אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה. משום שבועת אפוטרופסת דהויא לה אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וס''ל לא ישבע כאבא שאול דאמר חילוף הדברים וטעמייהו מפרש בגיטין בפרק הניזקין רבנן סברי מינוהו בית דין לא ישבע דא''כ מימנע ולא הוי אפוטרופוס הואיל וחשדינן ליה אבל מינהו אבי יתומים לא מימנע דאי לאו דה''ל הנאה מיניה בחייו לא הוה מימני ליה ואבא שאול סבר מינהו אבי יתומים אי ידע דמשבעי ליה מימנע ולא הוי אפוטרופוס אבל מינוהו בית דין אע''ג דידע דמשבעי לי' לא מימנע דחשיבותא הוא לגביה דמהימן להו לבי דינא: ה''ג ר''ש כאבא שאול ורבנן דמתני' כרבנן: האי כל זמן שתובעת. בתמיה הואיל ור''ש לקולא מאי כל זמן: אם תובעת מיבעי ליה. אבל כל זמן משמע דשמעיה לת''ק דפטר לה משבועה אפי' תובעת כתובתה וא''ל איהו כ''ז שתובעת כתובתה לא תפטרנה: אלא אמר אביי. ארישא פליג דאמר כתב לה נדר ושבועה כו' דפטורה מן השבועה אפי' כשנפרעת מן היתומים ואתא ר''ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה מהן משביעין אותה כאבא שאול בן אימא מרים דאמר לעיל אבל מה אעשה שהרי אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ופליגי רבנן עליה דאבא שאול ור''ש כאבא שאול ורבנן דמתני' כרבנן: הא תינח כל זמן שתובעת. אתא לאפוקי מדרבנן דאמרי אף משבועת היתומים פטורה ונפרעת בלא שבוע' ואתא ר''ש למימר לא תפרע אלא בשבועה: אינה תובעת כתובתה. דמסקנא דמילתיה למאי תנייה ולאפוקי ממאן: אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר''א ומחלוקתו. כלומר לא תימא ר''ש אכתב לה נדר ושבועה לחוד פליג אלא אכולי מלתא דר''א ובני מחלוקתו פליג ארישא וסיפא שמעינהו דקאמרי ר''א ורבנן משביעה כ''ז שירצה שבועת אפוטרופיא היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה ואפילו שלא בשעת תביעת כתובתה ואם פטרה מן השבועה אפילו יורשין אין משביעין אותה כשנפרעת מהם כדקתני נדר ושבועה אין לי ליורשי כו' ואתא ר''ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפילו כתב לה נדר ושבועה אין ליורשי עליך כאבא שאול אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין על אפוטרופיא שבחיי בעלה ואפי' לא פטרה מן השבועה דלית ליה דר''א ומחלוקתו דאמרי משביעה כל זמן שירצה: מתני' הוציאה גט ואין עמו כתובה. קס''ד באומרת אבד שטר כתובתי:

בית דין משביעין אותה מיבעי ליה. תימה אמאי לא משני סבר לה כדשמואל דאמר בפ' בתרא (לקמן קז.) אין פוסקין מזונות לאשת איש ומוקי לה לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ושפיר קתני ויורשין משביעין אותה וצ''ע: וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן. ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבצווי ב''ד ליכא לאוקומא דאין מעמידין נשים אפוטרופסות כדאיתא בהנזקין (גיטין דף נב. ושם) ובממנה מעצמה ליכא לאוקומא דא''כ לכ''ע היורשין משביעין אותה דלא שייך ביה טעמא דמינהו אבי יתומים דאמרינן דאי משתבע ממנע ולא הוי אפוטרופוס והכא אנו רואין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופיא: לאפוקי מדר''א ומחלוקתו והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דהוא הדין הוא עצמו דהואיל ובאפוטרופסות דחיי בעלה מיירי מה חילוק איכא ואיידי דנקט ברישא דמילתא תובעת כתובת' יורשין משביעין אותה דהתם יורשים דוקא תנא נמי סיפא יורשין ומעשה בא לפני ר''ת באשה שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אפוטרופיא והיתה נושאת ונותנת הרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינן שלה ולא השביעה בחיי בעלה דכיון דאוקמינן כל זמן שתובעת כתובתה דקאמר ר''ש כאבא שאול בן אימא מרים ובהא פסקינן לעיל (דף פז.) הלכה כאבא שאול ואם כן הלכתא נמי בכולה מילתא כר''ש דקמסיים אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפילו הושיבה חנוונית או מינה אפוטרופסית דלית לן למימר דהלכתא כוותיה בחדא ובאידך לא אלא היכא דמפרש לן הש''ס בהדיא וא''ת לעיל דפסקינן כאבא שאול א''כ לפסוק כר''ש דשמעי' מיניה תרתי וי''ל משום דלא קים לן בהדיא ר''ש כאבא שאול דאיכא לפרושי כאינך אמוראי דלעיל ור''ח פסק כר''ש וז''ל וקי''ל כר''ש הלכך התובעת כתובתה יורשין משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה אפי' בחיי בעלה משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא ע''י טענת ברי והני כולהו דבעי לאוקמי ר''ש כוותיה כגון אבא שאול בן אימא מרים ואבא שאול וחנן הלכתא כותייהו: הוציאה גט ואין עמו כתובה. בפ''ק דב''מ (דף יז. ושם) אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פי' בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ורבי יוחנן לטעמיה דאית ליה בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעא:) דכותבין שובר אבל למ''ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ''מ במקום שכותבין כתובה אין חייב לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה דכיון דבמה שנשאר שטר כתובה בידה יכול לבא לידי הפסד שתתבע כתובתה בב''ד אחר ואילו לא ישאר שטר כתובתה בידה נהי דאינו נאמן לומר פרעתי הכל דהא לא אמר כלום מ''מ יהא נאמן לומר פרעתי מנה מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא אבל עתה שכתובתה בידה יפסיד [והא דבעי רבי יוחנן לקמן בפ' אלמנה (דף צו.) יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה היינו במזונות שעברו אבל בלהבא פשיטא דעל יתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום] אבל אין לומר דנפקא מינה נמי במה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר אין את אשתי דהא אפי' ישאר שטר כתובה בידה יהא נאמן שם לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עדי גרושין כיון דאין מכירין כלל אם היא אשתו והכי מפרשינן מתני' אליבא דרבי יוחנן הוציאה גט ואין עמו כתובה לאו דוקא גט אלא כלומר עדי גט גובה כתובתה דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הכתובה אע''פ שיכול לבא לידי הפסד דהא סבר דכותבין שובר כתובה ואין עמה גט פירוש עדי הגט היא אומרת אבד גטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ומיגו טוב הוא כמו שנפרש בגמרא וכן בע''ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית רשב''ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פי' שלא בגט שלא בעדי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עדי גירושין וא''ת ותיקשי לרבי יוחנן במאי גביא כיון דליכא עדי גרושין ליהמניה במיגו דאי בעי אמר לא גירשתיך כדפריך בגמ' לרב אי דליכא עדי גירושין במאי גביא וי''ל דלר''י דאמר דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם סכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימא דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לומר פרעתי אע''ג דאית ליה מיגו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר ולשמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי מתני' במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה הכי פירושא דמתני' הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא

וקא מיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דתנן אפטרופס וכו' ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן ופי' דמתני' כשעשאה האב מינה אפטרופס דהוה ליה אפטרופס שמינהו אבי יתומים וא"ת ודלמא כשעשאו ב"ד אפטרופס וה"ל איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול וי"ל דהא ליתא שאין ב"ד מונין אפטרופס לנשים כדאיתא בפרק השולח:

האי כ"ז שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה. פירש רש"י ז"ל להקל בה ואם תובעת משמע לשון מיעוט דאלו כ"ז לרבות להחמיר כדפי' רש"י ז"ל קא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן דר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן הניחא כ"ז שתובעת כתובתה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר, גרסת הספרים והוא גרסת רש"י ז"ל אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקותו ואעפ"כ פי' זה דר"פ אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלי' עליה' לפרש סוף דברי ר"ש שכן פי' רש"י ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבוע' בלחוד פליגי אלא אכולה מלת' דר"א ומחלוקותו פליגי ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמר משביעה כ"ז שירצה שבועת אפטרופא היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה פי' אפי' מן היורשי' אין משביעין אותו כשנפרע מהם כדקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ולר"ש אפי' פטרה מן השבועה נשבעת כאבא שאול כ"ז שתובע' כתובתה ואם אין תובעת כתובתה אין היורשים משביעים אותה על אפטרופוס שבחיי בעלה ואפי' לא פטרה מן השבועה דלית ליה כר"א ומחלוקותו שאמר משביעין אותה כ"ז שירצה ע"כ לשון רש"י ז"ל ולפ"ז הא דאמר היינו דרב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסינן אלא והוא נסחא מרווחת יותר לפי זה שזה נכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכול' אוקימתא לאביי דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכ"ע מודו דנאמנות מהני על היורשים כשהוא מפורש כמו במשנתינו וכולא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשאוה אפטרופא ואין זה נכון דא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכ"ז שתובעת כתובת' יורשין משביעים אותה גם על אפטרופ' בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל גם מה שפירש רבי' ז"ל דברישא פליג ר"ש אף על ת"ק דר"א שאף באפטרופא אין משביעין אותה פי' יפה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכן פי' בתוספת והרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב שאף ר"ש מודה שמשביעין אות' על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר"א ולא בא ר"ש לחלוק אלא במה שנחלקו בו ר"א ות"ק שלו דהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר"א ומחלוקותו ממה שנחלקו בו ולא במה ששניהם שווים בו והא דקתני כ"ז שתובע' שמשמע שבא להוסיף על דברי ת"ק ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף הוא וכדפי' רש"י ואין פי' זה נכון דלישנא דר"א ומחלוקותו לא משמע הכי כלל אלא כדפי' רש"י וכדאמר בפ' ר"א דמילה שלא כרצון ר"א ומחלוקותו אלא כרצון ר"ש ובפ' שמנה שרצים נמי אמרי' אי הכי דברי ר"י בן נורי ומחלוקותו מבעיא ליה כלומר דברי ר"י והחולק עמו וכן פי' בכ"מ ואין הלכה כר"ש אלא כדברי ת"ק דר"א דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דלפום אוקימתא קמייתא והלכה כר"ש דקים ליה כחנן אי כאבא שאול הא לאו הכי דתהווי הלכתא כויתייהו בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסק הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דלא כר"ש ותו לא מידי:

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה פי' וקמ"ל שאינו יכול לטעון פרעתי ופריש טעמא בפ"ק דמציעא משום דכל הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אמר ר"ח לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכח מרגניתא תותה ואע"ג דאמר אביי דדלמא מתני' במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלאו מלתא היא דאמר אפי' תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתיים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתניתין וודאי אליבא דר' יוחנן ור"ח בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה עסקינן ואפי' אביי מעיקרא מדחי היא דדחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תתווי טעמא דמתני' משום שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתניתן כפשטה אפי' במקום שכותבין כתובה ובסוגיא נמי הכי הוה משמע לגמרא פשטא דמתניתן כדפרכינן מינה למ"ד אין כותבין שובר וכל מאי דשקלי וטרו ביה רב ושמואל היינו לתרוצי למ"ד אין כותבין שובר אבל למאי דקי"ל כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין ואפי' לרב ושמואל וא"ת וא"כ דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תקשה לן הא דתניא התם במציאה מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לה לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא דכל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה ה"נ איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאביד מינה. ותירצו בתוספת דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד ורבי' ז"ל היה אומר בשם הר"ר פנחס הלוי אחיו ז"ל דמודה ר"י היכא שהבעל הביא ראי' שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפק מתותי' ידי' והתם דאיכא ראי' שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ב"ד מוציאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דווקא קתני בגט אבל לא בעידי גרו' דהא איכא למיחוש דלמא מפקא עידי גרושיה בחד בי דינא וגבי' וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר למעבד תקנה שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשלהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בתלמוד מכלל דשלא בשעת הסכנה אינו גובה אלא בגט ממש וכן פירש"י ז"ל לקמן וכן עיקר:

אפטרופוס שמינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ומכל מקום דוקא בטענת שמא אבל כל שגדלו היתומים וטענו עליו טענת בריא והוא כופר נשבע וכן כתבו גדולי הפוסקים בחמשי של גיטין:

ולענין ביאור זה שהביאוה כאן פירושה דלר' שמעון דוקא בתביעת כתובה משביעין אותה אבל לא לענין אפטרופסות דמנהו אבי יתומים הוא והקשה ואם כן הואיל ור' שמעון בא להקל אם תבעה מיבעי ליה דכל זמן משמע שלהחמיר ולהוסיף הוא בא וחזרו ופירשוה על כתב לה נדר ושבועה וכו' ואמ"ר שמעון שאין נאמנות מועיל ליפרע מן היתומים בלא שבועה והקשה תינח כל זמן שתובעת וכו' אתא לאפוקי מדרבנן אבל אינה תובעת לאפוקי ממאן אתא ופירשוה על מחלקת ר' אליעזר ורבנן כמו שביארנו במשנה:

בנימוקי קצת גאונים נמצא ששכיב מרע שמינה אפטרופוס ופטרו מן השבועה לא פטרו אלא ממה שהוא שם עכשו בעין אבל אם רצה היתום להשביעו מן הריוח הבא אחר כן רשאי כדרך שאמרו במשנתנו משביעין על העתיד ואין הדברים נראין ואף דמיון מזו לזו אין בה כשתעיין בפירושה וכן כתבו במי שמינה אלמנתו אפטרופיא ופטרה מן השבועה שלא פטרה אלא ממה שהוא עכשו בעין אבל לא מן הריוח ולא ממעשי ידיה ואין הדברים נראין ומכל מקום גלגלו בדברים אלו שאם מינה שני אפטרופסים ומת אחד מהם שהיורשים או אחרים בשבילם באים לבית דין ואומרין שלא האמינו האב אלא לשנים ובזו ודאי נראה שהדין כן:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט והיא אומרת אבד גיטי הוא אומר אבד שוברי וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב אם אין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבל אמר הר"ם פי' אמרו גובה כתובתה בארצות אשר מנהגם שלא יכתבו שטר כתובה אבל יעידו עליו בזה ויסמכו על תנאי ב"ד וזה מותר אבל כאשר פשט המנהג בכתיבת שטר הכתובה הנה אי אפשר מבלתי שתראה שטר הכתובה עם הגט ואז תפרע הכתובה ושובר הוא השטר אשר תכלול שזה החוב הוא פרוע או נמחל והנה נתבאר הפרוזבל ודינו בפרק האחרון ממסכת שביעית ומבואר הוא שזה החוב כבר עברה השמטה ואשר הבא שנאמין אשר לו החוב באמרו אבד פרוזבל כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא ויחייבהו אסור מפני השמיטה והבעל מגו דיכיל למימר לא גרשתיה נאמן לומר אבד שוברי אבל משביעין אותו שבועת היסת שהוא כבר נתן ודע שזה אשר אמרו שהאשה גובה שלא בגט עקר כתובה לבד אולם התוספת כאשר תסיג עידי גירושין אז תקח התוספת בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ואמר במה שקדם שאין כותבין כתבה אמנם זה עקר כתובה לבד אולם התוספת הוא אשר בלא שטר כתובה או עדים יעידו לה והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי הוציאה גט ואין עמה כתובה כלומר ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה וכו' משנה זו וסוגיא שלה נתבלבלו בה המפרשים הרבה ומה שיראה לי לברור בפירוש המשנה כך הוא צריך שתדע תחלה שכותבין שובר ר"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוציא שטר חובו ותובע את חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה ממנו בשטר ולא פרעו או שיש עדים בהלואה והוא מודה שלא פרעו אלא שאומר לו לא אפרעך עד שתחזיר שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשמרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר ומה שנכתב בסוגיאת הגמרא על משנה זו כלה כדעת רב ושמואל נאמרה שהם סוברים אין כותבין שובר וכבר ביררנו במקומו שאין הלכה כדבריהם אלא כר' יוחנן וריש לקיש שאמרו כותבין שובר ועל שיטה זו אנו מפרשים את המשנה והילכך הוציאה גט ואין עמה כתובה ותובעת כתובתה בגיטה גובה כתובתה ולענין פסק אתה יכול לפרשה בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה אלא שיש הפרש ביניהם שבמקום שאין כותבין כתובה לא סוף דבר שגובה בגיטה כשהבעל מודה אלא אף בשאין הבעל מודה שהגט במקום כתובה הוא הן שאמר פרעתיה הן שטען אי זו טענה לפטור עצמו וגובה עיקר כתובה בשבועה ותוספת בעדי תוספת והיא כותבת לו שובר ואינו סומך על קריעת הגט שהכתובה במקום שאין כותבין נגבית היא בתנאי בית דין והגט מעשה בית דין לגוביינת הכתובה והטוען אחר מעשה בית דין אינו כלום ואם תאמר שבית דין יקרעו את הגט ותהא קריעתו ראית פירעון כל דמגבה לאו בבי דינא מגבה כמו שהתבאר במציעא פרק ראשון אלא כותב שובר ואם היא במקום שכותבין כתובה אם חייב מודה נותן לה כתובתה ותוספת בשובר כדין כל שטרי חובות שאבדו ואם אין חייב מודה הואיל ומקום שכותבין כתובה הוא אפילו עיקר כתובה אין לה הן שיטעון פרעתי אע"פ שאין קרעים בידו הן אי זו טענה שיפטור בה את עצמו ואע"פ שתנאי בית דין הרי הוא כשטר כל שהיא במקום שכותבין נפק ליה מתורת מעשה בית דין והוה ליה כשאר שטרות שאין מוציאין ממון אלא בשטר ונשבע הבעל היסת על טענתו ונפטר:

ולענין ביאור מיהא לדעת האומר אין כותבין שובר אתה צריך לפרש משנתנו במקום שאין כותבין כתבה ובדרך אחרת לפי סוגיית הגמרא והוא שכל שהוציאה גט ואין עמו כתובה אין הבעל יכול לומר אני כתבתי לה ואיני פורע עד שתביא את השטר שלא תוציאנה היום או מחר אלא אם כך הוא הביא ראיה שכתב שאין מחזיקין אותו בשנוי מנהג לכתוב במקום שאין כותבין וכן אינו נאמן בפרעתי שטוען אחר מעשה בית דין הוא ושמא תאמר אחר שאין כותבין שובר היאך יפרע ונהי דלהוצאת כתובה לא חיישינן דהא דוכתא דלא כתבי הוא מכל מקום אף היא מוציאה את הגט בבית דין אחר וגובה בו ואם תאמר לקרעו אף היא אינה מנחת מפני שהיא טוענת בעינא לאינסובי ביה תירצוה בגמרא שקורעין את הגט וכותבין למטה הימנו גיטא דנן לאו משום גיטא פסולא קרענוהו אלא דלא תיהדר ותגבה ביה זימנא אחריתי וכל שאינו נקרע גובה בו ומכל מקום במקום שכותבין כתובה אינה גובה כלום בלא כתובה שהרי אינו סומך על שובר ואף אם האשה טוענת לא כתב לי כתובה אינה נאמנת שאין מחזיקין אותה בשנוי מנהג אלא אם כן הביאה ראיה שלא כתב ואתה צריך לפרש משנתנו או במקום שאין כותבין ובסתם ר"ל שלא בירר הוא שכתבו או במקום שכותבין וביררה היא שלא כתב ולענין פסק מיהא אתה מפרשה כשיטה ראשונה:

הוציאה כתבה ואין עמה גט אלא שאומרת גרשתני ואבד גיטי ואף הוא מודה שגירשה אלא שטועך שפרעה בשובר ואבד שוברו שהרי לדעתנו כותבין שובר לענין פסק הואיל וכותבין שובר אינו נאמן כלל שהרי מכיון שכותבין שובר אין סומכין לפרוע על קריעת הגט אלא על שובר ומאחר שאינו מוציא שוברו אינו כלום ומה שאמר לא יפרעו אינה לענין פסק ואין בזו חלוק בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין הואיל ויש כאן כתובה וגובה בין עיקר בין תוספת ומכל מקום גדולי המחברים פסקו בה דוקא עיקר אבל תוספת לא מגו דמצי אמר לא גירשתני שהוא נאמן על התוספת שכל שהאשה אמרה גרשתני והוא אומר לא גירשתני נאמנת ואם הוציאה כתבה גובה עיקר אלא שלדעתם אינה גובה תוספת עד שתביא ראיה שגירש או שהוציאה גט עם הכתובה ונמצא לדעת זה שאם הוא כופר בגירושיה היא נאמנת וגובה עיקר ואם אין בכתובתה תוספת קורעין אותה ואם יש בה תוספת כותבין שובר על העיקר ומעכבת כתובתה עד שתביא עדי גירושין לגבות התוספת ולמדת לפי דרכך שזה שאמרו בגמרא מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה יכיל למימר גירשתי ופרעתי דוקא לענין תוספת ולדעת זה אתה יכול לפרש בדרך פסק לא יפרעו לענין תוספת ומכל מקום גדולי קדמונינו שבנרבונא תירצו שאע"פ שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ומאחר שנאמנת לינשא כל שכן ליטול כתובה וכמו שיראה בסוגיא אחרונה של נדרים מכל מקום כל שהיא באה תחלה אדעתא דכתובה לא מהימנא וכמו שאמרו ביבמות לענין מת בעלה שאם אמרה מת בעלה התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ומגבין לה כתובה אבל אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי ודאי אדעתא דכתובה אתיא ואין מגבין אותה כתובה כמו שיתבאר במקומו ולדעת זה כל שהוא אומר לא גירשתי לא תפרע הואיל ועיקר תביעתא על הכתובה ולדעת זה אתה מפרש משנה זו שאמר בה לא יפרעו לענין פסק ולדעת ראשון משנה זו אינה לענין פסק ואתה מפרשה לפי סוגיית הגמרא לדעת האומר אין כותבין שובר וכן במקום שאין כותבין כתובה אלא שיצא הוא מן הגדר וכתב לה כתובה והבעל טוען אע"פ שכתבתי לה כתובה היא טענה בבית דין שלא כתבתי ולא יכולתי לברר שכתבתי והאמינוה מפני שאין מנהג המקום לכתוב והכריחוני בית דין לפרוע על סמך קריעת הגט וכתיבה בתוכו גיטא דנן וכו' ונותן אמתלא לדבריו על שאינה מוציאה את הגט שהיא כובשתו מפני שהוא קרוע ושכתוב בתוכו דלא תיגבי ביה זימנא אחריתי וזהו הענין שעליו הוא אומר אבד שוברי ר"ל שאינה מוציאה את הגט ובזו ודאי דין הוא שלא תפרע הכתובה אלא שנפרעת בתוספת שהתוספת לא גבאתו בגט ואף בעדי תוספת במקום שאין כותבין כתובה אינה גובה תוספת שאין לתוספת דין מעשה בית דין שלא יוכל לטעון פרעתי הילכך כל שרצה להוסיף במקום שאין כותבין כתובה כותב שטר תוספת בפני עצמו אלא שהלכה כותבין שובר ומתוך כך אנו צריכין לפרשה לענין פסק על הדרך שהזכרנו:

ומשנתנו כלה בגרושה אבל אלמנה במקום שכותבין גובה כתובתה לעולם ותוספת שלה ככתובתה ואם אבדה כתובתה אין לה כלום אפילו עקר ואפילו תבעה ביום מיתת הבעל דילמא צררי אתפשה ובמקום שאין כותבין מיהא גובה בעדי מיתה ושמא תאמר נחוש שמא נתגרשה ותחזור ותגבה בגט כבר ביארנו שכותבין שובר ומכל מקום לדעת האומר אין כותבין שובר פירשו בגמרא דוקא שיעידו עדי מיתה שעדין היתה יושבת בבית הבעל ואם תאמר שנחוש שמא סמוך למיתה גירשה איהו דאפסיד אנפשיה והקשו בה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר ותירץ בה היכא דלא איפשר ודאי כותבין שובר דהא אלמנה מן הנשואין נמי איכא למיחש לעדי מיתה שמא תחזור ותוציאם בבית דין אחר אלא כי הא ודאי כותבין שובר וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב שעבר עליו שביעית וטוען שפרוזבל מסר עליו ואבד אינו נפרע עד שיביא ראיה שפרוזבל מסר דמאן ציית ליה וכן הלכה אלא שיש חולקים בה כמו שיתבאר ברביעי של גיטין רבן שמעון בן גמליאל אומר משעת הסכנה ואילך שלא היו יכולים לקיים מצות אלא בצנעה ובשעות גנובות אשה גובה שלא בגט ר"ל בעידי גירושין ובעל חוב שלא בפרוזבל ומכח חזקה ולענין פסק במקום סכנה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

ולענין ביאור רבן שמעון בן גמליאל מפרשה במקום שאין כותבין כתובה דבעלמא גובה בגיטה ובכתיבה בתוכו על הדרך שביארנו בשעת הסכנה ששורפות את גיטן לשעתן וכן בפרוזבל גובין בעדי גירושין ופרוזבל ואף לשמואל כל דליכא תקנתא אחריתי כותבין שובר ובקצת הלכות גדולי הפוסקים נמצא אוקמה שמואל למתניתין במקום שאין כותבין כתובה והילכתא כותיה כלומר לפרש משנתנו השניה ר"ל כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין כתובה שלא לגבות אפילו עיקר כמו שיתבאר לדעתו בגמרא אבל משובר מיהא לית הילכתא כותיה ואף זו מצאנוה נמחקת בהלכות מדוייקות:

שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות גט או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אמר הר"ם פי' כתובתה קיימת ר"ל עקר כתובה מנה מאתים אולם תוספת הנה לא נחייבהו אלא אם כן העידו לה בזה אחר שנעיד שזה ראוי עליו:

אמר המאירי שני גיטין ושתי כתובות כגון שנשאה בא' בניסן וכתב לה כתובה ואחר כך גירשה באחד באייר וחזר וכנסה באחד בסיון וכתב לה כתובה אחרת וחזר וגירשה באחד בתמוז גובה שתי כתבות שהדבר ברור שלא נתרצית לו בחזרה אלא בכתיבת כתובה אחרת לבד הראשונה שתי כתובות וגט אחד ר"ל שהגט בא אחר שתי הכתובות אינה גובה אלא אחת וכבר ביארנו בפרק רביעי אי זו מהן גובה והוא שאם שתיהן שוות בסך אחד בטלה השניה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן שניה ואם יש בשניה תוספת על הראשונה כגון שהראשונה מאתים והשניה שלש מאות גובה את הראשונה מזמן ראשון או השניה עם התוספת מזמן שני ואם כתב לה ואוסיפית מאה אמאתן גובה הראשונה מזמן ראשון וגובה תוספת שבשניה מזמן שני:

ולענין ביאור על זו הוא ששאלו בגמרא אי בעיא בהאי גביא וכו' וכן אמרו על זו בתלמוד המערב עד כדון בשוות כלומר שבודאי לא היה זה אלא שאמרה לו אבדה כתובתי כתוב לי אחרת וודאי גובין מזמן ראשונה היה בזו מנה ובזו מאתים ר' ירמיה ורבי חסדא חד אמר גובה בראשונה וחד אמר גובה בשניה ותוספת מזמן שניה אמ"ר חנינא לית הדא אמרה אהן דיזיף מחבריה והדר יזיף צריך למימר ליה בר מן קרטיסא קמאה דאית לי גבך והשיבו ארחא דאיתתא מימר אבד פורני עביד חרן ארחא דבר נש מימר אבד קרטיסי עביד חרן כלומר והיאך יהא מאמינו דבאשה היינו טעמא דאסור לשהות והוא מאמינה מחשש איסור אבל בחוב מיהא גבי תרווייהו ואמרו שם כי אכשר יודי ליה כלומר כשיהיה כשר ר"ל אדם כשר והגון יודה לו על פה שהוא חייב לו ואינו כותב לו שטר אחר ודיו בכך אבל אשה לא דיה בכך שלכתיבת כתובה הוא צריך ועוד שאלו שם שטר שלוה בו וכו' שכבר נמחל שעבודו כלומר ואף זו היאך גובה כתבה שלא נעשית על נשואין אלו ותירץ התם שפרעו ברם הכן לא פרעו ועדין שעבודה קיים כתבה ושני גיטין כגון שנשא בניסן וכתב כתבה וגירש באייר והחזיר בסיון בלא כתובה וגירש בתמוז אין לה אלא אחת ואף במקום שאין כותבין כתובה שהמגרש את אשתו והחזירה קודם שפרעה על דעת כתובה ראשונה החזירה כתבה וגט ומיתה כגון שהוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל ובאה לגבות אחת בגט ואחת באלמנות אם גט קודם לכתובה יתבאר בגמרא שגובה עיקר כתובה ראשונה בגט וגובה כתובה שניה כלה שהרי כשהחזירה על כרחך כתב לה ואם כתבה לגט אינה גובה אלא אחת שאפילו החזירה ומת על דעת כתובה ראשונה החזיר וזו היא הנזכרת במשנתנו:

ונתגלגל מדינין אלו לקטן שהשיאו אביו והכתיב לו כתובה גדולה לאשתו ואמר שכתובתה קיימת לכשיגדיל שאע"פ שאין מעשה קטן כלום לכשיגדיל ובא עליה לשם קדושין נשתעבדו נכסיו מן הסתם לשיעבוד הכתובה וכן בגר שכתב כתובה בגיותו ונתגייר עמה שכשבא עליה משנתגייר לשם קדושין נשתעבדו נכסיו מן הסתם ולענין פסק מיהא דוקא במנה מאתים אבל תוספת לא אלא אם כן חדשוהו משהגדילו או נתגיירו כמו שהתבאר בגמרא והוא שאמרו בתלמוד המערב לכתובה אבל לא לתנאין ר"ל לתוספת שהוא נקרא תנאי כתבה כמו שביארנו בראש פרק אע"פ ואף במנה מאתים דוקא שבא עליה הגר משנתגייר והקטן משהגדיל וכן הוא בהדיא בתלמוד המערב דמשום איחתוני הוא והא לא איתחתן להו שאין חתונו של קטן כלום ולענין נדוניא מיהא יש אומרין שדינה כמנה מאתים ומכל מקום בסנהדרין פרק נשרפין כתבנוה שהיא כתוספת וכן הארכנו שם בקטן שנשא אם מותר להתיחד אם לאו ומכל מקום אני מספק כתובה זו שכתובה כשהוא קטן שנשתעבדו נכסיו בה משהגדיל ובעל אם טורפת לקוחות דוקא מזמן זה או אף מזמן ראשון ונראה דוקא מזמן גדלות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ואינו נ"ל לשון זה דמ"ש לקוחות מיורשין הא בכלהו תנן דמהני תנאה בין ליורשין בין ללקוחות דהאי דתנן ולבאים ברשותו לא מצית לפרושי אלא לקוחות והכי מפרש להו בתוספ' הילכך אליבא דתנא דמתני בכלהו מהני תנאה בין ליורשין בין ללקוחות כדתני רישא וסיפא דתני אינה נפרעת אלא בשבועה בדלא כתב לה נאמנות אבל מיהו אבא שאול פליג על תנא דמתני' ואמר אע"ג דכ' לה נאמנות ומן דינא הוי למיגבי בלא שבועה אפ"ה אמר רבנן הבא ליפרע מנכ"י וכו' ושום תנאי לא מהני גבי יורשין וכבר איפסקא הלכה כאב"ש ולא כמתני'. ונ"ל דכי היכי דאמר אבא שאול גבי יורשין ה"נ סבר גבי לקוחות דכי היכא דאמר רבנן הבא ליפרע מנכ"י וכו'. ולא מהני לה בהו תנאה ה"נ גבי לקוחות דטעמא חדא אית להו שכ"ז שהנכסים בידו וברשותו מהני להו תנאה אבל אחרי שיצאו מרשותו ונכנסו לרשות היורשין או לרשות הלקוחות לא מהני לה תנאה ואפילו קנו מיני' כדפירשתי לעיל:

תניא בתוספתא בפ' מ"ש נכסים המשועבדים א"צ לומר מן הקטנים אלא אפילו מן הגדולים:

תנן התם וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהן הוה שקיל בלא שבועה אינהו בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים ל"י אלא בשבועה שאם מת המלוה ובאים בניו לגבות מבני לוה אין גובים אלא בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע אר"ז אר"י ל"ש אלא שאמרו יתומים א"ל אבא לויתי ופרעתי אז נשבעים יתמי המלוה שבועת היורשין אבל אמרו א"ל אבא לא לויתי נפרעין של"ב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי פי' אפילו שבועת היורשים א"צ שכיון שאמר לא לויתי מודה שלא פרעו ותו ליכא למיחש לפרעון וכיון שיש שטר בידם שלוה גובים בל"ש וה"ה נמי דאע"ג דלא טענו יתומים נמי א"ל אבא לויתי ופרעתי כיון שהב"ד טוענים בעבורם שמא פרעם ואין נפרעין אלא בשבועת היורשין והאי דנקט א"ל אבא לויתי ופרעתי משום דבא לחלוק בין לויתי ופרעתי ובין לא לויתי שכך דין היתומים כל הבא ליפרע מהם אינו גובה אלא בשבועה אם המלוה בא לגבות מהם נשבע שבועה שלא נפרע מאביהם ואם היתומים גובין נשבעין שבועת היורשין ואע"ג דלא טענו יתמי הלוה ב"ד טוענים בעבורם:

והנפרעת שלא בפניו אמר ר"א שר הבירה מעשה בא לפני ר"י נפחא באנטוכיא ואמר ל"ש אלא כתובת אשה משום חינא אבל ב"ח לא ורבא אמר ר"נ אפילו ב"ח שלא יהא כאו"א נוטל מעותיו של חבירו וילך וישב לו במד"ה ואתה נועל דלת בפני לוים וקי"ל הל' כר"נ בדיני. ור"ח ז"ל דוחה לר"נ ואמר מדחזינן בתלמוד א"י דמתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו. אר"י כשהרבית אוכלת בהן ובית דין גובים רבית [ותפתר] כשערב לו מן העובד כוכבים מכלל דבההיא קיימא להו מילתא פסיקתא שאין נפרעים שלא בפניו וקבלה ומעשים בכל יום שאין נפרעים מן האדם שלא בפניו ולא חיישינן להא דרבא ור"י ז"ל דוחה דברי הירושלמי דלא עדיף מהא דאמרינן בגמרא דילן משום ר"י נפחא ל"ש וכו' וכבר דחאה ר"נ. וכדברי ר"י ז"ל נ"ל דלא מיבעיא דמוקים לתלמודא דבני מערבא כר"י נפחא אפילו אי הוה פליג אתלמודא דילן דלא קי"ל כתלמודא דילן וכך פסק גם רבינו האי גאון ז"ל במשפטי שבועות שחבר אמנם אם אפשר להודיעו מודיעין אותו שיבא ומפרע חובו ואפילו לא יבא או אם א"א להודיעו ב"ד יורדים לנכסיו ופורעין את בע"ח:

ר"ש אומר כ"ז וכו' ר"ש אהייא קאי. פי' אנה עונה. ואסיק אביי אהא דתנן כתב לה נדו"ש אין לי עליך ועל כו' ואתא ר"ש למימר כ"ז שתובעת כתובתה היורשין משביעין אותה. פי' דת"ק סבר דמהני תנאה לגבי יורשין ואין יורשין משביעין אותה היכא דאתנו בהדה אלא גובין בלא שבועה ור"ש סבר כ"ז וכו' דלא מהני לה תנאה לגבי יורשין וקמיפלגי בפלוגתא דא"ש ורבנן ר"ש כא"ש ורבנן כרבנן. פי' א"ש כדאמרן לעיל דקסבר ששום תנאי אינו מועיל גבי יתומים ור"ש ס"ל כוותיה ורבנן דמתני' ס"ל כרבנן חברי אב"ש שהיו בדורו דפליג עלי' ואמרי' דמהני תנאה אפילו גבי יורשין וכיון דס"ל לר"ש כא"ש הל' כוותיה דהא פסקינן לעיל הל' כא"ש:

מתקיף לה ר"פ תינח כ"ז שתובעת כתובה היורשים משביעים אותה אינה תובעת כתובה אין היורשים משביעים אותה מא"ל. פי' אי לא אתא ר"ש לאפלוגי על ת"ק אלא על תנאי היורשים בלחוד לומר כ"ז שהיא תובעת כתובה היורשין משביעין אותה בלחוד אמאי הדר ואמר אם אין תובעת כתובה אין היורשים משביעים אותה אלא אמר ר"פ לאפוקי מר"א ומחלוקותו. פי' לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה לחוד פליג אלא אכולה מילתא דר"א ובני מחלוקותו פליג ארישא ואסיפא שמעינהו דקאמרו ר"א ורבנן משביעה כ"ז שירצה שבועת אפוטרופא היכא דלא פטרה מן הנדו"ש ואפי' שלא בשעת תביעת כתובתה ואם פטרה מן השבועה אפילו יורשים אין משביעין אותה כשנפרעת מהן כדקתני נדר ושבועה א"ל ולא ליורשי וכו'. ואתא ר"ש למימר כ"ז שתובעת כתובתה יורשים משביעים אותה ואע"ג דכתב לה נדר ושבועה אין ליורשי עליך כא"ש וכדתרצה אביי ואם אינה תובעת כתובה אין היורשים משביעים אותה על אפוטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה מן השבועה דל"ל דר"א ומחלוקותו דאמרי משביעין אותה כ"ז שירצה בין היורשים בין בעלה שאין אדם דר עם נ"ב ואיידי דתני ברישא יורשים תנא סיפא יורשים ואע"ג דבקמייתא הל' כר"ש משום דקי"ל הלכה כא"ש דקאי כוותיה אבל בבתרא היינו בסיפא אין הלכה כר"ש דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך בין הבעל בין היורשים יכולים להשביעה על האפוטרופא שעשת בחיי בעלה אם לא פטרה מן השבועה בין תובעת כתובה בין אינה תובעת עי' בערך מ"ח בס"ה:

גרסינן במסכת נזיקין בפרק שנים אוחזין אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פירו' מעשה בית דין היינו כתובה והיינו דקרי לי' מעשה בית דין משום דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי ורבי יוחנן סתמא קאמר ולא משוי היפרישא במילתא כלל. ומדקאמר הכי שמע מינה דלעולם איתיה להאי דינא בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבי' במקום שאין כותבין דינא הוא דנפרע' בגט דכיון דבמקום שאין כותבין הוא גט היינו כתובה וחשבינן לי' כשטר כתובה ממש ובמקום שטר כתובה קאי ולא פרעי' לה בעידי גירושין בלחוד אלא בגט דווקא ולכי פרע לה קרעי' לי' לגיטא כי היכי דלא תיהדר תיגבי ביה. ולקמן לא אתינן למימר אלא דלא יכלי' למימר לי' האי טעמא דאי בעי לי' למיקרעיה אי נמי למיקרעיה ומיכתב אגביה כדאיתא לקמן ולעולם וודאי בין מעיקרא בין למסקנא קי"ל דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובת' ואלו גביא ביה דינא לא מגבי' לה בדלא קרעי' לי' לגיטא ותו לא מציא למיגביא מיני' כדאמרן דבמקום שאין כותבין לא גביא לעולם אלא בגט. ובמקום שכותבין נאמנות לומר לא כתב לי ואין לי כתובה והויא לי' כמקום שאין כותבין לגמרי מכיון דמהימנא לומ' לא כתב לי ועליו להביא ראיה. אבל אם הביא הוא ראיה שכתב לה וודאי אינה גובה שלא בכתובה שכיון שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה היינו ראיה דנפרעת כדאמרי' לעיל בכלתיה דשבתאי בריה דרב מרינוס דאירכסא כתובתה ואמר לה פרעתי ואמרי' דלא מהימן משו' דהוחזק כפרן. טעמ' דהוחזק כפרן הא לאו הכי מהימן ותוספ' נדוניא ככתובה. וכל שכן אם שטר כתובה יוציא מתחת ידו. והשתא דאתינן להכי דאמרי' דאפי' במקום שכותבין נאמנות לומר לא כתב לי ועליו להביא ראי'. אפי' אמרה כתב לי נאמנת לומר לא נפרעתי ואבד' כתובתי מיגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי כל זמן שלא הביא הוא ראיה. ומיהו אי אמרה הכי לא גביא נמי אלא בגיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון. וכל עיקר אינ' נאמנת אלא משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי. ואלו אמר' הכי לא גביא אלא בגיטא במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה. ותו דאלו מהימנא משום האי מיגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין. איכא למיחש דילמא מעיקרא אמרה לא כתב לי דהא מהימנא וגביא בגיטא וקרעי' לי' וכתבי' אגבי' כו'. ובתר הכי כבשא לי' לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי ואגביא בעידי גירושין והוי מילתא דלית לי' תקנתא. אלא וודאי דאלו אמרי הכי כלומר כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא כדאמר' דמשום מיגו דלא כתב לי הוא. ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא:

אמר לי' ר' חייא בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתנו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דגוב' בגט שלא בכתובה אלמא וודאי טעמא הוא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד ומתני' סתמא קתני בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין בין באומרת לא כתב לי בין באומרת כתב לי ואבדתי כתובתי והיינו כר' יוחנן. אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה אודי לי' דוודאי ממתני' שמעינן לה. אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסיקינן דגט היינו כתובה. כלומר דגט קאי במקום שטר כתובה וחשבינן לי' כשטרי כתובה ומתני' דווקא בגט קתני וקס"ד דקרעינן לי' לגיטא כשטר כתובה ממש במקום שכותבין ותו לא בעינ' טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד. דכי היכי דבמקום שכותבין גובה בכתובת' הכי נמי במקום שאין כותבין בגט דבמקום שאין כותבין גט היינו שטר כתובה גופ' לגמרי. אבל במקום שכותבין כתוב' אי נקיטי כתובה גביא ואי לא לא דכיון דמקום שכותבין הוא אינה נאמנת לומר לא כתב לי. וכל דכן דלא מהימנא לומר כתב לי ואבדה כתובתי דבמקום שכותבין לעול' כל היכ' דלא מפק' שטר כתובה היינו ראיה דאיפרעא לה דלית לן הטוען אחר מעשה בית דין כלל אלא הרי הוא כשאר שטרי חוב דעלמא. ובמקום שאין כותבין דגבי' לאו מהאי טעמא הוא דגביא אלא משום דגט היינו כתובה כדאמרן. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי כלומר דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד. דאי ס"ד דההיא מתני' דאתי' למיפשט' מינה במקום שאין כותבין היא וטעמ' דגביא משום דגט היינו כתובה. אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתוב' גביא מאלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ליטעון ולומ' פרעתי. קשיא לן מאי קאמר אילימא אלמנה מן האירוסין במקום שכותבין. אם כן מאי קשיא לי' במאי גביא הא איכא שטר כתובה. אלא וודאי אלמנה מן האירוסין במקום שאין כותבין קאמר. וכיון דכן מאי טעמא לא קאמר לה בהדיא. ותו מאי שנא אלמנה מן האירוסין דווקא אלמנה מן הנשואין נמי במקום שאין כותבין הוה יכיל למימר. ותו מאי האי דמקשינן מינה דאמרינן דאמר לי' מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן וקיימא בקושיא. ומינה הדרינן למימר דאביי לאו מהא הדר ביה אלא מגופ' דמתניתא. ומאי קושיא אפי' תימא דאלמנה מן האירוסין לית לה. אכתי שמעי' לי' להאי דינא באלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין. ותו בר מהא תמיהא לן מילתא טובא דאפי' אי תניא נמי דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מאי הוי. ואכתי מנא לן דלא יכיל למטען פרעתי. דילמא אמרי' דאית לה כתובה מדינא קאמר והיכא דלא טעין פרעתי. אלא וודאי מחוורתא דמילתא מסתברא למימר דאביי הכי קאמר אלמנה מן האירוסין היכא דלא כתב לה דקים לן דאית לה כתוב' היכי גביא לעולם ליטעון ולימא פרעתי. ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין משום דגבי אלמנה מן האירוסין כולי עלמא הוו מקום שאין כותבין. דאפילו במקום שכותבין אין דרכן לכתוב לעולם אלא בשעת נישואין. ולהכי נקט לה סתמא ולא איצטריך לי' לפרושי במקום שאין כותבין וה"ה נמי דאיכא למפשט' מאלמנה מן הנשואין במקו' שאין כותבין. אלא דהך עדיפא לי' כדפרי'. ומר קשיש' לאו לאיפלוגי אעיקר דינא אתי דוודאי הא מילת' דקים להו לכולי עלמא היא דארוסה אית לה כתובה. ומהא ליכא למפשט' הא דאביי משום דאית לה מדינא. דאיכ' למימר דכי אית לה היינו במקום שכותבין דאיכא ראיה דאיפרעה. ובמקו' שאין כותבין בדלא קא טעין פרעתי באלמנה מן הנישואין דבכי האי גונא נמי הוא דאית לה כתובה. אלא מר קשישא הכי קא קשיא לי' היכא אשכחן לה דאיתניא בשום דוכתא דאלמנה אית לה כתובה במקום שאין כותבין. דבשלמא אי אשכחן דאיתניא בשום דוכתא וודאי היינו ראיה דלא יכול למימר פרעתי דאם כן לא הוה פסיק ותני סתמא דאית לה כתובה דמאי כתובה אית לה כיון דמילתא ברשותיה דלא למיפרעה ויכיל למטען פרעתי. אבל השתא דלא איתניא בשום דוכת' אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן דלא יכיל למטעון פרעתי. והיינו דמייתי אביי ראי' מאלמנ' מן האירוסין ודחיא מר קשישא בהכי. וכי תימא אכתי שמעינן לה מאלמנה מן הנישואין במקום שאין כותבין. הא ליתא דהא נמי מדחיא כדדחי מר קשישא להא דאלמנה מן הנשואין נמי לא אשכחן בשום דוכתא דאיתניא לה דאית לה כתובה במקום שאין כותבין והני נמי איכא למימר דדילמא לית לה כתובה. והא דקתני אע"פ שלא כתב לה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד והא הכא דכיון דלא כתב לה כמקום שאין כותבין דמי וקתני דגביא כתובתה. מתני' בגט קאמר ועיקר משמעותא דקמ"ל דאע"פ שלא שיעבד עצמו לה חייב מאיליו בכתובתה ובתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה בנתגרשה. אבל בנתאלמנה וודאי יכיל לטעון פרעתי וכיון דלא איתניי' בהדיא בין באלמנה מן האירוסין בין באלמנה מן הנשואין דאית לה כתובה במקו' שאין כותבין היכריחא דאביי דמוכח מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום לית'. דלעולם אימא לך דאין ה"נ דאלמנה במקום שאין כותביןואמר פרעתי נאמן. אי נמי איכא למימר דאלמנה מן הנישואין לאו פירכא היא דהוה יכול למימר לי' דלא גביא אלא ביושבת תחת בעלה. דוודאי לא פרעה אבל מאלמנ' מן האירוסין קשי'. וכי תימא אפי' איתניי' לה אכתי מאי ראי' איכא היינו במקום שאין כותבין ור' יוחנן הוה אמ' לי' אפי' במקום שכותבי' איכא למימר מ"מ כיון דשמעינן לי' לעיקר דינא יכיל ר"י למימר דכיון דאשכחן דאין אדם יכול לטעון אחר מעשה ב"ד הוא הדין אפי' במקו' שכותבין. ואביי השתא לאו לתרוצי לדר' חייא אתי. ור"י נמי דאמר מי משכחת מרגניתא תותה דאכתי איכא למימ' מאי מרגנית' דהא מתני' דהתם לעולם איכא לדחוי' כדדחי' במקו' שאין כותבין. ולא אתי אביי השתא למימר אלא דדינא מיפשיט מאלמנה מן האירוסין. ואמרי' אלא אביי מגופא דמתנית' הדר בי' למימר דוודאי מההיא מתני' דהוציאה גט ואין עמה כתובה שמעינן לי' דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום דאי ס"ד הכי הוא כדדחינן דמתני' במקו' שאין כותבין והיינו דגביא בגט דהוא כשטר כתובה ולא משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד. אטו גט מנה מאתי' כתיב בי' כלו' והיכי אפשר דליקום במקום שטר כתובה. ואלו הוה מדינא יכיל למטען פרעתי אלא דמשום גט לא מהימן כאלו שטר כתובה יוצא מתחת ידה. אטו גט מנה מאתי' כתיב בי'. וכי תימ' כיון דתיקון רבנן דליקום במקו' שטר כתוב' כמאן דכתיב בי' מנה מאתים דמי מ"מ ליטעון ולימא פרעת' דאפי' איתה דלהוי כשטר כתוב' וכמאן דכתי' בי' דמי מ"ש משא' שטרי דעלמ' כדמפרש ואזיל. וכי תימא דאמרינן לי' אי פרעת איבעי לי' למיקרעי' כלומ' כיון דתקון רבנן בגט ליקום במקום שטר כתובה אי אית' דפרעתה אי בעי לך למיקרעי' כאלו הוא שט' כתובה עצמי. אמר לא שבקתה דאמרה בעינ' לאינסובו בי' שלא הניח תו לקרעו והדין עמה כדי שיהא לה לראי' ותינשא בו. וכי תימא אמרי' לי' איבעי לך למיקרעי ומכתב אגבי' גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסול' הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תיגבי בי' זימנא אחריתי אמ' כל מאן דמגבי' בי דינ' מגבי כלומ' וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי. אבל אנא כיון דחזית' דבדין היא מעכבי עלי שלא לקרעו הייתי סבור דגט לאו במקום כתובה קאי כלל ותיהוי כתובתה כמלוה על פה וכל היכא דקא תבעה לי מהימנא לומר פרעתי ולהכי פרעתי'. ובוודאי סגיא לי' בהאי טעמא אלו היה אדם יכול לומר כלום ולטעון אחר מעשה ב"ד. וכיון דלא מהימן בהא שמעת מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. אע"ג דמהא ליכא למשמע מינה אלא במקום שאין כותבין. ור' יוחנן אפי' במקום שכותבין קאמר מכל מקום ממתני' שמעינן לי' לעיקר דינא וכיון דהכי הוא וודאי יכיל ר"י למימר דהאי דינא לעולם אית' ואפי' במקום שכותבין וכדפרי' לעיל. והשתא אתיא שפיר דר' חייא ור' יוחנן דהיינו מרגניתא דהא אמרי' דממתני' גופא איכא למשמע מינה. ואע"ג דממתני' לא שמעינן מינה אלא במקום שאין כותבין אפשר דר' חיי' לא אמר לי' דהיינו מתני' אלא אעיקר דינא. א"נ דכיון דסוף סוף לא סגיא לן בדלא שמעי' לה ממתני' ותיהוי כדבעית שמעינן לה כפשט' ואפי' במקום שכותבין והכי שמעינן לה ר' חייא ור' יוחנן. והאי פירוש' מרגנית' מפי מורי אחי נ"ר:

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתוב' כו' עד ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול. פי' מדקתני מתני' סתמ' דמשמע לן דבין במקום שאין כותבין קאמר. והכי מוכח מדמוקמינן לה במקום שאין כותבין. מכלל דהשת' קס"ד דבין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין עסיקינן. וכיון דכן וודאי טעמ' דגבי' ולא יכיל בעל למטען פרעתי משום טעמ' דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוא. וכל היכא דשמעינן לה למתני' אפי' במקום שכותבין הוה לי' כמאן דאמר לי' בהדיא להאי דינא. ממאי מדאמר לי' ר' יוחנן הת' בבא מציעא בפרק ראשון הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלו'. ואמר לי' ר' חייא בר אבא ר' לא משנתנו היא זו הוציא' גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה אודי לי' דוודאי היינו מתני' גופה לגמרי. ור' יוחנן לא אשמעינן מידי אלא דדלי לן חספא. ואביי מדחי לה התם דדלמא מתני' במקום שאין כותבין משו' דגט היינו כתובה והדר בי' בסוף ומ"מ מדלא משכח אביי טעמא אחרינא כי הוה אתי לדחוייא מעיקר' אלא דמתני' במקום שאין כותבין. אלמא דכל היכא דשמעינן לה למתני' במקום שכותבין היינו דר"י לגמרי הלכך מתני' בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין קאמר דגביא בגט. במקו' שאין כותבין גביא בגט ודינא הוא דהא ליכא מידי אחרינא דתיגבי בי' אלא בגיטא. ודווקא בגיטא אבל בעידי גירושין לא משום דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובה וכל היכא דמפקא לי' לגיטא בדלא קרוע היינו ראי' דלא איפרע'. ומיהו טעמא משום הטוען אחר מעשה ב"ד כדאית' התם. ובמקום שכותבין נמי היכא דאית לי' ראי' דכתב לה בהא ליכא למימר דבהא בעל מהימן לומר פרעתי כיון דלית לה שטר כתובה. ממאי מההיא דאמרי' מצא שטר כתוב' בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מוד' לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכל שכן אם שטר כתובה יוצא מתחת ידו וכיון דהכי הוא כי שמעינן לה למתני' אפי' במקו' שכותבין ליכא למימר אלא בדלית לי' ראי' לבעל דכתב לה. וכיון דכן נאמנת לומר לא כתב לי דקסבר ר' יוחנן דאפי' במקום שכותבין עליו להביא ראי' שכתב וכל היכא דלא מייתי ראי' איהי מהימנא לומר לא כתב לי והוי כמקום שאין כותבין וגביא בגיטא. ודווקא בגיטא אבל בעידי גירושין לא במקום שאין כותבין. והשתא דאתי להכי אלו אמר' נמי כתב לי ואבדתי מהימנא ולאו מדינא אלא מגו דאי בעי אמר' לא כתב לי. וכיון דמהאי מגו הוא דמהימנ' כי אמרה הכי נמי דווקא בגט הוא דגבי'. אבל בעידי גירושין לא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכל עיק' אינה נאמנת אלא משו' טעמ' דיכלה למימר לא כתב לי ואלו אמר' הכי לא גביא אלא בגיטי במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה. ותו דאלו מהימנא משום האי מגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין איכא למיחש דלמא מעיקרא אמרה לי' לא כתב לי דהא מהימני' וגביא בגיטא וקרעי' לי' וכתבי' אגבי' גיטא דנן דקרענוהו כו'. ובתר הכי כביש לי' לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי וגביא בעידי גירושין והוי מלתא דלית לה תקנת' אלא וודאי דאלו אמרה הכי כלו' כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא דווקא כדאמרי' דמשו' מגו דלא כתב לי הוא דמהימנ' ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא. הלכך מתני' דווקא בגט קתני והיינו דקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי כלומר מכיון שאבד הגט אף שוברי אבד שכבר פרעתיך על הגט וקרעוהו ב"ד והוא בידך קרוע ולפיכך אין את מוציאתו שהוא שוברי הרי אלו לא יפרעו דלעול' לא פרעינן לה אלא בגיטא. ובגיטא פרעינן לה בין עיקר בין תוספ' ממאי מדמתרץ לה רב בגמ' ומפליג בין עיקר לתוספת מכלל דהשתא קס"ד דלא שני לן בהו כלל והיינו דר' יוחנן לגמרי דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום:

על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן משביעין אותה על שנתעסקה לאחר מיתה דלא מכח נכסי בעלה בא שבועה זו אלא מכח נכסי יתומים המשביעין אותה שלא גנבה משלהן כל זמן שירצו ואפילו אינה תובעת כתובתה מהן נשבעת כדין אפוטרופוס כדתנן בשבועות אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין לשעבר על אפוטרופסות של אביהן. כל זמן שתובעת כלומר אם תובעת כתובתה משביעין אותה ואם אינה תובעת אין משביעין אותה משום אפוטרופסות שלהן ולקמן פריך אם תובעת מבעי ליה. ישבע לכי גדלו יתומים ויהיב להו דידהו אי מייתו להו לידי שבועה משתבע להו ולא חיישינן למ"ד ממנעי אינשי מלממני אפוטרופוס אדיתמי דכיון דמינהו אבי יתומים אי לאו דעבד ליה טיבותא לא הוה ממני ליה וכיון דעבד ליה טיבותא לא ממנע אנפשיה אפילו ידע דאתי הוא לידי שבועה אבל מינוהו ב"ד ולית ליה שום טיבותא ממנו אי ידע דנשבע הוא לבסוך הואיל וחשדי ליה הלכך לא ישבע מנוהו בית דין ישבע דמגו דחשבינהו בית דין דהימנו ליה אפי' אתי לידי שבועה לא ממנע אבל מינהו אבי יתומים ממנע דאמר אנפשיה מה לי לצער זה אי עבד לי טיבותא תו לא ליעביד לי טיבותא. ר"ש דאמר אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפי' על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומים לא ישבע ואשה נמי בעלה מינה אפוטרופוסת דודאי אי לאו דמינה בחייו אפוטרופסא לא הוה אפוטרופסא אחר מיתתו. ורבנן דאמרי אפילו על אפוטרופסות משביעין אותה. רש"י במהדורא קמא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול כו'. פירוש דמתני' כשעשאה האב אפוטרופסא דהוה ליה אפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ואם תאמר ודילמא כשעשאו בית דין אפוטרופא והוה ליה איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול. י"ל כו' והוסיפו עוד לומר דבשנמנית מעצמה ליכא לאוקמי דלכולי עלמא יורשין משביעין אותה דלא שייך בהאי טעמא משתבעא ממנעא ולא הוי אפוטרופסא דכך אנו רוצין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופא:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל וקמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ר"ש כאבא שאול כלומר ר"ש דקאמר דאם אינה תובע' אין היורשין משביעין אותה משום דהוה ליה כאפוטרופס' שמינהו אבי יתומים שאינו נשבע לאבא שאול וקיימא לן כאבא שאול ומהכא שמעינן דיתומים שסמכו אצל בע"ה דינו כאפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ולא ישבע וכן דעת הראב"ד בפרק הניזקין אלא שבמקצת פירש רש"י דממילא עשאה האב אפוטרופא שאלמלא זה לא היתה הולכת מקבר בעלה לבית חמיה להיות מעצמה אפטרופס' ורבינו נר"ו הכריע כדעת הראב"ד וכן השיב בתשובה ע"כ:

מתקיף לה אביי האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת וכו'. רבינו חננאל גריס אם אינה תובעת כתובתה מבעי ליה והכי פירושא לא הוה ליה למיתני אלא סיפא דמתני' בלבד דמריש' משמע דכ"ז שתובע' כתובתה יורשין משביעין אותה אפי' על אפוטרופ' ולאבא שאול כשמינוהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל. הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמיד הרשב"א האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה מבעי ליה פרש"י ז"ל מדקאמר כל זמן משמע דשמעי' לת"ק דפטר לה משבועה ואפילו תובעת כתובתה וא"ל איהו כל זמן שתובעת כתובתה לא תפטרה ואינו דהא לא שמעינן לת"ק שדבר מכתובתה ואם כן אם אינה תובעת מבעי ליה אבל ר"ח פירש דלא הוה ליה למתני אלא סיפא דמתני' בלחוד דמרישא משמע כל זמן שתובעת כתובתה כו'. יורשין משביעין אותה אפילו על האפוטרופיא ולאבא שאול כשמינהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל קאמר הלכך אין על אשה זו שבועה אלא על כתובה שתובעת ונראה מדברי הרב דמינוהו אבי יתומים אפילו על ידי גלגול אין משביעין אותו וטעמא דמסתבר הוא דאי משביעין ליה אפילו בגלגול אתי לאמנועי. ע"כ:

אלא אמר אביי כו'. יורשין משביעין אותה ואפילו כתב נדר ושבועה אין לי עליך לא לי ולא ליורשי שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה והיינו דאבא שאול בן אימא מרים דאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' דמשמע דעולם משביעין אותה בשעת פרעון כתובה וכלישנא דאמר לה לההוא דאבא שאול אמתניתין דכיון דמתניתא הוא ודאי פליגי רבנן עליה בברייתא ואמרי דהיכא דכתב לה אין משביעין אותה והא דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא אמרו אלא בדלא כתב לה ורבנן אמרי אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו כרבנן דברייתא ואע"ג דאבא שאול בן אימא מרים יחיד הוא בברייתא ולא אשכחן תנא דפליג עליו ואפ"ה כיון דבלשון יחיד קתני לה ודאי פליגי רבנן עליה וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי שלא יתפרש לן בברייתא המחלוקת וקאמרי' רבנן פליגי עליה דההוא ברייתא דבי יחידאה נשנית הא תינח דמצית לתרוצי האי כל זמן שתובעת כתובתה דאההיא קאי דקתני אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשין ואתי למימר כל זמן שתובעת כתובתה כו' אינה תובעת כתובה דקאמר ר' שמעון מאי איכא למימר כלומר אכתי איכא למפרך אהייא קאי האי אינה תובעת דקאמר ר"ש דכיון דאאינו יכול להשביעה קאי לתני כל זמן שתובעת ולשתוק אלא אמר רב פפא כל זמן שתובעת ודאי אתי לאשמעינן כאבא שאול בן אימא מרים ואינה תובעת כתובתה אתו לאפוקי מדר' אליעזר דאמר הרי זה משביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת כתובתה. וממחלוקתו אתו נמי לאפוקי מת"ק דפליג עליה דר' אליעזר דאמר ועל אפוטרופיא משביעה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת אבל לא על פלכה ור"ש פליג עלייהו ואמר דאם תובעת כתובתה משביעין אותה אפילו על פלכה והוא הדין דבעל נמי יכול להשביעה ופליג עליה דרבי אליעזר דאמר אפילו על פלכה דאם אינה תובעת כתובה אין משביעין אותה אפי' על אפטרופיא והוא הדין נמי דבעל אינו יכול להשביעה כל זמן שירצה אלא (ישבע) דהא עדיפא דאפילו בחייו אינו יכול להשביעה על אפוטרופיא שלו. לא ה"ג ר"ש כרבנן דאמר בין כך ובין כך אין משביעין אותה ולא סבירא ליה הבא ליפרע כו' אלא בשבועה ורבנן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר אין יכול להשביעה לר' שמעון דפליג אהא מתניתא. ל"ש רש"י במהדורא קמא:

ה"ג והיא גרש"י אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו ואעפ"כ פי' ז"ל דרב פפא אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלים עליהם לפרש סוף דברי ר"ש שכן פירש ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה בלחוד פליגי אכולא מלתא דר' אליעזר ובני מחלוקתו פליג ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמרי משביעה כל זמן שירצה שבועת אפוטרופיא היכא שלא פטרה מן הנדר כו'. עכ"ל רש"י. ולפי' זה הא דאמרינן אלא אמר רב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסי אלא והיא נסחא מרווחת יותר לפי' זה שהוא הנכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכולא אוקימתא דאביי למימר דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכולי עלמא מודו דנאמנות מהני על היורשין כשהוא מפורש כמו במשנתנו וכלא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשתה אפוטרופיא ואין זה נכון שא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה גם על האפוטרופיא בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל. גם מה שפירש רבינו ז"ל דברישא פליג ר"ש אפילו על תנא קמא דר' אליעזר שאף באפוטרופיא אין משביעין אותה פירש יפה וכן דעת הרי"ף וכן פירש בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש דאף ר"ש מודה שמשביעין אותה על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר' אליעזר, ולא בא ר"ש לחלוק אלא שנחלקו ר' אליעזר ות"ק שלו כדהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר' אליעזר ומחלוקתו ממה שנחלקו בו ולא ממה ששניהם שוין בו והא דקתני כל זמן שתובעת דמשמע שבא להוסיף על דברי תנא קמא ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכדאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף וכדפרש"י. ואין פי' זה נכון דלישנא דר' אליעזר ומחלוקתו לא משמע הכי כלל אלא כפירוש רש"י וכדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה שלא ברצון ר' אליעזר ומחלוקתו אלא ברצון ר"ש ובפרק שמנה שרצים נמי אמרינן אי הכי דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מבעי ליה כלומר דברי ר' יוחנן והחולקים עמו וכן פירשו בכל מקום. ואין הלכה כר"ש אלא כדברי תנא קמא דר' אליעזר דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו רבינו אלפס והרמב"ם ואע"ג דלפום אוקמתיה קיימי הלכה כר"ש דקם ליה כחנן או כאבא שאול הא לאו הכי דתהוי הלכתא כוותיה בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסקין הרמב"ן] ז"ל וכל הפוסקים דלא כר' שמעון ותו לא מידי. הריטב"א:

מתני' הוציאה גט כו'. פירש"י קא סלקא דעתין באומרת אבד שטר כתובתי. ע"כ. פי' קשיא ליה לרש"י אמאי לא פריש טענתייהו ברישא כי היכי דפריש בסיפא היא אומרת אבד גיטי כו'. והרי הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא נמי היא אומרת אבד שטר כתובתי והוא אומר כו' ותירץ דאין הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא במסקנא דשמעתתא טענתייהו היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אמר נכתב לה וזהו שכתב רש"י קא סלקא דעתי' באומרת אבד שטר כתובתי. פי' אבל למסקנא לאו הכי הוא טענתא אלא שהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והיינו כשיטתו ז"ל לקמן בגמרא דכי קאמ' תלמודא שמע מינה כותבין שובר ותיקשי למאן דאמר התם דאין כותבין הכי הויא מסקנא דשמעתא דאי אומרת אבד שטר כתובתי ולא היינו דקא סלקא דעתי' מעיקרא וקושטא דמלתא לענין הלכתא לאו הכין הוא כנ"ל. ועוד אפשר לומר דלכך כתב רש"י כן כי היכי דלא נימא דמעיקרא קס"ד דבמקום שכותבין מיירי ושוב אסיק דמיירי במקום שאין כותבין ולא שני לן בין היכא דהיא טענה דלא נכתב לה מעולם כתובה להיכא דהיא אומרת אבד שטר כתובתי כו' דכיון דהוי לה מקום שאין כותבין גובה כתובתה בהוצאת הגט אע"ג דלא הוציאה כתובה דהא ודאי ליתא דכיון דמיירי במקום שאין כותבין למסקנא למה לי למיתני ואין עמו כתובה לא הוה ליה למתני אלא הוציאה גט בלחוד דעיקר טעמא דמתני' תליא משום דנהיגי שלא לכתוב ועוד מאי ואין עמו פי' עם הגט ואין לה כתובה מבעי ליה אלא ודאי למסקנא דשמעתא טענתה היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה מוקמינן לה במקום שאין כותבין אבל אי טענה ואמרה אבד שטר כתובתי כיון דקא מודית בדבר דנכתב לה כתובה אינה גובה כתובתה ואפילו במקום שאין כותבין דהרי יש לחוש פן תפיק לה לכתובה וגביא בה וקי"ל דאין כותבין שובר וכל כה"ג לא אמרינן מגו דאיברא ודאי דמהימנינן לה ומיהו כיון דאיכא למיחש פן יפסיד הבעל לא תגבה עד שתוציא שטר כתובתה ולכך קתני במתניתין ואין עמו כתובה פי' דבשעת נתינת הגט לא היתה שם כתובה דלא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה ולמאי דקס"ד דמיירי במקום שכותבין אתיא נמי שפיר הא דקתני ואין עמו כתובה דמשמע דדרך לכתוב לה כתובה אלא שהיא לא הוציאתו ע"כ כנ"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י לישנא אחרינא וז"ל ואין עמה כתובה ובעיא למגבה כתובתה בגיטא דאפקה עילויה וקא תבעה כתובתה וקס"ד השתא דבמקום שכותבין כתובה עסקינן וקסבר האי תנא דכותבין שובר וכשהבעל מודה בכתובה עסקינן הלכך כי תבעה מיניה כתובה ואמרה אבד שטר כתובתי לא מצי טעין לה בעל שמא תביא שטר כתובתיך ותגבי מנאי זימנא אחריתי דאמרינן זיל פרע לה וכתוב שובר כי היכי דלא תגבי ביה זימנא אחריתי אבל הוציאה כתובה וקא תבעה כתובתה ואמר לה בעל היכן גיטך ואמרה ליה אבד גיטי והוא אומר לא כי אלא את אפקת ליה לגיטך עלי וטמנת ליה לכתובתיך והכריחוני ב"ד לפרוע כתובתיך ונתקרע הגט בב"ד וכתבו לי ב"ד שובר משום שטר כתובתיך שאם תוציאי עוד על יורשי שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות ותאמרי לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה לי השובר לעד ושוברי אבד שהרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וכיון דליתיה לגיטא בעין מצי טען בעל ב"ד קרעו ליה לגיטא ואגב דמצי טעין הכי מצי טעין נמי אבד שוברי הלכך לא תפרע ואיכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר אפילו בלא כתובה וגט נמי אם בעל מודה הוה מצי למגבי כתובתה ואפי' מביאה גט וכתובה נמי מצי טעין כה"ג ורבי פריך הכי וכמדומה לי דבלא גט או כתובה אינה יכולה לגבות הימנו כלום אבל הך פירכא איכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר היכי מצי טעין אבד שוברי ובגמרא מפרש לה לסופה לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה ע"כ:
וא"ת מאי שנא כתובה מגט והא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והלכך כי הוציאה כתובה דהיינו מעשה ב"ד ממש הוי לן להימנה ואמאי קתני סיפא הרי אלו לא יפרעו מ"ש מהוציאה גט דגובה כתובתה משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וי"ל דאיברא ודאי אחר שנתחייב וטוען הלוה פרעתי דלא אמר כלום והיינו רישא דבהוצאת הגט הרי נתחייב בכתובתה והטוען פרעתי לא מהימן אבל בהוצאת כתובתה אינו מורה עליו שום חיוב דאפשר שלא נתגרשה ולא נתנה כתובה לגבות ומפיו אנו חיים דאיהו מנפשיה קא רמי עליה חיובא הלכך לאו מעשה ב"ד הויא אלא מעשה דידיה דקא מחייב נפשיה הלכך מהימן לומר פרעתי והיינו דשניא בין גט לכתובה ולא נצטרך לטעמא דמגו כמו שפירשו התוספות ז"ל. ואם תאמר למה היא צריכה להוציא הגט דמשמע דמכח הגט היא גובה דכיון דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו בלא גט הוה לן למימר שתגבה כתובה בעידי גירושין בלחוד ותירץ הר' יונה דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום זהו באלמנה שאעפ"י שמנהג המקום לכתוב כתובה והיא אינה מוציאה כתובה גובה כיון דלא אתחזק ריעותא כי בעבור שלא הוציאה הכתובה לא נדון אותו ריעותא שדרך האשה שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה לפיכך כשאומרת אבדה כתובתה נאמין אותה אבל הגרושה שצריכה לשמור את גיטה כדי שתגבה כתובתה ולא תצטרך לחזור אחר העדים מסתמא שמרה אותו וכשאינה מוציאה גט ריעותא יש בדבר כי שמא נפרעה בו וקרעו אותו וכתבו עליו גיטא דנא דקרענו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי ולפיכך לא נאמין אותה ולא תגבה אלא אם כן מוציאה הגט והשתא אתי שפיר מה דאמר רבן שמעון בן גמליאל מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ור"ל מן הסכנה ואילך שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעותא וגובה בכתובה בלבד והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והוא דאיכא עידי גירושין דאי לא במאי גביא וגבי פרוזבול נמי ר"ל שלא בשטר פרוזבול אבל פרוזבול צריך:

והרא"ה כתב וז"ל גרסינן בפרק שנים אוחזין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פי' מעשה ב"ד היינו כתובה והיינו דקארו ליה מעשה ב"ד משום דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ור' יוחנן סתמא קאמר ולא משוי הפרישה במילתיה כלל ומדקאמר הכי שמע מינה דלעולם איתיה להאי דינא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דינא הוא דנפרעה בגט דכיון דבמקום שאין כותבין הוא גט היינו כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ממש ובמקום שטר כתובה קאי ולא פרעינן לה בעידי גירושין בלחוד אלא בגט דוקא ולכי פרע לה קרעי' ליה לגיטא כי היכי דלא תהדר תגבי ביה ולקמן לא אתינן למימר אלא דלא יכלי למימר ליה האי טעמא דאבעי ליה למיקרעיה אי נמי למקרעי' ומכתב אגביה כדאיתא לקמן ולעולם ודאי בין מעיקרא בין אמסקנא קיימא לן דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובתה ואילו גביא בי דינא לא מגבינן לה מדלא קרעיה ליה לגיטא דתו לא מצי למגבא מיניה כדאמרן דבמקום שאין כותבין לא גביא לעולם אלא בגט ובמקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ואין לי כתובה והויא ליה במקום שאין כותבין לגמרי מכיון דמהימנא לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אבל אם הביא הוא ראיה שכתב לה ודאי אינה גובה שלא בכתובה שכיון שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה היינו ראיה דנפרעת כדאמרינן התם לעיל בכלתיה דשבתי בריה דר' מרינוס דאירכס' כתובתה ואמר לה פרעתי ואמרי דלא מהימן משום דהוחזק כפרן טעמא דהוחזק כפרן הא לאו הכי מהימן ותוספת ונדוניא בכתובה וכ"ש אם שטר כתובה יוצא מתחת ידו והשתא דאתינן להכי דאמרי דאפי' במקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אפילו אמרה כתב לי נאמנת לומר לא נפרעתי ואבדה כתובתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי כל זמן שלא הביא הוא ראיה ומיהו אם אמרה הכי לא גביא נמי אלא בגיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכל עיקר אינה נאמנת משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטה במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה ותו דאילו מהימנא משום האי מגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין איכא למיחש דילמא מעיקרא אמרה לא כתב לי דהא מהימנא וגביא בגיטא וקרעין ליה וכתבין אגביה כו'. ובתר הכי כבשא ליה לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי וגביא בעידי גירושין והוי מילתא דלית לי' תקנתא אלא ודאי דאילו אמרה הכי כלומר כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא כדאמרינן דמשום מגו דלא כתב לי הוא ואילו אמר' הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא. אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דגביא בגט שלא בכתובה אלמא דמההיא טעמא הוא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד ומתני' סתמא קתני בין במקום דאין כותבין בין במקום שכותבין ובין באומרת לא כתב לי בין באומרת כתב לי ואבדתי כתובתי והיינו כר' יוחנן אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה אודי ליה דודאי ממתני' שמעינן לה אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה כלומר דגט קאי במקום שטר כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ומתניתין דוקא בגט קתני וקס"ד דקרעיה ליה לגיטא כשטר כתובה ממש במקום שכותבין ותו לא בעינן טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד דכי היכי דבמקום שכותבין גובה בכתובתה הכי נמי במקום שאין כותבין גובה בגט דבמקום שאין כותבין גט היינו שטר כתובה גופיה לגמרי אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיט כתובה גביא ואי לא לא דכיון דבמקום שכותבין היא אינה נאמנת לומר לא כתב לי וכל שכן דלא מהימנא לומר כתב לי ואבדה כתובתי דבמקום שכותבין לעולם כל היכא דלא מפקא שטר כתובה היינו ראיה דאיפרעא לה דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד כלל אלא הרי הוא כשאר שטרי חוב דעלמא ובמקום שאין כותבין דגבי' להו לאו מהאי טעמא הוא דגביא אלא משום דגט היינו כתובה כדאמרן. הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי כלומר דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד דאי סלקא דעתך דההיא מתניתין דאתיא למפשטא מינה במקום שאין כותבין היא וטעמא דגביא משום דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי קשיא לן מאי קאמר אילימא אלמנה מן האירוסין במקום שכותבין אם כן מאי קשיא ליה במאי גביא הא איכא שטר כתובה אלא ודאי אלמנה מן האירוסין במקום שאין כותבין קאמר וכיון שכן מאי טעמא לא קאמר לה להדיא ותו מאי שנא אלמנה מן האירוסין דוקא אלמנה מן הנשואין נמי במקום שאין כותבין הוה יכול למימר ותו מה האי דמקשינן מינה דאמרינן דאמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן וקיימא בקושיא ומינה הדריה למימר דאביי לאו מהא הדר ביה אלא מגופא דמתניתא ומאי קושיא אפילו תימא דאלמנה מן האירוסין לית לה אכתי שמעינן ליה להאי דינא באלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ותו בר מהא תמיהא לן מלתא טובא דאפילו אי תניא נמי דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מאי הוי ואכתי מנא לן דלא יכול למיטען פרעתי דילמא אמת דאית לה כתובה מדינא קאמר והיכא דלא טעון פרעתי אלא ודאי מחוורתא דמילתא מסתברא למימר דאביי הכי קאמר אלמנה מן האירוסין היכא דלא כתב לה דקים לן דאית לה כתובה היכי גביא לעולם לטעון ולימא פרעתי ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין משום דגבי אלמנה מן האירוסין הוו מקום שאין כותבין דאפילו במקום שכותבין אין דרכן לכתוב לעולם אלא בשעת נישואין ולהכי נקט לה סתמא ולא אצטריך ליה לפרושי במקום שאין כותבין והוא הדין נמי דאיכא למפשטא מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין אלא דהך עדיפא ליה כדפרי' ומר קשישא לאו לאפלוגי אעיקר דינא אתי דודאי הא מילתא דקים להו לכולי עלמא היא דארוסה אית לה כתובה ומהא ליכא למפשטא הא דאביי משום דאית לה מדינא דאיכא למימר דכי אית לה היינו במקום דכותבין דאיכא ראיה דאיפרעא ובמקום שאין כותבין בדלא טעין פרעתי באלמנה מן הנישואין דבכי האי גוונא נמי הוא דאית לה כתובה אלא מר קשישא הכי קשיא ליה היכא אשכחן ליה דאיתניא בשום דוכתא דאלמנה אית לה כתובה במקום שאין כותבין דבשלמא אי אשכחן דאיתניא בשום דוכתא ודאי היינו ראיה דלא יכול למימר פרעתי דאם כן לא הוה פסיק ותני סתמא דאית לה כתובה דמאי כתובה אית לה כיון דמלתא ברשותיה דלא למפרעה ויכול למטען פרעתי אבל השתא דלא איתניא בשום דוכתא אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן דלא יכול למטען פרעתי והיינו דמייתי אביי ראיה מאלמנה מן האירוסין ודחיא מר קשישא בהכי. וכי תימא אכתי שמעינן לה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין הא ליתא דהא נמי מדחיא כדדחי מר קשישא להא דאלמנה מן הנשואין נמי לא אשכחן בשום דוכתא דאיתניא לה דאית לה כתובה במקום שאין כותבין והכי נמי איכא למימר דדלמא לית לה כתובה והא דקתני אע"פ שלא כתב לה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד והא הכא דכיון דלא כתב לה כמקום שאין כותבין דמי וקתני דגביא כתובתה מתני' בגט קאמר ועיקר משמעותא דקא משמע לן היינו דאעפ"י שלא שעבד עצמו לה חייב מאליו בכתובתה ובתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה בנתגרשה אבל בנתאלמנה ודאי יכול לטעון פרעתי וכיון דלא איתניא בהדיא בין באלמנה מן האיררסין בין באלמנה מן הנשואין דאית לה כתובה במקום שאין כותבין הכריחא דאביי דמוכח מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תו ליתי' דלעולם אימא לך דאין הכי נמי דאלמנה במקום שאין כותבין ואמר פרעתי נאמן אי נמי איכא למימר אלמנה מן הנשואין לאו פירכא דהוה יכול למימר ליה דלא גביא אלא ביושבת תחת בעלה אבל מאלמנה מן האירוסין קשיא וכי תימא אפילו איתניא לה אכתי מה ראיה איכא היינו במקום שאין כותבין ור' יוחנן הוה אמר ליה אפילו במקום שכותבין איכא למימר מכל מקום כיון דשמעינן ליה לעיקר דינא יכול ר' יוחנן למימר דכיון דאשכחן דאין אדם יכול לטעון אחר מעשה ב"ד הוא הדין אפילו במקום שכותבין ואביי השתא לאו לתרוצי לדר' חייא אתי ור' יוחנן נמי דאמר מי משכחת מרגניתא תותא דאכתי איכא למימר מאי מרגניתא דהא מתני' דהתם לעולם איכא לדחוייה כדדחי' במקום שאין כותבין ולא אתי אביי השתא למימר אלא דדינא מפשיט מאלמנה מן האירוסין ואמרינן אלא אביי מגופא דמתניתין הדר ביה למימר דודאי מההיא מתניתין דהוציאה גט ואין עמו כתובה שמעי' לה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאי סלקא דעתך הכי הוא כדדחי דמתניתין במקום שאין כותבין והיינו דגביא בגט דהוא כשטר כתובה ולאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד אטו גט מנה מאתים כתוב ביה כלומר והיכי אפשר דליקום במקום שטר כתובה לגבות ואלו הוה מדינא יכול למטען פרעתי ומשום גט לא מהימן כאילו שטר כתובה יוצא מתחת ידה אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכי תימא כיון דתקון רבנן דליקום במקום שטר כתובה כמאן דכתיב ביה מנה מאתים דמי מכל מקום לטעון ולימא פרעתי דאפילו איתא דלהוי כשטר כתובה וכמאן דכתיב ביה דמי מ"ש משאר שטרא דעלמא כדמפרש ואזיל וכי תימא דאמרינן ליה אי פרעת' אבעי ליה למקרעיה כלומר כיון דתקון רבנן בגט ליקום במקום שטר כתובה אם איתא דפרעתה איבעי לך למקרעיה כאילו הוא שטר כתובה עצמו אמר לא שבקתה דאמרה בעינא לאנסובי ביה שלא הניחתו לקרעו והדין עמה כדי שיהיה לראיה ותנשא בו, וכי תימא אמרי ליה אבעיא לך למקרעיה ומכתב אגבו גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תגבי ביה זימנא אחריתא אמר כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי כלומר וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי אבל אנא כיון דחזיתא דבדין היא מעכבת עלי שלא לקרעו הייתי סבור דגט לאו במקום כתובה קאי כלל ותהוי כתובתה כמלוה על פה וכל היכא דקא תבעה לי מהימנא לומר פרעתי ולהכי פרעתיה ובודאי סגיא ליה בהאי טעמא אילו היה אדם יכול לומר כלום ולטעון אחר מעשה ב"ד וכיון דלא מהימן בהא שמעת מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אף על גב דמהא ליכא למשמע מינה אלא במקום שאין כותבין ור' יוחנן אפילו במקום שכותבין קאמר מכל מקום ממתני' שמעינן לה לעיקר דינא וכיון דהכי הוא ודאי יכול ר' יוחנן לומר דהאי דינא לעולם איתיה ואפילו במקום שכותבין וכדפרישנא לעיל והשתא אתיא שפיר דר' חייא ור' יוחנן דהיינו מרגניתא דהא אמרינן דממתני' גופא איכא למשמע מינה ואף על גב דממתני' לא שמעינן מינה אלא במקום שאין כותבין אפשר דר' חייא לא אמר ליה דהיינו מתניתין אלא אעיקר דינא. אי נמי כיון דסוף סוף לא סגיא לן בדלא שמעינן לה ממתניתין ותהוי כדבעי' שמעינן לה כפשטא ואפילו במקום שכותבין והכי שמעין לה ר' חייא ור' יוחנן. והאי פירושא מרגניתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בפרק שנים אוחזין ויש לפרש שאף על פי שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הני מילי כשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים כל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עדי גרושין שאני אומר פרעה וכתבו עליו ב"ד גיטא דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא דכיון שעיקר ראיתה שתגבה אינה אלא מחמת הגט שמשנתגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה הראיה בידה תולין בפריעה דהא איתרע ראית מעשה בית דין ואף על פי שאלמנה גובה בעדי מיתה אף על פי שאין לה כתובה ואפילו במקום שכותבין לרבי יוחנן התם משום שעיקר מעשה ב"ד הן עדי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לרבי יוחנן כפשטא דמתני' וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר והכי נמי מוכח בשילהי פרק הנושא דאקשיה בגרושה אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה אותה בעידי מיתה דוק ותשכח ע"כ. והרב בעל המאור ז"ל בפרק שנים אוחזין פי' ההיא דרבי יוחנן בענין אחר דהא דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו טענה זו שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי את שטרי וקא משמע לן דאפילו לרבי יהודה דאמר אין כותבין שובר במעשה ב"ד מודה דכותבין. והאי דינא לא צריכא לן דהא קיימא לן דכותבין שובר בכל שטרי חוב ואפילו בלא מעשה ב"ד ורבי יוחנן גופיה מאריה דשמעתתא בגט פשוט. אי נמי קא משמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה ב"ד אף על גב דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה והכי מפרש לה רבי יוחנן למתניתין הוציאה הגט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כשהבעל מודה אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי שטר הכתובה ובדין הוא דאפילו לא הוציאה הגט שהרי הבעל מודה אלא איידי דבעי למתני סיפא כתובה ואין עמה גט תנא רישא הוציאה גט ואין עמה כתובה ולעולם רישא כשהבעל מודה סיפא כשאין הבעל מודה שהרי הוא אומר אבד שוברי כלומר הגט שאבד ממך בו היה שוברי כתוב על גביו גיטא דין דקרענוהו כו' ע"כ:

והתוספות יש להם שיטה אחרת ופליגי אכולהו הני רבוותא דסבירא להו דרבי יוחנן הכי קאמר הטוען אחר מעשה ב"ד כו'. פירוש דאמר פרעתי ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי וצריכין למימר דקסבר ר' יוחנן דבעלמא כותבין שובר לאדם שאבד שטרו ולא יוכל הלוה למימר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי שמא יאבד שוברי ותוציא שטריך ותגבה פעם שנית דאי אין כותבין שובר בעלמא ואי אבד שטרו לא יפרע לו היכי קאמר ר' יוחנן הכא שגובה כתובתה בלא כתובה דילמא מוציאה כתובתה ותגבה פעם שנית. וכי תימא לעולם קסבר בעלמא אין כותבין שובר שמא יאבד שוברו כו' והכא שאני שאפילו תחזיר לו הכתובה עדיין צריך לו לשובר שהרי תוכל לגבות שנית אף בלא כתובה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך מה לי תחזיר הכתובה ומה לי לא תחזיר לעולם הוה צריך לשמור השובר. ליתא דלעולם הוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידה דאי אין כתובה בידה נהי לא מצי למימר פרעתי מכל מקום נאמן לומר אלמנה נשאתיך או פרעתיך במגו דאי בעי אמר לא נשאתיך מעולם ועתה שהכתובה בידה לא יוכל לטעון אחד מכל אלו וכיון שהוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה הכתובה בידה אין לפרוע לה עד שתוציא כתובתה למ"ד אין כותבין שובר וכן מוכח בריש פרק שני דכתובות דמוקמינן לברייתא דקתני אבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים נשרפה ואי לא הכי לא יהבי לה כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר אף על גב דבלאו הכי צריך הוא לשובר דילמא מפקי לעידי הינומא תרי זימני הואיל ויכול לבא לידי הפסד יותר על ידי כתובה כדפרישנא והיא לא תמצא עידי הינומא בכל פעם הילכך ודאי כותבין שובר. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו פירקא קמא דמציעא. ואין לומר דמפסיד במה שכתובה בידה ולא בידו דאלו היתה הכתובה בידו היה טוען פרעתי הכל דכתובתיך בידי מה בעי דהא אליבא דמאן דאמר אין כותבין שובר קיימינן ומה לי שמירת השובר או שמירת הכתובה הילכך אין לך לומר אלא ההפסד שמגיע בין כשכתובה בידה לכשאינה בידה. וכמו שכתבו התוספות. וכתוב בגליון תוספות שם בפירקא קמא דמציעא בתוספות רבינו שמשון כתוב דאין מפסיד במה שתשאר הכתובה בידה אלא מנה שלא יוכל לומר אלמנה נשאתיך אבל לענין אם יבא למקום שלא יהא לה עידי קידושין אין נפסד דנהי דאין יכול לומר אין את אשתי מפני הכתובה מכל מקום יוכל לומר לא גרשתיך כיון דאין מכירין ואפילו שתוציא שטרו אז יהא נאמן לומר פרעתי הכל אף על פי שהכתובה בידה מגו דיכול לומר לא גרשתיך ומיהו אי סבר ר' יוחנן אין כותבין שובר אף על גב דלא אמר כלום ואין נאמן לומר פרעתי מ"מ מנה מיהא היה יכול לעכב בידו עד שתחזיר את הכתובה כיון דבמה שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד מנה ועל מנה מצריך לפרוע כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אבל בפרק גט פשוט איתא בהדיא דכותבין שובר והשתא דלא אמר כלום גובה את כל המאתים ע"כ. וכן כתבו התוספות כאן בגמרין אבל התוספות שם בפרק שנים אוחזין כתבו כלשון הרא"ש דכתבי דמפסיד במה שהכתובה בידה דאי אין כתובה בידה נאמן לומר נשאתיך אלמנה או פרעתיך במגו דאין את אשתי. ומה שהקשו על זה דאפילו הכתובה בידה מצי למימר במגו דלא גרשתיך כתבו בחידושין שם בפרק שנים אוחזין דהכי דעת התוספות ז"ל דיפסיד שתגבה על ידי הכתובה מיורשיו דלא שייך מגו אף על גב דטענינן ליתמי פרעתי היכא דאביהן הוה מצי טעין אף על גב דלית להו מגו הני מילי בפקדון אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיח אבל טענת לא גרשתיך לא שייכא כלל גבי יתומים. עוד יש לפרש דיפסיד דעל ידי הכתובה תתבענו מזונות אבל אם לא היה לה כתובה יכול לומר אין את אשתי. ע"כ:
וכתב עוד הרא"ש שם בפרק שנים אוחזין וז"ל. ויש לומר דאין להוכיח מדסבירא ליה לר' יוחנן ולאביי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר ואפילו הכי חייב לפרוע אף על פי שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה ב"ד ואפילו לא אלמוה נמי מצינן למימר דהאי דאין כותבין הוי במקום שהיה יכול לומר פרעתי אם לא היה השטר בידו הילכך לא יפרענו עד שיחזיר לו שטרו אבל הכא דאפילו אם אין כתובה בידה אינו יכול לומר פרעתי לא נמנע בשביל זה מלפרוע כתובתה אף על פי שמפסיד בדבר אחר שהיה יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד וההיא דפרק שני דכתובות שאני התם שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומר פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היה הכתובה בידה היה יכול לומר פרעתי כשהביא עדים שכתב לה דמיירי התם במקום שאין כותבין וכתב לה אבל במקום שכותבין יפרענה אף על פי שאין כתובה בידה דלא מהימן לומר פרעתי כשאין לה כתובה. ע"כ:
וכתבו עוד התוספות דלר' יוחנן הכי מפרשא מתני' הוציאה גט מידה כו' לאו דוקא גט אלא כלומר עידי הגט דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרעך עד שתחזיר הכתובה אף על גב שיכול לבא לידי הפסד דקסבר כותבין שובר ודלא כשיטת הרא"ש דכתבינן בסמוך ודלא כשיטת הרמב"ן והרא"ה דלעיל דלדידהו הוציאה גט דוקא לר' יוחנן וכדכתבינן לעיל:
עוד כתבו כתובה ואין עמה גט פי' עידי הגט היא אומרת אבד גיטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע לה והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן מגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ואם תשאל ולמה לי לסדורי טענתייהו בהכי ליתני היא אומרת מגורשת אני והוא אומר לא גרשתיך דאיהו נאמן וממילא שמעינן דנאמן לומר פרעתיך במגו דלא גרשתיך. תשובתך הא בעי לאשמועינן דמגו טוב הוא אף על גב דאיכא לאקשויי עלה דהאי מגו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ובתוספות שאנץ בפרק שנים אוחזין כתוב וז"ל הא דנקט אבד גיטי לאו דוקא דהוא הדין אם אומרת מגורשת אני שהרי הבעל מודה שגרשה אלא אורחא דמילתא קתני דבטוענת מגורשת אני קאמרה נמי אבד גיטי דלא לימא הבעל היכן גיטך. אי נמי להכי קתני אבד גיטי דלא לימא לה בעל איה גיטך לפי כשבאת לגבות ראיתיו בידך והזקיקוך ב"ד לקרעו דאע"ג דסבירא ליה לר' יוחנן כותבין שובר וגביא בלא כתובה היינו דלא מפסדא כתובתה אם לא תביא אותה מיהו היכא שאנו רואין אותה בידה הזקיקוהו ב"ד לקרעה וליכא מאן דפליג. הוא אומר אבד שוברי פי' דבלאו הכי לא הוה מהימן לומר פרעתי דאמרינן ליה אחוי שוברך שהרי לא היה פורע בלא שובר פן תגבה פעם אחרת על ידי הכתובה לאחר מיתה או מחיים ובעידי גירושין. ע"כ:

עוד כתבו בתוספות וכן ב"ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית ולא פירשו בזה כדפירש רש"י דזה אומר השמיטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי כו'. משום דכיון דטעמא דכתובת אשה משום מגו ובעי תנא להשמיענו דמגו טוב הוא זה וכדכתיבנא דהכי פירושו נמי האי דב"ח מטעמא דמגו כדי לדמויינהו אהדדי. עוד כתבו לפי שיטתם רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פירוש שלא בעידי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עידי גירושין וזה קשה דבשלמא לענין הגט איכא סכנה בשמירתו אבל עדי הגט אפשר להביאן ואין סכנה בדבר זה:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל רבן שמעון בן גמליאל אומר מן הסכנה ואילך כו'. כלומר מן הסכנה ואילך שגזרו שמד שלא יקיימו ישראל המצות והיו מפחידין מלשהות אצלם הגט והפרוזבול כדי שלא יראו שהיו מקיימין מצות השמטה ומצות גט גובין בלא גט ובלא פרוזבול. ולפי מה שפי' ר"י בעל התוספות דגט רוצה לומר עידי גירושין יש להקשות היכי קאמר שאם הוא אומר פרעתי והיא אומרת לא נפרעתי שהאשה תהיה נאמנת ולמה לא תביא עידי הגירושין שאפילו בשעת הסכנה היא יכולה להביאם וכשאין עמה עידי גירושין הוה לן למימר שנאמין אותו במגו שהיה יכול לומר לא גרשתיה. ויש לומר דמן הסכנה ואילך שלא היתה יכולה לעכב גיטה חזקו חכמים כח האשה ואמרו שלא יהיה הבעל נאמן במגו ומכל מקום קשיא להו לתוספות כי היכי דפריך בגמרא לרב אי דליכא עידי גירושין במאי גביא הכי נמי תקשי לר' יוחנן ולא אשכחן דתלמודא פריך עליה מידי. ותירצו דלר' יוחנן דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם הסכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימה דאלמוה לאחר הסכנה שלא יועיל לו מגו דאם איתא דפרעה איבעי ליה לאזדהורי בשובר שלו. זאת היא שיטת התוספות:

והריטב"א אזיל בשיטת רבוותא דלעיל שכתב וז"ל הוציאה גט כו'. פירוש וקמשמע לן שאינו יכול לטעון פרעתי ופרישנא טעמא בפרקא קמא דמציעא משום דכל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידה דמי וכדאמרינן התם אמר ר' חייא לא משנתינו היא הוציאה גט כו' עד מרגניתא תותה ואף על גב דאמר אביי דילמא מתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלא מילתא היא דאמר דאפילו תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתני' ודאי אליבא דר' יוחנן ור' חייא בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה קאי ואף אביי מעיקרא מדחא הוה דחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תהוי טעמא דמתניתין משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתני' כפשטה אפילו במקום שכותבין כתובה ובסוגיין נמי הכי הוה משמע לגמרא כפשטה דמתני' כדפרכינן מינה למאן דאמר אין כותבין שובר וכל מאי דשקלו וטרו בה רב ושמואל היינו לתרוצי למאן דאמר אין כותבין שובר אבל למאי דקיימא לן כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין ואפילו לרב ושמואל ואם תאמר אם כן דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תיקשי לן הא דתניא התם במציעא מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא כל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה הכא נמי איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאבד מינה תירצו בתוספות דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד כו' אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד. ורבינו ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי דמודה ר' יוחנן היכא שהבעל הביא ראיה שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפיק מתותי ידה והתם הא איכא ראיה שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ביד מוצאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דוקא קתני דדוקא בגט אבל לא בעידי גירושין דהא איכא למיחש דילמא מפקא עידי גירושין בחדא בי דינא וגביא ועדים אחרים בבי דינא אחרינא וגביא וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר הוא למעבד תקנתא שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשילהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בגמרא מכלל דשלא בשעת הסכנה אינה גובה אלא בגט ממש וכן פי' רש"י לקמן וכן עיקר. ע"כ:

בד"ה ב"ד משביעין כו' כששמעו בו שמת ושפיר קתני ויורשין כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ היינו נפרעת שלא בפניו והיינו נפרעת מיתומים ואמאי לא מוקמי פלוגתייהו בכה"ג בפשיטות אנפרעת מנכסי יתומים די"ל דע"כ לשמואל דמפרש פלוגתייהו התם בששמעו בו שמת הא דלא נקט פלוגתייהו בכה"ג במת על מטתו לרבותא נקט הכי כמ"ש התוספות שם ולהכי מוקי פלוגתא דהכא נמי בכה"ג וק"ל:

בד"ה וקמיפלגי כו' ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבצווי ב"ד כו' דלא שייך ביה כו' והכא אנו רואין כו' עכ"ל ר"ל דצריך לאוקמא בדחוקי הא דהלכה מקבר כו' ואם נעשית אפוטרופס כו' היינו שנעשית כבר בחייו ע"י אביהם משום דבצווי ב"ד לאחר מותו כו' ובממנה מעצמה נמי לאחר מותו ליכא לאוקמא כו' דלא שייך ביה טעמא כו' דהא הכא בממנה מעצמה אנו רואין דמן הדין אין מעמידין אשה כו' כדאמר בפרק הניזקין וא"כ ודאי דאין לחוש לה אם תמנע מכח השבועה וק"ל:

בד"ה לאפוקי מדר"א ומחלוקתו כו' דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דה"ה כו' עכ"ל ואין להקשות בהוא עצמו דקתני בסיפא שאינו משביעה על אפוטרופסות שבחייו באינה תובעת כתובה הא בתובעת כתובתה משביעה דמשמע אגב דמשביעה אכתובתה משביעה נמי אאפוטרופסות שבחייו אע"ג דנפרעת כתובתה בלא שבועה היינו כשאינו טוען להשביעה אבל כי אמר לה תשתבע לי אכתובה דלא פרעתיה שפיר יכול להשביעה ואגב זה משביעה נמי אאפוטרופסות ומיהו ברישא דמילתא דנקט יורשין דוקא כיון דפטרה מן השבועה עדיפא להו יורשים כיון דאנן טענינן ליתמי להשביעה על כתובתה משביעים אותה אז גם על האפוטרופסות אע"פ שפטרה אבל בחייו כיון דאנן לא טענינן ליה להשביעה על כתובתה אין משביעין אותה נמי על אפוטרופסות כיון שפטרה:

ודע שיש לדקדק בשמעתין אמאי שביק רב פפא מלאוקמא הא דקתני אינה תובעת כתובתה כו' דהיינו נמי ביורשין דוקא וכדאוקמא לעיל במינהו אבי יתומים ור"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן ויש ליישב כמ"ש לעיל דנראה דחוק לאוקמא מתני' דקתני נעשית אפוטרופסות דהיינו שמינה אותה בעלה לאחר מיתה אלא דממנה מעצמה לאחר מיתת בעלה ובההיא לא שייך דאי משתבע מימנע כמ"ש התוספות לעיל ומשתבע לכ"ע ודו"ק:

בד"ה הוציאה גט כו' ולשמואל דאית ליה אין כו' הוציאה גט כו' ממש כו' עכ"ל ועיין בתוספות בפרק קמא דמציעא שכתבו גם דשמואל מצי סבר כר' יוחנן דלא אמר כלום והוציאה גט היינו עדי גט כו' עיין שם באורך:

תוס' בד"ה הוציאה גט כו' לאחר הסכנה כיון דמודה כו'. נ"ב פי' מודה שגירשה:

גמ' הרי בא טובי'. ואפילו ידעינן טובי' אחר כיון שבא זה מתחלה וכו'. אשר"י ע"ש:

גמ' שכן וקרוב מאי. אפשר לפרש שכן לחוד או קרוב לחוד אמרי' ת"ח עדיף אבל שכן וקרוב כחדא נגד ת"ח מהו ת"ש טוב שכן וקרוב אפילו מאח והא ודאי הא דת"ח קודם לקרוב היינו קרוב בעלמא שאינו ראוי ליורשו אבל אם יש לו אח ושמו טוביה בהא לא מיספקא ליה [דבודאי אח עדיף] וכיון דשכן וקרוב טוב אפילו מאח הראוי ליורשו כ"ש מת"ח. ופשוטו מבואר דקרוב דקרא היפוך רחוק [לא קרוב ממש]:

ברש"י בד"ה זבינתיה לכתובתה וכו' שיעבוד כתובתה. משום דלעיל קאמר בהדיא המוכר שט"ח לחבירו שחל המכירה על השטר משא"כ כאן דלא קאמר שטר כתובה הוי משמע כתובת חוב של מנה ומאתים בעל פה [ולכך הוצרך לפרש שיעבוד כתובה]. ואין צורך לפרש משום דכתובה גריע טפי משט"ח שמא תמות היא בחייו וק"ל:
בתד"ה ועוד וכו' אין מועילין זה בלא זה כו'. לא אמיד בלא סימן לא הכריחו דלא מהני מצינו לפרושי חדא דהא לא אמיד ובהא לחודא סגי כיון דלא רגיל דעייל ונפיק והנפקד לא אמיד ועוד באת"ל לא אמיד לחודא לא סגי ליתן לפלוני יש לצרופי בהדיה הא קיהיב סימן כו' ע"ש בתוס' איזהו נשך. ועיין במלחמות פרק הגוזל דף ל"ז ע"ב שהאריך בזה ע"ש באורך. ולפי"ז עכ"פ תרוייהו צריכי דלא נימא דר' מיאשא נינהו דכיון דלא אמיד וקיהיב סימנא אומדנא דמוכח טפי דהוי של פלוני [אבל לא אמיד לחודי' אמרי' דשלו הוא ואימור מציאה אשכח אבל בצירוף תרוייהו דאומדנא דמוכח דהוי של פלוני תו לא טענינן לקוח בלא אמיד] משא"כ לפירוש הרשב"א דבסמוך. ועם פירוש הרשב"א מיושב הועוד דלא תקשי מפרק קמא וק"ל. אבל רגיל כו' דלמא אינש אחרינא אפקדי' ואיהו מחזי חזי כו' לרבותא אפילו תרתי יחד לא מהני ברגיל משום חששא דאיניש אחרינא וכו' (ג):

בא"ד שיש עדים שהפקיד. אבל הכא לא מיתוקמי כה"ג דהא קאמר בדעייל ונפיק אימור איניש אחרינא אפקיד ע"ש בתוס' פרק האשה שלום:

בא"ד והא ליכא למיחש שמא יכירו העדים בט"ע בשלמא בל"ז אסימנא דידיה קמהימנינן אבל אטביעת עין שלו ודאי לאו כל כמיניה וק"ל:
בתד"ה שודא וכו' וא"ת א"כ כו'. וה"ה יעכב לעצמו אם שמו טוביה. אך כיון שלא בא מתחלה ש"מ שאין דעתו כלל שיהיה כוונתו עליו:
בתד"ה המוכר כו' וא"ת כו'. עיין בפ' הזהב ובחידושי שם:

גמ' אלא אמר ר"פ כו'. ולא קאמר אינה תובעת לאפוקי רבנן דמינוהו אבי יתומים ישבע וקאי אהלכה מקבר כו' דהויא אפוטרופס על היתומים לאחר מיתה וקאי שניהם על משנה אחד וכסדר משא"כ עתה הוי שלא כסדר. יש לישב דא"כ ב' חלוקות שאינן דומין דיניהם מחולקים בענינם משא"כ עתה נתיישב הלשון שפיר של החלוקות וק"ל:
בתד"ה ב"ד כו' כששמעו בו שמת כו'. ואף דקתני ברישא מנכסי יתומים מ"מ בשלא בפניו כלל הכל שחי ואינו כאן ולפרעון כתובה או שמעו בו שמת ולפרעון כתובה ומזוני וקאי אנפרעת שלא בפניו דכלל הכל לא שנא למזוני כו' ולענין שמעו בו כו'. ואין להקשות היאך תליא לשלא בפניו ושמעו כו' דפליגי כעין פלוגתא דחנן ובני כהנים במי שהלך למדינת הים ושמעו כו' ועיין לקמן (כתובות דף ק"ז) בתוס' בד"ה תרגמה האיך תלוי בהלך כמו כן י"ל כאן ועיין:
בתד"ה וקמיפלגי כו' דבציווי ב"ד ליכא כו'. ובהיפך ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול וזה כוונת רש"י בה"ג כו':
בתד"ה ולאפוקי כו' וה"ה הוא עצמו כו'. ואע"ג דלא היה יכול למיתני אינה תובעת כתובתה אינו יכול כו' דאף בתובעת אינו יכול להשביעה דלגבי דידיה אינה מחויבת שבועה בתובעת רק לגבי יתומים משום הבא ליפרע כו' (ט) ודוחק לומר דבתובעת יש לפעמים שבועה כאשר יטעון השבע לי דלא פרעתיך וע"י גלגול משביעה ג"כ אאפטרופסת דא"כ גם ברישא הו"מ למיתני הוא עצמו (י) גם א"כ התוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך:

בא"ד ואיידי כו'. דכיון דבתבעה משביעין אותה משום הבא ליפרע צריכה לישבע ג"כ שבועת אפוטרופסת דהתם יורשים דוקא אבל הוא הרי פטרה משבועת אפוטרופסת. ופירוש מלתא דאבא שאול מצד הלשון היה ראוי שתיפטר אף לגבי יתומים ואף דלא הוזכר פטור מיורשין בהדיא רק סתם דלא נדר כו' אבל מה אעשה שהרי כו' וצריכה לישבע מכח הבא ליפרע ועל אותה שבועה לא פטרה לדעת אבא שאול ע"י כן צריכה לישבע ג"כ אאפוטרופסת אבל לתנא דמתני' כולל פטור זה אף שבועת הבא ליפרע אף שאינו משמע כן מסדר המשניות (כ) והיה אפשר לפרש בענין אחר אבל מפרש"י משמע כן ממ"ש בד"ה הא תינח כו' אף משבועת היתומים פטרה ונפרעת בלא שבועה כו' גם עיין באשר"י לעיל וכאן באורך ועיין. גם תוס' כתבו בסמוך וקי"ל כר"ש הלכך כו' על כל דבר שהיה בידה אפילו בחיי בעלה ולא כיש מפרשים בענין אחר:

תד"ה וקמיפלגי. ובנתמנה מעצמה ליכא כו'. כצ"ל:

תד"ה הוציאה. והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונאבד נאמן כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה לאפוקי וכו' וא"כ הלכתא נמי בכולה. וכעין זה כתבו תוס' נדה מט ע"א ד"ה ואבע"א:

תוספות בד"ה ב"ד משביעין אותה מיבעי ליה תימא אמאי לא משני ס"ל כדשמואל כו' וצ"ע עכ"ל. עיין במהרש"א ומורי זקני ז"ל בס' מגיני שלמה הרבה לתמוה על קושיית התוספות וכתב שהוא מסופק אם יצאו הדברים מפיהם שאין כאן מקום עיון ולא מקום תימא דא"כ היינו מנכסי יתומים כקושיית מהרש"א ז"ל וכתב בסתירת תירוצו דמהרש"א תו קשיא ליה דאכתי מקשה בגמרא שפיר אליבא דרב דתקשי ליה מתניתין דהכא ע"ש. ובאמת דלפום ריהטא הוי קשיא לי טובא דברי התוספות בכל זה. אמנם כן לאחר העיון נ"ל דדברי התוס' מיוסדים על אדני פז וקושייתם בזה היא קושיא עצומה וצריכה עיון ואדרבא לכאורה לא הוו צריכי התוס' לאתויי הא דשמואל ודמוקי לפלוגתייהו דחנן ובני כ"ג בשמעו בו שמת דבלא"ה שפיר קשיא להו אהא דמקשה הש"ס ב"ד משביעין אותה מיבעיא ליה ומאי קושיא דבפשיטות מצינן למימר דלישנא דר' שמעון הן דברי חנן ממש דקאמר תשבע בסוף ופרש"י שם במשנה דפרק שני דייני גזירות דבסוף היינו לאחר שישמעו שמת ולכאורה שפירושו מוכרח בזה דאין לפרש בסוף היינו כשיבא ממדינת הים דהא אמרינן התם שאם בא ממדינת הים ואמר פסקתי לה מזונות הבעל נאמן בשבועה אע"כ דלאחר שתתאלמן היינו בסוף ואף שיש לחלק וליישב הסוגיא דהתם אפילו בחייו וכדמשמע נמי מלשון רש"י בשמעתין שכתב דבסוף היינו לכשתתאלמן או תתגרש וכמו שאבאר אי"ה באריכות בעיקר הסוגיא בפ' ב' דייני גזירות מ"מ התוספות דהכא לא נחתו להכי וזהו שכתבו דצ"ע. אלא הא דהוצרכו לאתויי האי אוקימתא דשמואל היינו משום דבלא"ה היה נראה להם להיפך דלא שייך כלל לומר דתשבע בסוף היינו מן היורשים דאפשר דאין צריכה שבועה אף בסוף אא"כ כשבא הבעל וטוען ברי וכמ"ש שם התוספות משא"כ לגבי היורשים דלא חיישינן מספק דמתפיס לה צררי למזונות וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל שאבאר במקומו בעזה"י. אי נמי לאידך גיסא דמן היורשים חיישינן לצררי דמזונות טפי מלצררי דכתובה ולכ"ע תשבע אף בתחלה לכך הוצרכו התוספות לאתויי מדשמואל דמוקי לפלוגתייהו בששמעו בו שמת ואפ"ה סבר חנן דתשבע בסוף וא"כ לרב נמי איכא למימר דלדינא ס"ל הכי דהא לא פליגי בהכי וכיוצא בזה הקשה הרא"ש ז"ל לקמן במקומו על דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש כן נ"ל נכון לפרש כן שיטת פירוש התוספות וע"ז כתבו וצ"ע אלא דבאמת יש ליישב קושייתם דאפ"ה מקשה רב ששת שפיר כיון דקי"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש וא"כ לפ"ז שייך שפיר תשבע בסוף דקאמר חנן אפילו בעודו קיים ובא ממדינת הים כדמשמע לישנא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם בעזה"י וא"כ מקשה שפיר ב"ד משביעין אותה מיבעיא ליה דנהי דשייך הא מילתא נמי לגבי יורשים ורבותא נמי איכא אפ"ה לא הו"ל למיתני בהאי לישנא אלא בהא דאיירי ת"ק דבעודנו קיים איירי והו"ל למימר דבאינה תובעת אינה נשבעת כן נראה לי ועדיין צ"ע:

תוס' ד"ה בית דין משביעין אותה וכו'. תימא אמאי לא משני וכו' אין להקשות דילמא קושית הש"ס הוא לרב דס"ל פוסקין מזונות לא"א ופלוגתייהו דחנן ובני כה"ג כשהבעל חי א"כ ה"ל לר' שמעון לפלוגי אתנא קמא בחיי הבעל זה אינו כיון דפלוגתא דתנאי הוא לקמן דף ק"ז ע"ב דפליגי בה ר' ישמעאל ורבי ואיכא למימר אפילו לרב דר"ש סבר כר' ישמעאל דאין פוסקין מזונות דלהכי נקט מילתא בששמעו בו שמת ומיושב תמיהות ספר מגיני שלמה. וק"ל: ועמ"ש לקמן דף ק"ז:

שם בגמרא אלא אמר אביי אהא כתב וכו'. עיין בנמוקי יוסף שהקשה על הרי"ף ז"ל דפסק כאבא שאול בן אימא מרים. וכתב דאפ"ה אם פטרה מיורשים בפירוש א"י להשביעה. והוא סותר הך שינויא דאביי דהוא מסקנא דשמעתין דר"ש דס"ל כאבא שאול בן אימא מרים ופליג אמתניתין בפיטור בפירוש. ולכאורה נראה דהרי"ף ז"ל מפרש דמסקנא דר' פפא דקאמר אלא לאפוקי וכו'. היינו דלא כאביי. כמשמעות לשון אלא והוא דמפרש לאפוקי מדר"א ומחלוקתו ר"ל דלא כר"א ודלא כמחלוקתו דפליגי לעיל בכל הנשים אם יכול להשביעה על פילכה ועיסתה. דר"א ס"ל דיכול להשביעה אפילו בלא גילגול ורבנן ס"ל אפילו ע"י גילגול א"י להשביעה. ור' שמעון ס"ל דא"י להשביע אלא ע"י גילגול וקמ"ל עוד דאפילו שבועת אפוטרופוס א"י להשביעה אותה אלא על ידי גילגול ולהכי ביורשים כשתובעת כתובתה צריכה שבועה על הכתובה. מגללגין עליה את הכל וכל זמן שאין תובעת כתובתה אין משביעים אותה אפילו על אפטרופיא. ולר' פפא כולה חדא מילתא קאמר ר"ש ובהא ניחא נמי דלא קאמר ר' פפא כל זמן שאין תובעת כתובתה וכו'. היינו כאבא שאול דלעיל דמינהו אבי יתומים לא ישבע כמו שהקשה מהרש"א ז"ל דבעי לאוקמא כולה בחדא מילתא וכ"ש דא"ש לפמ"ש הפוסקים בסימן צ"ז די"א דתובעת אפילו בלא גילגול צריכה שבועה לר"ש אפילו על פילכה ועיסתה. ולרבנן בודאי א"צ שבועה על פילכה ועיסתה אפילו בתובעת כמ"ש הב"ש ובתשובת רלב"ח. א"כ שפיר יש לומר שינויא דר' פפא בלא שנויא דאביי כלל. ולפ"ז יש לומר דס"ל להרי"ף דאף אביי ס"ל דפליגי אבא שאול ותנא דמתניתין אבל לר' פפא אין הכרח. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון:

ולפמ"ש לעיל לפרש דברי אבא שאול בו אימא ריםמ דאמר בין מנכסיי אילין וכו'. אבל מה אעשה וכו' היינו דפטרה גם משבועת אפטרופיא וס"ל דמהני נמי גבי יורשים משום דאין לחלק בזה דבפניו אינה מעיזה כנ"ל אלא שצריכה שבועה ע"י גילגול שבועת כתובה מיתומים א"כ למאי דמפרש אביי דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן משמע להדיא דס"ל דמתניתין דכתב לה נדר ושבועה היינו הכל בשבועת אפטרופיא דהא ר"ש כא"ש ופליג אתנא דמתניתין. ש"מ דתנא דמתניתין קאמר דא"י לגלגל כשפטרה מאפוטרופוס וכדמפרש בירושלמי שהביאו התוס' לעיל במתניתין דצ"ל דהא דאמר אין לי ולא ליורשיי. היינו כשמינה אותה אפטרופיא על יורשיו דהא באפוטרופוס דאביו אין חילוק בינו ליורשיו. ולפ"ז היינו דפליג ר' שמעון דצריכה שבועה אפילו פטרה בפירוש מיורשיו דלא פטרה אלא מאפטרופיא אבל לא מגלגול ולפ"ז אין סתירה לדברי הרי"ף מדברי אביי. והוא דלפמ"ש ע"כ צ"ל דאביי מוקי למתניתין בשבועת אפטרופיא וצ"ל עוד דס"ל לר"ש דאפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע דאל"ה למה הוצרך לפטרה משבועת אפטרופיא שמינה אותה על היורשים. ומתורץ בזה קושי' מהרש"א דלא משני לאביי דכל זמן שאינה תובעת. היינו כאבא שאול דאמר אפוטרופוס שמינהו אבי יתומי' לא ישבע דלדידיה צ"ל דמה שפטרה מיורשיו היינו ממה שמינה אותה על היתומים. ש"מ דאם לא פטרה היתה צריכה לישבע. וא"כ למאי דמסיק ר' אשי לעיל דמתניתין לא מיירי בשבועת אפטרופיא. וגם קי"ל כאבא שאול דאפטרופוס שמינהו אבי יתומים לא ישבע א"כ ע"כ דמתניתין מיירי בשבועת פוגמת ובשבעת הבא לגבות מנכסי יתומים. ואין ענין אבא שאול בן אימא מרים דמיירי בשבועת אפטרופיא למתניתין ושפיר כתב הרי"ף כמתניתין וכאבא שאול בן אימא מרים. ותו דכיון דמסיק ר' פפא דל"ל לר"ש כלל שום שבועה באפוטרופוסים. א"כ ע"כ כשפטרה משבועת אפוטרופוס דמיירי ביה ת"ק לאביי מדפליג על אבא שאול כנ"ל ע"כ דפטרה אפילו מגילגול דאל"ה למה הוצרך לפטרה וא"כ אי אפשר לאוקמא דפליגי בפלוגתא דאבא שאול. וע"כ תנא במתניתין בשבועת הכתובה איירי. ור"ש פליג אפילו בשבועת הכתובה. ולית הלכתא כוותיה. ודוק:

מתני' הוציאה גט כו' מרש"י ז"ל נראה דמפרש גם לר"י דטוען אחר מב"ד לא"כ דמ"מ מיירי שמוציאה גט ממש ומה"ט כתובה ואין עמה גט כו' אבד גטי כפשטי' ע"ש. ומה שהקשו למה ומה חלוק בין שאבד הכתובה במקום שכותבין ובין אבד הגט כיון דס"ל לא אמר כלום. נראה דהנה ב"מ (ד' י"ז) אמר ר"י הטוען מ"ט כל מעשה ב"ד כנקיט שטרא בידי' דמי ע"ש. ואינו מפורש כלל בדברי ר"י אי במקום שאין כותבין קאי ומ"מ קמ"ל דלא מהימן דמסברא הי' נאמן פרעתי דנהי דליכא רעותא מ"מ מה ראי' יש שלא פרע. רק שהי' תקנה דאלמוה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דיטעון פרעתי וקמ"ל כנ"ל. אבל במקום שכותבין מה צורך הי' לתקן ודינו ככל שטר דאי ל"ל שטר נאמן. ועוד דהא איכא רעותא שאין הכתובה בידה והא אף תוך זמנו דבלא השטר אינו נאמן וכשהי' לו השטר ואבד נאמן לר"י ולהרבה פ' ע"ש. וכן בהנ"ל נהי דלא אמר כלום מ"מ ביש רעותא י"ל דנאמן. אמנם תוס' הוכיחו מדברי אביי דדחי ראית ר"י ממשנתינו דלמא במ' שאין כותבין דגט היינו כתובה אבל במקום ש' כו' ואח"כ הדר בי' וא"כ ע"כ אביי מפרש דברי ר"י גם במקום שכותבין כנ"ל. אמנם י"ל בפשיטות דאין ראי'. דהא אדרבה לתוס' קשה בסוף דהדר בי' אביי מהא דגט היינו כ' אטו כל דמגבי כו'. אבל למה הדר בי' במקום שכותבין דס"ל מעיקרא דנאמן וע"ש בתוס'. ולכך הי' נראה דגם אביי מפרש ד' ר"י במקום שאין כ' רק דא"כ ע"כ כונת ר"י שגם שאין הגט בידה מ"מ לא אמר כלום די"ל הגט בידה ולס"ד דאביי דקרעינן וכ' אגבי' א"כ כשהגט בידה שלם הוא כשאר השטר דשייך שבמ"ב דאיבעי לי' לקרען וא"כ מה זה שאמר הטוען כו' לא"כ. וע"כ דאף שאין הגט בידה מ"מ אינו נאמן. ועוד דאי ר"י בגט בידה א"כ משנתנו ממש הוא ומה קמ"ל ומה שייך דדלאי חספא הא מפורש. וע"כ אף שאין גט בידה ומפרש הוציאה גט עדי גט כמ"ש תוס' וע"ז שייך א"ל דדלאי כו' הי' מפרש גט ממש כנ"ל. וממילא לס"ד הנ"ל גם במקום שאין כ' איכא רעותא דאין גט בידה ומ"מ אינו נאמן ממילא גם במקום שכותבין ואין כתובה בידה ג"כ אינו נאמן דמה חילוק כיון שע"כ תקנו כנ"ל. או דאפשר דמ"מ אין הגט עיקר הראי' ובמה שאין בידה לא חשיב איתרע השטר שגובית בו דהיינו המעשה ב"ד דכנקיט שטרא דמי משא"כ מקום שכותבין דהכתובה שטר ממש על החיוב ובאתרע שאין בידה נאמן כנ"ל. או דיש עוד טעם לחלק דבגט רק משום דלא נאמינה שאבד ושמא קרוע ובידה אבל למ"ד כ' שובר דנאמן מלוה שאבד ושוב אי באמת אבדה הגט לא איתרע מדלא נזהרה לשומרו. דהא גם אם נפרעת הכתובה צריכה לשמור הגט לאנסובי בי'. ושפיר אינו נאמן דלא שייך איתרע כנ"ל. משא"כ מקום שכ' על הכתובה שפיר גם אם מאמינים שאבדה מ"מ איתרע מדלא נזהרה לשמור ע"כ שפרע ואין צורך לה כמו דאמרינן בכל שטר. וא"כ לס"ד דאביי ע"כ ר"י באין גט בידה. ובמקום שכותבין ואין לה כתובה אין הכרח מר"י אי נאמן או לא. וע"ז דחי אביי דלמא מתני' במשא"כ דגט היינו כתובה וזה עיקר דחייתו דבמשנה גט ממש דהוי כשטר דקרעינן לי' כשנפרעת ושייך שטרא בימ"ב ככל שטר ומתני' כפשטי' דבגט גובית. ואף שכתב לה במקום שאין כותבין מ"מ הגט עיקר השטר ואף שאבדה הכתובה וגט שלה בידה ג"כ גובה כיון דמקום שאין כותבין הי' התקנה שהגט הוא השטר אינו מזיק רעותא דכתובה דלא חשיב איתרע כלל שא"צ לשמור הכתובה כנ"ל. ולכך בסיפא כ' ואין עמה גט אינה גובה כיון דמקום שאין כותבין כנ"ל. ומסיק אביי אבל מקום שכותבין אי נקיטא כ' גבי' כו'. אף די"ל גם לר"י כן מ"מ אדרבא הוי ס"ד דרק לר"י שהגט אינו כשטר א"כ מקום שכותבין ואין הכתובה בידה לא גבי' משא"כ לאביי דאמר גט היינו כ' ס"ד דא"כ גם במקום שכותבין כיון שהגט בידה לא איתרע כלל מה שאין הכתובה כנ"ל. קמ"ל אביי דגם לדידי' לא אמרינן גט היינו כ' רק מקום שא"כ אבל מקום שכותבין אין הגט ככתובה אלא אי נקיטא כו'. ובסוף הדר בי' אביי מהא דגט היינו כ' דאטו כל דמגבי כו' ואין ראי' ממה שלא קרעה הגט כו'. וא"כ ע"כ כר"י דאף שאין הגט בידה גובית דאין חילוק בין גט בידה דג"כ אין ראי' שלא נפרעת וע"כ טוען אמב"ד אינו נאמן אף שאין ראי' הי' התקנה כו'. אבל מ"מ י"ל דוקא מקום שאין כותבין דליכא רעותא משא"כ מקום שכ' י"ל שפיר דלא גבי' בלי כתובה כנ"ל. ולכך לא מסיק אביי בסוף כלל הדין במקום שכותבין ע"ש. וזו שיטת הרי"ףורמב"ם ז"ל דמייתי הא דר"י לפסק הלכה ומ"מ פסק דדוקא מקום שאין כותבין כנ"ל אבל מקום שכותבין לא גבי' בלא כ' דגם למסקנת אביי כן וכדמוקי שמואל כאן כנ"ל:

לכאורה קשה הלשון דבב"מ שם דאמר מ"ט כל מב"ד כנקיט שטרא דמי כו'. ומה בכך גם בנקיט שטר אי לאו חזקה דש' בידי מ "ב הי' נאמן כמ"ש הרא"ש ב"מ (מ"ז) ע"ש. וכיון שהמעשה ב"ד שטר שא"א להחזירו לא שייך החזקה ויהי' נאמן. והי' מזה הוכחה דר"י פשיטא לי' דמקום שאין כותבין אינו נאמן רק צריך טעם על מקום שכ' דאיתרע דהי' כתובה ואין לה. ע"ז אמר הטעם דלא חשיב איתרע כלל מה שאבדה ואין כתובה בידה דמעשה ב"ד כנקיט שטרא בידה דמי וכאלו עדיין השטר בידה וא"צ ליזהר לשמרו ול"ד לשאר שטר שכל החיוב בשטר. משא"כ בכתובה דגם מקום שאין כ' גובה לא הוי רעותא כלל כנ"ל:

ואם לשון זה מ"ט כו' מדברי ר"י שפיר דייק אביי דגם במקום שכ'. אמנם עדיין י"ל דדוקא מקום שא"כ וכתב לה ע"ז צריך לטעם הנ"ל דלא לחשב רעותא שאין בידה שטר כתובה דכנקיט כו' משא"כ מקום שכותבין וי"ל דהכתובה מבטל התנאי ב"ד שלא תיקנו כלל במקום שכותבין שיהי' החיוב בלא שטר דמה תועלת בתקנה. וא"כ י"ל דהיינו דמשני הכא במקום שאין כותבין והיינו אף שכתב לה בזה גובית בלי כתובה משא"כ מקום שכותבין וכן אביי לס"ד כנ"ל. ואח"כ דחי גם זה:

ולהפ' דר"י מיירי בלא כ' ומקום שאין כותבין צ"ל הא דאמר כנקיט שטרא כו' הכוונה כמו בקנין דלרוב הפ' אינו נאמן פרעתי ואף שעדיין לא כתבו ולא שייך שטרא בימ"ב מ"מ כיון שיודע דמצי כתבו איבעי לי' לאודיעו לסהדי ע"ש ברי"ף וש"ע (סי' ל"ט). כן בתנאי ב"ד כיון שהוא כנקיט שטרא הי' לו ליפרע בעדים או שובר. או דחשיב כאלו אמרו חכמים אל תפרע אלא בעדים. ומ"מ הלשון אינו מדויק ומשמע יותר כנ"ל:

ואין עמו כתובה כו'. וקשה באמת בשלמא מקום שאין כותבין י"ל משום מה הועילו בתקנתם אי יהיה נאמן כדאמר בגמ' אבל במש"כ ויש לה כתובה למה הי' לתקן שלא יהי' נאמן גם שאין כתובה בידה יהיה דינו כשאר שטר. וי"ל דהא קי"ל לעיל נ"ו אין עושין כתובת אשה מטלטלין ופירש"י שמא יאבדו ע"ש דלא סמכה דעת' כו'. וא"כ מה"ט גופיה אם יהיה הדין כשאבדה שטר כתובה אינה גובה שוב לא סמכה דעתה כמו מטלטלין שמא תאבד הכ' ויגרשה ולא תגבה כלום דיהא נאמן פרעתי וממילא ע"כ הוצרכו לתקן שגם מקום שכותבין ואבדה אמן כנ"ל. דאל"ה לעולם לא סמכה דעתה אף דכתובה בידה שמא תאבד כנ"ל ואף דבאירכם דאמר התם דצריך לכתוב אחרת כ' רש"י ז"ל דאף דא"נ פרעתי מ"מ לא סמכה דעתה כיון דמקום שכותבין שמא יטעון פרעתי ע"ש. וא"כ אין תועלת במה שהדין דאינו נאמן ז"א דאם באמת אבדה השטר לא סגי במה שאינו נאמן לחוד כיון דמקום שכותבין וצריך לכתוב אחרת שיהי' שטר בידה אבל כשלא אבדה כמו שהדין במטלטלין דמהני קיבל אחריות דב' החששות אינו חוששת כשעדיין בעין שמא תאבד ושמא לא ישלם אף שחייב רק כשבאמת פטור אם תאבד ע"ש ולכך שפיר אם היה הדין דנאמן באבד שטר כ' לא ס"ד גם שבידה שמא תאבד משא"כ כשתקנו דאינו נאמן אינו חוששת כשבידה וסמכה דעתה כנ"ל. וא"כ ע"כ הוצרכו לתקן שגם שאבדה אינו נאמן כנ"ל. ולא קשה מה שתמהו דא"כ גם שאבדה הגט יהי' כן דאינו נאמן דמה חילוק כמ"ש תוס' באמת ע"ש. ולמ"ש מיושב היטב דלענין הגט שהוא אחר גרושין אין שום צורך לתקן שאם תאבד שלא יהי' נאמן. דלא שייך כלל דלא ס"ד כשתחתיו מחשש שתאבד הגט כשיגרשנה. דהא יכולה לגבות מיד אחר הגט. והא כ' תוס' שם בהא דאמר אתפסוה מטלטלין דעל זמן מועט אין חוששין שמא תאבד ע"ש. א"כ בשלמא על הכתובה לא ס"ד שמא תאבד ואז יגרשה ויטעון פרעתי משא"כ על הגט אין לה לחוש שמא יגרשה ותאבד הגט ויטעון פרעתי דהא אחר הגט תוכל לגבות מיד ועל זמן מועט א"ח שתאבד כנ"ל. ועוד דבל"ז צריכה לשמור הגט כנ"ל. ושפיר נאמן באבד הגט כנ"ל:

ומיושב גם קושית תוס' דאביי הא סבר אין כ' שובר ע"ש. ולמ"ש י"ל דכיון דס"ל תמיד א"כ שובר וא"כ עדיין יהי' הדין שכשתאבד הכתובה לא תגבה מחשש הפסד. א"כ שוב גם ע"ז הוצרכו לתקן דמ"מ תגב' ע"י שובר דאל"ה לא ס"ד כנ"ל:

וגם י"ל דבשלמא הכתובה כיון שתקנו דגם שאבדה תהי' נאמנת כנ"ל שוב לא אתרע כלל דא"צ לשמור וכדין מה שתקנו דנאמנת כמו מקום שא"כ. אף דאי לא תקנו היה ככל שטר דאתרע מ"מ עכשיו שתקנו שוב כדין כנ"ל משא"כ הגט דגם אחר שיתקנו שתגבה באבד מ"מ אתרע. שצריכה לשמרו לינשא בו וגם שלא יטעון לא גרשתיך ושוב כיון דאתרע אינה נאמנת כנ"ל ולא תיקנו כנ"ל. ומה דאמר בש"ס ש"מ כותבין שובר ולמ"ש הא י"ל דאף דאין כ' מ"מ תקנו כנ"ל. אמנם הא בל"ז תמוה דרש"י ז"ל כ' דפריך הש"ס משום דקי"ל אין כ' שובר ובאמת קי"ל כותבין כמ"ש תוס' וגם פי' תוס' תמוה דפריך למ"ד א"כ ע"ש והא פלוגתא דתנאי ר"י ור"י למה פריך.ולמ"ש י"ל דהא אמר בב"ב (ד' קע"א ע"ב) אבד שוברו יאכל כו' אלא אבד שטרו יאכל כו' עבד לוה כו' כיון דהחשש על הפסד שניהם בשוה עבד לוה וחוששין יותר להפסד המלו' אבל אי לא"ה לא הי' כ' שובר ע"ש. וא"כ בשלמא בכל שטר דלוה מודה שחייב ולא פרע רק שאבד א"כ ודאי דמלוה נזהר לשמור שטרו שלא יטעון פרעתי דבאמת נאמן רק שמזדמן אונס שאבד שפיר אמרינן שאין להפסידו שיאכל כו' ואף שגם הוא יהי' נזהר לשמור השובר וכשיארע אונס ויאבד יאכל כו' מ"מ עבד לוה דא"כ יפסיד מלוה ושוה כנ"ל. משא"כ כאן שדנין על התקנה הי' לתקן שלא תגבה בלי כתובה ואז תהי' נזהר לשמור הכתובה שלא יטעון פרוע. ואם יארע מ"מ אונס שתאבד ויודה שחייב באמת כותבין שובר ויצטרך לפרע כדקי"ל עבד כו'. משא"כ כשתקנו שאף שאבד לא יהי' נאמן פרעתי דא"צ לשמור כלל ולא להראות כלל הכתובה אף ששה ולעולם יפסיד לוה כשלא ישמור שוברו ויאבד דהיא יש לה הכתובה תמיד ולא תוציא ותגבה וכשיאבד שוברו תאכל כו'. ואין כלל שוה חשש שניהם ופריך שפיר דכה"ג ודאי לכ"ע אין כ' שובר והוא שלא כדין והי' ראוי לתקן שלא תגב' בלי כתובה ויהי' לשניהם בשוה. וסבר השתא דלא שייך טעם הנ"ל דלא סמכה דעתה דבשלמא מטלטלין שמא תאבד ולא יתן לה אחרים ובהמשך זמן יכול להיות שיגרש' אבל הכתובה אין החשש רק מיד שתאבד יגרשנה ולזמן מועט ל"ח וחשוב גם זה זמן מועט. דאם ירצה לדור עמה יהי' צריך לכתוב כ' אחרת ויש לדחות או דכיון דשלא כדין שוב הוא כמו הגט כנ"ל:

ומיושב ג"כ מה דשני רב גט גובה עיקר כתובה תוס' דתמוה דלא תי' כלל ב הש"ס אי אין כ' שובר דיכול לבא להפסד כמ"ש תוס'. ולמ"ש מיושב כיון דכתובה גובה תוס' א"כ גם אחר שתקנו דאינונאמן באבד הכתובה וגט בידה מ"מ תהי' צריכה לשמור הכתובה משום התוס'. ושוב הא ק"ל כ' שובר כנ"ל החשש שוה בשניהם כנ"ל. ואף דרב סבר א"כ שובר ב"ב מ"מ י"ל דמוקי מתני' כר"י דכ' שובר והקושיא הי' רק מטעם הנ"ל דלכ"ע אין כותבין כו':

מ"מ נראה דטעם הנ"ל יש לדחות דשפיר סמכה דעת' . שכשתאבד הכתובה ויגרשה תתבע מיד ותוך זמנו אינו נאמן. אך חשש שיגרשה בע"כ ויאמר בב"ד שפרע אחר גירושין. אך יכולה לומר לפני העדי מסירה אל תפרעני אלא בפו"פ. אך תלי' בדעות הפ' אי מהני אמירת המלוה כשאינו מקבל עליו כנ"ל. גם הא קי"ל כרבנן דר"י ריש (ב"מ ד' ז' ע"ב) דלא מחלקין בין עוד' ת' בעלה באתרע. וא"כ אם יהי' חשיב אתרע שאין הכ' בידה ויהי' נאמן גם תוך זמנו לא יועיל כנ"ל והוצרכו לתקן כנ"ל:

עוד נראה דרש"י ז"ל מפרש דלר"י דטוען אחר מב"ד כו' מ"מ דוקא שברור החיוב משא"כ כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים אלא א"כ גרשה וגרע משאר זמן. לכך נהי דמב"ד כנקיט שטרא מ"מ הראי' שמגיע לה ע"י תנאי ב"ד הוא הגט א"כ זה עיקר השטר יותר מהשטר כתובה הן לענין עיקר והן לענין תוס'. דהא יש מקום שאין כ' כתובה כלל ורק התנאי ב"ד והגט תמיד לראי' על חיוב התנאי ב"ד. ולכך בין מקום שכ' ובין משא"כ. הוציאה גט גובה אף שאין כתובה בידה דלא חשיב אתרע כלל כיון שאין החיוב ע"י השטר כ' כלל ורק הגט וכשפורע בעי למקרע ולכתוב עליו לא כו'. רק אלמנה דהתנאי ב"ד ברור גבי' בע"מ כו'. ולכך בסיפא כ' ואין גט הוי כשאר שטר כשאין הגט לא גבי' כו' וזה עיקר החילוק דמאן דלא ס"ל דר"י דטוען כו' מהני א"כ החיוב והראי' בשטר כ' משא"כ לר"י חשוב עיקר הראי' הגט שהוא ברור החיוב שע"י התנאי ב"ד כנ"ל:

ומיושב דמייתי מתני' וכן שט"ח כו' פרוזבל דלכאורה אינו ענין לכאן ומה וכן. ולהנ"ל א"ש דכמו שכתובה אף דעיקר החיוב משעת נשואין והגט רק בירור על החיוב למפרע ומ"מ חשיב עיקר השטר שכשאין בידה לא גבי' כן פרוזבל אף שהוא רק ראי' שלא נשמט ונשאר חיוב השטר וא"כ הא חזקה דלא שביק היתירא כו' כדק"ל פ' השולח דנאמן פרוזבל הי' לי ואבד ע"ש דפלוגתא דתנאי אבל לא פליג על החזקה רק משום דאתרע שאינו בידו אינו נאמן שאבד. ואף שאין הפרוזבל גוף השטר רק ראי' שהשטר בתקפו מ"מ חשוב גוף השטר כיון דבלא"ה אין חיוב ומה"ט חשוב אתרע וכן ממש בגט לענין הכתוב' כנ"ל ועלה אמר רשב"ג דמסכנה כו' שאין רעותא גבי' בלי פרוזבל ובלי גט כיון דלא אתרע נשאר חזקה דלא שביק ובכתובה טוען אחר מב"ד לא"כ כנ"ל:

ומיושב דדייק הש"ס ש"מ כ' שובר ופירש"י דקי"ל אין כ' שלא יאכל כו' דתמוה דק"ל כ' כו'. ולמ"ש א"ש דהא פשוט שם בב"ב דאם הי' השטר ביד מלוה ואינו מחזירו לכ"ע א"י לכוף לפרוע ע"י שובר כדי שלא יאכל כו' וכן מבואר בש"ע דעל גוף הסברא לא פליג ר"י רק דמאמינים לו שאבד השטר ושייך יאכל הלה ועבד לוה כו' כנ"ל וא"כ זה לדידן דק"ל נאמן לומר פרוזבל ואבד כו' אבל לתנא דמתני' וכן פרוזבל כו' דאף דמסכנה ואילך שאין רעותא נאמן וע"כ משום חזקה הנ"ל ומ"מ קודם אינו נאמן דאבד וא"כ כיון דא"נ שאבדה הכתובה לכ"ע אין כ' שובר כשהשטר בידו כנ"ל. ודייק שפיר ש"מ כ' שובר אף דא"נ שאבדה דלמתני' אינו נאמן ומ"מ גבי' והא קי"ל דלענין כ' כשהשטר בידו כנ"ל. ושני רב במקום שאין כ"כ. וכמו דדחי אביי בב"מ דלמא דוקא במשא"כ דוקא גט היינו כתובה ולא משום טוען אחר מב"ד רק דהוי כשטר ממש כיון דקרעינן כו' שייך החזקה. ומיושב דכאן נשאר בגמ' הסברא דקרעינן לגט וכתבינן עליו כו' ובב"מ דחי אביי כו'. ולמ"ש א"ש דלישנא דדחי אביי אטו גט מנה ומאתים כ' בי' ע"ש ותמהו תוס'. וגם הא מעיקרא ג"כ ידע כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דדחי רק דאי נימא דלא כר"י דנאמן במעשה ב"ד רק דגט היינו שטר כ' דחי שפיר אטו מנה כו' כתוב ביה שיהי' נקרא שטר דמה שהוא ראי' על המב"ד אינו שטר כיון דטוען כו' נאמן ואי משום דלא קרע כו' אטו כל כו' א"כ כיון שאין זה שטר כלל רק ראי' מבחוץ שפיר נאמן דפרע שלא בב"ד ולא יכול לקורעה דבעי לאנסובי כמו דנאמן באל תפרע ניפרעתי בפו"פ כו'. ושפיר מוכח כר"י אבל כיון דכר"י י"ל שפיר דגט חשוב שטר שהוא הראי' על החיוב של המעשה ב"ד דכנקיט שטרא. וכיון שהוא שטר ממש לא מהני טענתו שפרע שלא בב"ד דשייך שטרא במ"ב ככל שטר דל"מ אמר אפשיטי דספרא שייר כיון דשטר בידה צריך לברר ולא הי' לפרוע דקרע והב"ד יכתבו אם לא רצתה וכנ"ל וכדאמר הכא שפיר לר"י וגם אביי מודה. ושני רב במקום שא"כ דלא אפשר. ומיושב הכל כפשטי' ב"ה:

וממילא לדידן דנאמן שאבד וק"ל כ' שובר מודה רש"י ז"ל דגם מקום שכותבין גבי' בגט כיון דטוען אחר מב"ד לא"כ כר"י עיקר הראי' הגט כנ"ל דזה מוכח מהמשנה וממילא גם מקום שכ' דשמואל לא משני רק למתני' דא"נ שאבד כנ"ל. ואביי דדחי התם על מקום שכותבין היינו לר"י לטעמי' דכותבין שובר כנ"ל וא"ש:

תוס' גט כו' פי' עידי גט. ותמוה למה נקיט לשון זה הול"ל הביאה עדי גט. וי"ל דרבותא קמ"ל ל"מ למאי דמתני' רשב"ג וס"ל ריש ב"מ מודה בשטר שכ' אצ"ל קמ"ל הוציאה גט אף שאינו מקוים גובה ולא מהימן מגו דמזויף. רק גם לרבנן י"ל כיון שמודה שגרשה והיה לה גט רק שטוען פרעתי ויהיה נאמן מיגו דמזויף ולא גרשתיך י"ל כיון דבגרשני מתפרנסת עד כדי כתובה דממ"נ כל שאינו טוען כמ"ש תוס' רק בטוען משום דהוי כט"ח והל"ב. וא"כ י"ל כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות על הירושלמי במצאו לקיים כ"י א' דזוקק לשבועה אף דעד אחד בשטר אינו כלום מ"מ כיון דקיום דרבנן לא מהני רק על מה שטוען אבל לענין הב' שמקוים ואמת יהי' החשש שאחד מזויף וממילא הב' לא מהני נשאר הדאוריית' דסתמא אינו מזויף ע"ש. א"כ לענין להפסידה המזונות שעד כדי כתובתה דבודאי מגיע לה ממ"נ רק אי מזויף שוב אין לה אף מה שמגיע לה משום ט"ח כו' שוב לענין זה נשאר הדאורייתא שוודאי אינו מזויף שתגבה מזונות עכ"כ כנ"ל ועדיף מהתם דגרשני כו'. ול"ל מיגו כלל בהוציאה גט ואינו מקוים וטובא קמ"ל כו':

בא"ד אבל למ"ד א"כ שובר כו'. לכאורה כמו שהיה התקנה שגם שאבדה הגט והכתובה א"נ פרעתי כן אם הדין דאכ"ש ולא תגבה כשתאבד ג"כ שייך התקנה וצ"ל דלענין הנאמנות אחר שתקנו הוא כדין דנזהר ולא אתרע דא"צ לשמרו. משא"כ אי אכ"ש דאף שמגיע א"צ לשלם כשיבא להפסד א"כ גם אחר התקנה יהיה שלא כדין ולא תקנו. ובזה מיושב דלמ"ש תוס' דמשום מקום שאין מכירין לא שייך רק מיגו דאלמנה נשאתיך א"כ עכ"פ מנה צריך לשלם לה ובגמ' משמע דאי א"כ שובר א"צ לשלם כלום. ולמ"ש י"ל דשוב גם אחר התקנה אתרע דהיא צריכה לשמור שלא תפסיד מנה שלא יצטרך לשלם לה אף דלא אמר כלום כיון דא"כ שובר כנ"ל ושוב כיון דאתרענאמן פרעתי הכל מצד עצמו כנ"ל. ויש לדחות. ועל החשש של המיגו דאלמנה א"צ לשמרו דא"צ לחוש למקום שאין עידי הנומא דלא שכיח. רק מ"מ הוא יכול לעכב הפרעון אף בחשש הפסד דלא שכיח כנ"ל. משא"כ אי אכ"ש ולעולם יכול לעכב צריכה לשמור ואתרע כנ"ל. ורק משום דסבר ר"י כ' שובר כו':

בא"ד אבד גטי פי' עדי הגט הלכו להם כו'. א"י למה נדחקו כ"כ הא פשוט דמיירי באין עדי גט והפי' אין עמה גט כפשטי' ואבד גטי ג"כ כפשטי' וקמ"ל דס"ד דלא הוי מיגו דירא לומר לא גרשתיך שמא תוציא הגט וקמ"ל דאם תוציא גם כשטוען פרעתי לא יהי' נאמן והוי מיגו כנ"ל:

בא"ד הקשו לר"י כו' וי"ל דלר"י דאלמוה כו' אין תימה אחר הסכנה דאלמוה אבל לרב כו' ואינו מובן. וצ"ל כיון דהי' תקנה כדי שתגבה ולא יהי' נאמן שוב מסכנה כיון שגם עדי גט א"י להביא כמ"ש תוס' שוב לעולם לא תגבה ושייך התקנה שגם במיגו לא יהי' נאמן משא"כ לרב דלא תיקנו לאלם שלא כדין כנ"ל. ובל"ז י"ל הא ק' הש"ס על התוס' דלא שייך שתקנו משא"כ על העיקר כנ"ל. ולכך גם בפרוזבל י"ל דתוס' סוברים דתנא דמתני' סבר דא"נ פרוזבל הי' לי דלא ס"ל חזקה דלא שביק כלל. וע"כ הטעם דמן הסכנה ואילך דגובה. משום דג"כ הול"ל תקן משום נ"ד דהשמר לך כו' ואחר הסכנה דא"י לשמור הפרוזבל לעולם לא יגבה ועדיין שייך נ"ד ולכך בכלל התקנה שיהי' נאמן וכן בכתובה ודמי שפיר כנ"ל. ולמ"ש לעיל מיושב בפשיטות דהטעם באבד גטה משום דאתרע דצריכה לשמרו וע"ז לא שייך דלא סמכה דעתה שמא תאבד הגט דזמן מועט לא שייך משא"כ אחר הסכנה דשורפתו לאלתר א"כ לא ס"ד כמו בכתובה שמא יגרשנה ותצטרך לשרוף הגט ולא תגב' וע"כ שייך התקנה כמו בכתובה כנ''ל:

עוד י"ל דהא כ' תוס' לקמן באומרת גרשתני ואין תובעת כתובה גם כתובה גובית דנאמנת חזקה א"א מעיזה ורק משום דתובעת כו' ע"ש. וא"כ כיון דלעולם אמרינן מיגו ולא אמרינן שמא א"י הדין שנאמן בטענה שהי' יכול לטעון כו'. א"כ נהי דאית ליה מיגו דלא גרשתי מ"מ הא גם לה יש מיגו שלא הי' מוציאה הכתוב' כלל רק היא אומרת גרשתני והי' גובה כתובה ולא הי' נאמן פרעתי דל"ל מיגו דגם לא גרשתיך אינו נאמן ובלא אתחזק בב"ד שאומרת תוך כ"ד שמגיע לה הכתובה א"ל מיגו כמו בשליש כו'. ומיגו להוציא בשטר אמרינן ומעש' ב"ד דנקיט שטרא דמי וגם דעכ"פ מיגו נגד מיגו שלו ושוב אינו נאמן. אך התוס' כ' הרבה פ' דלא גבי' ממדרש כתובה וגם שתאמר גרשתני דנאמנת חזקה מ"מ לא מהני להוציא ממון רק משום מדרש כ' לכשתנשאי כו' תטלי כו'. ולא מהני לגבות התו' רק העיקר ופריך שפיר על רב דינו על תוס' מיהו תיגבי באין עידי גרושין כו' מיגו דל"ל מיגו על התוס' ופריך מרשב"ג דקאי גם על התוס' ובמה גבי' כו' משא"כ לר"י דקאי על העיקר י"ל כנ"ל:

בא"ד ולשמואל דס"ל א"כ שובר כו' גט ממש אבל בעדי גט לא גביא אע"פ שאינו נאמן לכ"ע פרעתי במ' שאין כ' מ"מ לא יפרע עד שתחזור הגט ויקרע ויכתוב כו' לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה שלא יוכל לומר לא גרשתיך ולא פרעתיך כו'. והקשו לאביי דא"כ שובר למה יפרע כיון שיכול לבא להפסד במה שהגט בידה ע"ש. ולע"ד נראה דהא סברתם זו שכ' בכמה דוכתי דלמ"ד אכ"ש א"צ לשלם לה משום שיבא להפסד שלא יהי' לו מיגו דאלמנה נשאתיך או א"א אשתי כו'. ותמוה מנ"ל סברא זו אם סבר ר"י דא"כ שובר משום אבד שוברו של זה יאכל כו'. היינו כיון שהשטר ראי' שלא נפרע א"כ כשיפרע וישאר ביד מלוה ראי' של שקר שלא פרע א"צ לפרוע מחשש הפסד ע"י ראי' שקר של זה כנ"ל. אבל אותה ראי' שיש לה שהי' בתולה ושהיא אשתו דאמת היא גם שפורע לה רק גורם שלא יהי' לו מיגו של טענת שקר ומה בכך ואיך יוכל מש"ה לעכב הפרעון מה שחייב. וכי אם יהיו לה עדים שבתולה הי' לא יפרע עד שתשלחם ומנ"ל הא ולכך נראה דהטעם דהא באמת נייר השטר דלוה הוא כשפורע ומבואר בח"מ דיכול להשביעו אם השטר בידו שנפרע דשוה אצל הלוה ממון שלא יצטרך לשמור שוברו וזה גם לדידן דכ' שובר ע"ש וכ"ש למ"ד אכ"ש דיכול לעכב הפרעון כמו במשכון עד שיחזור לו משכונו כן נייר של השטר רק בטוען אחר מעב"ד דלא"כ ולא אפשר ובל"ז צריך לשמור השובר שוב הנייר רק לצור דאינו ש"פ דהא אינו שוה כלל אצל לוה היינו הבעל כיון דבל"ז צריך לשמור ושוב א"י לעכב הפרעון. אבל כיון דנ"מ אצלו שיהי' לו מיגו דאלמנה נשאתיך כו' כשאין הכתובה בידה ושוב שוה אצלו ממון שלא יפסיד המיגו וממילא כיון דשוה אצלו יכול לעכב הפרעון עד שתחזיר לו הכתובה דנייר שלו הוא ויש לו שיוי אצלו כנ"ל והוי כשאר משכון דיכול לעכב כנ"ל וא"ש:

וא"כ זה שייך רק בכתיבה דחתן נותן שכר והנייר שלו כשפורע. אבל הגט דצריך להקנות לה והוא שלה לגמרי שוב אף שיפסיד המיגו דלא גרשתיך ע"י שהגט בידה מ"מ א"י לעכב כלל הפרעון בשביל זה כיון שהוא אמת ואין הנייר שלו מה בכך שיש לה ראי' שגרשה כנ"ל וא"ש לאביי אף דאכ"ש בגט כנ"ל. ולשמואל י"ל כיון דהדין כשפורע קרעינן הגט וכותבין שוב מה שהגט שלם ג"כ ראי' של שקר שלא נפרע. משא"כ לאביי דדחי התם אטו כל דמגבי כו' א"כ מה שהגט שלם אינו ראי' כלל שלא נפרע רק שיפסיד המיגו עי"ז שפיר כנ"ל כיון שהגט שלה כנ"ל:

בא"ד וא"ת לאביי דס"ל א"כ שובר אמאי גובה כתובתה כיון שיכול להפסיד כו'. ולענ"ד י"ל דהנה תמוה גוף הדין למ"ד אין כ' שובר כיון דביש עדים שנשרף השטר מודה דגובה א"כ למה לא יהי' נאמן מלוה שאבד או נשרף ומי עדיף ממשכון גמור השוה החוב דקי"ל נשבע מלוה שאבד המשכון וגובה חובו. וא"ל משום דהאמינתו תורה בשבועת שומרין דא"כ במשכון שטרות וכה"ג דפטור מש"ש לא יהיה נאמן מלוה ולא מצינו זה כלל דאדרבא כיון שפטרתו התורה בשטרות וכה"ג מש"ש נאמן בלא שבועה ג"כ גובה חובו כנ"ל וכן מפורש ב"מ פ' הזהב בהקדש דאמעיט דנשבעין לטול שכרן ע"ש. וע"כ הטעם דאין ס' מוציא מי"ו או ברי ושמא וכיון דעכ"פ נאמן על המשכון ממילא גובה א"כ גם בשטר לא עדיף ועכ"פ בשבועה שאבד או נשרף יטול ע"י שובר. ולע"ד י"ל דהא בשומר שמסר לשומר אמרינן את מהימנית לי כו' ואף שירצה הלה לישבע דלא האמינה תורה רק אותו שהפקיד בידו והאמין לו לא איש אחר שיהי' נאמן בע"כ וכ"כ הרא"ש ריש ב"מ וכן בגמ' שם גבי חנוני ופועלים כו' ע"ש. וא"כ בשלמא במשכון כיון שמסרו לו והדין דנאמן על הפקדון ובשטרות אף בלי שבועה שפיר ממילא כיון שנאמן גובה חובו. משא"כ נייר השטר דקי"ל דספר מקנה בעינן ומקנה למלוה הנייר עד הפירעון דמלוה הוא רק אחר הפרעון מחויב להחזיר לו ולהקנותו או דרק עד הפרעון הקנה כנ"ל. וא"כ אדרבא לא שייך כלל שהאמינו ומסר לו דאם יאבד קודם הפרעון דידי' אבד ולא האמינומעולם על שלו היינו על אחר הפרעון דאז השטר שלו דהא לא יפרע לו עד שיחזיר לו השטר א"כ במה שמסר לו השטר לא האמינו כלל על מה שהוא שלו רק על מה שהוא של המלוה היינו על קודם דאז שלו לא על כשיפרע וא"כ שפיר אינו נאמן כלל שאבד כו' לענין שיצטרך לפרוע לו ויהא נאמן שאבד שלא יחזיר השטר כשיפרע דע"ז לא הי' נפקד כלל וזה יש טעמא דמ"ד אכ"ש כו'. דכיון ששוה אצלו שלא יצטרך לשמור שוברו כנ"ל ממילא א"צ להאמינו שאבד כנ"ל:

וא"כ י"ל דכאן שטוען שכבר פרע לה והניח הכתובה בידה ואינו נאמן דטוען אחר מב"ד לא"כ שוב מגרע גרע דנימא נהי דא"נ שפרע מ"מ לא יפרע עד שתחזור הכתובה דא"כ שובר ז"א דכיון דמודה שהניח אחר פרעון בידה שוב האמינה ומסר לידה השטר שהוא כבר שלו שוב נאמנת שאבד ככל משכון ושפיר כותבין שובר גם לאביי וצריך לפרוע. ומיושב שפיר גם לאביי כנ"ל:

ומיושב ג"כ מ"ש תוס' וה"ה שהי' יכול לטעון שלא פרע עדיין אלא שלא יפרע עד שתחזור כו' ע"ש וקשה למה נקיט שטוען שפרע ליתני רבותא כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאדרבא קמ"ל רבותא דאף דכה"ג ראוי להיו' כ' שובר קמ"ל דמ"מ נאמן ולאביי באמת אינו נאמן ושוב חייב וכ' שובר. ואף דאית לי' מיגו שהי' מודה שלא פרע והיה אומר שלא יפרע עד שתחזור דהי' הדין דאכ"ש כנ"ל. דז"א דמ"מ אינו רוצה להודות שחייב שמא תוציא הכתובה או תמצאנו כנ"ל: