ובהדיא בבכורות פרק אחרון אמר רבא מנין הראוי פוטר.

מאי הוי עלה דמסותא ת"ש מהא דאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש.

הא יכול להוציאו אע"פ שלא הוציאו קדוש. ומקשי' עלה והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וקי"ל דלא מקשינן לא ממשנה ולא מברייתא ולא ממימרא אלא אם היא הלכה. ועוד לא דחאוה להא דר' יוחנן אלא פירקו על דבריו ואמר מי סברת מסותא מטלטלא היא וקשיא עליה הא דר' יוחנן לא כי קאמר רב [נחמן] כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין וכו' האי ממון קרקע הוא וכיוצא בו האי מסותא מקרקעא הוא דקי"ל קרקע אינה נגזלת ולעולם ברשותיה דמרא קיימא הלכך אם יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא ושפיר קא מקדיש. האי דקתני שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ובשבועה אוקימנא בשאדוקין בטלית עצמו ומתני' דקתני חולקין הטלית שני חצאין ונוטל כל אחד חציה בשאדוקין בנימין שבקצותיה והן הנקראים כרכשתא. ופשוטה היא.

דייק רב (אשי) [משרשיא] מינה מדקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת ש"מ דהאי סודרא כיון דתפיס ביה ג' אצבעות על ג' אצבעות הרי הוא קנין לתופסן ואע"ג דלא פסיק כמאן דפסיק דמי ולא אמרי' עד דמשיך ליה כוליה לא קני ליה אלא אע"ג דלא משיך ליה לכוליה קני לההוא דתפס וכן הלכה.

אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת והזהב קרוב לגבי חד ברחבה של טלית ואם יחלקוה לרחבה לשני חצאין יבא הזהב בחלקו של אחד יכול האחד לומר זה שבינינו לאורכה נחלקה כדי שנחלק בטלית ובזהב והדין עמו:

ת"ר שנים אדוקין בשטר כו' אסיק' בשטר מקוים דברי הכל יחלוקו. ושאינו מקוים ומלוה אמר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אמר שלך היה ופרעתיך ונתתי לך [וממני נפל] אם נתקיים בחותמיו יחלוקו דברי ר' דרבי קסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וקי"ל כרבי.

מחוי ר' אברהם ובשבועה. פי' הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השא' מאי קמ"ל מתני' היא דקתני חולקין בשבוע' ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכלם בשבוע' וכן נרא' דודאי על מה שבידו מחוי אבל בה"ג כתו' מחוי ר' אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפ"ט מה' טוען ונטען:

מחוי ר' אבהו ובשבועה. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' טוען ונטען פ"ט ה"ט) השאר נוטלים בשבועה. ונראה לי שהוא ז"ל למדה מדאמר רב אשי האי סודרא אי אית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי, ולא בעינן עד (דמשייר) [דמשיך] ליה, דאלמא כמאן דפסיק לגמרי חשבינן ליה, ובדפסיק לגמרי לא משביעין ליה עליה. ואינו מחוור, דאם כן (ל)ר' אבהו מתניתין אתי לאשמועינן. ועוד דהא טעמא דמתניתין משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, ואפילו במאי דתפסי בידייהו איכא למיחש להכי. והנכון דאפילו מאי דנקטי בידייהו קא מחוי דאין נוטלין אלא בשבועה, והא דרב אשי הכי קאמר, כיון דלא פליג בה אידך ולא [י]הבינן ליה כוליה למאן דתפיס ביה, כמאן דפסיק דמי, דאלו השאר חברו חולק עמו, ומיהו בשבועה כר' יוחנן.

האי סודרא כיון דאית ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי. איכא מאן דדייק מהא, דאי בעי [מקנה] למפסק ולישקול, שומעין לו, מדאמרינן הכא דכמאן דפסיק דמי. וליתא כלל דהכי קאמר כמאן דפסיק דמי על מנת להחזיר, דקנה על מנת להקנות הוא, וכדאמרינן בנדרים בפרק השותפין (נדרים מח, ב), ורב נחמן אמר קנה על מנת להקנות קנה, דהא סודרא קנה על מנת להקנות הוא וקני. ואף על גב דאמר ליה רב אשי, ומאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס לה לא מיתפיס, רב אשי ספוקי מספקא ליה, ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב נחמן, ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב אשי, ומאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן. ועוד דקיימא לן קנה על מנת להקנו תקנה, ואמרינן נמי בקדושין בריש פרק קמא (ו, ב) גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, בכלהו קנה, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא חליפין קנה על מנת שתחזירהו לי הוא. והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג', כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מכירה פ"ה ה"ז), שאלו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי. נראה שדקדק אותה מדרב חסדא, דאמר גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת. וליתא, דהתם הא אסיקנא טעמא, משום דבעי נתינה וליכא, אבל הכא דנתינת כלי בעינן, הא ליכא.

הא דרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו וכו'. כתבתיה בגטין פרק הזורק (גיטין עח, ב ד"ה גט) בסייעתא דשמיא.

כבר בארנו במשנה שכל ששנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו' שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת בלא שבועה ושאר הטלית שבאמצע חולקים בשבועה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמגלגלין זה לזה שבועה על מה שתחת ידם וגדולי המפרשים כתבו שאף מה שתחת ידם צריכין שבועה לא למדנו משמועה זו אלא שאם תפש זה מכאן הרבה וזה מכאן מועט שזכה כל אחד במה שתחת ידו אבל מ"מ דוקא בשבועה שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם והרי כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו':

סודר שקונין בו מן הקונה למקנה אין צריך לחתכו להיותו מוחלט ביד המוכר אלא כיון שנוטלו בידו הרי הוא כנפסק וכאלו כלו בידו ותלמידיהם של גדולי המפרשים כתבו בשם רבותיהם שאם אותו החפץ שקונין בו צריך למקנה ושאם לא הוא נשאר ערום הואיל ואם רצה לחתכו אינו יכול לחתכו לא קנה אבל אם אינו צריך לו קנה והרי הוא כנפסק ואע"פ שלענין גט אמרו גט בידה ומשיחה בידו אם המשיחה חזקה כל כך שאע"פ שהגט בידה אם לא תקפוץ ידיה אלא על הצד שהיא קופצת עכשו והוא רוצה למשוך את המשיחה הוא יכול לנתקו ולהביאו אצלו ואין חשש לחוט להשבר אינה מגורשת ואם לאו מגורשת טעם הדבר מפני שלכריתות הוא צריך אבל בזו אין אנו צריכים אלא לנתינה ר"ל שיתן לו הקונה דבר זה שלו על שם שכמו שהוא מקנה לו דבר זה בלא שום הערמה כך הוא מקנה לו אותו דבר בלב שלם והוא הוא שנקרא קנין זה חליפין והרי מ"מ יש כאן נתינה ומ"מ צריך שיהא בסודר זה שלש אצבעות על שלש אצבעות שהוא ראוי לטומאה אבל פחות מכן אין זה כלי ואנו צריכין בקנין זה לכלי כמו שיתבאר ויש מפרשים שלא הוצרכנו לכך אלא בבא מבגד גדול אבל חתכת בגד קטן אף בפחות משלש אצבעות ואין זה כלום שאין זה נקרא כלי וגדולי המחברים כתבו שכל שיש בו שלש אע"פ שאינו אוחז ממנו שלש אם יכול לנתקו מיד המקנה ולהביאו אצלו קנה ויקשה לי על דבריהם שהרי למטה אמרו בפי' שאין אומרים הואיל ומ"מ אף לדעתם כל שאינו יכול לנתק צריך שיאחוז ממנו שלש אצבעות שהוא שיעור כלי:

טלית זה האמור במשנה שהוא נחלק אם הוא דבר שאין חלוקתו מפסידתו חולקין אותו בגופו ואם היה בריח של זהב ארוג בראשו אצל האחד אין אומרים יטול כל אחד חלק הסמוך לו ויזכה הלה בכל הזהב אלא חולקין לארכו ונמצאו חולקין אף בזהב ומ"מ כל שחלוקה שבגופו מפסידתו ואינו ראוי להם חולקים אותו בדמים כמו שיתבאר למטה:

מלוה ולוה שנמצאו שניהם אדוקים בשטר חוב שלהם מלוה אומר שלי הוא ר"ל שלא פרעתני ונפל הימני ותפשת בו מצד זה או תקפתה ממני ולוה אומר הן שלך היה אלא שפרעתיך אם המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר שנמצא השטר מקויים בלא הודאת הלוה נשבע זה שחייב לו חציה וזה שאינו חייב לו חציה האחר ויחלוקו ואם השטר ממנה יפרע חמשים ויפטר כלל ידוע לכל הנשבעין בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אם אין המלוה יכול לקיים שטרו מצד אחר ונמצא שאלו טען הלוה שטר זה מזוייף הוא היה רשאי בכך הרי הלוה נאמן שאפי' היתה כלה ביד המלוה כל שאינו יכול לקיים שטרו רשאי הלוה לומר כתבתי ופרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר שאע"פ שהלוה מודה בשטר שכתבו הואיל והוא עצמו בא לפסלו מצד אחר צריך המלוה לקיימו מצד אחר ואם אינו יכול לקיימו מצד אחר נאמן הלה בפרעתי ונשבע היסת ונפטר ומ"מ אין קורעין את השטר אלא מניחין אותו בידו שמא יקיימוהו אח"כ וכל שיקיימוהו אח"כ הרי הוא כשאר השטרות ורבותי כתבו שאם תבע לוה להוציאה מיד מלוה מניחין אותו ביד בית דין ולא יראה לי כן:

אילימא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא וכו'. וזה שמא כבר קדוש ואם תאמר ספיקא הוא ושמא אינו קדוש הא אמרת עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק דודאי פטירי ועישורא בתרא אם יש גורן אחר יעמדו עד הגורן ואם לאו הרי הן כמי שאין לו אלא תשעה והוא דלאו בני עשורי נינהו וכולהו אמאי פטירי מעישור. הראב"ד.

ישראל שיש לו עשרה ספק פדיון פטרי חמור בתוך ביתו מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. וטעמא דמילתא משום דאפילו ודאי פדיון פטר חמור מותר הוא בהנאה לישראל אלא שהוא ממונו של כהן הילכך השתא דהוה ליה ספק אוקי ממונא בחזקת מאריה והרי הוא ממונו של ישראל כשאר טלאים שלו ולפיכך מעשרן והן שלו. ובמסכת בכורות אמרינן דמשכחת לה אפילו בודאי פטרי חמורים כגון ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים והורישם לבן בתו כהן שאותו כהן חייב לפדותן שכבר נתחייבו ברשות ישראל ואלו פדאן הרי הפדיונות שלו ואם מת הכהן והורישן לבן בתו ישראל הרי ישראל זה עומד במקומו של כהן דיורש כרעא דמוריש הוא ופודה אותם בעשרה טלאים מן הדיר שלו ואחר כך מעשרן והן שלו. מפי רבינו. הריטב"א.

מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. הקשו בתוספות דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים. ותו קשה דמאי אתא רב נחמן לאשמועינן מתניתין היא. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דסלקא דעתך לא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוי סגי קמשמע לן רב נחמן דהרשות בידו להפריש עשרה והם שלו אף על פי שפוטר את אלו העשרה מן המעשר והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן כלום לכהן. מורנו הרב נר"ו.

מאי הוי עלה דמסותא תא שמע וכו'. איכא למידק מאי דיוקא דקא מדייק הא יכול להוציאו וכו' הא רב נחמן בהדיא קאמר לה. ותו כיון דמרבי יוחנן קא מקשה לרב נחמן מאי מי סברת דקאמר דמשמע דאפשיטות דמסותא קאי כאן במקרקעי כאן במטלטלי הוה ליה למימר. ותו כיון דפשיטא ליה למקשה מדרבי יוחנן דכל מידי דלאו ברשותיה לא מצי לאקדושיה מאי קא מיבעיא ליה לעיל. ולקושיא בתרייתא הדין איכא למימר דלא דמיא דרבי יוחנן לבעיין דטלית דהתם תרווייהו אדיקו בטלית וכל חד מינייהו אית בידיה פלגא ומשום הכי איכא למיבעי אי מצי לאקדושה כולה הואיל ופלגא בידיה אבל דרבי יוחנן גזלה ליתא בידא דנגזל כלל ומשום הכי פשיטא למה דאין יכול להקדישה ואף על גב דלמפשט בעיין דטלית אייתינן לעיל ההיא דמסותא ומסותא אין הבעלי דינים אדוקים בה כלל לאו למימרא ששני הנושאין שוין הן אלא לומר שחמור כח הקדש שאפילו כשאינם אדוקים בהן ואינה ברשותו חייל הקדש. ועוד מסותא ליתא בידא דחד מינייהו ולית לחד מינייהו זכייה בגווה טפי מחבריה ומשום הכי מצי לאקדושה אף על גב דליתא בידיה ומשום הכי לא מצי למפשט בעיין דטלית ומסותא מדרבי יוחנן משום דטלית תרווייהו אגידי ביה ומסותא לא הוי חד מינייהו תפוס בה כלל ודרבי יוחנן חד מינייהו תפיס בה והויא ברשותיה אבל השתא דבעי למפשט דינא דמסותא מדרבי יוחנן דמשמע דמסותא הויא ברשותא דחד כמו גזלה פריך שפיר והאמר רבי יוחנן. ולקושיא תנייתא איכא למימר דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשלא מידי ולא קשיא ליה אלא מחמת פשיטותא דבעי מפשט.

וכדי שתבין זה התירוץ על מתכנתו יש לך לדעת ששלשה אופני דיוקא יש. או מן הקצה אל הקצה. או מן הקצה אל האמצעי. או מן האמצעי אל האמצעי. ונשים משל בנדון דידן או נאמר שמה שאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל בין קרקע בין מטלטלין והדיוק שמדייק הא יכול וכו' הוא כולל גם כן. או שכל ממון שאינו וכו' הוא כולל כנזכר והדיוק הוא פרטי דוקא בקרקע ובזה הקדישו הקדש וזהו מן הקצה אל האמצע או נאמר שאף על פי שמאמר כל ממון שאינו יכול להוציאו וכו' הוא כולל לא איירי אלא בפרט אחד דאין למדין מן הכללות ואם כן גם הדיוק שאנו מוציאין הוא בפרט עצמו ובזה הוא מבואר דלא פליגי אהדדי שאנו יכולין לומר שהדיוק הוא מן הקצה אל האמצעי ומאי דקאמר כל ממון וכו' אף על פי שהוא כולל קרקע ומטלטלין הדיוק הוא בקרקע בלבד ורבי יוחנן לא איירי אלא במטלטלין ולא בקרקע או נימא דבין כללא דקאמר בין דיוקא דיליה לא הוו אלא בקרקע ורבי יוחנן במטלטלין קאמר. הא קמן דמדרבי יוחנן לרב נחמן לא קשיא מידי וקושיא לא הויא אלא לפושט דבעי למפשט מסותא מדרב נחמן שבהכרח דינו שאין צריכין להיות שוין כיון דבעי למפשט מינה אמנם אנו רואין שמסותא מטלטלי הויא ממאי דבעי למפשט ממסותא להקדישה כי לא תקפה דטלית ואם כן עכשיו תהיה הקושיא עצומה לפושט היכי מצית אמרת דבמטלטלין אף על פי שאינה ברשותו הקדישו הקדש והאמר רבי יוחנן וכו'. והפושט השיב ההקדמה שהנחת אינה צודקת מסותא קרקע הויא ורבי יוחנן איירי במטלטלין. ואם תעיין במה שאמרנו תמצא הקושיא הראשונה מתורצת וזה שאם הקושיא היתה ממימרא למימרא לא היה צריך לדיוק אבל אין הקושיא אלא לפושט דבעי למפשט מדרב נחמן למסותא שמאחר שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש ולפי שלענין מסותא אין אנו צריכין לשלא יהיה קדוש אלא שיהיה שאינו יכול להוציאו בדיינים לפי שאינן תפוסין בו לזה לא שם אלא תנאי אחד והוא שיביא ראיה שהיא שלו אבל אין הכי נמי שהפושט יודה שצריך שיהיה הדבר ברשות מי שהקדישו רצה לומר שלא יהיה ביד האחר ואם כן בזה יצאנו מן הקושיא הראשונה. ועתה נתן מציאות לזה הדיוק ונאמר דהכי קאמר אין הכי נמי שלזו שבכאן די מה שהבאת אבל עם כל זה היה לך לפרש דבריך בשלמות דלא לשתמע מינייהו שני משמעיות ומהאחד ימשך הדין מוטעה והוא הא יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש והאמר רבי יוחנן וכו'. מהר"י אבוהב.

וזה לשון מ"ה נר"ו: מאי הוי עלה דמסותא וכו'. עד מי סברת וכו'. איכא עלה דהאי סוגיא תמיהי טובא. חדא דהאי מסותא אגב גררא מייתי לה הכא ואעיקר בעיין דטלית דהקדישה בלא תקפה הוה ליה למבעי מאי הוי עלה. ותו היכי אסיק אדעתיה דמסותא מטלטלי והא סתם מסותא מקרקעי. ותו בלאו האי פשיטיתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן ומשמע מהכא דמשום דפשיט מדרב נחמן פריך ליה מדקא משני מי סברת וכו' ותו כיון דידע תלמודא האי מימרא דרבי יוחנן אמאי לא פשיט מינה בעיין דלעיל דטלית ומה שכתבו בתוספות בתירוץ קושיא זו נראה לי דוחק. ותו דבעיין דהקדישה בלא הקפה דטלית לא ידעינן מאי הוי עלה. ויש ליישב דאי לאו פשיטותא דהכא לא קשיא מדרבי יוחנן אדרב נחמן דאיכא למימר דרב נחמן איירי במקרקעי או בפקדון והיינו דקאמר כל ממון דכל מקום דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ומשום הכי אם יכול להוציאו בדיינים מוקדשת ודרבי יוחנן איירי במטלטלי ומשום הכי אפילו יכול להוציאו בדיינים אינה מוקדשת אבל השתא דפשיט מינה ההיא דמסותא משמע דאיירי רב נחמן במטלטלי וכיון דאתינן למפשט בעיין דלעיל דטלית ממסותא משמע דבמסותא מטלטלי עסקינן ועוד דאתינן למפשט נמי מההיא דבכור משמע דכולהו במטלטלי איירי והשתא קשיא מדרבי יוחנן לדיוקא דמימרא דרב נחמן. והא דלא פשטינן בעיין דטלית ולא דמסותא מדרבי יוחנן היינו משום דטלית איירי דתפיסי תרווייהו וכיון דתפיס בה והקדישה איכא למימר דחייל הקדש אכולה ומסותא נמי לא תפיס לה חד מינייהו ואיכא למימר נמי דחייל הקדש עלה כיון שאין כנגדו תפוס אבל דרבי יוחנן גזל ולא נתייאשו וכו' כולה בידא דחד ולפיכך לא מצי אידך לאקדושה והשתא ניחא דקאמר תלמודא מאי הוי עלה דמסותא דבשלמא בעיין דטלית איכא למימר כיון דתפיס בה חייל הקדש אבל מסותא לא תפיס לה ואמאי פרשי רבנן ומשום הכי בעי עלה דמסותא והשתא דפשטינן מררב נחמן דטעמא משום שאינו יכול להוציאו בדיינים ממילא אפשיטא בעיין דטלית שהרי אינו יכול להוציאו בדיינין ומדרבי יוחנן פשטינן דעדיפא מינה כיון דמטלטלי נינהו אפילו יכול להוציאו בדיינים לא מצי לאקדושינהו והשתא ניחא דקאמר מי סברת וכו' כלומר וכי בשביל דאתינן למפשט בעיין דטלית ממסותא סברת דבמסותא מטלטלי עסקינן וכו' עד כאן.

ופשטה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש. פירש רש"י והא מסותא נמי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הוא ולא קדשה. עד כאן. פירוש לפירושו דאף על גב דשתק חברו בשעה שהקדישה כיון דבשעה שבא להקדישה היה ממון שלא היה יכול להוציאו בדיינים גזרת הכתוב שאין אמירתו כלום ולא חייל עליה הקדש ולפי זה הא דפרשי רבנן מינה היינו משום מדת חסידות או משום דלא שמיעא להו הא דרב אבל אנן כי הא דרב קיימא לן. ולענין בעיין דהקדישה בלא תקפה יש לומר דהא נמי תפשוט מהא דרב דכיון דאין זה יכול להוציאו אינו יכול להקדישו ושתיקת חברו לא מעלה ולא מוריד וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות וכן עיקר. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: ומסקנא דאי אקדשה חד מינייהו מקמי דאתת לידא דחד מינייהו לא קדיש כיון דאינו יכול להוציאו בדיינים. מיהו אי תקפה חד מינייהו ואידך אישתיק אף על גב דצוח לבסוף מיחזי למימר דאי אקדיש האי דתקפה קדיש וצריך עיון. ואי יכול להוציאו בדיינים אף על גב דאכתי לא אפקיה ברשותיה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש. ודוקא במקרקעי הוא דאמרינן הכי משום דברשותא דמאריה קאי ואי אקדשיה הוי קדוש אבל במטלטלי אף על גב דיכול לאפוקי מיניה דגזלן בדיינים דהוא גברא דצאית דינא ואיכא סהדי דגזליה אי אקדשיה מקמי דליפקיה מיניה אינו קדוש כדאמרינן בעלמא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם וכו'. וכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כגון דלא צאית דינא או דליכא סהדי אפילו קרקע אי אקדשיה לא קדיש בין אקדשיה גזלן בין אקדשיה נגזל. ובמטלטלי דלא כפריה כגון פקדון וכל דזימי ליה בדאיתיה בעיניה אי אקדשיה מאריה הרי הוא קדוש ואי נמי היכא דהדר גזלן בתשובה ואמר ליה לנגזל מהדרנא לך מאי דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי ואמר ליה לגזלן באפי גבאי הרי זה לעניים אף על גב דליתיה בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמד שלשתן דמי דיד גבאי כיד עניים הוא ואינו יכול לשנותה למצוה אחרת דכמי שבאה גזילה ליד גבאי דמי. מיהו במלוה כיון דלהוצאה ניתנה איכא מאן דאמר דאי אקדשיה מלוה לא קדשיה כיון דליתא בעין דכדבר שלא בא לעולם דמי ואי אקדשיה קמי לוה וקמי גבאי דהוה מעמד שלשתן אפשר לומר דקדשה ואף על גב דליתא למלוה בעין כדאמרינן גבי ההוא גברא דתקע ליה לתבריה בפרק ארבעה וחמשה והא ההוא לא הוה בעין וכיון דאקדיש קמי גבאי כמעמד שלשתן הוא וכן נמי בגזלן שרצה להחזיר גזילתו אף על פי שאין הגזילה בעין. (חסר כמו שלשה שורות).

שנים אדוקים וכו'. פרישנא לעיל דמשום הכי קתני אדוקין ולא אוחזין משום דאדוקין משמע אדוקין בגוף הטלית ואוחזין משמע דתפיסי בכרכשתא אלא דתלמודא לא אסיק אדעתיה הכי ופריך אלא מתניתין היכי משכחת לה. מ"ה נר"ו.

מחוי רבי אבהו ובשבועה. פירש הרב אב ב"ד דלעד מקום שידו מגעת מחוי שעל השאר מאי קמשמע לן מתניתין היא דקתני חולקין בשבועה ומה לי תפיסי בכרכשתא מה לי אדוקין בה על השאר כשם שחולקין בזו כך חולקין בזו וכולם בשבועה. וכן נראה דודאי על מה שבידו מחוי. אבל בהלכות גדולות כתוב מחוי רבי אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכן דעת הרמב"ם בפרק ט' מהלכות טוען ונטען. הרמב"ן והר"ן.
והרמ"ך כתב וזה לשונו: היו שניהם חולקין בכרכשין חולקין בשוה בשבועה לרמב"ם ומגלגל כל אחד מהם על חברו שכל מה שנטל כדין נטל. היכא דחד מינייהו תפיס ביה תילתא וחד מינייהו תפיס ביה ריבעא כתב הרמב"ם ז"ל את זה נראה שסובר שאינן משביעין זה את זה שבועה חמורה על מה שתופסין בידיהם כל אחד מהם אלא על השאר שבא לכלל חלוקה הוא שנשבעין שבועה בנקיטת חפץ בתקנת חכמים. מיהו מסוגיא דשמעתא ומלישנא דמרנא זצ"ל מיחזי דכי היכי דמשתבע שבועת תקנת חכמים על מאי דלא תפיס הכי נמי משתבע על מאי דתפיס והכי אמרינן ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפס הילך הוא וקתני ישבע ומשני שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא וכו' אלמא דאפילו במאי דתפיס משתבע בתקנתא דרבנן. ע"כ.

אלא מתניתין היכי משכחת לה. ואם תאמר משכחת לה שפיר כגון דתפסי לה בצמצום האי מחצה והאי מחצה ובשלמא לספרים דגרסי והשאר בשבועה ליכא לפרושי מתניתין הכי דקתני זה ישבע וכו' ואי תפסי לה בצמצום ליכא שארא. אבל לספרים דגרסי מחוי רבי אבהו ובשבועה דמשמע דנשבע אפילו אמאי דתפיס הא שפיר משכחת דתפסי לה בצמצום. ויש לומר דאם כן יחלוקו מאי למימרא וכי תימא דחדושא משום שבועה יש לומר דבשלמא היכא דאיכא שארא מיגו דנשבע אשארא נשבע נמי אמאי דתפיס אבל אי ליכא שארא שבועה זו למה. אי נמי אפילו היכא דליכא שארא נשבע אמאי דתפיס כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וכו' והכא איכא למימר לא אפשר לצמצם ואם כן היכי משכחת לה. האי דקאמר אלא מתניתין דקתני וכו' נראה לי דהכי פירושו לפי גירסת הספרים דגרסי מחוי רבי אבהו והשאר בשבועה אי אמרת בשלמא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי היינו דמשכחת לה למתניתין דקתני זה ישבע וכו' כגון דתפסי לה בצמצום ויחלוקו בשבועה אלא אי אמרת דלא קאי שבועה אמאי דתפיס אלא אשארא אם כן מתניתין דקתני זה ישבע היכי משכחת לה הא ליכא שארא ומשני אפילו הכי משכחת לה דתפיסי בכרכשתא ומשום הכי בעי לאשתבועי ולפי שיטתו תירץ לו אבל קושטא דמילתא דאמאי דתפיס נמי בעי לאשתבועי. מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון ה"ר יהונתן: זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. כלומר ואם האחד תופס ברביעית הטלית והשני בשלישיתו כל אחד במה שתופס בידו מוחזק הוא והמוציא מחברו עליו הראיה והשאר מן הטלית בין ידו של זה לידו של זה חולקים בשוה ובשבועה אף על פי דחשבינן למה דתפס בידיה דדיליה הוא אפילו הכי מצריכינן להו שבועה על מה שבידו נמי כדמשבעינן להו נמי על מה דביני ביני כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותופס וכו' אלא מתניתין וכו' משנתנו שאינו מפרש זה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו' כדמפרשינן כברייתא שמע מינה דחולקין כל הטלית בשוה היכי משכחת לה ומשני דתפיס ליה בכרכשתא פירוש בציציות שבראשי הטלית שאין אחד מהן מוחזק יותר על חברו כלום ומשום הכי פלגי ליה כל הטלית בלא שבועה והוא הדין דהוה מצי למימר דמיירי כגון שהיה אחד תופס עד חציו האחד והשני עד חציו האחר אלא משום דהוי מילתא דלא שכיחא שיתפוס כל אחד ואחד בידו עד חציו בצמצום לא פחות ולא יותר ומשום הכי לא תריץ הכי. עד כאן.

כמאן דפסיק דמי. פירוש וקונין בו ואף על פי שלא הגביה כל הבגד ובלבד שתפס בכל השלש על שלש דהא מאי דתפס בלחוד הוא כמאן דפסיק. ומיהו האי סודרא במתנה על מנת להחזיר הוא ואם רצה הלה להפסיקו אינו רשאי והכי מוכח בנדרים דאמרינן אמר רב נחמן קנה על מנת להקנות וכו' אמר רב אשי ומאן לימא לן דהאי סודרא וכו' דאלמא לרב נחמן אי תפיס ליה לא מתפיס והתם כרב נחמן קיימא לן דהכין סוגיא בפרק קמא וקידושין ועוד דרב אשי בלשון דילמא הוא דקאמר מאן לימא לן ולא שבקינן מאי דפשיט ליה רב נחמן משום מאי דמספקא ליה לרב אשי שכן מסורת הגאונים דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הלכה כמאן דפשיטא ליה הילכך קונין בטלית שאולה אבל בטלית חברו אין קונין כיון דסודרא ומתנה הוא וכמאן דפסיק דמי. וכן כתבו התוספות. הריטב"א.

ומאי שנא מדרב חסדא פירוש בשלמא אי בעינן שיהיה כולו ביד מקנה כדכתיב שלף איש נעלו וגו' ושאני מתניתין דהא דנוטל עד מקום שידו מגעת היינו משום דאיכא נמי שבועה בהדי תפיסה היינו דרב חסדא אבל השתא דאמרת שמע מינה וכו'. מאי שנא מדרב חסדא וכו' אם יכול לנתקו וכו' הוה מצינא לפרושי דכיון דנתן בידה וקפצה ידה ואינו יכול לנתקו דהוי גט ולא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דהתם לאו מידי יהב לה איהו והיינו דקאמר הכא אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו דמשמע בכל גוונא. והתוספות דחו פירוש זה דכיון דמשיחה בידו ובשעה דיהיב לה היתה ידה פתוחה והיה יכול להביאו אצלו ליכא נתינה כלל והשתא דקפצה ידה היא גרמה הנתינה ולא הוא וליכא נתינה כלל. מ"ה נר"ו.
ובגליון תוספות כתוב: ונראה דלא דמי לטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא גרע מעקמה ליה חרציה ושלפתיה מאחוריו דכשר בפרק הזורק. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו. פירוש שאם ימשוך החוט להביא הגט אצלו או יביאנו כולו אצלו או יקרענו אינה מגורשת ואם לאו שלא יוכל לנתקו אצלו הוא מחמת דקות המשיחה בלא שתחזיק בו האשה אבל אם היה יכול להביאו אצלו בשלא תחזיק בו ומפני שהחזיקה בו הוא שאין יכול לנתקו ולהביאו אצלה אינה מגורשת והכי קאמר אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו כשלא תחזיק בו האשה אינה מגורשת ואם לאו מגורשת.
ור"י כתב שאפילו אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מפני שהחזיקה האשה בגט מגורשת כיון שברצון הבעל הגיע הגט לידה והיא קפצה ידו מתוך כך כאלו ברצונו תפסה דמי והרי היא מגורשת. וכתבו בתוספות דאף על פי כן לא סמך רבינו בזה למעשה והורה שיתן הבעל הגט לאשה ליד פתוחה ולא תחזיק בו עד שיתרוקן לגמרי מידו של בעל כדי לחוש לדברי רבינו תם ומסתברא דבהא ודאי לדברי הכל היא דכל שהבעל תופס בגופו של גט ויכול לנתקו אצלו אינה מגורשת ואף על פי שהוא מחמת כח האשה וכיון דכן צריך ליתנו לה ביד פתוח. עד כאן.

תנו רבנן שנים אדוקים בשטר. פירוש נקט אדוקים מפני שאין גופו ממון אלא לראיה שלו והתפיסה שבנייר אינה אחיזה לגבי השעבוד אלא לא שייך ביה שפיר לשון אוחזין דלעיל ומיהו זימנין דנקטי לישנא דאדוקים בעלמא כדאיתא המלוה והלוה פירוש דבדידהו איכא לפלוגי היכי פלגי לה לשעבודא דשטרא דשייכי ביה דאלו לאיניש דעלמא לא מהני אלא לניירא בעלמא ודינם בזה כמו בטלית.

ולוה אומר שלך הוא ופרעתיך וכו'. והוא הדין דיכול למימר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמא בשטרי אקנייתא דמשעת קנין שעבוד נפשיה. הריטב"א.
ומ"ה נר"ו כתב שלך הוא ופרעתיו לך כיון דלית ביה הנפק הוה מצי למטען מזוייף אי נמי כתבתי ללות ולא לויתי אבל לא עביד איניש דטעין מילתא דאי אתו סהדי ומקיימי סהדותייהו הוחזק כפרן אבל השתא דטעין פרעתי אפילו יתקיים השטר לא נמצא כפרן דאימר קושטא קאמר ואישתלויי אישתלא שטרא ונשאר ביד מלוה. עד כאן.

יתקיים השטר בחותמיו. קשיא לי דהכי הוה ליה למימר יתקיימו תותמות שטר דלישנא משמע יתקיים השטר על ידי עדים החתומים בו ומשום הכי הוצרך רש"י לומר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא זה. ונראה לי דנקט יתקיים השטר בחותמיו. לאשמועינן דאם אפשר לקיים השטר על ידי חותמיו ממש עדיף טפי ממה שיעידו אחרים על חתימת העדים. מ"ה נר"ו.

ולית ליה לרבי שנים אוחזין. כלומר נהי דרבי לא חייש לפירעון כי מקיים ליה מכל מקום אמאי לא זכי ליה בחצי השטר ושעבודו מדין מציאה דאף על גב דאיניש בעלמא לא זכי בשטר אלא בכתיבה ומסירה לאו גופיה ממון. הריטב"א ז"ל.
הקשה הרא"ש ודילמא כרבי יוסי סבירא ליה כיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא דמי למתניתין דמתניתין ליכא ודאי רמאי. ותירץ דאי כרבי יוסי לא הוה ליה למימר יתקיים אלא יהא מונח דדילמא יתקיים השטר ויגבה הרמאי. וקשה לי עלה דלא הוה ליה לאקשויי ממתניתין דמה ענין מתניתין להאי דאיכא ודאי רמאי. ויש לומר לפי שיטתו דפריך מה נפשך אי דמיא למתניתין אמאי ליגבי כוליה ואי לא דמיא למתניתין היכי אמרת יתקיים בחותמיו יהא מונח מיבעי ליה. והנכון בזה דדמיא למתניתין ממש דאימר פרע מחצה והוו אזלי לגבי סופר למכתב אגביה דפרע מחצה ואירע שתפס עמו הלוה ומשום דכל חד חזי לחבריה דטעין כולה שלי טעין איהו נמי הכי כדי שיבאו לידי חלוקה דהכי הוה קושטא דמילתא והשתא ליכא ודאי רמאי ודמיא שפיר למתניתין. מורנו הרב נר"ו.

מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והוה מצי לאפלוגי בעלמא בלא נפל אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דהכא דשניהם אדוקים בו יחלוקו ולא הוה מצי לשנויי טעמא דרבי משום דלא חייש לפירעון כמו רבי יוסי דמכל מקום מכח תפיסה שגם הלוה אדוק בו יש להחזיק בו את הלוה כמו כן. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מאי טעמא חספא בעלמא. ואם תאמר דהא מסתבר טעמיה דרבי ולרבי שמעון בן גמליאל הוה ליה לתרוצי טעמיה ברישא דהכי אורחיה דתלמודא אף על גב דרבי שמעון בן גמליאל מיתני לבסוף. ויש לומר דאדרבה לרבי צריכינן למיהב טעמא דקיימא לן קיים שטרות דרבנן דמן התורה שטר גמור הוא. מ"ה נר"ו.

אין צריך לקיימו. הא דאמרינן אין צריך לקיימו ולא מהימן למימר פרוע במיגו דמזוייף משום דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' אלא דחכמים הצריכו קיום אחר שנתקלקלו הדורות ודוקא היכא דטוען מזוייף צריך קיום אבל בטענה אחרת במיגו דמזוייף לא מהימן דזיוף לא שכיח. הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה ולוה שהיו שניהם אדוקים ותופסים בשטר חוב האי אמר פרעתיך ואידך אמר לא פרעתני ומנאי נפל אי שטרא מתקיים בחותמיו יתלוקו. ואי לא מתקיים אי קא מודה ליה לוה דודאי איחייב ליה וכתב ליה האי שטרא והשתא הוא דפרעיה יתקיים בחותמיו נמי ויחלוקו. ואי לא מקיים ליה דליכא סהדי לקיומיה לחתימות ידא דסהדי דשטרא לא גבי ביה מידי ומשתבע היסת דפרעיה ונראה לומר דמותבינן לשטרא בידא דשליש עד דטרח מלוה וחזי אי לישכח סהדי לקיומיה. מיהו לא יהבינן ליה בידא דמלוה דילמא הדר טרח ומקיים ליה וגבי ליה כוליה וכן נראה לומר נמי אף על גב דאין הלוה מודה בשטר שכתבו היכא דאפשר לקיימו יחלוקה ובשבועה כתקנת חכמים דזה נשבע שלא פרע פחות מחציה וזה נשבע שאין לו לגבות פחות מחציה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם לא קיימו ישבע הלוה היסת ופטור להרמב"ם ואם קיימו המלוה אחר כך בבית דין הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו על כרחו. מכאן למדנו שאף על פי שהלוה נשבע היסת לבטל שטרו של מלוה אין המלוה חייב להחייר לו שטרו ולכשיקיימו אפילו אחר זמן מרובה יגבה בו חובו. עד כאן.

רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. איכא למידק אמאי לא פליג בלישנא דתנא קמא וליתני יחזיר למלוה. ויש לומר דטעמיה דתנא קמא משום דכיון דנפל איתרע ומשום הכי פליג עליה רבי יוסי ואמר הרי הוא בחזקתו. ולא חייש רבי יוסי לפירעון פירוש בשלמא אי טעמיה דרבי יוסי משום דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לא קשיא מדידיה לדידיה דהכא במאי עסקינן בשטר דלא מטא זימניה. ואם תאמר אי לא מטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן. ויש לומר חדא דנפל. ותו דילמא איתרמי ליה זוזי ופרע ואלו אידך ברייתא דנתאלמנה או נתגרשה מטא זימניה ולפיכך חייש רבי יוסי לפירעון והיינו טעמא דרבי יוסי בעודה תחתיו דהוי בגו זימניה וטעמייהו דרבנן כיון דנפל אימר צררי אתפסה אבל השתא דאמרת דלא חייש רבי יוסי לפירעון כלל קשיא ומשום הכי הוצרך רש"י ז"ל לתת טעם כולל לרבי יוסי דשטר פרוע לאלתר זהיר ביה למקרעיה. מ"ה נר"ו.

גמ' אם היתה טלית מוזהבת חולקין ולא דקדק הכא לומר ובשבועה דאפשר דמיירי דמודו דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא משום דמקרב לגבי חד אמר פלוג הכי וק"ל:

ד"ה מחוי רבי אבהו וכו' עד ומ"מ שפיר מוכח וכו'. פי' דאי הוי הטעם משום שבועה ולא מטעם דכמאן דפסיק דמי הל"ל יחלוקו שוה בשוה אבל השתא שנוטל לאחר שבועה כל מה שתופס אפילו הוי יותר מהחצי על כרחך הוי מטעם דחשיב כמאן דפסיק דמי:

ד"ה אם יכול לנתקו וכו' התוס' מפרשים דאם יכול לנתקו אליו הוי פירושו דהיינו שידה פתוחה. וכשאינה פתוחה זה מקרי אינו יכול לנתקה אליו והוקשה להם דהא על כל פנים בשעת נתינה ע"כ צ"ל ידה פתוחה לכך כתבו נראה דאם היתה ידה פתוחה וכו' ופי' דהיתה ידה קפוצה גם בשעת נתינה אלא שהוא תחב הגט לתוך ידה. ור"ת פירש בע"א דלא הוי פירושו דיכול לנתקו או אינו יכול מטעם פתיחת היד או קפיצת' אלא איירי שידו היתה פתוחה מתחלה ועד סוף אלא דיכול לנתקה ואינו יכול לנתקה הכל תלוי בכבדות הגט ושיש כח בהמשיחה להביאו אצלו ולא תנתק. ונ"ל דמה שכתוב בתוס' שלפנינו ור"ת נמי פירש וכו' דיש למחוק תיבת נמי דהא ר"ת מפרש פי' אחר ממה שפי' התוס' לעיל מניה:

רש"י בד"ה ומשיחה שקשור בה בידו אם כו' הד"א:

גמרא וגבי ליה מלוה כו'. דא"ל לא חייש לפרעון כר"י דבסמוך דשאני הכא דאדוקין בו:

גמ' נפל ליד הדיין כו'. קשה נימא כל דאלים גבר וי"ל דלא מפקינן כיון שאחד תופס. ומ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ב') בד"ה ויחלוקו משום דנפקד תופס בחזקת שניהם כו' היינו לסברת יחלוקו דהוי כאוחזין (ח):

גמ' רשב"ג סבר מודה בשטר כו'. וכ"ת נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר תירץ הרשב"ם בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) לא דמיא לשאר דיני שהפה שאסר כו' שאפילו אם היה זה מערער ואומר לא כתבתי לא היה לכו לחשוד את זה הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפין [והוא כמו שאמרו דבר תורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי. כ"ז היה במוסגר מדברי המחבר] אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום שטרות היכא דמערער עליו הלכך כי אמר כתבתיו נהימניה למי שהשטר בידו ע"כ וכ"כ בהגהת מרדכי כאן:

בתוס' בד"ה מפריש עליהן עשרה שיים כו'. תימה כו' ומה צריך עשרה שיים. דא"ל דה"ק אם יש לו בזה אחר זה שהיה לו פטר חמור והפריש עליו שה ואח"כ נולד לו עוד פטר חמור וחוזר ומפריש דהא תנן פודין בשה אחד כמה פעמים:

בתוס' בד"ה אם יכול כו' ור"ת נמי פירש כו'. נראה להגיה יותר ור"ת פי' כו' ולמחוק מלת נמי. ואינו מוכרח דראיה לפסקו שצריך שיהיה בשעת נתינה ספר כריתות שלא יוכל לנתק אליו דאל"כ מאי דוחקיה דר"ת שלא לפרש כפשוטו [ולא הביאו ראיה מר"ת רק לענין דינא אף דפירש בענין אחר] ולפירוש ר"ת איירי בידה פתוחה מתחלה ועד סוף. ומה שאנו עושין בשעת נתינת הגט שצריכה לקפוץ מיד אע"פ שכ"ז איירי דוקא כשמשיחה בידו עיין בפוסקים:

גמרא ופשטה מהא דאמר רב נחמן כל ממון כו'. ברי"ף הגי' רב וכ"מ בתוס' ב"ק (ע) ד"ה אמטלטלין:

רש"י ד"ה שלך הוא ופרעתיו. והחזרת לי וממני נפל. קשה דא"כ ליפלוג ר' יוסי נמי בהא כיון דל"ח לפרעון ולולי פירושו הנל"פ דטוען דעתה פרעו ואולי יכוין דנאמן במיגו שעתה פרעו וכמו במודה בשטר שכתבו לרבי עיין ב"ב ס"ד ה ובתוספות שם:

גמ' במסותא מקרקעי. קשה לי הא עיקר החילוק בין מטלטלי למקרקעי דמטלטלין נגזלין וקם ליה ברשותיה דגזלן מקרי אינו ברשותו דהנגזל אבל קרקע אינה נגזלת ולא קם ברשותיה דגזלן. א"כ במטלטלין וגזל בלא קנין דלא קם ברשותיה דהנגזל ואינו חייב באחריותו וכדאיתא בב"ק עט ע"א במתני' הוי כקרקע דמנחי ברשותיה דהנגזל. וא"כ הכא במסותא דהגזילה במה דאמר דידי הוא וליכא קנין יכול להקדישו וצ"ע:

שם התם כריתות בעינן. עיין כתובות נ ע"ב תוס' ד"ה ואי וצ"ע:

רש"י ד"ה דכמאן וכו' דכלי בעינן. עיין לקמן מז ע"א ובתוס' ד"ה לאפוקי:

בתוספות בד"ה מפריש עליהן וכו' תימא דבפ"ק דבכורות וכו' עד סוף הדיבור. ולולי תמיהתם ה"א מלתא חדתא ליישב כל קושיות תוספות בחדא מחתא ונאמר דפשיטא לדברי האומרים דאיבעי' דתקפו כהן אי מוציאין או לא לא איפשטא ומה"ט פסק הרמב"ם אין מוציאין וכ"כ בש"ע י"ד סימן שט"ו ומיישבים ברייתות דספיקות נכנסים לדיר כ"א לפ"ד נמצא שיש כאן ספק דלמא תקפו כהן אין מוציאין וא"כ ה"ל ספק עשירי שאינו ראוי ליכנס לדיר כלל כדמסקינן וכולם מקולקלים ואעפ"י שהם מתרצין בענין דלא תקשה מ"מ מודו מיהת שאם אפשר למצוא איזה תקנה יותר מזו שנצא מידי כל ספיקות וחששות ודאי טפי עדיף אלא אפי' אם נאמר דנפשטא האיבעיא דתקפה מוציאין דמה"ט אמרינן דלא מיקרי ספק עשירי אלא כודאי משווינן ליה מ"מ שם ספק מיהא איכא פורתא ומכ"ש למ"ש לעיל בשם הגהות תקפו כהן דלענין מלתא דאיסורא לפטור אחרים ממעשר נשאר עליו שם ספק כמו לענין גיזה ועבודה אלא שמתרץ שם בדוחק מ"מ אם אפשר למצוא תקנה היותר טובה ראוי לעשות. ולפ"ז בא ר"נ לאשמעינן דהא דאמרינן במשנה דהספיקות נכנסין לדיר עם אחרים וודאין היינו היכא דא"א בע"א אבל אם יש לו עשרה ספק פטרי רחם חמורים אין אנו מתירין לו להפריש עליהם טלה א' כדין שהוא פוטר כמה פטרי חמורים ואח"כ יכנס אותו השה עם שאר טלאים לדיר להתעשר דהא איכא הני חששי דכתיבנא שמא אותו הטלה דין ספק עשירי עליו ואינו ראוי לדיר כלל מטעמא דספק עשירי ונמצא הוודאי מקולקלים אלא כיצד יעשה יפריש עליהם עשרה טלאים אף ע"פ שאינו צריך מ"מ הא לית ליה פסידא והיינו דמסיק מעשרן והן שלו א"כ לית ליה פסידא ואח"כ יכניס כל אותן הספיקות לדיר מיוחד כיון שהם עשרה ויעשר עלייהו מיניה וביה וא"כ ממ"נ הם מתוקנים מדין מעשר אם הדין פשוט דכל ספק פדיון בכור הוא לגמרי בחזקת ישראל לכל מילי א"כ כולם הן ממון גמור שלו וא' שיצא עשירי פטרם בדין ואי אמרינן דכיון שיש לכהן צד זכות בספק בכורים ה"ל כספק עשירי ואינם ראוים לדיר כלל אם כן כל שכן דכולם אין צריכים לדיר ומותרים לבעלים ואין להתעקש שמא מספיקא האחד הוא ודאי פדיון בכור והשני ודאי חולין להא לא חיישינן שהרי זה הספק אי אפשר להוודע והתורה העמידה כל הספיקות בחזקת ישראל המוחזק אלא דעיקר הספק שלנו אם הם אצל ישראל כוודאי ממונו או שהם שלו מספק ויש עליהם דין ספק עשירי נמצא דלענין זה ודאי כל אלו העשרה שקולים הם או כולם ודאי ממונו גמור הם או כולם שם ספק עשירי עליהם ואין צריך לדיר ושפיר יצאנו מידי כל החששות בזה ואם כן נתיישבו כל קושיות התוספות דהיא גופא אתא ר"נ לאשמעינן ודו"ק:

בגמרא שנים אדוקין בשטר וכו' רשב"ג אומר יחלוקו. כבר כ' לעיל שיש להקשות מכאן על פרש"י שכתב בריש מכילתין דדוקא במציאה ומקח וממכר דליכא רמאי אמרינן יחלוקו משא"כ בארגתיה דאיכא רמאי אמרינן יהא מונח והא הכא בשטר דאיכא רמאי ואפ"ה אמרינן דיחלוקו וע"ק דאפילו התוספות שנחלקו לעיל על רש"י בזה היינו אליבא דרבנן דר"י דוקא כמבואר למעיין שם משא"כ לר' יוסי אמרינן לעיל בגמרא להדיא דהיכא דאיכא רמאי אמרינן יהא מונח והכא חזינן לר' יוסי גופא דאיירי בהאי ברייתא ופליג בסיפא מכלל דברישא מודה דיחלוקו כאינך תנאי ונלע"ד ליישב משום דהאי דינא דיהא מונח עשי"א לעולם לא אמרינן להוציא ממון מיד המוחזק אלא שאותו דבר עצמו שמחולקין עליו ואין מוחזק בו לא זה ולא זה אמרינן שיהא מונח כמו שהוא עכשיו כדאמרינן בשנים שהפקידו ומה"ט גופא כתבתי דמאי דשקיל וטרי לעיל בגמרא לומר דבשנים אוחזין נמי נאמר שיהא מונח היינו למאי דמסקינן דתפיסי בכרכשתא והמותר אינו תופס לא זה ולא זה וא"כ על אותו המותר שייך יהא מונח דבכה"ג לאו לאפוקי מקרי אבל להוציא ממש לא שמענו וא"כ הכא בשטר לא שייך כלל לומר שיוציא הממון מיד הלוה ויהא מונח דמהיכא תיתי נאמר כן להורע כח הלוה לגמרי ולהוציא הממון מחזקתו ואם נאמר שיהא מונח אצל הלוה כמקדם אין זה דינא דיהא מונח אלא הלוה מרוויח לגמרי ושמא הוא הרמאי וכן א"ל נמי דהשטר יהא מונח כיון שעליו נחלקו דמכל מקום מה בכך כיון שהלוה יחזיק בגוף הממון ואם כן הורע כח המלוה המוחזק ג"כ בשטר לגמרי ומש"ה בכה"ג כו"ע מודו דיחלוקו כיון דאי אפשר בענין אחר ודו"ק:

שם וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה מתני' שנים אוחזין וכו' ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא דלמא הא דגבי ליה מלוה כוליה היינו משום דלא חיישינן לטענת הלוה שאומר שלך הוא ופרעתיו וע"כ שאומר שממנו נפל כדפרש"י ושמא סובר האי תנא דלא חיישינן לפרעון כדמוקמינן לקמן טעמא דתנא דסיפא דאומר הרי הוא בחזקתו משום דלא חיישינן לפרעון דמאן דפרע זהיר לקרוע השטר ויש ליישב דאף על גב דבסיפא איכא תנא דלא חייש לפרעון היינו בכתוב עליו הנפק דוקא אבל הכא דאיירי שאין עליו הנפק כדקתני יתקיים בחותמיו וא"כ מצי למטען כתבתי ללוות ולא לויתי הלכך אי טעין נמי פרעתי נאמן במגו. אלא דאכתי יש לתמוה למאי דקאמרינן ולית ליה מתניתין שנים אוחזין דהא לא דמי כלל למתני' דטעמא דמתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא ואדרבה אית לן למימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה משא"כ לענין שטר דלא תליא מידי בהכי ובפשיטות ה"ל לאקשויי מה"ת ליגבי המלוה כוליה אי משום דלפרעון לא חיישינן אכתי להימן במיגו דכתבתי ללוות ולא לויתי לכך נלע"ד ליישב בענין זה דבלא"ה קשיא לישנא דברייתא אמאי נקט לה באמת בהאי לישנא דאמר שלך הוא ופרעתיו ואמאי לא קאמר דהלוה טוען כתבתי ללוות ולא לויתי אע"כ הוי משמע ליה דאי הוה טוען הכי באמת היה הלוה נאמן בטענתו כיון שהוא מוחזק במעות ותפיסת הנייר לא מהני מידי מטעמא דפרישית דלא דמי למתני' אלא דוקא היכא דלא מצי למטען כתבתי ללוות ולא לויתי כגון שראו עדים השטר ביד המלוה בהכי קאמר שפיר דגבי ליה מלוה כוליה דמוקמינן לשטר בחזקת מרא קמא ואהא מקשה הש"ס שפיר ולית ליה מתניתין שנים אוחזין דקתני ישבע והיינו כדמסקינן לעיל תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל א' וא' הולך ותוקף בטליתו של חבירו כו' וא"כ משמע להדיא דאף על גב דאית ליה לחד מינייהו סהדי שהטלית היתה תחלה בודאי שלו אפ"ה לא מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא אלא הכל תלוי במה שאוחזין בה השתא וא"כ בשטר נמי אמאי גבי ליה מלוה כוליה כן נ"ל ודו"ק:

ת"ר ב' אדוקין בשטר מלוה א' כו' וממני נפל ומצאתיו ולוה א' שלך הוא ופרעתיו לך כו'. לכאורה למה נקיט במציאה ולא פשוט זה אומר שלי ואתה תפיס שלא כדין כו' דבמשנה בטלית מה דחלוקה י"ל אמת הוא משום דבהדי הדדי הגביהו בין לרש"י ובין לתוס' הוצרך לשנות מציאה או מו"מ דבסתם אין דרך להקנות חצי כמ"ש תוס'. משא"כ כאן דאין הזכי' מצד המציאה רק מה דחלוקה י"ל אמת דפרע מחצה כמ"ש תוס' ואין זה ענין להמציאה. ונראה דרבותא קמ"ל אף דנפל איתרע גם לפי טענת המלוה מ"מ כיון דמצאו בעצמו לא חשוב ריעותא וממילא לפי טענתו מצאו בעצמו ולא איתרע וזה תקף שלא כדין וספק אם איתרע ויחלוקו. ולכאורה אף מצאו בעצמו מ"מ איתרע דאטו ידע שימצא שלא נזהר. והיה אפשר דמטעם מיגו שהיה אומר שלא נפל כלל כיון שמוחזק והי' יחלוקו. והיה מוכח דנאמן במיגו ולא חשוב להוציא כיון שיש לו שטר אף דמודה דאיתרע שטרא. ועיין בטור בשם הרא"ש בהחזירו וא"י רק ע"פ דמשמע דחשוב מיגו להוציא דלא חשוב שטר כיון דמודה דאיתרע ע"ש מ"ש. אך הא משמע דגם בידוע שנפל ע"פ עדים ג"כ יחלוקו. היינו בראו שמצאו וא"י מי מהם או ביחד. ולרמב"ם דגם כשאחר מצא שטר חוב ועבר והחזירו למלוה גבי בו דלא מהני הריעותא רק שלא יחזיר. ואם כן מה שהמלוה תפיס ניהו דאיתרע מ"מ הא מוחזר לו. ואפשר דמכאן יליף לה. אבל לשאר פוסקים קשה. וצ"ל או דמיירי בלי עדים והיל"ל שלא נאבד כנ"ל או דלפעמים דרך שכחה כמ"ש תוס' ריש אלו מציאות. והדרך כשנזכר חזר ומצאו ולא איתרע כלל. דכשמצאו בעצמו מורה שדרך שכחה כנ"ל. ומ"מ ספק דהא לוה טעין שהוא מצאו והוא תקיף בו:

אך לכאורה הניחא בתפוסים כולו אבל בתפוסין רק בכרכשתא רק ממילא כתפוסים בכולו. א"כ על החצי שאין המלוה תפוס דאיתרע לא היה גובה אף בלא תפיסת הלוה רק אחר היה תפיס והי' מפסיד חצי רק מצד שאינו תופס הוא א"כ שוב חשוב שלוה תופס מחצה גם בחצי השנייה דהא גם הוא תופס כמוהו. והוי ככ"ש וחצי שלי דיטול מלוה רביע. וצ"ל דזה הכל דבר א' מה שבחזקתו ודלא איתרע ולכך החצי שחשוב תפוס ומוחזק ולא איתרע נוטל כנ"ל. והפירוש ומצאתיו הוא שבעצמו מצאו והלוה תקף בו. דאם הי' מודה שמצאו לוה אפשר לא גבי דמודה דאיתרע. רק במיגו אפשר דמהני אם חשוב שטר כנ"ל דמהני להוציא ולהחולקים לא מהני דחשוב מיגו להוציא. ומה"ט י"ל דגבי לוה נקיט רק שלך ופרעתיו לך ולא נקיט ג"כ ממני נפל כו'. משום דאצלו רבותא להיפוך אף שמודה דממלוה נפל נאמן במיגו דאצלו להחזיק וסגי מה שטוען פרעתיו להיות הדין יחלוקו. ואף שמודה שמלוה מצאו והוא תקף בו. דהוי כתפיסה שלא בעדים דנאמן דידי חטפי מגו דשלי ולא חטפי כו'. וא"כ קצת ראיה לפ' הנ"ל דאם לא כן לינקט רבותא גם במלוה דאף שאומר דלוה מצאו וממנו נפל ג"כ נאמן במיגו על מחצה שתפיס כתפיסה שלא בעדים וע"כ דלא מהני להוציא דלא חשוב שטר כנ"ל:

ולמ"ש הרא"ש ס"פ בתכריך דשייך יאוש בשט"ח ע"ש. ואף להפ' דלא מהני מבואר ס' ס"ו משום דאין אותיות נקנין במסירה. דאי ניקנין חשוב יאוש כמסירה מיד ליד להרבה פ' דל"ד להפקר וגם בהפקר יש דעות ע"ש. וא"כ לגבי לוה שנקנה במסירה שפיר נקנה ביאוש. ודמי לב' אוחזין בטלית דדנין ג"כ מצד המציאה שזכו ושייך בהדי הדדי הגביהו כנ"ל. ולפי זה נקיט דוקא מצאתיו שאם מודה מלוה דלוה מצאו קנאו ביאוש ולא מהני מגו דמלוה דאף לדבריו קנאו לוה ביאוש. ואף אי לא מהני יאוש להחוב כהח"ץ מ"מ לענין השטר מהני כמ"ש תוס' ומ"ש לעיל ע"ש. ואם כן אף דיהיה למלוה מיגו דמצאתיו מ"מ הוי שוב מיגו להוציא בלא שטר כיון שזכה לוה בשטר ביאוש לענין שאין שטר עכ"פ למלוה ע"ש. ולכך נפל נקיט רבותא דאף שמודה נאמן או מצ"ע או במיגו דחשוב דיש לו שטר כיון שמצא ומצאתיו דוקא דאל"ה לא מהני המיגו כנ"ל. משא"כ בלוה דמ"מ טוען פרעתי ואף דמצאו מלוה מה יזכה כיון שנפרע. ושוב נאמן במיגו שממני נפל כנ"ל. ולכך נקיט סתם כנ"ל:

יחלוקו לכאורה ל"ד לשניהם אוחזין דממון המוטל בספק חולקין גם לרבנן בב' מוחזקים. משא"כ בשטר דהלוה מוחזק בממון וכיון דשניהם מוחזקין בשטר וספק בשטר יד בעה"ש עה"ת ואיך יגבה מספק. וצ"ל דלא חשיב ספק רק אנן סהדי דמה דתפיס האי דידיה כו' כדאמר בגמ' גבי טלית. אך דוחק דשם כל מה שבי"א בחזקת שלו ומורה דיחד הגביהו. משא"כ כאן דאף בידוע שהגביהו יחד ג"כ ליכא כלל א"ס שנפרע מקצתו. וניהו דמדמי הש"ס לעיל גבי רכוב כו' דמוחזקות כקנין. וממילא כיון דנגד הלוה והמלוה הוי כשטר שנקנה במסירה לחוד ותפיסת המלוה מודה דשלו ותפיסת הלוה דשלו יחלוקו. מ"מ קשה דגם אם היה תרי ותרי על הכל לא היה גובה. וע"כ שנאמר שתפיסת שניהם מורה שנפרע מקצתו. ולהנ"ל ראוי שיתחייב המלוה שבועה אף דלא שייך טעם שלא יהא כו' בטלית כמ"ש הפ' דלא שכיח. מ"מ הוי כפוגם שטרו דאנן סהדי כו' כדאמר לעיל דמדמי לדר"ח קמייתא. דלא שייך תירוץ הש"ס דכי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי. דהא מה דאנן סהדי למלוה הוא רק שהשטר בחזקתו המקצת והא אפילו כל השטר בידו ופוגם צריך לשבועה דאנן סהדי מצד תפיסתו השטר ליכא סהדי עדיין שלא נפרע. ואף דלוה גם כן ליכא אנן סהדי שנפרע עכ"פ מצד יאוש ואיתרע הוי נתחייב מתוך טענתו דביטול השטר במקצת בודאי. וצ"ל דמ"מ לגבי המקצת שתופס המלוה מחזיקינן שלא נפרע כלל רק שגם לגבי מקצת שתופס לוה מחזקינן להיפך ולא חשוב פוגם. ודוחק כיון דאם היה הספק בכולו לא היה גובה כלל רק משום שנפרע מחצה כנ"ל חשיב פוגם. ולמ"ש רשב"א גיטין פ' הזורק במחצה ע"מ יחלוקו וכן בחוב כו' בב' כיתי עדים דכיון שיש דררא דממונא וספק לפנינו יחלוקו בב' כיתי עדים ע"ש. מיושב כאן דהספק על הכל ותפיסת מלוה מורה שלא נפרע כלל ותפיסת לוה להיפך ומ"מ יחלוקו כיון שהספק לפנינו כנ"ל. אולם משמעות הפוסקים שם דלא ס"ל כהרשב"א ע"ש:

וגם קשה כיון דכששטר ביד מלוה גובה רק משום חזקה דשטרא בימ"ב. וכיון דשניהם אדוקין וע"כ א' תקף שלא כדין אין חזקה יותר שלוה תקף משהמלוה תקף. ומה בכך שהמחצה בחזקת המלוה כיון שאין חזקה גם אם היה כולו בידו לא גבי. וצ"ל דהחזקה מורה שפרע מחצה ודוחק. וי"ל דגם לדידן סברת שמואל דא"א דפרע הוי קרע ליה ורק משום דנפל איתרע ח' לפרעון דיש ראיה מדלא נזהר להיפך. וא"כ החזקה שלא נפרע יש בודאי אף שהלוה תפיס דאא"ד הוי קרע ליה. ומה דאיתרע הוא ספק שאם המלוה מצאו לא איתרע כלל כנ"ל. רק שמא לוה מצאו ואיתרע נגד חזקה הנ"ל שוב יחלוקו כיון דהחזקה של השטר בתקפו כנ"ל. גם י"ל כיון דמוכח פרק הכותב דהוי פשיעה דשליח דא"צ ליתן המעות עד שמלוה יתן לו השטר מקודם. א"כ מורה החזקה אף שתפיס לוה ויותר ראיה תפיסת המלוה שלא פרע ותקף הלוה. ורק משום מוחזקת דלוה בשטר וחולקין:

במקוים ד"ה כו' במודה בש"כ פליגי כו'. ותמוה למה נקט המחלוקת במציאה דאינו ענין לכאן הוי להו לאפלוגי בעלמא בשטר. וי"ל דהא קשה מ"ש הפ' באל תפרעני כו' דלא חשיב מיגו דפרעתי בפני פו"פ שמא יכחישוהו כו' כבר כתבתי ישוב זה ס' מ"י ס"ק ג' ע"ש עוד י"ל לטעם שכתבו תוס' למ"ד מודה כו' אצ"ל אף דאיכא מיגו משום דק"ש דרבנן ע"ש. ובנפל איתרע י"ל דבעי קיום מה"ת וממילא צריך לקיימו דאיכא מיגו. ואף דמה שתפיס מלוה לא חשוב איתרע י"ל דהיינו דקמ"ל. ועוד דס"ד כיון דעל מחצה שאינו תפיס נאמן לוה במיגו דבאיתרע צריך קיום. א"כ שוב מחצה ודאי שלו ויחלוקו על חצי הב'. קמ"ל דלא דבאמת משמע לקמן גם בנפל איתרע ק"ש דרבנן דכ' לקמן דיחזיר בלי קיום ממ"נ אם יקיימו יגבה ע"ש בתוס' ולא חיישינן שיגבה בקיום א' גדול וא' בקטנו. או שלא בפני בע"ד שלא ידעו שנפל וכיון דנפל לא מהני קיום כזה כיון דצריך מה"ת קיום. ומשמע דגם שבאמת נפל ואיתרע סגי בהני קיומים דמהני משום דק"ש דרבנן כנ"ל. ועוד למ"ש ס' מ"ו ס"ק ג' דבאמת אין כאן מיגו ללוה כיון דתפיס והדין יחלוקו אף שיבאו עידי קיום רק משום דכיון דזה מצד תפיסתו שוב הוי כתפוס הלוה בכולו דאי לאו תפיסתו אין למלוה כלום כיון דאינו מקוים:

ומיושב אריכות לשון הגמ' מאן משוי כו' לוה כו' ע"ש. ועדיף מא' אדוק בתורף כו' ע"ש. ואם כן שוב למ"ד א"צ לקיימו. רק דנימא משום דלוה תפוס חשיב אתרע ונאמן במגו. הא שוב להיפוך הא אין לו מגו כלל כיון שתפוס כנ"ל. ולא שייך דחשיב תפוס בכולו. דאדרבא בלא תפיסתו יש למלוה בשטר דהא א"צ קיום כשלא הי' לוה תפוס כנ"ל. וא"ש:

שם מ"ש ליד דיין כו' ואחר שמצא שטר כו' ה"ד דכ' בי' הנפק. ותמוה דנקיט הרבותא שכ' קיום ולא הזכיר גוף הדין אחר שמצא כו'. גם ק' תוס' אי לא גרס ה"ד. א"כ הו"ל לשנוי' רק לא מבעי' קאמר כיון דגם לס"ד באחר שמצא. ולגרסת ה"ד תמוה איך הי' מפרש לס"ד. ונראה די"ל למ"ש תוס' לשמואל בטוען מזויף לא מהני קיום. רק כשנתקיים קודם שטען לא מהני טענתו אח"כ ע"ש. דמ"מ א"נ פרוע מגו דמזויף כיון דיש קיום אינו רוצה להכחיש ע"ש ד"ה הא כו'. וא"כ אפשר לפרש דקאי אפלוגתא דלעיל ר' ורשב"ג כו' יתקיים בחותמיו דמיירי במודה בש"כ דיועיל מה שנתקיים להיות יחלוקו. והיינו משום דטוען פרוע כנ"ל. ואמר אח"כ נפל ליד דיין היינו כשהוא באופן שלכ"ע צריך קיום היינו שטוען מזויף שגם לרשב"ג צריך קיום ונפל לי"ד שוב לא יוציאו עולמית אף שיתקיים דלא יועיל עוד קיום כיון שכבר טעין מזויף כ"ד תוס' הנ"ל ור"י סבר דמהני קיום. ופריך רק אלשון מ"ש ליד דיין הא אין זה הגורם רק מה שטוען מזויף ולמה נקיט כהאי לישנא הול"ל ואם טוען מזויף. ומשני ה"ק ואחר שמצא כו'. היינו כשהשטר באופן שיועיל רק משום שכבר נפל ליד דיין. והיינו ממילא כשמצאו אחר דאי לאו דנפל לי"ד כבר ודאי דלא יחזיר אף שיתקיים עכשיו מחשש כתב ללות ולא לוה ורק מה שיחזיר משום דכבר נפל ליד דיין היינו דכ' בי' הנפק וע"כ כבר לוה קמ"ל דמ"מ לא יחזיר משום ח' פירעון. ומיושב הלשון נפל ליד דיין היינו כשתהי' החזרה מצד שנפל כו'. והוצרך לומר לא מבעי' כו' דזה הפירוש על דנקיט נפל כו' משום דזה פשוט דבלי הנפק לא יחזיר ורק משום דנפל לי"ד כו' קמ"ל דמ"מ לא יחזיר כו':

ובזה מיושב מה דתמוה לשמואל דל"ח לפרעון איך מפרש וא"ל דשמואל כר"י ולרבנן חיישינן דא"כ מה פריך בסוגיא דמצא שט"ח לשמואל ממתני' דלמא מתני' כרבנן וע"כ דמשמע לש"ס דשמואל לכ"ע ל"ח לפרעון. ולמ"ש א"ש דלדידי' דבטען מזויף לא מהני קיום מפרש כנ"ל. רק רבא דס"ל באמת דאין חילוק משני כנ"ל. ומב' אדוקין לא קשה לשמואל דכשלוה מוחזק בשטר מודה:

עוד י"ל בס"ד היה מפרש כפשטי'. דהא תוס' ריש מס' הקשו בשנים אוחזין יחלוקו מ"ש מארבא דכל דאלים גבר ע"ש. ותמוה דלמא באמת כל דאלים גבר והיו מחזיקין ביחד הי' של שניהם דשניהם גברו ותפסו. וממילא כיון דתפוסין ועומדין איך יגרע. ומתירוצם משמע משום אנן סהדי דמה דתפיס כו' ולמה להו זה. וצ"ל או דקושייתם אי בתורת כד"ג לא היה שבועה כמו שם. או דהא תוס' גבי מסותא מספקא להו היכא דכדא"ג אי תפס א' וחזר ב' ותקף ממנו אי מהני ע"ש. וממילא במשנה משמע יחלוקו לגמרי דלא מהני תקף א' כדפריך פשיטא אתקפה בפנינו. וע"כ לאו בתורת כדא"ג כנ"ל. אולם הרא"ש מסיק שם דלא מהני תפיס אידך. וכן תוס' למסקנא. וא"כ ממילא אפשר לומר דבאמת כל דאלים גבר ומה"ט יחלוקו. אולם תוס' ב"ב ל"ד ע"ב מחלק ריב"א בין איכא רמאי כד"ג ובטלית דליכא רמאי ל"א כל דא"ג רק יחלוקו ומה"ט ב' אדוקין בשטר דאוחזין יחלוקו אף דאיכא רמאי דלא ס"ל דפרע חצי כתוס' ב"מ ע"ש. וה"ק ר"י דא"כ מה דפריך ול"ל ב' אוחזין בטלית הא ע"כ יש חלוק דבשטר אין אוחזין כל דאלים גבר ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דבמשנה דליכא רמאי יחלוקו ול"א כל דא"ג כמ"ש ריב"א ולכך בשבועה. ובשטר דבל"ז ליכא שבועה שוב באמת יחלוקו מטעם כל דא"ג כיון שתפסו שניהם. ולא גרע מאם לא היו אדוקין שהיה פוסקין כל דא"ג ותפסו שניהם דהי' הדין יחלוקו. ובאמת גם במשנה כן רק תקנה דשבועה הוא משום דליכא ודאי רמאי כנ"ל:

וא"כ יש לפרש נפל ליד דיין כפשטיה כדאמר ב"ב שם ל"ד דהיכא דכל דא"ג לא תפסינן ואי תפסו ב"ד לא מפקינן עד שיתברר ע"ש. וא"כ י"ל גם כאן ב' אדוקין יחלוקו משום כל דא"ג כנ"ל. נפל ליד דיין קודם שתפסו ומחולקין שוב לא מפקינן ולא יוציאו עולמית כנ"ל. ור"י ל"ח לפירעון ופריך הש"ס רק מ"ש ליד דיין דגם בא ליד אחר לא מפקינן כמ"ש תוס' שם ב"ב במנה ג' דנפקד האי טעמא דאי תפיס ע"ש. ומשני באמת הפי' אחר שמצא רק לרבותא דכ' הנפק כו':

וגם בלא הנ"ל לריב"א דבשטר כשאין אוחזין כד"ג וע"כ אף דמצא שט"ח לא יחזיר. ע"כ מיירי תוס' בלא נפל רק מונח ומחולקין. וא"כ י"ל דנפל ליד דיין כשאין אדוקין ואין מחולקין במציאה רק שלי ונפל לי"ד כנ"ל לא יוציאו כו' כיון דהדין כד"ג ותפסוהו כו' ופריך מ"ש דיין:

בזמן שהבעל מודה כו' כ' תוס' ולקנוניא ל"ח. ולא פי' למה. וי"ל בעודה ת' בעלה דלא שכיח ולא טענינן אי לא טעין או דח' פירעון מודו רבנן דל"ח רק צררי כדאמר בגמ' והיינו כמו משכון. וממילא כשמודה מוחל המשכון או שקונות באודיתא וממילא נשאר חיוב הכתובה נגד לקוחות דלא נמחל השיעבוד ע"י צררי כנ"ל:

אך רישא משמע דקאי גם אאינה ת' בעלה ונתגרשה שייך ח' פירעון וקנוניא. ולכך י"ל דהא קי"ל טוען אחר מעב"ד לא"כ ולתוס' גם במקום שכותבין ואין לה גובה והוי תמיד לא אפשר וכ' שובר. וא"כ לא שייך כלל ח' קנוניא דבלא כתובה יכולה לגבות מלקוחות ושובר יכול תמיד להטמין. ודוקא אין בעל מודה אין מחזירין לפי שיכול לבא להפסיד ע"י שהכתובה בידה במקום שאין מכירין וכה"ג כמ"ש תוס' בכמה דוכתי אבל קנוניא לא שייך כנ"ל. ולרי"ף והפ' דמקום שכ' ואין לה לא גבי'. י"ל דמיירי במקום שאין כותבין וכ' לה דשייך כנ"ל. גם י"ל דלטעמייהו שפ' הרמב"ם דהחזירו מוחזר ורק השטר דאיתרע לכתחלה לא יחזיר. ובלי ריעותא ל"ח לקנוניא וא"כ כיון דטוען אמעב"ד לא"כ ורק משום ריעותא דמקום שכותבין ואין לה. ממילא ל"ח לקנוניא דהא החיוב שמצד מעב"ד הוא בידה בלא חזרת הכתובה לגבות מלקוחות וספק ריעותא של הכתובה אינו מפסיד מה שכבר בידה וכמו אם החזירו לה הכתובה דלא היה מזיק החשש ריעותא למנעה מלגבות מלקוחות רק לא יחזיר לכתחלה וזה שייך כשהגוביינא ע"י השטר. משא"כ בכתובה כנ"ל דחשיב ככבר הוחזר דהא כבר בידה הראי' שע"י מעשה ב"ד והספק ריעותא בא להפסיד מה שבידה כבר כנ"ל. ומיושב גם קושיא שניה של תוס' דניחוש שמא כ"ל בניסן כו'. דממ"נ אי אסור החשש רק אקרי וכ' ולא חיישינן בלי איתרע וממילא אינו מפסדת הגביה שמחמת מעשה ב"ד כנ"ל. ומכ"ש להפ' דספק שובר אינו מבטל שטר ודאי ע"ש א"כ בשלמא בשאר חוב בשטר כשנפל הספק בשטר ע"י דאתרע שמא מלוה נפל ובס' בשטר יד בעה"ש עה"ת משא"כ בכתובה דהראיה דמחמת מעשה ב"ד ודאי אף בלא הכתובה. רק אם הכתובה ממנו נפל איכא ריעותא נגד המעשה ב"ד מה שאין שטר כתובה בידה שוב ספק ראיה המבטל השטר. והוי ס' שובר דאינו מבטל שטר ודאי כנ"ל. ולכך דוקא בטוען כו' משא"כ במודה כנ"ל. שם רבינא אמר לעולם איפוך ק' וטעמא דרבנן דח' לב' כתובות ור"י לב"כ ל"ח. לכאורה מיירי באין מודה שאינו כאן לכך לרבנן לא יחזיר מח' ב' כתובות ור"י ל"ח לב"כ לכך עודה תחת בעלה יחזיר נתגרשה לא יחזיר מח' פירעון. אבל רש"י פי' שבפנינו וטוען ב' כתובות לא פירעון א"כ איך אמר ר"י עודה כו' נתגרשה כו' הא לא טעין פרעון רק ב"כ. וצ"ל ר"י לצדדין אי טעין פרעון יש חילוק בין עודה כו' ודוחק. ולכך צ"ל אף דר"י ל"ח לב"כ דוקא בלא מגו ולכך עודה ת"ב יחזיר. אבל נתגרשה נאמן ב"כ במגו דפרעתי. וא"ל דא"כ למה אמר איפוך הא י"ל דמיירי בטענת פרעון ורבנן חיישי ור"י לא חייש רק נאמן במגו דב"כ דחייש לב"כ ועודה ת"ב סבר דלא מהני מגו דאלים משאר תוך זמנו דסלקא בתיקו כדאלים לדידן באיתרע ע"ש. דלא קשה דפרעון במגו דב"כ לאו מגו הוא דצריך לשלם עכ"פ ע"י שובר כנ"ל. משא"כ בטענת פירעון. ולהיפוך מגו טוב ב"כ מגו דפרעתיו כנ"ל:

הנה נ"י כ' דאף דרבינא מוקי רבנן דל"ח לפרעון. פסקו דח' כר"י דפליג אשמואל ע"ש. ולכאורה תמוה הא ע"כ שמואל ור"י לאו בפלוגתא דר"י ורבנן פליגי דא"כ הול"ל כתנאי. ועוד מה פריך לשמואל מתני' דמצא שט"ח לימא מתני' כר"י והוא סבר כרבנן וכן דף י"ד דמסיק שמואל בתיובתא דאמר ל"ח לפרעון ותני הכא אע"פ כו' לא יחזיר כו' ומאי תיובתא ברייתא כר"י או כרבנן למאן דמפיך. ועוד ד' ט"ז דפריך אר"י ממתני' דכל מעב"ד ג"כ לוקי כר"י כנ"ל. ובזה אפשר משום סתם משנה. מכל הנ"ל מוכח דלאו כתנאי אמרו רק שמואל סבר דבין ר"י ובין רבנן ל"ח לפירעון ומוקי לברייתא דנפל ליד דיין בגווני אחריתא. או דעכ"פ סבר כרבינא או כשנוי' קמא דרבנן קאי כוותיה. והא דלא אמר הלכה כחכמים משום דאיכא דמפיך. ולכך מסיק תיובתא דרבנן אדרבנן. דלא מסתבר ליה לגמ' אי לא מפיך שיסבור שמואל כר"י דלא כרבנן. וכן ר"י משמע דסבר ג"כ דרבנן כוותיה י"ל כר"פ דלא תיפוך. ולא אמר הלכה כחכמים משום דאיכא דמפיך. וא"כ ממילא רבינא דבתרא ומפיך א"כ ס"ל דחכמים ל"ח לפרעון וכשמואל ולמה לא פ' כוותיה. ונראה דמשום דסתמא דש"ס מסיק בתיובתא הא דשמואל דל"ח לפירעון א"כ הלכה כסתם גמ' גם נגד רבינא. והגם דרק אי כאביי ס"ל הוי תיובתא מ"מ כיון דאמר בהדיא אהא דאמר לא ח' לפרעון דתיובתא. מוכח דח' לפרעון כנ"ל. ונ"י ור"ן כ' דניהו דקי"ל כר"י דח' לפרעון אבל בענין כ' קי"ל כרבנן דחיישינן מדאמר רבא ש"מ כו' אי משום כתובה ח' לב' כתובות ע"ש. ותמוה למה השמיט הרי"ף ברייתא דמצא שטר כתובה ואוקמתא דרבינא דעכ"פ נ"מ בעודה ת' בעלה דל"ח לפרעון לכ"ע אף דשאר שטר גם תוך זמנו לא יחזיר כמ"ש הנ"י וא"כ היה לו להביא דרבינא כנ"ל. ואי משום דכיון דהביא לקמן מימרא דרבא דח' לב' כתובות א"כ ממילא גם עודה ת' בעלה לא יחזיר מחשש ב' כתובות ושוב דמי לשאר שטר ולא הוצרך להביא. ז"א דהא חשש ב' כתובות לא מהני רק שלא יחזיר שטוען שיש לה עוד כתובה. ואף דהא קי"ל כ' שובר א"כ ע"כ צריך לשלם ע"י שובר ורק שנאמן שלא יחזירו לה דכשכתובה בידה א"צ לשלם עד שתחזיר דיכול לבא להפסד. וא"כ אף שהאמינה מקודם וכ' לה כתובה אחרת מ"מ אינו רוצה עתה שיחזירו לה. אבל אם תובעת לשלם מחויב לשלם ומחזירין לו הכתובה קרוע דאף שטוען שיש לה עוד כתובה א"כ תתן לו שובר כמו בכל מלוה שטוען אבד שטרו שנאמן ע"י שיתן שובר כנ"ל. א"כ עדיין נ"מ בעודה ת' בעלה כשנמצא ואח"כ מגרשה יחזיר דלפרעון ל"ח ומשום ב' כתובות חייב לשלם עכ"פ כנ"ל:

ונראה דס"ל כיון דכשהשטר קיים א"צ לשלם ע"י שובר רק תמיד נאמן מלוה ע"ז שאבד דלא עדיף ממשכון והוי ברי ושמא. משא"כ כאן שטוען ברי דיש לה עוד כתובה וכיון שהיא מכחשת הוי כאומרת שלא נאבדה דכל האומר ל"ל כו' וכמבואר ס' ע"ב במשכון כשהמלו' טוען להד"ם יכול לוה לישבע שאינו חייב לו דודאי לא נאבד. וכן כאן אף שיוחזר לו כתובה זו קרוע ותתן שובר ג"כ פטור מלשלם דטוען ברי שכ' לה עוד כתובה שלא נאבדה וא"צ לשלם ע"י שובר כנ"ל. וא"ל דליהמנא שלא כ' לה עוד כתובה במגו שהי' אומרת שנאבדה גם השני' דהי' נאמנת שישלם לה ע"י שובר. ז"א דרוצה באמת להטמין ולגבות בלי שובר ע"י שמכחשת שלא כ' וליכא מגו. ועוד דהוי מגו להוציא ואף דעם שטר אמרינן מגו להוציא מ"מ למ"ש הפ' הטעם דניהו דשטר העומד לגבות כב"ה דלאו כגבוי עכ"פ להוציא לא מקרי ע"ש. א"כ זה שייך לענין ספק שנולד כו'. אבל לענין לגבות בלי שיחזיר השטר ללוה לעולם אין שטר עומד לגבות כלל. רק ע"י שיוחזר השטר וא"כ לענין ספק זה שמא השטר כתובה עדיין בידה וא"צ לשלם כל שאינה מחזרת לו לא מהני כלל המגו דהוי להוציא דלא שייך שטר העומד לגבות כו' דאינו עומד מעולם לגבות רק כשיוחזר השטר כנ"ל. אך בל"ז ג"כ לא הוי מגו כנ"ל. וא"כ דבטוען ב' כתובות א"צ לשלם לה כלל שוב גם באומר פרעתי נאמן אף דעודה ת' בעלה במגו דב' כתובות למאי דקי"ל מספק דאמרינן מגו תוך זמנו נגד חזקה. ואף בכתובה דגרע מ"מ שוב איתרע ומהני מגו כנ"ל. וממילא אין נ"מ ודינו כשאר שטר ולא הוצרך רי"ף ז"ל להביא כנ"ל:

שם שטרא דא"ב זמן כו' תוס' תמהו על רש"י. וי"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל כתוס' שמה שנפל זבל"ז חשיב שניהם בשוה ומה שא' תופס הזמן דכשר זולתו חשוב תפוס לבדו. מה בכך שכשר זולתו מ"מ בלא חלק חברו אין תפיסתו בזמן כלום וא"כ כמו שחשוב תפיסת חברו לענין ב"ח כן חשוב תפוס ג"כ במשעבדי. ולכך פירש כיון דקי"ל שטר שבידך זכות יש לי בו מחויב להראותו ואף הלוה גופיה כמבואר בש"ע. רק מה שצריך ללוה שיהיה נאמן במגו ודאי דא"צ להראותו קודם הטענה רק בב"ד שיטעון במיד טענתו כמבואר פ' חזקת מ"ו איברא לא מחוינא ולכך ס"ל דדוקא בשניה תפוסין בגוף השטר חשיב בשוה כנ"ל. כיון דא' בלא הב' אינו שטר. אבל מה דצריך רק בירור על השטר זה אף שביד חברו הוי כבידו דהא צריך להראותו לזכותו. כמו אם כתוב בשטר הנפק וא' תפוס כל השטר והלוה בהנפק היה מיקרי הכל ביד מלוה דהקיום רק בירור שאינו מזויף. רק אם היה הדין חש"ש מב"ש צריך לקיימו. א"כ א"צ להראות רק עם טענתו פרוע כנ"ל. וגם רש"י סבר דצריך להחזיר כו' ואי לא החזיר פסול כמ"ש הרא"ש פ"ק דגטין וכפשט הגמ' והא בעינן צריך שיחזיר כו'. והוי חזרת השטר כמו שריר וקיים דלמדין משטה אחרונה כשמוחזר דאין חשש כלל כיון שמוחזר ובלא"ה פסול כנ"ל. וא"כ שפיר חשוב שכל א' תפוס בכולו בעיקר השטר. ואף דאם היה חסר שיטה וכה"ג היה פסול זה הפסול היה רק משום חששות שמא היה כתוב דבר וכה"ג. וזה שוב שביד הב' זה הזכות וראיה שלא היה כתוב ג"כ מחויב להראותו ושוב חשוב זה תפוס בכולו כנ"ל. וגם הב' כן. וא"כ שפיר רק לענין הזמן חשוב שזה תפוס השטר עם זמן וזה שטר בלא זמן דגבי ממשעבדי כנ"ל. ופירש"י דאף שזה תפוס העדים. מ"מ מה בכך הא זה דין של הגאונים ז"ל גבי שטר כו' זכות יש לו כשיש ביד זה שטר בב' דברים והעדים חתומים ומעידים גם על מה שזכותו חייב הלה להראותו ושלא לכבוש עדות העדים ע"ש בש"ע וב"י. וא"כ כיון דלענין השטר חשוב כל א' תפוס בכולו שכ' כל ענין השטר. א"כ אף דלוה אדוק בטופס ובעדים. מ"מ הא צריך להראות העדים המעידים על מה שתפוס המלוה כמו שטר הנ"ל זכות יש לי שאינו רשאי לכבו' כו' ושפיר כאלו היה המלוה תפוס גם בעדים. רק אם היה הדין מודה בשטר שכ' צ"ל. א"כ אין הלוה צריך כלל להראות העדים מקודם בב"ד רק עם טענתי פרוע דא"צ לשוי' ראה כנ"ל. וא"כ שפיר היה חשוב שהלוה תפוס בכולו דמצד תפיסת מלוה בלי עדים אין לו כלום. שמה דלוה יצטרך להראות הוא רק עם טענתו פרוע ונאמן במגו שלא הי' מראה. וא"כ עדיין אין למלוה כלום. והוצרך רש"י לפרש דקאי למ"ד מודה בשש"כ א"צ לקיימו. ושפיר כשיראה העדים אף דיטעון פרעתי תוך כ"ד ג"כ יהי' חייב. ולכך שפיר חשיב מלוה תפיס ג"כ בכולו. וגובה כנ"ל וא"ש הכל: