והלכתא כנחמני. אביי דאמר גלוי דעתיה בגיטא לאו מלתא היא וזו היא אחת מהלכות של סימן יע''ל קג''ם דהלכתא כאביי ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני: מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב שניהם: מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו: גמ' והוא דאתחזק. אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום שיש לו ואפי' נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר שאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו והוחזק בו: יצא למקום אחר. שאינו ביהודה וגליל: מגורשת. משום דבאותו מקום לא היו מוחזקין שיהיו לו שני שמות אבל ביהודה היו יודעים שיש לו שם אחר לפיכך הוצרכו כל שמותיו שהחזיק עצמו בהם לפניהם דבתר חזקה אזלינן: ופורתא שרה. מיעוט בני עירם היו קוראין את שמה שרה: מרים. צריך לכתוב בגט שהוא עיקר והדר וכל שום דאית לה: מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים. את כתובתה: אלא בשבועה. שלא נתקבלה כלום: נמנעו מלהשביעה. והיתה מפסדת כתובתה ובגמרא מפרש מאי טעמא: שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי: וגובה כתובתה. ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרת בכל מזון הילכך לא הות הדרה ושקלה דלא חשידא לעבור על נדרה: העדים חותמין על הגט. כל אלו מתקנות רבן גמליאל הזקן: מפני תיקון העולם. אכולהו קאי גבי אלמנה שיהו נשים נשאות לבעלים ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי חותמין מפרש בגמרא מאי תיקון איכא:

וכל שום שיש לו. בטופסי גיטין של ה''ג כתוב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי משמע שלשון זה היו כותבין בגט ואין נראה לר''ת דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה וכשכותב בגט וכל שום וחניכה נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה לכך נראה לר''ת וכל שום שיש לו דקתני במתני' היינו כל שמותיו בפירוש ותיקן ר''ת לכתוב בגט אני פלוני דמיתקרי כך וכך כדאמרי' בגמרא שרה דמיתקריא מרים אחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי. והא. דקתני בגמ' בשמו שביהודה ושם דגליל. עמו משמע קצת כפי' ר''ת: והוא דאתחזק בתרי שמי. שאלו לר''ת על מומר לעבודת כוכבים שגירש את אשתו ולא נכתב בגט אלא שם של יהדות ולא שם של עובד כוכבים והשיב ר''ת חלילה להזכיר שם עובד כוכבים בתורת משה וישראל והביא ראיה מדאמר בתוספתא (פ''ו) גר ששינה שמו לשם עובדי כוכבים וגרש בו כשר וה''ה במומר דשם יהדות כשר אף לכתחלה וכתב חניכתו וחניכתה אמרי' לקמן. דכשר ופי' בערוך. אע''פ שלא נכתב שם מובהק. וכה''ג מפרש מתני' דבפרק בתרא (לקמן דף פז:) וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן היינו שהיו כותבין חניכתו וחניכתה והא דקתני בברייתא דבסמוך דאינה מגורשת עד שיכתוב שם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא דאיתחזק בשני שמות בב' המקומות חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשני שמותיו אלא כשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל דאז צריך לכתוב שניהם מקום הכתיבה ומקום הנתינה דאותן שבגליל לא יכירו שם דיהודה ויאמרו שלא גירש ויוציאו לעז על בניה מן השני אבל בהוחזק בשני שמות במקום אחד כשר בדיעבד אפי' באחד מהן ואפי' בחניכה ומיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם אפילו כתיבה ונתינה במקום אחד כדאמר בסמוך רובא מרים ומיעוט שרה מרים וכל שום שיש לה משמע דבחד מקום קרו לה הכי והכי וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא מתני' כשהיה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שבגליל או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה כו' הרי זו מגורשת אמר רבי יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב שניהם והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר ושל מקום הכתיבה טפל כדקתני עד שיגרש אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו כו' אבל בתוספתא. עושה מקום כתיבת. הגט עיקר וכן איתא התם יש לו ב' נשים אחת בגליל ואחת ביהודה גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל ואשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר וכתב אחד מהן כשר רשב''ג אומר אפי' כתב שם דיהודה בגליל ושם דגליל ביהודה כשר ומהתם נמי משמע דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי והשתא בראשונה היה משנה שמו ושמה קורא שינוי מה שאינו כותב אלא שם אחד משני המקומות לפי שאין מכירין בו במקום אחר ודומה להם שינוי שמו ושמה וכן יש לפרש שם עירו ושם עירה והא דקאמר בהמגרש (לקמן דף פז:) כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן משמע אפילו לכתחלה אין צריך לכתוב שניהם אע''ג דגבי מרים שבסמוך ובירושלמי אמרינן דדוקא בדיעבד כשר צ''ל דנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועים וליכא לעז אי נמי כשהשמות דומין זה לזה שהכנוי דומה לשם לכתחילה כשר אף בכינוי: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה. וא''ת והא לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ואמר ריש לקיש בפ''ק דבבא בתרא (דף ה.) חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואמרינן התם הלכתא כוותיה ואפילו מיתמי ליפרע בלא שבועה וי''ל דהני מילי ב''ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה כדאשכחן בפרק הנושא (כתובות דף קב:) דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבנות אשתו משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב''ד אתפסינהו צררי וא''ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה אע''פ שהוא תוך זמנה וי''ל דטפי ה''ל לאשמועינן בדבר שאינו תנאי ב''ד כגון בבעל חוב לאחר זמנו מבאלמנה אע''ג שהיא תוך זמנה כיון דאית לה בתנאי בית דין: מאי איריא אלמנה אפי' כ''ע נמי. ואי משום דבעי למיתני סיפא דנמנעו מלהשביעה הוה ליה למיתני אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את אלמנה ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבבעל חוב ולכך נקט רישא נמי באלמנה: אלמנה איצטריכא ליה. וא''ת אלמנה נמי תנינא בהכותב (כתובות דף פז.) הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וי''ל דאיכא לאוקמא בגרושה אע''ג דבכתובות פ' אלמנה (דף צז:) אמרינן דגרושה נמי בעי חן מ''מ לא שמעינן מינה אלמנה דגרושה נהי דאיכא חינא הויא אחר זמנה אבל אלמנה אית בה תרתי דתוך זמנה ואיכא נמי חינא ועוד דדרך תנא להשמיענו כשאין צריך להאריך בשביל כך יותר אע''פ שכבר השמיענו במקום אחר כדאשכחן בריש ברכות (דף ב.) ובשאר דוכתי:

מתני': בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה [וכו']. פירוש, צריכין לכתוב בגט אף שם העיר שהיה הוא והיא ממנה, כלומר בגליל מיתא אנא פלוני שמארץ יהודה, וכדמשמע לקמן בפרק הזורק (גיטין פ, א) דמקשינן היה במזרח וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר וכו'. אלמא מזכירין בגט פלוני שם עיר פלונית מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וכדאיתמר נמי ביבמות (קטו, ב) בקולוניא מתא אנא אנדרוני נהרדעא וכן בסורא מתא אנא בר חייא מחגרא וכו'. ופירושא דמתניתין הכי, פעמים שהיה אדם הולך מיהודה לגליל או מגליל ליהודה ופעמים נשארה שם אשתו ביהודה וכשהוא בגליל משנה שמו שם וקוראין אותו בשם אחר שלא כשמו שביהודה כגון שקוראין אותו יוסי ביהודה ויוחנן בגליל ופעמים שאשתו הולכת עמו ומשנה שמה גם היא. ובראשונה כשהיה כותב גט לשליח לאשתו שביהודה לא היה חושש לכתוב אלא שם שיש לו בגליל שהוא מקום הכתיבה לפי שהעדים צריכין שיהו מכירין שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה וכדתנן בפרק גט פשוט וצריך שיכיר שם האיש בגט והילכך היה כתב שמו המוחזק בעיר, וכדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, וכן היה כותב שם העיר שהגט נכתב שם. ועמד רבן גמליאל ותקן שלא יהיו משנין בגט שמותיהם הראשונים שהם שמות העיר שנתן בו הגט כדי שלא יוציאו לעז על בניה משני, אלא כותב את שניהם וכדתניא בברייתא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו. ואם לא היה כותב אלא אחד מהן היינו שינה שמו ושמה, אף על פי שאינו משנה אותו לגמרי והיינו נמי רושא דשנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דתנן לקמן בפרק הזורק (גיטין פ, א) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה דאילו במשנה שמו ממש הא לא איצטריכא למימר, דפשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר, אלא אפילו כשאינו כותב אלא אחד מהן אנו חוששין אותו כמשנה את שמו שהרי במקום נתינת הגט אין מכירין אותו באותו שם, ואומרים שלא זהו בעלה של זו אלא אחר. והילכך צריך לכתוב את שני שמותיו, ולא שיכתוב איש פלוני וכלשון וחניכה דאית ליה אלא פלוני דמיתקרי כך.
ורבינו תם ז"ל כך פירש, וכאותה שאמרו לקמן איך פלונית בת פלוני קבילת גיטא מין ידיה דאחא בר הודיא דמיתקרי אבא מארי, אבל בטופסי גיטין של ראשונים כתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום אחרן וחנוכא דאית לי, וכן נהגו לכתוב בכל הגיטין משום שם לווי, ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא שם אחד ואין לו חניכא ויאמרו שגט זה מאיש אחר הוא ויוציאו לעז על בניה, נמצא לפי דברי רבינו תם דלעולם אין כותבין בגט וכל שום אחר וחניכא אלא אם יש לו שני שמות כותבין בירושלומי דנתקרי כך ואם לאו כותב שמו שהוחזק בו ולא יותר. ואי קשיא לך לפי ירושו מה שאמרוב גמרא אמר רב יטהודה אמר שמיואל שלחו בני מדית הים לרבן גמנליאל בני אדם באין משם לכאן וכו' היאך מגרשין את נשותיהם עמד רבנן גמליאל ותהקין שיהו כותבין איטש פלוני וכל שום שיש לו ואמר רב אשי עלה והוא דאיתחזק בתרי שמי. ואם כדברי רבינוך תם ז"ל מה בא רב אשי ללמד וכי הוצרך רב אשי לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם. ההיא בשהיו לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאו אשתו עמו וגרש שם באחד מהם שלא חששו אלא בששמו שבמקום הכתיבה אינו שמו של מקום הנתינה ומשום לעז וכדתניא בברייתא דתניא כותיה דרב אשי. אבל ראיתי בנמקי הרמב"ן זצ"ל שהקשה עליו דאם כן אפיו שרה דמיקריא מרים כיון שהוא מפרש שני שמותיה ועוד ואם כן ליתני התקין רבנן גמליאל שהיא כותב כל שום שיש לו, וגם זה אינו קשה לפי דעתי דמה שאמו ולא שרה דמיתקריא מרים אף על י שהוא מזכיר שני שמותיה, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים. והא דתנן ושיהא כותב וכל שום וחניכא שיש לו לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו.

גמרא:עמד רבן גמליאל וכו' אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי. כלומר, אם גירש אשתו שבגליל בשמו שביהודה שהוא עומד שם אז צריך לכתוב שמו שבגליל ושם דיהודה עמו מפורש לי פירושו של רבינו תם ז"ל, או וכל שום שיש לי ביהודה כפי דעת הגאונים ז"ל וכפי שנמצא בטוס הראשונים ז"ל אבל אם לא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד אף על פי שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר אינו צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה דלעז שאר המקומות שאינם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה אין חוששין לו והיינו ברייתא דהיו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולעולם עושה שם של מקום נתינת הגט עיקר ושם של מקום הכתיבה כולל בכלל כל שם שיש לו ואף על פי שבמקום הכתיבה אין מכירין אותו באותו שם כיון שכותב עם כל שם שיש לו בגליל אין מוציאין עליו לעז ומיה אם כותב מורש שני שמותיו כדברי רבינו תם ז"ל אתי שפיר טפי.
והא דכתבינן שאם אינו מוחזק במקום הכתוב ובמקום הנתינה אלא בשם אחד והוחזק במקום אחר בשם אחר אינו צריך לכתוב אותו שם אחר, נראה בירושלמי דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך הוא לכתוב כל שם שיש במקומות אחרים או במפרש כדעת רבינו תם ז"ל או למיכתב כל שום דאית לי לרבויי שאר שמות דעת הראשונים ז"ל, דגרסינן התם מתניתא כשהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל ומגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת אמר רבי אילא בתחילה הוא צריך לומר אנכי פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לו בגליל. ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה. אמר רב יוסה הדא דתימר לשעבר אבל לכתחילה צריך למעבד כהדא דררבי אילא, אמר רב אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן. עד כאן גירסא ירושלמית, ולפי גירסא זו היא דרב אשי דוקא להכשירו בדיעבד אטבל לכתחילה צריך אף על פי שלא הוחזק. וברייתא נמי גירש באחד מהן מגורלשת קתני ולא קתני מגרש דאלמא דוקא דיעבד הא לכתחילה כותב שניהם. ואפילו אם היו הוא ואשתו במקום אחד והוחזק שם בשני שמות אם גרש באחד מן השמות מגורשת בדיעבד, דהא מי שיש לו שני שמות והיו לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל קתני דאם אם גרש באחת מהן אינה מגורשת משום לעז או דמקום כתיבה או דמקום נתינה, אבל כשקורין אותו בשני שמות במקום הכתיבה ואשתו עמו במדינה מאי לעז איכא ובדיעבד מאי חשש איכא דהא הכל מכירין שהוא שמו והיינו דלא קתני היו לו שני שמות וגרש באחד מהן אינה מגורשת, והא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה, ההיא לכתחילה, הא דיעבד כשר באחד מהן. כך הסכימה דעת רבינו תם ז"ל והכי איתא בתוספתא דקתני התם אם יש לו שתי נשים אחד בגלחל ואחד ביהודה גרש אשתו ביהודה בשם שבגליל אשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר כתב לשם אחד מהן כשר. רבן שמעון בן גמליאל אמר אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה כשר, וכן נמי מוכיח מן הירושלמי שכתבתי למעלה.
ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד מגרש לכתחילה באחד מהן ואינו חושש. משום דקשיא לי חניכא דתנן כך היה בקיאי הדעת שבירושלים כותבין אלמא אפילו לכתחילה מגרש באחד דלא עדיפא חניכא מאחד מעיקרי שמותיו, ועוד מדאמר רב אשי גבי תקנתו של רבן גמליאל והוא דאתחזק בתרי שמי שמע מינה דאפילו לכתחילה אין צריך אלא בשהוחזק בשני שמות בשני מקומות כגון מקום כתיבה ומקום נתינה ומשום לעז וכדתניא כותיה דרב אשי, אבל בשהוחזק בשני שמות במקום אחד דליכא לעז כותב איזהו שירצה והיינו דרב אשי והיינו חניכא, ואף על גב דתניא בברייתא מגורשת וגרש דמשמע דיעבד אינו קשה דלאו דוקא אלא מדתנא ברישא אינה מגורשת תנא בסיפא מגורשת, והוא הדין לכתחילה. וההוא דרובא קרו לה מרים ופורתא שרה לא קשיא, דהתם הכי קאמר אם בא לכתוב שניהם לא יכתוב הטפל עיקר והעיקר טפל שאין דרך העולם בכך ואיכא לעז וטפי עדיף לכתוב שם הטפל לבדו ממה שיכתוב שניהם ויכתוב שם הטפל בעיקר והעיקר בטפל שזה דרכן של בריות וזה אין דרכן. כך נראה לי עיקר, ואף על פי שבגירסא הירושלמית שהבאנו למעלה לא נראה כן, אנו אין לנו אלא כגמרתנו.
ומהא דאמרינן בירושלמי יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן, שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לו במקום פלוני ולא סגי ליה בכתיבה וכל שם שיש לי סתם, וכן משמועה של תוספתא דקתני אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל.
ובנמקי הרמב"ן נ"ר והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחים כשמות הנכרים, אף על פי שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינן יודעים לקרותם בשם ישראל, כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו לה הכי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פלוני דמיתקרי פלוני עד כאן. ולפי מה שכתבתי אינו צריך ודי לו באחד מהם.
ומדגרסינן בתוספתא אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל, משמע דשם של מקום הכתיבה כותב עיקר ושם של מקום הנתינה טפל. ומהא ברייתא דמייתי הכא בגמרא משמע בהפך כדקתני [בנדפס: מדקתני] יגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, כלומר והוא עומד בגליל, או אשתו שבגליל בשמו שבגליל, והוא עומד ביהודה אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, אלמא כותב הוא שם של מקום הנתינה עיקר ושם של מקום הכתיבה טפל, ואנן כקרייתא דמיתניא בגמרא דילן עבדינן.
ונשאל רבינו תם ז"ל על גט של מומר [בכת"י: משומד] אם צריך לכתוב שם של נכריות [בכת"י: גיות] עם שם של יהודית. והשיב שאין להזכיר שם נכרית בתורת משה וישראל, ואין לחוש לשם נכרית כלל, דלא גרע של יהודית מחניכתו וחניכתה ותנן בפרק המגרש דכשר, וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין ומפרש בהלכות גדולות חניכתו חניכתה ולא יותר, ובערוך פירש חניכתו שלא כתב שם מובהק, ועוד תניא בתוספתא בפרק הזורק גבי שינה שמה ושמה, גר ששינה שמו לשם נכרים כשר וכן אתה אומר בגיורת, וכל שכן ישראל מומר ששינה שמו לשם של יהודים דכשר, ואפילו לכתחילה אין לו לכתוב אלא שם של ישראל, ועוד שלא שנינו בברייתא דהכא היו לו שני שמות ביהודה וגרש באחד מהן, ולא הצריכו לכתוב שני שמותיו אלא בשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ובני גליל אינם מכירם בשם שביהודה ולא בני יהודה בשמו שבגליל וחוששין ללעז, אבל ביהודה שמכירין בשני שמותיו כשר כמו שכתבנו, ומכל מקום עדיין אינו מיושב כל הצורך לפי שיטתו שכתבנו למעלה לפי שאין לנו מכאן אלא שלא לפסול בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו,אלא אם תאמר דכיון דבדיעבד בעלמא כשר, הכא אפילו לכתחילה נמי, כדי שלא לכתוב שם של נכרי בגיטי ישראל, אבל לפי מה שכתבתי אני, אתי שפיר טפי.

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלני וכל שום שיש לו אשה פלנית וכל שם שיש לה מפני תקון העולם אמר הר"מ פי' תקון העולם כי כאשר קדם עליו מודעא בב"ד אחר או בטלו אחר כתיבתו ואמר בפני שנים או שנה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארת אשת איש ולזה מי שיבטל גט ילקה לפי שהוא תקנת ר"ג שלא יהיו עושין כן וכן רב מנגיד לכל מאן דמבטיל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה אשר אמר שהוא כאשר שנה שמו או שמה וכתוב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתאמת זה אלא כאשר היו לאדם שני שמות ובתנאי שיכתוב היותר מפורסם ואמר וכל שם שיהיה לי יהיה הגט כשר וכן האשה אולם אם היה שמו יצחק דרך משל וכתוב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי יהיה הגט בטל ודע זה:

אמר המאירי בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פי' לא שיהא משנה שמו בכונת פסול ותקלה כגון מי שהיה שמו אברהם שיהא כותב בגט אנא יצחק שזו ודאי אף קודם התקנה היו פוסלין אותו כמו ששנינו שנה שמו ושמה פסול ואף לאחר התקנה אין כל שום דאית לי מועיל בו כלל אלא שלפעמים אדם משנה דירתו ממקום למקום והיו רגילים לקרא שמות בכל מדינה לפי הלשון כמה דאת אמר דניאל די שמיה בלטשצאר וכן חנניה מישאל ועזריה ששנו שמותם בבבל שדרך מישך ועבד נגו וכן בנשים כגון מאסתר לאסתהר וכשהיה כותב גט לאשתו במקום שקבע דירתו לשם היה כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכים להכיר שם האיש והאשה כמו שביארנו באחרון של בתרא במשנה הרביעית וביארנו שם שכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו ומתוך כך היה כותב שמו שבאותה העיר ושם אותה העיר ושולחו לאשתו למקום שהיא ולפעמים היה חוזר למדינתו המוחזקים בו בשם אחר ואע"פ שמכל מקום היה הגט כשר היתה מדינה לועזת על שאין שמו המוחזק ביניהם כתוב בגט או רמוז בתוכו ומעגנים אותה עד שכמעט חוככים לומר שהוא בדין שינה שמו והתקין ר"ג שיהו כותבין שמו שבעיר שנכתב בה אחר שהוחזק בה שלשים יום בשם זה ושיהא כותב בגט וכל שום דאית לי עד שיהא בענין זה סימן לרואים שהוא רמז על שמו המוחזק לו באותה מדינה שיצא ממנה וכן הדין והענין בשם האשה ובשם העיר שלו ושלה והוא שיכתוב אנא פלני דממקום פלני על שמו של עכשו ועל עירו של עכשו וכל שום אוחרן דאית לי ולאתראי על שמו המוחזק תחלה ועל שם העיר שיצא ממנה וכן באשה ותרוכית יתיכי אנת פלנית דממתא פלנית על שמה ושם עירה שבכאן או שהיא בה עכשו וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאתריכי והרואים כשזוכרים שמותיהם המוחזקים להם ואינם רואים אותם בגט מכירים מאליהם שרמוזים הם באותם המלות וצריך שיכתוב שמו המובהק עכשו במקום שהוא כותבו ושירמוז האחר בכל שום דאית לי שכל שאינו כותב המפורסם שבהם והעקר אינו כלום:

ולמדת ממה שכתבנו שלשה דברים אחד שכל שהוא מוחזק בשני שמות צריך לכתוב המפורסם שבהם והוא אותו שמוחזק בו בין הישראלים במקום כתיבת הגט שהוא דר שם עכשו ויכלול האחר בכל שום דאית לי מתקנת ר"ג ואם לא עשה כן הרי זה גט פסול מתקנת ר"ג והשני שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד אין צריך לכל שום כלל והשלישי שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד ושינה שמו אע"פ שכתב וכל שום אינו כלום והוא שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאם לא הוחזק אלא באחד וכתבו כתקנו אין צריך לכל שום ואם שנהו אין כל שום מועיל בו ואינו גט כלל ואם הוחזק בשנים ולא כתב המפורסם יותר אלא שכתב האחר וכלל את המפורסם בכל שום אף זה בדין שינה שמו והוא שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה ואמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזה שהוא גט פסול ופוסל והדברים ברורים:

ולשיטתנו שכתבנו שהשם שבמקום הכתיבה עיקר ראיתי לקצת מפרשים דוקא בשאין דעתו לחזור או מן הסתם שמן הסתם חן מקום על יושביו אבל אם היה הדבר נכר שלא בא לכאן אלא לדירת עראי נעשה שם זה טפל אצל הראשון והדבר בהפך ואם לבו נקפו ואינו מתישב על דירת מקום אחד לבי נקפי בו אלא שראוי בספקות אלו להזכיר שניהם בפרט ומתוך ספקות אלו נראה שנהגו לכתוב אנא פלני דממקום פלני דדיירנא השתא במקום פלני או דהוינא השתא אם לא קבע דירתו לשם אבל בשמו של בעל אע"פ שרוב בני אדם יש להם שמות בלשון הקדש ובלשון לעז ושאף רוב בני אדם קורין אותם בשם הלעז אין נוהגין להזכיר את שניהם אלא כותב את של לשון הקדש הניתן לו באות ברית קדש והאחר נכלל בכל שום דאית לי ואף בישראל משמד שגירש הסכימו רבני צרפת על ידי מעשה שלא להזכיר שם גיותו כלל אלא שמו שבישראל הנתון לו בכניסת ברית וכל האחרים נכללים בכל שום דאית לי ומשרבו הצרות והם מתיראים להזכירו עכשיו בלשון היהדות הנהיגו לכתוב איך אנא דמן קדמת דנא הוה שמי מתקרי פלני וכל שום דאית לי וכבר היה ביניהם מי שהיה פוסל את הגט על שלא היה מזכיר את שתיהן והחזיקוהו בטועה אלא שמגדולי הדורות מצריכים כן לכתחלה ומימינו לא נהגנו כך ואף בתלמוד המערב אמרו גר ששינה שמו לשם גוים מגרש בשם ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וכן יש מצריכים עכשו להזכיר בגט שם הקדש והלעז אלא אם כן הכל אחד כגון מאיר ומשה ודומיהם ואין הדברים נראין ואע"פ שמצינו אחא בר הדיא דמתקרי אבא מרי שמא לא בגט נכתב כן אלא בשטר שעשו לה להגבותה כתבתה וכדי שיתברר הענין יפה לבית דין שיגבוה כתבתה ולא יעכבם שום ספק:

ועדין אתה צריך לידע שזה שביארנו בהוחזק בשני שמות שצריך לכתוב המפורסם ולכלול האחר בכל שום דאית לי דוקא כשהוא מוחזק בשניהם באותו מקום שכותב בו את הגט או באותו מקום ששולח את הגט כגון שיצא ממנו ומקום שקבע דירתו לשם שזו מחזיקתו בשמו שבכאן וזו מחזיקתו בשמו שבכאן וכל שכותב באחת מאלו או מזו לזו דנין בה כן אבל אם יצא למקום אחר דרך עראי וגירש לשם מגרש באי זה שירצה ואין צריך לכל שום דאית לי אלא באותו שהוא מחזיק את עצמו בו שאין כאן חזקת שני שמות והוא שאמרו בבריתא בגמרא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ר"ל שהוא מוחזק בשני שמות ביהודה ובגליל שמן הסתם יודעין בני אדם ממקום שיצא ממנו למקום שקבע דירתו גירש את אשתו שביהודה ר"ל ונכתב הגט ביהודה וכתב שמו שביהודה ולא כתב וכל שום כו' אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו ושם הגליל עמו ר"ל שיכתוב וכל שום ור"ל אינה מגורשת לגמרי אלא שהוא גט פסול וזהו שלא אמר אינו גט וכן אשתו שבגליל בשמו שבגליל ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי והכל עולה לענין אחד ואם יצא לו למקום אחר ר"ל שלא לשם דירה ונתן כאן גט לאשתו שמיהודה או שמן הגליל כותב באחד מהם ודיו הואיל ובמקום כתיבת הגט ובמקום נתינתו לא הוחזק בשנים ועל הסתם הוא דן כן שמן הסתם אין אדם מוחזק בשנים אלא או במקום שיצא ממנו שחוקרין עליו היכן הלך או במקום שקבע דירתו לשם שחוקרין עליו מהיכן יצא ומה טיבו שיצא הא כל שהוחזק אף באותו מקום שיצא לו צריך לכתוב אחד מהם ולכלול האחר בכל שום ומתוך ספיקות אלו נהגו עכשו לברר כמה שאיפשר ולכתוב בכלם כל שום ולמדת שצריך הוא לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה על הדרכים שכתבנו וזה שאמרו בפרק אחרון כתב חניכתו וחניכתה כשר פירושו על שצריך לכתוב שמו ושם אביו וזה כתב שמו ולא כתב שם אביו אלא שהוסיף על שמו חניכת המשפחה כגון שכתב אברהם אבן עזרא ולמד שאותה חניכה עומדת במקום שם האב ולתוספת שמירה נהגו עכשו להזכיר כל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי:

זו היא שיטתנו בענין משנה זו ובמה שבא עליה בגמרא והוא הראוי לברור מכל מה שנאמר בה לדעתי אלא שמכל מקום הרבה נתחבטו בה המפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה והוא שגדולי המפרשים סוברים שתקנת ר"ג אינה מועלת אלא למי שיש לו שני שמות בעירו שהתקין שיהא כותב שם של עיקר וכולל הטפל בכל שום אבל מי שיש לי שני שמות בשתי מדינות שנמצא כל אחד עיקר במקומו צריך שיכתוב את שניהם כדרך שאמרו אחא בר הדיא דמתקרי אדא מרי ומה שאמרו בבריתא גירש אשתו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שמו שביהודה ושם גליל עמו שיזכירהו בפירוש ואם כן הם מפרשים היה משנה שמו ושמה כשחוזר משם לכאן והתקין שיהא כותב שני השמות ועוד התקין וכל שום משום חניכה והוא שם לווי ושתי תקנות היו ולא הזכיר אלא אחת שבכלל איש פלני נכללו שני השמות ושני המקומות וכן מפרשים והוא דאיתחזק בתרי שמי בהאי קרתא אבל אם אינו מוחזק בכאן אלא באחד אלא שיש לו שנים בשני מקומות לא דיו בכל שום וכמה קשים הדברים לפרש שהרי בגמרא אמרו בהדיא בני אדם הבאין משם לכאן אלמא שעל שני שמות שבשתי מדינות נאמר וכל אלא שטורחים לפרש בה בגמרא עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלני וכל שום כו' כלומר להזכיר את שתיהם והדברים זרים:

ובתוספות כתבו בהפך שכל שהוחזקו לו שני שמות בעיר אחת אין צריך לכל שום כלל שהכל יודעין בעיקרי שלו ובשני מקומות הוא שצריך לכל שום ובריתא דאחת ביהודה ואחת בגליל שהזכיר בה שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו אף הם מפרשים בה הזכרת השם לגמרי והם מעמידים אותה שהוא בגליל ושולח גט לאשתו שביהודה בשמו שביהודה ומתוך שאינו כותב שם עיקרי שבמקום כתיבה הוא מצריך להזכירו לגמרי אבל אם היה הוא ביהודה אין צריך לכל שום ואף בתלמוד המערב רמוזה כן כמו שאמרו שם מתניתא בשהיתה מיהודה וכתב לגרש מגליל אבל אם היתה מיהודה וכתב לגרש מיהודה מגורשת ומכל מקום אנו מפרשים אותה בכל שום וכשכתב מגליל אינה מגורשת אף בכל שום שהרי שמו עיקרי בגליל והוה ליה גט פסול ונמצא לשיטתנו שלדעת הירושלמי מפרשים שם גליל עמו בכל שום וכן חדשו גדולי המפרשים לומר שכל שהוא בדין כל שום אם לא כתב לא עיכב אבל כל שהוא בדין הזכרה לגמרי עיכב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומינה לא תזוז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית וענינה בענין החלק השלישי והוא שאמר אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביע התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל שירצו וגובה את כתובתה אמר הר"ם נמנעו בית דין מלהשביע אלמנה לפי שהם ראו שהיא תחשד בשבועה ותשבע לשקר ולא היו דנין כתבה ולא תשבע והתקין רבן שמעון בן גמליאל שידירו אותה היתומים כמו שאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורין עלי אם לקחתי מכתבתי כלום או תשים כל מה שיש לך קרבן אם לקחת דבר ומה שדומה לאלו הענינים וכבר התבארו כלם ודינם במסכת נדרים ופסק ההלכה שהאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בב"ד או נודרת להם כל מה שירצו בב"ד כמו שהתקין רשב"ג ולזה הבחירה באי זה הפנים שירצו ולזה כאשר נשאת האשה קודם שתשבע תאבד כתובתה לפי שיאמרו היתומים אנחנו לא נרצה להשביעה אמנם תרצה שנידרה בב"ד ולא יועיל להיות נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה כמו שהתבאר בנדרים בעשירי והנה אמרם נשאת אין משביעין אותה ומפר לה בעל ולזה אם נתגרשה או שמת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר:

אמר המאירי אמר זה דרך הצעה למה שהוא עתיד לומר כלומר כבר ידעת שאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ושאלו בגמרא מאי איריא אלמנה אף שאר בני אדם יודע אני בהם שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ותירץ מהו דתימא באלמנה הקלו ומשום חינא קמ"ל שאף אלמנה כדין זה ומתוך כך הוא מודיע שנמנעין היו מלהשביעה מפני שהיו רואים שלא היתה מקפדת בשבועה ומשום דמוריא לנפשה דאי נקטה מידי מינייהו ליהוי משום מאי דטרחה קמי יתמי והיתה מפסדת כתבתה וגרושה מיהא לית בה האי טעמא דהא לא טרחה קמי יתמי וכל שלא הספיקה לגבות עד שמת משביעין אותה כדינה ומגבין לה כתבתה הא אלמנה מוריא להיתירא ומתוך כך נמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו אפי' רצו שתהא נודרת לפניהם קנם כל מזונות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום מזקיקין אותה לכך ותגבה כתבתה ופירשו בה בתלמוד המערב שאימת נדרים עליהם ונראה לי הטעם שכל שאסרה עליה מיני מאכל והיא נזקקת להם תמיד הרי כל שעה שאוכלת זוכרת שאותו מאכל אסור לה ועוד פירשו שם שאף כשתעבור על הנדר אין ענשה גדול כל כך כבשבועה שנפרעין ממנו ומכל העולם ומתוך גודל ענשה של שבועה היו נמנעין והוא שאמרו שם בראשונה היו נשבעות על שקר וקוברות את בניהן ודעת ראשון נראה יותר והוא שאמרו בגמרא ברב שלא היה מגבה אף בנדר משום דבשני דרב קיל נדרי כלומר היו אף הנדרים קלים אצלן ועוברות עליהם ומ"מ זו שאמרו בגמרא שמשביעין אותה חוץ לבית דין נמשך לטעם הראשון לפי מה שפירשו בה הראשונים והוא מפני שאין השבועה חמורה כל כך חוץ לבית דין מפני שאינה אלא כעין היסת וא"כ מה שאמרו בשני דרב קיל נדרי פירושו ולא השבועות אלא שהיה נמנע מלהשביע מתוך העונש ומלהדירה מתוך שלא היה סומך עליהן ואין הדברים מתישבין שהרי מ"מ אף בשבועה משום דמוריא הוא כדכתיבנא אלמא שלא היו סומכות עליהן ומתוך כך אני מפרש שהשבועה מתוך שלא היו סומכין בה עליה אין משביעין אותה בבית דין שאין בית דין רוצים להשביע במקום חשד אלא אם היתומים רוצים להשביעה ישביעוה שלא בבית דין ובנקיטת חפץ כדינה ואם היתומים רוצים להדירה ידירוה אף בבית דין במה שירצו שאימת נדרים עליהם ואין בית דין מושכין ידיהם הימנו וגדולי הרבנים פירשו בשבועה חוץ לבית דין כעין היסת ולהקל בעונש ונמשכים לפי שיטתם ולא יראה לי כן:

ולמדת שקודם התקנה היתה מפסדת כתבתה מתוך שלא היו בית דין נזקקים להשביעה ואחר התקנה היתה הבחירה ביד היתומים או להשביעה חוץ לבית דין אם הם בטוחים עליה יותר מצד חומרתה או להדירה אף בבית דין מתוך שהנדר אימתו עליהן יותר על הדרכים שביארנו ואפי' היה הזמן חשוד אף בנדרים די לנו במה שגדרו ראשונים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כלל ומשום דבשני דרב קילי אף נדרי אלא כשמואל וגרושה מכל מקום שאין בה חשש הוראה לעצמה משביעין אותה בבית דין ומאחר שבית דין נזקקין להשביעה אין בית דין מגבין אותה בהדרה אלא שהגרושה מאחד מן היבמים לפסלה לשאר אחים דינה כאלמנה הואיל וכתבתה על נכסי בעלה הראשון ומזקיקין אותה לנדרים והוא שאמרו שלחו מיתם איך פלניתא בת פלניא קבילת גיטא מן ידיה דאחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עליה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקר אחד וספר תלים ואיוב וממשלות בלואים ושמנום בחמשה מנה ר"ל של כסף מדינה לכשתבא לידכם הגבו לה את השאר ופירשו בה שגט יבמים היה ולפיכך הזקיקוה לנדר וכן פירשו בגמרא שאם נשאת האלמנה אין מגבין אותה כתבתה שאף היתומים אומרין אין רצוננו להשביעה אלא להדירה והרי הבעל מיפר ואיבדה כתבתה עד שתתגרש או ימות הבעל אבל גרושה אם נשאת משביעין אותה שאין הפרת בעל במה שהיא נשבעת על מה שעבר אם נעשה אם לאו אלא בדברים שהיא מטלת על עצמה מדברים שבינו לבינה או מנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה כו' ולא שהיה מתכוין לשנות שמו בעת כתיבת הגט שאם לא יכירו שמו אין רשאים לכתוב לו גט כדתנן בגט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן פי' שיכיר שם האיש ושם האשה וההכרה היא כדאמרי' התם כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו אלא כגון שנסע מא"י והלך למדינת הים ובא"י היו קורין אותו יוחנן ובמדינת הים החזיק שמו יוסף וכמו שהיה הוחזק כך כתבוהו ואע"פ שבא"י היו קורין לו יוחנן לא היו חוששים לכתוב יוסף הנקרא יוחנן אלא יוסף לבדו וכיון שהוא החזיק שמו במדינת הים יוסף ל' יום אין כאן משום שינה שמו ושמה שהרי שם זה היה החזיק לעצמו וכשהיה שולח גט זה לאשתו בא"י שהיו קורין אותו יוחנן היו צריכים עדים להעיד שאנו מכירין יוחנן בעלה של אשה זו והוא כתב זה הגט ונתנו לנו וזה שכתב יוסף מפני שבמדינת הים החזיק שמו יוסף והאשה נתרת בגט זה:

התקין ר"ג וכו' פי' כשהיו כותבים יוסף בלבד ושולחי' בא"י היו צריכים עדים להעיד שזהו יוחנן כמו שפירשנו ויש לחוש שמא ימותו העדים או ילכו להם למדינת הים ואח"כ יבא הבעל ממדינת הים ויערער ויאמר לא גרשתיה אני שהרי שמי יוחנן והם לא ידעו שבמדינת הים היו קורין לו יוסף ויוציא לעז על בניה מן השני לפיכך התקינו שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו. ונ"ל שאין זה פתרון כמו שאנו עושים וכותבים בגט וכל שום וחניכה דאית לי שאם כך התקין לכתוב לא הועיל כלום. שאם כתב במדינת הים יוסף וחניכה דאית לי עדיין יכול לערער אם אין עדים שיכירוהו שיכול לומר אני לא כתבתי זה הגט שמה מועיל וכל שום דאית לי להוכיח כי זה כתבו שהרי שמו יוחנן ובגט כתוב יוסף לפי' נ"ל לפרש שכך התקין שיהו כותבים איש פלוני וכל שם שיש לו כלומר שיכתבו שני שמותיו ויכתבו כך יוסף הנקרא יוחנן ואם לא כתבו שני שמותיו אלא יוסף בלבד כאשר היו קורין אותו במדינת הים ה"ל שינה שמו ופסול. ואע"פ שהעדים מעידים עליו ומכירין אותו הוא פסול מפני שיש בו שינוי השם שקורין לו בא"י ולא תקן שיכתבו בגט וכל שום שיש לו אלא שיכתבו כל שמותיו בפירוש פלוני הנקרא פלוני ואם היו לו ג' וד' שמות צריך להזכיר את כולן בפירוש ומסתייע פתרון זה ממאי דאמרי' היו לו שתי נשים א' ביהודה וא' בגליל וגירש את אשתו [ביהודה] בשמו שביהודה ואת אשתו בגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה ושם הגליל עמו ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם שביהודה עמו אלמא שצריך לכתוב שני שמות פי' פלוני הנקרא פלוני ואע"פ שביהודה מגרש את אשתו צריך לכתוב שם דבגליל כי יש לחוש שמא תלך אשתו ותנשא בגליל והוא ילך שם ויערער עליה ויאמר להם זה שמי ולא כתבתי לה אני זה הגט לכך צריך לכתוב שני השמות ואם לא כתב את שניהם אינה מגורשת ואע"פ שידענו בבירור כי הוא הוא שכתב לה מפני שהוא דומה לשינה שמו ופסול כיון שחסר אחד מן השמות שכך התקין ר"ג הזקן ולקמן נמי אמרי' שלחו מתם איך פלונית בת פלונית קבילת גיטא מיד רב אחא בר חיורא דמיתקרי אבא מרי אלמא בפירוש צריך לכתוב פלוני הנקרא פלוני ולא שיכתוב פלוני וכל שום דאית ליה. אמר רב [אשי] והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' אם ידעו במדינת הים שיש לו שני שמות א' כאן וא' בא"י צריך לכתוב יוסף הנקרא יוחנן ואם לא כתב אלא יוסף פסול דה"ל שינה שמו אבל אם לא הוחזק להן ולא ידעו לו שם אחר אלא יוסף וכתבו יוסף ושלחו בארץ שהיו קורים לו יוחנן הגט כשר ע"י עדים המכירים כי הוא יוחנן כפי מה שפי' לעיל אין כאן משום שינה שמו אחרי שלא ידעו לו זה השם שלא התקין ר"ג אלא בשיודעים בבירור שיש לו שני שמות אבל אם לא ידעו ואיגלי מילתא שיש לו אינו נפסל בכך תניא כותיה דרב אשי היו לו שתי נשים א' ביהודה וא' בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו ואם יצא למקום אחר וגירש בא' מהן מגורשת והאמרת עד שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו אלא לאו ש"מ הא דאיתחזק הא דלא איתחזק ש"מ:

ההוא דהוו קרי לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה פי' כיון שהיו קורין לה בשני שמות צריך לכתוב את שניהם פלונית הנקראת פלונית שאם לא יכתבו אלא האחד הו"ל שינה שמו ושמה כפי מה שהתקין ר"ג וכיון דרובא קרי לה מרים צריך לכתוב כך מרים הנקראת שרה ולא יכתוב שרה הנקראת מרים וגם זה כך צריך לפרש כאשר פירשנו במשנתינו ולא שיכתבו בגט וכל שם שיש לה אלא שיכתבו שני השמות כך נראה פתרון שיטה זו שאין צריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית ליה שזה הלשון לא מעלה ולא מוריד שאם הוחזק בשני שמות או שבעיר א' קורין לו שניהם או בשני עיירות ובמקום כתיבת הגט יודעים שהוחזק בשניהם צריך לכתוב בפירוש פלוני הנקרא פלוני ואם כתב פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה ולא הזכיר השם השני בפירוש הגט פסול ולא הועיל לו זה הלשון כלום כי יכול הבעל לערער כאשר פירשתי ואם לא הוחזק אלא בשם אחד אע"פ שיודע לאחר מכאן שהי' לו שם אחר ובגט לא כתבו אלא בשם האחד שידעו וגם לא כתבו בו וכל שום וחניכה דאית ליה כשר כדאמר רב אשי. א"כ נמצא שזה שאנו כותבין וכל שום וחניכה דאית לי לא מעלה ולא מוריד אלא אם יודעים לו (או) שם אחר או כנוי צריך לכתוב בפירוש פלוני הנקרא פלוני ואם אינן יודעים לו אלא שם אחד כותבין אותו ואין צריך לכתוב וכל שום וחניכה דאית לי ולא גרסי' במתני' שם עירו ושם עירה אלא הרגל ליכתו' גם היה וטעות הוא שלא היתה התקנה אלא לשמו ולשמה כדמוכח בשמעתא:

בד"ה וכל שום שיש לו בטופסי גיטין של הלכות גדולות כו' וכל שום וחניכה כו' דזימנין דאתי לידי תקלה כו' עכ"ל מדברי התוספות נראה דלדברי הלכות גדולות דבכל גט בין לא איתחזק כאן בשם אחר בין אתחזק כותבין וכל שום כו' והא דקאמר רב אשי והוא דאתחזק כו' היינו דאין לפסול גט אם לא כתב וכל שום כו' אלא באתחזק מיהו בלא אתחזק נמי כותבין כן וק"ל:

בד"ה והוא דאתחזק כו' ובהלכות גדולות מפרש מתניתין דבפ"ב וכך היו נקיי הדעת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דרש"י לא פירש כן בפ"ב אלא וכך היו נקיי הדעת כו' קאי אמתניתין דלעיל לא כתב עד כשר אבל ה"ג פי' דלא קאי אדלעיל אלא אהא דקתני התם כותבין חניכתו כו' כמו שכתבו התוספות לקמן דלדברי בעל הלכות גדולות נקיי הדעת היו כותבין חניכתן לכתחלה ודו"ק:

בא"ד אבל בתוספתא כו' ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא לכתחלה ודאי יש לכתוב שם הנתינה עיקר כדמוכח בשמעתין ולא קאמר התם אלא אם כתב שם הכתיבה עיקר דכשר בדיעבד גם קצת קשה למה להו לאתויי הא דרשב"ג ונראה דמשמע (א) להו דרשב"ג לא פליג ארישא בגירש בשם א' מהן דודאי פסול לכ"ע אבל רשב"ג ע"כ אסיפא פליג דקאמר כשכתב שם הכתיבה עיקר דכשר ולדיוקא באם כתב שם הנתינה עיקר דפסול וקאמר רשב"ג דאפילו כתב שם יהודה בגליל כו' דהיינו שכתב שם הנתינה עיקר כשר בדיעבד וא"כ מוכח דבין לת"ק ובין לרבן שמעון בן גמליאל דשם הכתיבה עיקר דפליגי אם כתב שם הנתינה עיקר אם הוא פסול אם לאו ובהכי יתיישב מה שכתבו התוספות ומהתם משמע נמי דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי כו' דמדפליגי בכתב שם הנתינה עיקר אם כן ע"כ דהכתיבה והנתינה אינן במקום אחד דבהכי לא איירי לפסול בו אם כתב באיזה אחד מן השמות ודו"ק:

בד"ה מאי איריא כו' ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבע"ח כו' עכ"ל הוצרכו לזה כיון דאיכא חידוש בכל חדא דליכא באידך כמ"ש לעיל טפי ה"ל למיתני סתמא ברישא אלא כיון דבסיפא נקט אלמנה נקט נמי ברישא חידושא דאלמנה טפי מבע"ח אע"ג דאית ביה נמי חידוש דליתא באלמנה ודו"ק:

בד"ה אלמנה איצטריכא כו' וי"ל דאיכא לאוקמא בגרושה אע"ג כו' דדרך התנא להשמיענו כשאין צריך להאריך כו' עכ"ל ההיא מתניתין דכתובות איצטריכא כמו שכתבו התוספות שם דתנא לה התם בהדי הנך דאין נפרעין אלא בשבועה ולתירוץ ב' שכתבו התוס' דדרך התנא להשמיענו כשאין צריך להאריך כו' מיהו אי לאו דרבותא דאלמנה משום חינא כדמסיק הכא משום דדרך התנא כו' טפי ה"ל למיתני בע"ח או סתם אין נפרעין מנכסי יתומין כו' וק"ל:

רש"י בד"ה וגובה כו' לא הות הדרה כו' כצ"ל:

גמ' והוא דאתחזיק וכו'. עיין בר"ן בזה ב' פירושים:

גמ' יצא למקום אחר כו'. נראה עם אשתו וגירשה שמה. בר"ן. דאל"כ הא דקאמר וגירש באחד מהן [לא א"ש] דדוקא בשם של מקום נתינה וק"ל:
ברשב"א וב"י גם בהרא"ש תמצא הסברת ההלכה באורך:

בתוס' בד"ה וכל שום כו' לידי תקלה וכו'. ואף דקאמר ר"א והוא דאתחזק היינו לפסול בדיעבד אבל לכתחלה משמע מהלכות גדולות דכתב טופס ונוסח גיטין כן משמע דלעולם צריך. ומ"מ לא היה מוכרח ר"ת לפרש בע"א משום הך קושיא יאמר היכא דלא אתחזק לא יכתבו כל שום ודוחק לומר דלשון התקינו שיהא כותבין וכו' משמע דלעולם יהא כותבין כן [ולכך הוצרך ר"ת לפרש דוכל שום לאו נוסח לשון הגט הוא רק ר"ל דצריך לכתוב לעולם כל שם שיש לו]:

בא"ד לכך נראה כו' וכל שום כו' היינו כל שמותיו בפירוש. לפירוש ר"ת הא דלא קאמר שיהא כותב כל שום כו' [ולמה ליה להזכיר איש פלוני כיון שכל השמות צריך להזכיר] להורות שיכתוב עיקר השם ברישא ועל השם הטפל דמיתקרי אף שלא שמעינן מני [דמתני'] איזה עיקר השם ואיזה טפל:
הא דלא תיקן נמי בשינה שסעירו וכל שום דאית ליה לאתראי כבה"ג עיין בר"ן:
ולפירוש ר"ת הא דקאמר והוא דאיתחזק אבל לא איתחזק כו' ר"ל אפילו נודע אח"כ וכו' וכפרש"י דאי לכתחלה מהי תיתי לכתוב עוד שם אחר שאין לו:

בא"ד מרים דמתקרי שרה כצ"ל:

בא"ד דמתקרי אייא מרי וכו'. ומזה אין ראיה לר"ת דזה לא הוי גט רק פס"ד מב"ד היאך פלניתא כו' כדבסמוך:

בתוס' בד"ה והוא דאתחזיק כו' ובה"ג מפרש מתני' כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל בתוספתא כו' בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה כו'. התם קאמר ואם אמר אני פלוני כו' כשר ודלמא בדיעבד וכ"ש אם עושה שם מקום הנתינה עיקר דעדיף טפי גם למה מייתי דרשב"ג ואמרתי דעיקר הוכחה דת"ק נקיט גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל דהיינו שלא כתב מקום הנתינה ורשב"ג נקיט אפילו כתב שם דיהודה בגליל דהיינו שלא כתב שם מקום הכתיבה שהרי כתב בגליל שם דיהודה וכיון דפליגי הו"ל לדבר מענין אחד וכ"ת נמי דרשב"ג לא פליג רק על שאינו צריך שני שמות כדקאמר ת"ק ואם אמר כו' דמשמע דצריכין שניהם [ולכך נקיט שם הנתינה משום דבשם הכתיבה לחוד מודה לת"ק דפסול דשם הנתינה עיקר] מ"מ ת"ק אי ס"ל דצריכין שניהם למה לא אמרו לרבותא דאפילו כתב מקום הנתינה שהיא עיקר ולא כתב מקום הכתיבה שהוא פסול ועוד מהא דואם אמר כו' לא מוכרח דצריך שניהם דשמא הוי רבותא טפי אפילו עשה טפל עיקר ועיקר טפל דכשר מאילו לא כתב רק שם אחד וכמ"ש הרשב"א לענין פורתא שרה ורובא מרים ע"ש אבל אי ס"ל לתוספתא שם מקום הכתיבה עיקר א"ש. דת"ק נקיט רבותא אפילו כתב שם מקום הכתיבה שהוא עיקר פסול כיון שלא כתב נמי מקום הנתינה וכ"ש איפכא ורשב"ג נקיט רבותא אפילו כתב הטפל דהיינו שם הנתינה והניח העיקר שם מקום הכתיבה שהוא כשר וכ"ש איפכא ודוק ובלא רשב"ג עכ"פ לא היה נסתיים שם הכתיבה עיקר דדלמא שניהם שוין וחדא נקיט אך השתא דנקיט חלוקה אחרת מרשב"ג נסתיים שפיר וק"ל:

בא"ד ומהתם נמי משמע כו'. וממ"ש התוס' שפיר (ס) ובלאו ה"נ כל כוונת התוס' רק להוכיח דבב' שמות במקום אחד א"צ לכתוב רק שם אחד לאפוקי של"ת הא דקתני וגירש אשתו שביהודה בשם שביהודה ר"ל והכתיבה היה ג"כ ביהודה ואפ"ה צריך לכתוב שתיהן וכל עצמות התוספות דדוקא היכא שיש לו שם אחד במקום הכתיבה ושם אחד במקום הנתינה אז צריך שניהם מטעם שמבואר באשר"י ולזה מייתי התוספתא דלא איירי שהכתיבה והנתינה היה במקום אחד וכ"ת גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל [ר"ל] גם הכתיבה היה ביהודה וא"כ כתב לא שם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה וכ"ש דלא שמעינן מינה דצריך לכתוב שניהם בהוחזקו ב' שמות במקום אחד ודו"ק:

בא"ד והשתא וכו' אלא שם אחד משני המקומות כו'. ולא אחד משני שמות בעיר אחת:

בתוס' בד"ה מאי אריא אלמנה כו' ומשני אלמנה איצטריכא ליה כו'. סיימו זה אפ"ל משום השתא א"ש דמאי משני אלמנה איצטריכא ליה סוף סוף יש חידוש נמי בבע"ח שאין באלמנה כמ"ש לעיל והול"ל סתם לזה כתבו משום סיפא דנקיט אלמנה וישנו חידוש נמי באלמנה שאין בבע"ח לזה נקיט נמי ברישא אלמנה ודו"ק דאין זה מחוור:

גמרא והל' כנחמני. נראה דהא דק"ל הכא בזה השם להיותו דומה לשם נחמן הנזכר לפניו ועמש"כ בריש תענית:

תד"ה וכל. כדאמרי' בגמרא שרה דמיתקריא מרים. לפנינו ליתא כן. ובדבור הסמוך העתיקו הרישא מרים וכל שום שיש לה (כגי' שלפנינו) ומשמע אדרבה להיפך שאינו כותב השם השני מפורש ודלא כר"ת:

תד"ה והוא. וכ"מ בירושלמי על הך ברייתא כו'. נראה דהראיה איננה על הא דמכשרי בהוחזק בשני שמות במקום אחד דכשר אף באחד מהן דהא ל"ד לההיא דהתם ביהודה לא היו קורין אותו כלל בשם דגליל. אלא דראייתם על הא דמצרכי לכתחלה לכתוב שניהם וזה מוכח מק"ו דההיא בירושלמי:

רש"י (במשנה הב')

ד"ה מפני תקה"ע. אכולהו קאי. אינו מדוייק לפמש"כ בכ"מ מהתוספות בכתובות (ח) דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה. ולשון הרע"ב אתרווייהו קאי:

גמ' וכל שום שיש לו. נ"ב נראה שהוא כמו שם בלשון יוני:

תוס׳ ד"ה והוא וכו׳. וגירש בו כשר בדיעבד כצ"ל:

רש"י ד"ה והילכתא כנחמני כו' דעל שם שרבה. ובערוך ערך אביי כתב בשם הגאונים דנחמני שמו והיה בר אחוה דרבה בר נחמני ותלמידיה וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה בר נחמני לא הוה קרי ליה בכל שעה נחמני (עיין ברמב"ם פרק ו מהל' ממרים) והי' קורא ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי:

בראשונה הי' משנה שמו ושמה. הנה דעת רבינו יואל במרדכי והג"א לעיל ר"פ כל הגט שאין צריך לכתוב שם אשה ואשה בגט כלל ועיקור ראיתו מהא דכ' חניכה ומפורשים שם ראש המשפחה וצ"ל ע"י עדי מסירה שיודעים שזה הוא א"כ ה"ה לא כתב שם כלל. ובס' אבני מילואים בסי' קכ"ט כתב דמתוס' כתובות ק"ב ע"א משמע דלא כותיה שכתב משו"ה לא משתעבד בכותב אני ערב משום שלא הזכיר שמו אע"ג דאיכא עדי מסירה ע"ש ולפע"ד יש לחלק התם לא הי' להם זע"ז כלום אלא ע"י כתב זה יתקשרו וישתעבדו אם לא הזכיר שמו אע"פ שמוסרו לידו בפני עדים איננו מוכיח שהוא יהי' ערב לו אבל איש המגרש אשתו שהמה אדוקים זה בזה ומוסר לה ס' כריתות אע"פ שלא כתב שמו ושמה מוכח שלגירושין דידה מכוין וכן הוא בנדרים ו' ע"א וע"ש בר"ן דלרבנן לא בעי' ליכי מינאי כיון דאין אדם מגרש אשת חברו ה"ל כמאן דכתיב דמי. וה"נ י"ל אי לא כתב שמו ושמה משא"כ בשיעבוד הערב ולק"מ. מ"מ רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים וס"ל בעי' שמו ושמה וכתב רמב"ן לעיל כ' ע"א הטעם משום דבעי' ספירת דברים של כריתות ואי אין כאן שמו אע"ג דאנן סהדי דכוונתו על אשתו זאת וע"מ כרתי מ"מ אין כאן ספירת דברים של כריתות ועי' גם זה בנדרים ו' ע"א. ולפ"ז צ"ל דלק"מ מכתב חניכה דנהי ע"י הזכירה של שם המשפחה לא ניכר מי המגרש בלא ע"מ מ"מ סיפור דברים של כריתות מיהת הוה ולא דמי למ"ש רשב"א בתשו' שאם לא הזכיר שמו אלא שם אביו בן פלוני אינה מגורשת והב"י הרגיש בזה ולק"מ התם כמה יוסף איכא בשוקי ולא הוה אפי' ספירת דברים של כריתות משא"כ שם משפחה. וא"ש נמי מה שנתקשה ב"י אדאמרינן חניכת משפחה עד ג' דורות ותו לא. והקשה אדרבא כל מה דמשתרש טפי עדיף ולק"מ דכיון דנתרבה המשפחה הדר ה"ל כמו בן פלוני דכמה וכמה איכא בשוקי בחניכה של משפחה זו. וא"ש נמי מ"ש ב"י אדאמרי' בכותב חניכה לחוד עדיף מכותב שמו ממש דאז צריך לכתוב וכל שום משא"כ בחניכה וקשה וכי עדיפא. וי"ל דהא ע"כ לרבינו יואל צריכין לומר אי לא כתב שם כלל עדיף ולא תיקן ר"ג כלל אלא בכותב השם אבל באינו כותב כלל היא מגורשת לפנינו והיא תחוש לעצמה ליקח כתב ראי' מב"ד שנתגרשה. והנה לרמב"ן וסיעתו נמי הוי חניכא כמי שלא כתב שם כלל אלא שמועיל לענין דהוה ספירת דברים של כריתות אבל לענין שם הוה כגט שאין בו שם ולא תיקן ר"ג מאומה בדבר זה כנלע"ד:

היה משנה שמו ושמה. פי' ידוע היה למסדר המשנה מסברת חוץ איזה שם ראוי לכתוב ובראשונה היה משנה שמו. ויען בשמעתין משמע שם הנתינה עיקור ע"כ פירש"י שהיה משנה וכתב שם הכתיבה. ולהתוספתא דמייתי תוס' דכתיבה עיקור א"כ הי' השינוי' שהי' כותב שם הנתינה. וטעם פלוגתא זו נלע"ד דלר"מ ע"ח כרתי וצריכין ע"ח שיחתמו על האמור לעיל בסיפור דברים של כריתות ולתוס' בעי' נמי מוכח מתוכו א"כ שם שבמקום הכתיבה עיקור כתוספתא. ושמעתין אתי' כר"א דע"מ כרתי וא"כ העיקור במקום הנתינה מידו לידה שיהי' סיפור דברים של כריתות. והוסיפו התלמידים דלפ"ז י"ל רשב"ג דתוספתא דס"ל תרווייהו שווין הם כמ"ש תוס' היינו לטעמי' דס"ל כר"א כמ"ש תוס' לעיל י"א ע"א ד"ה רשב"ג ור"י. וי"ל ס"ל כרי"ף ור"ן דלר"א עדי חתימה נמי כרתי. ומשו"ה תרווייהו שווין מקום נתינה ומקום כתיבה לענין עיקור וטפל ונכון הוא. ואע"ג דלא הי' אלא לעז בעלמא דהב"ד בשעת נתינה ידעו שפיר שזהו שמו של כתיבה ולאחר ששכחו יוציא לעז בעלמא כמ"ש הר"ן מ"מ השתא שתיקן ר"ג לכתוב וכל שום אי עבר ולא כתבו הולד ממזר אפי' לרבנן דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו וכו' מ"מ הכא מודו והטעם כיון דניתקן מי שיש לו ב' שמות יכתוב וכל שום נמצא אם לא יכתוב הוה כמשנה שם אחר וכותב במקום יוסף יעקב שהרי זה שיש לו ב' שמות כותב וכל שום וזה שלא כתב וכל שום איננו אותו שיש לו ב' שמות ואחר הוא והוה ממזר וקרוב הוא שיהי' ממזר דאורייתא ופנ"י האריך בזה בחנם ופשוט הוא. והנה לר"ת שצריך להזכיר כל השמות מפורש מתוקן שפיר ולרוב הפוסקי' שכותב וכל שום כ' הר"ן ג"כ שמתוקן דהא באמת הב"ד ידעו שיש לו ב' שמות ושזה הוא אך לאחר שישכח יערער הבעל ויאמר איננו זה וכיון דכתיב וכל שום הרי קמן דידעו הב"ד שיש לזה המגרש ב' שמות ומסתמא כהלכה עשה ולא יכול לערער ע"ש. ולפ"ז לה"ג ולרמב"ם דבכל נוסחאות גיטין תיקן לכתוב וכל שום משום דאיכא דאית להו שם שאינו ידוע ויהי' הכל כלול. א"כ מי שיש לו באמת ב' שמות ואחר הזמן יבוא הבעל ויערער ויוציא לעז במה יודע איפוא שהי' לב"ד היכר שהוא זה שיש לו ב' שמות שהרי בכל הגיטין כותבין וכל שום אע"כ מוכח מזה דבה"ג ורמב"ם ס"ל כר"ת וב' תקנות היו א' ששלחו בני בבל לבני א"י שבגמ' ועל זה התקין לפרש שמותיהן ממש כר"ת ואם לא עשה כן הולד ממזר ועל זה אמר רב אשי והוא שהוחזק. ותקנה שני' תקנה דמשנתינו שכל המגרש אפי' אין לו ב' שמות יכתוב וכל שום לכתחילה ובדיעבד לית לן בה:

וכתב תוס' דלר"ת אין לכתוב שם גיות של מומר בגט וכתב ב"י די"א אפי' דיעבד פסול אם כתב שם גיות ותמה ב"י מ"ט לפסול בדיעבד. והי' נ"ל להסביר קצת סברת ר"ת דחלילה להזכיר שם גיות בכדת מו"י משום סתם מומר אינו מגרש מרצונו אלא ע"י עישוי ואומר רוצה אני. וכבר הסביר הרמב"ם ספ"ג משום דאמרי' ע"י העישוי ויסורין כף יצרו וחזר לתמותו רגע א' ומגרש ברצונו. וא"כ כשיכתוב שמו של גיות שעל ההמרה בא לו הרי בזו הרגע מורד שעומד בהמראתו ודלא כסברת רמב"ם ע"כ ראוי אפי' בדיעבד לפסול. אלא לפ"ז בשם מומרת נקבה שפיר יכול לכתוב בשם גיות שלה וצ"ע לדינא:

והוא דאיתחזק בתרי שמא. נ"ל לפרש כיון דמעיקרא לא היה אלא לעז בעלמא וע"י תקנת ר"ג נעשה חשש ממזירות כמ"ש לעיל ואי הוה עביד תקנתי' דידי' גם כשאין נודע לב"ד שיש לו ב' שמות ושוב אח"כ נודע ויהי' הולד ממזר נמצא קלקולו יותר על תקונו כי אלו לא תיקן לא היה אלא לעז ע"כ לא תיקן מעיקרא אלא היכי דאפשר היינו דאתחזק בב"ד בתרי שמא והי' אפשר לתקן ואם לא תקנו יהי' הולד ממזר אבל דלא אתחזק ולא ידעו ולא הי' אפשר לתקן אם יבוא הבעל ויערער יהי' הלעז לעז אבל אם לא יבוא לא נעשה בניהם ממזרים:

ההוא דהוו קרו להו מרים ופורתא שרה. עיין מ"ש לקמן אי"ה גבי אחא בר הדי' וכו':

אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וכו' עיין רא"ש ס"פ כל הנשבעין מוכיח מדרב דלא אגבי כתובה לאלמנה ש"מ חשוד אינו גובה מיתומים ע"ש והא דלא הוכיח כן ממשנתנו דבמשנתנו נמנעו מלהשביעה לא לטובת היתומים אלא לטובת עצמה שהרי חזינן ההיא איתתא דנשבעת יהנה סם המות בא' מבניה בודאי האי גברא לא הקפיד אההיא פורתא קמחא שהרויחה ע"י דינר זהב שלו והוא גם היא לא נתכונה לגנוב זה ואפ"ה נכשלה. וכן נמי היתומים מוותרים אההוא פורתא דמורי' היתרא ומ"מ מסתפינן שלא תיכשל בעונש חמור שבועה. ואפי' היא רוצית לישבע והיתומים רוצים ליתן לה אין אנו מניחים כמו לא תעמוד על דם רעך וא"כ בדין הוא שלא תגבה כתובתה בלא שבועה. אבל חשוד אע"פ שהוא חשוד ע"י דבר אחר מ"מ בהא מילתא הוא טוען ואומר ידעתי שאוכל לישבע באמת ואתם אין אתם מאמינים לי בשבועה או תשלמו או תשבעו ותפטרו וכיון שמת אביכם תשלמו לי ואין ראיה מכאן משו"ה מייתי רא"ש משני דרב דקילי נדרי והיא רוצית לידור והיתומים אין מאמינים לה ומפסדת ע"ז שפיר מוכח דהחשוד מפסיד גבי יתומים. ופנ"י האריך בזה במתני' ולא עמד בהנ"ל ושוב בדבור שאח"ז מצא דברי הרא"ש והקשה ממנו אהש"ך דס"ל בח"מ סי' פ"ב דאשה חשודה לענין כתובה קילא ולא תגבה משא"כ שארי חובות ששיעבודא דאורייתא ע"ש ומהרא"ש מוכח דאין חילוק. ולק"מ דודאי כתובה נהי דקילא דרבנן היא מ"מ אית בי' חומרא משום חינא ועי"ז שקולים הם בע"ח עם כתובה דשמעתין ושפיר הוכיח הרא"ש מיהו היינו בשמעתין שהפסידו כל אלמנות שבעולם ואיכא משום חינא אבל ש"ך מיירי מאלמנה חשודה דמשום האי לחודא ליכא משום חינא וקילא מבע"ח ולק"מ:

נמנעו מלהשביעה. בשמעתין משמע לטובת האלמנה ומשום חומר שבועה. אמנם בירושלמי ומייתי רמב"ן ס"ל משום דהוה קילא להו שבועה ונחשדת לעבור במזיד משא"כ נדרים חמירא להו. ונ"ל דזה טעמא דרב דכד הוה קילא להו נידרא לא הוה מגבי כתובות ע"י שבועה חוץ לב"ד משום דפשיטא דקילא להו טפי. אבל שמואל הוה ס"ל כשמעתין דחמירא להו שבועה ומשום חומר עונשה לטובת האלמנה לא הי' משביעין ושוב משהתקין ר"ג לגבות ע"י נדר אע"ג דשוב קילי נדרים הוה מגבי ע"י שבועה חוץ לב"ד דלא קילא להו. וגם אין עונשה חמור כל כך ולקמן אי"ה יבואר עוד:

שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כ' רמב"ם בפי' המשנה אמרה כל פירות שבעולם אסורים עלי וכו' מעשי ממונך כלו קרבן אם קבלת שום דבר וכו' ע"ש הנה במ"ש כל פירות שבעולם צ"ל דס"ל אפי' לאיסור שעה נמי חששו כדעת רש"י לקמן כמ"ש תוס' ד"ה ונודרת ואוסרת וכו' והיינו נמי דכ' מעשי ממונך כלו קרבן היינו הכתובה שתקבל מהם יהי' עלי' קרבן ולאיסור שעה נמי חיישינן. אלא דצ"ע מה היה לו לר"ג לתקן שתהי' נודרת ליתומים מה שירצו הך תקנה דמה שירצו למה תעשי הכתובה קרבן. ומריש ה"א משום כתובה אינה ניגבית ברוב המדינות אלא מן הקרקע חוץ מערבי' מגמלא דערבי' מפני שכל סמיכותם עליהם עיין כתובות ס"ז ע"א ובש"ע א"ע סי' ק' וא"כ למאי דקיי"ל יש מעילה ויש פדיון בקונמות וקיי"ל גם בזה"ז יש פדיון לקרקע ולא למטלטלין עיין תוס' ע"ז י"ג ע"א ד"ה ואם הקדיש וכו' א"כ לא הו"מ לתקן לאסור הכתובה שתגבה בקונם משום שכתובה אין היתומים מחויבים לשלם אלא מן הקרקע וקרקע תפדה בד' זוזי ותשדא לנהרא ומ"מ כתב הרמב"ם תקנה זו גם אכתובה דנפקא מיני' גם לגמלא דערבי' וא"ש. אלא לפמ"ש תוס' יבמות פ"ח ע"א דבקונם יחידי לכ"ע אין לו פדיון דוקא בקונם כללי יש פדיון א"כ הדרא קושי' לדוכתא וצ"ע:

משנה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כו' מפני תיקון העולם. ופרש"י ז"ל שלא יוציאו לעז כו' ואע"ג דמסקינן בגמרא דר"ג לא תיקן אלא בדאיתחזק בתרי שמי ומשמע דאיירי נמי שגם במקום הנתינה יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא אלא דאפ"ה איכא לעז שמא ברוב הימים ישתכח הדבר ויוציאו לעז וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל ע"ש אבל קשה דהכא משמע שאין בזה אלא מפני תיקון העולם משום לעז ולקמן בפרק הזורק דף פ' שנינו שינה שמו ושמה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה וכתבו שם התוספות דאיירי כה"ג שיש לו שני שמות בשני מקומות ולא נכתב אלא א' מהם ושם בגמרא אמרינן דאפילו רבנן דפליגי אר"מ ולית להו כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר אפ"ה מודו בשינה שמו דהולד ממזר ודייק לה ממתני' א"כ משמע שיש בזה פסול גמור ולא משום לעז ותיקון עולם. ולכאורה לפום ריהטא היה נ"ל דהא דאמרינן שם דהולד ממזר והיינו משום שינוי השם איירי שכתב שם הנתינה לחוד במקום הכתיבה שכן נראה מלשון התוספות לעיל דף כ' בד"ה הא בעינן שמו ושמה ואם כן לפ"ז הו"ל שינוי גמור לגבי הסופר והעדים והיינו נמי דאמרינן בסמוך בברייתא גירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת והיינו שכתב שם מקום הנתינה לחוד משא"כ הכא במתני' איירי שכתב שם מקום הכתיבה לחוד כמו שפרש"י ז"ל להדיא וכן נראה מלשון המפרשים וא"כ כה"ג לא מיפסל משום שינוי כיון שכתבו הסופר והעדים שם הידוע להם ביותר וליכא אלא לעז גרידא משום חשש דמקום הנתינה כמו שכתבתי דאע"ג דאיתחזק שם ג"כ בהאי שמא אפ"ה חיישינן שמא ישתכחו הדבר ולהאי חששא לא חששו מעיקרא עד שתיקן ר"ג מפני תיקון העולם. ונהי דבתוספתא שהביאו התוספות משמע דאפי' כתב שם מקום הנתינה פסול אפשר דהאי פסול היינו היכא שלא ניסת ומש"ה לא קאמר אינה מגורשת ותדע דהא רשב"ג פליג בתוספתא וקאמר כשר אם נפרש כפשוטו דלא כפי' מהרש"א ז"ל ואף ע"ג שהתוספות כתבו דאדרבא שם מקום הנתינה עיקר יותר משם מקום הכתיבה היינו לאחר התקנה שכותבין שני השמות לשיטת ר"ת וא"כ ליכא שינוי השם כלל מש"ה עושין שם הנתינה עיקר לכתבו ראשון משום לעז שמא ישכח הדבר שם מקום הכתיבה במקום הנתינה לימים רבים ואיכא לעז דבמקום הנתינה צריכה האשה לגט למען יעמוד ימים רבים מה שא"כ במקום הכתיבה לא שייך לעז כולי האי אלא בשעת הכתיבה והרי עכשיו יודעין שגם שם במקום הנתינה הוא שמו העיקרי דהא איתחזק א"כ ליכא לעז וליכא שינוי משא"כ אם לא נכתב רק שם אחד ודאי שייך לפסול יותר אם לא כתבו שם מקום הכתיבה דהו"ל שינוי השם גמור לגבי הסופר והעדים ומש"ה הוי הולד ממזר ולכך כתבו בראשונה שם מקום הכתיבה לבד כדפירש"י כל זה היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם אחר העיון בשיטת הפוסקים ראיתי ששום א' מהפוסקים לא חילק בזה והטור כתב בהדיא שאם לא כתב דוקא מקום הנתינה וכל שום הולד ממזר אפילו אם כתב מקום הכתיבה וכל שום וכתב הב"י דאין צ"ל אם לא כתב אלא מקום הכתיבה ונהי שדברי הטור בזה צריכין עיון מנ"ל להחמיר כולי האי וכבר תמהו עליו שלימים וכן רבים מיהו לא מצאתי שום פוסק שיכשיר אפילו הולד בנכתב שם הכתיבה לחוד. אח"ז דקדקתי בלשון הירושלמי דמייתי ברייתא דבסמוך אלא ששינה הל' ומשמע דאפילו בכתב מקום הכתיבה אינה מגורשת ולפי דהירושלמי לשיטתו דמקום כתיבה עיקר כמו שאבאר בסמוך מש"ה קתני יתר ע"כ משא"כ בגמרא דידן חושב שם מקום הנתינה עיקר כמ"ש התוספות מש"ה נקט לרבותא דאפ"ה אינה מגורשת ודו"ק. וא"כ לפ"ז צ"ל דנהי דקודם התקנה לא היה פסול לגמרי אלא חשש לעז מ"מ לאחר שתיקן ר"ג לכתוב לכתחלה וכל שום משום לעז החמירו נמי בדיעבד לפסול לעשות הולד ממזר משום שעבר על תקנת ר"ג ונהי דרבנן דפליגי עליה דר"מ ולית להו כל המשנה הולד ממזר מ"מ בשינוי כי האי דמיחזי כשינוי השם מודו כך נלע"ד וכן משמע מלשון התוספזת לעיל ד' כ' וכמ"ש שם וכ"נ מלשון הב"י סימן קכ"ט. אמנם יש מפרשים בד"א הביאם הר"ן ז"ל דהא דאמרינן הולד ממזר היינו היכא דאיתחזק בתרי שמי והא דאמרינן הכא מפני תיקון העולם היינו בדלא איתחזק והאריכו ליישב לשון סוגית הש"ס לפי שיטתם ע"ש אבל הר"ן ז"ל דחה דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה וכל שום שיש לו כו' ותיקן ר"ת לכתוב כדאמרי' בגמרא שרה דמתקרי' מרים כו' עכ"ל. בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו איתא בגמרא שרה וכל שום שיש לה וכן הוא ברוב דברי המפרשים הקדמונים וא"כ לא משמע כלל כשיטת ר"ת ואם נאמר דגירסת ר"ת היתה בגמרא שרה דמתקרי' מרים וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ הו"ל לדחות בהדיא מהכא שיטת בעל הלכות גדולות ולכאורה היה נראה דבעל ה"ג גופא מודה דהיכא שיודעין בפירוש שני השמות שכותבין שניהם והיינו דגרסינן שרה דמתקריא מרים וכגירסת ר"ת וכן להיפך היכא דאיתחזק במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאינן יודעין כלל מה שמו אם לא על פיו דבהא נראה דמודה ר"ת שכותבין מקום הכתיבה וכותבין וכל שום דאל"כ היכא דאיתרמי כה"ג מה תקנה יש בדבר לר"ת בשלמא היכא דלא איתחזק בתרי שמי אפשר דלא תיקן ר"ג כלל דמסתמא לא מחזיקינן ריעותא לחוש שמא יש לו שם אחר משא"כ כשיודעין בודאי מסתבר דמודה ר"ת שכותבין וכל שום ולא נחלק ר"ת על בה"ג אלא בעיקר תקנה ופי' המשנה ונ"מ להיכא דלא איתחזק דלבה"ג אפי' בלא איתחזק עושין לכתחילה כתקנת ר"ג משא"כ לר"ת אלא דמלשון התוספות לא משמע כן וא"כ צ"ל דלר"ת דהיכא דאיתחזק בתרי שמי ואין ידוע כלל במקום הכתיבה מה שמו במקום הנתינה מיקרי לא איתחזק ואין כותבין אלא מקום הכתיבה לבד דוכל שום לא מהני מידי להוציא מידי לעז ולפ"ז מצינן למימר שפיר דגירסת ר"ת היה שרה דמתקריה מרים והא דלא דחי בהדיא מכאן שיטת בה"ג משום דאפשר דבה"ג מודה בכה"ג ששני השמות ידועין. מיהו מלשון התוספות בדיבור הסמוך נראה דגרסי מרים וכל שום שיש לה ומה שיש לדקדק עוד יבואר בסמוך. אמנם מצאתי בלשון הירושלמי וז"ל איש פלוני וכל שום שיש לו הגע בעצמך דהוי שמיה ראובן ואסיק שמיה שמעון אלא אני פלוני וכל שום שיש לי כו' עכ"ל. ופירשוהו הקדמונים בדרכים שונים ה"ה הרא"ש והר"ן ז"ל בספריהם ולולא שאני יודע בעצמי מיעוט ערכי היה נ"ל לפרש בפשיטות דהגע בעצמך לשון קושיא היא כלשון הירושלמי בכ"מ והיינו דמעיקרא ס"ד דההיא וכל שום שיש לו שתיקן ר"ג היינו כפי' ר"ת שכותבין בפירוש גם שם הנתינה וע"ז מקשה הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון פי' דברוב פעמים אין יודעין שם מקום הנתינה אלא ע"פ הבעל וא"כ איכא למיחש לקלקולא דבלא"ה מסיק הירושלמי שם דמתני' איירי במגרש בע"כ וע"ז מתרץ אלא אני פלוני וכל שום שיש לי דווקא דזה הלשון משמע שבא לומר דזה הל' בעצמו כותב אני פלוני וכל שם שיש לי דתו ליכא למיחש לקלקולא והיינו כשיטת ה"ג ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ולפי זה היה באפשר להכריח כשיטת בעה"ג אלא דמ"מ אפשר דכשיודעין שני השמות בפירוש לא איירי הירושלמי ומודה שכותבין שניהם כנ"ל ואין להאריך ועיין בסמוך:

גמרא אמר רב אשי והוא דאיחזק בתרי שמי. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת ר"ת דתקנת ר"ג היתה שכותבין שני השמות בפירוש א"כ מאי אשמעינן רב אשי והוא דאיתחזק דמילתא דפשיטא הוא כיון דלא איתחזק בתרי שמי א"א לכתוב ב' שמות וכתב דאתא לאפוקי היכא שיצא למקום אחר וגירש ע"ש ומחילה מכבוד תורתו הקדושה שאין זה במשמע הל' ולא ידענא מאי קשיא ליה שכבר כתבתי שיש לפרש בפשיטות דהיא גופא קמ"ל דהיכא דלא איתחזק לא חיישינן שמא יש לו שם אחר וקס"ד דלעולם אין שולחין גט ממדינה למדינה עד שיודע בודאי שם המגרש במקום הנתינה או שיודע בודאי שאין לו שם אחר אבל מסתמא ניחוש קמ"ל דלעולם לא חיישינן מסתמא ובעיקר דברי רב אשי והוא דאיתחזק רבו הפירושים עיין בל' הרשב"א והר"ן ז"ל באריכות ואין כאן מקומו להאריך ולדקדק בפירושם אמנם מ"ש הרא"ש ז"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' שידוע בב' המקומות שיש לו שני שמות אלא שאין בני מקום זה יודעין מהשם שיש לו במקום אחר כו' לשונו צריך ביאור דא"א לומר דבמקום הכתיבה אין יודעין כלל מה שמו במקום הנתינה שהרי הרא"ש ז"ל כתב דמה שתיקן ר"ג לכתוב אני איש פלוני היינו שם מקום הנתינה וא"כ ע"כ יודעין בו לכך נראה דודאי יודעין ע"פ עדות אלא שאין רוב ההמון מכירין בו וכתב כן לפי שיטתו דאף ללעז דמקום כתיבה חיישי'. מיהו בעיקר פירושו שכפל ושילש דאיירי שאין יודעין מה שמו לא ידעתי מה בא ללמדינו דל"ל דהיכא שיודעין ומכירין היטב בב' השמות במקום הכתיבה אין צריך לכתוב אלא שם הנתינה שלא מצאנו סברא זו בשום פוסק ואף שהטור כתב ג"כ בזה הלשון אפ"ה מסיים וכתב אבל לא איתחזק כו' ולא כתב שאם הוחזקו ביותר ומכירין שאין כותבין שני השמות ועוד דמלשון הגמרא דקאמר והוא דאיתחזק משמע דכל מה דאיתחזק יותר צריך לכתוב שניהם לא מצאתי מקום כעת ליישב לשונו בזה אם לא שנאמר דלדוגמא בעלמא כתבו כן הרא"ש ז"ל והטור כיון דבענין זה שייך לעז יותר מהיכא דמכירין היטב בשני שמות אבל לדינא ודאי אין לחלק ואין להאריך כאן יותר ביישוב לשון הפוסקים. אח"ז ראיתי בהגהת מרדכי בשם ס' התרומה שכתב להדיא דבאיתחזק ומכירין היטב בשני המקומות שני השמות אפי' לא כתב אלא א' מגורשת וא"כ אפשר ג"כ שהרא"ש ז"ל סובר כן וצ"ע שהפוסקים לא כתבו כן:

תוספות בד"ה והוא דאיתחזק כו' וכתב חניכתו כו' ובהלכות גדולות מפרש כו' עכ"ל. זה תלוי שם בחלוקי גרסאות במשנה דלקמן. מיהו למאי דמסקו התוספות כאן בסוף הדיבור דלכתחלה צריך לכתוב שני השמות וע"כ האי דכתב חניכתו דאמרינן וכך היה נקיי הדעת עושין היינו משום ששמותיהם ידועין או דשני שמות דומין זה לזה א"כ אין ראיה מכאן להכשיר אף בדיעבד בכתב שם הטפל היכא שאין ידועין ואין דומין אלא דתוס' סמכו בזה אאינך ראיות דמייתי בסמוך מברייתא דשמעתין ומירושלמי אלא דאכתי איכא למידק דילמא הא דמשמע מברייתא ומהירושלמי להכשיר בדיעבד בשם א' כשמגרש במקום האשה היינו דוקא במגרש בשם העיקר או כגון ששניהם שוין אבל בכותב שם הטפל מנ"ל ומדמייתי האי דבעל הערוך משמע דאף בכה"ג כשר לכך נראה דמדייקו שפיר מההיא דכתב חניכתו דאי ס"ד דבדיעבד פסול לא היה נקיי הדעת נוהגין לעשות כן לכתחילה ואף כששני השמות דומין הו"ל למיגזר לכתחילה דאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא ע"כ דבדיעבד כשר בכל ענין אף בשם הטפל כשמגרש במקומו וק"ל:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דהא דקתני בברייתא וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל היינו דלצדדין קתני דגירש את אשתו שביהודה היינו שהוא דר בגליל והא דואת אשתו שבגליל היינו שהוא דר ביהודה והכריחם לפרש כן מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלא דלפ"ז קשה אמאי נקט כלל היו לו ב' נשים ומאי אשמעינן בב' נשים יותר מבאשה אחת והו"ל למיתני סתמא היה בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כו' וראיתי בתשובת מהר"י קולון שכתב בזה דאשמעינן דכיון שיש לו שתי נשים בשני מקומות מסתמא שם אחד הוא יותר עיקר מחבירו במקום שקובע דירתו יותר דקמ"ל דאפי' שם הנתינה טפל אפ"ה צריך לכותבו ראשון אלא דלפ"ז קשה מאי מדייקי התוס' דבמגרש במקומו כשר בשם א' מדלא קתני היו לו שתי נשים ביהודה דהא איצטריך לאשמעינן שתי נשים בשני מקומות לאשמעינן הא גופא. ובלא"ה נמי קשה לפמ"ש התוספות בסמוך דשם הנתינה עיקר ומדייקי ליה מברייתא מדקתני עד שיגרש כו' וא"כ אזיל ליה דיוקא דידהו הכא דהא איצטריך למיתני שני מקומות לאשמעינן דשם הנתינה עיקר. מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש בסמוך דשם הנתינה עיקר היינו לכתחילה ולא ליפסול בדיעבד היכא שכתב שם הכתיבה עיקר אבל לשיטת מהרי"ק ז"ל דמשמע דאפילו בדיעבד פסול וכן הוא בש"ע ומשמע שהיא שיטת התוספות כאן וא"כ צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דאי דההיא דירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ היאך מדייקו בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם הנתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה עם כל שום שיש לי בגליל וא"כ משמע להדיא דלכתחלה שם הכתיבה עיקר אלא דבאמת האי ברייתא דמייתי בירושלמי לאו היינו האי דמייתי בשמעתין דהכא בשמעתין גרסינן גירש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל כו' אינה מגורשת והתם גריס להיפך היו לו שתי נשים כו' ולו שני שמות אחד ביהודה כו' וכתב זה שביהודה לזו שבגליל כו' אינה מגורשת והא דמסיק בשמעתין עד שיגרש בשם דיהודה ושם גליל עמו לא מייתי לה התם בירושלמי נמצא דלפ"ז אין ראיה מהירושלמי דלפי שיטתו אפשר שאין שום קפידא כשכותבין שניהם איזה מהן נכתב ראשון והא דקתני בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה וכו' היינו משום דכה"ג נקט בברייתא וה"ה דאיפכא נמי כשר ובהכי ניחא לן שלא יהא לשון הירושלמי סברא הפוכה לגמרי לגבי תלמודא דידן וא"כ לפ"ז מדייק הירושלמי שפיר מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלמא דבמקום אחד כשר בדיעבד בנכתב אחד מהם משא"כ לפי שיטת התלמוד שלנו דלפי סברת התוספות הא דקתני עד שיגרש בשם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא שם הנתינה תחלה ואי עבוד איפכא פסול וא"כ אפשר דבהך מלתא דמגרש במקום אחד נמי לא סבר תלמודא דידן כירושלמי דאפשר דבמקום אחד נמי היכא דאיתחזק צריך לכתוב שניהם והא דקתני שני מקומות היינו לאשמעינן דשם הנתינה עיקר ואיפכא פסול אפי' בדיעבד ויש ליישב וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דתיקן ר"ג שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה אף ע"ג דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה ועוד דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי שהיו כותבין שם אחד לחוד ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת ר"ג ולכאורה אפשר לומר דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד דלא כפירש"י ז"ל והכי משמע טפי לישנא דמתני' בראשונה היה משנה שמו דכיון שהיו כותבין שם הנתינה במקום הכתיבה הו"ל שינוי אלא שכל המפרשים הקדמונים לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד כדקתני עד שיגרש כו' כבר כתבתי שרוב הפוסקים כתבו בכוונת התוספות דאפילו בדיעבד פסול אם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל ומשמע להו לשון הברייתא כפשטיה דאינה מגורשת עד שיגרש כו' משמע שאם שינה מזה הל' אינה מגורשת ואי תקשי אם כן הא דקתני ברישא שאם כתב שם אחד אינה מגורשת הול"ל רבותא טפי דאפי' בכתב שניהם ועשו שם הכתיבה עיקר אינה מגורשת אלא משום שיש סברא להיפך דגרע טפי היכא שעשה שם העיקר טפל והטפל עיקר ממה שלא כתב אלא אחד אפילו הטפל וכ"ש כשכתב שם העיקר לחוד וכמ"ש הב"י סברא זו בשם הרמב"ם בריש סימן קכ"ו וקמ"ל בברייתא דאפ"ה פסול. מיהו לולא דברי הקדמונים אין הכרע מלשון התוספות דאפשר מ"ש והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר היינו לכתחלה דנהי דקתני אינה מגורשת עד שיגרש ה"ק דאפילו היכא שכתב מקום הנתינה שהוא חשוב אפ"ה אינה מגורשת עד שיכתוב שם הכתיבה עמו אבל אה"נ שאם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה עמו נמי כשר בדיעבד ואפ"ה מדייקי שפיר מדמהדר אהאי לישנא עד שיגרש משמע שכן עיקר ולפי סברא זו יש ליישב כל מה שהקשיתי למעלה אלא שאין אני כדאי להכריע נגד שיטת הקדמונים ומכ"ש שכן הוא בש"ע ואף שדבריו צריכין לי עיון בכמה דברים ואין כאן מקומו להאריך:

בא"ד אבל בתוספתא עושה מקום כתיבת הגט עיקר כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל דאפשר דבעה"ג ור"ת לא פליגי דהיכא שיודעין שני השמות במקום הכתיבה כותבין שניהם אבל כשיודעין שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאין יודעין מה שמו כותבין וכל שום א"כ היה באפשר לומר דהירושלמי והתוספתא נמי לא פליגי אגמרא דידן דמה שעושין שם מקום הכתיבה עיקר היינו שאין יודעין שם מקום הנתינה ומש"ה כותבין אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל שזה ממש ל' בה"ג משא"כ בגמרא דידן איירי שיודעין בשני השמות כדמשמע יוסף וקורין אותו יוחנן ומש"ה קתני בברייתא דשם הנתינה עיקר ובהכי ניחא לן ליישב שיטת שני התלמודים והתוספות לולא שכבר כתבתי דלשון התוספות לא משמע כן ואיני כדאי להכריע והרבה יש להאריך עוד בדינים אלו בשיטת הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

משנה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה ופירש"י והיתה מפסדת כתובתה. ולכאורה לשון המשנה גופא מורה ע"ז מדקתני התקין ר"ג שתהא נודרת וגובה כתובתה משמע דמעיקרא לא היתה גובה ובהכי ריהטא כל הסוגיא ונראה דמהכא מוכח כיון דמשום חשש בעלמא דמוריא היתרא נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה א"כ כ"ש כשידוע בודאי שהיא חשודה על השבועה שאינה יכולה לגבות כלום מן היתומים ומפסדת כתובתה לגמרי אע"ג דשבועה זו אינה אלא שבועת המשנה ולא שבועה דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר בכה"ג תקנתא לתקנתא לא עבדינן והיינו משום דאלמוה רבנן לתקנה זו משום תקנת היתומים ועשאוהו כשל תורה דחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וה"נ אילו היו היתומים יכולין לישבע היה הדין נותן שישבעו ויפטרו אלא שאין יכולין לישבע שהרי אין יודעין כלום מש"ה פטורין לגמרי כנ"ל וכן מבואר להדיא בח"מ סי' צ"ב דאע"ג דבפוגם שטרו או בעד אחד מעיד שהוא פרוע וכולהו דכוותייהו שנשבעין שבועת המשנה וגובין ואם בעל השטר חשוד נחלקו שם הפוסקים אם גובה בלא שבועה או שהנתבע נשבע ונפטר אפ"ה כשבאה לגבות מן היתומים והיא חשודה כולהו מודו שאינה גובה כלום ועפ"ז יש להקשות על שיטת הש"ך שמכריע מסברא דנפשיה דבפוגם שטרו וכיוצא בו והוא חשוד נוטל בלא שבועה ומוכח לה מההיא דאמרי' בפוגם שטרו ומת דנוטלין היורשין בלא שבועה דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וא"כ כ"ש בחשוד שאין שום סברא לומר דחשוד גרע ממת ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"א דפליג אדרב ושמואל דאפילו ביתומים מן היתומין גובין היורשין ואם כן לפי סברת הש"ך לר"א כ"ש בחשוד ובא לגבות מן היתומים דנוטל בלא שבועה והיאך אפשר לומר כן דתיקשי ליה מתני' דהכא דנמנעו מלהשביעה משמע מיהא דבשבועת היתומים והוא חשוד מפסיד אע"כ דאליבא דר"א חשוד גרע ממת דחשוד מפסיד ע"י פשיעתו וא"כ מדר"א נשמע לדידן דמאן פליג עליה בסברא זו מיהא הש"ך בזה לשיטתו בסימן פ"ב דחלק בין ב"ח לגביית כתובה מיהו לענ"ד לא משמע הכי מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר לקמן וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אין אלמנה כו' וא"ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה לפי שהוא כו' תוך זמנה עכ"ל. והמעיין יראה שתירוצם דחוק מאד וכן בסמוך בד"ה אלמנה איצטריכא ליה מקשים התוספות וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' ותירצו דההיא איכא לאוקמי בגרושה וקשיא לי דאכתי לסברת המקשה דלא סליק אדעתיה טעמא דחינא אם כן אמאי לא מקשה בפשיטות אלמנה תנינא דמה לי אלמנה ומה לי גרושה ואי משום הבותא דתוך זמנה א"כ מב"ח נמי לא מקשה מידי תו קשיא לי אסוגיית הש"ס גופא דמקשה מאי איריא ות"ל דלא אלמנה ולא ב"ח איצטריכו לאשמעינן דמשנה שלימה היא בפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח והיה לו מלוה ביד אחרים ר"ע אומר יתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אלמא דאלמנה וב"ח צריכין שבועה לנגד יתומים ומהתם נמי שמעינן דאלמנה אפילו תוך זמנה ולולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב הכל בחדא מחתא דודאי עיקר הדין דשבועה ידעינן לה מההיא דהכותב שכתבתי אלא עיקר רבותא במשנתינו לאשמעינן דלעולם אינה נוטלת אלא בשבועה ואם היא חשודה תפסיד ושמעינן לה מההיא דנמנעו מלהשביעה וכמ"ש ורישא וסיפא כולה חדא מילתא היא לפי שא"א לה ליטול לעולם אלא בשבועה לכך נמנעו מלהשביעה אלא דאף לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דקושטא דמילתא בב"ח נמי הדין כן דכשהוא חשוד מפסיד והיינו דקאמר והא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והאי לישנא משמע דלעולם א"א ליטול מהיתומים אלא בשבועה ואם הוא חשוד מפסיד וכמ"ש שכן הסכמת כל הפוסקים וכמו שאבאר עוד לקמן ומשני הש"ס דסד"א משום חינא אקילו גבה לענין שלא תפסיד כנ"ל לולא שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה אלמנה איצטריכא ליה וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' וי"ל דאיכא לאוקמי בגרושה כו' עכ"ל. ואין להקשות ליתני האי דאלמנה ולא ליתני היאך דנראה דבגרושה נמי איכא רבותא טפי דסד"א משום חינא אקילו רבנן ונהי דבאלמנה לא איכפת לן לטעמא דחינא היינו משום דשייך גבה יותר טענת פרעון דעביד דמתפיס לה צררי משא"כ בגרושה דלא שייך חששא דצררי ה"א דחיישי' לחינא קמ"ל דאפ"ה לא תפרע אלא בשבועה ולמאי דפרישית לעיל א"ש טפי ואין להאריך ובפ' הכותב כתבו התוס' בע"א ע"ש:

תוס' ד"ה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה כו'. וא"ת מאי פריך הש"ס מאי איריא אלמנה דלמא קמ"ל באלמנה אף שהוא תוך זמנה צריכה לישבע שהוא תנאי ב"ד משא"כ בשאר שטרות שאינו צריך לישבע בתוך זמנו כו' ע"ש. והקשו המפ' מאי מקשו תוס' דלמא באמת קושית [הש"ס] הוא אאביי ורבא דסברי אדם פורע תוך זמנו ופריך שפיר ליתני בשאר שטרות תוך זמנו דג"כ צריך לישבע:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה אהא דפריך הש"ס מאי איריא אלמנה כו'. והקשה הלא גם אלמנה תנינא במתניתין דמי שמת והניח מלוה ופקדון ביד אחרים דאמר ר"ע ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה כו' ותני בהדיא דצריכה לישבע לגבות מיורשים ותירץ, די"ל דאיכא לאוקמי כר' טרפון דסבר התם ינתנו לכושל ואיכא למימר דסבר דאין צריכין לישבע כלל מיורשים ולכך לא סבר כר"ע ולכך קמ"ל מתניתין דהכא אף אליבא דר"ט דצריך לישבע ע"ש:

והנה עוד הקשה הפ"י במתניתין למה לי דתני במתני' התקין ר"ג שתהא נודרת וגובה כתובתה למה לי וגובה כתובתה הלא כיון שהיא נודרת ממילא ודאי גובה כתובתה. ותירץ דס"ד דקודם שהתקין ר"ג והי' נמנעין מלהשביעה היתה גובה בלא שבועה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן דהשבועה עצמה אינה רק תקנת חכמים דמן התורה גביא בלא שבועה ועכשיו שאינה יכולה לישבע לא תטול כלל והוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן ולכך קמ"ל דהתקין ר"ג שתהא גובה כתובתה ומקודם לא היתה גובה כלל ואף דהוא תקנתא לתקנתא עבדינן בכתובה ע"ש. ויש להקשות דהנה הפ"י פרק הכותב גבי הפוגמת דקתני ומנכסי יתומים כו' הקשה קושית התוס' הלא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואמאי גביא כלל אף בשבועה והוכיח דכל היכא דקתני יתומים איירי ביתומין קטנים דתיבת יתומים משמעותו קטנים. ותירץ שם דאיירי בייחד לה בכתובתה ארעא בד' מצרנהא דהוי כשלה ולא שייך אין נזקקין לנכסי יתומים דאין צריכין להזדקק כלל. ואעפ"כ שבועה חייבת משום צררי ע"ש:

והנה יש להקשות, לפי דבריו דהנה בכל הנשבעין ונוטלין הוא מטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאישתמוטי לא שייך בנוטל וע"כ הטעם משום שמא ספק מלוה ישינה יש לה עליו ולפ"ז קשה הכא ביתומים קטנים דבאמת אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כלל רק משום דייחד לה ארעא בכתובתה היא גובה אותה הקרקע שייחד לה בכתובתה וא"כ אם יש לה מלוה אחרת עליו ממילא אינה גובה אותה הקרקע שעל המלוה אחרת לא ייחד לה קרקע זו רק בכתובתה. וא"כ קשה איך חייבת שבועה בבואה לגבות מיתומין קטנים בייחד לה ארעא בכתובתה הלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דלא שייך שמא יש לה ספק מלוה ישינה עליו דאף אם יש לה ודאי מלוה אחרת אינה גובה דעל המלוה אחרת שפיר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דלא ייחד לה אותה הקרקע במלוה זו [דא"ל שמא כבר פרע לה הכתובה והיא מסופקת אם הלותה שנית ויחד לה ארעא במלוה זה ז"א חדא למ"ש הפוסקים דלא חיישינן למלוה ישינה בכתובה רק שלוה ממנה קודם שנשא אותה דאח"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה וע"מ שאין לבעלה רשות חיישינן. וא"כ כיון שייחד לה קרקע זו בכתובתה ממילא לא יחדה לה מקודם על הלואה אחרת ואף אי נימא דגם חיישינן שהלותה לו אח"כ מ"מ כיון שכתבו הפ' דהתם בייחד לה קרקע לא שייך חשש פרעון רק צררי. וא"כ כיון שלא פרע לה ממילא לא ייחדה למלוה אחרת וגם א"ל שהיא מסופקת בזה עצמו אם קבלה פרעון על הכתובה או לא דז"א דאם מסופקת שפיר גובה מן הדין דכך הדין בשטר אם שניהם טוענין שמא חייב דמה שאנו טוענין בעד היתומים לא מיקרי ברי לענין זה ע"ש. ועיין באו"ת דבל"ז לא חיישינן על דבריה] וא"כ אמאי חייבת שבועה מנכסי יתומים קטנים. אך באמת זה לא קשה למ"ש תוס' דגם בקרקע שייך קצת אישתמוטי וכתבו שהוא מדרבנן דשמא משכן אותה הקרקע שלוה עלי' ע"ש בתוס' (ב"מ דף ה') וא"כ בייחד לה קרקע שייך שפיר אישתמוטי וממילא צריכה לישבע אף בלא החשש מספק מלוה ישינה. אך באמת זה האישתמוטי אינו רק מדרבנן כמ"ש הפ"י שם דלכך בשבועת היסת פסק ר' האי גאון דאינו צריך לישבע בקרקע דהוי תקנתא לתקנתא רק בשבועה דאורייתא ע"ש בתוס'. וא"כ גם הכא שאינה רק בשבועה דרבנן קשה איך אמרינן זה האישתמוטי שאינו רק מדרבנן והוא ג"כ תקנתא לתקנתא ולא עבדינן. אך באמת ז"א דבכתובה אמרינן שפיר תקנתא לתקנתא כמ"ש הפ"י. אך לפ"ז קשה הכא קושית הפ"י למה לי הא דתני נודרת וגובה כתובתה הלא ודאי גובה כתובתה. וא"ל דס"ד דהוא תקנתא לתקנתא ולא עבדינן וקמ"ל דעבדינן בכתובה ז"א דזה מוכח מהא דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וקשה כמ"ש הלא לא שייך מלוה ישינה. וצ"ל דאמרינן אישתמוטי וקשה הא אינו אלא מדרבנן וע"כ מוכח דאמרינן תקנתא לתקנתא בכתובה כמ"ש וא"כ למה לי דתני גובה כתובתה כנ"ל אך י"ל לפמ"ש הפ"י שם שרצה לתרץ דאיירי בהי' לו מלוה ופקדון ביד אחרים דלא שייך טעמא דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים כיון דאין מוחזקין. ואעפ"כ צריך שבועה ודחה זה דבאמת קי"ל דאינה גובה שם ע"ש:

ולפ"ז לכאורה מיושב דאי לא הוי תני גובה כתובתה וא"כ ה"א דהיתה גובה אף בלא שבועה ממילא לא הי' קשה קושית הפ"י דאין נזקקין דשפיר הוי מצינן למימר דאיירי במלוה ופקדון ביד אחרים דכל הטעם דאינה גובה שם הוא משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ע"ש. וא"כ לפי הס"ד דהיא גובה בלא שבועה ממילא גובה במלוה ביד אחרים דגם היא אינה צריכה לישבע. א"כ הפירוש הוא במתניתין אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה ולא היתה גובה כלל ואח"כ נמנעו מלהשביעה והיתה גובה בלא שבועה. ולכך תני דגובה כתובתה עכשיו ומקודם לא היתה גובה כלל אף בשבועה:

אך לפ"ז קשה קושית הפ"י למה פריך הש"ס מכולהו הלא גם אלמנה תנינא בהא דכולן צריכין שבועה וא"ל כמ"ש דפריך לר"ט דז"א דא"כ קשה למה תני גובה כתובתה, וכמ"ש דא"ל דמקודם הי' נוטלת בלא שבועה כמ"ש וא"ל לר"ט דהפירוש הוא במתניתין דמקודם הי' גובה בשבועה במלוה ביד אחרים דז"א לפמ"ש שםדבמלוה ביד אחרים ינתן לכושל ומפרש דהיינו כתובה משום חינא ואי לאו משום חינא לא היתה גובה מב"ח לחוד עם היורשים כתבו דבאמת אינו גובה לר"ט וא"כ ממילא אינה צריכה לישבע דאמרינן מיגו דחשיד אממונא כו'. וא"ל ספק מלוה ישינה. דז"א דאף אם יש לה ודאי מלוה אחרת שאינו כתובה אינו גובה דלא שייך חינא והוי מטלטלי דיתמי מחמת שכולן צריכין שבועה וא"כ אינה צריכה כלל לישבע ואמאי תנא דנפרעת בשבועה. וע"כ דאתיא כר"ע. וא"כ קשה קושית הפ"י אמאי לא פריך הש"ס הלא אף אלמנה תנינא כיוון דאתיא ע"כ כר"ע:

אמנם יש לישב זה לפמ"ש תוס' אמאי צריכה לישבע הא הוי תוך זמנו ותירצו דבכתובה שהיא תנאי ב"ד חיישינן אף בתוך זמנו. ולפ"ז א"ש דלענין מלוה ישינה י"ל שיש לה מלוה ישינה שהיא תוך זמנה וא"כ במלוה אחרת ממילא אינה צריכה לישבע כיון שאינו תנאי ב"ד וא"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש דלמא קושית הש"ס אליבא דמ"ד אדם פורע תוך זמנו. ולמ"ש א"ש דאי קושית הש"ס אליבי' קשה קושית הפ"י אמאי לא פריך אאלמנה גופה דא"ל כמ"ש שיש לה מלוה תוך זמנו כיון דאדם פורע תוך זמנו וע"כ קושית הש"ס אי אין אדם פורע כו' ומקשו תוס' שפיר וא"ש: