נפל מן הגג ברוח מצויה והזיק קרוב למזיד הוא וחייב בארבעה דברים אבל לא בבשת כמו שביארנו ואם נתקע בנפילה זו ביבמתו לא קנאה אע"פ שהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין שוגג בין מזיד קנה דוקא בשמתכוין לביאה אלא שסבור שהיא אחרת וכן צריך שיתכונו שניהם לביאה:
נפל ברוח שאינה מצויה פטור אף מארבעה דברים אלא שעל הנזק חייב כמו שהתבאר ואם כיון ונתהפך משהתחיל ליפול והזיק אפילו לא כוון אלא להצלת עצמו הואיל והוא יודע שבאותה הצלה הוא מזיק ומבייש הרי זה מכוון גמור וחייב אף על הבשת שהרי נאמר ושלחה ידה והחזיקה וכו' שאע"פ שאין כונתה אלא להציל את בעלה הואיל ומתכונת מ"מ להזיק חייבת אף על הבשת וגדולי המפרשים טרחו היכן מצינו מכוין להזיק שלא נקרא מכוין לבייש ולפי מה שפירשנו אין בזה צורך שכל שאינו מכוין אלא להצלת עצמו אע"פ שהוא מתכוין להזיק אינו מתכוין לבייש:
מי שהניח לחברו גחלת על לבו ומת הואיל והיה זה יכול לסלקה פטור ואם לא היה יכול לסלקה חייב וכן כבשו לתוך המים או לתוך האור או דחפו ואינו יכול לעלות חייב ואם יכול לעלות פטור:
הניח לו גחלת על בגדו אע"פ שהיו בעליה לשם והיה יכול לסלקה חייב בתשלומי הבגד שהרי מי שהיו כלים של חברו או בגדו ברשותו בפקדון או באיזו שמירה ואמר לו קרע את כסותי ושבר את כדי אם קרע ושבר חייב עד שיאמר לו על מנת לפטור או שיתנהו בידו ויאמר לו קח כלי זה ושברהו כמו שיתבאר:
הניח גחלת על לבו של עבד כנעני והיה יכול לסלקה פטור בין ממיתה בין מתשלומין שהיה לו לברוח ואם בענין שלא היה יכול לסלקה חייב במיתה ופטור מן התשלומין ואפילו לא התרו בו הואיל ויש כאן דין מיתה היה כפות אלא שרבו עומד אצלו יראה לי שמ"מ דין מיתה יש כאן והיא שפוטרתו מן התשלומין ואין אנו צריכין לפטרו מצד שרבו לשם וגדולי הדורות כתבו בה דברים שלא נראו לי:
הניח גחלת על לבו או גבו של שור בצד שאפשר לשור להפילה פטור שהיה לו לברוח או להפילה שאף בעלי חיים יש להם דעת לדחות היזקם ואם בצד שאי אפשר להפילה אפילו היו הבעלים לשם חייב הרי הוא כבגדו או שאר ממונו ויש בדין זה סברות אחרות ואל תחוש להם:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
המניח את הכד עיקר כונת הפרק להשלים ביאור עניני העדת האדם שהוא אחד מהחמשה מועדין שהזכיר למעלה ואחר שנתגלגל תחלה בענין זה לבאר היזק הבא לבני אדם שפגעו זה בזה והזיק אחד את חברו דרך פגיעתם נתגלגל לבאר ענין נגיחת השורים זה את זה והאריך בעניני השור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר היזק הבא על ידי אדם מצד תקלה שהוא מניח או עושה ברשות הרבים הן היזק הבא בשעת עשיית התקלה הן היזק הבא לאחר נפילה והשני היזק הבא על ידי אדם דרך פגיעתן זה בזה השלישי היזק הבא על ידי אדם אלא שאין ההיזק במקום עשיית התקלה כגון שהיה עושה התקלה ברשות אחד והלכה התקלה במקום אחר והזיקה הרביעי בשוורים שחבלו או הזיקו זה את זה הן תם בתם ומועד במועד הן תם במועד ומועד בתם ונתגלגל בזה היזק אדם באדם ואדם בשור ושור באדם החמישי קצת הפרש שהוא מחדש בין היזק שורו להיזק עצמו והוא שאחר שהזכיר נזקי שניהם הוא מזכיר הפרש שבין זה לזה הששי נזק הבא מצד השור אלא שיש ספק בדבר הן בגוף המזיק הן בגוף הניזק היאך דנין אותו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו שאר דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין להתחיל בביאור החלק הראשון במי שהניח תקלה ברשות הרבים אלא שהיא תקלה שדרך בני אדם לעשותה והוא שאמר המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו נשברה כדו ברשות הרבים והחליק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב ר' יהודה אומר במתכוין חייב ושאינו מתכוין פטור אמר הר"ם עקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך אם בא אדם ונתקל בה פטור ולא נאמר היה לך להתבונן היאך אתה הולך ומה שאמר נשברה כדו והוחלק אחר במים חייב שענינו כשיזיק אדם בעת נפילתו או שבר שום דבר שחייב הנכשל לשלם מה שהזיק הוא דעת ר' מאיר שאומר נתקל פושע הוא אבל חכמים אומרים כי הוא אנוס ואם הזיק בעת נפלו אינו חייב כלום וטעם דברי ר' יהודה שאמר נתקל פושע הוא אם נתכוון לקחת החרסים לפי שנעשו אותם החרסים כמו בורו כמו שבארנו וכל מי שיבא לו נזק מאותם החרסים נתחייב הנתקל לשלם לו ואם לא נתכון לקחת החרסים אינו חייב כלום לא במה שהזיק בעת נפילתו ולא במה שניזק אחר באותם החרסים לפי שהוא אנוס כמו שאמרנו וכאלו לא היה לו מעולם באותם החרסים רשות והלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:
אמר המאירי המניח את הכד ברשות הרבים כגון שהיה עיף והניחה לשם ליפש ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור הנתקל משבירת הכד ולא עוד אלא שאם נתקל זה הוזק בה הרי בעל חבית חייב בנזקו מדין בורו ואע"פ שאמרו בבור שור ולא אדם לא נאמר כן אלא לענין מיתה אבל בנזקין חייב אף באדם ומ"מ לענין כלים פטור הרי אמרו חמור ולא כלים והרי שבירת הכלים זו היא מיתתן ואין בהם שבירה לנזקין שכל קלקול שאינו חוזר מיתתן היא ושאלו בגמרא לימא ליה איבעי ליה לעיוני ומיזל ולחייבו אם שברה וכל שכן לפטור בעל החבית בנזקי הנתקל והרי אין זה כבור דעלמא שמאחר שדרך בני אדם בכך ר"ל להניחה ליפש היה לנו לדון את הנתקל כפושע עד שפרשוה בהרבה פנים מהם שפרשוה באפלה ומהם כשהיה הכלי מונח בקרן זוית שכשהוא מתעקם משביל זה לחברו אין דרך בני אדם להתבונן ומהם שפרשוה בשמלא כל השביל חביות שאי אפשר להתבונן בהם וסוף הדברים העלו בה שבכל ענין אנו דנין כן הן שהיה ביום הן שהיה בלילה ובאפלה הן בחבית אחת הן בהרבה הן בקרן זוית הן באמצע רשות הרבים ואין אומרין איבעי ליה לעיוני ומיזל מפני שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים מרוב מחשבותיהם וטרדת עניניהם:
ואע"פ שבשור פקח שנפל לבור ביום אמרו איבעי ליה לעיוני ומיזל כמו שיתבאר טעם הדבר שאין השור ושאר הבהמות בעלי מחשבות כדי לומר בהם שאין דרכם להתבונן אלא דרכם להתבונן ומה שאמרו בשתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת וכו' כי אית לך רשותא לסגויי עלאי ואם דרכה להתבונן היאך יש לה רשות לילך עליה בודאי אין דרכם להתבונן בהלוכן שלא לדרוס על הכלים ועל כל מה שלפניהם דרך הלוכם אבל שור פקח דרכו להתבונן בכך מצד שאין להם בלבול מחשבות ואין בהם אלא מה שנמשך להם מצד טבעם שבכללו דחיית הנזק מעליהם והבריחה ממנו אבל אדם מרובה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים וא"כ כשנתקל אינו פושע ופוטרין אותו ומחייבין את המניח שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו אנו רואין איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופוטרין את האחר וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרין את הנתקל:
נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסית חייב ר' יהודה אומר במתכוין חייב בשאין מתכוין פטור פירשו בגמ' שבשני ענינים נחלקו אחד שהזיק בשעת נפילה ואחד שהזיק לאחר נפילה ומחלוקת הראשון ה"פ נשברה כדו על ידי שנתקל ונפל מעל גבו ובשעה שנפל קודם שיגיעו המים והחרסים לארץ נפל על האדם והפילו או מחמת דחייה או מחמת שהוחלק במים שנפלו על גופו ומגופו לרגליו והוחלק בהם לאלתר והוזק תכף שהגיעו לארץ שאין לחייבו עדיין משום בור הואיל ולא הספיק עדיין לסלקן לתנא קמא חייב מפני שהנתקל פושע הוא והרי פשע בתקלה זו ולא עוד אלא שהוא נזק אדם שהרי אינו עדיין בור וחייב בה אף בכלים בנזק אם נתקלקלו כליו במים ולר' יהודה אנוס הוא וגדולי המפרשים טרחו בזה ואפילו יהא אנוס והלא נזקי גופו או כחו הם ואדם מועד לעולם כמו שבארנו באבן שלא הכיר בו מעולם עד שפרשו שבאבן המונחת בחיקו קרוב לפשיעה הוא שהיה לו למשמש בכליו אבל בזו אנוס הוא לגמרי וכן מה שאמרו בבבא מציעא במעביר חבית ממקום למקום ושברה שאמר ר' יהודה נושא חנם ישבע שלא פשע בה ויפטר הוא שמכיון שאנוס הוא בנפילתו אין החבטה שלו וכל שהוא אונס גמור לא רבתהו תורה אף בנזקי אדם שהרי במה שאמרו אדם מועד לעולם בין ער בין ישן אמרו שאם היה האחד ישן ובא חברו לישן אצלו הראשון פטור שהרי אונס גמור הוא וכן בשלישי של כתובות בהניח להם אביהם פרה שאולה שאם טבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול לפי דעתם ולא תשלומי הנזק ומ"מ אנו מפרשים שמאחר שאין הנתקל פושע אינו נזק של אדם אלא נזק בור ואע"פ שבשעת נפילה מיהא שהוא מזיק אינו עדיין מונח ברשות הרבים הואיל ונפל מעל גבו והזיק בור הוא אלא שאין זה בור המחייב את האדם שכל בור שתחלת עשייתו באונס אינו מחייב בהיזק שיעשה באותה שעה אלא אחר שיונח בקרקע בדרך שנתכוון הוא לזכות בהם ושלא להפקירם ושהיה יכול לסלקם כמו שיתבאר ונמצא שבשעת נפילה מיהא פטור ואינו חייב אא"כ מתכוין לשבור שבזו בשעת נפילה מיהא הוה ליה נזק אדם וחייב אף בכלים וכן הלכה:
ומחלוקת שניה היא שאחר שנפל ונשבר לא סילק את החרסים ובא אחר ונתקל בהם והוזק תנא קמא מחייב שזהו בור ברשות הרבים ואע"פ שהוא סובר נתקל פושע הוא והרי הניזק פשע לא אמרו נתקל פושע אלא כשנתקל שלא מצד תקלה ור' יהודה פוטר אף בזו הואיל והוא לא עשה הבור ברצון אלא באונס אין זה הבור נקרא שלו אא"כ מתכוין ושאלו בגמרא בזו מיהא מאי מתכוין איכא ופרשוה במתכוין לזכות בחרסיו שאם נתכוין בכך שמירתן עליו ולא אמרו בשאר תקלות ברשות הרבים שהוא חייב בשמירתם אע"פ שהפקירם אלא בשבאה תקלתו שלא באונס כגון מניח והלכה כר' יהודה:
זהו ביאור המשנה ובענין מניח את הכד הלכה כסתם משנה ובשנשברה כדו הלכה כר' יהודה והזהר שלא לפרשה בנזקי כלים לדעת פסק שהרי לשמואל שהלכה כמותו תקלה זו בור היא אע"פ שלא הפקירה וכלים בבור פטור בין בקלקול בין בשבירה ומ"מ לדעת רב כל שלא הפקיר כגון מניח את הכד מצד היזק ממונו הוא חייב ולא מצד היזק בורו ואתה יכול לפרשה לדעתו אף בנזקי כלים אלא שאין הלכה כמותו וכן דברים שאתה פוטר את הנתקל דוקא בשהן במקום תקלה אבל אם היו במקום שבעל הכלי היה רשאי להניחו ולא במקום שיהא חייב בהן משום בורו חייב הנתקל שהרי אדם חייב על הנזק אפילו באונס כמו שבארנו וכל שאין לך מבא לחייב את המניח אתה מחייב את הנתקל על הדרך שכתבנו למעלה ומ"מ זו שבשעת נפילה פירשו בה גדולי הדורות שלפנינו הואיל ואינו בור הגמור שבמתכוין לשבור חייב בין בנזקי גופו בין בכלים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
הכד והחבית שתיהן כלי אחד הן אלא שהחבית גדולה מן הכד כמו שאמרו במסכת יום טוב ט"ו ב' הללו בעלי חביות הללו בעלי כדין מי שמכר לחברו חבית והיה מוסר לו כד אם היה הדבר ידוע שאין אדם קורא לחבית כד ולכד חבית אינו רשאי לפטור עצמו בכד אבל אם היו מקצת בני אדם קורין לחבית כד ולכד חבית אע"פ שאין רוב בני אדם עושין כך רשאי לפטור את עצמו בכד כלל גדול אמרו בדין המוציא מחברו עליו הראיה ואין הולכין בממון אחר לשון רוב בני אדם להוציא ממון וכן בכל כיוצא בזה:
ושמא תאמר בזו הדמים מודיעים שהרי דמי חבית מרובים וכמו שאמרו בפרק הפרה ניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי ניכסתא לנכסתא תדע שאין דין דמים מודיעים נאמר בדמים לבד הואיל ואין מגיעות לשתות שכל שאין בו שתות אין בו הודעת דמים וזהו דעת גדולי המפרשים הא כל שהיה רבוי הדמים מגיעים לשתות אף אנו אומרים הדמים מודיעים ויש חולקין לומר הדמים מודיעים אף בפחות משתות עד שמפרשים שמועה זו כשנתן לו דינר לחביות ולא הזכיר לכמה חביות ולפי המנהג שש חביות בדינר ושנים עשר כדין בדינר וזה שואל לו שש חביות והלה מוסר לו שנים עשר כדין שאין כאן הודעת דמים הא כל שיש שם הודעת דמים דנין אותו על פי הדמים ואע"פ שבצמד ובקר אין אומרים הדמים מודיעים כמו שיתבאר בפרק הספינה אינו דומה כמו שיתבאר בפרק שור שנגח את הפרה ויש אומרים שבשום מקום אין אומרים הדמים מודיעים ומה שהקשו וניחזי אי דמי רדיא וכו' שלא כהלכה וכמו שמצינו בקדושין נ"א א' דפריך את וחמור הוא ולא קנה והלכה שקנה כמו שבארנו בכתובות אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה חייב כמו שיתבאר למטה:
זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ובא זה ושפך את יינו והציל את הדבש והיתה כונתו ליתן לו דמי יינו שהדבש דמיו יקרים והיין בזול אין לו אלא שכרו כפועל ושכר חביתו ואע"פ שאמרו על זה שנים שהיו עוברים זה בדבשו וזה ביינו והם במקום שאי אפשר אלא בהפסד האחד שופך זה את יינו ונוטל דמיו מתוך דבשו של חברו טעם הדבר שהרי זה כופהו לעשות כן מכח התקנה כמו שיתבאר אבל בזו הוא עשה מרצונו ואין התקנה מתפשטת בה וטעם הדבר לדעתי הוא שהתקנה היתה שכל זמן שיתבענו בעל הדבש בכך יהא רשאי לכופו על מנת שיטול זה דמי יינו מתוך דבשו של זה שכל שהוא תובעו בכך אינו תובעו אא"כ הוא רואה בה תועלת גדולה לעצמו אבל כל שהוא עושה כן מעצמו היאך הוא נפרע מכל דמי יינו ושמא אף הוא ממהר בכך אע"פ שאין בה תועלת גדולה לזה כגון שאין הדמים מרובים כל כך מזה לזה כדי שמ"מ יציל את יינו אלא ודאי אין התקנה אלא בזמן שהלה תובעו בכך:
