אָמַר: הוֹאִיל וַהֲווּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלֹא מִיחוּ בֵּיהּ, שְׁמַע מִינָהּ קָא נִיחָא לְהוּ. נראה לי ודאי הם לא הרגישו בדבר זה שלא ראו דנקטיה בידיה ואפקיה ורק זה חשב שראו ולא מיחו ואפילו לפי דברי המדרש יתכן ידעו שזה רוצה להוציאו ולא גערו בו אבל לא ראו דנקטיה בידיה ואפקיה.
אֵיזִיל אֵיכוּל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא. נראה לי בס"ד זה בשמו דיבר כי לפי דברי רש"י ז"ל היה שמו כן בַּר קַמְצָא והשתא מן אותיות שמו יהיה צירוף זה 'בם קרצא' ולזה אמר אֵיכוּל בְּהוּ קֻרְצָא, בהו דייקא באותיות שמו שהם 'בם קרצא'.
ועוד נראה לי מה שאמר אֵיכוּל קוּרְצָא על פי מה שאמרו המקובלים בפסוק וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ (בראשית ג, יח), קוֹץ קליפת הזכור דַרְדַּר קליפת הנוקבא ולכן זה שנפרד מישראל נדבק בקוץ שנעשה לישראל קוץ מכאיב וגם עתה חל עליו קללת ארור דכתיב אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר (דברים כז, כד) דקאי על המוסר ומלשין ושורש ארור הוא 'אר' ולפי זה נצטרפו בו אותיות קוץ עם אותיות אר ונעשה צירוף קוּרְצָא שהוא 'קוץ אר' ולזה פיו ענה בו ואמר אֵיכוּל קוּרְצָא.
שָׁדַר בְּיָדֵיהּ עֶגְלָא תְּלָתָא. נראה לי היה זה בהשגחה מן השמים שלא שלחו עמו שה או שור אלא עגל, לרמוז להם עתה הגיע זמן חרבן בית המקדש וגלות ישראל שיש בהם חלק מעון העגל כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קב.) אין לך כל פקידה שאין בה מעון העגל דכתיב וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות לב, לד).
והא דְּשָׁדִי בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם נראה לי גם זה היה בהשגחה לרמוז להם שהגיע זמן החרבן והגלות שהיה בעבור לשון הרע בדבר שפתים ולמאן דאמר שעשה מום בעינים רמזו להם שהגיע שליטת עשו הוא אדום אשר קליפתו היא 'רע עין' בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) כמנין 'רע עין' [400] ולכן כתב הרב מגלה עמוקות ז"ל הרוצה להרוג חזיר יסמא את עינו, וידוע כי חזיר הוא קליפת עשו דכתיב יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ, יד).
בָּעוּ לְמִיקְטְלֵיהּ. קשא ודאי המלך שלח עמו אנשים מעבדיו כי לא היה מאמין בזה לבדו ואיך יהרגוהו לפניהם?
ונראה לי כי עבדי המלך היו עומדים חוץ לבית המקדש דאין רשאין להכנס לפנים משום טומאה ורק זה נכנס לבדו עם העגל שבידו והם בעו למקטליה על ידי שם מפורש אחר שיצא וילך אצל עבדי המלך שיפול מאיליו לארץ מת קודם שידבר עמהם והם חושבים שמת פתאום והם היו לוקחים העגל מידו קודם שיצא מאתם ואז יחשבו עבדי המלך שהקריבו אותו.
עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקִילַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנו. עיין פירוש רש"י ז"ל ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד כי רב זכריה הוה כהן ועומד בבית המקדש עם אחיו הכהנים והיו הכהנים רוצים להקריב משום שלום מלכות ורבי זכריה אמר יאמרו בעלי מומין קרבים על גבי מזבח ולכן לא תהיה הוראה זו דמשום שלום מלכות מותר על פי סברתינו אלא תהיה על פי הסכמת הסנהדרין שהם יתירו בדבר זה ולכן אמרו לזה שילך וישאל מן הסנהדרין ועל פיהם יקום דבר ודא עקא כי הוא יצא מן העזרה והעגל בידו ומסרו ביד עבדי המלך שהיו ממתינים בחוץ באומרו שלא רצו להקריב והם לקחו העגל וחזרו אצל המלך ואף על פי שהיו אומרים להם תביאו העגל להקריבו לא היו שומעין אחר שכבר לא קבלו גזרת מלך בפעם ראשונה שוב אין תקנה לדבר זה ונמצא ענוה שלו שלא רצה לדון דבר זה על פי סברתו אלא על פי הסנהדרין גרמה כל זה.
שָׁדַר עִלוּיַהוּ נֵירוֹן קֵיסָר. נראה פשוט דהמלך של רומי נקרא קיסר שהוא רוצה לומר אמפרטו"ר אך השרים אשר מזרע המלוכה נקראים בתוארים שונים ומחברים עם תואר כל אחד שם קיסר דהיינו נירון קיסר ואספסינוס קיסר כמו שתאמר פקיד הקיסר גזבר קיסר יועץ קיסר וכן עתה במלכות פרס יש שרים מזרע המלוכה שנקראים בשם נאיי"ב אל צלטנ"ה וכן חסא"ם אל צלטנ"ה וכיוצא בזה ובן המלך קורין אותו שא"ה זאד"ה רוצה לומר בן המלך כמו שקורין באירופ"א לבן המלך בשם פְּרִינְץ.
שָׁדָא גִּירָא לְמִזְרָח. בדק ועשה הקסם בגירא ולא בדבר אחר מן השמים היה כך להורות כי חטאתם היה לשון הרע שנמשל לחץ דכתיב חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם (ירמיה ט, ז) וְשָׁדָא לְמִזְרָח תחלה לראות אם יעמוד להם זכות אור תורה המאיר וזכות זרע בית דוד דאתו מיהודה שהיה כנגד המזרח כמו שאמרו במדרש (במדבר רבה ב, י) בפסוק וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה (במדבר ב, ג) אמר הקדוש ברוך הוא למשה מזרח שממנו אור יוצאה לעולם יהי כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה שנאמר וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה שנאמר וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים (דברי הימים א' יב, לג) עיין שם.
ולכן שָׁדָא לְמִזְרָח תחלה שממנו יוצא אור לראות אם יעמוד להם זכות התורה שהיא אור העולם דכתיב וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) דלכן יששכר במזרח וגם לראות אם יעמוד להם זכות דוד המלך ע"ה שנמשל כסאו כשמש דכתיב וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהלים פט, לז) דעדיין הנשיאות לא פסקה מזרעו ובית המקדש נקרא על שמו דכתיב מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהלים ל, א) וכתיב רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד (מלכים א' יב, טז) גם אם יעמוד זכות כללות שבט יהודה שממנו המלוכה על ישראל שהוא במזרח כאמור.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שָׁדָא לְמִזְרָח לראות אם יעמוד להם זכות משה רבינו ע"ה שהוא בסוד השמש כמו שאמרו פני משה כפני חמה (בבא בתרא עה.) וכתיב אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ (דברים ד, מא) וְשָׁדָא לְמַעֲרָב לראות אם יעמוד להם זכות דוד המלך ע"ה אשר יסד כותל המערבי אשר הוא קיים לעולם ולא זזה ממנו שכינה (שמות רבה פרשה ב, ב) ואחר כך שדי לשתי רוחות צָפוֹן וְדָרוֹם עד כאן דבריו נר"ו.
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, אָתָא נָפַל בִּירוּשָׁלַיִם. פירוש לתשלום ארבע רוחות שהם דרום וצפון. ונראה דהיתה נפילת הגירא בירושלים מדרך נס נגד הטבע כי הוא עשה זה בדרך קסם לידע אם רצון השם יתברך בכך ואם יפול כפי טבעו ודרכו מה הועיל בזה לכן עשה מקום המטרה מן הצד הלאה מירושלם כזה [הציור חסר] וכפי דרך הטבע אי אפשר שיפול הגירא בירושלם אך בדרך נס נתעקמו הגירין ונפלו בירושלם.
והנה בזה נראה לי בס"ד לפרש רמז הכתוב דישעיה נ"ד הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל (ישעיה נד, טו) פירוש כל מה שעשו האויבים בכם והצליחו מֵאוֹתִי היתה זאת וזהו שנאמר הֵן גּוֹר יָגוּר לשון גירא אשר מגרה האויב שהוא אֶפֶס שאינו נחשב כלום שהיה מגרה גירין כדי לבדוק ולקסום וכל זה הוא מֵאִתִּי שאני שמתי בלבו לבדוק בכך ותדעי מִי גָר אִתָּךְ ממה שתראי כי עָלַיִךְ יִפּוֹל הגירא בדרך נס שלא כפי הטבע ובזה תדעי מי הוא גר אתך. או הכונה מִי גָר אִתָּךְ זה נירון קיסר סופו כי עָלַיִךְ יִפּוֹל מלשון על פני כל אחיו נפל כי נתגייר ושכן עליך דנפיק מיניה רבי מאיר.
עָרַק וְאָזִיל וְאִיגַיֵּיר, וְנָפַק מִינֵיהּ רַבִּי מֵאִיר (יחזקאל כה, יד). נראה לי בס"ד הוא כיבד את התורה שסמך על הפסוק של תורה דפסיק ליה ינוקא לכך יצא ממנו רבי מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה דעל כן נקרא מאיר. גם עוד הוא חדל מלהחריב בית המקדש שהיה אורו של עולם כדאמר בבא בן בוטא להורדוס לכך יצא ממנו רבי מאיר. ועוד נראה לי הוא נתפעל מן הנס שהראו לו מן השמים בענין החיצים כדכתיבנא לכך יצא ממנו רבי מאיר בעל הנס זיע"א.
ובזה נראה לי בס"ד לפרש רמז המאמר (חגיגה טו:) רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, כי זה האיש היה שמו נירון נֵירוֹן וידוע באבג"ד יתחלף הנו"ן במ"ם נמצא נירון הם אותיות רימון דאף על גב דכתיב רמון בלא יו"ד הנה בקריאה נקראת ביו"ד דחיר"ק משמש במקום יו"ד וזהו שאמרו 'רמון מצא' זה נירון קיסר שיצא ממנו 'תוכו אכל קליפתו זרק' כי זה נירון דאגייר היה בו קליפה חלק רע והיה בו נשמה חלק טוב ורבי מאיר יצא מחלק הטוב שהוא הפרי ואין בו מחלק הרע שהוא הקליפה כלל.
נמצא רבי מאיר היה בן גרים וכן רבי עקיבא רבו היה בן גרים והכל מפלאות תמים דעים שיצאו מאורות ישראל אלו מאנשים נכרים ואל תתמה בא וראה שתי פרידות טובות שיצאו מעמון ומואב שמהם יצאו מלכי בית דוד ומלך המשיח שיבא בב"א.
אָתָא, צָר עֲלַהּ תְּלַת שְׁנֵי. הנה נמשך בזה צער רעב שלש שנים נוסף על גלותם, ונראה לי בס"ד הטעם כי בבית שני היה עונם לשון הרע ששקול כנגד שלשה עבירות חמורות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וחטא זה בפה לכך צר שלש שנים לצערם ברעב שהוא הנאה שבפה שלש שנים על עון לשון הרע שהוא בפה שהוא לישנא תלתא ושקיל כתלתא חמירתא.
ובזה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הטעם שסיבת פרענות שלהם היתה על ידי ששלח להם הקיסר עגלא תלתא גם זה הוא מן השמים שעלה בלבו לשלוח עגלא תלתא לרמוז להם כי עון לישנא תליתאי דשקול כתלתאי הביא להם אותה פורענות עד כאן דבריו נר"ו.
הֲווּ בָּהּ הַנְהוּ תְּלָתָא עַתִּירֵי. נראה לי בס"ד נזדמנו שלשה עשירים גדולים אלו כנגד שלשה נקודות הסגו"ל שהוא נקוד החסד לרמוז דאלו השלשה בהצטרפם יחד יכולים לעשות חסד שלם וגם לרמוז כי מן השמים נתנו שלשה אלה לעזרתם והם היו כפויי טובה שדחו חסד זה בידים.
אַמְרֵי לְהוּ רַבָּנָן: לָא מִסְתַּיְעָא מִלְּתָא. נראה לי בס"ד הכונה שהיו בוטחים בעסק התורה שהיה הרבה באותו הדור וסמכו בזה על דבורו של יצחק אבינו ע"ה שאמר (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' כשהקול קול יעקב אז אין 'הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ולכן גם עתה שמצוי בהון תורה לא יוכלו בני עשו לשלוט ואמרו להם רבנן עתה בדור זה לא מסתייעא ההיא מילתא דיצחק אבינו ע"ה יען דאף על פי שהקול קול יעקב כיון דאיכא לשון הרע שהוא חטא בלשון לא יועיל לימוד התורה שהוא בלשון לבטל ידים של עשו.
קָמוּ קָלַנְּהוּ לְהַנְהוּ אַמְבְּרֵי דְּחִטֵּי וְשַׂעֲרֵי, וַהֲוָה כַּפְנָא. פירש רש"י לאוצרות התבואה והעצים כדי שילחמו. וקשה מנא ליה ששרפו אוצרות העצים גם כן דהא די להם בשריפת חיטי ושערי?
ונראה לי בס"ד דהלא חיטי ושערי אי אפשר שישרפו הכל במהרה כי אם מעט מעט דאינם עצים שיהיו נשרפים במהרה ואם כן כיון דחזו יושבי העיר שהדליקו הבריונים אש באוצרות הא ודאי ירוצו כולם הם ונשיהם ובניהם להציל לעצמם ומי יעכב ביד המון רב ואיך הוה כפנא אם כל אחד נטל לו מאכל חצי שנה בלי ספק על כן מוכרח לומר מעשה שהיה כך היה דאלו אוצרות העצים היו סביב אוצרות החטים ושעורים על כן כאשר הדליקו הבריונים אש באוצרות החיטים הדליקו אש באוצרות העצים גם כן על כן נמצא הקיף אש להבה של העצים סביב אוצרות החיטים וכיון דהעצים מעלים להבה גדולה לא יש מקום להמון העם לגשת אל אוצרות החיטים להציל לעצמם ולכך נשרפו הכל והוה כפנא תכף ולכן הוכרח רש"י לפרש שהדליקו העצים גם כן.
דְּרַבִּי צָדוֹק יָתִיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא. נראה לי בס"ד הטעם דיתיב ארבעים שנה בתענית להגין על ארץ ישראל שהיא ת' פרסה מהלך ארבעים יום וגבי מרגלים שתרו את הארץ ארבעים יום נגזר עליהם ארבעים שנה במדבר יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה (במדבר יד, לד) וכן הוא עשה להגין על ארץ ישראל שהיא מהלך ארבעים יום שלא תחרב יום לשנה יום לשנה.
וְלִיעַיְלוּ בָּךְ תַּלְמִידָךְ, וְלָא לֵיעוֹל בָּךְ אִינַשׁ אַחֲרִינָא. פירוש דהבריונים פותחים השער לכל מי שיוציאו לקברו כי בתוך ירושלים אסור לקבור מתים אך היה דרכם שהם ישאו המת משערי העיר עד בית הקברות לקברו בידם דחוששין פן אלו הנושאים אותו לא ישובו לירושלם אחר קבורה אלא ילכו לחיל הרומיים להציל עצמם ואז הרומיים ידעו סודם ועניינם ולכן צוהו דרק תלמידיו ישאו אותו כדי שיאמרו לבריונים שכך צווה בשעת מיתה שלא ישאוהו אלא רק תלמידיו פלוני ופלוני והבריונים יקבלו בכך לקיים צוואת רבם דאין קיום דבר זה קשה כל כך דרק משום חששה בעלמא היה מנהגם לשאת המת מן שער העיר עד בית הקברות ומשום חששא בעלמא לא יעברו על הצוואה של רבם וכן כתב מהרש"א שיאמרו כך היא הצוואה שלך.
בָּעוּ לְמִידְחְפֵיהּ, אָמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ. פירש רש"י יאמרו קאי על רומיים. וקשה מהיכן יודעים זה הרומיים דבשלמא דקירה רואין אותו אחר שיוציאוהו שהוא מדוקר אך אם דחפוהו איך ידעו?
ונראה לי יאמרו קאי על שאר בריונים שבעיר שרואין זה ויקשה עליהם בזיון הזה שעשו הבריונים היושבים בשער העיר ועל ידי כך יהיה פירוד הלבבות בבריונים עצמן ויהיו נלחמים זה בזה הם בהם יעמוד השטן ביניהם והיא לא תצלח לבריונים.
אָמַר: שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא, שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא. נראה לי בס"ד דהוא כיון בלבו על מלכות העליונה דקדושה ולא על זה וכהאי גונא אמרו בזוהר הקדוש על מה ששלח דוד המלך ע"ה לנבל וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם (שמואל א' כה, ו) דכיון בלבו כלפי מעלה וכן אמרו רז"ל בגמרא עמה שאמר דניאל ע"ה לנבוכדנצר מָרִי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ (דניאל ד, טז) דכיון כלפי מעלה וכן כאן כיון באלו הדברים על מלכות העליונה דקדושה.
ומה שכופלים שלום למלך פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו כי המלך צריך שיהיה לו שלום משרי המדינות שבמחוז שלו ועוד שלום משאר מלכים הכפופים אליו שלא ימרדו בו עד כאן דבריו נר"ו.
דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ, לָא מִימְסְרָא יְרוּשְׁלֶם בְּיָדָךְ דִּכְתִיב: "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" וְאֵין 'אַדִּיר' אֶלָּא מֶלֶךְ (ישעיהו י, לד). יש להבין למה נקיט לשון אַדִּיר ולא אמר בפירוש במלך יפול? ונראה לי בס"ד דרמז בזה על עשו שיש בו י"א אלופים כנגד י"א רוחות טומאה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים עיין שם ולזה קראו בשם אַדִּיר שהוא אותיות 'דר י"א'.
אָמַר לֵיהּ: אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן?. יש להבין למה המשיל את ישראל ל'דְּבַשׁ' ולא לדבר אחר? ונראה לי בס"ד שרמז לו כמו שהדבש פסול להקרבה דכתיב כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַהֳ' (ויקרא ב, יא) כן הם נפסלו לגבוה ולא חפץ בם ה' שיבאו ויכנסו בבית מקדשו ולא לישב בעיר קדשו. ומה שדימה הבריונים ל'דְרָקוֹן' לרמוז שהם עושים מעשה נחש שהביא מיתה לעולם כן הם מביאים מיתה בידים לכל יושבי ירושלם.
והא דְקָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וכו' הנה בודאי לא נעלמה תשובה זו מן רבן יוחנן בן זכאי אך שתק שלא רצה להאריך הויכוח עמו אף על פי שהיה יכול לנצחו בדברים אלו כי חלק כבוד למלכות שראה שעתא קיימא ליה. ומה שאמר 'קָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא' קשה הוה ליה למימר קרי עליה רבי עקיבא ואיתימא רב יוסף דרבי עקיבא תנא הוא וקדים? ונראה לי בס"ד דרב יוסף בודאי קרי עליה כן ובזה לא יש שום ספק לשום אדם אך יש אומרים שגם רבי עקיבא קרא עליו המקרא הזה.
אֶלָּא בָּעִי מִינָאִי מִידִי דְּאֶתֵּן לָךְ. יש להקשות איך נשא חן בעיניו לתת לו שאלתו והלא לפי דעתו של קיסר היה רבן יוחנן בן זכאי מנוצח ממנו בטענה זו שטען אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? ואשתיק רבן יוחנן בן זכאי וגם אחר כך כשאמר לו הקיסר 'אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לָךְ' אשתיק רבן יוחנן בן זכאי ונמצא שהקיסר נצחו בטענתו באותו ויכוח ואיך נשא חן בעיניו באשר הוא שם לתת לו שאלתו ובקשתו?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב בעומר השכחה (דף כב) מלך ספרד שלח בעד אדם אחד שהיה יודע לירות בחיצים מורה מופלג וגם המלך היה מהיר וחכם ביריית החצים ועמד המלך עם זה האיש לירות בחיצים ועשו במטרה מקום הסימן והמורה ירייותיו במקום הנסמן הוא המורה הגדול והיה זה בפני כל שריו ועבדיו וירה המלך בחיציו ובכל פעם במקום הנסמן אבל עשה הרבה נקבים באותו מקום והאיש בדרך ארץ שהיה לו עם גבורתו היה מורה חוץ למקום אבל כל יריותיו היו בנקב אחד וכל עבדי המלך הסכימו שהמלך נצח.
ואחר שהלכו כולם ונשאר המלך עם אותו האיש לבדו אז אמר לו אותו האיש אל תחשוב אדוני המלך שאתה נצחת, הסתכל כמה נקבים נקבת במקום הנסמן ואני לא נקבתי אלא במקום אחד ולא הייתי מורה חוץ למטרה אלא להראות לעבדיך שאתה נצחתני והודה לו המלך ונתן לו מתנות וכבוד על גבורתו שהיתה מורכבת על דרך ארץ, עד כאן דבריו עיין שם.
וכזאת עשה רבן יוחנן בן זכאי לפני המלך כי באמת טענת המלך תשובתה בצידה למה ישברו החבית כל עוד שיש תקוה ליטול הדרקון בצבת וקטלי ליה ותשאר החבית שלימה? כי כן המה לכך היו מצפים אולי יוכלו לגרש את הבריונים ותשאר העיר קיימת וכמו שאמר רב יוסף, ותשובה זו היא פשוטה ואין צריך לה חכמה גדולה שאפילו תינוק יוכל לכוין תשובה זו מדעתו ובודאי גם הקיסר הרגיש בתשובה זו בעת שטען שהיה לכם לשבור את החבית ורק אמר טענתו כדי להראות שהוא נצוח את רבן יוחנן בן זכאי אך רבן יוחנן בן זכאי שתק בשביל דרך ארץ שלא יהיה נראה לפני היושבים שהוא נצח את הקיסר שאם משיב תשובה זו היה מתבזה הקיסר לפני עבדיו שהיו דבריו נראין דברים בטלים שאין בהם ממש ולא נתנו להאמר ולכך שתק שיהיה נראה לעיני הרואין שהקיסר נצחו וכמו הדרך ארץ שעשה בעל החיצים למלך ספרד.
ולכן אף על פי שחזר הקיסר ושנה באוולתו להעמיד דבריו הראשונים באומרו 'אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לָךְ' גם עתה שתק רבן יוחנן בן זכאי ולא השיב התשובה שאמר רב יוסף והקיסר הרגיש בדרך ארץ שהיה אצל רבן יוחנן בן זכאי בדבר זה דהבין דודאי רבן יוחנן בן זכאי יש לו תשובה נצחת להשיב על טענתו ועם כל זה שתק זה פעמים בשביל כבוד הקיסר! לכך נשא חן בעיניו ואמר לו 'בָּעִי מִינָאִי מִידִי דְּאֶתֵּן לָךְ' כאשר כבד מלך ספרד לאותו האיש בעבור דרך ארץ שעשה.
ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר למה על קושית רב יוסף שהקשה על רבן יוחנן בן זכאי על אשר לא בקש ממנו לפוטרם לגמרי עשה תלמודא תירוץ על רבן יוחנן בן זכאי דאמר ואיהו סבר דילמא כולי האי לא עביד וכו' ולמה על קושיא זו שהקשה רב יוסף על רבן יוחנן בן זכאי דאבעי ליה למימר שקלינן צבתא וכו' לא עביד תלמודא תירוץ לרבן יוחנן בן זכאי? ובזה ניחא דהכא התירוץ הוא פשוט דרבן יוחנן בן זכאי לא רצה להראות שהוא נצח את הקיסר משום דרך ארץ.
תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ. נראה לי לכל יושביה קרי להו בשם חֲכָמֶיהָ מפני דכל היושבים באותו זמן ביבנה היו מחובשי בית המדרש וכולם חכמים שהיה בה ריבוץ תורה הרבה ונראה דכיון להפחידו בעמלי תורה דהכלל ידוע (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודע דאותה הבשורה אמרה אליו הפריסתקא בלחישה.
אָזַל, שַׁדְרֵיהּ לְטִיטוּס הָרָשָׁע (דברים לב, לז). נראה שמו מעיד על רשעתו כי רוב אותיות שמו המה אותיות טִיט ואפשר שעל זה התפלל דוד המלך ע"ה הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה (תהלים סט, טו) ולכן הגינה תפלתו של דוד המלך ע"ה ולא היה יכול לעשות כליה חס ושלום ותחבר ט' שבאמצע שמו עם אותיות וס יהיה טוס והוא תרגום של קוף כמו שנאמר במלכים (דברי הימים ב' ט, כא) קוֹפִים וְתוּכִּיִּים, ותרגום קופין טווסין כנזכר בערוך והקליפה מכונית בשם קוף נמצא טִיטוּס הוא טיט וטוס שרמוז בו שתים לריעותא.
תָּפַס זּוֹנָה בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה, וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה. נראה לי בס"ד בית קדשי קדשים הוא מקום שתי קדושות שהיו עומדים שם בנס שהם קדושת הארון שבו התורה אשר בנס היה עומד (בבא בתרא צט.) ואף על פי שבבית שני נגנז הארון קדושתו עומדת שם ועוד קדושת כרובים דגם כן בנס היו עומדים והיו מעורין זכר ונקבה לחיבת ישראל ולכן כנגד שתי קדושות אלו עשה שתי חילולין והיינו כנגד קדושת התורה הציע ספר תורה וכנגד קדושת כרובים שכב עם הזונה.
והא דאמר תָּפַס הַזּוֹנָה 'בְּיָדוֹ' לומר אף על פי שהיתה זונה נכרית היתה יראה לעשות שם עבירה והוא תפסה בידו והכניסה שם בעל כרחה.
וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא (תהלים עד, ד). קשא איך קורא לדבר זה שיצא ממנו חלול שם שמים בשם נס? ונראה לי בס"ד משום שיצא מדבר זה טובה גדולה לישראל שניצולו מן הכליה מחמת דבר זה לכך קורא אותו בשם נס דלגבי ישראל הוא נס לטובתם.
והענין הוא דידוע כאשר ירבו העונות ויהיו מקטרגים על ישראל לעשות כליה שיתחייבו בכך בדין ובמשפט בלי שום תפונה הנה אז יש שתי טענות שיועילו להציל את ישראל מן הכליה אף על פי שהם חייבים בה מצד הדין והם האחד מה שנאמר בפרשת האזינו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא הֳ' פָּעַל כָּל זֹאת (דברים לב, כו -כז) דהיינו שאם חס ושלום יהיה כליה יתלו העכו"ם את הכליה בגבורתם ולא יאמרו שה' פעל כל זאת לכך לא ימסרם בידם לכלותם. והטענה השניה הוא מה שאמר דוד המלך ע"ה 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' (תהלים קטו, א).
ועל כן אם לא היה אותו רשע מחרף כלפי מעלה ואמר 'אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ' (דברים לב, לז) לא היו מליצי יושר יכולים להציל את ישראל מן הכליה בטענות הנזכרים כי היה המקטרג טוען דאותו רשע קיים גזרת השם יתברך בחרבן הבית ושריפת היכל שכבר נתנבא הנביא על בית שני (זכריה יא, א) 'פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ' וגם על הריגת ישראל נתנבא הנביא.
ועל אשר חלל המקום בזונה והציע ספר תורה אין זה מוכח שהוא מכחיש בהשגחתו יתברך וכופר בעיקר אלא עשה במקום ההוא כאשר עשו ישראל בעצמן בבית ראשון שהעמידו צלם בהיכל והיו שולחים הזמורה וגם הרגו כהן ונביא במקדש וכיון דחללו אותו גם הוא חללו ועוד דהיה אומר כיון דחרב נסתלקה קדושתו ממנו.
ואם כן אין פתחון פה למליצי יושר להציל ישראל מכליה על ידי שתי טענות אך אחר שחירף וגידף כלפי מעלה ואמר 'אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ' בזה נעשה פתחון פה להצילם שלא יכלה אותם מחמת טענות אלו דודאי יאמר 'לֹא הֳ' פָּעַל כָּל זֹאת' כיון דחרף וגידף וכן טענה השניה 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' עתה יש לה מקום לחול.
והנה בודאי דאותו רשע אף על פי שהיה מחרף ומגדף בלבבו לא היה מוציא מפיו חירוף וגידוף כלפי מעלה כי היה ירא לעצמו, אמנם אחר שנעשה דבר שֶׁהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא אז נתגאה ורוחו הוציא כסיל וגילה רעת לבבו בחוץ בגלוי שפתח פיו לחרף ולגדף ואז ממילא נתחזקו אותם טענות ביד מליצי יושר לטובת ישראל להצילם שלא יוכל לכלותם ונמצא בצבוץ הדם בנס היה לטובת ישראל להצילם מן הכליה ולהכי קרי ליה בשם נֵס בסתם כי לגבי ישראל הוא נס שנעשה לטובתם.
ונראה לי בצבוץ הדם נרמז בשינוי אותיות ב"ץ בתיבת 'קְבֻרִים' ובתיבת 'וְיִשְׁתַּכְּחוּ' (קהלת ח, י) באחת כתוב אות רי"ש במקום אות צד"י ובאחת אות כ"ף במקום בי"ת הרי שתיהם הם אותיות ב"ץ ולזה אמר וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ.
אַמַאי קָרִי לָהּ בְּרִיָּה קַלָּה? דְּמַעֲלָנָא אִית לָהּ וּמַפְקָנָא לֵית לָהּ. נראה לי בס"ד רמזה לו בזה כי אחרים אף על פי שהרשיעו והרגו חללים הרבה מישראל חזרו בהם אחר כך דהא נבוזראדן הרג הרבה ואחר כך חזר בו ונתגייר ואותו רשע לא חזר בו לכן אשלח לו בריה דמעיילנא אית לה מפקנא לית ליה.
בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. ודאי כל מה שהיה לו בזה היה בדרך נס והא דניקר במוחו בשביל שהרג חכמי ישראל שהם דוגמת המוח וניקר שבע שנים בשביל שהחריב ארץ ישראל שהיא בת שבע והא דאשתיק מקול ארזפתא זה היה מן השמים כדי שיצטרך להביא גם ישראל להרבות קול ואז יתמקמק לפניהם ויקשה עליו דבר זה יותר מצער גופו.
וּכְשֶׁמֵּת, פָּצְעוּ אֶת מֹחוֹ, וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. פירוש אחר שהוציאו אותו תפח מן האויר ונעשה כמותו כצפור דרור והיה כצפור על שם שהיה פרוץ הרבה שחירף וגידף, 'צפור' בהפוך אתוון 'פרוץ' והיה משקלו שני סלעים כל סלע הוא כ"ד מעין ונרמז בזה שהוא היה דבק בכ"ד זיני דמסאבותא דכורא וכ"ד זיני מסאבותא דנוקבא וכנגד זה יש כ"ד וכ"ד בקדושה בסוד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב).
ומה שאמרו במתניתא כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה פירוש אחר כך תפח יותר ונעשה כמותו כגוזל בן שנה והכובד שלו היה משקל שני ליטרא נעשה בו כובד מאיליו בנס לרמוז כי הוא היה מן אַלּוּף מַגְדִּיאֵל (בראשית לו, מג) שהיא רומי כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשה, והיה דבק בי"א אירורים שהם כנגד י"א אלופים וידוע ארור בלשון הקודש, וליט בלשון תרגום, ושורש ארור הוא אר ואם תצרף שורש ארור שהוא אר עם ליט שהוא התרגום יהיה צירוף ליטרא שהוא מילה מורכבת 'ליט רא' והיה משקל שני ליטרא כי אותו רשע היה דבוק בזכר ובנקבה של הקליפה שהיא ב' פעמים 'ליט אר'.
פִּיו שֶׁל נְחֹשֶׁת וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. נראה הכונה מראה פיו של אותו יתוש שנעשה כצורת גוזל בן שנה אחר שיצא ממוחו היה כמראה של נחשת ולא היה נחשת ממש אלא רק מראהו כמראה הנחשת ונרמז בזה המראה של נחשת 'נחש ת' שהיה דבק בנחש וגם בקליפת 'רע עין' [400] שדבק בה עשו שהוא מספר ת'. ומראה צפרניו כמראה ה'בַּרְזֶל' [239] שהוא אותיות 'לב זר' וגם מספר 'אל זר' [238] עם הכולל שדבק בו.
גם נראה לי בס"ד היו בו שתי מראות אלו של נחשת ושל ברזל כי הוא חירף וגידף כנגד תפארת ומלכות וידוע כי נחשת שרשו בתפארת וברזל במלכות.
אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אף על גב דהוא צוה שישרפו אותו ויפזרו אפרו בשבעה ימים, עם כל זה במקום ששרפו אותו מוכרח שנשאר מאפרו דבר מועט ועל אותו האפר היו חונים כוחות הנפש הטמאה שלו.
וידוע דבעל אוב אינו מעלה הגוף אלא מעלה כוחות הנפש וכן הענין גבי בלעם ומפורש בשער הגלגולים (דף סג:) דנפש הטמאה של עכו"ם שהיה טמא ביותר אפשר שתשאר כמה מאות שנים על הקבר כאמור שם באותה מעשה של רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל.
ונראה דבעל אוב אינו צריך לילך סמוך לקבר זה שמעלהו אלא הוא מעלהו אף על פי שהוא במדינה אחרת ולכן אף על גב דבלעם היה קברו במדין וזו היא שקורין אותה בערבי עתה בשם מדינ"ה הוא לא הוצרך ללכת שם וראיה לזה מבעלת אוב שהעלתה את שמואל הנביא ע"ה שקבור בָּרָמָה (שמואל א' כה, א) בהיותה במקום אחר.
כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ (איכה א, ה). פירוש ששולט באותיות 'ראש' שבתוך שמם [יִשְׂרָאֵל] ולכך נעשה ראש.
