מיתיבי סלעין דינרים וכו'. פי' שטר שכתוב בו סתם פלוני חייב לפלוני סלעים או דינרין. מלוה אמר ה' סלעים חייב לי ולוה אמר ג' ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. ודייקי' טעמא דהודה בג' הא הודה בב' פטור מאי טעמא דשטר כיון דמודה במלוה בשטר כי הילך דמי דקיימא לן מלוה בשטר תורתו כקרקע והמודה בקרקע הילך הוא ודייקי' דבשתים פטור קשיא לר' חייא. ופריק לא ואפילו הודה בשתים חייב והאי דקתני ג' לאפוקי מדר' עקיבא דאמר הודאתו בשלישית משיב אבידה הוי מיגו דאי בעי אמר תרתי כדכתיב בשטר סלעים ואמר ג' משיב אבידה הוא ופטור משבועה.

ואקשי' אי הכי דר' שמעון אפילו בשתים מחייב והוא הדין לג' אף זה חייב לישבע היה לו לומר.

ופרקי' לעולם שתים פטור ושאני הכא משום דמסייע ליה דכתיב בה סלעין וסתם סלעין שתים הן.

אי נמי משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פי' נמצא המלוה טוענו ה' סלעין ועדי השטר מעידין שחייב לו סלעים לא פחות משתים לדברי ר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותן נ' אותן נ' נותן לו ונשבע על השאר וכל שכן בשמודה לו במקצת היה מן הדין לחייבו שבועה גם בשמודה בשתים ואמר לך ר' חייא כי קאמינא במלוה על פה אבל במלוה בשטר דשעבודיה על הקרקע כאילו קרקע בה' סלעין הוא דטעין ומודה לו במקצת מן הקרקע ובשאר כופר בו. ותנן אין נשבעין על הקרקעות וכשם שאם יטען עליו שדה זו בידך שלי הוא והלה כופר בו אין חייב שבועה עליה כך הטוען על חבירו בשעבוד קרקעות והלה כופר בו אין חייב שבועה על כפירתו. ור' שמעון סבר הא דטעין עליה בה' סלעין תרתי מינהון בשטרא ותלת מינהון על פה כפר בתלת פטור כדתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור. הודה אחת מן השלש חייב. ומותבינן תוב מדברי ר' עקיבא דפטר בג' וכל שכן בב' והנה דפריש להו שטרא הילך הוא וקתני פטור קשיא לרבי חייא. ופריק שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא. אי נמי משום דהוי ליה שטר שעבוד קרקעות כו'. כדפרשינן לזה לעילא. ש"מ דדברי הכל הודה בשתים פטור כי פליגי בשמודה בג'.

ר' עקיבא סבר מיגו דאי בעי אמר שתים ואמר ג' משיב אבידה הוי ופטור דכי אמרה תורה כי הוא זה דשמעינן מיניה מודה מקצת הטענה חייב הא פריש רבה טעמא דקרא דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דליכפריה וכו' והאי כיון דאית ליה עליה שטרא לא יכול לכפור בכל לית עליה הדין דינא הלכך פטור הוא. ור' שמעון סבר לא שנא אלא הרי הוא ככל טענתא דעלמא הכופר בכל פטור והמודה במקצת חייב. תוב אקשינן מהא טענו כלים וקרקעות וכו'. ופשוטה היא.

פי' הכא עיקר התם אגב גררא נסבה. הכא בשבועות דקתני הודה במקצת כלים מיגו דנתחייב שבועה בכלים נשבע גם על הקרקע בזקיקה זה מקום עיקרו. והתם בקידושין פ"א דקתני זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם [אגב] גררא נסבה.

ה"ג בכולהו נוסחי וכך היא גירסת הגאונים ז"ל: ר"ע אומר אינו אלא וכו'. ולא אשכחן ר' יעקב בעיקר נוסחי. וטעמי' דר' עקיבא משום דמסייע ליה שטרא דכיון דשטרא מסייע ליה יכול היה להעיז בו פניו ואינו דומה לשאר מ"מ דחייב רחמנא דהתם לא מצי להעיז פניו בפני בעל חובו וכדאמרן לעיל אבל זה כיון דמסייע ליה שטרא מעיז ומעיז וכדאמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה ומעיזה ובתר הכי אוקי' בגמרא בהדי' דמ"ה פטר ליה ר"ע משום דקא מסייע ליה שטרא אי אמר שתים ולא למימרא דמעיקרא לא תיסוק אדעתין דטעמיה משום דשטרא מסייע ליה והשתא אמרינן דסהדותא מעליא היא למפטר אומר שתים ורש"י כך פירש בתחלה אמר שהוא משיב אבדה דהל"ל שתים והשטרא מסייעו דכיון שלא פי' ניכרים הדברים ששתים היו ולבסוף כתב שהעדים החתומים בשטר מעידים כדבריו שלא היו אלא שתים ולפי' לא פירש מניינא ורשב"א סבר אע"ג דמסיי' ליה שטרא אינו יכול להעיז פניו בפני בע"ח וכי מ"מ ליכא להימוניה משום משיב אבדה.
וי"א [שאם הלוה טוען] אינן אלא שתים והלה טוען ג' או חמש שאפילו הסת אינו נשבע דשטרא מסייע ליה סיועא מעליא ואע"ג דאמרינן עלה א"נ לאו לדחויי טעמא קמא אלא אעיקרא טעמא סמיך ולאו מילת' היא דלעולם נשבע הסת ואע"ג דמסייע' ליה שטרא וה"נ משמע בפרק המקבל בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר נ' ולוה אומר ב' ואסיקנא דאם קדם מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו דפירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ול"א שטרא מסייע ללוה סיוע מעליא:

ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. ואם תאמר הא כל מודה מקצת הכי הוא. ויש לומר, דטעמיה דר' עקיבא משום דמסייע ליה שטרא, וכדאמרינן בעלמא (כתובות כב, ב) היכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ואף על גב דבמסקנא אוקימנא טעמיה דר' עקיבא, משום דמסייע ליה שטרא, לאו למימר דמעיקרא לא הוה סלקא דעתיה הכין, אלא מעיקרא הוה סלקא דעתיה דסיועי בעלמא הוא דמסייע ליה, אבל סהדותא מעלייתא לא הויא, אבל השתא אמרינן, דסהדותא מעלייתא היא למפטר שתים משבועה. וכן פירש רש"י ז"ל.
וקשה לי אשמעתין, דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא, והיכי מותיב מינה, ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות, הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי, אלא [לארווחי] בטעמי, ואיתא להאי ואיתא להאי. ויש לי לומר, דדילמא (ר' שמעון) [רשב"א] דריש רבויי ומיעוטי, ולמאן דדריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי לא ממעטין אלא שטרות בלבד, דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות (לז, ב). אלא דאכתי קשיא, דהא בכלהו נוסחאי ר' עקיבא גרסינן, ור' עקיבא הא דריש כל התורה כולה ברבויי ומיעוטי (שבועות כו, א), ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדאיתא הכא, וטעמא משום דגבי מודה מקצת, דהיינו אשר יאמר כי הוא זה, כתוב על שור על חמור על שה על שלמה, ודרשינן בשמעתתא קמייתא דפרק מרובה (ב"ק סב, ב) גבי תשלומי כפל, חד למעוטי קרקעות, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, והילכך אף אנן נאמר, דאף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו, אפילו למאן דדריש רבויי ומיעוטי, אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ושמא נאמר, דמעיקרא דמקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה, דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור וחמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה, אבל לענין שבועת מודה מקצת לא, כיון דקיימא לן (ב"ק קז, א) דערוב פרשיות כתוב כאן, ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מההוא סברא, ואמרינן דאפילו למאן דדריש רבויי ומעוטי בעינן שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות, משום דמיעטינהו קרא משור וחמור ושה ושלמה. ואיכא נמי מאן דגריס הכא ר' יעקב, ולא גרסינן ר' עקיבא, משום דקשיא להו דר' עקיבא הא דריש רבויי ומיעוטי, ולדידיה לא אמעיט קרקעות, ואין צריך למחוק גרסא ישנה, דאיכא לפרוקה כדאמרנו. עוד יש לומר, דהא דאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, הני תרי פרוקי לאו אליבא דר' שמעון בן אלעזר [בלחוד] פריק להו, אלא חד לר' עקיבא וחד לר' שמעון, ומשום דבעי פרוקא למר ולמר, והכי קאמר, שאני הכא בין לר' עקיבא בין לר' שמעון פטור, מטעמים אחרים, דלר' עקיבא פטור, משום דקא מסייע ליה שטרא, ולר' שמעון פטור, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא. ואף על גב דהכא מותיב מדר' שמעון, והוה ליה למנקט ברישא טעמא דר' שמעון, ולומר משום [דהוי] שעבוד קרקעות, כלומר לר' שמעון, אי נמי משום דמסייע ליה שטרא לר' עקיבא, כיון דאצטריך לפרוקי אליבא דתרוייהו, לא דייקינן בין מוקדם למאוחר. ועוד דכיון דלאידך לישנא נסיב להו הכין, להאי לישנא נמי [נסיב הכי] כן נראה לי.

אלא שמע מינה שתים נמי פטור. כלומר משום דעדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים, ולפיכך לא פירשו מנינם. ויש אומרים שהוא פטור לגמרי, ואפילו היסת אינו נשבע, דודאי משוי ליה כאלו העדים מעידים ממש כן. ויש מי שאומר דלעולם נשבע היסת, דלאו עדות גמורה יש לנו בדבר לפוטרו אפילו מן ההיסת, ויש להם ראיה בפרק המקבל, דאיתא התם (לקמן בבא מציעא קי, א) ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שנין סתמא, מלוה אומר שלש, ולוה אומר ב', וקדם מלוה ואכלינהו לפירי, מי נאמן, ואסקה רב כהנא דפירות בחזקת אוכליהן, ואי איתא דשטרא מסייע ליה ללוה לגמרי, הוה לן לאפוקי מיניה דמלוה פירי דאכל. ומיהו לאו ראיה היא, דהא טעמא התם משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן, ולא מפקינן פירי אלא היכא דקיימי לוקמי, אבל הכא כיון דשבועה זו מן התקנה היא, ושטרא מסייעא, אמאי משבעינן ליה.
וכתב הרמב"ן ז"ל: דשמעינן משמעתין, דהיכא דטעין איניש מנה לי בידך, חמשים אית לי עלייהו חתם ידך וכתוב בו נאמנות, וחמשים על פה, והלה מודה בחתם ידו, וכופר בחמשים דעל פה, דמחוייב שבועה דאורייתא. ואף על גב דלא מצי כפר לחמשים שבשטר משום דחתם ידו, לאו שעבוד קרקעות היא, ולא מסייע ליה שטרא, ואין צריך לומר כשאין בו נאמנות, מפני שיכול לומר פרעתי כדעת הגאונים ז"ל (עי' חו"מ סי' סט ס"ד). אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד): אין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר (שא"א) שאפשר לכפור בו עכ"ל. ונראה שהזקיקו להרב לפרש כן, מדאמרינן והא הכא כיון דנקיט שטרא שתים דקא מודה הילך הוא, ויפרש הוא ז"ל, כיון שאינו יכול לכפור בשתים, הרי הוא כהילך, והא דדחינן הכא, שאני התם דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי דהוה ליה שעבוד קרקעות, דחויי בעלמא הוא דדחי ר' חייא, דלא קיימא לן כותיה, אבל לר' ששת דהלכתא כותיה, לא מהני טעמא הוא, ודלמא לא סבירא ליה הכין, ונפקא מינה למה שאמרנו.

אין דין מודה מקצת נאמר אלא כל שמודה במה שבידו לכפור הא אמר לו מנה אתה חייב לי מקצתו בשטר ומקצתו על פה והלה מודה באותו שבשטר אפילו היה בשטר כתוב בפירוש שאין בו שעבוד קרקעות הואיל ומ"מ אין בידו לכפור אין זה קרוי הודאה וכן פרשוה גאוני ספרד בתבע מנה מקצתו בעדים ומקצתו שלא בעדים והודה על שבעדים ואיני מודה בזו שהרי בידו לכפור בטענת פרעון מעתה שטר שכתוב בו סלעים ולא הוזכר שם שום מנין והרי לפחות אנו דנין בשנים מלוה אומר חמש ולוה אומר שנים אין כאן הודאה כלל כמו שכתבנו הודה לוה בשלש אע"פ שיש כאן הודאה פטור מפני שזה משיב אבדה הוא ואע"פ שאין אדם מעיז פניו וכו' הואיל ושטר מסייעו מעיז ומעיז:

מקצת גאונים כתבו שאם טען מנה לי בידך בקנין ובעדים אלא שלא הספיקו לכתוב והלה מודה חמשים בקנין נשבע ואין הודאה שבקנין נידונה כשטר שאין שעבוד קרקע אלא בשטר ויש חולקין בזו הואיל ולכתיבה עומד:

טעמא דאמר שלש הא שתים פטור והא שטר דקא מודה בי' כי הילך דמי וש"מ הילך פטור. פי' ור"ע פוטר בין בשתים בין בשלש. בשתים משום דהילך פטור. ובשלש משום דהוי משיב אבדה. ודכ"ע הילך פטור. וקשי' לר' חייא. ומאן דמותיב מסיפא מר"ע טעמא דאמר שלש הא שתים חיב אלמא הילך חייב אתה צריך לומר ור' שמעון מחייב בין בשתים בין בשלש. בשתים משום דהילך חייב. ובשלש משום דלא הוי משיב אבדה. ומסקי' ודייק' דר"ע שלש פטר הא בשתים מחייב. ור"ש בין בשלש בין בשתים פטר. ור"ש בן אלעזר דוקא בשלש מחייב אבל בשתים פטר ולא משום הילך אלא אי משום דקא מסייע לי' שטרא אי משום דדמי לקרקע:

סלעין דינרין. קשיא לי מה לי סלעין מה לי דינרין ותרתי למה לי. ויש לומר דקתני סלעין לרבותא דרבי שמעון דאפילו שהודה בסלע שהוא דבר גדול לא מיקרי משיב אבידה. וקתני דינרין להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפילו משום דינר אחד חשיב ליה משיב אבידה. מורנו הרב נר"ו.

הכי גרסינן בכולהו נוסחי וכך היא גירסת הגאונים ז"ל רבי עקיבא אומר אינו אלא וכו'. ולא אשכחן ר' יעקב בעיקר נוסחי וטעמיה דרבי עקיבא משום דמסייע ליה שטרא דכיון דשטרא מסייע ליה יכול היה להעיז בו פניו ואינו דומהלשאר מודה מקצת דחייב רחמנא דהתם לא מצל להעיז פניו בפני בעל חובו וכדאמיו לעיל אבל זה כיון דמסייע ליה שטרא מעיז ומעיז וכדאמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ובתר הכי אוקים בגמרא בהדיא דמשים הכי פטר ליה רבי עקיבא משום דקא מסייע ליה שטרא אי אמר שתים ולאו למימרא דמעיקרא לא תיסוק אדעתין דטעמיה משום דשטרא מסייע ליה דאי הכי תיקשי לך היינו מודה מקצת דעלמא איא מעיקרא קא סלקא דעתין דסיועי בעלמא מסילע ליה והשתא אמרינן דסהדותא מעליא היא למפטר אומר שתים. ורש"י כך פירש בתתלה אמר שהוא משיב אבידה דהוי ליה לימר שתים והשטר מסייעו. דכיון שלא פירש ניכרים הדברים ששתים היו ולבסו" כתב שהעדים החהומים בשטר מעידים כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירש מניינא ורבי שמעון בן אלעז " סבר אף על גב דמסמיע ליה שטרא אינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו וכי מודה מקצת ליכא להימוניה משום משיב אבידה הרמב"ן.
וז"ל הריטב"א לקמן: אלא קשיא לרבי מייא שאני התם דקא מסייע ללה שטרא. קשיא לי מה הידש לנו התלמוד בזה בין לדברי רבי עקיבא בין לדברי רבי שמעון בן אלעזר והלא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דהוי טעמא דרבי עקיבא ולהכי הוא הדין לכולי עלמא דהא מיעוט סלעין שנים ורש"י נשמר מזה דלעיל פירש לדברי רבי עקיבא דלהכי הוי משיב אבידה לפי שהיה יכול לומר שתים והשטר מסייעו וכיון דלא פירש ניכוילם הדברים ששתים היו וכו' ובכאן פירש שאני התם דקא מסייע ליה שטר כי העדים מעידמם כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פיישו מניינא כלום דכעדות גמורה חשיבי ובתוספות פירש דמטליע ליה ששויא למלוה וכיון דכן אין עיקר תביעתו אלא השלש ואין כאן מודה במקצת. עד כאן. וכתב מורנו הרב נר"ו וז"ל: ונראה לי דמשום הכי הוצרך לתרץ תירוץ אחר דקאמר לקמן אי נמי משום דהוי ליה שטר שעבוד קרקעות וכו' דהא האי טעמא דקא מסייע ליה שטרא מעיקרא נמי הוה ידעינן ליה ואפילו הכי הוה מותבינן. עד כאן.
וכתב עוד הרמב"ן וז"ל: ויש אומרים אינו אלא שתים והלה טוען שלש או חמש שאפלו היסת אינו נשבע דשטר מסייע ליה סיועא מעליא ואף על גב דאמרינן עלה אי נמי לאו לדחויי טעמא קמא אלא אעיקר טעמא סמיך ולאו מילתא היא דלעולם נשבע היסת ואף על גב דמסייע ליה שטרא והכי נמי משמע בפרק המקבל בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומי שלש ולוה אומר שנים ואסקינן דאם קדים מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו דפירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ולא אמרינן שטרא מטייע ללוה סיוע מעליא. עד כאן. ואפשר לדחות זישן:ביההם דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישיה איתרע ליה סהדותא דשט-א ו;ר"ן אמר הכותב זה אינו כלום דמי לא עסקינן בשאכל שלא בפניו ולא היה יכול למהות. ה"ר שמואל וידש.

רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה כדתנן בגיטין המוצא מציאה לא ישבע וכו'. ולא דמי לההיא אלא הכא פטור מטעם מיגו שהיה יכול לומר שתים כדמפרש לקמיה. תלמיד הר"פ. קתני מיהת רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ואם תאמר אדמותבת ליה מרבי שמעין תסייען מדרבי עקיבא ואי בעית למימר דהוי פלוגתא דתנאי הוה ליה למימר לימא כתנאי דהכי הוי אורחא דתלמודא. ויש לומר דלא פליג רבי עקיבא אלא דחשיב ליה משיב אבידה ומרבי עקיבא נמי מותיב טעמא דהוי משיב אבידה הא לאו הכי חייב וטעמא דאמר שלש הא אמר שתים פטור ושמע מינה הילך פטור ומשום דלא הוי מפורש הכי בדברי רבי עקיבא אמר קתני מיהת רבי שמעון אומר וכו' דאיכא למימר דלרבי עקיבא הא שתים חייב כדדייקינן לאיכא דמותיב מסיפא ומאן דמותיב מסיפא נמי מתרווייהו מותיב ודוק. מורנו הרב נר"ו.

טעמא דאמר שלש הא שתים פטור. ולמאי דקא סלקא דעתין השתא לרבי עקיבא נמי שתים פטור משום הילך ומשום הכי בשלש נמי פטור משום משיב אבידה דהא איכא מיגו ואף על גב דכיון דהילך פטור אי אמר שתים הוה ליה נופר בכל ואין אדם מעיז פניו ואם כן אין כאן מיגו כי אמר שלש כדאמר רבה במודה במקצת שאני הכא דמסייע ליה שטרא ויכול להעיז הוא ואף על גב דהשתא לא ידעינן טעמא דמסייע ליה שטרא היינו דלא חשבינן ההוא טעמא עדות גמור למפטריה משבועה אבל מכל מקום ידעינן דסגי דיכול להעיז כמו שכתבו זה המפרשים וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכי דחי לעולם אימא לך שתים נמי חייב סבירא ליה דלרבי עקיבא נמי שתים חייב דלא הוי סלקא דעתיה דהילך תנאי היא ואפילו הכי בשלש הוי משיב אבידה אף על גב דליכא מיגו כיון דאי אמר שתים הויא טענה יפה משום דמסייע ליה שטרא וכן נמי אית לן למימר כאידך לישנא דמותיב מרבי עקיבא טעמא דאמר שלש הא שתים חייב דאף על גב דבשתים חייב סבירא ליה דבשלש הוי משיב אבידה משום דבשתים מטייע ליה שטרא עד דמוכהינן במסקנא דליכא למיפטר משום משיב אבידה אלא היכא דאיכא מיגו לפיטורא אבל היכא דבטענה האחרת היה חייב אין לפטרו בטענה שאומר עתה בשום פנים שאם נפטור אותו אתי לאיערומי ונמצא שהפטור גורם לו לטעון כן ונסתלק טעם השבת אבידה. וגם מלשון רש"י ז"ל יראה כן דמקמי דאית לן טעמא דאיערומי הוה סלקא דעתין דהשבת אבידה הואי משום סיוע השטר אף על פי שהיה חייב בשתים ואין כאן מיגו של פיטור שכך כתב בריש סוגיין אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו וכו' ולא הוכיר בלשונו כלל שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שתים. כן נראה לי. הריצב"ש ז"ל.

הא שתים פטור. פירש הקונטרס מדנקט פלוגתייהו בשלש ותימה דאדרבה איכא למידק איפכא הא שתים דלאו משיב אבידה הוי חייב אפילו לרבי יעקב. ונראה דממילתיה דרבי יעקב דייק מדחשיב ליה משיב אבידה ואי בשתים חייב מאי משיב אבידה איכא הכא דאיערומי קא מערים. וקצת קשה מהא דמסיק איכוו דמותיב מסיפא משמע דלישנא קמא דייק סייעתא מרישא. ויש לומר משום דאיכא מאן דמותיב איפכא ודוחק הוא. יונראה דהשתא דייק מדברי רבי שמעון בן אלעזר מדקאמר הואיל ומודה משמע דבשתים לא חשיב כמודה דעל כרחך צריך לומר שתים הוי פטור אי נמי דייק מדלא קאמר אף זה ישבע כדמסיק לקמן ולמאי דקאמר דשתים פטור טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דלא חשיב ליה משיב אבידה דהיינו משום דהילך פטור מטעם כופר הכל והויא העזה אם היה אומר שתים ורבי יעקב סבירא ליה שהיה יכול להעיז ולומר שתים הואיל והשטר מסייעו כדפירש הקונטרס ואף על גב דאכתי לא ידעינן דיחויא דלקמן דנהי דלא מהני האי דקאמר מסייע ליה שטרא לפטרו מהני מיהא לענין העזה. מהר"י כעץ.
וז"ל הר"פ: הא שתים פטור. ואם תאמר אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים. יש לומר משום דהוי מיגו דהעזה דהשטר משמע שתים ואין כאן הודאה אלא כופר הכל הוא אי אמר הכי. עד כאן.

והאי שטר דקא מודה הילך הוא. ואם תאמר אפילו לפי גירסת רש"י הכי הוה ליה למימרנ והא שטרא הילך הוא דהא אפילו בלא הודאתג כל שטרא הילך הוא. ויש לומר הני מילי בשטר מקויים או שיש עדים מצויין לקיימו אבל היכא דליכא חד מהני לאו הילך הוא אלא אם כן הודה וכיון שהודה אין צריך לקיימו והשתים דמפורשים בשטר הילך הוא. מורנו הרב נר"ו.
וז"ל הריטב"א: הכי גרסינן והא שטרא דקא מודה ביה הילך הוא ה ש גרסינן כיון דקא מודה ביה דבלאו הודאתו נמי הוי הילך וכמו שכתב רש"י ועוד פירש לעיל וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדות על כך ולמדנו מדבריו דדוקא משום שעבודא הוא דהוי הילך ומיפטר הא לאו הכי אף על גב דלא מצי כפר ביה מודה במקצת גמור הוא ומתייב ואם כן שמעינן מינה שהטוען לחברו מנה חמשים בכתב ידו וחמשים בעל פה והודה בתמשים של כתב ידו וכפר באידך חייב ואפילו מיה בחתימת ידו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא. וכן פירש אדונינו הרמב"ן עד כאן.
וז"ל תלמיד ה"ר פרץ: ושטר דקא מודה הילך הוא. פירש רש"י משום דהשטר הוי שעבוד קרקעות וקרקעות לא מיחסרי גוביינא ואם כן הילך הוא ואי נמי משום הכי חשיב ן לך מן השתים משום דהשתא משמע תרי. כך פירש הקונטרס ולא גרסינן כיון דקא מודה דאם כן משמע דוקא משום דהוה מודה מן השתים הוא דחשיב להו הילך וזה אינו דבלא הודאתו נמי הילך הוא כדפרישית. עד כאן. לעולם אימא לך אפילו שתים נמי חייב. תימה אם כן מאי טעמא דרבי יעקב דחשיב ליה משיב אבידה והא אערומי קא מערים ואי השתא סבירא לן דלא חייש רבי יעקב לאערומי אם כן לדידיה הטוען את חברו במנה והודה לו בחמשים יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מודה ייה בפחות ויש לומר דניחא ליה למיפרך ממילתיה דרבי שמעון בן אלעזר דקיימינן עלה. מהר"י כ"ץ.

וז"ל הגליון: לעולם אימא לך שתים חייב וכו'. הכא הוי מצי למיפרך אי שתים חייב בשלשה היכי פוטרו רבי עקיבא אם כן אערומי מערים אלא ביהא ליה לגמור שיטתו מדרבי סמעון בן אלעזר כמו שהתחיל וכן לקמן כי קאמר הכי נמי מסתברא הוה מצי למימר דאי שתים חייב לימא רבי שמעון בן אלעזר אף זה ישבע מיבעי ליה ולא לימא הואיל כדקאמר הכא אלא משום דהתחיל בדרבי עקיבא אסיק ביה עד כאן.

אי הכי וכו'. כתב רש"י אי הכי דבשתים נמי לא שמעינן דלא מכולי תירוצי הדרינן דהא דקתני שלש לאפוקי מדרבי עקיבא קושטא הוא ולא הדרינן אלא ממאי דמתרצינן דשתים נמי חייב מורנו הרב נר"ו.
אף זה ישבע מיבעי ליה פירוש דלשון הואיל ממעט ולשון אף מרבה ובשלמא לדידי שפיר נקט הואיל דדוקא משום דהודה בשלישי ישבע הא אלו אומר שתים פטור אלא לדידך דאפילו בשתים נמי חייב מאי הואיל אדרבה הוי ליה למימר אף זה ישבע כלומר כשם שמודה בשתים בלבד נשבע כך מודה בשלש נמי ישבע. הריטב"א.

אלא לעולם שתים פטור. פירש הקונטרס אלא לעולם אי אית לד לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא שהשטר מוכיה שאין הילב לזה אלא שתים. ודוחק הוא דלא משמע הכי אדרבה משמע והילך בעלמא חייב דהוי מודה "קצה ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל משום דקא מסייע ליה שטרא. לכך נראה דהכי פירושו לעולם שתים פטור דהוי כופר הכל והילך בעלמא חייב דהוי מודה מקצת ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל משום דקא מטייע ליה שטרא למלוה דמעיקרא נמי לא הוי תבע ליה אלא מייתורא דשתים ומזה לא הודה לו כלל והוה ליה כופר הכל ומשום הכי פטור. תלמיד ה"ר פרץ
ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא תימה לי אי בעלמא הילך חייב והכא פטור מהני תרי טעמא אם כן יכול להעיז ולומר שתים ומאי טעמא דרבי שמעון בן אלעור. ונראה דקסבר כיון דשתים אינו מודה לו מחמת טענה אלא מכח משמעות השטר הויא העזה. מהף"י כ"ץ.

אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין וכו'. ואם תאמר והיכי אמרינן הכי לרבי עקיבא דהא רבי עקיבא דריש כל ההורה בריבוי ומיעוט כדאיתא התם בפרק שבועות שתים בתרא ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעט אלא שטרות כדמוכח יייש שבועות לענין פדיון בכרר ומשמע דהוא הדין לשבועה. ויש לומר דכיון דלענין כפל אימעיטו להו לקרקעות ואפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטל משום דמיעוטי טובא כתיבי על שור על חמור על שה על שלמה ודרשינן להו בריש פרק מרובה חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים והד למעוטי שטרות והני מיעוטי נמי גבי סבועה דמודה מקצת כתיבי דהיינו אשר יאמר כי הוא זה כי היכי דממעטינן להו מכפל הכי נמי ממעטינן להר משבועה ואפילו למאן דדריש ריבויי ומיעושי. הר"ן.
והרא"ש תירץ דאפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי דריש להאי קרא דכי יתן איש אל רעהו כסף וגו' בפרט וכלל כדאיתא בנזיר בפרק שלשה מינין ורבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה נפקא ליה מהאי קרא דכי יתן איש אל רעהו חמור או וגו' פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט וכן היה ר"ת אומר דרבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי לא פליג אכוליה תלמורא באתר דדריש כלל ופרט אלא הוא הוה דריש פרט וכלל ופרט דסבירא ליה מיעוט וריבה ומיעוט אינה מדה בתורה וכל מקום שקדם המיעוט יש לדרשו בפרט וכלל ופרט. עד כאן והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: קשיא לי אשמעתין דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא והיכי מותבינן מינה ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי אלא לארווחי בטעמי ואיתא להא ולהא. ויש לומר דדילמא רבי שמעון דריש ריבויי ומיעוטי ולמאן דדריש ליה לקרא בריבויי ומיעוטי לא ממעטי אלא שטרות בלבד דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות אלא דאכתי קשיא דהא בכולהו נוסחי עקיבא גרסינן ורבי עקיבא הוא דדריש ריבריי ומיעוטי ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כראיתא הכא וטעמא משום דגבי מודה במקצת דהיינו אשר יאמר כי הוא וה כתב על שור על חמור על שה וגו' הילכך אף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו אפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ושמא נאמר כי מעיקרא כי מקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור והמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה אבל לענין שבועת מודה מקצת לא כיון דקיימא לן עירוב פרשיות כתיב כאן ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מהאי סברא ואמרינן דאפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי לענין שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות משום דמעטינהו קרא משור וחמור וגו' עוד יש לומר דהא דקאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא אי נמי משום דהוי ליה שעבוד קרקעות הני תרי פירוקי לאו אליבא דרבי שמעון בן אלעזר בלחוד פריק להו אלא חד לרבי עקיבא וחד לרבי שמעון בן אלעזר ומשום דבעי לפרוקי בין למר ובין למר והכי קאמר שאני הכא דבין לרבי עקיבא בין לרבי שמעון בן אלעזר פטור מטעמא אחרינא דלרבי עקיבא פטור משום דמסייע ליה שטרא ולרבי שמעון בן אלעזר פטור משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא ואף על גב דהכא מותיב מדרבי שמעון והוי ליה למינקט ברישא טעמא דרבי שמעון ולימא משום דהוי שעבוד וכו' כיון דאיצטריך לפרוקי אליבא דתרווייהו לא דאיק בין מוקדם למאוחר ועוד כיון דלאידך לישנא נקיט להו הכי להאי לישנא נמי נקיט הכי כן נראה לי.
וז"ל רבינו חננאל: אלא לעולם שתים פטור ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא דסתם סלעים שתים הן וכן דינרין. אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פירוש נמצא המלוה טוענו חמש סלעים ועידי השטר מעידים עליו בשתים לדברי רבי חייא חייב דהא בהדיא תני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והערים מעידים אותו שיש בידו חמשים נותן לו אותם חמשים וישבע על השאר ופריק כי אית ליה לרבי חייא האי סברא במלוה על פה אבל במלוה בשטר דשעבודא על הקרקע הוה כאלו טענתו על הקרקע היא וקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות וכשם שאם יטעון עליו שדה זו שלי היא והלה כופר בו אינו חייב שבועה על כפירת שעבוד קרקעות וטעמא דרבי שמעון משרם דסבר הוא דטעין עליה בתמשה תרתי מנהון בשטר ותלת בעל פה כפר בתלת פטור כדתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור הודה אמת חייב. עד כאן.

משום דהוי שטר שעבוד קרקעות וכו'. כתב הריא"ף ושמעינן מינה דהיכא דאמר לו מנה לי בידך וכו' ויש מי שמוכיח מדבריו שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה הלויתיך בתשרי והודה לו באחת מהם דמקרי מודה מקצת אף על פי דלאו בפעם אחד הלוהו דהא הריא"ף לא פטרו אלא משום שטר דהוי שעבוד קרקעות הא משום דלא הוי בפעם אחד לא פטר ליה. ה"ר יהונתן והוא מפרש הלכות הריא"ף איכא דמותיב לה מסיפא. ולא מותיב מרישא לרבי חייא משום דאיכא למימר רבי חייא תנא הוא ופליג כדמסקינן לקמן ומשום הכי מותיב לרב ששת מסיפא ותלמודא קאמר אלא קשיא לרבי חייא לגלויי אי אמרינן רננא הוא ופליג ואמרינן דכל דאפשר לתרוצי לא דחקינן נפשין לומר תנא הוא ופליג. מורנו הרב נר"ו.

ורבינו חננאל פירש וז"ל: איכא דמותיב ליה לדרבי חייא מסיפא מדברי רבי עקיבא שפטר בשלש וכל שכן בשתים והנה בשתים הילך הם ופטר רבי עקיבא קשיא לרבי חייא ופריק שאני הכא דמסייע שטר אי נמי משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות ופירושא כדאמרינן לעיל שמע מינה דדברי הכל הודה בשתים פטור שאין נשבעין על שעבוד קרקעות כי פליגי בשלש רבי עקיבא משוי ליה משיב אבידה והאי בלחוד בטענתיה בשטר כדאמרן דכיון דאלו אמר שתים פטור כי אמר שלש משיב אבידה הוא ולא דמי לכל טענתא דעלמא דכי כפר בכל פטור וכי הודה במקצת חייב וכדרבה דהא מדאורייתא חייב דכתיב כי הוא זה וכדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דנכפריה וכו'. ובכאן האי כיון דאיתא עליה שטרא ולא יכול למכפריה לית עליה האי סברא ורבי שמעון האי ככל טענתיה דעלמא היא הכופר בכל פטור והמודה במקצת חייב.
ולענין פסק כתב הרמ"ך אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כגון שטר שכתוב בו סלעים סתם והמלוה אומר חמש והלוה אומר שתים דמלוה בשטר שעבוד קרקעות היא והא לא צריך למימר דפטור משבועת התורה דהא לא מודה ליה כלל והודאת שתי הסלעים אינה הודאה כיון שלא היה יכול לכפור בה דמיעוט סלעים שנים הן כתובים בשטר. אלא אפילו מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש משיב אבידה הוא ופטור כרבי עקיבא ונשבע היסת על הכפירה וכן נמי היכא דטענו במאה חמשים בשטר וחמשים על פה וכפר ליה בכל הני חמשין דעל פה פטור משבועת ההורה ונשבע היסה. והיכא דהודה לו מקצת חמשים דעל פה וכפר בכל השאר כמשיב אבידה הוי ובודאי הוא דשבועת התורה איכא עליו בדין כל מודה מקצת כיון שהכל תבעו כאחת והודה במקצת מה שטענו על פה אין לך מודה מקצת גדול מוה והודאת מה שבשטר לא שמיה הודאה דהא לאו כל כמיניה דליכפריה ועל כן אודי ליה ועל מקצת הנהו חמשין דעל פה אודי משום דרבה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הא לא דמיא אלא לטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות ומקצת כלים דכתב מרנא זצ"ל בתשובה דחייב שבועת התורה וליכא לדמוייה להא דלעיל דשטר דכתוב בו סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דהתם כל מה שהוא טוען עליו הוא תובעו בשטר ואומר חמשה סלעים נתחייבת לי בשטר זה והסופר הוא שטעה שלא הזכיר ההשבון וצריך עיון. עד כאן.
וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש בתשובה וז"ל: מה ששאלת פירוש כפירת שעבוד קרקעות ואמרת שאם טען ראובן שיש לו אצל שמעון מאה דינרין בקנין והודה לו שמעון בחמשים מהם והשאר כפר אם יקרא זה כפירת שעבוד קרקעות אם לאו תשובה. פירוש כפירת שעבוד קרקעות אמנם הוא כמו שטר שכתוב בו סלעיו דינרין מלוה אומר שלש ולוה אמר שתים שאין נקרא כפירת שעבוד קרקעות אלא אם כן היה השטר לפנינו בעין והיתה ההכחשה בכוונתו אבל אם לא היה השטר לפנינו בעין וטען ראובן יש לי אצלך מאה דינרין בשטר או בקנין והודה לו מהם במקצת אין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות וכבר ביארנו זה בפרק שנים אוחיין וזכרנו שם ראיות לזה. עד כאן. וכן כתב בחידושיו בפרק יש נוהלין עיין שם.
ובתשובה אחרת האריך יותר וז"ל: וששאלת אם ראובן טוען שיש לו אצל שמעון מנה בקנין והודה לו מהן שמעון בחמשים אם הוא חייב לישבע לו שבועה התורה או נאמר כיון שהיתה עיקר הטענה בקנין וההודאה בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות. תשובה. כיון שהודה שמעון לראובן שיש אצלו חמשים גם שהטענה היתה בקנין וההודאה בקנין הוא חייב שבועה ומה שאמרו אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הוא אם היה השטר יוצא לפנינו בסך סתם כמו סלעים דינרים שיש במשמעו מה שטוען המלוה ימה שמודה הלודע ומכל מקום הסך שטוען המלוה זהסך שמודה בו הלוה שטר שעבוד קרקעות הוא להיות השטר בעת מצוי אבל שטר שאינו מצוי לפנינו כי אם בטענתם לבד כגון שטוענו מנה לי בידך בשטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר בלבד עם היות שהמלוה תובעו בממון בשטר והלוה מודה לו במקצת ואומר שהוא בשטר הואיל ואין השטר מצוי לפנינו (אין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות הלא תראה אמרם שלח ליה רב יוסף בר תמא לרבא המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר וכר עד מנכסים בני חורין והטעם שאינו גובה אלא מבני חורין להיות שהשטר כבר נתבטל במה שהעידו העדים שהוא פרוע והוי כמאן דליתיה הנך רואה כי אם היות שהלוה מודה שיש בידו מקצת אותו סך בשטר להיות שאין כאן שטר לפנינו כי אם טענות לבד היה השטר כמאן דליתיה ונתחייב שבועת התורה ולא נקרא אותו כפירת שעבוד 'קרקעות הרי מכאן ראיה שאינו נקרא כפירת .שעבוד קרקעות אלא בטענות שיהיו על שטר שמצוי לפנינו לא בטענות שיהיו על שטר בלהי נמצא שאינו שטר אלא בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד ואם תאמר הא לא דמיא לדרב יוסף בר תמא דאלו התם טענת המלוה והודאת הלוה היה בשטר מצוי ונתבטל תיכף בהעדאת העדים אבל הכא שאין כאן עדים שמבטלים השטר שטוען בו עם היות שהשטר בלתי נמצא כי אם באמירה לבד ראוי להקרות כפירת שעבוד קרקעות. אם תדקדק היטב תמצא שמאחר .שהמלוה ולוה מכחישין את העדים חזר להיות מה שהמלוה אומר לא נפרעתי כלום שהיא טענה שיש לו אצלו אותו הסך בשטר ומה שהלוה אומר פרעתי מחצה שהיא הודאה שיש לו אצלו חצי הסך בשטר ועם כל זה הואיל ואין כאן שטר מצוי לפנינו כי אם בטענות בלבד שאין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות גם ממלת שעבוד קרקעות תדון שלא נאמרו הדברים אלא בשטר מצוי לפנינו דאיכא שעבוד קרקעות ואפשר לו לטרוף בו מן הלקוחות וההפרש שנפל בין המלוה והלוא אמנם היה במשמעות מנין הסך שלו אבל בשטר שאינו נמצא אבל אנו קוראין אותו שטר בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד זה לא יקרא שעבוד קרקעות דהא אנן סהדי דאי אפשר לו לטרוף בו מן הלקוחות ואפילו שיצא שטר לפנינו ולא היה מקויים אף על פי שהלוה מודה בו אין המלוה טורף בו מן הלקוחות והואיל ואינו טורף בו מן הלקוחות לא יקרא שעבוד קרקעות עד שיקיים אותו המלוה וכל שכן אם לא היה שם שטר מצוי כי אם בדברים בלבד שלא יקרא שעבוד קרקעות כיון שאנחנו רואין בלא ספק שאי אפשר לטרוף בו מן הלקוחות. עד כאן מתשובותיו המועתקות מלשון ערבי.

או שהודה במקצת קרקעות פסור לא זו אף זו הוא דאף על גב דכפירה והודאה ממין אחד פטור. הרא"ש.

הודה במקצת כלים חייב. ואם תאמר יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכלים והיה מודה במקצת קרקעות ויש לומר דשמא הוא חפץ בקרקע יותר. גליון תוספות.

דומיא דכלים וקרקעות. פירש רש"י שהכלים שהודה בהן מונחין לפנינו ואמר לו הילך. ולא היה צריך רבינו לכך דכיון דכלים דהדרי בעין הא אמר מרן דלא בעי הנחה בבית דין והשתא קסלקא דעתין דלהכי תני רישא למידק דסיפא דומיא דכלים וקרקעות הוא דאי לא למה לי למתנייא לרישא דהא תנן שאין נשבעין על הקרקעות והינו דמאריך תלמודא השתא למנקט טעמא דכלים וקרקעות וכו' והיינו נמי דמתרצינן מאי דקמשמע לן תנא ברישא דקתני כלים וקרקעות. הריטב"א.

וכן כתב הרא"ש ז4ל: הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב. אם רוצה לדקדק משום דקרקע לא משכחת אלא בהילך ואמילו הכל לא פטר אלא משום דאין נשבעין על הקרקעות הא כלים כיוצא בהן חייב אם כן הוה ליה לשנויי כדמשני בתר הכי אקרא דאיצטריך היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ובכי הנך קרקעות איצטריכא מתניתין למיפטר ודומיא דהני כלים וכלים תייב. ונראה דמייתורא דמתניתין קא דייק דלמפטר קרקעות משבועה לא איצטריך דבהדיא קתני בסיפא פרק שבועת הדיינין אלו דברים שאין נשבעין עליהם וכו' ולא איצטריכא ליה לתנא דמתניתין אלא לאשמועינן כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב אף על גב דסתם קרקעות הילך הוא ומשני דלאו משנה יתירה הוא אלא זוקקין אתא לאשמועינן ולעולם הילך פטור. עד כאן.

והר"ן כתב וז"ל: טעמא דכלים וקרקעות וכו'. ומשני הא קמשמע לן וכו' קשיא צי ולישני ליה דמשום רישא נקט לה בכלים וקרקעות דהודה בכלים אף על פי שאבדו אותם כלים דהודה בהן דלאו הילך הוא אפילו הכי כפר בקרקעות פטור ואלו כלים וכלים כהאי גוונא ודאי חייב ולמה ליה למימר דמשום זוקקין נקט לה והכא עיקר התם אגב גררא נסבא הא בלאו הכי אשמועינן בכלים וקרקעות מה שאין לומר כן בכלים וכלים. ונימא לי דמסיפא קא דייק ומקשה דמדקתני הודה מקצת קרקעות פטור הודה מקצת כלים חייב משמע דהא אתא לאשמועינן דטעמא דפטורא דקרקוות משום דקרקע לאו בת שבועה היא אבל הודה מקצת כלים דכוותה דומיא דקרקעות אף על גב דהילך הוא חייב והיינו דתנא הודה מקצת כלים חייב כלומר אפילו דומיא דקרקעות שאם לא תאמר כן אלא כי קתני מקצת כלים חייב כגון דלאו הילך הוא עסקינן מאי קמשמע לן וכי מודה מקצת אתא לאשמועינן הא תנן ליה ולמה סמכו ענין לקרקעות ומשני הוא הדין דאפילו כלים וכלים נמי פטור וכי קתני מקצת כלים חייב היכא דלאו הילך הוא עסקינן וכי תימא מאי קמשמע לן הא קמשמע לן דהודה מקצת כלים חייב אף של הקרקעות ולפיכך סמכו ענין לקרקעות והיינו דמקשה מאי קמשמע לן ווקקין תנינא דאלמא דעיקר פירכיה לומר דאי לאו הכי מאי קמשמע לן ומשני דהכא עיקר התם אגב גררא נסבא וזוקקין אתא לאשמועינן. עד כאן.

והגליון כתב וז"ל: הא כלים וכלים וכו'. אין להקשות ולמה לא תירץ דנקט כלים וקרקעות לאשמויינן דהודה בכלים וכפר בקרקעות פטור אף על נב דהודאת כלים לאו הילך וזה הוה עדיף טפי דנקטיה בשביל רישא מלומר דנקטיה בשביל סיפא דסיפא כדמסיק.

ויש לומר אם לא היה החידוש רק בשביל זה. אם כן הוי זו ואין צריך לומר זון דכל שכן דהודה בקרקע וכפר בכלים דפטור דהודאת קרקע הוי הילך ואפילו בכלים וכלים כהאי גוונא פטור אבל כשמתרץ דנקטיה בשביל סיפא כדמסיק אז לא הוי זו ואין צריך לומר זו דאתא לאשמועינן כי היכי דכפירתו לצ אתיא לידי שבועה גם הודאתו לא תביא שישבצ על הכלים ולא איירי בהילך כלל. עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו פירש כפירוש הרון חה לשונו: מתיב מר זוטרא וכו'. ושמע מינה הילך חייב. איכא למידק הודה במקצת קרקעות פטור.

למה לי אי משום הודאה ואי משום כפירה הא תנא רישא דאין הודאת קרקע ולא כפירתו מחייבת שבועה. ותו מסיפא דמקצת כלים חייב הוה ליה לאקושיי דכיון דלא סלקא דעתיה דזוקקין אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן.
דאי כלים דלאו הילך הוא כגון שנאבדו ובעי לשלומי עד השתא לא ידעינן דמודה מקצת חייב אלא מאי אית לך למימר כלים דאיתנהו בעינייהו וקתני הודה מקצת חייב ושמע מינה הילך חייב. ותו דמרישא לא דאיק שפיר דהצ דקתני כלים וקרקעות לאו לאשמועינן כלים דומיא דקרקעות אלא לאשמועינן דכיון דכפר בקרקעות אפילו הודה בכלים דליתנהו בעינייהר דלאו הילך הוא פטור משום שהכפירה היתה בקרקעות. ותו כיון דמצי לאותביה מגופית דברייתא לא מותיב מדיוקא ותו דהיכי פסיקא.

דכל קרקעות הילך הוא והא איכא היכא דחפר בה שיחין ומערות כדמשני בסמוך. לכן נראה לי דמסיפא מותיב דלהכי קתני מקצת קרקעות פטור משנה דלא צריכא לאשמועינן כלים דומיא דקרקעות מה סתם קרקעות הוי הילך.
אף כלים דהוי הילך כגון דאיתנהו בעין דאי לאשמועינן דכיון דכפר בקרקעות אפילו בכלים דליתנהו בעינייהו פטור הא תנא ליה רישא. והשתא דאיק שפיר טעמא דכלים וקרקעות וכו' דסיפא דקתני מקצת קרקעות פטור מקצת כלים חייב ארישא קאי. עד כאן.

ומהר"י אבוהב כתב וז"ל: מתיב מר זוטרא וכו'. טעמא דכלים וקרקעות וכו'. יש להקשות שמר זוטרא היה יכול להקשות קושיא זו מסיפא דמתניתין דאמרה בבירור אם הודה במקצת כלים חייב והוא סתמיה בין איכא הילך או לא אם כן למה הקשה מדיוקא. ועוד שדרך הדיוק הוא שחלוקה אחרת טובה מזאת היה יכול להביא התנא דמינה משתמע זאת החלוקה שהביא עכשיו וממה שלא לקחה נראה דדוקא בזאת החלוקה שייך זה הדין אמנם בזה הדיוק שעשה מר זוטרא אין זה למי שבזאת החלוקה דנקט מתניתין שהוא כלים וקרקעות מורה לנו חדוש גדול והוא שבין איכא בכלים הילך בין ליכא הילך פטור אבל בכלים וכלים לעולם אימא לך שפעמים יהא פסור פעמים חייב בזמן שיש הילך פטור בזמן דליכא הילך חייב. ונאמר שהקושיא היא מסיפא דמתניתין ומה שאומר טעמא וכו' אין הכוונה להו:שיא הקושיא דרך דיוק אלא לאמת מרישא דמתניתין שהסיפא היא כוללת בין בהילך בין בלא הילך ועל ידי כך ממה שאנו רואין שהתנא נקט הפטור שיש בקרקעות ולא לקח גם כן פטור אחר שיהיה בכלים וכלים שהוא בזמן שיש הילך נראה שוה הדין של חיוב בכלים וכלים הוא כולל בין הילך בין לא הילך מה תאמר אין זה דוחק כלל שאין הכרח לתנא שיאמר כל הפיטורין לוה נאמר שאין הכי נמי אם החלוקה שהניח לא יורה לנו בחליקתח חזיוש גדול מהחלוקה דנקט אבל זה אינו שחדוש גדול יותר בתלוקה שהניח דבקרקע יש שתי סבות לפטור ראשונה דכל קרקע הילך הוא שנית דקרא מיעטיה אבל בכלים אין כי אם סיבה אחת והיא בזמן שיש הילך. מה חאמר בחלוקה דנקט שהוא קרקעות נקט חדוש גדול דלקמן מוקמינן לה בהיכא דחפר בה בורות דליכא הילך ואפילו הכי פטור דקרקע לאו בת שבועה היא. לזה נאמר אחד משני תירוצין אחד .שאחר שטעם פיטור הקרקעות מתחלף מפיטור הכלים היה לו לתנא ליקח שניהם שנית שאם הוא שהחדוש שיורה לנו בקרקעות הוא דאפילו ליכא הילך פטור למה לא לקח התנא חלוקה בקרקעות לבדה ויאמר לנו שהקרקעות אפילו בליכא הילך פטור ולא עשה כן אלא ציוף הקרקעות עם הכלים נראה דבצד מה טעמם שוה בין בכלים בין בקרקעות והוא טעם הילך ועוד טעם אחר שהכתוב מיעטו ואם כן עכשיו יבא היטב שמאחר שבקרקעות שתי סיבות לפטור ובכלים אין אלא אחת למה לא אמר הפיטור בכלים וכל שכן בקרקעותץ נראה דבכלים וכלים ליכא פטור כלל. מאי קמשמע לן זוקקין תנינא כו'. קשה דכל זה מיותר דלא הוה ליה למימר אלא תנינא. ויש לומר דשתי חלוקות במשנתנו אחד של פיטור ואחד של חיוב ואף על פי שלא יאמר חדוש בחלוקת החיוב אם יודיע לנו חדוש באחת מחלוקת הפיטור לא היה מקום לקושיא אבל עכשיו שכל מה שהאריך התנא לא אמרו אלא להדוש החיוב אם כן כל משנתנו מראש ועד סוף אין לה צורך כלל וזה רצה באמרו מאי קמשמע לן וכו'. או ירצה לפי שכשתעיין בזאת המשנה תמצא חדושין אתרים והאחד מהם מה שאמרנו דרישא דמתניתין מורה שמה שאמרו הודה במקצת כלים רצה לומר שאלו הכלים הילך ולזה אמר מאי קמשמע לן זוקקין תנינא.

וז"ל הריצב"ש: הוא הדין דאפילו כלים וכלים נמי פטור והא דקתני כלים וקרקעות וכו'. הא דלא משני דמשום הודה בכלים וכפר בקרקעות נקט לה לאשמועינן דאין נשבעין על הקרקעות ובהא דוקא כלים וקרקעות אבל כלים וכלים לא. נראה לי דהא נמי תנינא התם אלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והקרקעות והשטרות ופשטא דמתניתין שאין נשבעין על הקרקעות שכפר בהן ובשלמא אי הילך חייב אשמועינן דאף על פי שאין השבועה באה על הקרקע אלא על כלים שכפרו כיון שמפני הודאת קרקע באה לו פטור דאין נשבעין כלל על הקרקעות ומתניתין משום הודה בקרקעות וכפר בכלים איצטריך אבל אי הילך פטור לא קמשמע לן מידי בהודה על הקרקעות וכפר בכלים דהא תיפוק ליה דפטור משום הילך ואפילו בכלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות הוה מיפטר. עד כאן

בד"ה לעולם שתים חייב ואע"ג דשתים חייב חשיב ליה רבי עקיבא כו' עכ"ל דבהילך ודאי לא פליגי וכן צ"ל למאי דמותיב מסיפא ורע"ק ס"ל הילך חייב אבל למאי דמסיק הנ"מ דאס"ד ב' חייב בג' היכי פטר כו' אדחי הך סברא שכתבו הכא וק"ל:

תוס' ד"ה לעולם שתים וכו' חשיב ליה ר' עקיבא משיב אבדה וכו'. יש לדקדק למה להו לתוס' לדוחקא זה דפירשו דמשום הכי הוה משיב אבדה לרבי עקיבא משום דכשאומר שתים נראה יותר נאמן נימא דמשום הכי חשיב משיב אבדה דאם ירצה לשקר היה אומר שתים והיה נפטר בשבועה והיה מרויח סלע והשתא כשאומר ג' הוא מפסיד סלע בהוראתו ונמצא שבסלע הג' הוא משיב אבדה וצ"ל דהואיל דכשהיה טוען שתים היה חייב שבועה השתא נמי כשטוען ג' נמי ראוי שיחויב שבועה כמו שהיה חייב אם היה טוען שתים ואין סברא לומר דבשביל שהיה מרויח ממון יותר בטענתו אם לא היה טוען כמו שטוען עתה יפטור עתה משבועה דאין אומרים מגו מממון לשבועה לכך לא רצו התוס' לפרש כן וצ"ע:

ד"ה אין נשבעין וכו' אבל לר' יוחנן וכו' כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע"פ. פי' היינו במלוה בעדים שאינו גובה ממשועבדים ולכך לא חשיב שעבוד קרקעות מאחר שאין כאן כי אם משועבדים אבל במלוה בשטר שגובה ממשועברים חשיב (מלוה בשטר) [שעבור קרקעות] אבל אין לתרץ כגון שמחל השעבוד דא"כ אפילו ביש עליו שטר נמי:

בא"ד ואי לית ליה אפילו משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב. משמע דה"ה דהיכא דהיה לו משועבדים ומחל כל השעבודים אפי' דמשעברי נמי חייב אפילו יש עליו שטר ואין חילוק בזה בין שיש עליו עדים בין שיש עליו שטר וצ"ע בפ' שבועת הפקדון שם בתוס' שהקשו שם אמימרא דר' יוחנן דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב וכו' והא סבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא ותירצו דאיירי כגון שמחל השעבוד דמשמע דאפילו דהיכי דמחל כל השעבוד נמי יש חילוק בין עדים לשטר דבעדים חייב ובשטר פטור אם לא שנפרש דהתם נמי ר"ל שמחל השעבוד של בני חורין ולא של משועברים ולכך בעדים חייב ובשטר פטור ע"ש וצ"ע:

תוס' בד"ה אין נשבעין כו' קרקעות ובאותו מיעוט כו' כצ"ל:

גמרא טעמא דאמר ג' הא שתים פטור כו'. ש"מ הילך פטור צ"ע לי למאי דקי"ל וכ"פ בש"ע סי' פ"ז סעיף ב' [בש"ע אינו והוא בספרו ב"י ריש סי' פ"ז וברמ"א באה"ע סי' צ"ו סעיף ט"ו] תבעו ר' והודה לו ק' והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותה מנה כגון שאותה מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ע"כ א"כ מאי מקשה דלמא לעולם הילך חייב והכא לא משום הילך נגעו ביה והדין בא מהרא"ש פ"ב דכתובות ע"ש (ק):

גמ' מתיב מר זוטרא כו' הא קמ"ל הודה במקצת כלים כו'. אבל לא רצה לשנויי דקמ"ל הודה בכלים וכפר בקרקעות דפטור דאין נשבעין על כפירות קרקעות דהא משנה ערוכה בפרק הזהב ובשבועות:

ברש"י בד"ה לאפוקי מדר"ע כו'. כוונתו מבוארת ועיין ובסמוך בלאפוקי מדרשב"א לא פי' כן והניחו על פשוטו דקמ"ל רבותא בדר"ע דאף בג' פוטר:

בתוס' בד"ה לעולם ב' חייב כו' דכשאמר שתים נראה יותר נאמן כו'. מה שהקשה מהר"ם ז"ל דלימא הא מיקרי משיב אבידה שמודה סלע ג' לא ידעתי מאי קשה כלל דאם יהיה פטור יהיה אערומי מערים לטעון ג' שיפטור משבועה כדלקמן גבי חציה שלי סד"א ליהוי כמשיב אבידה דאי בעי טעין כולה שלי ומיפטר קמ"ל האי אערומי כו' [וכן בכל מודה במקצת יהיו נפטרים משבועה דאי בעי הוי מודה פחות ממה שהודה] ומ"ש דכשאמר ב' נאמן יותר אבל ללשון ב' ה"נ מסתברא כו' אין זה סברא:
ומ"ש התוס' בד"ה ש"מ הילך פטור וא"ת כו' [וקשה לרשב"א ובאי הילך חייב הקשו לר"ע א"כ] קשה ליקשו בל"ז אברייתא [ממנ"פ אי הילך פטור] יהא נאמן במגו לרשב"א ואי שתים חייב דהילך חייב א"כ מ"ט דר"ע דמאי משיב אבידה איכא י"ל דדלמא פליגי בהכי אי הילך חייב או לא אך עתה מקשה [תלמודא] א"כ ליפלגו בשתים ומדייק מינה דלכ"ע הילך פטור או הילך חייב לזה מקשה תוספות וק"ל:

בתוס' בד"ה אין נשבעין על כפירת כו'. מכאן נ"ל סתירה למקצת פוסקים מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות כו' שאין לך אדם שאין לו ד' אמות בא"י כו' דאי מיקרי זה קרקע שלו לענין קנין לא מצינו מודה מקצת עיין בתוספות בשבועות ששם קיצרו במקום שהיה להם להאריך וק"ל:
קשה דא"כ היאך מודה במקצת דוקא היכא שאין לו קרקע בני חורין ומעולם לא שמענו זה ואיזה דיין החוקר אחריו ואם קי"ל כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ניחא וק"ל ויש מחלוקת בפוסקים בזה ומצאתי אח"כ שנעשה מעשה זו למוהר"ם ז"ל בתשובותיו ויש מזה בתוספות ג"כ ע"ש:

גמרא הא קמ"ל הודה במקצת כלים חייב כו'. לכאורה המ"ל דקמ"ל הודה בכלים וכפר בקרקעות וכדמוקי לקמן הקרא להכי ונ"ל דהכא נקיט שיגרא דתירוצא דשבועות (מ ב) על מ"ד דטענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן פטור והתם דלא משני דקמ"ל הודה במקצת קרקעות פטור הוא משום דהכא ויש עוד לתרץ בפ"א ואכ"מ:

תד"ה אין (הב'). [עמש"כ על דבריהם דהכא בשבועות (לז ב)] :

שם (בסופו) ואע"ג דרשב"א הי' תלמידו של ר"ע אין לחוש כו'. במקומות שציינתי בפסחים (עז) בס"ד תמצא כזה אפי' בתלמיד דתלמיד:

תוס' ד"ה אין וכו' והוזכר קודם. עי' תוי"ט פ"ג משנה י דבכורים:

גמרא הא שתים פטור וכו', וש"מ הילך פטור, ע' בנ"י שהקשה להרמב"ם דאם מודה בדבר שא"י לכפור דלא הוי הודאה, ולפי דבריו כו', וק"ל למ"ש תוס' לעיל ד"ה ובכלי בעי דלודי כו' דבלאו אשתמוטי הי' נאמן מטעם מגו דכ"ה כיון דעדיין מעיז הוא, וע' במהרש"א שם דבלא מגו אין לפטור מחמת החזקה דא"א מעיז, דלשיטת התוס' דכ"ה פטור אף במקום שיכול להעיז ומגזה"כ ולא מצינו דפטור מ' החזקה, אבל ז"א מוחלט דמלשון תוס' בגיטין (נ"א ד"ה ובכולי) משמע דמפרשי' באמת בלא אשתמוטי היה מודה במקצת פטור מחזקה דא"א מעיז, וביותר מבואר כן בנ"י והמפרשי' בהא דאמרי' לעיל אבל העדאת עדי' דל"ל הכי, היינו דסד"א לפטרו משום חזקה דא"א מעיז, בזה קמ"ל דבחזקת מעיז היה ע"ש, מבואר דאם לא היה בחזקת מעיז הי' פטור מטעם חזקה דאא"מ אף שחולקים על רש"י וס"ל דכ"ה פטור מגזה"כ, מ"מ ס"ל דמודה במקצת פטור היכא דשייך אא"מ, וע' בתוס' (ב"ק ד' ק"ז) שהקשו לרש"י דכ"ה פטור מ' אא"מ מסוגיא דהכא דאמרי' הא שתים פטור משום הילך, וע' במהרש"א שם שכ' לא ידענו מה קושי' דהא סוגי' במלוה ושייך ג"כ אא"מ, ע"ש.
ונוראות נפלאתי על מאור עינינו מהרש"א ז"ל הלא קושית תוספות מבואר היטב בגיטין (שם ד"ה מפני) דלר' יעקב נאמן בג' במגו דאמר שתים ולא הוי מגו דהעזה כמו בכל מודה במקצת, וע"כ משום דמסייע לי' שטרא יכול להעיז, וא"כ שפיר קשה לרש"י כיון דיכול להעיז, גם בב' לחייב אף דהוי הילך והוי כ"ה, הא יכול להעיז, ומעתה נ"ל דבודאי גם הרמב"ם מודה אף היכא דא"י לכפור הוי הודאה במקצת, רק דפטור מ' אא"מ דהוי העזה כמו בכ"ה כיון שלא הודה לו רק מה שצריך להודות וכשיטת רש"י, וא"כ שפיר קאמר הש"ס דמוכח דהילך פטור דל"ל הטעם מטעם דא"י לכפור דהא מודה במקצת הוי הודאה וחזקה דאא"מ ג"כ ל"ש הכא דהא מסייע לי' שטרא וכקושי' תוס' על רש"י, אע"כ דמטעם הילך הוא והוי כ"ה ופטור הוא מגזה"כ, וק"ל.

גמרא וש"מ הילך פטור, ע' בשיטה מקובצת הא פשיטא דידע גם המקשן די"ל דא"נ על כפירת ש"ק, רק דקשה ליה לרע"ק דדריש ריבוי ומיעוט ולא נתמעט קרקעות משבועה וכקושי' תוס', ולזה משני דמסייע ליה שטרא, ושנוי' בתרא מטעם א"נ על כש"ק הוא לרשב"א ולא לרע"ק, ועדיין צריך ביאור כיון דלרע"ק צריך לשינוי' קמא דמסייע ליה שטרא והוא מספיק גם לרשב"א, מה בעי הש"ס באידך טעמא דאינו מספיק רק לרשב"א, וזה נרא' דשינויא קמא ל"ש רק לרע"ק אבל לרשב"א ל"ש, רק דהוי קשה קושי' תוס' דא"כ לפטורי בג' במגו דאמר שתים, ומה שמתרצים דיהי' נראה בעיני העולם שאינו מודה רק מה שצריך להודות, עדיין קשה הא בידו לומר מה שאתה תובע סלעי' היינו חמשה שהי' כן ליתא רק דסלעי' הוי ב' ודינר א' לויתי ממך בע"פ והי' מודה מה שא"צ להודות ואעפ"כ הי' פטור דהא זה אינו תובעו רק מ' השטר ובזה מסייע לי' השטר דהוא רק ב', אע"כ דרשב"א לא ס"ל מסייע לי' שטרא והוצרך הש"ס לומר טעם אחר מטעם כש"ק, ובזה שפיר שייך תירוץ תוס' דאף אם היה טוען שמגיע לו דינר בע"פ הי' חייב שבועה דהא באותו דינר ליכא ש"ק והוצרך הש"ס לב' טעמים, וק"ל:

בפירש"י בד"ה אינו אלא כמשיב אבידה מדהו"ל למימר שתים והשטר מסייעו עכ"ל. לכאורה מ"ש רש"י והשטר מסייעו שפת יתר הוא והיה נ"ל ליישב דלישנא דמשיב אבידה קשי׳ לי׳ דמ״ש דהוי משיב אבידה טפי מכל מ״מ דעלמא דאע״ג דאמרינן לעיל דהייני משום שאין אדם מעיז לכפור לגמרי מ״מ אמאי לא אמרינן בתבעו במאה והוד' לו בנ' דלהוי כמשיב אבידה מדלא הוד' במ' או בל' כדאמרי׳ הכא בסלעין דינרן אע״כ הוצרך רש״י לפ' דמאי דקרי לי׳ משיב. אבידה היינו משום שהשטר מסייעו אלא דאכתי יש לדקדק דבלא״ה לא דמי דבשלמ' בשאר מב״מ כיון דע״כ בהוד' בפרוט' ודאי חייב ש״ד ולא הוי כמשיב אבידה משום דלא הי׳ יכול לכפור בכולו משום דאין אדם מעיז א״כ מה״ט גופא חייב ש״ד אפילו בהוד' במקצת סך מרובה ולא חשבינן לי׳ משיב אבידה משום דאמרינן איערומי קא מערים כדמסקינן לקמן משא״כ הכא דבשתים פטור לגמרי משבועה אי משום הילך ואי מאינך טעמא דמסיק בסמוך וא״כ שפיר קרי לי׳ משיב אבידה וי"ל דרש״י בא לפ' מלתא דר״ע אפילו למאי דלא סליק אדעתי׳ עדיין מסבר' איערומי קא מערים או למאי דר״ל בסמוך דבשתים גופא חייב ש״ד לכך פרש״י הטעם דשטר מסייעו דבזה א״ש אליבא דכ״ע ודוק:

בד״ה טעמא דאמר שלש כו' וכל משמעו׳ השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך עכ״ל. לכאורה לשון רש״י תמוה מאוד דהא אכתי לא אסיק אדעת' הך סברא דשטר ה״ל כפירת שיעבוד קרקעות והתרצן הוא דמשני ליה הכי. אמנם לענ״ד דברי רש״י נכונים וברורים בטעמם היינו משום דרש״י לשיטתו לפי מה שמפרש דעיקר פלוגתא דר״ח ורב ששת לענין הילך היינו כשאומר לא הוצאתים והן שלך בכ״מ שהם וכמו שכתבתי בכוונת טעמו ונימוקו בסמוך דבענין אחר לא שייך פלוגתייהו דר״ח ור״ש. ולפ״ז לא הוה מקשה הכא מידי דמעיקרא מאי קסבר דהשטר הוי לי׳ הילך ומהיכי תיתי שהרי הוא אינו טוען לא הוצאתים ולפ״ז לא שייך לומר הרי הם שלך בכ״מ שהם ואמאי קרי לי׳ הילך לכך הוצרך רש״י לפרש דהמקשה נמי אסיק אדעתי׳ דהשטר הוי שיעבוד קרקעות אלא דלא אסיק אדעתי׳ דפטורא דשיעבוד קרקעות הוי מגזירת הכתוב אלא דס"ד דעיקר הפטור בשיעבוד קרקעות משבועה הוא מהאי טעמי׳ גופא דמה שמודה לו בשיעבוד קרקעות מיקרי הילך שהרי הם ברשות המלוה בכ״מ שהם וא״כ מקשה שפיר וע״ז משני התרצן דלאו מטעמא דהילך פטרינן לי׳ אלא משום כפירת שיעבד קרקעות כנ״ל:

בתוס' בד״ה לעולם שתים חייב וכו׳ דכשאומר שתים נראה יותר נאמן עכ״ל. והקשה מהר״ם ות״ל דכשהיא טוען שתי׳ הי׳ מרוויח הדינר וכ׳ ליישב ומסיק שצ״ע ולא ידענא מאי קשיא לי׳ דא״כ בכל מודה במקצת נימא הכי בתבעו במנה והודה בחמישים דלהוי כמשיב אבידה מדלא הודה במ' או בל' ואי משום דאמרינן איערומי קאמערים א״כ בסלעין דינרן גופא אמאי קרי לי׳ ר״ע משיב אבידה ולא אמרינן דקא מערים אע״כ כפי׳ תוספ׳ וק״ל:

בד"ה אין נשבעין וכו׳ וא״ת למ״ד בפ׳ ג״פ שיעבוד' דאורייתא מ״מ הטענה למה נשבע עכ״ל. כוונת' מבוארת דמאן דס״ל שיעבוד' דאורייתא היינו דדבר תורה אפילו מע״פ גוב' ממשעבדי אלא דחכמים תקנו דמע״פ א"ג משום פסיד' דלקוחות וא״כ קשי׳ להו דמודה במקצת שאמרה תורה ישבע היכ׳ משכח' לי׳ כיון דמדין תורה הוא שיעבוד קרקעות אפילו במע״פ. ולולי דבריה' הי׳ נ״ל דהא דאמרינן בכל דוכתי דאין נשבעין על כפירת שעבו' קרקעות היינו דוקא היכא שהקרקעות משועבדי' בע״כ דלוה כגון שהוא בענין שאינו יכול לכפור בו והיינו בשטר דתרתי בעינן שיעב' קרקעות ושאינו יכול לכפור והטעם נראה בזה דכפירתו אינו מועיל כלום כיון שאינו יכול לכפור וגם אינו יכול להבריח החוב כיון שכל נכסיו משועבדי' למלוה א״כ כל היכ׳ דאיתנהו ברשותי׳ דמלוה קיימי משא״כ במידי דמצי למכפר כגון במע"פ אע״ג דלמ"ד שעבוד' דאוריית׳ גוב׳ ממשעבדי היינו אם מוד' אבל כיון שכפר לא שייך לקרותו שיעבוד קרקעות שהרי אינו יכול לגבות מהם מחמת כפירתו וכן להיפך אי לא מצי למכפר אם הוא בענין שא״ג ממשעבדי כגון בכ״י בנאמנות אפ״ה שייך ש״ד דנהי דלא מצי למכפר בי׳ מ״מ מועיל כפירתו שהרי יכול להבריח החוב ממנו ולמכור הקרקעו׳ שלו לאחרים וא״כ הוי שפיר כפיר' מעלי׳ אבל בשטר מעלי׳ דאיתנהו לתרווייהו שאינו יכול לכפור וממילא קיימי כל הקרקעות בחזקת מלוה כיון דגוב' ממשעבדי מש״ה קרי לי׳ שפי׳ כפיר' שיעבוד קרקעו' וזה נ״ל דעת הפוסקי׳ שכ' סתם במודה במקצת חייב ש״ד ולא חילקו דאיירי דוקא שמחל השיעבוד כמו שחילקו התוספת. ועפ״ז יש ליישב הרבה לשונו' מהפוסקים הובאו בב״י ח״מ סי׳ פ״ח ואין כאן מקומו להאריך: ועיין מה שכתבתי בפ׳ הגוזל עצים להקשות על פרש״י על ההי׳ דאין נשבעין וכו' מההי' דשבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם ולא בין היורשי׳ ע״ש ולפי׳ התוספת דהכא קשה יותר דלפי תירוצ׳ כאן לא משכחת כלל ההיא דשבועת ה׳ תהי׳ בין שניהם ולא בין היורשים למ״ד שיעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע״פ וא״כ אפילו באביו לא שייך שבועה אלא כשמחל לו השיעבד או שאין לו קרקע וא״כ אין לו שום תביעה כלל על היורש דמטלטלי דאבוה לא משתעבדי וכ״ש דקשה טפי למ״ד שיעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר אבל למאי דפרישת א״ש דשפיר משכחת ש״ד אפילו ביש לו קרקע ולא מחל לו השיעבוד אפ״ה לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות כיון שיכול לכפור בו וכמו שהסכימו רוב הפוסקים והמפרשים דלמ״ד שיעבודא לאו דאורייתא נמי משכחת לי׳ שפיר כשפירש אחריות בפירוש וכמו שהעליתי בחידושי במסכת קידושין דף י״ד דבכה״ג כ״ע מודו דמדאורייתא גובה מן היורשים ודוק היטב. ועמ״ש בפ׳ הגוזל דף ק״ה ובריש פ׳ הנזקין וצ״ע:

בגמרא ואיכא דמותיב מסיפא ר״ע טעמא דאמר שלש הא שתים חייב כו׳ נראה דקס״ד למימר הכי משום דקסבר דאי ס״ד דבשתים כ״ע מודו דפטור א״כ בשלש אמאי מחייב ליה רשב"א דהא ודאי משיב אבידה כדמקשינן בעלמא בפשיטות דליכא מאן דלית ליה משיב אבידה לא יפטור משבועה ואותן הסברות שכתבו התוספות לעיל לא נראה למאן דמותיב מסיפא ומש"ה מדייק דע"כ נקט שלש משום דבשתים ר"ע מודה דחייב וכמ"ש תוס' בד"ה לעולם וק"ל:

תוספות בד"ה הא כלים וכלים ה"מ לשנויי בחפר בה בורות כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה אפשר לומר דלא מצי לשנויי הכי משום דאי ס"ד דבחפר בה בורות איירי א"כ דמי מעליא בעיא שלומי כיון שקלקל הקרקע וא"כ כי כפר בקרקע והודה בכלים אמאי פטור דהא ממונא כפר ליה והוי כשאר כפירת ממון דחייב שבועה. אבל לקמן בשמעתין דפריך אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה משני שפיר דאיירי שחפר בורות באותו קרקע שהודה דלאו הילך הוא אבל אותו קרקע שכופר קאי בעינא ואיצטריך לאשמועינן דפטור מגזירת הכתוב משום דכפירת קרקע אין מביאה לידי שבועה ודו"ק. אח"ז עיינתי בח"מ סימן פ"ח וראיתי שהוא מחלוקת בפוסקים בתבעו דמי קלקול הקרקע אבל הש"ך האריך והעלה שאין בזה מחלוקת דבכה"ג לא מקרי כפירת קרקעות ומכאן ודאי ראיה ברורה לדבריו והנאני מאד:

א"נ על כפירת ש"ק. הקשו תוס' למ"ד ש"ד איך משכחת לה ש"ד כו'. ולע"ד דהא תובע ומודה חיוב שעל עצמו שאינו קרקע ורק נכסוהי ערבין בי'. וכמו באין לו קרקע דמ"מ חשיב הודאה לחייב שבועה ע"י שמודה חיוב גופו לשלם א"כ גם ביש קרקע מה"ת לפטרו מ"מ יש הודאה מחיוב הגוף דחשיב מטלטלין. והא אדרבא מטלטלין זוקקין גם קרקע כו'. וא"כ מנ"ל לש"ס דשטר א"נ דהוי ש"ק. דלמא רק תובע ומודה קרקע עצמה מיעט קרא משא"כ שטר כנ"ל, וי"ל כדאמר כתובות ריש פ' נערה דפליגו ר"ש ורבנן ביש בו"פ וקנס כו' אי לא שביק איניש מידי דאי מודה ומפטר ותבע כו'. ואף שבאמת יש תביעת שני החיובים מ"מ כיון שב' החיובים על דבר א' אנסת כו' פליגי מהו עיקר תביעתו ופטור מק"ש אי עיקרו קנס תבע משום דקיץ אף דממילא גם בו"פ כנ"ל ע"ש וא"כ כיון דעיקר סמיכת המלוה על קרקע לפי שא"י להבריח ומה"ט שיעבודא דאורייתא בקרקע ולא במטלטלין א"כ מה"ט אמר שפיר בשטר שתובע סתם דודאי תובע עיקר הש"ק שא"י להבריח לא החיוב גוף כנ"ל. דלא שביק מידי דמצי מבריח כנ"ל. ולכך פטור משבועה כנ"ל. וא"כ ממילא ע"פ אף דשיעבוד דאורייתא מ"מ כשאינו יכול לגבות מלקוחות שוב אין חילוק ואדרבא סתמא מידי דיתחייב של לנתבע כנ"ל. ואף שיש שיעבוד מ"מ לא מיפטר כנ"ל. ובזה י"ל דלא הקשו תוס' על שבועת ע"א דבזה י"ל סברא להיפוך דודאי תובע חיוב גופו כדי שיתחייב שבועה דהא יודע שיש ע"א וכשיהי' תביעתו הש"ק יפטור משא"כ מודה מקצת איני יודע אם יודה. ושוב י"ל דעיקרו תובע ש"ק לשטת תוס' ולכך הקשו רק ממ"מ. ובאמת גם במ"מ י"ל כנ"ל כיון דאין תועלת במה שתובע ש"ק כנ"ל שוב חייב כנ"ל. גם דמסתמא יודה קצת דא"א מעיז לכפור הכל:

רש"י ז"ל פי' על הודאת קרקע ומייתי כמו דאין נשבעין על כפירת ש"ק כן הודאה. ותמוה למה לא נקיט א"נ על הודאת קרקע וי"ל לרב דבעי כפירת ב' כסף דקרא דכסף או כלים לכפירה ע"ש א"כ הכלל ופרט עלה קאי ולא מצינו מפורש המיעוט רק על כפירת קרקע רק ממילא ילפינן דהודאה מסתמא דמי' לכפירה ולכך מייתי כנ"ל. או י"ל דלענין ההודאה לכאורה אין לדמות ש"ק לקרקע מטעם שכתבנו דהא מודה החיוב לשלם דדיני' דבע"ח בזוזי והוא שיעבוד גופיה כשמשלם אין גובין מנכסיו דרק ערבין ביה ולא יפרע מערב תחלה כמפורש בש"ס ב"ב האי דיינא דירד לנכסים מקמי דלתבעינהו וסלקי' מטעם הנ"ל. רק לענין הכפירה דכשכופר א"י לגבות בתורת תשלומין וע"ז נכסוהי ערבין ויש ע"ז השיעבוד קרקע מדמי שפיר לכפירת קרקע. אך א"ל כן דע"כ הא דרש"י לא מפרש בשטר ג"כ דהוי כפירת ש"ק הוא משום דלא ס"ל כתוס' כאן בס"ד רק בע"פ לא חשיב ש"ק כדמסקי תוס' שהפקיעו חכמים וא"כ מה שכופר אינו ש"ק כלל דגם שיודה הוא רק בע"פ דמוכח מהשטר רק ב'. וע"כ פי' ע"י ההודאה דמוכח. וא"כ שוב אי כנ"ל אין הוכחה. אך י"ל דמהודאה א"ל כמ"ש החלוק דמודה מעות אך בכפירת קרקע הא יש השווי ממון ג"כ ועכ"פ כופר גם החיוב ממון שזה ב' דברים על גוף הדבר אף שמשלם. וכן עכ"פ החיוב תשלומין. ואעפ"כ פטרו תורה משבועה וע"כ כיון שהוא תובע קרקע כנ"ל. וא"כ גם כאן בהודאה עכ"פ תובע הש"ק דעיקרו כו' כנ"ל: