שהיתומים רוצים לזונה בביתם אע"פ שהוא צר וקטן והיא רוצה לדור במקום אחר מתוך צרות הבית ואומר שרשאה היא בכך ושהם חייבים לשכור לה ולזונה שם ומכל מקום דוקא לפי חשבון ברכת הבית:

בפרק הנושא שם יתבאר שהאלמנה יושבת במדור שהיתה יושבת בו עם בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהם בחיי בעלה וכן בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה ואם נפל המדור אין היורשין חייבים לבנותו אפילו אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן אין מניחין לה לתקנו ולשפצו אלא יושבת בו כמות שהוא או תצא ובתלמוד המערב אמרו שאם לא היה להם או לבעל בית ששוכרין לה:

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים עד שתתארס אפילו תבעוה לינשא לא הפסידה מזונותיה ולא סוף דבר כשלא ניפייסה אע"פ שזה שלא נפייסה לא מחמת כבוד בעלה היא אלא מתוך שאין מהוגנין לה אלא אפילו ניפיסה לא הפקיעה מזונותיה ואפילו כחלה ופיקסה כאשה המשתדלת להנשא או אפילו זינתה לא הפקיעה מזונותיה שכל אלו מיגר אלמנותיך קרינא ביה תבעה כתבתה שלא בבית דין לא הפקיעה מזונותיה אבל אם תבעתה בבית דין הפקיעה מזונותיה מיד ואם מכרה כתבתה או משכנה שדה המיוחד לכתבתה או שלותה ועשתה כתבתה אפותיקי אפילו סתם בין שעשתה דברים אלו בבית דין בין שלא עשתה אותם בבית דין הואיל ולאחר מותו עשתה הפסידה מזונותיה ובפרק הכותב יתבאר שאם מכרה מקצתה לא הפסידה מזונותיה אלא שהיא חיה בנותר ויש אומרים כן אף במוכרת בחיי בעלה ואנו כבר ביארנו למעלה דף נ"ג ע"א שכל מוכרת בחיי בעלה לא איבדה תנאי כתבה:

בתלמוד המערב התבאר שכל שנראה לבית דין שהיורשים מרמין את האלמנה עד שגורמים לה מתוך רמאותם לתבוע כתבתה בבית דין לא הפסידה מזונותיה והוא שאמרו שם ארמלתא דר' אבדימוס רמון בה ואמרו לה בר בון בעי ליך תבעה פירנה ואיבדה מזונותיה הודעון מיליא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונותיה:

אלמנה שבאה לגבות כתבתה שמין מה שעליה ר"ל בגדים ותכשיטין שלה וראיתי למפרשי הלכות שכתבו דוקא בשל שבת ואם כן זו שהביאו עליה ר"ל אחד המקדיש ואחד המעריך ואין לו לפרוע שאין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא אף בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן פירושו אף בבגדי שבת שאם תאמר דוקא בבגדי חול אם כן היא היא והיאך הביאוה כחולקת עליה והדברים נאים ומכל מקום יש מפרשים בהפך שבאלמנה אף בבגדי חול שמין ובמקדיש ובמעריך בבגדי חול מיהא אין לו כלום הא בגדי שבת שמין ואף הם כתבוה בשם תלמוד המערב אלא שהדעת נותנת כפירוש ראשון ומה שהקשו ממנה לזו של אלמנה תירצוה בסוגיא זו שבזו של מקדיש להתכבד בהם בפניו עשאם הילכך במקדיש שעדין הוא חי לגמרי הוא נותנם להם אבל אלמנה שלהתכבד בהם עשאם לפניו עשאם ולא על דעת שתטלם ותצא שמין:

אף הלקיט שמין מה שעליו ר"ל שאם יש לו בביתו שכיר ובתוך זמנו עושה לו מלבושים כשיגיע זמנו ובא עמו לחשבון שמין לו מה שהלבישו ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים כשלא פירש לו שכר מתחלתו שמאחר שלא קצב לו שכירות אני אומר במלבושים אלו שעל דעת שכירות עשאם הא כל שפירש לו שכר אין שמין ומכל מקום נראין הדברים שאף בקצב לו מתחלה כן שמכל מקום סתם הדברים שעל סמך שכירותו עושה אלא אם כן פירש ואם לא היה הלקיט רוצה בכך היה לו להתנות או שיזכור לו עליו שם מתנה:

גדולי הפוסקים כתבו שבגרושה אין שמין מה שעליה הואיל ומדעתו הוא מגרשה ואין נראה כן דודאי לא שנא אלמנה דמשמיא מפקי לה ולא שנא גרושה דאיהו מפיק לה אדעתא דמישקל ומיפק קרינא ביה ולא עשאן על דעת שיגרשנה וודאי זו וזו שמין ואף לדבריהם יראה דוקא בשמגרשה בלא טענה אבל סרחה עליו ודאי אדעתא דהכי לא אקני לה וכל שאין שמין לה פירושו אף בבגדי שבת ואע"פ שבראשון של קמא י"א ב' אמרו האחין שחלקו מה שעליהן שמין שעל בניהם ונשיהם אין שמין ופירשוה בתלמוד המערב דוקא בבגדי חול אבל בגדי שבת שמין בזו אחים אין מקנים אלא בגדי חול משום זילותא שלא יפשיטום את בגדיהם אבל בגדי שבת לא אבל בעל מקנה הוא אף של שבת:

מכיון ששמין מה שעליה אין צריך לומר ששמין בגדים ותכשיטין שיש לה בביתה ואם כן מה הוצרכו היתומים במעשה דכלתיה דבר אלישיב שהוזכר כאן שהיתה תובעת כתבתה והיתה מזמינתם לילך עמה לבית דין והערימו לומר לזה זילא בך מילתא דתזלי הכי עד שלבשה כל בגדיה ותכשיטיה והרי כל שכן ששמין מה שאינו עליה יראה לי שלא היתה הכונה אלא שמא מתוך שתשמע בבית דין שישומו מה שעליה תהא כופרת במה שתחת ידה ואע"פ שמשביעין אותה לא היו רוצים לסמוך על השבועה במה שאיפשר להם לברר:

מי שצוה בשעת מיתתו ינתנו לבתי בגדים כך וכך תכשיטין כך וכך או בגדים ותכשיטין כשאר בנות שהשאתי וכיוצא בזה ובאותה שעה היה שיעור זה עומד במאתים והוזלו אחר מיתתו עד שאיפשר ליקח שיעור כך במנה אין היתומים חייבים אלא כשיעור זה אע"פ שמקחו במנה והוא הדין אם הוקרו ועמדו על שלש מאות שנותנין לה באותו שיעור אע"פ שהוקרו שהכל תלוי בשיעור שהזכיר:

בעי רבא בת ארוסה. פי' המורה ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת והי' לו בנים מאשה אחרת ומת הארוס י"ל מזונות. פי' מן האחים בנכסי האב או לא כיון דאית לה לארוסה כתובה. פי' היינו מו"מ מן האירוסין כדאמרינן לקמן בשלהי הכותב תנאי כתובה נמי כגון מזוני דבנן נוקבן אית לה א"ד כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ומקמי הכי לא חיילא לית לה נמי תנאי כתובה באירוסין תיקו. ומהכא נמי מוכח דאית כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה דאי בדכתב לה מאי קמבעי' להו. אי דכתב לה תנאי דבנן נוקבין יש לה ואי דלא כתב לה תנאי דבנין נוקבין ומנה מאתים כתב לה פשיטא דכתובה אית לה תנאי דבנין נוקבין ל"ל ואמאי קמבעיא להו א"ו הכי סבר אע"ג דלא כתב לה כתובתה אית לה מנה ומאתים ומ"ה בעי אי אית לה נמי תנאי דב"נ אי לא וה"נ איכא למבעי על ארוסה גופא אי מתזנא לאחר מיתת הבעל מנכסיו או לא וטעם אחד להן. ובפ' האומר בקידושין מוכיח בפירוש שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה דתנן התם [היא אומרת] קידשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ואמרינן התם אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ואי בדכתב לה תיפוק ליה דהא כתב לה ותו האיך יכול לכפור ולומר לא קדשתיך א"ו בדלא כתב לה:

בעי רבא בת אנוסה. פי' אנס את הנערה ונשאה אח"כ כדכתיב ולו תהיה לאשה והולידה לו בת ומת י"ל מזונות מן האחין מנכסיו או לא מזונות הבת שהן תנאי כתובה מיפקע בהכי או לא מי אמרינן כיון דל"ל כתובה ת"כ נמי ל"ל א"ד כתובה היינו טעמא דלא תיקון לה רבנן דכל כתובת אשה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי לא מצי מפיק לה כדכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו והשתא כתובה דמשום אפוקי הוא דלא תקינו רבנן דליכא למיחש לה אבל שאר ת"כ דלא משום להוציאה איתקון אית לה תיקו:

מתני' את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. פי' מיגר משך או מיגר לשון דירה וכך היו אנשי ירושלים כותבין אנשי גליל הי' כותבין כאנשי ירושלים וביהודה היו כותבין עד שירצו היתומים ליתן לה כתובתה. לפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה:

תני ר"י בביתי ולא בביקתי. פי' דוקא אם הניח בית גדול שראוי לה ולהם הן חייבים לתת לה מדור ואין יכולים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם. אבל אם הניח מדור צר ודחוק אין חייבים לתת לה מדור דמתני' תני תרי בביתי כדי לדיוקא בביתי ולא בביקתי אלא זנים אותה בבית אביה מנכסיו ול"א כיון דלא קרינן ביה בביתי לא קרינא ביה נמי ומתזני מנכסי:

מר בר"א אמר אפילו מזוני נמי ל"ל. פי' כיון דבטל התנאי דמדור בטל נמי תנאי דמזונות דיתבא בביתי אתני בהדי' וכיון דלא יתבה בביתיה לא מיתזנא. ומסיק תלמודא ולית הל' כמר בר"א דהאי דקתני בביתי שלא תוכל היא לומר תנו לי מזונות בבית אבי וא"א לדור עמכם דלא יהבי לה אא"כ יושבת וניזונית עמהן דברכת הבית ברובה אבל הכא דאינהו מעכבי מעלין לה מזונות בבית אביה:

אר"נ א"ש תבעוה להנשא ונתפייסה א"ל מזונות. פי' דלא קרינן בה מיגר ארמלותיך בביתי הא לא נתפייסה י"ל מזונות. פי' ואע"פ שהעכבה היתה מחמת שלא הי' התובעה הגון לה לא מחמת כבוד בעלה:

אר"ע לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל אמרה מחמת פ' בעלי י"ל מזונות מחמת ב"א שאינן מהוגנים לי אין לה מזונות. פי' משמע דאי הוו מהוגנים הוה מינסבא להו:

אר"ח זנתה אין לה מזונות אמר ר"י כחלה ופרכסה א"ל מזונות. פי' דגלי דעתא דלא משום כבוד בעלה מעכבא מ"ד זנתה כ"ש כחלה ופרכסה ומ"ד כחלה ופרכסה אבל זינתה י"ל מזונות מ"ט יצר אנסוה ומסיק תלמודא ולית הל' ככל הני שמעתי' אלא כי הא דאר"י א"ש התובעת כתובתה בב"ד א"ל מזונות ולא נדוניא:

מכרה כתובה או משכנה או עשאה אפותיקי אין לה מזונות. פי' [אפותיקי] פה תהא קאי למיקם אמרה לבע"ח לא תגבה חובך אלא משדה זו המיוחד לכתובתי הני אין אבל תובעת לא. פי' ומ"ה לא תני תובעת בהדי הנך דברייתא הני בב"ד ושלא בב"ד תובעת כתובתה בב"ד אין שלא בב"ד לא:

וכך היו בני ירושלים כותבין איתמר רב אמר הל' כאנשי יהודה ושמואל אמר הל' כאנשי ירושלים בבל וכל פרוודהא נהיג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהיג כשמואל ועד היכן הוא נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא. פי' עד מקום שמודדין במדת קב נהרדעא וקי"ל הל' כשמואל בדיני וכך פסק גם ר"י משום גאון אחד:

איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעלי'. פי' כשתבא לגבות כתובתה מן היורשין שמין לה הבגדים שעליה בפרעון כתובתה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דלמשקל ומיפק לא אקני לה. ושמואל אמר אין שמין פי' דמשעה שנשאת לו זכתה במתנה והן שלה:

ארחב"א וחילופא בלקוט. פי' שכיר שדר בבית בע"ה ועשה לו בגדים לכשמשלים זמנו ורוצה לצאת ותובע שכר פעולתו החליפו דבריהם דשמואל אמר שמין מה שעליו ומעלה אותם לו בשכרו ורב אמר אין שמין מה שעליו רב כהנא מתנא וכן בלקוט לרב שמין ולשמואל אין שמין ומנח ביה סימנא יתמא שלח ופוק שלח ופוק. פי' הפשיטו מבגדיו ויצא כלומר שמין מה שעליו וקרי ליה יתמא ע"ש שנוהגים בו מנהג יתמין לצאת בלא מלבוש:

אר"נ אע"ג דתנן מתני' כוותיה דשמואל הל' כוותיה דרב דתנן א' המקדיש את נכסיו וא' המעריך את עצמו פי' והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב לו בפרשה לפי שניו אין לו לגזבר לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן פי' אע"פ שלא לבשם עדיין כיון שלקחן או צבען לשמן קנו אותם במתנה אלמא אין שמין לכסות אשה כשמואל א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דתנן מתני' כוותיה דשמואל אמאי הל' כוותיה דרב א"ל לכעורה כשמואל נקטה. פי' לאדם כיעור שאינו מעיין ומדקדק לפום ריהטא נראה לו כשמואל ס"ל מתני' דעירובין אבל כי מעיינת ביה שפיר הל' כרב מ"ט כי אקנו לה אדעתא למיקם קמיה פי' ומתכבד בהן לפיכך אין לו בכסות אשתו וכו'. אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. פי' כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר:

כלתי' דר' אלישוב הוה תבעה כתובה מיתמי הות ממטיא לה לב"ד א"ל זילא מילתא דתיזלי הכי לבישתינהו וכיסיתינהו לכולהו אתו לקמיה דרבינא א"ל הל' כוותיה דרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה:

ההוא דאמר נדוניא לברת פי' שכ"מ היה וצוה שיתנו מנכסיו נדוניא לבתו והי' קצובים להן בגדי הנדוניא כמה מלבושים כמה קשרי הראש זול נדוניא פי' שבשעת צוואה היתה הנדוניא נקחת במאתים ועכשיו נקחו במנה:

אר"א ב"א פורנא ליתמי. פי' הריוח ואע"ג דא"ל כי אמר אביה למיתב לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל שיתנו לה מאתן זוזי אפ"ה ל"ל אלא נדוניא הנקחת במנה וה"ה נמי אם הוקרה הנדוניא שחייבים לקנות לה היקרים כפי מה שנמכרים עכשיו:

ההוא דא"ל ד' מאות זוזי מן חמרא לברת איקר חמרא אמר ר"י (דניחא) [רווחא] ליתמי וימכרו היין ויתנו לה ד' מאות זוז ול"א כבר זכתה בשעת הצוואה היין שוה ד' מאות זוז ואם הוקיר הוקיר לבת:

קריביה דר"י הוות להו אתת אבא דהות (קמרוחה) [קמפסדה] מזוני אתו לקמי' דר"י בעוד שהי' אביהן שכ"מ א"ל זילו אמרו ליה לאבוכון דליתיב לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר"ל אחר שמת ועשה הצואה כר"י א"ל כ"ש שריבה לה מזונות דהכי קא"ל אם לא יתנו לך מזונות מרווחים כמו שאת רגילה עמי גבי מזונותיך מזו הקרקע:

א"ר אבהו לדידי מפרשא ליה מיניה דר"י אמר למזונות ריבה לה. אמר במזונות קצץ לה מזונות ומכאן מוכח דר"י ס"ל כשמואל דאי כרב יתנו לה כתובתה ויסלקוה מעליהן:

הדרן עלך נערה
אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. פי' נתאלמנה וכו' היכא דקדים וכ' לה תוספת מן האירוסין ומ"ה אמר ת"ק דגובה את הכל דכיון דכתב לה הכל לפי תנאו והא דאוקימנא לעיל הל' א' זה וא' זה מן הנשואין ה"מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריותא אלא משעת חופה ואילך אבל מן המחוררין גובה אף מן האירוסין ור"א פליג ואמר דמן האירוסין לא גביא אלא מנה מאתים ולא תוספת שלא כתב לה תוספת מן האירוסין אלא ע"מ לכונסה וזה שכתב לה מן האירוסין כדי להבטיחה שכך הוא עתיד להוסיף לה אבל מנה מאתים גביא בין אם נאמר שיש כתובה לארוסה בתנאי ב"ד אע"ג דלא כתב לה בין אם נאמר דוקא שכתב לה שאין לומר שם לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה שהדבר ידוע שאם יכניסנה יש לה מנה מאתים ולמה כתב לה מקודם לכן אילולי שתגבה מן האירוסין אבל התוס' שאינו ידוע אלא אחר שיכנוס שהיא תלוי ברצון האיש אם ירצה יוסיף ואם לאו לא יוסיף. אמרינן לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והבטיחה מקודם לכן כמה יוסיף לה אם יכנוס:

פשיטא פי' ובמאי דתנן בפ"ק ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים לא אמרינן פשיטא שהן היו כותבין לבתולה ד' מאות זוז והוא נראה שמוסיפים על דברי חכמים ואדרבה הי' ראוי למחות בידן אבל זה שאינו כותב לבתולה אלא מאתים כדברי חכמים אם רוצה להוסיף משלו פשיטא שהוא יכול להוסיף מ"ד קיצותא הוא דעבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל. פי' מנה מאתים אין טפי לא שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף קמ"ל אם רוצה להוסיף וכו':

רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף. פי' אי הוי תני לכתוב לא הוה שמעי' מינה שתהא התוס' קרויה כתובה אלא במתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא להוסיף משמע נוספת על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא. מסייע ליה לר"א דאמר ר"א תנאי כתובה. פי' התוס' ככתובה דמי פי' דכי היכי דאמרת לעיל לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה חייב תוספת נמי כיון דאמר הכי והכי אוסיפ' לה אע"פ שלא כתב לה חייב.

בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות כו' אליבא דרש"י ז"ל דקסבר דארוסה יש לה מזונות אע"פ שלא כתב לה אתיא לה כפשטה דמספק' לן כיון שאין כותבה עד שעת נישואין והיא עיקר כתובה כדאמרינן לעיל אי אית לה תנאי כתובה מן האירוסין או לא ולדידן נמי מוקמינן לה בשכתב לה כתובה ואפי' הכי מספק' לן משום דעיקר כתובה מן הנישואין והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין. ובת הוא דמיבעיא לן אבל איהי גופה פשיטא לן דאם לא הגיע זמן אינה ניזונות ואם הגיע זמן מינאי. אבל איהי דאית לה כתובה בוודאי או מראשון או משני מזוני נמי וודאי אית לה. והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין דלי' לה נמי מראשון דלא קרינא בה נמי מיזונת:

בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונו' כו'. כתובת בנין דכרין וודאי פשיטא לן דלית לה דכיון דאיהי לית לה כתובה בני נמי במאי קא זכו. ומסתבר' דבדידה נמי איכא לספוקי במזוני אלא איידי דנקט באידך בת נקט נמי בהך:

לא כתב לה ואת יתב' בביתי כו' אמר רב יוסף בביתי ולא בביקתי אבל מזוני אית לה מר בר רב אשי אמר אפי' מזוני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי. שמועה זו נחלקו המפרשים ז"ל ואין לנו אלא המחוור בדברי'. דרב יוסף דריש מדרש כתיבה מאי דכתבי בביתי תרי זימני ולמד ממנו שאלו יש לו בית ראוי משתמשת במדור לפי כתובה כמי שהיתה משתמשת בחיי בעלה דבביתי קאמ' לה. ואם הבית קטן ואינו ראוי לדירתה היורשין מוציאין אותה שלא אמר לה אלא בביתי והיא שוכרת לעצמה בית משלה. אבל מזוני אית לה ששני תנאין הם ואין זה תלוי בזה. ומר בר רב אשי אמר אפ' מזוני לית לה כלומר כיון דלית לה מדור אפי' מזוני לית לה דקסבר מר בר אשי דחד תנאה הוא וכיון שאין אני קורא בה ואת תהא יתבה בביתי אף איני קורא בה ומותזנה מנכסי והיינו לישנא דאפי' ולית הלכת' כוותי'. ולקמן בפרק הנושא אמרינן תנו רבנן משתמש' במדור שנשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות שנשתמשה בחיי בעלה בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה בחיי בעל' שכך כותב לה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי. תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי כלומ' שתדור ברווחה דהכי איכא למדרש מדכתב לה בביתי יתירא ותרתי שמעינן מינה שאם יש שם בית שתדור ברווחה כדרך שנשתמשה בחיי בעלה ואם אין שם בית ראוי שיוציאוה היורשים משם והיינו דמייתינן לה דרב יוסף הכא והתם. ותו אמרינן התם אמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו ואפי' היא אומרת הניחו לא ואני אבננו אין שומעין לה כלומר נקיטינן מדרשא דרב יוסף דלא אמר לה אלא בביתי ואפי' שיפצה מספקא לן הילכך לית לה ומסתברא דכיון דאמרינן דאפי' היא אינה רשאי לבנותו אם עמדו היורשין ובנאוהי אין לה בי כלום זו היא שטת גמרתנו בלא ספק ובירושלמי אמרינן ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי אמר לי' היורשין שוכרין לה בית. מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנאה עשרין דינרין והוה תמן חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא ייבון לה עשרים דינרין. אמר לי' ר' מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנאה אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומר' קרקע והן אומרין מעות הדין עם היתומים. ופירושו לא היה שם בית מאי כלו' מי אמרינן בביתי דווקא או לא אמר לי' היורשין שוכרין לה בית דפליגא אדרב יוסף ולית לי' טעמא דדריש בביתי ולא בביקתי. מכאן ואילך היא אומר' קרקע כלו' מכאן ואילך שתבעה כתובת' שפירעוה והיא אומר' שרוצ' קרקע בכתובת' והן אומרים מעות הדין עם היתומים. ונראה שנסתפקו בזה בשביל שאין כתובת אשה אלא מן הקרקע. או אפשר שאם אומרבקרקע שיחד לה לפי שהי' דרכן ליחד לה קרקע בכתובתה ולפי שנתיחד לה ואין דינא אלא בקרקע הוצרכו לפרשו שהדין עם היתומים שנותנין לה מעות ומסלקין אותה מן הקרקע. כהדא חדא אתתא הוה פורלא דעשרין דינרין כלומר הית' כתובתה של עשרין דינרין כלומר שמחל' השאר או שנפרעת מבעלה בשעת מיתה מן השטר והוה תמן חד ביתא טב בעשרה דינרין כלומר ולא נשאר מבעל' קרקע אלא בית אחד שוה עשרה דינרין. ואתא עובדא קומי ר' חנינא אמר יהבון לה ביתא או ייבון לה עשרין דינרין כלו' פסק עליהן שיתנו לה או עשרי' דינרין כל כתובתה או קרקע אחר שהיא רוצה קרקע והם אינן רוצין לתת אלא מעות. ואמר לו ר' מונא כי אחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאלו אין כתובתה אלא עשרה דינרין וכיון שהדין עם היתומים לתת לה מעות אע"פ שהיא אומרת קרקע נותנת לה מעות ומסלקין אותה זהו פירושו בבירור. וכיון דירושלמי פליגא אגמ' דילן אנן כגמרא דילן נקיטינן דבגמרא דילן לית לן ההיא סברא דהא אפי' בנפל הבית אמרינן שאף היא אינה רשאי לבנותו ואפי' שיפצה מספקא לן כל שכן באין לו בית כלל ויש דעות אחרים בשמועה זו. אבל כך נראה דעת רש"י זצ"ל והוא האמת וכמו שכתבנו:

אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא כו'. עד דאמר רב יהודה כו' עד שלא בב"ד לא ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא. דעת הרב אלפסי ז"ל דאכולהו קאי ונראין דבריו אע"פ שאפשר לומ' דלא דחינון אלא דרב חסדא ורב יוסף. אבל דרב נחמן דלעיל לא דחינן דהיא משמיה דשמואל והא נמי משמי' דשמואל ותמה משכנה כתובתה אמאי אין לה מזונות והלא אפילו נפרעת מקצתה יש לה מזונות דקיי"ל דלית דחש לה לדר' שמעון דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף. ואפש' דמשכנה כתובתה שאני דשעבדה לכולה. ובהא דאמרי' תובעת בב"ד אבדה מזונותיה אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי הא מן האונס לא. כהדא אלמנתה דר' אבה דמוזבה אמרי לה רב אבה בר כהן בעי לך תבעת פורינא ואבדת מזוני מן דאית ידעין מיליה אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרא למזונה ומהא נמי משמע דתבעוה לינשא וניפייס יש לה מזונות דהא התם דניפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבע' כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה הוא הדין דתובעת כתובתה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקול' דידה:

מתני' וכך היו אנשי ירושלים כו' אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל קיימא לן כשמואל דהלכתה כוותיה בדיני. ותו מוחלת כתובתה לבעלה נמי אמרי' לעיל אתיא כאנשי גליל כדפרישנא לעיל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל אע"פ שאין ראיותי' ברורות:

אלמנה רב אמר שמין כו' עד אדעת' למשקל ומיפק לא אקני וכל שכן בגרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ואפ"ה אמרי' אדעת' למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתבו הגאונים ז"ל דווקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה הא לאו טעמא הוא. דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות. ואם אית' דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא וודאי כדאמרן ההוא דאמר נדונאי לברת זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי. וה"ה אייקר דרמיא עליהו והכי נמי מוכח באידך דאמרי' ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי מחמרא לברת אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי ואתיא בההיא דגיטין דאמרי' ההו' דאמ' מחמרא ליפות כוחו הוא דאמר:

בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בת ארוסה וכו'. יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי"ל תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי' דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע"כ:

אליבא דר' יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה"ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ"ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר' יוסי לא תיבעי לך וכו'. פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה"ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש"י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ"ל:
או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. פרש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ"ל הרב ז"ל. וממנו אתה למד דה"ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע"כ:
עוד כתב ז"ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע"כ:
בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והרמב"ן ז"ל האריך בזה וז"ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א"ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר' מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו' פי' אדר' מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י' דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה"ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל' שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע"א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב"ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז"ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז"ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר' משה המחבר ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה"ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל אדון האחרונים ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו'. פרש"י ז"ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו' ולפירוש [זה כ"ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק"ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי' זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע"כ:
ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפי' שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב"ם. הריטב"א ז"ל. וממה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו' ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין:
התובעת כתובתה בב"ד פי' בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר' אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר' יוסי ואהדרה למזונא. הריטב"א ז"ל:
כתב הרא"ה ז"ל דמהך ירושל' נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה"ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ"ל הרא"ה ז"ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי"ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכיון דתבעה כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע"פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי' שמכרתה או משכנה כולה כדפרש"י ז"ל וכ"ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:

והא לנהרדעא נסיבא וכו'. ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב"א ז"ל:

ועד היכא דנהרדעא וכו'. הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה"ר יונה:
שמין מה שעליה פי' ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב"א ז"ל:
וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק:
לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני' כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז"ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אדעתא למשקל וכו'. וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע"כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז"ה ז"ל עיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ודעת האחרונים כדעת הריא"ף ז"ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ"ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא"ה ז"ל:

זילא לן מילתא וכו'. אלא תתקן עצמך בבגדים שלך והם היו מתכוונים כדי שיהו ב"ד רואין אותה ושמין מה שעליה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. נדוניא לברתא שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות ואותה שעה היתה נדוניא ניקחת במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמד על מנה פורנא פי' רווח כמו שהפרין את מדותיו לשון ריבוי. פרנא ליתמי אף על גב דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל ליתבי לה מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא וכו'. פירוש צוה בשעת מיתתו תנו בגדים ותכשיטים לנדונית בתי ובשעת מיתתו לא היו מוצאים בגדים ותכשיטים הראוין לתת לה בפחות ממאה ואח"כ הוזלו ומוצאים בחמשים אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי כלומר הריוח של היתומים ואינם קונים לה אלא בחמשים כיון שבזה מספיקין לה לנדוניא הראוי לה כמנהג המקום ולא אמרינן כיון שבשעה שצוה לתת לה נדוניא לא היו מוצאים בפחות ממאה כוונתו היה לתת לה שוה מאה אלא אמרינן כוונתו היה לתת לה נדוניא הן ביוקר הן בזול וי"מ דנדוניא לבתי ר"ל שאמר בפירוש בגדים ותכשיטין כך וכך לבתי. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא לברתא כו'. פי' וש"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זל נדוניא והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי לפי אותה שעה של צואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי. ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדוניא חייבים לתת לה ר' מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהן יורשיה דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ע"כ:

תוס' בד"ה לית הלכתא כו' קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן כו' עכ"ל רב נחמן נמי משמיה דשמואל קאמר ליה אלא דנקטו רב ענן דמלתיה דרב נחמן לא מיפרשא אלא במלתיה דרב ענן כדקאמר לדידי מיפרשא כו' וברא"ש לא הזכיר לרב ענן ע"ש ודו"ק:

0סליק פרק נערה שגתפתתה

אף על פי פרק המישי

גמ' ההוא דאמר להו נדוניא לברת כו'. עיין הגירסא שהביאו האשר"י ועיין בח"מ סי' רנ"ד וסמ"ע סעיף ט"ז ועיין בסמוך ע"ב בתוס' בד"ה למזונות וכו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה בת ארוסה הבא על ארוסתו וילדה לו וכו'. ובאנוסה פירוש ונשאה וכו' והראב"ד פירש הך בעיא דארוסה ג"כ בנשאה אח"כ אבל מקודם שנשאה ילדה ועיין באשר"י:

ברש"י בד"ה כיון דאית לה כו' כגון שכתב לה כתובה. וקצת הסברות דחוקים כיון דכתב לה כתובה הא אי לא"ה לית לה בתקנתא דרבנן רק מכח כתיבתו א"כ למה יהיה לה מזונות בשביל כך ואי משום דכתב לה הכתובה תנאי כתובה בתרה גרירא א"כ כל תנאי כתובה יהיה לה מן האירוסין ובכתובת בנין דיכרין סברא [דלית לה] דלא יהיב לה האב מידי כמ"ש התוס' בד"ה בת יבמה ומזונות בארוסה שנתארמלה נמי [לא קמיבעיא ליה] דהא אפילו קודם שנתאלמנה לית לה מזונות עד הגיע שנים עשר חודש (י) ודו"ק:

ברש"י בד"ה בביתי וכו' ובד"ה אבל מזוני וכו' ורב יוסף בביתי יתירא דריש. ממ"ש זה באבל מזוני יש לה משמע שתלוי בזה אף שלכאורה אדרבא אי לאו בביתי בתרא לא הוי קאי בביתי רק איתבא ומיתזנא מ"מ אבל עתה קאי בביתי אף אמיתזנא וכו':

ברש"י בד"ה ומנח בה רב כו'. לכאורה קאי ארב כהנא וכן הוא לקמן ס"פ המדיר:
בתד"ה לית הלכתא כו' דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן כו'. לפי שהוא אומר לדידי מיפרשא וכו' נקטו ועיין לשון אשר"י בזה. ועוד אפ"ל שודאי אין ה"א בנתפייסה דפשיטא שאין לה מזונות ור"נ אמר שמואל גופא לדיוקא נקטו ולא באו התוס' לשלול רק שלא תימא בלא נתפייסה אף שהעיכוב מחמת תבעוה [בני אדם שאינם מהוגנים] אין הלכה וק"ל:
בתד"ה ושמואל כו' משום דשאר בבל כו'. דנהרדעא בעצמו נמי בבל כדאיתא בכמה דוכתי [מש"ה נקטו לשון שאר בבל] ועיין במלחמות. והא דלא קאמר עד היכן בבל [כיון דבכ"מ זולת בבל הלכה כשמואל] משום דאף נהרדעא הוא בכלל בבל גם אפשר דלא סגי חדא קבא בכל בבל אף זולת נהרדעא:

גמרא ולית הלכתא כמר בר"א. מכאן ראיה למש"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ס"ק קי"ז דאף אותן שפסקו בכולא ש"ס כמבר"א בר כו' אין בכלל זה היכא דאיכא משמעות בגמרא דלא כוותיה:

גמ' שם מ"ט יצר אנסה. לעיל (נג):

גמ' שם בבל וכל פרוודהא כו'. נראה דצ"ל פרוורהא בב' ריש"ן כמו בגיטין (ח ב) בפרוורי ירושלים. וכן הערוך הביאו בערך פרוור ועמש"כ במ"ר פ' ברכה אות ד' ומהכא משמע דבבל שם עיר ועמש"כ בספ"ב דשבת:

גמ' שם כלתא דבי בר אלישיב. נזכרו בגיטין (יד) ובב"ב (כט):

רש"י ד"ה יתמא. הפשט בגדיך וצא. כצ"ל. וכ"ה ברש"י שאצל האלפסי:

תד"ה בת. תימה דאנוסה גופא תיבעי. משמע דארוסה פשיטא להו דאין לה מזונות וכ"ה ברא"ש:

