|
⎯
טקסט הדף
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת והא הכא דכטעות אשה אחת דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי מר סבר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומ''ס אין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וכי קא בעל אדעתא דקידושין הראשונים קא בעל אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר רבי יוחנן המקדש על תנאי ובעל [דברי הכל] אינה צריכה הימנו גט איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת כשירה איזו היא חליצה מוטעת אמר ריש לקיש כל שאומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ואת אמרת חליצתה כשרה אלא אמר רבי יוחנן כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה הכא נמי כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א''ל בר בי רב שפיר קא אמרת מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה ע''י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומיה ע''י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומיה ע''י שליח כי התם וקא הוי תנאה התם משום דאיתקוש הויות להדדי אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט אמר רב יוסף בר אבא אמר רבי מנחם א''ר אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל {במדבר ה-יג} והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה
⎯
רש"י
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת. אף בשהחזירה כשהיא גדולה פליג ואף במגרש גדולה והחזירה וטעמיה משום דגזור בה משום יתומה בחיי האב: והא הכא. גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו: דטעות אשה אחת היא. טעות קידושי קטנה: ופליגי. דקאמרי רבנן מתייבמת אלמא כי בעל משגדלה לשם קדושין בעל וקס''ד הוא הדין לטעות נדרים: ה''ג התם היינו טעמא אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל קדשה על תנאי ובעל דעתיה אתנאה ולא גרסינן בהא קמיפלגי דהא ר' אליעזר במגרש את הגדולה נמי אמר דכי החזירה אסורה לייבם דטעמא לאו משום קדושי טעות הוא ומאן דגריס לה מפרש דהאי משום ר' אליעזר אמרו דברייתא אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו הוא דפליג ולית ליה לתנא דברייתא אליבא דר' אליעזר הא דתנא דמתניתין דיבמות (קט.) דאמר דבמגרש גדולה והחזירה נמי אסר רבי אליעזר: אתמר נמי. כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידתא אין צריכה הימנו גט: שנתכוין הוא. לחליצה: ע''מ שתתן כו'. ואע''ג דלא יהבה כשרה: שפיר קאמרת. בתמיה דטעמא דהכא לאו משום דאחליה לתנאיה הוא אלא משום דמעיקרא לאו תנאה הוא: כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם (במדבר לב): דאפשר לקיומיה. למעשה של תנאי דהיינו ונתתם: על ידי שליח. כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלונית מאתים זוז חלוץ לה הלכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה: והא ביאה. הבועל לשם קידושין: וקא הוי תנאיה תנאה. כדאמרינן לעיל הריני בועליך על מנת כו': דאיתקוש הויות. והיתה לאיש אחר (דברים כד) כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומיה על ידי שליח מהני נמי בביאה: במלוה. שמחל לה מלוה שחייבת לו ואמרינן בקידושין (דף ו:) דאינה מקודשת דמשום דמשעה שלוותה ניתנה להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה: צריכה הימנו גט. ואפילו הטעתו בתנאי דאין אדם עושה בעילתו זנות: רבי אמי. פליג אדרבי אלעזר ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מאי טעמא בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות משוה פרוטה יהיו קידושין הילכך גמר ובעל לשם קידושין: אבל בהנך טעי. כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל ולא לשם קידושין במלוה לאו הכל בקיאין בהלכות קידושין:
⎯
תוספות
אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה כו'. תימה לר''י דמאי קס''ד דהאי מקשה וכי ס''ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין וי''ל דס''ד שצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הקנין או המכר: תנאי דאפשר לקיומיה ע''י שליח כו'. וא''ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי''ל דהיינו. טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע''י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע''י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ''ע דבעינן שאפשר לקיימו ע''י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן אבל לענין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בב' דברים משמע במי שאחזו (גיטין עה.) דדוקא רבי מאיר אית ליה ולא רבנן דלענין זה אין סברא כל כך ללמוד משם להכי פליגי עליה והשתא משמע דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא וכן בפרק מצות חליצה (יבמות קו.) וקשה דבפרק רבן גמליאל (שם נג. ושם) מסיק רבינא לכ''ע יש תנאי בחליצה וזהו תימה דפליג רבינא אכולה תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה ואומר רבינו תם ורבינו יצחק דהא דמסיק רבינא התם דלכ''ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ''ע אלא לומר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עלה זיקת יבמין לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצה כיון דהויא על תנאי ומפקע לזיקה לגמרי וכן צריך לחלק לרב אשי דאמר התם דכ''ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני' דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני' איירי לענין להתירה לשוק ורב אשי מיירי לענין זיקת יבמין כדפרישית ועוד אי להתירה לשוק איירי נמי התם אדמיפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל ותלי נמי בהכי: המקדש במלוה. פי' בקונט' שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה אמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ו:) ולרבינו יצחק אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת: דברי הכל צריכה הימנו גט. ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל ופליג אדאביי אע''ג דגבי קטנה שלא מיאנה קאמר שמואל. דאינה צריכה גט ממנו התם ליכא בעילת זנות אפילו לא יבעל לשם קידושין דהא איכא קידושין דרבנן ואם תאמר והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי קנו אי לא קנו בפחות משוה פרוטה א''כ היכי קאמר רבי אלעזר דברי הכל צריכה גט דדברי הכל משמע דליכא מאן דפליג דכי האי גוונא פריך לעיל הש''ס ארבה ויש לומר דלעיל ודאי פריך משום דידע אביי דמסברת עצמו היה רבה אומר כן ולא מקבלה אבל הכא רבי אלעזר אומר כן מקבלה דבבעל מודה שמואל וסבירא להו לרב ושמואל כמאן דאמר קנו ואם תאמר לרב תיקשי למאן דאמר לא קנו ואפילו למאן דאמר קנו שמא לא סבר כרב ודוקא בבעלו קנו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לומר דאפילו מאן דאמר לא קנו מצי סבר כרב בקידש על תנאי משום דאחולי אחליה לתנאיה וחיילי קידושי כסף אבל הכא לא מצי למיהוי קידושין על ידי מחילה וקדשה בטעות היינו טעות דפחות משוה פרוטה ובהא לא אמרינן דבעל לשם קדושין ובהך סברא מצריך הש''ס לפלוגתייהו דרב ושמואל בפרק בית שמאי (יבמות קי. ושם) ואין להקשות לרבי אלעזר דאמר דבבעל מודה שמואל היכי מותבינן לעיל ממתניתין לשמואל דאותבוה משום דמתניתין משמע כנסה סתם בלא בעל:
+
רשב"אהכי גרסינן: התם נמי בהא פליגי, מר סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה דאדם יודע וגמר ובעל לשם קדושין. ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה, ר' אליעזר סבר שאין אדם יודע ועל דעת קדושיו הראשונים הוא בועל ונמצאת גרושיה גרושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה. ונמצא פוגע בגרושת אחיו, ולא משום גזרה אסר לה ליבום, אלא מדינא ומשום לתא דהאיגזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה, שאף על פי שחזרתה גמורה גזרינן לה אטו האי שהיא גדולה בשעת נפילה. הא דאקשינן הא מיכתב כתבינן וקאמר רב פפי משמיה דרב וכו' ופרקינן הכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו. לומר דלמחזי כשיקרא חיישינן, לרווחא דמילתא הוא דפרקינן ולאוקמי הא דרב הונא אפילו כרב פפא דאמר משמיה דרבא. דלמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימנא הגדה בחד. כלומר, כיון שהן עצמן הגידו בפני אותו הג' אפ הן שמעו הגדה בב"ד מפני עצמן, שהרי הן עצמן נעשו עדים ונעשים דיינים. וא"ת והיאך נקראת הגדתם הגדה, והלא לא העידו אלא בפני אחד, ואין הגדה אלא בפני בית דין. יש לומר בשהיה מומחה ודן אפילו ביחיד כשאר דיני ממונות, ונמצאת הגדה בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. עוד יש לומר, כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד והעידו ואחר כך נעשים הם דיינים עמו. הרמב"ן נ"ר. ואם תאמר היכי אמר רב אשי דצריכא הגדה, והא איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרינן בס' פרק ראוהו (שלשה) (ר"ה כה, ב). תירץ הראב"ד ז"ל דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתב בהו אם לא יגיד, אלמא בעינן הגדה, אבל בעדות החדש לא כתיב ביה הגדה, כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ואמאי). יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד. ואוקימנא לה בדוכתא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום אין צריכין להושיב אחרים, אלא הן עצמן עומדין במקומן ומקדשין, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולמימר שאין מקדשין אותו על פי ראיה שראוהו בלילה ונתברר להם שנראה החדש. אמנם פירשו בתוספות לפי שראית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא. וקבלת עדות ביום בעינן, דהוה ליה כתחילת דין. וטעם נכון הוא. אלא שרש"י ז"ל חלוק בדבר בבבא בתרא (קיג, ב) גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה. והאי דאמרינן: יושיבו מחבריהן אצל היחיד. הוא הדין לכולן, אם יש עדים אחרים שיעידו בפניהם, דעד היודע, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, נעשה דיין ואפילו בשל תורה, כדאמר ר' טרפון גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים. ור' עקיבא נמי דפליג עליה ואמר כולן נעשו עדים, התם דוקא בדיני נפשות משום דבעינן והצילו העדה, והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, הא בעלמא מודה הוא לרבי טרפון כדאיתא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כה, א, ועי' ב"ק צ, ב). והיינו דאקשינן: ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה. כלומר, דהתם הא דלא יתבי בדוכתייהו משום דראוהו בלילה, דצריכין תרי מינייהו להעיד, ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין יעמדו בכולן במקומן ויעיד זה בפני השנים, וכן השני יעיד בפני חביריו השנים ואחר כך יעמדו שלשתן במקומן ויאמר מקודש מקודש. וכן פירש רש"י ז"ל. ועל מ"ש שמ' עד עד נעשה דיין קא פריך. הכי גרסינן: דאמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל, אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה. +
ריטב"אומפרקינן התם נמי בהא פליגי מר סבר אדם וכו' ואע"ג דהא פריך לעיל ממתני' דהמקדש בטעות ופריק ליה דטעמא דלאו משום הכי אלא אפי' כשפירש תנאי בשעת חליצה לא מהני תנאי משום דזהו תנאי שאי אפשר לקיימו המעשה ע"י שליח שאין שליחות בחליצה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאפשר לקיים המעשה דנתינת הארץ ע"י שליח ואע"ג דלא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן לגבי תנאי כפול הן קודם ללאו דהא קי"ל דלא בעינן (נהוי) בהא מיהת גמרינן מינה דסברא הוא דמעשה אלים כולי האי דליתא ע"י שליח דלא חייל ביה תנאי והקשו בתוספת דהא נזירות שאינו ע"י שליח ותנאי תנאי אם אמר פלוני נזיר וכיוצא בו. וי"ל דשאני נזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר אין לנו אלא כמו שהפליא דהא איכא תנא דסבר התם שאפי' נתקיים התנאי אינו נזיר כיון שלא היה מופלא ומבואר בשעה שנדר: והא ביאה דלא אפשר לקיימה ע"י שליח והוה תנאי תנאי כדתנא הריני בועליך וכו' ופרקינן משום דהתם אתקוש הוויות להדדי פי' וכיון דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר מהני נמי בביאה דהא אתקוש וליכא למימר איפכא למימרא דכי היכי דלא מהני תנאי בביאה לא מהני בכסף ושטר דכיון דהני תרתי והאי חדא איהי חדא טפי דתגרר בתרווייהו ולא כחדא תרתי: גרסת מקצת הספרים אמר עולא אמר ר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] דברי הכל אינה צריכה ממנו גט. וליתא דההיא לא הוי דברי הכל דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש דאמר בעל קנו וליכא לפרושי דד"ה היינו משום רב שמואל דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה ממתניתין ולא פרקינן הכי ואיכא דגרסי אינה צריכה ממנו גט ולא גרס ד"ה ולא מחוורתא דא"כ היא כעולא דאמר כר"א בר"ש דהוה יחידאה ולא כרבנן ולא משמע דשבקי רבנן ואומרים כר"ש ותו דהא רב כהנא אמר בסמוך משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט וליכא למימר דההיא בטעות באשה אחת כעין שתי נשים דהא אמרי' עלה דמסקנא דמתני' מדתנא דבי רבי ישמעאל בטע' אשה אחת גרידת' והכי אמרינן עלה דאינה צריכה גט דא"כ תקשי דידיה אדידיה אפילו תימא הא דרביה הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי ותו דא"כ בהאי גרסא אינה צריכה גט אידך לישנא דרבי אמר דמהדר עלה לא אתי שפיר דקאמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי וכיון דהכא גרסינן אינה צריכה למה ליה לפרושי טעמא דהא דעולא אמר ר"א מסתייה דלמה צריכה ממנו דבהא ודאי לא טעה ואית דגרסי דברי הכל צריכה ממנו גט וליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל שאינה צריכה היכי דלא מעלו קידושי מיהת הלכך ע"כ ה"ג המקדש במלוה ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] צריכה הימנו גט פי' במלוה ובפחות (ממלוה) [מש"פ] וכן קטן שקידש וכל היכי דלא יטע בגופיה צריכה גט מדרבנן בלחוד וכדאמרינן באידך דעולא זה היה מעשה ולא היה כח לחכמים להוציא בלא גט כדפירשתי לעיל והא"ש לישנא דר"מ שבא לחלק ביניהן והודה במקל ויהיב טעמא מאי שנא האי מהכא וקאמר רבא קדש במלוה מודה דצריכה גט דבההיא הוא דטעה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך טעי ועל דעת קדושין בעל ואינה צריכה גט ולהכי לא מודה להו ומסתברא דהא דנקיט רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דה"ה המקדש במלוה דהא חד תכסיסא אינון בקדושי לא מעלה משום דהא דידהו ולא משום קפידא דידיה וכדאמרינן רבנן לעיל בעל וקנו ומנו קדושי קטן וקדושי בפחות משוה פרוטה משום דהוה חד תכסיסא אינון דקדושי לא מעלו משום דהא דידהו וכן באידך וקדושי קטנה אמרו רבנן מתייבמת אלא ודאי דרבי אמי נקט פחות משוה פרוטה וה"ה לכל דוכתא דגריעותא מחמת קידושין דלא מעלה ולא מיעוט אלא קדושי תנאי דתלי' בקפידא דידיה ודעתו על תנאי מן הסתם עד מחיל ליה והא דנקט בלישנא אבל בדהנך טפי משמע דהוה לשון רבים משום דקדושי תנאי הוה טובא ונסחי איכא דגרסי אבל הנך טעי דהוה לשון רבים אתי שפיר טפי. ולענין פסק הלכה קי"ל דבטעות שני נשים או בטעות אשה אחת כעין שתי נשים צריכה גט גמור מן התורה ואין צריך לומר קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מדבריהם כסברא דאמר עולא לא היה כח לחכמים להוציא בלא גט ואצ"ל שאין לה כתובה ודוקא כשבעל אבל כשקדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל אינה צריכה גט מדאורייתא דפסק כשמואל אליבא דרבא אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט כלל דמקח טעות הוא והיינו דאוקימנא מתני' לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם לחוד וכל הני מילי בטוען תנאים אבל בקדושי בעלמא היכא דקדש קדושין גרועי ובעל צריכה גט גמור מן התורה כרבנן דאמרו בעלו קנו וכסברא דרב אמי וכדעולא וכסבר' דרב בקטנה שלא מיאנה אבל לא פשיטא דלא קנה ואינה צריכה גט כלל דר' אמי במקדשה להיכא דבעל צריכה הימנו גט. ירושלמי א"כ כשלא הלכה אצל חכם היכי שרינן לה לאנסובי בלא גט ניחוש דלמא בתר דמנסבא אזלא לחכם ושרי לה לנדרה והוה לה א"א דראשון למפרע שבניה מן השני ממזרים התם תרי לישנא בחד לישנא אמרי אע"ג דכי לא הלכה אצל חכם אינה מקודשת לא שרינן לאנסובי בלא גט ובאידך לישנא דאמרינן דשרינן לה לאנסובי מלמדי' אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחול הנדר וקדושי הראשון בניה מן השני ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תקלקל לה ולבניה אינה נשאלת על נדרה ומלהפרישו הכי בתלמודא דילן ולא חשו לה כלל משמע דסבירא להו דהכי קאמרי' הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דוקא מקמי דשרו לה כדינא מהא קמא אבל לבתר דשרא לה בדינא לאנסובי הת' ב"ד חשוב (בגט) [כגט] ופקעי קדושי מן הראשון לגמרי ותו לא חייל מ"מ למעשה ראוי לחוש לתלמודא דבני מערבא ללמד אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחולו קדושי הראשון ותצא ובניה מן הב' ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תתקלקל לה ולבניה ואינה נשאלת על נדרה או שלא תנשא עד שיהיה לה גט מן (השני) [הראשון]: +
המאיריכשם שביארנו באלו שאין אדם עושה וכו' כך הדין במקדש במלוה ובעל אחר כן ודוקא בשבעל בעדים ואע"פ שבמקדש על תנאי ובטלו אינו צריך עדים בבטולו כמו שכתבנו בשם גדולי המחברים מכל מקום כל שעיקר הקדושין בבעילה זו צריך עדים אבל כשהיו הקדושין בפני עדים והתנה עליהם שום תנאי בפניהם יכול לבטלו בינו לבינה: ממה שכתבנו למדת במה שאמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ר"ל שכל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כמו שהתבאר נ"א ב' ואמרו עליה ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואי זו זו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת ר"ל שאינה צריכה גט אין הלכה כן וכמו שהתבאר במסכת נדה פרק בא סימן: החליצה צריך שתהא היבמה מתכונת לחלוץ לו ושיתכון הוא שתחלוץ לו וכל שלא היתה שם כונת שניהם בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתה פסולה וכן חליצה מוטעית פסולה היא ומה היא חליצה מוטעית שמטעין אותו ואומרין לו חלוץ לה שבחליצה אתה זוכה לכונסה או שאומרין לו חלוץ לה שאף לאחר כן תהא רשאי לנשאה שאין החליצה מפקעת וכיוצא בזה אבל אם אמרו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על מנת שתעשה כך וכך וחלץ על סמך אותו תנאי אע"פ שלא נתנה ושלא קיימה תנאה חליצתה כשירה ולא משום דאחליה לתנאיה אלא מפני שאינו תנאי שכל תנאי אחד מתנאיו הוא שיהא אפשר לקיימו על ידי שליח ר"ל שיהא המעשה שהתנאי בא בשבילו איפשר לקיימו על ידי שליח כגון תנאי בני גד ובני ראובן שאיפשר שיחזיקו באותם הארצות על ידי שליח שכל כיוצא בזה המעשה חלוש והתנאי מבטלו אבל החליצה אי אפשר לעשותה על ידי שליח ואין תנאי מבטלו ואע"פ שדיני התנאי לא נאמרו בעל מנת אף כאן לא נאמר על מנת בדוקא אלא בלשון אם או שמא בעל מנת דוקא ולדעת ר' מאיר שסובר דיני התנאים אף בעל מנת אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא באם וכמו שביארנו בשלישי של קדושין ובפרק קורדיקוס ואע"פ שקדושי ביאה אי אפשר לקיימן על ידי שליח ותנאי הבא עליהם תנאי ר"ל אם בעל לשם קדושין על דעת כך ומפני שלא אמרו אין אדם עושה וכו' אלא בבועל סתם הא במתנה בשעת ביאה לא התם איתקוש הויות להדדי וקדושי כסף ושטר איפשר לעשותם על ידי שליח ויש בסוגיא זו פירושים אחרים בחבורי הראשונים ובפירושים ואף גדולי המפרשים האריכו בה ואתה תבחר: קדש אשה אחת על מנת שאין עליה נדרים וקדש אחת בלא תנאי ונמצאו על שתיהן נדרים אע"פ שהראשונה אינה מקודשת כמו שהתבאר השניה מיהא מקדשת שאין אומרין כבר גלה בדעתו שאינו רוצה בנדרנית ואינה מקדשת אלא היכא דאתני אתני היכא דלא אתני לא אתני ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא מצד פירושין מבולבלין שיש לקצת מפרשים בסוגיא זו בענין טעות אשה אחת וטעות שתי נשים שמהם איפשר להשתבש בכך וכבר כתבנו בה בדרך הראוי לברור על פי גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים על היותר קצר שאיפשר לנו ואף הם הרבו בה בקושיות ואריכות פירושים שאין צורך בהם לענין פסק: כל מה שכתבנו בדין זה שאין אדם עושה וכו' פירושו בבועל בחזקת אישות או שהדברים מוכיחים שבחזקת אישות הוא בועל כגון מקדש על תנאי ובועל סתם או במגרש את אשתו וחזר ובעלה ואין צריך לומר שצריך שיבעול בעדי ייחוד הא שכל שבועל שלא בחזקת אישות כגון שבא על שפחתו אין אומרין חזקה שיחררה ובעלה לשם קדושין וכן הבא על הזונה ומקצת גאונים שהורו שכל הנבעלת בפני עדים צריכה גט וכן שהורו שאם יש לו בן מן השפחה שלו חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שיחררה ובא עליה והולד הולך אחריו מצד שאין אדם עושה וכו' דברים רחוקים הם ולא נאמרו אלא דרך חומרא וחששא בעלמא: +
תוספות רי"דא"ר כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ממנו פי' שמחל תנאו בשביל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאפוקי מהאי תנא דאר"י אמר שמואל משום ר"י והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה והל' כרב כהנא דקאי כרב: על מנת שאין בה מומין וכו'. אי קשיא טעמא דאתני בהדה הוא דלא הוי קידושין הא סתמא הוי קידושין ול"א דהוו קידושי טעות ולעיל בפ' אע"פ אמרנו ארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סמפון דילמא אי משתכח בה מומין הוי מקח טעות ולא הוי קידושין י"ל דודאי בשאר מומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוי קדושי אבל מסתמא הוי קידושי אבל במומי המכוערין כגון ריח הפה וריח החוטם או מכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועליהו אמרי' חיישינן משום סימפון. (הרב פי' שאין לחלק בין מומין למומין בענין זה אלא כך תי' קשיא זו מאי דאמרי' הכא במתני' טעמא דאתני בהכי הוא דלא הוו קידושין הא לא אתני הוי קידושין. קידושין דרבנן הוא דצריכה הימנו גט מדבריהם שלא יאמרו אשת איש יצאה בלא גט אבל מדאורייתא אינה מקודשת כלל והוי מק"ט כדאמרי' לגבי נדרים וכיון שמה"ת אינה מקודשת מש"ה ארוסה אינה אוכלת בתרומה שמא ימצאו בה מומין בין מומין גדולים בין מומין קטנים שאין לחלק בין מומין למומין בענין זה כלל): +
הרא"המשום ר"א אמרו חולצת ולא מתיבמ' פרש"י ז"ל דר"א מודה לי' לת"ק בעיקר דינא אלא דמשום גזירה דקאמר הכי דקסבר דגזרינן אטו גרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה. ור"א אכולה פליג ואפי' החזיר' לאחר שהיא גדולה והכי מוכח התם ביבמות דאמרינן המגר' את אשתו והחזיר' ומת או חולצ' או מתיבמ' ור"א אוס' וכול' משו' גזיר' ולא גרי' בפירוק' מר סבר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין. וליתה להאי פירושא חדא דהא נוסחא דכולהו ספרי הכי מר סבר אדם יודע ומר סבר אין אדם יודע ותו מדאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי אלמא דבעיקר דינא פליגי: ותו דאם כן לימא תהוי תיובתא דשמואל דאמר לעיל דצריכה גט משני דאדם עושה בעילתו בעילת זנות. והכא אמרי' דכולי עלמא אית להו דאלו מדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיכא לדחוקי דשמואל ס"ל כר' שמעון בן יהודה משום ר' ישמעאל דאמר בעלו לא קנו. ומ"מ אכתי קשי' היכי איכא למימר דר' אליעזר משום גזירה והיכי גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה דהא לא שייכן אהדדי. וכי תימא דאטו קטנה הגדילה אצלו הוא דגזר והא היא גופה גזירה. אלא וודאי עיקר פירושא דר' אליעזר בעיקר דינא פליגי ומדינא הוא דקאמר בהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו שחולצת. וקס"ד השתא דטעמי' משום דקסבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ובגדולה ממש דקאמר נמי חולצת משום גזירה דהחזירה כשהיא קטנה והגדילה. והיינו דמקשי' והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי דקס"ד דטעמי' דת"ק משו' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ור' אליעזר סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומיהו קשיא לן דילמא לא פליגי בהא דאי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא ודווקא בשבעל. אלא בקידושי קטנה אי אמרי' דכי גדלה גדלי בהד' ובין בעל ובין לא בעל דתנא קמא סבר קידושי קטנה מתלא תלוי וקיימי וכי גדלה גדלי בהדה והיינו דקאמר חולצת או מתיבמת בין בעל בין לא בעל דלא נפקא לן מינה מידי דהא טעמא לאו משום הכי. ור' אליעזר סבר דלא אמרי' דכי גדלה גדלי בהדה והיינו דקאמר חולצת או מתיבמת בין בעל בין לא בעל אבל דכ"ע אית להו בטעות אשה אחת גרידתא דאדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיכא דמפרש משום דלישנא משמע לי' דווק' בשבעל מדקתני וגדלה אצלו והכי משמ' לישנ' כדאמרינן ביבמות הגדילו זה עם זה. אי נמי איכא לפרושי דלא ניחא לי' לתרוצי הכי דלא כרב ושמואל דהא תרווייהו אית להו האי סברא כדאמרי' ביבמות דכי קאמ' רב בקדשה כשהיא קטנה והגדילה ועמדה ונישאת דאינה צריכה גט משני דווקא כשבעל ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעיל' זנות. הא לאו הכי אינה צריכה גט וכל דכן לשמואל דאפי' בשבעל אמר דצריכ' גט משני. ואכתי קשי' לן אדמותבינן לי' מעלמא אמאי לא מקשינן דידי' אדידי' דהא אמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת. רב אמר צריכה גט משני. ושמואל אמר אינה צריכ' גט משני והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי: והרב ר' יהודה בר' יקר ז"ל תירץ דמהא עדיפא לי'. דאי מההיא וודאי פשיטא לי' דאיכא לשנויי כטעמא דאמרי' אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום. אבל מהא אותבי' שחזרתה בחיי אבי'. ואע"ג דמדינא כיון שנישאת שוב אין לאבי' רשות בה ויצאת מרשותו לגמרי כולי עלמא לאו דינא גמירי ואיפשר דטעי בהא ודמי לנדרים. ומתרצינן דאפי' בהא נמי איכא למימר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום. ולא נהיר ולפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום לאו משום דידע הוא דקאמרי'. אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופ' הוא אלא משום קידושי דלא מעלי כל אדם רוצה שיגמרו נשואיו תו ליתי' להאי פירוש' כלל: והנכון כדפי' רב סבא בעל המאור ז"ל דאי אקשי' מההי' דלעיל מקמי דידעינן היפריש' בין קדושי טעות לקידושין דעלמא. איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אתיא. והיכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי. אבל הכא ליכא למימר הכי דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיתה אצלו הגדילה ותו ליכ' למימ' שהגדילה אלא חד סתמ' וזהו הנכון: אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחלי' לתנאי' כלו' כיון דעב' מעש' סתם ובשעת מעש' לא הזכיר תנאו אחולי אחלי' לתנאי': התם משום דאיתקוש הויו' אהדדי פיר' וכסף ושטר איפשר על ידי אחרים ואף ע"ג דאיכא ביאה הויא לה חדא והני תרתי וחדא מתרתי אתיא: נוסחי דוקאני אמר רב עולא בר אבא אמ' עולא אמר ר"א המקדש במלו' ובעל על תנאי ובעל בפחו' משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתה דהא פלוגתאהיא דר' שמעון בן יהודה ות"ק. וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן. דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן לי' משום דהויא פלוגתא דר' שמעון בן יהודה ורבנן. ולא גרסי' נמי אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסי' דברי הכל. חדא דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דר' שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עלי'. ותו דהא רב כהנא משמי' דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר ממאי מדאמרינן דשמעתי' מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי' קידושי טעות שאפילו בנה מירכב על כתפה ממאנת והולכת לה. ואם איתה דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לא הוה מפקא מהך דאיכא לאוקומה להא דר' ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא. אלא וודאי אפי' בטעות אשה אחת הוא דאמרי' דצריכה גט ודמי' להא דר' אליעזר ודר' יוחנן לעיל דחד לישנא הוא. ואם כן קשיא דעולא אדעולא דהא עולא קאמ' הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר' אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלו' צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואם איתה דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתגי דקאמר צריכה הימנו גט דבהא וודאי לא טעי. ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט דהא וודאי ליתה דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט. אלא וודאי לא גרסי' אלא כדכתיבנ'. ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה לא דמיא אהדדי דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא. ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן. וכדאמרי' נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. והשתא אתיא שפיר הא דרב אמי דאתי לאיפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי. כלומר בהא הוא דמודה לי' משום דטעי. אבל בהנך לא מודה לי' דבהנך לא טעי. ומסתברא דר' אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלו'. תדע דלאו דווקא האי בלחוד דהא איכא קידושי קטנ' נמי דקתני לי' בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו. ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי' דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופה שאני. והאי דנקט אבל בהנך משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוי. ואי גרסינן אבל בהך כל דכן דאתיא שפיר. ולענין הלכתא ופסק' דשמעתא קיימא לן דאמר בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה וא"צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם. אבל טעו' אשה אחת גרידת' אסיקנ' דצריכ' גט. ומסתברא דגט מדרבנן הוא. וה"מ בשבעל. אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדאין לא בעל לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט. אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכ' גט מן ספק תורה, אבל קדשה סתם ועדאין לא כנסה אינה צריכה גט דוודאי לא סגיא דלא הויא מקח טעות. ומיהו הני מילי בטעות נדרים אבל בקידושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה. וכדרב דאמר אינ' צריכ' גט משני וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנ' לר' אמי דלא פליג אמלוה בכולהו היו קדושין גמורים וצריכה גט מן התורה: +
שיטה מקובצתמשום רבי אליעזר אמרו חולצת ואינה מתיבמת פרש"י ז"ל דטעמיה דר' אליעזר משום דגזר אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר' אליעזר כדתנן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ורבי אליעזר אוסר משום הכי לא גריס הרב ומ"ס אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. וז"ל רש"י במהדורא קמא משום רבי אליעזר אמרו כו'. דגזר הא משום יתומה בחיי האב והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דטעות קדושי קטנה הוי כמאן דקדיש על תנאי ובעל סתם דכי היכי דקדושי תנאי לא הוו קדושין גמורין קדושי קטנה נמי אינן כלום וכיון שהגיע אותו זמן שהיא ראויה לקדש דהיינו לאחר שגדלה אמרינן לשם קדושין גמורין בעל והיינו קדש עכשו ובעל לאלתר דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה וכיון שגדלה אצלו שעה אחת אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין דעד השתא הוו להו קדושי אריכי ומתייבמת אלמא כל היכא דקדיש אי נמי מיעקרת קדושין יהיב דעתיה לאהדורי ולקדושי קדושין גמורין כל היכא דמצי ואת אמרת דבאשה אחת גרידתא דלא בעיא גט כדפרכינן. ומשני התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הלכך מיהדר אקדושי מעליא אבל היכא דקדיש על תנאי כסבור הוא שהיא יכולה לקיים תנאי ולא יהיב דעתיה אלא אהנהו קדושין קמאי הלכך אמר רבא דלא בעיא גט ואי הוה מותיב ליה נמי מההיא דלעיל קטנה שלא מיאנה וכו'. דבההיא פליגא בהדיא רב ושמואל אי הוה הדר בעל לשם קדושין או אקמאי סמיך הוה משני ליה נמי טעמא דרב דאדם יודע כו' אפ"ה תימה לי אמאי לא אותבה. עד כאן: אתמר נמי כרבה דקאמר דבטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט דדעתיה אתנאה. רש"י במהדורא קמא. איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת וכו'. לא אקשינן אלא מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן אבל לרבה לא קשיא ולא מידי דדלמא איהו כר"ל ס"ל בחליצה מוטעת ושניא חליצה דבכל גוונא כשרה אבל לרבי יוחנן דבעי כונה לחליצה שיתכוונו שניהם לחליצה ולא למידי אחרינא ע"כ צריך אתה לומר דאחולי אחליה לתנאיה ומעתה תקשי מדידיה אדידיה וכדבעיא למכתב עוד בס"ד כנ"ל. ואם תאמר ודלמא ר' יוחנן לדחויי הא דר"ל הוא דקאמר אינו שונה בין שנתכוון כו'. פי' שלא נתכוון לכנוס אלא לפטור אבל כל שאומרין לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אע"ג דלא קיימה התנאי וגם הוא לא אחיל לתנאיה אפ"ה חליצתו כשרה דדוקא בההיא דר"ל דקא מכוון הפך מעשה החליצה דחליצה הוא לפטור והטעו אותו ואמרו לו דהיינו ע"מ לכנוס הוא דפליג עליה רבי יוחנן ופסל אבל כל שמכוון לפטור בחליצתו אע"ג דהוי על תנאי ולא נתקיים התנאי ולא מחל תנאו חליצתו כשרה דשניא חליצה משאר דיני דעלמא וי"ל דכוונת חליצה בעינן לרבי יוחנן ולהכי דייק לשון ונתכוון פי' שנתכוון לחליצה כשרה וכל שחולץ על תנאי ולא נתקיים התנאי הרי למפרע לא כיון לחלוץ ואנן כוונה לחלוץ בעינן והלכך ע"כ אית לן למימר דאחולי אחליה לתנאיה ואפשר דזהו שכתב רש"י שנתכוון הוא לחליצה. ע"מ שתתן כו' ואף ע"ג דלא יהבה כשרה. ע"כ. ובמהדורא קמא כתב וז"ל בין שנתכוון הוא לחליצה כשרה שתתן לו מאתים זוז ולא נתנו לו ע"כ. כנ"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל אלמא כיון דעבד מעשה אחליה וכו'. כלומר כיון דעבד מעשה סתם ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו אחולי אחליה לתנאיה ע"כ. ואם תאמר לפי מאי דקס"ד השתא אמאי קרי לה חליצה מוטעת והא כיון דאחליה לתנאיה לא הויא מוטעת. וי"ל כיון דמעיקרא לא נתפייס זה אלא ע"מ שיתנו לו מאתים זוז אף ע"ג דשוב כשבא לחלוץ אחליה לתנאיה לפי אומד דעתנו ולאו דאחליה בפי' חליצה מוטעת מקרי וכבר אמרו תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצר הלבישה הכא נמי יראת ה' אלבשיה שלא להכשילה ואחולי לתנאיה ומ"מ לא אחליה בפי' שחושב שיקיימו תנאו אע"ג דהוא אחליה בינו לבין עצמו שיחשבו שלא מחל והרי הם חושבים להטעותו והוא חושב להטעותם ולהכי קרי לה חליצה מוטעת כנ"ל: ומשמע לי דרש"י אזיל לשיטתיה דהכא משום הכי גמרינן תנאי דאפשר לקיומיה על ידי שליח משום דאיכא לאקשויי בקרא דמשה היה מדבר עם בני גד ובני ראובן לכך הוה ליה לסיומי עמהם תנאה ולומר להם אם תעברו יתנו לכם ואם לא תעברו ותאחזו כו'. ושוב היה לו לצוות אל ראשי בני ישראל שיעשו כן אמאי אפסיק וצוה את יהושע ולא גמר הענין עמהם וכדכתיב ויצו להם משה וגו' ויאמר משה אליהם אם יעברו וגו' ונתתם להם וגו' וזהו שכתב רש"י על ידי שליח. כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה כו' ע"כ. והלכך דמיא האי להך דתנאי כפול דכי היכי דתנאי כפול מייתי לה מיתורא דקרא הכי נמי מייתינן האי דאפשר לקיומי על ידי שליח ומאן דפליג בתנאי כפול פליג נמי בהך דכולהו מילפותא דקראי ילפי' להו ואין סברא בזו יותר מזו והשתא ניחא הא דאסיק רבינא בפרק ר"ג וכדפרי' ז"ל התם וניחא נמי דקאמרי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן כו' פי' דיני התנאי וזהו שכתב רש"י כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתככם. ע"כ. פי' דין תנאי כפול והן קודם ללאו ושאר דיני התנאי. אלא ודאי לא גרסינן אלא כדכתיבנא ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה ולא דמיא אהדדי. דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן. וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט והשתא אתיא שפיר הא דר' אמי דאתי לאפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי ומסתברא דרבי אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה. תדע דלאו דוקא האי בלחוד דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו. ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי' דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופא שאני והאי דנקט אבל בהנך משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוו. ואי גרסינן אבל בהך כל שכן דאיתא שפיר. וז"ל ריב"ש ז"ל ה"ג אמר רב עולא כו'. המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ומיהו לא דמו אהדדי דמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה גט אלא מדבריהם כדמשמע לישנא דאמר בסמוך זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים כו' וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה אבל בהנך אחריני צריכה גט גמור מדאורייתא דהא פחות משוה פרוטה וקטן שקדש ובעל צריכה גט גמור כדאמר רב בקטנה שלא מיאנה דאינה צריכה גט משני ואם כן קטן שקידש ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל בכולהו צריכה גט גמור משום טעמא דאדם יודע ואינה צריכה גט משני ואפשר דהכי קאמר דמקדש במלוה דצריכה גט גמור דאיתיה נמי לטעמא דאדם יודע וכן דעת הרא"ה. או אפשר דמקדש במלוה אינה צריכה גט אלא מספק כמו המקדש על תנאי ובעל דלא אמרינן אדם יודע אלא בקדושי קטן או במקדש בפחות משוה פרוטה והיינו דשבקה לעיל בברייתא דקדשה בטעות למקדש במלוה ולא נקט אלא מקדש בפחות משוה פרוטה וקטן שקדש והלכך נקטינן דמקדש על תנאי ובעל דהיינו טעות אשה אחת גרידתא צריכה גט מדבריהם כרב כהנא כו' ובטעות שתי נשים או כעין שתי נשים קי"ל כרב דאמר צריכה גט וגט גמור מדאורייתא קאמר אבל כתובה לית להו ודוקא כשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם אינה צריכה גט כלל כיון שלא בעל אבל כשקדש סתם וכנס סתם צריכה גט מספק אע"פ שלא בעל. ולענין פסק הלכה קדשה על תנאי וכנסה סתם בין בטעות שתי נשים בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה גרידתא כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר כדברי הרב רבינו אלפסי ז"ל ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם דקיימא לן כרב וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח כו'. ואע"ג דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כ"ע לא פליגי דאינה צריכה גט ורבי יוחנן נמי דאמר הכי לא קיימא לן כוותייהו אלא כחכמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא דגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא. לאפוקי מהאי תנא דקתני נתקדשה בטעות ובעל והרי בנה מורכב על כתיפ' ממאנת ויוצאה בלא גט. והיא מיעוט'. ממאנת לאו דוקא מיאון אלא דהולכת בלא גט. רש"י במהדורא קמא. וי"מ דבדוקא ממאנת נקט וקשיא להו לתוס' דבריש יבמות תנן ואי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו כו' או שמיאנו ואמאי והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפילו רב מודה לאביי דאינה צריכה גט פי' מדנקט הכא בבעל לשמואל ממאנת אלמא דכותה בלא בעל לרב בעיא מיאון דהא לעיל קאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה כו' ופירשו התוספות לעיל דה"ק לא תימא טעמיה דרב משום דכנסה סתם דבכנס לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא עד שיבעול הלכך משמע דדומיא דבעל דקאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט דבעי למימר דמיאון מיהא בעיא הכי נמי בלא בעל לרב דמודה דאינה צריכה גט בעי למימר דמיאון מיהא בעיא והלכך קשיא דאמאי קתני ואי אתה מוצא בחמותו וכו' או שמיאנו והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפי' רב מודה וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דאע"ג דבבעל צריכה מיאון בלא בעל אינה צריכה אפי' מיאון והתם קתני בסיפא וכל היכול' למאן ולא מיאנה צרתה חולצת כו' והלכך לא מתניא מתניתין בההיא כלל. ומיהו אכתי קשיא דמשכחת לה בקדש על תנאי ובעל לשמואל דאמר משום ר' ישמעאל ממאנת ותירצו בתוס' דההיא דר' ישמעאל מיירי כשהתנית היא על מנת שאין עליו נדרים והלכך אי לא נודע לה הטעות אפילו אם לא מיאנה צרתה מותרת ומתיבמת והיכי קתני סיפא דמתניתין דהתם וכל היכולה למאן כו'. חולצת ולא מתיבמת ואי נודע לה הטעות ולא מיאנה הרי מחלה התנאי וצרתה פטורה לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא והא דקאמר ממאנת והולכת לה היינו שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי אבל כשהתנה הוא עליה אפילו מיאון אינה צריכה עוד לעולם תירצו דאפילו כשהתנית היא לעולם אינה צריכה אפילו מיאון ואפילו נודע לה הטעות וממאנת דקתני רבי ישמעאל לאו דוקא. וריב"ן ז"ל תירץ דרבי ישמעאל איירי בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות מודה דאינה ממאנת והא דקתני במתניתין דיבמות ואי אתה מוצא בחמותו וכו'. או שמיאנו פירושו מיאון דקטנות לא משכחת לה דומיא דנמצאו איילונית דתני נמי התם דאי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו והקשו עליו בתוס' דבפרק בא סימן משמע בהדיא דבקדושי קטנות נמי איירי ר' ישמעאל דאמרי' חברייהו דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב לה על כתפ' ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל בבית המדרש ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק נכשל בו זרעו דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל כו' וליכא למימר דלאו דוקא דבר שאמר אותו צדיק אלא כעין אותו דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות שאין יכולה למאן ופשיטא שבתו לא היתה יכולה למאן ועל מה היו עומדין למנין וליכא למימר לאפוקי מר"י דהא ר"י מודה בבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפ' היא וליכא למימר דנסתפקו בדברי ר"י ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דהא פסקו דלא כר"י לגמרי ואז נסתפקו בדבר משמע דהוו ס"ל כוותיה ודוחק לומר דנמנו וגמרו לא קאי אעובדא דאתו לקמייהו אלא שנעתקו מענין לענין וכעין אותו ענין ועמדו למנין אי הלכה כר' יהודה בעיקר דין הממאנת ונמנו וגמרו דלא כרבי יהודה דאין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות. והרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בפרק בא סימן וז"ל זו שקידושיה קדושי טעות פירש רש"י ז"ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קדושי קטנה שאינם כלום לפי פירושו צ"ל דלהכי קרו ליה לקדושי קטנה קדושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קדושי קטנה כלום ולפי' בועל על דעת קדושין הראשונים ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דרבי ישמעאל במעשה דבת שממאנת בקדושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר' ישמעאל הבת ממאנת לעולם וא"כ נפלוג במתניתין או בברייתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתני' ומתני' מאן דאמר ממאנת לעולם ולפירושו הא דאמר שמואל קטנה שנשאת והגדילה תחתיו ובעל ועמדה ונשאת לאחר שצריכה גט משני (ו)אינה צריכה גט מראשון ומותרת לינשא לכל העולם בגיטו דהא אמר שמואל משום רבי ישמעאל שאע"פ שהגדילה יכולה למאן וא"כ זו שעמדה ונשאת לאחר אין לך מיאון גדול מזה וכדאיתא בפ' ב"ש ביבמות וי"מ דלא קאמר אלא קדושי טעות ממש דהיינו ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו דממאנת והולכת קאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל וכו'. שא"ת א"כ נמי שייכא הא דידיה למעשה בתו י"ל דבני מדרשא מטעה טעו בדר' ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר רבי ישמעאל בקדושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל ה"ה והוא הטעם בקידושי קטנה ולפיכך תמאן ותלך לעולם ונמנו וגמרו שאפילו רבי ישמעאל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות ומיהו דוקא מדרבנן דתקינו לה נשואין גמורין לפי שנראית כגדולה אבל מדאורייתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת הקדושין הראשונים הוא בועל. [ע"כ]. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה ד"ה צריכה כו' קאמר שמואל דצריכה גט משני כו' כצ"ל: בא"ד והא פליגי תנאי לעיל בבעל כו' בפחות מש"פ א"כ היכי קאמר ר"א ד"ה כו' עכ"ל ר"ל כיון דבפחות מש"פ דאיכא למימר אדם יודע שאין קידושין כו' איכא למ"ד דלא קני בבעל מכ"ש בתנאה דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דלא קני ומיהו איכא לתרוצי בזה דיש סברא להיפך זה כמ"ש התוס' לקמן דבתנאה איכא למימר דחיילי קידושי כסף ע"י מחילת התנאי משא"כ בפחות מש"פ דליכא קידושין קמאי ע"י מחילה כמ"ש התוספות (ד) לקמן ודו"ק: בא"ד וא"ת לרב תקשי למ"ד לא קנו ואפי' למ"ד קנו שמא לא סבר כרב כו' עכ"ל ר"ל כיון דמ"ד לא קנו ודאי דלא כוותיה ומ"ד נמי קנו אפשר דלא כוותיה תקשי ליה ממ"ד לא קנו וק"ק דתקשי להו בכה"ג אף לשמואל דמ"ד לא קנו ודאי דלא כוותיה ומ"ד נמי קנו אפשר דלא כוותיה דשמא דוקא בפחות מש"פ קנו משום דאדם יודע כו' משא"כ בתנאה כדאמרינן לעיל ויש ליישב (א) ודו"ק: בא"ד ובהך סברא מצריך תלמודא לפלוגתייהו דרב ושמואל בפ' ב"ש כו' עכ"ל תחלת הצריכותא מפורש התם הכי משום דאחליה לתנאיה היה בדעתו שיחולו לקדושי כסף אבל סוף הצריכותא אינה מפורש הכי אלא בההיא דקטנה ליכא בעילת זנות דהא איכא קידושי דרבנן כ"כ התוס' לעיל ובפ' ב"ש וגבי פחות מש"פ ליכא למימר הכי אבל יש לכוון דבריהם כפי מה שפירשו התוספות שם הצריכותא בע"א וז"ל ועוד דליכא קידושי הראשונים דנימא שיחולו כו' וזה שייך נמי בפחות מש"פ ודו"ק: +
חכמת שלמהגמ' המקדש על תנאי ובעל דברי הכל אינה צריכה הימנו גט כו' כצ"ל: +
מהר"ם שיףגמ' איתמר נמי כו'. ופירש"י כרבה. ודלמא כשמואל ס"ל ופליגי אף בטעות אשה אחת גרידא וביש ספרים גרסינן דברי הכל אין צריכה הימנו גט: ברש"י בד"ה הא ביאה וכו' וקא הוי תנאי כו' כדאמרינן לעיל הריני בועלך וכו'. אבל המקדש על תנאי ובעל איירי בשאר קידושי כסף או שטר ודו"ק: בא"ד אע"ג דגבי קטנה כו' קאמר שמואל דצריכה גט כו' כצ"ל. הומ"ל דלעולא לא מקשה כלל והא איפלגו בה חדא זימנא [דלעולא בלא"ה לא שייכא פלוגתא חדא באידך א"כ י"ל באמת כקושית התוס' לעיל בד"ה והא איפלגו] דהא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון צריכה ג"כ גט מדאורייתא [מספק] וכמ"ש התוס' לעיל דהא לא קאמר ולא מראשון ועכ"פ בקטנה צריכה גט מראשון מדרבנן אף לשמואל כמ"ש התוס' לעיל רק אם אין צריך גט בקטנה מראשון מן התורה א"צ בקידש על תנאי גט לגמרי דדוקא התם משום דמדרבנן אינה ממאנת אלא עד שתביא כו' [וא"כ שפיר י"ל דצריכה גט מראשון אפילו מן התורה מספק] וק"ל: בא"ד דמסברת עצמו כו'. וכיון שמסברתו ששכלו נוטה לכך לא שייך לומר לרב ושמואל טפי מאחרינא דהא לא שמע מהם רק מחשב בדעתו שאין סברא לשום אדם לומר שצריכה גט להכי פריך שפיר אבל הכא ר"א אומר כן מקבלה וכו' דבבעל מודה שמואל בתנאי ותו לא ס"ל לר"א לחלק בין תנאי לפחות משוה פרוטה: בא"ד וא"ת לרב תיקשי למ"ד לא קנו. הוא בודאי נגדו ורב לא יכול לומר אנא סבירא לי כאידך תנא. ולשמואל לא הקשו מ"ד לא קנו ודאי דלא כוותיה דלעולא ד"ה צריכה גט ומ"ד קנו שמא דוקא בפחות משוה פרוטה דאדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה [וכדקתני בברייתא קידשה בטעות כו' פרושי קא מפרש וכדלעיל] דשמואל לא ס"ל סברא זו לחלק אבל בעלו הוא סברא טובה ורחבה דבבעלו מודו כ"ע לעולא ואילו בלא בעלו פליגי ודו"ק: בא"ד והא לא אמרינן דבעל לשם קידושין וכו'. ובקטנה שלא מיאנה דס"ל לרב דצריכה גט [מראשון מדאורייתא] משום דבעל לשם קידושין משום דודאי ס"ל לרב כמ"ד בעלו קנו ובהא לא מצי למימר שמא לא סבר כרב וכיון דמ"ד אחד ודאי כוותיה ליכא לאקשויי מאידך מ"ד רק בקידשה על תנאי דאף מ"ד בעלו קנו לא סבר ודאי כוותיה דדלמא דדוקא בעלו לזה הוצרכו לומר דאף מ"ד לא קנו אין ודאי דלא כוותיה. ומיהו גבי קטנה בבעל שמא מ"ד [בפחות משוה פרוטה] קנו לא ס"ל כוותיה כיון דהוי קידושי דרבנן ליכא בעילת זנות משא"כ בקטן שקידש ופחות משוה פרוטה צ"ל ג"כ דרב לא ס"ל זו לסברא דסברות כאלו אין להקשות עליהם רק בבעלו [הקשו תוס' שפיר] דמנ"ל למ"ד קנו אף בלא בעל בתנאי ומ"ד לא קנו אף בבעלו לא קנה ודו"ק: בא"ד היכי מותבינן לעיל ממתני' לשמואל כו'. אף שכתבו דר"א מקבלה אמר כן וד"ה ארב ושמואל קאי מ"מ אם קיבל כן מרב ושמואל ששמע מהם כן מאי אותבוה לעיל דמסתמא גם הם ידעו כוונת רב ושמואל ולא נשנה בטעות אותה הסוגיא. ומ"ש רש"י לעיל בד"ה וקא מותבינן כו' נראה שר"ל כוונתו וקא מותבינן אלמא איכא וכו' מדאקשי כן לשמואל ש"מ דאינהו לדידהו לא ס"ל הדין כן וסוברין המשנה כפשוטו והיאך אתה אומר דברי הכל ליכא מאן דפליג הא אינהו פליגי אשמואל ואין ההכרח מדאותבוה לשמואל ולא לרב ולזה סיים ואמר ואע"ג וכו' (צ) משא"כ עולא אמר ר"א דברי הכל שלו כיון דמקבלה אומר כן לא קאי אלא ארב ושמואל ואין קושיא מתנאי או אמוראי או בני מדרשא דפליגי בדין. ארב ושמואל אבל מבני מדרשא שלא פירשו כן כוונת רב ושמואל ודאי שיש להקשות ודו"ק: +
רש"שגמרא תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כו'. לפרש"י בקדושין (סא) במשנה דתנאי קודם למעשה לכ"ע בעינן. המ"ל דטעמא משום דלא הויא תנאי קודם למעשה. אלא דאשמעינן מילתא חדתא דלא מהני תנאי בחליצה אף אם נשלמו בו כל משפטי התנאים: תד"ה תנאי. דהא דמסיק רבינא כו' לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק כו'. בזה מיושב הצ"ע שהעלה בגה"ש בנזיר (יא) על דבריהם דשם דהא טעם דא"א לקיים ע"י שליח לא ברירא דהא יש פלוגתא בזה ביבמות. וביותר תמיהני עליו דגם שם ביבמות כתבו התוס' כדברים האלה: תד"ה ד"ה. וא"ת והא פליגי תנאי לעיל בבעל כו' בפחות מש"פ כו'. פשוט דכוונתם להקשות על הא דקאמר ר"א דגם בפחות מש"פ דברי הכל דצריכה גט ודברי המהרש"א בזה תמוהים: בא"ד וא"ת לרב תקשי כו'. מש"כ המהרש"א דלשמואל נמי תקשי כו' דמ"ד נמי קנו כו' דשמא דוקא בפחות מש"פ כו'. נ"ל פשוט דשמואל יפרש דקדשה בטעות דקתני היינו טעות דנדרים: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא והא ביאה כו' התם משום דאתקש הויות להדדי. תד"ה דברי כו', התם ליכא בעילת זנות דהא איכא קדושי דרבנן. בא"ד וא"ת לרב תיקשי למ"ד לא קנו כו'. גמרא והא הכא דבטעות אשה א' וכו'. בכאן נלאו כל מעיינים למצוא פתח מה חילוק יש לענין קטנה בין טעות אשה א' לב' נשים. וע' בבעל המאור. גם דבריו אינו מובן דמיון הש"ס. וכאלו לא הבין המקשן שום סברא לחלק בין אשה א' לב' נשים ומדמה רק הלשונות להדדי. +
פני יהושעבגמרא והא הכא דכטעות אשה א' דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי כו' ופירש"י דלא גרסינן בהא קמיפלגי אלא התם היינו טעמא כמבואר בדבריו באריכות. ולפ"ז הא דקאמר המקשה נמי ופליגי לאו דוקא. אלא מדרבנן שמעינן נמי לר"א דכולהו סברי דבעל לשם קידושין כמו שפירש"י להדיא. ובזה נ"ל ליישב קושיית התוספות בד"ה והא הכא אמאי לא קשיא ליה דרב אדרב די"ל דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה לאו משום דמסתמא בעל לשם קידושין. אלא אפילו לא בעל קסבר רב בקטנה שלא מיאנה והגדילה אצלו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ממילא. כדבעי הש"ס למימר ביבמות בפ' ב"ש דף ק"ח דרב איירי בלא בעל. והכי משמע לכאורה לישנא דרב דקאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה משמע דעיקר החשש קידושין הוא משום שלא מיאנה. ומש"ה אמרינן התם מאי לאו דלא בעל. משא"כ מפלוגתא דברייתא מייתי הכא שפיר דכיון דר"א נמי מודה א"כ ע"כ לאו מטעמא דגדלי קדושין בהדה הוא דשם ביבמות במשנה קאמר ר"א מלמדין הקטנה שתמאן אע"ג דיש להתרחק מן המיאון משום דמצוה שאני וע"כ משום דא"א בע"א דלית ליה הא דר"ג דמתני' עד שתגדיל ובשלמא אי טעמא דרב אליבא דר"ג בבעל דוקא א"ש דלר"א אסור לבעול כשתגדיל דיש זיקה. משא"כ אי טעמא משום דגדלי קדושין בהדה. א"כ לר"א נמי תמתין עד שתגדיל ופקע זיקה ממילא. אע"כ דר"א לית ליה האי סברא וא"כ ע"כ דר"א ורבנן בבעל איירי ומקשה הכא שפיר כן נ"ל ודו"ק: מיהו לולי פירש"י היה נ"ל לקיים הגירסא שלפנינו דגרסינן שפיר התם נמי בהא קמפלגי כדמשמע נמי מלשון המקשה דקאמר ופליגי. ומה שכתב רש"י על זה דר"א במגרש גדולה והחזירה נמי אסר כבר כתב הנימוקי יוסף שם ביבמות דבכולהו טעמיה דר"א משום דגזר משום גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבהך איכא איסורא דאורייתא משום גרושת אחיו דקסבר ר"א דאינו בועל לשם נשואין. ולפ"ז נראה דאי הוי סבר ר"א בקטנה שהגדילה אצלו דודאי בעל לשם נישואין. א"כ בכולהו לא הוי גזר כלל דנראה משום קטנה גרידא שהחזירה בקטנותה ועדיין היא קטנה ליכא למיגזר דכ"ע ידעו שגירושיה גירושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה וכה"ג לא שייך למיגזר בגדולה אטו קטנה אע"כ דמשום קטנה שגדלה אצלו גזר ולפ"ז א"ש דפליגי ר"א ורבנן אי בעל לשם קידושין הראשונים או לשם נשואין גמורים וכן מצאתי ג"כ בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות ולפ"ז נמי יש ליישב קושיית התוספות דהכא כדפרישית דלא מקשה מדרב אדרב דאיכא למימר דטעמא דרב משום דגדלי קידושין בהדה ואע"ג דלא בעל כדמשמע לישנא דקטנה שלא מיאנה כדפרישית אבל מברייתא מקשה שפיר דלא משמע ליה דפליגי הנך תנאי גופא בטעמא דגדלי בהדה דא"כ פליגי רב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי גופא ואמאי שני בלישנא למימר קטנה שלא מיאנה וא"כ מקשה שפיר ממ"נ או דהוי כתנאי או דקשה דרב אדרב כן נ"ל ודו"ק: שם א"ל בר בי רב שפיר קאמרת מכדי כל תנאי כו' דתנאי דאפשר לקיים ע"י שליח כו'. מה שיש לדקדק בזה מנדרים ושבועות דאע"ג דא"א לקיים ע"י שליח אפ"ה אשכחן דמהני תנאה כתבתי בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו דף ע"ה ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שהקשו התוספות כאן מה סברא יש בזה ע"ש ותמצא נחת שמצאתי סיוע לדברי משיטת חידושי הרמב"ן ז"ל פרק יש נוחלין ע"ש: רש"י בד"ה ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע כו' שהיה שלוחו של משה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכין תלמוד דהא משה גופא נמי לא התנה ליתן להם משלו כלל וא"כ האיך שייך לומר דיהושע היה שלוחו של משה ואדרבה אסוגייא דשמעתין גופא יש לדקדק היאך ילפינן מתנאי דב"ג וב"ר דבאפשר ע"י שליח תליא מילתא דלכאורה משה ויהושע נמי לאו בתורת שליחות דישראל הוי מצי למיעבד דהא מקשינן בפ' האיש מקדש אהא דבעינן למילף דשלוחו של אדם כמותו מחלוקת א"י דכתיב ונשיא אחד ממטה ותסברא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומטעם זכין לאדם שלא בפניו נמי ליכא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה אלא מסקינן התם דבתורת ב"ד היו הנשיאים עושין שמעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות וכמו שפירשתי שם בחידושי בעזה"י וא"כ הכא דבעיקר תנאי דב"ג וב"ר נמי אפילו את"ל שכל ישראל נתרצו בדבר אפ"ה כיון דכמה קטנים ויונקי שדים היו שם א"כ אין כאן תורת שליחות אלא מטעם מעשה ב"ד יפה והיאך קרו לה הכא תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח ובאמת דקשיא לי נמי היאך נתן להם משה שלא ע"פ הדבור דהא בעיקר חלוקת א"י היו צריכין גורלות ע"פ הדבור ואורים ותומים כמ"ש התוספות שם בפרק האיש מקדש ואפשר לחלק דדוקא בעיקר חלוקת א"י שייך לומר דקטנים היו שם דהא נוטלין בשביל אביהם שהיו מיוצאי מצרים או מבאי הארץ משא"כ הכא בארץ סיחון עוג דמיד בשעת הכבוש התנה כן ומסתמא לא נתחלק אלא לבני עשרים וכיון שכולם נתרצו בדבר אין כאן חלק קטנים כלל ואפשר עוד לומר דכיבוש סיחון ועוג היה ראוי למשה לבדו שהיה מלך והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל מש"ה לא הוצרך לשאול ע"פ הדבור ובזה נתיישב לשון רש"י בשמעתין ובקידושין דף ס"א יבואר עוד בזה בעזה"י דמסתמא זכות הוא ליתומים ליטול צד הקרוב יותר לא"י של ז' אומות והבאתי ראיה ברורה על זה בפרק האומר: בגמרא התם משום דאיתקשו הוויות להדדי. ולכאורה יש להקשות מזה על מה שכתבתי בכמה דוכתי בחידושי לקידושין דהא דקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה היינו דוקא במה שנמצא בא' מהם מפורש במקרא משא"כ במאי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה היכא דבאידך הסברא להיפך והוכחתי זה מכמה סוגיות ומההיא דצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה וא"כ סוגיא דהכא תיובתא לדידי דהא האי הקישא דויצאה והיתה לאו להאי דהכא לחוד איצטריך אלא משום דאין היקש למחצה בעינן למילף א"כ היאך ילפינן לה לענין תנאי דא"א לקיים ע"י שליח הא עיקר תנאי לא כתיב בקידושין אלא מסברא ידעינן דמהני תנאי בקדושין כמו בכל התורה כולה וא"כ איכא למימר דבקידושי ביאה כיון דא"א לקיים ע"י שליח הוי כמו בכל התורה דלא מהני תנאי בכה"ג אלא דנראה לי ליישב דהאי הקישא דאיתקוש הוויות להדדי לאו הקישא הוא דהא לא אשכחן דאיתקשו אלא לשון מושאל הוא ועדיף מהקישא דכיון דכולהו קידושין בכלל והיתה נינהו דהיינו לשון הוויה אין לנו לחלק ביניהם כלל לומר דבחד מינייהו יועיל תנאי ולא באידך וילפינן חדא מתרתי דהיינו כסף ושטר וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ודוק ובזה נתיישב לי ג"כ הא דקשיא לי השתא מיהו דאתקוש הוויות להדדי דיש תנאי בקדושי ביאה אע"ג דא"א לקיים ע"י שליח א"כ ניליף מהכא לחליצה ושאר מילי דאף על גב דא"א לקיים המעשה ע"י שליח אפ"ה ליהני בה תנאי ולמאי דפרישית א"ש דשאני הכא בקדושי ביאה כיון שעיקר המעשה שאנו דנין עליו אם יתקיים או לא לא על הביאה אנו דנין אלא על מעשה הקדושין אם יתקיימו או לאו. וא"כ מקרי שפיר תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח דנהי דאינו יכול לקדשה בביאה ע"י שליח מ"מ היה יכול לקדשה בכסף ובשטר ע"י שליח. ושם קדושין חדא נינהו דהא איתקשו להדדי דכולהו מקרי הוויות. משא"כ בחליצה שא"א לקיים כלל ענין חליצה ע"י שליח כן נ"ל נכון ועוד כתבתי בפרק האומר דף ס"א דתנאי דגיטין וקדושין ילפינן מקראי ע"ש: קונטרס אחרון שם אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר"א כו' ע"ת ובטל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התוספות דלפ"ז פלוגתא דרב ושמואל לעיל היינו בכנס ולא בעל. ולכאורה דלפ"ז יש להקשות על מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלא שייך לומר דאחלי לתנאיה ויחולו הקידושין למפרע אלא דוקא בבעל אמרינן דבעל לשם קידושין וא"כ לר"א מ"ט דרב אלא דאיכא למימר דלר"א הא דקאמר רב לעיל צריכה הימנו גט היינו מדבריהם דלא פלוג רבנן בין כנס לבעל דסתם כניסה לבעילה עומדת משא"כ לאביי ורבה לעיל דלדידהו ע"כ רב מדאורייתא איירי א"כ שפיר אית לן למימר דלא שייך לומר דע"י אחלי' לתנאה יהיו קידושין דאורייתא אלא בבעל דוקא לשם קידושין כן נ"ל נכון וכבר עלה בלבי לומר דהא דקאמר ר"א בבעל ד"ה צריכה הימנו גט היינו נמי מדבריהם כדמשמע נמי הא דאמר רב כהנא בסמוך משמיה דעולא זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע דאיירי מדבריהם או מספק וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש מהגדולים ולפ"ז היה מקום אתי ליישב קושיית התוספות כאן דקשיא להו אדר"א דאמר ד"ה צריכה גט והא איכא תנא דאמר אם בעלו לא קנו ולמאי דפרישית אתי שפיר דלשון קנו או לא קנו משמע דלענין קידושין דאורייתא פליגי אבל מדרבנן כ"ע מודו דבעיא גט אלא דהתוספות לא משמע להו הכי מדמסקינן לאפוקי מהאי תנא דמייתי קרא דוהיא לא נתפשה א"כ משמע דמדאורייתא איירי אלא דבהא נמי קשיא לי מאי קאמר לאפוקי מהאי תנא דהא איכא לאוקמי קרא בדדמי בקידושי טעות גמור כגון איילונית שכתבו התוספות לעיל במשנתינו דלא בעיא גיטא משא"כ שאר תנאי מנ"ל דילמא בעיא גיטא ונהי דבתו של ר"י לאו איילונית היתה דהא בנה מורכב על כתיפה אכתי אדר"י גופא קשה מנ"ל לאוקמי קרא להכי וכבר כתבתי בזה בגיטין דף מ"ט ע"ש: בתוספות בד"ה ד"ה צריכה הימנו גט כו' וא"ת והא פליגי תנאי כו' בפחות מש"פ כו' עכ"ל. ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ובמחילה מכבוד תורתו לכאורה אגב חורפיה ושיטפא כתב כן דהא ר"א בפחות מש"פ גופא נמי קאמר ד"ה צריכה גט וא"כ מקשו התוספות בפשיטות דבפחות מש"פ מיהא אשכחן דפליגי תנאי ויש ליישב דבריו בדוחק דמ"מ לא היו צריכין התוספות לפרש בתירוצם דר"א לאו מסברא דנפשיה אמר דאפילו אי הוה אמר לענין קידשה ע"ת מסברא דנפשיה נמי א"ש. כיון דרב ושמואל לא איירי מקידושי פחות מש"פ אלא מקידושי תנאי וא"כ שפיר קאמר מסברא דנפשיה כיון דרב ושמואל מסתמא בפחות מש"פ סברי כחכמים א"כ בקידשה ע"ת נמי בעיא גט כן נ"ל ליישב דברי מהרש"א ז"ל ודוחק ובעיקר קושיית התוספות כתבתי בסמוך: +
הפלאהע"א גמרא מכדי כל תנאי וכו'. הקשו התוס' בנזיר דף י"א דלמה יועיל תנאי בנזירות הא אינו יכול לקיים ע"י שליח. ותירצו לפי שיכול להביא אחר קרבן תחתיו. ולכאורה קשה הא אמרינן לעיל דף ע"ב דיש תנאי בהפרה כמ"ש שם בשם טור וש"ע שפי' כן אאמר לה מופר לך ע"מ וכו' אע"ג דקי"ל כר' יאשיה דאינו יכול להפר ע"י שליח. וכן קשה מנזירות עצמה דנהי דהקרבן יכול לקיים ע"י שליח אכתי גוף הנזירות צריך לקבל עליו בעצמו. וכבר תירצתי זה לעיל דף נ"ו ע"א בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דהא דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר אינו אלא בדבר שיש בו מעשה דלא אתי תנאי שהוא דבור ומבטל מעשה. אבל דבר שאינו מעשה אלא דבור אתי דבור ומבטל דבור ע"ש. ובזה מתורץ נמי מה שהקשיתי בגיטין בחדושי. בהא דאמר ר' יוסי בס"פ מי שאחזו גבי אם לא באתי מכאן עד יב חודש כתבו וכו' דזה גט. קשה הא ר' יוסי ס"ל בדף ס"ו שם דאומר אמרו לסופר ויכתוב פסול משום דמילי לא ממסרי לשליח. א"כ כיון דאינו יכול לצוות לסופר ע"י שליח לא יועיל בו תנאי בצווי זה כלל. ומאי פריך שם לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר. ומאי קושיא הא האמת כן. ולפמ"ש א"ש דכיון דלא הוי אלא מילי א"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן ומועיל אפילו אינו יכול לקיים על ידי שליח. ובזה א"ש מאי דפריך לימא קסבר וכו' דלכאורה אינו מובן דמאי ס"ד שלא יועיל תנאי. ולפמ"ש א"ש דהא דגם בדבור בעינן דומיא דבני גד ובני ראובן. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בני על מה שכתב הרמ"א ז"ל בי"ד סימן ש"ה סעיף י' בהג"ה בשם הריב"ש דאינו יכול לפדות על ידי שליח. דא"כ למה מועיל תנאי בפדיון כדאיתא בקידושין דף ו" ע"ב במתנה ע"מ להחזיר דאמר רבה שם בפיון הבן אין בנו פדוי ע"ש. הא כיון שאין הפדיון יכול להיות ע"י שליח התנאי בטל ומעשה קיים. ולפמ"ש לק"מ דודאי נתינת המעות לכהן יכול להיות ע"י שליח כדאיתא להדיא בבכורות דף נ' ע"א רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן וכו'. אלא דהאמירה צריך להיות בעצמו. ובדבור לא בעי' דיני התנאי. וק"ל: פירש"י ד"ה ע"י שליח וכו' שהיה שלוחו של משה הנה בספר פני יהושע כתב שהיה ביד משה ליתן להם מפני שכיבוש סיחון ועוג היה ראוי לו למשה עצמו שאינו מארץ ז' עממין והיה שלו מדין מלך שכבש. ולענ"ד זה אינו דאם היה המתנה משלו כיון דהיה התנאי אם יעברו אז יתן להם ארץ סיחון ועוג ולא שיקנו מעכשיו וכ"ש לדעת הרבה פוסקים דס"ל דבתנאי מעכשיו וע"מ א"צ לדיני התנאי. א"כ כיון שמת משה בטל המתנה ממילא כדין הנותן לאחר ל' יום ומת דבטלה המתנה. גם מ"ש שהיה בהן קטנים שלא היה להם חלק בארץ סיחון ועוג לא נהירא חדא דמה בכך הא בני גד ובני ראובן מחלו על ידי זה חלקם בארץ ואיך היה להם כח ביונקי שדיים שלהם אלא ע"כ היה בכח מעשה ב"ד יפה כדאיתא ר"פ האיש מקדש. ותו דאי היה שלוח' של ישראל הא כמה פוסקים ס"ל סבתנאי שעל ידי שליח א"צ לדיני התנאי דדוקא אדעתא דהכי נעשה שליח ואיך ילפינן משם דיני התנאי אלא ע"כ שהיה בכח מעשה בית דין יפה של משה והוי כאלו הקטנים היו בני דעת ואפ"ה ודאי דלא עדיף כח ב"ד מאלו היו בעצמן גדולים ועשו בעצמן מאם עושים הב"ד תנאי משמיה דיני התנאי כאלו עשו בעצמן ושפיר ילפינן מיניה. וק"ל: גמרא אמר רב עולא וכו' נראה הא דנקט הני תלתא ורב כהנא משמיה דעולא לא נקט אלא חדא על תנאי. ותו דמשמע מלשון דרב כהנא דקאמר ולא היה כח ביד חכמים דאינה צריכה גט אלא מספק ונראה דבהא קמפלגי והוא דהקשו התוס' לעיל בד"ה לא תימא וכו' דאיך ס"ד למימר בכנסה סתם דאחולי אחיל לתנאה א"כ במה תתקדש צ"ל דס"ל דע"כ אינה מתקדשת במעות ראשונות דאף דהיא צריכה להחזיר המעות כדאיתא לקמן דף ע"ו ע"ב אפילו למ"ד קידושין לטיבועין ניתנו וכו' משום דהמעות ראשונות ה"ל מלוה כבר ואין אשה מתקדשת במלוה. ולפ"ז קשה נהי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא בעל לשם קידושין מ"מ נימא דטעי במלוה ודעתו לקדש במעות הראשונות וצ"ל דיודע אדם שאין אשה מתקדשת במלוה. עוד יש לדקדק דמאי קשה להו דילמא מקדש אותה בהנאת מחילת מלוה דקי"ל דמקודשת אלא דזה אינו דא"כ אם אין בה שוה פרוטה בהנאה זו במאי תתקדש א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעי בפחות משוה פרוטה ומקדש בהנאת מחילת מלוה להכי כלל הני תלת מילי. והשתא א"ש דמ"ד לא היה כח בידם ס"ל באמת דאינה צריכה גט בודאי משום דס"ל דטעי אינש במלוה ופחות משום פרוטה. וק"ל: תוס' ד"ה דברי הכל וכו' ואין להקשות לר"א דאמר בבעל מודה שמואל היכי אותבינן וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלע"ד דיש לומר לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה לא תימא וכו' בשיטת רש"י דס"ל לאביי דל"ל טעמא דרב משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אחולי אחיל וחלו קידושי כסף למפרע דאם כן אפילו כתובה אית לה דכיון דכבר ה"ל נשואה מסתמא מתחייב עצמו בכתובה משום דכל הפוחת וכו' כמ"ש הר"ן אם כן יש לומר דעולא אר"א דס"ל דבבעל מודה שמואל אף דפליגי גבי קטנה היינו דס"ל דאינו מקדש בביאה אלא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מחיל התנאי וכמ"ש התוס' סברא זו לעיל בד"ה אלא טעמא וכו' וקטן ופחות משוה פרוטה שאני דהתם בודאי מקדש בביאה מטעם דאמר לעיל משום דאדם יודע כנ"ל ועיין במהרש"א. אבל בתנאי אמרינן דמוחל התנאי וכם כן ממילא דאית לה נמי כתובה וליכא לאוקמי מתניתין בהכי ושפיר אותביה בני בה"מ לשמואל לפי מ"ש לעיל דרב כהנא משמיה דעולא אמר לא היה כח ביד חכמים וכו' אינה צריכה גט אלא מספק שפיר מצינן לאוקמי מתניתין בהכי דאין לה כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא כדאמר הש"ס לעיל גבי ממונא לקולא אלא דבאמת לא אמר לד"ה אלא לרב ואין קושיא בבני בה"מ שהקשו לשמואל ודוק: ולפי מ"ש לעיל דרך אחר בשיטת רש"י דס"ל דאפילו בלא בעל אי אמרינן דאוחלי אחיל יש לה כתובה קשה לכאורה לעולא אמר ר"א דס"ל דפליגי רב ושמואל בקידשה ע"ת וכנסה סתם בלא בעיל א"ככיון דלרב בלא בעיל אם כן צ"ל דס"ל אחולי אחיל למה לא הקשו בני בה"מ אפילו לרב דלמה תצא בלא כתובה. במתניתין יש לומר דלא מבעי' לפמ"ש לעיל דהכרח סברא זו דבאחולי אחיל דאפילו לא בעיל יש לה כתובה הוא מתנאי מומין דבמומין אמרינן לקמן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו וראה ונתפייס אלא משום דאיכא חזקה להיפך דאין אדם מתפייס במומין כדמשני לקמן במתניתין דף ע"ה ע"ב אם כן כיון דע"כ אחולי אחיל אזלא ליה חזקה דאיו אדם מתפייס וממילא אמרינן דראה ונתפייס ואית לה כתובה ולפ"ז יש לומר דר"א לשיטתיה דאמר לקמן דף ע"ה ע"ב תברא מי ששנה זו לא שנה זו ול"ל כל הני חזקה דלקמן. מיהו אין אנו צריכין לזה דיש לומר כמו שכתב לעיל בדברי אביי דקאמר לא תימא דהמ"ל דלא תקשה ממתניתין ה"נ יש לומר הכא דעולא אמר ר"א דס"ל דמודה שמואל בקידשה על תנאי ובעל היינו בטעות כעין שתי נשים ופליג על רבה דס"ל דפליגי בהכי ואיהו ס"ל דהיכא דבעל מודה שמואל ומוקי פלוגתייהו בלא בעל ומטעם אחולי ולא תקשה ממתניתין לרב דמתניתין מיירי בטעות אשה אדם וצריכה גט מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומקדש בביאה ולכך אין לה כתובה. משא"כ לשמואל דל"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת נותז כדשמעינן ליה גבי קטנה וע"כ מוקי מתניתין בטעות כעין שתי נשים קשה ממ"נ אי בלא בעיל הא ס"ל דאפילו גט לא בעי ואי בעיל אפילו כתובה נמי יש לה ואתי שפיר טפי לפירוש הרי"ף בטעות כעין שתי נשים דהיינו שבעל לאחר זמן אם כן יש לומר דפשטא דמתניתין שבעל מיד וה"ל טעות אשה אחת אף שכתבנו לעיל דלפירושו קשה ממתניתין דלקמן דף ע"ה דא"א לאוקמי בטעות אשה אחת דהיינו שבעל מיד אחר הקידושין ואפ"ה לא אמרינן דאחולי אחיל ול"ל כתובה דיש לומר דר"א לשיטתיה דשפיר איכא לאוקמי מתניתין לקמן שכנסה נמי על תנאי דמה שהוכרחנו לעיל דע"כ לא שייך חזקה דראה ונתפייס כיון שהתנה בפירוש. זה אינו לר"מ דמשני לקמן תברא מי ששנה וכו' דאין צריך לאוקימתיה דראה ונתפייס. ודוק: +
חידושי הרי"מהמקדש במלוה ובעל. ופירש"י ז"ל שמחל לה המלוה והקשו תוס' ע"ש וחילקו בין הנאת מחילת מלוה ע"ש. ועדיין קשה מי הכריחו לרש"י לפרש כן ולא בפשיטות כמו כל מקדש במלוה דהיינו בגוף המלוה כמ"ש תוס'. וי"ל דהא קשה באמת כמ"ש לעיל למאי דאמר בב"ק דלכך לא הוי עידי קדושין ועידי ביאה חצי דבר משום דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה דבר שלם קרינן בי'. ופי' הבעה"מ דקושי' הש"ס היא על העידי ביאה לעשותה נשואה ככל הנשים ע"ש. וא"כ כאן בהנך מקדש ע"ת ובעל או במלוה ובעל קשה קושית הש"ס דהוי חצי דבר וכאן העידי קדושין בלא העידי ביאה לא מהני כלום דבלא בעל אינה צריכה גט. ודוחק לומר דדוקא איירי שהעידי קדושין הן עצמם העידי ביאה דזה דוחק דגם התם בב"ק לא בעי הש"ס לאוקמי בכה"ג כנ"ל. ובשלמא במקדש ע"ת י"ל כמ"ש הרי"ף ז"ל שם גבי שני חזקה כיון דכת א' מועלת שאם לא יבואו השני' יצטרך להחזיר הפירות שאכל דהדרא ארעא והדרי פירי שוב לא הוי חצי דבר ע"ש. וגם כאן במקדש ע"ת מועילים דבלא עידי הביאה תצטרך להחזיר הכסף קדושין שקיבלה והוי דבר שלם כמו התם לענין פירות או דבתנאי כיון דמהני מחילה מועיל עדותם שאם ימחול יהי' הקידושין וממילא אף שלא מחל מהני כנ"ל וכן במקדש בפחות מש"פ כיון דמקודשת מספ' שמא שוה פרוטה במדי שוב מועיל להיות קדושי ספ' ממילא הוי דבר שלם ושוב הוי קדושי ודאי בבעל כנ"ל. אבל במקדש במלוה ובעל קשה כנ"ל דאין עידי קדושין מועיל לשום דבר דכאן לא שייך שמועיל שתצטרך להחזיר הכסף קדושין דהא אדרבה בלא עדותם ודאי היתה צריכה לשלם המלוה כיון שאינו נותן לה עתה שום דבר והכסף קדושין הוא המלוה כנ"ל: ולכך י"ל שפירש"י ז"ל שמחל לה המלוה ואח"כ קדשה במחילת מלוה וי"ל דאף שלא הוי קדושין מ"מ הוי המחילה כיון שמחל סתם מוקדם ואינה צריכה להחזיר וממילא מועיל עדותם להיפך שלא תצטרך להחזיר המלוה עוד די"ל מטעם אדם יודע דבמלוה לא הוי קידושין ונתן לשם מתנה וא"צ להחזיר ולא הוי חצי דבר כנ"ל. אבל אם נפרש שלא מחל וקדש במלוה ואי לא הוי קדושין שוב צריכה לשלם ואינו מועיל כלום עדות הקידושין לחוד כנ"ל רק במחילה פי' שפיר שמחל בין שתהיה מקודשת או לא ובאמת אינה מקודשת דאין כאן הנאה מחודשת ע"י הקדושין דגם אם לא תתקדש כבר אינה חייבת שנמחל המלוה. ולכך מועיל עדות עידי הקדושין שאינה חייבת לשלם כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דאף דקי"ל במחילת מלוה מקודשת היינו כשמוחל רק שתהי' מקודשת ומגיע לה ההנאה רק ע"י הקדושין דאי לא תהיה מקודשת לא יהי' מחילה משא"כ במוחל ב"כ וב"כ כנ"ל: |