בבא קמא פח ע"ב

דף פח - ב

אזל [הלך] רב שמואל בר אבא קמיה דרבי ירמיה בר אבא, אוקמיה רבי ירמיה לרב שמואל בנכסי אמו.

אזל רבי אבא בעל אמו של רב שמואל אמרה למילתא [סיפר את הדברים] קמיה דרב הושעיא, ^[1] אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה, אמר ליה רב יהודה: הכי אמר שמואל: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולהלן מפורש טעם הדבר.

וכשם שהבעל מוציא מיד הלקוחות, כך הוא מוציא ממי שקיבל את הנכסים במתנה, לפיכך יכול רבי אבא להוציאם מרב שמואל שקיבל מתנה מאמו - אשת רבי אבא.

אמרוה להא דשמואל קמיה דרבי ירמיה בר אבא, אמר להו: אף ששמואל אמר שהבעל מוציא מיד הלקוחות, אין הלכה כן, כי אנא מתניתא ^[2] ידענא [אני יודע משנה] שבה מבואר שלא כדברי שמואל:

דתנן: הכותב נכסיו לבנו "מהיום ולאחר מותו" כלומר, את גוף הקרקע הוא נותן לבנו כבר מהיום, אבל את הזכות לאכול את פירות הקרקע, משייר האב לעצמו, עד יום מותו. ^[3]

הבן אינו יכול למכור את הנכסים מכירה מוחלטת מעכשיו, מפני שהן עדיין ברשות האב לפירות, עד יום מותו.

והאב אינו יכול למכור את הנכסים מכירה מוחלטת, מפני שהן כתובין ונתונים לבן.

אף על פי כן יכול האב, וכן הבן, למכור את הנכסים מכירה חלקית: ^[4]

אם מכר האב את נכסיו, הרי הם מכורים לפירות ^[5] והלוקח אוכל אותם עד שימות האב, וכשימות האב, ילך הבן ויוציא את הקרקע מיד הלקוחות.

ואם מכר הבן בחיי אביו, אין לו ללוקח פירות עד שימות האב.

ומכאן מדייק רבי ירמיה דלא כשמואל, דהא משמע דכי מיית אב מיהא אית ליה ללוקח [כאשר ימות האב יזכה הלוקח בקרקע].

ואף על גב דמת הבן בחיי אב, ונמצא דלא אתו נכסים לידי הבן, מכל מקום כאשר ימות האב יזכה הלוקח בקרקע.

ומוסיפה הגמרא: ^[6] דברי רבי ירמיה בר אבא הם כדעת רבי שמעון בן לקיש דאמר: כאשר מת האב לא שנא [בין אם] מת הבן בחיי האב דלא אתו נכסים לידיה דבן, לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו נכסים לידיה דבן - קנה לוקח. וכמו כן הכא, הבעל הרי אוכל פירות בחייה של אשתו, אבל אין לו זכות בגוף הקרקע אלא כשהיא תמות והוא יירשנה, אם כן הרי הוא כאב שנתן נכסיו לבנו "מהיום ולאחר מיתה", מהיום - את הגוף, ולאחר מיתה - את הפירות, אבל בחייו שייר האב אצלו את הזכות לאכול פירות.

וכמו לענין אב שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה, והלך הבן ומכר, הרי הנכסים של לוקח לאחר מיתת האב, אף אם מת הבן בחיי האב, כך יהיו הנכסים של רב שמואל בר אבא לאחר מיתת אמו, אף שהיא מתה בחיי בעלה, ושלא כדברי שמואל שאמר: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.

בענין מת הבן בחיי האב נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ולהלן מובאת מחלוקתם:

דאתמר: מכר הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן בחיי האב:

רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח. ריש לקיש אמר: קנה לוקח. ומפרש לה ואזיל:

רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח. משום דאמר לך: כי קתני מתניתין: מכר הבן לא קנה לוקח עד שימות האב, וכי [כאשר] מיית האב אית ליה ללוקח מיירי דווקא דלא מת הבן בחיי האב, דאתו לידי הבן, [הנכסים באו לרשותו של הבן, קודם שהוא מת] ואז היה בכוחו להקנותו ללוקח. ^[7]

אבל אם מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן, כי מיית אב נמי [אפילו כשימות האב] לית ליה ללוקח כלום.

אלמא קא סבר רבי יוחנן: קנין פירות שיש לאב, כקנין הגוף דמי, לפיכך, אין לבן כח למכור את הנכסים בחייו וכי זבין [מכר] לאו דידיה זבין. ^[8]

רבי שמעון בן לקיש אומר: מכר הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן בחיי אביו קנה לוקח, דקסבר ריש לקיש: כי קתני מתניתין: מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב, דמשמע: כי מיית אב מיהת אית ליה ללוקח: לא שנא [אין חילוק] בין אם לא מת הבן בחיי האב דאתו נכסים לידיה דבן, ולא שנא אם מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן, כי בין כך ובין כך קנה לוקח.

אלמא קסבר ריש לקיש: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואין קנין פירות של האב מונע את הבן - שיש לו את הגוף - למכור את הנכסים הואיל וכי קא זבין דידיה קא זבין. ^[9]

עתה מפרשת הגמרא פלוגתא דרבי ירמיה בר אבא ורב יהודה: ^[10]

ביבמות לו א פסקה הגמרא הלכה כריש לקיש שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

ואנן השתא, בין רבי ירמיה בר אבא ובין רב יהודה כרבי שמעון בן לקיש סבירא להו כלומר, היות וקיימא לן כריש לקיש, ראוי לפרש את מחלוקתם של רבי ירמיה ורב יהודה, באופן שגם דעת רב יהודה תתאים לדברי ריש לקיש. ^[11]

וקאמר רבי ירמיה בר אבא: ^[12] הרי מן המשנה משמע שאף אם מת הבן בחיי האב קנה לוקח, אם כן יש להוכיח מכאן שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. [וממילא - הוא הדין לנידון דידן באשה שנתנה מתנה מנכסי מלוג שלה ומתה בחיי בעלה.]

כי אי סלקא דעתך: קנין פירות כקנין הגוף דמי, אם כן כי [כאשר] מיית אב ומיית הבן בחיי האב, אמאי אית ליה ללוקח!? הרי כי קא זבין האי [הבן] לאו דידיה קא זבין!?

אלא לאו שמע מינה: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

אהדרוה [החזירו] את תשובתו של רבי ירמיה בר אבא לקמיה דרב יהודה, שמן המשנה מוכח שקנין פירות לאו כקנין הגוף, ושפיר העמיד רבי ירמיה בר אבא את הנכסים ברשותו של רב שמואל בר אבא.

אמר להו רב יהודה: הכי אמר שמואל: זו [אשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה בחיי בעלה] אינה דומה למשנתנו, ומפרש לה ואזיל:

ומבארת הגמרא: מאי טעמא אינה דומה, ומה חילוק יש בין קנין פירות שיש לבעל בנכסי מלוג של אשתו, לבין קנין פירות שיש לבן שקיבל מתנה מאביו "מהיום ולאחר מיתה"!?

אמר [פירש] רב יוסף: בשלמא אי הוה מתניתין תני איפכא: הכותב נכסיו לאביו [ולא הכותב נכסיו לבנו], ומכר האב בחיי בנו אינם מכורים עד שימות הבן, משמע, אם מת הבן קנה לוקח, אם כן, אכן איכא למפשט מינה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, כי אם כקנין הגוף דמי, לא היה הלוקח זוכה בקרקע.

אלא השתא דקתני: הכותב נכסיו לבנו, אין הכרח שטעמו של דבר משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכל מקום, כי יש לומר: לעולם כקנין הגוף דמי, ואין בעל הגוף יכול למכור אותו בחיי הנותן, ומה שיכול הבן למכור קודם שמת אביו, הוא משום דראוי ליורשו, כי כאשר אמר לו האב: "נכסי לך לאחר מיתה", בודאי לא היתה כוונתו לתת לו מתנה רגילה לאחר מיתה, שהרי בלאו הכי הוא יורש את אביו, ומה הועילה לו המתנה!? ובעל כרחך כוונת האב היתה לתת לו אפשרות למכור את הנכסים עוד בחייו של האב, אף על פי שבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ^[13]

אם כן, אשה שמכרה בנכסי מלוג, או שנתנה אותם במתנה למי שאינו ראוי ליורשה, וכגון רב שמואל בר אבא שאינו ראוי לירש את אמו היות ויש לה בעל, אין מכירתה מכירה, ^[14] היות ובמקום שאינו ראוי ליורשו: קנין פירות כקנין הגוף הוא, ושלא כדברי רבי ירמיה בר אבא.

אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי אטו ברא ירית אבא, ואבא לא ירית ברא!? כלומר, כמו שאב הנותן לבנו קרקע "מהיום ולאחר מיתה", אתה אומר: הואיל וראוי הוא ליורשו, יכול הוא למכור את הנכסים כדי שיזכה בהם הלוקח לאחר מיתת האב.

אף בבן הנותן לאביו קרקע "מהיום ולאחר מיתה", יש לומר: הואיל וראוי הוא ליורשו, שהרי מי שמת ואין לו בנים ולא בנות - אביו יורשו, על כן יכול הוא למכור את הנכסים בחיי בנו ויזכה בהם הלוקח לאחר מיתת הבן, אף אם ימות הבן אחרי שמת אביו. אם כן, אף אם הוה תני איפכא, ליכא למיפשט מינה דקנין פירות לאו כקנין הגוף.

אלא ^[15] מאי טעמא "הכותב נכסיו לאביו" אין לאב יפוי כח יותר מכל מי שיש לו קנין פירות בלבד, כי אנו אומרים: הטעם שכתב את הנכסים לאביו, אינו כדי ליפות את כוחו למכור בחייו, אלא לאברוחינהו לנכסי מבריה קא אתי [כדי שבניו של הנותן לא יירשו אותו] אם אכן יש לנותן בנים או בנות שעתידים ליירש אותו.

הכא נמי באב הכותב נכסיו לבנו, אם יש לאב עוד בנים, יש לומר: לא נתן לו את נכסיו בחייו כדי ליפות את כוחו למכור בחיי הנותן, אלא לאברוחינהו לנכסי מאחיה [מאחיו של המקבל] אתי. ^[16]

אם כן, אין חילוק בין אב שכתב לבנו את נכסיו, ושייר לו אכילת פירות כל ימי חייו, לבין בעל שאוכל פירות בנכסי מלוג של אשתו כל ימי חייו, ואמאי לא מועילה מתנת האשה לרב שמואל בנה!?

כשחרב בית שני גלתה סנהדרין ממקום למקום ואחד מן המקומות שהיתה שם סנהדרין אושא הוא [ראש השנה לא ב].

אלא מאי "אינה דומה למשנתנו" דקאמר שמואל משום שלענין בעל בנכסי אשתו איכא "תקנת אושא".

דאמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ^[17]

ואף על פי שבחייה אין הבעל אוכל אלא פירות, וקנין פירות שאינו כקנין הגוף, אינו יכול למנוע את בעל הקרקע למכור אותה, מכל מקום תיקנו חכמים שיהא כח שעבודו של הבעל, כאילו הוא קנה את הקרקע מאשתו בשעת נישואיהם, ונמצא שאם אחר כך מכרה האשה לאדם אחר, הרי הבעל מוציא ממנו, כמו בכל קרקע שמכרה בעליה בזה אחר זה לשני בני אדם שהראשון מוציאה מן השני. ^[18] אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא, יש להוכיח מן הברייתא כדברי רבי יוסי בר חנינא, שאין האשה יכולה למכור נכסי מלוג שלה, כדי שיזכה בהם הלוקח לאחר מיתה:

עדים שנמצאו "זוממין", הרי הם נענשים באותו עונש שהם זממו לעשות למי שעליו הם העידו, אם העידו לחייבו מיתה - הורגים אותם, ואם חייבו מלקות - הרי הם לוקים, ואם העידו עליו עדות שמפסידה אותו ממון, עליהם לשלם לו כפי שזממו להפסיד לו, שנאמר [דברים יט יט]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן, כבר שילם לה את כת ובתה.

אלמא קנין ירות כקנין הגוף דמי. ואם תאמר לרבי יוחנן לית ליה תקנת אושא. י"ל דסבר רבי יוחנן דמעולם לא תקנוה דלא איצטריכא להו. אי נמי י"ל דנפקא מינה היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירות עד עולם דאין לו פירות (כתובות פג, א) ואפילו הכי אם מכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות מתקנת אושא. כן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וצריך לי עיון בזו ובנותן מתנה לאשתו דקיימא לן (ב"ב קא, ב) שקנסה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בחייו אינו מוציא לפי שאין לו בהן כלום והיא גם היא אין לה כלום בהו היאך יורש הוא לאחריה שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון (ב"ב קלט, ב) ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן היאך יחזור ויוציא מיד לוקח שני.

הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא. ואף על גב דסבירא ליה לשמואל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וסבר ליה נמי (לעיל בבא קמא ט, א) האחין שחלקו לקוחת הן דאין ברירה לא תיקשי ליה האיך מביאין בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בסוף פרק השולח (גיטין לח, א) אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, דרבי יוחנן בלחוד הוא דאית ליה מחזירין זה לזה ביובל אבל כלהו אינך דאמרו האחין שחלקו לקוחות הן לא מסיימי במילתייהו ומחזירין זה לזה ביובל ובהא פליגי דכל שאר ירושות כירושה ראשונה של הארץ וירושת הארץ אינה חוזרת אפילו לרבי יוחנן דהא מודה הוא רבי יוחנן דאותן שהיו ימי יהושע היו מביאין בכורים ואפילו אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא בעי חד בר חד עד יעקב אבינו כדקאמר אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. כיון דחד בר חד עד יהושע בן נון מיהא היה מביא אפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואף על פי שיוצאי מצרים מן האבות ירשוה וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קיט, ב) ירושה היא להן מאבותיהן, וטעמא דמלתא דמה שנעשה על פי נביא ואורים ותומים אינו בדין שיתבטל ויחזרו לחלוק, אלא דקסבר רבי יוחנן דלא ילפינן שאר ירושה מירושה ראשונה דהתם גזירת הכתוב היתה ושמואל וכולהו אינך סברי דכל ירושה מירושת הארץ ילפינן ומה ירושה ראשונה אינה חוזרת ביובל אף כל הירושות אינן חוזרות ולפיכך מביאין בכורים. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק בית כור (ב"ב קט, א) ובגיטין פרק השולח.

הבעל יורש את אשתו בכל נכסיה אפילו נכסי מלוג ולא ירושה בלבד עד שלא יירש אלא הנמצא בנכסי מלוג שלה שלא מכרתן וכן שבלשון ירושה לא תהא רשאה להניח לאחרים הא בלשון מתנה או מכירה תהא רשאה אלא אף מה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא כל זכות הלקוחות מידם ונשארים הנכסים בידו שכך התקינו באושא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה אע"פ שידוע שלא היה לבעלה בהם אלא קנין פירות וידוע בקנין פירות שאינו כקנין הגוף ונמצא שהגוף שלה ומכרתה הן בלשון מעכשו לגמרי הן מעכשו לאחר מיתת בעלה והיה ראוי לומר שיהו הלוקחים במקומה עד שאם תמות היא בחיי בעלה לא יהא הבעל יורש אלא יחזיק בהם לפירות כאלו היא חיה עד שימות וכשימות יזכו הם במקום האשה כאלו היא חיה שהרי במקומה הם מ"מ כח התקנה מפקיע מדבר זה שלא יורש בלבד עשאוהו אלא אף לוקח ר"ל שמשעה שנשאה נעשה לוקח בנכסיה מעכשו ולאחר מיתתה והרי הוא לוקח ראשון וכשמתה בחייו מוציא זכות הגוף שמכרה מיד הלוקח ונשאר הקרקע בידו לחלוטין ומ"מ אם מת הוא בחייה הרי זכתה היא בנכסיה וכשזכתה היא זכו הלוקחים ממנה ונכסי צאן ברזל אף הדין בהם כך הוא אלא שלא הוצרכו בהם לתקנה שהרי קנין הגוף יש לו בהם ואין מכירתה בהם כלום אף מן הדין לענין שאם תמות היא בחייו יהו הם במקומה אלא שמ"מ כשתזכה היא יזכו הם במה שהיא זוכה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:

הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה ר"ל שיקנה לו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה כך צריך לפרש לפי מה שכתבו גדולי הדורות בראשון של מציעא שסוברין שאף בשטר שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה אם רצה לחזור חוזר עד שיזכיר שם גופא קני מהיום ופירא לאמר מיתה ולדעתנו אינו צריך שאף במהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור ולענין הדין מיהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב אינו יכול למכור מכירה מוחלטת לעולם שהרי גוף הנכסים של בן ואין לאב בהן אלא קנין פירות והבן אינו יכול למכור עד שיעמידם ביד הלוקח מעכשו שהרי הן ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות ואע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוון למכור גוף ופירות מעכשו שכל המוכר דבר אע"פ שהמכירה אינה לענין מה שמכרה מ"מ הרי היא מכירה לענין מה שיש לו בה:

מכרן הבן אין ללקוחות כלום עד שימות האב ומ"מ כשימות האב קנה לוקח ואין זה בדין מה שאירש מאבא מכור לך הואיל ונכתבו לו ולא סוף דבר שמת האב בחיי הבן וזכה הבן בנכסים ובשעה שזכה הוא זכו לוקחיו אלא אף במת הבן בחיי האב שלא הגיעו הנכסים ליד הבן מעולם קנה לוקח לכשימות האב מפני שהוא במקום הבן לזכות תחתיו לכשימות אביו שקנין פירות שיש לאב בהם בשעה שמכר הבן אינו כקנין הגוף שאלו היה כקנין הגוף היינו אומרים בשעה שמכר לא היה לבן בהם שום זכות אפילו בגוף ומת בחיי האב ולא הגיע להיות לו בהן שום זכות נמצא שאין ללוקח זכות בהם כלל ואין הלוקח זוכה במה שאין המוכר זוכה אבל מ"מ קנין פירות אינו כקנין הגוף והרי בשעה שמכר היה הגוף למוכר ונמצאת מכירתו חלה מיהא לאחר מיתת האב שהרי אף באשה היה הדין כן אלא שתקנת אושא הפקיעה כמו שבארנו ואלו היה קנין פירות כקנין הגוף לא הוצרכנו לתקנת אושא אלא באשה שנתנו לה על מנת שלא יהא הבעל אוכל פירות ולא הפקיעוהו משאר דברים:

דבר זה שכתבנו שקנה לוקח אע"פ שלא באו ליד הבן לא סוף דבר בכותב נכסיו לבנו שהוא ראוי לירשו ויש לנו לומר בו שאפילו נאמר בשאר מקומות שקנין פירות כקנין הגוף בזו ודאי כונתו להקנות הגוף בחייו שאם לא כן מה נתן לו והלא אף הוא ראוי לירשו אין הדבר כן אלא אף בכותב נכסיו לאחר על דרך זה כך אנו דנין שהרי אף בבן אפשר שהוא בן בין הבנים ועיקר כונתו להבריח הנכסים משאר בנים ולא להקנות הגוף בחייו לבנו:

הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה. רצה לומר שיקנה לו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה כך צריך לפרש לפי מה שכתבו גדולי הדורות בפרק קמא דמציעא שסוברים שאף בשטר שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה אם רצה לחזור חוזר עד שיזכיר שם גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. ולדעתנו אינו צריך שאף במהיום ולאחר מיתה אינו יכול לחזור. ולענין הדין מיהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב אינו יכול למכור מכירה מוחלטת לעולם והבן אינו יכול למכור עד שיעמידם ביד הלוקח מעכשיו שהרי הם ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו. מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות ואע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוון למכור גוף ופירות מעכשיו שכל המוכר דבר אע"פ שהמכירה אינה לענין מה שמכרה מכל מקום הרי היא מכירה לענין מה שיש לו בה. מכרן הבן אין ללקוחות כלום עד שימות האב ומכל מקום כשימות האב קנה לוקח ואין זה בדין מה שאירש מאבא מכור לך הואיל ונכתבו לו. הרב המאירי ז"ל.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מותו האב אוכל פירות עד שימות. וכן נראה לומר שיש לו לעשות מהן צרכי קבורתו לא כל הימנו להפיל עצמו על הצבור אם נתן לו כל נכסיו. ע"כ.
משום דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דודאי בההיא שעתא דכתבינהו ליה לאחר מותו גמר ומקני ליה מאותו יום שהוא עומד בו אלא מיהו האי דלא כתב ליה מהיום משום פירות דקא משייר לדידיה הוא דקעביד ומשום קנין פירות דאית ליה לית ליה זכייה בגופה של קרקע והילכך דכי מכר הבן אף על גב דמית הבן בחיי האב נראה כמו שכבר באה לידו וקנה לוקח. גאון ז"ל.

הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתנו. תימה דבגיטין בסוף השולח קאמר אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות וכו' לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש ואם כן שמואל האיך מצא ידיו ורגליו. וכן קשה דקיימא לן כוותיה דרבא דפסיק הלכתא כריש לקיש וכו'. ואומר רבנו תם דהא דפסקינן כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היינו בכל מקום לבד מביכורים דכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וכן בשדה אחוזה דדרשינן אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצא וכו' כדדריש רבי מאיר בסוף השולח. והשתא ניחא לן לשמואל דמצינו ידינו אף על גב דסבירא לן דלקוחות הן מכל מקום יכול להביא הואיל ויש לו פירות מקרא דלביתך. ותימה דבפרק יש נוחלין גבי פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן בכותב נכסיו לבנו פריך והא איפליגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות ומאי מדמה ליה לימא דהוה אמינא דהא דקנין פירות כקנין הגוף דמי היינו לענין ביכורים דכתיב בהו ולביתך ולהכי איצטריך לההיא דהכותב כל נכסיו לבנו דאף התם אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא ודאי לאו בקראי תליא מילתא ויש חילוק בין ביכורים לכותב שדהו והוי חילוק כדמפרש התם משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל ומשום הכי מהני מכר הבן. ואומר רי"ץ דכל הני דסבירי להו לקוחות הן לא סבירי להו מחזירין זה לזה ביובל דמכר אמר רחמנא דהדר ולא ירושה ומתנה כרבי יוחנן דאמר לה בהדיא ועל כן אפילו סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפילו הכי מייתי ביכורים. ה"ר ישעיה ז"ל.
ואנן כריש לקיש דפשטא דמתניתין כוותיה דלא מפליג בין אתא לידיה דבן בין דלא אתו דכי מיית אב מיהא קנה לוקח. וכיון דהכי הוא שמעינן מינה דקנין פירות דאב לאו כקנין הגוף וכי זבין בן דידיה זבין והכא נמי גבי בעל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והוי זביניה זביני אלא הכא משום דראוי ליורשו הוא הילכך קנין פירות דאב לאו כקנין הגוף דמי וכי זבין בן דידיה זבין אבל לגבי בעל הוו כקנין הגוף. הראב"ד ז"ל.

באושא התקינו האשה וכו'. ואם תאמר לרבי יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דליתא לתקנת אושא דמעולם לא תקנוה דלא אצטריכא להו. והתוספות תירצו וכו'. ונראה לעניות דעתי בזה ובנותן מתנה לאשתו דקיימא לן שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם בחייו אינו מוציא לפי שאין לו בהן כלום והיא גם היא אין לה כלום בהן האיך יירש הוא אחריה שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן האיך אפשר שיחזור ומוציא מיד לוקח שני. הרשב"א ז"ל.
והרא"ש ז"ל תירץ בפרק המפקיד בתקנת אושא תנאי היא. ועוד תירץ דקנין פירות דאב אלים כי הכל היה שלו ונתן הגוף לבנו הילכך אין כח לבן למכור אבל קנין פירות דבעל שלא היה הגוף שלו מעולם לא אלים הילכך אי לאו תקנת אושא היתה יכולה למכור. אי נמי קנין פירות דאב הוי מדאורייתא אבל קנין פירות דבעל הוי מדרבנן ולא אלים אי לאו תקנת אושא. ע"כ.
ומורנו ה"ר אברהם תירץ דנפקא מינה טובא דאלו לרבי יוחנן כיורש הוי והדמים שנתן לה הלוקח הבעל היה צריך לפרוע ללוקח אבל השתא תקנת אושא שויה כלוקח וטרפה ממנה בחנם. מהר"י כהן צדק.

אף אנן נמי תנינא. תימה דהא ברייתא היא ואמאי לא מייתי מתניתא דמכות דתנן מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והוזמו אומדין כמה אדם נותן בכתובתה שאם נתארמלה או נתגרשה וכו' ואי ליתא לתקנת אושא הרי שאין מפסידין לו שום דבר שהיתה יכולה למכור לגמרי. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דליכא לתקנת אושא והא דקאמר אומדין אמנה ומאתיים קאמר שאינה יכולה למכור שלא היו מעולם בחזקתה אבל הכא אין לומר דליתא לתקנת אושא ומשלמין הכל לבד ממנה ומאתים שאין משלמים אלא טובת הנאה דאם כן הוה ליה למיתני משלמין הכל וטובת הנאה ממנה ומאתים דעיקר תשלומין הוה ליה למיתני. ה"ר ישעיה ז"ל.

גמרא א"ל אנא מתניתין ידענא. כצ"ל:

רש"י ד"ה הכותב נכסיו לאביו (בסופו). אבל רשב"א כו' עד סופו. לכאורה הן דברים תמוהים ואך למותר:

תד"ה באושא וי"ל דאיצטריך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן כו'. לכאורה תמוה דהא משמע שם בריש הכותב דבכה"ג אם מכרה ונתנה קיים (וע"ש נ) בתד"ה הבעל ובמהרש"א שם ובב"ש סי' צ"ב סקי"ב:

גמרא אמר רב יוסף בשלמא אי הוי תני איפכא וכו' וקשה ממ"נ מאי קסבר רב יוסף אי שמיעא ליה דר"י משמיה דשמואל ס"ל לגמרי כר"ל בדין קנין פירות א"כ אמאי דחי דמההיא ליכא למיפשט דמ"מ הא ס"ל לר"ל בכל דוכתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא מייתי בפ' י"נ דפליגי ר"י ור"ל נמי במוכר שדהו לפירות לענין בכורים ואם נאמר דבהאי מלתא לחוד שמיעא ליה לר"י דשמואל ס"ל כר"ל והיינו משום דלישנא דמתני' דייקא כר"ל דנקט סתמא מכר הבן וכו' עד שימות האב משמע דכי מיית האב מיהו מכורים ל"ש אם מת הבן בחיי אב וכו' וכן משמע הלשון דקאמר זו אינו דומה למשנתינו משמע דאי הוי דמי' הוי פשיט לה שפי' ממתני' גופא ולא ממימרא דר"ל א"כ אכתי קשה דהא בפ' י"נ מסיק וצריכא דאי איתמר בההיא משום דאבא לגביה בריה אחולי אחיל וכו' א"כ אמאי מהדר ר"י אטעמא בהא דקאמר שמואל זו אינו דומה למשנתינו דלמא היינו טעמא דלא דמי דדוקא התם קתני במתניתין דכי מיית האב קנה לוקח אפי' מת האב בחיי הבן משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל וא"כ אמרי' דמסתמא כשנתן לבנו הקרקע נתן לו ג"כ חלק בגוף הקרקע שיוכל למכרה אבל הכא בשמעתין לא שייך ה"ט דלכאורה משמע דר' אבא לא היה אביו של ר' שמואל בר' אבא מהגרוניא אלא בנו חורגו היה שכן הל' משמע דקאמר והות נסיבא וכו' ועוד דקרי ליה רבי שמואל בר אבא מהגרוניא ולא קרי ליה ר"ש בריה דר' אבא ועוד דאף אם נאמר שבנו ממש היה אכתי לא שייך לומר אבא לגבי בריה אחולי אחיל שהרי הוא עומד ומערער משא"כ התם דאיירי שהאב מת ואנן הוא דאמדינן דעתיה ועוד דהכא רבי אבא גופא לא היה הנותן ולא שייך לומר שיפה כוחו כמו התם ויש ליישב דאף על גב דקאמר התם צריכי על שני הצדדים מ"מ פשיטא ליה לרב יוסף דהאי סברא דלגבי בריה נפשיה עדיף עדיפא יותר מסברת אבא לגבי בריה אחולי אחיל וא"כ סבר ר"י דאדרבא יש ללמוד בק"ו ומה התם דשייך לומר לגביה בריה נפשיה עדיף ליה וא"כ מסתמא כשנתן הגוף לבנו שייר לעצמו זכות בגוף שלא יוכל הבן למכור אפ"ה אמרינן דקנין הפירות של אב לאו כקנין הגוף דמי מכ"ש הכא דלא שייך לומר נפשיה עדיפא ליה ושייר לעצמו חלק בגוף שהרי אין לו שום חלק בגוף כלל בחיי אשתו ועוד שהוא לא היה הנותן ומה יש לו לעשות וא"כ פשיטא היה לנו לומר דקנין פירות שלו לאו כקנין הגוף דמי לכך מהדר רב יוסף אטעמא אחרינא דאינו דומה למשנתינו ודו"ק אח"ז מצאתי בתוספות פ' השולח שתירצו על קושייתם שהקשו ג"כ כאן דבאמת לא קי"ל כר"ל דק"פ לאו כק"ג דמי אלא דוקא בכותב נכסיו לבנו משום דאב לגביה בריה אחולי אחיל וזה ממש כדברי אלא דלפמ"ש דמסוגיא דשמעתין לא משמע כן א"כ א"ש שלכך לא הביאו התוספות כאן זה התירוץ ודו"ק:

תוספות בד"ה הכי אמר שמואל כו' וא"ת והיאך מצא ידיו ורגליו כו' וס"ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי כו' וכן קשה לרבא עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך לא הוי קשיא נמי קושיית התוספ' די"ל דוקא הכא קאמר שמואל דלאו כקנין הגוף דמי גבי מכר הבן משום דאבא לגביה בריה אחיל וכן בשמעתין נמי גרע כח הבעל משום דלא שייך למימר נפשיה עדיפא ליה כדכתיבנא אבל באחין מצי סבר דכקנין הגוף דמי משום דלא שייך לומר דמחלי להדדי ואדרבא שייך לומר נפשיה עדיפא דאלים כח הפירות דילי' ומכ"ש דלא קשה לרבא דהא לא פסיק הלכתא כר"ל בפרק החולץ אלא בהך דמכר הבן כו' וי"ל דלענין בכורים לא שייך כלל לומר דנפשיה עדיפא:

בד"ה באושא התקינו כו' וי"ל דאיצטריך להיכא דכתב לה כו' עכ"ל. בפ' החולץ ובפרק חזקת משני התוספ' שינויא אחרינא דקנין פירות דבעל לא חשיב כקנין פירות דעלמא ע"ש אבל הכא בשמעתין לא שייך לתרץ כן דבכולה סוגיא אמרינן דבכה"ג נמי שייך פלוגתא דר"ל ור"י וק"ל:

בד"ה אמר רב אידי כו' וי"ל דההיא אמנה ומאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפילו מכרה עכ"ל. ומה שלא כתבו דמנה ומאתים אינה יכולה למכור משום דאסור להשהות אשתו בלא כתובה דהא אמרינן לקמן מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מה"ט תוכל למכור דאי מגרש לה אתי הלוקח וגבי לכתובתה מיניה וק"ל:

מתניתא ידענא כו'. אינו מובן הא גם לר"י מתני' מיתרצא. וצ"ל משום דסתמא תני עד שימות האב משמע ל"ש חי הבן כו' ל"ש. ודוחק דהא לא פריך מידי לר"י ומתני'. וי"ל דהא תמוה לר"י דק"פ כקה"ג. ואמר בש"ס דמכר הבן לאו דידיה זבין וא"כ כיון דחשיב אינו שלו הוי קנין לאחר מיתה. דהא משני שם ב"ב דהוי גופא מהיום ופירי לאחר ל' ולר"י מה זה דגופא מהיום כיון שאינו קנין כלל. וגם יוכל לחזור בו כמו לאחר ל' ולמה מכר אב אין מכורין לגמרי. וכן יהיה מכירת הבן כמו מה שאריש מאבא מכור או כמו לכשאקחנה קנויה לך וזה הקשו תוס' יבמות ל"ו ע"ב ותרצו דלגבי הכי לא אלים ק"פ לבטל לגמרי קה"ג דבן וכיון דלבסוף אתי שדה לידא דבן חשיב מכר. ואינו מובן מהו וגם לר"י קדושין פרק האומר במעכשיו לאחר ל' דק' כולן תופסין דמתחיל האידנא כו' כשרגא כו'. וא"כ י"ל דקנין הגוף עכ"פ מתחיל מעכשיו אף דיש לב' ק"פ. אך זה שייך לרש"י שפי' שם גיטא דמשייר כו' שאינו כריתות ע"ש א"כ בקנין ממון צ"ל כו'. משא"כ לתוס' דכשהנמר לאחר מיתה לא מהני. א"כ גם בקנין לא מהני. ועוד דמפרש בתוס' בכמה דוכתי דשם דשייך גוף מהיום כו' לא אמרינן כשרגא דליבני גם לר"י:

גם החילוק בין מת הבן כנ"ל או לא אינו מובן. והנה אפשר לומר למ"ש הרמב"ם בקנה שדה לפירות דאינו בונה והורס. וא"כ ע"כ מה שאינו נוגע לפירות עכ"פ שלו גם אי ק"פ כקה"ג. וא"כ חשיב זה עצמו קה"ג דגוף הקרקע שלו שלא יהי' האב רשאי לקלקלו. וכן לענין שישלם לו מי שיפסיד גוף הקרקע. דהא מוכר עבדו לקנס בעי בגיטין מ"ג. והסברא דלא מהני רק משום מ"י דילמא מודה כו'. אבל חפץ לענין שמי שיזיקו ישלם לו משמע דהי' חשוב קנין. ואף די"ל להיפך דוקא קנס משא"כ דמים לא שייך המכירה כנ"ל. דזה לא הפסידו כלל שאלו לא הזיקו לא הי' בו זכות. והוי לא חסר. מ"מ לא נראה כן רק דלענין זה קני כאלו היה כל החפץ שלו. בפרט כשיש לו חלק עכ"פ. דבחצי עבד וחצי ב"ח אמר דמשלם חצי כו' וחצי כופר ליורשיו כו' אף נגחו ביום כו' משום דכלי' קרנא ע"ש מ"ב. וא"כ גם כאן יש לו מיד קנין הגוף כשיפסיד מי הקרקע יהי' התשלומין שלו על ההפסד שיאחר זמן כמו שבת גדולה לעבד לעיל. וחבלה דבת על אחר בוגרת ע"ש. ומשלם מיד וחשיב קנין כנ"ל. ואף דלשאר תי' תוס' גם בחד מי יימר חשיב דשלב"ל ובלא עבידא דאתי מספקא לש"ם וגם חפץ לדמיו כשיפסיד ג"כ ספק. מ"מ האסור להפסד חשיב בגוף הקרקע ולא שייך מי יימר דעכ"פ אסור להפסידו כנ"ל. ויותר נראה כיון דקני ע"מ להקנות ג"כ חשיב קנין וכה"ג. וא"כ כמו דמהני דקל לפירות כן מהני כשמקנה מיד דקל לפירות על אחר ג' שנים ומהני החזקה ולא אמרינן כלתה וגם א"י לחזור בו דכיון שגם הפירות דאחר ג' ג"כ יוצאים מגוף הדקל שייך שזוכה עתה בהדקל להפירות שאחר זמן כנ"ל. ואף דלכאורה זה ג"כ תלי' בהנ"ל דאי ק"פ לאו כקה"ג שייך כנ"ל משא"כ אי ק"פ כקה"ג ואין לו עכשיו לבעל הגוף כלום אין כאן מה לקנות מעכשיו בהדקל והוי כלאחר כנ"ל. מ"מ נראה כמו דאמר בש"ם פסחים פרק כ"ש כו'. דאף דאיסורי הנאה חשיב לאו דידיה. והיינו ממש כמי שאין לו הקנין פירות רק דלעולם אין לו וגם לר"ל לא חשיב שלו. מ"מ בחמץ של הקדש במועד כו' אמר דגורם לממון כממון דמי ומשום דרשאי להשהות חשוב גם בפסח שלו משום שאה"פ יהי' ממון שלו גם עכשיו גורם כזה כממון דמי והכי קי"ל ע"ש. א"כ שפיר חשיב זה קנין הגוף עכשיו מה שיהי' לאחר זמן הקנין פירות גם כן שלו. ובמקנה לאחר ל' אינו מקנה לו עכשיו כלל ומה"ט כלתה כו' ויכול לחזור בו כנ"ל. אבל שפיר יכול להקנות מעכשיו שיהיה שלו הגוף אף שאין לו הק"פ רק לאחר זמן מ"מ כיון דמה שאינו נוגע לפירות הכל של בעל הגוף א"כ לענין זה שיהי' קנוי' לו מעכשיו לפירות דלאחר זמן שאינו נוגע לבעל הפירות לזמן הנקבע. שפיר הוי מיד של בעל הגוף שא"י עוד לחזור בו ולא שייך כלתה כנ"ל. כיון דאם הוא שלו חשיב מצד גורם לממון דאחר זמן כממון והוי שלו עתה שוב שייך בי' קנין הגוף להיות שלו והוי גורם לממון על הק"פ דאחר זמן דמיד כממונו דמי כנ"ל. והפ' פסקו שם דכה"ג כממון דמי ע"ש ולקמן צ"ח שפי' רש"י בדבר שגופו ממון ע"ש. דגם כאן חשיב עיקרו ממון כיון דהגוף שלו ולפירות גורם כנ"ל. וא"כ י"ל דמה"ט דוקא כשזוכה לבסוף גם בקרקע לפירות שמת אב בחיי הבן כנ"ל. דאיגלאי שהי' גורם לממון. משא"כ מת דלא זכה איגלאי שלא הי' כלל לו זכות דגורם כו' ולא הי' שלו כלל כנ"ל. ואף דלכאורה א"כ גם לאחר ל' יחשב ג"כ שזוכה מיד כנ"ל. לענין שיהיה שלו אחר ל' ולא יוכל לחזור דהא תוס' גיטין מ"ג כ' בעבד מוכה שחין אף שמכרו לגמרי חשיב לקנס כיון שאינו שוה יותר ע"ש. כן כיון שאין לו עכשיו זכות לר"י דק"פ כקה"ג א"כ הוי כלגמרי לאחר ל' ומ"מ יש לחלק. ועוד נראה דבאמת כן הוא דדוקא בכתובות פ"ב ופ"ו דאמר משוך ולא תקנה אלא לאחר ל' ע"ש. ודוקא נקט דפי' שלא יקנה מיד. ונראה דהיינו טעמא דר"י במעכשיו ולאחר ל' דמתחיל האידנא וגמר אז שזוכה מיד לענין לאחר ל'. וממילא אף דק"פ כו' וא"כ אינו זכי' כלל מיד וע"כ כמ"ש דחשיב זכי' מיד לענין אח"כ וא"י לחזור בו כנ"ל ומיושב ק' תוס' יבמות צ"ג אמאי לא קני לר"י גם ברשות המקנה נימא גופא מהיום ופירי לאחר ל' ע"ש דלמ"ש הוא זה עצמו דמה בכך מועיל גופא מהיום כיון דק"פ כקה"ג ורק משום דזכי מעכשיו על אחר ל' ולר"י דגמר אז צריך להיות במקום ראוי לקנין ע"ש. רק דתוספ' לטעמייהו דא"כ לא הי' מהני מהיום ולאחר מיתה כמ"ת קדושין ס'. אמנם נראה דלא קשה דבאישות דכל דמשייר לאו כלום וא"כ מהיום ולא"מ לא שייך כלל שתזכה מיד בגירושין על שתתגרש לאחר מיתה דאין גט לא"מ וכן בקדושין וצריך להיות נגמר אז כשמת ופקע האישות ע"י מיתה דקנין שעבוד יזכי' לא שייך באישות כנ"ל משא"כ בממון מהיום ולא"מ לר"י שייך שפיר מתחיל היום וגמר לא"מ ומ"מ זוכה מיד לענין שיקנה אז לא"מ וממילא כמו בשעבוד ואפותיקי דקי"ל וכו' לר"י שעבודא דאורייתא וגבי מיורשים מה"ת ואף דמכאן ולהבא גובה כרבא מ"מ כיון דהשעבוד הי' מחייב הוי זכי' מעכשיו על שיהי' שלו כשיבא לידי גוביינא אף שהזמן פרעון לאח"מ כנ"ל. ובאפותיקי מפורש דא"י נסלקו בזוזי הדין למפרע גובה בגבאו לבסוף כמ"ש תוס' גיטין ולעיל ע"ש וא"כ שפיר מהני קנין זה דמעכשיו לא"מ כנ"ל. ולכך שפיר דוקא מת אב בחיי הבן דהוי גבאו לבסוף שפיר למפרע שלו כאפותיקי מפורש כנ"ל. משא"כ במת קודם דלא זכה בגמר לא הי' שלו דכך ענין זכוי זו בתורת שעבוד כנ"ל שזוכה מעכשיו על אח"כ הוא כשבא לגוביינא לגמר הזיכוי כנ"ל. וי"ל דכמ"ש תוס' יבמות שם דלכך דוקא באגם סוף ל' דע"י תחילת המשיכה דהתחיל הקנין נעשה האגם רשותו כמשיכה אריכתא וקני אז סוף ל' ע"ש א"כ כמו דקי"ל דגם במטלטלין מהני תפיסה מחיים בבע"ח וכ' תוס' הטעם כתובות פ' ובכורות נ"ב דאין יורשים כלל כיון שאינו ברשותם ומלוה זכותו קדים ע"ש וממילא גם מהיום ולא"מ כיון דא"צ עוד למעשה של המקנה רק הטעם דאין קנין לא"מ שפקע זכותו ונעשה דיורשים. ובהנ"ל אין יורשים כלל להפקיע זכותו. כיון דחשיב ברשותו דקונה ע"י שהתחיל הקנין. ובפרט כיון דזכה בגוף והמניעה הי' רק מה שהי' ק"פ לא דכקה"ג דמי ובשעת מיתה דנסתלק קנין פירות ממילא נעשה ברשותו ואי"ל ליורש לבטל זכותו דלא גרע ממטלטלין. ומ"מ כמו דבעי קיימא באגם בשעת גמר שיהי' ראוי לקנין מצד הקונה כן דוקא בחיי הבן בשעת מיתת האב שראוי לגמור הקנין משא"כ מת בחיי האב דאין נגמר לא מהני כמו בר"ה אחר ל' כנ"ל. וא"כ כל הנ"ל שפיר לר"י לטעמיה דסבר מעכשיו ולאחר ל' כשרגא דליבני כו' דמתחיל ונגמר כו' משא"כ לרב ושמואל תנאי או חזרה ואין כלל קנין זה שיתחיל כו' ושיזכה לענין אח"כ כיון שאין זכי' כלל. ואף שעבוד ס"ל לרו"ש של"ד ואף אי שעבוד מועיל גזה"כ. ובלא לוה לא מהני זכי במשכון כו' לרוב הפ'. שפיר אמר ר' ירמיה מתני' ידענא דאא"ל ק"פ כקה"ג דא"כ אי אין קנין לא"מ ולא יזכה גם חי הבן. או שיועיל מיד ושפיר מוכח דק"פ לאו כקה"ג ומהני מכירת הבן מיד כנ"ל. ולטעם הנ"ל במת בחיי אב גם יורשי בן לא היו זוכים וע"ש בתוספ' ב"ב ואי אמרינן זוכין י"ל דחשיב שלו קה"ג רק אינו ברשותו חשיב כמו איסורי הנאה דנקט ש"ס לישנא דאינו ברשותו וכמו גוזל כו' ולכך אף דיורשיו זוכין מ"מ להקנות אינו יכול קנין זה דאח"כ. ומ"מ י"ל דעדיף מלכשאקחנה קנוי' לך אף דג"כ קרי בש"ע אינו ברשותו הוא משום דאינו בידו משא"כ כשבידו ע"ש כתובות נ"ט שמשכנתו כו' בידו לפדותו ואף לעשר שנים ע"ש. וכמו דמהני לר"מ לכשאקחנה אף דלא עבידא דאתי משום דהדבר בעולם כמ"ש תוס' כן לדידן כשבעולם ועומד לכך שבידו ג"כ מהני. ומ"מ כמו דלר"מ ג"כ לא קני רק כשבא לעולם אח"כ כן בהנ"ל כשחי הבן איגלאי דהי' עומד לבא ברשותו הועיל מיד על אחר שיהי' שלו משא"כ כשלא בא לרשותו כנ"ל. ויש לדחות כיון דאי מת קודם לא קני שוב לא עבידא דאתי גם כשחי לא תועיל מכירת הבן ויהי' יכול לבטל גם כשקנאה דאורתה לא שייך מה מכר כו' וצ"ל משום ברירה דהוברר דהי' עומד כו' והא ר"י ס"ל אין ברירה כנ"ל. ויותר נראה כנ"ל:

תוס' הכי כו' היך מצא ידיו כו' הא קי"ל ק"פ לאו כקה"ג ואחין כו' לקוחות ומחזירין ולא משכחת לה דמייתי בכורים כו'. בכמה דוכתי תמהו תוס' כן. ותי' דלדידן אין מחזירין ביובל ע"ש והרמב"ם פסק מחזירין וקשה כנ"ל ע"ש. ולע"ד דמ"ש הרמב"ם מחזירין כו' לא תבטל חלוקתם מכמו שהי' ע"ש פרק י"א מה' שו"י ה"כ דהפי' הוא לא שיחזיר זה חלקו לזה וזה לזה. דלמה יהי' כן רק שהחלוקה דהוי כמוכרים זה לזה ספיקו דיש לו זכות בחצי ואינו מבורר איזהו מוכר לאחיו שיהי' ודאי שלו ובעד זה מוכר לו הב' ג"כ ספיקו כנ"ל. וביובל מחזירין שישאר כקודם החלוקה דצריכין לחלוק מחדש בגורל או ברצוי וכשיבא בגורל חלק שהי' לו ג"כ הוי שלו כנ"ל. וא"כ ע"כ לא קאמר ר' יוסף דלא מצא ידיו כו' גיטין מ"ח רק למאי דס"ל מעיקרא ע"ש. אבל למאי דאמר הש"ס והשתא דאמר ר"א מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמכי דעתי' ע"ש שאינו בטוח שודאי יוחזר לו ע"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. א"כ שפיר אחין דחלקו מביא כל א' בכורים דגם יובל ב' לא סמכא דעתי' דהלה דודאי יוחזר לו כיון דלא חוזר רק כקודם והספק שיחזור ויפול הגורל שיהיה לו חלק שהיה קודם שלו. וחזינן כיון דאינו ודאי שיחזור לו מביא וקורא מי שהוא שלו לזמן עד היובל כנ"ל. ופשוט. וכן בכורות נ"ז דאמר א"א שדה לחומרא א"נ לכתחילה פרש"י דלגבי יובל בעינן שתהא חוזרת קרקע לתחילתו שהי' ביחד ע"ש דהפי' כבתחלה וכן פירש"י שם נ"ב ע"א לקוחות ומחזירין זה לזה. וחוזרין וחולקין ע"ש. ונראה דבשנת היובל נשאר בלא חלוקה רק שותפות ואח"כ חולקין דקי"ל במוכר בשנת היובל אינו מכורה. ואם יחזרו ויחלקו ביובל אינו חלוקה כלל כיון דלקוחות וע"כ כנ"ל. וא"כ בל"ז מיושב תמיהת תוס' דהא קי"ל חולין ריש פרק ראשית הגז דשותפין מביאין בכורים וקורין רק לר' אלעאי למאי דמסיק ליתנהו להני כללי שותפין אין מביאין ע"ש. וא"כ ק' ר' יוסף לר"י דלא מצא הוא רק לר' אלעאי דשותפות פטור א"כ אחין כיון דאין ברירה הוי קנין הגוף שותפות דחוזר ביובל להיות שותפות אבל למאי דקי"ל כרבנן דשותפין מביאין א"כ אף דאין ברירה מ"מ שותפין הם בקה"ג וב' החלקים בשותפות ג"כ מביאין וקורין כל א'. ואף די"ל גם שותפין מטעם ברירה שמביא מאדמתך. משא"כ אי אין ברירה שמא הפירות דבכורים מקרקע של הב'. ז"א דהא רבי קרא כל אשר בארצך לשותפות ע"ש וע"כ גלי דמביאין וקורין יהי' איזה טעם שיהי'. ואי ק"פ לאו כקה"ג ע"כ אחין רבי קרא לא שותפין שקנו דק"פ הוא דחוזר ביובל. וע"כ אחין ולק"מ:

עוד נראה ברור דהא נדרים פרק השותפין מ"ו ע"ב מסיק דבאין בה דין חלוקה קי"ל כראב"י דזה נכנס בתוך שלו כו' רק ביש בו דין חלוקה אסור דאין ברירה ואפילו חלקו משום דקי"ל לקוחות הן ע"ש ברשב"א ור"ן וש"פ. משא"כ באין דין חלוקה ע"כ החלוקה לזמנים וכל א' בשלו משתמש בשעה שמשתמש לפי שרוב קני' זו הוברר מתחילה קי"ל ברירה כה"ג ע"ש בר"ן שהאריך וא"כ בקרקע ירושה דאחין שחלקו כו' כיון דחוזר ביובל לר"י א"כ הקנין הגוף שבקרקע אין בו דין חלוקה דא"א לחלקו שיהי' לזה בחצי שדה קה"ג ולזה כו' כיון דלקוחות וחוזר ביובל ובטל החלוקה. ורק הקנין פירות יש בו דין חלוקה וא"כ שוב שפיר לענין קה"ג לדידן יש ברירה וכל חד שמשתמש בחצי שלו כנ"ל שפיר מביא ביכורים מקרקע שלו שגדלו בזמן שהוא שלו כנ"ל כמו בחצר שכל א' נכנס כנ"ל:

אולם תוס' לטעמייהו דהתם לאו משום ברירה פ' כראב"י רק משום דויתר מותר ע"ש א"כ גם באין דין חלוקה אין ברירה. אבל לדידן שפיר י"ל כנ"ל ור"י לטעמיה שם דבאין דין חלוקה פליגי ואמר על ר"י דהוי קשה לרבנן דראב"י לא משכחת בכורים כו' אבל לא למה דקי"ל כראב"י ע"ש:

ומטעם שותפות נראה ג"כ דתוס' לטעמייהו גיטין מ"ז ע"ב ד"ה טבל וחולין כו' שדחו דברי רש"י דחשיב כל חטה חצי טבל וחצי חולין ומעשר עני ע"ש. דא"כ לא הוי פריך מבכורים וכן מהא דמחצה יורשים כו' רק דאין תקנה לטבל זה שמא תגיע לו כל חלקו של נכרי או חציו ע"ש. א"כ גם באחין שחלקו לסברתם אי אין ברירה הספק שמא כל חלקו דחבירו הוא והפירות שמביא אינם מקרקע שלו רק של הב' וכן הב'. ולא דמי לשותפות כנ"ל. ומשום דגלי קרא. י"ל דאי קה"פ לאו כקה"ג ואין ברירה ע"כ קרא לא להכי אתי. ודוחק:

אבל הרמב"ם ז"ל פשוט דס"ל כרש"י בהא דטבל וחולין כנ"ל ולא קשה לדידי' כנ"ל. וא"כ הפי' ברמב"ם מחזירין זה לזה חלקו ביובל היינו שמחזירין שיהי' בשותפות כנ"ל לא תבטל החלוקה מכמו שהיתה עכ"ל היינו שלענין זה מחזירין שלא תבטל החלוקה מכמו שהי' קודם החלוקה. ואחר שנת היובל חוזרין וחולקין. אולם הלשון שכתב אח"כ וכן הבכור כו' מחזיר חלקו ונוטל חלק שכנגדו קצת דוחק דצ"ל שמחזיר כנ"ל ואח"כ חולקין ויכול להיות שיטול חלק שכנגדו. ודוחק. ולכך לפי פי' הכ"מ נראה דמפרש דהפי' בש"ס בכורות אין מחזירין לבטלה דלא כרש"י הנ"ל רק דהחלוקה נשארה שאין היובל מבטל גוף החלוקה. שזה ב' דברים דהא אמר פ"ק דב"ב שותפין שקנו מידם לחלוק אי לאו דהוי קנין דברים מהני לכך צריך ברוחות. אבל כיון דהחלוקה מהני עד היובל שוב מהני לקנין שהם לענין שיהי' חלוק חלק זה לבד וזה לבד דאינו קנין דברים רק ששני החלקים הם של שניהם שלענין מה שהקנה כל אחד לב' זה מכר וחוזר ביובל אבל לענין לבטל החלוקה שיוכל אח"כ א' לעכב לחלוק צפון ודרום לא כמו שהי' חלוק זה אין שייכות ליובל. ונשאר החלוקה לא שותפות בכל מעורב כנ"ל. ולכך מחזיר חלקו ונוטל חלק שכנגדו. והפי' לא תבטל החלוקה מכמו שהיה שנשאר חלוק ולכך כל אחד מחזיר חלקו ונוטל חלק הב' כנ"ל. וא"כ שייך ק' תוס' דכל הפירות יכול להיות מקרקע של השני דהא חוזר כל חלקו להשני כנ"ל. אמנם עדיין שייך ב' התירוצים דהוי כיובל ראשון דלא סמכא דעתי' שיכול להיות שלא יחזור כו' והא גם כנ"ל. ע"כ ביובל שני יחזיר הב' חלקו לזה שהי' כבר שלו דמה חילוק הא גם חלוקה זו מכירה וא"כ עדיף הך לא סמכא דעתי' משם דשלא כדין כ"ש כאן שודאי יהי' שלו עוד כמה פעמים. וגם תי' ב' שייך דהוי שותפות דהא איך שייך שאין לו רק ק"פ בחלקו לפי שיחזור ביובל לאחיו ויהי' כיש לאחיו קנין הגוף הא גם לאחיו רק ק"פ דאף שיחזור לו ביובל הא גם הוא יחזור לזה ע"כ ביובל הב' חלק שקיבל מזה כנ"ל. וא"כ במה יש לו יותר קנין הגוף מזה. וע"כ הקנין הגוף נשאר בשותפות כנ"ל. בשותפות ואתרבי מקרא דכל אשר בארצך שמייתי שותפים ביכורים כנ"ל. ולדידן לא קשה כנ"ל. אולם לע"ד עדיין כמה קושיות. א'. דגם להנ"ל א"א לחלוק בשנת היובל דאינו מכירה והי' לו להזכיר דאחר היובל צריכין להקנות ולחלוק. ועוד דכיון שלא עשו יותר רק מה שחלקו וחשיב מכירה וכיון שבטל ביובל ההקנאה זה לזה ישאר כקודם כנ"ל. ועוד בכור ופשוט איך כתב הרמב"ם מחזיר ונוטל חלק שכנגדו הא יש לו ב' וזה א' ואי כונתו דמחזיר חלק א' ונוטל שכנגדו וחוזר ונותן חלקו ונוטל חלקו שמכבר אין זה במשמע לשונו כלל. ועוד דא"כ שפיר משכחת דמייתי בכורים בתרי בבכור ופשוט דבכור יש לו קה"ג דחלק א' ישאר ודאי שלו כנ"ל. ולכך הי' נראה לע"ד דהא תוס' גיטין תמהו דסותר ר' אסי אמר ר"י אחין שחלקו לקוחות ור' אסי אמר מחצה יורשין כו' דמספקא לי' וכ' תוס' דצ"ל הא דידי' הא דרבי' ע"ש. ובאמת הש"ס משני זה מדוחק גדול ועכ"פ הי' לו לגמ' לפרוך אהדדי ולשנויי. ועוד תמוה מספק אמאי חולקין הא קי"ל כרבנן דסומכוס ואף סומכוס מודה ע"ש פרק יש בכור בתוס'. ולכך י"ל דרמב"ם ז"ל סובר דר"א פירושא מפרש מלתא דר"י דאמר לקוחות היינו מחצה ומחצה נשאר יורשין. ודאמר מספקא לי' כו' אי כיורשין כו'. היינו מה שאינו מבורר קרי דמספקא לי' והיינו כיון דקודם חלוקה יש לכל א' מחצה בהקרקע א"כ כשחלקו ונטל כל א' מחצה מיוחד א"כ בלא הקנאתם זה לזה הי' לזה מחצה בחלק של זה וכן לזה בשל שכנגדו כיון שאין ברירה. ורק שהקנו כל א' חלקו לב'. א"כ אינו לוקח רק על חצי חלקו ושפיר מחצה יורשין ומחצה לקוחות לר"י כנ"ל. וחולקין שם ע"ש. וא"כ מה דמחזירין זה לזה ביובל הוא רק כל א' מחצה מחלקו וזה הפי' שמחזירין זה לזה חלקו היינו חלקו שהי' לו בחלקו של זה בלא ההקנאה ורק קנאו כנ"ל וחוזר ביובל. וכן מפורש הא דמסיק בש"ס אין חוזרין לבטלה היינו לבטל לגמרי החלוקה רק החלוקה נשאר ומחזיר רק החלק שהי' לאחיו בזה בלא ההקנאה וע"פ זו המסקנא אמר ר' אסי אח"כ לפרש מלתא דר"י דמחצה כו' כנ"ל. וזהו שכתב הרמב"ם מחזירין זה לזה חלקו ביובל היינו חלקו שבה כנ"ל. לא תבטל החלוקה מכמו שהיתה כו' היינו כמו שהי' לאחיו חלק בזה החצי בלא החלוקה אבל לא שיבטל לגמרי. ולכך גם בבכור ופשוט שפיר כתב אח"כ דנותן לאחיו חלק שלם שהוא ונוטל שכנגדו. ומיושב ג"כ דר"י אמר אי לאו דאמר ר"י ק"פ כו' היינו למאי דבעי ר' ששת לפרש דמחזירין לבטלה משא"כ למסקנא דר"א דמחצה יורשין. שפיר מיירי בכורים דלא גרע משותפים. וכמ"ש תוס' בעצמם לרש"י כנ"ל. וגם החשש דמייתו חולין נראה שמדרבנן ובדרבנן יש ברירה כנ"ל:

שוב ראיתי בברכת הזבח פ"ו דעירובין שהקשה על הרמב"ם ק' הנ"ל וכתב והנה כתב עוד הרמב"ם חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמו שהיתה ע"ש. והי' סבור הגאון ז"ל דזה דין אחר כשחלקו בשנת היובל ותי' בזה ק' הנ"ל ותמה צ"ע מנ"ל להרב דין זה וסיים והדבר שקול עד יבא מורה צדק ע"ש. ופלא על הג' המחבר הנ"ל איך עלה על דעתו לפרש כן. דא"כ חסר בדין הקודם תיבת ביובל שכתב מחזירין זה לזה והול"ל ביובל. ועוד אי הפי' חלקו ביובל. איך רשאין לחלוק כיון דלקוחות כו'. ועוד למה כתב לשון לא תבטל כו' מכמו שהי'. והול"ל אין מחזירין או החלוקה קיימת. ועוד מאי שכתב וכן הבכור כו' הי' לו להקדים קודם הדין דחלקו ביובל כנ"ל. ופשוט לע"ד דטעות הוא. והפי' מחזירין זה לזה חלקו ביובל. והפי' לא תבטל כמ"ש לעיל. או כפי' הכ"מ. ולשון הכ"מ אטייע' שכתב חלקו ביובל וכו' וכן וכו' הי' סבור שדין אחר הוא. אולם מ"ש חלקו לא סתם הוא משום דסובר הרמב"ם דאין חוזר למה שהי' קודם חלוקה שיהי' הכל א' רק החלוקה אין בטלה כנ"ל. וברור:

עוד י"ל ק' תוס' הנ"ל למ"ש תוס' גיטין ס"פ השולח דאיך משכחת שדה אחוזה כיון דאחין שחלקו לקוחות הו"ל שדה מקנה. ותירצו כיון דלוקח שדה אחרת בשבילו חשיב שדה אחוזה ע"ש. ואינו מובן הטעם. ונראה דלמ"ש לר"ח ומסקנא דש"ס דגם יובל ראשון דלא סמכא דעתי' חשיב הכל של הלוקח. דמה שאינו של הקונה לזמן מונע רק הקנין שיש לבעל הגוף ע"ש. וא"כ למ"ש דהא אסורי הנאה חשיב אינו שלו כיון שאין לו זכות כלל א"כ גם בעל הגוף כיון שיש לזה כל הפירות וההנאה למה יחשב של בעל הגוף וע"כ כמ"ש דבא"ה משום דא"י למכור עתה גם על אחה"פ אבל כאן יש לו זכות זה מיד למכור על אח"כ כשיהי' הגוף שלו והוי כמו של הקדש כו'. ובזה מיושב מה דתמוה לכאורה כיון דאמר ביובל א' דלא ס"ד הוי ק"פ כק' הגוף א"כ למה במכר הבן בחיי אב כו':

וכן בק"פ דבעל לא הוי כק' הגוף הא ג"כ ספק לבעל הגוף שמא ימות קודם הבן וכן האשה קודם הבעל ולא יהי' לה הגוף כמו שם אולי לא יחזור ביובל וכאן עדיף דהיא כדין. וג"כ לא ס"ד ושוב יהי' ק"פ כקה"ג כנ"ל ולמ"ש מיושב היטב דבהנ"ל עכ"פ יכולה למכור בט"ה ספק הזה שמא ימות קודם או יגרשנה ושוב יש לה ודאי הנאה ופירות גם עכשיו דהא ט"ה דידה וכן הבן עכ"פ הספק יכול למכור ושוב לא חשיב גורם לממון רק ממון גמור כמ"ש תוס' פרק מרובה לחלק בין גורם לממון לשטרות כיון דשוה למכור כו' וכן ע"ז משלמין ט"ה ע"ש. ושפיר לא שייך לא סמכא דעתי' דיש לו מיד הקרקע להנות מהגוף במכירה כנ"ל. משא"כ ביובל דנראה דא"י למכור לאחר שיהי' מוחזר לו ביובל דקנין זה מעכשיו דע"כ שיחול מיד משו' דקנין הגוף שלו ושוב היובל מפקיעו כנ"ל:

גמ'. ר' יוחנן אמר. כשמת האב בחיי הבן קנה הלוקח אפילו אליבא דר' יוחנן דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי. וצ"ע איך קונה הלוקח, הא בשעת הקנין מהבן לא חל הקנין, שהרי לאב יש קנין פירות המעכב את הבן מלמכור. ועיין ברמב"ן לב"ב (קלו ב) שכ' וז"ל הקשה כאן הרב ר' יוסף הלוי ז"ל לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קני לוקח לכי מאית האב בחיי הבן והא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם כלומר שלא בא לידו. ותו קשיא ליה הא דאוקימנא לעיל גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, וב' קושיות אלו מתרצות זו את זו דאפילו דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי ברא נמי אית ליה קנין הגוף ומיהו מיתלא תלי וקאי כי מאית אב בחיי הבן איגלי דמההיא שעתא קנייה ומה מכר לו ראשון לב' כל זכות שתבוא לידו דהא אגידא ביה מעיקרא, וכי לא באה לידו אותו זכות שמת בחיי האב פקע קניניה לגבי לוקח דלאו יורש דידיה הוא עכ"ל.
ובביאור הרמב"ן נראה שמי שיש לו קנין הגוף הוי בעלים להקנות ולפיכך בדין הוא שהבן היה יכול למכור. אלא שיש תנאי מיוחד בקנינים דליכא חלות קנין גמור בלי מסירת זכות תשמיש בחפצא הקנוי. והראייה לזה מדיון הגמרא בנדרים (דף מח:) האם קני ע"מ להקנות קונה או לא, דמאחר שאינו קונה בנוגע לשאר תשמישין אלא כדי שיכול להקנות י"ל שהקנין אינו חל וע"ש. ובדומה לכך בנוגע לבן, אם לבסוף קונה את הפירות חל קנין הגוף שלו למפרע כקנין גמור עם כח הבעלים להקנות. אך בלי קנין פירות לבסוף אין קנין הגוף שלו חל כקנין גמור. ומשום הכי אם מת הבן בחיי האב, דמעולם לא הגיע קנין פירות ותשמישין לידי הבן, עצם קנין הגוף שלו נחלש ולפיכך אין ממכרו ממכר. מאידך אם מת האב בחיי הבן, דלבסוף מגיע לידי הבן קנין הפירות ותשמישין, אז חל קנין הגוף של הבן כקנין גמור בחיי אביו למפרע וממכרו ממכר.
ויוצא שקנין הגוף של הבן מיתלא תלוי בקנין הפירות. שאם קונה את הפירות לבסוף אז למפרע יש לו גם את קנין הגוף כקנין שלם, והלוקח שלקח ממנו את הגוף קונה את הפירות ממילא, דאע"פ שהפירות לא היו של הבן בשעת המכירה כשמכרם בחיי האב, מ"מ מאחר שהמכירה חלה לקנין הגוף אף קנין הפירות נקנה ממילא ללוקח כשמת האב מעין דין ארעי אשבח, כי קנין הפירות שייך ממילא לבעל קנין הגוף. וגם הבן שקנה את הגוף מחיים קונה את הפירות כשמת האב ממילא בלי הקנאה מפורשת, כי קנין הפירות שייך מעצמו וממילא לבעל קנין הגוף והוא מעין דין ארעי אשבח, וה"ה להלוקח.
ועיין בתוס' למס' יבמות (דף לו: ד"ה ור' יוחנן כו') שכ' וז"ל וא"ת לר' יוחנן אפילו לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף, וי"ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר עכ"ל. ונראה דאפשר להבין את דברי התוס' כפי פירוש הרמב"ן. א"נ איכא למימר שסוברים שאינו כמוכר לאח"ז דבר שאינו שלו דלא קני, אלא כמוכר דבר שאינו ברשותו לאח"ז דקני לכשיהיה ברשותו⁶¹. ואינו דומה דין דבר שאינו שלו לדין דבר שאינו ברשותו, כי בדבר שאינו שלו אינו יכול לעשות מעשה הקדשה והקנאה כלל. מאידך בדבר שאינו ברשותו יכול לעשות מעשה הקדשה והקנאה אלא שאין ההקדשה וההקנאה חלין כל זמן שהדבר אינו ברשותו, אך חלין לכשיבוא לרשותו. וה"ה כאן שקנין הבן שיש לו גוף בלי פירות נחשב לדבר שאינו ברשותו, ולפיכך אם מכר הבן לאחר מיתת האב לכשיבוא לרשותו המכר חל.
והנה אמרנו שלבן יש רק קנין הגוף בלבד וכשמת האב בחיי הבן זוכה הבן בפירות ממילא בלי הקנאת האב. אמנם יש לפרש את זכות הבן למכור את הפירות לכשימות בע"א. דאיכא למימר דגם עכשיו בחיי האב יש לבן קנין פירות לאחר זמן, דהיינו שבשעת כתיבת הנכסים קנה הבן קנין פירות בשביל הזמן דלאחר מיתת האב. ואת הקנין הזה יכול למכור, ולכן אינו הקנאת דבר שלא בא לעולם⁶².
ב.
והנה במקום שלא מכר הבן ומת הבן בחיי האב כתב הרשב"ם בב"ב (דף קלו: ד"ה לא קנה לוקח) וז"ל ומיהו אם לא מכרן הבן בחיי האב היה מודה ר' יוחנן שאע"פ שמת הבן ואח"כ מת האב אפילו הכי יורשי הבן יורשין את מתנתו ולא יורשי האב, אבל גבי מכירה הרי סילק נפשו משעת מכירה וגם לא בא לידו שיוכל הלוקח לזכות מכחו עכ"ל. שיטת הרשב"ם היא שאם לא מכר הבן יורשיו זוכים בקנין הגוף ובקנין הפירות, ורק כשמכר הבן הוא דאיבד כל זכויותיו והממון שייך ליורשי האב ולא ליורשי הבן. ועיי"ש ברמב"ן שתמה ע"ז, וסובר שגם באופן שמכר הבן ומת בחיי האב שהמכר לא חל, מ"מ לא איבד הבן את זכויותיו ומורישן ליורשיו שקונים את הגוף ואת הפירות במיתת האב. והנה בין לרשב"ם ובין לרמב"ן אע"פ שאין לבן כח הקנאה בחיי האב מ"מ יש לו כח ירושה. ובביאור ההבדל שבין הקנאה לירושה נראה דשאני ירושה דאינה חלה כהקנאה מדעת אלא שחלה ממילא בשעת מיתה. ולפיכך אע"פ שאין לבן קנין גמור כדי להקנות מדעת, מ"מ יש לו קנין קלוש, וכשמת הירושה חלה מעצמה להוריש את קנין הבן ליורשיו. ודמיון לכך נמצא בדין ממון הגזול, דאע"פ שהנגזל אינו יכול להקנותו מכיון דאינו ברשותו (לעיל דף סח:), מ"מ יכול להורישו ליורשיו, כי קנינו נחלש מחמת הגזילה ולכן אין לו כח בעלים להקנותו מדעת, ומ"מ ירושה חלה מפני שחלה מעצמה בלי דעת מקנה.
כתב השיטה מקובצת לב"ב (שם) בשם תוס' הרא"ש וז"ל מה שפירש הרשב"ם ז"ל דאם לא מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דבניו יורשים יפה פירש דלא דמי ללוקח דבחייו לא קנה לוקח דקנין פירות כקנין הגוף דמי ובקבר אינו זוכה להקנות ללוקח אבל בניו יורשים אותו שבמיתת אבי אביהם נפלו הנכסים לפני אביהם שקנאם בקבר וממילא תיפול ירושתו לבניו וראייה לדבר ממוכר שדהו ומת חוזרת לו ביובל ומנחילה לבניו. ומיהו לאו ראייה גמורה היא דקא משני התם כשכבר היה הגוף בידו של אביו ולהכי אלים כחו להורישו לבניו אבל הכא לא בא ליד הבן מעולם עכ"ל.
ובביאור השקלא וטריא בתוס' הרא"ש נראה דהנה איתא בגמרא ב"מ (דף קט.) דבמוכר שדה בזמן שיובל נוהג זביני מעליא הוא ויובל אפקעתה דמלכא הוא. ולכאורה משמע דהוי' מכירה עולמית אלא שבא יובל ומפקיע את המכירה. אך באמת דבר זה שנוי במחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד. דעיין ברמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ו כפי פירוש המגיד משנה) שהשוה הקונה לזמן קצוב לקונה בזמן שיובל נוהג וז"ל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. ועליו השיג הראב"ד ז"ל איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס כו' עכ"ל, הראב"ד הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המוכר בזמן שהיובל נוהג⁶³. ולכאורה בזה פליגי - דלהראב"ד המכירה ביובל הוי' מכירה לעולם ויובל בא ומפקיעה אח"כ, ולכן אינה דומה למכירה לזמן. מאידך לרמב"ם אף ביובל עצם המכירה חלה רק לזמן קצוב עד שנת היובל ולכן שוה דינה לדין המוכר לזמן.
ובכן אם ננקוט שמכירה ביובל מכירה עולמית היא ויובל הוי חלות מפקיע, צ"ע למה כשמת המוכר לפני היובל חוזר השדה ליורשי המוכר. וע"כ מבאר הרא"ש שהוא מדין משמוש נחלה, שיובל מחזיר את השדה למוכר בקבר וע"י כח משמוש נחלה מורישו בקבר ליורשיו. וס"ל להרא"ש דה"ה בכתב נכסיו לבנו, שאם מת הבן ואח"כ מת האב, הבן יורשו בקבר כדי להנחילו ליורשיו. ובביאור ההשוואה הזאת נראה דס"ל להרא"ש שדין ירושה בקבר חל היכא דהקנין חל מאליו כמו בירושה או בחזרת שדה ביובל. ירושה דעלמא חלה בלי הקנאה ומעשה קנין, ומשו"ה חל בה דין משמוש נחלה. וכשמת המוריש, היורש קונה את הירושה בקבר ומנחילה ליורשיו מדין משמוש נחלה. וה"ה ביובל שהשדה שנמכר חוזר לידי המוכרו מאליו בלי מעשה קנין, ולכן יכול המת לקנותו בקבר ולהורישו לבניו מדין משמוש נחלה. וה"ה בנידון דידן בכותב נכסיו לבנו, שקנין הפירות חל מאליו לבן כשהאב מת ופקע המעכב שיש לאב של קנין הפירות כקנין הגוף. ומחמת קנין הגוף שיש לבן קונה הוא את קנין הפירות שהיה לאב מאליו בלי מעשה קנין. ומשום כך הבן קונה את קנין הפירות של האב גם בקבר ומורישו ליורשיו מדין משמוש נחלה. והרא"ש מסיק שאין מיובל ראייה גמורה מאחר שמכירה ביובל אינה מכירה לעולם (כראב"ד) אלא מכירה לזמן (כרמב"ם). ויש למוכר שדה בזמן שיובל נוהג זכות בשדה שתחזור אליו ביובל, ומוריש את הזכות הזאת לבניו, ולפיכך השדה חוזרת להם ביובל, וא"כ אין מזה ראייה לכתב נכסיו לבנו.
ברם עדיין יל"ע בדברי הרא"ש, דמדוע לא פירש כמו הרמב"ן והרשב"ם. וצ"ל דלפי הרא"ש קנין הגוף בלי קנין פירות אינו חשוב כלום, והוי כאילו הבן אינו בעלים כלל כל זמן שיש לאב קנין הפירות. אך אם מת האב בחיי הבן יש לבן קנין גמור בנכסים למפרע וכמש"כ הרמב"ן בשם הר"י מגא"ש הנ"ל. ואילו כשהבן מת לפני מיתת האב הוי כאלו נתברר שמעולם לא קנה הבן כלום ולא נחשב שלו להוריש ליורשיו. ומשו"ה הוכרח הרא"ש לפרש דזוכה הבן בקבר מאליו ומוריש ליורשיו מדין משמוש נחלה. וחולקים עליו הרשב"ם והרמב"ן וס"ל שקנין הפירות דהאב אינו מבטל לגמרי את קנין הגוף של הבן אלא שמחלישו אבל עדיין נקרא שלו. ולפיכך יכול הבן להוריש את השדה שלו ליורשיו אע"פ שאינו בעלים גמורים כדי להקנותו.
והנה בריטב"א לב"ב (שם) מובאת מחלוקת בין הראשונים כשמת הבן בחיי האב אחר שמכר ואח"כ מת האב, ויש לו לבן בן בשעת מיתת האב. י"א דבן הבן עומד במקום הבן לזכות ולהעמיד את המקח ברשות הלוקח, וי"א שלא קנה הלוקח ובן הבן קונה לעצמו ומוציא מיד הלוקח. ואפשר ששתי הדיעות ס"ל כהרמב"ן, אלא דפליגי אם חל המכר רק כשמת האב בחיי הבן, שאז יש לבן עצמו קנין הפירות ולפיכך המכירה חלה למפרע, או"ד שבכל אופן שיש קנין פירות למי שבא מכח הבן ואף לבן הבן אמרינן שהמכירה חלה למפרע והלוקח קנה.
ועוד יש לפרש דתלוי במחלוקת הרמב"ן עם הרא"ש. דלפי הרמב"ן הבן אינו בעלים גמורים ואינו יכול להקנות אלא להוריש את הגוף לבן הבן, וזכיית בן הבן בפירות לא בא מהבן, ולכן אינה מועלת לבן למפרע, ולפיכך המכר בטל. מאידך להרא"ש יש חלות משמוש נחלה בפירות, והבן בקבר מוריש לבן הבן את הגוף וגם את הפירות שיש לו לבן בקבר, ומאחר שיש לבן עצמו בקבר קנין גמור לגוף ולפירות הוי בעלים למפרע להקנות השדה ללוקח.
תוס' ד"ה הכי. ז"ל דר' יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזיה"כ היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אע"ג דלקוחות הן עכ"ל.
א.
ביאור דבריהם דלר"י חלוקת אחים מהווה חלות הקנאה פשוטה ואינה דומה לחלוקת ארץ ישראל בימי יהושע. ולפיכך ס"ל לר"י דמחזירין זה לזה ביובל כבכל מכירות שדות דעלמא. ואילו שמואל ושאר האמוראים ס"ל שיש בחלוקת אחים חלות דין ירושה בנוסף לחלות דין קנין. ומכיון שאין חלוקת אחים כמכירה פשוטה דעלמא אלא דהוי' גם חלות דין ירושה משו"ה הדין דחזרה ביובל אינו חל.
ועיין בתוס' במס' גיטין (דף מח. ד"ה אי לאו כו') דעמדו על אותה הקושיא שבתוס' דהכא ותירצו וז"ל ועוי"ל דדוקא ר' יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראי סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא עכ"ל. ובפשטות הוא אותו התירוץ שכתבו התוס' דידן שיש בחלוקת אחים אף חלות דין ירושה.
והנה ביארנו לפי התוס' דר"י ושמואל פליגי בהגדרת חלוקת אחין. דלר"י מהווה חלות קנין דעלמא ולשמואל בנוסף להקנאה יש בחלוקת אחין גם חלות ירושה. ועוי"ל דלכ"ע חלות דין ירושה חלה אלא דפליגי בדין היובל, דאליבא דר"י אע"פ דהוי' חלות של ירושה ומקרי שדה אחוזה, וכמו שכתבו התוס' בסוף דבריהם שם בגיטין וז"ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה עכ"ל, כלומר שאף אליבא דר' יוחנן יש חלות ירושה, מ"מ מאחר דהוי' גם חלות הקנאה שחלה ע"פ דעת מקנה חוזרת ביובל. ואילו אליבא דשמואל מאחר דהוי חלות דין ירושה הדין של חזרה ביובל אינו חל. ויוצא שבזה פליגי: לר"י דין החזרה ביובל תלוי במעשה הקנין ואילו לשמואל דין החזרה ביובל תלוי בחלות השם של הקנין ומאחר דהוי חלות שם של ירושה אינו חוזר ביובל.
ב.
ענין האחין שחלקו אם דינם כלקוחות או כיורשין הוא דיון גדול בכל הש"ס, עיין במס' ביצה (לז:), בגיטין (מח.), בבכורות (נב:) ובמקומות אחרים. והנה בגמרא ביצה (שם) מבואר שאם יש ברירה האחין שחלקו הן כיורשין ואם אין ברירה הן כלקוחות. ונראה לבאר את המחלוקת בא' משני אופנים.
א) איכא למימר דפליגי אם חל שם ירושה בחלוקת אחים. מ"ד דס"ל שהאחין שחלקו כיורשים הן ס"ל דחל חלות שם ירושה בחלוקתם. ואילו אליבא דמ"ד שהאחים שחלקו כלקוחות הן הירושה נגמרת במיתת האב וחלוקת האחים אינו אלא קנין ממון בעלמא. ומחלוקת זו תלויה באי יש ברירה או אין ברירה. דאם יש ברירה חל שם ירושה בעצם החלוקה וכל חלק וחלק המגיע לידי כל אח ואח הוי חלקו בירושה, ואילו אם אין ברירה אין כאן ירושה וכל אח ואח זכה בחלקו ע"י קנין בעלמא.
ב) עוד יתכן דלכ"ע חל שם ירושה על החלקים שחולקו בשעת החלוקה, אלא דפליגי אם האחים זוכים בחלקיהם ע"י קנין או שהחלוקה דירושה מקנה לכל אחד ואחד את חלקו בלי קנין מדין ירושה. ונפק"מ להחזיר זה לזה ביובל, שאם זוכים האחים ע"י קנין חל דין חזרה ביובל, אבל אם זוכים מדין ירושה בלבד אין החלקים חוזרים ביובל.
והנה בב"ב (קו:) איתא: תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם מ"ט אמר רבי אליעזר כתחלת ארץ ישראל, מה תחלה בגורל אף כאן בגורל, אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים אף כאן בקלפי ואורים ותומים, אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי עכ"ל. והביא הרמב"ם את הגמרא בפ"ב מהל' שכנים (הלי"א) וז"ל האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בהנייה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א לא נתחוורו דבריו עכ"ל. ולכאורה השגת הראב"ד תמוהה שהרי הרמב"ם רק העתיק את דברי הגמרא.
ונראה דנקט הראב"ד דהברייתא והגמרא נאמרו לפי שיטת מ"ד דהאחין שחלקו יורשים הם, ומאחר שבחלוקתם חל דין ירושה אף דין גורל חל בה כבחלוקת ארץ ישראל שהיתה ירושה מאבותינו. ברם לא קיי"ל כוותיה אלא קיי"ל שהאחים שחלקו לקוחות הן ולכן קנין הגורל אינו חל כי החלוקה אינה אלא קנין בעלמא. ויוצא מזה שלדעת הרמב"ם אע"פ שהאחים שחלקו לקוחות הן חל בה שם ירושה, וממילא גם חל בה דין גורל כמו בחלוקת הארץ. ואילו להראב"ד אין כאן חלות קנין ירושה אלא קנין דעלמא.
והנה בדין האחים שחלקו שחוזרין ביובל פרש"י בבכורות (דף נב: ד"ה ומחזירין זה לזה) וז"ל וחוזרין וחולקין עכ"ל. לעומת זה פסק הרמב"ם בפי"א משמיטה ויובל (הל"כ) וז"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל, לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכן הבכור והמייבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו עכ"ל. ונראה דאזיל הרמב"ם בזה לשיטתו, דאע"פ שהאחין שחלקו כלקוחות הן מ"מ חלה בחלוקתן חלות שם ירושה, ואינם כלקוחות דעלמא. לכן הגורל הראשון שקבע לכתחילה את החלקים מדין ירושה אינו בטל לעולם, וביובל האחים מחליפים זה עם זה את חלקיהם. אך עצם החלוקה הראשונה ע"פ הגורל לחלקים שונים אינה בטלה, ורק הבעלות של כל אח ואח בחלקו נתבטלה⁶⁴. מאידך רש"י בבכורות ס"ל שאחים שחלקו כלקוחות הן ר"ל כלקוחות דעלמא ואף הגורל הראשון והחלוקה הראשונה בטלים, משום כך האחים חוזרים ומשתתפים ביובל וחולקים חלוקה מחדש⁶⁵.
היוצא מדברינו הוא דלפי רש"י (בבכורות) והראב"ד האחים שחלקו הם כלקוחות דעלמא. מאידך, הרמב"ם סובר שאף שזוכים בחלקיהם ע"י קנין בדומה ללקוחות עכ"ז שם ירושה נקבע לכתחילה בחלקיהם ע"י הגורל הראשון ואינו בטל לעולם⁶⁶.
ג.
בגמרא ב"ב (דף קלו ב) איתא: המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא ע"כ. בהסבר דין דר"ל דמביא ואינו קורא פליגי הרשב"ם והתוס'. כתב הרשב"ם שמביא מדאורייתא וז"ל מביא ואינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתתה לי ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו עכ"ל. והשיגו התוס' (בד"ה מביא ואינו קורא) ז"ל ותימא דאי קרינא ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתתה לי ונראה שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות אבל קריאה לא כו' עכ"ל.
ונראה שלרשב"ם ישנן שתי הלכות: א) שהפירות יהיו שלו בשעת גידולם; וב) שהקרקע תהיה שלו. הדין הראשון מעכב בהבאה והדין השני מעכב בקריאה ולא בהבאה. ולכן הקונה את הפירות בקנין פירות מביא ואינו קורא כי אף שקנה את הפירות בשעת גידולם, מ"מ מאחר שאין גוף הקרקע שלו אינו קורא. ויש לדמותו לדין המפריש ביכורים משדהו ואח"כ מכר שדהו, שמביא ואינו קורא (פ"ק דביכורים מ"ז) מפני שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי ד' שהרי אין לו קרקע בשעת קריאה אע"פ שקנה את הפירות בשעת גידולם. ולהרשב"ם המחלוקת בין ר"ל ור"י היא דלר"י הסובר דקנין פירות כקנין הגוף דמי הוא נחשב לבעל הקרקע ומביא וקורא. מאידך לר"ל דאינו כקנין הגוף מביא ואינו קורא. אמנם אליבא דהתוס' מן התורה גם לענין הבאה צריך שיהיה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול. ואינו דומה למי שמכר שדהו לאחר הפרשה שמביא מדאורייתא מכיון שהיתה לו קרקע בשעת גידול הפירות, ואילו בציור דר"ל לא היתה לו קנין בגוף הקרקע בשעת גידול הפירות ולכן אינו מביא ביכורים מן התורה.
הרמב"ם פסק כר"ל בפ"ד מהל' ביכורים (הל"ו) ז"ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע"פ שאין לו גוף הקרקע שנא' אשר נתן לך ד' אלקיך ולביתך עכ"ל. מסתימת לשונו משמע קצת שסובר כהרשב"ם שמביא ואינו קורא מדאורייתא. וגם ממה שהבחין בין זה לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא משמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא.
ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים הלי"ב) שפסק ז"ל האריסין והחכירין כו' והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא' בכורי אדמתך עכ"ל. והקשה הגר"ח זצ"ל שהרי לאריס יש קנין פירות וא"כ למה פסק הרמב"ם שאינו מביא ומ"ש מהלוקח שדה לפירות שמביא ביכורים. וכן הקשה מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע (שם הלי"ג) והרי יש לו קנין פירות ולמה אינו מביא.
ותירץ הגר"ח זצ"ל שיש שני מיני קנין פירות: א) כשקונה את גוף הקרקע לפירותיה; וב) כשקונה קנין פירות לבדו אבל לא קונה את הגוף לפירות. כשהלוקח קונה את הגוף לפירות מביא ביכורים. מאידך אם יש לאדם קנין פירות בלי קנין בגוף הקרקע אינו מביא כלל. ולפיכך האריס החוכר והקונה אילן אינם מביאים ביכורים דאע"פ שיש להם קנין פירות מ"מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה ולפיכך אינם מביאים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קונה את גוף השדה לפירות ומאחר שקנינו בפירות הוא בגוף הקרקע לפיכך מביא ואינו קורא.
ואמר הגר"ח זצ"ל שחילוק זה נמצא בהלכות הרמב"ם (פכ"ג מהל' מכירה הל"ח) שפרט שני אופני קנין פירות, וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ"ל. וקבע הגר"ח זצ"ל לפי הרמב"ם שההבדל בין הקונה שדה לפירות ובין השוכר הוא שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין גוף לפירות בגוף השדה עצמה ואילו השוכר אינו קונה את הגוף לפירות ורק קונה את קנין הפירות בעצמו בלי קנין גוף כלל, ומשו"ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. עוד כתב הרמב"ם (הל"א) וז"ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו' ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ"ל. ונראה שכוונת הרמב"ם היא לומר דשוכר שאין לו קנין הגוף אינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות עצמו והנאתו, וכמו שחל לשוכר קנין פירות בעצמו, ה"ה שחל קנין גוף לפירות. אבל שני קנינים שונים הם - כי השוכר קונה רק את קנין הפירות בלבד ולא את גוף הקרקע, ואילו הקונה גוף הקרקע לפירותיו קונה את גוף הקרקע עצמה בשביל הפירות. וממשיך הרמב"ם (שם הל"ה - ו) וז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. הרמב"ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף, והוא מוגבל רק לגבי זמן אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה גוף לפירות הרי גוף הקרקע קנוי לו לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסה.
ועל פי היסוד של הגר"ח זצ"ל נראה שהמחלוקת בין ר"י ור"ל אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כבשוכר כ"ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי. ובכך אפשר להסביר את דברי התוס' ביבמות (דף לו: ד"ה קנין פירות כו') שהקשו אליבא דר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס' וז"ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ"ל. ולפי"ד הגר"ח זצ"ל נראה דר"ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין גוף לפירות אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל והוא מהטעמים שכתבו. ולפי' לכ"ע לא אמרי' קנין הפירות דבעל כקנין הגוף דמי, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו"ה בעינן תקנת אושא כדי לזכות את הבעל בזכות ביטול המכירה.
ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי' שקנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר' יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון שאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור.
ד.
הזכרנו לעיל (דף פח: ד"ה ר' יוחנן אות ב') שני ביאורים במכירה והחזרתו ביובל אי כמכירה הוא לעולם ויובל חל אח"כ כמפקיע או דעצם המכירה חלה מעיקרא רק עד שעת היובל בלבד. ויש להביא סמוכין לצד א' מהלאו "והארץ לא תמכר לצמיתות" דלכאורה ר"ל שאסור להתנות בשעת המכירה שהמכירה תהיה לעולם, דמכירה מותרת רק במקום שדעת המוכר למכור רק עד יובל⁶⁷, ויוצא שמכירה בשנות היובל אינה אלא מכירה לזמן, ודיני היובל חלים בעצם מעשה המכירה בשעתו ולא לאח"כ בתורת מפקיע.
תוס' ד"ה באושא וכו'. ז"ל וא"ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי"ל דאצטרך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות כו' עכ"ל. הרשב"א (הובא בשט"מ) השיג על תירוצם ותירץ את קושית התוס' וז"ל וי"ל דקסבר ר' יוחנן דליתא לתקנת אושא דמעולם לא תקנוה דלא אצטריכא להו. והתוס' תירצו וכו' ונלע"ד בזה ובנותן מתנה לאשתו דקיי"ל שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דא"ל בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות כו' שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה לוקח ראשון סלק עצמו מהן היאך אפשר שיחזור ומוציא מיד לוקח שני עכ"ל. לפי הרשב"א זכות הבעל להוציא מהלקוחות ע"פ תקנת אושא תלויה בקנין פירות שיש לו, ואם אין לו קנין פירות אינו יכול להוציא מיד הלקוחות. מאידך להתוס' אינו תלוי בקנין הפירות שלו אלא שיש לו זכות מדין יורש את אשתו להוציא את הנכסים מהלקוחות.
ועיין בסוגיא בב"ב (דף קלט. - קלט ב) שדנה אם בעל בנכסי אשתו יורש הוי או לוקח הוי. ומדין דר' יוסי בר' חנינא שבאושה התקינו שהבעל מוציא מידי הלקוחות הוכיחה הגמרא דשויוהו רבנן כלוקח. ולכאורה נראה מדברי הגמ' כמש"כ הרשב"א דאלמוהו רבנן לקנין הפירות שלו שיש לו בחייה להיות כקנין הגוף ולכן הבעל כלוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות. ומאידך אליבא דהתוס' נראה דהא דאיתא בגמ' דלוקח הוי ר"ל דיש לו זכות יורש מחיים, ר"ל שבאושא התקינו ששונה זכות היורש דבעל משאר דיני היורשים. דליורשים אחרים אין זכות ירושה בחיי מורישם. ואילו לבעל יש זכות ירושה בנכסי אשתו גם בחייה, ומשו"ה מוציא מיד הלקוחות.
ואפשר דנפק"מ בין שיטת התוס' לשיטת הרשב"א היא אם המכירה בטילה מיד או רק לאחר מיתת האשה. דהנה כתב הטור (אה"ע סי' צ') ז"ל כיון שהבעל יורש את אשתו אינה יכולה למכור שום דבר מנכסיה ואם מכרה כו' הבעל מוציא מיד הלקוחות שעשו אותו כלוקח בנכסיה והוא לקח תחילה לפיכך מכרה בטל לאלתר שהוא מוציא מיד הלוקח הגוף והפרי כו' והרמב"ם כתב הבעל מוציא מיד הלוקח פירות כל ימיה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלוקח וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל. לפי הרא"ש המכירה בטילה מיד, ואילו לרמב"ם (פכ"ב מהל' אישות הל"ז) המכירה חלה בשעתה ובטילה רק לאחר מיתת האשה. ומסתברא שאם יסוד זכות הבעל להוציא מיד הלקוחות הוא מכח קנין פירות שלו דשווינהו החכמים כקנין הגוף (כהרשב"א) המכירה בטילה לאלתר כדעת הרא"ש. מאידך אם יסוד זכות הבעל הוא מדין ירושה (כהתוס') י"ל שזוכה בנכסים שמכרה בשעת מיתתה כירושה דעלמא - וכהרמב"ם⁶⁸.
⁶¹ עיין בשיטה מקובצת לעיל (דף לג: ד"ה ולר"ע) בשם הרא"ש והרמ"ה שסוברים שהקנין הזה מועיל.
⁶² עיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל (ח"ב סי' פ"ח) שכ"כ ופליג עם הבית מאיר הסובר כמהלך הראשון שבשיעורים שאין לבן קנין פירות כלל בחיי האב.
⁶³ רבינו זצ"ל הולך כאן לפי תחילת דברי הראב"ד, ברם בסוף ההשגה כתב הראב"ד בדרך אפשר שיש מכירה לזמן הדומה ליובל, ע"ש.
⁶⁴ לרמב"ם אם אחין שחלקו יורשים הם הגורל חל רק מדין ירושה בלבד ואינו חלות קנין כלל. מאידך אם האחין שחלקו לקוחות הן הגורל חל מדין ירושה ואף מדין קנין ומשו"ה חל דין חזרה ביובל.
⁶⁵ אמנם צ"ע ברש"י מס' ביצה (לז:) בד"ה לקוחות הן שמשמע שם שפירש כמו הרמב"ם.
⁶⁶ ע"ע ברשימות שיעורים לב"ק ח"א (דף ט.) בענין האחין שחלקו.
⁶⁷ עיין בפרש"י על התורה (ויקרא כה, כג) שאינו מפרש כך אלא שהלאו קאי על חזרת השדה לבעליה ביובל ושלא יהא הלוקח כובשה, והוא איסור שחל על הלוקח בשעת היובל ולא על המוכר בעת המכירה. מאידך הרמב"ם מפרש כדבשיעורים (פי"א מהל' שמיטה ויובל הל"א) דהוי איסור בשעת המכירה שלא למכור את השדה לצמיתות, וגם המוכר וגם הלוקח עוברים עליו. אמנם י"ל שהרמב"ם אזיל לשיטתו (בפכ"ג מהל' מכירה הל"ו) שמכירה ביובל הוי' מכירה לזמן כנגד הראב"ד (שם) הסובר שמהווה מכירה עולמית. עיין בשיעורים לעיל (דף פח:) ד"ה ר' יוחנן אמר.
⁶⁸ אך לפי"ז צ"ע במה שקבעה הגמ' שהבעל אינו כיורש אלא כלוקח ונ"מ שאינו משלם מלוה ע"פ וכו', ורבינו זצ"ל לא ירד לתוך הענין.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הבעל מוציא. שהבעל יורש את אשתו והוא היה לוקח ראשון: לאחר מותו. מהיום ולאחר מותו שהגוף קנוי לבן מהיום אלא שהאב אוכל הפירות עד יום מותו: מכורין עד שימות. לוקח אוכל פירות עד שימות האב וכשימות האב הולך הבן ומוציא מיד הלקוחות: דלא מת הבן בחיי האב דאתו ליד הבן. דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: קנין פירות. שהיו קנוין לאב לפירות: כריש לקיש סבירא לן. דפסקינן הלכתא כריש לקיש בתלת חדא הא והחולץ למעוברת ומתנה באמצע בפרק החולץ (יבמות דף לו.): אלא לאו שמע מינה [כו'] לאו כקנין הגוף דמי. הני נכסי מלוג הקנויין בחייה לבעל לפירות לאו כקנין הגוף דמי ומתנתה מתנה ואע''ג דמתה בחייו: הכותב נכסיו לאביו. לאחר מותו ומכר האב בחיי הבן ומת האב בחיי הבן ואמר לן ריש לקיש דקנה לוקח שמעינן מינה משום דקנין פירות שהן קנויין לבן לאו כקנין הגוף דמי אבל השתא דלמא היינו טעמא דקנה לוקח אע''ג דלא אתי לידי דבן משום דראוי ליורשו הוא ואע''ג דבעלמא כקנין הגוף דמי הכא גופא ודאי אקני אב לבן בחייו למוכרן כשירצה דאי משום לאחר מיתה בלאו הכי הוה ירית ליה אבל רב שמואל בר אבא לא היה ראוי לירש את אמו אלא רבי אבא בעלה היה ראוי ליורשה: אבא לא ירית ברא. ואי הוה תני נמי איפכא הוה אמרת נמי טעמא משום דראוי ליורשו הוא: אלא. על כרחך ברא דכתב נכסי לאבוה בני אית ליה והאי דכתב נכסי לאבוה לאברוחינהו מבני קאתי דכי מיית לא ירתו ליה בני אלא אבוה וכי הוה תני איפכא הוה אמרת התם דקני לוקח שלקחו מן האב הוה טעמא משום דקנין פירות שיש לו לבן לאו כקנין הגוף הוא וכי זבין אב דידיה קזבין: הכא נמי. הכותב נכסיו לבנו ודאי בני אחריני אית ליה ולאברוחינהו מאחיו משאר בניו של אב הוא דכתב ליה ומדאמרינן קנה לוקח שמע מינה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי: באושא התקינו. דאע''ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודיה משום איבה והוי כלוקח ראשון:

רבי ירמיה בר אבא ורב יהודה כר''ל ס''ל. דכותיה פסקינן בריש החולץ (יבמות דף לו:): הכי אמר שמואל זו אינו דומה למשנתנו. כדמסיק משום תקנת אושא משמע דאי לאו תקנת אושא מודה שמואל דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא''ת והיאך מצא ידיו ורגליו דס''ל לעיל פ''ק (דף ט.) האחין שחלקו לקוחות הן וס''ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי א''כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדקאמר בסוף השולח (גיטין דף מח. ושם) וכן קשה לרבא דפסק כר''ל בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וס''ל האחין שחלקו לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב:) והיאך מצא ידיו ורגליו וגם אנו היאך מצאנו ידינו ורגלינו דקיי''ל כר''ל וקיי''ל דאין ברירה דבסוף ביצה (דף לח.) פסקינן כר' אושעיא דבדאורייתא אין ברירה ומפרש ר''י דכל הנהו דאית להו דאין ברירה לא יאמרו דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל רק ר' יוחנן לחודיה להכי דייק עלה רבי יוחנן דלא מצא ידיו ורגליו אבל אנן לא ס''ל שיהא תלוי חזרת יובל בכך דהא רבי יוחנן גופיה מודה דבימי יהושע היו מביאין ביכורים אפילו אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וחלוקת יהושע נמי אמר ביש נוחלין (ב''ב דף קיט:) דירושה היא להם מאבותיהם ואפ''ה לא חזרה אותה חלוקה ביובל דסברא הוא כיון שחלקו על פי נביא ואורים ותומים ובגזירת הכתוב ולפיכך הביאו ביכורים והשתא בהא סברא פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראי דרבי יוחנן סבר דמההיא לא ילפינן דגזירת הכתוב היתה ושאר אמוראי סברי דמהתם ילפינן בכל חלוקת ירושה דאין מחזירין ביובל אף על גב דלקוחות הן: באושא התקינו האשה שמכרה. וא''ת לר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי''ל דאצטריך להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד סוף העולם דאין זה אוכל פירות כדאמר בהכותב (כתובות דף פג.) ומיהו אם לא כתב אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן לא סגי בהכי דאכתי בפירות עצמן ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות: אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי כו'. תימה לר''י דשביק מתניתין דמסכת מכות (דף ג. ושם) ומייתי ברייתא דתנן מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו והלא בין היום בין מחר סופו ליתן לה כתובה (ולא נתן לה כתובה) אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה ופליגי אמוראי בגמרא דאיכא מ''ד שמין באשה כמה אדם רוצה ליתן על זכות ספיקה של אשה והמותר ישלמו העדים ואיכא למ''ד שמין בבעל כמה היה אדם נותן על זכות ספיקו של בעל ומ''מ לכולהו יש לדקדק אמאי בטובת הנאה דאם מתה ירשנה בעלה דשמא היא תמכור ולא ירשנה וי''ל דההיא אמנה ואמאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפי' מכרה אין הלקוחות גובין מנה או מאתים מבעל מאחר שמתה בחיי בעלה אבל הך דהכא אין לדחות דאמנה ומאתים קאי