תד"ה בביתי. כשאין להם כ"א ביקתא כו'. כצ"ל:

תד"ה לית. אכולהו קאי בר כו'. וא"כ לא קאי רק אחרי שמעתתא דר"ח ורב יוסף וכ"כ הרא"ש להדיא. ולכאורה סתירה מזה למש"כ לעיל (ח) בסד"ה שהכל. ועמש"כ בבראשית רבה פע"ה אות ה':

גמ' עד היכא דסגי כו'. נ"ב וספ"ק דיבמות איתא דאזלו בתר כסף גולגלתא:

גמרא בת ארוסה מהו, עיין בהרא"ש דהאיבעי' בנשאה אח"כ.
ומסתפקנא אם הוליד אח"כ ממנה בנים ובנות ויש נכסים מועטים דהבנות יזונו אם יתנו גם להבת ארוסה ליזון עמהם די"ל דדוקא לגבי הבנים א"י להוציא מספק אבל הבנות אין מוחזקים כ"כ רק שניזונות מהנכסים, [ועיי' בש"ע חוה"מ סי' ר"פ מטומטום ובנות בנכסים מועטים, והתבונן]:

גמרא אמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה כו', מכרה אין אבל תובעת לא.
ק"ל למ"ש רש"י גיטין (דף לה) דטעמא בתובעת משום דגלי דעתה דבעי לאנסובי עיי"ש, וא"כ ע"כ פירכת הש"ס כיון דתובעת גלי דעתה מכ"ש במכרה ולתני תובעת וכ"ש מכרה, ובזה ק"ל דהא מכרה או משכנה היינו אף בחיי בעלה דלא שייך לומר דגלי דעתה דמצית לאנסובי ולא נשמע זה מתובעת.
[עיין בית שמואל סי' צג ס"ק ח' שהוכיח מסוגיין דלא כהב"ח דס"ל דמכרה בחיי בעלה אף מבעל לית לה מזוני דא"כ מאי פרכי' מכרה אין הא בעי למכירה לענין מזונות בחיי בעלה אע"כ שיש לה מזונות מהבעל אלא לאחר מיתה לית לה ע"ש ועדיין קשה כנ"ל דהא מכרה בחיי בעלה ל"ש גלי דעתה וצריך לאשמועינן דמ"מ לית לה מזוני לאחר מיתה דלא שמעי' זה מן תובעת]:

גמרא בביתי ולא בביקתי. ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן בלא נשאר בית כלל חייבים לשוכר'. אבל בביקתא אין חייבים לשכור ע"ש. ולכאורה אפשר לכוון כן בהרמב"ם (פי"ח מה"א) שכ' מדור אלמנה שנפל כו' נפל הבית וכו'. ע' בהה"מ שכ' בפשוטו דעת הרמב"ם דחייבים לשכור ע"ש.
ולפע"ד היה נראה דדעת הרמב"ם כהרמב"ן ומש"ה חילק הדין לב' בבות, בתחלה כ' מדור אלמנה שנפל היינו רק מדור אלמנה ונשאר מדור היתומים בזו אין חייבים לשכור והיינו ממש כהרמב"ן. והנה דעת הרא"ש דאף בביקת' חייבים לשכור וכדעת הר"ן והה"מ בשם הרשב"א. וכהירושלמי. אולם נראה דחילוק גדול יש ביניהם לדינא. והיינו כשנדקדק דהר"ן מפרש להירושלמי היא אומרת קרקע כו' היינו דין בפ"ע וקאי אכתובה שלא נשאר קרקע כשיעור כתובה. והרא"ש מפרש דהיא אומרת קאי אדלעיל שאומרת לדור בביקת' והם אומרים מעות היינו שרוצים לסלק במעות. הדין עם היתומים ומדמה לכתובה כמו התם לית להו רק שעבוד על הקרקע. ה"נ אין לה רק שעבוד על הדירה ויכולים לסלקה לשכור לה אחר ע"ש. ונראה דהחילוק לדינא הוא לשיטת הר"ן והרשב"א משמע דהחיוב לשכור. הוא רק כמו בלא נשאר בית כלל. ושוכר מנכסי קרקע שירשו מאביהם. אבל לא שיהיה לה שעבוד דירה על הביקתא, כיון שהיתומים דרים בה. אבל לשיטת הרא"ש נראה בעליל מדומי' הירושלמי דשעבוד על הביקת' רק שהם מסלקים. וא"כ הסילוק מהיתומים משלהם ופורעים לה החוב ומסלקים לה בזוזי. ואף אם לא נשאר רק הביקתא צריכים לשכור משלהם. ולעולם צריכים ליתן לה או דירה בביקת' או סילוק במעות. ותביעה על הביקתא. וכן נראה להדי' להמדקדק בלשון הטור. אבל אינך שיטות י"ל דהחוב הוא על שארי נכסים כמו בליכא בית כלל. והביקתא כמאן דלית ליה דמיא. והוא ברור להמעיין. וחידוש שלא העירו בזה האחרונים.
ולולי שיראתי היה נ"ל לשיטת הרא"ש דדוקא בנשאר ביקת' חייבים לשכור כיון דנשאר בית יש לה שעבוד עליו לדירה. אבל בלא נשאר כלל לא. והירושלמי דקאמר לא היה בית היינו לא היה בית גדול וכמ"ש הרא"ש להדי' והוא להיפוך מדעת הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש. והטור השוה דעת הרא"ש להרמב"ם. ולא ידעתי מנין לו זה. וצ"ע:

גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה כו'. ע' ברי"ף מה שכ' אחר שנוי' דהש"ס דלמישקל ולמיפק לא. וכ' ושמעיא מינה דמאן דגריש וכו'. יש לע' בכוונת הרי"ף מהיכ' נשמע זה. ובמלחמות דחיק דנפקא מלשון כו' ע"ש:
ולענ"ד נראה עפ"מ שהקשיתי היכי משנינן למישקל ולמיפק. הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה אבל אין הגוף שלה רק הפירות. וא"כ יהיה הקדש חל עליו כדאמרי' בערכין (דף כג) הקדישו משכיר שוכר במעלה קאי. וע' בתוס' שם. ובתוס' בב"ק (דף נב) כיון דאין לו רק לפירות והגוף של משכיר חל עליו ההקדש וממילא במעילה, וא"כ הכא גבי אשה נמי נימא הכי. אולם למ"ש הב"ש אה"ע (סי' צט סק"ד) וז"ל נראה אפי' אם בגדים שווים יותר וכו' רק היא תשלם המותר ע"ש שכ"כ מסברא בלי ראיה. ומתוך קושי' מוכח כדבריו והוי שלה ממש:
אולם יש ליישב בדרך אחר. והיינו למ"ש הר"ן בנדרים בפ' השותפין בסוגיא דמרמץ ובית הבד מושכרים בעיר דאף דמשכיר יכול להקדיש ביתו של שוכר. מ"מ כל שלא הקדיש בפירוש רק כל נכסי סתם אין דעתו על המושכר שאינו כעת בכלל נכסיו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דכסות אשתו אינו בכלל נכסיו, או די"ל דדוקא בית הוא קרקע דבחזקת בעלים קאמר יכול לאסור. אבל במטלטלין השכורים דכ"ז השכירות הוי של שוכר וא"י לאסור. ומעתה נראה דמיושב ע"פ תוס' לקמן (דף נט) ד"ה לכשאקחנה כו' אין נראה לו לחלק, עכ"ל. מבואר דס"ל דלר"מ א"צ לכשאקחנה. אבל דעת הר"ן שם דבעי לומר לכשאקחנה והוי לדידן כדבר שבידו דמקנה דשלב"ל כדאי' בקידושין (דף סב) לשיטת התוס' א"צ להגביל הזמן שיהיה כך. ולדעת הר"ן צריך להיות הזמן:
ומעתה י"ל דהרי"ף לא ס"ל כסברא הנ"ל ויכול ליקח המלבושים. וגם ס"ל דהוא בכלל נכסי. וס"ל לעיקר לתרץ כתירוץ אחרון הנ"ל דמטלטלין א"י לאסור. ולזה היה קשה להרי"ף דבברייתא קתני אין לו בכסות אשתו משמע דאינו בכלל ההקדש ולעולם לא יהיה הקדש אף אחר מיתתו או אחר גירושין. ואמאי לא יהיה אח"כ הקדש. ואי משום דקיי"ל א"א מקדיש דשלב"ל. ז"א דהא הוי בידו. דיש בידו לגרש וליקח ממנה המלבושים. וכל שבידו אינו כמחוסר מעשה ולא הוי דשלב"ל. וא"כ אח"כ כשיהיה לו שלו יהיה הקדש. ולזה כ' הרי"ף וש"מ דדוקא באלמנה וכו'. ולכן לא הוי בידו והוי שלב"ל ודוק:

גמרא נ"מ למוכרת ולמוחלת. ע' ברש"י ובראשונים דמוכרת ומוחלת היינו דאם מכרה כתובה גם תוספת בכלל. ולפ"ז צ"ל אף דלעיל (דף נג) מבואר דבמכירה לכ"ע לא אמרי' דמכרה כל תנאי כתובה דזוזי הוא דאנסוה ודעת הרא"ה והריטב"א ורש"י שם דגם במוחלת ל"א דמוחלת הכל, וצ"ל דת"כ שאני דהוא נכלל בכלל לשון כתובה. לא מטעם דתנאי כתובה הוא בכלל כתובה דשם כתובה הוא על התנאים ג"כ דא"כ גם לענין שארי דברים נאמר שמכרה הכל. אע"כ דשאני תוספת דיותר נכלל בכלל לשון כתובה. ובאמת לא ידעתי מנין לנו זה ולדחוק לפרש זה בענין ת"כ ככתובה דתוספת הוא בכלל לשון כתובה. ומה דאמרי' למוכרת ולמוחלת יש לפרש עפמ"ש הר"ן לעיל בסוגיא דמוכרת כתובתה לבעלה. ל"א נ"ר עשיתי לבעלי כיון דכל הנשים יש להם כתובה ליכא איבה אם אינה מוחלת. ואדרבא תאמר עיניך נתת בגירושין שתהא קלה בעיניך להוציאה ע"ש. אבל בשאר חוב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. וכ"כ בב"ש אה"ע (סי' קה סקי"א) רק בת"כ ג"כ אינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש. א"כ יש לנו לפרש דברי הש"ס למוכרת ולמוחלת היינו אם מוכרת או מוחלת לבעלה דמהני דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי כמו דאי"ל בכתובה ולא הוי כשאר חוב. אבל לומר שהוא נכלל בלשון כתובה זהו לא שמענו מדברי הש"ס. וצלע"ג:

יתמא וארמלתא שלח ופוק. בריא"ף גרס לי' בתרי בבי יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ולטעמי' דמחלק ביניהם דיתמא היינו לקיט הבעה"ב משלחו ברצונו ומציגו ערום. משא"כ ארמלתא דוקא כשנתאלמנה דמשמיא קנסוהו. אבל כשמגרשה לרצונו בלי שסרחה אינו משלחה ערטלאי. דבלקיט המלבושי' הם רק לטובת והנאת הבעה"ב אבל באשה הוא גם לטובתה ע"כ לאו כל כמיני' להפסידה זכותה. ויש להביא ראי' מש"ס דמפיק ממתני' כרב כדמעיינת בה. וקשה היכי רמיזא. ונ"ל דיל"ד תרתי חדא מ"ט לא קחשיב נמי לקיטו דאין לגזבר בבגדי לקיטו. ותו אמאי לא אמר סתם אין לו במה שנתן הבעל לאשתו ומה לו להאריך. אע"כ בבגדי הלקיט יש לו מפני שהם רק להנאת הבעה"ב ובמתנת אשתו פשוט הוא דאין לו דהוא רק לטובת האשה כמ"ש הראשונים דמתנות שאינם תכשיטים ומלבושים אין שמין אמנם מלבושי' שהוא להנאת שניהם קמ"ל דאין לגזבר בהם:

פירש"י ד"ה בת ארוסה וכו' וילדה לו ומת וכו'. משמע מלשונו דלא נשאה כלל. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דמיירי בנשואה ע"ש. והספק נראה דאף שנשאה כיון שנולדה קודם כתיבת הכתובה והוא כותב בלשון עתיד דיהוויין. אי נימא דתיקון חכמים הוא אפילו על הנולדה מקודם ולשון דיהוויין ר"ל שיהיו לאחר מיתה. ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דבנשאה פשיטא דקאי גם על הנולדים כבר כדאמרינן לקמן דף ק"ב ע"ב מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין כגון שגירשה ואהדרה משמע דקנין שני קאי אפילו על הנולדים כבר. ודוחק לומר דמיירי במפרש על הנולדה כבר. דא"כ היינו בת אשתו. ואפשר דס"ל להראב"ד דלא דמי להתם כיון שכבר נתחייב מתנאי בית דין מנשואין ראשונים אמרינן מסתמא דקאי הקנין גם עליהם. משא"כ הכא דנולדה קודם יש לומר דה"ל כאלו ילדה ממנו קודם אירוסין בזנות דאינה בכלל התקנה מדבעי דוקא בבת ארוסה. ומדברי התוס' נראה דלא מיירי בנשאה ממ"ש ד"ה בת יבמה וכו'. ומיהו אארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בית דין דהא לא יהיב לה האב מידי ואי בניסת כבר יש לומר דמש"ה כותב לה בשעת נשואין וק"ל: ועיין קונטרס אחרון סימן קי"ב:

תוספות ד"ה בת אנוסה מהו וכו'. תימא וכו'. בספר מגיני שלמה כתב דבאנוסה עצמה פשיטא דלית לה דבעינן הוכחה שאינה ניסת מפני כבוד בעלה מדאינה תובעת כתובתה. ובאנוסה כיון דלית לה כתובה ליכא הוכחה. אך מדברי רש"י לעיל דף נ"ג ד"ה אין לה מזונת באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. משמע הא לאו הכי ה"ל מזונת אע"ג דליכא הוכחא. ותו אף לפי שיטתו הוי מצי למבעי כגון שהכניסה לו מעות בנדוניא וכתב לה כתובה כנגדן דאיכא הוכחא מדלא תבעה אותן ואפ"ה כיון דעיקר כתובה דתיקנו חכמים הא לית לה. ושפיר שייך למבעי אם יש לה מזונת. וק"ל:

רש"י ד"ה אבל מזוני וכו'. ור' יוסף בביתי יתירא וכו'. נראה המשך דבריו דכיון דאמר אבל מזוני אית לה אע"ג דהדר וכתב לה בביתי בתר ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכו'. ע"כ דהא דדריש ולא בבקתי לאו ממשמעות הלשון ואת תהא יתבא בביתי נפקא. דא"כ נימא נמי למעט מזוני מבביתי בתרא. אלא דרב יוסף מיתורא דבביתי בתרא נפקא ליה דירה לחודא. עוד יש לפרש דכוונתו הוא לפמ"ש הרא"ש דמוכח דא"צ לשכור לה בית. דא"כ מה"ת נימא שלא יהיה לה מזונת הא אפילו אם מזונת ודירה תלויים זה בזה הרי יש לה דירה. ובאמת צ"ל דנפקא ליה לר' יוסף הא דא"צ לשכור לה דירה כלל היינו מיתורא דבביתי והיינו דפירש"י מדקאמר אבל מזוני אית לה דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה משמע דס"ל דאין צריכים לשכור לה דירה והיינו מבביתי יתירא. מיהו יותר נראה כמ"ש בתחלה. דאי לאו יתורא אין למעט כלל ולא בבקתי דהא קי"ל במנחות דף ק"ח ע"ב בוח"מ סימן רי"ד סעיף י"ב דהאומר בית בביתי אני נותן לך נותן לו הקטן. וע"כ דהכא מיתורא נפקא. אך הא קשיא לי דהכא אמרינן דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה. ובהרא"ש ר"פ הנושא ובח"מ סימן ס' סעיף ג' איתא שם (ממשמעות המשנה דר"פ הנושא ומבואר בירושלמי) דהמחייב לזון את חבירו סתם צריך ליתן לו מזונת למקום שהוא. אח"כ אמר לו על שולחנו. והא דבאלמנה שאמרה איני זזה מבית אבא אין היורשים חייבים לזון אותה היינו משום דאת יתבת בביתי. משמע כאומר על שולחני כמבואר שם בדברי הרא"ש ר"פ הנושא הרי חזינן דמה דנפקא לן מלשון בביתי קמא אמרינן דדירה ומזונות תלוי' זה בזה דקאי בביתי קמא על ומתזנא דבתרי'. ולמה בביתי בתרא ס"ל לר' יוסף דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה דאף דיש לחלק ולומר כיון דאין העיכוב ממנה עדיפא מ"מ קשה דנימא דקאי ומתזנא על בביתי דבתריה נמי דכתיב גבי מזונת ממש יותר מבביתי קמא. ודוחק לומר דהא דקאמר אבל מזוני אית לה היינו לפי ברכת הבית כמו בעל שולחני דלא משמע כן מסתמא דלישנא. וכן משמע מדברי כל הפוסקים דאית לה מזוני משלם. ולולי דברי הרא"ש היה נראה דהירושלמי לשיטתיה דכתב הרא"ש כאן דחולק על סוגיא דידן וס"ל דאפילו אין לו בית צריך לשכור לה והא דס"ל דאין יורשים מחויבים לזון אותה בבית אביה הוא מיתורא דבביתי בתרא ובאמת לא נזכרו דברי רב יוסף בדברי הרמב"ם וש"ע דפסקו כירושלמי. וכסתם מתניתין דר"פ הנושא. דלא יאמר כשתבא אצלי אזונה. ועיין קונטרס אחרון. וק"ל:

תוס' ד"ה בביתי וכו' וביש להם בתים טובים היא מרוחת וכו' נראה כוונת דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ג דדרשינן לשון הדיוט יותר ליפוי כח השטר מלגרוע א"כ כיון דדרשינן הכא לגרוע כ"ש דדרשינן ליפוי כח. ועפ"ז נלענ"ד לתרץ מ"ש הרא"ש דתלמוד ירושלמי סותר תלמודא דידן דגרסינן התם ר' זעירא שלח שאלה לר' נחמן בר יצחק ולאבימי בר פפא לא היה שם בית מאי. אמרו ליה היורשים שוכרים לה בית. ונראה דרבי נחמן בר יצחק ואבימי בר פפא לשיטתייהו אזלי דאמרינן לעיל דף נ"ג יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא וכו'. אמרו ליה זיל קבר וכו' דהיינו דלא דרשי לשון הדיוט לכשתנשאי לאחר וכמ"ש התוס' לעיל דאף דליפוי כח כ"ע ס"ל דדרשינן לשון הדיוט אבל לגרוע לא דרשינן ולהכי ס"ל הכא דדרש"י בביתי דוקא ליפוי השטר. כמ"ש התוס' ולא למעט. א"כ ממילא למאי דקי"ל לעיל דדרשינן אף לגרוע. ה"ה הכא הלכתא כר' יוסף. ועיין בספ"ג דגיטין דף ל"א ע"ב דלפירש"י סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק ודו"ק:

תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו'. בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא וכו'. נראה דס"ל דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא וכו'. היינו משום דבכל אלו הטעם שאבידה מזונותיה משום דכל מה שמחייב את עצמו במזונותיה הוא משום זילותא דידיה כדאיתא לעיל דף מ"ג ע"א לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה וזו שאינה חוששת לכבוד בעלה אבידה מזונותיה. וסבירא ליה להש"ס דבתביעת כתובתה בבית דין הוא זילותא טפי מהני דלעיל. ולפ"ז נראה דהא דמסיק ולא והתניא וכו' כולה אסוקי מילתא הך דלית הלכתא משום דלפי מאי דס"ד דהני אין אבל תובעת כתובתה לא. משמע דלאו משום בזיון הבעל הוא אלא כיון דמסיק דדוקא תביעה בבית דין היינו משום דאיכא זילותא טפי כדאמרינן לקמן דף צ"ז שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והיינו דקאמר דלית הלכתא ככל הני שמעתתא משום דאינו בזיון כל כך. אלא כהא דשמואל. א"כ ממילא יש לומר דתבעוה לינשא עדיפא טפי כי היכי דלא תקשה שמואל אדשמואל. ובזה נלענ"ד דאין להקשות לפמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דתובעת כתובתה מן האונס לא הפסידה. א"כ מאי מקשה ממוכרת כתובתה אין אבל תובעת לא. דילמא מכרה כתובתה היינו אפילו מאונס דסתם מוכרת זוזי אנסוה כדאמרינן לעיל דף נ"ג דזוזי אנסוה. ולפמ"ש ניחא דלפי הס"ד אין הטעם משום בזיון. אלא דהוי כהתחילה לגבות הכתובה ולא שייך לחלק בין אונס או לא. והירושלמי לפי האמת קאמר דטעמא משום בזיון. ובאונס אין להפסידה משום בזיון. ובזה נכון נמי הא דקשה לכאורה לרש"י ז"ל דס"ל בר"פ אע"פ דתובעת כתובתה אפילו מקצת כתובה הפסידה מזונותיה. ובמכרה כתובתה בעינן דוקא כולה. והכא משמע מדקאמר הני אין אבל תובעת לא. דמכרה כתובתה גרוע יותר מתובעת ולפמ"ש יש לומר דרש"י ס"ל דלפי האמת דבבית דין דוקא משום בזיון אין חילוק. דאפילו במקצת איכא בזיון וק"ל:

והנה מן הירושלמי שהביא רא"ש בההיא דבר כהן בעי לך משמע דנתפייסה ואפ"ה יש לה מזונת דלא כדעת התוס'. וכן כותבו המפרשים. ואפשר דיש לומר דכיון דקאמר מחמת בני אדם שאין מהוגנין לה. משמע דוקא דמיירי באותן שאין מהוגנין לה. אבל במהוגנין לפי כבוד בעלה אפילו נתפייסה יש לה מזונת שלא נתבזה בזה. וכשחוזרת יש לה מזונות. אבל באינם מהוגנים אפילו לא נתפייסה אלא שלא אמרה שהוא מפני שאין זה לפי כבוד בעלה אלא שאינן מהוגנים לה לפי כבודה הוי זילותא דידיה. והיינו דלא קאמר סתם שאין מהוגנים דבעינן' דוקא שתלתה בעצמה ולא בכבוד בעלה. וצ"ע. ויותר נלענ"ד דהא דקאמר בירושלמי דהוי אונס בההיא דבר כהן בעי לך. היינו דומיא דאמרינן בשמעתין דזינתה הוי אונס משום דיצרה אנסיה. ה"נ בתבעוה לנשא יש לומר דמחמת חימוד נשואין נתרצה וכשבטל הדבר הדר יש לה מוזנות וכה"ג מצינו בתבעוה להנשא ונתפייסה דצריכה לישב ז' נקיים משום חימוד. וכן משמעות הש"ס לעיל מהא דמקשה הא לא נתפייסה יש לה מזונת ופירש"י בלשון בתמיה דבודאי כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה גרע טפי מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה והיינו דמתמה הא לא נתפייסה לא בתמיה. ולפ"ז יש לומר דדברי התוס' מסכימים עם הירושלמי דודאי הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו ע"כ דבזינתה לא הפסידה אף דהוי בזיון טפי משום דיצרה אנסה. ה"ה בתבעוה להנשא ונתפייסה וע"כ צ"ל דפליג אדר' נחמן. אבל על רב ענן דאמר לדידי מפרשא מיניה דמר שמואל וכו' דלא שייך יצרה אנסה א"צ לומר דפליג אלא דהא גרע טפי. וכן משמעות לשון התוס' בהדיא שכתבו א"כ קשה שמואל אדשמואל לרב ענן וכו'. ולא הזכירו דר' נחמן. ודוק:

שם גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכו'. לכאורה נראה דטעמא דרב הוא כדקאמר רב נחמן לקמן דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. אך נראה דלפ"ז היינו דוקא בבגדים שעשה לה הבעל בחייו. אבל בבגדים שעשו היתומים לה דהא הם חייבים בכסות ג"כ. כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו. כמ"ש בשיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא דלהכי אמר רב חייא בר אבון וחילופא בלקיט משום דלקיט היום עמו ולמחר הולך לו לא שייך אדעתא למיקם קמיה. וכ"ש דהכא לרב קיימינן דס"ל הלכה כאנשי יהודה דהיתומים יכולים לסלקה כתובתה ופטורים ממזונות. א"כ בכה"ג דמי ממש לגרושה דכתבו הפוסקים דלא שייך אדעתא למיקם קמיה. כיון דמגרשה מדעתו. ונראה דיש לומר דבאמת בהכי פליגי' רחב"א ורב כהנא דרחב"א ס"ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה. משא"כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי"ל פועל חוזר בחצי יום. ולדידיה באמת מיירי בלאמנה שעליה בגדים שעשה לה בעלה. אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס"ל דלאו היינו טעמא דרב. אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל. והיינו דמנח ביה סימנא יתמא וארמלתא דא"צ לדחוק יתמא לקיט כפירש"י. אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקים את האלמנה. אפ"ה ס"ל לרב דשמין מה שעליה. ולפ"ז יש לומר לפמ"ש הריטב"א והובא באה"ע סימן צ"ט דאע"ג דשמין מה שעליה מ"מ אינו יכול לפשוט בגדיה כי אינו בדין. מ"מ משמעות שלח ופוק לא משמע הכי כמ"ש הב"ש. והנראה דלפי המשמעות של הריטב"א ז"ל דוקא באלמנה ולא בלקיט. דדוקא הבעל לא ניחא ליה דתתבזה. א"כ יש לומר ביתומים יכולים לומר שיתן לה הכתובה והיא תחזיר הבגדים. א"כ שפיר יש לומר דהיינו דקאמר דביתמא וארמלתא הדין הוא שלח ופוק כיון דמיירי בעשו לה היתומים כנלענ"ד. וק"ל:

שם א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דתנן וכו'. ולכאורה קשה מאי ס"ד דרבא להביא ראיה ממתניתין דמיירי בחייו. דהא ודאי דבחייו קנתה מה שעליה דהא קי"ל דהמזכה לבע"ח אפילו על ידי אחר קונה. א"כ כיון דחייב בכסות אשתו וזיכה לה למה לא תקנה. ואיך יוכל להקדיש דבר שאינו שלו. וכ"ש דאין הגזבר יכול להוציא מידה בשביל ערך דאינו אלא כבע"ח אחר. וע"כ הא דאמר רב שמין מה שעליה. הוא משום דס"ל דכשנתאלמנה חוזרים. והיה נ"ל מזה ראיה לדברי הרא"ש ז"ל דאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל. והיינו דמדייק ממתניתין דתנן כסות אשתו ובניו משמע דומיא דכסות בניו דאינו חייב להלבישם. ואפ"ה קנו משום דמדעתו הקנה להם במתנה. והוי סבר דה"ה באשתו מיירי בכה"ג דאין בו חיוב והטעם משום דהוי כשאר נותן מתנה לאשתו דקנתה עולמית כדאיתא בפרק חזקת. ובש"ע סימן צ"ט. וע"ז משני דדוקא אדעתא למיקם קמיה. וממילא בגרושה דלא שייך זה כמ"ש הרא"ש אפילו בבגדי שבת ורגל אין שמין. ונ"ל דלדעת הרמב"ם דמחלק בין בגדי שבת ורגל לבגדי חול. דהמקשה הוי סבר דלרב אפילו בגרושה שמין דלא הקנה לה כלל א"כ אף שהוא חייב בכסותה כל זמן שהיא תחתיו אפ"ה אין לה בהם אלא קניו פירות כל זמן שהיא תחתיו. דאי בעיא מגרש לה וצריכה להחזיר. ומדמה דין זה למשכיר בית לחבירו וחזר והקדיש דאסור השוכר לדור בו כדאיתא בערכין דף כ"א והביאו התוס' לקמן דף נ"ט ע"ב. א"כ ה"נ אסורה ללבוש הבגדים. ועיקר הקושיא ממקדש ולא ממעריך. וע"ז משני כי תקני לה וכו'. ר"ל דקנין גמור הוא. ובאמת בנתגרשה אין שמין. אך קשה לי דהא בב"ק דף ק"ב ע"ב משני בתחלה כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו. אלא דמקשה התם ממעריך. א"כ מאי קשה ליה הכא ממקדיש דילמא באמת הטעם משום דאין דעתו להקדיש וממעריך לק"מ. כנ"ל. ותו קשה דלפמ"ש הריטב"א דמשמע מלשון שמין דא"צ אלא לשלם הדמים אבל גוף הבגדים הם שלא. א"כ מאי קשה ממקדיש דלא דמי למשכיר כלל שאינו אלא קנין פירות לבד. וצ"ל דהריטב"א כתב כן לפי המסקנא. אבל המקשה הוי ס"ד דצריך להחזיר הבגדים ממש. כמ"ש באה"ע סימן הנ"ל ע"ש. ויותר נראה דאף לרמב"ם דמיירי בבגדי חול שעשה לה יותר מכדי חיובו לפי כבודם. ועיין באה"ע סימן ע"א וסימן צ"ט מה שכתבתי עוד בזה בפירוש דברי הרא"ש ותשובת הרשב"א. ודוק:

שם בגמרא ההוא דאמר נדוניא לברת וכו'. כתב הרא"ש ובספרים כתב ת' זוזי נדוניא לברת. ואותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הזכיר סכום מעות מה חידוש הוא מה דפורני ליתמי וכו' השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום מעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו רק שיתן לה הנדוניא עכ"ל. עוד כתב הרא"ש בעובדא דת' זוזי מחמרא דבסמוך דכתב הראב"ד ז"ל דוקא דאמר מדמי חמרא. אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפרק המקבל ולא דמיה כלל וכו'. נראה דדעת הרא"ש ז"ל דהנהו תרי עובדא חדא מילתא היא דלפי מה שהסכים לגירסת הספרים דאפילו אמר ת' זוזי בפירוש. אפ"ה אמרינן כיון דאמר נדוניא דהיינו שתקנה ממנו נדוניא אמדינן דעתיה שלא היה כונתו אלא על הנדוניא ולא קנתה המעות. וממילא אם הוזל נדוניא רווחא ליתמי. ה"ה אמר ת' זוזי מחמרא כיון דאמר ת' זוזי דהיינו שימכר היין בת' זוזי אמדינן דעתי' שכוונתו היתה על המעות שיהיו בעד היין. וממילא אם נתייקר היין רווחא ליתמי שלא קנה היין. והיינו דכתבו הב"י וב"ח על הטור סימן רנ"ג שכתב הנהו תרי עובדא דחמרא ודנדוניא שלא היה צריך לכפול הדברים ולפ"ז הראב"ד ז"ל דס"ל בעובדא דחמרא דדוקא שאמר מדמי חמרא לית ליה גירסת הספרים ת' זוזי נדוניא דלדידיה דס"ל גבי ד' זוזי מחמרא שקנה היין עצמו ליפות כחו. ה"נ בת' זוזי נדוניא קנתה המעות עצמן. והנה הריטב"א כתב והביאו הב"י שם גבי עובדא דנדוניא שמעתי מרבותי שאין להם לתת עד שתנשא וכו'. אבל האומר תנו ר' זוזי לנדוניתא חייבים לתת לה ר' זוז מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי וכו' ע"ש בדברי הסמ"ע והאחרונים שחילקו בין לשון בנדוניא או לנדוניא. נראה לכאורה דדעת רבותיו כשיטת הראב"ד דליפות כחו משמע דאם נתייקר רווחא דמקבל הוא. כמו שהביא הריטב"א שם סוגיא דגיטין. וס"ל נמי כגירסת הספרים ת' זוזי נדוניא וקשיא להו דלמה לא נימא גם הכא ליפות כחה דת' זוזי דוקא ולכך הוצרך לחלק דהכא מיירי שאמר בנדוניא שאני דמוכחא מילתא שלא היתה כוונתו אלא על הנדוניא. אבל לנדוניא אמר ממילא ליפות כחה. מיהו לפ"ז קשיא טובא על הש"ע בסימן רנ"ג דבסעיף י"ג שם העתיק לשון הטור באומר ר' זוז מייני דיוקרא וזולא ברשות היתומים. ובסעיף י"ו העתיק לשון הריטב"א באומר לנדוניא יוקרא וזולא דידה הוא. דלפמ"ש הרא"ש דליפות כחו לאו לענין יוקרא וזולא אין הכרח לחלק בין אמר בנדוניתא לאמר לנדוניתא. וצ"ל דס"ל דהא דכתבו רבותיו של הריטב"א דבאמר בנדוניתא דעתו שתקנה מיד את המעות. לאו משום הכרח הנ"ל אלא מסברא דנפשייהו הוא. כמ"ש שם דדמי לנותן דינר לעני ליקח בי חלוק דאינו אלא מראה מקום לו וכמ"ש הב"י שם בשם הרשב"א דהוי כאומר תנו מנה למזונת ע"ש נראה דכוונתו למאי דקאמר בסמוך אמר למזונ' ריבה לה מזונת. דהאי. למזונת אינו אלא מראה מקום תלמזונות יתירים. וראיתי בש"ע קטנים הובא שם בהג"ה בשם הגאון אבן העוזר ז"ל שהרבה לתמוה על דברי הב"י וב"ח הנ"ל ועל שאר אחרונים. ולפי הדברים שכתבנו דבריהם נכונים מאוד ודו"ק.