אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. קשה לן ודילמא אית לה סהדי לדידה שאלו שני עבדיה וחבילה שלה וצריכה שני גיטין דהוה לה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דתניא במסכת כתובות דף כ"ב ע"ב הרי זו לא תנשא.
ונ"ל משום דלא קתני הך ברייתא ושניהם צריכין גט זה מזה והיא משחררת את שניהם ואע"ג דגבי ערעור דפגם משפחה אמרינן בכתובות דף כ"ה ע"ב גילוי מלתא בעלמא היא וכשרי' הכא בשאינן מוחזקין משמע והכי אקשינן אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי כנגד האשה לומר שהיא אשתו וחבילה שלו ועל עצמן ודאי אין לאחד מהם עדים שאלו היה כן היו צריכין גט שחרור:

והא דאקשינן מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחביל' שלי. פרש"י ז"ל מי מצי אמרה הכי למהוי מות' הכתובה בספק שלה ושלהן דכיון דלא קתני דינא דחביל' שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובה יותר על הדין הקצוב בשנים אוחזין וכן הוא דבמותר החבילה נוטלת שליש בשבועה על דרך שנים אוחזין בטלית וכן הוא דמותר החבילה נוטלת שליש או שתהא מונח' עד שיבא אליהו כפי הדין הפסוק שם.
ותמהני על הרב הבר"גלוני ז"ל שאמר הואיל וקבלה שני הגיטין והכחישה טענתה אין לה דנהי דהכחישה מה שאמרו אלו שני עבדי ועכשיו קבלה שני גיטין מ"מ לא הכחישה הטענה שאמרה אחבילה שאפשר שהיא נכסי שלה או שנתן לה הבעל במתנה או אחר אבל צריכה היא שתזהר בתביעת הכתוב' שאלו באת לבית דין ואמרה תנו לי כתובתי מחבילה זו ולא תבעה אותה לעצמה אומרים לה גלית אדעתך דדידן היא ולא דידך וגדולה מזו אמרו במס' ב"ק ד' מ"ו ע"ב כיון דתבעי' (לבעל הפרה) ולא גלית אדעתך דשותפ' אית לי' וכו' אלא תתבע החבילה כולה לומר שהיא שלה וכי אמרו לה שאינה שלה תאמר תנו לי כתובתי ממנה שאתם מודי' לי ויש לי ממה נפשך והשאר בפיהם של דיינים הילכך מגבין לה כתובתה מעתה ממה נפשך ואחר כך חולקים אותה שלשתן בשוה או מונחת לשלשתן ביד אליהו ואין מגבין לה שתי כתובות מפני שכל אחד אומר שכתובה אחת יש לה על החבילה ולא יותר ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין ונטל כל א' שליש החבילה אינה יכולה לתבוע במותר בחובתה כלו' דאי תבעה חד מנייהו בכתובה אמרי לה כל חדפאת לא הוית דאית לך עלי כתובה והשתא נמי מחברי קבילת נמי גט ליתן לה איהו כתובה ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי דלמא כיון שחלקו להן בית דין הלכה לה טענת כולה שלי שכבר נטלה ספקא והלכה לה ודמיא לההיא דקי"ל בספק ובני יבם קם דינא ואע"ג דאתו ממה נפשך כ"ש דבההיא טענה גופא שדנו עליה לחלוק שוב אין אותה טענה (במה) לכלל הדין.
ובודאי מודה אני שאם באה אשה עם בעלה הוא אומר חבילה שלי והיא אומרת חבילה שלי נכסי מלוג או מתנה דבעל לא כל הימנה דנכסי' בחזקת בעליהן וגדולה מזו שנינו בתוספתא בב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן אלא הכא אין כאן בעל ודאי אפי' חזרה ואמרה זה בעלי אבל חבילה שלי נאמנת בדין מיגו כ"ש בכאן שהחבילה אינה ברשות הבעל שהיא קבלה שני גיטין ונמצא מחלקתה עם מי שאינו בעלה ואין ספק אצלי בדין זה אעפ"י שראיתי מקצת הראשונים ז"ל נושאין ונותנין בו הרבה. אבל אם שחרר אחד מהם את חבירו וקבל גיטו ודאי הפסיד חלקו של חבילה שהרי הודה שהוא עבד ומה שקנה עבד קנ' רבו.
ומה שמצינו בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ב"מ א,ב) צריכה גט משניהם והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוים התם היינו טעמא מפני ששלשתן הכחישו טענתם הראשונה שקבלו גט ממנה וכל אחד מחבירו נמצאת טענתם והכחשתם שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה והאי דלא קתני נוטלת כתובתה דרבנן היא דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לה והוי יודע דלאו דוקא משחררין אלא שחררו קאמר כדקתני נמי צריכה שני גיטין ומפרקינן בגמ' דילן הכא דלאו דוקא אלא אם נתנו קתני התם נמי אם שחררו קאמר:

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. מהא משמע דרבנן אפי' מחיים דבעל נמי סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה דאי אמרת מחיים מודו רבנן הכא נמי למה לי לאוקמא כדר' מאיר ומי שפירש דהכי קאמר דאפי' מת נמי גובה ואצטריך למימר הכי דאי לא מאי קמ"ל לא אמר כלום דקמ"ל שאם נתן גט כופין אותו ליתן כתובה כדאמר רב לעיל ועוד דינא דחלוקה קמ"ל כדרך משנת שנים אוחזין בטלית ועיקרא של ברייתא לא למטלטלי משתעבדי לכתובה אתא דאם כן לאשמועינן בעלמא אלא ש"מ לרבנן אפי' מחיים דבעל אין כתובת אשה נגבית אלא מן הקרקע דגריעה מבע"ח דעלמא דאלו בעל חוב דעלמא אע"ג דמטלטלי דיתמי לבע"ח דעלמא לא משתעבדיה מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כדאמרינן בפ' ארבע אבות נזיקין דף (י"א ע"ב).
ור"ח ז"ל הביא לראיה הא דתנן במסכת נדרים דף ס"ה ע"ב מעשה באחד שהדיר את אשתו בא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה א"ל רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ארבע מאות זוז ואני ארבע מאות לא די שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל אפי' אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן כתובה ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אפי' מחיים נמי לרבנן לא משתעבדי דגריעה מבעל חוב כדאמרינן.
והוי יודע דלרבי מאיר עדיפא מבעל חוב דאפי' לאחר מיתה גבי' מטלטלי דיתמי מה שאין כן בבעל חוב דלדברי הכל מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ממאי דגרסינן ביבמות דף צ"ט ע"א יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה נמצא מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ואוקימנא כרבי מאיר וקמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה והא הכי דמקבל מתנה כיתמי דמי ועדיף נמי מיתמי דהיינו לקוחות כדמוכח בהנזקין דף נ' ע"ב ואפי' הכי אמר רבי מאיר גובה מן המטלטלין אלמא מטלטלי משתעבדי לרבי מאיר לכתובה בקרקע בין מיתומים בין מן הלקוחות מאי טעמא לכל יש כתובה ואית לה קלא ואפי' אתה מעמידה כשנתן לו במתנת שכיב מרע כמו שסברו מקצת החכמים מכל מקום למדת שגוב' ממטלטלי דיתמי דמתנת שכיב מרע אפי' תימא כירושה שויוה רבנן לכל מילי מיהו לא גריעה מיניה ואין לך גובה ממקבל מתנת שכיב מרע שאינו גובה מן היתומים.
נמצאת אומר דרבנן סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא מחיים ולא לאחר מיתה וגריעה מבעל חוב ורבי מאיר סבר מטלטלי משתעבדי לתת לכתובה בין מחיים בין לאחר מיתה ועדיפא מבעל חוב והיינו לישנא (דאימור התם) [דאיתמר סתם] משתעבדי ולא משתעבדי ועיקר פלוגתייהו במס' כתובות דף פ"א ע"ב גבי יבם, כל זה שמעתי.
וקשה לי שהרי שנינו שם וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה בהן ופרש"י ז"ל קדמה היא בהן מחיים זכתה ואם תאמר שאפי' מחיים אינן משועבדים לה מה תפיסה מועלת בהן ועוד שנינו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד ע"א) מי שמת והניח אשה וב"ח והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ופריש רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ושמא נאמר דשלש מחלוקות בדבר דלרבנן אין בית דין מגבין כתובה מן מטלטלי לא מחיים ולא לאחר מיתה אלא שאם תפסה מחיים תפסה ולרבי טרפון אפי' לאחר מיתה מהני' תפיסה, וכן משמע בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ו ע"א) בדעת רבינו אלפסי ז"ל, ושם מפורש:

הא דאמרינן התם לא חייבה לאחרינא הכא חייבה לאחרינא. קשיא ליה ואי חב לאחרים כי מודה נמי בפני פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים לא להמניה דכל שחב לאחרים בין שהודה בפני אחרים בין שהודה בינו לבין עצמו אינו נאמן וי"ל התם חוששת לעצמה שמא יבואו ויעידו הלכך אפי' מתו פלוני ופלוני אסורה לעולם אבל שלא בעדים לא חיילי כלל אי נמי כיון שהמעשה מתחלתו חוב הוא ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקדושין חלין שלא קראה התורה קיחה אלא זו שהיא בכל דיני אישות להחמיר ולהקל הלכך מותרת לכל אדם אבל בפני פלוני ופלוני כיון שחלו הקדושין חוששת לאיסור שיודעת על עצמה ודאמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי בממון קאמרי' כלומר עדים בממונו של אדם לא הוזכרו אלא משום שקרנין ואיברו לאו דוקא אלא משום דעדים בממון כתיבי קאמר איברו אבל בקידושין כיון שהם צריכים בכופרים צריכים במודים דהא מחייבה לאחריני בלא מודו כטעמא דפרישית:

והלה שותק נאמן. איכא למידק הכא מהא דגרסינן פרק הנזקין דף נ"ד ע"ב היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אבל אומר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן אלמא אינו נאמן אלא אם כן בידו.
ור"ת ז"ל היה מתרץ דהכא משום הכי מהימן משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אומר איני יודע אין העד נאמן והתם כשאמר איני יודע ולפיכ' אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו מתוך שיכול לטמא ורבא דמתרץ התם כגון דאשכחיה ולא אמר ליה וכו' כולם שבידו מוקי לה אבל הוציאה מידו לעולם אינו נאמן אלא בשותק ומשום הודאה ואמר הרב ז"ל דהיינו דאמרינן הכא אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזי לי בימי טומאתו כלומר ולא הויא הודאה קא משמע דהא דשתיק משום דמודה הוא וסייעיה הרב ז"ל להאי פירוקא מהאי דגרסינן ביבמות דף פ"ז ע"ב עד אחד דמהימן מנא לן דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי אינו נאמן טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמ' משו' דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.
ולדידי לא מסתבר האי פרוקא דשמעתין דמוכחא דאפילו אמר נמי איני יודע מהימן. ממאי מדאמרינן אשתו זנתה בעד אחד מהו ואמר אביי היא היא ורבא אין דבר שבערוה פחות משנים ואי אמרת אביי לא אמר נאמן אלא משום שתיקתו של זה דהוי כמודה אף בדבר שבערוה למה לי שנים הרי מודה לו שזנתה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסור' ואי רבא לא סביר' ליה שתיקה כהודאה דמיא אף בהנך נמי לא להמניה ומ"ל דבר שבערוה מ"ל דבר אחר.
ועוד מההוא סמיא דהוי אזיל שלית בחדא ארחא אתא איהו בחדא ואמ' אשתו זנתה ואמר אביי דמהימן והא הכא דשתיקתו לאו כהודאה היא שהרי העד עצמו מודה שבשעה שראה לא היה שם הבעל שהרי בא בחדא אורחא וליכא למימר ששתיקתו הודאה היא ואפילו הכי מהימן וליכא למימר שמאחר ששתק מודה הוא שזנתה בפניו אם לא עכשיו פעם אחרת שהרי אין העד מעיד אלא זנות זה וכיון שאינו מודה לדברי העד אין שתיקתו משום פעם אחרת כלום שהרי אין כאן עדות אלא על זו ושתיקה שלא מחמת עדות אינה כלום, ועוד מדקאמר ליה שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואמר ליה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא משמע שהוא לא היה מודה שאלו היה מודה מחמת עצמו יוציא ואם תאמר דהכי דאמר ליה אי מהימן הוא כיון ששתקת אוסרין אותה עליך שהרי הודית ולא כל כמינך למימר דלאו משום הודאה שתקת לאו מילת' היא כיון דאמר ליה מהימן עלך אלמא ה"ק ליה אי לאו חשיד לך בגזלן אפקה ואי לא אלא דחשיד לך לא תפקה אעפ"י שאין עליו עדים שהוא פסול אלמא בדעתו תלה הדבר וכיון שכן לימא ליה אם שתיקתך משום הודאה שאתה מודה בודאי אסורה ואם לאו לשם הודאה בודאי מותרת היא שכמו שהאמינו על העד אם הוא חושד אותו בגזלן, כך יש להאמינו על שתיקתו אם היא לשם הודאה, אלא שמע מינה דעד נאמן בלא הודאתו של בעל. וא"ת שהיא היתה שותקת לאו מלתא היא שאין שתיקתה כלום, ואפילו אמרה נטמאתי כדתנן האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ועוד מדלא אמרינן בגמרא שהיתה היא שותקת שמע מינה שאין צורך לשתיקתה ולא לשתיקתו ומשום הכי לא מסיימי בגמר' ושתק ולא אמר איני יודע משום דודאי אומר איני יודע הוא שהרי לא היה שם בשעת ראייתו של עד.
ועוד ממעשה דינאי דאמר אביי עד אחד נאמן וכן בבן גרושה או בן חלוצה במשל דר' טרפון והתם ליכא למימר משום דמודה שהרי הוא אינו יודע באמו ושתיקתו אינו אלא אינו יודע ואם תאמר שמא שמע כדאמרי' שתוק חלל פסול הא נמי משמע דינאי לא שתק שהרי הוא היה מחזיק עצמו בכהן ושמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ועכשיו בכהן היה מחזיק עצמו ומתריס כנגד האומרים עליו שהוא חלל צא וראה מה עשה בהן ועוד דהוה ליה לפרושי בגמר' דשתיק ולא אמר איני יודע ולא הכחישן ועוד מדאמרי' מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה וכי מה קולא וחומרא היא זו אם בשותק ומטעם שזו שתיקה כהודאה וזו אינה כהודאה, ועוד מקוה שפסולו ביחיד בשתיקת מאן אלא ודאי משמע דאפי' אמר איני יודע עד אחד מהימן לפיכך לא הוצרכו לפרש כלום ושבודאי באומר איני יודע הן עסוקים ועוד מדאמר אביי נאמן ואמרי' הא אשתיק מהימן שמע מינה לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא שאם כן אינו מן השם משום שנאמן אלא משום שהלה מודה כדאמרינן התם ביבמות ד' פ"ז ע"ב ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא ועוד דשמעתא שם במסכת יבמות במסקנא משמע דמהימן אף על גב דלא שתיק כמודה דאמרי' אלא סברא הוא מידי דהוה כחתיכה ס' של חלב ס' של שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן ודחינן מי דמי התם לא אתחזק אסורא הכא אתחזק אסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אלמא בכל היכא דלא אתחזק איסור' אי נמי לא הוי דבר שבערוה עד אחד נאמן הלכך לאסור המותר ודאי מהימן דלא אמרי' בשום דוכת' אתחזק היתר' בכה"ג ובעיקר קושין דאתיא עלה מיהת איכא למימר דאביי סבר דאין פועל נאמן אלא כשמלאכתו בידו אבל הוציא מלאכה מידו והחזיר לב"ה אינו נאמן דאלו הוה הכי בשעה שמחזיר מלאכתו היה אומר ולא היה מחזיר לו עד שמודיעו כעין פירוקיה דרבא אלא דרבא סבר אף על פי שהחזיר לו מלאכתו נאמן אלא אם כן אשכחיה ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה אבל כשהחזיר לו שמא מתירא היה שלא יעכב שכרו או שלח לו מלאכתו ולא ראהו אבל אם משפרעו מצאו ולא אמר לו ובתר הכי אמר לו אינו נאמן וכל הדברים הללו בפועל דרמי עליה לאודועי והוה ליה בשעה ראשונה כאומר לו טהורות הן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל עד אחד דעלמא אעפ"י שמצאו ולא אמר לו אם א"ל אח"כ נאמן דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כל שעתא למימר (אלא) [ולא] אמר ואזיל אנפשיה תדע דאלו כשלא החזיר מלאכתו ועדיין היא בידו היכי אמר רבא דכיון דאשכחיה ולא אמר ליה לא מהימן והלא עדיין זמנו הוא לומר כל זמן עד שיחזיר לו פעולתו וכן הדרך לפיכך האומר לחברו נאסר יינך והלה שותק או אומר אני איני יודע נאמן ולדברי ר"ת ז"ל אומר איני יודע אינו נאמן.
ובתשובה לדברינו הא דאמרי' בסנהדרין דף ל' ע"א הרי שבא אחד ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אלמא אין עד אחד נאמן לאסור שלו עליו דהא של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי ויש לי לומר דהתם כיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה שאמר אביהן בשעת הטמנה של מעשר שני הם תולין בשמועתו שמא שלא להשביע את עצמו אמר או משטה היה בו וכשבידו ליטלן דבריו קיימין דהא הימניה כשהאמין בו להטמין בפניו במקום שידו שולטת שם וכשמפקידן אצלו לשם מעשר הוא וזה התירוץ דומה יפה ולי נראה דהתם דבר שבממון הוא ודברי הכל אין דבר בפחות משנים הלכך לא כל הימנו שיעמיד ממון בחזק' פלוני ולא בחזקת מעשר שני אבל באיסורין נאמן:

טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן. אי קשי' לפום מאי דפרישית ממאי דמהימן דילמא משום דמודה ושתיקה כהודאה דמיא כדדחי' ביבמו' דף פ"ז ע"ב איכא למימר אביי הכי דייק טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר לא אכלתי אלא ששתק או שאמר איני יודע נאמן והתם ביבמות לא מהא מתני' דחי לה אלא מדתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף על פי שאינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו משום הכי דחי לה מינה ואמר דהכי קאמר יכול אעפ"י שאינו מכחיש אלא שותק לא יהא חייב תלמוד לומר או הודע אליו וקרא כי אתא לשותק אתי ללמדך דשתיקה כהודאה דמיא ואכתי מיבעי מדאוריית' מנא לן אבל מתני' דהכא כיון דקתני לא אכלתי פטור משמע הא אינו אומר לא אכלתי מהימן והתם לא מצי אמר ליה ממתני' דמדאוריית' קא מבעיא ליה מנלן, וסוגיא מפורשת היא במקומה.
ואי קשי' לאביי דהכא היכי אומר דמשום דמהימן הוא הא משום נאמנותו של עד אי אפשר לחייבו כדאמרי' התם מאי טעמא מחייבי רבנן אילימ' משום דנאמן והא תרי דאף על גב דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא וא"ל אביי דייק ממתני' דנאמן וחייב ואי קשי' לרבנן לוקמה כרבי מאיר דאמר בשנים אעפ"י שמכחישן חייב הואיל והם נאמנין והכי נמי אוקמוה בדוכתיה בכריתות דף י"א ע"ב כרבי מאיר ועוד דהא התם איכ' לישנ' אחרינ' בטעמייהו דרבנן משום מיגו כמתרצי לישנ' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולהאי לישנ' משום דמהימן הוא וכי.פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני בהא דאיכ' מיגו וההיא דחייתא דיבמות לאו אליב' דהך לישנ' אתמר אלא למאי דאמרי' התם בכריתות דף י"ב ע"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, וכבר כתבתי זה בפרק האשה (יבמות פ"ז ע"ב) בסיוע שמים:

ומודים ודאי בנתגרשה מן הארוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה. ומסתברא דהכא דגייסי אהדדי, שאף בנתגרשה מן הארוסין צריכה ממנו גט שני, וכבר הארכתי בזה במקומה בפרק הזורק (גיטין פא, א) בס"ד.

היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פירשו הראב"ד והרב אב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו, אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה גרש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישין אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים. ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו, הויא לה כב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) הרי זו לא תנשא, וכן נמי זיל לגבי האי והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך. ועוד דבהא קיימא לן (שבועות מז, ב) בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה פני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, והלכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימנא, ולחד מהני ודאי נתקדשה, וכיון שכן, על כרחנו צריכה גט משניהם, ואפילו נשאת תצא, דלא אמרו לא תצא אלא בקדושי אחד אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה ועדיין פנויה היא, ומכל מקום התם נמי צריכה גט, ואפילו למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, ודכתבינן לקמן בפרקין (קידושין סו, א) ובפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) ומסתברא אפילו במכחישין.

והא דאמרינן: מי מציא אמרה אלו עבדי וחבילה שלי. קשיא לן ודלמא אית לה נמי סהדי לדידה, ואי משום דלא קתני בברייתא ושנהין צריכין גט שחרור זה מזה והיא משחררת את שניהם. דאילו הוי לה סהדי לדידה הוו צריכין גט שחרור מינה, מאי קושיא דלמא דאית לה סהדי דאמרי דחבילה שלה כסהדי דידהו, דסהדי דהאי ודהאי ודאי לאו אגופן קא מסהדי, דאם כן ליתני ושניהן צריכין גט זה מזה, אלא דעל החבילה ועל קדושיה מסהדי ולאו אגופן, וסהדי דידה נמי דמסהדי אחבילה בלחוד, ומשום הכי לא תני והיא משחררת את שניהם, וצ"ע. ומה שתירץ הראב"ד דהכי קא פריך מי מציא אמרה כו', למה הוזכרה טענתה ומה אנו עושין בדין זה בשביל טענתה, לא נתיישבו דבריו.

מי מציא אמרה הכי. פירש רש"י מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהם, כלומר דכיון דלא קתני דינא דחבילה, שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובתה יותר על הדין השנוי פרק שנים אוחזין (בבא מציעא ב, א) דחולקין או שתהא מונחת עד שיבא אליהו (שם), כפי מה שהוא הדין לפי הדין הפסוק שם. אבל הרב אלברצלוני ז"ל כתב הואיל וקבלה שני הגטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום. ואין זה נכון, דלא הכחישה טענתה בחבילה דשמא נתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה, אי נמי שנתן הבעל עצמו, ואף על פי ששנינו בתוספתא בבבא בתרא (פ"ח, ה"ב) מי שיצא הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן או מת האב, לעולם נכסים בחזקת זקן, וכל שכן בדין אשה ובעלה שהנכסים בחזקת הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הכא שאני שאין כאן בעל ודאי, אלא מתוך שקבלה גיטה מהן, וכיון שהיא מחזקת עדיין בטענתה הראשונה, נאמנת היא בדין מגו, ומיהו צריכה היא ליזהר בתביעתה, דאילו באה לבית דין ואמרה הגבוני כתובתי מן החבילה, כבר הודית שאין לה בה אלא מחמת כתובתה והכחישה טענתה הא', אלא צריכה היא לתבוע כל החבילה, וכשיאמרו לה שהיא שלהם, תאמר תנו לי כתובתי ממנה, שאתם מודים לי ממה נפשך והשאר כפי מה שיפסקו הדיינים, ולפיכך מגבין לה כתובה מעתה ממה נפשך, והשאר חולקין שלשתן שוה בשוה, הרמב"ן נר"ו. ואני תמה למה אינה נוטלת שליש החבילה וכתובה מן המותר, דמדינא נוטלת שלישתה כדין שנים אוחזין בטלית ומן המותר תטול כתובתה ממה נפשך.
עוד כתב הרב נר"ו ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין, אינה יכולה לתבוע כתובה מן המותר, דאי תבעה חד מינייהו בכתובה אמר לה והא את לא הוית מודית דאית ליך עילאה כתובה, והשתא נמי מחברי קבלת נמי גט ליתן לך איהו כתובה, ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי, מכיון שחלקו להן בית דין, הלכה לה טענת כולה שלי, שכבר נטלה ספקה והלכה לה, ודמיא לההיא דקיימא לן בספק ובני יבם קם דינא כדאיתא ביבמות (לח, ב) ואף על גב דאתי ממה נפשך, גם בזו לא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דהא על החבילה לא הכחישה טענתה, ולפיכך נוטלה שלישתה כדינא דשנים אוחזין, אבל על הקדושין הכחישה טענתה, כיון שקבלה גיטה מהם, ואף הם הודו לה ועמדו בטענתה וגרשו מעצמן, וכיון שכן נוטלת כתובה מהן, ואפילו מוכרין שער ראשון. וכשתמצא לומר שכיון שקבלה גט משני הודית לראשון שאינה אשתו ואין לה עליו כתובתה, מכל מקום מאחרון מיהא תשקול, ולא עוד אלא דמשניהם הוה לן למימר דתשקול, דאי אמר לה ראשון קא הודית ליה דלא מיקדשת לי, לא היא, דאיהי לא מודית ליה בפירוש, אלא מכיון דטענה מתחלה ועד סוף דחבילה שלה רצתה לשחק באחרון דתשקול גיטה מיניה, כי היכי דתגבה כשיעור כתובה מיניה, ואי טענה הכי טענתה מעלייתא קא אמרה, ואי קבלה מתרוייהו בבת אחת, כל שכן דלית להון טענה עלה בהא, דאינהו כל חד מינייהו נתן גט מעצמו הוה, ומאי אמרת שכבר הודית לחד מינייהו, ליתא, דאיהי הודאתה דכל חד מינייהו מסופקת והודאתם לה ודאית. והא דקתני נוטלת כתובה מן החבילה, דמשמע חדא כתובה בלחוד, ברייתא ודאי כשהחבילה ביד שליש או ביד בית דין מיירי, דאין מוציאין אלא בדבר ברור, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו ממנה עד שיבא אליהו כדין הפסוק בשנים אוחזין ובפרק חזקת (בבא בתרא לב, ב) גבי ארבא, וכיון שכן היא נוטלת כתובה מן החבילה ממה נפשך, ומותר החבילה יהא מונח עד שיבא אליהו, והלכך אינה יכולה ליטול ממנה דבר אחר, ואף על פי שקבלה שני גטין, והן אין להן אלא החבילה בלבד, ואילו היו להם נכסים אחרים היתה גובה כמו שכתבתי, והיינו דקתני גובה כתובתה מן החבילה, והיינו נמי דאמרינן במסקנה צריכה שני גיטין ליטול כתובה מן החבילה, ואילו אפשר לה לחבילה ליחלק ביניהן, למה צריכה שני גיטין לגבות כתובתה מן החבילה, הא בגט אחד נוטלת כתובה מחלקו של זה שנתן לה גט. ורש"י כן פירש והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו, ולקמן נמי כן פירש צריכה שני גיטין ליטול מן החבילה, כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו, אלא אם כן נתנו שניהם גט מעצמן והגט מביאו לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך ע"כ.
והא דגרסינן בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה. ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין, התם בשהחבילה יוצאה מתחת ידן, ומפני שכל אחד הכחיש טענתו על ידי קבלת גיטיהן, ונמצאת טענת כולן והכחשתן שוה, לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובה, איכא למימר דרבנן היא, דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי, ותמיה לי אחרון למה אינו מפסיד, דאף על פי שהראשון כשקיבל גיטו מיד חברו ומיד האשה היה לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו, הוה ליה ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאותה שאמרו (גיטין מ, ב) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואולי נאמר דאפילו בעבד נאמר הדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהן אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ועדיין מחזיק בטענתו, ודלמא אחר נתנה לו על מנת שיצא בו לחירות, אי נמי שאין לרבו רשות בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה. הראב"ד פירשה בשמתו המגרשים. לומר דאלו שניהם קיימין אפילו רבנן מודו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ולא נהירא דאם איתא דמחיים מודו רבנן, למה לי לאפוקי לבר מהלכתא ולאוקמוה כר' מאיר, לוקמה מחיים ואפילו לרבנן, ואי אמרת אם כן מאי קא משמע לן, איכא למימר דדינא דחלוקה קא משמע לן, כמשנת שנים אוחזין, אלא ודאי אפילו מחיים דבעל לרבנן אינה גובה מן המטלטלין, דכל אסמכתינהו אינה אלא על הקרקע, לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע, ועוד שאין דרכה לחזור אחר המטלטלין שיכול להטמין, אלא אחר הקרקע שהוא ידוע אצל הכל, מה שאין כן בבעל חוב שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בעל חובו לפרוע, לו במעות.
ור"ח הביא ראיה מהא דתנן בנדרים (סה, ב) מעשה באחד שהדיר את אשתו, ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה, אמר לו רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים, אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא לרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי לכתובה, דלרבנן גריעא מבעל חוב, דאפילו מחיים לא, מה שאין כן בבעל חוב, ולר' מאיר עדיפא מבעל חוב, דאלו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולר' מאיר משתעבדי לכתובה מדגרסינן ביבמות פרק נושאין על האנוסה (יבמות צט, ב) יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה, ומוקי לה כר' מאיר, וקמשמע לן דמטלטלין משתעבדי לכתובתה, והכא אפילו כשתמצא לומר דמחיים דבעל קא מיירי ובגרושה, מכל מקום מקבל מתנה כיתמי דמי, ולא עוד אלא כלקוחות הן, דעדיפי מיתמי כדאיתא בריש פרק הנזקין (גיטין נ, ב) ועוד דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) הניח אחיו מעות ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר, ויבם כיתמי דמי, וטעמא דמלתא דלר' מאיר עדיפא לוה מב"ח משום דכל יש כתובה ואית לה קלא טפי. ועיקר פלוגתייהו בכתובות גבי יבם.
והקשה הרמב"ן נר"ו מדתנן בפרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, ועוד דתנן פרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ופירש רש"י קדמה היא בהן מחיים ותפסה זכתה, ואם איתא דאפילו מחיים לא משתעבדי מה תפיסה מועלת. ותירץ דשלש מחלוקות בדבר, דלרבנן אינה גובה מן המטלטלין אפילו מחיים דבעל, מיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, והיינו מתניתין דפירות התלושין כל הקודם בהם זכה, ולר' טרפון אפילו תפסה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי, ואייתי ראייה מהא דחבילה, ומיהו דוקא מנה מאתים ותוספת כתובה שהכניס לה משלו, אבל מה שהביאה לו גובה אפילו ממטלטלי ומיניה דידיה, וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקל מינה בין זוזי בין מנה פרע, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, מידי דלא שקליה אי אית ליה מקרקעי יהיב ואי לא לא יהיב. ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לא איהו בכתובתה, כגון קטלאות ונזמין וטבעות, ואיתנהו בעינייהו, לא מיבעיא דכי איתנהו גבה דהא תפסה להו דשקלא ונפקא, אלא אפילו כי איתנהו גביה כיון דאיתנהו בעינייהו מגבינן להו מינייהו ע"כ.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים אמר ליה התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני. פירש רש"י הכא קא מחייב לאחריני, שקרובתיה נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה. וקשיא לי אי הכי גר וגירות ואי נמי מי שאין להם קרובים שיאסרו מחמת קדושיהן דלא מחייבא לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים. ואם תאמר כיון דבעלמא מחייבא לאחריני, אף במקום דלא מיחייבא לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת שיש להם אינה נאמנת, והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן, כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) ומסתברא דהכי פירושו מיחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים, וכן פירש ר"ח פעמים שבא אחרת וקדשה ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים ע"כ.
מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא, דמאי אית להו עליה, ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני, ואפילו לרב נחמן דאמר בפרק קמא דמציעא (ג, א) המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וקא יהיב טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ואף על פי שאותן אחרים לא היה להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות, אבל כאן שאין לשום אדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה, מאי חב לאחרים איכא. ועוד אפילו במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשיו להן בפנינו בעל כרחן נאמנת היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, וכדמשמע בפרק קמא דמציעא (יט, ב) דאמרינן התם מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן כו'. ופרקינן אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו נאמנת במגו, והכי נמי לא שנא. ויש לומר דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי, משום דכתיב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר, על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן. ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אף על גב דאמר כזה וכזה היה ובפני עדים היה והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, ואילו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת, דהא לא מחייבא ממש לאחריני, ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה, אף על פי שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל.
ומסתברא לי דהא דתנן (גטין פו, ב) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון, מדכתיב (דברים כד, א) וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת, ושטר גמור הוא כשטר שבממון, ודכותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה שלאחר קנוי וסתירה מועד אין בה, ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינייהו, דאם כן גזירה שוה למאי אתא, ואין לך בהן אלא מקומן, ואילו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת. והא דתנן ביבמות פרק ד' אחין (יבמות ל, ב( וכולן שהיו בהן גירושין או קדושין ספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כיצד סדר קדושין, זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבא כל שיש בקדושין יש בגרושין, ויש בגרושין שאין בקדושין, וזהו דקדושין למעוטי מאי, למעוטי זמן, דליכא בקדושין, דמשמע לכאורה דכתב בכתב ידו ואין בו עדים איתא בקדושין כמו בגרושין, ליתא. דהתם הכי קאמר, וכולן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו בהם ספק קדושין או ספק גרושין אינן פוטרות צרותיהן לגמרי באלו, אלא חולצות, וזהו דוקא בקדושין שאינה פוטרת לגמרי, כגון זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וזהו למעוטי מאי שאינה כזו אלא כראשונות שפוטרות לגמרי מן החליצה ומן היבום, יש בו עדים ואין בו זמן, שאף על פי שבגרושין הויא ספק ואינה פוטרת לגמרי, בקידושין פוטרת לגמרי, אבל כתב בכתב ידו ויש בו זמן, אי נמי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אינן מתמעטין מזהו דקדושין ולומר שהן כראשונות שפוטרות צרותיהן, דאדרבה באלו צרותיהן מותרות לגמרי בין לחליצה בין ליבום, שאין כאן קדושין כלל כנ"ל, ובמקומה בפרק ד' אחין הארכתי יותר בס"ד.

לא איברו סהדי אלא לשקרי. פירוש בממון, וכשלא חב לאחרים.

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. איכא למידק, והא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נד, ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל אמר לו טהרות עשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא לאביי עד אחד אינו נאמן אלא היכא דבידו, ורבא נמי דמשמע הכא דלא פליג אדאביי, מדפליג עליה בסמוך באשתו זנתה בעד אחד ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא בשאר איסורי מודה, והתם בפרק הנזקין מוקי לה לההיא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכא אשכחיה ואמר ליה ורישא דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה, ודוקא בשבידו, אבל בשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, ור"ת תירץ דהכא בשותק, ומשום שתיקה כהודאה נגעו בה, אבל התם באומר איני יודע, והלכך כשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, אבל בשהן תחת ידו נאמן, מגון דבידו לטמאן, וסייעיה להך סברא מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי דלא קים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי, אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, כלומר ולא הויא הודאה, אלמא מדין הודאה נגעו בו, ועוד דאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב) עד אחד דמהימן מנא לן, דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא אומר לא אכלתי אינו נאמן, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אי שתיק מהימן, ודחינן ממאי דנאמן, דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.
ואינו מחוור, דאם כן לאו משום דמהימן, אלא משום דהודאת בעלים כמאה עדים (הול"ל אלא) ולישנא דקאמר אמר לו עד אחד כו' נאמן, משמע דמשום נאמנותו דעד הוא, ולא הוה ליה למימר אלא אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק חייב, כלומר קרבן, אמר לו עד אחד נטמא טהרותיך והלה שותק טמאות כלישנא דמתניתין. ותו קהו רבוותא בכולה שמעתין איפכא משמע, דהא אשתו זינתה בעד אחד, דפליג רבא ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אי משום הודאתו למה לי שנים, הא קא מודה, ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ומה לי דפליג רבא בהא ולא פליג באינך כולהו. ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ליה ואיני יודע הוא דקאמר, ואפילו הכי אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה, ופרשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, אלמא בלא הודאתו אסירא דהאי משום הודאתו מה לי גזלן מה לי כשר, דהא אודי, ומעשה דינאי לא שתק ולא הודה, ואדרבה צווח וקטיל. והתם נמי בפרק האשה רבה משמע הכי מדאמרינן בתר הכי אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר עד אחד ברי לי דשומן הוא דמהימן, ודחינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן.
הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא, דלא אמרינן ליה בשום דותכא עד אחד נאמן, בין שתק הלה בין אמר איני יודע, וההיא דפרק הניזקין טעמא אחרינא אית לה, דמשום דפועל חזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרינן דכשאינו בידו לא מהימן. ועוד דאם איתא דקושטא קאמר, בשעה שהחזירה לבעלים הוה ליה לאודועיה, אבל כשהוא בידו דאלו בעי מטמא מהימן, והוא הטעם לרבא דבזימנא קמייתא דאשכחיה הוה ליה למימר, אבל אי אשכחיה בתר דפרעיה ולא אמר ליה, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה, לא מהימן, דאם איתא בזימנא קמייתא הוה ליה למימר, אבל הכא דאיניש דעלמא הוא מהימן בין אשכחיה ואמר ליה בין אשכחיה ולא אמר ליה, ובתר הכי אמר ליה, דהא דלא אמר ליה מעיקרא משום דלא רמיא עליה, והוא הדין לאומר לחברו נתנסך יינך, והלה שותק או אומר איני יודע מהימן ואסור, ולדברי ר"ת דוקא בשותק, אבל באומר איני יודע אי נמי בשאמר ליה נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יכולים לדעת אם נתנסך אם לא, אף על פי ששתק שרי, דהשתא ליכא למימר שתיקה כהודאה דמיא. וליתא להא דר"ת כדכתיבנא.
והראב"ד הביא ראיה בפרק הניזקין דעד אחד בעלמא מהימן באיסורי, מדאמר התם גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, אלמא מהימן, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דלאו משום דמהימן הוא בעל כרחיה דבעל הבית, אלא מתוך שמודיעו דלמא מהימן ליה כבי תרי. והא דאמרינן בסנהדרין (ל, א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלין דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם, וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן יש לומר דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים, ולא שהוא יודע בהן שכך הוא, ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר, ומכל מקום כשבידו ליטלן נאמן, דהא הימניה כשהטמין בפניו במקום שיכול ליטלן וכמפקידן אצלו לשם מעשר שני הוא.

והא דאמרינן הכא: טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק נאמן. אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא, דלמא לאו משום דמהימן הוא, אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכדדחינן התם ביבמות פרק האשה רבה. איכא למימר דהכי קאמר, טעמא דאמר לא אכלתי, הא כל שלא אמר לא אכלתי, בין דאמר איני יודע בין ששתק חייב, דאי לא ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה. וההיא דיבמות דקא דחי ליה, לאו מהא מתניתין דחינן ליה, אלא מדתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחיש, תלמוד לומר או הודע מכל מקום, והיינו דדחי ליה, ודלמא הכי קאמר יכול אף על פי שאינו מכחיש אלא שותק יהא פטור תלמוד לומר או הודע מכל מקום, ללמדך דאפילו שותק חייב, משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכאן למדך הכתוב, ואכתי תיבעי לך עד אחד דמהימן מדאורייתא מנא לן, וממתניתין לא מצי לאתויי, דאיהו מדאורייתא מנא לן הוא דקא בעי, ואדרבה בהא מתניתין הוא דבעיא התם מדאורייתא מנא להו.
ואם תאמר ואביי דהכא היכי מוכח ממתניתין דעד אחד מהימן, דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה דמתניתין לו משום נאמנותן, כדדייקינן התם ורישא מאי טעמא מחייבי רבנן, אילימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא, אף על פי דקא מכחיש להו אינהו מהימני והכא קא פטרי רבנן, אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, איכא למימר דאביי דייק ממתניתין דנאמן וחייב, ומוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים, ובחד נמי משום דמהימן הוא, והכי נמי מוקי לה בכריתות (יא, ב) בדוכתא כר' מאיר, אי נמי אפילו רבנן וכאידך טעמא דמפרשינן התם לרבנן דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ולההוא לישנא רישא משום דמהימן הוא, דכי פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני במכחישין ומשום מגו, וסוגיין בפרק אמרו לו כההוא לישנא רהטא וההיא דיבמות אתיא אליבא דאידך לישנא דאתמר בכריתות דטעמייהו דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ודחינן בעלמא כדרך לאידך לישנא מאי איכא למימר.
והא דאמרינן וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא כו', אבל נטמאו טהרותיך מימר אמר האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, הכי קאמר, אי אשמועינן קמייתא הוה אמינא דשתיקתו לאו הכחשה, אבל נטמאו טהרותיך מדאישתיק ולא אמר ליה ולא מידי, אמאי תהוי כהכחשה, וכמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר, שאלו חשש היה אומר איני יודע או יודע אני, קא משמע לן אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע, וכל מקום שאינו מכחיש העד בפירוש נאמן הוא ואסור. הרמב"ן נר"ו. ול"נ דהכי קאמר אי אשמועינן אכלת חלב והלה שותק, הוה אמינא דטעמא משום דשתיקתו כהודאה דמיא ולא משום נאמנותו של עד, דאי לאו דקים ליה בנפשיה דאכל מידק הוה דייק ונחית לחקירת הדבר, כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה, אבל נטמאו טהרותיך דאף על גב דשתיק לאו כהודאה היא, דמימר אמר חזי ליה בימי טומאתו ולא איכפת ליה להכחישו במאי דקאמר, אימא אם חזר ואמר איני יודע לא ניחוש לדברי העיד, דלעולם עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דאף על גב דליכא משום הודאה איהו מהימן. ואי אשמועינן התם אכתי הוה אמינא דהתם איכא למימר דשתיקה כיוצא בה הודאה היא, דהואיל ומפסידה מיניה בימי טהרתו הוה ליה למימר ליה אינו כן או איני יודע, אלא מדאישתיק אודיי אודי ליה, ולעולם משום הודאתו הוא ולא משום נאמנותו דעד, ובעלמא דליכא למימר הכי כגון שורו נרבע דשתיקתו לא מוכחא מידי, דהא דאישתיק סבר מה איכפת לי כל תורי לאו לגבי מזבח קיימי, אימא לא ליפסול, דאי משום עדותו של זה עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דטעמא דכולהו לאו משום שתיקה כהודאה היא, אלא משום נאמנותו של עד דמהימן כנ"ל.

שנים שבאו ממדינת הים זה אומר זה עבדי כו'. עד צריכה שנו גיטין וגובה כתובה מן החבילה פירושו לישנא מוכח בהדיא דלא גביא אלא חדא כתיבה ואותה כתובה היינו מן החבילה עצמה אבל לא משאר נכסיהם אם אין החבילה מספקת. ואיכא למידק הא אמאי אי אזלינן בתר הודאה דידהו שתי כתובות הוה לה למגבי ואפילו משאר נכסיהם ואי בתר הודאה אזלינן דאודי שאין א' מהם בעלה ואין לה עליהם כתובה ואפילו חדא כתובה אמאי גביא. ואיכא למימר דודאי דכל היכא דאתיא למגבי בתורת כתובה לית לה כתיבה כלל דכל כהאי גוונא בתר הודאה דידה אזלינן כדין האומר לחבירו חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי כלום שזה פטור כיון שאין לו תובע ונכסאי ברשותיה ומחוסר גוביינא וכדכתיבנא במסכת גיטין ולא עוד אלא דכיון דהודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעה כתובה הרי הוא כאלו הודית שאין לה בחבילה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחה מכאן ומכאן אלא הכא במאי עסקינן דקא אתיא עלייהו ממה נפשך שתאמר לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות בהודאתכם שיעור כתובה אחת וגובה אותה ממה נפשך והשאר ידה עמהם שוה כדין ממון המוטל בספק או לחלק כדין שנים אוחזין או להיות מונח עד שיבא אליהו או לדון כדין כל דאלים גבר שהרי הודה לה כשיעור כתובה ואין מחלוקתם עמה אלא על השאר והוי כזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא היכא כל דלא מצי אתיא ממה נפשך כגון דאודית שאין לה זכות אחר בחבילה אפילו כתובה לית לה ולפיכך כל שאינה תובעת אלא כתובה הא אודית דלית לה זכות אחר ולית לה מידי כדכתיב' וגדולת מזו אמרו בפ' שור שנגח את הפרה כיון דתבעת לבעל ולד גלית אדעתה דשותפות אית לה

והיכא שנתרצו שלשתן ליטול כל אחד מהם שליש עכשיו ואח"כ שיטעון כל אחד מהם לחברו כל מה שיוכל לטעון בב"ד ועשו כן ונטל כל אחד מהם שליש ובאו לב"ד וטען כל אחד שהחבילה שלו הא ודאי אם אין בשליש שביד האשה שעור כתובה אחת משלימין לה בין שניהם מחלקם בשוה שהרי לדברי כלם היה לה בחבילה שיעור כתובה אחת אבל יותר על כדי כתובה אין מוציאין מידם ואם יש בחלקה שיעור כתובה אין להם עליה כלום דבשלמא כשהיתה חבילה ביד כולם בב"ד לא סגיא שלא תטול שיעור כתובה שמודים לה וחלקה בשאר כדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אבל עכשיו שבא חלק כל אחד לרשותו והיא באה להוציא מידם במה היא יכולה להוציא מידם הרי כל אחד טוען שמה שתופס שלו הוא כדין מיהו ליכא למיתי עלה מההיא דיבמות דספק ויבם שבאו לחלק בניכסי מיתנא דאמרינן התם קם דינא דלא דמיין דהתם חלוקה קמייתא הוה בבי דינא ומן הדין לפי אותה שעה מה שאין כן בזו אבל הדין אמת מן הטעם שכתבנו ואינו צריך הכרע ואי קשיא לך לעולם מאי דכתיבא השתא דמקבלא גיטא מנייהו אמאי לא הויא הודאה שהוא כטענתה שהוא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא יהא לה אפילו כתובה דלא מציא למיתי ממה נפשך. ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי באומרת שאינה מקבלת גט זה מפני שתהא צריכה לו אלא בשביל ב"ד שלא היו מתירין אותה לינשא בלא גט מפני העדים שהביאו ומוכרחת היא בקבלת גט זה דכל כי האי גוונא לאו הודאה היא כדכתיבנא בפ' המגרש ולא עוד אלא אפי' בשותקת אינה הודאה שאין החבילה שלה שאין בקבלת הגט מרצונה הודאה אלא שהיא אשת אחד מהם ואפשר הוא שאע"ג שהיא אשתו שתהא החבילה שלה שנתונה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ואלו כשקבלה הגט טענה אין דבעלי היא מיהו החבילה שלי שנתונה לי ע"מ שאין לו בה זכות מהימנא לזכות בחלקה מיגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא והחבילה שלי משא"כ באשה דעלמא שבאה עם בעלה וידוע לנו שהוא בעלה שכל מה שנמצא ברשותה הוא בתורת נכסי מלוג ואינה יכולה לטעון שנתנוה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדמוכה בפרק חזקת הבתים בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא התם וגדולה מזו שנינו בתוספתא דב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן וכ"ש כאשה היושבת תחת בעלה אבל בהא דשמעתין שאין ידוע לנו שהוא בעלה הות מהימנא במיגו ואפשר דה"ה באשה שתחת בעלה דמהימנא בכך כל היכא דאית ליה מגו כגון דליכא ראיה הלכך השתא דקבלה גיטא סתם אין כאן הודאה שאין החבילה שלה ולפיכך גובה כתובתה מן החבילה מיהו לגבי דידהו אם קבל א' מהם גט מחבירו שלא בהכרת ב"ד הויא הודאה שהוא עבדו ואין לו בחבילה כלום דכיון דגופו קנוי לרבו כל מה שהוא שלו בחזקת רבו כמו שגופו בחזקת רבו ואין לו שום חזקה בנכסים שברשותו בשום מיגו ואינו יכול לומר שנתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהם עד שיביא ראייה לדבריו כי הוא המוציא מחבירו עליו הראייה וזה מבואר:

ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פי' לאו למימרא דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על כל טענותיו דא"כ הרי יש לכל אחד מהם עדים שזה עבדו והוו שניהם צריכין גט זה מזה מן הספק ובמתני' לא קתני הכי אלא הכי קאמר דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על מה שטוען עליה דהיינו שזו אשתו וזה חבילתו אבל במה שטוען כל אחד מהם על חבירו שהוא עבדו אין לו עדים:

מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי והא איכא סהדי לכל חד מנייהו שהחבילה שלו ולא במאי דטענה איהי קשיא לן דהא מאי אריא איהי מציא למטען טובא אלא ה"ק דהא כיון דאיכא סהדי להני שהחבילה שלהן ותו לא מציא אתיא עלייהו ממה נפשך והיכי יהבינן לה כתובה כלל דהא כל היכא דלא מציא למיתי בממה נפשך לית לה כתובה כדכתיבנא. ואי קשי לך והא האי עדות מוכחשת היא וכמאן דליתנהו דמי בעדות זו וכדאמרינן התם בפרק חז"ה האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דהויא עדות מוכחשת ואפילו באכיל' דלא מכחשא להו אידך לא מהימנא דדילמא סהדי שקרי נינהו. ואיכא למימר דהתם הוא דלא מודו להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום וכיון דכן לא סגיא דלית בהו כת אחת צדקניות דמסהדי בקושטא ומהימנת וכן כל כיוצא בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל. וכ"ת אמאי לא מוקים בדאית לה נמי סהדי על טענתה דהשתא ידה שוה עמהם ומציא למייתי ממה נפשך ואיכא למימר דהא ליכא למימר דא"כ היה כל אחד מהם צריך גט ממנה מן הספק כיון שיש לה עדים בדבר ואלו במתני' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין:

ותסברא עד בהכחשה מי מהימן. פי' שאפילו היה כאן נאמן עד אחד ליחוש לקדושין כל שבהכחשה אינו נאמן בשום מקום לא באיסורין ולא בממון כל היכא דאחו כי הדדו כדבעינן לפרושי בכתובות בס"ד:

ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מהא שמעינן דלרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי מטלטלי בכתובה משא"כ בחוב דעלמא דגבי מינה אפילו מגלומא דעל כתפיה והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עידי קרקע חייב דסהדי כתובה עידי קרקע חשיבי כיון דלא גביא ממטלטלי אפי' מחיים וה"נ משמע בנדרים דאמרינן מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה אמר לו רבי שמנה מאות זוז הניח לנו אבא ארבע מאות של אחי ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה ודייקינן עלה דלר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דאלמא לרבנן לא משתעבדי אפי' מחיים אלא שאם תפשה מחיים אין מוציאין מידה כדאיתא בהדיא בפרק הכותב והלכתא כרבנן ולר"מ יפה כחה של כתובה דאפילו לאח"מ גביא ממטלטלי דיתמי ודלקוחות ודינה בהם כקרקע לפי שהכל יודעים שכל אדם יש עליו כתובה והכי מוכח ביבמות מדאמרינן יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה ומת נמצא אותו בן מוכר את אביו העבד להגבות לאמו כתובתה ואוקים כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה דלרבנן אין גובין מן העבדים דמטלטלי נינהו לענין גוביינא כדאיתא בפ' מי שמת והא התם דבן שפחה זה מקבל מתנה הוא בנכסים ואפילו הכי כתובה נגבית מן המטלטלין שנתנו לו לר"מ אלמא כתובה גובה ממטלטלי דמשועבדים ואפי' תאמר דההוא מתנת ש"מ היתה הא פרישנא בפרק מי שמת גם בפרק הניזקין דמתנת ש"מ גם היא נכסים משועבדים כמתנת בריא לענין גוביינא ואפילו לדברי קצת רבותינו ז"ל שכתבו דמתנת ש"מ כירושה היא לגבי גוביינא ש"מ מיהת דכתובה גביא ממטלטלי דיורשים אליבא דר"מ ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן הילכך אין כתובה גובה מן המטלטלין אפי' מחיים אלא כשתפסה מחיים וב"ח גוביה מחיים מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה אבל לחחר מיתה לא גבי ממטלטלי דיתמי וכ"ש דלא גבי מנכסים משועברים וה"מ בסתם אבל אם שיעבד לו נכסים מקרקעי ומטלטלי בלא אגב גובה מן היורשי' מן המטלטלין ואם באגב גובה אף מן הנכסים משועבדים:

התם לא מחייב לאחריני וכל שחב לאחרים אינו נאמן הכא מחייב לאחרים. פי' לחייב הבא עליה מיתה הילכך לא מהימנא לגבי הא מיהו מהימנא לשווייה נפשה חתיכה דאיסורא כשהי' מעשה בעדים כראוי ולא באומרת שנתקדשה בעד א' ועד א' אע"ג דמעיד שנתקדשה בפני שנים דכיון דתורת עדות הוא אין דבר שבערוה פחות משנים וזה מבואר. ולענין שטר קדושין שהוא בכתב ידו בלבד איכא מ"ד דלא מהני כלל דהא מחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ובגיטין דמהני לדין תורה היינו משום דלא מחייבא לאחריני או משום דכתיב וכתב לה דמשמע אפי' הוא עצמו. אבל רבי' נר"ו אומר בשם רבו ז"ל דכתב ידו כק' עדים דמי ומ"ה כשר בגט מדאורייתא ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדכתב רש"י ז"ל במסכת גיטין וכיון דכן ה"ה דמהני לשטר קדושין דהא איתקוש אהדדי ומינה גמרינן שטר קדושין והקשיתו לפניו מהא דאמרינן במסכת יבמות פ"ד אחים גבי הא דתנן וכלן עריות שהיה בהן ספק קידושין או ספק גירושין צרותיהן חולצות ולא מתייבמות איזהו ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין ואיזו ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ואמרינן עלה בגמרא זהו דגירושין למעוטי מאי למעוטי זמן פי' דאלו שטר קדושין שאין בו זמן כשר לגמרי דלא תיקון זמן שטר בקידושין משום דלא אפשר כדאיתא התם הלכך ערוה זו מקודשת גמורה ואינה בדין משנתינו לפטור צרתה מן הייבום ולהצריכה חליצה אלא הרי היא בדין משנת ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדלא אמרינן למעוטי נמי שטר קידושין שהוא בכתב ידו אלמא דההיא לאו מקודשת גמורה להוציאה מדין משנתינו ולדון אותם בכלל ט"ו נשים ואדרבה דילמא אינה מקודשת כלל וצרותיה מתייבמות ותירץ לי רבינו נר"ו דלעולם מקודשת גמורה היא מדאורייתא דומיא דגט אלא דכי היכי דפסלו רבנן לגט שהוא בכתב ידו כיון דאפשר בעדים פסלו נמי לשטר קידושין מדרבנן משא"כ בזמן דלא תקון ביה וכשר הלכך כתב בכתב ידו ספק קידושין נמי הוא וחולצות ולא מתייבמת כדין ספק גירושין ולא קתני זהו למעוטי הא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי. פי' וקנין שלא בפני עדים מהני כדמוכח הכא ובבבא מציעא אההיא דהיה עומד בגורן הא דאמרינן קנין בפני ב' היינו לענין סיפא דבפני ב' אין צ"ל כתובו וכבר כתיבנא לה התם ותו לא מידי:

אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא אמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג והלה אומר לא אכלתי פטור מקרבן דאין עד אחד נאמן באיסור במכחישו טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאי לא ליתני שותק פטור וכ"ש מכחישו ואמר אביי אמר לו עד א' נטמאו טהרותי' והלה שותק נאמן כו' קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דגרסי' בפ' הניזקין היה עושה עמו בטהרות ואמר טהרות שעשיתי עמך נטמאו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך יום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נחמן פי' וסיפא דאמר ליה ביום פלונו כבר החזירם לו ואין בידו לטמאם ולפיכך אינו נאמן אלמא לאביי אין עד א' נאמן אא"כ בידו לטמא ולאסור ואלו הכא אמר אביי גופיה דעד נאמן לאסור ולא מפליג כלל בין בידו ללאו בידו וההיא דחלב ושורו מילתא דלאו בידו הוא ונאמן ותירץ הוא ז"ל דהתם כשאין בעלים יודעים בדבר שהרי הטהרות ברשות פועל נטמאו וכי שתיק אידך הוה ליה כאומר אינו יודעו צ"דן ולפי' אין העד נאמן אבל הכא שהטהרות ביד בעלים ואית להו למידע כי שתיק הוה שתיקתו הודאה ולפיכך נאמן לא משום עדות העד דהא לאו בידו אלא משום הודאתו של זה וכן בחלב וכן בשורו הילכך מי שאמרו לו נתנסך יינך ברשותך צריך שלא ישתוק דאי לא הויא שתיקתו הודאתו ואסור וסייעיה מרן ז"ל להאי פי' מדגרסינן ביבמות פ' האשה רבה עד א' דמהימן באיסורין מנ"ל דתנן אמר לו עד א' אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא ואכרחינן הכי מסיפא דאמרי' ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמרו ב' אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב קרבן וחכמים פוטרין שאלו ירצה הוא יכול לומר מזיד הייתי רישא מ"ט מחייבי רבנן בעד א' היכא דשתיק אידך אי משום דעד א' נאמן והא סיפא דשנים אינהו מהימנן בכל דוכתא אפי' במכחישים והכא פטרי רבנן אלמא גבי הא אין עד אחד נאמן אלא ודאי דטעמא דרישא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא הא למדת דהא דאביי ומתניתין דמייתי עלה משום דשתיקתו הודאה הוא:

ולא נהירא האי פירוקא וכמה תשובות בדבר חדא מדאמרינן עלה בשמעתין איבעיא להו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי ס"ד דטעמא דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא היכי פליג עליה למימר דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא מכיון דאודי שזינתא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו במודה לכותים שאינו בן עדות כלל או במודה בעצמו ולא הוצרכו ב' בדבר ערוה אלא כשאין הבעל מודה וכ"ת דרבא לא סבירא ליה דשתיקו הודאה א"כ אמאי נקט בטעמיה הוי דבר שנערוה ואמאי פליג בהא טפי מאידך. ועוד מההוא עובדא דסמיא דמסתייע אביי דעד א' מהימן והתם אין שתיקתו של סימא הודאה דהא לא ידע במילתא כלל דאיהו אתא בחדא אורחא ושליח בחרא אורחא. ותו מאי האי דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקיה וכי היה העד גזלן מאי הוי דהא כיון משום דהודאתו מיתסרא עליה לית לן למידק בסהדא כלל אם הוא פסול או כשר וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתיקי דהא דינא הוא דליהמן בהא מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודיתי ליה ותו מעובדא דינא מלכא דמסתייע מיניה אביי דעד א' נאמן והתם ודאי לא שתק ינאי ולא הודה אדרבה עמד בכהונתו והתריס כנגד מחולקין עליו והרג על זה כמה חכמים מישראל ועוד הא אמרי' בשמעתין מקוה פסולו ביחיד בשתיקת מאן מיתסר אלא ודאי ע"כ כולה שמעתין אפי' כשהבעלים אומרים אינו יודע אי דמוכחא מילתא דלאו מודו כלל עסקינן והיינו לישנא דאמרי' נאמן ואלו הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מה נאמנותו של עד בזה וההיא דמסכת גיטין דהיה עושה עמו בטהרות דאמר אביי כל שבידו נאמן כבר פירשנוה במקומה בארוכה ולא דמיא להא דהכא כלל דשאני התם שהוא פועל ושומר באותן טהרות לעשותן בכשרות ובטהרה וחזקה הוא דעביד הכי ולא יטמא ולא יפגל אפי' בשוגג ולא עוד אלא דכיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאלו הודה באותה שעה שהן טהרות ושוב אינו חוזר ומגיד שהיו טמאות והיינו טעמא דרבא דמוקים סיפא דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה הילכך כל כי האי גוונא דין הוא שלא יהא נאמן אלא היכא שבידו אבל הכא בעד דעלמא שאינו פועל אפי' אשכחיה כמה זימני ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אמר ליה מהימן דעד אחד נאמן באיסורין וכדאסקינן ביבמות דעד כאן לא שקלינן וטרי' התם אלא מנ"ל דמהימן מדאורייתא אבל בעיקר דינא מילתא פשיטא היא דמהימן ואפילו היכא דאיתחזק איסורא נאמן להתיר ועל זה אנו סומכין לקנות בשר מן המקולין שהוחזק טריפה בחנות זה אף על פי שי"ל דלא איתחזק איסור בחתיכה זו מכל מקום הוחזק איסור בחנות ואפי' הכי לוקחין ממנו על פי הטבח וכבר הארכתי בזה במסכת ע"ז ובמקומות אחרים וההיא דיבמות דאוקים מתניתין דאמר לו עד א' אכלת חלב כו' משום דאי שתיק ושתיקה כהודאה דמי י"ל דההיא אתיא כמאן דאמר בכריתות דטעמא דפטרי רבנן באמרו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דסברי רבנן דבהא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ואפילו במכחישן ממש שלא אכל כלל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים שאין קרבן בא על החלב אלא בהודאות בעלים ולא בשום עדות דעד אחד בשתיקה ולא בשנים אהכחשה הילכך ע"כ טעמא דרישי' משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אנן קיי"ל כאידך לישנא דאיתמר בכריתות דטעמא דרבנן באמרו לי שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דמסרסינן דיבוריה דהכי בעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד הא במכחישן ממש שלא אכל כלל אינהו מהימני ולהאי לישנא אתו טעמא דרישא דעד אחד דכי אישתיק מהימן משום דעד אחד נאמן באיסורין דדרשי' או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם והיינו סברא דאביי הכא א"נ דהתם כי דחינן לה משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא לאו הודאה ממש שיודע שכן הוא כדבריו אלא לומר שמאמין בו שאומר אמת ומהימן עליה כבי תרי ולאפוקי היכא דאמר לי' איני מאמינך שאינו נאמן למ"ד שאין עד אחד נאמן באיסורין ומעיקרא אתיא למידק ממתט' דעד אחד נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו ואפי' אומר בפי' איני מאמינו ואנן דחינן דבאומר אינו מאמינו אינו נאמן והכא משום דכיון דשתיק הימניה עליה כבי תרי הוא נאמן ולא משום נאמנותו של עד ואביי הכא בשמעתין דייק דע"כ טעמא משום דעד א' נאמן באיסורין ואפילו באומר אינו מאמינו ואינו מודה לו והוא שאינו ומכחישו והיינו דלא תני תנא פטורה אלא באומר לא אכלתי שמכחישו הא כל שאינו מכחישו חייב בכלהו אנפי בין בשותק ומודה לו בין באומר איני יודע ומאמינו כב' בין באומר איני יודע ואינו מאמינך ומשום נאמנתו של עד והיינו דלא דחינן לה הכא דדילמא בדאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא כדאמרי' התם ביבמות דאביי בעי למימר דלא פסק תנא לפטורא אלא אומר לא אכלתי הא כולהו אידך מהימן ואם נפשך לומר דתנא כל שאינו מאמינו ואינו מודה לו בכלל לא אכלתי חשיב ליה וכי אישתיק דמהימן היינו משום דהימניה עליה כבי תרי כדדחינן ביבמות אמר לך אביי דניחא מתני' דחלב ודטהרות אלא מתני' דשורו נרבע מאי איכא למימר דבהא ודאי כי שתיק לאו משום דמודה ליה דמהימן לי' הוא דשתיק דאדרבה אינו מאמינו אלא שאינו חושש לדבריו דסבר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי הלכך על כרחין טעמא משום דעד אחר נאמן באסורין והיינו דמייתי אביי כל הני חלב וטהרות ושורו ואסתייע בכלהו ממתניתין דאי לא הוה לן למימר עלה ואביי מתניתין אתא לאשמיעינן ולתרוצי דאביי דוקיא דמתניתין אתא לאשמועינן דהכין אורחין בתלמודא ומדלא פרכינן ופרקינן הכי שמעינן דאביי היינו דאתי לאשמועינן דעל כרחך ממתניתין דשורו נרבע שמעינן לטעמא דכולהו משום דעד א' נאמן באיסורין ואפי' באומר איני יודע ואיני מאמינך ודוקא נקט תנא והוא אומר לא אכלתי פטור דבאידך כולהו חייב על פי העד והיינו צריכותא דעבדינן בשמעתין אמתני' דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הנך קמייתא דחלב וטהרות הוה אמינא גבי חלב אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה שתיק דחולין לעזרה לא הוו מייתו ומכיון דשתיק או אודי ליה או הימניה כבי תרי ומשום הכי נאמן דאי לא הוה אמר ליה בהדיא דלא מודה לו ולא מהימן ליה וכן בטהרות אי לאו דאודי או דהימניה לא הוה שתיק ליה דהא אפסדינהו מיניה בימי טהרתו ולעולם בשאינו מודה ולא מאמין אינו נאמן קא משמע לן מתטתין דשורי נרבע דהתם ליכא למתלי בהודאה ונאמנות דאדרבה משום דלא קפיד הוא דשתיק וכאומר איני מודה ואיט מאמינך דמי דכל שאפשר לתלות בשתיקו שאינו הודאה ולא נאמנות תולין ואפ"ה קתני נאמן וכיון דכך על כרחך טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו בשאינו מודה ולא מאמינו וכי תימא אם כן אמאי לא מכרחי התם ביבמות דעד נאמן באיסורין ממתניתין דשור שנעבדה בו עבירה כדמכריחן הכא ואמאי לא מייתי התם אלא מתניתין דחלב ודחי' לה איכא למימר דשתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא סברא דאביי ואינו הכרח גמור ואיכא למדחי דאפילו מתניתין דנעבדה בו עברה משום דהימניה כבי תרי הוא דהא אפסדיה מיניה מקרבן ולא הוה שתיק ולהכי תנן ליה לאשמועינן דאפילו בהא דקפיד וכיון דשתיק ליה הימניה אע"ג דשנויא דחיקה הוא כיון דמצי לדחויי ליה בכל דהו לא מייתי לה א"נ והוא הנכון דהתם כולהו מודו בעיקר דינא כדכתיבנא ול"מ להו אלא מ"ל מדאורייתא ואלו היה אתי לן דינא ממתני' אכלת חלב דמוכח ליה מקרא דכתיב או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם הוה מפשיט בעיין שפיר מדאורייתא אבל באידך מתניתין דשורו נרבע סברא דתנא הוא ולא מוכח ליה מקרא וכיון דכן אכתי תיבעי לן מדאורייתא מנ"ל ומשום הכי כי דחינן מתניתין דחלב דאתיא מקרא תו לא מייתינן אידך דשורו נרבע דאתיא מסברא וזה מבואר בעצמו:

ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בסנהדרין הרי שבא אחד ואמר ראיתי את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא התם כיון דאמר להם של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי וקתני דכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן ואמאי הא קי"ל דעד אחר נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו. תרצו בתוספות דשאני התם דאיהו לא ידע במילתא כלל אלא ששמע לאביהם כך אפשר שלא אמר אביהם אלא כדי שלא להשביע את עצמו אלא דהיכא דיש בידו ליטלן הא הימניה עליה וכאלו הפקידן בידו לשם כך דמי ונכון הוא. מיהו רבינו נר"ו אומר. בשם רבו ז"ל דבאומר של הקדש הם או של מעשר שני הם דבר שבממון הוא שהרי מוציא ממון מרשותו ומכניס ברשות מעשר שני וברשות הקדש ובדבר שבממון לד"ה אינו פחות מב' והיינו דנקטי בהדיא אומר של פלוני הם אבל כשבידו ליטלן הימנה עליה כדאמרן וזה עקר ולמדנו שאם בא עד אחד ואמר פלוני הקדיש קרקע פלוני או דבר פלוני א"נ אלא כשאר ממון דעלמא ובזה עלתה שמועתינו יפה ושאר כל השמועות בלא שום קושיא ובלא ספק והוא שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבינו נר"ו:

שנים שבאו ממדינת הים ואשה אחת עמהם וחבלה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזו עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי והחבילה שלי וכן אשה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגים אותה היא אומרת אלו עבדי ובהמה שלי וכל אחד מהם אומר זה עבדי וזו אשתי והבהמה שלי אינה צריכה גט כלל שהרי אין כאן עדים לאחד מהם וכן שאינה מודה לאחד מהם ואפילו היה שם עד אחד שהעיד שנתקדשה לאחד מהם בעדים אינו כלום עד אחד בהכחשה הוא ועד אחד בהכחשה אינו נאמן וכן אין אחד נאמן על חברו להיותו עבד שלו אלא שזה דבר שבממון הוא ואם יש לו עד אחד נשבע והחבילה או הבהמה כלם חולקים בהם כדין שנים אוחזים בטלית ונשבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות משליש ומכל מקום אחר שחלקו את השליש היא יכולה לתבוע כתבה הואיל ושניהם מודים שיש לה עליהם כתבה ואע"פ שמכל מקום אף היא מודה שאין לה עליהם כתבה ואלו אמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ודאי אם נתן גט אין כופין אותו ליתן כתבה הואיל והיא מודה שאין לה עליו כתבה ואע"פ שהוא מודה אינו כלום שהרי בגיטין אמרו כתבתי ונתתי לו וזה אומר לא כתב ולא נתן מוכר אוכל פירות דאוקי ממונא לחזקת מריה בזו שאני שמכל מקום היא אומרת אם כדברי כלה שלי ואם כדבריכם תנו לי כתבתי מחלק שלכם אלא שמכל מקום אינה נוטלת אלא כתבה אחת שהרי על כל פנים אחד מהם שקר ואי דמר לאו דמר וזהו שאמרוה בלשון כתבתה ולא אמרו כתבותיה ויש מפקפקים לומר כתבה מכל אחד שאיפשר שגירש זה ונשא זה וכל שבאה לגבות כתבה אינה גובה עד שתתגרש ולענין גירושיה צריכה שני גיטין ואם גירשה האחד אינה גובה כתבה אלא מאותו שגירשה ומן השליש שלו ואם אותו השליש אינו מספיק לכתבתה תפסיד השאר עד שיגרשנה האחר וזהו שצריכה שני גיטין לגבות כתבתה מן החבלה כלומר לגבות כל כתבתה ופירוש הדבר אם אין שליש של אחד מספיק לכך ופירשו בתלמוד המערב שבמציעא פרק ראשון היא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ושניהם נותנים גט וחולקים בבהמה ובמשאוי בשוה ויש מפרשים שכל שחולקת בחבלה אינה גובה כתבה ממנה וכל שגובה כתבה ממנה אינה חולקת אלא שידה על העליונה אם השליש המגיעה שוה יתר על מאתים של כתבה חולקת בשבועה ואינה גובה כתבה ואם מאתים של כתבה מרובין על שליש החבלה נוטלת כתבתה אם אחת אם שתים כל אחד לשיטתו וכל שבאה לגבות כתבה ושתהא כל החבלה משועבדת לכתבתה צריכה שני גיטין על הדרך שביארנו היה כל אחד משניהם מביא עדים לדבריו הרי טענת האשה בטילה ואין כאן עדות מוכחשת עד שנאמר בעדותם שהוא כמי שאינו שאיפשר שגירש זה ונשא זה ומכל מקום אם היו מכחישין זה את זה הרי הוא כמי שאינו ויש אומרים שאף בזו הואיל ומכל מקום כלם מעידים שהיא אשת איש נאמנין לעשותה אשת איש מידי דהוה זה אומר מנה וזה אומר מאתים שיש בכלל מאתים מנה ומצרפין וגדולי הדורות כתבו בזו שכל שיש להם עדים אינה נאמנת אף במה שעשאתם עליה חתיכת איסור שלא אמרו כן אלא בשאין עדים מכחישין אבל כל שיש עדים מכחישין אותה אע"פ דשויתינהו אנפשה חתכה דאיסורא אינה נאמנת ואחד נותן גט ואחד כונס הא בלא עדים אינה רשאה ליכנס לאחד מהם אלא בשחרור היתה היא מביאה עדים גם כן לדבריה הרי יש כאן עדות מוכחשת וכמי שאינה היה כל אחד מהשנים מביא עד אחד לדבריו אין זה כלום לגבי קדושיה ואין אומרים הרי כל אחד עושה אותה אשת איש ויצטרפו מיהא לעשותה אשת איש מידי דהוה אעד אחד אומר מנה לוה בראשון ואחד אומר מנה לוה בשני שמצטרפים שבזו תובע אחד הוא אבל זה שמעיד שנתקדשה לזה וזה מעיד שנתקדשה לזה אע"פ שאיפשר שגירש זה וכנס זה ואין הכחשה בין שניהם אין מצטרפין הואיל ומכל מקום האשה מכחישתו שכל עד אחד בהכחשה ר"ל שאותו שמעיד כנגדו מכחישו אינו כלום וכן הדין אם עד אחד מכחישו:

כל מה שביארנו בגוביינת הכתבה מן החבלה אתה מפרשה לענין פסק לאחר תקנת הגאונים שהמטלטלין משועבדים לכך אבל לדעת התלמוד הרי אין מטלטלין משועבדין לכתבה ואי אתה מפרשה אלא לדעת ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתבה שהרי לדעת חכמים אין מטלטלין משועבדין לכתבה כלל ולמדת לפי דרכך שאף מחיים נאמר כן ואע"פ שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה דוקא בשאר חובות אבל בכתבה לא ומה שאמרו במסכת נדרים אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתבתה כבר העמדנוה שם לדעת ר' מאיר:

אע"פ שביארנו לענין הקדושין שאפילו שניהם מודים אין הקדושין בלא עדים כלום בממון אינו כן אלא כל שהודה לחברו שמכר לו או נתן לי או חלק עמו אף בינו לבינו זכה ואין עדים צריכים לגמר הדבר שאף מה שנעשה בינם לבין עצמם כל שהודו זה לזה קיים הוא ואין צורך לעדים אלא במקום כפירה וזהו שאמרו כאן מר זוטרא ורב אחא בריה דרב מרי אפלוג ניכסייהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא דאי בעו למהדר לא מצו הדרי ואנן לא אהדרינן כלומר שאין צורך לעדים לגמר הקנין אלא כדי שלא יכפרו זה לזה ואנו אין לנו בעצמנו חשש בכך שאין אנו עשויים לשקר ולומר דבר שאינו או דילמא דלא מיקיימא מילתא אלא בסהדי ואף כשיודו זה לזה יכולין לחזור ואם כן אף אנו צריכין לעדים שאף כשנודה זה לזה הענין היאך היה מכל מקום כל שיחזיק אחד ממנו את עצמו באונאה יערער על החלוקה או שמא מכיון שאין חלוקתנו חלוקה נמצאנו כל אחד מחזיק בשל חבירו ואמר ליה לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן כתבו גדולי הפוסקים שכל שיהו בעלי דינין מודים זה לזה שקנו זה מזה אין אחד מהם יכול עוד לערער ואע"פ שלא היה הענין בעדים וכל שקנה הקונה באחד מדרכי הקניות הן הגבהה הן משיכה הן מסירה הן קנין כסף הן שטר הן חזקה הן מטלטלין אגב קרקע כל אחד בראוי לו אע"פ שלא היו שם עדים כלל הואיל ושכנגדו מודה לו שכך היה קנה ואין שכנגדו יכול לומר הואיל ובלא עדים היה הרי הוא כמי שלא היתה שם הגבהה או משיכה או קנין הראוי וחוזר אני בי שלא נבראו עדים אלא לשקרנים ולזייפנים ואין צריך לעדים במקום הודאת שניהם אלא בגיטין וקדושין וכן כתבו גדולי המחברים ואף גדולי צרפת כתבוה כן בתשובת שאלה על ידי מעשה והביאו ראיה מזו שבכאן וכן ממה שאמרו בפרק הזהב ואי אמרת ניקנינהו בחליפין ליקנו מעות להאיך אגב סודר דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית ליה קרקע והקשה לו לא איכפיל תנא לאשמועינן גברא דלית ליה מידי ואם קנין בלא עדים אינו קנין לישני ליה דלית ליה סהדי ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בקנין וממה שאמרו בבתרא הודאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מדקתני להו בהדדי אלמא כשם שהודאה שלא בעדים אינה כלום כך קנין אלא שאין כאן הכרח שלא נאמר בהודאה אלא מטענת משטה אני בך וכבר כתבנו מענין זה במציעא פרק זהב ובבתרא פרק חזקת הבתים:

ומה שאמרו בסוגיא זו התם לא חייבא לאחריני יש שואלים והלא אף בממון יש בהודאה חובה לאחרים לפעמים כגון שהוא חייב לאחרים ומפקיע חובו מהם ולמדין מכאן שאם היה כן אינו נאמן הואיל ובשעת הודאתו היה חייב לאחרים הא אם אחר הודאה לוה מאחרים אין חובתם מפקעת הודאתו שכבר נעשית וכן כתבוה חכמי ההר:

מי שאמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג ר"ל שחתכה זו שאכלת בחזקת שומן חלב היא ונמצאת חייב קרבן והלה אומר לא אכלתי ויודע אני ששומן היה או אף שאמר איני מאמינך שחלב היה אלא אני מאמין ששומן היה פטור מן הקרבן ובלבד שהדבר כן הא אם הוא מאמינו ולפטור עצמו הוא אומר שאינו מאמינו נפקע מחיוב קרבן אלא שהוא נקרא רשע ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אמר לו שהוא מאמין בו חייב קרבן ולא עוד אלא אפילו שתק וכתבו גדולי המפרשים שמכיון ששתק לו אפילו אמר אחר כן איני מאמינך אינו כלום מכל מקום נראה לי לפרש בדבריהם בשחזר ואמר כן שלא לשום סבה אלא מדרך חרטת האמנתו אבל אם שתק לו ואחר כך חקר ופשפש בעצמו מהיכן אכל ומצא פקפוק בדברי העד וחזר שלא להאמינו פטור וחיוב זה הבא מחמת השתיקה יש מפרשין בו שמחמת שעד אחד נאמן באיסורין שאם אמרו כן לקולא כל שכן לחומרא ואינו כן שאלו כן אין כאן קרבן שנאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן שאלו כן אם אמר אינו יודע נאמן אלא שטעם הדבר התבאר במסכת יבמות פרק האשה רבה מטעם שתיקה כהודאה כלומר שאף הוא מאמין כן או שמא מטעם ששתיקתו מוכחת שהוא כנזכר שכך הוא והרי זה כנודע מאליו הא אם אמר איני יודע פטור ובקצת חבורי רבני צרפת נמצא ששתיקה לגוי אינו כלום שמאחר שאינו בר עדות אינו חושש להכחישו:

אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה אומר לא נטמאו או שאמר איני מאמינך בזה הרי טהרותיו בחזקתם לטהרה ואם שתק לו הרי שתיקתו כהודאה והרי הוא מאמין בו והרי הן בחזקת טומאה ובחמשי של גיטין אמרו היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סופא ותירץ אביי רישא בידו וכל שבידו נאמן סופא לאו בידו כגון שהחזיר לו טהרותיו ויש מי שפירש שם רישא בידו ומתוך כך הוא נאמן ובשתיקת הבעלים סופא לאו בידו ואינו נאמן אף בשתיקת הבעלים ומקשין ממנה לזו שבכאן מדאביי לאביי שהרי כאן לאו בידו הוא והיאך אמרו בה שתיקה כהודאה ופירשו בכאן שלא אמרו שתיקה כהודאה אלא בדבר שהוא יכול לידע כגון אכילת חלב וניטמאו טהרותיך האמור כאן הם מפרשים בו ואתה בעצמך ראית שנטמאו אבל כל שלא אמר לו כן ואף הוא אינו בידו אפילו שתק אינו נאמן ולי נראה הפך הדברים שכל שבידו כגון שהיה עושה עמו בטהרות אף בשאינו מאמינו נאמן ובשאינו בידו אינו נאמן בהכחשה ר"ל שאמר שאינו מאמינו הא בשתיקה נאמן וזו שבכאן בשאינו בידו כסתמן של דברים ואחרוני הרבנים מתרצים דהכא בשתק ומשום שתיקה כהודאה והתם באומר איני יודע ואינו נראה שאף השתיקה איני יודע הוא שהרי אינו מכחישו לגמרי והרי מעשה הנזכר כאן בההוא סמיא אמר ליה אביי אי מהימן לך אפקה והרי זה שתיקתו כאיני יודע הוא וכן כל הסוגיא אלא עקר הדברים כמו שכתבנו ומכל מקום רבא תירצה לשם בדרך אחרת והוא שאמר סופא דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה כלומר כלה מילתא בשאין בידו כגון שהחזירה ורישא בשאמר לו כן פעם ראשונה שראהו ושתק לו ומתוך כך נאמן סופא בשראהו אחר הזמן שהוא מעיד בטומאתו ולא אמר לו ואחר כך אמר לו ובכי הא אפילו שתק לו אינו נאמן ודבר זה בעושה עמו שהיה מוטל עליו לומר לו הא באחר כל שאמר לו הדבר תלוי בשתיקה וזו מסכמת לזו שבכאן בין לאביי בין לרבא ואף רבא לא נחלק בכל שבידו שנאמן ואף בשאינו מאמינו אלא שהפליג בשאין בידו בין שאמר לו תכף שראהו לאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה שלדעת אביי אף באשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה כל זמן שיאמר לו נאמן בשתיקה ולרבא אינו נאמן הואיל ומוטל היה עליו לאמרו ובזו שבכאן מיהא אין בה מחלוקת בין רבא לאביי כלל כך נראה לי ליישב דברים אלו וגדולי עולם ראיתי מבלבלים את הדרכים ומפרשים שדברי רבא חוזרים למה שבידו לומר שאף במה שבידו כל דאשכחיה ולא אמר ליה והדר אמר ליה אינו נאמן ואינו נראה שמאחר שהוא עדין בידו כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכן כתבו בה הרבה דברים שאינם מתישבים בעיני ומה שכתבתי נראה לי ברור ויש מקשים בה ממה שאמרו בסנהדרין בא אחד ואמר אני ראיתי את חברי שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית אינו נאמן הואיל ואין בידו ליטלן בשדה נאמן אלמא אין עד אחד בשתיקה כלום ושמא אף זו באומר איני מאמינך או שמא אף בשתיקה ומפני שזה אינו מעיד אלא ששמע כן מפי האב ושמא שלא להשביע את עצמו אמר כן ובשדה מיהא נאמן שהרי האמינו הואיל והטמין בפניו במקום שהיה הוא יכול ליטול או שמא התם דבר שבממון הוא שמעמידו בחזקת אחרים או של מעשר שני וכל שבממון תלוי בשנים ובשדה מיהא הואיל ובידו ליטול נעשה כעין שליש:

אמר לו עד אחד נטמאת כלומר ונכנסת למקדש ונתחייבת קרבן והוא אומר לא נטמאתי פטור ואינו מביא קרבן על פיו ובזו מיהא אף בשנים כן אם היו מעידים אותו בטומאה ישנה שהרי יכול לומר להם טבלתי ומאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כמו שהתבאר בשלישי של כריתות ומכל מקום אם שתק לו נאמן:

גמרא וב"ה סברי הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה כיון דידוע דאדעתא דביאה נתייחדו:

ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פי' רש"י ואית ליה נמי להאי וק"ל כיון דמכחישים עדים אהדדי מאי פריך מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אמאי לא כיון דעדים מכחישים אהדדי אוקי תרי לבהדי תרי ונתבטלה עדותן ואוקי ממונא בחזקתו כאלו לא היה עדים וחבילה בחזקת שלשתן. הילכך נ"ל דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי כלומר וכו' ומסיפא דברייתא נמי פריך אמאי צריכה ב' גיטין. אלא לאו בעד א' שא' מהם לו עד א' וכ"ש שאם היה לכל א' עד אחד דמצי אמרה חבילה שלי. עד א' בהכחשה מי מהימן כשהאשה מכחשת אותו:

ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכאן י"ל דרבנן דאמרי לא משתעבדי אפי' מיניה וכ"ש דיתמי וכן משמע בנדרים פ' ר"א דתנן אפי' אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובה ודייקא בגמ' ש"מ דלמגבי מיניה פליגי וכן משמע בכתובות פ' הכותב האי מאן דאית עליה כתובת אשה ובעל חוב' אית ליה ארעא ואית ליה זוזי לאתתא מסלקינן לה בארעא ולבעל חוב בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה משמע דדינה בארעא אפי' מיניה דאי מיתמי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. ותי' מנ"ל דפליגי רבנן ור"מ מיניה דהא לענין יתמי אשכחן פלוגתייהו בפ' האשה שנפלו גבי הניח אתנו פירות תלושים מן הקרקע ודילמא מיניה אפילו רבנן מודו דמשתעבדי דמיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה ואר"ת דיבם חשוב כמו מיניה משום דבמקום אחיו קאי ונראה דביתמי אפי' ר"מ מודה דמטלטלי דידהו לא משתעבדי לכתובה דאלת"ה נמצא סברת ר"מ ורבנן הפוכה דלר"מ עדיפא כתובה מב"ח דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה ולב"ח לא משתעבדי ולרבנן גריעא כתובה מב"ח דמטלטלי דידיה משתעבדי לב"ח ולכתובה לא משתעבדי אלא ודאי מיתמי כ"ע מודו דלא משתעבדי ולא פליגי אלא מיניה. וק' דהא מטלטלי דמתנה גביא לר"מ כדמוכח בפ' נושאין על האנוסה גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה ומוקי לה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתו' אלמא אלים כח יתמי מכח מתנה דמטלטלי דיתמי לא גבייא אפי' לר"מ כדפירישי' ומטלטלי דמתנה גביא ובפ' יש נוחלין משמע איפכא דאלים כח מתנה מכח יתמי דקא' התם השתא ירושה דאוריי' אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנתו דרבנן מיבעיא משמע הא ממתנה דאו' אינה ניזונת אע"ג דמן היורשים קא מיתזנא וכן משמע בפ' נערה שנתפתתה גבי כותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם ומשמע הא אם כתבה לאחר אין ניזונין אלמא יש כח במתנה טפי מירושה וי"ל דההיא דיבמות דקאמר ועמד וכתב כל נכסיו לבנה במתנת שכיב מרע איירי דגריעה מירושה דאורייתא ולהכי גבי כתובה מינה וה"ה ב"ח שגובה ממטלטלי דמתנת ש"מ. ומי' (כי) יש לדחו' הנך ראיות דלעולם יש כח לירושה להפקיע שעבוד יותר ממתנה והא דנקט בפ' נערה שנתפתתה כותב נכסיו לבניו איכא למימר דלא נקט בניו אלא דאיירי נמי במטלטלי ובכותב לאחר ודאי לא היתה אשתו נזונת ממטלטלי אבל ממקרקעי שנתן היתה ניזונת וההיא דיש נוחלין נמי א"ל דנקט מתנה דרבנן משום דבההוא דהוי כ"ש אבל מתנה מדאו' לא הוי כ"ש אבל הא מיהא הוי. ולי נראה שיש לחלק דכתובה שהיא כעין חוב אלמוה רבנן למיגבי ממטלטלי דמתנה כיון דמקבל מתנה לא חזו זוזי אבל אם באו המטלטלים לרשות היתומים אלמוה רבנן לכח דיתמי שלא לגבות מהם אבל מזונות שאינם כי אם תנאי כתובה ייפו חכמים כח מתנה שלא תהא ניזונת ממנה אבל מיתמי ניזונת דעיקר מזונות אלמנה לא נתקנה אלא מיתמי. ומיהו י"ל דאלימא כח מתנה להפקיע טפי מכח יורשים מהא דאסיקנא בפ"ק דב"מ שטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפי' בשחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות יחזיר משום דלא גבי ממשעבדי ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבי אפ"ה מן היורשים גבי דהא פסקי' בסוף גט פשוט דהלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ויש נפקות' גדולה בדבר זה דאי אלימי כח יורשים מכח מתנה כדמשמע לכאורה מההיא דנושאים על האנוסה א"כ בזמן הזה שתקנו הגאונים דכתובות ומזונות גבי ממטלטלי דיתמי כמו שכתוב בכתב רב שרירא גאון שכתבו ושחתמו בעזקת' דריש גלותא ובעזקת' דריש ישיבה כ"ש דגבי ממטלטלי דמתנה אפילו במתנה דאורייתא אבל מה שפירשתי דכח מתנה אלים מצינן למימר דנהי דתקנו גאונים שתגבה ממטלטלי דירושה מ"מ מטלטלי דיתמי דמתנה לא גביא אע"פ שנשתעבדו נמי בשעת מיתה קודם נתינה כדאשכחן נמי בפ' מציאת האשה גבי אחין ששיעבדו שאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שעבדו היתה ניזונת מהם במתנת שכיב מרע דרבנן היתה גובה מההוא ק"ו דיש נוחלין דהשתא ירושה דאורייתא אלמנה גובה כתובתה ממטלטלי מחמת תקנת גאונים מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש:

ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח יורשים כדמוכח ההיא דפ' שנים אוחזים וההיא דפ' נושאים על האנוסה איכא לאוקומי במתנת ש"מ כדפ"ל הילכך אע"ג שתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבי ממטלטלי דיתמי ממטלטלי דמתנת בריא לא גבי ומה שהביאו ראיה מההיא דפרק הכותב דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה. נ"ל איפכא דמשמע דיוקא משום דאית ליה כתובת אשה וב"ח מגבי לב"ח זוזי בדיניה זוזי יהב וזוזי קא שקיל אבל אי ליכא אלא איתתא לחודה מגבי' לה זוזי דאי לא תימא הכי אמאי נקט דאית עליה כתובת אשה וב"ח [משמע] אבל כתובת אשה לחודה גביא ממטלטלי וכר"מ אתיא:

לא איברו סהדי אלא לשקרי, מכאן מדקדק ר"ת דהא דאמרינן בפ' חזקת הבתים קנין בפני שנים ואין צ"ל כתובו לא בעי למימר דאין קנין מועיל אלא בפני שנים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ולא נקט בפני שנים אלא משום דבעי למימר ואין צ"ל כתובו. ואין כ"כ ראיה מכאן דנהי דגבי חלוקה אמרי' לא איברו סהדי אלא לשקרי איפשר דלענין קנין דאלים לא יועיל אלא בפני עדים. ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דפ' הזהב היה עומד בגורן ואין בידו מעות וכו' ובעו למיפשט מינה דאין מטבע נקנה בחליפין דאי אמרת נקנה בחליפין יקנה להו המעו' אגב סודר ודחיק לאוקמה בגברא ערטילאי ואי אין קנין מועיל אלא בפני שנים לשני דליכא התם עדים. ויש דוחי' דבסתם גורן מצויין שם בני אדם הרבה והריב"ם הביא ראיה מהא דפ"ק דסנהדרין דפסקינן הלכתא פשרה צריכה קנין ואפ"ה אמרי' דפשרה ביחי'. ונ"ל דלאו ראייה היא כלל דאיפשר דנקט בפני שנים לקיים הכל אשר יפשר היחי' ביניהם ואי לאו דפשרה ביחידי' אם אמרו עשה לנו כדין הפשרה לא היתה מועלת הפשרה אע"פ שהקנו. ומיהו נ"ל דאף ראיה אין צריך דמה לי קנין סודר מה לי קנין משיכה וחזקה דמילתא דפשי' היא דאם הודה ראובן בפנינו ואמר נתתי מטלטלין הללו לשמעון ומשכם או קרקע זה וההזיק בו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכן לענין קנין חליפין נמי:

אמר אביי א"ל עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן. ותי' דהא אביי דאמר בפ' הנזיקים גבי טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו דלא מהימן במידי דלאו בידו והכא אין בידו להאכילו חלב אמאי מהימן ומתוך ברייתא דגיטין משמע דלא מהימן אלא במידי דבידו דקתני טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ולא קתני טהרותיך נטמאו משמע דוקא משום דבידו מהימן אר"ת דהכא היינו טעמא משום דבשתיקה כהודאה דמיא וכן משמע בריש האשה רבה דקאמר ממאי דמשום עד א' מהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא אבל אם אמר איני יודע אינו נאמן כיון דלאו בידו והאי דקתני במתניתין והלה או' לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע והאי דנקט לא אכלתי משום דפליגי התם ר"מ ור' יהודה באמרו לו שנים אכלת חלב והלה או' לא אכלתי. והיה אר"ת כשאדם אומר לחבירו שנתנסך יינו צריך ליזהר שלא ישתוק אלא יכחישנו או יאמר לו איני יודע ונראה דאם אנו יודעים ששתק מחמת שאינו יודע אם הוא אמת אם לאו גם העד עצמו או' שלא היה שם בעל הבית אין סבר' לו' שתחשב שתיקתו כהודאה (ואין שתיקתו כהודאה) ואין שתיקתו אלא כאיני יודע בעלמ' והא דדייקי גבי עד א' שאמר לו אכלת חלב הא אישתיק מהימן היינו כגון שאמר לו העד דאחר שאכלו שוגג נודע לו שאכלו וכן נטמא טהרותיך שאמר לו בפניך נטמא וכן המית ע"פ עד א' וההוא סמיא נמי שאמר שליח שגם הוא יודע וינאי המלך שאמר העד שגם ינאי המלך עצמו ידע אח"כ שהוא אמת:

דבר. כי מצא בה ערות דבר וכתיב על פי שנים עדים יקום דבר:

לאחריני [קרובתיה] נאסרות וקרוביו נאסרין בה. איכא מ"ד שאם קידש אשה בינו לבינה והזמין עדים אחורי הכותל או אחורי הגדר והיא לא ידעה בהם דהויא מקודשת דהא עדי קדושין א"צ לומר להם אתם עדי ואע"פ שלא ידעה בהם מ"מ הא איכא עדים. והעיקר דאינה מקודשת דהיכא דקדשה בפני שנים הואיל וראו המעשה לא שייך הכא שום השטאה שהרי היא ראתה שהם ראו שקבלה מזה. אבל כשקבלה קדושין ממנו במקום שאין שם אחר ואינה חושבת שיראה לה שום אדם יכלה למימר משטה הייתי בך שהרי לא היתה חושבת שיראה לה שום אדם והדבר ידוע שהמקדש בלא עדים אינו כלום:

אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן פי' שותק שאינו יודע אם אכל חלב ואם לאו שיכחשנו או שיודה לדבריו וכיון שאינו יכול להכחישו נאמן העד לחייבו קרבן ולא אמרינן אין בדברי עד אחד כלום. ואלו היה מכחישו לא מיבעיא אחד אלא אפילו שנים לא היה מחייבין אותו כדתניא בסיפרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים אבל מפני שאינו מכחישו הוא נאמן. ואע"ג דבדבר של ממון אינו נאמן אע"פ שאינו יודע להכחישו שאם אמר לו אחד אני ראיתי שהזיק שורך את פלוני וזה לא היה שם שאינו יודע כלום אינו נאמן ואינו מתחייב על פיו עד שיעידוהו שנים הכא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין. ואע"ג דקיימא לן בכל התורה דעד א' נאמן באיסורין איצטריך ליה לאביי למימר בהני נאמן דהוה אמינא היכי מהימן הני מילי בדידי' כגון על פירותיו לומר מתוקנים הן או טבלים וכן האשה לבעלה לומר טהורה אני או טמאה אני וכן הטבח לומר זו נבלה וזו שחוטה אבל להעיד על חברו לומר לו אכלת חלב או נטמאו טהרותיך או שורך נרבע הוה אמינא דלא ליתהמין כי היכי דלא מהימן גבי ממונות קמ"ל דמהימן. ואי קשיא והא גבי ממון נמי אשכחן דע"א נאמן כגון ראובן שאמר לשמעון הלויתיך מנה והלה אומר איני יודע ועד א' מעידו שהלוהו דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרי' בפ' השואל מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומה לי כשנתחייב שבועה בהודאתו במקצת מה לי אם נתחייב ע"פ עד א' דין א' להם דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע הויא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. הנה מצאנו מפני ששותק ואינו מכחישו העד נאמן. תשובה התם משו' דהוה ליה למידע אם הלוהו אם לאו והילכך כיון שנתחייב שבועה לישבע ואינו יכול משלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול לידע כגון שאמר לו שורך היזק וזה לא היה שם ואינו יודע אם הזיק ואם לאו כן אם היה עד א' מעידו בין אם היה מודה במקצת כגון שאמר לו שני שווריך הזיקוני והלה אומר הא' ראיתי שהזיקוך והאחד איני יודע מפני שלא ראיתי אם היזיקוך ואם לאו פטור ולא מיקרי זה מחויב שבועה כיון שלא היה יכול לדעת כדפרישית בקונטרסי התם אליבא דמאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דמודה באומר שורך היזיק והלכה אומר איני יודע דפטור משום דהתם הוה ליה למידע והכא לא ה"ל למידע ולגבי שואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום כו' דאמרינן התם דבאינו יודע מיחייב כשיש עסק שבועה ביניהן ולמר אפילו בלא עסק שבועה משום דכיון דלקח הפרות מחברו בין בשאלה בין בשכירות נתחייב לדעת אנסיהן באיזה ענין יהיה שיפטר ובאיזה ענין יתחייב הלכך חייב אבל גבי שורך היזיק דלא הוה למידע פטור הוא. וכל הני דאמרינן הכא אכלת חלב וניטמאו טהרותיך ושורך נרבע לא הוה ליה למידע הילכך מן דינא הוה דלא יהא נאמן. אלא משום דעד אחד נאמן באיסורין נאמן. והמורה פירש שיטה זו דמשום הכי נאמן משום דשתיקה כהודאה ואינו נראה לי דהא מעשה דסמיא וינאי המלך שאין לומר שם שתיקה כהודאה דהא לא ידע מידי ואפילו הכי היה מאמין אביי עד אחד אלא לאו ש"מ טעמא דמילתא הוא משום דעד אחד נאמן באיסורין והאי דקאמר והלה שותק לאפוקי שאם היה מכחישו לא היה נאמן ולאו משום דהויא שתיקה כהודאה. עיין מה שהקשיתי בגיטין בפרק הניזקין במהדורא בתרא:

ותנא תונא עד אחד אמר לו אכלת חלב כו'. אף על פי שהיא ברייתא בפירוש בסיפרא גבי חטאת נשיא דעד אחד נאמן היכא דאין מכחישו ומייתי' לה בכריתות בפרק אמרו לו אפ"ה יותר רבותא נראת לו להוכיחו ממתניתן:

בפרש"י בד"ה מי מצי אמרה כו' דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק כו' עכ"ל הכי משמע ליה למקשה מדלא פירש בברייתא דמותר הכתובה שלהן בלחוד ובתוספות ישנים כתבו ואי אית לה נמי סהדי א"כ אינה צריכה ב' גיטין דהוי כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמר אם ניסת לא תצא עכ"ל הכי איתא בפרק האשה שנתארמלה אבל לא קאי הכי במסקנא ע"ש גם קשה לתירוצם דאין זה מספיק דמ"מ כיון דלכתחילה לא תינשא כדאמר התם צריכה שפיר ב' גיטין כדי שתנשא לכתחילה ויש ליישב (ב) דהכא יש להאמין טפי לאותן שאומרים לא נתקדשה ותנשא אף לכתחילה כיון דאותן שאומרים נתקדשה הוכחשו כבר שאלו אומרים נתקדשה לזה ואלו אומרים לזה ודו"ק:

תוס' בד"ה א"ל עד אחד אכלת כו' ודוקא אחד אבל שנים נאמנים כו' כדאמר התם כו' עכ"ל בריש פרק האשה רבה והיא סיפא דהך דא"ל עד אחד כו' בריש פ' אמרו לו ואליבא דרבי מאיר קאמרי דב' נאמנים כמ"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה התם וסבירא להו דב' נמי אינן נאמנים (ג) וק"ל:

בד"ה נטמאו טהרותיך כו' דההיא דהניזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו כו' עכ"ל וה"ה באומר איני יודע וכ"ה ברא"ש בפרק הניזקין אבל במרדכי בשמעתין הוכיח בשם ר"ת דלא איירי במכחישו אלא דוקא באיני יודע ע"ש וק"ל:

בא"ד אבל א"ל מיד נאמן בכל ענין כו' ואפילו אין שותק כו' עכ"ל דהא ע"כ באינו שותק איירי רבא התם דומיא דאביי דאיירי דוקא במכחישו וק"ל:

בא"ד ושותק דאמר כו' נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כו' עכ"ל עיין במרדכי:

בא"ד דהיינו בדבר שיש לו לידע כו' דומיא דאכלת חלב אבל כו' שלכך לא ישיב לו כו' עכ"ל נראה מדבריהם דגם לאביי אית לן לפלוגי בהכי וצ"ל דהך דאשתו זינתה בעד אחד דקאמר אביי היא היא מיירי נמי בכה"ג כשהיה לו לבעל לידע וקצת דחוק דמייתי אביי מההוא סמיא דמה היה לו לידע ודו"ק:

בא"ד וצ"ל כו' עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כו' אבל לאסור כו' עכ"ל והיינו בדבר שאין בידו אבל בדבר שבידו לאסור עד אחד גם כן נאמן באיסורין כמ"ש לעיל גבי נדרים דעד אחד נאמן באיסורין מיירי גם לאסור בכי האי גוונא בדבר שבידו וק"ל:

שם גמרא ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור כו' כן הוא בכל נוסחות גמרות ישנות וברייתא ערוכה היא בריש פרק אמרו לו בכריתות ולענין ביאת מקדש בטומאה מתנייא שם ומהרש"ל הגיה עד אחד אומר נטמאו והלה אומר לא נטמאו פטור כו' גם לא נמצא בשום דוכתא האי תנא תונא ומלת פטור לא שייך בזה ולענין טהרות אמורה אבל במסכת טהרות בפרק השרץ תני עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור כו' ע"ש ואין להקשות לפי נוסחות הישנות דמאי מייתי אביי מביאת מקדש אעושה בטהרות דאימא התם אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה מייתי חולין בעזרה אבל בנטמאו טהרותיך כו' כדאמר לקמן בצריכותא ויש לומר דאביי משוה להו לפי האמת ולא מחלק בהכי ולא קאמר הכא אלא לפי הס"ד אי לא אמרה ודו"ק:

ד"ה לא אברו סהדי אלא לשקרא כו' מכאן אמר ר"ת דא"צ עדות לקנין ונ"ל דה"ה אם העדים פסולין כיון דהנתבע מודה שקיבל קנין אלא שטוען שהעדים פסולים חייב דהא לקנין א"צ עדים בשמודה דלא אברו סהדי וכו' וכן עשיתי מעשה על ענין כזה וכן בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סימן י"ח:

סליק מהר"ם מלובלין ממסכת קידושין :

רש"י בד"ה עד אחד כו' אפילו מכחשה ליה כו' כצ"ל:

גמרא ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי כו' מי מצי אמרה כו'. עי' רש"א בשם ת"י. וישובם אינו נכון כמש"כ הרש"א וגם תירוצו לא מחוור ע"ש. ולעד"נ דמקשה דאי מיירי דהוו סהדי גם לדידה ה"ל להברייתא לפרושי בהדיא דלשון ואשה אומרת אדרבה משמע דאומרת בעצמה בלא עדים. דבשלמא אינהו דאמרי כ"א זו אשתי וכיון דקידושין אינו אלא בעדים מסתמא הביאום משא"כ טענתא דידה לא איצטרכא לעדים כלל:

שם דאי בעי למיהדר ל"מ הדרי בהו כו'. פרש"י אינו מכוון בלשון הגמרא. ולע"ד נל"פ דזה הוה פסיקא להו דקיום הדבר שלא יוכל כ"א לחזור בו אינו אלא בעדים דוקא רק דמספקא להו אי מהני מיהא בלא עדים כ"ז דלא הדרי א"ד דלא הוה כלום ונמצא כ"א מחזיק בחלק חבירו כפרש"י ופשיט להו דלא כחד צד אלא דאף מיהדר לא מצי הדרי בהו:

שם ותנא תונא עד אחד אומר נטמאו כו'. עי' רש"א אבל לא מצאנו לשון ותנא תונא אלא על השנוי במשנה דפי' תונא תנא דידן כדפרש"י בב"מ (ג) ועמש"כ שם. ולכן יותר נכון לגרוס הכא כדאיתא בטהרות:

רש"י ד"ה מי מצי אמרה. דתיהוי כו' שלה ושלהן בספק. ודוחק שזה לא נזכר בהברייתא. ולעד"נ דמקשה מהא דגובה כתובתה מן החבילה דכיון דאיכא סהדי דשלהם היא א"כ אמירתה דשלה היא לאו כלום. ואי דממ"נ אית לה כתובה מחד מנהון. הלא היא אומרת שאינה אשתו של כ"א מהם:

רש"י ד"ה הכא קא חייבה לאחריני. וקרוביו נאסרין בה. וכ"ע הר"ן וא"צ אלא משום דאסר לה אכ"ע. ונ"ל דשיגרא דלישנא מן שקרובותיה כו' נקיט. וכן במתניתין גבי היא אומרת קידשתני דתני דהיא אסורה בקרוביו (וכן בסיפא וגדולה אסורה בקרוביו) ע"כ צ"ל דשיגרא דרישא הוא אסור בקרובותיה נקיט דבה ה"ל למיתנא דאסורה לכ"ע משום א"א דהא ע"כ איירי בדלא נתן לה גט דאם נתן לה גט יהיה הוא ג"כ נאסר בקרובותיה:

תד"ה לא (בסופו). וכ"מ בפ"ק דסנהדרין כו' עמש"כ ע"ז בח"ה שם:

תד"ה א"ל. אבל שנים נאמנים כו'. ר"ל באומר א"י ואפי' לרבנן דר"מ וכן מבואר בדבריהם בכריתות שם בד"ה אלא. וראייתם מר"מ נכונה דודאי גם הוא ל"פ על דרשת או הודע ולא שיודיעוהו אחרים וחזינן ליה דבב' עדים אפילו מכחישם מחייב אלמא דב' עדים לא מיקרי הודיעוהו אחרים וגם רבנן ל"פ עליו אלא מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי וז"א אלא באומר ודאי לא אכלתי. אך לפ"ז אינו מדוייק מש"כ בדבור שאח"ז ובהא איכא רבותא לר"מ כו' דהל"ל דמשום פלוגתא דרבנן נקיט דל"פ אלא בלא אכלתי דוקא:

תד"ה נטמאו. ועתה כו' יש ג' דינים בדבר שהוא בידו כו'. כצ"ל:

בא"ד כגון שאמר (כצ"ל) לו כו' בפניך דומיא דאכלת חלב. ר"ל דודאי מיירי דא"ל דה"ל לידע דאל"כ ה"ל הודיעוהו אחרים דפטור מקרבן כמש"כ לעיל:

בא"ד (בדף הסמוך) וכשאדם עושה חבירו שליח כו' נאמן דהיה בידו. כצ"ל עי' בדבריהם בגיטין שם. ונראה דכאן מפרשי כל שבידו נאמן היינו דכיון שבידו הוא ה"ל כשלו כמש"כ הרא"ש שם בדין י"ח (ואגב ראיתי לו בדין הי"ב שכ' דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם כו' אינו נאמן כו'. ותמוה דהלא לקמן בדין הי"ד פסק כרבא דכיון דהיה בידו נאמן אע"פ שאין עתה בידו ואפי' במכחישו) ומש"כ ומהימן עליה כבי תרי כו'. נראה דזה טעם אחר:

בד"ה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ והמותר מוטל בספק כו' עכ"ל. נראה דרש"י לשיטתו שכתב בריש בבא מציעא דמוקמינן רישא במציאה וסיפא במקח וממכר דוקא בההוא אמרינן יחלוקו דאימר תרוייהו בהדדי אגבהוה משא"כ באומר ארגתי דחד מינייהו רמאי אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו וא"כ ה"נ בההיא דחבילה דחד מינייהו רמאי יהא מונח אבל כבר כתבתי שם דאין זה שיטת התוספות והפוסקים וכן נראה מלשון הרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין עיין בדבריהם באריכות:

בד"ה מי מצי אמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק עכ"ל. נראה דלא ניחא ליה לרש"י לפרש קושיית הגמרא מי מצי אמרה אלו שני עבדיי לחוד דא"כ לאיזה צורך נקיט המקשה לשון וחבילה שלי ועוד דהא אפשר דאיירי שפיר דלאחר שטענה הביא כ"א עדים שקידשה ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש עיקר הקושיא אף לענין החבילה גופא דמכיון שהביא כ"א עדים שקידשה וא"כ ודאי אין לה עוד שום חלק בחבילה קודם הגירושין דכל מה שביד האשה מסתמא הוא בחזקת הבעל וא"כ אף לאחר גירושין אמאי יהא מונח בשביל טענתה שהיא שלה ולאיזה צורך קתני כלל טענת האשה במה שאמרה אלו שני עבדיי וחבילה שלי כיון דלא נשתנה הדין בשביל כך כלל אף לענין החבילה שהרי אם נתרצו אח"כ שני האנשים לחלק או שהודה א' לחבירו אין משגיחין כלל בדבריה לומר שיהא מונח בשבילה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק מאי קושיא הא שפיר משכחת לה דאף לאחר שהביאו כ"א עדים שנתקדשה אפ"ה מצי טעין שפיר חבילה שלי דשמא היא ארוסה עדיין שהרי לא הביאו עידי נישואין אלא עידי קידושין כמו שפרש"י להדיא וא"כ בארוסה לא שייך לומר מה שביד האשה הוא בחזקת הבעל. ויש ליישב כיון דלמאי דס"ד השתא לא אתי התנא לאשמעינן אלא בדין החבילה לחוד א"כ למה הוצרכה ליטעון אלו שני עבדיי ה"ל למיתני דטוענת ארוסה אני אע"כ דמאחר שטענו כ"א זו אשתי היינו אשתי נשואה וא"כ מסתמא איירי שהביאו ג"כ עידי נישואין אח"כ וא"כ אילו היה דין החבילה משתנה בשביל כך שאמרה אלו שני עבדיי הוי אתי שפיר אלא דעיקר קושיית המקשה במה שלא נשתנה הדין כלל בשביל טענתה לענין מותר החבילה א"כ למאי קתני לה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודוק היטב ועיין עוד לקמן בסמוך:

בד"ה עד א' בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דבפשיטות ה"מ לפרש דע"א בהכחשת הבעל דבר נמי פשיטא דלא מהני כדמוכח בכולה שמעתין בסמוך במימרא דאביי ורבא בנטמאו טהרותין דלא מהימן אלא כשהלה שותק או שאומר איני יודע כמו שיבואר אכל במכחישו משמע לכ"ע לא מהימן עד א' לאסור ומותרין לכל אדם ובאמת ראיתי שהש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד כתב דלא כפרש"י וכתב ג"כ דבתשובות מהר"ם פאדווי ז"ל הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין נ"ל דפירש"י כאן מוכרח דמדאמרינן לעיל דרב יהודה אמר רב דאמר המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו איהו גופא מספקא ליה בשניהם מודין ורפיא בידיה אלמא דעיקר מימרא דרב היינו בהכחשת א' מהם ואפ"ה איצטריך לאשמעי' דלא נימא דמצטרפין עדות הבעל דבר לעדות העד א' לאוסרה לעלמא מטעמא דפרישית אי מדאורייתא או מדרבנן ולפ"ו הא דאמר רבה בר רב הונא נמי משמיה דרב בהאי לישנא גופא המקדש בע"א אין חוששין היינו נמי באין מודים אלא שא' מכחיש ואהא מילתא גופא מקשה רב אחדבוי בר אמי מברייתא דהכא מהך ברייתא דצריכה שני גיטין וא"כ ע"כ סבר רב אחדבוי דע"א בקידושין מהני אף בהכחשת האשה ומטעמא דפרישית דמצרפין עדות המקדש לבהדי ע"א לשוויתה בחזקת שאינה פנוייה דפלגינן דיבורא או משום חומרא דרבנן משום לעז דאיכא תרי סהדי שאין קידושין תופסין בה לעלמא כ"ש הכא בהך ברייתא דאיכא תרי סהדי לבד מעד א' דעלמא וא"כ מאי קאמר ותסברא הא על זה אנו דנין דלרב ע"א בהכחשה לא מהימן אף לענין קידושין ולרב אחדבוי מהימן לכך הוכרח רש"י לפרש דותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן לאו אהכחשת האשה קאי אלא אהכחשת העד א' קאי כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל אלא דלפ"ז מה שכתב רש"י אח"כ דאין האחד בא אלא לשבועה כו' צריך ביאור דמהאי לישנא משמע דאהכחשת הבע"ד קאי אם לא שנאמר דכוונת רש"י גם בזה דס"ל עד המסייע פוטר משבועה וא"כ יפה כתב דהכא בממון גופא שבועה לא שייכא א"כ לכ"ע לא מהני כלל בקידושין כמ"ש רש"י להדיא לעיל בשמעתין בד"ה ואי ליכא עדים ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ע"ב רש"י בד"ה עד א' בהכחשה דאי איכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן. וכתבתי דהש"ן בי"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד כתב שבתשובת מהר"ם פאדוה הביא נוסחא אחרת בלשון רש"י דאפילו היכא דליכא חד סהדי דמכחיש ליה אלא בהכחשת הבעל דבר נמי לא מהימן ואני הוכחתי דפירש"י כאן לפי גרסתינו מוכרח מסוגיא דשמעתין:

גמרא והכא הכי קאמר צריכה ב' גיטין לגבות כתובתה מן החבילה ופרש"י ז"ל דכתובה גביא ממ"נ. ולכאורה לפ"ז היה בדין שתגבה שתי כתובות דהא מציא למימר לכל אחד ואחד ממ"נ או שהחבילה כולה שלי ולפי דבריך תן לי כתובה אלא דלשיטת רש"י ז"ל ודאי לא קשה מידי דכיון שהדין במותר כתובתה שיהא מונח עד שיבא אליהו וע"כ היינו משום דכל אחד מעכב לומר שיהא מונח כדי שהיום או למחר יביא עדים ליטול שלו וא"כ א"א להאשה לגבות כ"א כתובה אחת מכל אחד החצי ושני שלישים ע"כ יהיו מונחים שהרי כל אח' מהם מעכב לומר שיביא עדים שכל החבילה שלו וא"כ בודאי יכול לעכב שלא תטול אלא כדי כתובה שמגיע לה ממנו. אלא לשיטת הסוברים דאף על גב דאח' מהם רמאי אפ"ה הדין דיחלוקו היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת וא"כ ה"ה הדין שחולקין החבילה בין שלשתן וא"כ למה לא תטול מכל אח' כדי כתובתה ממ"נ. ובחידושי הרשב"א ז"ל נראה שהרגיש בזה ומש"ה דקדק וכתב דאיירי שהחבילה ביד השליש או ביד הב"ד וזה דוחק ויותר היה נראה להכריח מכאן שיטת רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא וכדפרישית נמי התם שהיא ג"כ שיטת הרמב"ן ז"ל:

אמנם כן הריטב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין משמע דמספקא ליה בעיקר הדין אי המותר יהא מונח עשי"א או דיחלוקו ואפ"ה אתי ליה שפיר הא דאין נוטלת כ"א כתובה אחת דהא היא גופא לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה שהרי היא מודית לפי דבריה שאינה אשתו וא"כ אין לה כתובה אלא לפי שעיקר דינם אינו אלא על החבילה וה"ל כאחד אומר כולה שלי ואח' אומר חציה שלי ומש"ה נוטלת כתובתה תחילה כיון דלדברי כולם ערך דמי כתובתה מתון החבילה שלה והמותר יחלוקו ומסיק הריטב"א ז"ל שאם חלקו ביניהם תחלה החבילה בין שלשתן בשוה ממילא דתו לא מציא למיגבא כלל בתורת כתובה כיון שהיא מודית שאין לה כתובה ואינה אשתו ואף שאיני כדי להכריע מ"מ נ"ל דברי הריטב"א ז"ל ברורין בטעמן והוצרכתי להעתיק כדי ליישב הסוגייא דבסמוך:

שם ורבי מאיר היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה. וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה דידיה גופא וכ"כ בתוס' בכמה דוכתי אלא דהרשב"א ז"ל כתב בחידושיו בשם הראב"ד ז"ל דיש לתמוה הא מיניה קי"ל דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומש"ה כתב הראב"ד ז"ל דאיירי שמת ועיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בזה:

אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בכתובות ובר"פ הנויקין גבי פיסקא דכתובת אשה בזיבורית דאיכא למימר דאזדו לטעמייהו דר"מ לטעמיה דס"ל כתובה דאורייתא ומש"ה לא גרע משאר חוב דמטלטלי משתעבדי ורבנן דר"מ ס"ל כתובה דרבנן וה"ל כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא מקרקע אלא דכל המפרשים הקדמונים לא רצו לפרש כן משום דיש מהן סוברים דהלכה כמ"ד כתובה דאורייתא ואפ"ה קי"ל נמי כרבנן דמדינא מטלטלי לא משתעבדי אף מיניה ומש"ה בקשו טעמים רבים אלא דלענ"ד נראה דבלא"ה סוגיא דהכא לא מכרעת מידי דלעולם אימא לך דכל כתובת גרושה שנגבית בחיי בעלה לכ"ע גביא נמי ממטלטלי כיון דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו כ"ש שיורדין לנכסיו ונפרעין ממנו ממטלטלים שלו אלא דהכא בשמעתין לא שייך הך מילתא כלל שהרי האשה אין לה לתבוע ממנו כלל חוב כתובתה שהרי הודית שאינה אשתו ובתר הודאה דידה אזלינן שפיר כמ"ש בשם הריטב"א ז"ל בסמוך אלא דהא דאמרינן דגובית כתובתה מהחבילה היינו משום דה"ל כאילו א' אומר כולה שלי וא' אומר חצי' שלי וא"כ מצינן למימר בפשיטות דכל זה דוקא לרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לאחר מותו והיינו לפי שנשתעבדו לו משעת הלוואה למפרע וא"כ לפ"ז הוי שפיר כאומר חצי' שלי כיון שלפי דבריהם יש להאשה מיהא חלק בגוף החבילה כדי שיעור כתובתה וכאילו הן ברשותה משעה ראשונה משא"כ לרבנן דר"מ דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה מיהא לאחר מיתה והיינו ע"כ דשיעבוד דידה לא הוי על המטלטלים כלל עד שתעמוד בדין ותתבע כתובתה ויתחייבו ואז יורדין הב"ד לנכסיו ונפרעין מהמטלטלים כדי לקיים מצות פריעת ב"ח וא"כ לא שייך הכא הא מילתא כיון שאינה יכולה לתבען כלל על כתובתה שהודית שאין לה ולא שייך פריעת ב"ח כלל א"כ הדר הוי ליה כאילו אחד אומר כולה שלי ואנן סהדי דכל מה דתפיס חד דידיה הוא כאילו הוחזק בה כבר וא"כ תו ליכא דין גביית כתובה כלל כמ"ש בסמוך במסקנת הריטב"א ז"ל כן נ"ל נכון וברור בעזה"י והתמיה קיימת על הריטב"א ז"ל שלא פירש כן ואולי מקום הניחו לי מן השמים. והמעיין פ' מי שהיה נשוי גבי שלש נשים דף צ"ג ובסוף פרק גט פשוט במה שכתבתי על קושיית התוספות על דרשת יוציא אליך העבוט דילפינן שיעבודא דאורייתא והקשו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ומתוך מה שכתבתי בכל זה נתבאר שכל דברי כאן נכונים וברורים בעזה"י ומה שהביאו התוספות והרשב"א ז"ל וסייעתו משאר סוגיות ודלרבנן דר"מ אף מיניה דידיה לא גביה ממטלטלים כבר כתבתי ליישב קצתן כ"א במקומן וגם סוגיא דנדרים יש לי ליישב ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) גמרא ור"מ היא דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה. וכתבו הרא"ש והרשב"א והריטב"א ז"ל בשמעתין דמכאן משמע דלרבנן דר"מ דאמרי מטלטלין לא משתעבדי לכתובה היינו אפילו מיניה דידיה גופיה וכן כתבו בתוספות בכמה דוכתי אלא שהרשב"א ז"ל כתב בשם הראב"ד דמיניה דידיה קיי"ל אפי' מעל גלימא דעל כתפיה ומשו"ה מפרש לסוגיא דהכא כשמת המגרש וכתב הרשב"א ע"ז דלא נהירא והכריע כשיטת הפוסקים דאפילו מיניה דידיה לא גביא. אמנם כבר כתבתי בכמה דוכתי בחידושי לגיטין בריש פ' הנזקין דלכאורה יש לתמוה על סברא זו דנהי דלשיטת הפוסקים כתובה דרבנן איכא למימר דהם אמרו והם אמרו דמטלטלין לא משתעבדי והוי ליה כמו שאר תנאי כתובה דלא גביא אלא ממקרקעי אלא לשיטת הפוסקים דקיי"ל כתובה דאורייתא א"כ מה טעם יש בדבר לומר דאפילו ממטלטלין דידיה לא גביא ומ"ש משטר חוב דקיי"ל דגבי אף מגלימא דעל כתפיה וא"כ לפ"ז היה נ"ל לפרש כשיטת הראב"ד ז"ל ולא מטעמיה אלא דבלא"ה אע"ג דסוגיא דהכא איירי מחיים אפ"ה ליכא למישמע מינה דלא גביא ממטלטלין דידיה אלא דהכא טעמא אחרינא איכא כמו שפירשתי באריכות בטוב טעם בעז"ה. והמעיין היטב בפנים יראה שדברים נכונים וברורים הם בסייעתא דשמיא אף שהקדמונים לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי מן השמים ובמקום אחר הארכתי יותר:

שם מאי הוה עלה. לכאורה נראה דאשניהם מודין קאי משום דרב יהודא קאמר לעיל אין ולאו ורפיא בידיה אמנם למאי דפרישית בסמוך בל' רש"י ז"ל איכא למימר דאפילו באין שניהם מודין נמי איירי ובהא נמי פליג' רב כהנא ורב פפא ובהכי אתי שפיר לישנא דרב אשי דא"ל לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר כו' אי מה להלן הודאת בע"ד כו' משמע דשייך ילפותא דדבר דבר לענין עד א' בלא הודאת בע"ד והכי קאמר ליה נהי דבהכחשה שפיר מצית למימר דטעמא דידך משום דבר דבר מ"מ אודי מיהת בהודאת בע"ד ועיין בזה בל' הפוסקים בא"ע סי' מ"ב:

גמרא א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון כו' הך גזירה שוה מייתי הש"ס סוף פרק המגרש והתם לא מייתי כלל לשון ממון אלא פשטא דקרא דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור ובפ"ק דסוטה דף ד' בברייתא נמי לא מייתי לשון ממון אלא בדף ג' ע"ב נקיט להאי לישנא סתמא דתלמודא ע"ש ולפ"ז יש לתמוה לכאורה מאי פסיקא ליה לר"א דרב כהנא יליף דבר דבר מממון דוקא ומקשה ליה מה להלן הודאת בע"ד כו' דהא פשטא דקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר לא איירי מממון לחוד אלא עיקר קרא לענין מכות ועונשין כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ דלמא יליף רב כהנא דבר שבערוה מג"ש דדבר דבר דמכות ועונשין והתם לא מהני הודאת בע"ד להלקותו או לסקלו כ"א בשני עדים דוקא:

ולכאורה היה נ"ל דע"כ דעיקר קרא לא איצטריך אלא לענין ממון דלמכות ועונשין כתיב קרא אחרינא לא יומת ע"פ ע"א ומלקות נמי ילפינן בגזירה שוה דרשע רשע אע"כ דלממון אתיא והיינו כדדרשינן להדיא בסיפרי לכל עון זה ממון ולכל חטאת זה קרבן וא"כ בהנך תרתי מהני הודאת בע"ד ומקשה שפיר ואף על גב דבהך ברייתא דסיפרי קתני סיפא לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא בעדות אשה להשיאה והיה נ"ל לכאורה דהיינו כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין ומ"ד אין חוששין ס"ל כרבי יוסי דמשמע התם דפליג מ"מ כיון דמסוגיא דשמעתין משמע דליכא פלוגת' דתנאי בהכי מדמקשה רב אחדבויי מברייתא וע"כ דהאי אבל קם בעדות אשה להשיאה היינו בעדות שמת בעלה אי לדרשה גמורה או לאסמכתא בעלמא כדפרישית בכמה דוכתי ודעתי לבאר עוד אי"ה בקונטרס עגונות ובס' כלל גדול מיהו הא דדרשינן בסיפרי לכל עון זה ממון תלמודא דידן נמי ס"ל הכא לדרשה גמורה והיינו דדרשינן נמי לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם לשבועה דכולה בממון איירי ועוד נ"ל דפשטא דלישנא דיקום דבר משמע דאיירי בתביעת ממון שע"פ שני עדים מקיימינן דברי התובע וכן מצאתי קצת בלשון הראב"ן ז"ל אלא דבפ"ק דמכות לא משמע הכי ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה כו' הא דאיצטריך קרא לענין הודאת בע"ד נראה דהיינו לענין שאין יכול לחזור בו ולטעון משטה ומשחק הייתי לאחר שהודה בפני ב"ד דאי בעומד בהודאתו מילתא דפשיטא היא ועיין מה שכתבתי בזה בכתובות בס"פ הנושא:

גמרא א"ל התם לא מחייב לאחרינא הכא מחייב לאחרינא. עיין פירש"י ז"ל ובחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל האריכו בזה ע"ש אלא דמ"מ תמי' לי טובא דאי הוה כתיב הך דדבר שבערוה לענין קידושין הוה אתי שפיר דע"כ גזירת הכתוב הוא דאף בב' מודין אין כאן חשש קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו ולא אמרינן דשוו אנפשייהו חתיכה דאיסורא דע"כ הקישו הכתוב לממון שיש בו חוב לאחרינא וכדמסיק הרשב"א ז"ל אלא כיון דלקושטא דמילתא הך דדבר שבערוה עיקר מילתא לא כתיב לענין קידושין אלא לענין ערות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדות ברורה שזינתה והתם ע"כ לא איירי קרא אלא כשהיא מכחשת העד או בשותקת כמו שאבאר בסמוך בפלוגתא דאביי ורבא משא"כ בשניהם מודין ודאי דחייב לגרשה וכן בא' מהם מודה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא א"כ תו לא מצינן למידרש הך ג"ש כלל לענין שניהם מודין כיון דפשטא דקרא לא מצינן לאוקמי בכה"ג וכמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אמר אביי היא היא ע"ש וא"כ אכתי בקידושין נמי מנא לן לאוקמי הך ג"ש גופא לענין שניהם מודין דלא מהני לגבי דנפשייהו מיהת ודוחק לומר דמוקמינן להך ג"ש לקידושין באם אינו ענין או שנאמר בכל עניני דבר שבערוה מיתוקמא ואכולה פרשה קאי דקידושין וגירושין נמי התם כתיבי אלא שכל זה דוחק כמו שאבאר לקמן בשמעתין דודאי לענין עד א' בהכחשה נמי איצטריך ג"ש דדבר דבר ולולי פרש"י ז"ל והרשב"א ז"ל היה נ"ל לפרש דהא דמשני רב כהנא הכא מחייב לאחרינא לאו אג"ש דדבר דבר קאי דודאי עיקר ג"ש דדבר דבר לאו לענין שניהם מודין איירי אלא לענין אם א' מהם מכחיש או למי שאינו יודע כמו שאבאר בסמוך גבי אשתו זינתה בע"א וכן לענין דכל לאפוקי מחזקה קמייתא בעינן שני עדים דוקא דומיא דממון אלא דהא דלא מהני בקידושין אף בשניהם מודין ממילא אתיא לן מסברא דכיון דעיקר ענין קידושין היינו לאסרה אכולי עלמא כהקדש דליקו עלה באיסור וחזקת אשת איש והכא כיון דלענין לחייב לאחריני לא מהני הנך קידושין לפי שאינן יודעין כלל מקידושין והיא בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר כדפרישית ממילא דלא הוו קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו שאין קידושין לחצאין כן נ"ל נכון ומעתה אין צורן לכל האריכות שדקדק הרשב"א ז"ל בזה ואף שהקדמונים לא פירשו כן מ"מ לא מנעתי לכתבן דלענ"ד דברים נכונים וברורים הן בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר לו ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן פירוש דשתיקה כהודאה דמיא כו' עכ"ל. ואף ע"ג דביבמות בר"פ האשה רבה מספקא ליה לתלמודא בהאי ברייתא גופא דא"ל ע"א אכלת חלב והלה שותק אי הוה טעמא משום דע"א מהימן או משום דשתיקה כהודאה דמי' אפ"ה משמע להו להתוספות דמסוגיא דהכא משמע דהכי קושטא דמילתא דטעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מדנקיט אביי בכל הנך מימרי דשמעתין והלה שותק משמע דדוקא בשותק איירי וכן מהא דאמרינן בסמוך וצריכא כו' ומסיק דה"א האי דשתיק משמע עיקר טעמא משום דשתיק ועוד דהתוספות לשיטתיהו שכתבו בסמוך בד"ה נטמאו טהרותיך דמסוגיא דפרק הנזקין נמי מוכח דבאומר איני יודע ולא ה"ל למידע ואינו בידו לכ"ע לא מהימן ע"א:

מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל כתב להיפך דמסוגיא דכריתות ר"פ אמרו לו משמע דטעמא לאו משום דשתיקה כהודאה דמי' אלא משום דע"א מהימן אף כשהלה אמר איני יודע ולא ה"ל למידע ועיין באריכות בלשון הר"ן ז"ל ומה שיש לדקדק בדבריהם אבאר בסמוך בעזה"י:

בד"ה ותנא תונא כו' דנקיט לא אכלתי כו' ובהא איכא רבותא לר"מ כו' עכ"ל. ואפ"ה מדייק הש"ס שפיר מדיוקא דרישא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאלת"ה משנה שאינה צריכה היא לגמרי דפשיטא דע"א לא מהימן לומר אכלת חלב כשהלה מכחישו דמקרא מלא הוא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וחטאת היינו קרבן אע"כ דלדיוקא אתא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן וק"ל:

בד"ה נטמאו טהרותיך כו' וקשה דהא בפ' הנזקין כו' עד סוף הדיבור. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי פרק הניזקין וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפי מה שראיתי דבהא דמסקו התוספות כאן דאין ע"א נאמן לאיסור במה שאינו בידו ולא היה בידו אלא דוקא היכא דשותק או שאמר איני יודע וה"ל למידע הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו כמה קושיות וכתב לתרץ קושיית התוספות בענין אחר דודאי לעולם ע"א מהימן היכא שאינו מכחישו בפועל וההיא דהניזקין שאני דהא דלא מהימן הפועל לומר נטמאו טהרותיך אלא מטעמא שהיה בידו היינו משום דעליו לשמרן שלא יטמאו וכן במפגל ע"ש באריכות וכתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שדבריו עיקר והוסיף לתמוה על שיטת התוספות וסייעתייהו כיון דבריש פ' האשה רבה משמע דמספקא לן בטבל וקונמות אי ע"א מהימן להתיר אף בדאיתזק איסורא א"כ מהיכא תיתי נאמר בפשיטות דאין נאמן לאיסורא דהא אי נאמן להתיר נגד החזקה כ"ש דנאמן לאיסור אף בדאיתחזק התירא כמ"ש הרא"ש ז"ל והמרדכי להדיא בי"ד כללים דבחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור ע"ש באריכות וכבר כתבתי בפ' הנזקין דודאי מסברא אית לן למימר דנהי דנאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדאיתא לעיל דף ס"ג ע"ב גבי נאמן ליתן גט ובל' רש"י ז"ל דף ס"ד ע"ב בד"ה ור' נתן סבר ואף ע"ג דהתם בלא איתחזק איסורא איירי כמו שכתבתי במקומן אפ"ה הא מילתא גופא מספקא לן בר"פ האשה רבה אי סמכינן אהך חזקה דאין אדם חוטא אף נגד חזקת איסור או לא משא"כ היכא שהעד א' בא לאיסור נגד חזקת היתר שפיר איכא למימר בפשיטות דלא מהימן נגד החזקה כיון דליכא חזקה אחרת נגדה דהא לא שייך בכה"ג חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואדרבא איכא למימר דלצעורי קא מכוין כדאשכחן בכמה דוכתי בגמר' וכמו שפרש"י ז"ל לעיל דף ס"ד גבי נאמן לומר יש לי בנים ואין נאמן לומר יש לי אחים ע"ש וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין וברי' גיטין דהא דלא מהימן ע"א לאו משום דמשקר אלא דאפשר דלא דייק ואמר בדדמי וא"כ זה הטעם שייך טפי במעיד לאסור מבמעיד להתיר וזה ברור:

אמנם תמה תמה אקרא על דברי הש"ך שהביא ראיה מל' הרא"ש ז"ל והמרדכי שכתבו דנאמן לאסור במכ"ש דלהתיר וראייה זו ודאי איני מכיר כלל דהתם ודאי לענין חתיכה ספק חלב ספק שומן איירי דכיון דנאמן להתיר אף על גב דבלא עדותו היו אסורין מספק דספקא דאורייתא לחומרא כ"ש כשמעיד על החתיכה שהיא ודאי חלב כ"ש דמהימן דהא בלא עדותו נמי היו אסורין מספק והשתא ליכא שום תועלת בעדותו אלא לענין אם יזדמן עוד ספק אחר דלא ליהוי ספק ספיקא ובכה"ג פשיטא דנאמן דהא לא שייך לומר לצעורי קא מכוון כן נ"ל ברור דאין בזה שום קושייא כלל על שיטת התוספות והרא"ש ז"ל והמרדכי ומה שיש לדקדק עוד בזה בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו יבואר בק"א ודו"ק:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה נטמאו טהרותין דמסקי התוספות דאין עד א' נאמן לאיסור במה שאינו בידו ולא היה בידו אלא דוקא היכא דשותק או שאמר אינו יודע והו"ל למידע. והרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה כמה קושיות על דבריהם וכתב הש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שדבריו עיקר והוסיף לתמוה על שיטת התוספות וסייעתם בכמה קושיות שכתבתי בפנים ליישב קושייתו אדרבה יש לתמוה טובא על לשון הש"ך במה שהביא ראיה מלשון הרא"ש והמרדכי ז"ל והנחתי דברי הש"ך בצ"ע:

(קונטרס אחרון) שם במה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרינן בשמעתין דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דבלא"ה כל היכא דלא מכחיש ליה עד א' נאמן והביא ראיה מפרק האשה רבה דאמרינן התם מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא כו' אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא עד א' נאמן הילכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתי עד א' נאמן בין ששתק הלה ובין אמר איני יודע ע"כ דבריו ולא זכיתי להבין דבריו במ"ש דליכא למימר איתחזק התירא דלא אמרינן ליה בשום דוכתא ולכאורה דבר תימא הוא דהא בכמה דוכתי טובא אשכחן דחזקת היתר הוי חזקה מעליא לקולא כמו חזקת איסור לחומרא ואדרבה מעיקר ילפותא בפ"ק דחולין דילפינן דאזלינן בתר חזקה היינו מבית המנוגע וכתבו התוס' שם דמהתם מוכח דמדאורייתא אין לחלק בין קולא לחומרא ועוד דבבית המנוגע גופא נמי איתא קולא וחומרא וא"כ משמע להדיא דחזקת היתר הוי כמו חזקת איסור וכבר עלה בלבי לפרש דנהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר לחוד ואזל הרשב"א בזה לשיטתו שכתב בסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א דהא דמסקינן התם דמדרבנן לא מהני חזקה בספק קרוב לו או קרוב לה לאו דוקא בעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה איירי אלא אפילו ששני העדים גופייהו אין יודעין אם קרוב לו או קרוב לה אפ"ה לא מוקמינן לה אחזקת היתר דמדרבנן החמירו דלא מהני חזקה וכן כתב הפרי חדש בי"ד סי' ק"י בכללי הספיקא דכלל גמור הוא דמדרבנן לא מהני שום חזקת היתר וא"כ בכך היה נ"ל ליישב ולפרש דברי הרשב"א ז"ל אלא דבאמת כבר כתבתי בקונטרס אחרון בכתובות בסוגיא דפתח פתוח להשיג על דברי הפר"ח דלאו כלל גמור הוא אלא בכמה דוכתי אשכחן דמהני חזקת היתר והבאתי ראיה מכמה סוגיות ע"ש א"כ נשארו דברי הרשב"א ז"ל בקושיא ומכ"ש דקשה טפי לפי מ"ש בחידושי בפנים בסוגיא דיש לי בנים נאמן וכתבתי שם דאדרבה יותר יש סברא להאמין ע"א שאומר להתיר דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ בעד אחד שאומר לאיסור דלא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא וכו' אין להאמינו כ"כ דאדרבה איכא למימר דלצעורי קא מכוון ובעיקר פי' שותק דשמעתין כבר כתבתי בפנים מה שנראה לענ"ד בזה ליישב כל הקושיות בטוב טעם בעזרת השם יתברך:

בא"ד ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו דוקא בדבר שיש לו לידע כו' עכ"ל. לכאורה לפ"ז לא הוצרכו לפרש ההיא דהנזקין במכחישו אלא אפילו באמר אינו יודע ובמילתא שלא ה"ל למידע אלא דלקושטא דמילת' משמע להו דאף במכחישו נאמן בהנזקין כדפרישית בפ' הנזקין ע"ש:

בא"ד וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתי ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת כו' אבל לאיסור אינו נאמן כו' עכ"ל. לכאורה אין הלשון מדוקדק דאף ע"ג דשפיר יש לחלק בין היתירא לאיסורא מטעמא דפרישית היינו אם נאמר דע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואינו בידו דהיינו מאי דמספקא בר"פ האשה רבה בטבל וקונמות משא"כ כאן לענין בשר זו מנוקרת לא הוצרכו דבלא"ה פשיטא דנאמן משום שבידו כמ"ש התוספות להדיא בריש גיטין ממעשים בכל יום וכן לענין חתיכה זו שומן נמי טעמא אחרינא איכא דלא איתחזק איסורא בהך חתיכה ובכה"ג כ"ש דנאמן לאיסור כדפרישית בסמוך. והנלע"ד בזה דעיקר דבריהם בזה היינו לענין חתיכה זו שומן והיינו נמי ממעשים בכל יום שלוקחין שומן אצל הטבח אפי' היכא שידוע שיש לזה טבח כמה חתיכות חלב יותר מחתיכות שומן ואף ע"ג דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף אפ"ה מהימן להתיר א"כ כ"ש דאיפשט ספיקין דר"פ האשה רבה דטבל וקונמות אף ע"ג דאיתחזק איסורא ואינו בידו אפ"ה מהימן אף על גב דלאיסורא אינו נאמן נגד חזקת היתר ועיין מה שכתבתי לעיל דף ס"ג ע"ב גבי נאמן ליתן גט בכיוצא בזה ועדיין הדבר מוכרע ואין כאן מקומו להאריך ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר אי"ה:

לא אברו סהדי אלא לשקרי. עיין מה שכתבו התוספות ועיין מה שכתבתי בענין זה בקונטריס טוב עין סימן ט"ו דף ל"ב בס"ד:

(סה ב רש"י) ד"ה וגובה וכו' והמותר מוטל בספק עד יבא אליהו.—איני יודע טעם למה פסק רש"י, שהמותר יהא מונח עד שיבא אליהו. ויותר נראה שכולם יחלוקו, שלא אמרו "עד שיבא אליהו" אלא כשהדבר המסופק מונח ביד שליש (עי' ב"מ ג א), אבל ענין דהכא הוא דומה לשנים אוחזין בטלית, שהלכה פסוקה היא דיחלוקו, וה"נ מצינו כענין זה בירושלמי ב"מ פ"א ה"ב: "בחמור ובמשאוי שלשתן שוין".