לא שנו. היכא דאוכלת ראשונה ראשונה דאין מצטרפת לפרוטה: אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו. דלא גמרי קידושין ולא נקנה לה עד נתינה אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה: אבל באלו. מקבלת הראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפילו אכלה ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה: ה''ג. אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת נמי מקודשת: באלון ברמון באגוז. אלון אגלנ''ט בלע''ז והוא מאכל חזיר יער ובלשון אשכנז אייכל''ן וגם בני אדם אוכלין וצולין אותם באש כמו ערמונים: ה''ג בזו ובזו אם יש בכולן כו' בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו וכו'. והאי דפלגינהו לתרי בבי דרישא ומציעתא ותנא בתרוייהו אם יש בכולן משום דבעי איפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל: הניחא כו'. לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתני' לרב ושמואל ארישא ולרבי אמי אסיפא הניחא לר' אמי דאוקמה להיתה אוכלת דמתניתין אסיפא דהוי כללא ומאי באחת באחרונה הכא נמי היתה אוכלת דברייתא קאי נמי אכללא כדתני בה בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ותנא פלוגתא גבי נטלתו ואכלתו למימר עד שיהא באחת מהן מצינו נמי לתרוצי עד שיהא באחרונה אלא לרב ושמואל דאמרי באחת אפילו אחדא מקמייתא נמי אמר ואפרטא דהתקדשי התקדשי קאי ואוכלת איצטריכא ליה האי באחת דברייתא היכי מיתרצי הא בהך ברייתא לא תנא שום פרטא דהא בזו ובזו ובזו כללא חשיב לה וכ''ש היכא דקתני ועוד בזו ועוד בזו ועוד בזו וקתני גבי אוכלת עד שיהא באחת מהן ואי אקמייתא דאכלתנהו מיד נמי קאמר דאי איכא בחדא שוה פרוטה מקודשת קשיא הא הוה ליה מלוה: ה''ג הא מני רבי היא דאמר ל''ש כזית כזית ול''ש כזית וכזית פרטא הוי. והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו תנא אחרינא הוא ולאו היינו תנא דרישא ומציעתא וס''ל כרבי ותנא אוכלת והוא הדין למנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע''ג דמקרבה הנייתה לא מקדשה בפחות מש''פ ולהכי תנא בזו בזו תרי זימני גבי נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו ותנא אם יש באחת מכולן שוה פרוטה מקודשת משום דס''ל התקדשי אכל חדא קאי התקדשי בזו התקדשי בזו ועוד בזו התקדשי והך דרבי בזבחים בפ''ב במחשב בשחיטת הזבח בין ששחט ע''מ לאכול כזית למחר כזית בחוץ בין שאמר כזית למחר וכזית בחוץ הוו להו שתי מחשבות ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול וחייבין עליו כרת: אינה מקודשת. אפילו ישנה בעין: להוצאה ניתנה. הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי: ושוין במכר. אם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם אמר ליה מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו קנה הלוקח אם ישנה בעין: במילי אוחרי. בדבר אחר דהך מלוה לא במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה: כסיפא לה מילתא למיתבעיה. ולא סמכה דעתה הילכך אינה מקודשת: כסיפא לה מילתא. דדבר מועט הוא דינר ממנה: דר''א שלא קבלה מכל המנה אלא דינר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה את המנה: אפילו לא נשתייר כו'. מקודשת בההיא הנאה דמחיל לה גבה:

מהני והכא מהני והיינו דקאמר גמרא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה כתוב כלומר אי משום דעבר אמילתא דקאמר רחמנא כיון דבקרא כתיב. בהרימכם את חלבו ממנו כל חלב. דגן תירוש ויצהר דמשמע שיש לו לאדם לתרום מן היפה ואם לא הביא מחלבו פשיטא דעבר א''כ למה כתיב האי קרא ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו פשיטא אלא ש''מ דלהכי כתביה לומר לך דהתורם מן הרעה על היפה דאיכא שני חטאות חטא שעבר על מה דקאמר רחמנא דיתרום מן היפה וחטא על תרומתו דהויא תרומה מן הרעה והיינו דקאמר מכאן לתורם מן הרעה על היפה כו': לשון רש''י ה''ג בזו ובזו אם יש בכולן ש''פ כו'. והאי דפלגינהו לתרי בבי רישא דקתני באלו ומציעתא דקתני בזו ובזו אע''ג דתנא בתרוייהו אם יש בכולן כו' משום דקבעי לפלוגי במציעתא בין אוכלת למנחת כדמפרש ואזיל: לשון רש''י הניחא לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן דהיתה אוכלת דמתניתין לרב ושמואל קאי ארישא ולר' אמי אסיפא: הא מני רבי היא דאמר ל''ש כזית כזית לא שנא כזית וכזית פרטא הוי. והך סיפא דקתני בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ועוד בזו הוה פרטא כמו התקדשי התקדשי ותנא אוכלת דבעינן ש''פ וה''ה מנחת ואוכלת איצטריכא ליה לאשמועינן דאע''ג דמקרבא הנייתה לא מקדשה בפחות משוה פרוטה ולאו היינו ת''ק דמציעתא דתנא בזו ובזו אם יש לו בכולן שוה פרוטה מקודשת דלרבי פרטא הוה ובעינן ש''פ באחת מהן אלא תרי תנאי הוו ומי ששנה זו לא שנה זו מילתא דרבי בפ''ב דזבחים (דף ל:):

ה"ג וכן גרסת ר"ח ז"ל: בזו ובזו ובזו. בווי"ן אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו בלא ווי"ן נטלתו ואכלתו בזו נוטלתו ואכלתו ועוד בווי"ן בזו ועוד בזו אינה מקודשת עד שיהא באחד מהם שוה פרוטה ומשום הכי אוקימנ' דבסיפ' כר' דאמר ל"ש כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוי משום דקתני בזו בזו בלא ווי"ן וקתני נמי ועוד בזו ועוד בזו בווי"ן ואמר דתרווייהו פרטא דבעי באחת מהן שוה פרוטה ופרש"י ז"ל ומיהו רישא דקתני בזו (בזו) [ובזו] אם יש בכולן דלא כר'.
ויש גורסין בהבזו ובזו ובזו אם יש בהן שוה פרוטה ומפרש להאי פירוק' בתרא דמאי בהם בכל אחת מהן אבל אין הנוסחאות מודות להם.
ואני אומר למאי דמתרצינן השתא כר' כיון דמציעת' וסיפ' פרטא קתני ולא מבעיא קאמר מאי אם יש בכולן שוה פרוטה דקתני (מציעתא) [רישא] אם יש בכל אחת שוה פרוטה כסיפ' דלא מבעיא קאמר וחד גוונא קתני להו:

תמהני שלא כתב רבינו [הגדול] מה שאמרו בגמר': ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. ובירושלמי [ב,ה] ר"ח בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וכן הל' בקרקעות ומטלטלין ורבי' ז"ל סמך על מה שכתב שאין האשה מתקדש' בה שהנקנין בכסף שוין הם עוד אני תמה היאך לא כתב מה שאמרו כגון דאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר דת"ק סבר כסיפה לה מלתא למיתבעי ואינה מקודשת ומסתבר' דהלכת' כיש אומרי' דאמרי מקודשת מדתניא בפרק קמא התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינ' מקודשת דאלמ' במנה סתם מקודשת אעפ"י שלא נשתייר הימנו אלא דינר ולא אמרינן כסיפה לה מלתא למתבעיה, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכות:

התקדשי לי בפקדון אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת. פי' שכיון שאמר לה באותו פקדון שיש לי בידך קבלה עליה ספק אבדתו שכך משמע דבריו אם מעט ואם הרבה תטול ותתקדש לפיכך אינה יכולה לומר סבורה אני להתקדש בכלו ואיני מתרצ' לשוה פרוטה וכבר אמרו בירושלמי שאם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהו כולן קיימין אבל בעל ה"ג ז"ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלוייה ניהלה וכדרבי אלעזר:

גרסת הספרים אבל באלו אפילו בקמייתא. קשיא לי דבאלו אפילו ליכא בחדא מינייהו נמי, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, וכדיוקא דברייתא דמסייעא לרבא. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דלעיל אקשינן ואפילו בקמייתא בתמיהא, ואצטריך ר' אמי לאוקמה באחרונה, משום הכי נקט הכא ואפילו בקמייתא, כלומר דמעתה לא תיקשי לך מאי דאקשינן לעיל ואפילו בקמייתא, אבל רש"י מחק אותה גירסא, וגריס אפילו אוכלת ראשונה מקודשת, ואין צורך למחוק את הגירסא כמו שכתבתי.

פירושי קא מפרש התקדשי לי באלון כו' כיצד כגון שאמר לה התקדשי לי באלו. ואף על גב דאו שאמרה קתני, יש לנו כיוצא בה לקמן (קידושין נב, א) גבי או שחטף סלע מידה, דפרישנא דכיצד חטף סלע מידה קאמר, קשיא לי כיון דעיקר סייעתא היינו משום דמפליג בסיפא בין אוכלת למנחת, וברישא לא שמעינן ליה לתנא דמפליג בהדיא, שמע מינה דבאלו לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת, למה לן לדחוקי כולי האי למימר דברמון באלון ובאגוז באלו קאמר, ואו דקתני כיצד קאמר, והא בהדיא קתני במציעתא או שאמר התקדשי באלו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ודוק מינה כיון דלא מפליג שמע מינה לא שנא אוכלת ולא שנא מנחת. וניחא לי דעל כרחן אי אמרת דברמון באלון ובאגוז לאו באלו, אי אפשר למידק תו האי דוקיא, דהא רישא דרישא דהיינו ברמון באלון באגוז דלאו באלו, אלא בהתקדשי בזו ובזו ובזו, ולא מפליג בהדיא, ואפילו הכי על כרחין לאו באוכלת אלא במנחת, וכיון שכן אף אנו נאמר במציעתא דהיינו באלו דוקא במנחת ולא באוכלת, ומשום הכי אי אפשר למידק מינה כלום, אלא אם כן נאמר דרישא דרישא באלו קאמר, ועוד דקושטא דברייתא על כרחך הכין הוא משום קושיין דאקשינן היכי דמי, ועל כרחין אתינן לפרושה הכין כנ"ל.

ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני. ומדמתמה הכא במאי קני, שמע מינה דהכי הלכתא, וגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ה) ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קני במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ור' אלפסי שלא כתבה בהלכות, סמך לו על מה שכתב שאין אשה מתקדשת במלוה, דהוא הדין לשאר הנקנין בכסף שאין נקנין בה, וקשיא לי הא דאמרינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, ב) הרי לך אצלי יין ויין אין לו, דמשמע הא יש לו יין חייב להעמיד לו יין, ונרא ליה דהתם לא לענין להתחייב (לו) ליתן לו יין ולהעמיד לו מקח קאמר, אלא דכל שיש לו יין אף על פי שנתייקר לאחר מכאן, אין כאן משום רבית.
אבל בירושלמי (פ"ב ה"ה) מצאתי כאן שפירשוה בחיוב מקח ממש, דגרסינן התם במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, ביקש להמעידו מקחו נשמיענה מן הדא והרי לך אצלי יין ויין אין לו, הא אם יש לו יין חייב, תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו עד כאן בירושלמי. ונראה לפי זה דמא שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, דוקא בשחזר בו הלוקח, אבל בשחזר בו המוכר אי אפשר לו לחזור בו, ומלוה עדיפא מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכנעין זה כתבתי בפרק הספינה גבי יש דמים שהם כחליפין. אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהיאך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפילו למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו מקח.

מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה. וכתב הרמב"ן נר"ו דמסתברא כיש אומרים דבין כך ובין כך מקודשת, והביא ראיה מדתניא בפרק קמא (ד, א) התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, אלמא הא במנה סתם אם נמצא מנה חסר דינר מקודשת, ולא אמרינן כסיפא לה מלתא למתבעיה, וסמך לו על מה שלא כתבה לזו רבינו אלפסי, דאלמא לא קיימא לן כחכמים.
ומסתברא כחכמים, והא דתניא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר, לאו דוקא חסר דינר לאשמועינן הא דכותה במנה סתם מקודשת, דעיקרא דברייתא לאשמועינן דבמונה והולך כל שחסר ממנו אינה מקודשת, לא שנא חסר דינר ולא שנא חסר תשעים ותשעה, ואורחא דמילתא נקט בשמונה לה והולך וחסר ממנו דינר, והוא הדין לחסר רובו. ותדע לך דאם אין אתה אומר כן, אלא ברייתא דוקא קתני, אם כן נאמר דדוקא חסר דינר דאיכא תרתי מנה זה וכסיפא לה מלתא למתבעיה, הא חסר רובו דלא כסיפא לה מלתא למתבעיה מקודשת, אלא דעל כרחין ברייתא לאו דוקא, וכיון שכן לא תידוק מינה הא מנה סתם בכי הא, כלומר דאינו חסר אלא דינר מקודשת, אלא הכי דייקינן מינה במנה זה ונמצא חסר אינה מקודשת לעולם, הא במנה סתם ולא נתן לה אלא מקצתו מקודשת, ולעולם בדלא כסיפא לה מלתא למיתבעיה. וכן דעת הראב"ד כמ"ש בפ"ק במקומה.

התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. פירוש שאמר לה סתם בפקדון שיש לי בידך דהכי משמע בכל מה שיש לי עכשיו בידך, ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב ושלא נאבד, מסתמא מינח ניחא לה בכל מה שהוא אם מעט ואם הרבה, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אם נגנב או נאבד מקצתו אינה מקודשת, והכי איתא בירולשמי (פ"ב, ה"א) דגרסינן התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מתניתין בשאמר לה בפקדון שיש לי בידך, אבל אם אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת, עד שיהיו כולן קיימין, ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי לי במנה שהפקדתי בידך אף על פי שלא אמר לה בכל אותו מנה אינה מקודשת. והרב בעל ההלכות ז"ל כתב וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קדושין תופסין בה מעכשיו ובפקדון בעי למלויי ניהלה, וכר' אלעזר.

אמר רבא לא שנו אלא דאמר וכו' כבר מפורשת למעלה:

גרסת הגאונים ז"ל בזו נטלתו ואכלתו בזו ונטלתו ואכלתו בלא וי"ו בזו ועוד בזו בווי"ן וסמכי לה רבנן ז"ל להך גירסא מדאוקימנא בסמוך כר' דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוה ולא שני ליה בין בווי"ן או בלא ווי"ן. ולא נהירא דהא אוקימתא דלקמן דאוקימנא כדרבי כרב ושמואל היא אבל לרב אמי כרבנן היא וכללא הוה ומאי באחת מהם באחרונה שבהם כדאמרינן בהדיא וכזית וכזית בווי"ן הוה כללא כזית כזית הוה פרטא והיכי איתא הא דחשבינן לה כללא בלא וו"ין כרבנן הא ע"כ רבי היא וכי אוקימנא כרבי הוה לן למימר דיקא נמי דקתני בזו ונטלתו בזו ונטלתו בלא וי"ו הלכך הגרסא הנכונה דכולה בווי"ן בזו ונטלתו ואכלתו ובזו ונטלתו ועוד בזו ועוד בזו והשתא אפשר לאוקמוה בכללא כרבנן לרב אמי או בפרטא לרבי כרב ושמואל וכן גריס מורי רבינו נר"ו:

אלא לרב ושמואל דאמרי תרוייהו ארישא קאי ואוכלת איצטריכא ליה ומאי באחת מהן שכל אחת ואחת מהן בשלמא במתני' דרישא הוה פרטא אפשר לומר כן אבל הכא במתני' כללא הוה והיכי מיקדשא בראשונה שאכלה דהא מלוה היא וכי תימא דהא סבירא ליה לשמואל בעלמא מעות אינן חוזרין ולא הוה מלוה אם כן אמאי בעינן באחת מהן שוה פרוטה ולא מיצטרפא חמייתא בהדי' אידך. ועוד רב דאמר בעלמא מעות פקדון מאי איכא למימר דהא מלוה היא:

ופרקינן דלרב ושמואל מתניתין פרטא חשיב והא מני רבי היא לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית הוה פרטא והא דרבי איתא במסכת זבחים דאמרינן התם השוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו פגול ויש בו כרת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת וקא מפלגי רבי יהודה ורבנן אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו א"נ אם אמר הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דרבי יהודה סבר אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול ויש בו כרת ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת דכזית וכזית פרטא הוא דקסבר אין ערוב מחשבות והוה להו שתי מחשבות ותפוס לשון ראשון דהוה מחשבה ראשונה ורבנן סברי אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת דכיון דכללא הוא יש ערוב מחשבות וכמחשבה אחת חשיבא וקסברי דאפילו בגמר דבריו אדם מתפיס ותפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהוה קיל טפי וקא בעי התם אליבא דרבי יהודה כזית כזית תנן אבל כזית וכזית ערוב מחשבות הוה או דילמא כזית וכזית תנן דאפילו כזית וכזית פרטא הוה וקמא מתפיס בתרא לא מתפיס וכ"ש כזית כזית ואמרינן אמר רבי לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא היה ולהכי לא מצטרפי ואם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא:

וקשיא לן כיון דר' היא היכי קתני רישא בזו ובזו אם יש בכלן שוה פרוטה מקודשת אלמא כללא היה דהא מצטרפי. תירץ רש"י ז"ל דרישא רבנן היא דאמרינן כזית וכזית כללא הוה ורישא רבנן וסיפא רבי. ולא מיחוור. ואחרים פירשו דמאי אם יש בכלן דקתני אם יש בכל אחת ואחת מהן וסמכי לה מדגרסי' במקצת נוסחי אם יש בהם כלומר באחת מהם כאלו קתני אם יש בהן אחת שהוא שוה פרוטה מקודשת. וגם זה אינו נכון בעיני רבינו נר"ו דאמאי שני תנא לישנא דהני קתני אם יש בכלן א"נ אם יש בהם ובסיפא קתני בהדיא אם יש באחת מהם ופירש הוא ז"ל דההיא דרבי לא אמרה לעולם בין לקולא בין לחומרא אלא לחומרא אמרה בלחוד והתם הוה פרטא להחמיר לדונה כשתי מחשבות חלוקות והכא אמרינן ברישא דאם יש בכלן שוה פרוטה מצטרפין להחמיר להיות מקודשת והוה כלל לחומרא ובסיפא כיון דאכלתו ראשון ראשון לא אפשר לאיצטרופי אפילו תימא דהוה כללא מטעמא דפרישנא לעיל גבי מתניתין דכיון דמעות חוזרין הוה לה מלוה ולהכי אמרינן דאם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואפילו בקמייתא דפרטא הוה נמי לחומרא וזה נכון:

וקשיא לי אמאי אוקימנא כר' לוקמה כרבי יהודה דאמר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת מהם ופרישנא התם דלא שנא לא לך ולא שנא לא לך ולא לך פרטא היה. ואיכא למימר דההוא אוקימתא דהתם דר' יוחנן היא דסבר בין לרבי מאיר בין לר' יהודה לא לך ולא לך פרטא ובלא לך לא לך פליגי דלר' מאיר כללא ולר' יהודה פרטא אבל שמואל אמר התם דכללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה וכללו של רבי יהודה זהו פרטו של רבי מאיר דמר סבר לא לך לא לך כללא לא לך ולא לך פרטא ומר סבר איפכא הילכך ליכא לאוקמה להא כרבי יהודא ולא כרבי מאיר דאנן השתא לרב ושמואל אתיא לתרתי מתניתין ולהכי נקטינן ההיא דרבי כנ"ל:

אמר רב המקדש במלוה [אינה] מקודשת. פי' ואפילו היא ברשותה בעין מאי טעמא מלוה להוציאה ניתנה. פי' ואין למלוה בה כלום ואיהי דעתה אמלוה ולא אהנאה דידה שנפטרת ממנה עד שיאמר לה בפירוש בהנאת מחילתה. ולא סייעניה לרב ממתני' משום דאיכא לאוקמה לסיפא דאוכלת דארישא קאי כדאוקי רב גופיה ותו דאפי' לרב אמי שאני התם דליתה למלוה בעולם שכבר אכלתו ואמרינן ונימא כתנאי כו' ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוציאה ניתנה במאי קני מיהא שמעינן שאין אדם קונה קרקע בכסף מלוה שיש לו על המוכר וכן אמרו בירושלמי רבי חייא בשם רבי יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ותימא למה לא הביא דין זה רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו וי"ל שסמך רבינו ז"ל על מה שכתב שאין האשה מתקדשת במלוה כלל ואפילו בקדושי ספק ומינה אנו למידין שאינו קונה בממון דעלמא:

הכא במאי עסקינן כגון שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר כו' גם לזו לא הביא הרי"ף ז"ל בהלכות דס"ל דהלכתא כיש אומרים מדתניא בפ"ק התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת טעמא דאמר מנה זה הא מנה סתם מקודשת וכבר כתבה להאי מתניתא ועלה סמך ותפס דרך קצרה כמנהגו:

מיתיבי התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידה בין רב למעט והיא נתרצה בדבר ומיירי בשאמרה אין דאלו בשתיקה לא סגי דשתיקה דלאחר מתן דמים לאו כלום הוא ואפילו בדשדיך כדכתיבנא בפ"ק אבל כשאמרה אין מקודשת ואינה יכולה לומר סבירה הייתי להתקדש בכל הפקדון ולא נתרציתי בשוה פרוטה מיהו אם אמר לה בכל מה שהפקדתי לך אם אבד ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי. מיהו חסרון דפחות משוה פרוטה לא חשיב חסרון ולא קפידא בשום דוכחא:

אלא תריץ הכי ובמלוה אע"פ שנשתייר ממנה כו'. ואמרי' במאי קמפליגי פירש"י ז"ל דלא בעי' למימר במלוה להוצאה ניתנה דא"כ הויא מילתא דרב כתנאי. ולא מיחוור דכיון דאתי דרב כרבנן שפיר אפשר לאו ומה כתנאי ולא למדחק בשנויי אחרינא. אבל הנכון דלישנא דמתני' תוקשן דקתני מלוה הרי היא כפקדון ואי במקדש במלוה פליגי למה ליה לרשב"א למיתני הכי לימא אינה מקודשת אלא ודאי דפלוגתייהו במילתא אחריתי ואוקימנא דפליגי במלוה שהיא בעינה ביד הלוה אם היא ברשות בעלים לחזרה דרבנן סברי ברשות לוה קיימא ואין המלוה יכול לקדש בה את האשה ורשב"א סבר מלוה שהיא עדיין בעין ברשות לוה ברשות מלוה קיימא לחזרה כפקדון ויכול לקדש בה את האשה ורב דאמר כרבנן א"נ דרב ד"ה היא וכי פליגי רבנן ורשב"א בשכילה בעין ברשות לוה שלא הוציא ממנה כלום ודרב אחיא כשהוציא ממנה שוה פרוטה דקניא בהכי לד"ה כדרב הונא דאמר בשואל קרדום דביקע בו קנאו:

השוחט את הזבח על מנת לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת מפני שיש כאן ערוב מחשבות וכבר אמרו כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר שאין שם עירוב מחשבות כך הרצאת פסול שלא יהו שם עירוב מחשבות ואין חלוק בזה בין קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום בין קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן ומעתה אין בו חלוק בין האומר כזית וכזית בין שאומר כזית כזית שאף כשתאמר שזה פרט ולא כלל הרי אע"פ שלא נאמר דרך כלל עירוב מחשבות הוא:

ולענין ביאור מה שאמרו כאן הניחא לר' אמי לא לרבא הוא מקשה ר"ל על מה שאמר שבאלו כי קא אכלה אדעתא דנפשה קא אכלה אלא לעיל קאי במה ששאלו בהיתה אוכלת דמתניתין אהיא קאי ותירצוה רב ושמואל דארישא קאי דהוו להו פרטי ובאחת מהן כל חדא מיניהו משמע וכי קשיא לן מאי איריא אכלה אפילו מנחת נמי תירצה דאוכלת איצטריכא ליה וכו' ור' אמי נמי תירצה אסיפא דהויא כללא ודוקא במנחת ובין כלם או באוכלת ובאחרונה שבהן ובבריתא זו קאמר לה בכללה והוא דקאמר בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו ואכלתו וקא אמר עד שיהא באחת מהם ולר' אמי ניחא דמפרש ליה נמי באחרונה שבהן אלא לרב ושמואל דבאחת מהן משמע להו באי זו שבהן הא הכא אכללא נסיב לה והיכי מיקדשא הא כל שאין באחרונה פרוטה הוה ליה מקדש במלוה דאי הוא קאי אפרטי הוה אמינא באי זו שבהן והוא הדין למנחת אלא דאוכלת איצטריכא ליה אבל הכא אכללא קאמר ליה ותירצה דלישנא בתרא דהך בריתא ר"ל בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו נטלתו ואכלתו לאו לרבנן איתמרא דחשבי לכלהו הני כללא כדקאמר ברישא אלא הך סיפא רבי היא דחשיב לכלהו פרטי חוץ מבאלו ובאחת מהן פירושו באי זו מהן ואף במנחת כן אלא דאוכלת איצטריכא ליה ותדע שזו שאמרו כאן רבי היא דאמר לא שנא כי קאמר כזית כזית ולא שנא כי קאמר כזית וכזית פרטא הוא לדעת ר' יהודה נאמרה שאמר בענין זה אם קדמה מחשבת זמן למחשבת מקום פיגול ויש בו כרת דהואיל ולא היו המחשבות כאחד אין כאן עירוב מחשבות וכן אם קדמה מחשבת מקום למחשבת זמן פסול ואין בו כרת ועל דבריו של ר' יהודה נתגלגלו דבריו של רבי ולא בפירוש נאמרו אלא מכלל דבריו יצא לנו כן:

והוא שאמרו בענין זה בשני של זבחים בעא מיניה לוי מרבי לדעת ר' יהודה כזית מחר ובחוץ מאי כלומר תרי אמרינן הואיל ומכל מקום מחשבת זמן קודמת לא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול או דילמא הואיל וכללו במחשבתו בלא שום חלוק הוי ליה עירוב מחשבות ופסול אבל אינו פגול אמר ליה וזו שאלה פשיטא דעירוב מחשבות הוא והקשה ותיבעי ליה כזית מחר כזית בחוץ הואיל ומכל מקום המחשבות באות כאחת סבר איבעי חדא דפשיטנא תרתי דאי בעינא כזית כזית בשלמא אי אמר לי דעירוב מחשבות הוי כל שכן כזית מחר ובחוץ אלא אי אמר לי דלא הוי עירוב מחשבות אכתי כזית מחר ובחוץ מיבעיא לי והקשה השתא נמי בשלמא אי אמר ליה דלא הוי עירוב מחשבות כל שכן כזית כזית אלא אי אמר ליה דהוי עירוב מחשבות אכתי כזית כזית מיבעיא ליה והוא הדין לכזית וכזית ומשני מירתח קא רתח כלומר כשאני שואלו בכזית מחר ובחוץ אם איתא דכזית כזית או כזית וכזית עירוב מחשבות הוא ודאי משיב הוא בדרך כעס כלומר היאך אתה מסופק על זה ואף כזית וכזית או כזית כזית עירוב מחשבות הוא מפני שהוא כלל שכל שאדם שואל ומחזר הקולות במה שהדבר פשוט להחמיר אף בקלה הימנה יש לרב להשיב בה מעט דרך כעס ואין העברת הדרך בכך כמו שביארנו במסכת חלין ואף כאן היה לו להשיב מעט דרך כעס כלומר מדקא בעית לה הכי בכזית מחר ובחוץ מכלל דכזית כזית פשיטא לך דלא הוי עירוב מחשבות והוה ליה פגול וצריך להביא קרבן אחר והא נמי עירוב מחשבות הוא ואין צריך קרבן אחר ונמצא מביא חלין לעזרה אבל אם היה שואל בכזית כזית אם ישיבהו דלא הוי עירוב מחשבות עד שיצטרך לשאול אחר כן בכזית מחר ובחוץ אף כשיהא סבור בכזית מחר ובחוץ שאין בו עירוב מחשבות לא היה כועס עליו על שהיה שואל בכזית כזית שהרי כל שאתה אומר שאין בו עירוב מחשבות אתה מזקיקו קרבן וכשאני מסתפק בכך מביאני לזה צד חומר שלא להביא חלין לעזרה וכל זה לא נאמר לדעת פסק שאף במקום עירוב מחשבות לא עלה לבעלים הואיל ואין הזבח כשר וצריך קרבן אחר אלא הכל נאמר שם דרך פירוש כלומר שלפי דרכך למדת מאחר שלא השיבו דרך כעס בכזית מחר ובחוץ דוקא הוא שיש בו עירוב מחשבות וכל כזית כזית או כזית וכזית פרט הוא ואין זה עירוב מחשבות והולכין אחר המוקדם ולענין פסק מיהא אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' כמו שביארנו:

ומה שהוזכר בשמועה זו מענין התקדשי בזו או בזו בזו והתקדשי לי באלו ובדין אוכלת ומנחת כבר ביארנו הכל למעלה:

המקדש את האשה במלוה שיש לו עליה אינה מקדשת כמו שביארנו בפרק ראשון ואפילו במלוה בשטר והחזיר לה השטר ואפילו היו המעות בעין שהמלוה להוצאה ניתנה וברשות לוה הוא שאם רצה המלוה לחזור אינו רשאי וכן שאם נאנסו הלוה חייב באונסיהן וכן במכר לא קנה שכל קנין שבכסף אין מחילת מלוה קונה בו כלל ואפילו היתה בעין ואפילו מלוה בשטר והחזיר את השטר:

אמר לה התקדשי במנה ונתן לה מנה חסר דינר אינה מקדשת ואע"פ שבהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר פסקנו בפרק ראשון הרי זו מקדשת וישלים מנה חסר דינר כסיפא לה מלתא למתבעיה אבל מנה חסר תשעים ותשעה לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומכל מקום כיוצא בזו במכר קנה שבמכר לא כסיפא מילתא:

היה לו פקדון בידה ואמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך הרי היא מקדשת שהרי פקדון לא נתן להוצאה ואפילו מצאתו שנגנב או שאבד או שהוציאתו כל שנשתייר ממנו שוה פרוטה מקדשת שהרי אינו אומר אלא התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ואף הפרוטה הנשארת פקדון היא מכל מקום פירשו בתלמוד המערב שאם אמר בכל הפקדון שיש לי בידך אינה מקדשת עד שיהו כלן קיימין ואני מסופק אם אמר לה באותו הפקדון שיש לי בידך אם לשון זה משמע כלו או נאמר אף בפרוטה ויראה שלשון זה על כלו נאמר ופקדון זה פירושו שלא קבלה עליו אחריות הא קבלה עליו אחריות דינו כמלוה:

אבל לא באלו אמר לה באלו כו' פי' אע"פ שלא נתנה אלא באחת אחת והיא נוטלת ואוכלת ראשונה ראשונה הן מצטרפות ולא הוו מלוה אצלה כיון שאמר לה התקדשי לי באלו וכלל את כלן בדיבור אחד. ומכאן מוכח דטעם הדבר כשאמר בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דחשבינן להו מלוה לאו משום דמציא למיהדר בה עד תמרה אחרונה דהא כשאמר לה באלו נמי והיה נותנם לה באחת אחת מן הדין הוא שהיה יכולה לחזור בה עד שלא יתן לה כולן דמה לי אם אמר לאשה התקדשי לי במנה זה מה לי אם אמר התקדשי לי באלו המעות שאין דעתה של אשה להתקדש אלא בכולן ואם חיסר ועיכב בידו קצת ולא נתן לה הכל יכולה לחזור בה וה"ה ה"נ הכא בתמרים. אע"פ שיכולה לחזור בה אמרי' דאפי' אוכלת ראשונה ראשונה הן מצטרפות ולא הוו מלוה אלא טעם הדבר הוא שכשאמר בזו ובזו שלא כללם בדיבור אחד נראה שתלה כל עיקר הקידושין בתמרה אחרונה שאינן נגמרין אלא בנתינת תמרה אחרונה והלכך אם מונחות כולן לפניה מצטרפות ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינן מצטרפות אלא הן חשובות מלוה אצלה עד שתקבל התמרה האחרונה. אבל כשאמר באלו שכללן בדיבור אחד הקדושין תלה בכולן וכל התמרות שוות בדבר והלכך אפי' בראשונה שאכלה חלו הקדושין שאם יש בה שוה פרוטה היא מקודשת מיד והוא שישלים לה את הכל ואם אין בה שוה פרוטה היא מצטרפות עם האחרונות להשלים. ובספרים כתב אבל אם אמר לה באלו אפי' מקמייתא נמי מקודשת ונראה לי שלא שיבש המורה גירסת הספרים אלא משום דמשמע דלא חילק רבא אלא בדברי רבי אמי דאמר דבעינן שוה פרוטה באחרונה שאם אמר באלו אפילו בראשונה נמי אם יש בה שוה פרוטה מקודשת ולא הויא מלוה ולעולם באחת מהן בעינן ולא מצטרפי להכי גרס אפי' אוכלת נמי מקודשת למימר' דמיצטרפי. ואמתני' קאי רבא ולאו אמילתא דר' אמי. אבל נראה לי שגם לשון הספרים יתכן לפרשו דהאי דקאמר אפילו מקמייתא נמי מקודשת לאו לחומרא דבעינן שיהא בה שוה פרוטה אלא למימרא דגם הראשונה שייכא בתורת קדושין שעל כל התמרות חל שם הקדושין ולא הוו הראשונות מלוה ואם יש בה שוה פרוטה מתקדשת מיד ואם לאו מצטרפות עם האחרונות:

ועוד בזו ועוד בזו. פי' או ועוד בזו והכי קאמר בין אם אמר בזו ובזו בין אם אמר בזו ועוד בזו והיתה אוכלת ראשונה דין אחד יש להן שאינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

ולרבי אמי מי ניחא כו' המורה לא גריס ליה. ובספרים הוא כתוב. ונראה לי שיש ליישבו. וה"ג ולרבי אמי מי ניחא הכא כללי קא חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא הא מני רבי היא:

והכין פירושא כי היכי דמקשית לרב ושמואל דלא מצי לתרוצי אליבייהו משום דאין כאן פרט אלא כלל ה"ה הכי נמי איכא לאקשויי לרבי אמי דמפרש האי אוכלת דקאי אכללי אטו הכא בברייתא כללי קא חשיב ופרטי לא קא חשיב בתימא והא פרטי וכללי קא חשיב דקא תני בזו נטלתו ואכלתו בזו נטלתו ואכלתו בלא זו דהוי פרטי ותו תנא ועוד בזו ועוד בזו דהוי כללא ואתרוויהו תנא אם יש באחת מהן. והיכי מיתוקם פירושא דרבי אמי דאמר מאי באחת מהן דקתני באחרונה אכללא ופרטא. אלא אמר רבא הא מני רבי היא ולעולם כרב ושמואל ניחא וכל סיפא הוי פרטא לא שנא בזו בזו בלא זו לא שנא ועוד בזו ועוד בזו ותנא אוכלת והוא הדין למונחות ורבותא נקט אוכלת כדאמרי' לעיל. ורבי אמי כי היכי דלא תיקשי ליה מצי למימר תני בזו ובזו עם זו. לא שנא בזו בזו ולא שנא אמר בזו ובזו פרטא הוי ואף על גב דתניא עוד בזו ועוד בזו אפ"ה הוי פרטא וכאלו אמר ועוד התקדשי בזו ועו' התקדשי בזו:

אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. פי' הכא הויא עיקרא דשמעתא ובפרק קמא דאמרינן משמיה דאביי לאו על מלוה איצטרך אלא על הנאת מלוה והכי קאמר אביי אף על גב דאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה היא מקודשת:

דמלוה להוצאה ניתנה. פירש האי טעמא לא איצטרך אלא על מלוה דאיתה בעין דאי ליתה בעין תיפוק ליה משום דליתה מאי איצטרך להאי טעמא למימר מלוה להוצאה ניתנה אלא ודאי אף על גב דאיתה בעין קאמר דלהוצאה ניתנה ואשתכח דלא קא יהיב לה מידי:

ומר סבר מלוה לאו להוצאה ניתנה. מה שפירש המורה שלא ניתנה להוציאה בהוצאה אלא להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שתתבענו אינה נראה לי שדבר זה רחוק הוא מן הדעת והנכון בעיני לפרש כך ומר סבר לא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה ואף על פי שהוא בעין אינה שלו ונמצא שלא נתן לה כלום אלא כיון שהיא בעין ומחלה לה אין לך נתינת כסף גדולה מזו:

אלא אמר רב נחמן גרסינן:

אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. כתב בהלכות גדולות וכי נשתייר ממנו שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדון בעי למלויי ניהלה וכדר' אליעזר דאמר ר' אליעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אחד הרי זה מקודשת וישלים. וקיימא לן הלכה כרבי אליעזר. ואינו נראה לי שלמה רוצה הבעל להשלים לה הפקדון וכי הוא חייב באחריותו או נתחייב ליתן לה כי אם הפקדון ולא דמי לקידשה במנה שנתחייב ליתן לה מנה. והנכון בעיני כגון שגילתה דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהו דאי לאו הכי לא הוה מקדשה שהיא סמכה על מנה של פקדון להתקדש ולא נמצא:

גמרא ואלא באלון וברימון ובאגוז היינו בזו ובזו ובזו וכו' עכ"ל לכאורה קשה אע"ג דלר"ש כולהו כללי הוו בין בוי"ו ובין בלא וי"ו מ"מ איצטריכי למתני תרוייהו כיון דלר"מ ור"י איכא לפלוגי בין בוי"ו ובין שלא בוי"ו כדאמרינן לעיל בלא לך ובלא לך ובת"י פירשו דהכי פריך דה"ל למתני גם ברישא נטלתו ואכלתו כדקתני בסיפא גבי בזו עכ"ל ודו"ק:

שם מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה וכו' ולא אסיק אדעתיה השתא למימר דפליגי ברשות בעלים לחזרה כדמוקי לקמן פלוגתא דת"ק ורשב"א ולמאי דמסיק ותסברא אימא סיפא ושוים וכו' ניחא דלא מתוקמא נמי בהכי ועוד יתיישב בזה לקמן ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה והאי דפלגינהו בתרי בבי דרישא וכו' עכ"ל ותלמודא נמי דקאמר ואילו רישא לא קא מפליג בין אוכלת וכו' היינו נמי מה"ט מדפלגינהו בב' בבי דאל"כ אימא דקאי נטלתו ואכלתו נמי ארישא דהתקדשי לי באלו ולמאי דמסיק לרב ושמואל דבזו נטלתו ואכלתו תנא אחרינא הוא אין להקשות אמאי פלגינהו לתרי בבי די"ל דלכך פלגינהו משום דהאי תנא אחרינא לא פליג בסיפא גבי בזו ובזו ובעוד בזו ועוד בזו דהוי פרט אבל ברישא גבי באלו מודה דהוי כלל וק"ל:

גמ' דאמר ל"ש כזית כזית כו' נ"ב תימה איך מדמה בזו ובזו לכזית וכזית דהתם חישב תרתי כזית ועיקר טעמא דרבי יהודה משוס תפוס לשון ראשון אבל התקדשי בזו ובזו דלא אמר התקדשי אכל חד דלמא לעולם כללי הוי ועוד רבי יהודה מודה שאם חשב כזית למחר וחוץ למקום דאמרינן עירוב מחשבות אלמא דעיקר תלוי בשתי כזית ותפוס לשון ראשון ונראה דלא בעי להביא ראיה על בזו בזו דפרטא הוי דודאי רבי יהודה סבר פרטא הוי כדלעיל (קידושין דף מ"ד) אלא מייתי ראיה דר' יהודה סבר שאין חילוק בין בזו בזו לבין בזו ובזו וה"ק הא מני רבי היא דאמר אליבא דר"י דקאמר לשם כזית כזית פרטא הוי ואינו עירוב ורבי יהודה לא אמר במתני' אלא כזית כזית ורבי הוסיף ואמר דלרבי יהודה ה"ה בכזית וכזית נמי הוי פרטא ולא ערבינן ה"נ סבר רבי כשם שלר"י התקדשי בזו בזו הוי פרטא ה"נ התקדשי בזו ובזו הוי פרטא לרבי אליבא דר' יהודה ודו"ק:

רש"י בד"ה ה"ג הא מני כו' ל"ש כזית כזית ול"ש כו' נ"ב בודאי לפי' ר"ת דפירש לעיל (קידושין דף מ"ד) דאדרבה בוי"ו הוי יותר פרטא א"כ צריך לגרום הכא ל"ש כזית וכזית ל"ש כזית כזית הוי פרטא וכן להפך הגירסא בזבחים רק לפי' ר"ת קשה א"כ הא דקאמר ועוד בזו ועוד בזו הוי זו וא"צ לומר זו קתני וצ"ל דר"ת מודה דועוד בזו הוי דומה יותר לכללי מבזו בזו לחוד דהוי פרטי ולפי פירושו צ"ל דהכא ה"ק הא מני רבי שאינו מחלק אליבא דר"י בין כזית וכזית לבין כזית ה"נ דלא מחלקינן לרבי יהודה בין התקדשי בזו בזו לבין התקדשי בזו ועוד בזו ודו"ק:

בא"ד ולרבי יהודה דאזיל בתר לשון ראשון הוי פיגול כו' נ"ב פי' לאפוקי חכמים דהתם דסברי דאמרינן עירוב מחשבות והוי כאילו אמר או חישב מתחלה חוץ למקומו דפסול הוה קודם שבא לידי פיגול ואין בו כרת ואף ר"י סבר שאם חישב תחילה כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו דהיינו למחר שאין בו כרת דתפוס לשון ראשון ואם חישב להיפך יש בו כרת דתפוס לשון ראשון ובא לידי פיגול קודם שבא לידי פסול וק"ל:

תוס' בד"ה אם אינו כו' וחטא על תרומתו דהויא כו' נ"ב פי' שגרם שתרומה תהיה מן הרעה אלמא דמהני מעשיו ודו"ק:

בד"ה בזו ובזו כו' בין אוכלת למנחת כו' כצ"ל:

ע"בגמ' אמר רבא ותסברא כו' כצ"ל:

גמרא אר"נ הונא חברין מוקים כו'. כה"ג בב"מ (טו):

שם הכא במ"ע כגון כו'. כצ"ל בלא ו':

גמרא תניא כוותיה דרבא התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז. כך הגירסא בנוסח' הגמר' שלפנינו וכן גריס מהרש"א ז"ל וקשיא לי לשון הגמר' בסמוך מיהו בסמוך גרסינן בגירסא שלפנינו כולהו בוו"ין ובלשון רש"י בד"ה באלון לפי הגירסא שלפנינו כולהו בלא ווי"ן ולענ"ד הגירס' הנכונה כולהו בווי"ן מדמקשי הש"ס בפשיטות היינו בזו ובזו ובזו וכן בההיא דבזו נטלתו ואכלתו כתב רש"י ה"ג בזו נטלתו ואכלתו ועוד בזו כו' משמע דלא גריס אלא חד זימנא בזו ותרי זימני ועוד בזו ואם כן ה"ל כולהו בווי"ן וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך כרבי אלא כר' מאיר או כר' יהודא הוי מצי לאוקמי דממ"נ לחד מינייהו הוי פרטא בווי"ן אע"כ דבסיפא ודאי גרסי' תרי זימני בזו בזו ובתר הכי ועוד בזו וא"כ לרבי אמי מוקי לה כר"ש דכולהו כללי הוי ואאחרונה קאי והיינו דמייתי רבא תניא כוותיה למאי דס"ל כר' אמי ובחנם נתקשה בעל עצמות יוסף בזה משא"כ לרב ושמואל דוקא מוקמינן ליה כרבי ולפי שהדבר תלוי בשינוי כמה נוסחאות בש"ס ובמפרשים לכן קצרתי:

שם הא מני רבי היא דאמר ל"ש כזית כו' ופרש"י דסיפא מוקמינן לה כרבי ורישא תנא אחרינא הוא והא דלא ערבינהו ת"ק כבר פירשו המפרשים ז"ל מיהו לולי פירש"י היה באפשר ליישב כל השיטה אליבא דחד תנא והיינו למאי דפרישית לעיל בדף הקדום דאפילו למ"ד פרטא הוי א"א לומר דלא משמע כלל כללא אלא דמסתמא משמע יותר לשון פרטא משא"כ היכא דא"א לפרש לשון פרטא כיון שאין בכל א' ש"פ לא אמרינן דלפרטה איכוון דמהיכא תיתי הא אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ אע"כ דבכה"ג לכללא איכוון והלשון סובל ג"כ לשון כלל כמ"ש לעיל ומש"ה מצטרפים כולן לש"פ משא"כ בסיפא בנטלתו ואכלתו שכל א' ש"פ הראשונה או האחרונה אמרינן שפיר דמקודשת אפילו בקמייתא ולא ה"ל מלוה דבכה"ג ודאי פרטא הוי ודוקא לעיל במתניתין לא הוי רב ושמואל מצי לאוקמי כה"ג משום דרישא תנא התקדשי התקדשי ולא מיתוקמא אלא כר"ש ולדידיה א"א לחלק בכך דכללי גמור חשוב להו משא"כ הכא דלא קתני התקדשי התקדשי מיתוקמא שפיר כולה ברייתא כרבי כן נ"ל נכון לפי מאי דפרישית לעיל לולי שרש"י ותוספות לא כתבו כן. אמנם כן בהגיעי לכאן עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב בשם רבו ג"כ ע"ז הסיגנון דכולה ברייתא כרבי אלא דלפירושו לרבי ל"ש כזית כזית ל"ש כזית וכזית מספקא ליה אי כללא הוי או פרטא ומש"ה חייש לכולהו להחמיר לחוש לספק קידושין וכתב ע"ז הפי' שנכון הוא ולענ"ד א"א לפרש סוגייא דשמעתין לענין ספק קידושין דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה בלא"ה הוי ספק קידושין דחיישינן שמא ש"פ במדי ואף שכתבתי ליישב שינויא דחיקא הוא ועוד דלענין פגול נמי לא משכחת לה שפיר דהא לכ"ע נפסל הקרבן אלא דלרבי הוי פגול גמור לחייב כרת ולענין כרת מי איכא ספיקא קמי שמיא ואי לענין דחייבין חטאת על שגגת אכילתו מספיקא מי אמרינן ליה אייתי חולין לעזרה וכן בסוגיא דשבועת הפקדון דמוקמינן לה כרבי דפרטא הוי וחייב על כל א' וא' תיקשי נמי מספיקא מי אמרינן דלייתי חולין בעזרה וצ"ע ואם באנו להעמיד כולה ברייתא כרבי יותר יתכן כדפרישית ודוק היטב:

שם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ופרש"י אפילו היא בעין משום דלהוצאה ניתנה שאינו חייב להעמידה בעיסקא. הוכרח לפרש כן משום דמקשינן בסמוך ממילתא דרשב"א לרבנן דכ"ע המקדש במלוה מקודשת ומקשינן מינה לרב והתם בישנה בעין איירי אלמא דרב אפילו בכה"ג איירי ומה שהוצרך לטעמא דאינו חייב להעמידה בעיסקא היינו מדאמרינן בסמוך מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה ומ"ט דמ"ד לאו להוצאה ניתנה ומי איכא למ"ד הא ודאי לכך הלוה מעיקרא להוציאה אע"כ דבהכי תליא מילתא דמ"ד להוציאה ניתנה היינו משום שאין חייב להעמידה בעיסק' אלא רשאי להוציאה לגמרי מן העולם ומש"ה אפי' כשהיא עדיין בעין נמי אינה מקודשת דלאו ברשות המלוה קאי משא"כ מ"ד לאו להוצאה ניתנה אלא חייב להעמידה תמיד בעיסקא א"כ הרי הוא תמיד ברשות המלוה או המעות או העיסקא שקנה תחתיו כן נ"ל בכוונתו:

שם נימא בהא קמיפלגי דמ"ס להוצאה ניתנה. ולכאורה שפת יתר הוא דהא קמן דפליגי אי מקודשת ונ"ל משום דה"מ לאוקמי פלוגתייהו במלוה שהיא ברשות בעלים כדלקמן אבל במלוה גרידא כ"ע אית להו דרב אלא דהשתא סבר דבמלוה שהיא ברשות בעלים ליכא מאן דפליג דמקודשת דברשות בעלי' היא כדמדמי לה בסמוך לדרב הונא בבקע בה קנאה ומש"ה קאמר דע"כ במלוה גרידא פליגי דמ"ס להוצאה ניתנה ומ"ס לאו להוצאה ניתנה וק"ל:

שם ותסברא ושוין במכר שזה קנה א"א מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה. כבר צווחו קמאי ובתראי על הרמב"ם ז"ל שפסק דאף על גב דבאשה אינה מקודשת אפ"ה במכר קנה. וכבר כתבתי בחידושי לב"מ בפר' הזהב סיוע לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמר רבא התם דף מ"ח קרא ומתניתין מסייע לר"ל קרא מדכתיב או בגזל או עשק ואמר רב חסדא כגון שייחד כלי כו' דאינו חייב קרבן אלא שכפר לו מה שהוא ברשות הלוה לגמרי ואילו תשומת יד לא אהדריה אלמא דמעות אינו קונה ולרבי יוחנן אמרינן דמעושק הוא דאהדריה קרא ואין ה"נ דשייך קרבן בתשומת יד וקשיא לן אכתי היאך חייב קרבן על תשומת יד במה שייחד לו כלי להלואתו הא אכתי לא קנה הכלי בדמי המלוה אע"כ דמלוה קונה במכר מגזירת הכתוב ואיכא למימר דאפ"ה לא ילפינן מיניה לקדושי אשה כדאשכחן בחליפין דבאשה בעינן דוקא קנין כסף ומלוה לא מיקרי כסף אלא גזירת הכתוב היא דליקני במכר בתורת מלוה ולא בתודת כסף. והא דמקשה הש"ס בפשיטות הכא ותיסברא י"ל דשפיר קשיא ליה והיינו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקי לרב ככ"ע והכא במלוה שהיא ברשות בעלים איירי שעדיין לא הוציא ממנה כלום וע"כ היינו משום דהוה סבר דבכה"ג כ"ע מודו דקנה ולפ"ז מקשה שפיר דבמלוה שאינו ברשות בעלים אמאי קנה במכר ומ"ש מקידושי אשה וליכא למימר דגזירת הכתוב היא מקרא דתשומת יד האיכא לאוקמי קרא בדדמי דהיינו במלוה שהיא ברשות בעלים ועושק דקרא נמי איכא לאוקמא בכה"ג בעושק דהלוואה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא אף לפי האמת בפ"א מהלכות גזילה עיין שם מה שאין כן למסקנא דשמעתין דקי"ל כחכמים דרשב"א דלא מפלגי כלל בין מלוה שהיא ברשות בעלים או אינה ברשות בעלים ובכל ענין מלוה מיקרי ומדאשכחן במכר דקונה מקרא דתשומת יד ע"כ צ"ל דיש לחלק בין מכר לקידושי אשה כדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מו גמרא ותסברא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה כו' והקשו הקדמונים והאחרונים על הרמב"ם ז"ל שפסק בהל' אישות דבאשה אינה מקודשת במלוה ובהלכות מכירה כ' דבמכר קנה וא"כ הוא לגמרי נגד סוגית הש"ס וכתבתי ליישב בטוב טעם:

שם התקדשי לי בפקדון כו' אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שלא ידעה כו' סכום הפקדון ודעתה להתקדש בו הן רב או מעט והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל בלא"ה כיון שנתרצית להתקדש לו דעתה שתתקדש בכל צד קידושין שימצאו באלו הקדושין כדמשמע לקמן גבי שמין את הנייר בלבד שישלים לה אח"כ כל דמי הקידושין שפסק לה מעיקרא ועיין בזה בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם התקדשי לי בפקדון אם נשתייר בו ש"פ מקודשת וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי דוקא בענין שלא ידעה האשה סכום הפקדון כו' והרשב"א ז"ל כתב דאיירי שאמר לה התקדשי בכל מה שיש בידך. וכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאין צורך לחלק אלא דבכל ענין כיון דנתרצית להתקדש לו דעתה להתקדש בכל צד מיני קדושין שימצאו באלו הקדושין והבאתי ראיה מסוגיא דלקמן דף מ"ח גבי שמין את הנייר וכן כתבתי ג"כ לקמן בשמעתין ע"ב גבי היכי דמי אי דקיבל עליה אחריות היינו מלוה ע"ש ולענ"ד צ"ע לדינא:

רש"י בד"ה אפילו לא נשתייר כו' מקודשת בההיא הנאה דמחיל לה גבה עכ"ל. הוכרח לפרש כן משום דכאן לא שייך האי טעמ' דלאו להוצאה ניתנה שיהא חייב להעמידה בעיסקא דכיון שלא נשתייר ממנה כלום ונגנב או נאבד מאי אית ליה למיעבד אע"כ דאפ"ה סברי רבנן דמקודשת כיון דמחיל לה גבה ורשב"א סבר בהא כרב וכאביי בפ"ק דאינה מקודשת בהנאת מחילת מלוה אא"כ אמר לה בהדיא התקדשי בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה שהיא בעין כ"ע סברי דמקודשת וקשיא אדרב וק"ל:

א"ר המקדש במלוה אינה מקודשת כו' להוצאה ניתנה כו'. לכאורה נראה הטעם דאין כאן כלל מחילת מלוה דכמו אם א' מוכר חפץ לחבירו בעד מנה ועשה קנין משיכה וכה"ג בהחפץ וממילא נתחייב בדמיו. ואח"כ נתן לו זה המוכר במתנה החפץ שמכר לו ודאי דאין הלוקח נפטר ממה שנתחייב לו דמי החפץ כיון דהחפץ כבר שלו ואין מתנתו מועלת כלום דאינו שלו. והמעות לא מחל לו כלל. וכן במלוה שקנה המעות ונתחייב לשלם לו מעות אחר ואח"כ נותן לו המלוה במתנה המעות שהלוה לו אין מתנתו מהני כלום שנתן לו במתנה מעות שאינו שלו. והחיוב לא מחל כלום בזה ואף שאם הי' מהני המתנה לא היה זה מחויב לשלם ממילא מעות אחר. מ"מ כיון שמתנתו אינו מועיל כלום ממילא נשאר החיוב כמקדם. וא"כ כן בקנין קרקע ג"כ שקונה קרקע בהמעות שכבר הלוה לו איך יקנה הא קונה במה שאינו שלו. וכן בקדושין שמקדש בהמעות שהלוה לה וזה אינו יכול להקנות לה שכבר שלה. והחיוב לשלם לו בעד ההלואה עדיין חייבת כל שלא מחל דבמה שנותן לה המעות שכבר הלוה לה בעד הקדושין אינו מחילה כלל על מה שחייבת לשלם לו מעותיו כמו במוכר הנ"ל שנותן אח"כ החפץ במתנה. ואי נימא כנ"ל הי' א"ש בפשיטות דאמר לעיל במחילת מלוה מקודשת. דכשמוחל באמת מהני ודוקא במלוה עצמה שאין כאן מחילה כלל. ולא היינו צריכין לטעם שכ' הפ' דדעתה אמלוה ע"ש:

אמנם זה שייך בלשון שמקדשה במלוה או במעות שהלוה לה. אבל באומר התקדשי בחוב שיש לי עליך או בידך כו' דבזה מקדשה בעד החוב לא בהמעות שהלוה לה. והחוב שפיר יכול למחול ותתקדש במחילת מלוה. אך גם לפי' הפשוט קשה זה דהטעם דלהוצאה ניתנה אינו טעם רק שאינה מקודשת בגוף המעות שהלוה אבל לא במקדש בחוב. ובש"ס פריך ארב מהתקדשי בשט"ח לקמן כו':

אמנם י"ל דגם במקדש בחוב אינו מחילת מלוה. דהא ודאי גם למאי דקי"ל במחילת מלוה קני במכר מ"מ כשזה נותן לו הקרקע בחובו נראה דצריך לעשות המלוה איזה קנין בהקרקע. דבשלמא כשמוחל החוב יש כאן כסף כיון דמחילה מהני בדיבור לחוד א"כ נתן לו כסף ושפיר קונה הקרקע. אבל באינו מוחל רק שלוקח הקרקע בחובו בתורת פירעון א"כ אינו רוצה למחול כלל רק מקבל בפירעון והיינו דשוה כסף ככסף ובמה שתהי' הקרקע שלו יהי' נפרע ויהי' הלה פטור מחובו ממילא וא"כ במה יקנה המלוה הקרקע שתהי' נעשה שלו הא כל זמן שאינו שלו עדיין לא מחל החוב ולא נפטר הלוה ואין כאן כסף כלל שיקנה. ואף דאם תהי' הקרקע שלו יהי' פקע החוב ויהי' קנין כסף ז"א דהא מבואר פ"ק כ' לי' שטרא אדמי' היינו כסף דהחיוב שמתחייב ג"כ הוא כסף כשאר שטר דנקרא שוה כסף וא"כ לעולם במכר קרקע יקנה בדיבור לחוד דכשיהי' נגמר קנין הקרקע יהי' הלוקח מחויב בדמיו וחיוב זה נקרא כסף. וע"כ דזה טעות דבמה יתחיל הקנין נהי דכשקנאו מתחייב דמיו אבל כיון שכל זמן שלא קנאו אין כאן חיוב איך יתחיל הקנין. ודוקא כשנותן לו כסף לקנין אף שאין הכסף נעשה של המוכר עד שיקנה לוקח הקרקע מ"מ כן הוא הקנין שע"י נתינה זו קונה זה הכסף מהלוקח הקרקע כנ"ל. משא"כ חיוב הנ"ל שמסתעף רק מהקנין הקרקע וכל שאין קנין אין חיוב ואין שום מעשה קנין כלל ובמאי יקנה. וכן ממש בהנ"ל כשמקבל הקרקע בפירעון חובו כיון שאינו רוצה למחול כלל החוב רק לפרעון והיינו כשתהי' הקרקע שלו ויהי' נפרע יהי' זה פטור א"כ כל זמן שלא קנה הקרקע אין זה פטור מהחוב ואין כאן שום נתינת כסף ובמה יקנה ואין מתחיל קנין כלל וממילא אין זה פטור מחובו כלל. ודוקא בלשון מחילת מלוה שמוחל ועי"ז יקנה שפיר כיון דמחילה מהני בדיבור יש כאן נתינה אף קודם הקנין ושוב קונה בזה. ואף שמוחל רק כדי לקנות הקרקע מ"מ גם בשאר קנין כסף הוא כן שנותן ומ"מ אין הכסף של המוכר רק בשביל מכירת הקרקע כנ"ל. אבל באינו מוחל רק מקבל הקרקע בעד החוב שהוא פרעון כנ"ל. נראה פשוט דאין כאן מחילה ואין כאן קנין ממילא כנ"ל:

וא"כ גם בקדושין כן דכשמקדשה בהחוב וא"כ כל שאינו מוחל רק שמקדשה בעד החוב הוי זה פרעון שמקנית עצמה לו בפרעון חובו ודמי הקדושין הן הפרעון. וא"כ כל זמן שאינה מקודשת לא נפטרה מהחוב כלל במה תתקדש ואיך יתחילו הקדושין דאין שום נתינה קודם הקדושין ולא דמי למחילת מלוה שבדיבור לבד נמחל וי"ל דמהני כנ"ל. משא"כ במקדש במלוה או בהחוב שיש לו אצלה כנ"ל:

אך לכאורה למה בפקדון שיש לי אצלך מקודשת נימא ג"כ כנ"ל הא אין כאן נתינה רק מה שמקנה לה הפקדון שיהי' שלה והא אינו מקנה לה רק כשתתקדש ובמה יתחילו הקדושין. וע"כ דמצד הלשון גם כשאומר סתם התקדשי בפקדון הכוונה שמקנה לה הפקדון ובזה תתקדש. וא"כ גם בחוב שלי שעליך ג"כ נימא בסתם שמוחל המלוה ובזה תתקדש דמה חילוק בין הקנאה למחילה אמנם לא דמי כלל דכמו בכל קנין בכסף דהכוונה שנותן הכסף שהוא דמי הקרקע. ומקדים ליתן דמי הקרקע וע"י זה זוכה בהקרקע ואינו צריך לפרש שנותן רק שיהי' הקרקע שלו דכיון שנותן דמי הקרקע הוא כן. וממילא גם כשיש לו פקדון ביד המוכר וקונה בעד הפקדון ממילא הפירוש בעד מה שהפקדון נעשה של המוכר שזה הוא תשלומי הקרקע ומקדים ליתן דמיו וכיון שהפקדון נקנה בדיבור שהוא ברשות הלה המופקד אצלו ממילא קני הלוקח הקרקע אבל כשקונה הקרקע בחוב שיש לו אצל המוכר והא החוב אינו נקנה להלוה בתורת מכר וקנין רק או מחילה או פרעון. וכשמוחל אינו מגיע לו עוד שום דבר ואין כאן דמי המקח כל שלא פירש. וא"כ במה שאומר שקונה הקרקע בעד חובו אין הפי' בסתם במחילת החוב. דכשמוחל אין כאן דמים שיהי' דמי הקרקע וא"כ הפי' בסתם בתורת פרעון שקונה הקרקע בפרעון חובו. וא"כ שוב אין כאן פרעון עד שקונה הקרקע ואין כאן קנין ולא מחילה כנ"ל וכן ממש בקדושין בפקדון מהני דהיינו שהפקדון דמי הקדושין ומקדים ליתן הדמים ותתקדש בזה ויש כאן הקנאה ממילא. משא"כ התקדשי בחוב שעליך אין הפי' בסתם מחילה דא"כ לא יהי' דמים דנפטרת רק שהקדושין יהי' לפרעון החוב. ואין כאן לא קדושין ולא פרעון:

ומיושב דאמר הש"ס רק טעם זה במקדש במלוה דלהוצאה ניתנה. וכיון שאינה מקודשת בגוף המעות אף שמפרש בהחוב לא מהני דאין כאן מחילה כנ"ל. ומיושב תמיהת תוס' החילוק בין שט"ח דאחרים לשט"ח דידה ע"ש. ולמ"ש בפשיטות א"ש דשט"ח דאחרים שמקנה לה בתורת קנין ויש כאן דמי המקח כשאר מקח ונותן השט"ח בדמי קדושין שפיר מהני דשוה ככסף. משא"כ שט"ח דידה שאינו יכול להקנות לה בתורת קנין רק מחילה ופרעון ממילא אינו מתחיל פרעון עד שתהי' מקודשת ולא מהני. דאין לומר שיכולין להקנות להלוה חובו בתורת קנין. דא"כ בשטר שנפרע מקצתו ב"ב ונדרים לא הי' צריכין לדחוק הראשונים ז"ל דהוי מקודם דמקנה בתורת קנין ונשאר השטר כמקודם מזמן הראשון. וכן מי שפרע מקצת חובו דמפסיד זמן הראשון יקנהו לו וע"כ דלא מהני. דלא תיקנו בלוה גופי' תורת קנין כנ"ל:

ולע"ד שזה טעם הרמב"ם ז"ל דלא מהני גם במפרש במחילת מלוה בקדושין דאיך אפשר שתתקדש בו ממ"נ אם מוחל החוב א"כ במה תתקדש ואף שמוחל לשם קדושין נראה פשוט כמו אם הי' נותן לאשה פרוטה במתנה ומתנה תנאי שנותן לה המתנה ע"מ שתתקדש לו אח"כ. אינו יכול לקדשה אח"כ באותו פרוטה דאם תתקדש יהי' שלה למפרע ובמאי תתקדש ואין זה דמי הקדושין כלל רק בתורת קיום תנאי יהי' שלה בלא הקדושין וזה אינו דמי קדושין דתנאי מילתא אחריתי הוא וכמו מתנה ע"מ להחזיר דאינו יגרע כלל שיוי הקדושין כיון שהוא בתורת תנאי ובש"ס פ' המגרש בין חוץ לפלוני דהוי שיור בגט וע"מ שלא תנשאי לפלוני לא הוי שיור משום דכשאינה נישאת לו מגורשת גם נגדו ותנאי הוא דבר אחר ואינו שייך בגוף הדבר ע"ש. וכן בקדושין נתינה ע"ת אינו דמי הקדושין כלל כיון שאם תתקדש יהי' שלה בלא הקדושין כנ"ל. וא"כ אי אפשר כלל שתתקדש במחילת מלוה דממ"נ כיון שמוחל לא נשאר כסף לקדושין ומה שמוחל כדי שתתקדש הוי רק תנאי כנ"ל. ואם כוונתו שתתקדש בעד החוב ובזה תהי' נפטרת מהחוב א"כ זה פרעון ולא מחילה ולא פקע החוב עד שתתקדש ואין כאן קדושין ממילא. וזה שיהי' מחילה ושיהי' מ"מ דמי הקדושין זה הוא תרתי דסתרי וסבר הרמב"ם ז"ל שפיר דלא מהני רק בארוח זימנא שבשעת נתינה מקדש כנ"ל. ובהנאה שהי' צריכה ליתן לאדם לפייס למחול כמו שפירש"י ז"ל פ"ק אפשר מודה הרמב"ם. ותוס' סוברים דבמקדש במחילת מלוה מהני די"ל דלא בעינן כלל שיהי' דמי הקדושין רק גזה"כ שיהי' נתינת כסף וכיון שמוחל המלוה לשם קדושין יש כאן נתינה ומקודשת אף שאינו דמי הקדושין כנ"ל:

והרמב"ם ז"ל סבר כיון דילפינן משדה עפרון דכ' כסף השדה היינו דמי השדה לכך צריך דוקא שיהי' הקדושין ולא מהני במחילה כנ"ל. ומיושב מאי דפסיק הרמב"ם דבמכר קני מלוה שתמהו כל הפ' ולמ"ש הטעם פשוט דבכל מקדש במלוה יש בו מחילת מלוה רק דלא מהני כנ"ל ובקנין קרקע יליף הש"ס פ"ק משדות בכסף יקנו ולכך לא צריך שיהי' דמי השדה דוקא רק שנקנין בכסף. ומה"ט גם קרקע במתנה נקנה בכסף ולכך שפיר גם מחילת מלוה מהני בקרקע דיש כאן נתינת שוה כסף ואף שאינו דמי השדה מ"מ מהני:

ומיושב קושית תוס' שם דלא יליף משדה עפרון ע"ש. ולהנ"ל ניחא דא"כ הי' צריך דמי השדה דוקא ויליף מבכסף יקנו דכשיש כסף קונה כנ"ל. משא"כ בקדושין דלא ילפינן מקנין שדה כמ"ש תוס' ריש פ"ק רק מקיחה דכסף השדה דהיינו דמי השדה וכן דמי הקדושין ולכך לא מהני מלוה כנ"ל. והוכיח הרמב"ם מהא דפ' הזהב דמי שור בפרה דכיון דלשיטתו בכל מלוה יש בו מחילה ולא מהני. ואיך מהני שם דליכא למימר כמ"ש תוס' שם דמיירי במחילה. דעכ"פ מוכח דבמחילה מהני ושוב מהני גם סתם במלוה:

ומיושב מאי דאמר בסוגיין ושוין במכר שקנה כו'. דפריך ואי להוצאה כו' במאי קני היינו לס"ד השתא לא אמרינן כלל שיש בו מחילת מלוה רק הקדושין בגוף המעות שהלוה לה וכמ"ש לעיל. ולכך לא הזכיר בש"ס עכשיו בפלוגתייהו רק מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס להוצאה ניתנה כו' ומ"ס לאו להוצאה כו'. דלכאורה למותר הא בעי למימר רק דרב כתנאי אי מקדש במלוה מקודשת וזה מפורש בברייתא. אך להנ"ל הוא דעכשיו מפרש שאין נכלל כלל מחילה רק בגוף המלוה פליגי מ"ס להוצאה כו' ודחי שפיר אי להוצאה כו' במכר במאי קני כו' והוצרך לשנוי' דר"ה. אבל למסקנא דפריך אח"כ מפקדון דקבל אחריות כו' דלא שייך כלל לאו להוצאה כו' וע"כ דעכשיו מסיק הש"ס הטעם דיש בו מחילת מלוה. ורש"י ז"ל דייק ומפרש בקושיא זו דמ"ס מקודשת בהאי הנאה דמחיל לי' כו' משום דעכשיו ע"כ סבר הש"ס דיש בו מחילת מלוה דאל"ה אין טעם למ"ד מקודשת כיון דלא נשתייר ש"פ. וע"כ דיש בו מחילת מלוה ואעפ"כ לא מהני למסקנא ושוב לא קשה כלל ממכר דשפיר במכר קני מטעם מחילת מלוה כנ"ל. משא"כ בקדושין. וגם מיושב מה שהשמיט הרמב"ם הך שנוי' דמנה חסר דינר כסיפא למתבעי' או לא ע"ש שתמוה. ולהנ"ל א"ש דלמסקנא אין צריך לתירוץ זה הנ"ל:

רש"י להוצאה כו' להעמידה בעיסקא כו'. משמע דבעיסקא מהני. די"ל לכאורה כיון דלאו למשתי שכרא כדאמר ב"מ פ' המקבל (דף ק"ד ע"ב) דלא יהבי' רק לאיעסוקי בי'. ואף דהשכר של הלוה י"ל דהוי רק קנין פירות דכיון דשוה כסף ככסף ואף שנותן לו רשות להוציאם בעסק היינו שיהי' לו דבר אחר בעד המעות ונעשה הדבר שקנה של המלוה וגוף המעות או הסחורה שקונה הוא של הנותן רק של המקבל לפירות. ולכך אף אי קנין פירות כקנין הגוף מ"מ אף שאינו יכול להקנות הגוף לאדם אחר הוא רק מצד דבר שאינו ברשותו אבל לבעל קנין הפירות יכול להקנות הגוף כמו בנגזל דמשמע קצת שיכול להקנות לגזלן אף שאינו ברשותו עיין ב"ש (ס' כ"ח) והי' מהני הקדושין כמו בפקדון. וכן משמע לכאורה תוס' מרובה (ע' ע"א) דעיסקא חשיב גם ברשותו ע"ש. וגם למה שמפרש רש"י שצריך להעמידו בכל עת שיתבענו המעות או שויו י"ל דחשיב ברשותו כנ"ל:

אך באמת לדידן נראה דז"א דרש"י מפרש רק הטעם דמ"ד לאו להוצאה ניתנה כו'. דאין שום טעם לכאורה הא למה לוה רק להוציאן ולס"ד עכשיו לא מיירי מטעם שעדיין לא הוציא דזה מסיק אח"כ מלוה ברשות בעלים. ולכך פירש"י הטעם כנ"ל. דמ"ד זה סבר דכל מלוה אינו מלוה לו להוציאן לצרכו ורק לסחורה ולהעמידו תמיד כמו בעיסקא והך מ"ד סבר באמת כן דאין ללוה רק קנין פירות להרויח בו. דמצינו מאן דאמר כן דפ' איזהו נשך (ד' ס"ט) אמר ר' חמא אוגיר זוזי בפשיטי כו' דס"ד דשייך בי' לשון שכירות להוציאן ולהרויח בו ומ"מ מיקרי רק שכירות שאינן שלו רק לפירות אף שהוא באחריותו לגמרי לפירש"י שם. ומסיק שם דליתא מרא הדרא בעיני' כו' אבל זוזי לא הדרא בעיני'. ואפשר דלא דחי רק לענין רבית דהא חזינן דאסרה תורה השכר מפירות אלו שמוציא ומרויח בו ולא דמי לפירות מדבר דהדר בעיני'. אבל לענין קנין גוף הדבר י"ל מ"מ היכא דחייב להעמידו או שויו שאין זה רק קנין פירות וגוף המעות או מה שקנה בו של המלוה:

אך מרש"י שם נראה דמוכח שאינו כן כיון דבשואל פטור מתה מחמת מלאכה אף דכל הנאה שלו כיון שהשאילו לזה למלאכה. וא"כ במלוה אם לא הי' קונה המעות לגמרי רק להוציאה לשכר למה יהי' חייב בהפסד מו"מ הא היינו מתה מחמת מלאכה דהא הלוהו לזה לעסוק בו ומוכח דקונה לגמרי ושלו נפסד כמו לוקח:

ונראה מדברי רש"י ז"ל שם שזה עיקר ההוכחה בכל דבר שהוא עליו בשומא באחריותו לגמרי שנקרא שלו כנ"ל. ואף דלכאורה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי וכ' רשב"א דהא דבשאלה ושכירות לא מיקרי קנין פירות הוא משום שאין הפירות מגופן והדבר כמו שהי' רק שמשתמש בו ואין דומה לפירות קרקע שיוצאין מגופו ע"ש. וא"כ במעות שהפירות שמוציאן ומרויח בהן שזה יוצא מגופן י"ל דקנין פירות זה כקנין הגוף וא"כ י"ל דנהי דחייב באחריות שמחמת ההוצאה שזה באמת שלו דקנין פירות כקנין הגוף אבל מ"מ גוף המעות ושויו של הנותן:

אך ז"א דאדרבה א"כ הי' פטור כמו נותן מתנה לזמן וע"כ שהוא כמו מכר ומיד קונה ועדיין אינו מוכרח די"ל דוקא בהלואה סתם דאף לצורכו סתם יכול להוציאו ולכך שביעית משמטת ונעשה מטלטלין אצל בניו. וה"ט דאמר להוצאה ניתנה היינו לצרכו. משא"כ בעיסקא י"ל דאף החלק מלוה מיקרי גוף שלו. ורש"י ז"ל מציין על מ"ד להוצאה ניתנה שאינו חייב להעמיד בעיסקא כו' ומשמע דגם לדידן בעיסקא י"ל דמהני. אך י"ל דדוקא כשעדיין בעין והגיע הזמן א"צ למלוה לעשות קנין חדש כמו קנין לפירות ולזמן. דכשמגיע זמן חוזר הגוף להיות של הנותן בלא קנין אחר. ועיין מ"ש בש"ע בעזה"י:

במכר במאי קני כו'. לכאורה למהרי"ל בת' (ס' ע"ד) שהקשה בפקדון הא הוי טלי קדושך מע"ג קרקע דסבר דצריך גבי קדושין נתינה מיד ליד ותירץ דנתינה ראשונה לפקדון חשיב נתינה דגם בגט מהני כנסי בפקדון כו' ע"ש. וא"כ במלוה אף שנותן לה החוב לא מהני דהא נתינה ראשונה של מעות הלואה כבר שלה וא"י לקדש בו והחוב שמוחל זה לא הי' נתינה מעולם מיד ליד והוי כטלי מע"ג קרקע. דלא דמי לפקדון שבאותו דבר שהי' נתינה בזה מקדשה עכשיו משא"כ במלוה. וא"ש למ"ד להוצאה ניתנה דאינה מקודשת ובמכר קני דהוי נתינה מחילת החוב דרק בקדושין בעי נתינה מיד ליד דילפינן ויצאה והיתה כמו בגט כמ"ש מהרי"ל שם משא"כ במכר הוי נתינת החוב נתינה אף שאינו מיד ממש ושפיר קני. ומה פריך. אך עכשיו ס"ד דלא נכלל כלל מחילה במקדש במלוה כנ"ל רק בגוף המעות כנ"ל ופריך שפיר. ומיושב ג"כ הרמב"ם הנ"ל דלמסקנא שנכלל בו מחילה א"ש דבמכר קני בכל מלוה משום המחילה משא"כ בקדושין:

כסיפא לה מלתא למתבעי' כו'. ופריך מר"א דמקודשת וישלים כו'. ותמוה לס"ד עכשיו דאין חילוק בין דינר לצ"ט אמאי לא פריך ממשנה פ' האומר הר"א מקודשת ע"מ שאתן לך ר' זוז דמקודשת ויתן נימא דלא סמכא דעתה דכסיפא למתבעי'. והא גם בהא דר"א הוי תנאי ע"מ שישלים כדאמר לעיל בש"ס והיא ממש דין המשנה הנ"ל. והי' נראה לכאורה דעכשיו סבר הש"ס דאינו תנאי דבתנאי לא הי' שייך לא סמכא דעתה דאם לא יקיים לא תהי' מקודשת. ועוד דא"כ למה פליגי בלשון מקדש במלוה דמשמע דהטעם משום שזקוף במלוה הדינר הא טעם זה עצמו אף בלא זקוף במלוה דהוי תנאי שישלים רק דאמרינן דבתנאי לא שייך כנ"ל. רק דסבר דמקודשת מיד לגמרי ומה שזקף במלוה מחויב לשלם כדקי"ל בקנין קרקע (ב"מ פ' הזהב דף מ"ח) דבמכר קרקע אף אי ערבון כנגדו קונה מ"מ אם זקף במלוה השאר קנוי ומחויב לשלם המותר. וסבר דגם בקדושין כן ולכך אף שלא ישלם המותר ג"כ תהי' מקודשת כיון שנשאר חוב עליו ופליגי שפיר אי סמכא דעתה כו'. דכסיפא למתבעי' ואעפ"כ תהי' מקודשת. ולכך אין קושיא ממתני' דבתנאי לא שייך כנ"ל. ופריך מר"א דגם בדר"א ממילא כן לס"ד הנ"ל דמקודשת וישלים היינו שמחויב להשלים כמו בקרקע דקי"ל כנגד כולו קונה כשנתן לא בתורת עירבון רק פרוט' מדמי המקח קני הקרקע ומחויב לשלם המותר ולא נתבטל כשאינו משלם רק בעייל ונפק אזוזי ע"ש. וכן בקידושין מקודשת וישלים כנ"ל ופריך שפיר דלא סמכא דעתה כיון שתהי' מקודשת אף שלא ישלים וכסיפא למתבעי' ומשני בין צ"ט לדינר כו':

ומיושב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך אוקימתא דהיינו לס"ד דלא בעי לאוקמי לרב כתנאי והוי סבר דאינו תנאי ושייך כנ"ל. אבל למאי דאמר סתמא דש"ס לעיל לר"א דהוי תנאי ע"מ שישלים. שוב לא שייך כלל לא סמכא דעתה כמו במשנה הנ"ל. ואין חילוק כלל בין חסר דינר כשאר תנאי. דלמה דמסיק אח"כ במלוה ברשות בעלים כו' ונכלל מחילה ג"כ מוקמינן הך פלוגתא ג"כ במלוה ברשות בעלים לחזרה ובמכר קני ע"כ אף דלהוצאה ניתנה כדמוכח מהא דדמי שור בפרה. ומיושב שפיר מה דפסיק רמב"ם כש"ס דפ' הזהב דבמכר קני ולא קשה מכאן דלהנ"ל תליא הך בהך. משום דהוי ס"ד דמכר לא קני. ע"כ לאוקמי בסמכא דעתה פליגי וע"כ שאינו תנאי ומחלק ע"כ בין חסר דינר כו'. אבל למאי דקי"ל בדמי שור בפרה דבמכר קני במלוה מוקמינן פלוגתא כפשטי' ושפיר אמרינן בדר"א דהוי תנאי ולא שייך כלל סמכא דעתה ואין חילוק בין דינר והוכיח הרמב"ם ז"ל ב' הדינים כיון דסתמא דש"ס אמר דהוי תנאי ע"כ לאוקמי פלוגתייהו במלוה לחזרה כיון דלא שייך לא סמכא דעתה וע"כ דבמכר קני מלוה. ופסיק דקני. ולא מחלק בין צ"ט לדינר כנ"ל:

אך דוחק לומר דסבר הכא שאינו תנאי דלא כסתמא דש"ס לעיל. ולכך הי' נראה למאי דפליגי לקמן (ד' ס') ר"ה ור"י אי והוא יתן דע"מ כאומר מעכשיו או לכשיתן כו' אהך משנה דע"מ שאתן ר' זוז כו' ובגט פליגי ג"כ ועביד הש"ס צריכותא דאי אמר בגט כו' אבל בקדושין ה"א כסיפא לה מלתא למתבעי' קמ"ל כו' ע"ש. דמבואר דמה"ט ראוי לומר דע"מ לאו כאומר מעכשיו. דבתנאי דאם כל שאינו נותן אינה מקודשת משא"כ מעכשיו אגודא בי' שמא יתן ותהי' למפרע מקודשת ומ"מ כסיפא למתבעי' ושייך לא סמכא דעתה. רק דקמ"ל התם כיון דע"מ כאומר מעכשיו והוי כאמר בפירוש מעכשיו לא מהני הך טעמא דכסיפא לומר שאין כוונתו מעכשיו. אבל בהך דר"א דאמר התקדשי בק' ונתן דינר דלא פירש כלום רק אנו מפרשין דהוי כע"מ כו'. שוב אי אמרינן כסיפא למתבעי' אמרינן דאין כוונתו ע"מ רק תנאי דאם שיחול אז כשישלים דאינה רוצה מעכשיו דכסיפא למתבעי' כסברא דהתם דתהי' אגודא בי' ושמא לא יתן וא"כ י"ל דפליגי בהא כאן בנתן לה צ"ט מ"ד אינה מקודשת דסבר כסיפא כו' וקמ"ל דע"י כן אמרינן דאינו תנאי דע"מ שתהי' מקודשת עכשיו. וגם קמ"ל דאף שזקף במלוה הדינר מ"מ לא מהני שיהי' זה כשוה כסף כדאמר לעיל כ' שטרא אדמי היינו כסף. ומ"ד מקודשת דלא אמרינן כסיפא ומקודשת דהוי על מנת כו'. וא"כ לא קשה מהמשנה דע"מ שאתן דהתם ממ"נ או דהפי' באמת לכשיתן כר"י או דע"מ כאומר מעכשיו והוי כפירש משא"כ כאן דדנין על הסתם כנ"ל רק פריך מדר"א דמקודשת וישלים ודנין בסתם ג"כ כע"מ כמעכשיו ואי כסיפא כו' אינו כן ומשני החילוק בין דינר וא"כ הי' נ"מ דבמפרש באמת תנאי דע"מ או מעכשיו אף בחסר דינר מקודשת גם למסקנא דבמפרש לא אמרינן כלל שלא יהי' מהני מטעם כסיפא כו' מדחזינן דלא פריך ממשנה הנ"ל רק בסתם הי' שייך כנ"ל. דלא מצינו כלל חילוק בתנאי בין דינר לצ"ט. ובפשוט נראה ג"כ החילוק בין תנאי דאין ההשלמה דמי הקידושין כלל רק בדרך תנאי. דדוקא כשמקדשת במנה כו' דהמנה הם דמי הקידושין ובפחות אינה רוצית שייך לא סמכא דעתה כיון שאינו ברור אצלה שיהי' לה כל דמי הקדושין ואין רוצה להקנות עצמה בפחות. וכן בדמי קרקע דאמר כשלא נתן דמיו דלא ס"ד דמוכר אם יהיה לו דמי הקרקע. משא"כ כשיש לו דמי הקרקע רק מתנה בדרך תנאי אין חילוק בין שהתנאי לילך למקום פלוני או שהתנה ליתן מנה ואף שאין ברור לו אם יתקיים התנאי אינו מזיק לענין סמכא דעתה כיון דכל דמי המקח יש לו ותנאי מלתא אחריתי ושפיר מקנה הקרקע בבירור. וממילא בקידושין על כמה שמתקדשת כן הוי דמי הקדושין ולכך במשנה בתנאי דע"מ שאתן לך ר' כיון שמתקדשת בפרוטה ומתנה בפירוש דרך תנאי שיתן לה ר' א"כ כל דמי הקדושין קבלה ושפיר סמכא דעתה דדמי הקידושין הן רק פרוטה וזה קיבלה והר' זוז שהן דרך תנאי כו' אינו מזיק לענין סמכא דעתה ומהני שפיר כנ"ל אבל כאן בברייתא דאמר התקדשי בק' ונמצא חסר דינר ואמר שיהיה מלוה עליו דרצונה להתקדש בק' והוי כל הק' דמי הקדושין. רק דאמרינן שמתרצית שישלים אח"כ דמי הקידושין או דהחוב עצמו חשוב שוה כסף ומתקדשת מיד וא"כ ודאי לא מהני כיון דכסיפא ולא ס"ד על דמי הקדושין רק דאפילו הוי רק תנאי דע"מ ומקודשת כשנותן למפרע כדאמר הש"ס בהא דר"א מ"מ נראה דמאי דאמר דהוי כעל מנת כו'. אינו כשאר תנאי דכיון דאמר התקדשי בק' א"כ הכל דמי קדושין רק דאמרינן כמ"ש לעיל כמו בקרקע דסגי בנותן מקצת מדמי הקרקע ונגמר המקח ובעייל ונפק אזוזי הדין באין משלים לו השאר דבטל המקח והיינו דאמרינן דאף שנגמר מיד מ"מ הוי על תנאי שישלים לו שאר דמי המקח אבל הכל בתורת דמי המקח ואינו דבר אחר כשאר תנאי וכן בקידושין כשקדשה בק' ונותן דינר מקודשת כיון שנתן מקצת דמי הקדושין ואעפ"כ הוי תנאי שישלים לה כל דמי הקדושין כמו בעייל ונפק במקח כנ"ל. ולכך כשמשלים לה מקודשת למפרע כיון שנתן מקצת מיד אבל מ"מ השאר בתורת השלמה מדמי הקידושין. ולכך פריך שפיר כאן דנימא כיון דכסיפא למתבעי' לא סמכא דעתה בהא דר"א כיון שהשאר ג"כ בתורת דמי הקדושין ואינו ברור לה שיהי' לה כל הדמים לא מהני. ומשני בין צ"ט לדינר אבל בקדש בפרוטה ומתנה בפירוש בתנאי כמתני' דלקמן לא שייך כלל לא ס"ד כיון דקבלה דמי הקדושין מכל וכל. ונראה דגם לדידן הדין כן. מדלא פריך ממתני' כנ"ל:

ולכאורה נראה דהא קשה לשון מקודשת וישלים דאמר ר"א דמשמע דמחויב להשלים ובתנאי אין חיוב ע"ש ברשב"א ולמ"ש י"ל דהא במכר בעייל ונפק אזוזי אף דהוי תנאי ובטל כשאינו משלים מ"מ אם מרוצה המוכר נשאר חיוב על הלוקח וכופהו לשלם ולא כשאר תנאי שבידו לקיים התנאי או לא. והטעם דהא במוכר סתם ונותן מקצת דמים קני והשאר חוב עליו ולכך נהי דבזה הוי כהתנה שיתן השאר דוקא משום שצריך למעות מ"מ שוב תנאי זה הוי לטובת המוכר ויכול למחול וממילא כשמוחל התנאי נשאר חוב על הלוקח דבשלמא בשאר תנאי שהתנה ע"מ שיתן ר' זוז א"כ אם מוחל שוב אין חיוב עליו ליתן ואי אינו מוחל א"כ הברירה בידו לקיים התנאי או לא ובטל המכירה משא"כ בזה דפסק דמי המכר ונתן מקצת דקני ובלא התנאי שישלים היה נגמר המקח והחיוב היה על הלוקח לשלם המותר רק שהיה עוד תנאי לטובת המוכר שבאם לא ישלם יוכל לבטל וא"כ בין שישאר חוב ובין שיתן זה הוא לטובת המוכר ויכול למחול שיהיה קיים המקח אף שאין נותן מיד וממילא נשאר חוב על הלוקח ויכול לכופו בתורת חיוב כנ"ל. ושפיר בעייל ונפק אזוזי הדין כנ"ל:

וממילא מיושב גם בקידושין הא דר"א דמקודשת וישלים דכיון דאמר התקדשי בק' ודמי הקדושין ק' ונתן דינר דהיינו מקצת ובלא התנאי היו הקידושין קיימים והשאר חוב עליו כמו במקח וממילא אף שדנין כאלו הי' תנאי לטובתה שדוקא אם ישלים המותר מ"מ אם היא מוחלת התנאי נשאר חוב עליו המותר ושפיר מקודשת וישלים כנ"ל. שאם אינו משלים הברירה בידה לבטל הקידושין שא"צ לכופו בתורת חיוב אבל אם היא רוצית למחול התנאי שפיר מקודשת וישלים דמחויב להשלים בתורת חוב כנ"ל. ולא דמי לתנאי דהתקדשי בפרוטה ע"מ שאתן לך ר' דמעולם לא נתחייב הר' רק בתורת תנאי ואי מוחלת פטור לגמרי ושפיר ממ"נ אין חיוב עליו ויכול לקיים או לא משא"כ כאן שהוא מדמי הקדושין וא"ש כנ"ל:

ומיושב שפיר מה דפליגי כאן במקדש במלוה כו' דתמוה שאין זה ענין כלל להפלוגתא דסמכא דעתה. ולמ"ש א"ש שזה עיקר הטעם כיון שנשאר חוב עליו והוא מדמי הקדושין פליגי אם סמכא דעתה. משא"כ בשאר תנאי שקיבלה כל דמי הקדושין שפיר מהני אף בחסר דינר כנ"ל:

ומיושב בזה קושית הרמב"ן שתמה דאמר לעיל בברייתא במנה זו ונמצא חסר דינר שאינה מקודשת ומשמע דבמנה סתם היתה מקודשת אף חסר דינר ודלא כרבנן דהכא דכסיפא כו' לא ס"ד בחסר דינר ע"ש שרוצה להוכיח דקי"ל כי"א. ולמ"ש א"ש דאדרבה במנה זו לא הי' שייך כלל לא ס"ד דדוקא במנה סתם וחסר א"כ הא קדשה בק' ונשאר חוב מדמי הקדושין אבל במנה זו אין חיוב כלל עליו להשלים אם היתה מקודשת ומרוצית בזו המנה החסרה ושוב אם הי' תנאי להשלים היתה מקודשת כשאר תנאי דלא שייך לא ס"ד. רק דאינה מקודשת משום דלא נתקיים הדיבור של מנה זו ושפיר הוצרך בברייתא לומר דבמנה זו אינה מקודשת בחסר דינר כנ"ל:

עוד י"ל דהא אמר ביבמות (ד' ק"ו) גבי חלוץ ע"מ שתתן לי ר' זוז דאי לאו טעמא דמשטה אני בך כו' הי' חייב ליתן וכ' הרשב"א דאף דבשאר תנאי אין מחייבין לקיים היינו משום שבטל המעשה אבל בחלוצה כיון דאין תנאי בחלוצה ואינו בטל חייב משום שכירות בדיבור לבד בעד הפעולה ע"ש וא"כ באומר התקדשי לי בש"פ ואתן לך ר' זוז ג"כ מחויב בתורת שכירות כיון שאינו תנאי שיתבטלו הקדושין מחויב ליתן כמו שנתחייב בעד שנתקדשה לו בפרוטה כנ"ל בחלוצה. וא"כ נראה דגם בתנאי אם אמר התקדשי לי ע"מ שאלך למקום פלוני שבידו לקיים התנאי בע"כ ונתחייב ליתן לה בעד קדושין אלו ר' זוז ג"כ מחויב ליתן לה דהא עשתה כל מה שעליה ואף שהוא אינו מקיים התנאי מ"מ השכירות הי' בעד הפעולה שתתקדש לו ע"ת ועשתה כן והא הי' בידו לקיים התנאי ובמה שהוא מבטל לא נפטר וכמ"ש הר"ן גבי מקדש לאחר ל' דכשהוא חוזר א"צ להחזיר הכסף קדושין ע"ש:

וא"כ גם במקדש ע"מ שאתן לך ר' זוז כיון דקי"ל נתינה בע"כ שמה נתינה ובידו לקיים התנאי בע"כ שוב אם הבטיח לה בעד קדושין אלו ר' זוז חייב ליתן כיון שבידו לקיים. רק בהתנה בלשון הנ"ל רק בדרך תנאי א"כ מעולם לא הבטיח ולא נתחייב כלל ליתן לה רק שקדשה על תנאי ואם יקיים תהי' מקודשת ואי לא לא. אבל בהך דר"א דקדשה במנה ונתן לה דינר דחשבינן לה כתנאי שישלים ואעפ"כ הא הבטיח ק' זוז בעד הקדושין שוב חייב אף שאינו מקיים מטעם שכירות כנ"ל ושפיר מחויב להשלים. ושייך סמכא דעתה או לא כנ"ל. אך באמת ז"א כמ"ש לקמן:

אמנם עיקר נראה לע"ד דהא קשה למה בנתן לה דינר חשבינן ליה לתנאי שישלים. והא כיון דילפינן בשדה ובקנין קרקע בלא עייל ונפיק אזוזי הדין כשנתן פרוטה מדמי המקח נקנה הקרקע והשאר חוב עליו ואף שאינו משלם השאר קנה. רק בעייל ונפיק אזוזי פרש"י ז"ל שם דיש אומדנא מדחזינן דעייל כו' דלא מכר רק שישלם ולא שיהי' חוב עליו. אבל כל דליכא אומדנא לא אמרינן כן ולכך מוכר שדהו מפני רעתה קנה אף דעייל ונפיק כו' דליכא אומדנא ע"ש. וא"כ בקדושין הא אין כאן אומדנא כלל שלא נתקדשה שיהי' חוב עליו דהא מתקדשת אף בשטר לפעמים ובפרוטה לחוד עכ"פ לא דמי לעייל ונפיק כו' במכר. וא"כ למה לא אמרינן כפשטיה כיון שנתן לה מקצת היינו דינר שתהי' מקודשת ויהי' השאר חוב עליו כמו במכר. דלא חשבינן לי' תנאי בסתם כנ"ל:

ולכך נראה דבקדושין לא מהני כלל כשאינו נותן רק מקצת דמי הקדושין כיון דלא ילפינן מקנין דשדה כמ"ש תוס' רק מקיחה דכ' גבי שדה עפרון והתם כ' כסף השדה קח כו' דהיינו כל דמי השדה גם בקדושין צריך דוקא שיתן כל דמי הקדושין וקנין דשדה ילפינן משדות בכסף יקנו כו' כדאמר בש"ס ולכך סגי בכסף פרוטה שיק' כסף אף שאינו רק מקצת דמי השדה. ולכך שפיר ע"כ בקדשה במנה ונתן דינר חשבינן לי' תנאי דאם יהיה דמי הקדושין כל הק' לא תהי' מקודשת כלל במה שנתן דינר וע"כ שנתרצית בדינר לבד שיהי' כל דמי הקדושין ושוב ע"כ הוא רק תנאי. וזה הטעם עצמו דבקרקע חייב להשלים ואינו תנאי דכיון דהתם אף דהמכר בעד ק' קני בהדינר. וא"כ אף שלא יהי' תנאי מ"מ יהי' חייב לו שוב מותר דמי המכר דכיון שקנה הקרקע נתחייב בדמיו כאלו קנה בשטר וכה"ג ואף שנתן מקצת דמיו וקנה באותו מקצת מ"מ מחויב לשלם מותר דמיו ושוב אין לנו אומדנא שמכר רק על תנאי שישלים דדלמא אינו רוצה כלל בתנאי רק שיהי' המקח קיים וממילא יהי' חיוב עליו להשלים. ולכך רק בעייל ונפיק כו' אבל בקדושין ממ"נ דאם לא נתרצית בהדינר שיהי' כל דמי הקדושין אינה מקודשת כלל וע"כ נתרצית שיהי' הדינר כל דמי הקדושין ולכך כיון שרוצית בק' ע"כ שהוא תנאי ושפיר האומדנא שהקדושין ע"ת שישלים כיון דבלא"ה לא יהי' חייב כלל כנ"ל:

גם י"ל דבמכר קרקע כשנותן מקצת נתחייב השאר בתורת חליפין כיון שקונה הקרקע נתחייב המותר אף אם הי' מתחייב בדבר שאינו חייב כמו בקנין סודר. וכן משמע הלשון בב"מ פ' הזהב דאמר עירבון כנגד כולו הוא קונה כו'. ואף שהוא כנגד כולו מ"מ מתחייב המותר בתורת חליפין כנ"ל. משא"כ בקדושין דלא שייך בתורת חליפין דאין קדושי אשה נעשין בחליפין ג"כ וא"כ כיון שנתן כל דמי הקדושין במה יתחייב יותר הא בדבר שאינו חייב לא מיחייב בדיבור בלי קנין. וגם מטעם שכירות נראה דלא מיחייב כאומר תן לי מתנה ואתן לך כו"כ ג"כ ליכא חיוב כיון דעל פעולה שאין ראוי ליתן עליו ליכא שכירות משום משטה כדאמר בחליצה וכ' הפ' גם בשאר דברים שאין בו שכירות. וממילא כיון שנותן מתנה לית ביה שכירות. וכן בהתקדשי לי בפרוטה ואתן לך מנה ג"כ נראה דלא מיחייב בדיבור גרידא כנ"ל:

ולכך שפיר אמרינן בהך דר"א דחשיב תנאי כיון דבלא תנאי לא יהי' חיוב. רק מ"מ י"ל דפריך שפיר דאי כסיפא למתבעי' איכא קפידא מה שיהי' תנאי ושוב ראוי לומר שלא הי' כוונתה בתורת תנאי רק שיתן כל המנה דדוקא אי לא אמרינן כסיפא כו' אין קפידא אם יתן מיד או יהי' בתנאי אז חשבינן בסתם שהכונה בתורת תנאי משא"כ באיכא קפידא משום כסיפא כו' אבל בפירש התנאי י"ל מ"מ דלא אמרינן לא סמכא דעתה ואף בחסר דינר מקודשת גם לתירוץ הש"ס הנ"ל:

בפקדון כו' אם לא נשתייר ש"פ א"מ. י"ל דקמ"ל דאף קדושי ס' לא הוי משום שמא ש"פ במדי כיון דדעתם הי' על הפקדון כו' ונהי דנתרצה במה שיש מהפקדון או דלא ידעה כמה. אבל שניהם לא הי' דעתם על פחות מש"פ. וכמ"ש הפ' גבי ציפתא דאסא כו' ברא"ש ור"ן דאמר בד' זוזי כו'. או דלא מחית אינש נפשי' לספיקא. או י"ל דקמ"ל אף שהי' צריכה לישבע שבועת השומרין אין זה ממון במה שנפטרה משבועה דקי"ל גורם לאו כממון וחיוב שבועה רק גורם כדאמר פ' שה"ע ואף ראב"ש מודה בשבועת אמת. אך י"ל דצריך עדים שנגנב ואיהי לא מהימנ' אף בשבועה לבטל הקדושין דהוי דבר שבערוה. וגם איתחזיק מיקרי כיון שלא היינו חוששין בשעת קדושין לגניבה והוחזקה מקודשת. ואף שהספק על למפרע מיקרי איתחזיק כמ"ש הט"ז ס' ע"ה ח"מ בס' פרעון במטבע מזויפת. ותוס' גטין פ' השולח ד' ל"ג שמא ישאל על נדרו כו' דחשיב נגד החזקה וכמה דוכתי ע"ש. גם י"ל דקמ"ל דלכאורה כמו מקדש לאחר ל' ונתאכלו דמהני דמה שחלין הקדושין אחר ל' נעשין המעות למפרע שלה ואף שנתאכלו שלה נתאכלו ואף שהנתינה אחר ל' הוא רק שלמפרע הי' שלה מהני וא"כ כיון דאמר ב"מ פ' המפקיד דכל פקדון הוי לכשתגנב ותרצה ותשלמני קנוי' לך מעכשיו וא"כ כשנגנב במה שתתקדש ויהי' דמי הקדושין תשלומין וקנתה למפרע הפקדון להיות שלה כיון ששילמה וי"ל דתהי' מקודשת בזה:

אך החילוק פשוט דשם נתאכלו שלה שנעשה שלה בתורת קדושין וככל כסף קדושין דדידה קאכלה משא"כ כאן אף שהקדושין גורמין להיות שלה למפרע בתורת קנין אבל לא בתורת כסף קדושין וגם דשם הי' הנתינה עכ"פ אז בתורת קדושין. וגם שתצטרך לשלם כמ"ש תוס' שם משא"כ כאן דבשעת נתינת הקדושין אין שום דבר לא מהני מה שיהי' נעשה למפרע שלה. והיינו דאמר פ' האומר לא למלוה ולא לפקדון דמי וקמ"ל כנ"ל:

בשט"ח דאחרים. הקשו תוס' מה חילוק בין שט"ח דאחרים לדידה ע"ש. ולע"ד נראה הטעם דהא קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון וכ' תוס' פ' מרובה (ד' ע"א) דהטעם דשורף שטרות חייב אף דקי"ל לאו כממון דשטרות כיון ששוין למכור לכל העולם הוי ממון משא"כ שור הנסקל בשומר וכה"ג שאינו רק נגד זה הבע"ד הוי רק גורם לממון שעי"ז יפטור וכה"ג ע"ש:

וא"כ כיון דקי"ל בקדושין דבתר מקבל אזלינן ולא מהני אף דלגבי הנותן המקדש יהי' ש"פ אם אינו ש"פ לגבי דידה כמבואר בש"ס פ"ק ב"ב בנותיך לב' בני כו'. וא"כ הא כבר כתבנו לעיל דלהלוה עצמו אין המלוה יכול למכור חובו בתורת מכירה כמו לאדם אחר. דא"כ לא היה מוקדם ע"ש. רק פירעון ומחילה שנפטר מהחוב כנ"ל:

וא"כ מיושב דבשלמא שט"ח דאחרים כשנותן לה לקדושין ומקנה לה שפיר נתן לה ממון דשטרות כיון דשוה למכור לכל אדם הוי ש"פ וגם לגבי דידה קבלה דבר השוה כסף דשוה למכור כנ"ל אבל שט"ח דידה נהי דהוא נותן שוה כסף דלגבי דידי' הוי ש"כ שהי' יכול למכור מ"מ מה שהיא מקבלת אינה מקבלת דבר השוה למכור דאינה יכולה למכרו רק שנפטרת מהחיוב ושוב זה רק גורם לממון שבל"ז הי' צריכה לשלם ועכשיו לא תצטרך לשלם וכמו שור הנסקל בשויו. וגורם לממון לאו כממון א"כ לא קיבלה כלל שוה כסף רק גורם כנ"ל ואין כאן ש"כ לגבי דידה ושפיר לא מהני משא"כ שט"ח דאחרים כנ"ל:

גם הא קי"ל במודר הנאה דפורע לו חובו כו' כיון דפטור דמה שנפטר זה מחובו אינו הנאה רק גורם דמפייס הוינא ומחל לי. ונהי דהמדיר עצמו אינו רשאי למחול כיון דהפטור רק שהי' מחול א"כ הוי המחילה שמהנהו כיון שבידו אבל שיהי' נחשב דמי קדושין מה שמוחל י"ל דאין זה ממון דגם בלא הקדושין מפייס הוית ליה ומחיל כיון דחזינן דלא נחשב ש"פ במודר הנאה ולכך דוקא שט"ח דאחרים שהוא קנין דבר השוה ממון משא"כ הגרם לפטור. ולכך פרש"י באמת מחילת מלוה דוקא מה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לפייסני למחול ולהרמב"ם לא מהני כלל ע"ש. בדשמואל קמיפלגי כו' דלא סמכא דעתה ותמוה לדידן דמוחל צריך לשלם מדינא דגרמי א"כ ס"ד שיצטרך לשלם אם ימחול וכבר תמהו הראשונים ז"ל ע"ש. ונראה לע"ד לישב. דהנה תוס' פ' הכותב כ' בשם ר"ת הטעם דיכול למחול משום מכירת שטרות דרבנן. והר"ן וכל הפ' כ' בשם ר"ת הטעם דשני שיעבודים יש כו'. וסותר דבריהם בשם ר"ת ז"ל ע"ש. ונראה דהא תוס' דחי הטעם דהוא דרבנן דהא ממעט קרא שטרות מאונאה כו' וע"כ דמהני מכירה מה"ת. והנה בטעם דב' שיעבודים קשיא לי דנהי דמהני המכירה של השיעבוד נכסים לחוד מה"ת אף שנשאר אצלו שיעבוד הגוף מ"מ הא לא קני זה רק הערבות של הנכסים דקי"ל נכסוהי ערבין בי' וכשאינו משלם בממון וגובה מהנכסים מטעם ערבות שפיר גובה הלוקח שקנה השיעבוד נכסים כנ"ל אבל כשהלוה משלם ממון דאז אין כאן ערבות כלל דמה"ט אמר בש"ס ב"ב דא"י להגבות הנכסים עד דמודע ללוה אם ישלם ככל ערב דקי"ל לא יתבע מן הערב תחלה ע"ש. וא"כ כשירצה הלוה לשלם ואין כאן ערבות יהי' הדין דיכול לשלם להמלוה המוכר ולא ללוקח דהא השיעבוד הגוף לא קנה כלל. ולמה קי"ל דצריך לשלם ללוקח רק כשכבר שילם פטור מטעם שיכול למחול. אבל איך קנה כלל לענין שיתחייב לשלם ללוקח והא לענין זה יכול המוכר לחזור ושישלם לו כשרוצה לשלם כנ"ל:

ולכך י"ל דשני הטעמים אמת דשיעבוד נכסים יכול למכור מה"ת וכשאינו משלם וגובה מהנכסים גובה הלוקח מה"ת ושפיר צריך קרא למעט מאונאה אבל לענין מכירת שיעבוד הגוף לא מהני מה"ת אבל מדרבנן מהני מכירה גם על שיעבוד הגוף שיהי' מחויב לשלם ללוקח דוקא שזה הוא ענין שיעבוד הגוף החיוב לפרוע כנ"ל. ולכך שפיר מהני המחילה דעל שיעבוד הגוף מהני המחילה כיון שמכירתו הוא רק מדרבנן וממילא פקע השיעבוד נכסים אף דמהני מה"ת המכירה דכיון דאין כאן שיעבוד הגוף ממילא אין שיעבוד נכסים כנ"ל:

ומיושב שפיר מ"ש תוס' בשם ר"ת דמדרבנן ומ"ש שאר פ' בשמו הטעם דב' שיעבודים כנ"ל:

ומיושב גם הש"ס דמתנת ש"מ אם הי' מה"ת הי' קונה גוף החוב היינו שיעבוד הגוף מה"ת ושפיר לא הי' יכול למחול. גם שאר כל הראיות מיושבים כנ"ל:

והנה הראב"ד ז"ל כ' פ' השולח גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו כו' דכיון דבדידה קעביד מעשה אף שעי"ז נפסד של חבירו לא מחייב מדינא דגרמי. וא"כ לטעם דב' שיעבודים כו' הי' פטור מדד"ג דהא השיעבוד הגוף לא נקנה ונשאר שלו ובדידי' קעביד דמוחל השיעבוד גוף ואף דממילא פקע השיעבוד נכסי לא יהי' חייב כנ"ל. אמנם למ"ש א"ש דבאמת נקנה גם השיעבוד גוף רק שקנין מדרבנן ושפיר עשה ההיזק במה שהוא של הלוקח עכ"פ מדרבנן וג"כ חייב מדינא דגרמי כנ"ל:

והנה למ"ש הפ' גבי משכון דכסף קדושין דאגוד גבי בעל לא הוי נתינה. וכן להפ' דמקשינן נתינה דקדושין לגט כמ"ש הר"ן בשם בעה"ע ריש פ"ק, ובגט אמר היכא דלאו כרות גיטא שיש לו זכות בו לא הוי נתינה ע"ש פי' הרי"ף גבי עבד כל נכסי פ"ק דגטין דאית לי' זכותא בגוי' ע"ש. וכן יכול לנתקו וכה"ג כו' וא"כ לכאורה בקדשה בשט"ח דאחרים דעדיין יש לו זכות שיכול למחול נקרא לכאורה אגוד גבי' וכמו יכול לנתקו כנ"ל. אך להטעם דב' שיעבודים י"ל דהא מה שנתן לה אינו אגוד גבי' ומה דאגוד גבי' היינו השיעבוד הגוף זה לא נתן לה כלל. והשיעבוד נכסי שנתן וקדשה בו לא אגוד בי' כנ"ל:

אמנם לטעם דמכירת שט"ח דרבנן ומה"ט מצי מחיל אפשר דחשיב אגוד גבי' דהא עדיין זה שנתן לה נשאר אצלו בו זכות שיכול למחול ועיין הרי"ף פ' הכותב שכ' להדיא דמקרי דאית לי' זכותא בגוי' ע"ש גם לדידן כיון דמצי מחיל ונאמן גם עיינתי בחושבני כו' ע"ש. וא"כ י"ל דלא הי' מהני בקדושין. רק למ"ש י"ל דבאמת בקדושין אינו מקדשה רק בשיעבוד נכסים וזה מהני מה"ת ואינו אגוד גבי' כלל. דאף שיכול לגרום הפסד ע"י שימחול הגוף ויהי' פקע ממילא השיעבוד נכסי. מ"מ לא אגוד גבי' מה שנתן לה היינו השיעבוד נכסי כנ"ל:

וא"כ ממילא מיושב דבקדושין שקדשה בשט"ח שפיר לא יצטרך כלל לשלם מדינא דגרמי כשימחול דהא ע"כ לא נתן רק השיעבוד נכסי ומחילה שלו יועיל מחמת השיעבוד גוף ושוב בדידי' קעביד מעשה ולא מיחייב כלל מדד"ג דדוקא במכירה דמכר גם רש"ג ומהני מדרבנן כנ"ל. משא"כ בקדושין דמהני רק משום שלא הקנה כלל השיעבוד גוף ושוב יהי' פטור לגמרי כנ"ל. כן י"ל דרך פלפול:

הרא"ש ז"ל הוכיח מזה דבמוחל א"צ לשלם רק דמים ולכך לא סמכא דעתה דיהי' צריך לשלם רק פרוטה שהוא דמי הקדושין ע"ש פ"ק דב"מ. ותמוה לי דתוס' ורא"ש לעיל פ"ק דחשבי בארוח לה זמני' רבית גמורה כיון שמתקדשת בהאגר נטר ואף דאשה מתקדשת בשטר וביאה ג"כ וגם בלא זה היתה יכולה להתקדש מ"מ כיון שמקדשה בתורת כסף כמה שנותן הוא דמי הקדושין וכתבו שפיר שם דחשיב פרוטה כיון שאינו פוסק דמי הקדושין. אבל כיון שאין דמי הקדושין קצובין א"כ בכמה שמקדשה כך הן דמי הקדושין ובאינה רוצית להתקדש רק במנה הוי מנה דמי הקדושין רק גזה"כ דבפחות מש"פ לא מהני ריצוי דידה. וא"כ כיון שמקדשה בשט"ח דאחרים על מנה כל שיוי השטר הוי דמי הקדושין ובמה שמתקדשת בעד השט"ח הוי כנתנה לו כל שיוי השט"ח כיון שאינה רוצית בפחות וא"כ הוי דמים שנתנה כל שיוי השט"ח וכשימחול למה לא יהי' חייב לשלם כל שיוי השט"ח. ומה טעם לזה שלא יצטרך לשלם רק פרוטה הא לא רצתה להתקדש בפרוטה כלל. וצ"ל דסבר הרא"ש דדוקא היכא שמבורר שזה נתן כ"כ בעד השטר צריך לשלם כל מה שקיבל וכדאמרינן דאחריות דנפשי' קיבל עלי' וכמוכר באחריות דצריך להחזיר דמים שקיבל והוי כקיבל עלי' שאם ימחול יחזיר הדמים שקיבל. אבל בקדושין אין לנו הוכחה שנתן לה השט"ח לקדושין באיזה שיוי כיון שלא פסק עמה בכמה מקדשה. רק זה ברור שאינו פחות מפרוטה ועכ"פ נתן לה השט"ח בשיוי פרוטה עכ"פ דבפחות לא מקדשה. וממילא לא יהי' חייב לשלם רק פרוטה. וא"כ נראה ברור להרא"ש ז"ל דהיכא שפסק מקודם עמה שמקדשה במנה ונתן לה שט"ח דאחרים בעד המנה דשפיר מקודשת דאם ימחול יהי' חייב לשלם כל הק' דהוי דמים שנתנה כל הק' שנתקדשה בהן כנ"ל. והפ' סתמו דבריהם דמשמע דאין חילוק ע"ש:

עוד י"ל דהא כ' שם הרא"ש הטעם דא"צ לשלם אלא דמים שנתן דמעיקרא זביני ריעא הוא כיון דיכול למחול ע"ש. ונראה הטעם. דהא כיון שמיד הי' זה הספק שמא ימחול א"כ אינן של הלוקח רק השטר בספק זה אם ימחול או לא וא"כ לא הפסידו כשמוחל רק השטר בספק זה. כמו במוכר טובת הנאה דכתובה שאומדין כמה שוה ספק זה דתחילת המכירה הוא רק שיוי מספק זה אם ימות קודם ויבא לגוביינא או לא וכשמוחלת א"צ לשלם רק ספק זה שלא הי' שוה יותר וממילא גם בשט"ח גמור כיון דהדין דיכול למחול אינו שוה להלוקח רק כשיוי ספק אם יבא לגוביינא שלא ימחול או לא. וכשמוחל לא הפסידו רק השיוי ספק כנ"ל. ואף דאי נימא שיהי' חייב לשלם כל דמי השטר יהי' השיוי יותר מיד בשעת מכירה. ז"א דלא מצינו גרמי כזה למה נאמר שחייב ויהי' החיוב יותר. אדרבה כיון דמיד בשעת מכירה ישנו לספק זה ממילא נשאר הדין שיכול למחול ואין כאן רק הספק כנ"ל וממילא א"צ לשלם רק שיוי הספק אם לא ימחול כנ"ל. וא"כ כיון שאין לספק זה שיוי ברור שנוכל לשומו רק זה עצמו השומא הדמים שנתן דהא חזינן שהלוקח נתן דמים אלו בעד ספק זה אף שיכול למחול. ולכך שפיר הדין דמשלם במוחל הדמים שנתן כנ"ל וא"כ ממילא בקדושין אין לנו הוכחה על שיוי הספק מחילה על יותר משוה פרוטה כהפחות שבקדושין וכ' רא"ש ז"ל שפיר שלא יהי' חייב לשלם רק פרוטה כנ"ל. ובפסק ג"כ י"ל הדין דמקודשת כנ"ל:

עוד נראה לע"ד הטעם דא"צ לשלם במוחל רק דמים שנתן. דהנה בעיקר הטעם שיכול למחול נתקשו הרבה הראשונים ז"ל למה כיון דהמכירה מהני מה"ת או מדרבנן עכ"פ למה גרוע משאר מכר שתיקנו חכמים שנסתלק זכות המוכר לגמרי. והנה י"ל דהא קי"ל מכאן ולהבא גובה ומה"ט זבין מלוה לא מהני ולמ"ד למפרע גובה מהני כשגבאו לבסוף כמבואר בש"ס פסחים פ"ב. והנה תוס' גטין פ' השולח דף מ' ע"ב כתבו דבאפותיקי מפורש דלא מצי לסלוקי בזוזי קי"ל למפרע גובה כשגבאו בסוף ע"ש. כיון דאמר רבא בטעמא דמכאן ולהבא גובה משום דאי הוי לי' זוזי הוי מצי מסלק לי' ע"ש. וא"כ נראה טעם פשוט דמהני מכירת שט"ח אף מה"ת. דנהי דכשמוכר המלוה קרקע מיוחדת לא מהני משום דנגד זו הקרקע אף שגובה אותה בסוף מ"מ כיון שהי' ביד הלוה לסלקו בזוזי ולא הי' קרקע זו של המלוה שוב אף שאינו מסלקו אשתכח דהשתא דקני ע"ש. אבל מוכר שט"ח שהוא מוכר ללוקח כל מה שיגבה איזה קרקע ואיזה דבר שיהי' שוב זה הוי כאפותיקי מפורש דלא מצי לסלוקי דהא כל מה שיסלק לו מכר לו ולענין זה הא לא מצי לסלק לי' שלא יגבה כלל וא"כ לענין זה שמוכר כל מה שיגבה שפיר למפרע גובה דזה הוא שלו למפרע שעכ"פ יגבה איזה דבר בחובו ושפיר מהני המכירה על זה מה"ת כמו קרקע מיוחדת של לוה לאביי דלמפרע גבי דמהני מכירת המלוה כנ"ל. ודמי ממש כמו אפותיקי מפורש דלא מצי מסלק לי' דמהני המכירה משום למפרע גבי כנ"ל:

וא"כ נראה הטעם פשוט דמהני מחילתו דכיון דמוחל לא גבאו לבסוף שוב לא שייך למפרע גובה ואין כאן מכירה כלל כמ"ש תוס' באפותיקי מפורש דדוקא כשגובה איזה דבר שהוא נעשה של הלוקח מטעם למפרע גבי כנ"ל. משא"כ כשמוחל ואינו בא לידי גוביינא בסוף ממילא בטלה המכירה ושפיר מהני המחילה אף אי הועיל מכירתו מה"ת. דדידי' מחל וא"כ מיושב שפיר דא"צ לשלם במחילה רק דמים שנתן. כיון דבטלה המכירה למפרע ממילא אין בתורת גרמי רק דמים שנתן משלם כנ"ל:

ומיושב שפיר בקדושין דלא סמכא דעתה שמא ימחול דבזה כשימחול לא יצטרך לשלם כלל דנהי דנחשב הקדושין מה שנתקדשה לו בעד החוב כאלו נתנה כל דמי שיוי השטר מ"מ היינו כשהיא מקודשת. אבל למ"ש א"כ כשימחול בטל הקנין למפרע כיון שלא בא לגוביינא וא"כ לא נתן לה כלום ובטלו הקדושין ושוב אין כאן דמים שנתנה כלל דכיון שאינה מקודשת לא נתנה כלום ואינו חייב לשלם כלום וא"ש דאינה מקודשת:

הנה הרי"ף ז"ל כתובות פ' הכותב הביא טעם הגאונים בהא דמצי מחיל משום דמצי למימר עיינתי בחושבני ולא פש גבי' ולא מידי כו'. ולכך מתנת ש"מ דלא מצי אמר הכי לא מצי מחיל ע"ש. ותמוהים מאוד דבריהם דמה ענין זה שיוכל למחול כמ"ש הרי"ף ז"ל שם. דהוי לי' למימר אי אמר כו' נאמן. ועוד דהא לא מהימן כלל כיון שמכר וחב לאחרים ונהי דעכשיו דקי"ל דיכול למחול נאמן במיגו דמחילה אבל שיהי' זה טעם על דמצי מחיל הא אי לא מהני מחילתו לא מהימן עיינתי כו' ע"ש:

ונראה לע"ד לישב דברי הגאונים ז"ל. די"ל טעם דמהני מחילה ואף דהא מכר החוב ואינו שלו מ"מ י"ל דהא כיון דקי"ל דמה דאינו ברשותו לא מהני מכירה ופירש"י ז"ל פסחים פ' כ"ש בהא דאמר אקדיש לוה זבין לוה כ"ע אתי מלוה וטריף כו' ופי' משום דכיון דמשועבד למלוה הוי לי' דבר שאינו ברשותו ולא מהני מכירת הלוה ע"ש ותמוה מה זה ענין לדבר שאינו ברשותו. ועוד דהא באמת מהני מכירת הלוה רק שגובה המלוה מכאן ולהבא כמבואר להדיא פ"ק דב"מ גבי מכר שאינו שלו דמחלק בש"ס בין בע"ח וכן פירש"י בעצמו שם להדיא דמהני ולכך מעות יש לו כו' ולכך ע"כ נראה הפירוש דרש"י ז"ל יהיב טעמא דאם הי' מהני מכירת הלוה לגמרי למה יגבה המלוה הא הלוקח אינו חייב כלום ומה בכך שהי' משועבד וכמו לאחר ל' יום כו' וגבי אחריך דכשמכר הראשון אין השני גובה. וכיון דקנין המלוה בשיעבודו אינו אלא ערבות משעת גוביינא שיהי' מאז שלו וכיון שמכר הלוה מקודם למה יגבה. ולכך פירש דהא דכמו דקי"ל כל ממון שא"י להוציא בדיינין כו' אינו קדוש כו' דדבר שאין לו כח בעצמו לא מצי מכר ולכך לענין להפקיע הערבות והשיעבוד מנכסיו כח זה אין ללוה בעצמו בנכסיו כיון שמשועבדים למלוה כשלא ישלם יגבה מהם ממילא לא מהני מכירתו ללוקח לענין זה שיועיל אף שלא ישלם שלא יוכל המלוה לגבות מהם דלענין כח זה הוי הנכסים אינו ברשותו דגם בעצמו אין לו זה דהא המלוה גובה בע"כ. ולכך לא מהני מכירתו רק לענין זה שיהי' מכור עד זמן הגוביינא וגם לענין שיסלק לי' בזוזי. משא"כ לענין הפקעת שיעבוד המלוה הוי דבר שאינו ברשותו ולא מהני כלל המכירה. ולכך שפיר אף דמהני מכירה היינו רק למה שיש לו ללוה וברשותו. אבל כשמטי זימני' ואינו משלם שפיר גבי כנ"ל:

ונראה דהנה קי"ל פירעון בע"כ שמי' פירעון דמ"מ נפטר הלוה אף שאין המלוה רוצה וא"כ גם אי נימא דמוכר שט"ח לא מצי מחיל היינו משום דהא מכר ללוקח כל זכותו ואיך יוכל למחול מ"מ לענין הפירעון בע"כ אם פורע הלוה למלוה שלו שפיר פקע החוב דלענין זה אין המלוה יכול למכור כלל לענין שלא יועיל פירעון הלוה בע"כ דלענין זה אינו בידו בעצמו והוי דבר שאינו ברשותו דאין לו כלל זכות זה שלא יועיל פרעון דלוה כיון דמהני בע"כ. וא"כ עדיין הדין דפירעון בע"כ שמי' פירעון כשהלוה פורע למוכר כנ"ל:

וא"כ כיון דקי"ל דמצי למימר הריני כאלו התקבלתי בכל הדברים של ממון היכא שהי' מהני אם קיבל מעות. וא"כ ממילא מצי מחיל ג"כ דנהי דלענין המחילה ראוי שלא יועיל שאין לו זכות. מ"מ כיון דאם הי' פורע לו הי' מהני ממילא ע"כ מהני המחילה כמ"ש הר"ן שם נדרים (דף כ"ד) בטעמא דהריני כאלו התקבלתי כמו שהי' מקבל המעות ומחזירו לו ע"ש ולכך כיון דלענין הפרעון נשאר כחו עדיין שיהי' מהני שוב ממילא מהני המחילה כאומר הריני כו'. דגם אם פורע ברצון המלוה ג"כ לא קני הלוקח הפרעון דרק גוף החיוב שזה הי' בידו לכפות הלוה לשלם קני הלוקח ג"כ וכופהו ללוה לשלם אבל כשמשלם למלוה שזה לא הי' בידו לא קני הלוקח וכבר נפטר וממילא מה בכך שהוא ברצון המלוה ושוב גם המחילה מהני כנ"ל. כמו בנדר (נדרים דף כ"ד ע"א) קונם אם א"א נותן כו' דמצי מחיל כאלו קיבל והחזיר ע"ש:

אך י"ל כמ"ש תוס' ורשב"א גבי שטר מכר שאין בו אחריות דכותבין אפילו כמה שטרות ואף שלא מדעת ואף דכל שלא מדעת הוי מפי כתבם כו' כתבו דכיון דאין בדבר שום חוב הוי כמדעת. דהא זה נהנה וזה לא חסר כופין עמ"ס בכמה דוכתי ועכ"פ לא חשיב חוב כיון דאין שום הפסד ע"ש:

וי"ל גם בהנ"ל דלא חשיב כלל דבר שאינו ברשותו בשביל שלא הי' בידו לענין הפרעון בע"כ דלא יהי' מהני מכירתו דז"א דזה כיון שאינו חוב כלל להלוה בין שחייב לזה או לזה ואדרבה משתניא לי' למלוה חדשה כמבואר סוף פ"ק דגטין ואין לו שום הפסד וחשיב עוד קצת זכות ומהני שלא בפניו המכירה גם לענין זה שלא יוכל לפרוע למוכר רק ללוקח כיון שאין שום חילוק דבע"כ יכול לפרוע ללוקח גם למוכר ואף שאין זה ביד המוכר מ"מ מהני המכירה כיון שאינו חוב ללוקח וקצת זכות כנ"ל. וממילא לא מהני כלל פרעון אח"כ למלוה ושוב גם המחילה לא מהני כנ"ל. ואף דלכאורה כיון שתלוי' זה בזה דאם תועיל המכירה לענין הפרעון לא תועיל המחילה ואם לא יועיל תהי' מהני המחילה ושוב הוי זה חוב ללוה מה שתועיל המכירה לענין הפרעון כנ"ל. דז"א כיון דבשעת המכירה אין שום חוב דהא ביד המוכר שלא למחול וכיון דעתה אין שום הפסד מהני המכירה כנ' ושוב לא תועיל המחילה כנ"ל:

אמנם כיון דהדין הוא דאם אמר עיינתי בחושבני ולא פש גבי' כו' אינו נאמן משום דחב לאחרים ועכשיו דקי"ל מוכר שט"ח מצי מחיל הדין דמהימן המוכר עיינתי כו' במיגו דמחילה וא"כ כמ"ש תוס' פ"ב דכתובות ופ' הכותב דחשיב הפסד במה דאם הכתובה בידה שכשלא יהי' בידה יהי' נאמן פרוע במיגו דאין את אשתי או אלמנה כו' וכשיהי' הכתובה בידה יפסיד המיגו ושוב חשיב הפסד דאף דטענת המיגו שקר ואינו חוב מ"מ החוב לענין טענת האמת דאז נאמן במיגו ועתה לא יהי' לו מיגו חשיב הפסד ע"ש. וא"כ כאן שוב חשיב שפיר הפסד ללוה בשעת המכירה מה שתועיל המכירה לענין שלא יוכל לפרוע למלוה שלו שהוא המוכר בע"כ דהא אם לא יועיל המכירה לענין זה תהי' מהני המחילה מטעם הריני כו' ושוב מהימן עיינתי בחושבני כו' וכשבאמת הי' טעות או שפרע כבר יהי' המלוה נאמן במיגו דמחיל כנ"ל משא"כ אם תועיל המכירה לענין הפרעון ולא מהני המחילה לא יהי' המלוה נאמן דחב לאחרים ויצטרך לשלם ללוקח שלא כדין ושוב זה הפסד ללוה בשעת המכירה דאם פרע כבר או אינו חייב יפסיד באמת כנ"ל ושוב שפיר לא מהני המכירה לענין הפרעון כנ"ל וממילא מהני המחילה מטעם הריני כו' ומהימן גם עיינתי כנ"ל. ומיושבים שפיר דברי הגאונים ז"ל דלכך מהני המחילה במוכר שט"ח משום דמצי אמר עיינתי כו' והיינו אי מצי מחיל מהימן עיינתי כנ"ל משא"כ אם יהי' הדין דלא מועיל המחילה לא יהי' נאמן ושוב הוי חוב ללוה כנ"ל. ושוב באמת מצי מחיל ומהימן כנ"ל. וכתבו שפיר הטעם במתנת ש"מ דלא מהימן עיינתי כו' אף במיגו דדייק ויהיב ואף אם תועיל המחילה לא יהי' נאמן ושוב לא מצי מחיל דלענין המחילה לחוד לא חשיב חוב כיון דבשעת מכירה אינו חוב כנ"ל וא"ש:

וממילא מיושב גם במעמ"ש להפ' דלא מהני מחילה כיון דבמעמ"ש לא מהימן עיינתי אף במיגו כמ"ש תוס' ב"מ כ' דחשיב הודאת הלוה ע"ש. ולא שייך עיינתי כו' ושוב אינו חוב לא מהני המחילה כלל לטעם הגאונים ז"ל כנ"ל:

ובפשיטות י"ל למ"ש רש"י פ' הכותב בטעמא דמוכר שט"ח כו' מחול דמצי אמר לוה ללוקח לאו ב"ד דידי את כו' ע"ש. ותמוה דא"כ גם בלי מחילה למה יהי' צריך לשלם ללוקח וע"כ כיון שקנה החוב לא שייך לאו ב"ד דידי כו' דהא קנאו ושלו החוב. וא"כ מאיזה טעם תועיל המחילה:

ונראה הטעם דבשלמא כל דבר הנקנה שהוא של המוכר שיכול לעשות בו מה שירצה יכול להקנותו ללוקח ג"כ ונעשה שלו לגמרי. משא"כ חוב שיש לו למלוה שיעבוד על הלוה לשלם לו אבל אין לו עליו חיוב שיחייב את הלוה לשלם למי שירצה המלוה דמה"ט לא מהני הרשאה מדינא דלאו ב"ד דידי' הוא שאין לו עליו רק שישלם לו. וא"כ אינו יכול להקנות כלל ללוקח שיהי' חיוב על הלוה לשלם ללוקח דזה לא הי' למלוה מעולם. ואף שמקנה לו החוב ונעשה של הקונה היינו שנעשה שלו מה שהי' של המלוה היינו החיוב לשלם לו אבל לא להטיל חיוב עליו לשלם לאחר שזכות זה לא הי' לו כלל ובמה יהי' חיוב חדש על הלוקח ועדיין יכול לומר לאו ב"ד דידי את כנ"ל. וזה עצמו לע"ד פי' דברי תוס' שאינו יכול למכור השיעבוד הגוף והיינו מטעם הנ"ל:

אך מה דמהני המכירה היינו דמ"מ זה קנה מה שמחויב לשלם להמוכר ממילא כשבא הזמן מצוין הב"ד לשלם ללוקח דמה שצריך לשלם למלוה הוא של לוקח כנ"ל ומהני לזה. ולכך ממילא כשמוחל המוכר מהני דשוב אין שום חיוב ללוקח מצד עצמו כנ"ל דלאו ב"ד דידי' ופירש"י ז"ל שפיר הטעם דמצי מחיל משום לאו ב"ד כו' כנ"ל:

וי"ל דהגאונים ז"ל סברי דמ"מ כיון שבעת המכירה אין שום הפסד ללוה שפיר מהני המכירה גם נגד הלוה דמה חילוק וכמ"ש ושפיר חייב ללוקח ולא הי' מהני המחילה. אך כיון דלענין עיינתי בחושבני יש הפסד כו' שפיר לא הי' מועיל אם יהי' הדין דלא מצי מחיל. ולכך יכול למחול כו' ואז אין הפסד ללוה כנ"ל. משא"כ מתנת שכ"מ כנ"ל או מעמ"ש להפ' כנ"ל:

(בקיצור ראשי דברים):

התוס' הקשו למה לא אמר דכ"ע דר"ה דמעמ"ש קני כו' רק פליגי בדשמואל אי ס"ד כו' והוכיחו שא"י למחול במעמ"ש ולהפ' דמחיל תמוה. וי"ל דלהפ' דבעינן נתינה בקדושין כמו בגט דמקשינן כו' מהרי"ל ושאר פוסקים. וקי"ל בגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ולא הוי נתינה בגט. וא"כ בחוב דאחרים הא מה שנותן לה היינו החוב יכול לנתקו כו' כיון דמצי מחיל וא"כ אף שאינו מוחל אין כאן נתינה. אך להפ' דמוחל משלם הכל כשאר גורם לא קשה דבמה שיכול להזיק לא מיקרי יכול לנתקו כמו שאר חפץ שיכול לשרפו. אך לרא"ש פ"ק דב"מ בשם הגאונים בטעמא דאין המוחל משלם רק הדמים שנתן הלוקח משום דמעיקרא זביני ריעא הוא דעדיין זה הזכות נשאר אצלו שיוכל למחול א"כ הוי ממש כמשיחה בידו שיכול לנתקו כו' שמעולם לא יצא זה מרשותו דאף שנתן לה החוב דאחר נשאר בידו הזכות לנתקו ולמחול ואינו נתינה גם שאינו מוחל כנ"ל:

אמנם הא בש"ס ב"מ דף ז' אמר דהוי נתינה בכל הדברים אף שיכול לנתקו ומה"ט סודרא דתפוס ג' כו' כמאן דפסוק דמי. רק בגט כריתות בעינן כו' היינו נתינה שיש בה כריתות שלא יהי' אגוד גבי' כו' ע"ש. ונראה לע"ד דמה"ט דייק יכול לנתקו ולהביאו אצלו כו'. אבל היכא שיוכל לנתקו לחוד היינו שיפול מידה אבל לא יוכל להביאו אצלו שפיר חשיב נתינה דבשלמא אם מה שיכול לנתקו לא הי' חשיב כלל נתינה א"כ מה שיכול לנתקו לא מיקרי עדיין בידה כלל והי' פסול ביכול לנתקו לחוד. אבל כיון דחשיב שפיר כמאן דפסיק בכל דבר ושפיר חשיב בידה אף שיכול לנתקו. רק נתינה של כריתות ממנו לא הוי דאגוד ביה וזה שפיר כשיכול להביאו אצלו לא יצא ממנו לגמרי משא"כ כשאינו יכול להביאו אצלו דהוי שפיר כריתות דבו אינו אגוד עוד. ואף דיכול לנתקו ממנה מה בכך הא לגבי דידה הוי נתינה אף שיוכל לנתקו כנ"ל וא"כ א"ש בקדושין דאף דנימא ג"כ במשיחה בידו דלא מהני כמו בגט כנ"ל מ"מ מאי דמצי מחיל מיקרי רק יכול לנתקו ממנה אבל לא להביאו אצלו דעכ"פ יצא החוב מרשותו שלא יהי' לו עוד אף שימחול. רק שיכול שלא יהי' לה כנ"ל וזה אינו מזיק מה שיכול לנתקו דהא לגבי דידה חשיב נתינה אף שיוכל לנתקו. ואגוד בי' לא חשיב דהא אינו יכול שיהי' שלו כנ"ל ושפיר מהני:

אמנם למאי דמסיק בש"ס נדרים (דף מ"ח) דקני ע"מ להקנות חשיב קנין אף שאין לו בו שום זכות אחר רק להקנותו לאחר זה עצמו חשיב קנין שלו ע"ש. רק דלא נקרא זה קנין מעכשיו רק בשעה שמקניהו ע"ש. דמה"ט הדר סודר כו' ע"ש היטב. וא"כ קנין זה דמצי מחיל הוי שפיר שיהי' שלו כדי למחלו ללוה ושוב מקרי יכול לנתקו ולהביאו אצלו כשימחול יהי' אז שלו כדי להקנות וזכות זה לא יצא מידו לעולם ושפיר הוי כמשיחה בידו כו' ולא מהני:

אמנם למ"ש תוס' פ' מרובה (דף ע"א) דבשטרות שורף חייב אף דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון מ"מ שטר ששוה למכור לכל העולם הוי כממון כו' ע"ש וא"כ במקדשה בשט"ח כיון דשוה למכור עכ"פ כמו שהוא הספק שמא ימחול או לא ושוה פרוטה כמו טובת הנאה דכתובה וזה חשיב ממון. א"כ אף שימחול ויהי' נפסד החוב מ"מ זה אינו יכול לנתק למפרע נתינה זו של השטר השוה ממון הספק שזה הי' אז ממון שראוי למכור כנ"ל. דמ"מ הי' אז בידה דבר השוה ממון ונתינה זו לא הי' בידו לנתק דלענין להביאו אצלו אף שיהי' החוב שלו כדי להקנות בשעת מחילה מ"מ השטר של שיוי הספק שהי' שוה זה לא יהי' נעשה שלו דכשמוחל אין השטר שוה למכור כלום. ולא שייך שיהי' השטר נעשה שלו כדי להקנות דהא לא נשאר כלום וכיון דהנתינה הוא השטר שהוא גורם לממון השוה כנ"ל. וזה יכול רק לנתקו אבל לא שיביאו אצלו כנ"ל. ושפיר מקודשת כנ"ל:

וא"כ מיושב דבמעמ"ש שהוא בע"פ ואינו נותן לה רק החוב א"כ שוב אם יהי' הדין דמצי מחיל גם בלי מחילה לא יהי' מהני דשפיר יכול לנתקו דלענין החוב מקרי להביאו אצלו דע"מ להקנות הוי קנין כנ"ל. וא"כ אי אמרינן דבמעמ"ש פליגי לא מצי למימר דפליגי אי סמכא דעתי' דהא ע"כ אף דס"ד לא מהני כיון דיכול למחול כו'. וע"כ נצטרך לומר דכ"ע לית ליה דשמואל ושפיר לא מצי הש"ס למימר דכ"ע אית להו דר"ה וקמיפלגי אי ס"ד כנ"ל משום מחילה. דאי מצי מחיל בל"ז לא מהני כו' וע"כ דלא מצי מחיל. ולדידן י"ל להפ' בנדרים דלא כר"א דקני ע"מ להקנות לא חשיב קנין. או להפ' ריש קדושין דבתר מקבל אזלינן בב' בנותיך לב' בני כו' שפיר י"ל דמצי מחיל כנ"ל:

עוד י"ל דהא לשון הש"ס בדשמואל קמיפלגי כו' ולא הזכיר כלל דלא סמכא דעתה כו'. רק באבע"א דקאמר. אפשר לומר למאי דקי"ל באומר אשתבע לי דכשאין המוכר נשבע מפסיד משום דנאמן אם יודה דפרעו במיגו דמחיל ע"ש. א"כ י"ל דעיקר דלא ס"ד שמא יטעון אשתבע לי ולא ישבע כו' ולכך מאן דסבר כשמואל אינה מקודשת ומאן דלא ס"ל כשמואל גם אי לא ישבע לא יפסיד כו' וממילא במעמ"ש דא"צ לישבע כיון שהי' במעמד ולא טען כמ"ש תוס' ב"מ כ'. לא שייך אוקימתא הנ"ל. רק אוקימתא הב'. עוד י"ל דנהי דמחילה לא מקרי יכול לנתקו כו' כמ"ש משום דחשיב יכול לנתקו כנ"ל. ולכך אי ס"ל כשמואל אינה מקודשת אף שלא ימחול. משא"כ מעמ"ש דא"צ שבועה כנ"ל. ויש לדחות:

עוד נראה דהא קשה דאמר בדר"ה פליגי כו' מ"ס כי אף אמר רב בפקדון כו'. וא"כ לדידן דקי"ל דרב אף במלוה הוא דלא כחכמים והוא דוחק. ועוד מה דייק הש"ס כי קאמר רב בפקדון כו' ומ"ס ל"ש מלוה ל"ש פקדון כו' וכי פליגי ר"מ ורבנן בלישנא דרב הוי לי' למימר מר אית לי' דרב גם במלוה ומר לית לי' כו' ועוד דהא באמת אמר רב אף במלוה וליכא פלוגתא כלל בגטין שם דאמר רבא האלקים אמר רב אף במלוה כו' ע"ש ואיך אמר דפליגי כו' וגם הוי לי' למיפרך על רב כתנאי וכל תירוץ הש"ס הוא משום דלא בעי לאוקמי לרב כתנאי אף שיהי' רב כרבנן ומשני דפליגי במעמ"ש ויהי' רב בדינא דמעמ"ש כתנאי דלא כרבנן רק כר"מ כיון דבאמת אמר דינו אף במלוה:

גם תמוה מה שהרי"ף לא הביא דבמעמ"ש מקודשת כמ"ש הר"ן ואיך דחה סתמא דש"ס דאי דרב אף במלוה מקודשת ע"ש. וגם שם בגיטין יש לדקדק דאמר רבא מסתברא מלתא דרב בפקדון כו' אמר רב אף במלוה ומייתי הש"ס איתמר נמי אמר שמואל כו' מלוה לי בידך כו' קנה וג"כ דוחק דרבא סבר באמת דאין מעמ"ש במלוה דלא ככולהו ע"ש. ונראה לישב הכל בעז"ה בפשיטות דתוס' כ' שם דמטעם הש"ס בהאי הנאה כו' משעבד נפשי' משמע דמעמ"ש לא קני רק ברצון הלוה או הנפקד. אך ר"ת דחה דלמ"ד רב בפקדון קאמר למה הוצרכו לתקן מעמ"ש כיון שהוא ברצון יכול לומר זכי כו' ומוכח דגם בע"כ קני ע"ש. ונדחקו בטעם דבהאי הנאה כו' וכ' דלמסקנא נדחה הטעם ע"ש. ודוחק דלענין הדין נראה דשוה כמ"ש תוס' כתובות פ' אע"פ לענין מניקה בטעם דחסא ע"ש:

ונראה למ"ש הרא"ש שם דלכך לא מצי מחיל במעמ"ש משום דכיון דנסתלק הוא ונשתעבד הלוה להלוקח נשתעבד לגמרי גם שיעבוד הגוף ע"ש. ובאמת טעם זה שייך רק כשהוא מרצון הלוה. עוד כ' הרא"ש שם כיון דמעמ"ש הלכתא בלא טעמא רק לתקנת הסוחרים כדי שיוכל למכור החוב ואי נימא דמצי מחיל הועילו בתקנתם כו' ע"ש. והנה זה שפיר הוכחה שא"י למחול אין זה טעם על התקנה דלמה יהי' עדיף ממכירת שט"ח דע"כ דלא הי' אפשר לחכמים להפקיע השיעבוד הגוף שלא יוכל למחול ולמה יהי' מעמ"ש עדיף. רק טעם א' של הרא"ש הוא הטעם כנ"ל וא"כ נראה מטעם זה עצמו לא תיקנו חכמים מעמ"ש במלוה רק מרצון הלוה דבזה תועיל התקנה דכשקונה יהי' תקנת הסוחרים דהא לא יוכל למחול ג"כ דנסתלק ונשתעבד הלוה ללוקח כנ"ל. אבל בע"כ לא יועילו כלום בתקנתם דהא עדיין יוכל למחול דא"א להפקיע שיעבוד הגוף דא"כ אין הלוה חייב כלום כיון שהוא בע"כ וכמו מכירת שט"ח. וכיון שיוכל למחול לא יועילו בתקנתם ושוב לא קנה כלל ודוקא בפקדון הי' שפיר התקנה שקונה גם בע"כ דבזה מועיל שפיר התקנה דלא שייך מחילה ושפיר קני בע"כ ג"כ משא"כ במלוה לא יועילו כלל בתקנתם ולא שייך התקנה רק ברצון הלוה ואז שפיר לא מצי מחיל כנ"ל. ומיושב שפיר קושית ר"ת ז"ל דמ"ד רב בפקדון שפיר מהני בע"כ. משא"כ במלוה אמר הש"ס בהאי הנאה כו' משעבד נפשי' כו' דוקא מדעת כנ"ל:

אמנם ר"ה אמר רב דאמר סתם מנה לי בידך כו' וכולל בין פקדון בין מלוה משמע דדינם שוה ומשמע דכמו פקדון שהתקנה גם בע"כ כן מלוה ג"כ. אך י"ל דרב לא ס"ל כשמואל במוכר שט"ח כו' ולא מצי מחיל וא"כ שפיר שייך התקנה גם במלוה דקני מעמ"ש בע"כ כמו בפקדון כנ"ל:

ומיושב ומדוקדק הכל דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון היינו מאי דאמר רב דקני אף ע"כ אבל במלוה לא היינו לדידן דקי"ל כשמואל א"כ במלוה מצי מחיל לא מהני רק מדעת ואינו דומה לפקדון והאלקים אמר רב אף במלוה היינו שרב סובר שאין חילוק כנ"ל ולא ס"ל כשמואל כנ"ל. ומייתי הש"ס אתמר נמי דשמואל אמר מלוה לי בידך כו' קנה ולא הזכיר פקדון כלל ולמה לא כללם יחד דמעמ"ש קני בין במלוה ובין בפקדון. והיינו כרבא דלשמואל שפיר יש חילוק דלטעמי' דמוכר שט"ח כו' מחיל לכך בפקדון אף בע"כ. והזכיר רק מלוה דבזה קונה רק ברצון הלוה כנ"ל ולא מצי מחיל ומהני התקנה משא"כ בע"כ. והיינו דאמר הש"ס אח"כ טעמא מאי כו' בהאי הנאה כו' אמלוה דמשעבד נפשי' והיינו דוקא מרצון כנ"ל:

והנה להפ' דדוקא מעמ"ש מרצון הלוה וכטעם הרא"ש ז"ל דמסתלק ומשעבד הלוה עצמו ללוקח כו' נראה די"ל דבקדושין אינה מקודשת כלל דכמו בגט דקי"ל בחצירה הבא לאחר מיכן אינה מגורשת כשנתן הגט בחצר של אחר ומכר האחר החצר לאשה דאין הנתינה מידו לידה רק מאחר ואין זה שלוחו ע"ש. וא"כ למהרי"ל דטלי קדושין מע"ג קרקע לא מהני דבעי נתינה מיד ליד כמו בגט ע"ש רק הקנאת החוב הוי נתינה מן הבעל וזה שפיר במכירת שט"ח דבמה שנותן לה שט"ח דאחר הוי נתינה או במעמ"ש אי קני בע"כ ההקנאה הוי נתינה משא"כ אי מעמ"ש ברצון משום סילוק שלו והלוה בעצמו משתעבד לה הוי אחר הנותן שלא בתורת שליחות ולא מהני כלל כמו חצירה הל"א מכן כנ"ל. וגם לא דמי להילך מנה והתקדשי לפלוני כיון שאינו אומר לה כמ"ש תוס' גבי אומר לבתו כו' פ"ק. וא"כ י"ל דלא מהני כלל בקדושין בקנין מעמ"ש אף שהוא מרצון הלוה כנ"ל:

וא"כ מיושב שפיר דאמר הש"ס במלוה ע"פ בדר"ה פליגי מ"ס כי אמר רב בפקדון כו' אבל במלוה לא אמר והיינו כרבא דאין דומים דבפקדון אמר רב דקני גם בע"כ משא"כ במלוה לא כלל רב רק דאף דקונה מ"מ אינו קונה רק מדעת הלוה ושוב ממילא בקדושין אינה מקודשת כלל אף מרצון הלוה דאינו נתינה כנ"ל. ומ"ס ל"ש מלוה ול"ש פקדון כו' היינו דשניהם נכללים בדרב וגם מלוה קונה בע"כ דלוה כמו פקדון ושפיר מקודשת דהוי נתינה דהקנאה דבעל הוי נתינה ומקודשת כנ"ל. ומדוקדק שפיר דדייק הש"ס אי אמר רב בשתיהן שוה דל"ש מלוה כו' כנ"ל:

ומיושב שפיר מה דפסק הרי"ף דאינה מקודשת דאדרבה למאי דקי"ל כרבא ולא קני במלוה רק מרצון הלוה שפיר מקודשת. ושפיר אתיא חכמים כהלכה דאינה מקודשת כנ"ל:

ומיושב קושית תוס' דלא מצי למימר דכ"ע ל"ש מלוה כו' רק בדשמואל פליגי ולמ"ש מיושב דהא אי אמרינן ל"ש מלוה כו' דמהני בע"כ ע"כ משום דלא ס"ל דשמואל דאל"ה מה הועילו בתקנתם ולא קני כלל במלוה. ולא מצי למימר כלל דפליגי בדשמואל אי ס"ל דל"ש מלוה כנ"ל וא"ש הכל:

או די"ל דגם רב סבר כשמואל דמוכר כו' מחול רק דסבר דצריך לשלם הכל מדד"ג וממילא אף אי מצי מחיל הועילו בתקנתם מעמ"ש במלוה דלא יתירא לקנות דאי ימחול ישלם הכל. ולכך גם במלוה קני אף ע"כ משא"כ רבא כנ"ל דא"צ לשלם רק דמים שנתן. וממילא לא מצי אמר דכ"ע ל"ש מלוה כו' ופליגי באשה סמכא דעתה כו'. והא אי ל"ש מלוה ע"כ משום דישלם הכל ושוב סמכא דעתה ג"כ מטעם זה כמ"ש התוס' דהוכיחו מזה דא"צ לשלם רק דמים שנתן כנ"ל:

גם מיושב בהנ"ל הא דפליגי בקדושין דלכאורה אינו ענין כלל לקדושין הוי להו למיפלג בעלמא אי קני מעמ"ש במלוה או לא דפשוט דממילא אינה מקודשת אי לא קני. ולהנ"ל א"ש:

ולדברי הפ' צ"ל דהא גופי' קמ"ל דלא מצי מחיל אך ג"כ הוי לי' לאשמעינן בשאר דוכתי אי מחול ולהפ' אפשר דקמ"ל דהוי קדושין דאורייתא אף דמעמ"ש דרבנן. אך דבאמת דרבנן קשה כנ"ל:

אי שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ כו'. לכאורה להפ' דשטר פקדון אינו נקנה בכתיבה ומסירה דאין כאן שיעבוד נכסים. א"כ איכא לאוקמי דלא הוציא המעות עדיין וא"כ ר"ש לטעמי' דמלוה ברשות בעלים לחזרה ועדיין בפקדון ולכך אינה מקודשת דלא קנתה הפקדון במסירת השטר ור"א לטעמי' דלהוצאה כו' והוי כשאר שטר וס"ל דלא כשמואל וחכמים כשמואל ושמין הנייר כנ"ל:

וי"ל לזה שהקשה רשב"א ארמב"ן הובא ח"מ ס"ס ל"ט דנתחייב המלוה להלוה כשנכתב השטר מתורת חליפין והקשה איך מלוה ברשות בעלים לחזרה לר"מ הא נשתעבד נכסי וקנה המעות כיון שכבר הלוה לו ע"ש:

אך י"ל דרמב"ן סבר הא כיון דמלוה לחזרה ניתנה הוי רק כפקדון כל שלא הוציא ולא נשתעבדו כלל הנכסים וממילא לא קנה המעות. ודוקא בכתב שטר. וא"כ בשטר י"ל דגם לר"מ לאו לחזרה דע"כ נשתעבד מיד דאל"ה הוי מוקדם ושוב קנה. ובל"ז ג"כ א"ש דנקנה בכו"מ דע"כ יש בו שיעבוד נכסים מיד שלא יהי' מוקדם כשיוציא המעות:

הב"ע בשטר שאין עליו עדים כו' ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר כו'. תמוה מאד מאי צורך דמספקא להו כמ"ש נימא דכר"מ רק דדעתה אנייר ג"כ ואף למ"ש תוס' דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת ומזה עצמו דייק דמספקא להו. ג"כ תמוה דלמא משום דשמואל שמא ש"פ במדי. ושפיר מצי לא מיתני א"ל א"מ אף אי ס"ל כר"מ כנ"ל. גם לשון הש"ס דמספקא להו כו' הילכך שמין את הנייר כו' תמוה ג"כ אטו בשביל דמספקא שמין הנייר הא אינו ענין כלל הוי לי' למימר דעתה אנייר הילכך שמין כו'. גם מיותר האי הילכך כו'. וגם במאי פליגי ר"מ ורבנן דדעת' אנייר אי לא ועוד לגירסא דידן ואם לא אינה מקודשת קשה באמת אשמואל דשמא ש"פ במדי ויהי' ס"ס כיון דמספקא להו אי כר"א ג"כ. ועוד דחכמים דלא כהלכה דקי"ל כר"א. ואפשר לפרש דקשה לישנא דשמין את הנייר דמשמע דלא הי' ידוע מקודם. ולמה לי' למיתני הא הול"ל אם ש"פ מקודשת כו'. והנה בשני קנינים אמרינן פ"ק דב"מ דאף דד"א קני מ"מ בנפל עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה למקני ולא בד' אמות וכיון דנפילה לא קני שוב אינו קונה כלל ע"ש. ולמה כאן בשטר שאין עדים אף שיש ג"כ קנין וקדושי כסף דשוה הנייר ש"פ נימא כיון דכ' שטר ונותן גלי דעתי' דדוקא בתורת שטר ניחא לי' דליקני לא בכסף וממילא לא קני כלל כיון שסבור דמקודשת בתורת שטר ואף שבטעות. גם שם הי' סבור דנפילה קונה ומ"מ לא מהני אף שיש קנין ד"א ג"כ ביחד. ודוחק לומר דמשום דקנין ד"א דרבנן הוי כאומר א"א בתקנת חכמים כו' דגם בשאר קנינים אמרינן כן:

אך י"ל דשם ביחד יש גילוי דעת במה דנפל עלי' דאי רוצה לקנות בד"א למה נפל עלי' משא"כ כאן אף דבמה שכ' השטר מקודם יש גילוי דעת דרצונו לקדש בשטר דבנייר כסף לא הי' צריך לכתוב עליו. מ"מ כשכבר כתב עליו בשעה שנותן לה אין כאן גילוי דעת די"ל שרוצה עכשיו ליתן בתורת כסף ומאחר שכבר כתוב על הנייר נותן נייר זה וכמו כן צריך ליתן לה בתורת כסף כמו בתורת שטר ואין בשעת קדושין גילוי דעת כלל שאינו בתורת כסף כנ"ל:

(שייך לעיל על מ"ש לחלק בין שט"ח דאחרים דהוי ממון שראוי למכור משא"כ שט"ח דידה לגבי דידה הוי רק גורם ע"ש):

בזה ישבתי לשון הגמרא שתמוה מאוד דאמר ארב כתנאי אי מלוה להוצאה ניתנה אי לא. אטו יש מחלוקת בזה ודאי שלוה להוציא רק אי לחזרה כו' שיכולין בעליו לחזור בהם. וכן מ"ש תוס' דמיירי מה דתני סתם במלוה כו' כשהתחיל להוציא. ולא הוזכר כלל בגמ' שהתחיל להוציא או לא התחיל. ולמ"ש י"ל למ"ש רש"י פ' מרובה דאמר ה"מ חמץ דגופו ממון משא"כ שורף שטר דקודם פסח הי' ממון וגם עכשיו עדיין גורם לממון לא נפיק מתורת ממון משא"כ שטר דלעולם לא הי' ממון רק גורם אינו ממון ע"ש. א"כ אי אמרינן דמלוה ברשות בעלים לחזרה הי' ממון גמור קודם שהוציא ושוב אף שהוציא אח"כ עדיין החוב גורם לממון לא נפיק מתורת ממון כנ"ל והוי גם לגבי דידה ממון ומקודשת אף שהוציאה משא"כ אי מיד להוצאה ניתנה לא הי' ממון החוב שמיד שנעשה המעות שלה בהלואה נעשה החוב גורם לממון כנ"ל. וגם שיש לדחות דאותו ממון שהוציאה לא נעשה גורם לממון רק החוב. אולם למ"ש תוס' א"ש דכשהוציאה מקצת שוב מותר הממון שלא הוציאה הי' מקודם ממון גמור לגבי דידה החוב שהי' פקדון א"כ גם אחר שהוציאה מקצת נשאר השאר מלוה וחוב וגורם כו' ולא נפיק ממון כנ"ל:

על מ"ש לעיל בדברי רש"י בעיסקא שהוא רק כמו קנין פירות כו' להרויח בה כן מבואר לשון הש"ס ב"מ שוי' רבנן פלגא מלוה עביד מילתא דניחא כו' ע"ש דבאמת לא הי' חייב בהפסד כלל כמו לזמן כנ"ל והי' חשיב כמו מתה מחמת מלאכה בשואל רק חכמים תיקנו כנ"ל. וכן מדמסיק כו' דאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ולמה וע"כ כנ"ל דחשיב שהגוף שלו כנ"ל.

(ובזה תבין דברי רבינו הקדוש האר"י ז"ל שהובא שאלה ממנו בשו"ת אבקת רוכל למרן ב"י ז"ל):