רשב"ג אומר אע"פ שאין יכול לקיימו יחלוקו דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואין הלכה כמותו.

אדם שמצא שטר שכתוב בו קיום ב"ד לא יוציאו עולמית חיישינן שמא פרוע הוא דברי ר' יוסי וחכ"א הרי [הוא] בחזקתו וכ"ש המוצא שטר שאין בו קיום שלא יוציאו עולמית דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה:

אמר ר"א מחלוקת בשניהן אדוקין בתופס ובתורף וכו' ור' יוחנן אמר לעולם חולקין והאי דקאי תורף בינייהו ואע"ג דמקרב לגבי דחד לא חיישינן אלא חולקים. פי' תורף כדתנן בפרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה כו' הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום שם האיש והאשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה ומקום הלוה ומקום המעות ומקום הזמן זהו תורף והשאר תופס וזה שאמרו חולקין בשטר לא שיחתכוהו כי זה הפסד הוא אלא דמיו חולקין ושקלינן וטרינן בה טובא ואסיקנא הכי מהא דתנן היו רוכבין על גבי בהמה או א' רוכב וא' מנהיג וכו' עד ויחלוקו הכי נמי דפלגי לה ממש בשלמא בהמה טהורה חזיא לבישרא אלא בהמה טמא' אפסדוה אלא לדמי וכן הלכה. ואם היו שנים אדוקין בשטר זה בתורף וזה בתופס. בשלמא שם המלוה והלוה והמעות יתכן לעמוד בהן עכשיו ואחר כך אם אבד השטר אין חוששין לו אלא הזמן שרוצה להיות בידו לטרוף ממשעבדי שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן ויש לו לגבות ממשעבדי דבאין ללוה נכסים בני חורין ויש בו זמן טריף ממשעבדי ואם אין בו זמן אבד ממונו ומה שעולה בה השומא שקיל מי שהתורף בידו וכן הדין. ור' יוחנן לא חלק אלא בזמן שהתורף באמצע אבל בזמן שזה תופס בתורף וזה בתופס לא חלק שדמי כל השטר למי שבידו התורף והדין כאשר פירשנו ולדברי הכל כל דבר שאם יחלק יפסד שמין אותו בדמים וחולקין בדמים כדתנן בפ' השותפין אין חולקין את החצר עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה וכו' ואסיק התם בגמ' ת"ש זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין אותו ואם לאו מעלין אותו בדמים. ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. ומקשי' וכי ר' יוסי לא חייש לפירעון והתניא מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ור' יוסי [אומר] עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ופריק רבינא דהוא בתרא אפוך ואימא הכי נפל ליד הדיין כגון שכתוב בו קיום ב"ד לא יוציאו עולמית דברי ר' יוסי וחכ"א הרי הוא בחזקתו וטעמא דרבנן התם דאמרו לא יחזיר לא לזה ולא לזה לאו משום דחיישי לפירעון אלא משום דחיישי לשתי כתובות. ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש.

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. קשיא לן כיון דחייש תנא לפרעון ומ"ה כשאין הבעל מוד' לא יחזיר כי מוד' נמי לחוש לקנוני' דבכלהו שמעת' דלקמן חיישי' לקנוני' וליכא מ"ד לקנוניא לא חישי' וכדתניא בהדי' דיתקאו' אפותיקי ומתנות אע"פ ששניה' מודי' לא יחזיר ויש לי לדחוק בריתא בכתוב' אשה שאין בה אחריות ואליב' דר"מ וכדתנן לקמן במוצא ש"ח והאי דלא פריש הכי בבריתא משום דשטר כתובה בכלל שטרי חוב היא ותנא ליה במתני' ובברייתא ולא אתי תנא הכא אלא לחדותי דינא דעודה תחת בעלה:

לרבנן אימר צררי אתפסה. משום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישי' לכל מאי דמצינן למיחש ואסקה רב חננאל לשמעת' כרבינ' דאמר לעול' איפוך ולטעמי' דרבי' הילכת'כר' יוסי דאמר לא יוציאו עולמית דחיישי' לפרעון דקי"ל לקמן בפירקין דחיישי' לפרעון ואע"ג דחייש ר' יוסי לפרעון בעודה תחת בעלה לא חייש דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים ואע"ג דאתרע לא חיישי' לא לפרעון ולא לצררי ואי קשי' לך אי הכי היכי אמרו רבנן הנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומי' לא תפרע אלא בשבוע' משום דחיישי' לצררי איכא למימ' אימור סמוך למיתה אתפסה צררי כדי שלא תהא צריכה לדין עם היתומים שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ואפי' קפצה עליו מיתה נמי דלא פלוג רבנן וכן מי שהלך למ"ה איכא למימ' כשהלך סמוך לפירשתו אתפס' צררי אבל בעלמ' לא חיישי' מדלא חיישי' הכא א"נ התם לאו דינא אלא תקנת' הוא דתקינו רבנן מעום יתמי או לנפרעת שלא בפניו שלא תפרע אלא בשבועה משו' דחיישי' לשמא בעלמא ואחמירו עלה שבועה בעלמ' א"נ דחיישי' שמא איהי עצמה תפסה מידי בעלה כי ההיא דרב דלא מגבי כתובה לארמלת' אבל לעול' מן דינא ליכא למיחש לצררי לאפסודי' מינה כתובה בנפילה.
ומצאתי לרבינוהגדול שכת' בתשובות וששאלת מי שגירש אשתו ותובעתו כתובתה ואמר לה פרעתיך או אתפסיך צררי יש לו להשביעה עם כך או לא טענה זו שטען דאתפסה צררי לכתובתה קודם גירושיה אינ' טענה לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים וכן אמרו הקובע זמן לחברו וכו' אלא נותן לה ויחרים סתם אלמ' לא חיישי' לצררי באשה אלא ליתמי בלחוד ואע"ג דגבי הקובע זמן לחברו אפי' מיתמי גבי הכא שאני דכיון דמית הגיע זמן הוא ועביד איניש דמתפי צררי וכדכתיבנ' אבל מחיים דידיה לא חיישי' דלא גרע מקובע זמן לחברו ועדיפא מיניה דאלו בקוב' זמן אם מצא שטר בשוק אע"פ שלא הגיע זמן חוששי' לפרעון והכא איו חוששין ומיהו הילכתא כרבנן דחיישי' לשתי כתובו' דרבים נינהו ושמעי' ליה לרבא דאמר הכי בשילהי פרקין (כ' ע"א) ולפיכך השמיטה רבינו:

מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס. פרש"י מאי לשון מחלק' חלוקה ופי' שהתורף הוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השט' וטופס הוא מה שחוזר למט' כגון שחוזרין מעניינו של שטר למטה ולא בשטה אחרונה שהרי אין למדין ממנה אלא סמוך לסופו של שטר ועל זה שנינו כתוב בו מלמעל' מנה ומלמטה מאתי' הכל הולך אחר התחתון אבל זמן לא מהדר ועיק' השט' הוא התורף דאי משום חתימ' העדים שהוא כטופס הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר וכו' וההיא נמי מודה הוא, זהו תורף פרש"י.
ולפי' פי' זה הא דאקשי' לקמן תופס למה לי משמע דאלוה בלחוד אקשי' וה"ק אם הלוה אדוק בטופס מאי עביד ליה והרי המלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו אבל אמלוה לא קשיא לן מידי שהרי הוא יכול לתבוע חובו בטופס שבידו לגבות מבני חרי ומפרקי' לדמי כלומ' חין אומרי' שיטול ממש זה תורף וזה טופס אלא שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משט' שאין בו זמן ודמי שטר שאין בו זמן חולקי' שהרי שניהם שוין בתפיסת השטר חוץ מן הזמן שזה תופס בו ולא זה לפיכך חולקי' דמי שטר שאין בו זמן ודמי הזמן נוטל יותר על מחצ' שלו מי שהתורף בידו בין מלוה בין לוה, זהו פי' לפרש"י וסוגיתו נכונ'.
אבל מה שאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרשב"ג מודה בשט' שכתבו א"צ לקיימו אינו נכון לפי שלא אמר רשב"ג מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אלא בשהעדי' חתומי' עליו דסבר הואיל ויש שטר בידו של זה אין אומרי' בו מגו דקיו' שטרו' דרבנן בעלמ' הוא ועוד דכיון דמילת' דעביד' לאיגלוי היא לא מצי כפר ביה שמא יבואו עדים ויעידו אבל כי ליכא עדים כלל לא אמר וגם לפי' פרש"י בטופס אין בכל השטרות טופ' שהרי אם רצה שלא להחזי' אלא פעם אחת הרשו' בידו דהא דתנן הכל הולך אחר התחתון אם חזר קאמרינן:

[מחידושי הריטב"א] - בתוס' הקשו על פרש"י שאומר שהטופס מועיל לגבי בני חרי מפני שמחזירין בשטה אחרונה שם המלוה והלוה והמעות שהרי אין למדי' משטה אחרונה והחזרה זו כמאן דליתא דמי ומה ששנינו כתב בו מלמעלה מנה ומלמט' מאתים וכו' בשכתוב למעלה משטה אחרונה עוד הקשו על פי' שכתב שהתורף אע"פ שאין עדים חתומים בו מועיל אליבא דרשב"ג שזה אינו שלא אמ' רשב"ג אלא כשיש עדים חתומים בשטר ור"י כתב דהיינו טעמא דמהני ליה תורף אע"פ שאין עדים חתומים בו דכיון דא"א לשכור בלא תורף עדים החתומים על השטר אכולה מילתא מסהדי וכאלו חתומי על כל שטה ושטה וכשנטל חברו הטופס שהעדים בו לא יזיק כלום לתורף וה"ל כשטר שנמחק בב"ד שהרי בא לפנינו שלם ועדיו עמו. וא"ת א"כ יועיל זמן ג"כ לגבי בעל התופס ויטול חלקו בו דהא על כולי' שטרא כתיב וכנמחק בפנינו דמי וי"ל דכיון דאפש' לשטר בלא זמן זמן מילתא וממונא באנפי נפשיה הוא לשעבד נכסים המשועבדי' והרי הוא חלוק לעצמו לזכות בו מי שתופס בו כמי שתפוס בטלית שיזכ' בזה שיש בחלקו ומ"מ עדיין קשה לפי' זה מה שגורסי' בכל הספרי' טופס למה לי' דמשמע דסתמא פרכינן דאפילו למלוה טופס למה לי והוי ליה למימר טופס ביד לוה למה לי דהא לא פסיקא לן שיהי' אדוק הלוה בטופ' לעול' ובתוס' אמרי' דל"ג טופס למה לי' אלא ה"ג למה לי וקושיא בין מתורף בין מטופס דקס"ד דהא דאמרי' זה נוטל טופס וזה נוטל תורף לא לגבות בו אלא לזכות בנייר בלבד דאלו לגוביינא לא הוה חזי מכיון שנחלק ולהכ' פרכי' דא"כ מה ההקפדה הזאת שזה יטול טופס וזה יטול תורף וי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ופרקי' דלדמי והא דלא פריך נמי יחלוקו למה לי משום דהוה משמ' ליה דיחלוקו לדמי אבל זה נוטל וזה נוטל לא הוה משמע ליה לדמי. וקשי' לפי' זה דהא בתר דפרישנא דזה נוטל וזה נוטל לדמי קאמר טרחי טובא לברורי דיחלוקו דקאנ'ר לדמי דאלמא סתם חלוקה לא הוה משמ' (אלא) לדמי ויות' ראוי לפרש לפי שטה זו דחד' דאית בה תרתי נקטי' וה"ק למה לי' לר' אליעז' כולי' האי למיטרח אימתי חולקי' בשוה ואימתי זה נוטל תורף וזה טופס והלא אין תלוקו' אלו אלא לניירא בעלמא ומה לנו להקפיד בחלוקו' אלו כ"כ בין רב למעט וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ומהדרי' דכוליה לדמי היא וכדפריש ואזיל כנ"ל. ויש שפירשו שמועתנו כי באמת התורף כתוב למעלה בראש השט' והטופס בסופו סמוך לעדי' ומחזירי' המעות ועיקר ההלואה קודם שטה אחרונ' אבל שמות בעלי דבר לא היו מחזירין אלא שהיו כותבי' בו המלוה והלוה הנז' והזמן פעמים שכותבי' אותו בתורף פעמי' שכותבי'אותו למטה בטופס קודם שטה אחרונ' והשת' פרכי' שפיר טופס למה לי דאי ביד לוה הוא לא מהני מידי כדאמרי' לעיל היכ' שהזמן כתוב למע' בתורף מיהת ואי ביד מלוה הוא כ"ש דלא מהני ליה מידי לגוביינ' כיון שאין בו שם הלוה והמלוה ופרקי' דזה נוטל וזה נוטל דקאמר היינו לדמי כלומ' שאין חולקי' בשומת נייר אלא בשומת דמי וכגון שהזמן כתוב בטופס דיהיב ליה בעל התורף לבעל הטופס דמי הזמן שבידו בלבד ואידך הוי לבעל התורף ואעפ' שאם המלו' אדוק בטופס אינו כלום כיון דאלו שקיל ליה אינו גובה בו ולוה דשקל תורף לא בעי לעדים שבטופס ולא אמרו זה נוטל טופס וזה נוטל תורף אלא להיכ' שהמלו' אדוק בתורף והלו' בטופ' דאהני לו טופס ללוה מפני הזמן שבו ומ"ה לא קאמר הכל הולך אחר התורף וא"ת מה הוצרכנו לתרץ דפלגי לדמי נימ' דאהני ליה טופס ללוה שלא יגבה מלוה בתורף שבידו ממשעבדי כיון שהזמן הוא בטופ' וי"ל דאה"נ אלא דעדיפא מינה נקט דאי מההיא זמנין דלא מהני טופס ללו' אם יש לו נכסי' בני חורין אבל עכשו שאומרים כמה השט' שוה יותר מפני הזמן שבו הא ודאי חפי' הוא עשיר ויש לו בני חורין הרבה לא סגיא שלא ישוה יותר יותר מפני הזמן שמא ישתדפו בני חרי א"נ הא קמ"ל דאי בעי מלוה לתת ללוה דמי הזמן כופין אותו לשלם ושיניח לו שטרו שלם שזה נהנה וזה אינו חסר הוא ומיהו אם אין המלוה רוצ' לתת דמים אלא ליטול חלקו ולגבות מבני חרי הרשות בידו ולפי פי' זה לעולם אין חולקים ביניהם מה ששוה השטר שאין בו זמן ובירוש' אמרו הכל הולך אחר הטופס בעדי', ואין זה כפי שיטת הגמ' שלנו לפי הפירושי' שכתבנו. ויש לראב"ד פי' שהוא כשיטת הירושלמי, וכבר כתבנו בחידושין הארוכי' והוא הנכון יותר. [ע"כ מהריטב"א], ומפרשי'אחרים אמרו לשון אחר, דטופס היינו ראש השט' והזמן כתוב בו לבד ותורף הוא מות' השטר כלפי סופו עם חתימת ידי עדים והוא מקום המלוה והלוה והערב והמעו' והעדי' ואע"פ ששנינו הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' ומקום הזמן וקרוי תורף והשאר הוא תופס כיון שרוב עיקרו של שטר הוא מקו' המלוה והלוה והערב והמעות והעדים קרי לי' תורף והשאר קרי תופס אע"פ שהיא מעיקרי השטר ושם נקרא הכל בכלל התורף ומפני כך, אין הטופס שוה כלום אלא לצור ע"פ צלוחיתו ומ"ה אקשי' טופ' למה לי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך כלו' אם המלו' אדוק בו אינו שוה לו כלום ואף אם הלוה תפוס בו בטופס מה הנאה יש לו והרי המלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו ומפרקי' לדמי כלו' אין קורעין את השטר ואין שמין לו לאחר חלוק' שטופ' בפני עצמו אינו שוה כלום אלא רואין כמה דמיו עם התורף למלו' כדעבדי' בבהמה טמא' שרואין תפיסתן של כל א' כמה שוה עם חברתה ואין א' מהן יכול לומר שלי שלי ושלך שלך חלוק וטול הילכ' אם המלוה תפו' בתורף והלו' בטופ' פורע לו חובו ומנכה לו דמי הזמן דשמין שטרא דאית ביה זמן כמה שוי למלוה יותר משטר שאין בו זמן ומנכה לי' מאי דביני ביני אבל אם הלוה אדוק בתורף אין הטופס שביד המלוה שוה לו כלום אלא לצור ע"פ צלוחיתו.
ואי קשיא א"ה היכי א"ר אלעזר זה נוטל תורף וזה נוטל תופס דמשמע דאתרויהו קאי והרי טופס ביד מלו' אינו שוה לו כלום לא תיקשי דר' אלעזר ודאי ה"ק מי שהוא אדוק בתורף נוטלו בין מלוה בין לוה ומי שהוא תפוס בטופס נוטלו בין מלוה בין לוה ואנן הוא דקשי' לן בגמ' הואיל ומי שהוא אדוק בטופס לא מהני ליה ולא מידי לימא ר' אלעזר הכל הולך אחר התורף מדקאמר זה נוטל וזה נוטל משמ' שאף בנטיל' טופס הוא נהנ' ומפרקי' להכי א"ר אלעזר זה נוטל וכו' שאין הכל הולך אחר התורף לעול' שפעמי' שמי שהוא תפוס בטופס נוטל דמים ונהנה כגון בלוה ומיהו אית' לדר' אלעזר בין בלוה בין במלוה.
והוי יודע דהא דמפרקינן לדמי ה"ה דהוה לן למימר דנהנה דלא טריף ממשעבדי דיליה ואפי' אתה חול גופו של שטר לוה נהנה אלא דאי אית לי' בני חרי מאי הנאה אית לי' הרי זה שטר נגב' כלו מבני חרי ודעדיפ' מינ' מתרץ לי' וקושט' דדינא קאמר לי' ולדמי לומר שאפי' יש לו בני חורין נהנה שהרי לעולם דמיו פחותין שמא יהא צריך לגבות מן המשועבדי' למחר ליומ' אחריתי:

אבל זה אדוק בטופס וזה אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. ומקשי' טופס למה לי ומפרקי' לדמי וכתו' בספרים דאמרי' שטר' דאי' בי' זמן כמה שוה ולי' לי' זמן כמה שוה משו' דשטר דאי' בי' זמן גבי ממשעבדי ולי' ביה זמן גבי מבני חרי ויהיב ליה היאך דביני ביני.
עמדנו על נסחאות ישנות ובדוקו' ומצינו שכל זה הלשון אינו בהם ובמקצתן כתוב פירושה דאמרי' שטר' דאי' ביה זמן וכו' וזה הפי' העל' השמועה בקושי ועמקנו' והרבה בה הדעות לבעלי הפירושי' וכיון שאינו עיקר גמ' השמועה מתחוורת שנפרש תורף האמור כאן שהוא השנוי במשנתינו בכותב טופסי שטרו' צריך שיניח מקום המלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן אלא שנשים כאן בכלל התורף אף מקום העדים דבשטר חתום ודאי תורפו מקום העדים היא עם מקום המלוה והלוה והמעות והזמן לפיכך אמרו כאן שאם נזדמן שהיה כתוב בשטר זה תופס בראשו ואחד אדוק בו והתורף כלו כתוב למטה והשני אדוק בו זה נוטל טופס וזה נוטל תורף.
ולפיכך הקשו האדוק בטופס מה יטול אם מלוה אדוק בו אינו גובה כלום ואם לוה אדוק בו פעמים נמי שאין פוחתי' לו כלום כגון שאין טופס זה צריך למלוה עכשו ומפרקי' לדמי כלו' שאין קורעין את השטר ואין דנין בו לאחר חלוקה אלא רואין עכשו טופסו של שטר זה כמה שוה בכאן שהוא מחובר לתורף ומי שהוא אדוק בו נוטל דמיו בין מלוה בין לוה דודאי טופסי שטרות לשופרא דשטרא ולפירוש' דמילתא הן נכתבין ודמי השטר מעולין כשהוא שלם יותר ממי שניטל טופס מהן ופעמי' שיש בטופס שעבודי' מטלטלי אגב מקרקעי וכן דאקני ושבח וכן כיוצא בהן דכלן בכלל טופס הן ויש להן דמים גדולים כשטר עם התורף ובפני עצמן למלוה אינם כלום אלא לצור ע"פ צלוחיתו וזו דרך ברורה והירוש' מוכיח עליה שאמרו א"ר אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים לומר שאם לוה תפוס בעדים פטור לגמרי ואם מלוה אדוק בה דנין לו מהן לפי מה שהוא תפוס בידו מגוף השטר שינו שתי הגמרות לשונם בשמעת' דרבי אלעזר אבל ענין א' הוא ולמדנו שעיקר התורף מקום העדים הוא ותו לא מידי.
ור"ח ז"ל כתב בפי' טופס ותורף האמור בשמוע' זו שפי' טופס כי הא דתנן בגיטין הכותב טופסי גיטין צריך שיני' וכו' שטרי מלו' צריך שיניח מקו' המלו' והלוה ומקום המעות ומקום הזמן וכו' ואקשי' לר' אלעזר דאמר זה אדוק בתורף וזה אדוק בתופס וכו' טופס למה לי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ואמרי' לדמי ופי' תורף הוא שם המלוה והלוה וסכום המעו' והזמן וכשיהיו שנים אדוקי' בשטר וזה אומר שלי הוא והוא מקויי' ד"ה חולקין לא שחותכין השטר וחולקי' אותו כי זה הפס' הוא אלא דמי השט' חולקי' ופשטוה מיהא דתנן היו שנים רוכבין ע"ג בהמה וכו'.
ועלת' שמוע' זו בכי האי סברא שאם היו שנים אדוקים בשטר זה בתופ' זה בתורף בשלמא שם המלו'והלו' וסכום המעות יתכן לעמוד בהם עכשו ואין השטר (מעכב) ואפי' נקרע או אבד מאח' שעמדו בו אין חוששי' לשטר ושניהם חולקי' הדמים אבל הזמן שרוצ' להיות בידו לטרוף ממשעבדי שמין כמה שוה שטר זה שיש בו זמן ויש לו לגבות ממשעבדי שאין ללוה נכסים ב"ח ואם אין בו זמן אבד ממונו ומה שעולה בזו השומא שקיל מי שבידו הטופס וכן הדין ור' יוחנן לא חלק אלא בזמן שהתורף באמצע אבל בזמן שהיה זה תופס בתורף וזה בטופ' לא חלק ודמי השטר לזה שבידו התורף והדין כאשר פירשנו ולד"ה בדב' שאם יחלק יבא לידי הפס' שמין אותו בדמי' וחולקי' הדמים כדתנן בפר' השותפין אין חולקי' את החצר עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה ואסיקנ' התם בגמ' ת"ש זה הכלל כל שאלו יחלוק וכו'.
אלו דברי ר"ח ז"ל, ודברים סתומים הן, אבל כך נר' שהוא מפ' שמוע' זו שכל זמן ששניה' אדוקי' בטופס או בתורף לפיכך חולקי' בשוה מפני שאנו רואין ביד זה שטר שריר וקים וביד זה שטר שריר וקים ותפיסתן בו שוה ואפי' אתה אומר יטול זה עד מקום שידו מגעת וזה עד מקום שידו מגעת כלו' שיקרע השטר אף על פי כן חלוקתן שוה שהרי ראינוה כשהיה קיים וחולקים בשוה בדמים ואין אומרים שלא יהא לכל א' אלא מה שהיה כתוב במה שבידו שמאחר שכלו דבר א' אין חולקים אותו ועוד שא"כ הפסיד המלוה שאין בידו דבר שלם ודין הוא שתהא חלוקתן שוה כמו שפירשתי למעלה אבל כשהוא אדוק בתורף שהוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן ואחד אדוק בשא' לשון השטר וחתימת העדים קשיא לן אותו הטופס למה לי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך שאם המלוה אדוק בו פשיטא לך דלא מהני ואפילו הלוה אדוק בו עדיין יגבה מהלוה כל חובו שכיון שיצא לפנינו שטר זה כשהוא קיים בעדי' אפילו יטול זה אח"כ עדיו המלוה יגב' מה שכתוב בתרפו ואין הלוה יכול לכפו' בו שהרי אנו יודעין שאותו תורף שבידו קיים הוא ובאמת הלוה לו ומפרקי' לדמי כלו' שמין הטופס כמה שוה בכאן עם התורף ואין שמין אותו לאחר חלוק' הילכך אם הלוה אדוק בו בתופס שהוא מקו' העדי' נוטל דמי הזמן כלו' מה ששטר זה פוחת מדמיו אם אינו גוב' ממשועבדי' כאלו לא היה בו זמן ולא היינו יודעי' אימתי נכת' שכיון שהי' הלוה אדוק בעדים לבדו אנו רואין אותו התורף שביד המלוה כאלו הוא שטר כשר שלא היו עליו עדי' וכל שטר שאין עליו עדי' אינו גוב' אלא מנכסי ב"ח לפיכך אומדין מה השטר שוה יותר כשיכול לטרוף מן המשועבדי' שמזמן פלו' הכתוב בשטר ולעולם ונותן המלוה ללוה כמו שפירשתי לפי' האחרון שכתוב למעלה בספר הערוך נמי כך פי' ואמר משכח לה בשטרי ארץ אדום שכותבין הזמן בראש השטר ככתובות וגיטין שלנו שנמצא שאחד תופס בראש השטר שיש בו מקו' האיש ומקום האש' ומקום הזמן.
ובירושלמי מצינו א"ר אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים. אמר רב חסדא אין שמעתונה אתיא כר"ש ודברי רבי אלעזר הן האמורין בגמרא דילן שאמר שהולך אחר התורף והא דאמר רב חסדא אין שמעתונה אתיא כר"ש ה"פ אם שמעת שהכל הולך אחר התפוס בעדים לר"ש שמעתה שאלו לר' דאמר יתקיים השטר בחותמיו פשיט' דהכל הולך אחר העדי' שכיון שא' מהן תפי' בו בלבד אין אתה יכול לקיימו שדינו שיטול עד מקום שידו מגעת ויש לפרש דבני מערבא סברי לר' דגבי ליה כוליה וכיון דכששניה' תפוסי' בעדי' אינם חולקין אף כשהלוה תפוס בלבד אין הולכין אחר תפוסתו וגבי ליה מלוה מ"מ נר' מכאן שהתורף הוא עם חתימת ידי העדים שלא כדברי רש"י ור"ח:

מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וכו'. איכא דקשיא להו, כיון דאי לא מודה לא יחזיר, אלמא חיישינן לפרעון, וכיון שכן כי מודה נמי אמאי יחזיר, ניחוש לפרעון ולקנוניא. ותירץ הרמב"ם ז"ל, דברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות נכסים, ואליבא דר' מאיר דמתניתין (יב, ב) דמצא שטרי חוב, דאמר בזמן שאין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, ומאי דפריש במתניתין לא איצטריך לפרש בברייתא, דלא אתא הכא אלא לחדותי דינא דכתובה משום דר' יוסי, ולי נראה שאין צורך בכך, דאיכא למימר דהאי תנא חייש לפרעון ולא חייש לפרעון ולקנוניא, דהא כולה שמעתא לקמן (שם) הכי הוה רהטא מעיקרא. ועוד שמצאתי בתוספתא [פרק קמא] (ה"ד) כן מפורש, מצא אונקלטיא בזמן שלוה מודה יחזיר למלוה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, מצא דיתיקאות אפותיקאות ומתנות, בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל, ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אלמא כל שהמחוייב מודה בדבר איכא מאן דאמר דלא חיישינן לקנוניא כלל, ודילמא תנא דהא ברייתא נמי הכי סבירא ליה. וכשתמצא לומר דהאי תנא חייש לקנוניא, לא דחקינן ומוקמינן לה דלא כהלכתא, דאיכא למימר בדכתב לה שלא באחריות מפורש.

ואמור ליה רבנן אימור צררי אתפסה. פירש רש"י ז"ל: צררי אתפסה בשעה שנשאה. ואינו מחוור בעיני, דבכי האי אמאי לא יחזיר, אטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרי ליה שטרא, אי ידעינן דמיניה נפל. ועוד דלא אשכחן חשש צררי, אלא בחוב שהגיע זמנו, הא תוך הזמן לא חיישינן, וכדאמרינן בהקובע זמן לחברו (ב"ב ה, ב) דפסקינן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ושקל אפילו בלא שבועה, והכא תוך זמן הוא, כל שהיא תחת בעלה. אלא נראה לי דהכי קאמר, אימור כשאבדה כתובתה התפיסה צררי, משום דאסור להשהותה אפילו שעה אחת בלא כתובה, [ובהתפסת] צררי שריא ליה לשעה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ז, א) בההיא דלא כתב לה כתובה ואתו ושיילו בשבת, ואמר להו ר' אמי אתפסוה מטלטלי. והוא הדין דהוה ליה למימר הכי ורבנן משום דחיישינן לב' כתובות, אלא משום דאדם מצוי להתפיסה צררי לשעה, כדי שלא תאסר עליו ביני ביני עד דמייתי ספרא וסהדי וכתיב ליה. ורבינא דאמר לקמן ורבנן משום דחיישי לב' כתובות, הוא הדין דהוה מצי למימר משום דחיישינן לצררי, אלא משום דאסור לשהותה לעולם בהתפסת צררי, כדאמרינן (כתובות פב, ב) התקינו שלא יהו עושין כן כדי שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן, משום הכי נסיב ליה טעמא דשתי כתובות, והוא הדין לחשש צררי דביני ביני, כן נראה לי.

רבינא אמר לעולם איפוך וטעמא דרבנן הכא לאו משום דחיישי לפרעון אלא משום דחיישי לב' כתובות. וכתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעתין כרבינא ומהפכינן לה למתניתין ולדבריו הלכתא כדר' יוסי דאמר לא יוציאו עולמית, דחיישינן לפרעון ולקנוניא כמסקנא דשמעתא דמצא שטרי חוב (לקמן בבא מציעא יג, א) ומכל מקום בעודה תחת בעלה לא חייש ר' יוסי לפרעון, משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ולצררי נמי לא חייש ר' יוסי, ואף על גב דנפל דאיתרע ליה. ואם תאמר ומי פליג ר' יוסי [אמתני'], דתנן (כתובות פז, א) הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה, וטעמא משום דחיישינן לצררי, ותנן (שם) הנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה. איכא למימר, שאני התם דא[י]מור סמוך למיתה אתפסה כי היכי דלא תתבזה בבית דין, ואי נמי סמוך לפרישתו בים אתפשה צררי מההוא טעמא, ולא פלוג רבנן בין מת מתוך הדעת ובין קפצה עליו מיתה, בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת, ותקנו שלא תפרע אלא בשבועה, משום דפעמים אתפסה צררי, אבל בעלמא לא חיישינן כדלא חיישינן הכא. אי נמי [איכא] למימר, דהתם תקנה הוא דתקון משום דחיישינן לשמא בעלמא, דלא תפרע אלא בשבועה, ובשבועה מיהא גביא, אבל להפסידה לגמרי כתובתה בנפילה משום חשש צררי, כולי האי לא עבדינן, ומתשובותיו של הרי"ף ז"ל נראה שהוא סבור כלשון הראשון שכתבנו, דלגבי יתמי דוקא אמרו, הא בעלמא לא, שכך כתב (שאלה מח), וששאלת מי שגירש את אשתו ותובעתו כתובתה, ואמר לה פרעתיך או אתפסתיך צררי, יש לו להשביעה על כך או לא. טענה זו שטען דאתפיסה צררי לכתובתה קודם גרושין אינה טענה, לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, וכן אמרו (ב"ב ה, א) הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן, אלא נותן לה ויחרים סתם. אלמא לא חיישינן לצררי אלא לגבי יתמי, הא בעלמא לא, דאף על גב דלגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב), גבי אשה החמירו מהאי טעמא דאמרן, דאינו רוצה שתתגנה בבית דין כיון שהוא קרוב למיתה, אבל מחיים דידיה לא. ובעודה תחת בעלה עדיפא לדעתיה דר' יוסי משטר דבעלמא, [ד]חיישינן לפרעון כיון דנפל ואפילו תוך זמנו, והכא לא חיישינן, משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואין אדם עשוי לפרוע כלל, דדילמא לא אתיא לידי פרעון, דדילמא איהי מתה ברישא, מה שאין כן בחוב דעלמא, דכיון דודאי לפרעון קאי ונפל, איתרע ליה וחיישינן דילמא אדקדים ופרעיה דכי אתי זמניה לא ליתי ולטרדיה.

ולי נראה דלא איצטריך לכולי האי אליבא דר' יוסי, דר' יוסי תנא הוא ואימא פליג, וסבר דלא חיישינן לצררי כלל, ובין נפרעת שלא בפניו ובין נפרעת מן היתומים נפרעת שלא בשבועה. ותדע לך, שעל כרחין לאוקימתא דרב פפא [לית] ליה, דהא לא חיישינן לפרעון ולצררי ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לר' יוסי ואפילו לאוקימתא דרבינא בעודה תחת בעלה, דחשש צררי לית ליה. אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפרעון כשנפל, כדחיישינן אפילו בשטר דבעלמא ואפילו תוך זמנו, ואף על פי שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, דכיון דנפל איתרע ליה. וביוצא מתחת ידו, לא חיישינן כלל לא לפרעון ולא לצררי. ומיהו ודאי לענין הלכתא לא קיימא לן כר' יוסי, אלא כרבנן דחיישי לצררי ואפילו לב' כתובות, חדא דרבים נינהו, ועוד דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הכי בשלהי פרקין (יט, ב) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעלה.

מחלוקת בשניהם אדוקין בטופס וכו'. פירש רש"י: מאי לשון מחלוקת [חלוקה], וכיוצא בו בפרק בית כור (ב"ב קו, ב) בטלה מחלוקת. ופירש הוא ז"ל: שהתורף הוא גילויו של שטר, מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השטר, וטופס הוא מה שמחזירין בסוף השטר קודם לשיטה אחרונה, ומחזירין הכל חוץ מן הזמן שאינו מחזיר בסוף השטר, ועל זה שנינו (ב"ב קסה, ב) כתוב בו מלמעלה מנה ולמטה מאתים. והא דאקשינן טופס למה לי בדנקיט ליה לוה קאמר, דכיון דתורף שהוא עיקר השטר ביד המלוה מאי מהני ליה ללוה טופס דבידיה, דאי משום עדים דחתימי בטופס הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והאי נמי מודה הוא, וכיון שכן הרי מלוה טורף חובו משלם בתורף שבידו, וטופס שביד לוה לא מעלה ולא מוריד. אבל אי נקיט ליה מלוה לתופס לא קשיא ליה מידי, דטובא מהני טופס למלוה דגבי ביה מבני חרי מיהא. ומשני לדמי לומר שאין אומרין שיטול זה תופס ממש וזה תורף ממש, אלא רואין השטר כלו ושמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן, ולפי מה שהוא ענין, אם יש לזה בני חורין הרבה או מעט, וחולקין דמי השטר כאלו אין בו זמן, שהרי שניהם שוים בתפיסת השטר חוץ מן הזמן, ומי שהתורף שלו נוטל דמי הזמן יתר על מחצה שלו, בין שהוא ביד לוה בין שהוא ביד מלוה. ויש להקשות על פירושו, חדא דמאי דקאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מנא ליה לתלמודא דר' אלעזר נסיב אליבא דרבן שמעון בן גמליאל דלמא כרבי סבירא ליה דאמר צריך לקיימו, דקיימא לן נמי כותיה. ויש לומר דכיון דרשב"ג אמר בהדיא יחלוקו, ורבי לא אדכר ליה בהדיא, אף על גב דלענין דינא ודאי אף לרבי יחלוקו ובמקויים, מכל מקום כיון דאיהו לא אמר בהדיא יחלוקו, ורשב"ג הוא דאמר הכין, אף מחלוקת דקאמר ר' [אלעזר], אליבא דרשב"ג נסיב לה. ושמא ר' [אלעזר] כותיה סבירא ליה, דר' יוחנן רביה הכין סבירא ליה, כדאיתא בבבא בתרא בפרק מי שמת בשמעתין דבני ברק (קנד, א). ומיהו עדיין קשה, דעד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בשטר שעדים חתומים בו, וטעמא דרשב"ג דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי, דעדים חתומים כמי שנחקרה עדותן (גיטין ב, ב), אלא שחששו להם חכמים כדי לברר הענין, וזה שמודה בה שכתבו, הרי נתברר אמתתו של ענין. ועוד דמילתא דעביד לאגלויי הוא, ולא מצי כפר ביה, דשמא יבואו עדים ויעידו, והילכך אין צריך לקיימו דאין כאן מגו ולפי שטתו ז"ל היה אפשר לומר, שאף על פי שאין עדים בתורף, כיון שהדבר ברור שהיו עדים בו, אף על פי שאלו יחלק לא יהיו עליו עדים, הרי זה כשטר שנמחקו עדיו בפנינו והרי אנו קיומו (עי' ב"ב קסח, ב), וגבי בו מן הדין, ואי נמי, דהוה ליה כשטר שאין בו עדים שנמסר בעדים, דאנו כעידי מסירתו כיון שנתברר לנו שאינו מזויף. אלא דאכתי קשה הא דמקשה סתם, תופס למה לי, ולא קשיא ליה אלא אלוה ולא אמלוה, והוה ליה למימר בפירוש לוה טופס למה ליה, ועוד בגמרא דבני מערבא בריש פרקין דהכא (ירושלמי ה"א), גרסי בדרבי אלעזר איפכא, דגרסינן התם,אמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התופס בעדים עד כאן, וזה מפורש שלא כדברי רש"י ז"ל, דאדרבה לפי דבריו העדים לא מעלין ולא מורידין.

ויש מפרשים, דטופס הוא בראש השטר, ואין כותבין בטופס אלא זמן בלבד, ובתורף שהוא למטה, כותבין המלוה והלוה והערב והעדים, אלא שאין כותבין בו זמן, וכי קא פריך טופס למה לי, בין דנקיט ליה לוה בין דנקיט ליה מלוה קא קשיא ליה, דכיון דאין בו אלא זמן בלבד, אי נקיט ליה מלוה לא מהני ולא מידי, ואי נקיט ליה לוה מאי אהני ליה, דהא מלוה גבי חוביה מבני חרי מיהא בתורף שבידו, וכיון דטופס לא מהני ולא מידי לא הוה ליה לר' אלעזר למימר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, אלא הוה ליה למימר הכל הולך אחר התורף, ומשני לדמי, כלומר, לא שאנו חולקין גופו של שטר ונותן לזה תופס ולזה תורף, אלא שמין כמה שוה עם התורף למלוה, ואם המלוה תפוס בתורף והלוה בתופס פורע לו חובו, ומנכה לו דמי הזמן, דשמין שטרא דאית ביה [זמן] כמה שוה למלוה יתר משטר שאין בו, ומנכה ליה מאי דביני ביני, אבל אם הלוה אדוק בתורף והמלוה בטופס, לא מהניא ליה טופס ולא מידי אלא לצור על פי צלוחיתו, ומכל מקום כיון דאילו נקיט ליה לוה לטופס מהני ליה לדמי זמן, תו לא מצי ר' אלעזר למימר הכל הולך אחר התורף, דהא אי נקיטי ליה מלוה לתורף אין הכל הולך אחריו, אלא על כרחין אמרינן זה נוטל וזה נוטל, דודאי לעולם זה נוטל וזה נוטל, ופעמים דמהני ליה תפיסת טופס בדנקיט ליה לוה כדאמרן. והא דמשני לדמי, הוא הדין דהוה מצי לשנויי מהני דלא גבי ממשעבדי דיליה, ואפילו לכשתמצא לומר דחולקין ממש גופו של שטר, אלא דאי אית ליה בני חרי לא מהני ליה ולא מידי, הילכך ניחא ליה טפי לשנויי הכין, דאפילו כי אית ליה בני חרי טובא נהני ביה, משום דלעולם שטר שאין בו זמן דמיו פחותין שמא ישתדפו בני חרי, או ימכור לוה נכסיו, ויהא צריך מלוה לגבות מן המשועבדין, והילכך לעולם שמין ומנכה ליה דמי זמן.

האי דאקשינן לר' אלעזר דאמר זה נוטל וכו'. הוא הדין דהוה מצי לאקשויי לר' יוחנן, דרבי יוחנן נמי הכין סבירא ליה, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהא כי אמר לעולם חולקין אקשינן עליה ואפילו אחד אדוק בתורף ואחד אדוק בטופס, ופריק לא צריכא דקאי תורף בי [מיצעי], אלמא באחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף אפילו ר' יוחנן מודה ביה, אלא משום דר' אלעזר אמרה בהדיא, אקשינן לרבי אלעזר.

דבר זה אין בו הפרש בין ששניהם אוחזין בטופס בין ששניהם אוחזין בתורף בין אחד מהם אוחז בטופס והאחר בתורף וכן אין בו הפרש בין שזה נוטל הרבה וזה מעט בין ששניהם נוטלין בשוה שאחיזת שטר מיעוטה כרבה כך יראה מבין ריסי ספרי גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פוסקים בשמועה האמורה בכאן שלא נאמרה חלוקה זו אלא בשאחיזתם שוה שניהם בטופס או שניהם בתורף אבל אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ר"ל ששמין שעור שווי של כל אחד מהם כדין אחיזת טלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר נשבעין וחולקין בשוה ואם היו שניהם תופשין בראשי השטר והיה ענין התורף קרוב אצל האחד יאמר הלה שיחלקו לארכו עד שיבא התורף שוה לשניהם על הדרך שבארנו בטלית:

אח"כ צריך אתה לידע מהו טופס ומהו תורף ותדע שגדולי הצרפתים פירשו שמקום התורף הוא עקר השטר ועצמותו ר"ל פלני לוה מפלני מנה ביום פלני שזהו מקום מלוה ולוה וסך המעות והזמן ושאר נסח השטר כלו ויפויין שבו הוא הטופס ונזכרים בו גם כן מלוה ולוה ומעות והוא בחזרת ענין השטר בשטה אחרונה ובשאר מקומות שבשטר כגון מה שתראה תמיד פלוני הנזכר ופלוני הנזכר ומעות הנזכרים אבל הזמן אינו נזכר בטופס כלל וכשם שיש לתורף יתרון על הטופס בענין הזמן כך יש לטופס יתרון על התורף בענין עדים שהעדים הם מן הטופס לדעתם ולא מן התורף וכשאנו משיבים להם על מה שאמרו בכאן טופס למה לי אדרבה היה לו לומר תורף למה לי ששטר בלא עדים אינו כלום הם פירשו ששמועה זו באה לדעת האומר שהמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והרי היא כמי שיש עליו עדים וא"כ לא היה לו לשאול כן אלא מן הטופס שאין הזמן נזכר בו כלל ושטר בלא זמן אינו כלום ומפני זה תירץ שאף בלא זמן שטר גמור הוא לענין בני חורין ואין לנו בה אלא ששמין שטר שאין בו זמן בערך אל שטר שיש בו זמן כמה הוא פחות שוויו מצד שהשטר שאין בו זמן אינו גובה ממשועבדים ונוטל אותו שתפש בתורף יתרון זה והשאר חולקין:

אלא שמ"מ ראוי לך להקשות לדבריהם ואף נוטל את התורף היאך יגבה ממשעבדי אחר שאין העדים בידו ואף לדעת האומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מ"מ לקוחות אין מאמינין בכך אע"פ שהאומר כן ר"ל שהמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו הוא אומר כן אף לענין משעבדי כמו שיתבאר בפרק איזהו נשך בשמועת ההוא גברא דמשכין פרדסא וכו' מ"מ דוקא כשהעדים חתומים בשטר אבל בזו אין כאן עדים כלל והיאך גובה מן המשועבדים בהודאתו:

ויש מקשים עוד לפירושם ואף בטופס עדין היאך מועיל כלום אחר שאין שם מלוה ולוה ומעות ואם מפני שטה אחרונה הרי אמרו אין למדין משטה אחרונה אלא שזו אינה קושיא אצלי כמו שפרשתי שבהרבה מקומות הם נזכרים בתוך השטר ומ"מ שאר הדברים שכתבנו קשה לפרשם לדבריהם:

ומתוך כך פרשו חכמי הדורות שלפנינו שהתחלת השטר שבו הארכת לשון הענין ויפוי וקנין שלו הוא הוא הנקרא טופס והזמן כתוב בו מפני שרגילין היו לכתוב הזמן בראשונה כמו שאנו עושים היום בשטרי הכתבות אבל התורף הוא מאותן הלשונות ולמטה והוא מקום מלוה ולוה ומעות ועדים ודברים אלו ר"ל מלוה ולוה ומעות ועדים אינם נזכרים כלל בטופס ומפני זה שאל טופס למה לי ופירש בו שהוא נוטל מה שפוחת חלק התורף מצד שאין בו זמן:

ונמצא לענין פסק שאם תפרש טופס ותורף כדברי חכמי צרפת אחיזת הטופס ואחיזת התורף שוה שהרי הואיל ופסקנו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין יתרון לתורף על הטופס ולא עוד אלא שאף הטופס שוה יותר ולפירושי חכמי הדורות שלפנינו התופס את התורף נוטל את הכל חוץ מפחת מה שאין בו זמן ויש משיבין על פירוש זה ממה שאמרו במקום אחר הכותב שטרי הלואה צריך שיניח מקום מלוה ולוה ומעות וזמן ובמסכת גיטין קראו לזה תורף ומ"מ יש לומר שנתערב שם הזמן עם האחרים מפני שלענין זה ודאי שוה לאחרים ר"ל שהכותב טופסי הלואה צריך להניח לו מקום אבל מ"מ רגילים היו לכתבו עם הטופס על הדרך שאנו עושין עכשו בכתבה כמו שבארנו:

זה שכתבנו ששטר שאין בו זמן אינו גובה מנכסים משועבדים יראה לי שאפילו נתברר שקודם המכירה נעשית כגון שנתקיים השטר בחותמיו וכבר מתו קודם המכירה אעפ"כ אין גובין בו ממשועבדים שלא חלקו חכמים בדבריהם ליתנם לשעורין הגע עצמך במלוה על פה שלא אמרו בה שאינה טורפת אלא משום דלית לה קלא אילו נתברר שכבר ידע זה בהלואה זו ושלא נפרעה כגון שידע בהלואה ושאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וידע על פיהם שלא נפרעה ושהתרה בו המלוה תאמר עליה שתהא גובה מאותם לקוחות ודאי לא ואף בזו כן ואע"פ שבהכיר בה ולקחה אמרו שאינו גובה לא את השבח ולא את הפירות אלמא שהידיעה משנה את הדין בזו הרי היא כסבר וקביל ולא עוד אלא שהיא כעין ראיה לדברינו שלא אמרוה אלא בהכיר בה שהיא גזולה הא הכיר בה שהיו עליה בעלי חוב לא נשתנה הדין בדעתו לא לשבח ופירות כמלוה בשטר ולא לגוף הקרקע כמלוה על פה:

חלוקה זו שהזכרנו בשטר אינה אלא לדמים שאם תאמר בחתיכת השטר הרי הפסידו הכל וכלל גדול בדבר כל שאם יחלק בגופו ראויים החלקים לשניהם יחלק בגופו וכל שאין החלקים ראויים כגון זה וכגון בהמה טמאה חלוקתם בדמים כמו שבארנו למעלה:

המוצא שטר חוב בשוק אפילו מוצא בו קיום בית דין שניכר שכבר ירד המלוה לדין עליה עם הלוה ומתוך כך קיים את שטרו ונמצא שאין כאן חשש כתב ללוות ולא לוה ולא הגיעה ליד המלוה שהרי הגיעה לידו או אפילו אפשר שהגיע לידו בלא הלואה אין כאן לחוש שאם כן היה הנטען אומר כן ולא היתה הטענה בהצרכת קיום חתימות אעפ"כ לא יחזיר שמא נפרע וכל שכן אם אין שם קיום שיש כאן חשש כתב ללות ולא לוה ואפילו חייב מודה שלא פרע לו כלום שמא קנוניא עשה לטרוף מן הלקוחות שלא כדין לפיכך כל שאין שם אחת מחששות אלו יחזיר כיצד היה השטר זמנו בו ביום שאין חשש לקנוניא שהרי בו ביום נעשית ואין כאן טירפא או שנתפרש בשטר שאין בה אחריות נכסים שאין כאן עוד טירפא והיה מקויים שאין בה חשש כתב ללות ולא לוה והיה חייב מודה שלא פרע לו כלום שאין כאן חשש פרעון יחזיר והוא הדין שאם הוא מודה שלוה ולא פרע אינך צריך לקיום אלא כל שאין שם חשש קנוניא יחזיר יש מי שאומר שכל שהיא תוך זמן אין בה חשש פרעון ואין אנו צריכין להזהר אלא מחשש קנוניא וכתב ללות ולא לוה ואין זה אלא שגגה שהרי למטה אמרו שאף לפרעון בן יומו חוששין:

מצא שטר כתבה אע"פ שהבעל מודה לא יחזיר לאשה שאע"פ שלא נתנה כתבה לגבות מחיים שמא התפישה צרורות או מחלה כתבתה וקנוניא עושה עמו ואם לא היה שם חשש קנוניא כגון שנעשית בו ביום או שנתפרש בה שאין שם אחריות נכסים אם הבעל מודה ואומר שעשאה ולא פרעה ולא עשה לה כתבה אחרת יחזיר לאשה ואם אינו מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה:

ור' יוסי לשתי כתובות לא חייש. פי' ומש"ה קאמר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה. אבל נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר דחייש לפרעון. ורבנן לפרעון לא חיישי כ"א לשתי כתובות. הילכך בעודה תחתיו דאיכא ליחש לשתי כתובות לא יחזיר אבל נתאלמנה או נתגרשה דליכא למיחש לשתי כתובות יחזיר:

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. קשיא לן כיון דחייש תנא לפירעון ומשום הכי כשאין הבעל מודה לא יחזיר כי מודה נמי ניחוש לקנוניא דבכולהו שמעתא דלקמן חיישינן לקנוניא וליכא מאן דאמר לקנוניא לא חיישינן וכדתניא בהדיא דייתקאות אפותיקי ומתנות אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר. ויש לי לדחוק ברייתא בכתובת אשה שאין בה אחריות ואליבא דרבי מאיר וכדתניא לקמן במוצא שטר חוב והאי דלא פריש הכי בברייתא משום דשטר כתובה בכלל שטרי חוב הוא ותנא ליה במתניתין ובברייתא ולא אתי תנא הכא אלא לחדותי דינא דעודה תחת בעלה. הרמב"ן.
ולי נראה שאין צורך לכך דאיכא למימר דהא תנא חייש לפירעון ולא חייש לפירעת ולקנוניא דהא כולה שמעתין דלקמן בהכי הוה רהטא מעיקרא. ועוד שמצאתי בתוספתא כן מפורש מצא אונקלוסיא בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה. דייתקאות אפותיקאות ומתנות בזמן שהנותן מודה יחזיר למקבל ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא כל שהמחוייב מודה בדבר איכא מאן דאמר דלא חיישינן לקנוניא כלל ודילמא תנא בהא ברייתא נמי הכין סבירא ליה וכשתמצא לומר דהאי תנא חייש לקנוניא לא דחקינן ומוקמינן לה דלא כהלכתא דאיכא למימר בדכתב לה שלא באחריות מפורש. הרשב"א.

אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. לא לאשה שמא נפרעה ולא לבעל שמא תביא האשה עדים ותברר דבריה. ואם תאמר היכי חיישינן לפירעון והאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ויש לומר דהיינו דוקא בעיקר כתובה דהיינו מנה ומאתים אבל אתוספת לא אמרינן והכא מיירי מהתוספת. תלמיד הר"פ.

לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלמא חיישינן לפרעון. אין להקשות דנימא דהא איירי באינו מקויים ולכך נאמן במיגו דאי בעי אמר מזוייף דיש לומר אם כן אפילו עודה תחת בעלה נמי כיון דאית ליה מיגו יהא נאמן אף על גב דלא שכיח דפרע. גליון.

איפוך נפל ליד דיין וכו'. איכא למידק אמאי איצטריך לפרושי ההיפוך. ויש לומר חדא דאית בה תרתי שלא נפיך בתרייתא. ותו שלא נהפך הסברות ונניח השמות כמו שהם וטעמא דמילתא דהרי זה בחזקתו קאי שפיר אלא יוציא עולמית אבל לא יוציא עולמית לא קאי שפיר אהרי זה בחזקתו. ודוק. מ"ה נר"ו.

אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן. יש לדקדק שנראה שזאת הקושיא אינה נמשכת אלא מחמת המתרץ שאמר איפוך וזה תימה דבלאו הכי קשה מדרבנן אדרבנן שלמעלה אמרו נפל ליד דיין לא יוציא עולמית בין הבעל מודה בין אינו מודה וכאן אמרו בזמן שהבעל מודה יחזיר. ונוכל לומר לזה שהברייתא שלמעלה איירי בשאין הבעל מודה וראיה לזה ששניהם באין במחלוקת זה אומר כולה שלי וזה וכו' אבל בכאן כשהבעל מודה יחזיר, וזה התירוץ הוא דחוק ונאמר מה שאמר הרמב"ן בתחילת דבורו דהכא אין חשש לקנוניא לפי שבזאת הכתובה אין בה אחריות אבל ברייתא דלעיל בשיש אחריות בשטר וחיישינן לקנוניא. מהר"י אבוהב.

קשיא דרבנן אדרבנן. אין להקשות דנימא דהכא איירי בטוען מזוייף ולכך לא יחזיר ואף על גב דרבי יוסי לא מצי איירי בהכי דאם כן אפילו עודה תחת בעלה נמי וצריך לומר רבי יוסי בדטעין פרוע בזה אין לחוש דהא סוף סוף כדמשני בשתי כתובות לא איירי בענין אחד כדפירש בגליון תוספות. ויש לומר דלעולם רבי יוסי קאי אדרבנן נמי והכי קאמר מה שאתם אומרים לא יחזיר אני אומר עודה תחת בעלה יחזיר. אך שלקמן הכי קאמר אתם אומרים לא יחזיר בטוען שתי כתובות הא ליתא דבעודה תחת בעלה בכל ענין יחזיר בין בשתי כתובות בין טוען פרעתי אבל נתאלמנה או נתגרשה משכחת פעמים דלא יחזיר כגון טוען פרעתי אבל אי רבנן איירי בטוען מזוייף אז לא הוי מצי רבי יוסי למימר עלה עודה תחת בעלה יחזיר. ואין להקשות דנימא דהך דלעיל איירי בחייב מודה לכך קאמר הרי הוא בחזקתו והכא איירי בשאין הבעל מודה והכי קאמר לא מיבעיא לא כתב ביה הנפק דאיכא למימר שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דיש לומר חדא דלאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו כי מטא שטרא לידיה אז היה טעות. ועוד דאם כן הוה ליה למימר לעיל לא מיבעיא דאיכא למימר כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ועוד דומיא דרישא דשנים אדוקים בשטר דאיירי בשלוה טוען פרעתי גם סיפא איירי בטוען פרעתי ואינו מודה וכן פירש התוספות לקמן בסוף דבור המתחיל הא קאמר לא היו דברים מעולם. גליון.

שטר כתובה כוליה רבי יוסי הוא ועולמית קאמר אפילו בשטר הקנאה קאמר ולעולם בשאין חייב מודה דחיישינן לפירעון. ורבנן אמרי הרי הוא בחזקתו דלא חיישינן לפרעון אפילו בשאין חייב מודה מיהו דוקא בשטרי הקנאה דליכא למיחש לניסן ולתשרי וחייב דמתניתין לרבנן לאו משום פירעון אלא בשטרי דלאו הקנאה ומשום ניסן ותשרי. מיהו בכתובה ליכא למיחש להכי שאין כותבין לעולם כתובה עד שעת נישואין או עד שעת אירוסין ומשום הכי איצטריך לאפוכי דלא מיתרצי מתניתא אלא בהכי ודוק ותשכח. הראב"ד.

רב פפא אמר לעולם לא תיפוך וכו'. רב פפא לא ניחא ליה בהך אוקמתא משום דאית בה תרתי לריעותא חדא דמהפכינן לקמייתא ומחסרינן לבתרייתא וכולהו כרב פפא לא אמרי דלדבריהם קאמר לא היה לרבי יוסי להזכיר הסיפא דנתאלמנה או נתגרשה. מ"ה נר"ו.

ואמרו ליה רבנן אימר צררי אתפסה. פירש רש"י צררי אתפסה בשעה שנשאה. ואינו מחוור בעיני דבכי הא אמאי לא יחזיר אטו מי שלוה בשטר והניח משכון מי לא מהדרינן ליה שטרא אי ידעינן דמיניה נפל ועוד דלא אשכחן משש צררי אלא בחוב שהגיע זמנו הא תוך זמן לא חיישינן וכדאמרינן בהקובע זמן לחברו דפסקינן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי דשקיל אפילו בלא שבועה והכא תוך זמן הוא כל שהיא תחת בעלה. אלא נראה לי דהכי קאמר אימר כשנאבדה כתובתה התפיסה צררי משום דאסור לשהות אפילו שעה אחת בלא כתובה ובהתפסת צררי שריא ליה לשעה כדאמרינן בפרק קמא דכתובות באשה דלא כתב לה כתובה ואתו ושיילוה בשבת ואמר להו רבי אמי אתפסוה מטלטלי והוא הדין דהוה מצי למימר הכא ורבנן משום דחיישינן לשתי כתובות אלא משום דאדם מצוי להתפיסה צררי לשוה כדי שלא תאסר עליו ביני וביני עד דמייתי ספרא וסהדי וכתיב לה. ורבינא דאמר לקמן ורבנן משום דחיישינן לשתי כתובות הוא הדין דהוה מצי למימר משום דחיישינן לצררי אלא משום דאסור להשהותה לעולם בהתפסת צררי כדאמרינן התקינו שלא יהו עושין כן כדי שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן משום הכי נסיב לה טעמא דשתי כתובות והוא הדין לחשש צררי דביני ביני. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: פירש רש"י צררי אתפסה בשעה שנשאה. והקשו עליו דכיון דבשעה שנשאה ייפה כוחה לתת לה משכון תוספת על שטר כתובתה והוא מודה שלא פרעה למה לא יחזירו לה שטר שלה. ועוד דמילתא דלא שכיחא היא דמתפיס לה צררי על כתובתה. לפיכך פירשו דילמא צררי אתפסה בשעה שנפל השטר מידה כדי שיהא מותר לקיימה דלפי שעה סגי בהא כדאמרינן בכתובות אתפסוה מטלטלי וכו' והיינו לאחר מכאן שכתב רש"י בפירושיו. עד כאן.

והא דאמר רב פפא לרבנן אימר צררי אתפסה משום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל מאי דמצינן למיחש. ואסקה רב חנניא לשמעתא כרבינא דאמר לעולם תיפוך ולטעמיה דרבינא הלכתא כרבי יוסי דאמר לא יוציאו עולמית דחיישינן לפירעון דקיימא לן לקמן בפירקין דחיישינן לפירעון ואף על גב דחייש רבי יוסי לפירעון בעודה תחת בעלה לא חייש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואף על גב דאיתרע לא חיישינן לא לפירעון ולא לצררי.
ואי קשיא לך אי הכי היכי אמרו רבנן הנפרעת שלא בפניו והנפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה משום דחיישינן לצררי איכא למימר אימור סמוך למיתה אתפסה צררי כדי שלא תהא צריכה לדון עם היתומים שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ואפילו קפצה עליו מיתה נמי דלא פלוג רבנן וכן מי שהלך למדינת הים איכא למימר כשהלך סמוך לפרישתו אתפסה צררי אבל בעלמא לא חיישינן מדלא חיישינן הכא. אי נמי התם לאו דינא אלא תקנתא הוא דתקינו רבנן משום יתמי או לנפרעת שלא בפניו שלא תפרע אלא בשבועה משום דחיישינן לשמא בעלמא ואחמירו עלה שבועה בעלמא. אי נמי דחיישינן שמא איהי עצמה תפסה מידי בעלה כי ההיא דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא אבל לעולם מן דינא ליכא למיחש לצררי לאפסודי מינה כתובה בנפילה. ומצאתי לרבינו הגדול שכתב בתשובותיו וששאלת מי שגירש אשתו ותובעתו כתובתה ואמר לה פרעתיך או אתפסיך צררי יש לו להשביעה על כך או לא. טענה זו שטען דאתפסה צררי לכתובתה קודם גירושיה אינה טענה לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכן אמרו הקובע זמן לחבירו וכו' אלא נותן לה ויחרים סתם אלמא לא חיישינן לצררי באשה אלא ליתמי בלחוד ואף על גב דגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי הכא שאני דכיון דמית הגיע זמן הוא ועביד איניש דאתפיס צררי וכדכתיבנא אבל מחיים דידיה לא חיישינן דלא גרע מקובע זמן לחברו ועדיפא מיניה דאלו בקובע זמן אם מצא שטר בשוק אף על פי שלא הגיע זמן חוששין לפירעון והכא אין חוששין. ומיהו הלכתא כרבנן דחיישינן לשתי כתובות דרבים נינהו ושמעינן ליה לרבא דאמר הכי בשילהי פרקין ולפיכך השמיטה רבינו. הרמב"ן.
והרשב"א כתב וזה לשונו: כתב ר"ח דמסקנא דשמעתא כרבינא ולדבריו הלכתא כרבי יוסי ומכל מקום בעודה תחת בעלה לא חייש רבי יוסי לפרעון משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולצררי נמי לא חייש רבי יוסי ואף על גב דנפל ואיתרע ליה. ואם תאמר ומי פליג רבי יוסי אמתניתין דתנן הנפרעת שלא בפניו וכו'. איכא למימר שאני התם דאימר סמוך למיתה אתפסה כי היכי דלא תתבזה בבית דין וכו'. אי נמי איכא למימר דהתם תקנתא הוא דתקון משום דחיישינן לשמא בעלמא דלא תפרע אלא בשבועה ובשבועה מיהא גביא אבל לאפסודה לגמרי כתובתה בנפילה משום חשש צררי כולי האי לא עבדי.
ומתשובת הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר כלשון הראשון שכתבנו דלגבי יתמי דוקא אמרו הא בעלמא לא. שכך כתב וששאלת מי שגירש את אשתו וכו' ואף על גב דלגבי הקובע זמן לחברו אפילו מיתמי גבי גבי אשה החמירו מהאי טעמא דאמרן דאינו רוצה שתתבזה בבית דין כיון שהוא קרוב למיתה אבל מחיים דידיה לא. ולי נראה דלא איצטריכינן לכולי האי אליבא דרבי יוסי דרבי יוסי תנא הוא ואימר פליג וסבר דלא חיישינן לצררי כלל ובין נפרעת שלא בפניו בין נפרעת מן היתומים נפרעת שלא בשבועה ותדע לך דעל כרחך לאוקמותא דרב פפא לית ליה דהא לא חייש לפירעון ולצררי ואפילו נתאלמנה או נתגרשה וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לרבי יוסי. ואפילו לאוקמתא דרבינא בעודה תחת בעלה דחשש צררי לית ליה אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפירעון כשנפל כדחיישינן אפילו בשטר בעלמא ואפילו תוך זמנו ואף על פי שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו דכיון דנפל איתרע ליהי וביוצא מתחת ידו לא חיישינן כלל לא לפרעון ולא לצררי.

ומיהו ודאי לענין הלכתא לא קיימא לן כרבי יוסי אלא כרבנן דחיישינן לצררי ואפילו לשתי כתובות חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הכין וכו'. עד כאן.

רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא. הוצרך התלמוד לומר קמייתא משום דהשתא כפי סברת רבינא מצינא להפוכי בתרייתא הכי אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דברי רבי יוסי וחכמים אמרים וכו' וטעמיה דרבי יוסי משום דחייש לשתי כתובות אבל לפרעון לא חייש וחכמים לא חיישי לשתי כתובות וחיישי לפירעון הילכך בעודה תחתיו יחזיר לאשה דלא עביד איניש דפרע בעודה תחתיו אבל נתאלמנה או נתגרשה חיישינן לפירעון והא דלא אפיך רבינא בתרייתא משום דאם כן לא הויא מתלוקתם בחדא גוונא דלרבי יוסי טענת הבעל שתי כתובות יש לה ולרבנן טענת הבעל פרעתי. ואם תאמר השתא נמי דמהפכינן קמייתא הוי מחלוקתם הכי. לא קשיא דהבעל טוען שתי כתובות יש לה ורבנן חיישי לשתי כתובות ורבי יוסי סבירא ליה דלשתי כתובות לא חיישינן והיינו דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה אבל נתאלמנה או נתגרשה אי טעין פרעתי לא יחזיר דחיישינן לפירעון לאפוקי מדרבנן דסבירי להו דלא חיישינן לפירעון ומשום דידע רבי יוסי דהא דאמרי רבנן לא יחזיר משום שתי כתובות ולא משום פירעת והיינו דלא מחלקי בין עודה תחתיו לאין עודה תחתיו הוצרך לומר הכי ודוק ותשכח. אי נמי איכא לפרושי דעל כרחך לא פליג רבי יוסי בחשש שתי כתובות אלא בעודה תחתיו לפי שאינה באה להוציא ממנו עתה דבר ולחששא רחוקה כי האי לא חיישינן אבל נאלמנה או נתגרשה שעתה באה לגבות כתובתה חיישינן לשתי כתובות. וקצת קשה דאם כן לא הוה ליה לתלמודא למסתם ולמימר ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש. הילכך הראשון עיקר. ואכתי קשה כי זה הפירוש בעצמו אתה יכול לפרש אם תהפך בתרייתא.
ויש לומר דאין הכי נמי אלא דרבינא עצמו לא חייש לפרעון ואפיך קמייתא כי היכי דליהוו רבים כוותיה וזה נכון. מ"ה נר"ו.
כתוב בגליון תוספות. דחיישינן לשתי כתובות ורבי יוסי לא חייש לשתי כתובות והשתא הא דאמר תנא קמא לא יחזיר היינו אי טוען שנתב לה כתובה אחרת ולא שטוען פרעתי וכן פירש בקונטרס. ורבי יוסי דקאמר נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר היינו כשטען פרעתי ולא בטענת שתי כתובות. עד כאן.
וכתוב על זה בגליון ואין להקשות דנימא דאיירי רבי יוסי בדטוען שתי כתובות דנאמן בנתאלמנה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל עודה תחת בעלה ליכא מיגו דאינו נאמן לומר פרעתי. ויש לומר דאין זה מיגו דאי טעין פרעתי אז לא היה נאמן אמנה ואמאתים רק אתוספת לכך טעין שתי כתובות כדי שלא יצטרך לפרוע כלום. אי נמי פרעתי הויא כופר הכל והוי העזה טפי ממה שטוען שתי כתובות ולכך לא הוי מיגו עד כאן.

ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו: פירש בקונטרס לעולם איפוך קמייתא ודקא קשיא לך וכו'. ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי. ותימה לי אם כן רבי יוסי דלא חייש לשתי כתובות היכי קאמר בנתגרשה לא יחזיר כיון דמודה הבעל שלא פרעה. ויש לומר דאין הבעל מודה כלום דליתא קמן שיודה אי נמי באומר אל תחזיר לה בסתם. עד כאן.

כתוב בתוספות ובלאו איפוך לא מצי וכו'. דאם כן עודה תחת בעלה אמאי יחזיר לאשה וכו' ואין להקשות דנימא דאיירי בדטוען פרעתי ולכך נאמן במיגו דאי בעי אמר שתי כתובות היה לה. אם כן עודה תחת בעלה נמי כיון דאית ליה מיגו. ועוד דאינו טוען ברצון שתי כתובות דאז היה צריך לפרוע אחת ממה נפשך ולא הוי מיגו. גליון.

משום דחיישינן לשתי כתובות. פירש רש"י דחיישינן שמא בשעה שאבדה כתובתה כתב לה כתובה אחרת כדי שיהא מותר לשהותה ורבי יוסי לא תייש להכי דקסבר דמאן דעביד הכי בבי דינא ובפרסום עביד וקלא הוה לה למילתא וסבר רבי יוסי דמותר לשהות את אשתו בלא שטר כתובה דאף על גב דלכולי עלמא אסור לשהות את אשתו בלא כתובה כדאיתא בפרק אף על פי הני מילי בלא כתובה כלל אבל בלא שטר כתובה מותר להשהותה אליבא דרבי יוסי וסומך על תנאי בית דין ואפילו במקום שכותבין כתובה וכדרבנן דפליגי אדרבי מאיר התם וסברי משהה אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה וכדפרישנא התם בסייעתא דשמיא. והלכתא כרבנן דהכא דחיישי לשתי כתובות. הריטב"א ז"ל.

מחלוקת בששניהם וכו'. פירש רש"י מחלוקת מלשון חלוקה. הוצרך לפרש כן שאין לפרשו כמו בעלמא דפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל בכהאי גוונא אבל אחד אדוק בתורף ואחד בטופס זה נוטל תורף וזה נוטל טופס דהא רבי ורבי שמעון בן גמליאל לא פליגי אלא במודה בשטר שכתבו ואפילו באחד אדוק בתורף ואחד בטופס נמי פליג רבי דאי לא מקיימינן ליה לית ליה למלוה כלום דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ועוד היה צריך לפרש רש"י כן לפי פירושו בתורף וטופס שפירש שהעדים הם בטופס וכשהמלוה אדוק בתורף לרבי דסבירא ליה צריך לקיימו לא מהני ליה מידי דהא אין לו עדים וטפי עדיף ליה טופס שיגבה חובו מבני חרי אף על פי שאין זמן במה שבידו אבל לרבי שמעון בן גמליאל בתורף עדיף דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולזה פירש מחלוקת מלשון חלוקה וקאי אדרבי שמעון בן גמליאל שהזכיר בפירוש יחלוקו וכי תימא ואפילו לרבי שמעון בן גמליאל היכי מהני תורף למלוה לגבות ממשעבדי משום דמודה בשטר. (לא נמצא יותר). הריצב"ש.

מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס. פירש רש"י מאי לשון מחלוקת חלוקה. ופירש שהתורף הוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן והוא בראש השטר. וטופס הוא מה שחוזר למטה כגון שחוזרין מענינו של שטר למטה ולא בשיטה אחרונה שהרי אין למדין ממנה אלא סמוך לסופו של שטר ועל זה שנינו כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון אבל זמן לא מהדר ועיקר השטר הוא התורף דאי משום חתימת העדים שהוא בטופס הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר וכו' והאי נמי מודה הוא. זהו תורף פירוש רש"י. ולפי פירוש זה הא דאקשינן לקמן טופס למה לי משמע דאלוה בלחוד אקשיה והכי קאמר אם הלוה אדוק בטופס מאי עביד ליה והרי המלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו אבל אמלוה לא קשיא לן מידי שהרי הוא יכול לתבוע חובו בטופס שבידו לגבות מבני חרי. ומפרקינן לדמי כלומר אין אומרים שיטול ממש זה תורף וזה טופס אלא שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משטר שאין בו זמן ודמי שטר שאין בו זמן חולקים שהרי שניהם שוין בתפיסת השטר חוץ מן הזמן שזה תופס בו ולא זה לפיכך חולקים דמי שטר שאין בו זמן ודמי הזמן נוטל יותר על מחצה שלו מי שהתורף בידו בין מלוה בין לרה. זהו פירוש לפירוש רש"י וסוגייתו נכונה. אבל מה שאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אינו נכון לפי שלא אמר רבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא כשהעדים חתומים עליו דסבר הואיל ויש שטר בידו של זה אין אומרים בו מיגו דקיום שטרות דרבנן בעלמא הוא ועוד דכיון דמילתא דעבידא לאיגלויי היא לא מצי כפר ביה שמא יבאו עדים ויעידו אבל כי ליכא עדים כלל לא אמר. הרמב"ן.
ואפשר לומר שאף על פי שאין עדים בתורף כיון שהדבר ברור שהיו עדים בו אף על פי שאלו יחלק לא יהיו עליו עדים הרי זה כשטר שנמחקו עדיו בפנינו והרי אנו קיומו וגובה בו מן הדין ואי נמי דהוה ליה כשטר שאין בו עדים שנמסר בעדים דאנו כעדי מסירתו כיון שנתברר לנו שאינו מזוייף. עוד יש להקשות על פירוש רש"י דמאי קאמר דאי משום עדים הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו וכו' מנא ליה לתלמודא דרבי אלעזר נסיב לה אליבא דרבי שמעון בן גמליאל דילמא אליבא דרבי סבירא ליה דאמר צריך לקיימו דקיימא לן כוותיה ויש לומר דכיון דרבי שמעון בן גמליאל אמר בפירוש יחלוקו ורבי לא אידכר ליה בהדיא יחלוקו אף מחלוקת דקאמר רבי אלעזר אליבא דרבי שמעון בן גמליאל נסיב לה ושמא רבי אלעזר כוותיה סבירא ליה דרבי יוחנן רביה הכין סבירא ליה כדאיתא בבבא בתרא פרק מי שמת בשמעתא דבני ברק. אלא דאכתי קשה מדמקשה התם טופס למה לי ולא קשה ליה אלא אלוה ולא אמלוה והוה ליה למימר בפירוש לוה טופס למה ליה ועוד דבגמרא דבני מערבא בריש פרקין דהכא גרסינן בדרבי אלעזר איפכא דגרסינן התם אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר תופס בעדים עד כאן וזה מפורש שלא כדברי רש"י דאדרבה לפי דבריו העדים לא מעלים ולא מורידים. הרשב"א. וגם לפי פירוש רש"י בטופס אין בכל השטרות טופס שהרי אם רצה שלא להחזיר אלא פעם אחת הרשות בידו דהא דתנן הכל הולך אחר התחתון אם חזר קאמרינן. הרמב"ן.

והרא"ש כתב לקמן וזה לשונו: לרבי אלעזר דאמר זה נוטל תורף וכו'. טופס למה לי וכו'. תימה מאי סלקא דעתיה שרוצה רבי אלעזר לומר אם רצה לומר דוקא בששניהם אדוקים בתורף או בטופס אז יתלוקו את כל המלוה אבל אחד אדוק בתורף ואחד אדוק בטופס לא יחלוקו את כל המלוה אלא זה נוטל תורף וזה נוטל טופס אם כן יפה כח המלוה בין כשהוא אדוק בטופס בין כשהוא אדוק בתורף ממה ששניהם אדוקים בתורף שהרי הוא גובה כל חובו בין כשהוא אדוק בטופס בין כשהוא אדוק בתורף כדפירש הקונטרס לקמן ועוד מאי קא פריך טופס למה ליה הרבה מועיל הטופס למלוה שהוא גובה כל חובו ואי משום לוה קפריך אם הוא אדוק בו מזה אינו מתרץ כלום שהרי הזמן כתוב בתורף. ועוד אפילו אי תורף בידו מצי לאקשויי הלא המלוה גובה כל החוב בטופס שבידו ונראה לי דלא גרסינן טופס למה ליה אלא גרסינן למה לי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך וסלקא דעתיה דלענין נפקותא דנייר בעלמא קאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ואי לענין לגבות פשיטא דאינו יכול לגבות לא בתורף ולא בטופס כאשר נפרש לקמן ומפסיד המלוה והכי הוה ליה למימר אבל אחד אדוק בטופס וכו' אינו גובה כלום ומה לו להזכיר תלוקת הנייר. ומשני לדמי פירוש לאו לחלוקת הנייר קאמינא אלא לדמי החוב חולקים כי דבר שהוא עיקר השטר כגון עדים וכו' אבל זמן שאינו אלא ייפוי וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א לקמן: גירסת הספרים ולרבי אלעזר דאמר זה נוטל טופס טופס למה ליה. וקשיא לי היכי קאמר טופס למה ליה דהא ודאי אם המלוה אדוק בו אהני ליה לגבות מבני חרי. מיהא לפי שיטת רש"י שפירש שהכל כתוב בטופס חוץ מן הזמן אדרבה הוה ליה למימר תורף למה לי שהרי כיון שאין עדים חתומים בו אין מועיל כלום לא למלוה ולא ללוה. ומיהו בזה כבר פירש רש"י ז"ל בסמוך דאי משום חתימת עדים דהויא תחת הטופס הא אית ליה לרבי שמעון בן גמליאל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והא מודה במקויים שחולקין מכל מקום לא אשכחן ליה בהדיא דאדכר חלוקה ואין פירושו נכון כדבעינן למימר וטעמא אחרינא הוא דאיכא דמהני תורף בלא עדים כאלו היו חתומין בו וכדבעינן למימר ומיהו קשיא אידך היכי קאמר טופס למה ליה דהא מהני למלוה מיהת. ויש לפרש דלישנא קלילא הוא והכי קאמר טופס ביד לוה למה לי דכיון דהתורף שבו הזמן נפל ביד המלוה וגובה מנכסים משועבדים מאי אהני ללוה הטופס שנוטל וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך.

ופרקינן לדמי. ופירש רש"י מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס מפני שבו יש זמן שראוי לגבות בו ממשעבדי מה שאין כן בטופס שאין בו זמן ואמרינן שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה שטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי וכו' וכדאיתא בגמרא מפירושא דמר יהודאי גאון ז"ל. ולהאי שיטתא יש לנו לומר על כרחנה דהא דאמר לדמי לא שיטול בעל התורף כל מה שהיה יכול לגבות בו לבדו דאם כן הדרא קושיא לדוכתא טופס ביד לוה למה ליה אלא הכי בעינן לומר ששמין כמה שוה שטר בלא זמן וחולקין הסך הזה כלומר שלא יגבה ממנו המלוה אלא חציו ומה ששוה התורף יותר מפני הזמן שיש בו יהיה לבעל התורף שתפס בו ומה שחולקים בשוה מה שהיה שוה השטר בלא זמן מפני שבין הטופס ובין התורף כל חד מינייהו ראוי הוא לבני חרי ואם כן הרי תפיסתן שוה לגבי בני חרי ואם תאמר והלא כל מאי דתפיס האי דידיה הוא ואם כן כשהמלוה אדוק בתורף הרי הוא כאדוק בכל השטר ואלו נתנו לו התורף היה גובה בו ממשעבדי כאלו העדים חתומים תחתיו ואם כן למה נוטל הלוה שאדוק בטופס חצי דמי שטר שאין בו זמן. ויש לומר דאף על גב דהעדים החתומים בטופס מועילין לבעל התורף כיון שעל כל השטר הם מעידים ובטופס הן חתומים לא סגיא דלא יטול הלוה מחצית עדותם לבני חרי מיהת כיון שאף מלקו לבדו היה מועיל לבני חרי. כן נראה לי.

ובתוספות הקשו על פירוש רש"י שאומר שהטופס מועיל לגבי בני חרי מפני שמחזירין בשיטה אחרונה שם המלוה והלוה והמעות שהרי אין למדים משיטה אחרונה והחזרה זו כמאן דליתא דמי ומה ששנינו כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים וכו'. בשכתוב למעלה משיטה אחרונה. עוד הקשו על פירושו שכתב שהתורף אף על פי שאין עדים חתומים בו מועיל אליבא דרבי שמעון בן גמליאל שזה אינו שלא אמר רבי שמעון בן גמליאל אלא כשיש עדים חתומים בשטר. ור"י כתב דהיינו טעמא דמהני ליה תורף אף על פי שאין עדים חתומים בו דכיון דאי אפשר לשטר בלא תורף עדים החתומים על השטר אכולה מילתא מסהדי וכאלו חתומים על כל שיטה ושיטה וכשנטל חברו הטופס שהעדים בו לא יזיק כלום לתורף והוה ליה כשטר שנמחק בבית דין שהרי בא לפנינו שלם ועדיו עמו. ואם תאמר אם כן יועיל זמן גם כן לגבי בעל הטופס ויטול חלקו בו דהא על כוליה שטרא כתיב וכנמחק בפנינו דמי. ויש לומר דכיון דאפשר לשטר בלא זמן זמן מילתא וממונא באנפי נפשיה הוא לשעבוד נכסים המשועבדים והרי הוא חלוק לעצמו לזכות בו מי שתופם בו כמי שתופס בטלית שיזכה בזה שיש בחלקו. ומכל מקום עדיין קשה לפירוש זה מה שגורסים בכל הספרים טופס למה ליה דמשמע דסתמי פרכינן דאפילו למלוה טופס למה ליה והוה ליה למימר טופס ביד לוה למה לי דהא לא פסיקא לן שיהא אדוק הלוה בטופס לעולם.
ובתוספות אמרינן דלא גרסינן טופס למה ליה אלא הכי גרסינן למה ליה והקושיא בין מתורף בין מטופס דהא קא סלקא דעתיך דהא דאמרינן זה נוטל טופס וזה נוטל תורף לא לגבות בו אלא לזכות בנייר בלבד דאלו לגוביינא לא הוה חזיא מכיון שנחלק ולהכי פרכינן דאם כן מה ההקפדה הזאת שזה יטול טופס וזה יטול תורף וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ופרקינן דלדמי והא דלא פריך נמי יחלוקו למה לי משום דהוה משמע ליה דיחלוקו לדמי אבל זה נוטל וזה נוטל לא הות משמע ליה לדמי. וקשה לפירוש זה דהא בתר דפרישנא דזה נוטל וזה נוטל לדמי קאמר. טרחינן טובא לברורי דיחלוקו דקאמר לדמי דאלמא סתם חלוקה לא הוה משמע אלא לדמי.
ויותר ראוי לפרש שיטא זו דחדא דאית בה תרתי נקטינן והכי קאמר למה ליה לרבי אלעזר כוליה האי למיטרח אימתי חולקים בשוה ואימתי זה נוטל תורף וזה טופס והלא אין חלוקות אלו אלא לניירא בעלמא ומה לנו להקפיד בחלוקות אלו כל כך בין רב למעט וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ומהדרינן דכוליא לדמי היא וכדפריש ואזיל. כן נראה לי.
ויש שפירשו שמועתנו כי באמת התורף כתוב למעלה בראש השטר והטופס בסופו סמוך לעדים ומחזירים המעות ועיקר ההלואה קודם שיטה אחרונה אבל שמות בעלי דבר לא היו מחזירין אלא שהיו כותבים בו המלוה והלוה הנזכר והזמן פעמים שכותבים אותו בתורף פעמים שכותבים אותו למטה בטופס קודם שיטה אחרונה והשתא פרכינן שפיר טופס למה ליה דאי ביד לוה הוא לא מהני מידי כדאמרינן לעיל היכא שהזמן כתוב למעלה בתורף מיהת ואי ביד מלוה הוא כל שכן דלא מהני ליה מידי לגוביינא כיון שאין בו שם הלוה והמלוה. ופרקינן דזח נוטל וזה נוטל דקאמר היינו לדמי כלומר שאין חולקים בשומת נייר אלא בשומת דמי וכגון שהזמן כתוב בטופס דיהיב ליה בעל התורף לבעל אטופס דמי הזמן שבידו בלבד ואידך הוי לבעל התורף ואפשר שאם המלוה אדוק בטופס אינו כלום כיון דאלו שקיל ליה אינו גובה בו ולוה דשקל תורף לא בעי לעדים שבטופס ולא אמרו זה נוטל טופס וזה נוטל תורף אלא להיכא שהמלוה אדוק בתורף והלוה בטופס דאהני ליה טופס ללוה מפני הזמן שבו ומשום הכי לא קאמר הכל הולך אחר התורף. ואם תאמר מה הוצרכנו לתרץ דפלגי בדמי נימא דאהני ליה טופס ללוה שלא יגבה מלוה בתורף שבידו ממשעבדי כיון שהזמן הוא בטופס. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דעדיפא מינה נקט דאי מההיא זמנין דלא מהני טופס ללוה אם יש לו נכסים בני חורין אבל עכשיו שאומרים כמה השטר שוה יותר מפני הזמן שבו הא ודאי אפילו הוא עשיר ויש לו בני חורין הרבה לא סגיא שלא ישוה יותר מפני הזמן שמא ישתדפו בני חרי. אי נמי הא קמשמע לן דאי בעי מלוה לתת ללוה דמי הזמן כופין אותו ליטלם ושיניח לו שטרו שלם שזה נהנה וזה אינו חסר הוא ומיהו אם אין המלוה רוצה לתת דמים אלא ליטול חלקו ולגבות מבני חרי הרשות בידו. ולפי פירוש זה לעולם אין חולקין ביניהם מה ששוה השטר שאין בו זמן.

ובירושלמי אמרו הכל הולך אחר התופם בעדים ואין זה כפי שיטת הגמרא שלנו לפי הפירושים שכתבנו. ויש להראב"ד פירוש שהוא בשיטת הירושלמי וכבר כתבנו בחדושין הארוכים והוא הנכון יותר. עד כאן.

ומפרשים אחרים אמרו לשון אחר. דטופס היינו ראש השטר והזמן כתוב בו לבד ותורף הוא מותר השטר כלפי סופו עם חתימת ידי עדים והוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והעדים ואף על פי ששנינו הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' ומקום הזמן וקרוי תורף והשאר הוא טופס כיון שרוב עיקרו של שטר הוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והעדים קרי ליה תורף והשאר קרי טופס אף על פי שהוא מעיקרי השטר ושם נקרא הכל בכלל התורף ומפני כך אין הטופס שוה כלום אלא לצור על פי צלוחיתו ומשום הכי אקשינן טופס למה לי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך כלומר אם המלוה אדוק בו אינו שוה לו כלום ואף אם הלוה תפוס בו בטופס מה הנאה יש לו והרי המלוה יתבע חובו משלם בתורף שבידו. ומפרקינן לדמי כלומר אין קורעין את השטר ואין שמין לו לאחר חלוקה שטופס בפני עצמו אינו שוה כלום אלא רואין כמה דמיו עם התורף למלוה כדעבדינן בבהמה טמאה שרואין תפיסתן של כל אחד כמה שוה עם חברתה ואין אחד מהן יכול לומר שלי שלי ושלך שלך חלוק וטול הילכך אם המלוה תפוס בתורף והלוה בטופס פורע לו חובו ומנכה לו דמי הזמן דשמין שטרא דאית ביה זמן כמה שוי למלוה יותר משטר שאין בו זמן ומנכה לו מאי דביני ביני אבל אם הלוה אדוק בתורף אין הטופס שביד המלוה שוה לו כלום אלא לצור על פי צלוחיתו. ואי קשיא אי הכי היכי אמר רבי אלעזר זה נוטל תורף וזה נוטל טופס דמשמע דאתרוייהו קאי והרי טופס ביד מלוה אינו שוה לו כלום לא תיקשי דרבי אלעזר ודאי הכי קאמר מי שהוא אדוק בתורף נוטלו בין מלוה בין לוה ומי שהוא תפוס בטופס נוטלו בין מלוה בין לוה ואנן הוא דקשיא לן בגמרא הואיל ומי שהוא אדוק בטופס לא מהני ליה ולא מידי לימא רבי אלעזר הכל הולך אחר התורף מדקאמר וה נוטל וזה נוטל משמע שאף בנטילת טופס הוא נהנה ומפרקינן להכי אמר רבי אלעזר זה נוטל וכו' שאין הכל הולך אחר התורף לעולם שפעמים שמי שהוא תפוס בטופס נוטל דמים ונהנה כגון בלוה ומיהו איתא לדרבי אלעזר בין בלוה בין במלוה.
והוי יודע דהא דמפרקינן לדמי הוא הדין דהוה לן למימר דנהנה דלא טריף ממשעבדי דיליה ואפילו אתה חולק גופו של שטר לוה נהנה אלא דאי אית ליה בני חרי מאי הנאה אית ליה הרי זה השטר נגבה כולו מבני חרי ודעדיפא מינה מתרץ ליה וקושטא דדינא קאמר ליה ולדמי לומר שאפילו יש לו בני חורין נהנה שהרי לעולם דמיו פחותין שמא יהא צריך לגבות מן המשועבדים למחר וליומא אחריתי.

ורבינו חננאל כתב בפירוש טופס ותורף האמור בשמועה זו שפירש טופס כי הא דתנן בגיטין הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו'. שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן וכו' ואקשינן לרבי אלעזר דאמר זה אדוק בתורף וזה אדוק בטופס וכו' טופס למה ליה לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואמרינן לדמי ופירוש תורף הוא שם המלוה והלוה וסכום המעות והזמן וכשיהיו שנים אדוקים בשטר וזה אומר שלי הוא והוא מקויים דברי הכל חולקין לא שחותכין השטר וחולקים אותו כי זה הפסד הוא אלא דמי השטר חולקים ופשטוה מהא דתנן היו שנים רוכבין על גבי בהמה הכו' ועלתה שמועה זו בכי האי סברא שאם היו שנים אדוקים בשטר זה בטופס וזה בתורף בשלמא שם המלוה והלוה וסכום המעות יתכן לעמוד בהם עכשיו ואין השטר ואפילו נקרע או אבד מאחר שעמדו בו אין חוששין לשטר ושניהם חולקים הדמים אבל הזמן שרוצה להיות בידו לטרוף ממשעבדי שמין כמה שוה שטר זו שיש בו זמן ויש לו לגבות ממשעבדי שאין ללוה נכסים בני חרי ואם יש בו זמן טורף ממשעבדי ואם אין בו זמן אבד ממונו ומה שעולה בזו השומא שקיל מי שבידו התורף וכן הדין ורבי יוחנן לא חלק אלא בזמן שהתורף באמצע אבל בזמן שהיה זה תופס בתורף וזה בטופס לא חלק ודמי השטר לזה שבידו התורף והדין כאשר פירשנו ולדברי הכל בדבר שאם יחלק יבא לידי הפסד שמין אותו בדמים וחולקים הדמים כדתנן בפרק השותפין אין חולקים את החצר עד שיהא בה כדי לזה וכדי לוה ואסיקנא התם בגמרא תא שמע זה הכלל כל שאלו יחלק וכו'. אלו דברי רבינו חננאל. ודברים סתומים הן אבל כך נראה שהוא מפרש שמועה זו שכל זמן ששניהם אדוקים בטופס או בתורף לפיכך חולקים בשוה מפני שאנו רואין ביד זה שטר שריר וקיים וביד זה שטר שריר וקיים ותפיסתן בו שוה ואפילו אתה אומר יטול זה עד מקום שידו מגעת וזה עד מקום שידו מגעת כלומר שיקרע השטר אף על פי כן חלוקתן שוה שהרי ראינוהו כשהיה קיים וחולקים בשוה בדמים ואין אומרים שלא יהא לכל אחד אלא מה שהיה כתוב במה שבידו שמאחר שכולו דבר אחד אין חולקים אותו. ועוד שאם כן הפסיד המלוה שאין בידו דבר שלם ודין הוא שתהא חלוקתן שוה כמו שפירשתי למעלה אבל כשהאחד אדוק בתורף שהוא מקום המלוה והלוה והערב והמעות והזמן ואחד אדוק בשאר לשון השטר וחתימת העדים קשיא לן אותו הטופס למה לי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך שאם המלוה אדוק בו פשיטא לך דלא מהני ואפילו הלוה אדוק בו עדיין יגבה מהלוה כל חובו שכיון שיצא לפנינו שטר זה כשהוא קיים בעדים אפילו יטול זה אחר כך עדיו המלוה יגבה מה שכתוב בתורפו ואין הלוה יכול לכפור בו שהרי אנו יודעין שאותו תורף שבידו קיים הוא ובאמת הלוה לו. ומפרקינן לדמי כלומר שמין הטופס כמה שוה בכאן עם התורף ואין שמין אותו לאחר חלוקה הילכך אם הלוה אדוק בו בטופס שהוא מקום העדים נוטל דמי הזמן כלומר מה ששטר זה פוחת מדמיו אם אינו גובה ממשועבדים כאלו לא היה בו זמן ולא היינו יודעים אימתי נכתב שכיון שהיה הלוה אדוק בעדים לבדו אנו רואין אותו התורף שביד המלוה כאלו הוא שטר כשר שלא היו עליו עדים וכל שטר שאין עליו עדים אינו גובה אלא מנכסים בני חורין לפיכך אומדין מה השטר שוה יותר כשיכול לטרוף מן המשועבדים שמזמן פלוני הכתוב בשטר ולעולם ונותן המלוה ללוה כמו שפירשתי. ולפירוש האחרון שכתוב למעלה בספר הערוך נמי כך פירש ואמר משכחת לה בשטרי ארץ אדום שכותבין הזמן בראש השטר ככתובות וגיטין שלנו שנמצא האחד תופס בראש השטר שיש בו מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן.
ובירושלמי מצינו אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים אמר רב אין שמעתינה אתיא כרבי שמעון ודברי רבי אלעזר הן האמורין בגמרא דילן שאמר שהולכין אחר התורף והא דאמר רב אין שמעתינה אתיא כרבי שמעון הכי פירושא אם שמעת שהכל הולך אחר התפוס בעדים לרבי שמעון שמעתה שאלו לרבי דאמר יתקיים השטר בחותמיו פשיטא דהכל הולך אחר העדים שכיון שאחד מהן תפיס בו בלבד אין אתה יכול לקיימו שדינו שיטול עד מקום שידו מגעת. ויש לפרש דבני מערבא סברי לרבי דגבי ליה כוליה וכיון דכששניהם תפוסים בעדים אינם חולקין אף כשהלוה תפוס בלבד אין הולכין אחר תפיסתו וגבי ליה מלוה מכל מקום נראה מכאן שהתורף הוא עם חתימת ידי העדים שלא כדברי רש"י ורבינו חננאל. עד כאן לשון הרמב"ן.
וזה לשונו בהשמטה שבסוף המסכתא: אבל זה אדוק בטופס וזה אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ומקשינן טופס למה לי ומפרקינן לדמי וכתוב בספרים דאמרינן שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ולית ליה זמן כמה שוה משום דשטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי ולית ביה זמן גבי מבני חרי ויהיב ליה היאך דביני ביני. עמדנו על נוסחאות שנות ובדוקות ומצינו שכל זה הלשון אינו בהם ובמקצתן כתוב פירושה דאמרינן שטרא דאית ביה זמן וכו' וזה הפירוש העלה השמועה בקושי ועמעום והרבה בה הדעות לבעלי הפירושים וכיון שאינו עיקר גמרא השמועה מתחוורת שנפרש תורף האמור כאן שהוא השנוי במשנתנו בכותב טופסי שטרות צריך שיניח מקום המלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן אלא שנשים כאן בכלל התורף אף מקום העדים דבשטר חתום ודאי תורפו מקום העדים הוא עם מקום המלוה והלוה והמעות והזמן לפיכך אמרו כאן שאם נזדמן שהיה כתוב בשטר זה טופס בראשו ואחד אדוק בו והתורף כולו כתוב למטה והשני אדוק בו זה נוטל תורף וזה נוטל טופס לפיכך הקשו האדוק בטופס מה יטול אם מלוה אדוק בו אינו גובה כלום. ואם לוה אדוק בו פעמים נמי שאין פוחתים לו כלום כגון שאין טופס זה צריך למלוה עכשיו. ומפרקינן לדמי כלומר שאין קורעין את השטר ואין דנין בו לאחר חלוקה אלא רואין עכשיו טופסו של שטר זה כמה שוה בכאן כשהוא מתובר לתורף ומי שהוא אדוק בו נוטל דמיו בין מלוה בין לוה דודאי טופסי שטרות לשופרא דשטרא ולפירושא דמילתא הן נכתבין ודמי השטר מעולין כשהוא שלם יותר ממי שניטל טופס מהן ופעמים שיש בטופס שעבודין מטלטלי אגב מקרקעי וכן דאקני ושבח וכן כיוצא בהן דכולן בכלל טופס הן ויש להן דמים גדולים בשטר עם התורף ובפני עצמן למלוה אינם כלום אלא לצור על פי צלוחיתו. וזו דרך ברורה. והירושלמי מוכיח עליה שאמרו אמר רבי אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים לומר שאם לוה תפוס בעדים פטור לגמרי ואם מלוה אדוק בה דנין לו מהן לפי מה שהוא תפוס בידו מגוף השטר. שינו שתי הגמרות לשונם בשמעתא דרבי אלעזר אבל ענין אחד הוא ולמדנו שעיקר התורף מקום העדים הוא ותו לא מידי. עד כאן.
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו שם: שהוא ידוע שהתורף מעולה מן הטופס עם כל זה יש לדעת כמה מעלות טובות יש לתורף על הטופס ולחקור זה נלך למשנת גיטין.
הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה ומקום הזמן והנראה משם שאין בטופס לא שם האיש והאשה והזמן ואם כן הוכרחנו לפרש כאן שהטופס אינו אלא לשופרא דשטרא והמלוה יתן ללוה ב' או ג' דינרים בשביל שיהא השטר נאה ומוחזק אף על פי שלעיקר השטר אינו מעלה ולא מוריד. אבל קשה לזה הא דאמרינן הכא דאמרי הכי שטרא דאית ביה זמן וכר' ויהיב ליה היאך דביני ביני שאם בטופס אין בו כלל מעיקר השטר מה שייך לומר זה. ולזה נפרש פירוש אחר והוא פירוש רבינו חננאל ז"ל שבתורף יש מלוה ולוה וזמן ומעות וכל עיקרי השטר חוץ מהעדים שהן חתומים בטופס וזה אינו סותר למשנת גיטין ששם לא דבר בעדים כלל מה תאמר כיון שבתורף יש כל העיקר מאי איכפת ליה לבעל השטר שיהיו העדים ביד הלוה שנאמר בכאן שמין שטרא דאית ביה זמן כמה שוה וכו' לזה כבר תירץ ר"ח ז"ל שכל זמן שיש עדים מהני הזמן הכתוב בתורף וכל זמן דליכא עדים לא גבי ממשעבדי. ויש מי שפירש פירוש אחר והוא שבטופס יש אחד מעיקרי השטר שהוא הזמן ואם כן מה שאמר בכאן שטר שיש בו זמן כמה שוה צדק אבל זה סותר למשנת הכותב טופסי גיטין ששם אומר שבתורף כתוב הזמן ומכאן נראה שהוא כתוב בטופס וכבר הוקשה להרמב"ן ז"ל זאת הקושיא ותירץ דהכא כיון שעיקר השטר הוא מקום הלוה והמלוה והערב והעדים קרי ליה תורף והשאר אף על פי שהוא הזמן קרי ליה טופס והתם באותה משנה אם תעיין בה תראה שהזמן בכלל טופס כמו שאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' ואם הזמן בכלל התורף הוה ליה למימר הכותב טופסי גיטין לא יכתוב שם האיש וכו' והזמן אבל ממה שאמר שיניח נראה שהזמן בכלל הטופס ויש פירוש אחר והוא של רש"י ז"ל שפירש שהטופס והתורף שוין הן אלא שבתורף יש זמן כתוב ולא בטופס ולפי זה הפירוש יצדק אמרו בכאן שמין שטר שיש בו זמן וכו' אבל נראה שסותר לגמרי משנה גיטין שמהתם נראה שהטופס גרוע מאד ומהכא נראה לפי פירוש רש"י שאין יתרון לתורף על הטופס אלא הזמן לבד. לזה נראה דלעולם עיקר השטר הוא התורף והסיבה שחוזר בטופס לומר שם המלוה וכו' לפי שצריך לחזור מעניינו של שטר ואינו לפי שהוא עיקר כלל. עד כאן.

ורבי יוחנן אמר לעולם חולקים. ואם תאמר כיון דמסקינן דמר אמר חדא ומר אמר חדא מאי לעולם. ויש לומר דהכי קאמר לעולם חולקין בשוה אפילו במקרב תורף לגבי חד. מ"ה נר"ו. ומלשון ר"ח הכתוב לעיל בלשון הרמב"ן נראה דרבי יוחנן פליג אדרבי אלעזר. עיין שם.

ואפילו אחד בתורף וכו'. תלמודא קא פריך תרתי הדא מכח הסברא וחדא מדתניא זה נוטל וכו' אי הכי וכו' לא ניחא לי לפרושי בשלמא אי ליתא לדרבי יוחנן אלא הכי פירושו בשלמא אי תרצת דטעמיה דרבי יוחנן משום דתורף צריך לטופס וטופס צריך לתורף ניחא לרבי אלעזר דאמר וכו'. ואם האמר והא אסיקנא דלא פליגי ולרבי יוחנן נמי מצי לאקשויי. ויש לומר דלרבי יוחנן לא פסיקא ליה דאיכא לפרושי כדפרשינן באי אמרת בשלמא מ"ה נר"ו. והריטב"א והרשב"א ז"ל פירשו דמשום דרבי אלעזר אמרה בהדיא אקשינן לרבי אלעזר והוא הדין דהוה מצי לאקשויי לרבי יוחנן.

דאית ביה זמן. כתוב בתוספות מכל מקום כשאין כלל עידי חתימה פסול. ואין להקשות דנימא דרבי שמעון בן גמליאל סבר כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דאם כן וקשה ליחשוב מה דעדיף טפי שאין צריך לחזור אחר עידי חתימה ועל הירושלמי דאמר הכל הולך אחר מי שתפוס עדים אין להקשות אמאי לא חשיב זמן דיש לומר כיון דהשטר כשר בלא עדים ואם כן אין הזמן מועיל לו כלום דשטר שאין בו עדים אפילו יש לו עידי מסירה לרבי אלעזר גובה רק מנכסים בני חורין דעידי חתימה מפקי לקלא. ודוחק דבהדיא תנן בפירקא בתרא דגיטין רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין. ושמא יש לומר דהכא גרע טפי דהוי כאלו אין כאן כלל עדים מיהו התוספות בפרק קמא דגיטין פסקו דאינו גובה ממשעבדי בעידי מסירה והא דקתני וגובה מנכסים וכו' גרסינן וגובה בקמץ וקאי רק אגט שבגט גובה מנכסים משועבדין כדאמרינן בפרק גט פשוט שאני התם דאיכא כתובה ולא בשאר שטרות וכן פירש רבינו חננאל שם. גליון.

ויחלוקו דקאמר לדמי ולא דפסקי לשטרא. ואם תאמר מה חידש הא מעיקרא ידע לה שפיר דלישנא דיחלוקו רוצה לומר לדמי יש לומר דהכי קאמר ויחלוקו נמי לדמי ולא דפלגי ליה לשטרא הכי גרסינן כלומר גם לדמי אין חילקין בשוה שיפרע לוה לזה חצי החוב דהציו של מלוה גרוע טפי למכור מחציו של לוה משום דמחסר גוביינא ולכך יטול המלוה פהות מחציו של ששר לא דעבדי הכי אלא יהיב האיך דביני ביני. תלמיד הר"ף ז"ל.

דאי לא תימא הכי הא דתנן שנים אוחזין. ואם תאמר מאי קא מייתי ראיה ממתניתין טפי מברייתא דהא מברייתא גופה מצי למידק הכי דקתני יחלוקו ואי לגופו של שטר למה ליה למלוה לחלוק וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. ועוד אי לגופו של שטר במאי קמיפלגי תנאי אי צריך לקיימו או לא הרי אתה חולקו וקורעו ומפסיד מלוה לגמרי. ותירץ הרמב"ן דנהי דפשיטא לן דחלוקה דברייתא לדמי היא וכדכתיבנא לא מצי למיפשט מינה להיכא דאחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף שלא תהא חלוקתם בגופו של שטר עצמו משום דאיכא למימר היכא שתפיסתן שוה דומיא דברייתא דין הוא שיהו חולקין לדמי שאם אתה אומר יחלוקו בשטר עצמו לא תהא חלוקתן דומה לתפיסתן שהרי תפיסתן שוה ואלו בחלוקתן נוטל לוה הכל ומלוה נפסד לגמרי הילכך פשיטא לן דבכי האי גוונא חלוקתן לדמי הוא אבל באחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף איכא למימר דחולקין בשטר עצמו שאף על פי שלוה שנטל טופס לא יטול כלום מכל מקום הרי חלוקתן כפי תפיסתן שמתוך שהיתה תפיסתו גרועה אף חלקו בחלוקתם גרוע להכי דייקו ממתניתין דשנים רוכבים דהתם נמי אי פלגי לה לבהמה היתה חלוקתן כפי תפיסתן ואפילו הכי ליכא למימר הכי. דאי איתא דפלגי לה אפסדוה אלא לדמי הן חולקין הכא נמי בזה נוטל טופס וזה נוטל תורף אף על גב דאי פלגי ליה לשטרא גופיה הויא לה חלוקתן דומה לתפיסתן אין חולקין אלא בדמים. הר"ן. ואין לתרץ דאי מההיא דשנים אדוקין בשטר הוה אמינא דפסקי לשטרא ואף על פי שהאחד יפסיד לא איכפת לן כיון דהכי דינא אבל ממתניתין דתרווייהו מפסדי מוכח שפיר דודאי לדמי קאמר דהא ודאי בההיא דשנים אדוקין בשטר אמרינן לרבי יתקיים בחותמיו ואז יחלוקו אלמא דלדמי קאמר. הריצב"ש.

ומהר"י כ"ץ כתב וזה לשונו: דאי לא תימא הכי הא דתנן שנים אוחזין וכו'. כלומר אפילו אי דחקת לפרושי גבי שטר דחולקין לצור על פי צלוחיתו גבי טלית ליכא למימר הכי. עד כאן.

והרשב"א כתב לקמן וזה לשונו: אלא בהמה טמאה למאי חזיא. ואיכא למידק הא לא דייקינן לה ממתניתין אלא מסברא דאי סלקא דעתך דפלגי לה אפסדוה וכיון שכן בלא מתניתין נמי נידוק הכין מסברא דאי פלגי ליה לשטרא אפסדוה. ומסתברא דאי מברייתא לא שמעינן מינה מידי מסברא דכיון דאי פלגי ליה לשטרא גופיה אף על פי דמלוה נפסד לוה נשכר דהא הוא נפטר הוה אמינא דפלגי ליה לשטרא גופיה דלא שביק לוה רווחא משום פסידא דמלוה הילכך אי מברייתא גופה לא שמעינן מסברא מידי אלא כיון דאשכחן במתניתין דעל כרחך איכא חלוקה בדמים ולא תלוקה ממש כיון דתרווייהו מפסדי אף אנו נאמר בעלמא דחלוקת דמים הויא חלוקה וכל שהאחד מהן נפסד אין חולקין אלא בדמים. כן נראה לי. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ויחלוקו נמי דקאמר לדמי וכו'. הא לא קשיא דחזיא לקטנים. קשה לי דמכל מקום מודה הוא דהיכא דלא חזיא לקטנים כיון דאפסדי דפלגי לדמי ואם כן הכא כמאן דלא חזיא לקטנים היא דאי פלגי ליה לשטרא בניירא אפסדוה. ותו קשיא לי הא דאסיקנא לה מדתנן היו שנים רוכבין. ואמרינן בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה וכו' מאי קאמרינן דהא אפילו ההיא דבהמה טמאה לא אכרחין דהויא בדמי אלא מסברא כי היכי דלא ליפסדוה ואם כן בלאו דידה נמי מצינן לומר בזו דחלוקה בדמים היא כי היכי דלא ליפסדוה. ויש לומר דמקשה בעי לומר דודאי חלוקה דהכא חלוקה ממש היא שאף על פי שהמלוה מפסיד בחלוקה זו הרי הלוה נשכר לגמרי ויכול לומר מאי חזית דנפלוג בדמי נפלוג בניירא דהא כל חלוקה שאמרו חכמים בכמה מקומות חלוקה ממש היא ולא בדמים ומתניתין דשנים אוחזין בטלית דאדכר תנא לישנא דחלוקה אף היא חלוקה ממש ואפילו לפי שיטתך וכגון דחזיא לקטנים ולדידיה אפילו בדלא חזיא לקטנים. הדר מכרחינן לה מבהמה טמאה דעל כרחך כיון דתרווייהו מפסדי אין חולקין בה ממש אלא בדמים וכופין בזה על מדת סדום דאי פלגי בגופה מפסדי תרווייהו ואי פלגי בדמים מרווחי תרווייהו וכיון דאשכחן לשון חלוקה שהיא בדמים דברי הכל אף אנו נאמר לחלוקה האמורה בשטר דבדמים היא דכיון דלישנא אשכחן הכי הסברא כן מכרעת דאי פלגי שטרא ממש אין חלוקתן שוה כמו שהיתה תפיסתן שוה שהמלוה נוטל נייר בעלמא והלוה משתכר בכל דמי החוב כן נראה לי. וכן פירשתי לפני מורנו הרב הלוי. עד כאן.

שם ולא חייש רבי יוסי לפרעון והתניא כו' איפוך כו' אי הכי קשיא דרבנן כו' וליכא למימר דרבנן דוקא בדאיכא הנפק פליגי אבל בדליכא הנפק מודו דלא יחזיר משום דכתב ללוות ולא לוה והך דשטר כתובה מיירי בדליכא הנפק דהך חששא דכתב ללוות ולא לוה לא שייך בשטר כתובה כיון דנשאה ודאי דנתן לה שטר כתובה ולא ניחא ליה לאוקמא בתוס' כתובה ודו"ק:

שם גמרא ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי כו' כתב מהרש"ל בגליון תוס' מקשה לפי מה דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר אין שייך לומר לדמי מאחר דנקט זוזי מתרוייהו כו' ומשני דאיירו שנתייקר ולא יתכן כו' אלא נראה שכ"א מוסיף עליו בדמים כו' עכ"ל ע"ש אבל כל הפוסקים כתבו גבי מקח וממכר בפשיטות דפלגי להו לטלית ופלגי להו לדמים וגבי מציאה הזכירו הך מלתא דאם יש הפסד בחלוקת הטלית חולקים אותו בדמים וע"כ הנראה דודאי במקח וממכר כיון שאינן מדיינים בעיקר הממון אלא שכל א' רוצה בטלית ע"כ יחלוקו לטלית ולא שייך למפרך הא אפסדוה כיון דניחא להו בהכי טפי שהרי כל אחד ואחד אם לא ירצה בכך יטול לו המעות ויתן לחבירו הטלית שהרי חבירו רוצה בכך אבל מיחלוקו דגבי מציאה מוכח לה שפיר דע"כ לדמי קאמר כיון שהם מדיינים בעיקר הממון ואפשר דלא איכפת להם בטלית עצמו א"כ למה פלגינן ליה לטלית הא אפסדוה דמסתמא אין רצונם בכך אלא ע"כ לדמי קאמר וזה ברור לי בדברי כל הפוסקים ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה בזמן שהבעל כו' לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי כו' עכ"ל ק"ק לפי מה שפירשו התוס' לקמן ולא לוה עד תשרי שרוצה ללות בו בתשרי אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל ואם כן ה"נ הכא הא כבר נשאה בתשרי וליכא למיחש למידי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' דלא חיישינן לקנוניא. קשה להם להתוס' מאי אתא התנא לאשמועינן פשיטא כיון שהבעל מודה יחזיר לאשה לכך פירשו דאתא לאשמועינן דלא חיישינן לקנוניא:

ד"ה מחלוקת וכו'. וזה אינו דגם התם אם אינו מקויים לא שקיל וכו' כצ"ל:

ד"ה ויחלוקו נמי לדמי ואין חולקין החוב וכו'. ר"ל שמה דקאמר בגמרא ויחלוקו נמי לדמי לא בא לאשמועינן שלא נאמר שיחתוך השטר לשנים דזה אין סברא אלא שלא נאמר שיחלוקו כל הסך הכתוב בשטר שאם כתוב בו מנה ישלם לו חמשים אלא שמין כמה היה המאה שוה לימכר וזה החצי ישלם לו:

גמ' דיין והיכי דמי כו' לפרעון ור' יוסי כו' כצ"ל:

שם ויחלוקו נמי דאמרי' לדמי כו' נ"ב תוס' מקשה לפי מה דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר איך שייך לומר לדמי גבי מקח וממכר מאחר דנקיט מתרוייהו ורוצה להחזיר המעות וא"כ שבועה זו למה ומשני דאיירי שנתייקר ולא יתכן כלל דהא לעיל עביד צריכותא גבי מקח וממכר דמורי היתר אנא דמי קא יהיבנא חבראי ליזל וליטרח וליזבן ואלו איירי בנתייקר הוי כמציאה ממש אלא נראה שכל אחד מוסיף עליו בדמים על דרך גוד או אגוד כו' ואותו תירוץ נמי מצאתי בגליון וכן נ"ל [עיין במהרש"א]:

תוס' בד"ה דאית ביה כו' דכך שוה כשתופס שיטה כו' כצ"ל:

גמרא רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא כו'. וה"ה דלפי"ז נוכל להפך בתרייתא דמ"ש:

גמ' ויחלוקו במי דאמרן לדמי כו'. עיין בספר ח"ש שכתב בגליון תוספות מקשה למאי דמשני לעיל תרתי בבי חד במציאה וחד במקח וממכר אין שייך לומר לדמי מאחר דנקיט זוזי מתרוייהו כו'. נ"ל פירוש לפירושו דבמקח וממכר אינם מחולקים בדמים דהא יש כאן טלית ודמי טלית וכל אחד רוצה ליקח הטלית והיאך נאמר יחלוקו לדמי כמו ששוה לימכר ומשני דאיירי שנתייקר. ולא יתכן כלל דלעיל עביד צריכותא גבי מקח וממכר מורי היתר אנא דמי קא יהיבנא ואילו איירי בנתייקר הוי כמציאה ממש אלא נראה שכ"א מוסיף עליו בדמים על דרך גוד או אגוד כו'. ורש"א מתרץ דודאי במקח וממכר כיון שאין מדיינים בעיקר הממון אלא כל אחד רוצה בטלית ע"כ יחלוקו לטלית ולא שייך למיפרך הא אפסדוה כיון דניחא ליה בהכי טפי שהרי כל אחד ואחד אם לא ירצה בכך יטול לו המעות ויתן לחבירו הטלית שהרי חבירו רוצה בכך אבל מיחלוקו דגבי מציאה מוכח לה שפיר דע"כ לדמי קאמר כיון שהם מדיינים בעיקר הממון ואפשר דלא אכפת להם בטלית עצמו א"כ למה פלגינן לה בטלית הא אפסדוה דמסתמא אין רצונם בכך אלא ע"כ לדמי קאמר וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות גבי מקח וממכר ופלגי לה לטלית ופלגי לה לדמי:

בתוס' בד"ה דאית ביה זמן כו'. מבואר היטב בח"מ סי' ס"ה:

בתוס' בד"ה ויחלוקו נמי לדמי כו' אלא כמו ששוה לימכר כו'. הב"י מביא דין זה בשם רבינו ירוחם ואשתמיטתיה שהוא גמרא ערוכה כאן וכמ"ש התוספות:
ראיתי בדרך עראי בספר תורת חיים וראיתי שמקשה על רש"י במ"ש מחלוקת כו' דקאי ארשב"ג כו' דא"כ היאך קאמר אח"כ ושטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי הא אין מקויים לא גבי ממשעבדי דאע"ג דמודה בשטר שכתבו כו' היינו לגבות מבני חורי אבל הלקוחות יאמרו דלמא אתם עשיתם קנוניא ואע"פ שהלוה מודה ובשביל כך השיג על רש"י דמפרש דקאי על מקויים דלדברי הכל יחלוקו וכן הטור כתב דין זה על מקויים. אך הן אמת דבמקויים נמי דינא הכי והטור כתבו במקויים דס"ל כרבי מודה בשטר צריך לקיימו ואי לא מקויים אפילו מבני חורין אינו גובה אבל לרשב"ג מ"ש הא ע"כ טעמא דלא אמרינן מגו משום דדבר תורה עדים החתומין על השטר כמי שנחקרו כו' וקיום שטרות אינו אלא מדרבנן והיינו כשהלוה טוען מזוייף אבל כי טעין פרעתי שטר מעליא הוא ואדרבה מדקא טעין פרעתי נראה שלא עשו קנוניא (ט):

גמרא וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך. בב"ק ובב"ב אמרינן אין לצור ולצור וכן (לקמן יג) אמרינן בניחותא לצור כו' אלא דמקשה משום דגם תורף בלא טופס פסול כמ"ש התוס' א"כ לא חזו תרוייהו אלא לצור ומאי נ"מ בהא דז"נ טופס וזה תורף:

גמ' שם יהיב ליה האיך דביני ביני. הנ"ל דל"ד כל הבינים אלא כגון אם בהזמן שוה מאה ובלתו אינו שוה אלא שמונים ז"נ 9/5 מהמאה וז"נ 9/4 וזהו ע"ד רבי בכתובות (צג) לפי' ר"ח שבתוס' שם דהלכתא כוותיה אבל בפשטי' משמע שהא' נוטל מקודם הביני וביני משלם ואח"כ חולקין הנשאר בשוה ובמשל שזכרנו יטול הא' ששים והב' ארבעים וכ"מ מסתימת הפוסקים ולכאורה זהו ע"ד ר"נ שם דלית ה"כ ויש לחלק:

תוס' ד"ה בזמן וכו' דמנה ומאתים משתעבדי. עי' לקמן יז ע"א תד"ה הטוען:

גמרא א"ה קשי' דרבנן אדרבנן, ע' במהרש"א שהקשה דדלמ' מיירי בלא כתב בו הנפק ומטעם כתב ללות ולא לוה, ולכאורה קשה אמאי לא העמיד קושיתו מקודם על תמי' הש"ס דר"י אדר"י, דדלמא טעם דר"י מטעם לא לוה. ואי דבעינן חשש זה ל"ש לחלק בין ת"ב לנתגרשה, ע"כ עדיין לא הקשה מידי דאיך אפשר דמיירי בלא הנפק, א"כ תקשי אמאי סבר ר"י תחת בעלה יחזיר ניחוש דלמא לא לוה, וע"כ כוונת מהרש"א דאין הבעל מודה לא דטוען לא לויתי, אלא דטוען פרעתי, ולת"ק נאמן מטעם מגו, ור"י ס"ל דעודה ת"ב הוי מגו במקום חזקה טובה דלא נתנה לגבות מחיים, א"כ עדיין הו"ל למנקט קושייתו מיד על ר"י, ונראה ליישב דהנה נחלקו הש"כ והתומים (בסי' נו) גבי סרסור, דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וליכ' עדי ראיה והסרסור מודה דהיה של ראובן, דעת הש"כ כיון דהסרסור נאמן שלי במגו דהחזרתי א"נ לחוב בהודאתו ללוה, ודעת התומים כיון דבעצמותו א"י לטעון לקוח רק מכח מגו נאמן בהודאתו, ונלענ"ד ראיה להתומים מסוגי' דשטרי הקנאה דפרכינן לשמואל אי סבר כאביי מתני' במה מוקים לה, ומה פריך הגמרא דלמא שמואל ג"כ ס"ל דחוששי' לקנוניא אלא דס"ל דל"ח לפרעון דאם איתא דפרעה מקרע קרע לה, והכא בשט"ח זה אילו טען הלוה פרעתי הי' נאמן במגו דלא לויתי, א"כ אף דעתה מודה וליכא חשש שלא לוה, כיון דעכשיו מודה והוי מטי לידי' ועבחז"ל משעת כתיבה, מ"מ טענינן עבורו פרוע במגו דלא לויתי וא"נ בהודאתו לחוב ללקוחות, אע"כ כיון דלפרוע בעצמותו ליכ' חשש ונאמן רק מטעם מגו לכך נאמן בהודאתו.
ולפ"ז מתיישב דברי מהרש"א דהיינו לפמ"ש תוס' דת"ק ס"ל דל"ח לקנוניא, בהכרח הא דמבואר בכולה סוגי' דהקנאה דחיישינן לקנוניא, היינו משום דקיי"ל כר"י, ודר"י פליג בתרתי וקאמר דאינו תולה כלל בהודאתו, אלא דבעודה ת"ב אף באינו מודה יחזיר, ובנתגרשה ג"כ במודה לא יחזיר דחיישי' לקנוניא, וא"כ פריך הש"ס ר"י אדר"י דכיון דס"ל דבעצמותו ל"ח לפרעון ממילא אמאי בנתגרשה במודה לה ל"י, דאף דנאמן פרוע במגו דלא לויתי כיון דא"נ רק מכח מגו נאמן בהודאתו אבל בפירכת הש"ס דרבנן אדרבנן כיון דאינהו ס"ל באמת דרק באין הבעל מודה לה, א"כ קשה דלמא הטעם במגו דלא לויתי:

בתוספות בד"ה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דלא חיישינן לקנוניא עכ"ל. וקשה דלקמן משמע בכמה דוכתי בפשיטות דחיישינן לקנוני' גבי מצא שט"ח ושובר וכן מ"ש הנ"י והריטב"א דהכא מיירי בשטר כתובה שאין בה אחריות נראה יותר דוחק. ולולי דבריהם היה נראה לי דהכא לא שייך חששא דקנוניא כיון דבלא"ה נראין הדברים שהשטר כתובה בחזקתו כיון שהוא תוך זמנו ולא נתנה כתובה לגבות מחיים דמה"ט סובר ר' יוסי דאפילו אין הבעל מודה יחזיר לאשה ונהי דפליגי רבנן עליה כשאין הבעל מודה היינו משום דכיון דנפל איתרע טובא ומהימן הבעל בטענתו אף נגד החזקה דנהי דלא שכיח פרעון כתובה מחיים מ"מ איכא דפרע וכי טעין מהימן אבל כשהבעל מודה ודאי נראה דמוציאה מיד הלקוחות כדקי"ל בכל דוכתי דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וללקוחות ואף למאי דקי"ל בש"ע ח"מ סימן ס"ה במצא שט"ח אפילו הוא תוך זמנו ואפי' חייב מודה לא יחזיר י"ל דדוקא בש"ח כיון דלפירעון קאי מקדים ופרע משא"כ בכתובה דלא ניתנה כלל לגבות מחיים וכדאשכחן לר"י דמחלק בכה"ג בין כתובה לש"ח אפילו באין חייב מודה ומדידיה נשמע לרבנן בחייב מודה. אמנם באמת אפי' בש"ח תוך זמנו נמי צ"ע מהיכן הוציא הש"ע דאפילו בחייב מודה לא יחזיר דמקור הדין הוא מלשון הרמ"ה שהוכיח כן מסוגית הש"ס והמעיין יראה שכ"ז יש לפרש שפיר באין חייב מודה דוקא אבל כשחייב מודה מנ"ל דהא הלכה מרווחת היא דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ללקוחות מיהו לקמן בדף י"ז מצאתי ראיה לדין זה בש"ח תוך זמנו ע"ש. אלא שראיתי בל' הרמב"ם פ"ח מהלכות גזילה שכתב במצא כתובה אף ע"פ ששניהם מודים לא יחזיר ואף על גב שיש לדחוק ולפרש דאיירי בשכבר גירשה והגיע זמן הגוביינא מ"מ פשטא דלישנא לא משמע כן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שטרא דאית ביה זמן וכו' שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וכו' ואי משום חתימת עדים כו' מודה בשטר שכתבו כו' עכ"ל. ותמהו התוספות הא אין למידין משיטה אחרונה וכן על מ"ש רש"י דלא איכפת בחתימת עדים נמי כתבו שהוא תימא דמאי ענין זה למודה בשטר כיון דליכא עדים כלל עיין בתוספות והנה על קושיא שניה תירץ הריטב"א בחידושיו דשאני הכא נהי דליכא עדים בתורף מ"מ כיון דאנן ידעינן שיש עדים בטופס שביד חבירו ושזה התורף הוא מזה השטר א"כ ה"ל שפיר שטר שיש עליו עדים ודמי לשטר שנמחק בבי"ד שעושין לו קיום וה"נ דכוותיה כיון דידעינן בוודאי שזה השטר אינו מזוייף לא גרע מעדי מסירה ע"ש באריכות ונ"ל נכון (אלא דאכתי קשיא לי א"כ לענין זמן נמי נימא הכי דכיון דאנן ידעינן הזמן ה"ל כאילו העידו עדים בע"פ על הזמן כמ"ש הב"י בשם רבי' ירוחם בח"מ סימן מ"ג וע"ש בש"ך) ולענ"ד על זה הדרך יתיישב ג"כ קושיא הראשונה דנהי דאין למידין משיטה אחרונה והיינו משום דשמא זייף ע"י שהרחיקו העדים שיטה א' מ"מ שאני הכא כיון שכתב הכל בתורף א"כ אנן סהדי שמה שכתוב למטה הכל אמת לכך מועיל נמי תפיסתו בטופס כיון שיכול לברר הכל ומכ"ש דא"ש ע"פ מ"ש הב"י בח"מ סימן מ"ד בשם הגהות מיימוני דמה שאין למידין משיטה אחרונה היינו בדבר חדש או בדבר שסותר השיטה שלמעלה לגמרי משא"כ כשאינו סותר השטר לגמרי ודאי למידין ע"ש באריכות שהביא ג"כ ראיה זו שהביא רש"י ממתני' דכתב למעלה מנה וכו' דמשמע דשיטה אחרונה עיקר היכא שאינו עוקר לגמרי מה שלמעלה א"כ נאמר דרש"י נחית ג"כ לסברא זו ומכ"ש הכא דעדיף טובא כיון דאנן ידעינן דאדרבא נכתב למטה כהוגן ככל הכתוב למעלה א"כ בכה"ג ודאי למידין משיטה אחרונה דגילוי מלתא בעלמא הוא כל זמן שאין הלה מברר שיש איזה שינוי גמור בדבר כנ"ל לשון רש"י ודו"ק: