אָמַר לְהוּ: שְׁנֵי נוֹשְׂאֵי קֵיסָר שְׁמָרוּנִי כָּל הַלַּיְלָה. נראה לי בס"ד כונתו על שני המלאכים המלוין את הצדיק תמיד הם שמרו אותו כמו שנאמר כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) אך לרוב הענוה שלו לא רצה לומר הדבר הזה בפירוש אלא ברמז שכינה אותם בשם 'שְׁנֵי נוֹשְׂאֵי קֵיסָר' וכונתו עולה יפה בלשון זה דהתלמיד חכם נקרא מלך וכמו שאמרו (גיטין סב.) מאן מלכי? רבנן! דכתיב בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) וקיסר הוא שם גדול ועליון במלכות.
כָּל הַבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וְנִצָּל הֵימֶנָּה, עוֹשִׂים לוֹ נֵס (תהלים קג, כ). נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא כפה טבעו ושינה טבע התאוה הטבועה באדם לכך יעשה לו נס שהוא שינוי הטבע כי כל דבר שינוי הטבע נקרא נס.
ועוד נראה לי בס"ד שאם בא לידו דבר עבירה ולא חטא הרי זה מקדש שם שמים בפועל ובזה יהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה למעלה שהוא חיבור וזווג בחינת שם הוי־ה במלוי אלפין שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ובחינת שם אדנ־י [65] שעולה ס"ה דשניהם עולין נס [45+65= 110] כסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל על מאמר (שבת קד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים ולכן זוכה זה שיעשו לו נס למטה על ידי השפע של חבור ב' שמות הנזכרים שהם מספר נס.
גם אפשר לפרש עוד בס"ד הטעם דידוע שכר מצות בהאי עלמא ליכא והקשו והא כתיב (דברים כד, טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ? ותרצו דאין שכר לאדם מצד הדין כדי שצריך לנהוג בו דין 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ' אך כתבו זה תינח על שכר מצות עשה דהשם יתברך אמר מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם (איוב מא, ג) אבל שכר שמירת לא תעשה שהוא כבישת תאות היצר הרע לזה יש שכר מן הדין ואין בזה טענת מִי הִקְדִּימַנִי דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ולכן הבא דבר עבירה לידו ולא חטא דיש לו שכר מן הדין בהאי עלמא לכן עושין לו נס בהאי עלמא.
"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ", כְּגוֹן רַבִּי צָדוֹק וַחֲבֵרָיו (תהלים קג, כ). נראה לי בס"ד הכונה כי בלאו הכי הפסוק מוקשה דנראה כפול באומר עֹשֵׂי לִשְׁמֹעַ ובזה נתיישב שפיר כי עֹשֵׂי קאי על דבר של מעשה וְלִשְׁמֹעַ על דבר לא תעשה והאדם הפורש מעבירה שבאה לידו זה קיים לא תעשה דוקא דלא עשה מעשה אך רבי צדוק שהפיל עצמו לאש ורב כהנא שהפיל עצמו מן הגג הנה בשמירתם מצות לא תעשה זו קיימו מצות עשה שקדשו את השם במעשה זו שעשו וידוע דקדוש השם הוא מצות עשה בפסוק וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב, לב) שצריך האדם למסור עצמו על קדוש השם ועשו זו המעשה בעבור שמירת הלאו ועליהם אמר הכתוב עֹשֵׂי שעושים מעשה בדברו של הקדוש ברוך הוא שאמר 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' כדי לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ הוא מצות הלאו דעבירה.
ונראה לרמוז לִשְׁמֹעַ לשון אסיפה וחיבור מלשון וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד) בְּקוֹל בחינת שם מ"ה, דְּבָרוֹ בחינת שם אדנ־י ושניהם עולים מספר נס לכך זוכין לנס.
חָלַשׁ לִי לִבָּאִי וְלָא מָצִינָא. נראה לי דבריו מיוסדים על האמת דהיצר הרע נקרא לב ולזה אמר 'חָלַשׁ לִבָּאִי' נתגברתי על יצר הרע של התאוה והחלשתי אותו ולכן לא מצינא לעשות תשמיש דהתאוה חלושה ואין עושה קשוי ואיך אעשה?!
אִיכָּא מִידִי לְמֵיכַל?. נראה כונתו בתחלה היתה להעביר הזמן עד שיחשוב ויתבונן בדעתו לעשות איזה אופן להציל עצמו ממנה ולכן דחה הענין לפי שעה בדבר זה שתכין המאכל וכאשר אמרה שלא יש לה מאכל מזומן כי אם איכא דבר טמא שצריך לו צליה אז תכף צייר בדעתו לעשות אופן זה שעשה אחר כך.
ולכן אמר לו שתעשה לו כדי שתבעיר התנור באש ואז הפיל עצמו לתוך האש ולא נשרף ולא נכוה מדה כנגד מדה דהיצר הרע של העבירה הוא אש המחמם לבו של אדם ומבעיר בו אש התאוה וכמו שאמרו בגמרא לקמן על רב עמרם חסידא דאשבעיה ליצריה דיפוק מיניה ונפק כי עמודא דנורא ואמר ליה חזי דאת נורא ואנא בשרא ועדיפנא מינך.
ולכן רבי צדוק שנתגבר וכיבה אש יצרו נעשה לו נס שלא נכוה באש הגשמי ולא שלט בו ונכבה חומו כנגדו וזו האשה בראותה כך נבהלה על המראה הזה ולכן כח הטומאה שבקרבה נחלש ונתחרטה על הדבר ואמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך ובודאי אם לא חלש כח טומאתה לא היתה אומרת כן או אפשר שאמרה כן על דרך דאמרי אינשי חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט כי הבינה שלא תוכל לפתותו ברצונו ואם תאנוס אותו לא תוכל לו לכך אמרה כן שתעזוב בקשתה בכבוד.
סָלִיק וְקָא נָפִיל מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא. נראה לי בס"ד כיון במסירת נפשו על קדוש השם לעשות בירור גדול הנעשה בנפילת אפים וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד נפילת אפים וזה לשונו וזהו מה שצריך לכוין בנפילת אפים בעת שנופל על פניו כי הנה עתה אנחנו בתפילת שמונה עשרה עומדים בעולם האצילות ושם אנחנו נכללין וכוללין עצמינו תוך רחל ואנחנו עבדיה ובניה מעלים לצורכה אליה, אלו המ"ן [מיין נוקבין] ואנחנו מפילים עצמנו מלמעלה מעולם האצילות אשר אנחנו עתה שם ויורדים עד למטה בסוף עולם העשיה כאדם המפיל עצמו מראש הגג עד למטה בקרקע, וזהו סוד כונת נפילת אפים ותכוין כי עתה אשר הפלת עצמך בסוף העשיה אתה מלקט ומברר מ"ן [מיין נוקבין] מהעשיה וכו' עיין שם.
והנה בין תבין ענין נפילת אפים הנזכר שהאדם עושה נפילה זו כאדם המפיל עצמו מן הגג עד למטה בקרקע הוא רק בכח שככה יצייר במחשבתו אך רב כהנא ע"ה עשה זאת בפועל שהפיל עצמו מן הגג ממש וכיון בפועל זה תיקון הנעשה בכל יום בנפילת אפים כדי להעלות אורות מ"ן [מיין נוקבין] מהעשיה לכן בא אליהו [52] זכור לטוב שהוא בסוד העשיה כי לכן מספר שמו ב"ן ולכן אמרו רז"ל (ברכות ד.) אליהו בארבע וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וקבל את רב כהנא להצילו מן המות כי כבר נעשה התיקון בשלימות.
ולכך אמר לו 'אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי' רמז לו בזה על תיקון ארבעה עולמות ולכך נתן לו כלי מלא דינרים לרמוז שהוא מילא את הכלים אורות בתיקון זה שחשב לעשות. ובזה יובן בס"ד דברי רב כהנא ע"ה שאמר לה בתחילה 'אֵיזִיל אִיקְשִׁיט נַפְשָׁאִי' כי התיקון הזה אשר חשב לעשות על ידי קדוש השם בזה הוא תיקון הנפש.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שאמר לו 'אִיקְשִׁיט נַפְשָׁאִי' רוח הקודש נזרקה בו אשר מזאת המעשה יתעשר שנתן לו אליהו זכור לטוב כלי מלא דינרים ועושר הצדיקים עושים בו קשוט הנפש ולא קשוט הגוף עד כאן דבריו נר"ו.
אָמַר לֵיהּ: אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי. יש להבין הלא הוא יש לו קפיצת הדרך ואין הפרש אצלו בין עשרה אלפים פרסאות לבין עשרה פרסאות! ועוד הנה הוא מלאך שלוח מן השמים ומן הרקיע עד הארץ מהלך ת"ק שנה! ודוחק לומר שהיה אותה שעה עומד בארץ רחוק מאותו מקום ת' פרסאות.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רז"ל (ברכות ד.) מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל מיכאל כשנגלם באויר של עולם הזה אינו נגלם אלא ביסוד המים כי הוא חסד ולכן בקפיצה אחת יכול לקפוץ כל העולם אחרי רדתו והתלבשו בו וגבריאל ברדתו לעולם הזה יתלבש במים ובאש ולכן צריך לו ב' קפיצות ואליהו זכור לטוב בארבע קפיצות כי יתלבש בארבע יסודות מים אש רוח עפר שהם חגת"ם [חסד גבורה תפארת ומלכות] עיין שם.
ולכן אמר לו 'אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי' רמז לו שהוא נצרך לעשות ארבע קפיצות ולכל קפיצה מכנה אותה במאה פרסי יען כי כל קפיצה היא כנגד יסוד אחד מן ארבעה יסודות עליונים שהוא ספירה אחת מן ארבעה ספירות שהם חגת"ם וידוע דכל ספירה כלולה מעשר ועשר מעשר הרי מאה נמצא ד' קפיצות שהם ד' ספירות חגת"ם המה ארבע מאות ספירות כל ספירה היא במאה ונראה דלכן תמצא מספר 'אליהו הנביא זכור לטוב' [400] עולה ארבע מאות כנגד ארבע קפיצות שהם כנגד ארבע מאות ספירות כאמור.
ועוד נראה לי בס"ד 'אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי' שרמז לו בזה שאותה הרשעה היתה רוצה לטמאו בטומאת הסטרא אחרא שמתחלקת לארבע מאות כוחות כענין 'רע עין' [400] שנתנה עיניה בו לרעה והוא מסר עצמו למיתה כדי שיבדל ממנה לכך טרח בהצלתו ארבע מאות פרסי.
ועוד נראה רמז לו בזה על זכייתו בארבע מאות עלמין דכסופין כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים במאמר (ברכות כ.) מתון מתון ארבע מאה זוזי שווייא, דאיתא במדרש הנעלם אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה שאין לו מאתים עלמין דכסופין בשביל התורה ועוד מאתים עלמין על שמוסרים עצמן בכל יום כאלו נהרגו על קדושת שמו יתברך עיין שם. ולכן כיון שהוא היה חכם גדול בתורה ועשה עתה מסירת נפשו בפועל על קדוש השם דנמצא יש לו בודאי ובבירור ת' עלמין לכך ראוי הוא למטרח בעבור הצלתו עתה ת' פרסי.
יָהַב לֵיהּ שִׁיפָא דְּדִינְרֵי. נראה לי בס"ד רמז לו בזה על מיתוק הדינים בחסדים הנקראים כנפים שהוא כינוי לחסדים המכוסים שבשני הזרועות ועל ידי שהם מכוסים מתגברים לעלות לשרשן ומעלין הגוף עמהם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש עיין שם. והנה כְנָפַיִם [200] עולים ר' ואם תניח ר' בתוך דִּינִים יהיה צירוף דִּינָרִים ולכן נתן לו כלי מלא דינרים לרמוז לו על ידי מעשיו נמתקו הדינים בחסדים שהם ר'.
ועוד נראה לי בס"ד מה שנקרא כלי זה שִׁיפָא דהוא למפריע 'אפיש' רמז לו בזה שנתן בכלי זה ברכה שלו שהיא ברכת אליהו זכור לטוב שבזה יתעשר אחר כך עושר גדול.
ויש לנו להתבונן הנה אליהו זכור לטוב היה מצוי ושכיח אצל כמה צדיקים שהיו עניים ביותר ולא מצינו שנתן להם ממון ולמה נתן לרב כהנא ממון תיכף אף על פי שלא שאל ממנו אלא רק אמר לו הסיבה שבא לידי כך?
ונראה שזה הענין מובן היטב על פי הקדמה שכתב הרב פתח עינים ז"ל דכתוב בגלגולי הנשמות מהרמ"ע שקבל ממהר"י סרוק ז"ל דהמטרוניתא היתה כזבי ורב כהנא היה ניצוץ מן פנחס וזאת רצתה להכשילו תחת אשר הרגה ואתא אליהו זכור לטוב וקבלו בשביל השייכות דאליהו פנחס עד כאן לשונו. והשתא בזה ממילא מובן הטעם דנטפל לתת לו דינרים כאב הנטפל לפרנסת בנו וכבר ידוע דגלגול ראשון נקרא אב לגלגול הבא אחריו.
אמנם יש לחקור מהיכן הביא אליהו זכור לטוב הדינרים האלה דודאי לא נתהוו בידו בנס דלא יתכן שיהנה את רב כהנא ממעשה נסים? ונראה לי בס"ד דהביאם מן ההפקר דודאי ימצא כסף וזהב טמונים בארץ מכמה מאות שנים שהם אוצרות של הפקר שאין להם עתה בעלים וזכה לו בהם מן ההפקר ואשרי האיש המתעשר על ידי אליהו זכור לטוב יהי רצון זכותו יגן בעדינו אכי"ר [אמן כן יהי רצון].
לִיתְּנִי נַמִּי הַאי? תָּנָא וְשִׁיֵּר. קשה מה טעם מצא לשייר אותה ולא תניא בהדי הנך?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו מהר"ש שרעבי ז"ל (בספרו הבהיר נהר שלום דף ח) דצריך ליזהר שלא לעשות מצוה זו דשלוח הקן בעת התפלה בכל יום וגם אין לעשותה בכל הימים של העומר שהם מ"ט יום וגם מראש השנה ועד שמיני עצרת אין לעשותה וכתב שם הטעם על פי הסוד והוא חידוש נפלא! עיין שם. והשתא לפי זה לא תנא שלוח הקן בהדי הנך משום דכל הנך אפשר לעשותם בכל זמן אבל שלוח הקן יש כמה ימים וכמה עתים שאין נכון לעשותה.
ברם קשא דאמרינן בעלמא מאי שייר דהאי שייר, וכאן נמי יש לומר מאי שייר דהאי שייר? ונראה לי בס"ד שייר מצות תפילין בכל היום דאמרינן בגמרא דמנחות (מנחות מד.) כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח, טז) אֲדֹנָ־י עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי, ובהא נמי יש לומר 'אֲדֹנָ־י עֲלֵיהֶם יִחְיוּ' בעולם הזה 'וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי' בעולם הבא וכמו שאמרו על פסוק הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ).
טוֹב לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת, זֶהוּ "צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב" (ישעיה ג, י). קשא כיון דרע לבריות אם כן אינו טוב לשמים ואדרבה השם יתברך קפיד על עבירות שבין אדם לחבירו טפי מעבירות שבין אדם למקום!
ונראה לי בס"ד מה שאמר 'רַע לַבְּרִיּוֹת' אין הכונה שחוטא בדברים שבין אדם לחבירו שהוא מזיק לבריות או חומס או עושק וכיוצא אלא הכונה הוא שמלמד קטגורייא על הבריות ואינו מלמד זכות ולא ניחא ליה לקודשא בריך הוא שהאדם ילמד חובה על ישראל, צא ולמד מענין אליהו זכור לטוב הואיל ואמר על ישראל 'כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ' (מלכים א' יט, י) נענש!
ולכן זה המלמד חובה על ישראל אף על פי שהוא מתקנא קנאת הדת נקרא 'רַע לַבְּרִיּוֹת' אבל המלמד זכות על ישראל זה נקרא 'טוֹב לַבְּרִיּוֹת' וכאן גבי שלוח הקן כיון דלית ביה טוב לבריות אף על גב דלית ביה רע לבריות לא דמיא להנך דאית בהו טוב לבריות ולהכי לא נקיט לה בהדייהו. אי נמי כיון דאית בזה רע לעופות משום דאימא מתרבה ובנין צווחין כמו שכתוב בספר התיקונים להכי לא נקיט לה בהדי הנך דלית בהו רע יוצא לאחרים אלא הכל טוב.
נמצא הצדיק השלם הוא שיהיה טוב לשמים וטוב לבריות דהיינו דהיינו טוב כפול ובזה יובן בס"ד בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב (קהלת ז, יד) ב' טוב דהיינו טוב לשמים וטוב לבריות ולא סגי בחד טוב שתהיה טוב לשמים בלבד.
ובזה יובן 'מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא הֳ' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין' (תהלים כה, יג) כלומר מִי הָאִישׁ יְרֵא הֳ' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? אותו אשר נַפְשׁוֹ ב' טוֹב תָּלִין, ב' פעמים טוב לשמים ולבריות.
ונראה לי בס"ד בזה עוד כי ב' פעמים טוב גימטריא ד"ל [17×2=34] רמז אף על פי שהוא שלם שהוא טוב כפול לשמים ולבריות לא יתגאה בכך אלא יהיה דל בעיני עצמו.
ובזה יובן אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ הֳ' (תהלים מא, ב) פירוש מַשְׂכִּיל להיות טוב כפול כמנין דָּל ואז בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ כי זה יש לו שכר בעולם הזה גם כן להגין עליו וכמו ששנינו בברייתא דאלו דברים.
ונראה לי בס"ד לכך עשה השם יתברך ביד ימין של אדם טו"ב פרקים וביד שמאל טו"ב פרקים לרמוז לו ביד ימין שיהיה טוב לשמים שנבראה בימין דכתיב וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם (ישעיה מח, יג) ורמז לו בטו"ב פרקים של יד שמאל שיהיה טוב לבריות שוכני ארץ שנבראת בשמאל דכתיב (ישעיה מח, יג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ ודרשו רז"ל על יד שמאל.
הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת (ישעיה ג, י). מקשים אם כן איך תנן אלו דברים שאדם אוכל מפרותיהם וכו' והלא כל מצוה יש לה קרן ויש לה פירות? ונראה לי בס"ד דשאר מצות גם הפירות יאכל בעולם הבא אבל אלו דברים דנקיט בברייתא יאכל האדם מן הפירות גם בעולם הזה.
והא דנקיט לשון זכות ולא אמר 'המצוה יש לה קרן' דמאחר דנקיט עבירה הנה הפך העבירה הוא מצוה אבל זכות הוא הפך לשון חובה. ונראה לי בס"ד כדי לכלול בזה גם התלמוד ואי נקיט מצוה לא נכלל בזה התלמוד אי נמי כדי לכלול בזה גם מילי דחסידותא והדור מצוה דאלו נקראים גם כן בשם זכות אבל אינם מצוה ממצות התורה דחיובא ומאחר דנקיט זכות משום הנך טעמי למה לא נקיט בדבר ההפך לשון חובה כי לשון חובה הוא הפך לשון זכות?
ונראה לי דנקיט עבירה כדי לרמוז דאיירי באיסור שאין לו פירות דעליו יצדק לשון עבירה שהוא לשון העברה ודבר עובר דכל דיש לו פירות הרי זה קיים וכל דאין לו פירות הרי זה דבר עובר כמו צל עובר.
ונראה לי בס"ד 'קרן פרי' [640] עולה מספר תמר [640] וזהו שנאמר צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) כי הצדיק יש לו זכות שהוא יש בו קרן ופרי אבל מספר עבירה [287] הוא מספר פזר [287] שיהיה לה פיזור ואין לה קיבוץ.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דנקיט לשון זכות ולא נקיט מצוה לרמוז אף על פי שלא עשה מצוה שלימה אלא בא אחר וגמרה דמעשיו אינם נחשבים מצוה שלימה אלא נקראים בשם זכות גם לזה יש לה קרן ויש לה פירות עד כאן דבריו נר"ו.
מַחֲשָׁבָה הָעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה (מלאכי ג, טז). פירש רש"י ז"ל שעושה פירות שקיים מחשבתו ועשה אז מצרפה למעשה שנפרעין ממנו אף על המחשבה.
וקשה אם הוא קיים מחשבתו ועשה רע פשיטה דנפרעין ממנו על המחשבה גם כן שבאמת עונש המזיד במיתה ומלקות הכל הוא משום המחשבה כי מצד המעשה המזיד והשוגג שוים הם ורק ההפרש הוא במזיד היה לו מחשבה רעה שידע שזה אסור ועשאו ומחמת כן נתחייב מלקות או מיתה ובשוגג אף על גב דעשה כמו בעל המזיד אין שם מיתה ומלקות כיון דלא היה לו מחשבה רעה?
ונראה לי בס"ד הכונה לא קאמר כאן על המחשבה שהיתה עם המעשה אלא איירי כגון שחשב היום לעשות דבר עבירה ולא עשה בו ביום אלא למחר עשה הנה זה נענש גם על יום אתמול אשר הרהר בו בעבירה ההיא שהיה באותו היום מחשבה בלבד ולא עשה מעשה מפני שאחר כך עשה מעשה אבל אם חשב בזה היום לעשות עבירה ולא עשה העבירה במעשה כלל הן היום הן אחר כך לא נענש על אותה המחשבה.
ועוד נראה לי בס"ד כונת הגמרא על פי מה שאמרו לקמן בסוף מכלתין אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין דצריכה סליחה, וכתב הרב עיון יעקב ז"ל אף על גב דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה מכל מקום כיון דלפי דעתה עשתה המעשה בפועל מצרפין המחשבה למעשה עד כאן לשונו.
נמצא אפילו אם המעשה היא בהיתר כיון דהמחשבה שהיתה באותה המעשה היא היתה של איסור יש לזה עונש ולפי זה גם הכא הכי קאמר מחשבה שיש לה פירות רצונו לומר שעשה בה מעשה אף על פי שהמעשה היא בהיתר מצרפה לאותה מחשבה רעה למעשה אבל מחשבה גרידא בלתי מעשה אין חשובה כלום.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כונת רש'י ז"ל כגון שהרהר באשה ביום ובא לידי טומאת קרי בלילה מחמת אותו הרהור הרי אותה מחשבה שחשב ביום לבא על אשה מצרפה למעשה עד כאן דבריו נר"ו.
מַאי, "וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ"? אָמַר רַב אַסִי: אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. נראה לי בס"ד הכונה לא מבעיא אם נתאוה בלבד בלבו לעשות המצוה אלא אפילו גמר במחשבתו לעשותה בפועל דיש כאן נדר גמור במחשבתו שחשב לעשות עם כל זה כיון דנאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה.
ברם יש להקשות דקרא כתיב (מלאכי ג, טז) וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ומצוה מאן דכר שמא בפסוק זה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א כי אותיות מצוה הם אותיות שם הוי־ה כי 'מץ' בא"ת ב"ש הוא אותיות י־ה ולזה אמר וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ דקאי על המצוה שהיא אותיות שמו יתברך. אי נמי נקיט קרא שְׁמוֹ ולא נקיט מצותו לומר דזה לא איירי אלא אם הוא מחשב לשם שמים.
