הרציעה צריך שתהא על הדלת ושתהא הדלת קבועה בבנינה ועומדת לא שתהא עקורה ומושלכת בארץ ושינקוב עליה שלא נאמר מזוזה אלא ללמד שתהא הדלת מעומד כמזוזה אבל הרציעה על הדלת בין שיש שם מזוזה בין שאין שם מזוזה וכן אינו רוצע אזנו במקום אחר ושאחר כן יקוב חור בדלתו אלא מגישו אל הדלת ומניח אזנו על הדלת ונוקב והולך עד שמגיע חודו של מרצע לדלת ודבר זה הוא בסוף שש אחר שהביאו לפני בית דין של שלשה ואמר דבריו בפניהם והאדון בעצמו הוא שרוצע ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין והתבאר במקום אחר שאין רוצעין שני עבדים כאחד:
מה נשתנה אוזן לירצע מכל איברים שבגוף אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ואע"פ שמוכר עצמו אינו נרצע כמו שבארנו לענין פסק שעשה דבר שהוזקק עליו לימכר לגניבתו ולקנות לו אדון והוא שאמרו במכילתא אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע:
ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות להוציאם מעבדות והלך זה ונשתעבד על הדרך שביארנו תרצע לקיים מה שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה ובמדרש אמרו מרצע בגימטריא ארבע מאות רמז לארבע מאות שנה שנשתעבדו בגלות משנולד יצחק ויצאו ממנו וזה נשתדל וחזר לעבודתו:
במקום אחר התבאר על העבד בין מוכר עצמו בין מכרוהו בית דין שאינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח כדרך שעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אלא בצנעה ודרך כבוד ושאסור לעבוד בו עבודת פרך כגון עבודה שאינה צריכה לו או עבודה ביותר מדאי ושלא כדרך שאר פועלים מכאן אמרו שלא יאמר לו עשה במלאכה פלונית עד שאבא ונכנס שנינו והוא מכוין שיהא שוהה אחר כדי שירבה במלאכה יותר מדאי ויאמר לו לא היה לי פנאי לבא עד עתה ועל זה נאמר ויראת מאלהיך וגדולי המחברים פירשו בעבודת פרך עבודה שאין לה קיצבה ואין שיטת התלמוד מוכחת כן וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
אף הגוי שראינו שעבד בו בפרך והוא תחת ידינו מונעין אותו שלא ישתעבד בו אלא דרך שיעבוד הראוי כדרך שנישתעבד לישראל שנאמר ולא ירדנו בפרך לעיניך:
כשם שישראל אסור להעבידו עבודת פרך כך אסור להעבידו בדברים בזוים כגון חליצת מנעל והולכת כלים לבית המרחץ שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אלא עבודת פועל הה"ד כשכיר כתושב יהיה עמך ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשהו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים אלא אם כן היתה אומנותו בכך ומכל מקום כל שלא נמכר אלא שמשתכר לאי זו מלאכה הואיל והוא משתכר לדבר זה ואינו עושה אלא ברצונו מותר ודברים אלו התבארו בתורת כהנים:
המשנה השלישית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל בביאור הקנאת עבד כנעני והוא שאמר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אמר הר"ם פי' אמר השם בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף אף עבד כנעני בזה הדרך בעצמו והנה לי בזה שני עיקרים אחד מהם זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר' מאיר וחכמים בראש פ"ק דגיטין ביציאת עבד לחירות שאמר ר' מאיר חובה הוא לו וחכמים אמרו זכות הוא לו ומהידוע אמרו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזה אין מחלוקת בו הנה ר' מאיר סבר כשיתן אחד לעבד ממון ואמר לו קנה על מנת שתצא לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שמעת שאמר לו קנה אותם קנה רבו ולא יועילוהו תנאו אחר זה ולזה אמר ר' מאיר שהוא לעולם לא יצא בכסף אלא על ידי אחרים כשיתן אחר מתנה לרבו לפדותו וחכמים אומרים יועיל תנאו ולא קנה עבד כלום מזה הממון ואיך יקנה אותו רבו ואין לרבו בזה הממון כלום עד שיצא לחירות ולזה אפשר אצלם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ור' מאיר גם כן סבר שהוא לא יהיה בן חורין עד שיגיע גט שחרור לידו אולם כאשר זכה לו ע"י אחר לא יצא לפי שחובה היא לו ולזה אמר בשטר ע"י עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפי' בשטר ע"י אחרים לפי שזכות הוא לו והלכה כחכמים ואמרו בכאן בחזקה כבר ביארנוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל לרבו או הלבישו הוליך כיליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו ועבד כנעני הוא ג"כ יקנה את עצמו בראשי אברים והוא שיכהו אדניו ויפול ממנו אחד מהכ"ד אברים והם אצבעו הידים והרגלים וראשי האזנים וראשי הדדין וראש האמה או יסמא את עינו או יפיל את שינו כמו שבא בכתוב ואשר הביא שלא ימנה בכלל מה שיקנה העבד עצמו לפי מה שיצטרך גט חירות מרבו אחר שהומם כמו שביארנו:
אמר המאירי עבד כנעני והוא כל עבד שמשאר אומות שכולן מיוחסות דרך השאלה על שם כנעניים ולאו דוקא כנעני ומכאן ואילך אין צורך למה שנתחבטו רבים בכנעני היאך אפשר לקיימו והלא משבעה עממין הוא ובכלל לא תחיה כל נשמה ולא עוד שאף בכנעני דוקא אתה יכול לפרשה באותו שהשלימו וקיבלו שבע מצות שבכל עממין שבעולם חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם כשנלחמין עמהם קוראין להם לשלום תחלה אם ישלימו ויקבלו שבע מצות משאירין אותם והיו למס ולשיעבוד ואין הורגין מהם אפילו נפש אחת אפילו היו משבעה עממין ואם לא השלימו או שלא רצו לקבל שבע מצות נלחמים בהם והורגין כל זכר שבהם ומשאירין הנשים והטף בשאר אומות וכן בעמון ומואב אף בלא קריאת שלום אם לא השלימו תחלה מאליהם אבל בשבעה עממין ובעמלקים כל שלא השלימו או שהשלימו ולא רצו לקבל שבע מצות הורגין את הכל ועל זו נאמר לא תחיה כל נשמה ושמא תאמר אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לא היה אלא מפני שלא שאל בהם יהושע עדיין ולא היו יודעים מנהגם של ישראל שיהיו שואלים בשלום ושמא תאמר ומכל מקום כשכרתו להם ברית על דעת להכרית עבודה זרה מארצם היה שהרי לא היו משלימים עם שום אדם אלא בהשלמה וקבלת שבע מצות ואחר שקבלו עליהם כן למה הקפידו עליהם הנשיאים ועשאום חוטבי עצים ושואבי מים ולא עוד אלא שנראה מפשוטן של מקראות שראויים היו להכותם אלמלא כח השבועה לא היה אלא מפני שבאו להם בערמה ובהטעאה והכירו בהם שלא קבלו מה שקבלו מלב ומנפש אלא על דרך הערמה להנצל מהם ויש מפרשים שלא היתה שאילת שלום אלא עד שלא עברו את הירדן ואין הדברים נראין ומכל מקום למדנו שאף בכנעני גמור יש מהם שאינם בכלל לא תחיה ומכל מקום עממין אלו כבר אבד זכרן ואתה יכול לפרשה בשאר אומות על הדרך שכתבנו תחלה:
וצריך שתדע שקנייה זו שאנו עסוקים בה פירושה הן בישראל הקונה עבד כנעני מישראל חברו הן שקנהו מגוי מגר תושב הן שהגוי מכר עצמו לישראל הן שמכר לו בניו ובנותיו ואע"פ שגוי אינו קונה גוי חברו לגופו אלא למעשה ידיו כמו שיתבאר במסכת גיטין עד שאם יברח ממנו ויתגייר מיד הוא מותר בבת ישראל אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לו ומכל מקום בגוי מישראל אין אנו עסוקין שהרי המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וכופין אותו לחזור ולקנותו עד עשרה בדמיו:
וכן תדע שלענין קנייתו אין חלוק בין שמל וטבל לשם עבדות או שלא מל וטבל ומכל מקום אחר שקנאו צריך לו שימולהו ויטבילהו לשם עבדות ויהא חייב במצות שהנשים חייבות בהם ואם לא רצה לקבל מצות אלו מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואם לא רצה עדיין חוזר ומוכרו לגוים כמו שיתבאר ביבמות וכל שהוא כן אף הוא קונהו באלו אע"פ שכתבנו שאין קנין שטר בגוי עם ישראל בעבד כנעני מיהא מועיל ויש חולקין בזו:
ומעתה נשוב לביאור משנתנו והוא שעבד כנעני נקנה בכסף או בשטר או בחזקה מפני שלענין קנין הוקש לקרקע שנקנה באלו אע"פ שלא הוקש לו לענין חזרה ביובל שהרי נאמר עליו לעולם בהם תעבודו ובגמרא פירשו שיש עוד קניות בעבד כנעני והן חליפין ומשיכה אלא שלא שנה במשנתנו אלא קניות שישנם בקרקע ושאינם במטלטלין וחליפין אע"פ שהן בקרקע ישנה במטלטלין כבקרקע ומשיכה ישנה במטלטלין ואין לה מקום בקרקע שאין הקרקע בר משיכה ומכל מקום פירשו רבותי שבקנוי מן הגוי אין קנין חליפין מועיל בו שלא מצינו קנין חליפין בגוי אבל אינו נקנה בהגבהה וכמו שאמרו הגביהו רבו לא קנאו אבל הגביהו הוא לרבו קנאו מתורת חזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים וכו' לפי מה שיתבאר בגמרא צריך שתדע שכל שעל ידי אחרים הנזכר במשנה זו פירושו שלא מדעת העבד וכן צריך שתדע שמשנה זו סובבת על שלשה דינין אחד אם חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות או אם זכות הוא לו והשני אם יש קנין לעבד בלא רבו בשום צד אם לאו והשלישי אם גטו וידו של עבד באין כאחת אם לאו ומעתה על פי שלשה דינין אלו פירשו בגמרא ששלוש מחלוקות בדבר זה שלדעת ר' מאיר בכסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת שיצא בו עבדו לחירות ואפילו שלא מדעתו ואע"פ שחוב הוא לו לדעתו מכל מקום אין אותן הנותנין חבין לו שקבלת רבו גורמת לו אבל לא על ידי עצמו שכל שנתנוהו לו קנאו רבו ואפילו נתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות שאין קנין לעבד בשום צד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו שיכתוב לו רבו גט שחרור וימסרנו בידו בעידי מסירה או בינו לבין עצמו ובעידי חתימה מפני שהוא סובר גיטו וידו באין כאחת אבל לא על ידי אחרים ר"ל שיזכו בשבילו שלא ברצון העבד שהוא סובר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו והרי בזו קבלתם גרמה לו חירותו וחכמים סוברים בין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו כסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת להוציא עבדו לחירות שהם סוברים שיש קנין לעבד בדרך זה ושטר על ידי אחרים שיזכו בשבילו אף שלא מדעתו מפני שהם סוברים זכות הוא לו וכסף על ידי עצמו מפני שהם סוברים שיש קנין לעבד בלא רבו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ושיתנוהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות ובשטר אף על ידי עצמו מפני שהם סוברים גיטו וידו באין כאחד ויש כאן מחלוקת שלישית והוא לדעת ר' שמעון בן אלעזר והוא בין בשטר בין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו בשטר מפני שהוא סובר זכות הוא לעבד ואינו סובר שיהיו גיטו וידו באין כאחד ובכסף מפני שהוא סובר זכות הוא לו וסובר שאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד ואתה צריך לגרוס בסוף הסוגיא אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו והוא הדין בשטר והיינו רבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו והוא הדין לכסף והיינו ר' שמעון בן אלעזר ויש גורסין בדרך אחרת וזו עקר:
