לחומרא. כי הא דרבי יצחק: מתני' היא ואביה. או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומ''מ יד דידה כדקיימא קיימא דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת את גיטה והשתא נמי לא שנא: גמ' יד דידה לאו כלום היא. דלגמרי אוקמה רחמנא ברשותיה כל ימי נערות אלא א''כ ניסת: אינה מתגרשת. דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת הכי דרשינן לה ביבמות בפרק חרש שנשא (דף קיג:) הלכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת: כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה. שאם אבדה גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וסבורה שהוא גיטה: הא שוטה בעלמא היא. ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה דמדלא קתני שמשמרת שטר אחר מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי ליה: [צרור וזורקו]. קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכשנותנין לו אגוז נוטלו: זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. אם זיכה אדם לחברו דבר ע''י אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זה לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר: חפץ ומחזירו לאחר שעה. כשתובעין אותו ממנו: זוכה אף לאחרים. ומדרבנן: דא ודא. שתי תקנות אלו דינן שוה: מאי אחת היא. שניהם לזכות או שניהם שלא לזכות: וורדאן. מאנשי וורדניא מקום: משתתפים במבוי. להיות כל החצרות מוציאין לתוכו ויטלטלו בכולן: את החבית. שהיין בתוכה לשיתוף דסתם שיתוף ביין: מאי בעיא גביה. הרי היא יוצאת בסימנין: שיתופי מבואות דרבנן. דמדאורייתא אין אסור להכניס ולהוציא אלא מרשות היחיד לרשות הרבים: אשתיק וורדאן. נאלם שלא השיב תשובה על תירוץ זה:

הני מילי לחומרא אבל לקולא לא. ואפי' לרב ששת דאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לב.) דבשל תורה נמי חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך על השליח אבל כאן אם לא יתן גט או לא יקדש שלא יבא המשלח לידי עבירה בשביל כך מודה רב ששת דאין חזקה שליח עושה שליחותו לקולא ושם הארכתי: נערה המאורסה היא ואביה כו'. פירש בקונטרס דוקא נערה אבל קטנה דוקא אביה ולא היא אם יש לה אב והא דאמר בגמרא רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא היינו יד עצמה שניתוסף לה כשהיא נערה דכשהיתה קטנה לא היה לה יד כי אם יד אב ושוב הגיה רש''י בפ''ב דקידושין (דף מג:) דה''ה קטנה והא דנקט נערה להודיעך כח דרבי יהודה וכן עיקר והביא ראיה רבינו יצחק ב''ר מאיר דבפרק שני דקדושין (דף מד:) פריך לרב נחמן דאמר אין נערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה מהא דתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה הרי זה גט ומשני כשאין לה אב אבל מעיקרא סלקא דעתן דאיירי כשיש לה אב ואפילו הכי קתני עד שיגיע גט לידה ש''מ דאף אם יש לה אב אם הגיע גט לידה מגורשת והא דאמרי' בגמרא יד יתירא זכי לה רחמנא היינו יד האב דיד עצמה עיקר שיש לה בבגרות ולא ניתן לה יד האב לבטל כח ידה ור' יהודה סבר דבטל כח ידה וניתן לה יד האב: וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה כו'. פי' בקונטרס אפילו על ידי אביה דהא שוטה היא וא''ר יצחק ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת וכן בפרק חרש (יבמות דף קיג:) ור''ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת אע''ג שאינה יודעת לשמור את גיטה והורה כך הלכה למעשה דהא לר' ינאי דדריש התם מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו כו' לפי אותו טעם מגורשת על ידי אביה דהא אפילו פיקחת אביה מקבל את גיטה ותנא דבי ר' ישמעאל דמפיק מושלחה לא פליג עליה אלא בהא דמפיק מקרא אחרינא אבל משמע דליכא בינייהו מידי וטעמא כיון שיש לה אב הוא שומרה מלחזור ועוד דבירושלמי בהדיא קורא אותה שיש לה אב יכולה לשמור את גיטה א''כ מתגרשת על ידי אביה לכולי עלמא דהא לא מצרכי הכא אלא שתהא יכולה לשמור את גיטה וכן נראה דאי כשאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע''י אביה א''כ לענין קדושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב דאיתקש הויה ליציאה ולפי זה לא מיתוקמא הך סיפא דכל שאינה יודעת כו' ביש לה אב כר''י אלא כרבנן דלר''י מאי איריא אינה יודעת לשמור את גיטה דאינה מתגרשת על ידי עצמה אפילו יודעת לשמור אינה מתגרשת על ידי עצמה אבל באין לה אב מיתוקמא שפיר כרבי יהודה: כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. היינו כפעוטות ופעוטות היינו כבר שית וכבר עשר כל חד לפום חורפיה כדאמרי' לקמן וכנגדן בקטנה מתגרשת והשתא אי שיעורא דרב יהודה דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה קודם לשיעורא דפעוטות היה סברת רב יהודה אפכא לגמרי מדרב חסדא דלרב יהודה זוכה לאחרים קודם שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר ולרב חסדא הוה אפכא דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר ואינן זוכים לאחרים עד שיביאו שתי שערות לרב חסדא מדפריך עליה משפחה שלא הביאה שתי שערות: אלא לאו דלא אתיא שתי שערות. וא''ת מאי שנא שפחה מבנו ובתו הקטנים דאין מזכה על ידם ואור''ת דלרבי יוחנן דאמר בפ''ק דב''מ (דף יב:) גבי מציאה לא גדול גדול ממש [כו'] אלא גדול הסמוך על שלחנו של אביו הוא קטן הוא הדין כאן אבל שפחה בשכר טורחה אוכלת ולשמואל דאמר התם קטן קטן ממש ומפרש טעמא התם בשעה שהוא מוצאה מריצה אצל אביו צריך לומר דמהאי טעמא לכל דבר ידו כיד אביו ועל חנם דחק לומר ר''ת דשפחה אוכלת בשכרה דנראה דלא חשבינן יתום ידו כיד בעל הבית בשביל שהוא סמוך על שלחנו אלא דוקא בבנו דכל הסמוכין על שלחן בעל הבית אין מציאתם שלו ובתו נראה דאפי' אין סמוכה על שלחן אביה מציאתה שלו משום איבה דלמא מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאיתא בפ' נערה (כתובות דף מז.) דטעמא משום איבה שייך אפי' אינה סמוכה על שלחנו ואף בנערה עד שתיבגר וצריך ליזהר שלא לזכות ערוב ע''י בנו אפי' גדול אם סמוך על שולחנו דקיי''ל כר' יוחנן לגבי שמואל דלאו גדול גדול ממש ואין לתמוה דהכא אמר שפחה שהיא קטנה זוכה בעירוב ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מט:) אמרי' דלשמואל דאמר עירוב משום קנין קטן לא דהתם דאית ליה בית לקטן קאמר: שאני שתופי מבואות דרבנן. משמע דרב יהודה ורב חסדא פליגי אי זוכה לאחרים מדאוריתא או לא ואע''ג דמציאת חרש שוטה וקטן לא הוי גזל אפילו לרבי יוסי אלא מדבריהם הכא דדעת אחרת מקנה אותם שאני וא''ת והא זכיה היא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם (קידושין מא:) וי''ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתיה כגון תרומה דליתיה בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים וא''ת תקשי ליה לרב יהודה הא דאמרי' בריש האיש מקדש (שם דף מב.) איש זוכה ואין קטן זוכה וי''ל דהתם לא מיירי בדעת אחרת מקנה אותו אלא לאשמועינן דפסח שלו אינו יכול להמנות אחרים עליו דסלקא דעתין שיוכל להמנות משום דשה לבית אבות דאורייתא והוי לענין פסח כמו גדול אי נמי היא גופה קמ''ל דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואין לו כח לזכות בו לא לאחרים ולא לעצמו:

הא דתנן נערה מאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. וכן זו ששנינו בסיפא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש מפורשת במס' קידושין בפרק האיש (מ"ג ע"ב) בס"ד.

הא דאקשינן אלא לאו דלא אתיא שתי שערות. ק"ל, מאי קושיא ההיא בשיש לה דעת גדול מחפץ ומצניעו ומחזירו לאחר שעה, ולאו מלתא דשמואל לאו משום שאין לו דעת אלא משום שאין יד לקטן לזכות לאחרים לעולם עד שיביא שתי שערות, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל.

הני מילי לחומרא אבל לקולא לא. קשיא לי כי אקשינן לעיל נמי וליהמניה לבעל אמאי לא משנינן הכי, דהא בעל שאמר גרשתי את אשתו אינו נאמן להתירה אלא לחוש לה כדאיתא בבבא בתרא פרק יש נוחלין (קנד, א). יש לומר דעדיפא מינה קא משני דאפילו למאן דסבירא ליה התם דלהבא נאמן ואפילו לינשא לאחרים הכא שאני דלא אמר הבעל גרשתי, והמקשה היה סבור דלהבא נאמן אפילו להתירה לינשא כסברתיה קמא דרבא בפרק יש נוחלין, כך נראה לי.

וליהמניה לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. מדאקשינן הכא ולימא חזקת שליח עושה שליחותו, ופרקינא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, כלומר ודאי אי אשת כהן היא אסורה ליה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משני, אבל לקולא להתירה לעלמא לא, והדר אקשינן וליהמניה לדידה מדרב המנונא שמעינן מינה דרב המנונא נאמנת אף להנשא לכתחלה קאמר, וקשיא לי חדא דהיאך נתיר את הערוה דאורייתא על חזקה זו דאינה מעיזה ועוד דבכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) משמע דרב המנונא דוקא בשעמדה ונשאת הוא דקאמר דנאמנת ולא תצא אבל לכתחלה לא תנשא דתנן התם האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת וכו', ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים הרי זה לא תצא ואמרינן עלה בגמרא רבי אושעיא מתני לה ארישא רבה בר אבוה מתני לה אסיפא ואמרינן לימא בדרב המנונא קא מיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא, ואם איתא דרב המנונא אף להתירה לינשא לכתחלה קאמר היכי מצי למימר דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דאם כן מאי איריא נשאת אפילו לא נשאת תנשא לכתחלה ומתניתין קתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, והכא נמי משמע לקמן בשילהי המגרש גמרא ובלבד שלא תהא שם אמתלא. אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, אלא מדמדמינן הא דרב הונא לדרב המנונא שמע מינה דוקא לחוש לה קאמר, ולכתחלה צריכה ממנו גט אלא שאם נשאת לא תצא, דהא בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה ליכא מאן דאמר דמתירין אותה לשני אלא שניחוש לה וצריכה גט משני, ואם מתו שניהם אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת.
ואיכא מרבוותא זד"ל דאמרי הכי דדוקא כי אזלא ומינסבא לא תצא כההיא דכתובות אבל לכתחלה לא שרינן לה, ומסתברא דלפי דבריהם הא דהכא הכא פירושא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, כלומר ואפילו נשאת תצא ואקשינן עליה דאף לכתחלה תנשא משום דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואפילו להתירה לינשא כמו שכתבתי למעלה, ואי נמי משום דחזקת עושה שליחותו, ופרקינן דלכתחלה לא תנשא משום דבעל לא קאמר גרשתי ואין חזקת שליח להקל הדר אקשינן וליהמנה לדידה דאי אזלה ומינסבא מיהא לא תצא מדרב המנונא ומשום הכי לא חש לפרושי בהדיא דאי אזלא ומנסבא לא תצא משום דמיפשט הוה פשיטא להו דרב המנונא בדיעבד קאמר דלא תצא הא לכתחלה לא תנשא וכיון שכן כי קאמר ליהמנה מדרב המנונא פשיטא לן דאי נשאת לא תצא קאמר וכאילו פירש בהדיא, והא דדייק לה רב המנונא בפרק בתרא דנדרים בסופו (צ, ב) ממתניתין דשלש נשים דקתני בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, השמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים, חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ואיבעיא להו עלה האשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא תא שמע האומרת טמאה אני לך ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה וכו', דאלמא מדמדמינן לה לשלש נשים וקא מייתי סייעתא ממשנה ראשונה אלמא נאמנת היא לגמרי ולכתחלה תנשא כשלש נשים דיוצאות ונוטלות כתובה, לא היא דהתם שלש נשים [בנדפס: אפילו למשנה ראשונה אין נאמנות אלא לאסור אותן לבעל] ולהתירן בגט לעלמא, ואף זו צריכה גט, אלא מיהו משמע כמקצת רבוותא ז"ל דפסקו דאפילו לכתחילה שריא לה לינשא כדמשמע [בנדפס: פשטא דמילתא] הכא בשמעתין וכדמוכח נמי ביבמות בפרק האשה שלום דתנן האשה שהלכו היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה וכו' באתה ואמרה מת בעלי תינשא וכו' קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ופרישנא בגמרא היכי דמי קטטה, באומרת לבעלה גרשתני, ואקשינן וליהמנה מדרב המנונא כלומר אף בדאית לה קטטה ניהמנה מדרב המנונא כדהימניה לה ברישא דכי אמרה מת בעלי תנשא אלמא דרב המנונא אף להתירה לינשא קאמר דאלומא חזקה זו דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ועוד דאין האשה מקלקלת את עצמה עד שנתיר אותה על ידי כך, וההיא דבפרק האשה שנתאלמנה איכא למימר דודאי לכולי עלמא הואיל וליתיה בעל קמן שאני [בנדפס: סגי] וכדמשנינן בסיפא דכולי עלמא אית להו דרב המנונא מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה אלא דמעיקרא סלקא דעתך דמאן דאית ליה דרב המנונא שבפניו מתירין אותה לכתחלה שלא בפניו לא תצא דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה כל כך דמתיראה שמא יבא הבעל ויכחישנה והיא אינה מעיזה בפניו, ועוד דאשה דייקא ומינסבא והויא לה כעדי מיתה דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא דדייקא ומינסבא משום שאינה יכולה להכחישתו, ואם תאמר והלא משמע מדוקיא דמתניתין דדוקא נשאת ואחר כך באו עדים הא באו עדים ואחר כך נשאת תצא ואמאי הכא נמי נימא אשה דייקא ומינסבא משום דאינה יכולה להכחישתו, איכא למימר כיון דעשתה שלא כרצון חכמים ואזלא ומינסבא תצא, ואמרינן דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומר סבר שלא בפניו מעיזה ומעיזה ולא דייקא ואפומה לא שרינן לה כלל ואפילו נשאת תצא, וכן נמי ההיא דבפרק המגרש לחוש לה מסברתיה דרב המנונא קאמר משום דדייקא ומינסבא לפי שיודעת שהבעל בא ומכחישה, ודחינן לה נמי התם דלא דמיא לדרב המנונא דעד כאן לא קאמר רב המנונא אלא בפניו, מכל מקום שמעינן דרב המנונא כל שבפניו מתירין אותה אפילו לכתחלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל, ודוקא דליכא דמסייע לה אבל אי איכא דמסייע לה כגון בעלה כדהכא אי נמי עד אחד וכיוצא בה אינה נאמנת, ושלא בפניו נמי דאמרינן דאינה נאמנת כמאן דמתני לה התם אסיפא אבל ארישא תצא וכמו שפסק רבנו חננאל ז"ל, מכל מקום איכא למימר דחוששין לה מדרב המנונא דאמר בפרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת, וכן נמי חוששין לה מדרב הושעיא דמתני לה התם ארישא ואם פשטה ידה וקבלה קדושין צריכה גט משני, אבל רש"י ז"ל כתב לקמן בשלהי המגרש דליתא לרב הונא, ואף רבנו אלפאסי ז"ל לא הביאה כלל בהלכותיו לומר שאין חוששין לה כלל, וכן ודאי נראה מדקיימא לן כרב דאמר קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת אינה צריכה גט משני כלומר בשנתקדשה שלא בפני הבעל, ואף שמואל לא פליג עליה אלא משום דבעל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, הא בעל ופירש בהדיא דעל דעת קדושין הוא בועל אף הוא מודה דאינה צריכה גט משני, אלמא אין חוששין לדרב הונא כלל דאי לא תיפוק ליה מדרב הונא ובהדיא אמרינן בשילהי המגרש דשמואל לית ליה דרב הונא.
ולענין כתובה איכא מרבוותא דאמר כיון שנשאת לאחרים גובה כתובתה משום מדרש כתובה כדאמרינן ביבמות אמרו בית שמאי לבית הלל מספר כתובתה נלמוד שכן כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ומיהו דוקא עיקר כתובה אבל לא תוספת, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל משום קצת מרבוותא ז"ל, וכן כתב הרמב"ן נ"ר במסכת כתובות פרק האשה שנתאלמנה, והביא ראיה מהא דתנן בנדרים (צ, ב) שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, ועלה איבעיא לן האומרת לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה וכו', אלמא מדמינן לשלש נשים וסייעוה ממשנה ראשונה משמע שאף לענין כתובה מדמינן לה ודוקא בעיקר אבל לא בתוספת דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפרק הכותב, והרב בעל העטור ז"ל כתב דלאפוקי ממונא לא מהימנא ולא דרשינן בהא מדרש כתובה והרי היא כחמש עשרה נשים דמפסדן כתובה ותוספת ושריין לעלמא.

מתני': נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת. נערה לאו דוקא דהוא הדין דפליגי רבנן אף בקטנה היודעת לשמור את גיטה שמתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, והא דפליגי בנערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאפילו בנערה פליג, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות והביאו ראיה מדגרסינן בקדושין פרק האיש מקדש בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ואמר ליה אין עושה שליח, ואותבינן עליה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי, אינו גט עד שיגיע גט לידה וקא סלקא דעתך בשיש לה אב ודייקינן מינה הא נערה הרי זה גט, אלמא קטנה אף על פי שיש לה אב מתגרשת אף על ידי עצמה, ואף על גב דדחינן התם ואמרינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב וחסורי מיחסרי והכי קתני במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב אם אמר לו אביה צא וקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור, מכל מקום שמעינן מיניה דבקטנה שמתגרשת על ידי עצמה לא מספקא להו [בנדפס: חדא לדברי המקשה בשיש אב היא מתניתין, ועוד דכשבאו להעמידה בשאין לה אב הקשה והא מדסיפא בשיש לה אב רישא נמי בשיש לה אב, ואם איתא הוה ליה לדחויי ומי מצית מוקמת לה לרישא בשיש לה אב ואינהו ודאי לאו בהכי פליגי, ועוד ד]אם איתא הוה ליה למיפלג [בנדפס: נמי] בדידה במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב אף על פי שהגיע גט לידה אינה מגורשת, אלא שמע מינה דפשיטא להו דכל שיודעת לשמור את גיטה מתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, אבל אין לה שליחות, ואפילו נערה בחיי אביה אין לה שליחות, וכדאיתא התם בקידושין וכן כתבו משמו של רש"י ז"ל בתוספות וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל, והא דאמרינן בגמרא יד יתירא רבי לה רחמנא לא ידה קאמר אלא יד אביה, דלעולם היא מתגרשת על ידי עצמה אבל יד אביה הוא דרבי לה רחמנא עד שתבגר, והיא שלא נשאת.
אבל הראב"ד ז"ל כתב התם בקדושין דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא, ומתניתין דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה הא כשהגיע גט לידה מיהא מגורשת אף על פי שיש לה אב כדמשמע התם, מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהוה ליה כמו שמוחל לה אותו זכות שיש לו עליה לאותה שעה והרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט, ואין פירושו מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה הרי זה גט, שאני התם דנתן לה אביה רשות. ומיהו לעיקר הדין כן נראית סברתו של רבנו אלפאסי ז"ל שכתב לקמן גבי שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פירש כגון שמת אביה, דאלמא אם היה אביה קיים על ידי אביה ולא על ידה, ואם תאמר מה טעם בנערה יותר מבקטנה, יש לומר משום דמטעם שליחות הוא וכדמשמע התם דאמרינן רבי שמעון היא ובשליחות סבר לה כרבי יהודה דאמר אין שתי ידים זוכות כאחת, ולדידי תמיהא לי לדברי המפרשים דאפילו בקטנה פליגי דעל כרחין הא דאמר ריש לקיש התם בפרק האיש מקדש כמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין לא בקטנה קאמר דקטנה על ידי עצמה אינה מתקדשת דבר תורה ואפילו בשאין לה אב, ואם כן היכי פסיק ריש לקיש כך מחלוקת בקידושין, ואפילו כשתמצא לומר דלא קאמר אלא במה שחלקו בו בהדיא במתניתין דהיינו נערה, אכתי תיקשי לן דהא טעמא דריש לקיש משום ויצאה והיתה הוא כדאמרינן התם חבורתה כרבי יוחנן וצווח ריש לקיש כקורקיא [בנדפס: ככרוכיא] ויצאה והיתה, ואם איתא על כרחין לא מקשינן יציאה להויא דקטנה ביציאה על ידי עצמה מה שאין כן בהויא [בנדפס: ומיהו יש לומר דעל כרחין התם בנערה בלבד פליגי ובההיא דקאמר ריש לקיש מקיש הויא ליציאה משום דאפשר אבל בקטנה לא אפשר ואין אי אפשר מאפשר דכי יקח איש אשה כתיב כלומר איש גדול ואשה גדולה.

כל שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירש רש"י ז"ל אינה יכולה להתגרש אפילו בקבלת אביה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאתה זו שמשלחה וחוזרת, דהכי דרשינן לה ביבמות פרק חרש, והכי איתא התם גבי נשטית לא יוציא אמרי דבי רבי ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאת זו שאין לה יד לגרש את עצמה תאנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת, ולשון משנתינו מוכיח כדברי רש"י ז"ל דקתני אינה יכולה להתגרש דמשמע אינה יכולה כלל לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה אבל רבנו תם ז"ל חולק עליו ואומר דודאי מתגרשת היא על ידי אביה, דהא משמע התם דדבי רבי ינאי ודבי רבי ישמעאל לא פליגי אלא במשמעות דורשין דמר דריש לה מונתן בידה ומר דריש לה מושלחה מביתו אבל בדינא לא פליגי, ובודאי לדבי רבי ינאי מתגרשת היא דהא יש לה יד דזו הוא יד אביה [בנדפס: שהוא כידה, ואפילו לתנא דבי רבי ישמעאל מתגרשת שאף זו משלחה ואינה חוזרת דהואיל ויש לה אב אביה] משיאה לאחר ובעלה משמרה ואינה חוזרת לו, ואי נמי אביה משמרה שאינה חוזרת, ויש לו סיוע מדברי הירושלמי שם בפרק חרש דגרסינן התם גבי נשטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה פירש שנגררת אחר בני אדם לזנות רבי זעירא ורבי אילא תרויהון אמרין שאינה יכולה לשמור את גיטה, רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם רבי יסה איכא ביניהו תלת מילין, עבר וגרש מאן דמר מפני גרירה גרס [בנדפס: אסור] ומאן דמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש, יש לה אב מאן דמר מפני גרירה אסור ומאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכולה [בנדפס: יכול] לשמור את גיטה, פעמים שוטה פעמים חלומה מאן דמר מפני גרירה אסור וכו', וכיון דבקטנה ליכא אלא שמירת גיטה שלא הזכירו בה שמירת עצמה, כל שיש לה אב מתגרשת על ידי אביה שהוא משמר את גיטה, והוא שלא נשאת אבל נשאת אין לאביה רשות בה, והכי נמי כתב רבנו האיי גאון ז"ל בתשובותיו דקטנה על ידי אביה מתגרשת אף על פי שאינה יכולה לשמור את גיטה, וכן כתב הרב בעל ההלכות בהלכות מיאון, אי בציר מהכי לא הוי גיטא ולא מיגרשא עד דמקבל אביה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה, עד כאן.

גמרא: צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. כלומר באחרים מקנין לו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל בפרק הניזקין מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל גזל גמור אין בהן אפילו מדרבנן.

האי שפחה היכי דמי אילימא דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה. יש מוכיחין מכאן דאשה אינה מוכרת את עצמה דאם כן לישני ליה בגדולה מוכרת עצמה והכי נמי איתא בספרי כי ימכור איש את בתו איש מוכר את עצמו ואשה אינה מוכרת את עצמה, אלא שתמהו בתוספות על דרשא זו שבספרי דהא קרא דכי ימכור איש אינו במוכר עצמו, ומסתברא דהתם דקא נסיב איש מוכר את עצמו לאו עיקר דרשא קא נסיב מאיש דכתיב בההוא קרא אלא הכי פירושא כי ימכור איש את בתו איש מוכר את בתו ואין הבת מוכרת את עצמה, וכאן למדך הכתוב דאין אשה מוכרת את עצמה אף על פי שהאיש מוכר את עצמו, כך נראה לי.

אלא לאו דלא אייתיאת שתי שערות. ופלוגתא דרבי יוחנן ושמואל היא בפרק קמא דבבא מציעא גבי מציאת בנו ובתו הקטנים דחד אמר קטן קטן ממש וגדול גדול ממש וחד אמר גדול סמוך על שולחן אביו זהו קטן וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול, והשתא למאן דאית ליה גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ניחא הכא דאיכא למימר דבנו ובתו הגדולים דקאמר הכא היינו קטן דומיא דשפחתו אלא שאינו סמוך על שלחנו, אבל למאן דאמר גדול ממש מאי שנא בנו משפחתו, יש לומר משום דבבנו קטן זכאי במציאתו ולפיכך ידו כיד אביו אבל שפחה אפילו קטנה אינה זכאה במציאתה [בנדפס: זכאי במציאתה].

יודעת לשמור את גיטה שהזכרנו פירושו שמבחנת בין גיטה לדבר אחר כלומר שאם גיטה בידה ומסרו לה שטר אחר בפקדון ומבקשים אותו ממנה היא נזהרת ומבחנת שלא ליתן את הגט במקום השטר אבל אם אינה מבחנת מצד פחזותה הרי זו אינה יודעת לשמור אם גדולה מצד שטותה אם קטנה מצד קטנותה והדין בה כמו שביארנו במשנתנו:

קטן כל שהגיע לבחינת צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אם רצו להקנות לו אי זה דבר וקודם זמן זה אינו זוכה אף לעצמו אלא אם כן זיכו לו על ידי אחר הא משהגיע לזמן זה זוכה לעצמו אבל אינו זוכה לאחרים ואם זיכה אחד לאחרים על ידו אינו כלום ואם בא המזכה לחזור חוזר ואפי' הגיע לבחינה גדולה מזו עד שאם נתנו לו חפץ והניחו ולאחר שעה חוזר ונוטלו אעפ"כ אינו זוכה לאחרים שאין זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות וזו שאמרו בשתף מבוי שמניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים והוינן בה האי שפחה היכי דמיא אי דאייתיא סימנין מאי בעיא גביה אלא לאו דלא אייתיא סימנין אלמא שהקטן זוכה לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן ואע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון הני מלי במילתא דאית ליה עיקר מן התורה אבל במילתא דלית ליה עקר מן התורה לא ושמא תאמר א"כ למה אמרו אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים עד שפירשו אחרוני הרבנים שלא גדולים גדולים ממש ולא קטנים קטנים ממש אלא כל שסמוכים על שולחן אביהם קטנים קרי להו וגדולים שאינם סמוכים ועבד ושפחה אין נקראין סמוכים הואיל ובשכרם הם אוכלים כמו שביארנו שם ואין הדברים נראין שלא אמרו כן אלא במציאה ומשום איבה אלא שיש מפרשי' בנו ובתו הגדולים שפירושו בקטנים אלא שהגיעו לכלל חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו וקטנים שלא הגיעו לכלל זה ויש מפרשים גדולים ממש וקטנים ממש וזה שאינו מזכה על ידם אע"פ שאמרו כאן שאני שתופי מבואות דרבנן מפני שידן כידו והרי הוא כאלו לא יצא העירוב מתחת ידו הא על ידי קטנים דעלמא מזכה להם וכן כתבנוה שם:

איתמר בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין. פי' שליח להולכה הוא והיא אומרת נתן לי ואבד ממני א"ר יוחנן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואינה מגורשת ואמאי וניהמניה לשלי' פי' דשליח להולכה נאמן ואינו צריך עידי מסירה כ"א האשה ושליח לקבלה מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דשליח דליהימניה וליהמניה לבעל דאמר ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מי קאמר גירשתי פי' אילו הוה אמר נתתי גט לאשתי הוה נאמן דמה לו לשקר הרי בידו לגרשה אלא הוא אומר שנתנו לשליח להולכה ולא ידענו אם נתנו השליח לאשה ונימא חזקה שליח עושה שליחותו דאמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו ה"מ לחומרא אבל לקולא לא וליהמנה לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא איניש אחרינא דמסייע לה אבל הכא דאיכא איניש אחרינא דמסייע לה מעיזה ומעיזה עיין מילתיה דרב המנונא בפ' האשה שנתאלמנה ולקמן בסוף פ' המגרש כתב ר"י ז"ל וכיון דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא אי בעלה כהן היא איתסרא עליה. לעלמא לא שרייה עד דיהיב לה גיטא אחרינא ואי מיית ועדיין לא יהיב גיטא אחרינא אסירא לכהן ואי אית לה יבם חולצת ולא מתיבמת עיין פתרון משנה זו בפ' האיש מקדש:

מתני' נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות בא' אלא אביה מקבל גיטה בלבד וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי' נערה תקרא מבת י"ב שנה ויום אחד אם הביאה שתי שערות אבל קודם י"ב שנה ויום אחד אין חשובין סימנין אלא כשומא בעלמא וקטנה היא ואם לא הביאה שתי שערות אע"פ שיש לה י"ב שנים קטנה היא עד שתביא שתי שערות בתרתי בעי' לשוייה נערה שנים וסימנין ולאחר שבאה לכלל שנים והביאה שתי שערות אזי היא נערה וממתנת ו' חדשים והיא בוגרת שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ודוקא נקט נערה ולא קטנה ולא בוגרת שאם היא נערה שהיא אשה גדולה ויש לה דעת שאפילו אם לא היה אב היתה היא מקדשת עצמה קדושי תורה אז היא רשאית לקבל גיטה אע"פ שיש לה אב אבל קטנה אינה רשאית היא לקבל גיטה במקום אביה דאע"ג דלא בעי' דעת אשה בגט וקטנה נמי ראויה לקבל גיטה כדאמרי' לקמן דוקא אם אין לה אב כגון שמת אביה לאחר שקדשה שאע"פ שהיו קדושיה קדושין גמורים מן התורה היא מקבלת גיטה אע"פ שהיא קטנה אם יודעת להבחין בין אגוז לצרור כדאמרי' לקמן שתהא ידה חשובה יד אבל אם אביה קיים אביה מקבל גיטה ולא היא שאין כח לקטנה לקבל גיטה במקום אביה כ"א הנערה שהיא בת דעת ואם היתה בוגרת כבר יצאה מרשות אב והיא מקבלת גיטה ולא אביה ולהכי תני נערה למעוטי בוגרת וקטנה ר' יהודה אומר וכו' במאי קמיפלגי רבנן סברי יד יתירא זכי לה רחמנא ור' יהודה סבר במקום אביה יד דידה ולא כלום היא. פי' מאי דילפי' מבנעוריה בית אביה שהנערה היא ברשות אביה עד שתנשא לא למעשי יד דידה אלא ריבה לה הכתוב גם יד האב וידה כדקיימא קיימא ור' יהודה סבר רחמנא אוקמה לנערה ברשות האב למימרא דידה במקום אביה ולא כלום הוא וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

וכל שאינה יכולה לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש פי' לאו ארישא קיימא דיש לה אב אלא מילתא באנפה נפשה היא שאע"פ שאין לה אב אם אינה יודעת לשמור גיטה אינה יכולה להתגרש דאע"ג דלא בעי' דעת אשה בגט יד מיהא בעי' ואם אינה יודעת לשמור את גיטה לא חשיבה ידה יד אבל משעה שהיא יודעת לשמור את גיטה שתהא ידה חשובה יד היא מתגרשת בקבלתה אם אין לה אב ואע"פ שקבל אביה קדושיה שהן קדושי תורה ואע"פ שאין לה דעת דלא בעי' דעת אשה בגט כ"א שתהא ידה חשובה יד שתדע להבחין:

בד"ה נערה כו' והא דאמר בגמרא רבנן סברי יד יתירה כו' ולא ניתן לה יד האב לבטל כו' עכ"ל דלפרש"י ניחא בפשיטות יד יתירה דקאמר היינו ידה ניתן לה לנערה לגבי קטנה ואהא פליג ר"י דיד יתירה דהיינו ידה לאו כלום היא גם בנערה אבל לדברי התוס' דאין חילוק בין נערה לקטנה לתנא קמא ויד יתירה דקאמר היינו יד אביה לגבי בוגרת אם כן ר"י מאי פליג אהך יד יתירה דאביה ולזה קאמרי דה"ק תנא קמא ולא ניתן יד אב לבטל כח ידה ואהא פליג ר"י דניתן לה יד אביה לבטל כח ידה וק"ל:

בד"ה וכל שאינה כו' דאי כשאינה יכולה כו' אם כן לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כו' עכ"ל לא ידענא אי האי היקשא דכל מילי א"כ באתיא לכלל פעוטות יש לה יד לגירושין אפילו מן התורה כדקאמרינן לקמן וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה תתקדש נמי מן התורה מדאתיא לכלל פעוטות ובכ"מ אמרינן סתם אין קידושי קטנה כלום דהא דקאמרינן לקמן צרור וזרקו כו' וכנגדן בקטנה מתקדשת היינו קידושין דרבנן למיאון ודו"ק:

בד"ה כל שמבחנת כו' דלרב יהודה זוכה לאחרים קודם שיהא מקחו כו' עכ"ל פתחו בגט וסיימו במקח וממכר ולכאורה דה"מ למיעבד הך סברא הפוכה בגט דלרב יהודה זוכה לאחרים קודם שתהא מגורשת ולרב חסדא הוה איפכא דפעוטות מתגרשת מיהא ואינן זוכין לאחרים עד שיביאו שתי שערות אלא משום דהך דכנגדן ובקטנה מתגרשת מלתא דרבא הוא לקמן ואפשר דאינהו לא ס"ל האי שיעורא בגט אבל הך דמקח וממכר מתני' היא בפרק הנזקין ומיהו קצת קשה לא ה"ל למיסמך דבריהם הכי גבי גט כלל אלא גבי חפץ ומחזירו כו' ה"ל למסמך דבריהם דאי האי שיעורא קודם לפעוטות הוה סברתם הפוכה בזוכין לאחרים לגבי מקח וממכר דקתני במתני' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה שאני שיתופי כו' פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא ואע"ג דמציאת חש"ו לא הוי גזל כו' עכ"ל לרב חסדא נמי קשיא להו אזוכה לעצמו מדאורייתא דומיא דפליגי בזוכה לאחרים ולענין מציאה לא זכו אפילו לעצמו אלא דנקטו במלתייהו זוכה לאחרים דביה קיימינן הכא שאני שיתופי מבואות דרבנן דמיניה דייקינן דבדאורייתא בזוכין לאחרים הוא דפליגי וק"ל:

תוס' ד"ה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר וכו' עד והשתא אי שעורא דרבי יהודה וכו'. ראיתי מקשין מה ענין וקישור יש להאי והשתא עם מה דכתב מקודם זה דשיעורא דכל שמבחנת וכו' היינו כפעוטות ועוד קשה מה צריכין התוס' להוכיח דשיעור דחפץ ומחזירו לא הוי קודם לימי הפעוטות משום דא"כ הוי סברת רב יהודה אפכא מסברת רב חסדא עדיפא מינה היה להם להקשות דאי שיעורא דחפץ ומחזירו קודם לפעוטות מאי מותיב רב חיננא לרב חסדא מהא דמזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים אף על גב דלא אייתו ב' שערות דלמא התם איירי דכבר הגיעו לימי הפעוטות ולי מיהא נראה דאין זה קושיא כלל דרב חיננא ס"ל דע"כ לרב חסדא אליביה דשמואל אין זוכים לאחרים עד שיהיו גדולים ממש היינו עד שהביאו ב' שערות דאל"כ אלא ס"ל דמשהגיע לימי הפעוטות [*) [זוכין לאחרים אמאי קאמר די' ודא כו' כצ"ל].] ומדקאמר דא ודא אחת היא משמע דלא אשכחן שום שיעורא קודם הבאת ב' שערות שיהיו זוכין לאחרים:

רש"י בד"ה וורדאן כו' מקום. נ"ב נראה דל"ת שם כנוי על שם שהיו בפניו עדשים שקורין בלשון אשכנז רוזי"ן מאלי"ג וא"כ לא היה נכון שרב חסדא היה אומר אישתיק ווירדיאן ודו"ק:

גמרא ולהימנה לדידה מדרב המנונא כו' חזקה אין האשה מעיזה כו'. לכאורה הכא לא שייכא העזה כיון דהבעל אינו יודע:

במשנה וכל שא"י לשמור את גיטה א"י להתגרש. לפר"ת יל"פ דה"ק דבקטנה כזו אפי' רבנן מודו דא"י להתגרש ע"י עצמה:

רש"י ד"ה היא ואביה. ואם היתה יתומה כו' והיא מקבלת את גיטה כו'. א"י מה בא זה ללמדנו דהא קטנה ג"כ יכולה לקבל את גיטה:

רש"י ד"ה וורדאן. מאנשי וורדניא. נזכרים ג"כ בעירובין (מט):

תד"ה נערה. והא כו' יד יתירה זכה לה רחמנא היינו יד עצמה כו'. אבל מלשון רש"י במשנה משמע דמפרש יד יתירה היינו יד האב כדמסקי התוס' לשיטתייהו:

תד"ה וכל. וא"ר יצחק ושילחה כו'. עמש"כ בקדושין (מג ב) ברש"י:

בא"ד א"כ לענין קדושין נמי כו' דויצאה והיתה כתיב כו'. מה שגמגם המהרש"א בדבריהם עי' קדושין (מד) בתד"ה צווח ובמש"כ שם ויתיישבו לך היטב:

תד"ה כל שמבחנת. היינו כפעוטות כו'. ר"ל א"כ ידעינן דמקחן מקח כו' הוא כשמבחנת בין גיטה לד"א לזה כתבו והשתא אי שיעורא כו'. פי' דמספקא להו איזו בחינה חזקה יותר ורוצים להראות בעניני קניין חילוק מחלוקותם ומיושב גמגומי המהרש"א:

תד"ה שאני. אלא במילתא דליתיה בדנפשיה כגון תרומה דליתיה בתרומה דנפשיה. כצ"ל:

גמ' כל דתקון רבנן. פסחים דף לט ע"ב ודף קנח ע"ב ויומא דף לא ע"א ע"ז דף לד ע"א בכורות דף נד ע"א וע"ב:

רש"י ד"ה היא ואביה וכו' היא מהוה את עצמה. לא זכיתי להבין מה דנקט רש"י היא מהוה עצמה. דמזה ליכא ראיה כ"כ לדהכא די"ל דהתם כיון דהקדושין היו בקטנות מהוה ג"כ הגירושין בקטנות וכדאמרי' גבי חרש כשם שכנס ברמיזה. והא באמת גם בקדשה אביה ונתייתמה מקבלת גיטה א"כ למאי נקט רש"י שפת יתר היא מהוה עצמה. וה' יאיר עיני:

תד"ה נערה המאורסה כו' דה"ה קטנה. ע' לקמן ד' פה ע"א תד"ה תניתוה:

האשה שאמרה לבעלה גרשתני כתבתי בזה קונטרס בשנת תקצ"ה ואעתיק לכאן:

נערה המאורסה היא ואביה וכו'. לשיטת הריב"ם שבתוס' נקיט נערה להודיעך כח דר' יהודה אע"ג דכח דהתירא עדיף נדחק הר"ן דאיכא גם כח לרבנן שאפי' נערה אביה מקבל גיטה. ויותר יש ליישב עפ"י מ"ש רשב"ם פסחים ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כח דר' יהודה ע"ש. ואמנם לפמ"ש מהרמ"פ בתשובה סי' ט"ו דשיטת רש"י דקטנה נשואה נהי שיצאה מרשות האב לכל מילי. מ"מ לענין גירושין יכול לקבל גיטה כיון שהוא אסורה ע"י קידושי' שקיבל. יכול נמי לקבל גיטה ע"ש וכ' שם היא ואביה שניהם יכולים לקבל ומאי דמייתי ראי' מהירושלמי דמייתי הגה' מרדכי ע"ש בהגה' מרדכי דגיטין סוף סי' תס"ה בשם מהר"י מלינדריש וע"ש בגליון בשם מהר"ם מטיקטין אות א' ותראה שאין כוונת הגה' מרדכי כמו שחישב מהרמ"פ הנ"ל מ"מ הסברא נכונה מעצמה. וא"כ י"ל לעולם כהריב"ם דגם קטנה היא או אביה והא דנקט נערה משום דקטנה אפי' נשואה נמי היא או אביה אבל נערה אורסה דוקא ולא נשואה. ובזה יש ליישב בסנהדרין ס"ט ע"א ד"ה קנאה וכו' ובלבד שיקבל אביה גיטה. ומהרמ"פ רוצה לומר היא או אביה היינו למהדורא קמא דרש"י דקטנה ארוסה היא ואביה ה"ה נשואה. ובסנהדרין פירש"י כמהדורא בתרא דלא כהריב"ם אבל עכ"פ א"ש דתנן נערה משום דקטנה אפי' נשואה נמי או היא או אביה:

המאורסה. שיטת רש"י דמתני' נקיט סידרא נערה או היא או אביה וקטנה מאורסה אביה ולא היא ונערה נשואה היא ולא אביה. ואינה יכולה לשמור גיטה לא היא ולא אביה עיין לשון רש"י קידושין מ"ג ע"ב. והנה לר"ת אינה יכולה לשמור גיטה דסיפא באין לה אב מיירי ונראה דוחק דרישא ביש לה אב וסיפא באין לה אב כמ"ש תוס' סוף ד"ה וכל שאינה יכולה וכו'. ולפ"ז לא מיתוקמא וכו'. מיהו יש לומר לר"נ בקידושין מ"ד ע"ב דמוקי מתני' דלקמן קטנה שאמרה המקבל באין לה אב וחיסורא מיחסרא וכו' א"כ י"ל סיפא דהכא וכל שאינה יכולה לשמור גיטה היא רישא דמתני' דבסמוך ובאין לה אב ואין כאן דוחק. ולהס"ד דרבא התם דגם מתני' דלקמן ביש לה אב אה"נ ס"ל דהך דאינה יכולה אפי' ביש לה אב דמה שהאב שומר גיטה אינה שמירה דבדידה תליא כי היא העיקור כמ"ש לקמן אי"ה בשיטת רמב"ן שזה היה סברת רבא אבל למסקנא אינו כן. והנה לשיטת רש"י ורי"ף דקטנה אביה ולא היא הקשו מס"ד דרבא דהוה ס"ל מתני' דקטנה שאמרה התקבל מיירי ביש לה אב ומשהגיע גט לידה מגורשת. ותי' רמב"ן במלחמת ה' וביתר ביאור בחי' לקידושין דבהא פליגי רבא ור"נ רבא הוה ס"ל ידה דבת עיקור והאב כשליח לבת. ומשו"ה עושה נערה שליח כיון שהיא העיקור. וממילא קטנה נמי יכולה לקבל גיטה כי ידה עיקור. אך ר"נ ס"ל יד האב עיקור והבת שליח של אב ומש"ה אינה עושה שליח דשליח קבלה הוה מילא ומילא לא מימסרא לשליח והשתא כיון אינה אלא שליח האב ממילא אין קטנה נעשית שליח דאין שליחות לקטן ומשו"ה אביה ולא היא. ולפ"ז לכאורה לס"ד דרבא דהאב שליח הבת ממילא אין האב יכול לעשות שליח דמילי לא מימסרא לשליח. דממ"נ אי הבת עיקור אין האב יכול לעשות שליח ואי האב עיקור אין הבת יכולה לעשות שליח וכן מורה לשון הרמב"ם פרק י"ב מגירושין הל' י"ח אלא לפ"ז יש לעיין במתני' ואם אמר לו אביה צא והתקבל וכו' דמשמע דהאב יכול לעשות שליח היינו בקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה שאין לה יד. אז האב עיקור ועושה שליח. אבל משיש לה יד היא עיקרית לפי ס"ד דרבא. ולעיל כ"א ע"ב דאמרי' שכן האב מקבל גט לבתו בע"כ הסוגיא התם אזלא לרבא ע"ש ולמסקנא נימא שכן הבת מקבלת גט בשליחות האב בע"כ ע"ש:

והנה צריך חקירת חכם כיון דהתורה זכתה יד לקטנה לקבל גיטה מדאצטריך למעט משלחה וחוזרת ש"מ אי אינה חוזרת אפי' בקטנותה מקבלת גיטה כפירש"י בב"מ ט' ע"ב מ"מ מנ"ל למימר דקרא איירי דוקא באין לה אב אבל ביש לה אב אביה ולא היא מה"ת לומר כן כיון דקיי"ל בנערה ב' ידים זוכות כאחת דלמא קטנה נמי. עוד צריך להבין כיון דיד האב בגירושין לא כתיבה אלא בקידושין ושם אביה ולא היא. ושוב ילפי' מהקישא יציאה להוי' א"כ מנ"ל בסברא כיון דבע"כ היא גם היא יכולה לקבל מנ"ל הא דלמא אין היקש למחצה ודן מיני' ומיני' מה להלן אביה ולא היא ה"נ אביה ולא היא. וראיתי ברי"ף שכ' בקידושי' אביה ולא היא משום שבח נעורי' לאביה פי' אע"ג דההוא בהפרת נדרים כתיב מ"מ ס"ל להרי"ף לבתר דאית לן דרשא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ממילא מפרשי' כל שבח נעורי' אכולי' מילתא בין לאיסורא דהפרת נדרי' בין לממונא דכסף קידושי' ובין אקבלת קידושי' עצמן כן נ"ל. מ"מ הרי"ף אומר טעם חדש שאינו בש"ס דהש"ס אמר קידושי' דמדעתי' וגירושי' בע"כ ולא הזכיר שבח נעורי' עכנלע"ד דהרי"ף בא להורות לנו טעם וסברת הש"ס דכיון דבעלמא כל נערה יש לה יד לכל מילי מן התורה ונהי בקידושין זיכה התורה להאב מ"מ מהיכי תיתי לן לגרוע כח של גדולה שיש לה יד בכל ענין. אלא הטעם כיון דהוריקה התורה שבח נעוריה להאב א"כ אם גם היא תקדיש עצמה הלא אין כל שבח לאביה ע"כ אביה ולא היא אם הוא בחיים. וילפי' הקישא יציאה להוי' דיש כח להאב לקבל גיטה מבעלה בעל כרחו. ואין לגרוע כח הבעל שאם נותן הגט בידה או חצרה שלא יועיל כיון דגדולה היא ויש לה יד בכל מקום והבעל זכה מן התורה לגרשה בעל כרחה אפי' כשנותנו בידה לא יוגרע כח הבעל בזה שהאב ג"כ יש לו יד והוא טובה להבעל שיכול להשליך הגט בין לידה בין לידו כיון שאין בזה משום גריעת כח האב ושבח נעורים. נמצא מאי דאמרי' בהס"ד בש"ס בקידושי' מפקעת עצמה ובגט מכנסת ומה דמסקי' קידושי' מדעתה וגט בע"כ ומה שהסביר הרי"ף משום שבח נעורי' לאביה הכל הולך אל מקום א' והבן זה כי הקצרתי במובן. ולפ"ז תינח בנערה דמדינא בכל התורה יש לה יד ולא יוגרע כחה אלא משום שבח נעורי' א"כ מהקישא דיציאה להוי' לא יוגרע כח הבעל. אבל בקטנה לשיטת רש"י ופוסקים דצרור וזורקו דזוכה לעצמו כשדעת אחרת מקנה הוא דרבנן ואין לו שום קנין וזכיה מן התורה עד שיביא ב' שערות ודלא כתוס' בשמעתין וא"כ הא דגילה רחמנא בגט מדאצטריך למעוטי משלחת וחוזרת ש"מ קטנה יש לה יד לקבל גט. מסתייעא לן למימר כשאין לה אב אבל כשיש לה אב ולו יש יד מהקישא להוי' נימא אין היקש למחצה ואביה ולא היא וליכא למימר שאנו מגרעין כח הבעל ז"א דהרי בכל התורה בלאה"נ אין לקטנה יד להתגרש ומסתיין דריבה לה תורה יד שלא במקום אבל במקום אב לא נחלוק בין הוי' לגירושי'. ולפ"ז לשיטת תוס' דקטן יש לו יד בכל הענינים כשדעת אחרת מקנה א"כ ליתא להנ"ל אינהו ס"ל כהריב"ם דקטנה נמי בין היא בין אביה:

והנה מ"ש רש"י בב"מ ט' ע"ב דמדאצטריך למעט אינה חוזרת ש"מ קטנה יש לה יד להתגרש. זה יוצדק לשיטת ר"ת דע"י אביה מתגרשת אפי' אינה יכולה לשמור גיטה ולא בא קרא למעט אלא שלא תתגרש ע"י עצמה ש"מ קטנה שיודעת לשמור מתגרשת אבל לשיטת רש"י דאפי' ע"י אביה אינה מתגרשת קשי' מנ"ל דקטנה יש לה יד להתגרש דלמא קרא איצטריך לומר שאפי' ע"י אביה לא תתגרש מיהו להסוברים כל קטנה יש לה יד מן התורה כשדעת אחרת מקנה לא צריך קרא להכי אבל לרש"י דס"ל מן התורה אין יד לקטנה רק בגט גלי רחמנא וס"ל נמי אפילו ע"י אביה אינה מתגרשת א"כ אצטריך קרא לשלא תתגרש אפי' ע"י אביה א"כ מנ"ל שיש לה יד לעצמה. ולכאורה י"ל כיון דקרא מיירי נמי מנשואה שהרי ובעלה כתי' ונשואה אין לאביה רשות וע"כ עלה דידה קאי. אך לפמ"ש לעיל בשם מהרמ"פ דרש"י ס"ל דהאב מקבל גט בתו קטנה נשואה א"כ צ"ע:

והנה ז"ל רמב"ם פ"ו מגירושין הלכה י"ז האשה שעשתה שליח בעדים וכו' וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אעפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששלחי קבלה צריך עדים ואין מעידים על הקטן שאינו בן דעת עכ"ל. הנה מה שהשיג הראב"ד דתיפוק לי' אתם גם אתם מה אתם גדולים אף שלוחכם גדולים. נקל ליישב דלא בא אלא לומר שיהי' אתם ושלוחכם שוים ומשו"ה ס"ל בירושלמי פ"ד דמע"ש דמופלא סמוך לאיש שיכול לתרום עושה שליח אעפ"י שהוא קטן כיון דשייך במילתי' ה"נ כיון דריבתה תורה יד לקטנה ה"ל אתם ושלוחכם שוה ומצי לעשות שליח לולי דבעי' עדים במינוי שליחות וזה פשוט וכעין שכ' תוס' בשמעתין ד"ה שאני שתופי מבואות וכו' והוא פשוט. אך מ"ש רמב"ם אעפ"י שחצרה קונה לה וכו' צ"ע הא חצר דקטנה מטעם יד ולא מטעם שליחות וכ"כ לח"מ והאריך. ולפע"ד י"ל טעם דתנן במתני' לקמן ס"ה ע"א שאין הקטנת עושה שליח לאו מטעם אתם גם אתם די"ל כנ"ל. אך מטעם אחר דהרי דיכול לעשות שליח בגט הוא דבר מחודש בתורה דגט מתרומה לא אתי' כדאי' ר"פ האיש מקדש ומש"ה הוצרך קרא בגט ונהי השתא דחידשה תורה שליחות יש לו כל דיני שליחות כמו בתרומה דכתיב גם אתם וה"ה לענין גט. מ"מ גוף הדבר שיכול לעשות שליח לקבל גיטה מחודש הוא. והא דקטנה מקבל גיטה באמצע בקטנותה דבר מחודש הוא מה שאינו בכל התורה שיהי' יד לקטן (להסוברים דאפי' דעת אחרת מקנה לאו דאורי') ורבתה תורה מדאיצטריך למעט משלחה וחוזרת. א"כ די אם נאמר שגדולה יכולה לעשות שליח. גם קטנה יש לה יד אבל מנ"ל לומר שהקטנה תעשה שליח אע"ג דמאתם גם אתם לא אימעוט דכיון דיש לה יד היא ושליח שוים מ"מ גוף שליחות מנ"ל בקטנה וא"כ י"ל היינו טעמא דפשיטא למשנתינו דאין הקטנה עושה שליח לקבלה. אבל זה ליתא ומייתי רמב"ם ראיה מחצר דאיתרבי בגט מונתן בידה מטעם יד. א"כ ה"ל למימר ג"כ די לן שחידשה תורה בגדולה שיש לה יד בכל מקום מרבינן הכא גם חצרה מטעם יד וקנינה נמי די לן שרבתה לה תורה יד ומנ"ל חצר לקטנה ואפ"ה פשוט להש"ס דיש חצר לקטנה מטעם ידה כמבואר בב"מ ט' ע"ב ויו"ד ע"א. וע"כ תאמר כיון דאיתרבי חצר כמו יד לכל מילי איתרבי אפי' לקטנה א"כ שנאמר כן בשליחות דנפקא לן מושלח ושלחה ומאותו קרא עצמו נפקא לן יד לקטנה מדאיצטריך מיעוט למשלחה וחוזרת וא"כ מ"ט אינו יכולה לעשות שליח לקבלה ועכצ"ל משום דבעי עדים למינוי שליחות דילפי' דבר דבר מממון שלא יוגמר דבר בערוה בלי עדים כמו בממון דאע"ג דבמינוי שליחות דממון לא בעי' עדים היינו משום דהתם מינוי השליחות לא הוה גמרו של דבר משא"כ שליח קבלה הוה גמרו של דבר שבערוה כמ"ש הרא"ש פ"ב דקידושין סי' ז' והטעים הדבר בתשו' מהרי"ט שהבאתי לעיל בסוגיא דשליש דשליח לקבלה הוה גמרו של דבר וילפי' מממון דכל גמר צריך עדים ע"ש וכיון דקטן שלא בפניו דמי אין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד. ודברי רמב"ם מבוארים בעזה"י:

מקבלים את גיטה. בד"מ סי' קמ"א מייתי דמהרלב"ח מסופק איך לכתוב הנוסחא אם לכתוב בתך מגורשת ומותרת לכל אדם כמו כ' על הנייר בתך מקודשת לי. או כותב כמדבר לנוכח עם האשה כמו בשליח לקבלה דעלמא שכותב בגט כמדבר להאשה הרי את מותרת לכל אדם. ובכ' מהרא"י סי' ס"ו הסכים שאין חילוק בין נוסחות הגט שביד שליח קבלה ובין נוסחות הגט שביד האב ואינו כותב בתך מגורשת ותהי' מותרת ע"ש. ולפע"ד בשליח קבלה אין ספק שאם כ' שלא לנוכח האשה אלא כ' בת פלוני מותרת לכל אדם אין זה הגט כורת ולא הוה אלא כמספר דברים להשליח שפלונית תהיה מותרת. אלא צריך לכתוב אנת אנתתי וכו' ויד השליח הוה כיד האשה ומתגרשת בקבלתו. ולא נסתפקו הגאונים אלא במגרש ע"י אביה דאפשר צריך לכתוב בתך מגורשת כדעת המערער בכתבי מהרא"י שם. ולפ"ז נ"ל מוכח מתשו' הרשב"א דמייתי ב"י סי' קמ"א דהי' מסופקים בקטנה אם בשעת גירושין כבר נתגדלה וס"ל להרבני' השואלים שהיא תמנה את האב לשליח קבלה ותתגרש ממ"נ בקבלתו אם גדולה היא הרי הוא שליח קבלה ואם קטנה היא תתגרש ע"י אביה ע"ש והרשב"א הסכים בעצה זו ע"ש א"כ מוכח דחד נוסחא כותבים דא"ל כוונתם היה לכתוב ב' גיטין דהא עצה זו כ' אח"כ ע"ש וק"ל:

ידא יתירא זכה לה רחמנא. להמפרשים יד האב היא היתירא א"ש דזכי לי' רחמנא מהיקש דיציאה להוי' ושם כתיב כל שבח נעורי' לאביה ואין כסף וכדומה. אך להמפרשים דאיד הבת קאי שיש לה יד ככל הגדולים צריך להבין לשון זכי לה רחמנא וכי קרא כתי' להכי. ומיהו למ"ד נערה לאו דוקא ה"ה קטנה א"ש דקטנה זכי לה רחמנא יד מדאיצטריך למעט משלחה וחוזרת אבל לפי' הקונטרס דקטנה אביה ולא היא. וגם פי' יד יתירה יד הבת קשה מאי לשון זכי לה רחמנא היכי כתיבא והיכי רמיזא:

וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. כבר כתבתי בזה לעיל מה ששייך לפלוגתת רש"י ור"ת. והנה תוס' הקשו אי ס"ד אין האב יכול לקבל גט בשאינה יכולה לשמור א"כ גם קידושי' לא יקבל בפחות מזה השיעור. והקשה מהרש"א ותסברא הא בהגיעה לפעוטו' יש לה יד להתגרש ולא להתקדש. ולפע"ד לק"מ בשלמא היא עצמה לא תקבל קידושי' כיון שאין בה דעת להקנות עצמה להבעל או להפקיר גופה נגד הבעל הקונה עיין ר"ן נדרים ל' ע"א משא"כ גירושי' דבע"כ יד צריך אבל דעת לא צריך ולא שייך להיקש הוי' ליציאה. אבל בענין כח האב אם נאמר כשהיא אינה יכולה לשמור גיטה אין כח ביד האב לקבל גט מכ"ש קידושי' וק"ל:

כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. כ' תוס' היינו פעוטו' כבר שש או שבע ורוצים בזה דעינינו רואות דטרם זה הזמן כבר מחזירה חפץ לאחר שעה. וא"כ קשי' להו כיון דפעוטו' מקחן מקח מתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדמפורש לעיל נ"ט ע"א. וא"כ לרב אסי דהתקינו לקטן לזכות לאחרים כבר קודם שהגיע לפעוטו' ע"כ האי תיקון הוא יותר צורך ממקחן מקח וממכרן ואפשר תיקנו כן כדי להערים על המעשר דיש בו מצוה משום דכתיב בי' ברכה כמ"ש הר"ש רפ"ד דמע"ש וא"נ להקל על משתתפי' במבוי. יהיה הטעם מה שיהיה עכ"פ צ"ל דהאי תקנה צריכא יותר מלתקן מו"מ לפעוטו' וא"כ איך יחלוק שמואל לומר דלפעוטו' ולזכות לאחרים לא עשו תקנה כלל וזהו סברות הפוכות למר האי תקנה צריכא יותר ולמר לא חשו חכמים כלל לאותה תקנה ומיהו נ"ל ולומר דגם שמואל מודה שצורך הוא לעשות תקנה זו אך לא יכלו חז"ל לתקן אא"כ מצינו כיוצא בו בתורה בשלמא פעוטו' מצינו בתורה שיש לה יד לקבל גט אבל לזכות לאחרים לא מצינו כיוצא בו בתורה. מיהו תוס' במסקנא ס"ל הכל מדאורי':

צרור וזורקו וכו' אי מדרבנן הוא תיקנו משום דרכי שלום שלא יבוא כל אדם לחטוף מיד התינוקות מה שבידם ואתי האבות לאינצויי. ובעמוד הסמוך כ' תוס' דמתני' דב"ב קנ"ו מיירי קודם לזמן הזה פי' התם ס"ל לר"א דאין זוכה שלא בפניו אלא לקטן כיון שאינו יכול לזכות בעצמו תקינו לי' רבנן שאחרים יזכו בשבילו וכ' תוס' דהתם מיירי בקטן שלא הגיע לצרור וזורקו. והנה לחד לישנא התם ס"ל לר"א איפכא לגדול תיקנו משום שראוי בעצמו לזכות יש לו שליחות גם אחר יזכה בשבילו ולא קטן. ור' יהושע פליג דבין קטן בין גדול והכי הילכתא. אלא די"ל ר' יהושע לא פליג לגמרי אלא דס"ל תיקנו לקטן משום שאינו יכול לזכות תיקנו לו זכיה וה"ה גדול אעפ"י שיכול לזכות בעצמו נגד זה יש לו דין שליחות. משא"כ קטן שהגיע לשיכול לזכות בעצמו ודין שליחות אין לו עד שיביא ב' שערות אולי מודה ר' יהושע שלא תיקנו לו זכיה ע"י אחר ולפע"ד זו היא כוונת הגה"א זו שם בב"ב קנ"ו שהוא תמוה מאוד ולהנ"ל ניחא. והנה לתי' ב' דתוס' מיירי התם בכל מין קטן דנהי שזוכה לעצמו במה שנותנים לתוך ידו והחזקתו בידו קונה לו אבל אין לו קנין חליפי' עד שיגדיל נמצא כל שום קטן אין לו זכיה בזה ואפ"ה זכי' אחרים בשבילו בחליפי' ומפני כן לא זכיתי להבין תוס' ר"פ בן סורר שהביאו ראי' שאין לקטן שום זכי' מן התורה מדאמרי' בב"מ ע"ב זכי' מדרבנן אית ליה משמע ולא מן התורה ומאי קושיין התם אמתני' דב"ב קנ"ו הנ"ל קאי כפירש"י שם. והתם באותו קטן שאין לו זכי' כגון קודם שהגיע לאו בקנין שאין לקטן בו זכיה כגון חליפי' אבל לעולם אימא לך במה שמחזיק בידו ממש יש לו זכיה מן התורה אם דעת אחרת מקנה. או אפי' בלא דעת אחרת מקנה וכן דעת הש"ך סי' רמ"ג כהירושלמי ע"ש אלא שצל"ע מדאורי' מנ"ל ואולי מהאי קרא גופי' דר"פ בן סורר ומורה ואם אין לאיש גואל ע"ש:

שאני שתופי מבואות דרבנן. פ' תוס' משמע מדאורי' קאמר. ולפע"ד אינו מוכרח אלא מדרבנן תיקנו שיקנה קנין גמור המועיל אפי' למע"ש דאורי' וכמ"ש הריטב"א בסוכות מ"ו ע"ב ובפירש"י שם ד"ה אקנויי מקנה ע"ש. ובחי' ריטב"א בשמעתין ראיתי דההכרח דתוס' איננו משינוי דשיתופי מבואות דרבנן אלא מדשקיל וטרי ממערימים על מע"ש משמע דלרב אסי מיירי במע"ש דאורי'. והנה כבר בארתי במקום אחר דכל קנין דרבנן מהני בדאורי' מטעם הפקר ב"ד מזה וגם הקנוהו לזה ועיין בחי' ר"פ לולב הגזול. ואפי' לענין הקדש ומעילה ומ"ש תוס' במס' ע"ז ס"ג ע"א ד"ה והא וכו' היינו משום דדבר תורה מעות קונות והלוקח שנתן מעות לסיטון נהי שמדרבנן יכול לחזור מ"מ כל זמן שלא חזר הם באחריות המוכר כיון שיכול להוציאם כמ"ש תוס' ב"מ מ"ג ע"א א"כ מהאי טעמא מעל הלוקח שנתן לסיטון. אבל לעולם קנין דרבנן מהני גם לענין הקדש. ונראה מ"מ הוכיחו תוס' מהא דמערימים דפדיית מעשר חשיבי לי' כזוכה לאחרים היינו כיון דהמעשר שהפריש בעה"ב ממון גבוה הוא והקדש וזה הפודה בא להחליף עם יד הגבוה לפדותו בממון ולהחזיר הפירות חולין והמעות הקדש ולא שייך גבי גבוה שהקנו רבנן לגבוה בשלמא בין אדם לחברו שייך שהפקיעו הממון מהבעלים והקנוהו להקטן וכן בהיפוך אבל לישא וליתן עם הגבוה בעצמו לולי שהיה לו קנין וזכיה דאורי' ממש לא הי' יכול לפדותו מן ההקדש וכן שיש לו קנין דאורי' ממילא זוכה לאחרים זה הוא נ"ל סברת תוס' אליבא דרב אסי בזה. וא"כ דשמואל פליג וס"ל אינו קונה מדאורי' ממש אלא מיירי במע"ש דרבנן מ"מ מודה הוא דיש לו קנין דרבנן וקונה בכל מקום אפי' בענינים דאורי' מטעם הנ"ל ואין בין לרב אסי ושמואל אלא כגון פדיון מע"ש דאורי' דלרב אסי פודין ולשמואל אין פודין אבל שוב אין חילוק ביניהם. אך לרש"י וסייעתו לרב אסי גופי' לא הוה אלא מדרבנן ומועיל לכל קנינים דאורי' כנ"ל והקושי' ממערימים אינו כנ"ל אלא כמ"ש רשב"א מדיכלו להקנות התבואה לבעלים אחר שניפדית ע"י ערמה שלהם מזה הקשה לשמואל ולרב אסי ניחא אבל מגוף הפדיון לא הוה קשי' ליה דגם זה בכח חכמים ורק ההכרח מדיכול להקנות להאב ע"י הערמה. ולשמואל אין שום קנין אפי' מדרבנן רק במילי דרבנן כגון שתופי מבואות ומע"ש בעציץ שאינו נקוב דמהני בהערמה כאלו אינו שלהם אבל זולת לא. והנה רוב הפוסקים פסקו כשמואל ור"ן כ' דתוס' פסקו כרב אסי ולפי הנ"ל ההפרש מעט דלהתוס' לרב אסי קונה מדאורי' ולשמואל כעין דאורי'. אך לשיטת רש"י ההפרש רב דלשמואל אינו קונה אפי' מדרבנן:

אי דאייתי ב' שערות מאי בעי גבי' מכאן הקשה מ"ל ריש הל' עבדים אהרמב"ן פ' משפטים דאשה גדולה מוכרת עצמה ע"ש. ולפע"ד יל"ד מ"ט האריך בניו ובנותיו ועבדו ושפחתו ולא אמר בקיצור בניו ועבדיו מיהו בנותיו קמ"ל אפי' אייתי ב' שערות דאביה מקבל קידושי' מ"מ יש לה יד לקנות קנינים אחרים. אבל שפחותיו מאי קמ"ל וצ"ל כמ"ש רמב"ן פ' משפטים פשטי' לא תצא כצאת העבדים בשש על כרחו של אדון אבל אמה אם ירצה האדון הרי הוא מיעדה ונשארה לעולם אצלו. והשתא הוה ס"ד אפילו קודם יעוד גופה קנוי להאדון טפי מעבד ואין לה יד ק"ל. ולפ"ז ע"כ מיירי בשמכרה האב דאז יש דין. יעוד אבל במוכרת עצמה אין דין יעוד א"כ פריך שפיר אי דאייתי ב' שערות מאי בעי גבי' כיון דע"כ במכרה האב מיירי וא"ש:

משנה נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ופרש"י היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומ"מ יד דידה כדקימא קיימא דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהווה את עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי ל"ש עכ"ל. ודקדקו התוס' מל' רש"י ז"ל דוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא אבל באמת ל' רש"י ז"ל בזה צ"ע דכיון שנתן טעם לדבר דהיא יש לה יד כיון דאם היתה יתומה היא מקבלת א"כ האי טעמא גופא שייך נמי בקטנה שאם היתה יתומה מקבלת גיטה אליבא דכ"ע אף בנתקדשה קידושין דאורייתא משהגיעה לעונת הפעוטות ומה שהוסיף רש"י ז"ל בלשונו לחלק דגדולה יש לה יד אם היתה יתומה מהווה את עצמה לא ידעתי מה נתינת טעם הוא זה אי משום דאיתקש יציאה להוויה וכיון דאית לה יד לקידושין ה"ה לגירושין אכתי קטנה יתומה גופא יוכיח דאע"ג שאין לה יד לקידושין אפ"ה יש לה יד לגירושין אלמא דלא בעינן הקישא להכי והנלע"ד בזה דקטנה יתומה נהי דמתגרשת ע"י עצמה לאו משום דיש לה יד גמור אלא משום דלענין גיטין לא בעינן יד גמור דלא בעינן דעתה דבע"כ מתגרשת וכדאמרינן לעיל פרק הנזקין דף נ"ה לענין חרשת שהשיאה אביה וביבמות פרק חרש דבר תורה שוטה מתגרשת והיינו מסברא דלא בעינן דעתה אלא דגלי רחמנא דבעינן שיודעת לשמור גיטה נמצא דלפ"ז לעולם קטנה מילתא דפשיטא היא דלא אלים יד דידה במקום יד אביה כשיש לה אב משא"כ בנערה שיש לה יד גמור' שהרי אם היתה יתומה היא מהווה את עצמה ומש"ה שפיר קאמרי רבנן דאפי' ביש לה אב יד דידה עיקר אלא דיד יתירא זכי לה רחמנא להתגרש ע"י אביה כשיש לה אב והיינו מהיקשא דויצאה והיתה כדאמרינן בכתובות ד' מ"ז ואע"ג דלענין קידושין לא אלים יד דנערה להפקיע יד אביה היינו כדיהיב ר' יוחנן טעמא בפרק האיש מקדש משום דמפקעת עצמה מרשות אביה כן נראה לי לכאורה אלא דקשיא לי דבפרק האיש מקדש דף מ"ד א"ר נחמן דאפילו נערה כשיש לה אב אינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה והיינו משום דלא אלים יד דידה לשוויי שליח אלמא דבנערה נמי יד אביה עיקר. לכך חוזרני לפרש ד"א בכוונת רש"י ז"ל דהיא גופא קשיתיה כיון דיד אביה עיקר וע"כ הא דאמרינן יד יתירא זכי לה רחמנא איד דידה קאי והיכא אשכחן דזכי לה רחמנא לכך מפרש שאם היתה יתומה היא מהווה את עצמה ולפי זה הא דכתיב כי יקח איש אשה אנערה נמי קאי ל"ש יש לה אב ומתקדשת ע"י אביה ל"ש אין לה אב ומתקדשת על ידי עצמה ואתרווייהו כתיב ונתן בידה ואין מקרא יוצא מיד פשוטו דידה יד ממש מה שאין כן בקטנה דלא איירי בה פשטא דקרא דכי יקח איש אשה שהרי אין לה קידושין על ידי עצמה ועוד דקטנה לא מיקרי אשה כדאיתא בנדה ובדוכתי טובא בש"ס ומש"ה לא קרינן בה נמי ונתן בידה אלא מה שמתגרשת על ידי אביה היינו מהקישא דויצאה והיתה זה מה שנלענ"ד בכוונת לשון רש"י ז"ל ועי' עוד בסמוך בל' תוס' וק"ל:

תוספות בד"ה נערה המאורסה כו' שוב הגיה רש"י ז"ל בפ"ב דקידושין דה"ה קטנה כו' וכן עיקר והביא ראיה ריב"ם דבפ"ב דקידושין פריך לר"נ עכ"ל. ולענ"ד למאי דפרישית בסמוך אין ראייתם מוכרחת דודאי לרבא דפריך התם לר"נ ממתני' דקטנה שאמרה ע"כ הוי משמע ליה דאיירי כשיש לה אב מדקתני סיפא ואם אמר לאביה כדמקשה התם ואם כן מבואר במשנה דקטנה שיש לה אב נמי מתגרשת על ידי עצמה וע"כ הא דקתני נערה היינו להודיעך כחו דרבי יהודה ולא תיקשי ליתני קטנה להודיען כחן דרבנן והו"ל כוחא דהתירא דהא קתני קטנה בהדיא בסיפא ומכח אותה סברא גופא מקשה עלה דר"נ דכיון דחזינן דקטנה מתגרשת על ידי עצמה והיינו ע"כ משום דיד דידה עיקר אפי' במקום אב אלמא דכ"ש בנערה יד דידה עיקר טפי מיד אביה דהיינו יד יתירא וא"כ קשה לר"נ דאמר לא אלים יד דידה במקום יד אביה לאשוויי שליח משא"כ למסקנא דמוקי ר"נ לההיא דקטנה שאמרה התקבל באין לה אב וקאי בסברתו דנערה אין עושה שליח והיינו משום דלא אלים יד דידה דיד אביה עיקר וע"כ היינו כדפרישית בסמוך דיד יתירא דזכי לה רחמנא איד דידה קאי מפשטא דקרא דונתן בידה דקאי אנערה או כטעם הראשון שכתבתי לעיל כיון שיש לה יד גמור לענין קידושין וממילא דבקטנה דלא אשכחן דזכי לה רחמנא יד יתירא לידה לכל הפירושים משום הכי פשיטא להו לכל הני רבוותא דקיימי בשיטת רש"י ז"ל במהדורא קמא וכפירושו בשמעתין דקטנה אביה ולא היא וממשנתינו הוא מוכרע דאי ס"ד דה"ה לקטנה ליתני קטנה ול"ל להודיעך כחו דר' יהודה אדרבא ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דהו"ל כח דהיתירא כיון דמסיפא דמתני' דקטנה שאמרה לא שמעינן מידי דהא באין לה אב מוקמינן לה כנ"ל לפמ"ש נתיישב ג"כ מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דקאי בשיטת רש"י ז"ל קודם חזרה ומפרש דלמאי דס"ד בקידושין דאיירי מתני' דקטנה כשיש לה אב הוי אתי ליה שפיר דלכי מטא לידה מגורשת ומשכחת לה כגון שנתן לה אביה רשות לקבל גיטה והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ מאי מקשה התם אנערה דלמא הא דדייקינן הא נערה ה"ז גט היינו נמי בכה"ג שנתן לה אביה רשות אע"כ דליתא לדברי הראב"ד וקשיא לי א"כ אפילו אי ליתא לדברי הראב"ד ז"ל אכתי קשה אמאי לא מוקי הש"ס בכה"ג ולמאי דפרישית א"ש דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם ז"ל דקטנה אין עושה שליח משום דשליחות קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן. ולפ"ז אפילו נתן לה אביה רשות לא מהני אם נאמר דאין לה יד אלא כשעשאה אביה שליח לקבל גיטה והא לא משכחת לה מהאי טעמא גופא דשליחות קבלה צריך עדים ואין עדות לקטן ודו"ק היטב. ואפס קצת מהדברים שכתבתי מצאתי בלשון הרמב"ן ז"ל בס' מלחמות ה' ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי אמנם הרמב"ן ז"ל הוסיף בהן דברים ונתן טעם לשבח לחלק בין נערה שיש לה יד אבל קטנה לעולם יד אביה עיקר אלא שהנערה היא כשליח של אביה כיון שמכנסת עצמה לרשותו ומסתמא ניחא ליה בהכי וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ בקטנה לא שייך לומר שהיא שלוחה של אביה דאין קטנה נעשית שליח כמו שאינה יכולה לעשות שליח ואין לה יד לזכות לאחרים כ"ז מדקדוק לשון הרמב"ן ז"ל עיין שם אבל קשיא לי היא גופא אמאי אין קטנה נעשית שליח ואי משום דכתיב אתם גם אתם הא כתבו תוספות לקמן בסמוך בד"ה שאני שתופי מבואות דמאן דאית ליה קטן זוכה לאחרים מדאורייתא היינו משום דאיתא בדנפשיה ולא ממעטינן מאתם גם אתם אלא דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן כיון דקטנה יש לה יד לענין גירושין היכא דיכולה לשמור גיטה וא"כ יכולה להיעשות שליח לקבל גט וכ"ש לענין שליחות אביה והא דלא קשיא לי אפשטא דמתני' בדף הסמוך קטנה שאמרה התקבל אינו גט שאין הקטן עושה שליח וכבר כתבתי דלעשות שליח ולהעשות שליח חדא מילתא היא כדאיתא בפרק איזהו נשך לענין שליחות עכו"ם וקטן אלא דנראה שדבר זה נתקשה להרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין וכתב דמה שאין הקטנה עושה שליח היינו משום דשליח קבלה צריך עדים ולא שייך עדות שיעידו על הקטן ובזה ניצול הארי מיד הרוא"ה ממה שהשיגו הראב"ד מההיא דאתם גם אתם לפמ"ש אין כאן מקום למעט מאתם גם אתם כיון דאיתא בדנפשיה וממילא שכל מה שהאריך בזה בעל לחם משנה להקשות על הרמב"ם ז"ל מתרומה לפמ"ש כל דבריו בזה אך למותר ולקמן במשנה בדף הסמוך אפרש בעז"ה טעם אחר. נחזור על הראשונות דלפ"ז הקושיא במקומה עומדת על הרמב"ן ז"ל למה אין הקטנה נעשית שליח לאביה כמו נערה כיון שיש לה יד בדנפשה וכאן לא שייך טעמו של הרמב"ם ז"ל משום עדות שאין צורך כאן לעדות דרחמנא שוויה שליח של אביה וכן הטעם שאפרש לקמן במשנה שאין הקטן עושה שליח נמי לא שייך כאן כמו שיראה למעיין שם בדברינו ונראה מזה דהרמב"ן ז"ל לית ליה האי סברא שכתבו תוספות לקמן דתליא במידי דאיתא בדנפשיה שהם כתבו לשיטתם למ"ד זוכה לאחרים מדאורייתא ומשמע מל' הרשב"א ז"ל בחידושי קדושין דהתוספות פסקו כרב אסי דזוכה לאחרים משא"כ הרמב"ן ורש"י ז"ל בשמעתין דמחלקי בין נערה לקטנה לית להו כלל האי סברא לחלק לענין שליחות בין מידי דאיתא בדנפשיה אי משום דקי"ל כשמואל וכרב חסדא או משום דאזלי לשיטת רש"י דאפי' לרב אסי הא דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ומדאורייתא אין לחלק בין מידי דאיתא בדנפשיה דלעולם אין קטנה נעשה שליח ומש"ה פסקו דקטנה אביה ולא היא אבל התוספות לשיטתייהו אין לחלק בין נערה לקטנה דקטנה נמי יש לה שליחות כיון דאיתה בדנפשה כדאשכחן לשיטתם דזוכה לאחרים מדאורייתא מה"ט גופא כנ"ל נכון ודוק היטב ואכתי קשה מה דכתבו התוס' לשיטתייהו דה"ה לקטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאכתי ליתני קטנה להודיעך כחן דרבנן דהו"ל כח דהתירא כיון דלמסקנא לא שמעינן ממתני' דקטנה שאמרה התקבל הא מילתא דהא באין לה אב מוקמינן לה אלא דא"ל דלרבנן הוי רבותא טפי בנערה מבקטנה דאי הוי קתני קטנה ה"א דבנערה היא ולא אביה כיון דקרינן בה כי יקח איש אשה וכתיב ונתן בידה משמע ידה ממש כיון שיש לה יד ואי משום דקתני בכתובות פ' אלו נערות האב זכאי בבתו ומקבל את גיטה ה"א דהיינו בקטנה ועי"ל דניחא ליה למיתני נערה דבקטנה שיש לה אב איכא איסורא לקדש בתו כשהיא קטנה דבכה"ג משני הש"ס בר"פ האיש מקדש אלא דאפ"ה הוי קשיא להו להתוספות דליתני קטנה לאשמעי' חידוש הדין לענין גט מש"ה הוצרכו לפרש דבנערה נמי איכא רבותא אליבא דר"י כן נראה לי:

בד"ה וכל שאינה יכולה לשמור גיטה כו' פי' בקונטרס אפילו ע"י אביה כו' ור"ת מפרש דע"י אביה מתגרשת דהא לרבי ינאי דדריש כו' ותנא דבי ר"י דמפיק מושלחה לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה נ"ל דאדרבא טעמא דרש"י נמי מהכא דסובר דרבי ינאי ותנא דבי ר"י לא פליגי כלל ותרוייהו אית להו דהדדי דאיצטריכי תרי קראי דמושלחה לא ממעטינן אלא דאינה מתגרשת ע"י עצמה אבל דאינה מתגרשת ע"י אביה אכתי לא ידעינן מש"ה איצטריך נמי קרא דרבי ינאי לאשמעינן דכל דאין לה יד אינה יכולה להתגרש כלל אף ע"י אביה דאי למעוטי שאינה מתגרשת ע"י עצמה מושלחה נפקא ולשיטת התוספות דמשמע להו דרבי ינאי לית ליה דרשא דתנא דבי ר"י קשיא לי א"כ היאך ממעט רבי ינאי קטנה מונתן בידה יצאה זו שאין לה יד ומסקינן לקמן דהיינו קודם שהגיעה לעונת הפעוטות והא היכא רמיזא באורייתא דהא אכתי לא ידעינן היא גופא מאיזה זמן קרינן בה שאין לה יד ול"ל דהיינו דכל שיש לה יד לענין ממון קרינן בה יש לה יד לענין גיטין דא"כ משהגיעה לצרור וזורקת חפץ ונוטלת יש לה יד לזכות לעצמה ואי משום דאין לה יד לזכות לאחרים אם כן עד דמייתי שתי שערות אין לה יד לזכות לאחרים למאי דקי"ל כשמואל דבסמוך אם לא שנאמר דהתוספות סברי דמימרא דרבא לקמן כרב אסי דחפץ ומחזירו זוכה לאחרים מדאורייתא וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל דהתוס' פסקו כרב אסי אלא דאכתי לשמואל קשיא מתניתין דקתני כל שאינה יכולה לקבל גיטה דמשמע דיכולה לשמור מתגרשת ודוחק לומר דשמואל לית ליה דרבי ינאי אלא כתנא דבי ר"י דאם כן מצינן פלוגתא בין ר' ינאי ובין תנא דבי ר"י לענין גירושי הפעוטות ע"י עצמן והתוספות כתבו בפשיטות דלדינא לא פליגי משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דר' ינאי נמי אקרא דושלחה סמיך וה"ק מי שיש לה יד להתקדש ע"י עצמה דהיינו שמשלחה ואינה חוזרת היא שמתגרשת נמי ע"י אביה משא"כ כל שאין לה יד לעצמה והיינו דמתגרשת וחוזרת דממעטינן מושלחה אינה מתגרשת כלל מיהו יש ליישב שיטת התוספות דהא דדריש רבי ינאי מי שיש לה יד היינו שיודע' לשמור גיטה דמה שבידה משתמר והיינו כדדרשינן לקמן ר"פ הזורק מה ידה משתמר לדעתה כנ"ל ואכתי קשיא לי על שיטת התוספות האיך אפשר לומר דקטנה שאין יכולה לשמור גיטה שאין מתגרשת ע"י עצמה ואפ"ה מתגרשת ע"י אביה דהא לעיל דף כ"א מסיק הש"ס להדיא דמה שזיכתה התורה לאב לקבל גירושי בתו היינו מתורת שליחות ומה"ט קאמר דאשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו וא"כ כיון דאין יכולה לשמור גיטה וליתה בתורת גט כלל ע"י עצמה היאך האב נעשה שליח הא ליתא בדנפשה ובשלמא בקטנה שיכולה לשמור גיטה ויש לה אב נהי דאין מתגרשת ע"י עצמה אפ"ה נעשה האב שליח שלה דהא איתה מיהא בדנפשה היכא דאין לה אב ואע"ג דאין שליחות לקטן כדאמרינן לקמן במתני' כבר כתבתי בשם הרמב"ם ז"ל דהיינו היכא שצריך עדות ואין עדות לגבי קטן משא"כ באב לבתו שאין צריך עדות שהתורה עשאתו שליח א"כ שייך שפיר תורת שליחות או מטעם שאפרש לקמן במשנה משא"כ באין יכולה לשמור גיטה דליתה כלל בתורת גיטין ע"י עצמה שאין לה יד והיאך קאמר הש"ס שהאב מקבל גיטה בתורת שליחות הא קי"ל בפשיטות בכולה תלמודא דבמאי דלא שייך בדנפשיה אין יכול לעשות שליח וצ"ע ועוד אפרש בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וכן נראה דאי בשאינה יכול' כו' א"כ לענין קידושין נמי לא תתקדש דויצאה והיתה כתיב כו' עכ"ל. וליכא למימר דמדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת מגירושין אלמא דבת קידושין היא דאיכא למימר דאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת בשוטה שנתקדשה גדולה ופיקחת ואח"כ נשתטית ואף לפמ"ש בסמוך דרבי ינאי ותנא דבי ר' ישמעאל לא פליגי ואיצטריכי תרי מיעוטי שלא תתגרש אף על ידי אביה לשיטת רש"י ז"ל אפי' הכי איכא למימר דאיצטריכו תרוייהו לשוטה שנתקדשה על ידי אביה עודנה פיקחת ולאחר שהגיעה לעונות הפעוטות ואחר כך נשתטית בעודה בעונת הפעוטות וקא משמע לן דאינה יכולה להתגרש לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה וק"ל. ועיין מה שכתבתי בחידושי בריש מסכת קידושין בענין קידושי קטנה:

שם א"כ לענין קידושין כו' והקשה מהרש"א ז"ל דלפי סברת התוספות דהקישא לכל מילי א"כ תיקשי להו בפשיטות אף לפי שיטתם דקטנה שהגיעה לפעוטות תתקדש אף ע"י עצמה כדאשכחן בסמוך דמתגרשת על ידי עצמה כשאין לה אב זה תורף כוונתו ואגב חורפיה ושיטפא לא דק דודאי הקישא לכל מילי כדקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה ושאני הכא דגלי קרא כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ולא קטנה כדאיתא בדוכתי טובא אלמא דקטנה לאו בת קידושין היא ע"י עצמה ובענין זה היה נ"ל ליישב ג"כ קושית התוספות לשיטת רש"י ז"ל דהא דלא מקשינן קידושי קטנה לגירושין דלא תתקדש מהקישא דויצאה והיתה היינו משום דהקישא דקרא לא איירי אלא בגדולה דויצאה והיתה ארישא דקרא קאי כי יקח איש אשה ויצאה והיתה ובהכי נתיישב לי מילתא דר"ל בפ"ב דקידושין דף מ"ד דצווח כי כרוכיא ויצאה והיתה והקשו התוספות שם אמאי לא קשיא ליה כה"ג בקטנה דמתגרשת לרבנן אף ע"י עצמה ואינה מתקדשת ע"י עצמה ונדחקו שם ליישב ולמאי דפרישית א"ש דהקישא לא קאי אלא בגדולה ומש"ה לא קשיא ליה לר"ל אלא מנערה ועוד נ"ל דמסוגיא דהתם דלא אשגח רבי יוחנן במאי דצווח ר"ל ויצאה והיתה ומבואר שם טעמא דר"י משום דיש סברא לחלק בין קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה ובין גירושין דמכנסת עצמה שמעינן מיהא דהיכא שיש סברא לחלק תו לא שייך לומר אין היקש למחצה ולפ"ז ממילא נתיישב' קושיית התוספות על רש"י דהכא נמי איכא סברא לחלק דהא תליא קרא טעמא דקטנה אינה מתגרשת משום שמשלחה וחוזרת וזה לא שייך בקידושין וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דטעמא דאינה מתגרשת על ידי אביה לרש"י ז"ל היינו משום דאב שמקבל גט לבתו היינו בתורת שליחות כדאמרינן בגמרא לעיל דף כ"א וקטנה דליתא בגירושין ע"י עצמה לא מצי למשויה לאביה שליח וזה לא שייך בקידושין דמה שמקבל האב קידושי בתו לאו מתורת שליחות הוא אלא שהתורה זיכתה לו וכספא דאבוה הוי כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמצאתי לבעל תי"ט פ"ו דנדה דמה שקטנה בת שלש מתקדשת בביאה הוא הלכה למשה מסיני אלמא דקטנה מתקדשת מיהא ע"י אביה אלא שדברי התי"ט בזה צ"ע דלכאורה משמע דהל"מ אינה אלא לענין שביאתה מיקרי ביאה וממילא ידעינן דמתקדשת בביאה כגדולה וצ"ע ודו"ק:

בד"ה כל שמבחנת כו' היינו כפעוטות כו' והשתא אי שיעורא דר"י כו' קודם לשיעורא דפעוטות הוי סברת ר"י איפכא לגמרי מדר"ח עכ"ל. והלשון תמוה מאד דפתחו בגט וסיימו בזוכה לאחרים וגם לשון והשתא אין לו המשך כלל וכמו שדקדק כ"ז מהרש"א ז"ל והקשה עוד דבגט גופא הוי מצי למימר דסברא הפוכה אי שיעורא דפעוטות מאוחר לחפץ ומחזירו דלר"י זוכה לאחרים קודם למתגרשת ע"י עצמה ולר"ח מתגרשת בפעוטות קודם שזוכה לאחרים דהיינו משתביא ב' שערות ומחמת זה כתב דאפשר דאינהו לא ס"ל הא דרבא דקטנה מתגרשת בפעוטות ומלבד שזה דוחק גדול אלא שעם כ"ז עלו דברי התוספות למהרש"א ז"ל בקושיא ולענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דודאי לענין גט לא שייך כלל לומר דפליגי בסברות הפוכות דלאו בסברא פליגי אלא בקראי דלענין גט לכ"ע מתגרשת כשהיא קטנה דהא אפילו משלחה וחוזרת לא הוי ממעטינן אי לאו דגלי קרא דושלחה למעוטי אלמא דכל שמשלחה ואינה חוזרת מתגרשת וכן מקרא דונתן בידה דרשינן להדיא דכל שיש לה יד מתגרשת והיינו כדפרישית בסמוך בשיטת התוספות דהיינו שכל מה שבידה משתמר לדעתה שיכולה לשמור גיטה מתגרשת ולכ"ע לענין גט לא בעינן שתהא אשה גדולה דכי יקח איש אשה אקדושין קאי כדפרישית מה שאין כן לענין זוכה לאחרים פליגי רב יהודא ור"ח דלר"ח גזירת הכתוב דאינה זוכה לאחרים עד שיהא איש גמור בשתי שערות אי משום דדרש אתם גם אתם כקושיא ראשונה של תוספות בד"ה שאני שתופי מבואות או משום דדרש איש זוכה ואין הקטן זוכה כקושיא השניה של התוס' בדיבור הנ"ל ור"י סובר דלא בעינן איש לענין זוכה לאחרים והיינו כשני תירוצים של התוספות בסמוך נמצא דלפ"ז בקראי פליגי ואין כאן סברות הפוכות אלא דלפ"ז לענין זוכה לאחרים ולענין מקחן מקח נמי לא יצדק לומר דפליגי בסברות הפוכות לפי שיטת התוספות בסמוך דזוכה לאחרים היינו לר"י מדאורייתא דמצינן למימר דכולי עלמא מודו שמסברא י"ל דלא שייך כלל לתקן מדרבנן שיהא מקחן מקח אלא בעונת הפעוטות דע"כ מדרבנן היא דמדאורייתא ודאי בעינן שיהא איש וכי תמכרו ממכר לא תונו איש את אחיו אע"כ מדרבנן משום כדי חייו כדאיתא לעיל ד' נ"ט וא"כ אין כאן סברא הפוכה דלענין מקח וממכר דהוי תקנתא דרבנן לא פליגי דהיינו בעונת הפעוטות מסברא מה שאין כן לענין זוכה לאחרים כ"ע סברי דלא שייך כאן תקנתא דרבנן שאין זה תקנת הקטנה אלא דפליגי מדאורייתא דלר"ח בעינן איש ממש כדפרישית ולר"י לא בעינן איש אלא שיהא בן דעת לשמור החפץ ולהחזירו למי שזוכה בשבילו העולה מזה דלעולם לא שייך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא לשיטת רש"י ז"ל דבסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ואם כן כיון דזוכה לאחרים ומקחן מקח תרוייהו מדרבנן הוי שפיר סברות הפוכות. ומעתה נבוא לבאר כוונת המשך לשון התוספות דממ"ש בתחלת דבריהם דכל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ע"כ היינו כפעוטות משום דפשיטא להו דמימרא דרבא שמתגרשת בפעוטות הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ואם כן ממילא פשיטא להו לפי שיטתם בסמוך דזוכה לאחרים בחפץ ומחזירו לר"י היינו מדאורייתא וע"כ היינו נמי בעונת הפעוטות כיון דבתרוייהו בגיטין ובזוכה לאחרים לא בעינן איש לרבי יהודא אלא שיהא בן דעת לשמור ע"כ חדא שיעורא היא דמהיכא תיתי נחלק בין הפרקים וכן מצאתי להדיא בתוספתא דיודעת לשמור גיטה היינו חפץ ומחזירתו לאחר שעה עיין שם ואף דמלשון הגמרא לקמן במימרא דרבא משמע קצת דלאו חדא שיעורא היא מדקאמר רבא פעוטות מקחן מקח וכנגדן קטנה מתגרשת ואמאי קתני מקחן מקח דהוי מדרבנן וכנגדן בקטנה מתגרשת הוי מדאורייתא טפי הו"ל למימר חפץ ומחזיר וזוכה לאחרים מדאורייתא וכנגדן בקטנה מתגרשת אע"כ דלאו חדא שיעורא היא אלא דמ"מ לפי שיטת התוספות ע"כ חדא שיעורא היא כדפרישית אי הוי מדאורייתא. אלא דאכתי משום הא יש כאן מקום לומר דע"כ נפרש כשיטת רש"י ז"ל בסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן וא"כ מצינן למימר שפיר דפעוטות וחפץ ומחזירו לאו חדא שיעורא הוא אלא דחפץ ומחזירו הוא קודם ותקנתא דרבנן לענין זוכה לאחרים משא"כ לענין גירושין דבעינן מדאורייתא מיהא בת דעת גמורה היינו בעונת הפעוטות שהוא אח"כ וזה שכתבו התוספות דהשתא אי חפץ מחזירו קודם לפעוטות לשון השתא אמה שכתבו קודם זה קאי פירוש דהשתא אם נאמר דהוי קודם לפעוטות ע"כ א"א לפרש דזוכה לאחרים היינו מדאורייתא דא"כ דגיטין וזוכה לאחרים תרווייהו מדאורייתא ומשום בן דעת ודאי ע"כ חדא שיעורא אע"כ שאם נאמר דחפץ ומחזירו הוא קודם כדמשמע קצת מלישנא דרבא דלאו חדא שיעורא כדפרישית וא"כ ממילא יהיה מההכרח לפרש ע"כ כשיטת רש"י ז"ל בסמוך דזוכה לאחרים היינו מדרבנן ע"ז כתבו דאף אם נאמר כשיטת רש"י ז"ל אפ"ה א"א לומר דהוי חפץ ומחזירו קודם לפעוטות דא"כ יהיה סברות הפוכות לענין מקח וממכר כיון דלשיטת רש"י ז"ל זוכה לאחרים היינו נמי תקנתא דרבנן כמו מקח וממכר וא"כ מדר"י מוכח דשייך לתקן שיעור מוקדם לענין זוכה לאחרים יתר מלענין מקח וממכר ולר"ח איפכא נמצא כיון דאף לשיטת רש"י ז"ל נמי ע"כ חדא שיעורא מעתה ניחא להו להתוספות להעמיד שיטתם דזוכה לאחרים היינו מדאורייתא ולפ"ז פשיטא דחדא שיעורא הוא כמו שכתבו בתחילת דבריהם דממימרא דרבא לענין גט הוי מדאורייתא בפעוטות א"כ ה"ה לענין זוכה לאחרים דהוי נמי מדאורייתא ובתרוייהו ביכול לשמור תליא מילתא והא דנקט רבא מילתא בפעוטות ולא נקט חפץ ומחזירו היינו משום דפעוטות מקחן מקח היא משנה מפורשת וניחא ליה למנקט ל' המשנה כנ"ל נכון וברור בעז"ה ודוק היטב:

רש"י בד"ה זוכה אף לאחרים ומדרבנן עכ"ל. משמע לכאורה מל' רש"י ז"ל דדוקא לענין זוכה לאחרים הוא מדרבנן אבל הא דזוכה לעצמו אף בצרור וזרקו היינו מדאורייתא אלא דלענין זוכה לאחרים פשיטא ליה לרש"י ז"ל דמדאורייתא אינו זוכה עד שיביא שתי שערות כקושיית התוספות אי משום דכתיב אתם גם אתם או משום איש זוכה ואין הקטן זוכה אלא דבפרק לולב וערבה דף מ"ו גבי לא ליקני אינש הושענא לינוקא דקנויי קני אקנויי לא מקני פירש"י ז"ל להדיא דהא דינוקא קני היינו מדרבנן ואם כן קשיין אהדדי ולכאורה היה נראה לי ליישב דההיא דלולב וערבה היינו קודם שהגיע לצרור וזרקו ואפ"ה קונה מדרבנן וכמו שאפרש בסמוך בשם הש"ך אלא דאכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן בפ' לולב וערבה ואדרבה היה לו לפרש דאיירי בצרור וזרקו לר"י או אפילו בחפץ ומחזירו לשמואל דקי"ל כוותיה דלכל חד כדאית ליה קנויי קני מדאורייתא אקנויי לא מקני אע"כ דשיטת רש"י ז"ל דזוכה לעצמו בצרור וזרקו ואפילו בחפץ ומחזירו לא הוי אלא מדרבנן אלא דבשמעתין לענין צרור וזרקו לא הוצרך לפ' כן דכיון דקמפלגינן בזוכה לעצמו ולא לאחרים ע"כ היינו מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכמו שתירצו התוספות דבמאי דאיתא בדנפשיה הוי שליח לאחרים אע"כ דהיינו מדרבנן כמתניתין דמציאת חש"ו יש בו גזל מפני דרכי שלום ולא משמע ליה לרש"י ז"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה שכן מבואר בלשונו פרק לולב וערבה מה שאין כן בההיא דחפץ ומחזירו דלר"י זוכה אף לאחרים וא"כ סד"א דאפילו מדאורייתא קונה דבן דעת גמור הוא מדחזינן דאפי' לענין גירושין מתגרשת מדאורייתא בפעוטות ועוד משום דמסברא משמע דלא שייך תקנתא דרבנן לענין זוכה לאחרים שאין זה תועלת הקטנים מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאפ"ה הוי מדרבנן והיינו משום דכתיב איש זוכה ואין הקטן זוכה או משום דפשיטא לרש"י ז"ל דלא הוי בן דעת גמור אלא בעונת הפעוטות שהוא אחר חפץ ומחזירו כדפרישית לעיל בסמוך שהיא שיטת רש"י ז"ל ממימרא דרבא לקמן בשמעתין דאי ס"ד דחפץ ומחזירו נמי יש לו יד גמור מדאורייתא אף לאחרים למה אינה מתגרשת באותו זמן אלא בפעוטות הא קרא כתיב ונתן בידה מי שיש לה יד אלמא דביש לה יד תליא מילתא אע"כ דחפץ ומחזירו נמי אין לה יד מדאורייתא כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי אהדדי ודו"ק:

תוספות בד"ה שאני שתופי מבואות דרבנן משמע דר"י ור"ח פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא עכ"ל. כוונתם דאי סלקא דעתך מדרבנן וסברי שמואל ור"ח דמדרבנן נמי אינו זוכה לאחרים וא"כ מאי משני שאני שתופי מבואות דרבנן אלא ע"כ דאף לאחרים מדאורייתא לר"י וממילא דלעצמו כ"ע מדאורייתא ומש"ה קשיא להו מההיא דמציאת חש"ו. אמנם לשיטת רש"י ז"ל שכתב להדיא דלאחרים מדרבנן יש לי ליישב דודאי לשמואל ור"ח מדרבנן נמי אינו זוכה לאחרים לענין הפקעת ממון שאין כאן תועלת הקטן ולא דרכי שלום ובחנם לא שייך להפקיע ממון מרשות מרא קמא דברשותיה קאי מדאורייתא משא"כ לענין שתופי מבואות דתקנתא דרבנן הם אמרו והם אמרו מעיקרא דתקנתא שיוכל לזכות העירוב אף ע"י קטן וכן לענין מ"ש דרבנן בסמוך אלא דהכא לענין עירוב יתיישב יותר דתחלת תקנת שתופי מבואות איתא בירושלמי הביאו מהרש"א ז"ל סוף עירובין דלא נתקן אלא משום דרכי שלום לשום אהבה וריעות בין השכינים ע"י מעשה שהיה ששלחה אשה אחת עירובה ע"י בנה קטן ונשקתו וע"י כך נעשה שלום ביניהם וא"כ תחלת התקנה שיזכו ע"י קטנים והיינו באין סמוכין על שלחנו וק"ל ועיין עוד מזה לקמן גבי מעשר שני דרבנן:

בא"ד ואע"ג דמציאת חש"ו כו' הכא דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל. וכ"כ התוספות לעיל דף ל"ט גבי גר שמת והניח עבדים קטנים ועמ"ש שם בחידושי וכ"כ עוד בפרק קמא דכתובות דף י"ב ובפרק קמא דקידושין דף י"ט ;בי מעות הראשונות לקידושין ניתנו ובר"פ בן סורר ומורה כתבו בזה באריכות. אמנם ראיתי להש"ך בח"מ סי' רס"ג שכתב סברא זו בשם האחרונים להאריך בסתירת זו הסברא דלא מצינו זו הסברא בגמרא לחלק בין דעת אחרת מקנה או לא אלא לענין חצר שאינה משתמרת בפ"ק דמציעא וכן לענין רץ אחריו ואינו מגיע אבל לענין זכיית קטן לא מצינו ולכך העלה דודאי כל שהגיע לצרור וזרקו זוכה לעצמו מדאורייתא אף במציאה והא דאמרינן מציאת חש"ו אינו אלא מפני דרכי שלום היינו בקטן גמור שהוא פחות מצרור וזרקו והיינו דקתני דומיא דשוטה שאין בו דעת כלל וכתב שכן משמע להדיא בירושלמי דמעשר שני ובפרק חלון בעירובין ובפרק הניזקין ויש לתמוה על דבריו שכתב סברא זו דדעת אחרת בשם האחרונים ולא שת לבו לכל הסוגיות שכתבתי שכתבו כן התוספות ובעיקר דבריו כבר העירותי על דבריו קצת בפרק קמא דמציעא דף י"ב ולעיל פרק השולח דף ל"ט הארכתי יותר וקבלתי עלי לחובה להאריך כאן בסתירת דבריו כיון שהן נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וזה יצא ראשונה דמ"ש שכן מבואר בירושלמי בג' מקומות נפלאתי מאד ואשתומם על המראה דבכל המקומות בירושלמי אמור להדיא ג' מדות בקטן וקחשיב צרור וזרקו אגוז ונטלו יש בו גזל מפני דרכי שלום קודם לכן המוציא מידו כמוצא באשפה אלמא דלא שייך דרכי שלום אלא בצרור וזרקו דוקא ודלא כדברי הש"ך דעיקר תקנתא דדרכי שלום היינו דוקא קודם לצרור וזרקו ונהי דבלא"ה פליג הירושלמי אגמרא דידן במאי דאמרינן התם דצרור וזרקו גזל מפני דרכי שלום וחפץ ומחזירו זוכה לעצמו ולא לאחרים ובשמעתין אליבא דכ"ע צרור וזרקו זוכה לעצמו ולא לאחרים ולשיטת התוספות היינו מדאורייתא היינו בסברא בעלמא פליגי אי הוי בן דעת גמור לענין זוכה לעצמו מצרור וזרקו או מחפץ ומחזירו מה שאין כן בהא מילתא לא שייך שום פלוגתא וכיון דבירושלמי אמרינן להדיא דקודם שהגיע לצרור וזרקו הוי כמשליך לאשפה ולא שייך שום תקנתא דדרכי שלום מהיכא תיתי נאמר דתלמודא דידן פליג ויותר תימה האיך הביא הש"ך ראיה לסתור איברא אי איכא סייעתא מהירושלמי נראה שהוא סיוע לשיטת רש"י ז"ל דכולה מילתא דזוכה לעצמו היינו מדרבנן כמ"ש פרק לולב וערבה שהבאתי בסמוך והא דאמרינן בירושלמי חפץ ומחזירו גזל גמור אפשר דהיינו מדרבנן וקרי ליה גזל גמור דיוצא בדיינים מה שאין כן בצרור וזרקו אינו יוצא בדיינים כדאיתא לעיל פרק הניזקין תו קשיא לי על שיטת הש"ך שכתב דקטן דאית ביה משום דרכי שלום היינו קטן גמור שאין בו דעת כלל דומיא דשוטה הא חזינן דבירושלמי לא קאמר הכי דקאמר קודם לכן כמוצא באשפה ותקשי ליה משוטה אלא דבאמת נלע"ד דאף אם נאמר דשוטה דמתני' דדרכי שלום היינו שמאבד מה שנותנין לו אפ"ה מיהא יודע להבחין בין צרור לאגוז כדמשמע לעיל גבי דבר תורה שוטה מתגרשת ואוקימנא בשוטה שיודעת לשמור גיטה ועוד אדמייתי סייעתא משוטה תיקשי ליה חרש דהא חרש משמע בכולא תלמודא שהוא בן דעת יותר מקטן כדאיתא ביבמות ובדוכתי טובא ואם כן משמע משמעתין דזוכה לעצמו מדאורייתא כמו קטן ולעיל פ' הניזקין מוכח דמציאת חרש אינו אלא מפני דרכי שלום אע"כ צריך לחלק בין גט למציאה למאן דאית ליה דקטן זוכה מדאורייתא והיינו כמ"ש התוספות כאן דדעת אחרת מקנה שאני ולענ"ד היא ראיה שאין עליה תשובה תו יש לתמוה במ"ש הש"ך דהאי סוגיא דפרק קמא דמציעא דף י"ב דאמרינן מציאת קטן מדרבנן היינו דוקא קודם שהגיע לצרור וזרקו דעלה שקיל וטרי הש"ס התם וקבעי למימר מעיקרא דרבי יוסי סובר דמדאורייתא זוכה לעצמו והאיך יעלה על הדעת לומר כן דכיון שאין מבחין בין צרור לאגוז שוטה גמור הוא דפשיטא בכולא תלמודא דמדאורייתא אין לו זכיה כלל דהא אפילו בפיקח בעינן שיתכוין לקנות וזה אין לו כוונה כיון שאין מבחין בין צרור לאגוז ועוד דהתם בפרק קמא דמציעא בעי הש"ס למימר דשמואל סובר קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והכי שני התם מעיקרא שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל אלא דזוכה מדאורייתא ולפ"ד הש"ך היינו קודם שהגיע לצרור וזרקו והאיך אפשר לומר כן הא שמואל סבר להדיא בשמעתין דדוקא בצרור וזורקו זוכה לעצמו סוף דבר שיטת הש"ך נפלאה ולא מצאנו לו חבר ואין להאריך כאן יותר עיין מ"ש לעיל פרק השולח דף ל"ט ליישב הקושיא שלו על שיטת התוספות ע"ש באריכות:

בא"ד וי"ל דאין למעט קטן כו' אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשיה אבל בזכיה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דלעיל ס"פ המביא תניין דף כ"ב ע"ב כתבו התוס' בד"ה מה אתם בני ברית דכיון דילפינן שליחות דכל התורה מתרומה לא מצינן לרבויי אלא מאן דאיתא בתרומה והעלו כן מחמת קושיא לענין עובד כוכבים אליבא דר"ש דלא דריש מה אתם בני ברית דבלא"ה עובד כוכבים לא היה בשליחות דתרומה משום דליתא בדנפשיה לר"ש ואפ"ה מודה דעובד כוכבים לא היה בשליחות דכל התורה אפילו במידי דאיתא בדנפשיה דלא מרבינן לשליחות אלא דומיא דתרומה וא"כ ה"נ לענין זכייה נמי נימא הכי כיון דמטעם שליחות הוא ומ"ש קטן מעובד כוכבים תו קשיא לי דלמאי דכתבו התוס' דבמאי דשייך קטן בדנפשיה מצי משוי שליח א"כ בקטנה דאיתא בדנפשה לענין גיטין כשאין לה אב ואפ"ה לא מצית משוי שליח כדתנן להדיא במתני' דבסמוך. מיהו כבר כתבתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל דלענין שליח קבלה טעמא אחרינא הוא משום עדים ועוד אפרש בזה במשנתינו בדף הסמוך נקטינן מיהת דלענין גיטין שייכא קטנה בשליחות היכא דלא שייכא הנך טעמי ותדע דהא אמרי' לעיל דף כ"ח דאב מקבל גט לבתו קטנה בתורת שליחות וא"כ אשכחן להדיא שליחות בקטנה לענין גיטין ובזה נתיישב' ג"כ קושיא ראשונה והיינו לפמ"ש לעיל בחידושי דף כ"ג בלשון התוס' הנ"ל דהא דילפינן שליחות דכל התורה מתרומה לאו דוקא מתרומה לחוד דאית ליה פירכא אלא מתרומה וגירושין או מקדשים וגירושין כדמסקינן פרק האיש מקדש ומש"ה אמרינן דעובד כוכבים אף לר"ש לא מצי למשוי שליח בכל התורה אף במאי דאיתא כיון דלא אשכחן שליחות דעובד כוכבים לא בתרומה ולא בקדשים ולא בגירושין וכמו שהוכחתי שם בראיות ברורות משליחות דעבד דכל היכא דשייך בשליחות דחד מהנך שייך בשליחות דכל התורה היכא דאיתא בדנפשיה וא"כ לענין קטן נהי דליתא בתרומה אפ"ה כיון דאיתא בגירושין דנהי דליתא בקטן היינו משום דלאו בר קידושין הוא מ"מ בקטנה דאיתא בקידושין וגירושין ואשכחן בה נמי שליחות שאביה מקבל גיטה בתורת שליחות וא"כ מרבינן קטן שפיר לשליחות דכל התורה היכא דאיתא בדנפשיה כדאשכחן בגירושין כנ"ל נכון, ומכ"ש דא"ש טפי לתירוץ הראשון של התוספות בסוף הדיבור דלמ"ד שה לבית אבות דאורייתא בקדשים נמי מצינו שליחות לקטן לענין פסח במידי דאיתא והא דממעטינן איש זוכה ואין הקטן זוכה היינו דליכא דעת אחרת מקנה דלענין זכיה מיהא ליתא בדנפשיה משא"כ היכא דדעת אחרת מקנה זוכה הקטן ג"כ לענין פסח נמצא כיון דבקדשים איתא בדנפשיה ילפינן מיניה לכל התורה דהיכא דאיתא בדנפשיה זוכה לאחרים דעיקר זכייה מקדשים ילפינן בפרק האיש מקדש כנ"ל ודוק היטב:

גמרא א"ר חסדא אישתיק ודרדאן מאי הו"ל למימר כל דתקון רבנן כו' הסוגיא תמוה מאד דעיקר הקושיא דר"ח אדר"ח קאי ואם כן לר"ח גופא דלא משמע ליה האי שינוייא דשאני שתופי מבואות דרבנן הוי מימרא דיליה בתיובתא ול"ל דר"ח גופא לית ליה הא מילתא דקטן זוכה לעצמו ולא לאחרים אלא אליבא דשמואל איירי הא ליתא דהא שמואל סתמא קאמר דא ודא אחת היא וטפי הו"ל למימר משום האי קושיא מעירובין דשמואל אידי ואידי זוכה לאחרים ס"ל והנלע"ד בזה ליישב תחילה לפי שיטת רש"י ז"ל דפ' לולב וערבה דמה שקטן זוכה לעצמו לשמואל ע"כ היינו מדרבנן דאי מדאורייתא הוי זוכה נמי לאחרים דבמידי דאיתא בדנפשיה מצי למיהוי שליח והא דליתא בתרומה היינו משום דליתא בדנפשיה והא דממעטינן איש זוכה ואין קטן זוכה היינו כמ"ש התוספות דליתא בדנפשיה אי משום דליכא דעת אחרת או משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"כ מדסבר שמואל אינו זוכה לאחרים בשום מקום ע"כ היינו משום דליתא בדנפשיה דאע"ג דזוכה לעצמו מדרבנן היינו משום דרכי שלום בעלמא וזה לא שייך לענין זוכה לאחרים כדפרישית וכיון דמדאורייתא ליתא בדנפשיה אוקמוה רבנן לענין הפקעת ממון של אחרים אדאורייתא ולפ"ז קשיא לי מאי קאמר ר"ח אישתיק וורדאן דהו"ל למימר כל דתקון רבנן ומאי קושיא דשפיר דלענין שתופי מבואות דרבנן תקנו שיזכה אף ע"י קטן מאי אמרת כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"נ כעין דאורייתא דהא מדאורייתא במידי דאיתא בדנפשיה זוכה לאחרים ותקנו רבנן אינהו בדידהו נמי דכיון שזוכה לעצמו ואיתא בדנפשיה זוכה לאחרים והפקעת ממון לא שייך כלל לענין שתופי מבואות לכך נראה דהא דקאמר ר"ח דהו"ל למימר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון היינו דוקא לשמואל דאית ליה פרק בכל מערבין דקטן לאו בר עירוב הוא וא"כ לענין עירוב מיהא ליתא בדנפשיה ולא מצי למיהוי שליח והיינו דקאמר רב חסדא אישתיק וורדאן משא"כ ר"ח אליבא דנפשיה סובר דקטן בר עירוב הוא בדנפשיה וא"כ לא שייך להקשות כל דתקון כו'. ועוד נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דלר"ח אליבא דנפשיה לא שייך לומר כל דתקון רבנן כדפרישית דהא איתא מדרבנן בדנפשיה ושמעינן ליה לר"ח בפ"ק דב"מ דף י"ב דלרבי יוסי נמי גזל קטן מדבריהם ואפ"ה עשו שאינו זוכה כזוכה אפילו לענין מילי דאורייתא לרבי יוסי משום דעניים גופייהו מסחי דעתייהו וא"כ שמעינן דהיכא דליכא הפקעת ממון עשו שאינו זוכה לגמרי כזוכה וא"כ א"ל דלענין שתופי מבואות דרבנן מיתוקמא כר' יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה משא"כ הכא אליבא דשמואל קיימינן וקשיא ליה שפיר מסתם מתניתין דעירובין דשמואל לא בעי לאוקמי סתם מתני' כרבי יוסי בהא מילתא דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאשכחן להדיא בגמרא לעיל פרק כל הגט דף ל' ע"ש ובתוס'. ולפי שיטת התוספות דשמעתין שכתבו דההיא דזוכה לעצמו היינו מדאורייתא ואפ"ה לשמואל אינו זוכה לאחרים ולפ"ז צ"ל דשמואל סובר דאע"ג דאיתא בדנפשיה לא מצי למיהוי שליח כיון דליתא בתרומה ולית ליה האי סברא שכתבו התוספות כמ"ש לעיל בל' המשנה שהיא שיטת הרמב"ן ז"ל לשמואל. וא"כ יש ליישב שפיר הא דקאמר ר"ח אישתיק וורדאן דר"ח גופא לא חייש לקושיא דרבי חנינא וורדאן והיינו לפמ"ש התוספות בסמוך דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ולפ"ז משמע ממילא דבכה"ג מודה שמואל דזוכה לאחרים כיון דאיתא בדנפשיה בין לענין זכיה ובין לענין תרומה ולפ"ז מוקי למתניתין דעירובין בשפחה שהגיעה לעונת נדרים אלא דר"ח וורדאן דמקשה לא משמע ליה לחלק בכך אלא סובר דבכל ענין סובר שמואל דאין זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות והיינו משום דדריש איש זוכה ואין קטן זוכה וס"ל שה לבית אבות דאורייתא אלמא אפילו במידי דאיתא בדנפשיה ממעט ליה קרא אבל רב חסדא סובר שה לבית אבות לאו דאורייתא דהכי קי"ל וא"כ ע"כ טעמא דשמואל דאין זוכה לאחרים אף ע"ג דאיתא בדנפשיה היינו משום דליתא בתרומה וא"כ בהגיע לעונת נדרים מודה ואם כן ה"ק אישתיק וורדאן דלדידיה דלית ליה לחלק בין הגיע לעונת נדרים א"כ הו"ל למימר כל דתקון רבנן משא"כ לדידי בלא"ה לק"מ דאוקימנא לההיא דעירובין בהגיע לעונת נדרים כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודוק היטב:

וליהמנה לדידה כו' ומשני באיכא דמסייע לה. מעיזה ומעיזה. ותמוה למה לי' משום דמסייע לה הא בל"ז אין הבעל יודע כלל אם נתן לה השליח. דאם הי' אומר שנתן לה הי' נאמן מטעם גירשתי. וע"כ שאינו יודע. ואיך שייך חזקה אין אשה מעיזה שתהי' נאמנת שנתן לה. ואי"ל דאף בדבר שאינו יודע שייך מעיזה להפקיע עצמה מבעלה דז"א. וצ"ל קושטא דמילתא נקט דמסייע לה מעיזה כו' כנ"ל:

מתני' נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה ופירש"י דוקא נערה אבל קטנה אבי' ולא היא והקשו תוס' מדפריך אהא דאין נערה עושה שליח כו' מקטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיגיע לידה ומשני באין לה אב. ומוכח דלס"ד ביש לה אב מתגרשת כשמגיע לידה עכ"פ ע"ש. ונראה לישב דהנה לקמן פ' הזורק גבי תיזול ותיחוד ותפתח סבר רש"י ז"ל דמתגרשת משום קנין אגב כשמקנה לה הגט אגב קרקע אף שאינו מונח בחצירה או שאר קנין מהני דזה מיקרי נתינה מה שנעשה שלה. והתוס' ורשב"א חולקין דבעי דוקא נתינה מיד ליד ע"ש. והנה קי"ל דכל שבח נעורים לאבי' והאב זוכה בכסף קדושין אף שקבלה בעצמה הקדושין וכן שאר מתנה כשנותן לה אדם קונה האב כמבואר בב"ש. וא"כ לכאורה כאן נהי דאמרינן אבי' ולא היא מ"מ תהי' מגורשת כשנותן לה הגט דהא אף שמקבלת היא מ"מ זוכה האב בגוף נייר הגט כנ"ל. וא"כ הוי זה עצמו כמו אלו נתן לאב עצמו שהקנה לו בקנין דמאי חילוק בין קנין אגב או קנין זה שקונה ע"י שנותן לבתו והוי נתינה להאב ומתגרשת אף דאבי' ולא היא כנ"ל. ובשלמא לתוס' ופ' הנ"ל א"ש דזה הוי כשאר קנין ולא נתינה מיד ליד נגד האב אבל לרש"י ז"ל שפיר יהי' מהני כנ"ל:

והנה בנערה י"ל דאביה מינה קא זכי וכשהיא זוכה אח"כ זוכה האב ממנה כנ"ל וא"כ כאן כשאינה מתגרשת ממילא אינה זוכה כלל בגוף הגט. ולכך כיון דקודם שזוכה האב אינה מתגרשת כיון דאבי' ולא היא ממילא לא זכתה ולא שייך מינה קא זכי כנ"ל ואינו זוכה כלל ולא נתגרשה כנ"ל. אך אינו מוכרח דהא הוי כמו גיטה וידה באין כא' כיון שאם תזכה ותתגרש יהי' נתינה ליד האב כנ"ל. ועוד דבקטנה מיד זוכה אבי' כמבואר פ"ק דב"מ. וא"כ נהי דאבי' ולא היא לרש"י ז"ל בקטנה מ"מ תהי' מגורשת כשנותן לה מטעם אבי' כנ"ל:

אמנם י"ל דהא מתגרשת בע"כ. ואף דהא צריך שיהי' נעשה גוף הגט שלה וכיון שאינה רוצה לזכות איך נעשה שלה. וע"כ כיון דאמרה תורה שמתגרשת בע"כ וכ' ונתן כו' וכיון דהוי נתינה אין צריך לזכי' אחרת רק ממילא נעשה שלה בנתינה זו שמתגרשת בה. וא"כ הכא כיון דאבי' ולא היא וא"כ בשלמא כשנותן לאב ע"כ שפיר מתגרשת. אבל כשנותן לה בע"כ ואינה רוצית כלל. וא"כ כיון דכל מה שתתגרש הוא בשביל שזוכה האב ממנה. וא"כ זה הוא אם היא זכתה אבל כשהוא בע"כ א"כ לא זכתה כלל ולא נתגרשה דאיך שייך סברא הנ"ל דכיון שמתגרשת זכתה הא כאן להיפוך שהגירושין מסתעף מן הזכי' דאינה מתגרשת רק אם זכתה בהגט דאז זוכה אבי' והוי נתינה וכל זמן שלא זכתה ממילא אין האב זוכה ואין כאן נתינה. ולא שייך שיהי' מהני בע"כ דידה דאין היא המתגרשת ומצד הנתינה לחוד אף דהוי נתינה עדיין אין כאן נתינה לאב שתתגרש רק אם זכתה וצריך דוקא מדעתה. וכמו בכתב גט ונתן בחצירו וכ' שטר מתנה על החצר ונתן לה דאינה מתגרשת רק מדעתה כמבואר לעיל בש"ס משום דהגט מסתעף מהזכי' וכן כאן לא שייך דכיון שהיא נתינה זכתה כו' דאם לא זכתה אין כאן נתינה כלל לאב כנ"ל. אבל כשנותן לה מדעתה הגט שוב י"ל שפיר דמתגרשת גם בע"כ דאבי' דלא מהני גבי שבח נעורים שיאמר אי אפשי כיון דמה"ת שלו כנ"ל. וממילא קושית תוס' דרש"י ז"ל כ' שפיר דבקטנה אבי' ולא היא מצד עצמה רק דמ"מ יהי' מהני כשנותן לה מצד קנין האב כנ"ל רק דיש נ"מ שאינו מועיל ע"כ דידה כנ"ל. ממילא התם במשנה דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי שהוא מדעתה שפיר מגורשת אז כשמגיע הגט לידה כיון שזכתה כנ"ל. דבדעת אחרת מקנה אית לה זכי' והוי כמו נתינה לאב ומהני אף ביש לה אב כנ"ל וא"ש. ותוס' לטעמייהו דחו שפיר דברי רש"י ז"ל שהם סוברים דלא מהני קנין אגב בגט רק בעי דוקא נתינה מיד ליד ולא שייך הנ"ל והקשו שפיר. משא"כ לשטת רש"י ז"ל:

ר"י אומר אין ב' ידים זוכין כאחת אלא אבי' ולא היא. ואינו מובן מנ"ל דאבי' כו' דילמא להיפך היא ולא אבי' דהא מסברא היא יכולה לקבל דהא כ' ונתן בידה רק יד דאב ילפינן מקדושין וא"כ כיון שאי אפשר שתיהם למה נדחה יד דידה. ואף דילפינן ויצאה והיתה מ"מ קשה גם לת"ק לר"מ דאמר בקדושין ד"ה אבי' ולא היא ולא ילפינן לענין זה ויצאה והיתה שלא תהי' היא יכולה לקבל הגט כמו בקידושין וא"כ קשה לת"ק מנ"ל כלל שיוכל אבי' לקבל הגט וכמו דלא ילפינן לענין שלא תוכל היאלקבל כמו כן לא נילוף לענין שיהי' האב מקבל דמה חילוק וכן קשה לר"י דאין ב' ידים כו' נימא דהיא ולא אבי' כיון דלא ילפינן כו' ואין לומר דר"י סבר דילפינן מקדושין דא"כ לא הי' לו לומר משום דאין ב' ידים כו' רק דילפינן ויצאה והיתה דהא בקדושין כ"ע מודים דאבי' ולא היא כנ"ל. וצ"ל דסבר דלענין זה ודאי ילפינן שיוכל אבי' לקבל רק דנימא דזה לא ילפינן וגם היא יכולה וע"ז אמר אין ב' ידים כו'. ודוחק. ונראה דהנה פ"ב דקדושין אמר בש"ס לר"י דקדושין דמפקעת עצמה מרשות אבי' אבי' ולא היא גירושין דמכנסת עצמה לרשות אבי' בין היא ובין אבי' וזה נשאר למסקנא ע"ש ופירש"י ז"ל דכיון דמכנסת עצמה לרשות אבי' ודאי ניחא לי' ע"ש. והוא תמוה דא"כ אינו מועיל רק מדעת האב או בסתם דאמרינן דניחא לי' ובאמת מבואר דאף בע"כ דאב יכול לגרשה בנתינה לידה דאמרינן בין היא בין אבי' ע"ש ואיך שייך דניחא לי' כיון שבפירוש אינו רוצה. והרמב"ן ז"ל כתב דירדה תורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' לכך נתנה התורה רשות בכל ענין שתוכל לקבל ע"ש. וג"כ דוחק דמנ"ל זה הא אין לנו לימוד ע"ז דהיא יכולה לקבל גט רק מסברא. ונימא דוקא היכא דניחא לי'. ונראה לישב דהנה הטעם בקדושין דאבי' מקבל משום דכל שבח נעורים לאבי' ויש לאב זכות זה שיוכל לקבל קדושי בתו אבל למה נימא שלא תוכל בעצמה לקבל קדושי'. רק דאמרינן דכיון דיש לו זכות זה ממילא אינה יכולה להפקיע זכותו כנ"ל. דבמה שמקדשת עצמה מפקעת זכות האב שלא תוכל היא עצמה להתקדש ולהפקיע זכותו וגם זה בכלל הזכות דכל שבח נעורי' לאבי'. כיון שזה ג"כ זכות שלו שלא תוכל להתקדש ולהפקיע עצמה מרשות אבי' לענין כל הדברים ולכך בקידושין אבי' ולא היא לכ"ע. אבל בגט דמכנסת עצמה לרשות אבי'. וא"כ אין זה כלל זכות לאב שלא תוכל היא לקבל הגט דאינה מפקעת זכותו בזה ואף דיש לו ג"כ זכות ע"י שמקבל גיטה לענין הכתובה והפרת נדרים. אבל הא מ"מ גם כשהיא מקבלת הגט יש לו זכות זה ואינו ביטול לזכותו כלל וממילא לא שייך שיהי' לאב זכות שלא תוכל לקבל ואינו בכלל כל שבח נעורים לאבי' ולכך לא שייך למילף לענין זה ויצאה והיתה ושפיר בין היא בין אבי' וכ' רש"י שפיר דניחא לי' והיינו שאינ' מפקעת זכות וממילא אף דלא ניחא לי' ואינו רוצה מהני שאין לו כלל זה הכח שלא תוכל היא לקבל. אמנם לענין שיהי' האב יכול לקבל הגט ג"כ שפיר מצינן למילף ויצאה והיתה דזה שפיר הוי זכות כשאין היא מקבלת והאב רוצה לקבל דהא הוי זכות להכניסה לרשותו לענין כתובה והפרת נדרים ושיוכל לקדשה עוד. וא"כ זה הזכות שיוכל הוא לקבל שפיר בכלל כל שבח נעורים לאבי' ואיכא למילף מקדושין. משא"כ לענין שלא תקבל היא ולכך שפיר בין היא ובין אבי' בגט. ומיושב מ"ש דמנ"ל כלל שאבי' מקבל כיון דלא ילפינן ולמ"ש א"ש דנגד זה שפיר ילפינן כנ"ל:

ומיושב ג"כ מה דאמר ר"י אין ב' ידים זוכין כא' והיינו שאי אפשר שיהי' שתיהם יכולין וא"כ שוב ממילא אבי' ולא היא. כיון דאם נאמר להיפוך שהיא יכולה לקבל שוב לא יהי' אבי' יכול לקבל וא"כ שוב אבי' יכול לקבל דהוי זה הפקעת זכותו מה שהיא תוכל לקבל דאם היא יכולה אין הוא יכול. וא"כ כיון דזה זכות לו שיוכל לקבל ממילא גם זה בכלל הזכות שלא תוכל היא לקבל שאם תוכל לא יוכל הוא לקבל דאין ב' ידים כו'. וגוף הקבלה הוי זכות שיוכל ולכך ממילא אבי' ולא היא דיכולין למילף לגמרי מקדושין דאבי' ולא היא דהוי כמו בקדושין שזה בכלל הזכות כנ"ל:

ובזה עצמו פליגי דרבנן דסברי שאפשר ב' ידים כו' ממילא אף שתוכל מ"מ יוכל הוא ג"כ שפיר שניהם יכולין שאינו זכות שלא תוכל היא. אבל ר"י דאין ב' ידים כו' שוב ממילא אבי' ולא היא כמו בקדושין לכ"ע וא"ש. וא"כ למ"ש דלכך בגט בין היא בין אבי' משום דאין מפקעת שום זכות שלו בקבלה זו שהיא מקבלת דיש להאב כל הזכות כמו אם הי' מקבל בעצמו. וא"כ בקטנה זה עצמו הוי חילוק שכשהיא מקבלת אין הגט של אב כמ"ש ואם הי' הוא מקבל הי' שלו והוי זה עצמו הפקעת זכותו ולכך יש לו זכות זה שלא תוכל לקבל כמו בקדושין וממ"נ אינה מגורשת בקבלתה אם הגט של אב ליכא נתינה ואם שלה שוב מפקעת ואבי' ולא היא כנ"ל. אבל בנערה גם בזה אינה מפקעת זכותו שגם שתקבל בעצמה יהי' הגט של האב דמינה קא זכי ומהני לכך בין היא בין אבי' כנ"ל:

ובזה יש לישב ב' לשונות של רש"י ז"ל בקדושין דסתרי אהדדי ע"ש. ולהנ"ל זה דוקא לר"י דבקדושין לד"ה אבי' ולא היא ולכך קטנה לא. אבל לר"ל דמחלוקת בקדושין ג"כ פי' שפיר דה"ה קטנה כנ"ל:

לכאורה למאי דבעי למילף ריש קדושין דאם זכאי כו' מהפרת נדרים ומשני איסורא מממונא לא ילפינן. והקשו תוס' דעכ"פ לענין גוף הקדושין שיוכל לקבל נילף מהפרת נדרים דהוי איסורא ותירצו דהוי איסורא דאית בי' ממונא דממילא הכסף קדושין שלו ע"ש. וא"כ בגט דאינו צריך להיות שוה פרוטה ואף באיסורי הנאה כשר והוי איסורא דלית בי' ממונא וממילא נילף מהפרת נדרים שיוכל האב לקבל הגט ונימא דאבי' ולא היא. וי"ל דהא קי"ל נערה מאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי' ואין לה כח לבדו. וא"כ בשלמא לענין קדושין שפיר מצי למילף דעדיין אינה ארוסה ואביה לבד מיפר ושפיר יוכל לקבל קדושי' ויליף כנ"ל. אבל בגט דעתה היא ארוסה כבר ואין לו כח לבדו לא מצינו למילף שיוכל לקבל הגט מהפרת נדרים דאינו מיפר כנ"ל:

ויש לפרש בזה מאי דאמר בקדושין פ"ב קדושין דמפקעת עצמה מרשות אבי' לא היא כו' גט דמכנסת כו' וי"ל קדושין דעתה היא שמפקעת ועדיין קודם הקדושין ברשות אבי' לגמרי לכך אבי' ולא היא לענין קבלת הקדושין כו' אבל גט דמכנסת היינו דעתה היא שמכנסת ועדיין אינה ברשותו לגמרי לכך בין היא ובין אבי' לענין הקבלת גט כנ"ל:

ולר"ל דאמר כמחלוקת בגט כך בקדושין י"ל להיפוך דבאמת בגט הוי אמרינן דאבי' ולא היא דיליף מהפרת נדרים. רק כיון דבקדושין בין היא בין אבי' דשם לא מצינו למילף דאית בי' ממון שוב מקשינן ויצאה והיתה דגם בגט בין היא כו'. ולכך מיושב רש"י ז"ל דבקטנה דליכא למילף מקדושין דהא בקדושין ודאי אין קטנה מתקדשת דבעינן דעתה. ועכ"פ כיון דלא מצינו למילף ממילא נשאר דילפינן מהפרת נדרים דאבי' ולא היא וכ' רש"י ז"ל כנ"ל. אבל לר"י ע"כ אין הטעם דיליף מקדושין דהתם אבי' ולא היא וע"כ דסבר דלא מצינו למילף מהפרת נדרים דבגט שאינו זכות כלל רק ונתן בידה בע"כ לא שייך למילף שלא יועיל נתינה לידה דמ"מ נתן בידה כנ"ל. וממילא גם בקטנה בין היא כו' דלהיפוך לא שייך למילף בקדושין שלא יהי' מועיל הגט דז"א דהא גילתה תורה דבזה אין גט דומה לקדושין דהתם בעינן דעתה ולא בגט וקטנה היא כמו בלא דעתה כנ"ל וממילא לר"י גם בקטנה בין היא בין אבי' ולכך פי' רש"י ב' לשונות שם. ובש"ס פריך שפיר מהא דקטנה שאמרההתקבל כו' לר"י דגם בקטנה כנ"ל. ולר"ל מוקי לה ביש לה אב כנ"ל. או י"ל למאי דבעי למימר בקדושין דנערה כחצר אבי' דמיא ע"ש. ונראה הטעם דהא חצר השאול ג"כ קונה להשואל כיון שיש לו בו קנין פירות. וכן עבד הוי חצר דקנה לו למעשה ידי'. וממילא נערה שמעשה ידי' שלו נקנה הגוף שלה להאב למעשה ידי' וכמו שהי' גופה שאול להאב כמו חצר ונקנה ויכול לקנות על ידה כמו ע"י החצר ומתגרשת ג"כ כמו בחצירו כנ"ל. ולמאי דדחי שם דהוי חצר מהלכת ע"ש. ולכאורה גם לפי האמת אף לר"י דאמר אבי' ולא היא מ"מ בכפותה וישינה יהי' מהני מטעם חצר אבי' כמו בעבד בכפות וישן. אך נראה דלמסקנא אינה כלל בחצר אבי' כו' כיון דאביה מינה קא זכי וכיון שזוכה לעצמה מקודם אינו דומה לחצירו כנ"ל. אבל בקטנה שמיד זוכה האב שוב י"ל דזוכה כמו בחצר. וי"ל שם בקטנה שאמרה התקבל דמהני כשמגיע לידה מטעם חצר אבי' בכפותה וישינה. ואף דסתמא קתני מ"מ הא בעבד תני סתם דמגורשת ואף על פי כן אמר הילכתא בכפות וישן עיין שם. ולכך שפיר מהני בהגיע לידה כנ"ל. ואף דבעינן עומדת בצד חצירה היינו בחצר דאיתתא דמטעם יד וכאן נגד האב הוי חצר דגברא דמטעם שליחות איתרבאי ולא בעי עומד כנ"ל. ויש לדחות כיון דגט חוב הוא:

עוד י"ל אהא דאמר ר"י אין ב' ידים כו'. דהנה י"ל דאין גוף הגט נעשה כלל של האב כשהיא מקבלת למ"ש תוס' כתובות פ' נערה דאין ללמוד מציאה מקדושין דמפקעת בזה מרשות אבי' לכך שלו ע"ש. וממילא בגט שאינה מפקעת אינו נעשה כלל שלו. ולכך י"ל דאין היא יכולה לקבל כלל דמבטלת זכות אבי' שאם הוא יקבל הגט שלו משא"כ אם היא מקבלת ולכך אינה יכולה לבטל זכותו כנ"ל דיש לו זכות זה כנ"ל:

אמנם הא בעי למילף מבושת ופגם ומשני שאני בו"פ דאביה שייך בגווי'. ופי' תוס' משום שיכול לעשות זה ע"ש. וא"כ כאן כיון שאבי' יכול לקבל ג"כ ושייך בגווי' שוב אף שמקבלת היא הגט שלו דשייך בגווי' כנ"ל ולכך יכולה לקבל דאינה מבטלת וסבר הת"ק בין היא כו'. ור"י אמר אין ב' ידים כו'. וא"כ אי נימא רק היא ולא אבי' ממילא לא יהי' שלו כשתקבל דאינו שייך בגווי'. ממילא שוב אבי' ולא היא דמבטלת זכותו כנ"ל. ויש לישב קושית תוס' על רש"י ג"כ דנהי דבקטנה אבי' ולא היא מ"מ הא נעשה שלו וכמו בקנין אגב כנ"ל. אך י"ל דאינו נעשה כלל שלו לדברי תוס' הנ"ל:

אמנם חד פי' התם דאביה שייך בגווי' היינו שיש לו הבושת ג"כ ולכך שלו לגמרי ע"ש. וא"כ למ"ש תוס' לקמן דלכך בקטנה שאינה יודעת לשמור גיטה מתגרשת דאבי' משמרה. וא"כ י"ל להיפוך דאף שמקבלת בעצמה נעשה הגט של האב דשייך בגווי' דמתגרשת רק מחמת אבי'. ובל"ז כיון דהטעם דאבי' ולא היא שוב נעשה שלו דהוי שייך בגווי' ולכך מהני כנ"ל. ויש לדחות:

גמ' שם צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו. אינו מובן כיון שכ' תוס' דבדעת אחרת מקנה אית לי' קנין מה"ת גם קטן משיעור זה יהי' מועיל. ונראה החילוק בין דעת אחרת למ"ש הרשב"א ז"ל דאף דעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה דבעינן כוונה לזכות מ"מ בדעת אחר מקנה קונה ולא בעי כוונה דדעת המקנה סגי ע"ש פ"ב דגיטין. ולכך קטן שאין לו דעת לזכות הוי כעודר בנכסי הגר. משא"כ בדעת אחרת מקנה שפיר קונה דלא בעי כוונה כנ"ל. אמנם עכ"פ קנין בעינן ומעשה קטן אינו קנין כלל דהא משיכה או הגבהה היינו שהתפיסה מוכיח שנעשה שלו לכך מהני וקונה. ובקטן אין לקיחתו מורה כלל שנעשה שלו לכך לא קנה בפחות משיעור צרור וזורקו שאין המשיכה מורה כלל ליעשות שלו משא"כ בצרור וזורקו אגוז ונוטלו מורה שפיר לקיחתו שנעשה שלו כמבואר חולין י"ב דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית לי' לקטן ושפיר הוי קנין רק שאין לו דעת וכוונה לזכות ובזה מהני שוב דעת אחרת מקנה כנ"ל:

ובזה י"ל הטעם דחפץ ומחזירו זוכה לאחרים ג"כ. דפחות מזה אין המעשה מורה שזוכה להאחר דהא גם חפץ של אחר אינו מחזיר. רק כשהוא חפץ ומחזירו מורה כנ"ל והוי מחשבתו ניכרת כו' וזוכה:

התוס' כתבו דלכך זוכה לאחרים מה"ת אף דמטעם שליחות דכיון דאיתא בדנפשי' זוכה לאחרים ג"כ ע"ש. ולכאורה מאי מהני לזה דעת אחרת בשלמא לענין קנין עצמו א"ש כנ"ל כיון דיש כאן קנין שמושך או מגביה רק דבעי כונה ומהני דעת אחרת כנ"ל אבל לזכות לאחרים הא אותו האחר אינו עושה שום קנין רק כשהוא זוכה בשבילו הוי כאלו הוא עשה הקנין וכיון שאין לקטן כוונה לא מהני מה שמכוין לזכות עבורו וממילא מאי מהני הדעת אחרת מקנה לגבי האחר הא לא עשה קנין וזכות הקטן וכוונתו לא מהני. וממילא אינו מועיל מה שדעת אחרת מקנה כנ"ל. אך י"ל דהא מבואר פ' המביא ב' הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שו"ק ופריך הא לאו בני דיעה ומשני כשגדול עומד ע"ג ומבו' דבגדול עע"ג יש לו כוונה לכתוב לשם המתגרשת כו'. ולכאורה למה אינו קדושי קטן וגירושין ושאר קנין כשגדול עומד ע"ג. וכ' הר"ן ז"ל דדעת להקנות או לקנות לית לי' אף דגדול עע"ג רק כאן על המעשה שיכתוב לשמה אית לי' בגדול עע"ג ע"ש. וא"כ הכא כשאומר לו המקנה שיזכה החפץ בשביל האחר הוי זה עצמו גדול עע"ג שמצוה אותו לזכות וממש כמו בכתיבה שמצוהו לכתוב בשביל המגרשת או כאן לזכות בשביל האחר. רק אי הוי בעי דעת לקנות לא הי' מועיל גדול עומד ע"ג כנ"ל. אמנם כיון דיש דעת אחרת מקנה רק דבעי קנין עכ"פ שתהי' המשיכה וההגבהה בשביל האחר ולענין גוף הקנין שוב מהני מה שגדול עומד ע"ג שמצוהו למשוך בשביל האחר והוי ממש כמו בכתיבה כנ"ל ושפיר מהני ובזה י"ל דר"י אמר שמואל לטעמי' דסבר לעיל והוא ששייר מקום התורף דבתורף לא מהני גדול עע"ג וממילא גם כאן סבר דאינו זוכה לאחרים שאין כאן קנין כנ"ל ובזה מיושב ג"כ לתוס' מהא דקטנה שאמרה התקבל ולא אמרינן כיון דאיתא בדנפשי' תוכל לעשות שליח ג"כ. ולמ"ש י"ל דלענין עשיית השליח שפיר בעינן דעת ולא מהני כיון שאין לו כוונה לעשות שליח כנ"ל:

הא דקטן זוכה י"ל מטעם חצר דידו הוי עכ"פ כחצירו וקונה לו שלא מדעתו ולכך אף שאין לו דעת לזכות קונה אף בלא דעת אחרת. וי"ל בזה קושית תוס' למה זכין לקטן ואין זכין לגדול הא גם קטן מצי זכי כמו גדול. ולמ"ש מיושב דגם כשזוכה בעצמו הוא משום זכין לקטן. ואי נימא דאין זכין גם בעצמו לא יזכה כנ"ל:

לכאורה כשקטן עושה שליח לאחר לזכות בשבילו נהי דלא מצי משוי שליח. מ"מ הא חצר השאול קונה ואף שהשאילו רק לזכות על ידו כמבואר בש"ס וגם בעבד הוי חצר וא"כ כיון דקי"ל פ' השואל דבעלים באמירה ולא בעי קנין רק כשאומר ששואל עצמו למלאכה שלו הוי שאילה בבעלים ששאול לו באמירה לבד וא"כ כיון שקיבל עליו לעשות שליחותו לזכות בשבילו א"כ השאיל לו גופו לזכות על ידו והוי כחצר השאול לזכות דקונה. וא"כ גם בזה יקנה מטעםחצר נהי דלא הוי שליח אך הא הוי חצר מהלכת. אמנם אם מטעם שליחות שוב קונה גם מטעם חצר דלא הוי מהלך כמו קלתה מינח נייחי ואיהי מסגי תותי' ע"ש. ובזה י"ל בקטן דלמה שלא בעי דעת מצי משוי שליח. ושוב קונה מטעם חצרו. ויש לדחות:

(סד ב תוספות) ד"ה אלא וכו' וא"ת מ"ש וכו'.—כבר הקשו זה בירושלמי פ"ה ה"ט [מז רע"ג] ותירצו, דבנו ובתו הקטנים, שאין להם דעת אינו יכול לזכות על ידם, אבל שפחה ביש בה דעת מיירי, ולפיכך יכול לזכות על ידה. ומשום דלפ"ז קשה דליפלוג וליתני בדידה דהיינו בבנו ובתו הקטנים עצמן שאם יש בהן דעת מזכה על ידן. לכך תירצו התוס' באופן אחר.