החובל בחברו וכו' כבר בארנו בראש המסכתא שהחלק השלישי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה וחבלה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק הזה לחמשה חלקים הראשון לבאר בכמה דברים החובל חייב וביאור כל אחד מאותם הדברים בפרט השני הצדדין שהחובל נפקע בהם מתשלומין אלו והצדדים שאינו נפקע בהם אע"פ שהיו הדברים מראין לומר כן השלישי בקצת חבלות שאין חיוב בהם אלא באחד מחמשה דברים והוא הבשת ותוספת ביאור בדין הבשת יתר על מה שלא באר בו בחלק הראשון הרביעי סובב על דרכי התשובה שאינו מתכפר בתשלומין עד שירצה את חברו וימחול לו החמישי בחובל בחברו ברשות הנחבל או במצותו על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר החובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק בצער ברפוי בשבת ובושת בנזק כיצד סמא את עינו קטע את ידו שבר את רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד שמין אותו כמה הוא יפה וכמה היה יפה צער כיצד כואו בשפוד ובמסמר ואפילו על צפרניו מקום שאין עושין חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך ברפוי כיצד הכהו חייב לרפאתו עלו בו צמחים מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור חייתה ונסתרה חיתה ונסתרה חייב לרפאתו חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאתה בשבת כיצד רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש המבייש את הערום המבייש את הסומא המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבשת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב עד שיתכוין לשלוח זה חומר באדם מבשור וחומר בשור מבאדם חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק וצער ורפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות לבעל ושור אינו משלם לבעל אלא נזק ופטור מדמי ולדות וחומר בשור מבאדם שהשור משלם את הכופר ואדם אינו משלם את הכופר אמר הר"ם שיהיה מתכוין כשיקטע את ידו או רגלו יתחייב אלו חמשה עונשין אבל כשיעשה בו אחד מאלו ההזקים או שנים מהם כגון שבייש אותו בלבד לא יתחייב אלא בושת וכמו כן אם ציער בלבד לא יתחייב אלא צער כמו שאמר דרך משל כואו בשפוד על צפרניו ועל דרך זה הקיש ואם יעבור המוכה על ידי הרופא ונוסף חליו או נולדה בסבתו מחלה לא יתחייב החולה שום דבר על אותו החולי המתחדש לפי שהחולה חמל על נפשו ודע כי עקר מעקרי דתנו אין גובין קנסות בבבל והוא הדין בשאר כל הארצות חוץ מארץ ישראל בלבד לפי שאמר ית' עד האלהים ואין לנו דיינים שיקרא שמם אלהים אלא הדיינים הסמוכים בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין וכל דייני העולם כאלו הם עומדים במקום דייני ארץ ישראל ואעפ"כ אין ממלאין מקומם אלא בדברים הנוהגין הרבה כדי שלא יאבדו בני אדם כגון ההלואות והמקח והקנאות וההודאות והכפירות וכשהזיקה בהמה בשן ורגל שהם מועדין לזה שקדם וכמו שהזיק אדם את הבהמה אבל בהמה את האדם או אדם באדם וכן כל קנס שישלם שום דבר אלא בבית דין בארץ ישראל לפי שאלה הדברים יש מהם שלא יארעו אלא מעט ומהם שאין בהם חסרון כיס והראוי לעשות בחובל בחברו שיושם כל מה שיתחייב משבת ובשת ורפוי וצער וקנס ויכלול הכל וישלם החובל בפעם אחת ויפטר אם היה הדין בארץ ישראל ואם בחוצה לארץ מנדין החובל עד שיתן מה שיחוייב על דרך פשרה או יעלה עם בעל דינו לארץ ישראל וכשיתן מה ששמין עליו מתירין לו נדויו ואפילו לא נתרצה הנחבל בזה ומאשר ראוי לזכור בכאן כי החצי נזק צרורות שנזכר כבר בפרק השני מזאת המסכתא והוא כשהיו צרורות מנתזין מתחת ידו ושבר את הכלים משלם חצי נזק מן העליה כי הוא הלכה ואינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ ובלבד שיהא ברשות ניזק אבל ברשות הרבים הוא פטור על כל הזק הרגל כמו שיתבאר לשם ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ חוץ בשור המועד בלבד לפי שעקר הוא בידינו אין מועד בבבל אמרו זה חומר באדם מבשור יש לו סמך על העקר אשר קדם בפרק שלישי מזאת המסכתא שורו שבייש פטור וכבר בארנו בפרק החמישי גם כן שהשור פטור מדמי ולדות:
אמר המאירי החובל בחברו חייב עליו בחמשה דברים והם נזק וצער רפוי ושבת ובשת בנזק כיצד כלומר הגע עצמך ששבר את רגלו או סמא את עינו אם אתה אומר לחייבו בנזק מה שאתה דן עליו בכמה לא היה רוצה בחסרון זה הרי אתה מכחיש את המזיק שאפילו נותנין לו כמה אינו רוצה בכך אלא רואין אותו כאלו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין כמה היה יפה קודם שנחבל וכמה הוא יפה משנחבל:
בצער וכו' וצריך שתדע שהצער חלוק לשני דרכים צער במקום נזק וצער שלא במקום נזק צער במקום נזק הוא שקטע את רגלו ואע"פ שפרע זה דמי רגלו והיה לו לחתכה מ"מ שמין באדם כזה אלו היתה ידו מוכתבת למלכות לחתכה על כל פנים והרי בדרך המלכות לחתכה בסייף כמה היה זה רוצה ליתן שיחתכוה בסם ונותן לו כחשבון זה ומ"מ במשנה זו לא דבר אלא בצער שלא במקום נזק כגון מכה שלא נפחתו דמיו עליה כגון כואו בשפוד או במסמר במקום שאינו עושה חבורה ואין שם בטול מלאכה כדי לשום בו פחת דמים ונאמר בכאן ששמין לו דמי צערו ואע"פ שמשנתנו אמרה שחייב בחמשה דברים והרי אין כאן נזק מ"מ חייב בחמשה דברים בצדדים שיש מקום לכלם ואם אין מקום לכלם פורע מקצתם כפי שיש להם מקום לחיוב:
רפוי הוא שחייב לרפאתו להוצאתו על הדרכים שיתבאר בגמרא:
עלו בו צמחים שלא במקום החבלה עצמה אלא סביבותיו אם מחמת המכה חייב ואם שלא מחמת המכה פטור:
חיתה ונסתרה חייב כלומר שלא חיתה כל צרכה אלא שנדמית כאלו חיתה ואחר כך נסתרה ולשון סתירה בזה הוא ענין חזרת המכה לקדמותה ולשון לעז ריקורו"שאר אבל אם חייתה כל צרכה אלא שלסבה אחרת חזרה המכה לשם אינו חייב לרפאתו:
שבת רואין אותו כל ימי החולי כאלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכירות כזה בכל יום מימי חליו שהרי לכשיתרפא יהא ראוי לשמירת קשואים ומ"מ אין שמין לו לפי המלאכה שהיה רגיל לעשותה קודם שחבל בו שהרי כבר נחשב דבר זה בכלל הנזק ומ"מ הקשו בגמרא לקתה מדת הדין שהרי לכשיתרפא יהא ראוי למלאכה גדולה משמירת קשואין שאם נקטעה ידו הרי הולך בשליחויות אילך ואילך ואם נקטעה רגלו דולה מים לזרעים ותרצו מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו:
וביאור דבר זה הוא שכבר אמדוהו בנזק כמה היה יפה קודם חבלה וכמה הוא יפה לאחר חבלה ושומא זו שאחר חבלה היא לאחר שיתרפא ונמצא שבטולו בימי החולי ממלאכה שהיה רגיל בה קודם חבלה כבר נחשבה בכלל הנזק שהרי שומת כמה יהא יפה לאחר חבלה אינה מתחלת אלא משיתרפא ויהא ראוי למלאכה ונמצא בטולו שבימי החולי נחשב בחשבון פחת שלו מחמת המלאכה שהיה רגיל בה והרי בכלל אותה מלאכה זו האחרת שאתה אומר עליה שיהא ראוי לה לאחר שיתרפא והיא דליית המים והליכת השליחות שהרי אי אפשר לעשות מלאכה זו עם האחרת ומעתה אין שמין לו מתוך חליו אלא שמירת קשואים שהיה ראוי לה ואף עם עשיית אותה מלאכה שנחשבה בשעת הנזק ומעתה אין שבת במקום נזק אלא בדרך זה הא שלא במקום נזק נותן לו דמי בטולו מחמת מלאכה שהוא רגיל בה ומה שאמרו בגמרא סמא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו מטחינו ברחים אתה מפרש לדעת זה שעם עשיית המלאכה שהיה רגיל בה היה יכול להטחין את הרחים אם ברגלו ואם בגופו או שמנהיגו על ידי חמור וגוער את החמור עד שמנהיג מחמת קולו:
וגדולי המפרשים פרשו שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שבשעה שאמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה בלא יד אמדוהו עד שמירת קשואים שכל הלוקחו אינו לוקחו אלא לשמירת קשואין וכיוצא בו מפני שזו היא רוב מלאכתו ופחת דמי מקחו עד שמירת קשואים וכל שפוחת זה בדמיו מוסיף זה בתשלומיו ונמצא שכבר נישום עד שמירת קשואים ומפני זה אין שמין לימי חליו אלא דמי שמירת קשואים וכן לפירוש זה בסימא את עינו עד טחינה ברחים וזהו עיקר הפירושים מפני שענין טחינה ברחים מתבאר יותר יפה לפירוש זה:
בשת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן וכבר בארנו בפרק שני שכלן חייב עליהם בלא כונה חוץ מן הבשת שאינו חייב עליו עד שיתכוין להזיק הא אם נתכון להזיק אע"פ שלא נתכון לבייש חייב כמו שבארנו וכמו שיתבאר במשנה זו למטה:
וחמשה דברים אלו יוצאין מן המקראות נזק מדכתיב עין תחת עין צער מדכתיב פצע תחת פצע או מתחת אשר ענה שבת מדכתיב רק שבתו יתן רפוי מדכתיב ורפא ירפא בשת מדכתיב וקצותה את כפה ופרשו בו ממון ולענין בושת:
המבייש את הערום חייב פרשו בגמרא לא שהוא הולך ערום שההולך ערום אינו בן בשת אלא כגון שהגביה הרוח את כנפי כסותו ובא חברו וגלהו יותר שעכב את כנפיו שלא לחזור ולכסותו חייב ליתן לו דמי בשתו ומ"מ לא מכל וכל כמי שגלה אותם מתחלתם המבייש את הסומא חייב שאע"פ שאינו רואה מ"מ מתבייש בלבו כשהוא יודע שנזדלזל בפני רבים המבייש את הישן חייב שאע"פ שבשעת הבשת לא הרגיש מ"מ כשנודע לו אחר שנעור משנתו מתבייש:
הישן המבייש פטור שהרי לא נתכון להזיק וכבר בארנו שכל שלא נתכון להזיק פטור מן הבשת נפל מן הגג אף ברוח מצויה שהוא קרוב למזיד והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבשת שכל שלא נתכוון להזיק להדיא פטור על הבשת ושבת וצער ורפוי חייב עליהם ואם נפל ברוח שאינה מצויה פטור בכלם חוץ מן הנזק כמו שהתבאר בפרק שני:
זה חומר וכו' כלומר חיוב זה של חמשה דברים הוא חומר באדם המזיק יתר על שור המזיק שהאדם משלם חמשה דברים והשור אינו משלם אלא נזק בלבד שהרי דרשו רבותינו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן חומר באדם מבשור בדמי ולדות שהאדם חייב עליהם ולא השור שהרי כתיב כי ינצו אנשים ודרשו בו אנשים ולא שוורים כמו שהתבאר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא אלא שלא נשלם באור חמשה דברים אלו מכל וכל ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת ענינים אלו וגם מה שנתגלגל בהם מענינים אחרים אלו הם:
ממה שבארנו אתה למד על מה שאמרו בתורה עין תחת עין וכן יד ביד וכל כיוצא בזה אין הכונה לעין ממש ויד ממש אלא ממון ולחשבון הנזק שמא תאמר אף נפש בנפש כן תלמוד לומר ולא תקחו כפר לנפש רוצח וכו' ואפילו ליתן ליורשיו לרוצח אי אתה לוקח כפר אבל אתה לוקח כפר לראשי אברים אע"פ שאינן חוזרין:
גזרה שוה לא סוף דבר שדנין אותה מדמיון שתי מלות שהם שוות זו בזו אלא אף מדמיון שתי מלות שהם שוות בענין אע"פ שאין שוות בלשון והוא שאמרו כאן נאמרה הכאה בבהמה והוא מכה נפש בהמה ונאמרה הכאה באדם והוא ואיש כי יתן מום בעמיתו ונתינת מום על ידי הכאה היא באה ודנין בה מה הכאת בהמה לתשלומין את הכאת אדם בתשלומין על הדרך שבארנו וכבר נאמר כן בענין ושב הכהן ובא הכהן כמו שבארנו במסכת יומא:
כשם שאין נוטלין ממון מן הרוצח כדי לפטור כך אין נוטלין ממנו ממון ושנחייבהו שהרי אין אדם מת ומשלם כמו שבארנו כמה פעמים:
וזה שבארנו שאין החובל בחברו ומחסרו אבר נדון בחסור אותו אבר בעצמו אלא ממון לא סוף דבר בשהחובל מתרצה בכך אלא אפילו היה החובל צווח ואומר שיסמאו את עינו כשם שסימא הוא את עין חברו אין שומעין לו:
